פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



46
הוועדה המיוחדת לענייני הצעירים
19/05/2025


מושב שלישי


פרוטוקול מס' 86
מישיבת הוועדה המיוחדת לענייני הצעירים
יום שני, כ"א באייר התשפ"ה (19 במאי 2025), שעה 9:00

דיון חירום השפעות קיצוץ השכר על עובדי הוראה צעירים והשלכות המשבר על הדורות הבאים

חברי הוועדה: נעמה לזימי – היו"ר

ד"ר איריס ביטון - סמנכ"לית ומנהלת מינהל עובדי הוראה, משרד החינוך

דן פיקמן - רפרנט חינוך באגף תקציבים, משרד האוצר

חגי ברק - רפרנט חינוך, משרד האוצר

עמית ענבר בן זאב - רכז חינוך, משרד האוצר

מירב וענונו - למ"ס

רותם ידלין - ראש מועצה אזורית גזר, ויו"ר ועדת חינוך, מרכז השלטון האזורי

שלי קרן - מנהלת אגף החינוך, מועצה אזורית גזר, ויו"ר איגוד מנהלי אגפי ומחלקות החינוך

לירון כרמלי - מנהלת אגף חינוך, רווחה וצעירים, מרכז השלטון האזורי

רועי ברזילי - מ"מ ראש עיריית רמת גן, מרכז השלטון המקומי

ליאור בשן - איש חינוך, מייצג תנועת מחאת המורים

אביטל מסטרמן - מורה ומחנכת, תנועת מחאת המורים

הרצל זיו ברדה - מחנך כיתה, עובדי הוראה צעירים

איתי כהן - לקראת סיום תואר ראשון, עובדי הוראה צעירים

אליסה כהן - מורה ומחנכת, מקימת תנועת חינוך תחילה, עובדי הוראה צעירים

איילת חכים - מנהלת גן בתל אביב, גננות

ערן יונגר - מנהל מערך השטח של ארגון מנהיגים - ארגון מנהלי ומנהלות בתי הספר

רווית אקשטיין - מובילת חזית החינוך של אימהות בחזית

ארי ברומברג - נציג מועצת התלמידים והנוער הארצית

פרופ' חיים שקד - יו"ר פורום נשיאות ונשיאי המכללות לחינוך בישראל

אביעד הומינר-רוזנבלום - מנכ"ל משותף - קרן ברל כצנלסון

איתמר קרמר - מנהל, משמר החינוך הממלכתי

לי הופמן אגיב - מייסדת 'הורים למען הסייעות'

איילת קציר - יו"ר תנועת מובילי חינוך

ד"ר מיכל טביביאן מזרחי - ראש מרכז מנור מבית יוזמת המאה

איילת השחר סיידוף - עו"ד, יו"ר תנועת אימהות בחזית

לירן בסון - סגן יו"ר התאחדות הסטודנטים והסטודנטיות הארצית

עלמה ארליך - מקדמת מדיניות, פורום ארלוזורוב

בועז גור - מנהל מחלקה ציבורית, פורום ארלוזורוב

דפנה סידס-כהן

חבר תרגומים, יפית גולן

רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות.

דיון חירום השפעות קיצוץ השכר על עובדי הוראה צעירים והשלכות המשבר על הדורות הבאים

שלום לכולם. זה דיון חירום על השפעת קיצוץ השכר על עובדי ההוראה, על מורות, והשלכות המשבר על הדורות הבאים, משבר ההוראה ומעמד המורה. לפני שאני פותחת את הדיון, אני רוצה להגיד, אלו ימים מאוד קריטיים וגורליים בחברה הישראלית, ובשם כולנו כאן אני מאחלת להשבת כל החטופים אלינו, החיים לשיקום והמתים לקבורה, כולם. ושתסתיים המלחמה, שנדע כבר ימי תיקון, שיקום וריפוי. אמן.

אני אהיה קצרה, כי הרבה עוד צריכים להגיע ואני רוצה שכולם ידברו. כבר כמה שנים שאני עוסקת, אבל בעצם החברה הישראלית כולה עוסקת במשבר הקשה בקרב כל עובדי החינוך, יש לומר, גננות, סייעות, מטפלות, מורות, עובדי הוראה, ובכלל.

המשבר הזה הוא משבר חריף וחסר תקדים. בשנה שעברה התפטרו כמות שהיא כמעט זהה למי שנכנסו, וכ-20% פחות נכנסים בכלל ללמוד את המקצוע, שלא לדבר על השחיקה הקשה שגורמת לכל כך הרבה מהעובדים והעובדות פשוט להחליט שהם לא יכולים יותר.

אני רוצה להזכיר במקצועות הללו, ואני נשואה למורה, אני יודעת את זה מהבית, אלו מקצועות שנכנסים אליהם עם תחושת שליחות מאוד מאוד גדולה, לא סתם, אבל שליחות שאינה מתוגמלת היא שליחות שאי אפשר לממש. צריך להגיד את זה.

אני חושבת שאם אנחנו ננהג פה במדינה שכגודל השליחות של תפקיד יהיה גם התגמול והיחס וההכרה והמעמד של המקצוע, אז היינו רואים בכל השירותים החברתיים והמקצועות של השירותים החברתיים מציאות אחרת לגמרי.

אני כן אקשור את זה כאן רק במשפט לכל עובדי השירותים החברתיים. אני חושבת שבסופו של דבר אנחנו רואים את המשבר הזה כמשבר עמוק, שהוא לא פוגש רק את מערכת החינוך, גם את מערכות הרווחה, הבריאות ובכלל את כל עובדי השירותים הציבוריים והחברתיים. וביום שאחרי ה-7 באוקטובר, הייתי מצפה למדינה שתבין שזה המקום הכי חשוב להשקיע בו.

תודה רבה שאתם כאן. יש פה הרבה נתונים. אני לא אתן אותם, אני אתן קודם כל למי שהגיעו לכאן להציג, ואנחנו תוך כדי גם נשאל ונעביר את רשות הדיבור כדי לבאר את הדברים. אני אפתח באביעד הומינר-רוזנבלום מקרן ברל כצנלסון, שאני אשמח שתיתן לנו ככה מסגרת פותחת לדיון הזה, כדי שבאמת נצא ממנה, עם כל מי שהגיעו, לספר את סיפורם.

שלום ותודה על זכות הדיבור. אני אגיד שבאמת, כמו שציינת בדברים, המשבר במערכת החינוך ובכלל במערכות החברתיות של ישראל הוא לא חדש. הוא לא התחיל עכשיו עם הקיצוץ הזה שסביבו נסוב הדיון היום. זה משבר של הרבה מאוד שנים, של הרבה ממשלות, של סדרי עדיפויות מעוותים, של בסוף הפקרה של אזרחי המדינה, של ניסיון כל פעם כשיש איזה משבר אז זורקים כמה עצמות ומנסים לשים פלסטר ואולי להצליח לפתור אותו, אבל שום חשיבה מערכתית, שום ניסיון לפתור את זה מהיסוד.

ואני חושב שמה שכן קרה אבל בשנים האחרונות, ובאופן יותר חזק בשנה האחרונה, היא שכולנו מרגישים את זה. בתחילת הדרך כשהמדינה מזניחה ומפקירה, מי שמרגיש את זה בהתחלה זה האוכלוסיות החלשות יותר, אלה שצריכים לקבל מענה באופן מיידי. ולצערנו, כשהם אלה שנזקקים וכשהם בבעיה, אז לפעמים ככה לא מתייחסים לזה. אבל עכשיו כולנו מרגישים בזה.

יש כאן, אני מניח, להרבה אנשים ילדים במערכת החינוך. אני חושב שאין מי שלא נתקל בזה על בשרו, רואה שאין מורים מקצועיים, מחנכות על שתי כיתות, בתי ספר שלא מצליחים פשוט לתפקד. אנחנו רצינו לבדוק את הנושא הזה, ועשינו סקר מאוד רחב של 1,500 הורים. שאלנו אותם, רצינו לראות איך זה משפיע עליהם, איך הם רואים את המשבר הזה מהצד שלהם, של הורים שיש להם ילדים במערכת.

ומהתשובות שקיבלנו, ראינו ש-50% מההורים לילדים בבית ספר יסודי ו-60% מההורים לילדים בחטיבת ביניים בתיכון נתקלו במחסור במורות למקצועות מסוימים. זאת אומרת, מקצועות אנגלית, מתמטיקה, שפשוט מלמד אותם מורה שלא הוכשר למקצוע, כי אין מורים. ראינו ש-40% מההורים נתקלו במקרים, אני זוכר שמאוד אהבתי את זה בתור ילד, אבל של שיעורים חופשיים שהמורה לא הגיע, אבל באופן סיסטמתי, באופן קבוע, פשוט אין מורה בכיתה, ומוציאים את הילדים לשיעור חופשי. בתיכון זה חמור במיוחד, דווקא שם 55% מההורים העידו שהם נתקלו בזה.

מצב פשוט מטורף, שאני חושב שלא יכולנו לדמיין שיקרה במדינת ישראל או במדינה מערבית. רבע מההורים לילדים בגילאי היסודי וחטיבת ביניים ו-40% מההורים לתלמידי תיכון, נתקלו במצב של שיבוץ מורה אחת לתפקיד מחנכת של שתי כיתות או יותר. אני יכול לספר באופן אישי, זה לא אצלי, אבל שתיים שעובדות איתי בעבודה והן מכירות מקרה כזה מבית הספר שלהן. בעצם אין מחנכת לכיתה, אלא מחנכת על שתי כיתות.

אחד מכל ארבעה הורים לתלמידי חטיבות ביניים ותיכונים, נתקל במצב שבו ישנם מקצועות חובה שלא נלמדים כלל בגלל מחסור במורה מתאימה. זה פשוט מצב מטורף, זה תיאור כאן של מערכת חינוך שהיא לא על סף קריסה, אלא היא קרסה. היא פשוט לא מצליחה למלא את הייעוד שלה ברמה הבסיסית ביותר. אפילו אנחנו לא מדברים כאן על תוצאות, על מה הציונים של התלמידים, על מה החינוך הערכי, כמה עמוק, כמה זה הולך עם התלמידים הלאה. היא פשוט לא מצליחה ללמד את מה שהיא אמורה ללמד.

זה משבר אדיר שהוא פשוט עכשיו הגיע לקריסה שלו. הקיצוץ הזה עכשיו הוא בדיוק הדבר שלא נחוץ למערכת. זאת אומרת, אתה מביא למורים פחות כסף, אז כמובן גם ככה השכר שלהם לא מדהים והתמריץ קטן, וגם ההרגשה, אני חושב, שחזקה אפילו מהסיפור הכספי כאן, זאת ההשפלה.

מורים שמרגישים שגם ככה המערכת לא קורסת, שלאף אחד לא אכפת מהם, שהמערכת הממלכתית-ציבורית היא מופקרת, בעוד שמערכות פרטיות וחצי פרטיות מקבלות המון תוספות, גם של תשומת לב ממשלתית וגם של כסף, ועכשיו פשוט אומרים להם, אנחנו נקצץ לכם עוד, נביא לכם עוד פחות כסף ופשוט נשאיר אתכם לגורלכם בבתי הספר. זו מציאות שחייבת להשתנות. ברמה הכי בסיסית חינוך זה העתיד שלנו, ובלעדיו אנחנו פשוט לא נצליח להיות כאן.

תמציתי, כואב וחד. אני רוצה לעבור רגע לליאור בשן. אנחנו נעשה פה פינג-פונג מורים, דמויות שהגיעו, וכמובן רשויות. ליאור, אני רק רוצה כן לציין, אתה הובלת את ההפגנה נגד השימועים והפיטורים. אני רוצה קודם כל לחזק את הסולידריות הזאת בין מורים ואנשי חינוך, באמת אל מול תופעה שהיא מאוד מטרידה, שזה להלך אימים על מורים שבעצם נאבקים על השכר שלהם אחרי קיצוץ שנעשה כאן.

ואני כן חייבת לומר, קיצוץ שיכל להימנע. גם קרן ברל חקרו גם את זה, לראות עם סדרי עדיפויות אחרים וסידור אחר של העוגה התקציבית הקיימת, איך היה אפשר למנוע את מרבית הגזרות וגם את הקיצוץ במשרד החינוך.

בקלות מאוד. וצריך להגיד, אגב, שהרבה פעמים גם אנחנו לפעמים מאשימים את האוצר. והפעם זה לא האוצר, זה לגמרי הממשלה שבחרה לקצץ.

נכון. ואני רוצה להזכיר שהקיצוץ של כל עובדי החינוך הוא כ-1.2 מיליארד, ויש מיליארד שקל ברזרבה תקציבית היום במשרד החינוך. תודה.

בוקר טוב לכולם. כמו שאביעד אמר, אנחנו באמת נמצאים במשבר חסר תקדים. זאת לא קלישאה. אני יודע שאומרים את זה על המערכת, והיא מורעבת באמת במשך הרבה מאוד שנים. אני תשע שנים בחינוך, ואני רואה את ההתדרדרות המשמעותית והחדה כל שנה. והנתונים שנתת פה, אנחנו רואים אותם בשטח. צריך להבין שכבר היום חסרים אלפי מורים, וכנראה, אין לנו את הנתונים המדויקים, עשרות אלפי אנשי ונשות חינוך.

ממה שאני יודעת, 24,000.

כן. אין לי את הנתונים המדויקים, אבל כדי לסבר לכולכם את האוזן, תלוש המשכורת של ה-1 במאי שבר משהו באנשי החינוך. ואם היינו במצב כל כך גרוע, אז עכשיו אנחנו פשוט בתהום. אני מכיר ומקבל פניות מאלפי אנשים, נשים וגברים, שאומרים שהם פשוט לא יישארו במערכת, הן מהסיבות שהם לא מצליחים לסגור את החודש, ואנחנו פה בוועדת הצעירים, ומורים צעירים. אני לא יודע איך אפשר.

אני באתי ממקום שעשיתי מעט לביתי. אני יכולתי לספוג משכורת של 6,000 שקל ברוטו בשנה הראשונה. אבל איך אפשר לצפות שמורים צעירים, מורות, מסיימות את הסמינר, משקיעות בו את מיטב זמנן, רוצות לעסוק בחינוך, גננות, אנשי ונשות חינוך בבתי ספר יסודיים, חטיבות ביניים, תיכונים. והשכר ההתחלתי שלהם הוא 7,000 או 8,000 שקל ברוטו, שאתם מבינים שביוקר המחיה של היום זה פשוט בלתי אפשרי. בלתי אפשרי לקיים משפחה, בלתי אפשרי להתקדם, בוודאי שבלתי אפשרי לחלום אפילו על לקנות דירה או לרכוש נכס. והמצוקה היא אמיתית.

ומה בא משרד החינוך ועושה? משרד החינוך פשוט מטיל על המורים, אני אומר לכם, יותר מהכול, זאת הייתה מכה שפגעה במורות והמורים ובגננות ובסייעות ובכולם, פשוט באופן אישי. אני לא ראיתי זעקה כזאת. והזעקה היא אמיתית, והיא עלתה מהשטח, היא לא הייתה מאורגנת בשום צורה בניגוד למה שניסו לומר.

ובמקום לבוא ולדבר, אגב, זה נעשה על ראשם של אנשי החינוך בעצם מהגוף שאמור לייצג אותם, שלא ייצג אותם לצערנו במקרה הזה. וזה לא משנה כרגע אם זה הסתדרות המורים או ארגון המורים. אגב, שני גופים אחראיים שבנויים על חוקים עות'מאניים, שגם לזה אולי נצטרך לקיים יום אחד דיון, איך גורמים שיהיה פה באמת ארגון אחד חזק שמייצג את העובדות והעובדים, מעל 200,000 אנשי חינוך ונשות חינוך.

והדבר של לשלוח שימועים על סעיפים של המרדה והתססה, אותי זה הוציא מדעתי. וההפגנה, אני לא ששתי להפגין מול משרד החינוך. וזאת האמירה הערכית החינוכית היחידה שאפשר וצריך היה לעשות באותו יום. ולכן אנחנו אומרים למשרד החינוך כאן, ובכלל לכל הממשלה ולכל הגופים הרלוונטיים – חינוך זה הדבר הכי חשוב. הוא נמצא בקריסה מוחלטת.

והנתונים שאביעד מסר כאן ילכו ויחמירו, ובתי ספר לא ייפתחו ולא ילמדו כל המקצועות, ואת הילדים של כולנו ילמדו אנשים שהם לא מוסמכים ללמד את אותו מקצוע. וזה רק הולך ומחמיר. אז מכאן אנחנו בעצם קוראים לפעולה פרקטית, לשבת. אני בכלל חושב שצריך לעשות תוכנית חינוך ישראל 2048. איך אנחנו רואים את החינוך בישראל בשנת המאה, ולהתחיל לעשות את זה עכשיו. תודה.

תודה. אני רוצה להעביר לאיתמר קרמר, משמר החינוך הממלכתי. איתמר, אני חושבת שהחינוך הממלכתי פה עומד במתקפה מאוד קשה מאז קום הממשלה הזאת, ואני חושבת שחלק מהמתקפה הזאת זה גם ריסוק מעמד המורה. וזה באמת חשוב לנו גם לקשור את התמונה הזאת.

קודם כל, נדבר על זה שהחינוך הממלכתי הוא לא מה שנמצא תחת מתקפה. מה שנמצא קודם כל תחת מתקפה זה החינוך לממלכתיות והממלכתיות בחינוך. התפיסה הערכית של לשם מה קיימת מערכת חינוך. מערכת החינוך בישראל היא גם ציבורית, היינו, ממומנת על ידי המדינה, והיא גם ממלכתית, היינו, יש לה ערכי ליבה ובסיס שכולם שותפים ומחויבים אליהם.

והממשלה הזאת אכן הכריזה מאבק מאוד קשה בערכים המשותפים האלה בחינוך. ואני חושב שהמשבר הזה של ההון האנושי בחינוך הוא הזדמנות גם לשיקום אחרי הממשלה הזאת, כנראה, כדי לתקן את המצב הזה גם בממלכתיות.

אני קודם כל רוצה לציין את זה שאין פה אף חבר כנסת מהקואליציה, ככל שאני רואה, וחבל, כי חשוב, כי יש להם השפעה. אני כן רוצה להגיד תודה לאנשי משרדי הממשלה שנמצאים כאן ועובדים קשה יומם ולילה, וגם אם לפעמים עושים טעויות וגם אם לפעמים אנחנו בחברה האזרחית נכנסים בכם, צריך להגיד שאנחנו באמת מאחוריכם ואיתכם, ואני חושב ששיתוף הפעולה הזה הוא חשוב.

אני רוצה להגיד שכשהתחיל המשבר הזה, הוצאנו עצומה של תמיכה במורים ובמורות להורים, וחתמו עליה מעל 10,000 הורים. אני הרבה מאוד שנים במערכת החינוך, אני לא זוכר סולידריות כזאת בין הורים למורים, ומהקללה הזאת של הממשלה הזאת כנראה שתצא עוד ברכה אחת לפחות.

אגב, זה נכון. סליחה שאני קוטעת אותך, בכנסת הקודמת היה גם מאבק הסתדרות המורים על ההסכם. אני אז הייתי בקואליציה ותמכתי בשביתה ותמכתי במאבק, כי זה לא עניין של אופוזיציה, אבל זו לא הייתה כזאת סולידריות כמו שאתה מדבר עליה, וזאת כן נקודת מפנה מאוד חשובה של הפנמה מערכתית של כולם שאי אפשר להמשיך ככה.

נדבר בכמה דקות, ואני אצטט מחקרים של מרכז המחקר והמידע של הכנסת מ-2023, בעריכת יובל וורגן ואתי וייסבלאי, שזה מחקר נפלא שאני ממליץ לכולם לראות. השאלה שהם שאלו זה למה מורים ומורות עוזבים. אז הנתון המרכזי הוא שכר, 80% מהשכר.

כשקוראים את זה בסטטיסטיקה זה אחלה. כל מי שהיה יום אחד בחדר כיתה, והייתי הרבה מאוד ימים בחדר כיתה בכל מיני תפקידים, אתה מבין שזה אף פעם לא השכר לבד. זה תמיד השכר ועוד משהו. השכר ומעמד המורה, איך מסתכלים עליי בבית. השכר והעומס והשחיקה והשעות וחוסר הסדירויות והשגרות בבית ספר.

כשניהלתי בית ספר הבנתי שזה המאבק היומיומי, לראות שבכל כיתה נכנס מורה בכל שעה וברגע שהדבר הזה לא קורה זה פוגע במורל של כולם בבית הספר. כל קהילת בית הספר נפגעת מכל מורה מחליפה או מכל מורה שאנחנו מביאים מהגורן ומהיקב כדי להכניס לכיתה.

הסיפור של היחס של ההורים הוא מכריע. הסיפור של בכלל מעמד מערכת החינוך וההבנה שאתה החייל האחרון בשוחה. כשאומרים לך בבית או בתקשורת שמערכת החינוך קורסת, אתה לוקח את זה מאוד אישית. אתה כמורה אומר זה אני, זה אני זה שקורס, זה אני זה שמייצג את המערכת.

ולכן כשאנחנו מסתכלים על מה גורם למורים לעזוב, ומורים עוזבים ועוזבות את המערכת בסיטונות, זה השכר קודם כל, זה הרגע שבו אתה אומר די, לא שווה לי, בשביל מה שאני עובר השכר הזה הוא לא שווה. אבל כדי לשפר את הנתונים וכדי להביא מורה ומורה לכל כיתה, ושלכל ילד באמת יהיה את המבוגר הזה שמאמין בו, אנחנו צריכים לעשות עבודה שורשית ולא להסתפק רק בהסכם שכר.

הסכם השכר הבא עם המורים והמורות במדינת ישראל, הסכמים שייחתמו, חלקם עוד במהלך כהונתה של הממשלה הזאת, אלא אם כן היא תיפרד מאיתנו בשלב מוקדם, ההסכמים האלה יצטרכו להיות הסכמים שורשיים שמדברים על מעמד צוותי המורה בישראל ולא רק על השכר.

כמה מורים חסרים? תכף יציגו לנו נתונים האנשים המצוינים של הלמ״ס ושל משרד החינוך. אני רוצה להסתכל על זה רגע מגובה הדשא, מגובה חדר המורים ומגובה חדר המנהל. גם אם חסרים לי עכשיו 10% מהמורים בבית הספר, וזה באמת, אנחנו רואים שנכון ליולי 2022, ב-50% מבתי הספר העל-יסודיים העבריים היה חסר מצב של 10% עד 25% לפחות מהמורים. הנתונים השתפרו במהלך השנתיים האלה, כמו שתכף תציג.

אבל האמירה הזאת שביולי אני מתחיל את הקיץ וחסרים לי 10% מהמורים, מה זה אומר? זה אומר שאני לא יכול לבנות מערכת, זה אומר שמראש אני מתכנן מערכת חסרה, זה אומר שאני לא יכול להגיד להורים את הדבר הכי חשוב, מי יהיה המחנכת של הילד שלכם בשנה הבאה. ואנחנו מכירים הרי את רולטת המחנכת. אם המחנכת שלך מעולה, כל מערכת החינוך מעולה. אם נפלת על מחנכת שאתה לא בטוח איתה, כל המערכת קורסת מבחינתך. ולכן זה מזיק מאוד לרווחה האישית והמקצועית של מורים ומורות, העובדה שביולי אנחנו אפילו עם 10% מהמורים חסרים, וזה נתון שיחסית אנחנו נראה במערכת, הוא לא נתון נדיר.

מה עושה מנהל? ובדקנו גם את זה, ומרכז המידע של הכנסת בדק את זה. אתה משבץ מורים שאין להם הכשרה מתאימה. גם אני עשיתי את זה, בטעות. אתה בא למורה הנפלאה להיסטוריה, ואתה אומר לה, תקשיבי, מורשת, כיתה ח'-2, אין ברירה, תיתני לי את השעה בשבוע הזה. מה קורה למורה הזאת, שכל חייה היא גם ד"ר להיסטוריה, ועכשיו היא צריכה ללמד מורשת, שזה לא תחום שהיא חזקה בו, זה תחום שאפילו היא מרגישה חולשה בו. עכשיו היא נכנסת לשם, כל המערכת שלה, כל השבוע שלה צבוע לשעה השחורה הזאת שיש לה בח'-2.

אחרי זה היא לא תמשיך במערכת. מורים שלא מתאימים בפרופיל הבית ספרי שאנחנו רוצים. מורים שלוקחים על עצמם עוד ועוד תפקידים, גם כדי למלא שעות, וגם בגלל שאין אדם אחר שיעשה את זה. אני מכיר את זה טוב, זה מה שקורה בשירות הציבורי. אגב, זה מה שקורה גם לחברים שלנו עכשיו בצבא. אין מי שימלא את השורות האלה. וכמו שחסר לנו בצבא, חסר לנו גם במערכת החינוך ומכניסים אנשים שלא תמיד רוצים, יכולים ומתאימים לדבר הזה.

