פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



15
ועדת הכלכלה
26/05/2025


מושב שלישי


פרוטוקול מס' 680
מישיבת ועדת הכלכלה
יום שני, כ"ח באייר התשפ"ה (26 במאי 2025), שעה 12:18

דיווח שר הכלכלה והתעשייה על פעילות משרדו

חברי הוועדה: דוד ביטן – היו"ר
מישל בוסקילה
אברהם בצלאל
ששון ששי גואטה
אלי דלל
שלום דנינו
עופר כסיף
רון כץ
שלי טל מירון
אלון שוסטר

ולדימיר בליאק
יוראי להב הרצנו
סימון דוידסון

שר הכלכלה והתעשייה ניר ברקת
עינבל משש - מנכ"לית שירות התעסוקה, משרד הכלכלה והתעשייה

לינור דויטש - מנכ"לית לובי 99

רן מלמד - מנכ"ל נקודת מפנה

שמעון אור - נציג משפחות החטופים

אייל קלדרון - נציג משפחות החטופים

חיים היימן - נציג משפחות החטופים

חנה כהן - נציגת משפחות החטופים

אופיר אנגרסט - נציג משפחות החטופים

תמר תשובה - נציגת פורום דין וצדק, משפחות שכולות

אלון שניר - נציג משפחות השכולות

אפרת בדיחי - משתתפים נוספים

ד"ר עידית חנוכה

ויקטור ינין

רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות.


דיווח שר הכלכלה והתעשייה על פעילות משרדו

צוהריים טובים. דיווח שר הכלכלה והתעשייה על פעילות משרדו.

בבקשה המשפחות, מי רוצה להתחיל?

אני דוד של אבינתן. ירון אור הוא אחי התאום. דיצה היא גיסתי. קודם כול, אני רוצה להתחיל עם משהו משמח: אמונה, אחות של אבינתן התארסה אתמול.

מזל טוב.

בתוך המאבק על אבינתן ושאר החטופים, החיים ממשיכים. אני חייב לומר שאני שמח שהשר ברקת נמצא פה. היא דיברה באירוסים אתמול, והיא אמרה שהיא מתפללת כל פעם בכותל לירושלים. ככה היא אמרה: אני מתפללת אל ירושלים שלפני החתונה שלי אבינתן יחזור.

השר ברקת, אני זוכר שכשאתה היית ראש העיר בירושלים אני הייתי אז רב קהילה וראש גרעין קהילתי, ואנחנו עבדנו ביחד. אתה עבדת כדי לבנות את ירושלים, ואני במקום שאני. עבדנו כדי לבנות את ירושלים חברתית וקהילתית. אני זוכר את הזמנים האלה. ואני חייב לומר לך, בתור אחד שמסר את הנפש על ירושלים, שהמלחמה היום, כשאנחנו פה ביום ירושלים, היא מלחמה על ירושלים. אבינתן נמצא בעזה, החטופים נמצאים בעזה – בגלל שהמלחמה היא על ירושלים. ככה גם החמאס קורא למלחמה הזאת: מלחמה על ירושלים. המלחמה על ירושלים היא מלחמה על כל הקופה, וזאת הסיבה שאתה בתור ראש עיר ביצרת את ירושלים. זאת הייתה הסיבה, כי גם אתה וגם אנחנו ידענו, וגם החמאס יודע, שמי ששולט, מי שנמצא בירושלים, נמצא בכל ארץ ישראל, בכל המדינה הזאת.

ולכן כואב לי לראות שממשלת ישראל לא מבינה שהמלחמה היא על ירושלים. היא מנסה לעשות משחקים בכמויות – על 10 חטופים, 5 חטופים, 8 חטופים. מנסה לעשות כל מיני הסכמים, שזה לא שייך כשהמלחמה היא על כל הקופה. חמאס הולך על כל הקופה. הוא רוצה את ירושלים. הוא רוצה את כל מדינת ישראל. החטופים זה אמצעי בשבילו. לעולם הוא לא יחזיר את החטופים בהסכמים מול מדינת ישראל. אנחנו מבזבזים את הזמן. אני אומר את זה לכל חברי הכנסת. אנחנו מבזבזים את הזמן לנסות להביא אותם להסכמים, זה לא יהיה. אנחנו כבר יותר מחודשיים אחרי ה-33 שחזרו. שום דבר לא זז, כי הם עומדים במטרה שלהם להפסיק את המלחמה. הם לא יחזירו את החטופים, כי הם רוצים את ירושלים, הם רוצים את כל מדינת ישראל.

אנחנו טוענים ואנחנו דורשים, ואני מבקש ממך בתור שר בממשלה להבהיר לראש הממשלה: לך על הכול, תצהיר בצורה מפורשת שאין יותר ניסיון לחזר אחרי חמאס. המטרה היא שליטה מלאה על עזה, צבאית ואזרחית. אין לנו מטרה לחסל את האזרחים בעזה. המטרה הצבאית היא להגיע לשליטה מלאה צבאית ואזרחית בעזה, כדי שנוכל להחזיר את החטופים. רק כשבחמאס יבינו שאין להם אפשרות יותר, אין סיכוי להגיע לשליטה על ירושלים, הם ישחררו את החטופים ויחכו לסבב הבא. המחשבה הולכת הפוך. אם אנחנו נלך על כל הקופה ונבהיר להם שאנחנו עכשיו הולכים לשלוט צבאית ואזרחית על עזה, לתת תקווה לעזה ליום שאחרי, שאנחנו נהיה שולטים בה, אנחנו נביא את החטופים, גם החיים וגם החללים. אחר כך אזרחי מדינת ישראל ילכו לבחירות ויחליטו מה עושים עם המקום. אבל עד אז זה חייב להיות מוחלט, זה חייב להיות לגמרי, זה חייב להיות סגור.

כשאנחנו אומרים שאנחנו מכניסים אלפי חיילים רק כדי להביא אותם להפסקת אש – אנחנו לא נקבל כלום. אנחנו גם נסכן את החיילים וגם לא נקבל כלום. המטרה של הכנסת החיילים צריכה להיות ברורה: שליטה מלאה על עזה צבאית ואזרחית, אין יותר משא ומתן עם חמאס. כשהם יבינו שזה לא קיים, אנחנו נקבל את כל החטופים. טועה מי שחושב שחמאס הוא ארגון מתאבד. הם לא ייגעו בחטופים כשהם יידעו שאין להם יותר סיכוי להגיע לחזון שלהם. הם ילכו לפעם הבאה.