עכשיו, מה קורה ומה המספרים שתכף נשמע? חסר מורה, מנהל עושה פעולה, והייתי מנהל, עשיתי פעולה, כמו שדיברנו, מחנך על שתי כיתות וכל מיני דברים כאלה. אז החוסר נפתר, אנחנו מדווחים למשרד החינוך, נכון, הנתונים טובים חסרים רק 2000 מורים במחוז מרכז, מחוז תל אביב, ויש לנו תוכנית איך נפתור את זה.

אבל המורה האחד הזה שחסר בבית הספר, ושמנהל בית הספר מצא לזה פתרון במערכת והוא מדווח באחת מ-70 המערכות שמנהל מפעיל במשרד החינוך שהוא פתר את הבעיה, וכולם מוחאים לו כפיים, פתרת את הבעיה. בסוף זה גורם לקהילה בית ספרית שלמה להרגיש חוסר ביטחון מקצועי וחוסר מוגנות מקצועית, כי ההורים לא פראיירים, וההורים רואים מי נכנס בסוף לח'-2, והם רואים טוב שהיא לא רוצה להיות שם, למרות שהיא מורה נפלאה.

קחו את השנה הזאת, המורה הזאת להיסטוריה, וכל צוות ההיסטוריה בא ומרגיש שפוגעים בו, עוד כתבה על מעמד המורה, ובסוף המורה הזאת עלולה לעזוב. ועכשיו בא הקש ששובר את גב הגמל, שר החינוך הנוכחי, שלוקח את כל הדבר הזה של השכר ושל התנאים ופשוט מכריז מאבק בשלומות ובמוגנות של מורי ישראל.

כשאתה מדבר על מורה מרעננה ואתה אומר לה – ראיתי בערוץ 14 את מה שאמרת ואנחנו נטפל בך, זו לא רק המורה ההיא מרעננה, כל מורי ישראל מבינים שיש להם אח גדול שהוא ממש לא אח שלהם. ממש ממש לא. כשהוא קורא לזאב דגני עבריין, הוא קורא לכל מנהלי בתי הספר עבריינים בפוטנציה. כשהוא מגיש נגד המורים צו מניעה, בלי ההתפלפלויות ובלי הבלבולים, ו – 'אני כן תומך בכם, אבל כפו עליי צו מניעה', אתה בא ואומר, אני ואתם לא באותו צד. ושר החינוך חייב להיות באותו צד של המורים. שר החינוך זה המנהיג של עובדי ההוראה, וכרגע הוא קורס בזה.

מה אנחנו מצפים שיקרה? אנחנו מצפים שתהיה עבודה אינטנסיבית כבר עכשיו, על הסכם ההעסקה הבא של כל עובדי ועובדות החינוך, עם ההסתדרות, עם הארגון, משרד החינוך, משרד האוצר. הנציגים והנציגות שנמצאים פה מהשטח, כשיישב שם בחדר אדם צעיר, אנחנו בוועדת הצעירים, שבאמת יגיד זה מה שישאיר אותי במערכת. אנחנו רוצים שתהיה רפורמה רדיקלית, הגדרה מחודשת של מקצוע המחנך במדינת ישראל וחיזוק החינוך הערכי, שכדי שתהיה משמעות, שתחזיק אותנו בשטח למרות שחסרים דברים אחרים.

ורצוי גם לא להיות בריונים על מורים. רצוי להוקיע בריונות ממשרד החינוך, וכדאי שהשר יאמץ את זה בעצמו.

לחלוטין, וזה הדבר הבא. אנחנו רוצים שמשרד החינוך יהיה המעסיק של המורים, לא אף אחד אחר. לא הפרטה של הדבר הזה, כי אז ייווצרו מעמדות של מורים. אבל אנחנו רוצים את המשרד כמעסיק הוגן וראוי לכל צוותי החינוך. ואנחנו רוצים גיוון הון אנושי בכיתות. העתיד של הילדים שלנו מצוי במורה החרדית ובמורה הערבייה ובמורה הדתייה שייכנסו לתוך החינוך הממלכתי, במורה החילוני שייכנס לתוך החינוך הממלכתי-דתי. זה העתיד שלנו במדינת ישראל.

תאמינו לי שמתחת לקסדה ומתחת למדים, אני לא בודק בציציות של אף אחד, גם לא בחדר המורים. הגיע הזמן שנסיר את החומות המגזריות בחינוך, שנדבר על כשירות תרבותית ועל התאמה תרבותית, ונקלוט עוד מורים מכל המגזרים בכל בתי הספר. זו בעיניי הדרך לפתרון משבר ההון האנושי. ותודה, חברת הכנסת לזימי, על הוועדה הזאת.

תודה רבה, איתמר. אני עושה פינג-פונג כמו שאמרתי, אז אני עוברת לאיילת חכים, מנהלת גן בתל אביב. איילת, תודה שאת פה.

שלום, בוקר טוב. נעים לכולם. קודם כל, תודה רבה לחברת הכנסת נעמה לזימי. זו ועדה מאוד חשובה. סדר היום הציבורי לא מספיק מדבר על זה, בטח לא בכנסת, אז באמת תודה על הזמן ועל החשיבות.

אני איילת חכים, אני גננת לגיל הרך בתל אביב. אני שמונה שנים במערכת של משרד החינוך, אבל בעצם מגיל 15 אני בגני ילדים, נושמת וחיה חינוך. הילדים הם הסיבה שאני קמה בכל בוקר עם משמעות, גם כשאין תנאים, גם כשאין גב, גם כשקשה.

אנחנו, הגננות, נותנות את הלב, את הזמן, את הבריאות ואת הביטחון. אבל ברגע שביקשנו מעט ביטחון לעצמנו, קיבלנו קיצוצים. עכשיו רוצים להוריד לנו 1000 ש"ח בחודש כי היינו חולות, עם אישור מרופא. היינו חולות, כולנו.

אגב, אני בספק כמה הדרישה הזאת חוקית, גם פניתי לגבי זה. חוק דמי מחלה הוא ברור, והוא גובר על כל נוהל. מה שנעשה כאן, והמשחק הזה הוא מאוד מאוד מסוכן, אני אומרת את זה, וצריך להגיד את זה גם. לשחק ככה עם חוק ברור, אי אפשר להטיל דופי ביום מחלה שניתן כדין. זה לא ייעשה הדבר הזה.

גם נשות ואנשי חינוך הם בני אדם. מותר לנו להיות חולים.

גם עכשיו יצאה הנחיה, חשוב, התקשורת לא מדברת על זה. יצאה הנחיה של רופאים שלא יחתמו עם החותמות שלהם. מורות, גננות ומורים באים לבקש אישורי מחלה, הרופאים מוציאים את הטופס מהמחשב, כתוב חתום דיגיטלית, והם לא מוכנים לחתום עם החותמות שלהם ועם השמות שלהם. התקשורת לא מדברת על זה, וזה משהו שהוא קורה בשבוע האחרון.

גם גילינו את זה עכשיו כשאמרת את זה.

התקשורת לא על זה, זו הנחיה שיצאה. אנחנו ניסינו להביא הוכחות, לא הצלחנו, אבל זה משהו שקורה בשטח. רופאים קיבלו הנחיה לא לחתום עם החותמות שלהם על אישורי המחלה עבור גננות, מורות ומורים. אני פה כדי לייצג את הגננות. כל הזמן מדברים על המורות, על המורים, המורות, המורים. יש גם גננות. התפקיד שלנו הוא מאוד מאוד משמעותי, מאוד קריטי למערכת, ואני פה כדי לדבר בשם כל אלה שאין להן קול, אלה שלא יכולות לאבד אפילו שקל.

400 שקל בחודש זו קנייה בסופר. 400 שקל בחודש זה זוג נעליים לילד, זוג נעליים לנו. 400 שקל זה מנוי לחדר כושר. זה לצאת עם המשפחה למסעדה. זה המון כסף כשאנחנו מרוויחים משכורת זעומה. אנחנו ציבור הגננות, אנחנו ציבור של נשים מוכות. אנחנו מפחדות. כל הזמן מאיימים עלינו. אנחנו לא סתם מפחדות. זה לא סתם שאין גננות שמתראיינות, מדברות.

כל אחד מכם, אני מבקשת ממנו לחשוב מתי בפעם האחרונה שמעתם גננת מתראיינת, מדברת, אומרת משהו. זכור למישהי, למישהו? מאוד קל להפחיד אותנו, מאוד קל לפגוע בנו. המפקחת שלי היא מדהימה, היא אוהבת אותי, היא מעריכה אותי והיא נותנת לי גב. בגלל זה גם הרשיתי לעצמי לבוא ולדבר בוועדה החשובה הזאת.

לצערי, זה לא ככה בכל הארץ. יש הרבה גננות, חברות טובות שלי, שהן חד-הוריות, הן לא יכולות להרשות לעצמן שמחר יפטרו אותן. וגם אם יחליטו הפיקוח, יכולים להעביר אותן, להגיד לה, שומעת? מחר את עוברת לגן אחר. שומעת? הבנו שקרה איזה משהו עם תומכת החינוך שלך, אז החלטנו להפריד ביניכן.

לא סופרים אותנו, לא מתייחסים אלינו. אנחנו עם של נשים מוכות שפוגעים בו יום-יום. אנחנו שק החבטות של מדינת ישראל. כל פעם כשיש בעיה, ההורים באים אלינו בטענות, הצוותים באים אלינו בטענות, וגם משרד החינוך קצת נטש אותנו לאחרונה, ושלא נדבר על איך האוצר מתייחס אלינו.

רבות מאיתנו עובדות בעוד עבודה. הרבה פעמים אומרים, מה, גננות, אתן רוצות עוד חופשים? נכון, אנחנו צריכות עוד חופשים לעבוד בהם. אני עשר שנים, כל קיץ, הייתי עובדת בחו״ל בארצות הברית, כדי שאני אוכל להרשות לעצמי לגור בתל אביב ולסיים את החודש כגננת.

אנחנו לא מחפשות מחיאות כפיים, אנחנו רק רוצות יחס אנושי וצודק. המטרה שלנו כגננות היא להפוך את הגן לבית, בית שני לילדים, שיעזור להם לבנות ביטחון, ערכים ויציבות. אבל כולם שוכחים דבר אחד, היסודות של הבית הזה הם אנחנו, הגננות. אם ממשיכים לקצץ, לשחוק, להפלות ולזלזל, אל תתפלאו שהבית הזה יקרוס. אל תיתנו לנו, ולא לעתיד החינוך, לקרוס. תנו לנו את מה שמגיע לנו, כבוד. הגיע הזמן שמדינת ישראל תכבד את מי שבונים את העתיד שלה, ולא תדרוך עליהם.

והמחלה שכולנו היינו חולות בה היא לא סתם, זו מחלה שהיא מידבקת. שנים על גבי שנים אנחנו היינו שם, אנחנו מגיעות צרודות, אנחנו מגיעות חולות, כי יש ילד שיש לו יום הולדת, כי הבטחנו לאיזה הורה שנעזור. אז פעם אחת שמנו אותנו ואת הילדים שלנו בסדר העדיפויות, ובחרנו לבחור בבריאות שלנו. הבריאות הנפשית שלנו היא לא פחות גרועה מהפיזית שלנו. כולנו היינו חולות. יש רופאים, שזאת המומחיות שלהם, שחתמו על כל אישור ואישור כזה.

אנחנו לא התאחדנו, הדבר הזה קרה מהשטח. אני שלחתי הודעה לחברה שלי – 'את לא מבינה, אין לי קול, אני לא צרודה, אני לא יכולה להגיע מחר'. היא אומרת לי, 'את יודעת, גם אני לא מרגישה טוב, גם אני לא באה מחר'. אף אחד לא עומד מאחורי הדבר הזה. בגלל זה זה נראה כמו שזה נראה.

אבל אתם יודעים מה קרה אחרי שזה קרה? אמרו, אין בעיה. לא הגעתם? לקחו את המערכת שלנו, הגננות זו מערכת מד"גנט, ושינו אותה. כתוב – כל היעדרות שהייתה עם יום מחלה באישור רפואי הפכה להיות היעדרות לא מוצדקת במערכת. יש לי צילומים ודברים, אני רוצה להפיץ את זה, אני רוצה שכולם יראו את זה, כי התקשורת קצת שכחה.

פתאום, ברגע שבתי הספר נפתחו והגנים נפתחו, אנחנו לא מעניינות אף אחד. נכון, לא נשכח לרגע את 58 החטופים שצריכים לחזור, וזה צריך להיות הדבר הכי חשוב, ואחריו צריך לטפל במערכת החינוך שהיא קורסת. כי מי שבא בסופו של דבר וירצה להתגייס ולעמוד בשביל המדינה שלנו, זה אותם ילדים שגדלים במערכת החינוך, והלוואי והיא תישאר ציבורית כמו שהיא היום ולא ינסו להפריט אותה.

ועוד דבר אחד שאני אגיד, אני רק רוצה להגיד שהדיון הזה הוא כל כך חשוב. באמת חבל שאין פה נציגים מהקואליציה, אבל כל אחד שהחליט לקום בבוקר ולהגיד שהחינוך ועתיד מדינת ישראל הוא חשוב לו, אז תודה רבה שבאתם לפה.

תודה, איילת. ובסוף זה בית העם, והקול שלכם צריך להישמע פה. לא משנה מי נמצא פה, המקום הזה הוא של הציבור. רותם ידלין, ראש מועצה אזורית גזר. רותם, ממש תודה שאת פה. באמת, אני חושבת שאת דוגמה באמת לראש מועצה שמסתכלת גם לאומית כל הזמן וקושרת את הקשר ההדדי הזה, שחייב להיות הרבה יותר יציב בין הזירה הלוקאלית לזירה הארצית, ואני מורידה את הכובע.

תודה, היו״ר. אז כאמור, שמי רותם ידלין, אני ראשת מועצה אזורית גזר, אני גם יו״ר ועדת חינוך של השלטון האזורי, ואני גם אמא. והבוקר, כמו אימהות ואבות רבים, קמתי והכנתי את שלושת ילדיי ללכת לבית הספר, והבן המרכזי שלי, בכיתה ח', ירד למטה וביקש להישאר היום בבית. ושאלתי אותו למה. אז הוא שלף את המערכת שלו והסביר שבין שבע השעות שיש לו היום, ארבע שעות יהיו מילוי מקום, שעתיים יהיו ביטול, והשעה היחידה שיש, היא שעת מחנך. אז סיפרתי לו שאני הולכת הבוקר לוועדת הצעירים בכנסת לדבר על אמון ועל אמונה.

היית מביאה אותו, תאמיני לי.

את צודקת. סיפרתי לו שאני הולכת, אבל כן נתתי לו רגע סיבה להבין לאן אני הולכת הבוקר ועל מה אני הולכת לדבר. ואמרתי לו שאני אבוא לכאן הבוקר לדבר על אמון ועל אמונה, כי מחאת המורים והגננות היא לא על כסף, היא על אמון. היא על הקריסה השקטה של מערכת החינוך הממלכתית. היא על מורים ומורות וגננות שבחרו בשליחות ובאמונה באדם והפכו שקופים עבור המערכת הגדולה, עבור מקבלי ההחלטות. היא על שחיקה, על אנשים שמגיעים כל בוקר לכיתה עם נשמה ויוצאים ממנה מותשים לבד, בלי גיבוי, בלי גב. היא על בקרה אינסופית של משרד החינוך, על בירוקרטיה לא נגמרת, על חוסר גמישות.

מחאת המורים והגננות היא לא על שכר, היא לא בקשה להעלאה, היא קריאת השכמה. היא קריאת השכמה לצמצום מספר הילדים בכיתה, להתאמת מערכת החינוך לעולם משתנה, להגמשה של מבנה התעסוקה, להפסיק לנהל מתוך בירוקרטיה ולתת יותר כוח למורות, למנהלות, לשלטון המקומי. אז מחאת המורים והגננות היא לא על כסף, היא על עולם שמשתנה. כולנו מדברים כל הזמן על זה שהעולם משתנה בקצב מסחרר, ועולם התעסוקה השתנה, ומבנה ההעסקה השתנה, וכולנו תמיד אוהבים להגיד רק מערכת החינוך לא משתנה.

אני כאן בשביל להגיד הבוקר שזה בכלל לא מדויק. בשטח יש מורים ומורות נפלאים שרואים את הילדים שלנו, שמשנים את המציאות של החיים שלהם, ויש בתי ספר שמצליחים בגדול. זה בתי ספר שאין בהם בעיות של מורים. יש שם מורות צעירות שמשקיעות את הנשמה, יש שם מורים שמחויבים בלי גבולות. ויותר מהכול, מה שיש שם זה מנהלים ומנהלות שרואים אחרת, שגמישים כלפי צוותי ההוראה שלהם. וגמישות ניהולית זה הסיפור פה, כי מחאת המורים היא לא על כסף, היא עלינו, היא על מערכת שלא יודעת להשתנות.

כולנו יודעים להגיד שהמבנה הארכאי של מערכת החינוך לא רלוונטי לעולם של הילדים שלנו. ואני פה הבוקר להגיד שהמבנה הארכאי של מערכת החינוך לא רלוונטי למורים ולמורות שלנו, כי משרד החינוך לא בנוי למורים צעירים שנכנסים למערכת. מורים צעירים מבקשים במות אחרות, הם מבקשים תנאי עבודה אחרים, הם מבקשים סטנדרטים שונים ממה שאנחנו, המערכת הישנה, מכירים.

מורות צעירות מבקשות גמישות במבנה ההעסקה, הן מבקשות אופק קידום. בסך הכול הן מבקשות מה שהדור הצעיר מבקש, שנראה אותן. שנבין את החלופות שעומדות בשוק בפניהן, ואז נתאים את המערכת בשבילן. שנבין שהשלכות רוחב זה משפט נורא חשוב, אבל גם צריך לראות איך אנחנו משתנים.

זה לא כל כך מסובך, נתתי דוגמה, זה רק מצריך גמישות ואמון. אבל במערכת החינוך במדינת ישראל היום אין גמישות ואין אמון. משרד האוצר לא מוכן להקשיב למשרד החינוך על צורכי המערכת. הממונה על השכר לא מוכן להגמיש את מבנה שבוע העבודה, ותאמינו לי, ניסיתי. ההורים לא סומכים על המורים, ואנחנו לא נותנים למורים גב מול ההורים, שראוי שניתן להם גב חזק. ארגוני המורים לא מאמינים לאף אחד, אפשר להבין אותם.

הרשויות המקומיות מנסות לקדם רפורמות ונכשלות שוב ושוב אל מול משרד החינוך ומשרד האוצר, ובסופו של יום אין פה הסכמה של המערכת, של משרד החינוך, להיכנס לעבודה מעמיקה של שינוי והתאמת המערכת לאתגרים. זו משימה גדולה מדי, קשה מדי, ומשרד החינוך לא יודע איך לגשת אליה.

אגב, בואו נסתכל, יש לנו דוגמה ממש מול העיניים. שר החינוך החל ברפורמה מאוד משמעותית, ועדת שפירא. ועדת שפירא היא בדיוק הדוגמה. ועדה חשובה שמונתה, שאמרה שצריך להקטין בצורה דרמטית את מספר הילדים בכיתה ומספר הילדים בגן. ואמרה את מה שכולנו יודעים, ואמרה כאן הגננת לפניי, צריך להפוך את הפרדיגמה ולהתחיל מהגיל הרך, הוא הגיל הכי חשוב. והוא אפילו התווה דרך תקציבית וניהולית לעשות את זה בוועדת שפירא, באמצעות הקטנת שעות הלימוד, מעבר לחמישה ימים, שימוש במשאבי המערכת הקיימים. לא צריך להמציא פה שום דבר.

אבל בשבוע שעבר, שר החינוך, משרד החינוך, הודיעו שהם דוחים את הרפורמה ל-2027. בין השאר כי משרד האוצר מתנגד לה. בין השאר כי אין כבר אנשים במשרד החינוך שיכולים להוציא את הרפורמה הזאת לפועל.

אני רק רוצה להזכיר שמשרד האוצר מתנגד להרבה דברים שרוצים בחינוך, אבל משום מה הם עדיין מקבלים את הדברים שהם רוצים. זו שאלה איפה מתעקשים. המיליארד שקלים ברזרבה התקציבית לרשתות ללא ליבה, זה האוצר יכול להתנגד עד מחר, זה לא משנה לאף אחד. לתחום החינוך זה פחות.

ליישום הדו"ח והרפורמה שהוא הציע, כן. לא נדרשת תוספת תקציבית.

זה בדיוק מה שאמרתי. לא נדרשת תוספת תקציבית, לא צריך עוד מורים ומורות. מה שצריך לעשות זה פשוט לחשוב אחרת. בסוף, יש פה מערכת שלא יודעת יותר לחשוב אחרת. הרי יש פתרונות, כל מה שצריך זה להאמין בהם, לעבוד קשה ולהוציא אותם לפועל בלוחות זמנים קצרים, לא ב-2027. כי במבנים הפדגוגיים הקיימים אפשר למצוא מענים איכותיים, זה קורה בבתי ספר בכל הארץ. כאלה שלא מייצרים מסה נוספת של מורים.

פשוט צריך לחשוב אחרת, על מבנה הכיתה, על מבנה השיעור ועל תקנים. אפשר בגמישות במבנה ההעסקה להשאיר הרבה מאוד מורות במערכת וגננות במערכת. אפשר בהעברת סמכויות לשלטון המקומי, אירוע שהממשלה מסרבת לעשות שוב ושוב ושוב, להתאים את מערכת החינוך לצרכים האמיתיים של השטח.

פשוט בואי נדבר על זה. אף אחד לא סומך על השלטון המקומי במשרדי הממשלה. אנחנו הנהגה מקומית אחראית, שמכירה את הצרכים יותר טוב. ראינו את זה בקורונה. אנחנו אלה שגרמנו לזה שמערכת החינוך במדינת ישראל נפתחה חמישה ימים בקורונה, ולא שלושה ימים כמו שהממשלה רצתה. אנחנו אלה שפתחנו במלחמה וניהלנו הכול הרבה יותר צמוד, כשכולם במשרדי הממשלה היו מבולבלים ונשארו בבית.

אז מחאת המורים היא לא על כסף, היא על אמונה. חינוך קודם כל מבוסס על אמונה, אמונה ברוח האדם, אמונה בילדים שלנו. ומורים צעירים ומורות צעירות וגננות שנכנסות היום למערכת החינוך הם העתיד של מדינת ישראל, כי החינוך הוא העתיד של מדינת ישראל. וכדי שצעירים וצעירות יבואו לעבוד בחינוך, שזה המקום הכי חשוב שיש, אנחנו חייבים להשקיע בהם. כי כל מה שילד צריך זה מבוגר אחד שמאמין בו, וכל מה שמורה צריכה זה שנאמין בה. תודה.

תודה, רותם. אני מיד עוברת, אני רק רוצה כן להכניס פה איזה משהו שאני חושבת שלא תמיד נכנס, בהקשר שכן מורים ושכר. בסופו של דבר שחיקת השכר היא שחיקה שכל השירות הציבורי, ובכלל העובדים נמצאים בהם מול עלויות המחירים וההתייקרויות והכול. אבל צריך להבין שהתנאים היום של מורה צעיר הם לא התנאים שהיו גם בעבר. גם בהמון הסדרים ששונו בהסכמים קיבוציים, שהיו מיטיבים יותר, גם בגלל כיתות צפופות הרבה יותר, וגם בגלל יוקר מחיה והיעדר איזון חיי בית-עבודה שהיה לפני כן.

וכל הדבר הזה, התמהיל הזה, שהמציאות הזאת שגם חלקה לא קשורה למערכת החינוך, היא חלקה חיצונית אבל היא בהחלט משליכה, אי אפשר להתעלם מהדבר הזה, שהוא משקולת מאוד מאוד כבדה. ולכן שינוי מערכתי לא יכול להתעלם מזה שמורה שלא מגיע עם משאבים הוא מורה שנפלט מהמערכת בעל כורחו.

ושיש לו חלופות. העולם השתנה, ואם לא נתאים את מערכת החינוך לעולם שהשתנה, אנחנו לא נצליח להכניס מורים ומורות לתוך המערכת.

חד משמעית. כשאיילת אומרת שגוזרים ממנה 400 שקלים בחודש, זה משמעותי. זה באמת משמעותי, כשמבטלים נקודות זיכוי, מעלים דמי ביטוח לאומיים, ארנונה, חשמל, מים, ועוד ועוד ועוד גזירות, בתוכן גם קיצוץ. בסופו של דבר, משק בית לא יכול להחזיק את עצמו עם כל כך הרבה גזירות ומכות, שאני חוזרת ואומרת, יכלו להימנע. אביטל מסטרמן, מורה ומחנכת. אביטל, תודה שאת פה.

תודה. היי, בוקר טוב לכל יושבי ויושבות הוועדה, וגם לנציגי האוצר שאיתנו. אני אביטל מסטרמן, ואני באמת מקווה שכל מי שכאן לא בא כדי לצאת ידי חובה, אלא באמת כדי להקשיב ואולי גם לשנות לנו, לכל מי שנמצא בחזית, ביום-יום, בשטח, בכיתה, בחדרי המורים, בגנים, מול ילדים, מול הורים, ובאמת להבין שמה שקורה פה זה לא עוד דבר קטן, זו באמת קריסה של מערכת שלמה.

תראו, בשורה התחתונה שודדים לנו את העתיד של הילדים שלנו. זה הדבר הראשון שצריך להבין. כלומר, אולי זה נראה שהקיצוץ הרוחבי הזה לכל עובדי המשק יסגור את הגירעון, אבל זו ראייה לטווח קצר. לטווח ארוך אנחנו מקריסים פה את המדינה ואת הכלכלה. אין כלום במדינה הזאת ללא התלמידים האלה של היום.

זה לא רק הממשלה הזאת, שנים שמחלישים את מערכת החינוך הציבורי. אולי פה יש ככה את המסמר האחרון, אבל נראה לי שאפשר להגיד באמת בבטחה שבמדינה, בשום מדינה, המדינה לא תוכל להתקיים בלי חינוך שוויוני חזק ומתפקד. אין, לא תהיה מדינה.

בואו נדבר רגע על השטח, בסדר? אחרי ששמענו דוחות ומסקנות מסקרים. בשטח. בבתי ספר חסר כוח אדם. בבית הספר שלי באמת יש כיתות שיש להן מחנכת לשתי כיתות, יש כיתות שלא לומדות מקצועות. המנהלים כל פעם בתחילת שנה עושים ג'אגלינג, מחפשים פתרונות יצירתיים, מי ילמד איזה, מתי, איפה. צפיפות? יש לי בכיתה 40 תלמידים. ביקשו לראות בסוף השנה אולי מישהו בטעות עוזב כדי שיוכלו להכניס לי עוד תלמיד.

40 תלמידים בכיתה זה לא רק זה שאי אפשר ללמד, זה שהם לא מקבלים את היחס שמגיע להם. התלמידים שלי זקוקים למורה שתראה אותם. חצי מהכיתה כנראה אני לא רואה. וכואב לי, באמת. אבל בסופו של דבר, יש לי 40 תלמידים עם 40 הורים ושבע כיתות ותעודות. היחס שבאמת מגיע הם לא מקבלים, וזה חבל, כי אני באמת רוצה לתת להם את כל מה שמגיע להם.

חוץ מהעובדה הזאת, אני אשים רגע על השולחן את העובדה שמכל מה שקורה במדינה, בין הקורונה ועד המצב הביטחוני, יש ריבוי של תלמידים עם חרדות, הפרעות התנהגות, ואין לנו את היכולת או את המשאבים או את ההכשרה הנכונה לטפל בהם. זה בתוך כיתה רגילה הטרוגנית.

וכל פעם שמדברים על מערכת החינוך הקורסת, מדברים עלינו. לא על התקציב, לא על המדיניות, לא על ההכשרה. עלינו, על המורים. המורים הם לא ברמה גבוהה. המורים לא עשו ככה, הגננות הן לא ככה וככה. אומרים לנו תיכנסו מתחת לאלונקה. אני עוד שנייה מתעלפת ואני צריכה לקחת באלונקה את כל מדינת ישראל. אומרים לנו בואו תתרמו למאמץ הלאומי. איזה מאמץ לאומי? חוץ מהעובדה שהמורים, לדעתי הראשונים, או צוותי החינוך הראשונים שנכנסו עם המלחמה או עם הקורונה לתפקוד, למען שלומם ונפשם של הילדים.

גם בואו נדבר על העובדה שחצי מאיתנו גם במילואים, או ששולחים את הילדים שלהם לצבא, והמורות הולכות כמו זומבי שמנסות להבין אם הילד שלהם יחזור לשבת או יחזור בכלל. אומרים לנו, למה אתם מתלוננים כשמקצצים לכם כשבעצם לכל המגזר הציבורי מקצצים? בואו, תקשיבו, גם את הסכמי השכר שיש לנו לא מכבדים. חותמים איתנו על משהו ולא מכבדים. כלומר, לא העליתם לנו את השכר וכבר קיצצתם.

ואני רוצה להגיד באמת בכנות, אני מאמינה בזה שאין אף אדם במדינת ישראל באשר הוא, שאם משרד האוצר או משרד החינוך היו מחריגים מהקיצוץ הרוחבי הזה את עובדי ההוראה, היה אומר, לא, לא, לא, זה לא בסדר. ואני לא מדברת רק על החינוך הפרטי-חרדי לא מפוקח. אני אומרת, היו יכולים להחריג פה את עובדות ועובדי ההוראה, וכולם היו מקבלים את זה. אף אחד לא היה מתלונן.

התחושה פה היא של זוגיות מתעללת, אוקיי? אני אוהבת את העבודה שלי, הכיתה שלי משמחת אותי, גם ביום הכי גרוע שלה היא הדבר הכי טוב שקרה לי. באמת, אני מחכה לכיתה ולרגע שאני אצלה. אבל באותו זמן משווים אותנו לפינלנד, כן? לא נותנים לנו את התנאים של פינלנד, אבל משווים אותנו לפינלנד. זה כמו כזה סבון על חוט, יש מקדמה, נחזיר מקדמה. יש קיצוץ, אבל בואו נעלה לכם שכר. אופס, אין שכר. בואו נוריד לכם מפה, בואו נוריד לכם משם. כלומר, אנחנו בעצמנו מבולבלים מתלוש שהוא גם ככה מורכב.

ואז מה קרה? הרמנו את הראש. הרמנו שנייה אחת את הראש, הצלחנו לנשום מתחת למים האלה שאנחנו קורסים, ובום, הורדתם אותנו. לא תיקנתם, לא ניסיתם לדבר, לא הרמתם לנו. האמת שההורים היו איתנו הפעם במלא, וזה היה מאוד מרגש. אבל רק ניסיתם להעניש אותנו, להשתיק אותנו, להנמיך אותנו. בקושי אנחנו נושמים, ועוד פעם להוריד, להפחיד, שימועי ראווה, באמת.

אני מורה כבר שבע שנים. כדי לשרוד ולא לעבוד בעוד משרה, פשוט התחלתי לעבוד 120%. זה רק כדי שהחודש שלי ייראה במצב נורמלי. ואז אתם מתפלאים שמורים צעירים במערכת בורחים. ברור שהם בורחים. לא רק שאין את התנאים המתאימים, הם רואים בתקשורת כל מה שעושים לנו. ואז הם מגיעים לכיתה ומקבלים חוסר תנאים, אז הם לא שורדים את השנה הראשונה.

ואתם מאשימים אותנו שלוקחים ימי מחלה? אנחנו באמת חולים. אני בלחץ, אני לא יודעת איך אני אסגור את החודש, אם המשכנתא תחזור לי, אני מודאגת, כואב לי הראש. המצב הוא לא פשוט, זה נראה לכם עוד דבר כזה. מערכת החינוך היא לא בייביסיטר לאומי. זו הפרופסורה שלי, בסדר? מערכת החינוך היא הלב של החברה, וכשהלב קורס אז החברה קורסת. ושיחזרו החטופים, אמן. תודה.

תודה רבה. מצטרפת לקריאה, אמן. ד"ר מיכל טביביאן מזרחי, מנהלת מרכז מנור. תודה שאת פה איתנו.

תודה רבה, גברתי היו"ר, ותודה על הדיון החשוב הזה. אני רוצה לחלק את הדברים שלי לשניים, לזום אין ולזום אאוט. במקביל לזה שהעדויות שמצטברות כאן בדיון, ובכלל על זה שיש חוסרי מורים עצומים בשטח, בפועל, כשמסתכלים על הנתונים שמפרסם הלמ״ס, אנחנו רואים שיש גידול משמעותי.

ואני רוצה רגע להסביר את הפער, כי הלמ״ס בעצם טוען בנתונים שלו שהגידול במורים הרבה יותר גדול מהגידול בתלמידים, אז אין בעיה. אז בואו נסביר למה יש בעיה בעיניי. הבעיה נובעת מזה שכשמקטינים כיתות, אז צריך יותר מורים. וזה לא קשור במספר התלמידים, זה קשור בזה שמקטינים כיתות.

וכשמוסיפים שעות, למשל בגלל קורונה, למשל בגלל מלחמה, כשמוסיפים שעות צריך יותר מורים. וכשהגידול בחינוך המיוחד גדל בצורה פנומנלית, הגידול בתקציב החינוך המיוחד, אני רק מסברת את האוזן, עלה ב-4 מיליארד שקל בין 2024 ל-2025, צריך יותר מורים. אז הגידול במורים לא בהכרח צריך להיות מושווה לגידול בתלמידים, הוא צריך להיות מושווה לגידול בצרכים של המערכת, והצרכים הולכים וגדלים.

והעדויות האלה הן עדויות אמיתיות. זה לא אומר שהנתונים של הלמ״ס לא אמיתיים, אני מאמינה בהם מאוד מקצועית, מכירה את דוד מעגן באופן אישי, ועדיין יש כאן בעיה. והצגת הנתונים הזאת היא, אחד, בעיה מקצועית בעיניי. ושתיים, היא בעיה אסטרטגית, כי כשהלמ״ס ומשרד החינוך באים ואומרים לנו אין בעיית חוסרי מורים, זה אומר שאין גם ניסיון לתיקון ואין ניסיון לשיפור. והדבר הזה הוא בעייתי.

ואם צריך למסגר במשפט אחד איפה חוסרי המורים, אז אני אגיד, זו מערכת אחת שמנוהלת בארבע מערכות חינוך נפרדות. ועיקר חוסרי המורים הם לא בחינוך החרדי ולא בחינוך הערבי, שם יש עודפי מורים, מעט מאוד בחינוך הדתי, ובעיקר בחינוך הממלכתי-עברי, ובעיקר במרכז הארץ, ובעיקר במקצועות מתמטיקה, מדעים ואנגלית. זהו, זו הבעיה.

יש בעיות גם של סייעות ושל גננות, אבל יש בעיה, ובמקום לדבר במספרים גדולים, צריך לדבר במספרים קטנים ולהצביע על הבעיה. ואני מבינה שאולי זה לא מעניין חלק כי זה בציבור מאוד מסוים, אבל יש בעיה שצריך לפתור אותה. ובעצם הנתונים האלה לא מאפשרים לפתור את הבעיה.

עכשיו אני רוצה לדבר בזום-אאוט, ולהגיד לכם שהמחסור במורים זה סימפטום, והירידה בהישגים בהשוואה בינלאומית וגם בהשוואה פנימית היא סימפטום, והרחבת הפערים בין מרכז לפריפריה ובין חברה יהודית לערבית היא סימפטום, והגידול בחינוך הפרטי ובחינוך הביתי, גידול עצום, גם הם סימפטום. וכולם סימפטום של מערכת חולה שמנסים לשים עליה פלסטר. והמחלה, תסלחו לי, היא מחלה אוטואימונית. היא מחלה של מערכת שתוקפת את עצמה, שבמקום להבין שצריך לטפל בחולאים האלה, תוקפת את הגננות והמורים.

אנחנו רואים את הפרקטיקה הזאת נעשית בעוד כמה זירות.

את יודעת מה? הרמת לי להנחתה, אז אני אגיד בהקשר הזה כי דיברתם על שליחות. וכשמתייחסים למורות ולגננות באופן הזה, בעצם הופכים אותן לפקידות, נכון? ואומרים להן, התפקיד שלכן זה לעשות את מה שאומרים לכן לעשות, ולא לממש את השליחות שלכן. ובגדול, כשלוקחים ממחנכים את השליחות, בעצם אומרים להם, אנחנו לא רוצים אתכם, תלכו הביתה. וזה הזלזול, וזו תחושת הכאב שמובעת כאן, ואנחנו חייבים להדהד אותה. אי אפשר להשאיר את המורות והגננות לבד בסיפור הזה. אנחנו, חלק מהתפקיד שלנו זה להדהד את הכאב הזה שלכן.

עכשיו אני רוצה רגע לדבר על פתרונות ואני אגיד שניים, למרות שיש עוד הרבה. תראו, הסיפור הזה של לייצר עוד ועוד מורים, אנחנו לקראת הקיץ, אתם יודעים, עכשיו סוף מאי, תהיה התפטרות של מורים, פיטורים של מורים, ואז יהיה המרוץ להשיג מורים חדשים בכל מיני דרכים ובכל מיני שיטות. הפתרונות האלה של להשיג מורים פוגעים במערכת פעמיים. פעם אחת שאי אפשר להשיג את קצב הגידול הטבעי, אי אפשר להשיג. אני אתן לכם דוגמה, שנתון של י"ב.

וגם את קצב הנשירה של לומדי הוראה, לצערנו.

שנתון י"ב הוא 120,000 תלמידים. צריך בערך 15,000 מורים חדשים בשנה. זה אומר שמעל 10% מהתלמידים בשנתון י"ב צריכים ללכת ללמוד חינוך. זה לא קורה, בעיקר לא בציבורים איפה שחסרים מורים. אנחנו לא יכולים לתפוס את קצב הגידול הזה. והדבר השני זה שכשנותנים פתרונות, הפתרונות האלה הם, תסלחו לי, של אנשים פחות איכותיים במערכת. ואז אנחנו מדרדרים את המערכת פעמיים.

במקום זה, מה שצריך, וכאן אני מצטרפת לרותם ידלין, חברתי, צריך לעשות שינוי מבני במערכת. אם נצמצם את מספר ימי הלימוד ונצמצם את מספר שעות הלימוד, ונכניס פדגוגיה חדשנית שאומרת שלאו דווקא כל שעה של מורה שווה שעה של תלמיד, יש סיכוי סביר שלא נצטרך כל הזמן להכניס אנשים חדשים למערכת, גם אנשים שלא עברו הכשרה ואנשים שלא מתאימים למקצוע ועוד כל מיני תחבולות כאלה ואחרות. נוכל לייצר מערכת שממיינת את האנשים שנכנסים לחינוך, שהופכת את החינוך לסיירת, כי זה מה שצריך לעשות, ואז גם אפשר להעניק להם שכר הרבה יותר ראוי ממה שהם מקבלים עכשיו.

והדבר השני, וכאן זו קריאה לארגוני המורים וכאן אני אסיים גם. לארגוני המורים יש תפקיד חשוב, וארגוני המורים הם ארגונים שאני מאוד מכבדת, אבל הגיעה העת שהם ייאבקו על התנאים של המורים לא רק במובנים של שכר, גם במובנים של שינוי המערכת. הם צריכים להיאבק על השינוי, על הרפורמה הגדולה הזאת, ולא להשאיר את זה למאבק של מורים וארגוני חברה אזרחית. זה עליהם.

ממש. תודה. לי הופמן אגיב, שהיא מייסדת הורים למען הסייעות. בעצם התחילה גם מחאת סייעות לפני מחאת המורות והגננות, שהיא די דעכה, המון מחאות יחדיו, לצערי גם לא אוחדו כי אני חושבת שיש פה סימפטום, כמו שאמרנו, שהוא פשוט מערכתי של מצוקה מאוד מאוד גדולה. ותודה שאת פה, לי, ארגנת גם את הפגנת המורות כאמא, ואני מאוד מעריכה את זה.

נכון. קודם כל, נעמה, תודה רבה על הדיון הזה. אני לי הופמן אגיב, ואני אמא לשתי בנות במערכת החינוך, הגדולה בכיתה ג', הקטנה בגן חובה. והתחיל משבר בין הרשויות המקומיות, לבין משרד האוצר ומשרד החינוך, על כל מיני מנגנוני שיפוי, ובעיקר על היקף המשרה של תומכות החינוך. וזיהיתי שיש פה איזשהו פוטנציאל שהמאבק הזה הולך להתהפך גם על תומכות החינוך וגם על הרשויות המקומיות, ובגלל זה הקמתי את הורים למען הסייעות, כדי להיות הורים שתומכים במאבק הזה. ואז גם באמת, נעמה, פניתי אלייך, ואת מיד לקחת את זה בשתי ידיים.

לפני שאני צוללת, אני רק רוצה לציין שאנחנו קמנו לעוד בוקר מאוד קשוח של שמועות בטלגרם ודיבורים על כל מיני מבצעים, ואני אנצל את הבמה כדי לקרוא לסיום המלחמה והחזרת כל החטופים והחטופות.

הסיפור עם תומכות החינוך, ספציפית אני רוצה לגעת בזה כי הן ממש ביקשו ממני, הוא כרגע עומד במקום של משא ומתן בין האוצר, משרד החינוך והרשויות המקומיות, והובטח פתרון עד ספטמבר. וחשוב שנשים לב למאבק הזה כדי שהוא לא ייבלע ולא נקום ב-1 בספטמבר בלי פתרון, לא לתומכות החינוך ולא לילדים והילדות שלנו בגנים. מאוד קל יהיה למסמס את זה בין כל הדברים שקורים.

מדובר פה גם על היקף המשרה שלהן, וגם על גובה השכר שלהן שקוצץ כמו לכולם, ומדובר באמת רק בנשים, רובן מגיעות מהפריפריה החברתית, רובן נוסעות מרחקים ארוכים כדי להגיע למקום העבודה שלהן, והן לא מיוצגות. הן פשוט לא מיוצגות. הרבה מהן סובלות מבריונות גם מהמנהלות שלהן. כשהן באות בטענות אז מפנים אותן, אומרים להן תפנו להסתדרות, תפנו למשרד החינוך, אין לנו תפקיד פה באמצע כדי לייצג אתכן. והן מאוד מוחלשות, אז גם היכולת שלהן לבוא וליזום איזשהו מהלך עצמאי, הוא מוגבל וכמעט ולא קיים.

מיד אחר כך התחיל מאבק המורים והמורות והגננות, ושם זה הפך להיות באמת מאבק מאוד גדול, בגלל שב-1 במאי בפועל נכנס הקיצוץ, וכל מי שלא מודע למה שקורה בחדשות ומה שקורה ביום-יום, ולא עוקב אחרי דיונים בכנסת שבכלל היו במרץ, לא ידע שזה אמור להגיע, רובם לא ידעו. ואז התחילה סערה מאוד גדולה, כולל נפילת המערכות, והרבה מורות וגננות לא הצליחו בכלל להיכנס למערכת לראות את השכר שלהן, ושם התחיל באמת הפיצוץ הגדול של מאבק ממש גדול.

והמשכנו לרתום את ההורים למאבק הזה, כדי ששוב, לא יתהפכו ההורים על המורות והגננות, כי בסוף אנחנו כהורים נשארנו בבית עם הילדים והילדות שלנו, שבחרנו להביא לעולם, והיה חשוב מאוד שהתמיכה הזו תישמר ושלא תהפוך לכעס כלפי צוותי ההוראה. כי אין למאבק הזה היתכנות בלי התמיכה של ההורים.

אז אני רוצה גם לנצל את הסיטואציה כדי להזמין עוד הורים להצטרף אלינו, ולהמשיך ולתמוך במורים והמורות ובגננות ובתומכות החינוך, כי אנחנו עומדים בפני ה-1 ביוני, וב-1 ביוני הרבה מאוד מורות וגננות יגלו שגם הורידו להם מהשכר את ימי המחלה שהן לקחו. הן היו מאוד חולות בחודש מאי. אנחנו הרגשנו את הקושי והחולי שלהן.

שוב, פה אני אומרת ספק חוקי.

מאוד לא חוקי, את גם מוצאת מכתב בעניין.

לא, זה משהו מטורף. תקשיבו, מי שחושב שדמוקרטיה נסוגה רק בדברים הגדולים, כשיש חוק דמי מחלה ואשכרה משרד החינוך בישראל מתעלם ממנו או משחק איתו ומתנהל ככה בצורה כזאת, זה מטורף. זה לא ייעשה הדבר הזה.

ואנחנו חייבים להיות מוכנים לאירוע הזה. גיסתי מורה, יש לה שלושה ילדים קטנים, הגדול בהם בכיתה א', עם תואר שני בחינוך ובחינוך מיוחד, ובנוסף לזה גם אח שלי, בעלה במילואים מתחילת המלחמה ברצף. ולמה היא צריכה את זה? למה היא צריכה ב-1 ביוני, שהיא תראה שהורידו לה את ימי המחלה מהשכר? למה? שהיא תישאר. אנחנו בסוף השנה, ואנחנו נגלה שבשנה הבאה אין לנו מחנכות ומחנכים, ואין לנו מורות, ואין לנו גננות לילדים שלנו.

למה שהם יישארו במערכת החינוך? למה להם? למה שגיסתי עם התואר השני שלה לא תלך ותעשה שיעורים פרטיים ותמיכה לילדים מתקשים אחר הצהריים בבית שלה? למה לא? איזו סיבה יש לה לא לעשות את זה? ואנחנו חייבים לשמור את הצוותים האיכותיים האלה. היא בדיוק המורה הצעירה שאנחנו מדברים עליה פה. חייבים לשמור את הצוותים האלה בתוך מערכת החינוך. אסור לנו לוותר עליהם. אז אני רוצה לפנות למשרד האוצר ולמשרד החינוך ולשאול לאן אתם רוצים להביא אותנו? מה המטרה?

אני גם רוצה להגיד משהו למשרד האוצר אם כבר העלית את זה, לי. אני רוצה להגיד לכם שאתם יודעים מה הסכנה באי יציבות מוסדות, בשקיעת דמוקרטיה ובהשתלטות על כל מערכות השלטון והחוק, כמה זה דבר שמרסק כלכלות. כשאתם שולחים יד למשכורת של אנשים על דמי המחלה שלהם, אתם חלק מריסוק המוסדות והיציבות. אתם עושים את זה בקטן לדעתכם, אבל זה לחלוטין מה שאתם עושים פה.

כל מה שאנחנו אומרים פה, שבדיקטטורה הבנק המרכזי הוא לא יציב, כשבית המשפט יכול להלאים קניין ולשחק עם משאבים ציבוריים. זה מה שאנחנו אומרים, בגלל זה הקונצנזוס הכלכלי נגד ההפיכה המשטרית היה של הריסוק של כל המוסדות והוודאות. כשאתם שולחים ידיכם לימי המחלה של מורים כדין, כחוק, הם קיבלו, זה ימי המחלה שלהם בשנה והם ניצלו את ימי המחלה שלהם. כשאתם שולחים ידיכם לשכר, אתם מיישמים הלכה למעשה מדיניות שהיא סמי-דיקטטורית בהקשר הזה שקשורה לכלכלה הישראלית. זה מה שאני רוצה להגיד כאן.

דבר אחרון שאני רוצה לומר, אני רוצה לפנות לכל צוותי ההוראה, למורים, למורות, לגננות ולתומכות החינוך, בתור אמא שמייצגת מאות הורים שהצטרפו תוך יומיים למאבק הזה בלי לחשוב פעמיים – אנחנו איתכן במאבק הזה. אנחנו נתמוך בכן גם ב-1 ביוני, אם אתם תחליטו לעשות מעשה ולהתנגד לקיצוץ הזה ולהורדה הזו בשכר. אנחנו נהיה איתכן בדיוק כמו שהיינו איתכן ב-1 במאי. תודה רבה.

ואני אומרת, כדאי לעתור על הסיפור. אני עוברת לרועי ברזילי, מ״מ ראש עיריית רמת גן. תודה שאתה כאן, רועי. גם אצלך היה את המקרה של המחנך להיסטוריה, אני רוצה גם לשמוע התייחסות.

כן, אבל אני גם מקשר את זה לחינוך הממלכתי ולמשבר שיש למעשה. ממש לא מזמן פנו אליי גרעין של מחנכים. אולי המחנכים, אני לא יודע, אני לא רוצה להגיד הטובים ביותר, אבל בהחלט מחנכים טובים מאוד, שרציתי לקלוט אותם בעיר. וכל מה שהיה צריך זה להצליח לתווך בין שכר הדירה שמסוגלים לשלם לשכר הדירה הריאלי שיש בעיר רמת גן.

בזמן שבעיר רמת גן יש שני גרעינים תורניים וישיבת הסדר אחת, שהם מקבלים תיווך מהמדינה בדמות של שכר דירה שמתווך מורים עם השכר שלהם היום בעיר כמו רמת גן, ששכר הדירה עולה בקצב מטורף, לא ידביקו את הפער הזה.

רועי, סליחה שאני עוצרת אותך, אני נשואה למורה. כל שכר הנטו של בן הזוג שלי עם תואר שני ועם הכול הוא בדיוק השכירות. רק רוצה לומר שזה בחולון, כן?

וזה הולך לגדול. אם זה בחולון ככה, אז ברמת גן זה הולך לגדול. והמשמעות המעשית, שבתי הספר הממלכתיים ברמת גן הולכים להתמודד עם אתגר, אני אומר בכוונה ממלכתיים, כי לדתיים יש פתרון תמיד. זה או שזה הגרעינים התורניים שמקבלים את התיווך, או שזו ישיבת ההסדר, והם תמיד מסודרים. תמיד יש מי שיתווך, אז זה סדרי עדיפויות לגמרי.