אתה היית ראש העיר של ירושלים. אין כמוך יודע שהכול תלוי בירושלים. ביום ירושלים אני פונה אליך וגם לכל חברי הכנסת: להפסיק עם הניסיונות להגיע להסכמים איתם, אין שום סיכוי. ליצור מצב שהחיילים יודעים למה הם הולכים. הם לא הולכים לקראת הפסקת אש. הם הולכים לקראת שליטה מלאה על עזה. ואז נקבל גם שיתוף פעולה של העזתים וגם הכרעה, גם בנושא הצבאי, אבל גם לגבי החזרת החטופים. אני אומר את זה גם לך, חבר הכנסת ביטן, כי אתה גורם מרכזי בתוך הקואליציה, אנחנו יודעים את זה. תמיד היית, וגם עכשיו אתה גורם מרכזי. להעביר את המסר הזה לראש הממשלה. אנחנו ניסינו, בינתיים ללא הצלחה. תודה רבה לכם.

אנחנו העברנו לו, המשפחות השכולות, מפורום דין וצדק.

רגע, לא נתתי לך רשות דיבור עדיין.

כן, בבקשה.

צוהריים טובים. אני בן דודו של עופר קלדרון שחזר לאחר 484 ימים מהגיהינום. שמעון, מזל טוב. אני ושמעון לא מסכימים על הרבה דברים. לגבי האם ארגון חמאס הוא ארגון ג'יהאדיסטי וכשהוא יהיה עם הגב אל הקיר הוא ירצח אותם או לא – זה ויכוח. אני טוען אחרת. אני טוען שכשלא יהיה לו מה להפסיד הוא ילך עד טיפת הדם האחרונה. אבל אני אפילו לא רוצה להתייחס לזה.

אני רוצה להתייחס לנושא הכיבוש של רצועת עזה, ומה הדבר הזה יגרום לחטופים עד שנגיע לכיבוש. אנחנו שמענו רק בסוף השבוע האחרון את העדות של עידן אלכסנדר שחזר אלינו לפני פחות משבועיים, אבל לפני חודש הוא היה קרוב כחוט השערה מלהגיע אלינו בארון בגלל הלחץ הצבאי. חשבו שהמקום שבו הוא נמצא מטוהר – וטיל של צה"ל, של חיל האוויר, כמעט והרג אותו. אז כשרוצים לכבוש את הרצועה – צריך להבין מה זה אומר לגבי החטופים.

כשאנחנו יוצאים לפעולת מרכבות גדעון, צריך להבין מה זה אומר. מה המטרות של פקודת מרכבות גדעון? מישהו מכם מכיר? יש 6 מטרות שבפקודת מטכ"ל הורידו לפיקוד הדרום: 1 – הכרעת חמאס; 2 – שליטה מבצעית על השטח; 3 – פירוז השטח; 4 – פגיעה ביעדי שלטון של חמאס; 5 – ריכוז והנעת האוכלוסייה; 6 – השבת בני הערובה. זהו לא סדר רנדומלי, השר ברקת, ככה זה הורד בפקודת מטכ"ל, וזה נבדק, השבת בני הערובה במקום ה-6, כאשר מטרות 1 עד 4 לפחות – הכרעת חמאס, שליטה מבצעית על השטח, פירוז השטח ופגיעה ביעדי שלטון של חמאס – הן בניגוד מוחלט לשלום החטופים. זוהי פקודה שמסכנת את חייהם של החטופים בצורה חד משמעית, ולא אני אומר את זה, הרמטכ"ל אמר את זה בדיוני הקבינט. כאשר צה"ל יוצא למבצע כזה ומקיים פקודה כזאת שפוגעת ביודעין בחיי אזרחי מדינת ישראל, זוהי פקודה בלתי-חוקית. אם חייל, אני כקצין, הייתי מקבל כזו פקודה, הייתי אומר למפקדיי: אני לא יכול לבצע את הפקודה הזאת, זו פקודה שפוגעת בחיי אדם שלנו. אני לא מדבר בכלל על הצד השני, אני מדבר רק על שלנו. זו פקודה שחיילי צה"ל מקבלים אותה. אתם מעמידים אותם במצב בלתי-אנושי, לא הגיוני.

כשראש הממשלה אומר, עם תנועת הידיים הזאת, שהמטרות משולבות אחת בשנייה, הוא משקר. הוא פשוט משקר. הוא צריך להגיד את הדברים האלה לציבור. 2 המטרות לא נמצאות אחת מול השנייה. כשהוא רוצה להכריע את החמאס, הוא מכריע את החטופים. זה המצב, וכל הציבור פה צריך לדעת את זה, וצריך להתנגד לזה, כי לא יכול להיות שהשבת בני ערובה היא במקום ה-6 בין מטרות המבצע הזה. היא צריכה להיות ה-1, גם אם ראש השב"כ הייעודי מתנגד לזה. ועד שזה לא יקרה, הפקודה הזאת צריכה להיות מתויגת כפקודה בלתי-חוקית בעליל. אני מצטער אם למישהו קשה לשמוע את זה. גם לי קשה לדבר על זה. אני לא מאמין, כקצין, 22 שנה במילואים ובסדיר, שאני אומר את הדברים האלה, שהצבא שלי שאני חלק ממנו נוקט בפעולות כאלו כנגד אזרחים במדינת ישראל. זו בושה, ואתם אחראים על זה. ואם תיפול שערה אחת מראשו של חטוף חי או שחטוף חלל יהפוך לנעדר בגלל הדבר הזה – זה עליכם, ורק עליכם, ככאלו שאישרתם את הפקודה הזאת.

דבר נוסף. במסיבת העיתונאים של ראש הממשלה השבוע הוא התבקש לגנות את כל ההתבטאויות של חברי הכנסת מהליכוד ושל שופרות המפלגה כנגד משפחות החטופים. ממש התאמצתי להבין האם הוא מגנה – ולא קיבלתי תשובה ברורה. אני מבקש ממך עכשיו כאן, במעמד הראוי הזה, לגנות כל התבטאות כנגד משפחות החטופים. אנחנו לא מספיק סובלים, גם צריכים להתמודד עם הדברים האלה?

אתה רוצה לגנות משהו, השר ברקת?

בסוף הוא יענה.

יש לי הרבה מה להגיד. אני אגיד בסוף.

אני רוצה לפנות לשמעון. העמדה שלך קצת נוגדת את המשפחה הגרעינית, מכיוון שאני ראיתי את דיצה מתבטאת כמה פעמים ואומרת: אני בעד עסקה כוללת שתחזיר כל החטופים הביתה, עם סיום הלחימה. כך שזה קצת גובל ונוגד את המשפחה הגרעינית. ככה אני ראיתי אותה מתבטאת.