הם מקבלים את הדבר הזה, ואנחנו הולכים לאבד את המורים הצעירים, זה בעיקר הצעירים. הוותיקים כבר גרים בעיר, חיים בעיר, כנראה שיש להם דירה, אז הכול בסדר. ואנחנו חייבים כעיר למצוא פתרונות דיור לסיפור הזה. זו אחת הבעיות המרכזיות שיש לנו עם הדבר הזה וסדרי עדיפויות.

עכשיו אני אומר משהו, נעמה, שאולי לא תאהבי. תשמעי, ב-93' כשהתחילו לדבר על ועדת צמחוני ודיברו על חינוך פרטי, כולנו נרעשנו, במיוחד הסוציאליסטים שבינינו, כולל אני. אני זוכר שבעבר עשו צחוקים על העניין הזה, אז אמרו, מה עכשיו היא קוקה-קולה, תיקח ותאמץ את בליך? והייתה כתבה מאוד מפורסמת, ארצ'י בנקר כמנהל בית ספר. זאת אומרת, הייתה מחשבה להפוך את החינוך הממלכתי לחינוך פרטי, מתוך רצון ניאו-ליברלי כזה לקדם את החינוך כמו בארצות הברית או כמו במקומות אחרים.

שם זה לא עבד מדהים.

שם זה לא עבד מי יודע מה.

לא הכול צריך לאמץ.

אם כתוצאה מכך שאנחנו שוחקים את החינוך הממלכתי בערים, נגיד ברמת גן או במקומות אחרים, ואנחנו רואים מה קורה כששוחקים את החינוך הממלכתי, לא סתם נכנסים גורמים כמו, קודם כל גורמים פוליטיים. הסיפור של התפילין באהל שם, שנכנסים גורמים פוליטיים וגורמים דתיים ושמרנים לתוך בית הספר הממלכתי, ואחר כך מתרחש אירוע כמו אותו מורה שבמובן מסוים, אולי לא במובן מסוים, אולי במובן הכי אמיתי שבעולם, נתן גיבוי לאותם תלמידים שרצו ליצור את הפרובוקציה ביחד עם בן גביר, בסדר?

אתה יודע שהמורה נתי ייני, שמסית נגד משפחות החטופים, בעצם קידם את הפרובוקציה?

אין לי ספק שהיה שם איזשהו קשר בין אותו מורה לבין הזה. אבל אני אומר, אנחנו רואים את זה. אנחנו רואים גורמים שמרניים, אנחנו רואים את חב״ד, אנחנו רואים את כולם דופקים על הדלתות של החינוך הממלכתי ומציעים אלטרנטיבות, ולפעמים זה מאוד נוח למנהלת בית הספר, במיוחד אם המורה נעדרת מסיבה כזו או אחרת. אנחנו רואים מורות חסרות ואנחנו רואים כיתות גדלות כתוצאה מזה. אנחנו רואים מאבקים עם הורים על זה שצריכים להגדיל את כמות התלמידים בכיתות בגלל שחסרות מורות. אנחנו רואים את כל התהליכים האלה מתרחשים.

אני אומר, נעמה, ככל שהחינוך הממלכתי ימשיך להידרדר בערים המרכזיות, והחינוך השמרני והכוחות השמרניים, כי המורים הליברליים, יש להם אלטרנטיבות, הם יכולים למצוא. פה יושבים אנשים אידיאולוגיים, אבל יש אנשים שהם פחות, ואומרים אם אני יכול לקבל משכורת יותר גבוהה, אני אצא.

הראשונים לעזוב את מערכת החינוך זה המורים הליברליים, וכשהם ישחררו את המקום שלהם ייכנסו גורמים שמרניים, וכשגורמים שמרניים נכנסים, ובזה אני מחבר את זה לחינוך הפרטי, יכול מאוד להיות שאני כהורה, או כל אחד מאיתנו, אולי נחזור לשנת 93' ונגיד, אתם יודעים מה? אולי טעינו. אולי צריך לעשות חינוך פרטי, כי אני לא רוצה חינוך שמרני, ואני לא רוצה שהמורים יהיו ברמה נמוכה, ואני רוצה שהילדים שלי יצליחו ללכת לאוניברסיטה.

אני חושבת שמה שאיתמר קרמר אמר פה, ממשמר החינוך הממלכתי, זה באמת הפתרון. אנחנו המחנה, סליחה, אני מדברת רגע פוליטית, אני מצטערת, אני בדיון בכנסת, כן? אבל הליברלי אני אגיד, לא אמורים לרסק את המערכות בגלל מה שעשו. אנחנו צריכים לשקם את הערכים שלנו, את הנורמות. והסיפור הישראלי הוא חינוך ממלכתי-ציבורי. זה הסיפור הישראלי, אני רוצה להגיד, כי זה מה שמחנך לקולקטיב משותף, לישראליות מאחדת לכל הערכים. הסיפור הוא לא לחזור אחורה ולהגיד אולי זה. זה לדרוש את שיקום החינוך הממלכתי-ציבורי בישראל.

אני אומר את זה לא כהמלצה, אני אומר את זה כמובן בצורה צינית ובכאב, כי בסוף הורים ומורים יישבו על המדוכה ויצטרכו להחליט האם אנחנו מעדיפים לשלוח את הילדים שלנו למערכת חינוך קורסת, עם מורים שלוקחים את החינוך לכיוונים אחרים, אולי פוליטיים, אולי שמרניים מדי, פחות טכנולוגיים, פחות מדעיים, פחות אני לא יודע מה, או לשלם עוד כמה שקלים וללכת לחינוך פרטי, שלפחות יציל את הנוער ואת הצעירים של היום.

הברירה הזאת, ככל שאנחנו נלך בתהליך הליניארי הזה שאנחנו נמצאים בו, וזה לא תהליך של שחיקה, זו לא שחיקה חד פעמית, השחיקה ביחס לשכר הריאלי וביחס להוצאות גבוהה בצורה בלתי רגילה. ולכן ככל שזה יימשך, התהליכים הנגדיים יקרו, יתרחשו, כמו בכל מדינת עולם שלישית שאליה אנחנו צועדים בגאון.

תודה, רועי. אנחנו נחזור, הפתרון הוא לא לוותר, אלא להתעקש על המערכת הממלכתית, הציבורית, הישראלית, שהיא בסוף מרכיבה נורמות של חשיבה ביקורתית, ודמוקרטיה, וערכים, וזכויות, ואת כל הסיפור הישראלי שחייב להיות מגולם במערכת החינוך. וזה עלינו. אני מסכימה עם הקושי הגדול, זה עלינו. אני רוצה לעבור לשלי שלומית קרן, יו״ר איגוד מנהלי אגפי חינוך. שלום, תודה לך.

אני רוצה להתחיל בלשאול אתכם, כל אחד מכם, גננות, מורים, את עצמי, הייתי מורה והייתי מחנכת, מנהלת בית ספר, הכשרתי מנהלים, אני באגף החינוך עכשיו, מי ממליץ לחברים שלו, לילדות שלו, בני המשפחה, ללכת לעבודה בחינוך?

האמת שאני.

אני שמחה. אני חייבת להגיד שאני בהתלבטות גדולה, שתי בנות. אבל זו לא שאלה אישית, זאת השאלה הלאומית שלנו. מערכת החינוך שלנו עומדת בזכות מאות אלפי גננות, מורות ומורים, מנהלים נפלאים. אבל להגיד עומדת זה לא בדיוק נכון. היא כורעת תחת הנטל, היא תלויה על חוט השערה, היא, כמו שאמרת, נאבקת לעמוד ולהחזיק את עצמה, להישאר מעל המים. בגדול, כולנו ביחד מחזיקים מערכת שמוחזקת על ידי כוונות מאוד טובות של הרבה אנשים, אבל מעט מאוד תשתית איתנה ומבוססת.

ואני רוצה להודות מפה לכל המנהלים, המורים והמורות, על יכולות האלתור הנפלאות שלהם. אלתור זה שם המשחק. באמת, בתור מנהלת בית ספר לשעבר אני יכולה להגיד לכם, כל מי ששהתה שלושה חודשים בארצות הברית היא המורה לאנגלית שלי, כל מי שלמד ביולוגיה יכול ללמד גם פיזיקה וגם כימיה, מדע זה מדע, חבר'ה, הכול בסדר. אני חייבת להגיד שאנחנו לא משחררים את המורה לפיזיקה בן ה-70. אין שחרור, אין מי שיחליף אותו, אנחנו משמרים אותו.

ואני חייבת להגיד שאני עוד לא הצלחתי למצוא את הבן אדם שהמציא את הסיפור של מחנכת לשתי כיתות. באמת, אני רוצה למצוא אותו. מי זה הראשון? ואני רוצה להגיד שיש כאלה גם שמחנכים שלוש כיתות. ועכשיו, כמו שאמרתם, מגיע הקיץ, ויהיו ראיונות של המורים את המנהלים, מה את נותנת לי בשביל שאני אחנך, נכון? "תראי, אני מוכנה לחנך, אבל בתנאי שאני עובדת ארבעה ימים, לא חמישה. אני לא מוכנה לצאת לטיולים, אני גם לא מוכנה להיות בקשר עם ההורים, ואני יוצאת מבית הספר באחת וחצי". ואני אגיד לה, תודה רבה, מתי את מתחילה? תיכנסי.

אז אני אומרת את מה שאמרתי. אפשר לכסות חלק מהשבר, חלק מהזמן, אבל כבר אי אפשר לכסות את כל השבר כל הזמן. ומי שמרגיש את זה אלה הילדים, הם ילדים חכמים, הם יודעים שאין מבוגר אמיתי בשבילם במערכת, הם יודעים שלא רואים אותם, הם צפים כמו שהמערכת הזאת צפה, במערכת שמאוד משתדלת אבל כבר לא יכולה למתוח את השמיכה. יש גבול. והם מגיבים, אני חייבת להגיד, אנחנו מרגישים את זה. במקרה הטוב הם מגיבים בשתיקה או באדישות, במקרה הפחות טוב באלימות קשה, במקרה העוד יותר פחות טוב כי את זה לא רואים, בחרדה ובדיכאון.

והרבה פעמים עברה לי מחשבה בראש, הרי כולנו יודעים שהמערכת בקריסה, מי מודיע את זה לציבור? מי מספר? כל השיחות הפנימיות שלנו בפנים. אז אני רוצה להגיד גם תודה לגננות ולמורות, למחאה, כי אי אפשר עכשיו לכסות. עכשיו כולם יודעים. והגיע הזמן שנעבוד, ואפשר. אפשר לבנות תקווה מחודשת, אפשר לבנות מחדש, אבל לא טלאי על טלאי. עד פה. אי אפשר כבר. עכשיו צריך לבנות את התשתית מחדש, וצריך לבנות אותה נכון.

ואפשר לעשות את זה, מישהו אמר שניים, שלושה, כל אחד מחזיק פה, אבל העובדה שאנחנו מחזיקים, זה אומר שיש רעיונות. ולא רק על שכר הולם, קודם כל על שכר הולם, אבל גם על שינוי מהותי בקור, בליבה של שבוע העבודה, של צוותי ההוראה והחינוך. שינוי מהותי במבנה שבוע העבודה של הלימודים. הציגו פה את ועדת שפירא, יש עוד רעיונות. אבל זה צריך להיות מותאם יותר, גמיש יותר ואטרקטיבי יותר לצוותי החינוך שאתם בינתיים לא שלחתם אותם ללמוד הוראה, נכון?

הדבר השני זה אמון ומיקסום הגמישות, הסמכות והכלים שיש בידיים של אנשים שאנחנו נתנו להם לנהל את המערכת, להוביל את המערכת, להיות גננות, להיות מורות. זה בידיים שלהם, צריך להאמין בהם. והעצמת החינוך המקומי, כי בניגוד למי שיושב אולי בירושלים ו/או ברחוב השלושה בתל אביב, אנחנו בשטח. אנחנו שם יום-יום עם ההורים, עם התלמידים, עם צוותי החינוך ועם צוותי ההוראה.

והדבר האחרון זה באומץ. ואני רגע מתחברת למה שנאמר פה, מערכת החינוך יש לה מטרה, והמטרה הזאת זה באמת לחנך ילדים וללמד אותם להתמודד באמת עם החלקים הערכיים שאנחנו עוד נצטרך להתמודד איתם בסוף הדרך אחרי שהחטופים יחזרו. יש לנו עוד דרך מאוד ארוכה. אבל יש עוד משהו שצריך לתת להורים ולקהילה, וזו העשרה, ויש שיגידו השגחה, ויש שיגידו בייביסיטר. זה בסדר, זה בסדר. צריך לייצר את המנגנונים שייתנו את זה. אבל זו לא מערכת החינוך. לא מערכת החינוך צריכה לדאוג עכשיו ל-08:00-16:00. היא לא הבייביסיטר.

אפשר לעשות גם וגם. גם מערכת חינוך מצוינת, וגם העשרה, השגחה, חינוך בלתי פורמלי, אפשר לעשות את זה. אני מפה באמת מייחלת ומקווה לחזרת החטופים, ושנוכל סוף סוף לשבת ולחשוב על איך בונים את המנגנון הזה מההתחלה, ולא טלאי על טלאי.

תודה רבה. ממש כל מילה. איתי כהן, לקראת סיום תואר ראשון. היי איתי, מה שלומך?

בסדר, מה נשמע?

בסדר גמור. אם היית באוצר, נראה לי, היית עושה כמה דברים.

יכול להיות שהייתי משנה משהו, כן. לא, זו פעם ראשונה שלי בדיון כזה, את האמת.

בטח, תודה שאתה פה.

אפילו לא ציפיתי לדבר, את האמת. אמרתי, אני אבוא קודם כל, אני אחווה, אני אקשיב, אני אראה מה אומרים כאן. כולכם מדברים דברים רלוונטיים מאוד. אבל אני מסתכל פה על הכותרת ואני רואה דיון חירום על השפעת קיצוץ השכר על עובדי הוראה צעירים. אנחנו פה שנינו עובדי הוראה צעירים, אנחנו מלמדים בבית ספר ביקורים בתל אביב, אנחנו מאוד אוהבים אותו.

ואני נמצא אישית בנקודה שאני אומר לעצמי, אני לקראת סיום תואר באמת, ואני כבר שלוש שנים בלתי מוסמך. אני עושה את מה שכל השאר עושים באותה מידה, ואני מקבל... עדיף שאני לא אציין. אני נמצא על חצי משרה, נכנס לי 3,000 בערך, אני גר בתל אביב, אני משלם 4,800 שכירות. יכול להיות שגם קבלת ההחלטות שלי לא בהכרח נכונה, אבל אני מנסה לנצל את החיים כמה שאפשר.

נראה לי שאתה מקבל החלטות נכונות דווקא.

לא יודע, אני בינתיים פה. בשנה הבאה אני כרגע אמשיך במערכת החינוך, אבל יכול להיות שבמהלך השנה אני כנראה אתאים את עצמי לאיזשהו שינוי, כי אני לא באמת מאמין שאני אוכל להישאר ככה. אני לא יודע איך אני יכול להקים משפחה כאן עם משכורת של עשר, וגם אם עכשיו אני אבוא ואני אתן שיעורים פרטיים, אז נגיע ל-15. אני מבין שאני יכול לדבר מספרים, אז אנחנו נדבר קצת מספרים. אז תהיה לי בת זוג נפלאה שהיא גם כן תכניס עוד 10-15. וזה גם כן, זו סיטואציה מאוד אופטימית והיא לא בהכרח תקרה. קשה לי להאמין שאני אישאר במערכת.

היה פה גם דיבור על המגזר הפרטי, על בתי הספר הפרטיים, ופתאום שמעתי כמה מרוויחים שם, ואני אומר, אוקיי, למה שאני אישאר בממלכתי? כאילו, למה? אני יכול לעשות את העבודה, אפילו אולי היא גרסה קצת שונה, ולהרוויח יותר. למה אני אישאר בממלכתי? גם היה דיבורים פה על ימי המחלה שלקחו, ועל כל הבאלגן שנעשה. אני לא רואה דרך אחרת שבה אנחנו יכולים לגייס מה שאנחנו רוצים, להשיג את מה שאנחנו רוצים, אם אנחנו לא נעשה קצת באלגן, אם לא נשמיע רעש במדינה שיש בה כל כך הרבה רעש, כל הזמן.

אני לא מכירה מצב שבו שיפרו תנאים של עובדים בלי מאבק, לצערי הרב, כאשת זכויות עובדים. בפעם היחידה שהיה דבר כזה שהעלו שכר, זה היה בממשלת רבין, עברו 30 שנה, עם כל הכבוד, זה לא קרה אף פעם. זה לא קרה, ובטח לא אם קיצצו לכם, שאתם רוצים לבטל קיצוץ, שזה בכלל לא שיפור תנאים, רק להחזיר לכם את המצב. זה לא קורה בלי מאבק. כשהממשלה תוכיח אחרת, לא יהיה מאבק.

והעניין הוא שמרגיש לי שמשהו באנשי החינוך, אתם יודעים, יש לנו את החופשים שלנו, ולפעמים גם אפשר לבוא ולפתוח עלינו עין ולהגיד יש לכם תנאים טובים, מה אתם רוצים? הכול בסדר.

עובדה שחסרים 20,000.

יש משבר, אנחנו רגע יוצאים ממנו, נותנים לנו אוויר לנשימה, אנחנו ממשיכים הלאה. אנחנו פשוט שותקים משנה לשנה, חופש גדול גם גורם לנו להישאר בשקט, ואנחנו בסדר אחרי זה, כי אנחנו חוזרים עם אוויר לנשימה ב-1 בספטמבר, יוצאים לחופשים שלנו, והופ, מריצים את השנה, ובמהלך השנה אנחנו עוד פעם נזכרים. וזה לופ כזה, זה לא נגמר.

אני אישית מסיים עכשיו את התואר שלי, אני כנראה שלא אמשיך. אין לי סיבה להמשיך אחרי שנה הבאה. אין לי חברים שאני מכיר, חברים שלי מהסביבה שלי, אני גדלתי ברמת השרון, אין לי חברים מהסביבה שלי שהלכו ללמוד חינוך. אין לי, לא מכיר, אולי אחת שנה מעליי, זה הכול. אין אנשים שלומדים כרגע חינוך בדור הזה בכמות שתבוא ותחליף את מי שנמצאים.

בבית הספר הראשון שעבדתי בו לפני שנתיים, בבית הספר אורנים שמו, ברמת השרון, כל המורות שם, כמעט, בלי יוצא מן הכלל, זה מורות שלימדו אותי כשאני הייתי ביסודי. זה אותם אנשים, הם לא מתחלפים ולא מתווספים חדשים. אז מי יבוא? אף אחד.

רק מי שאין לו בעיה כלכלית, שהוא מסודר.

נכון, ואין כל כך הרבה כאלה במדינה היפה שלנו, לצערי. אני מקווה שזה לא חד פעמי ויהיה כאן איזשהו תהליך כדי שבאמת נוכל לעשות משהו, ולא באנו רק להציג את הדברים שכולנו כבר יודעים, כי כולם פה אומרים אותם דברים בסך הכול, ואנחנו פה למען מטרה מסוימת. שלא יהיה מאוחר מדי. תודה.

תודה לך. פרופ' חיים שקד, יו"ר פורום נשיאי ונשיאות המכללות האקדמיות לחינוך בישראל. תודה רבה, חיים, שאתה פה.

תודה. קודם כל אני רוצה להגיד לך תודה רבה על הדיון הזה. ושנייה אחת לפני שאני מתחיל, אני רק רוצה להזכיר שיש לנו, אני נשיא של האקדמית חמדת, יש לנו סטודנט שחטוף ברצועת עזה, ביפין ג'ושי, ותודה לך גם על התמיכה בעניין הזה. הוא בחזקת חי, הוא בין אלה שיש סכנה מוחשית לחייהם, אבל אנחנו מקווים שיחזור במהרה.

מחזיקים אצבעות שהוא בחיים ויחזור מהר. כולם.

תודה. לגבי המחסור בעובדות ועובדי הוראה ובעיקר בסיפור של הצעירים, אני רוצה להתחבר למה שאמרה ד"ר מיכל טביביאן על נתוני הלמ״ס שמראים שאין מחסור במורים. אני חושב שהמחסור הוא בעיקר איכותי. אנחנו לא מצליחים למשוך צעירות וצעירים איכותיים ללימודי חינוך ולמערכת החינוך, אנחנו לא מצליחים למשוך למכללות לחינוך את מי שהיינו רוצים לראות, או לא מספיק מצליחים למשוך את מי שהיינו רוצים לראות.

זאת אומרת, אתה אומר שכבר בשלב המקדים של הכניסה ללימודי ההוראה אתה כבר חווה את המשבר.

לגמרי, אני חווה את המשבר. א', מספרית, אבל ב', גם איכותית. את מי שהיינו רוצים לראות שם, את הצעירות והצעירים האיכותיים, אנחנו לא רואים שהם באים, בכמויות לא מספיק גדולות בוא נגיד כך, לא באים ללמוד לימודי חינוך. אני חושב שהמשבר הוא רחב יותר והוא קשור לאטרקטיביות של המקצוע הזה, והאטרקטיביות זה לא רק השכר, האטרקטיביות זה הרבה מאוד גורמים, ויש הרבה מאוד דברים יותר זולים אפילו מהשכר שיכולים לשפר את האטרקטיביות.

הטיפול של משרד החינוך בכוח אדם, הטיפול של משרד החינוך בשכר, אפילו המנגנונים, זאת אומרת, מעבר לשכר עצמו שהוא דורש שיפור, ואני אגיד על זה עוד שנייה מילה, כל סביבת העבודה, היחס של ההורים כלפי המורים. זאת אומרת, יש הרבה מאוד גורמים שביחד הופכים את המקצוע הזה ללא אטרקטיבי, לבעל כוח משיכה נמוך, ואני חושב שנדרשת תוכנית רחבה שלאו דווקא נוגעת בשכר אלא בעוד היבטים.

לגבי השכר אני רק אומר, שאני חושב שאפשר להשוות את שכר המורים בארץ לשכר המורים בעולם, ואפשר להשוות את שכר המורים לשכר עובדי ציבור. אפשר הרבה מאוד דברים. אני חושב שבסוף השאלה המרכזית היא האם בשכר הנוכחי אנחנו מצליחים למשוך אל המערכת את מי שהיינו רוצים, והתשובה היא חד משמעית לא. אז בלי קשר להשוואות כאלה ואחרות, אנחנו פשוט צריכים לתת שכר שמביא אל המערכת את מי שהיינו רוצים לראות שם, וזה כרגע עדיין לא קורה. תודה רבה.

תודה רבה, פרופ' שקד. אני עוברת לאיילת קציר, יו״ר תנועת מובילי חינוך. תודה איילת שאת פה.

קודם כל אני גאה לספר שאני עבדתי במשרד החינוך, ולא רק עבדתי, בחרתי להיות במשרד החינוך. התחלתי כגננת בגזר. המשכתי, וכדי לגוון לעצמי לימדתי בבית ספר, הייתי מדריכה, ולבסוף סיימתי כמפקחת. זאת הייתה בחירה, הרגשתי שליחות לאורך כל 25 השנים. אני חייבת להגיד שבלא מעט שיחות עם מאיר שמעוני, שהיה המנהל הישיר שלי, והיום הוא מנכ״ל משרד החינוך, אמרתי שיש לי מזל שיש לי בן זוג שעובד בעבודה אמיתית ואני יכולה להתנדב. ובאמת עשיתי את זה לאורך 25 שנים, ואהבתי כל רגע.

נעמה, קודם הזכרתם את הסוגיה שמשרד החינוך עובר על חוק מדינה ולא מכבד חופשות מחלה. מעבר לזה, משרד החינוך גם עובר על תקנות ונהלים שלו, מכיוון שאירוע כזה צריך קודם כל להיבדק לפני שלא מאשרים. הגזברות צריכה לאשר את השכר הזה, אבל לפני שלא מאשרים, צריך להפנות את זה לאגף משמעת וטוהר המידות במשרד החינוך, לחקור את זה. שיחקרו כל גננת, כל מורה, כל מורה שהגיש אישור מחלה, ונראה אותם. האם הם יכולים לעמוד בזה? האם הנציבות יכולה לעמוד בזה? וברור לנו שלא.

אז אני קוראת לחברים שלי במשרד החינוך, אומנם אתם אמורים ליישם את המדיניות של השר, אבל לא אמורים לעבור על החוק. בסופו של דבר, כל אחד מכם עובר על החוק. כל מי שסוגר את המד"גנט או סוגר את המערכת המדווחת לדיווח ימי מחלה שיש עליהם אישור כחוק, אתם עוברים על החוק. אז אני קוראת לחבריי במשרד החינוך שלא לעשות את זה. במקרה הזה לא צריך לקיים את המדיניות של השר, עם כל הכבוד. ואם יש חשד לעובד הוראה שזייף, בבקשה להפנות לאגף משמעת וטוהר המידות במשרד החינוך. זה אחד.

מצטרפת לכל מילה.

דבר שני, אני חושבת שהמסמך שצריך למסגר את האירוע הזה, כי אנחנו יכולים לשמוע אין-ספור על המצוקות בתוך מערכת החינוך, מצוקות שמחריפות עם הממשלה הנוכחית, אבל יש לנו לפחות שני עשורים של ממשלות שהחריפו פה את המצוקה במערכת החינוך, עד כדי שאנחנו אוטוטו עושים לה קבורת חמור.

ולכן אנחנו צריכים להתייחס לדו"ח מבקר המדינה. דו"ח מבקר המדינה ששואל בכלל איך למדינה שלנו אין אסטרטגיה, ומכיוון שאנחנו עוסקים במשרד החינוך, צריכים לשאול מה האסטרטגיה של משרד החינוך. מדינת ישראל מחויבת עד 2030 לעמוד מה שנקרא ביעדים שהציב האו״ם. מכירים? משרד האוצר, מכירים את זה? הרי הקימו בכל משרד ממשלה הקימו אגף לאסטרטגיה.

אגב, גם הסמכות שלנו בוועדת הצעירים זה כוח על SDGs, אז אולי באמת נעשה פה דיון עליהם.

כן, אנחנו נעלה ואנחנו נראה איך אנחנו לא מקיימים בכלל את סעיף 4 בהתחייבות הזאת של מדינת ישראל. סעיף 4 עוסק בבניית מערכת חינוך שוויונית לכולם.

ה-SDGs זה יעדי פיתוח בר-קיימא של האו״ם.

נכון. מצוין, אני מציעה גם את המסגרת הזאת לדיון במערכת החינוך. ודבר נוסף, כי אני יודעת שיש פה עוד הרבה שרוצים לדבר, אני רוצה לשאול באמת, מה לכל הרוחות, וסליחה שאני מדברת צרפתית, מה עולה בראשו של שר החינוך? הנציגים פה של האוצר יודעים כמה הושקע במשרד החינוך בפרומושן, בקידום של הכישלון ביישום בינה מלאכותית במערכת החינוך. הרי ראינו לפחות 20-30 פעם ביום תשדירי שירות בטלוויזיה. כמה זה עלה, אתם יודעים להגיד? מה סדר העדיפויות של שר החינוך כשכל כך חסרים, כשהשמיכה התקציבית כל כך קצרה, כמה הוא השקיע בתוך הפרומושן?

לי יש מושג. אני מזמינה אתכם לברר את זה. באמת, לשאול מה סדר העדיפויות של שר החינוך שיודע שמערכת החינוך, אם בעניין שכר של המורים, אם בעניין של שעות שחסרות, אם בעניין תקציבים שחסרים לנו כדי לקיים תוכניות חשובות, כמו תוכנית המקפצה, כמו ליישם את דו"ח ועדת שפירא ועוד דוחות אחרים שמוססו אותם, העיקר שנתנו לנו לקשקש בזנב. אז הנה למשל שאלה אחת.

ועוד דבר, ואני בטוחה שפקידי משרד האוצר ממש לא מרוצים, ואפילו אולי, בסוד, בסתר, נמצאים גם בצד שלנו בתוך המקום הזה. לא מזמן הועברו 1.200 מיליארד שקלים שמיועדים מה שנקרא להפרה החוקית הראשונה שהתפללתי שלא תקרה במשרד החינוך, כספים קואליציוניים שנכנסו עכשיו לבסיס התקציב על מנת לשלם למורים שלא זכאים, כן? בני יוסף, חרדים, שלא זכאים לתוספת אופק חדש, כשאנחנו, עובדי מערכת החינוך, נאלצנו לצאת אחרי יום עבודה, להשלים לימודים, להשלים קורסים, לעמוד ביעדים של פיתוח מקצועי, על מנת לקבל מה שנקרא 1.90 שקל תוספת לשכר שלנו. הסכם אופק חדש, כדי שנוכל לעמוד בהסכם קיבוצי שיצרו עבורנו, הסכם קיבוצי די מעליב, אני חייבת להגיד.

אבל יחד עם זה, הממשלה הזאת מוכנה לאשר תשלום 1.200 מיליארד שקלים שמחכים עכשיו, חונים אצל שר החינוך, כדי לשים ללעג. זה הביזיון, זו הבושה, זו ההשפלה, זה עוד אלף ואחד דברים, זה מעבר לאיך אנחנו מסתדרים כל חודש. ואני לא נגד חרדים. להפך, אם אני כועסת, אני כועסת על זה שמעבירים תקציבים ובסופו של דבר לא מאפשרים לילדים החרדים השכלה וחינוך ראויים. על זה אני כועסת.

ורוצה מורה בחינוך החרדי, ושמענו שדווקא שם יש עודף של מורים, בבקשה להשתלם, בבקשה לעבור תהליך של אקדמיזציה. ועוד יותר יהיה טוב אם המדינה הזאת, אם האוצר, יסגור את הברז לכאלה מוסדות שלא מלמדים לימודי ליבה ומגלגלים עלינו עוד דורות של מורות ומורים שאנחנו נצטרך לתת להם תשלומים שלא זכאים לזה. מיליארד שקלים זה מה שנדרש למשרד החינוך כדי לעשות את הקיצוץ הזה, ו-1.200 מיליארד שקלים חונים עכשיו כדי לשלם את זה שלא על פי הסכמים קיבוציים. אז את זה צריך לעצור, לא שום דבר אחר.

ואני מצטרפת פה לחברים אחרים שלי. אני רוצה להגיד, וזה קורה פה בבית הזה, נעמה, את קראת והגדרת אותו יפה מאוד כמועצת העם. אני מכירה כל כך הרבה גננות, מורות, מדריכות, שעושות את העבודה שלהן, ואני בכוונה מדברת בנשים כי המערכת הזאת מורכבת בעיקר מנשים, שגם אם ישלמו להן משכורת של 50,000 שקלים בחודש, זה לא די. למה? מהטעם הפשוט שהמערכת הזאת צריכה לעבור תיקוני עומק, וזה לא קורה.

זה לא קורה כי אין גוף אחד כמו המועצה הלאומית לחינוך שמתכללת את תוכניות העבודה, את תוכניות הלימודים. מה מדינת ישראל, וזה חלק מהאסטרטגיה, ואני מחזירה את זה לדיון בדו"ח מבקר המדינה. זה מה שצריך לעשות, דיון עומק מעבר לפלסטרים שאנחנו נוטים, מה שנקרא, להתייחס אליהם, כי זה מה שהממשלה הזאת רוצה שנעשה. תודה.

תודה, איילת. אני רוצה לעבור לבועז מפורום ארלוזורוב. בועז גור, תודה שאתה פה.

תודה לך, נעמה. גם לומר שבכל הדרמה שבשבועיים האחרונים במערכת החינוך, לא היה דיון אחד שעסק בזה בוועדת החינוך, שזה עצוב מאוד. אפילו אנחנו ניסינו לעזור לזה לקרות, ולצערי חיכו שהמשבר יסתיים בצורה כזאת או אחרת ולא קיימו דיון. כל אחד, הדיון הזה לוקח אותו למקומות אחרים. אני לפני, לא זוכר כמה ימים, זו תקופת הטיולים השנתיים, אז הבן הבכור שלי היה בטיול שנתי, הצטרפתי ליום השני, וכל הילדים, בגלל שהם יודעים איפה אני עובד, שאלו אותי מה זו השביתה, הם כבר בגיל שהם מבינים מה זה.

וניסיתי להסביר מה זו שביתה, ואז הם לא שאלו אותי על השכר ולא שאלו אותי על הבעיות המבניות ולא שאלו אותי את כל השאלות האלה. שאלו אותי שאלה מאוד פשוטה – אבל רגע, אין מלחמה? הם לא הבינו מה בית ספר, אבל אין מלחמה? והפליא הבן שלי בדרך חזרה הביתה, ואמר, רגע, אבל עצרו את זה פעם אחת בקורונה, עכשיו במלחמה, אז עכשיו יעצרו את זה בגלל שביתה? אני לא מבין.

ומה שרציתי ככה להתחיל ולומר על זה, זה שאנחנו בעצם מנסים, אבל אנחנו לא מצליחים לראות את הילדים. והילדים, מסתכלים עליהם בחמש שנים האחרונות, מי שהתחיל את המערכת בחמש שנים האחרונות, שזה תפס אותו באמצע, מה שתפס אותו בשנים האחרונות. אנחנו לא מצליחים להעניק חינוך לילדים, אנחנו מכניסים אותם לתוך מנהרה, סליחה על המטאפורה, זה לא כל כך מתאים בימים האלה, אבל אנחנו מכניסים אותם לתוך איזשהו תהליך שהם לא מסוגלים לצאת ממנו בכוחות עצמם.

אנחנו אמורים לחנך אותם, אנחנו אמורים לבנות אותם כדור העתיד, ומה שאנחנו עושים זה פשוט מכניסים אותם לעוד ועוד אי ודאות, מקצצים במערכת מסביבם, מחלישים אותה, פוגעים בה, מייבשים אותה, ואז אני לא מבין מה אנחנו רוצים שייצא.

אני רוצה לומר שלגבי המאבק שהיה בשבעים האחרונים, אני חושב שאחת השאלות הכי בולטות שאנשים שאלו את עצמם זה מי לכל הרוחות מעז בתקופה כזאת להילחם באנשים שעובדים בשירות הציבורי, ובפרט במורות וגננות. מי לכל הרוחות מסוגל לעשות את זה? הרי יש חדר, הייתי בחדרים כאלה, שבו מחליטים מה עושים. מי לכל הרוחות יושב ואומר, אוקיי, מחר בבוקר אנחנו יוצאים למלחמת חורמה במורות ובגננות?

ואני רוצה לומר שיש לי תשובה לזה, ומי שעושה את זה, זה רק מי שלא רואה את הילדים, בוודאי מי שלא חושב שכל הילדים שווים אחד לשני וששווה להילחם בקבוצה כזאת כדי להרוויח אולי מול קבוצה אחרת, וגם מי שרואה שירות ציבורי מתפרק, ובמקרה הטוב אדיש לתוצאה. במקרה הטוב. במקרה הרע גם נהנה מזה, אבל אני מקווה שאין עוד כאלה.

הם נהנים.

ויש נתונים ברורים בהקשר הזה, וזה גם חשוב לומר. אנחנו בפורום ארלוזורוב, אחת מהבדיקות שבדקנו לאחרונה הייתה פערי השכר בין המגזר הציבורי לפרטי. פערי השכר בין המגזר הציבורי לפרטי, אנחנו חיים היום כאילו הם היו כאן מאז ומעולם. חברים, לא כך הדבר. לפני בערך 25 שנים, משהו כזה בערך, בכלכלה של אז, במשק של אז.

עד 2003. זוכרים מי היה שר האוצר אז?

כן. בעצם המגזר הציבורי והפרטי היו כמעט שקולים אחד לשני מבחינת ההשתכרות וכוח הקנייה. זה אומר שלא סתם יש מורות שזוכרות שב-2002 המשכורת הספיקה.

לקניית דירה.

הן לא סתם זוכרות את זה, כי זה באמת היה. אני יודע שזו מציאות שקצת נמחקה לנו מהמוח, אבל זה באמת היה. המצב היום זה שהפער בין המגזר הציבורי לפרטי עומד על כ-27%, כמובן לטובת המגזר הפרטי. מי שבעיקר מושך את הפער הזה למטה זו הקבוצה הגדולה ביותר. ראו איזה פלא, המורים שמושכים את הפער הזה למטה. וגם אחרי רפורמות אופק חדש ועוז לתמורה, הפער שלהם נשאר גדול. אגב, הפער שלהם גדול גם ביחס לעובדים אקדמאים אחרים בשירות הציבורי, פער של כ-14%.

והנקודה האחרונה, אם כבר דיברנו על פערים בשכר, זה לדבר רגע על כסף. אני מודה שקשה לי מאוד, בטח בימים כאלה כשהמערכת קורסת, לשמוע אנשים אומרים המערכת קורסת, אבל הפתרון זה אם נעבוד אחרת. חברים, אני מבין שיש כל מיני ניסים ונפלאות בעולם. יש גם הרבה אנשים שהיום מאמינים בזה בעוד הרבה אפיקים אחרים בחיינו. אין דרך לשקם שירות ציבורי שמתעללים בו 30 שנה ומייבשים אותו בלי להגדיל את התקציב שלו. אין.

האם צריך שינויים מבניים? בוודאי. האם המערכת הציבורית צריכה להשתנות? בוודאי. האם בית הספר של הבן שלי נראה כמו בית הספר שאני למדתי בו, וזה, תסלחו לי, זו פשוט בושה? בוודאי. כל הדברים האלה נכונים.

אני רק אוסיף לך, בועז, ואי אפשר לעשות את זה עם התעלמות מוחלטת מהמחסור האקוטי בעובדים של המערכת. מי שחושב ששמירה על העובדים הקיימים זה הדבר המספיק שצריך לעשות, הוא חי בסרט. תמיד אני נותנת דוגמה, אתם מדמיינים מדינה בלי רופאים? בכלל, בכלל, בכלל, בלי רופאים? אין דבר כזה, נכון? אז למה לקבל שחסרים 3,000 רופאים במדינה? למה לקבל את זה כמשהו לגיטימי? ושחסרים 30,000 אחיות, ושחסרים 20,000 עובדי הוראה ומורים? זה לא לגיטימי. פשוט אי אפשר לקבל את החוסר הזה בלי להבין שהתמודדות עם המשבר, התמודדות עם סוגיית העובדים של המערכת, בראש ובראשונה.

נכון, ולכן אני רוצה להגיד משהו אפילו יותר חריף מזה, תרשי לי, נעמה. כשמדברים על עתיד החינוך בישראל, וזה באמת הדיון שאנחנו לא מנהלים אותו, כי הדיון בסוף הוא על עתיד החינוך בישראל. כשמדברים על עתיד החינוך בישראל וחושבים שאת עתיד החינוך בישראל אפשר לעשות עם המשך הקיצוץ התקציבי, בעצם מי שאומר את זה מדבר איתנו על מכירת החיסול הסופית של השירות הציבורי בכללותו. ואגב, נאמר פה, ואני אסיים בזה, נאמר פה שיש בעיה באיכות של המורים.

הוא אומר באיכות של הכניסה.

כן. אני רוצה להגיד שאני כהורה לילדים בתוך המערכת רואה את זה. למשל, אצלנו לא מצליחים לגייס מורים. נגיד לאנגלית אין מורים. אין. אמרו שזה רק במרכז, גם בחיפה. חיפה זה כבר לא מרכז. בעיניי כן, אבל בעיניי אחרים לא. אבל אני רוצה בהקשר הזה לומר, אם 30 שנה אתה מייבש מערכת, פוגע בכל המכלול שלה, לא רק בשכר, אתה פוגע בהכשרות, אתה פוגע בתקציבים, אתה לא משפץ בתי ספר, אתה לא מקטין כיתות, אתה לא, אתה לא, אתה לא, כל הדברים האלה. מה אתה מצפה שתקבל אחרי 30 שנה? איזה מורים אתה מצפה לקבל אחרי 30 שנה?

ולכן כל הדיבור על איכות זה לא אם נפתח תוכנית מצטיינים, פתאום כולם ירוצו. לא. או שאתה משקיע בכולם ובונה תשתית, או שאתה הורס אותה. והיום הורסים אותה. זה מה שהממשלה היום עושה. וכן, צריך לומר, זו לא רק הממשלה הזאת, אבל בהחלט יש כרגע כישרון רב ביותר.

לא רק הממשלה הזאת, כל הממשלות ב-20 שנה האחרונות, מעניין של מי הן היו. חוץ מאיזו שנה. בסדר גמור. אני רגע עוברת למשרדי הממשלה, ואני חוזרת אליכם, כמובן. אני רוצה להתחיל עם משרד החינוך, ד"ר איריס ביטון, סמנכ״לית ומנהלת עובדי הוראה. איריס, תודה שאת פה איתנו.

בוקר טוב ותודה רבה, גברתי היו"ר, על ההזדמנות באמת לבוא ולהציג כאן איזשהם כיוונים עתידיים. חלק מאוד גדול מהדברים שעלו כאן היום, אני, מה שנקרא, מחבקת בשתי ידיים. אף אחד פה לא מתכחש למחסור, בתוך עמנו אנחנו חיים. אני אמונה על הסיפור הזה של תוכנית אסטרטגית במערכת החינוך, שיש לה ראייה לטווח הקצר, שאכן חלק ממנה אולי מתפרש כסיפור של פלסטרים כאלה ואחרים, אבל זה המענים שאנחנו מחויבים לתת.

רק כדי לסבר את האוזן, לפני פחות משנה וחצי, האתגר היה לפתוח את שנת הלימודים כסדרה. אז נכון שלא היו כיתות שלא הייתה שם מורה, אבל בוודאי שהיו כיתות שגם אם הייתה מורה, לא תמיד המורה, הייתי אומרת כוח אדם, נקרא לזה מורה, גננת, זאת אומרת מקצוע כזה או אחר. אז נכון שאנחנו מדברים גם על כמות, אבל בוודאי ובוודאי שמה שמעניין אותנו בבסיס זאת האיכות.

אז בואו קודם כל נחבר את הדברים לעולם. אנחנו במשבר עולמי, בכל העולם. יש משבר בכלל בשוק העבודה. המעברים והתזוזות הן תזוזות שבאמת הנתונים, למי שקורא באמת את הנתונים ואת המחקרים על עולם העבודה, באמת אדירים. אנחנו חלק מהעולם, אנחנו מושפעים מאותן מגמות, וזה קורה גם אצלנו, בשוק העבודה בכלל, בעולם החינוך בפרט.

ברשותך, הסיפור הגלובלי של מצוקת עולם העבודה, אני חושבת שהוא דווקא אקס-טריטוריה למה שקורה.

לא.

איך לא?

בסדר, תני לי, אני אמשיך.

לא, אז לא משהו בעלמא. אם את רוצה לדבר, תדברי בנתונים. כי עדויות יש לנו פה מהרבה ארגוני חברה אזרחית. את אשת מערכת, אם את רוצה להגיד משהו גלובלי, עולמי, תתמכי לי את זה בנתונים, אני רוצה להעביר את זה.

תכף אני מתמכת בנתונים, בסדר? אז בחלק הזה מהבחינה הזאת, קודם כל אנחנו בתוכנו, בתוך עולם שגם אנחנו מושפעים ממנו. והסיפור של הקורונה, והסיפור של חרבות ברזל, הזיזו את מערכת החינוך בצורה שדרשה מאיתנו לתת מענים שלא נדרשנו קודם לכן. התפזורת של מערכת החינוך. אני לא יודעת אם אתם יודעים עד כמה נדרשנו ובאמת גייסנו, אפשר לקרוא לזה פלסטרים, אבל לא היה מרחב למידה של אף תלמיד שפונה מביתו שלא היה שם איש חינוך. והתגייסו גם בנות שירות, כן, גם בנות שירות היו בתוך המערך הזה.

בנוגע לתוכנית האסטרטגית, יכול להיות שזאת בשורה מבחינת מי שיושב כאן, למערכת החינוך יש תוכנית אסטרטגית, וכפי שציינתי, לטווח הקצר וגם לטווח הארוך.

רגע, סליחה, ברגע שזה מגיע לרשויות גם נכנסים עם שאלות. עם הציבור שמגיע, אין לי מה להתווכח, זו עמדתו. אבל כאן יש לי רגע מה להגיד. אני מקבלת את מה שאמרת, שהיינו צריכים גם להיעזר בכוח עזר נוסף, אבל אני גם ראיתי שקיצצו בשנות השירות בשנתיים האלה. ככה שאם אומרים שמתבססים בשנות שירות, למה לפגוע בהן?

שנות שירות לא דיברתי, דיברתי על בנות שירות. שנת שירות זה משהו אחר, לא בגזרה שלי, אין לי נתונים.

בחינוך הלא פורמלי ובסיוע שהחינוך הלא פורמלי גם מעניק למערכת החינוך כולה, אבל גם לבתי הספר, קיצצו בשכר המורים-מורות, החריגו מזה מגזר מקורב. אי אפשר להתעלם רגע ממה שנעשה דה פקטו תחת המערכת שאת מציינת, ואני מסכימה איתך. אני לחלוטין מסכימה איתך. אבל המעשים שנעשים מבחינה תקציבית, הם סותרים את כל מה שאת אומרת.

אני רוצה לסתור את מה שאת אומרת. לא לסתור, אבל להגיב מהנקודה שבה אני פועלת, מה נעשה, ושמונה ערוצי פעולה באופן מאוד ממוקד שהתוכנית האסטרטגית כוללת, בסדר? ערוץ אחד זה קודם כל הנתונים שאנחנו מקבלים, הם נתונים שהם נתונים מהמחוזות. אנחנו לא יכולים להתווכח עם מנהלי מחוזות.

זה נכון, אין כאן מרוץ. אנחנו לא מחכים ורצים. יש את התוכנית מוכנה מראש. יש כלי מיפוי שאנחנו פיתחנו רק בשנה האחרונה על מנת באמת שיהיה לנו דשבורד, שהוא דשבורד ארצי, לדעת מה קורה. זאת אומרת, קודם לכן גם ידענו, אבל בצורה שהיא מתאימה לכל מחוז. היום אנחנו יודעים את זה ברמה הארצית.

אז יש לנו נתונים כרגע, ואפרופו נתונים, כמה מחכים לנו וכמה ממתינים, ואני חושבת שהיטיבה כאן מיכל להסביר את הפער בין מסיימים לבין נכנסים לתוך המערכת, או עד כמה באמת נתוני הלמ״ס אולי פחות, כשפוגשים את השדה, אז יש עוד נתון נוסף שאנחנו מדברים עליו, זה שאנחנו לא רואים את כלל מסיימי ההכשרה להוראה בתוך המערכת. לדוגמה, נתון ראשון שאני אפתח כאן זה הנתון של מסיימי שנה ג'. היום רק במכללות להכשרה להוראה ממתינים בשנה ג', ואני אתייחס גם לשילוב התרבותי.

אפשר בינתיים לשאול שאלה? כן, בטח. אני שמונה שנים במערכת, עובדת כגננת. מהרגע שנכנסתי בשנת 2017 לא נמצא פתרון לגננות מחליפות, לא משלימות מחליפות. כשאני חולה, מי בא להחליף אותי? זאת בעיה שנמצאת מדן עד אילת. אין פתרון לגננות מחליפות. מי שבא להחליף אותך זה השלטון המקומי, משרד החינוך לא עומד בחובתו לגננות מחליפות. במקרה הטוב.

אפשר בינתיים לשאול שאלה?

כן, בטח.

אני שמונה שנים במערכת עובדת כגננת, מהרגע שנכנסתי בשנת 2017, לא נמצא פתרון לגננות מחליפות. לא משלימות, מחליפות. כשאני חולה, מי באה להחליף אותי? זאת בעיה שנמצאת מדן עד אילת. אין פתרון לגננות מחליפות.

מי שבאה להחליף אותך זה השלטון המקומי, משרד החינוך לא עומד בחובתו לגננות מחליפות. שמו את זה על כתפי השלטון המקומי, השלטון המקומי מממן את זה. עד לפני חודש, שסוף סוף רק כשאיימנו לסגור את גני הילדים, אז ניתן לזה פתרון. אנחנו כבר ארבע שנים בשלטון המקומי מממנים את זה שאין גננות.

אנחנו באותו צד.

נכון, אנחנו באותו צד. זה לא רק שאין גננות, אין במכללות בגיל הרך עתודה בכלל. אין סטודנטיות לגיל הרך במכללות.

ואני אגיד יותר מזה, השלטון המקומי הציע ומציע שוב ושוב המון פתרונות יצירתיים, ועוד פעם משרדי הממשלה לא יורדים לשלטון המקומי. יצאה עכשיו תביעה, אני מרשה להגיד את זה, אם אני אגיע לדיון או זימון, אני מוכנה לסכן את זה. יצאה תביעה של השלטון המקומי למשרד החינוך, את יודעת על זה?

לא, אני לא יודעת על זה. זה לא בגזרה שלי, אין שום סיבה שאני אדע על זה. רק להגיד שבחלק הזה לא על הכל יושב על השולחן אצלי, אז לכל השאלות יש מקום, ואני מבינה לליבך, וליבי איתך בחלק הזה.

לא, זה חשוב, נעמה, כי זו חשיבה אסטרטגית.

לא, אני מבינה.

אם מ-2017 אין מענה, ואת שומעת את זה גם מהשטח.