אני אציג את עצמי. אני אח של החייל המופקר כבר 598 יום, מתן אנגרסט. הינה התמונה – זה אח ששלחנו לצבא לפני 7 באוקטובר, וזה אח שלי היום בשבי החמאס. תסתכלו לו טוב-טוב בעיניים. השר ברקת, האם יצא לך והיה לך זמן לראות את הלינץ' שאח שלי חווה ב-7 באוקטובר בטנק, כשהוא נזרק, והחילוץ שהוא קיבל מהתא של הנהג, השרוף, על ידי מחבלי החמאס? האם אתה צפית בסרטון הזה?

כן.

אם צפית בזה ואתה יודע איפה מתן נמצא היום, למה זה לא בראש סדר העדיפויות? ולמה אתה, כשר, עם רקע צבאי עשיר בצנחנים, לא בא ואומר: יש לנו פה חייל שיצא להגן על מדינת ישראל ב-7 באוקטובר? הוא הגן על כל אחד ואחת מכם שיושב כאן, ללא פוליטיקות, ללא ימין ושמאל, לא היה אכפת לו אם הוא מציל איזה שמאלני בקיבוץ או ימני מהנובה או מרכז, אנא עארף. לא היה אכפת לו. היה אכפת לו להציל את מדינת ישראל. השר, אני אגיד לך יותר מזה. מתן הצביע לך. למה? כי הוא סומך עליך שאתה תחזיר אותו הביתה. אז איפה אתם? איפה המחויבות שלכם כלפי החיילים?

אני מלש"ב. אני בן 17. אגב, יש לי השבוע זימון ללשכה בחיפה. בעוד שנה אני עולה על המדים. איך אני, אופיר אנגרסט, אח של מתן החייל, יכול לבטוח בכם, שאם חס וחלילה יקרה לי משהו אני אחזור הביתה בריא ושלם, ויעשו הכול למעני, למקרה שיקרה לי המקרה של מתן? איך אני יכול לסמוך עליכם?

כשאח שלי נשבע אז בלטרון, בשריון, הוא צעק את זה בגאווה. למה? כי הוא הרגיש שזה כל-כך כבוד לשרת את המדינה הזו כשהוא יודע שיש מי שעומד מאחוריו ויעשה הכול למענו. ככה הוא, עם הצוות, כתף אל כתף, אחד בשביל כולם, כולם בשביל אחד. היום מתן הוא חייל שמופקר מאחור. אתה כצנחן יודע שיש את המשפט הקבוע שכל אחד ואחת כאן דבקים בו – שאנחנו לא מפקירים פצועים בשטח. לגבי מתן תקפות 2 ההגדרות – הוא גם מופקר וגם פצוע בשטח. אח שלי עכשיו מדמם, פצוע, ועובר מכות חשמל עם מצבר של רכב. עם מצברים של רכב מחשמלים את אח שלי. ככה עשו המחבלים כדי להעיר אותו ב-7 באוקטובר. לקחו את המצבר של הטויוטה ונתנו לו מכות חשמל כדי שהוא יקום. אתה יודע את זה? אתה יודע שזה מה שאח שלי עבר בדרך לשבי? כנראה שיש דברים חשובים יותר. אבל בסדר.

אני אשים רגע את ההקלטה. מגיע לאח שלי שישמעו את הקול שלו כאן בכנסת, במעמד הזה, ושיידע שהקול שלו לא לשווא. הקול שלו, כל אחד ואחת צריך לשמוע אותו.

(השמעת קטע אודיו)

האם יש כאן פוליטיקה? האם יש כאן שמאל או ימין בחייל שיצא לשמור על המדינה? תענו לי אתם, אני רוצה לשמוע. האם אח שלי, חייל שיצא לשמור על המדינה, הוא ימין או שמאל? תענו לי אתם, כי אתם אחרי זה ממשיכים את הוועדה ומנרמלים את החיים, כרגיל. אח שלי לוחם בצה"ל שיצא להגן על המדינה בגאווה, באהבה ובשמחה, כי הוא ידע שיש מדינה שצריך להציל. הוא יצא ועמד על המשמר ב-7 באוקטובר. האם אתם מחויבים היום לאח שלי, אחרי 598 ימים, כן או לא? אני רוצה לשמוע. אין לזה תשובה? כי אתם יודעים בעצמכם שאתם לא מחויבים אליו.

כל-כך הרבה זמן עבר, והתשובה כבר נמצאת על הקיר. אתם נבחרי הציבור נותנים לי תשובה שאני אתגייס למען המדינה. אתם נותנים לי תשובה: אם אתה בוחר בקרבי, אנחנו לא נעשה הכול בשבילך ואנחנו לא נחזיר אותך. למה? כי יש דברים שיותר חשובים מהצלת חיי אדם. או כיסא. במקומכם אני הייתי אומר: או שאתם מחזירים את מתן החייל, החייל שיצא לשמור עליי, או שאין עסקה. או מתן החייל, אנחנו בעד החיילים, או כלום. מתן או כלום.

עכשיו תיקחו את עצמכם ותדאגו קודם כול לחיילים – למתן, לנמרוד, לדניאל, לאיתי, לעומר נאוטרה, חיילים שצריכים לשוב לקבורה גם, וגם אליהם כבר לא מרגישים מחויבות. אני מדבר בשם כל משפחות החיילים, ובמיוחד האח שלי שאפשר עוד להציל אותו. איזה חייל חזר? עידן אלכסנדר עם האזרחות האמריקאית? איזה חייל חזר? איזה חייל החזרתם? מה עם מתן?

למה לא מודים לראש הממשלה? אני הראשון שהייתי מודה לראש הממשלה אם הוא היה מחזיר חייל כחול לבן כדוגמה אח שלי. כולנו יודעים שזה מבצע של טראמפ ולא של ראש הממשלה, עם כל הכבוד. בואו תוכיחו לנו שיש עוד נבחרי הציבור ויש עוד על מי לסמוך, שאני יוכל לקום מחר בבוקר לבשורה: מתן חוזר הביתה. ולמה? כי הוא שמר על הדגל כחול לבן שנמצא מאחוריך. זאת הגאווה הלאומית, להחזיר חייל עם הדגל כחול לבן, לא אדום כחול לבן. תהיו ראויים לדגל הזה כבר. תודה.