אתם צודקים כולכם, רק שצריך לשאול אותה שאלה ותשובה, פשוט רגע להיות ממוקדים. זה בדיוק השיח עם הרשות, שאנחנו רוצים רגע להבין מה נעשה ומה לא נעשה. ואגב, אני רוצה להגיד, אני לא שמה את הכל על כתפי הדרג המקצועי. אני לחלוטין חושבת שאתם בתנאים פשוט לא הגיוניים, אבל אנחנו צריכים לשמוע את התשובות. קשה לי, באמת.

בסדר, אני בחלק הזה באתי לספר בהקשר הזה על תחום הפעולה.

בסוף, סדרי העדיפויות המעוותים הם לא של משרד החינוך בהקשר של חלוקת התקציב והקיצוצים ומה שנעשה, אבל כן צריך להציף את הבעיות.

קודם כל, אני בעד הצפת הבעיות. השולחן הזה הוא שולחן אחד. אני לא רואה את זה צד אחד וצד. אני חושבת שבקריאה שלי כאן, בחלק הזה, לכל אחד מאיתנו יש את המחויבות בתוך המציאות המורכבת שכולנו פועלים בה. וכפי שכבר הצלחנו להבין מהדיון הקצר והמאוד משמעותי כאן, הסיפור של מחסור בעובדי הוראה, יש לו, מה שנקרא, אמא שלי הייתה קוראת לזה זקן ושפם. הוא ארוך שנים, יש לו היסטוריה שנעוצה בהרבה מאוד סיבות. אז אנחנו יכולים לדבר רק על מה שנקרא, זה כבר לא קצה קרחון, זה כבר קרחון מאוד גדול, אבל זה קשור בהרבה מאוד גורמים. חלק מהגורמים עלו כאן.

אבל האם עכשיו מתנהל איזשהו דיון לפחות עם הארגונים המייצגים של המורים על הסכם חדש, נוכח מה שקורה?

אנחנו בחלק הזה, אני מכינה את הגזרה שלי עם כל אותן בקשות שאנחנו רוצים לפרוץ בהסכם השכר החדש יחד עם ארגוני המורים. אנחנו בהחלט נשב, יושבים כאן גם שותפי השלטון המקומי, אנחנו קיימנו כנס משותף, רשויות מקומיות, משרד החינוך, יחד עם ארגון המורים, כנס מדהים, וחילצנו שם לדעתי הרבה מאוד תובנות, שאני בטוחה שיש להן ביטוי גם אצלנו בתוכנית, אבל גם בוודאי בפתרונות אחרים ובאמת במהלכים אחרים.

אז את אומרת שלהסכם החדש נעשים דיונים, ויכול להיות גם שכמו שהבטיחו גם לנו, כשיהיה איזשהו תהליך. אבל כרגע, נוכח ההסכם עם הקיצוץ שהוחל, מה המשרד מעריך בהקשר הזה של פגיעה בהכנסת מורים חדשים למערכת ויציאת מורים מהמערכת?

קשה מאוד להעריך.

אין לכם כבר דיווחים על מורים שאומרים שהם יישארו עוד שנה?

לא. כרגע משרד החינוך נמצא בשלב שבו הוא אוסף את הנתונים, את צורכי כוח האדם לשנה הבאה. לא תמיד זה יושב על מחסור. זאת אומרת, בחלק הזה מורים שפורשים ומורים שיוצאים לחל״ת ובשבתונים. מורות שצפויות ללדת בשנה הבאה, אם אנחנו יודעים את זה כרגע שזה יהיה לקראת תחילת שנה הבאה בחלק הזה, אז זה לטווח הקצר. זאת אומרת, זה לקראת השנה הבאה. לטווח הארוך, פעולה אחת שאנחנו יכולים לדבר עליה גם קשורה במוסדות להכשרה.

כשאנחנו מדברים על הסיפור של איכות, אז אנחנו כן נרצה, וזו אחריות שלנו כמשרד לעמוד, אז תגידו מן הצד בחלק הזה, וכל הסיפור של המיון, של מיון סטודנטים להוראה. אני לא יודעת אם אתם יודעים, אבל אין הקפדה כל כך על הסיפור הזה. אבל מחזיקים.

יודעים ומרגישים.

אוקיי, יודעים ומרגישים. אז אני מתנצלת על כך שלא חידשתי דבר.

גברתי, אני חייב להתערב פה, ברשותך. אתם לא באירוע. אתם לחלוטין לא באירוע.

אני מתנצלת להגיד לך, אני חושבת שאתה טועה.

המציאות מראה שאתם לא באירוע.

אני אסביר למה. אני נמצא כרגע בקבוצות של עשרות אלפי מורים שהקמנו אד הוק, בסדר? והכמות של המורים שהולכת לנטוש, זה הולך להיות שיטפון. ומשרד החינוך מזמן שמונה מורים לשימוע, על זה שהם דיברו - - -

זה קצת יותר. קצת הרבה יותר. מורים מפחדים להגיד שהם בשימוע, אני כחלק מהם. מורים מפחדים להגיד שיש כרגע שימוע על הפרק ואיומים על המורים. ב-1 בספטמבר, אם לא נפתור את הבעיה הזאת, אנחנו נהיה בבעיה יותר רצינית ולא נוכל לפתור אותה.

רגע, אליסה, את יודעת על מורים שבשימוע שהם לא בתוך השמונה?

כן.

ויש התארגנות של אלפי מורים, רק שתדעו, יש התארגנות שעם מכתבי התפטרות מוכנים, ואתם פשוט לא באירוע. ואנחנו אומרים, בואו תדברו עם האנשים בשטח.

ליאור, זה טוב מה שנאמר כאן כי אני חייבת לומר משהו. השימועים האלה על מחאה, על תנאים ועל קיצוץ באמת מחפיר שיכל להימנע, הם חרפה. זה לא חינוכי גם. משרד החינוך צריך לייצג פה איזה משהו אחר. אתם מכניסים את היד לכיס על חוק דמי מחלה, ממש רומסים חוק בישראל. אני מאוד מקווה שייעשה עם זה משהו. אתם מזמנים לשימוע. זה אקט בריוני. הוא באמת חסר תקדים. חייבים לבטל את השימועים האלה.

סעיפי המרדה.

זה מטורף. זה מורים בישראל. זה מורים בישראל שקיצצתם להם שכר על קומבינה. זה מטורף שאתם מאיימים עליהם. זה מטורף. וזה שאתם לא מבינים שיש איזה אלפי, אני ניסיתי להימנע מלהגיד את זה, ואמרת את זה ליאור, שאלפי מכתבי פיטורים על הקנה, כאילו אופציית ההוראה בשכר הכל כך נמוך היא הדבר היחיד שיש לאנשים עם שני תארים לעשות. אתם ממש לא באירוע, באמת אבל.

אני רוצה להגיד לך שכשאנחנו עברנו לחולון מחיפה, אני מספרת את זה הרבה פעמים, אבי בן הזוג שלי שלח את קורות החיים שלו. תוך שבוע הוא התקבל לארבעה בתי ספר, שניים מהם בשיחת טלפון, שניים מהם בזום. הוא לא הצליח ללכת, כי אין כלום.

מה שתיארה פה באמת שלי, הכל כל כך נכון. אני חיה את זה, אני בת של מנהלת בית ספר, אני אשתו של מורה, ואני כלתה של גננת, וגיסתי גננת, ואני באמת, זה כל עולמי. אני חווה את הכל, את זה שהן עובדות בכמה עבודות, את הקיצוץ, את הכל. אני רואה בחיים שלי, לא כי אני באה לכאן. אני רואה את זה כל הזמן. אני רואה את הלפתוח את התלוש ולראות פתאום פחות. אני רואה את השכירות אל מול השכר. אני רואה את הכול.

אני חושבת שאתם לא רק לא באירוע. ההתנהגות הבריונית של משרד החינוך, היא תיזכר פה. היא תיזכר פה. אני אומרת את זה, תתעשתו על עצמכם. תעשו תהליך מגשר אמיתי, שמבין רגע שהיה פה אירוע מאוד קיצוני, שהציבור העובד והמשרת שנושא בנטל אמר לכם עד כאן. זו אוכלוסיית המורים בישראל.

אוקיי. אני יכולה רק להתחייב בחלק הזה, להעביר את זה לאותם גורמים במשרד שמטפלים.

פקידי ציבור צריכים לקיים את החוק.

פקידי ציבור יושבים כאן בחלק הזה עם האוצר והם יענו על העניין הזה, אז אני חושבת שבואו גם נעשה איזשהן הפרדות.

אנחנו גם נעבור לאוצר.

רגע, אבל כן חשוב לי בהקשר הזה להגיד שהמחשבה שלנו, ומבחינת המחשבה קדימה, בתוכנית האסטרטגית היא באמת להגיע גם לאוכלוסיות איכות. אנחנו הצלחנו לעשות את זה בשנה שעברה לקראת פתיחת השנה הזו, יחד עם הרשויות המקומיות. אני לא יודעת עד כמה זה נוגע בצעירים, אבל זה כן נוגע באותה אוכלוסייה שמבקשת קריירה שנייה.

הם לא נשארים.

דווקא הם נשארים. דווקא אחוזי הנשר אצלם הם הכי, הייטק להוראה, אנשי ביטחון.

שני שליש מהאנשים שעשו איתי את ההסבה פרשו.

אני רוצה להגיד רגע משהו. הפתרונות שמוצאים לא פעם לחוסרים בכל מיני מניפולציות, אני יכולה להבין אותם על מקצועות בחסר שעכשיו רוצים לקחת מההייטק.

אבל למה מניפולציה?

רגע, אני אגיד את זה. מההייטק למקצועות שחסרים, מתמטיקה, או מדעים, או מקצועות טכנולוגיים. אני יכולה להבין את זה כי רוצים רגע להביא את השטח והאנשים שעברו כברת דרך אל המערכת כדי לייצר את אותה מצוינות והמשכיות, שהיא גם אינטרס כלל ישראלי. אבל כשזה נעשה על פני המסלול הכי טבעי, אנשים שבוחרים, כמו איתי פה, ללמוד הוראה, ללמוד חינוך, להתעלם מזה שהדבר הזה לא קורה.

הבסיס של הבסיס נעלם מאיתנו, ואז תוכניות על תוכניות של כל מיני הסבות והכול, זה בסוף לא נעשה כדי לשפר את המערכת ולהכניס אליה רגע עוד נדבך שחסר בה ואפשר באמת לשפר אותה דרכו, אלא כתחליף למסלול הרגיל שהיו בוחרים בו בעבר, ולא בוחרים בו, בלי שתכירו בלמה לא בוחרים בו. זה משהו שקשה לי להבין, ואז בסוף קורה מצב שגם המסלול של ההסבה כבר לא יעבוד. ומה יקרה אז? בנות שירות יהיו גם המורות?

לא.

בטח שכן. אם יש לך מחנכת לשתי כיתות, ברור שכן. אני רוצה להגיד לך משהו שהיה פה בשבוע שעבר. עשינו פה שכר למדריכי פנימיות הנוער של הרווחה. זה הנושא שהכי קרוב אליי. ואז קרה דבר שהוא באמת הכי נורא, שכל הצוותים והצעירים, בוגרי הפנימיות שדיברו, אמרו הגורם הכי יציב אצלנו זה השינשין. מה שבעבר היינו מבקרים, השינשינים זה לא טוב, כי זה גורם זמני, צריך את המדריך שיישאר כמה שנים, שהוא כמו גורם טיפולי, הוראה והכול. כאילו, הקרסתם את המערכות. היום, בפנימיות הרווחה של הנוער, הגורם הכי יציב הוא השינשין.

מה אנחנו רוצים, לאן נגיע? בחייאת, לאן נגיע? מה עכשיו? אז כל הפרויקטים של ההסבה והכול, הם היו צריכים להיות גולת כותרת עבור שיפור מקצועות מסוימים שאנחנו רוצים לתת בהם איזה רגע ערך מוסף. הם הפכו להיות הפלסטר של הפלסטר על שקיעת המערכות. יושב לך פה פרופסור חיים שקד, אומר לך, אני, לא רק שלא נכנסים אליי כבר רבע פחות ללמוד אצלי, נכנסים פחות איכותיים.

לאן נלך? מה עוד צריך להיאמר? איך אנחנו רוצים להרים את קרנה של המדינה הזאת, שזקוקה כל כך לשיקום וריפוי, כשאנחנו מפקיעים את האחריות הכי בסיסית? חינוך ילדינו. הרי מה זה ישראליות בלי החינוך? איזו אחדות, איזו ממלכתיות, איזו ציונות בלי חינוך? בחייאת. זה לא עלייך, אני כאילו פונה אלייך, ובסוף יש פה כל כך הפקעת אחריות טוטאלית. וכל תוכניות הפלסטרים האלה, באמת, כמה שולחנות עגולים, כמה חרטוטים. יש מסלול ישיר, ברור. מורים לומדים במוסדות הוראה, צריכים להיות הכי טובים. לא קורה כבר, לא קורה. לא קורה, אין.

גברתי היו"ר, זה בדיוק העניין. כי בסוף, איריס, את עושה עבודה מעולה, באמת, אני לא אומרת את זה מן הפה אל החוץ. אבל הסיפור הוא כבר לא הסיפור של המינהל שלך. הסיפור הוא אירוע שמנכ״ל משרד החינוך היה צריך לשבת פה, שר החינוך היה צריך לשבת פה, ראש אגף תקציבים, הממונה על השכר היו צריכים לשבת פה ולתת לך, שאת הבית של העם, את התשובות האלה. כי האירוע באמת הוא כבר הרבה מעבר.

ועדת החינוך לא דנה בזה, את מבינה את האבסורד? הדיון הזה מתקיים בגלל שלא.

אי אפשר להמשיך להתעלם ממנו. צריך פה שינוי מבני משמעותי, בניגוד למה שנאמר פה קודם. זה הפתרון, ואתם מפחדים ללכת לשינוי מבני משמעותי. זה הסיפור. הגיע הזמן שתפסיקו לפחד.

אני רוצה רגע לעצור את זה, בגלל שאני גם חושבת שבאמת הכתובת היא לא רק איריס, אנחנו אומרים את זה.

אבל אם כבר איריס הגיעה, אז אולי תהיו מנומסים ותיתנו לי להגיד לפחות את מה שהתכוונתי ותכננתי לומר בחלק הזה. ולא שאני באה ומחזיקה את כל הממשלה על הגב שלי, אבל אני בהחלט רואה בי אחראית מאוד גדולה. את תיארת את עצמך, מרגע שנולדתי אני מחנכת. חינכתי את האחים שלי, מה אני אגיד לכם, מה זה חינוך ספרטני. שישה יצאו, נשבעת לכם אחד-אחד.

כמעט 40 שנה במערכת, כל התפקידים על פני הרצף. והחינוך הוא מאוד חשוב לי, הוא בנשמת אפי. היום, אגב, גיליתי שאני כבר ממש לא צעירה. כל אחד פה סיפר על הילדים שלו, אני צריכה לספר על הנכדים שלי, שאגב, כנראה התחנכו אצלך בביקורים בתל אביב. אז אני מאוד מקווה שאתה תישאר שם.

אבל תקוות הן לא מספיקות.

תקווה היא דבר חשוב, ההוראה היא פרופסיה של תקווה.

אני מקווה שהמערכת והמדינה יעשו מספיק כדי שתישאר שם. זה מה שצריך להגיד.

אוקיי, ואני מקווה שהתקווה תיאחז באופן כזה, כפי שלימדו אותי. החינוך הוא פרופסיה של תקווה, ההוראה היא פרופסיה של תקווה. את זה אני לא מוכנה לשחרר בעד שום אמירה, ברשותכם. אבל בחלק הזה מה שאני רוצה להגיד הוא, שקיימת תוכנית אסטרטגית שאנחנו עובדים עליה ימים כלילות. אנחנו מה שנקרא רצים לכל מקום שרק אפשר על מנת לגייס כוח אדם איכותי במערכת. וזאת איננה מניפולציה, זאת חשיבה מאוד מסודרת שאומרת – אם יש לנו גם בתוך מינהל עובדי הוראה גם קבוצה שקוראים לה מורות חיילות, שזאת קבוצה מדהימה.

בבקשה, את מוכיחה את מה שאני אומרת.

שמה?

זה פלסטר.

אני למדתי שמונה שנים הוראה. סליחה, זה בייביסיטר.

לא נתתם לי לסיים את מה יש לי להגיד. אתם פשוט סיימתם את המשפט שלי. סיפרתי על מורות חיילות לא שנמצאות בתוך המערכת כפלסטר במקום, שהן קבוצה שכבר התחילה ללמוד השנה הוראה, אנחנו הצלחנו לגייס אותה. זה סוף המשפט שלי.

למה במקום לגייס אנשים אחרים, אתם לא מתמקדים באנשים הקיימים? זו באמת שאלה. כאילו, יש כרגע אנשים שאנחנו מודיעים לכם מהשטח שכרגע לא יהיו ב-1 לספטמבר, והם כבר בתוך המערכת, עברו תארים, עברו הכשרות. למה לא מתמקדים בהם?

אני באמת לא יודעת עליהם.

בחור עם שישה תארים, בן 32, שהוא זומן לשימוע.

אני אתן עכשיו לאליסה וזיו, שני מורים שכאן. אני מצטערת, יש פה מי שלא דיברו. אני רוצה רגע שתגידו באמת דקה כל אחד בבקשה, כדי שנעבור לאוצר ונמשיך גם למי שלא דיברו, נמצאים פה ערן ואיילת ועוד אחרים. אני כן רוצה שישמעו מורים צעירים במערכת שיגידו כמה דברים, ואנחנו ניתן גם לאוצר. איריס, תודה.

ממש משפט קצר. יושבות כאן גם מורות וגם גננות. אנחנו לא שתי מערכות, אנחנו מערכת אחת.

לא, איריס, את שוב עושה את זה. אתם הזמנתם את המורים לשימוע, אל תגידי שתי מערכות שונות. תקשיבו, את זה אני לא יכולה לקבל. הזמנתם מורים לשימוע. אומרת לך המורה שאת פונה אליה שיש מלא שזומנו לשימוע ומפחדים לדבר על זה. אל תגידי שתי מערכות ביחד. אתם נפרדים כי הפרדתם. הכנסתם יד לכיס לימי מחלה, זה לא חוקי. איריס, זה לא חוקי מה שנעשה כאן.

הזמנתם לשימוע מורות כי קיצצתם להן את השכר. מותר להן למחות. לא, אני עוצרת את השיח, כי זה לא. אתם הפרדתם את המערכות. כשמשרד החינוך יהיה שוב ביחד, תבטלו את השימועים האלה. תבטלו אותם. בידיכם. בבקשה, זיו ואליסה.

באתי עם משהו אחר, ואני באמת רוצה להתייחס לכל מה שאת אומרת. שמי אליסה כהן, אני מורה, אני בחופשת לידה ואני פה. הקיצוץ הזה, חלק מהמאבק זה אני ועוד כמה מורים וגננות, כחלק שהוא מגובש ביחד, הקמנו את המאבק הזה. אנחנו פנינו לכל גורם כדי שישמעו אותנו. ואני לא מסתכלת רק על הקואליציה שלא נמצאת פה, אני מסתכלת בסופו של דבר על ארגוני ההסתדרות, שגם לא נמצאים פה וגם לא נותנים גב בדבר הזה.

אני כרגע בחופשת לידה, לא במערכת. הייתי בשמירת היריון תשעה חודשים. כרגע זימנו אותי לשיחת היכרות עם מנהלת מחוז משרד החינוך. אני בחופשת לידה. איזו היכרות? מורה אנונימית כמוני. אני מסתכלת על הדברים האלה. ואני לא הצהרתי על זה, אני לא בין השמונה האלה.

אני כרגע מדברת עם השטח. אני מורה בהתנדבות מלאה, שכרגע מדברת, ואת יכולה לראות שהטלפון שלי קרס במשך שבועיים מאנשים שאומרים יש עלי בריונות, מאיימים עליי, יש עלי שימוע, המנהל שלי מאיים עליי שאני לא יכול להיות חולה. המורים כרגע הולכים לרופאים כי יצאה מערכת הזויה שאומרת, כרגע אנחנו לא מקבלים אישורי מחלה עם חתימה דיגיטלית אלא רק חתימת רופא. לרופאים יצאה הנחיה שאומרת לא לחתום אלא רק חתימה דיגיטלית.

בדיוק קיבלתי פה שתי הודעות על החתימות, רק שתדעו, תוך שאני מסתכלת. כי אנשים צופים בדיון אז אני מקבלת כל שנייה הודעות. הסיפור עם החתימות, בדיוק כתבו לי שניים על הדבר הזה.

יש כרגע מורים שבאמת היו חולים, יש מורים שהיו במיון, שלא מקבלים להם את אישורי המחלה. שהיו עם ההורים שלהם, עם האחים שלהם. אני כרגע אומרת לך, ואני לא מקבלת על זה משכורת, אני לא אמורה להביא את הפתרון, לא אני ולא אף אחד. ויש איתי גננות, יש איתי מורים, יש איתי תיכונים. כל מערכת החינוך כרגע, ואנחנו כרגע בקשר עם 50,000 אנשי חינוך מגיל שלוש ועד גיל 18, שכרגע זועקים שיקשיבו להם.

את חושבת שמישהו מההסתדרות, ממשרד החינוך, פנה והקשיב ודיבר עם השטח הזה חוץ מלאיים עלינו? אני קיבלתי איומים. אני בחופשת לידה עם התינוק שלי, כרגע השארתי אותו בבית כי הדבר הזה הוא צעקה לא שלי, הוא של כל המורים. יכול להיות שאני לא אחזור למערכת, יש לי הסבה. אני הייתי בסופו של דבר במשהו אחר, אין לי קביעות במערכת, וזה בסדר. אז תוליכו אותי, תגידו, וואו, ככה מטילים אימים על המורים. זה הפתרון? לעשות הסבה של חיילות?

אני כרגע בזמן שביתה, את יודעת מי החליפו בגנים בכמה רשויות? אני אספר לך, הסייעות. הסייעות פתחו גנים, כדי שלא יראו לשטח שהמערכת סגורה. בבית הספר שלי, ואני מהשטחים, אין פה ימין-שמאל, בבית הספר שלי הביאו בנות אולפנה. בבתי ספר אחרים, כל מי שבא ליד, רק כדי שהמערכת תיפתח. אז הראיתם לעולם, הראיתם למדינת ישראל, שיש מערכת חינוך שהיא פועלת. היא לא פועלת.

הכסת"חים האלה בסופו של דבר כרגע מקריסים את המערכת. הילדים שלי הם בתלמוד תורה. גם שם חסר מורים. זו בעיה מאוד קיצונית, וזה הולך ומתגבר ואין לזה פתרון. ולהגיד סיסמאות וייעוץ אסטרטגי, אנחנו צריכים תשובות. האנשים בשטח זועקים לזה, ובמקום לשמוע אותם, מטילים עליהם אימים. זה באמת כאילו, זה מעל ומעבר. סליחה.

ממש תודה על השיתוף. זיו, תודה רבה שאתה פה גם בהמתנה. והאוצר מיד אחר כך.

אני רק אומר ואגיד שאני שש שנים במערכת החינוך, זו השנה השישית שלי. אני רכז מקצוע, אני מחנך, אני מקבל 8,500 שקלים. אין לי דרך כל כך להעלות את המשכורת, אלא אם כן אני עושה השתלמויות. השתלמויות זה זמן.

מה אתה מלמד, זיו?

אני מחנך כיתה ג', כיתה שהיא כיתה מכילה, יש בה גם כמה ילדים מהחינוך המיוחד. גם עכשיו, דרך אגב, קיבלנו ב-2,000 שקל מענק שילוב על ארבע שנים שאני עושה את העבודה הזאת. בעיניי זה מחפיר, אבל בסדר, אנחנו נגיד תודה גם על זה.

כולם פה דיברו על תוכניות, כולם פה דיברו על פלסטרים. בסופו של דבר בשנה הבאה לדעתי משרד החינוך ייפתח עם חוסר הרבה יותר גדול, שנה אחרי זה עם חוסר הרבה יותר גדול. אנחנו בתוך מלחמה, אנחנו בתוך משבר כלכלי, ויהיה פה משבר חינוכי. יש פה, והוא יתעצם ופשוט נגיע למצב שלא יהיה מי שיחנך. כאילו, אני הצלחתי חמש שנים לשרוד, כל שנה אני חושב אם אני אישאר, אני נשאר בסוף, לא יודע אם אני אישאר בשנה הבאה. באמת, אני כבר אומר את זה, בחיים לא אמרתי את זה בקול רם. אין למה להישאר.

8,500 שקל, אני גר בדרום תל אביב, לא תגידו אני גר עכשיו באיזה טירוף, שכר דירה של 4,000 שקל כמעט. מחוץ לתל אביב זה גם, דרך אגב. זה לא רק בתל אביב, כאילו. כל מי שאומר לי, אתה גר בתל אביב, אתה זה. חופשים, אני עובד גם בחופשים כדי להשלים, אני עובד גם אחרי זה, עושה שיעורים פרטיים, אני עושה חוגים, אני עושה קייטנות איפה שאפשר, ואי אפשר לשרוד את החודש ואין מה לעשות.