אני אבא של ענבר הימן. כנראה שמישהו פספס ולא ראה שמדובר פה באישה, ופספס אותה בעסקה הקודמת. אז אני אספר קצת על ענבר. ענבר הייתה בת 27, סטודנטית מצטיינת. בשנה שעברה היא הייתה אמורה לסיים את השנה ה-4 שלה. ילדה שכולה אור, אהבה ונתינה אין סופית. ב-7 באוקטובר ענבר מגיעה לפסטיבל הנובה, שם היא מתנדבת כהלפרית, לעזור למבלים שלא חשים בטוב. וזה מה שהיא עשתה גם במהלך המנוסה שלה. במשך 4 שעות ענבר בורחת, נשא על נפשה כשהיא רואה מעשי זוועה בדרך.

היא בהתחלה מנסה להגיע לאזור בארי. אבל כשהיא רואה את העשן מיתמר מאזור בארי, היא מחליטה לשבור דווקא מערבה לכיוון המטעים שבין אזור המסיבה לבין בארי, בתקווה ששם היא תמצא מסתור מידיהם של המחבלים המרצחים יימח שמם. אבל לרוע מזלה את המטעים חוצה ציר מרכזי שממנו נכנסים המוני הנוח'בה. הם מגלים אותה, ומקיפים אותה שם עשרות מחבלים שרוצחים אותה בדם קר בלי להניד עפעף. זה חמאס. ואת זה אני לא יכול לשכוח. כל מי שמבקש לעצור את המלחמה שכח מה שקרה פה ב-7 באוקטובר, פשוט מאוד, שכח. אני לא יכול לשכוח את זה.

אני כן מסכים עם שמעון, עד נקודה מסוימת, שאם רוצים להגיע לעסקה, לא נגיע לעסקה בלי לחץ צבאי. הלחץ הצבאי הוא מרכיב חשוב מאוד להגיע לעסקה. כשאני מדבר על עסקה, אני לא מדבר על עסקת טפטופים, אני מדבר על עסקה כוללת. כמשפחות חטופים מאסנו מהטפטופים האלה. איך בדיוק נבחר היום מי ייצא? אם לפני כן שיטת הסלקציה הייתה שאנחנו איכשהו ניקינו את המצפון שלנו וקבענו אותה לפי גיל, לפי מין – איך עכשיו אנחנו נשחרר 10 חטופים? יש איזה פתרון, השר ברקת, איך בוחרים 10 חטופים מתוך 56 ושהמצפון שלנו עדיין ישאר נקי? אנחנו נוגעים כבר בחוסר מוסריות, על גבול חוסר מוסריות.

ולכן, כדי להגיע לעסקה כוללת אנו חייבים להכריע את החמאס. חייבים להכריע אותו. כשחמאס יירד על הברכיים – רק אז אנחנו נוכל להגיע לעסקה כוללת. תודה רבה.

אני הדודה של ענבר. אני שמחה לפגוש אותך. אתה יודע למה? אני רוצה שתסתכל על הילדה הזאת, תסתכל על העיניים שלה, ואל תשכח אותם גם כשאתה הולך לישון – שהיא תופיע לך בלילה כשאתה ישן, שהיא תופיע לך בלילה כשאתה ער, שהיא תופיע לך בצוהריים כשאתה דן בוועדות הכנסת, שהיא תופיע לך בחגים כשאתה חוגג ואנחנו לא חוגגים, שהיא תופיע לך כל עוד היא לא חוזרת. זאת ענבר שלנו שנרצחה במשמרת שלכם, הופקרה במשמרת שלכם. לא צריך לשכוח את זה, זה היה במשמרת שלכם. אני כרגע לא דנה במי אשם יותר ומי אשם פחות, מה החלק של כל אחד במחדל. אבל אני יודעת שלקחתם לנו ילדה, הגשתם אותה על מגש זהב לחמאס שחטף אותה ורצח אותה. אתם זה מדינת ישראל.

דבר נוסף אני רוצה להגיד. הייתה עסקה הומניטרית של חטופים. החזרתם גם חללים. איפה הילדה שלנו הייתה שם?

אין הומניטרי. זאת המצאה שלנו.

איפה היה הבן של אנגרסט שם? איפה הם היו? לפי מה בחרת מי ייצא ומי לא? לפי מה מדינת ישראל בחרה מי ה-33 ההומניטריים? אני רוצה לשמוע.

איך היא תבחר עכשיו?

איך נבחר עכשיו מי ייצא ומי לא? אז שוב, זאת ענבר. לצערי אין לי תמונה להראות לך איך היא נראית היום. אני לא יודעת איך היא נראית היום. אין לי תמונה להראות לך, לצערי, כי ענבר קבורה בעזה.

אבל אני רוצה לשאול אותך שאלה, באמת. אם חלילה וחס – באמת חס וחלילה, שיהיו בריאים הילדים שלך – זו הייתה הבת שלך, האם היא הייתה בבית כבר, בקבר ישראל? התשובה היא כן, מזמן. אבל ענבר מתפוררת בעזה וזה לא מעניין אף אחד מכם. לא מעניין אתכם. זה לא חלל. זאת לא גופה. זו הילדה שלנו. זו הילדה שלנו, ולילדה הזו יש אימא שסובלת מאוד, היא גוססת נפשית; ויש אבא ויש אח, שרוצים לקבור אותה פה באדמת ארץ ישראל, לפני שהיא תיעלם ולא נמצא אותה. ואז מה אתה תבוא ותגיד לי? שבנינו את עזה על גופה של ענבר? מה יהיה לך להגיד לי? שאתם מוסיפים עוד פשע על פשע על פשע על פשע? מה יהיה לך אז להגיד לי?

למה ענבר לא יצאה בעסקה הקודמת? אתה יודע שענבר היום היא הצעירה ביותר בעזה? היא הצעירה היחידה בעזה, לצד עפרה קידר וג'ודי. אתה יודע את זה? אתה מכיר את ענבר? בכנות תענה לי. אתה שמעת על ענבר, השר ברקת? אתה שמעת את השם ענבר? ידעת שיש ילדה כזו בעזה שהשארתם שם? ידעת שנשארה ילדה בת 27 בחולות עזה? ידעת את זה? לא ידעת, כי היא לא מעניינת אותך.

לא רק אותו. גם את מטה החטופים היא לא מעניינת.

וגם לא את מטה החטופים. אתה יודע למה היא הפכה? לשקופה.

בזכות המטה גם כן.

אתה בכלל לא ידעת שהיא קיימת, אני מבטיחה לך, כי היא שקופה. אני באה לפה 3 פעמים בשבוע, אני לא יודעת אם אתה יודע. קוראים לי חנה כהן, אני הדודה של ענבר הימן, נעים מאוד. אני באה לפה 3 פעמים בשבוע, חבר הכנסת ביטן יעיד על זה, הוא מכיר אותי. כולם פה מכירים אותי, כי הפכתי להיות הטפט שעל הקיר, זו שבאה ומתחננת בפני מדינת ישראל לקבל את הילדה לקבורה.

אנחנו נרצחים עם ענבר כל יום, תפנים. נרצחים עם ענבר, כל יום. אז הגיע הזמן כבר מזמן שתחזירו את כולם הביתה, לא בטפטופים, בעסקה כוללת. מספיק להרוג אותנו. מספיק. בואו נשים סוף לסיוט הזה. אנחנו שלחנו ילדה יפהפייה. תסתכל עליה. לא נקבל אותה ככה. אנחנו נקבל עצמות בתוך ארון. אבל גם את זה אנחנו רוצים, כי זה שייך לנו. העצמות של ענבר הם חלק מעצמות שלי, ואני דורשת את ענבר, תפנים את זה. אני דורשת את ענבר הביתה – ובעסקה הזו. ככה אני דורשת. אני כבר לא באה ומבקשת. אני דורשת. תודה.

קחי את התמונה, תגשי אליו, תראי לו מי הייתה ענבר.

אני אראה לך תכף מי הייתה ענבר, שתראה מי הייתה ענבר.

שלום, אני אחות של ברק דוידי שנרצח במסיבת הנובה. אני ראיתי את הרצח שלו דרך סרטון, דרך רשת חברתית, ככה זיהיתי אותו. אני קיבלתי אותו אחרי שבוע. אני דווקא כן הולכת עם שמעון. אנחנו מפורום דין וצדק, משפחות שכולות. אני גידלתי את אחי הקטן, יש בינינו 17 שנה הפרש. יש לי אימא מרוסקת בבית. יש לי 4 ילדים לגדל, כולל את אימא שלי שהיום חיה אצלי.

אני רוצה להקריא לכם משהו שכתבה מישהי מהמשפחות: "למי שמרחם על חלאות האדם, קבלו תזכורת. בעלי נרצח בנובה. ב-7 בספטמבר 2023 נישאתי לאהובי מור טרבלסי. ב-7 לאוקטובר 2023 התאלמנתי. בדיוק חודש היינו נשואים. אחרי 5 שנות זוגיות התחתנו, מוקפים ב-900 אנשים אוהבים ובאנרגיה נהדרת. רקדנו עד 6 בבוקר. מי חשב שחודש אחרי נהיה בתהום? בדיעבד אני מרגישה כאילו מור הכין את מסיבת הפרידה שלו בצורה מופתית. ל'נובה' הגענו בעקבות חברים, ששלחו לנו כרטיסים והפצירו בנו להגיע. מור אמר: 'בואי נעשה שם סיבוב קצר'. הגענו לחניון רעים ב-6:13, לא הספקנו לרקוד אפילו ריקוד אחד. כשהבנו שצריך להתפנות, נכנסנו לרכב – מור, החברים שלנו ואני. מור נהג, ואז חסם את דרכנו רכב מחבלים שממנו ירו עלינו. מור עקף אותו מימין, צעקנו 'שמע ישראל', והרכב שלנו התהפך. איבדתי את ההכרה. כשהתעוררתי, לחשתי 'מי בחיים?', ו-2 החברים הגיבו. מור לא הגיב, הוא נורה בראש ומת במקום. התחבאנו. הנערה שנפצעה במכונית לידי נגררה החוצה על ידי המחבלים. היא התחננה בפני כל מי שהיה איתה במכונית שיעזור לה, אבל הוא היה לכוד. היא התחילה לצרוח שהם קורעים לה את הבגדים, הם 3 מחבלים, הם אנסו אותה. מעולם לא שמעתי צרחות כאלה בחיי, והמחבלים נשמעו כאילו הם שותים קוקטייל בחוף הים. כשהם סיימו, הם ירו על המכונית שלהם RPG, שרפו אותה. אחרי כל מה שהיא עברה, היא נשרפה חיה. ואחרי כ-5 שעות חיילים חילצו אותנו, אבל את מור לא לקחו. סירבתי להשאיר אותו. אחד החיילים חיבק אותי ואמר: 'אני מבטיח לך שיוציאו את הגופה של בעלך מפה, אבל תני לי את הזכות להציל אותך'. רק אז הסכמתי להיפרד ממנו. קיבלנו אותו אחרי שבוע. יובל שרביט טרבלסי, התאלמנה מבעלה, מור, שנרצח במסיבה".

אני מאחלת, באמת, שנחזיר את החטופים.

אמן.

הדרך, שלנו לפחות, היא שונה. אנחנו בעד שאנחנו נחזיר אותם.

בסוף הכול לאותה מטרה.

נכון, כולנו לאותה מטרה.

על הדרך חלוקים.

אבל גם החיים שלנו הרוסים מהיום הארור הזה. קיבלנו אפר. קיבלנו שיניים. ויש גם כאלה שלא קיבלו כלום. ועד היום אין לנו תשובות. כל המצלמות נעלמו, רובנו לא יודעים בכלל מה קרה להן. גם לנו אין חיים. אני באמת לא באה נגדכם. אני מבינה את הכאב שלכם. תבינו גם את שלנו. אנחנו רוצים שיישרפו שם כולם עד הסוף. מי שמרחם עליהם – ויש כאלה פה בחדר – אני לא רוצה לאחל לו את מה שאנחנו עוברים.

אין שם חפים מפשע. מי שאומר שיש לנו תחביב להרוג תינוקות, כנראה לא הצליח לראות טוב מה קרה ב-7 באוקטובר לתינוקות פה. זאת בושה.

אין שם תינוקות בכלל. זה מחבלים בפוטנציה.

זאת בושה שיש אנשים במדינה שלנו שמדברים ככה ומקבלים פה תמיכה ממישהו. תודה.

אני אשמח לדבר. אני תאום של סרן לירון שניר הי"ד, קצין בסיירת גולני. יש פה מטרה עליונה, וזה להחזיר את החטופים, כמובן בפעימה אחת וכמה שיותר מהר. זה היה צריך לקרות לפני כמעט 600 ימים. עם זאת, חייבים להמשיך עד הסוף, עד הניצחון, שלעולם יותר לא יהיו משפחות שכולות. אני לא יכול לתאר לכם מה שאנחנו המשפחות השכולות עוברים. גיהינום זאת מילה עדינה. שלעולם יותר לא יהיו חטופים.