בחוץ, במגזר הפרטי, יש הרבה יותר כסף, ולשם נגיע. ולא יישאר מגזר ציבורי, לא יישאר פשוט חינוך ציבורי. וגם את אמרת, נעמה, שאין ציונות בלי חינוך. אנחנו עם הספר. הרחובות שאנחנו הולכים בהם זה רחובות של מחנכים, מחנכות, הסיפורים שאנחנו שומעים, לא יהיו יותר את הסיפורים האלו.

רותם ואני נאבקנו השנה על הספריות הציבוריות. אתה ממש צודק.

היום להיות מחנך, אומרים לי אתה מחנך, או שאנשים אומרים לי שליחות, בסדר, זה מגניב, או שהם מסתכלים עליי בעין מזלזלת של למה עשית את זה לעצמך. כאילו, לך תלמד עריכת דין, לך תלמד, לא יודע. ברור שלא, אני אישאר בחינוך. אבל אנשים כמוני, שהם הולכים עוד כמה שנים ללמוד, או משתחררים מהצבא ורוצים ללמוד, לא יעשו את זה, לא ילכו לחינוך. אני גם לא מזמן הייתי בסמינר הקיבוצים. אני מבין שאומרים שהאוכלוסייה של המורים הולכת ומתמעטת והופכת להיות פחות איכותית, וזה חבל. פשוט נגיע למצב שאין מורים.

תודה, זיו. ממש תודה. האוצר, שלום. בואו, אני אשמח לשמוע אתכם. הממונה על השכר וגם על התקציבים. אני רוצה גם לשמוע את ההקשר של לקיחת הכסף של דמי המחלה. אני חושבת שאתם עושים פה צעד שהוא תקדים מאוד מאוד מסוכן כלפי עובדי השירות הציבורי, ובכלל ישראל. אני באמת אומרת, כדאי לעצור את זה לפני שזה קורה, לפני שהמשכורת יורדת עם דמי המחלה.

את רוצה אולי להציג שאלות שתרצי שאני אתייחס אליהן באופן ספציפי?

כן, בוודאי. האם ההסכם החדש בנוגע לקיצוץ החדש שינה את הסכום שקוצץ בסך הכול, או רק שינה את הפריסה שלו בקרב המורים? אני אשמח להבין את זה כמו שצריך מכם. מה תהיה, להערכתכם, השפעת הקיצוץ בשכר על המשבר שכבר קיים? אולי הוצאת מורים מהמערכת תחסוך עוד כמה גרושים למדינה? לא יודעת. אולי זה אפילו אסטרטגי.

האם יש תכנון תוכנית לטיפול במשבר כוח האדם? ובכל מה שקשור לדמי המחלה שאתם לוקחים עכשיו שלא כדין, מה אתם עושים על הדבר הזה? ואיזה פתרונות אתם מציעים בתוך העוגה התקציבית? שנינו יודעים שיש רזרבה תקציבית מאוד גדולה שאפשר להשתמש בה כדי למנוע את כל המשבר. בבקשה.

כבר כמעט צהריים טובים. שמי עמית ענבר בן זאב, אני מרכז את צוות החינוך באגף שכר והסכמי עבודה במשרד האוצר, שבראשו עומד הממונה על השכר. בשתי מילים, זה האגף שמתעסק בכל הנוגע של מדיניות ההעסקה וכוח אדם ושכר במגזר הציבורי. הצוות שלי מתעסק במה שאנחנו קוראים לו עובדי הוראה, שזה מורות וגננות. ביחס לשאלות שלך, השאלה הראשונה לגבי סך הקיצוץ, אז באמת אותו חוק שאנחנו קוראים לו חוק ההפחתות, יש לו שם מאוד ארוך, השתתפות העובדים בדבר הזה.

השתתפות, אהבתי. השתתפות העובדים בביזה.

לפי הוראות החוק, ארגון עובדים ומעסיקה היה רשאי להגיע להסכם חלופי, שמה שהוא עושה הוא בעצם לא מפחית את סכום ההפחתה מאותה אוכלוסייה, אלא משנה את הפריסה שלה באופן כזה או אחר. ארגון העובדים הראשון שעשה את זה, זו ההסתדרות הכללית. ולשאלתך, התשובה היא לא. אותם שקלים שהיו מופחתים לעובדי הוראה במסגרת החוק, יהיו מופחתים בתצורה אחרת, שאנחנו כרגע באמת במשא ומתן מתקדם עם הסתדרות המורים לעגן את ההסכמות שהגענו אליהן באופן עקרוני ופורסמו לתקשורת.

אותן ההסכמות שפורסמו לתקשורת בשבוע שעבר, אנחנו עובדים ככה לילות כימים לנסח אותם להסכם קיבוצי, ובקרוב מאמין שגם נחתום עליו, ואז באמת זה יהיה ההסכם החלופי. שהמהות שלו זה באמת לפרוס באופן שהוא יותר מתאים להסתדרות המורים, שהיא מייצגת את עובדי ההוראה ביחידת הפיקוח שלה, אבל לפי לשון החוק, ההסכם הזה חייב להתכנס לאותה מסגרת עלות, אז התשובה היא לא. זה לשאלה הזאת.

אתם, יש לכם הערכה מה הנטישה שתהיה? מה ההשלכות של המעשה? יש פה מכתבי פיטורים חתומים אומרים. יש פה שימועים, יש פה תהליך שהוא פשוט אשכרה מוציא מורים מהמערכת, לא מכניס. נעשה פה תהליך בריוני בחסות הקיצוץ הזה והמחאה נגדו, שהוא תהליך שממש מסוכן למערכת החינוך, שגם ככה נמצאת במצב מאוד רעוע.

נראה לי בעולם משאבי אנוש שאין ספק שמהלך של הורדת שכר זה לא כלי יעיל לתמרוץ, אבל זו הייתה ההחלטה של ממשלת ישראל, ממש ברמת ראש הממשלה, שככה היא רוצה באמת לאזן תקציבים של 2025 וגם 2026. צריך לציין פה שזה קיצוץ שחל על כלל עובדי המגזר הציבורי, לרבות נערי האוצר.

רק שבמקרה של המורים החריגו ציבור מסוים מהקיצוץ, וזה גם גרם לתסיסה. צריך להגיד שיש פה משהו שהוא גם נעשה ברגע האחרון בוועדה. אני באתי בעצמי וצעקתי בתוך הוועדה על הדבר הזה.

החוק חל על כלל המגזר הרחב, לרבות חברות ממשלתיות. אין אף ארגון, לרבות חיילי קבע, סוכני מוסד.

זה נורא מה שאתה אומר, כן? חיילים במלחמה מקצצים להם את השכר הזה, כאילו אין לי מה להגיד, עצוב לי לשמוע את זה.

אנחנו כמובן כדרג המקצועי, אנחנו כבר באים...

בסדר, הדרג המקצועי זה לא חיילים במלחמה.

אבל כמובן לסבר את האוזן, הקיצוץ הוא רוחבי וככה הוא נקבע בחוק. יש אותו סעיף שהחריג מוסדות חינוך ששיעורי התקציב שלהם פחות מ-40%, זה נכון, אפשר להתווכח על הדבר הזה. אבל שם את זה בצד, רוחבי לגבי כלל המגזר כמגזר, אין איזשהו אורגן במגזר הציבורי, חינוך, בריאות, ביטחון. אז אני חושב שזה יהיה מאתגר, זה מאתגר גם אותנו, גם במשרדי הממשלה האחרים, להצליח לשמר ולהביא כוח אדם איכותי, זה דבר שהוא חשוב והוא קריטי להצלחה שלנו. זה יהיה מאתגר, ואני חושב שאנחנו, גם משרד החינוך וכלל הארגונים הציבוריים יעשו את המרב להביא את האנשים הכי טובים.

יקירי, אתם שוב לא באירוע. גם כמו משרד החינוך, גם משרד האוצר לא באירוע. אתם לא באירוע. אנחנו במשק בתעסוקה כמעט מלאה, נכון?

טוב, האוצר תמיד לא באירוע הזה.

הם באירוע של הפרטה.

המשק בתעסוקה כמעט מלאה. אתה מסכים איתי שהעובדים האיכותיים, לאן הם ילכו? הם יבואו ל-7,500 שקל ברוטו, או ילכו למשכורת שנושקת ל-14,000? רק משכורת ממוצעת במשק, עובדי נמלים, עובדי חברת החשמל.

אני רוצה לשאול על היד ששלחתם לכיס המורים עם דמי המחלה. איך אתם מסבירים את זה רגע חוקית?

אני חושב שהסוגיה המשפטית, מה הדינמיקה בין חוק דמי מחלה לבין אותה הנחיה שמשרד החינוך הוציא, שבעצם ימי מחלה שנקראים פיקטיביים - - -

איך קבעתם שזה פיקטיבי? אני רוצה להבין. מי עבר על יום מחלה?

ברשותך, אני רוצה להתייחס לזה באופן יחסית מצומצם, בגלל שבסופו של דבר זה אירוע שמנוהל על ידי משרד החינוך בליווי פרקליטות המדינה.

מה קשור הליווי? אני רוצה לדעת איך אתם מדדתם מורה-מורה ויום המחלה שלו, להחליט מי פיקטיבי ומי לא.

ההנחיה שמשרד החינוך הוציא, אני גם מדבר על זה, אני לא איש משרד החינוך, אבל אני פה, אנחנו, כאגף, מלווים את כלל הארגונים במגזר הציבורי בכל ההיבטים של שכר ויחסי עבודה, גם מהפן הכלכלי וגם מהפן המשפטי. אנחנו סוג של מומחי תוכן בדבר הזה, אז אנחנו מסייעים להם בתהליך להתמודד עם אירוע שהוא בעצם די תקדימי, כי מעולם לא היה.

כן. אין ספק שכשמשרד ממשלתי מוציא הנחיה לעשות אקט לא חוקי מהמקפצה, זה אכן דבר תקדימי ביותר. למשרד החינוך פה, אני אומרת את זה, זה חתיכת דבר מסוכן מה שנעשה כאן. בעיניי, אני רוצה להגיד, זה אקט שהוא אקט שנותן גב מלא להפיכה משטרית. אני אומרת את זה חד משמעית. לשלוח יד למשכורות, זה כל מה שהזהרנו מפניו. זה כל מה שאמרנו שיכול לקרות עם החלשת המערכות, השלטון והחוק והפיכת השררה לחזות הכול. האקט הזה הוא אקט מטורלל לחלוטין.

יש חוק בישראל, אתם שולחים את היד לכיס של מורים בלי שום בירור של אף מורה, ועושים פה משהו שהוא באמת לא ייעשה, שלא לדבר על הסיפור של השימועים. שאני אומרת, לרדת מהעץ, הדבר הזה יהיה אירוע מתגלגל, הוא יישאר ככתם. אנחנו לא ניתן לזה גם לעבור. השימועים הללו יהיו גולת כותרת של משרד החינוך שנפל טוטאלית. אני רוצה להגיד, משרד שנפל, לשלוח את היד לכיס של מורים על דמי המחלה והשימועים ההמוניים, זו נפילת המשרד לחלוטין. אז רגע לעצור ולהחליט שמרימים את הראש ומשנים כיוון, זה הדבר הכי חינוכי גם שיש לעשות.

אני מאוד מקווה, אבל גם האוצר פה, אל תיתנו יד להוצאת משכורות עם הורדות לא חוקיות. אל תבואו אחר כך עם כל מיני דברים שאתם רואים שנעשים כאן, והרבה מהאוצר התריעו, עמדו בפרץ לא מעט בשנתיים וחצי האחרונות, על צעדים מאוד בעייתיים, כמו הניסיון לעשות קומבינה עם הפנסיות כדי לממן סוגיות תקציביות לחינוך החרדי, וכל מיני דברים אחרים שפעלנו נגדם השנה. האוצר והחשכ״ל דאגו לעמוד מנגד.

פה אתם עושים מעשה מאוד מאוד מסוכן. אני קוראת לכם בבקשה להתעשת. משרד החינוך ומשרד האוצר, מעבר לכל המאבק והקיצוץ הגדול, הצעדים האלה, שני הצעדים הללו, של השימועים ושליחת היד למשכורות, צעד מאוד מאוד מאוד מסוכן.

אז אולי, אם תרצי, ביחס לשאלה האחרונה לגבי התוכניות לעתיד.

כן, בבקשה. אבל אני שמחה שאף אחד לא סותר אותי פה מגורמי המקצוע. זה לחלוטין מסביר לנו פה שחד משמעית נגענו בנקודות מאוד בעייתיות ונכונות. תודה. תודה גם על הדילוג על מה שאמרתי, זה אומר לנו המון.

רק אולי, ביחס לנקודה האחרונה אני יכול להגיד שמשרד החינוך ומשרד האוצר בוודאי יפעלו לפי חוק.

לא, אתם לא פועלים לפי חוק, אתה לא יכול להגיד את זה. אתם ליטרלי עוברים על החוק. אלא אם כן שאתה חושב שכבר אין לנו מדינת חוק, אז אני לא יודעת.

אני הייתי בחופשת לידה, כמו שציינתי, ואני נהייתי חולה. באמת נהייתי חולה מהמצב.

זה מטורף מה שהיא סיפרה פה. ואני רוצה גם בעניינך לפנות, אם תסכימי לי. אנחנו פה ניקח את פרטייך וננסה לפנות בעניין הזה. אגב, כל מורה שנעשה לו עוול ורוצה להעביר את פרטיו לפניית ציבור לבירור העניין אצלנו, אני זמינה לכל מורה וגננת. חד משמעית אני אומרת את זה. זה קטע שהוא בנפשנו.

אני כן ממשיך לנושא שהוא יותר על שולחני, כמי שמנהל את הצוות באוצר. מה שמעניין אותנו ומה שאנחנו הכי רוצים להתעסק בו, ובשביל זה אנחנו באים, לא יודע אם אתם יודעים, אבל גם במשרד האוצר המשכורות הן לא מאוד מאוד גבוהות. אנחנו באים כי אנחנו רוצים להשפיע. מערכת החינוך, אנחנו רוצים לדחוף אותה קדימה ביחד עם הקולגות שלנו במשרד החינוך. זו התשתית לצמיחה כלכלית למדינת ישראל, לפיתוח של החברה. והאתגרים הם מאוד גדולים.

כמובן שהאתגר התקציבי הפיסקלי הוא אתגר קיים. מערכת החינוך היא מערכת עצומה. אנחנו מדינה ברוכת ילדים, ועם זה אנחנו גם ברוכת מורים. ואנחנו כאנשים שמנסים להסתכל ולחשוב מה אפשר לעשות בשביל לקדם את המערכת, אנחנו נתקלים באתגר הזה. אנחנו חושבים שיש נכון להסתכל על איזשהו טרייד-אוף. זה עלה גם פה בין כמות לאיכות, אני חושב, ואנחנו גם בשיח שלנו עם הקולגות במשרד החינוך שאנחנו עובדים איתם, וגם עם ארגוני המורים, שווה אולי קצת לזוז בציר הזה מאזור הכמות ולנסות להשקיע אולי יותר באיכות, שזה אומר בפועל אולי לשקול מהלך של להקטין את שעות ההוראה במערכת לטובת השקעה במקומות שהם אולי יותר אפקטיביים.

אבל שוב, אני רוצה להגיד, כל מהלך כזה כולל של שינוי מבנה, שעות ההוראה והכול, הוא לא צריך להיעשות כדי לסגור פינה. וזה תמיד מה שאנחנו חווים מהאוצר, שכל הזמן נעשה איזה משהו שדיברו עליו במסגרת תוכנית כוללת, פדגוגית, שקשורה בהתאמת המערכת לסדרי העולם העכשווי, לצד עוד דברים, תמיד לוקחים את הצ'רי פיקינג הזה, באמת, של איזה משהו כזה, שחוסך איזה כמה זה. לא, זה לא חלק מתוכנית כוללת.

דיברה פה ד"ר מיכל טביביאן על התוכנית הכוללת עם קיצור שעות ההוראה, דיברה פה רותם ידלין, דיבר פה איתמר. אין בעיה, ישבתם עם כל המומחים כדי לעשות רפורמה אמיתית, מתוקצבת? כי חלק מהרפורמה היא תקצוב, חלק מזה משנה גם תקצוב. לקחת רק את מה שחוסך, ולא את מה שמשפר ונותן וצריכים להוסיף, זה לעשות משהו שהוא באמת לא מותאם.

אני חושבת שאין פה אף אחד שרוצה את הקטנת שעות ההוראה ללא כל השאר. זה לא מה שאמרנו. האוצר לא יכול לבחור רגע את מה שמתאים לו בזה בלי שום עניין פדגוגי, מקצועי, חינוכי וכל הדברים. זה לא נשמע טוב. זה נשמע שעוד פעם עושים צעד חסכוני ולא צעד בונה. וחינוך זה מנוע צמיחה, זה מכניס על המשק. זאת השקעה שהיא השקעה טובה לטווח ארוך. לפעמים נמאס לי כבר להגיד את זה, אני לא אומרת את זה, אבל זה באמת נכון.

צמצום פערים ושוויון הזדמנויות זה מכניס למערכת. זה מכניס אוכלוסיות שלא נמצאות במשק, שלא מכניסות מיסים. הדבר הזה הוא לא נכון רק ערכית, הוא נכון גם באמת בהשקעה לטווח ארוך. אבל כשהכול הוא פלסטר של שנתיים קרובות ולא של עשרים שנה קדימה, אז ככה ישראל נראית. והייתה לנו מדינה שנבנתה עם חזון וחשבה עשרות שנים קדימה, ואנחנו היום מדינה עשירה שנעדרת חזון, שחושבת כל הזמן על השורה התקציבית הבאה. וככה הכול נראה.

כבוד היו"ר, באמת את עוזרת לי, אני נכנסתי לתפקיד שלי לפני שלושה שבועות.

אנחנו איתך, אנחנו תומכים. אני נופלת עליו, ובסוף זו מדיניות, וכמו שאני אומרת לאיריס, זה באמת לא אתם.

אין צורך לרחם, הכול בסדר, אנחנו פה בשביל להתקדם קדימה.

אני רק אומרת, אל תכניסו יד לכיס של המורים, זה כן על החשכ"ל והאוצר. אתם יכולים להגיד אנחנו לא יכולים לעשות את זה, זה לא חוקי וזה פותח פה פתח תקדימי בעייתי, זה כן עליכם. פה הפקידות זה כן עלייך. על הפקידות זה עליכם. זה עליכם לגמרי. הסיפור של לקחת כסף זה כן עליכם. זו לא הממשלה, וזו הוראת משרד חינוך, זה עליכם. תבטלו את הדבר הזה. אל תיתנו יד להרס מערכות השלטון והחוק. אתם עושים את זה בצעד הנראה לכם מאוד קטן הזה. הוא לא קטן. הוא מאוד בעייתי. פה אני אומרת, אמרתי ממשלה, מדיניות, הכול נכון. זה, הפקידות עושה פה טעות קשה מאוד.

ברשותך, אני אחזור, ואני חושב שמה שהתחלתי להגיד הוא לא מתוך מקום של, משרד האוצר, אני חושב, לא מתכנן בשנים הקרובות להקטין את תקציב החינוך. להפך, הקולגה שלי פה מאגף התקציבים, את תוכלי לשאול אותו. אם תסתכלי גם בנומרטור שאמור לצפות את ההוצאות לשלוש שנים קדימה, צופים עלייה בתקציבי חינוך, שזה כמובן לא מפתיע בגלל כמות התלמידים. אנחנו מנסים.

יש לנו שתי שאלות מדיניות עיקריות בעולם שלנו, של המשאבים של מערכת החינוך. אחת, זו השאלה העיקרית ב-level שלנו, זה באמת בהינתן המשאבים הקיימים, האם אנחנו יכולים לעשות הסטה מסוימת, לקחת מדברים מסוימים ולהשקיע?

כן, יש איזה מיליארד שקלים.

ואני מסתכל על המשאבים שאצלנו בתוך מערכת החינוך, כי יש גם את השאלה היותר כללית לגבי תקציב המדינה, אבל שזה באמת פחות ברמה שלנו, אפשר לדון בוועדת הכספים האם נכון לעשות הסטות מתקציב הרווחה או הבריאות לחינוך, זה שאלות כבדות משקל.

לא, ברור שלא צריך לעשות הסטות מתקציב הרווחה והבריאות. זה לא שאלות כבדות משקל, זה שאלות מאוד פשוטות, לא. יש לי משרדים אחרים להגיד לכם לקחת מהם, באמת. מורשת, מסורת, התיישבות. בחייאת, באמת. תודה רבה לאוצר. ערן, איילת, ההתאחדות ומועצת התלמידים, בסדר? כן.

קודם כל תודה, נעמה, על הדיון הזה. קוראים לי ערן יונגר, ואני מנהל את מערך השטח בארגון מנהלי בתי הספר בישראל שנקרא מנהיגים. ומה שאני הולך לדבר איתכם עכשיו זה לא מתוך איזשהו, אני רוצה לדבר רגע מתוך השטח. מה זה אומר מתוך השטח? זה אומר שהעבודה שלי היא לעבור בין המנהלים בישראל, בכל המגזרים, יום-יום, לפגוש מנהלי בתי ספר, תיכונים, יסודיים, ערבים, חרדים, דתיים, חילונים, הכול, דרוזים, לא משנה איפה, ולשמוע רגע אותם ואת הצוותים שלהם, עם מה הם מתמודדים כדי להבין מה קורה.

עד הקיץ האחרון ניהלתי תיכון, עבדתי בחינוך הממלכתי הרבה שנים, חינכתי ביסודי, בתיכון, זאת אומרת, אני לא מגיע מאיזה מקום אחר. ואני רוצה לשתף אתכם בכמה דברים שאני חושב שהם יוכלו לעזור לכם, במיוחד אנשי האוצר והחינוך, מבט עכשווי של היום, של השבועות האחרונים, להבין רגע את הקול של השטח.

אני מגיע לפה לדיון הזה, את שאלת שאלה, ואני רוצה רגע לענות עליה תשובה. האם אני ממליץ למי שאני מכיר לעסוק בחינוך? התשובה היא כן. אני חושב שזה המקצוע הכי מדהים בעולם, הכי מרגש, הוראה, חינוך, ניהול חינוכי, ואני מאחל את זה לכולם. את זה אני אגיד בהתחלה, ובסוף אני לא יורד מזה, וזה לא משנה כרגע מה יקרה.

הבת שלי עוסקת בחינוך, הקשיבה לי. הבוקר אני מגיע מפגישה איתה, היא מחנכת כיתה ב' פה בירושלים. היא אמרה לי, תשמע, אבא, אני למדתי פה במכללה בירושלים בדוד ילין. הכיתה שלי הייתה כיתת מצטיינים. היא יכלה ללמוד רפואה, עריכת דין, התקבלה להכול, והלכה ללמוד חינוך, הקשיבה לאבא שלה.

בכיתה שלי היו 30 תלמידים. לשנה הבאה נרשמו אפס תלמידים לכיתה. קיבלתי מייל מדוד ילין, הם אמרו לי, תקשיבי, תקשיבו טוב, אם תביאי תלמיד לשנה הבאה, את תקבלי 5,000 שקל. אז היא אמרה, וואלה, 5,000 שקל היא בתור מורה, בואנה זה שתי משכורות, כן? 5,000 שקל, התחלתי לעבוד. לא הצלחתי למצוא אף אחד שיבוא לשנה הבאה לתוכנית. אנחנו מדברים פה על איכות המורים.

אני חושב שזה אולי בזעיר אנפין רגע להבין מה גורם, ואני מצטרף אליכם, מה גורם בסוף למחנכת או למורה הצעיר או הצעירה לא לבוא למערכת/לנטוש את המערכת, ושימו לב, לא רק זה לנטוש, זה גם להגיד לכל החברים והחברות שלו אל תבואו. מה גורם להם? הרי הם חלמו על זה, הם עשו את זה. הוא רץ את כל השנים האלה בשכר רעב. אז מה גורם להם הדבר הזה? ואני רוצה רגע להסביר את זה שנייה מתוך השטח.

היא נכנס לכיתה, קיבלה את 30 התלמידים שלה והתלמידות שלה ,או 40, בתוך הכיתה שלה בבית ספר והתחילה את סדר היום שלה. בהפסקות היא כמובן צריכה להיות תורנית, אז אין לה זמן כרגע לעשות פיפי. עכשיו היא הגיעה לחדר המורים שלה, שם אין לה כוס כדי לשתות קפה, אם יש לה בכלל מקום לשבת. הוא פה צוחק, אין כוס.

אני נשואה למורה, הוא היה קונה נס קפה.

זה נשמע לכם מוזר, אבל כשאני קובע פגישה עם ההורה, שב-00:00 הוא שלח לי וואטסאפ, ההורה. הוא איש הייטק. הוא שלח לי וואטסאפ שדחוף הוא צריך להיפגש איתי מחר בבוקר, הרביצו לילד שלו בהפסקה באיזו פינה נסתרת של בית הספר. אז אני, כשקיבלתי את הוואטסאפ ב-00:00, קבעתי איתו פגישה, אבל כשישבתי איתו לא היה לי מקום לשבת איתו. לא היה לי חדר, כי אין חדר למורה לשבת. למחנך, אני מדבר. מחנכת. לקח לי עשר דקות לחפש את כוס הקפה, אוקיי, בסדר. עכשיו ישבתי איתו, ועבר לי הדבר הבא בראש. ואני רוצה להביא לכם את המצוקה שקשורה לדבר הבא.

הרי בסוף מורה אומר לעצמו, אוקיי, אבל נכון, אני עכשיו מורה, אבל יש לי אופק. אני אהיה משהו הבא, יהיה לי תפקיד, אני אולי אתקדם לניהול, אולי אני אתקדם לריכוז, אני אתקדם, ואז בעצם יהיה לי אופק. אז בואו נדבר שנייה על הדבר הזה. יש לי בכיתה, אומרת לי המחנכת, שלושה ילדי חינוך מיוחד שנתנו לי לשלב אותם בכיתה שלי. והדבר הכי מדהים זה חינוך מיוחד. ויש לי ילדה שהיא חינוך מיוחד ושולבה, וזה הדבר הכי קדוש בעיניי.

אבל אין לי כלים. אין לי טיפול רגשי, אין לי למידה דיפרנציאלית, אין לי אנשי מקצוע שיתמכו בי. אז מה הוא עושה? הוא מחרב לי את כל הכיתה. הוא פוגע בכל הילדים האחרים ובעצמו. אז אמרתי למנהלת, תקשיבי, אני לא מסוגלת להתמודד איתו. אז היא אומרת לי, אין מה לעשות. אני כמנהלת לא יכולה להוציא ילד חינוך מיוחד לחינוך כוללני. אני לא יכולה. אתם יודעים למה? כי לא נתתם אוטונומיה למנהל. המנהלת בישראל, היא לא יכולה להחליט אפילו על הילד.

אומרת לי המנהלת, תקשיבו, 80% מהזמן אני מנהלת את הילדים שאני לא מסוגלת לתת להם מענה, ו-20% מהזמן אני מנהלת בית ספר. אז אם אתה לא נותן אוטונומיה למנהלת, אגב, מנהלת לא יכולה לצאת משטח בית הספר בלי אישור מפקחת. היא כמו ילדה בכיתה ה'. אתם מתייחסים למנהלים כמו גנון, אתם מתייחסים למורים כמו גנון, אתם לא נותנים להם אוטונומיה. ההורים הופכים להיות המנהלים של בית הספר, ואנחנו אחרי זה מתפלאים למה המורים לא רוצים להישאר? למה הם לא רואים איזה אופק?

אני חושב שזה בסוף בידיים שלנו. יש לי שכנה שהמלצתי לה לחנך, היא נכנסה לחנך בישראל, בעלה במילואים חמישה סבבים. יש לה שני ילדים קטנים במעונות. היא אומרת לי, תקשיב, אתה יודע שאמרו השבוע למה אתם לא נכנסים תחת האלונקה? לחיילי גולני אנחנו גם נגיד למה אתם לא נכנסים תחת האלונקה? אנחנו לא יכולים, לבת שלי שהיא קצינה, להגיד למה את לא נכנסת? היא אומרת לי, אני נעלבתי. אני גם ככה על הקצה. אז אתם מעליבים אותי ואומרים לי שאני לא תחת האלונקה?

אנחנו חייבים לתת למורים ולמנהלים, קודם כל, הורדה זה חוסר יחס. והשימועים שדיברת עליהם זה חוסר יחס, זה עלבון. אנחנו צריכים להרים לאנשים האלה, לתת להם את האופק כדי שהם יעשו את השינוי, כדי שהדור הבא שלנו פה במדינה, הוא יסתכל לך בעיניים ויגיד וואו. תודה לכם.

תודה רבה, ערן. איילת השחר.

היי, אני עו"ד איילת השחר סיידוף, אימהות בחזית. נמצאת פה גם עם רווית אקשטיין, שמובילה את חזית החינוך. אני רוצה להגיד משהו גם לחינוך וגם לאוצר. אני רוצה לשתף אותך בנתון מאוד מעניין. אני כמובן בהיבט הצבאי, כי החינוך בונה את צה״ל בעצם, זו התשתית. רוצה להגיד לכל אחד שיושב פה בחדר, רק תשמעו את הנתון הבא.

86% מצה״ל מגיע מ-53% מבתי הספר הממלכתיים. 86% ממה ששומר עליכם, שומר עלינו, כל יום, על הביטחון שלנו, על העתיד שלנו, מגיע מ-53% מבתי הספר הממלכתיים, שכרגע, לא יודעת מה הם הופכים, אבל מיובשים ומפורקים בצורה מכוונת על ידי המערכת. ואנשי האוצר ואנשי החינוך לא עומדים כחומה בצורה בשביל לעצור ולהגן על האנשים האלה, על עובדי ההוראה, ולהגן על הילדים שלנו. כי בסוף היום מדובר באיכות ההוראה והחינוך שהילדים שלנו מקבלים.

אני אשמח, כבודה, אם תוכלי לדרוש מצה״ל אם הוא יכול לשלוח לנו את נתוני הדפ״ר של השנה האחרונה. בתחושתי הקטנה יש לנו ירידה מטורפת בציוני הדפ״ר של צה״ל. יש לנו ירידה מטורפת באיכות הילדים שמגיעים לתוך צה״ל.

אנחנו נבקש את זה.

אני אומרת לך, מה שקורה כרגע, אנשים לא מבינים את ההקשר הישיר. מי שמסיים תיכון ומגיע לצבא ההגנה לישראל לא מוכן, לא יוכל לשרת אותנו. אם אין לנו צבא חזק, חכם ופועל, לא נוכל לתפקד. אם אנחנו חושבים שנוכל להיות צבא מצרי, הצבא המצרי הוא הצבא הרביעי בגודלו בעולם, אז הוא יכול לשים אלפי חיילים בורים שרק מחזיקים נשק ולא אכפת לו. אנחנו חייבים להיות חכמים. אין לנו ברירה אחרת. אם לא נהיה חכמים, לא נהיה. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להיות טיפשים או בורים.

חכמים וערכיים.

החוכמה והערכיות מגיעות ביחד. אבל אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו, אנחנו קטנים מדי בשביל לא להיות. זו הזווית שאני רוצה להאיר, הזווית של הכניסה לצה״ל. תודה רבה.

תודה רבה. התאחדות הסטודנטים, לירן, שלום. ואחר כך ארי ממועצת התלמידים ואז רווית.

שלום לכולם. קוראים לי לירן בסון, בן 28, סגן יו"ר התאחדות הסטודנטים הארצית, סטודנט לחינוך בעצמי. הייתי בעבר יו"ר אגודת הסטודנטים במכללת אורנים. הקשבתי לכולם בקשב רב, ואני מודאג.

אתה מתכוון לעסוק בתחום?

שאלה טובה. תכף אני אגיד רגע גם כמה נתונים של מחלקת המחקר שלנו, שהם מאוד מעניינים ומתקשרים גם. שמחתי לראות שיש פה קול סטודנטיאלי. אני שמעתי את כולם, ובאמת, אני מודאג. חשבתי ללכת לעסוק בתחום. יש לי תעודת הוראה, אני מוציא תעודת הוראה. עברתי התנסויות, עברתי שנת סטאז'.

ואני גם מגיע מהשטח, ואני שומע סטודנטים מדברים, ואני רואה את המוטיבציה שלהם פשוט יורדת. אנחנו מדברים כאן על מצוקה של כוח אדם איכותי. אנחנו מדברים כאן על להדביק את הפערים בגלל גידול. אני לא מבין איך אנחנו רוצים לעשות את זה, אם סטודנט שיושב וקורא בעיתונים שביתה פה, מחאה שם, קיצוץ פה, קיצוץ שם, איך אנחנו רוצים שהוא יגיע מהאקדמיה לשדה של העבודה? איך אנחנו רוצים?

סתם נתונים כדי לסבר את האוזן, למעלה ממחצית, סקר שנערך על ידי התאחדות הסטודנטים. 57% מהמשיבים השיבו שהם מתלבטים אם לעבוד במקצוע לאחר סיום הלימודים. זה נתון מטורף, במיוחד לסטודנטים שהולכים ולומדים במכללות ההכשרה לעובדי הוראה. 65% מהסטודנטים העידו שהם התחילו עם מוטיבציה גבוהה. 60% מאותם סטודנטים העידו שעכשיו המוטיבציה שלהם ירדה והם כבר שוקלים אפילו לעבור מקצוע.

לי כמה פעמים במהלך התואר יצא לחשוב על אולי להחליף רגע דיסציפלינה, אולי להחליף מקצוע, לקחת את נקודות הזכות שלי וללכת ללמוד מקצוע אחר. ובאמת, שוב אני אומר, אנחנו מסתכלים מהצד, חלק יותר אקטיביים, חלק פחות אקטיביים, הסטודנטים, ומודאגים.

ויש כל כך הרבה פתרונות, שאנחנו באים ואומרים כמעט בכל פורום שמדברים על הנושא הזה, בין אם זה הכרה בוותק בשנת הסטאז', בהתנסויות המעשיות, בין אם זה פתיחת ההכשרה האקדמית. אני יודע כמה סטודנטים סובלים בהתנסויות המעשיות האלה. סיפרו פה על חדר מורים. יש לי סטודנטים שהתבקשו לשים כסף בחדר המורים כדי לממן את הקפה ואת החלב.

גם אני, בהתנסות שלי, ביקשו ממני וסירבתי לשלם. זו הזיה שזה עדיין קורה.

ויש כל כך הרבה פרקטיקות, כמו שאמרתי, הכרה בוותק, מענקים מהאקדמיה לשטח, ביסוס ההכשרה לעובדי ההוראה. ואני מקווה שמישהו ייקח על זה את החסות, נתחיל לעשות צעדים אופרטיביים גם לדור המחנכים העתיד. כל עוד לא נעשה צעדים אופרטיביים, מקצוע ההוראה והמורים לעתיד ומחנכי העתיד יישארו בדיוק באותה סיטואציה שהיא קיימת היום. תודה.

תודה רבה. ארי.

שלום. ארי, ממועצת התלמידים והנוער ארצית. מי שלא מכיר אותנו, אנחנו הגוף המייצג של כל התלמידים והנוער בישראל מ-ז' עד י"ב. חשוב לי להגיד רגע ככה, הדיון הזה מתחלק לשניים. הוא מדבר על הקיצוץ ועל השלכות המשבר על הדורות הבאים.

מבחינת הקיצוץ, גם לפני הקיצוץ, שכר המורה לא היה גבוה, אף אחד לא בא להוראה בשביל השכר. זה לא חדש, זה נאמר גם בתוך המערכת כבר שנים. בשביל להשיג מורים איכותיים שרוצים להיות שם, זה דורש גם מעבר לרצון, גם העלאה בשכר. בין אם זה קשור ובין אם זה לא קשור לקיצוץ.

כן חשוב לי להתייחס לעניין של השלכות המשבר על הדורות הבאים. אנחנו אומרים על המשבר הספציפי הזה. אני במשבר מכיתה ז'. הייתה לי קורונה של שנתיים וחצי, היו לי עיצומים של ארגון המורים, הייתה לי מלחמה. מה לא היה לי? היו לי עוד פעם עיצומים. יש לי חברים שלא היה להם טיול שנתי מכיתה ו'. לא היה. כל פעם עיצום אחר, כל פעם סיבה אחרת.

הלימודים, דרך אגב, לא מזמן היה לנו דיון בוועדת חינוך על המתמטיקה, שהיא גם בירידה. המצב לא טוב, והוא גם כרגע לא משתפר. אנחנו איבדנו אמון במערכת, וזה לא בכלל על המשרד, ואני לא שם פה את האשמה על אף אחד. המערכת כולה, בין אם זה בין ארגוני המורים למשרד, לאוצר, איבדנו אמון במערכת.

אני לא יודע להגיד מה יהיה בשבוע הבא. יכול להיות שתהיה עוד פעם שביתה. אולי. אין לי שום ערובה שהדבר הזה יהיה אמין ויציב. אני כתלמיד איבדתי אמון במערכת החינוך, כי אני לא יודע שהיא תהיה שם בשבילי. כי אין לי שום דבר שמבטיח את זה.

אנחנו יושבים פה במצב שלי כתלמיד אין פה מה, אני לא משפיע על זה. אני כן יכול להגיד לכם שאני כתלמיד, עכשיו י"ב, יש לי צו גיוס עוד חצי שנה. אני כתלמיד, מתחיל לחשוב כבר על מה עושים בהמשך, אחת מהאופציות שחשבתי עליהן, אני נורא אוהב היסטוריה, חשבתי ללכת ללמוד מורה להיסטוריה, והבנתי שוואללה, זה לא שווה את זה.

עד כמה שאני אוהב היסטוריה ועד כמה שאני אוהב חינוך, אני מדריך בתנועות נוער כבר שנתיים, עדיף לי במקום זה להיות בן 50-60, לעשות הסבה להוראה וללכת ללמד היסטוריה בגיל 60 כתחביב. לא בשביל הכסף, כי כסף אין בזה. השאלה היא איפה אנחנו מותחים את הקו של זה מה שאנחנו צריכים לבין מה שיש לנו לתת.

מערכת החינוך כבר שנים, וזה לא קשור לא לממשלה הזאת ולא לממשלה לפניה, זה משהו שהוא כבר שנים ככה פה בעשייה, המערכת כולה, גם מבחינת ארגוני המורים, לאט-לאט מאבדת את הצורה שלה ומאבדת גם את התלמידים בתהליך, וזה ידרוש הרבה יותר מתקציבים והרבה יותר מהשתלמויות בשביל לשקם אותה כמו שצריך.

תודה רבה, ארי. רווית.

תודה רבה, חברת הכנסת נעמה לזימי, על הדיון המבורך במשמר החינוך הממלכתי. אני אעשה את זה קצר, כי גם נאמר פה הכול ואנחנו על הקצה. קודם כל, יש לנו נוער מופלא במדינת ישראל, שנותן מעצמו ונלחם כדי לתת למען המדינה, והנוער הזה שייך לחינוך הממלכתי הציבורי.

זה החינוך הממלכתי ש-77 שנה, התוצר שלו נמצא בחזית שלנו בעזה. והתוצר שלו זה הסטארט-אפ ניישן שלנו, והכנסת המיסים והכספים, והסייבר, וכל העסקים הקטנים והגדולים, וכל האנשים המופלאים שקמים כל בוקר במדינת ישראל ויוצאים לעבוד, ומממנים את השחיתות וההשתמטות שקיימת פה, בבית הזה ובמדינה הזאת.

אז כל המאבק של המורים, שהוא המאבק הכי מבורך שקרה פה בשנות החינוך הממלכתי, אני מאוד מאוד מקווה שאתם לא תעצרו, מורי ומורות ישראל, אני גם לא ציינתי, אני מחנכת ומדריכת הורים. אני כרגע לא מחנכת, בשנים האחרונות אני מדריכת הורים, אבל אני יודעת מה זה להיות ולעמוד מול בני נוער בכיתה. אני מבינה ויודעת מה זה הקושי הזה.

אני גם יודעת מה זה כאמא לילדים קטנים וגדולים, להיות עם ילדים לבד בבית או עם קבוצה גדולה של ילדים, אבל בסוף מורי ישראל נמצאים עם 30 ו-40 תלמידים בכיתה. זה כלום לעומת הורים שצריכים להיות עם שניים ושלושה. ולכן אנחנו קוראות לכל ההורים, בבקשה, תעזרו למורים לדעת שאתם נותנים וממשיכים לתת להם את הגיבוי למאבק הבא כי הוא בדרך והוא קרוב, ואין לנו ברירה, כי מרסקים לנו את המערכת.

ואגב, זו יד מכוונת, למי שלא מבין מאיפה זה מגיע. יש פה יד מכוונת במשך 15 שנה, זה התחיל בפורום קהלת וזה ממשיך עם עוד כל מיני אנשים שקופצים על העגלה הזאת, כדי לרסק את החינוך הממלכתי, להפריט את המדינה הזאת ולקחת אותה לבורות ושחיתות והשתמטות. תודה.

כל מילה. ממש שמחה שבזה אנחנו מסיימות בטון הזה, באמירה הנחרצת הזאת. זה או ישראל של הערכים והנורמות שאנחנו רוצים וחולמים שנפתח כאן וניצור כאן, או ישראל חלופית אחרת שאף אחד מאיתנו לא רוצה, וזה עלינו לתקן.

רק משפט אחרון שלא ציינתי. יש חוק חינוך ממלכתי חובה במדינת ישראל, וכל ילדי ישראל צריכים להתכנס תחתיו, כי אחרת ילדים של היום הופכים למבוגרים של מחר, והם יריבו אחד עם השני, והם לא יבינו את השפה האחת של השני.

אלא אם כן אתם רוצים שכל מדינת ישראל תהיה בני ברק.

סיכום והחלטות ועדה בנושא דיון חירום השפעות קיצוץ השכר על עובדי הוראה צעירים והשלכות המשבר על הדורות הבאים: המשבר במערכת החינוך אינו חדש, על המשבר וההפקרה ארוך שנים, ללא חשיבה מערכתית. הנתונים מראים על משבר חמור של מחסור במורים. ההערכות כרגע שמדובר בכ-20,000 איש, אני ראיתי 24, חלק ראיתי 18, אני אומרת 20,000 איש, רובם בחינוך הממלכתי.

מקצועות שלא נלמדים מהיעדר מורים וזאת מבלי להיכנס לערכים, לציונות וכו'. הקיצוץ הנוכחי לא רק שפוגע אנושות במערכת החינוך, יצר שבר ואף תחושת השפלה בקרב עובדי ההוראה, במיוחד לדור הצעיר, והעמיק את מצוקתם הכלכלית ביחס ליוקר המחיה והגזרות הכלכליות האחרונות.

הכול היה יכול להימנע עם חלוקה תקציבית אחרת של הממשלה, חשוב להגיד את זה גם כאן, זה סדרי עדיפויות מעבר להגדלת התקציב. סדרי העדיפויות הנוכחיים גזרו את הקיצוץ הזה. יש להדגיש ש-83% מהמשרתים הם בוגרי החינוך הממלכתי. פגיעה עתידית במגזר זה תהיה שווה ערך לפגיעה גם בביטחון ישראל. חשוב לומר זאת. לראיה, בחינוך ללא ליבה מפלגתי, ללא פיקוח ובקרה, אין גיוס. החינוך הממלכתי הוא בסוף גם לדבר המשותף הזה של עם בונה צבא בונה עם. אי אפשר להתעלם מזה.

הוועדה יוצאת נגד שליחת מכתבי זימון לשימוע למורות ומורים שמימשו את זכות המחאה, במקום לשמוע את זעקתם ולהבין כי ללא שינוי לטובה, המצב רק ילך ויחמיר. הוועדה קוראת לשר החינוך ולמשרד החינוך לבטל בדחיפות את הזימונים המדוברים ולקיים הידברות ישירה עם הצדדים. אני אהיה יותר חריפה, השימוע הזה הוא בריונות אלימה, מקוממת, שלא צריכה בכלל להתקיים בממשלה ובטח לא במשרד החינוך.

הוועדה מתריעה בפני שר האוצר ושר החינוך על מחסור של כ-10% מעובדי ההוראה בשנת הלימודים הקרובה, כניסת עובדי הוראה נוספים ללא הכשרה, וכן מתריעה מפני נשר מסיבי נוסף בהיעדר שיפור השכר וגיבוש הסכם שכר שורשי, המתייחס למעמד עובדי ההוראה בישראל ולא רק לשכרם. על הסכם זה לייצר גמישות בתעסוקה, אופק קידום, ריווח כיתות, מיקסום סמכויות מנהלים, העברת חלק מהסמכויות של השלטון המקומי שהוכיח את עצמו בזמן המלחמה וגם הקורונה, התאמת המערכת לעובדי הוראה בכלל וחדשים בפרט, ולקחת בחשבון את החלופות העומדות בפניהם במקומות אחרים.

בהקשר זה, הוועדה קוראת לשר האוצר ולשר החינוך לפעול לקידום רפורמה גדולה ואימוץ המלצת ועדת שפירא. לדעת הוועדה, נדרש היה להחריג את כלל ציבור עובדי ההוראה מהקיצוץ האחרון, ולראיה לכך, הסולידריות הגבוהה בין ההורים לבין עובדי ההוראה במשבר האחרון. אנא, להגביר את הסולידריות הזאת, ולצרף גם את התלמידים לזה. אני סומכת עליכם, באמת, ארי. על המדינה לייצר את תנאי ההעסקה ושיפור מעמדם באופן המאפשר את מימוש שליחותם.

הוועדה פונה לשר הבריאות לבדיקת טענה שנשמעה, לפיה ניתנה לכאורה הנחיה לרופאים שלא לחתום על ימי מחלה ידנית של מורות וגננות. במידה וניתנה הנחיה כאמור, הוועדה רואה זאת בחומרה רבה וננסה לפעול בעניין. אנחנו ננסה לברר את זה. אמרתי כבר, קיבלתי עוד שתי הודעות בנושא.

הוועדה מתריעה בפני שר החינוך ושר האוצר מפני משבר ב-1 ביוני בגני הילדים, במידה ומהמשכורת הקרובה יקזזו מאות שקלים בגין אי כיבוד יום המחלה שניתן לתומכות החינוך בגנים כחוק. למותר לציין את שכרם הנמוך ממילא גם ללא קיזוז נוסף. בדומה, הוועדה מתריעה מפני משבר בבתי הספר ב-1 בספטמבר בהיעדר כיבוד ימי מחלה שניתנו כחוק, ביטול השימועים והשקעה בעובדי הוראה שכבר במערכת ושמיעת זעקת המורים המוחים. אני רוצה להוסיף גם פה – אקט לא חוקי, מסוכן ביותר, תקדימי. אני רואה בו חלק מההפיכה המשטרית, חד משמעית, וריסוק העבודה המאורגנת וציבור העובדים בישראל.

הוועדה שמעה על קשיים במשיכת הון אנושי ללימודי הוראה מספרית ואיכותית. המשבר קשור בהיעדר אטרקטיביות של המקצוע, כאשר ניתן לשפר מעמדם גם בפרמטרים שאינם תלויים בתקציב השכר. לפי נתונים שהוצגו בוועדה, בחינת פערי השכר בין המגזר הציבורי לפרטי מראים שלפני כ-20 שנה המגזרים היו כמעט שקולים מבחינת השתכרות וכוח קנייה, בשעה שהיום הפער הוא 27%, ובפער שכ-14% בין עובדי הוראה למגזר הציבורי. זה דבר מטורף, אנחנו יודעים את זה. ההתייקרויות, יוקר המחיה, שחיקת השכר והכול, לא בהלימה. המשק השתנה והמציאות קשה. עובד הוראה היום לא מסיים את החודש, למגזר הציבורי.

על משרד החינוך לפרסם תוכנית לאומית אסטרטגית 2030 כוללת לכל גילי החינוך, מתוקצבת ובהתאם ליעדי SDGs עליהם התחייבה מדינת ישראל. אנחנו גם נעשה על זה דיון, בסדר, איילת? זה חלק מסמכות הוועדה. נדון ביעד החינוך ונזמין גם את כולם. לשם כך, הוועדה קוראת לשר האוצר ולשר החינוך לפעול להוספת מיליארדי שקלים למערכת החינוך והשוואת התקצוב המקובל במדינות ה-OECD. הוועדה סבורה שניתן לעשות את זה גם היום על בסיס תקצוב מהרזרבה הכללית הקיימת.

אני שוב מזכירה פה, מיליארד שקלים מוחזקים ברזרבה תקציבית במשרד החינוך תוך קיצוץ מאסיבי. זה לא נתפס הדבר הזה שקומבינות פוליטיות וסקטוריאליות מתועדפות על פני האינטרס הלאומי-ציבורי ועל פני ילדי ישראל ועובדי ועובדות ההוראה. 1.200 מיליארד זה הקיצוץ. המיליארד התקציבי זה המיליארד שישנו. יש עוד כספים קואליציוניים במאות מיליונים וזה נכון, אבל המיליארד זה מה שמוחזק. עדיין, המיליארד האלה היו משנים את כל הקיצוץ. רק להגיד שזה לא ייעשה, סדרי העדיפויות פה הם מעוותים וחולים בעת מלחמה על חשבון הציבור העובד והמשרת. הדבר הזה יכול וצריך להשתנות.

תודה רבה.


הישיבה ננעלה בשעה 11:49.