אחי התאום לירון לא היה צריך להיכנס לעזה. הוא היה צריך להתקדם לתפקיד סמ"פ בבא"ח גולני, והוא התעקש יום-יום להיכנס. הוא כל-כך רצה לקחת חלק בהגנה על המדינה ובהחזרה של החטופים, והוא אמר לי כל יום: גם אם זה יעלה בחיי, כי יש לי משימה. כרמלה מנשה ראיינה אותו כמה ימים לפני שהוא נכנס לעזה. אני אשמח להשמיע את מה שהוא ענה לה.

(השמעת קטע אודיו)

כמו שאמרתי, התאום שלי כל-כך רצה להגן על המדינה, להחזיר את החטופים. רבע שעה לפני שהוא נכנס לעזה, הוא השאיר מכתב. לא סתם מכתב, צוואה. לא רק למשפחה, לכולנו, לכל עם ישראל ולכל העולם. אני אשמח להקריא אותה:

"זה סוף-סוף קורה. כבר התחלתי לאבד תקווה שניכנס, וברוך ה' יש לי את הזכות לקחת חלק במלחמה ולהיות בתוך עזה, להילחם, להחזיר את הכבוד של צה"ל ועם ישראל, ובעיקר לדאוג שלעולם לא עוד. מה שהיה זה לא מה שיהיה, ואנחנו חזקים יותר, טובים יותר, מוסריים יותר, ולנו יש את התביעה האמיתית על החיים ועל הקיום שלנו בארץ ישראל. וזה הזמן לומר זאת בבירור לעצמנו ולכל העולם: עם ישראל חזק, וכל מי שינסה או ירצה לפגוע בנו, יקרה לו מה שקרה לחמאס. יש עוצמות בעם, יש אחדות, וכואב שהקב"ה צריך להראות לנו את זה בדרך הקשה. אבל אני שמח שמתגלים ויוצאים לפועל כל העוצמות והאחדות בעם. ועכשיו זה תורי, להיות, להילחם, להעז ולפקד על צוות בעת הזאת, במלחמה הזאת. בעוז וענווה אמלא את התפקיד ואוביל את הצוות בקרב. אנחנו חזקים ומלאים בעוצמות, שמח על הזכות לקחת חלק. אם חלילה יקרה לי משהו, אני אוהב את המשפחה שלי, ובזכותם אני מי שאני. צריך לזכור להיות בגדלות, לאהוב את החיים ותמיד להוסיף טוב בעולם, לשמח אנשים, לראות את החלש ולעזור לו, לחייך לאנשים, לזרוק מילה טובה. להיות טוב זאת השאיפה, טוב לכל, וזה לא עולה לנו כלום. להיות טובים ולעשות טוב. שמח על החיים, ועל מה שעשיתי והייתי עבור העם שלי, עבור מי שהיה סביבי לאורך השנים, והצלחתי להשפיע עליו טוב. אנחנו צריכים להיות טובים ולעשות טוב".

לפני שלירון נכנס לעזה כל הזמן אמרו לו למה הוא מתעקש להיכנס ללחימה, למה הוא צריך את הסיכון הזה: עזוב, תתחיל את התפקיד הבא שלך, ראש שקט, למה הסיכון הזה. לירון ענה כל הזמן לאותם אנשים שאמרו לו את זה: מה זאת אומרת, אחי, עם ישראל צריך אותנו.

עם ישראל צריך פה את כולם, בעיקר בימים אלה, שנהיה ביחד, שנהיה מאוחדים. זה כבר לא ימין, שמאל, דתי, חילוני. שנהיה פה עד הסוף ביחד, עד הניצחון, שלעולם יותר לא יהיה את ה-7.10. ובאמת שנהיה אנשים טובים ונעשה טוב. תודה.

תודה לאח שלך.

אי-אפשר שלא להתחבר לדברים הקשים. אני ממשפחה שכולה. שמעת על ראליה אבו מדיעם מרהט? נרצחה בחממה. שמעת על שאדי ב-7 באוקטובר? גם נרצח באוטו שלו. לפני שנרצח, הוא הוריד את הבן שלו בן 6 ואמר להם: תברחו, אני אמות ואתם תחיו. עטאללא, הילד הקטן בכיתה א', חזר בשביל להעיר את אבא שלו. תפסו אותו. אמרו לו: אתה לא ברחת? אתה רוצה להיות עם אבא? נתנו לו 2 כדורים בבטן. אבל יש אלוהים גדול, והילד שרד, הילד סיפר את הכול. במשפחה שלי יש 7 פצועים. המשפחות האלה – אני לא יודע מאיזה כוח אלוהי יש להן את הכוח עד עכשיו לשרוד ולהתגבר. האנשים האלה כמעט התמוטטו.

אני חושב שהגיע הזמן לעסקה, להחזיר את כל החטופים. אני יודע שיש גם חייל בדואי. נפל בחלקי גם לקבל 2 מהמשפחה של זיאדנה, גם משוחררים, אבל גם 2 גופות. אנחנו מחזקים את המשפחות של החטופים. נציל את החיים, נחזור לשפיות. תודה רבה.

אני באתי אליכם מהגולן, ואני בעצם באתי כירושלמית. כבוד השר ניר ברקת, גם אני רוצה להסתכל לך בעיניים. אבל אני אגיד לך רק דברים טובים, אל תילחץ. האחד, ברובד הלאומי – לא אשכח שאתה קיבלת כמשכורתך עבור ניהול העיר שלי, בטוב טעם, שקל 1 שלם, נדמה לי שנתי. יותר מזה, ברובד האישי – היום, לפני 14 שנה, בחצר מגדל דוד, אתמול בלילה, אתה הכתרת את אימא שלי יקירת ירושלים. עשית את זה באנושיות בלתי-רגילה, ירדת אל החבר'ה אחד-אחד, כאלה שהתקשו ללכת. ראיתי אותך אנושי, כללי, ממלכתי, ובשם כל זה אני רוצה לדבר.

כאמור, אני באתי אליכם מהגולן, שם אני חיה ב-51 השנים האחרונות. זכיתי לעלות לגולן תחת אש, אש מלחמת יום הכיפורים ומלחמת ההתשה שבאה בעקבותיה, בין לילה, סתם, כי 2 כלותיי – אז היו לי 2, אחת בינתיים עברה דירה – אמרו לי ללכת, כי העם שלי והארץ שלי היו צריכים אותי שם בגולן. לימים עברנו, בין לילה, לכפר דרום, כבר הייתי משפחה עם ילדים קטנים. זה קרה בעקבות הפיגוע באוטובוס הילדים, כשמוחמד דחלאן שפיקד עליו אישית הרים באוויר – אם יכול היה, לתופת חלילה – את כל סל ילדי כפר דרום, יישוב קטן שנאבק על קיומו. מוחמד דחלאן – שאמור היה בהמשך לשמור על ביטחון ילדיי. ירדנו לשם בין לילה, לא יכולנו לעזוב.

אז היינו עוטף-עוטף עזה. אנחנו היינו הנושקים לגבול עזה, והלוואי שהיו משאירים אותנו שם. נראה לי שהיום, גם חברים מפה שהם אנשי העוטף לשעבר, או שחזרו כבר, יודעים להודות, בתוכם לפחות, שטוב היה לישראל אלמלא ברחנו מהטרור. זה כלל ידוע, תמיד: ברחנו מלבנון, ברחנו מעוטף עזה – הטרור רדף בעקבותינו. בכל השליחויות האלה אנחנו חפצי חיים, וגם היום. אני מטעם החושבים שצריך להחזיר את כולם לא בעסקה, להחזיר בלחץ צבאי, בקוממיות. אבל בכל מקרה, גם אם אנחנו חלוקים לעומק על שיטות, אנחנו כולנו חפצי חיים, בטח ביום ירושלים שהיא עיר שעושה כל ישראל חברים.

ברשותכם, אני רוצה לסיים בשורות ספורות קצרות, של ילד שלי, ילד שהוא עוד מעט אבא ל-4 ילדים. שמו יחיעם. לא הסכמנו לקרוא לו עמיחי. נולד בצל האינתיפאדה ונפילת מסך הברזל. אמרנו: העם הזה יחיה ויחיה, לא יבלו אותו – לא ניסיונות פיזיים להשמדתו ולא ניסיונות רוחניים להשכיח ממנו את ישותו. יחיעם שלי בדרך לסבב 4 בעזה. הוא זה עתה נחת מהרי הקרפטים ברומניה, צה"ל מעניק ליחידות מיוחדות להבין מה עבר עליהם, לשטוף פנים ולצאת לסבב ה-4. במהלך הסבב הזה – שאמור להיות בן 100 ימים – בעזרת ה' ייוולד לי מהילד הזה נכדי ה-15. אימא שלו מצילה חיים בכירורגיה שערי צדק, היא רופאה. מן הסתם נצטרך לשמור, אנחנו כולנו, המשפחה, על 4 הילדים, החדש וה-3 הקודמים. אבל כל זה מתוך חפץ חיים.

בתום הסבב ה-3 כתב הבן שלי פוסט בפייסבוק. אני קוראת לכם ממש שורות ספורות, ומסיימת: "ברור לי לגמרי למה אני כאן. אני לא מתעסק ברמת האסטרטגיה הגדולה, מה יהיה ביום שאחרי ואיך אפשר להגיע לניצחון המוחלט. אני כן יודע שעם ישראל נמצא בכזה אירוע מורכב, שיש ביטחון שצריך להחזיר, שיש חטופים שעדין לא חזרו – וברור שאני אעשה מה שאני יכול בחלקת האלוהים הקטנה שלי. כמוני כל חברי הצוות, הפלוגה והגדוד".

כמונו כולנו. תודה רבה לכם. בעזרת ה' בשורות טובות.

תודה רבה.

השר ברקת.

סליחה, אני רק רוצה לפנות אליך בבקשה. שנינו אחים שנפגענו מהמלחמה. את לא ראית את אחיך מ-7 באוקטובר. אני לא ראיתי את אחי מ-7 באוקטובר. כל אחד והגורל שלו כמובן. אם את היית במצב שלי ואח שלך זה שהיה חטוף, ואח שלי זה שהיה מת, את היית מסכימה שיפילו פצצה על אח שלך ויגידו: יאללה, כוסאומו, שיפרקו אותה עד הניצחון?

אני לא חושבת שמנסים לפגוע בחטופים. אני חושבת שנזהרים מאוד. אם היו רוצים לפגוע בחטופים, אז לא היינו במצב הזה היום. לדעתי הם מאוד נזהרים. אני לא רואה את הצבא מנסה באמת. הולכים לך כל יום חיילים בגיל 19 שהולכים להציל את אח שלך.

רבותיי, רבותיי, אנגרסט, די.

אני אומר את זה. אני אומר תודה לאח שלו שהיה גיבור.

מספיק, די כבר.

הולכים כל יום חיילים, ילדים, בגיל 19, להציל את אח שלך.

אבל אני אומר את זה. גם אח שלי הוא חייל. אני אומר את זה.

אני לא מזלזלת. אני לא יודעת איפה הייתי נמצאת. אני יודעת שאת אחי אני לא אקבל לעולם בחזרה. לעולם.

אבל אם היה אפשר להציל את האח שלך, היית אומרת שצריך להציל אותו או לא?

ידידי, עזוב, עזוב.

הייתי אומרת שצריך לגמור אותם ולהביא אותם אנחנו. אין עסקה.

קודם כול אח שלך או קודם כל הם?

אתה חושב שהם רוצים להחזיר את כולם? אתה חושב שהם יודעים איפה כולם?

כמובן, הם אומרים את זה.

אז מה אם הם אומרים את זה? מי הם?

מי הם? מי שמחזיק באח שלי, אם הוא יחיה או לא.

הם ארגון טרור רצחני. רצחני.

הם חטפו את אח שלי, אני איתך.

אופיר, אופיר, מספיק, אני מבקש.

הם רצחו אח שלי בדם קר. אח שלי הגן על 32 בתוך המיגונית. בזכותו ניצלו 32 ילדים.

אני מבקש.

בואו ניתן לשר להתייחס.

יש לי אימא באשפוז בבית.

מה אתה רוצה ממנה?

לכולנו יש את הכאב. אני לא - - -

לכולם יש כאב. לפני שדיברתי אני פניתי אליך אמרתי לך: אני כואבת איתכם. הדעות שלנו הן חלוקות לגבי איך. תקשיב, אם אתה היית במצב שלי ואח שלך היה נרצח והיית רואה את הרצח שלו, אולי היית מדבר אחרת. בגלל זה אני אומרת, אני לא באה נגדכם, אני תמיד מברכת ומאחלת שיחזירו את החטופים. אבל לא בעסקאות כאלה.

לגמרי. עסקה כוללת.

שיביאו בעסקה כוללת. אבל אין עסקה כוללת.

יש, הם רוצים.

אתה חושב שהם רוצים להגיש לך אותם על מגש של כסף? תגיד לי, על מי אתה מדבר? איזה אמון יש בהם?

אני כבר לא ממשיך את הישיבה הזאת. נגמר הסיפור. אנחנו נקבע מועד אחר לישיבה איתך.

אבל שהשר יגיב. אבל לתת לשר להגיב.

בבקשה לתת לשר להתייחס.

יש גבול לכל דבר. מספיק כבר.

חבר הכנסת ביטן, אפשר לתת לשר קצת?

אוקיי. אני אתן לו לדבר. הישיבה על הנושא הכלכלי לא תהיה היום.

בבקשה, כבוד השר.

קודם כול, קשה לי ברמה אישית לשמוע את הסיפורים האלה. כל בן אדם נורמלי לא יכול להישאר אדיש לסיפורים שאתם מספרים על חברי המשפחה. אני חייב לומר, שבאישי, כל מי שרוצה לפגוש אותי, אני רוצה לפגוש את כל מי שרוצה לספר את הסיפורים האישיים. דרך הסיפורים האישיים אני גם כן למדתי וזה עזר לי לגבש את דעתי. אתם כאן ומספרים את אשר על ליבכם. אגב, אתם רואים שיש כאן מנעד רחב של דעות ותפיסות. אין פה צודק ולא צודק. זה דברים מאוד חשובים שנאמרו ברמה הציבורית.

ברמה האישית, אני גם, בכל הזדמנות שאני עונה לתקשורת הבין-לאומית אני מציין את העניין הזה. אני אומר לכם שיש בעולם אנשים שפתוחים לשמוע, בוודאי ובוודאי במדינת ישראל. אתם יושבים פה בכנסת, ובאנו לדיון מקצועי, ואתם קיבלתם תיעדוף בצדק.

אני רוצה להזכיר לכולנו, חבר'ה, יש לנו עסק עם נאצים, הם לא חושבים כמונו. הם חושבים אחרת. המוח שלהם עובד אחרת. אני מסכים, היעד שלהם זה השמדתנו וירושלים, ואתה צודק. חברים, זה מה שמעניין אותם.

נכון.

ועם מטורפים כאלה אנחנו צריכים לנהל משאים ומתנים כדי להחזיר את היקר לנו מכל, את החטופים שלנו. אנחנו לא מנהלים משא ומתן עם עצמנו. 2 הסבבים הקודמים של שחרור חטופים היו תחת אש, תחת לחץ של החמאס. אני, בתחושתי, גם כלוחם – אני גם חטפתי כדור, רוצה להזכיר לכם, איבדתי חברים בקרבות בלבנון – באינטואיציה שלי הלחץ הצבאי מגדיל את הסיכוי להחזיר אותם הביתה. זו דעתי. אבל לשם שמיים, אני מבין שיש גם אנשים שחושבים אחרת. זה לשם שמיים, זה לגיטימי לגמרי.

ב-2 הסבבים הקודמים אני באתי טאבולה ראסה לדיון, ושאלנו. 7 שעות היה דיון בממשלה, ונחה דעתי בסוף שהעסקה שהביא ראש הממשלה בקונצנזוס פה אחד. כל המערכת הצבאית, השב"כ, המוסד, צה"ל, מטה החטופים, ראש הממשלה, שר הביטחון, כולם באו בתפיסה והסבירו לנו, בניהול של הסיכונים, למה העסקה הייתה נכונה. אחרי שהשתכנעתי אני כמובן הצבעתי בעד, פעמיים. ראיתי את שיקול הדעת שהפעיל ראש הממשלה, שהביאו לישיבת הממשלה, ועל בסיס שיקול הדעת הזה נחה דעתי שיש היגיון בעסקה.

בשורה התחתונה, אני גם רוצה להעיר הערה על מגבלות השיח. אני אומר לכל החברים שמתבטאים באופן קיצוני, הם מאבדים חלק גדול מהעם כשהם מדברים באופן קיצוני. אם אתה רוצה שדעתך תישמע, תנמק ותבוא לליבם של אנשים. ללכת לקצוות – ואגב, זה ל-2 הכיוונים – לא מקדם אותנו לאחדות בעם ישראל. לכאורה, מישהו לא רוצה להחזיר את החטופים? מישהו לא רוצה לחסל את החמאס? זה לא. הוויכוח הוא על הדרך, על מה יותר נכון. שמעתי כל מיני טיעונים. אני אומר רגע, חברים, בואו נחפש את הדרך הנכונה להשיג את כל מטרות המלחמה שאין עליהן ויכוח, יש ויכוח על הסדר ביניהן.

לגופו של עניין. אני רוצה לבקש מכל מי שנמצא כאן, שרוצה לפנות אליי – התשובה היא מהר מאוד.

השר ברקת, יש ויכוח על הסדר של מטרות המלחמה?

אין ויכוח על מטרות המלחמה. יש לעיתים, אני שומע, ויכוח לשם שמיים.

אני שואל האם יש ויכוח על הסדר. האם יש דבר יותר חשוב ודחוף מהחזרת החטופים?

אני חושב שזה שילוב של 2 הדברים ביחד. אין פה עדיפות.

צריכה להיות עדיפות, כי הם מתים שם.

בזמן שאתה מנהל דיונים לשם שמיים, הם מתים שם. הם מתים שם.

אני לא מתווכח איתך.

ונעלמים. מתים ונעלמים.

המשא ומתן – זה לא בינינו. זה בין מדינת ישראל לנאצים. אנחנו באותו צד להזכיר לכם.

אני גם מזכיר לך שאתה שולח סיוע הומניטרי. ממשלות ישראל שנים על גבי שנים מימנו את האנשים שאתה קורא להם נאצים.

וגם הייתה עסקה על השולחן. הייתה עסקה ולא מומשה.

מזוודות של דולרים – מי מימן אותם? ראש ממשלתך.

סיימת? הינה, צילמו אותך. מספיק. די כבר, מספיק.

ועדיין, הצבא לא היה כשהיה צריך אותו. כל הזמן אותם מילים: מימנו את החמאס. מה היה בין 6 ל-7 אוקטובר?

- - -

הוא משיב להם. למה אתה מתערב?

השר ניר ברקת הוא לא מהאו"ם.

איפה ראש השב"כ שלך, הכושל הזה?

השר ניר ברקת הוא לא מהאו"ם.

למה אתה מתערב?

הוא ממשלת ישראל ויש לו אחריות.

די.

תתבייש.

בניגוד לכל אחד מאיתנו יש לו אחריות, ואחריות שלו היא להשיב אותם מהגיהינום שהם נמצאים בו.

מוקפים על ידי 7 מדינות עוינות. על מה אתה מדבר? איפה היה הצבא?

ואם אתם לא מסוגלים להחזיר את החטופים – שזה הדבר שאתם צריכים לעשות – שימו את המפתחות ותנו לאנשים - - -

טוב, רבותיי, הישיבה הסתיימה. הישיבה הסתיימה.


הישיבה ננעלה בשעה 13:15.