פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



34
ועדת החינוך, התרבות והספורט
27/05/2025


מושב שלישי



פרוטוקול מס' 432
מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט
יום שלישי, כ"ט באייר התשפ"ה (27 במאי 2025), שעה 9:30

אתגרי מערכת החינוך נוכח המלחמה - במסגרת כנס שדרות לחברה וחינוך 2025

חברי הוועדה: סימון דוידסון – מ"מ היו"ר
משה טור פז
יוסף עטאונה

ואליד אלהואשלה

מזכיר הכנסת דן מרזוק
ד"ר אייל בן זקן - עו"ד, משנה למנכ"ל משרד החינוך

מירי נבון - מנהלת מחוז דרום, משרד החינוך

יהודית בר און - מנהלת אגף בכיר תקומה, משרד החינוך

אתי סאסי - סגנית בכירה למנהלת המנהל הפדגוגי, משרד החינוך

אל"מ עמירם מלכה - ראש מחלקת עורף בפיקוד דרום, צה"ל, משרד הביטחון

איילת קציר - יושבת-ראש תנועת מובילי חינוך

עוזי דיין - נשיא כנס שדרות לחברה וחינוך

יודיק אביעד - מנהל בית הספר היסודי נווה במדבר, קיבוץ חצרים

אור - מתנדבת בשנת שירות

יונתן - תלמיד מבאר שבע

תמי סלע

אתי דנן

יונית חגואל, איטייפ


רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות.


אתגרי מערכת החינוך נוכח המלחמה - במסגרת כנס שדרות לחברה וחינוך 2025

בוקר טוב, אני אתחיל מזה שאנחנו יושבים יום אחרי יום גם בכנסת ואנחנו נפגשים ללא סוף ופוגשים את משפחות החטופים. לא יאמן שמחר זה יום 600. יום 600 שישנם 58 אחים ואחיות שלנו חטופים בעזה מתחת לאדמה. הלב נקרע ואנחנו צריכים לזכור את זה בבוקר ובערב. גם הדור הצעיר צריך להבין שעד שהאחים והאחיות שלנו לא יחזרו הביתה אנחנו לא נהיה לעולם אותה מדינה. מחובתנו לזכור ולהזכיר את הדבר יום-יום.

מהצד השני אנחנו נישא תפילה גדולה שלא נשמע את צמד המילים – הותר לפרסום. שהחיילים שלנו, הגיבורים ישובו הביתה בשלום. לאחר מה שאמרתי חשוב לי לציין שיושב-ראש הוועדה נמצא בחוץ-לארץ מסיבות אישיות ומהמקום הזה אני רוצה לפרגן ליושב-ראש ועדת החינוך על עבודה ייחודית, מיוחדת ומאוחדת של אופוזיציה וקואליציה.

אני חושב שזו אחת הוועדות אם לא הוועדה היחידה שבאמת יודעת לעבוד מצוין בין שני קצוות הבית. הדבר בזכותו של חברת הכנסת יוסף טייב ובזכותם של חברי הכנסת. נמצאים פה חבר הכנסת יוסף עטאונה וחבר הכנסת משה טור פז (קינלי) ואני מקווה שיגיעו עוד חברי הכנסת אבל החשובים מכול הם החבר'ה הצעירים שמגיעים לפה ומגיעים גם לוועדת החינוך בכנסת ואומרים וחשוב שיגידו.

גילוי נאות, המשנה למנכ"ל משרד החינוך החדש הוא - - מי שלא יודע אבא שלו ד"ר אברמיקו בן מלך. אחד האושיות הגדולות של מכון וינגייט. גדלתי על ברכיו. אחד האנשים המשפיעים ביותר בתחום עולם החינוך הגופני. אדם בעל זכויות ללא סוף וללא קץ. אני מעריץ שלו. אני מעריך אותו ואני בטוח שחלק מהדברים שהוא העביר לך בבית הם אצלך בראש.

כשאני אומר ואני אגיד את זה בלי סוף שהחינוך של ילדי ישראל הוא לא עד סגירת בתי הספר אלא דווקא ברגע שהם יוצאים מבית הספר עד שהם הולכים לישון בערב. זו אחת המחויבות והאחריות של משרד החינוך ומדינת ישראל כי שם מתחילות הצרות ושם המדינה צריכה להיות בעלת השפעה מאוד גדולה.

חינוך בלתי פורמלי, תנועות נוער, אגודות ספורט, מוזיקה. כל דבר שילד במדינת ישראל יהיה עסוק בו. זו מחויבות גם של משרד החינוך. יש הרבה דברים שצריך לתקן אבל יש דברים מדהימים שקורים במשרד החינוך וזה הזמן לפרגן שדווקא מ-7 באוקטובר ראינו משרד פעיל מאוד. יוצא מהקופסה ועושה דברים שלא היה מתוכנן לעשות אותם. המדינה כולה הייתה בתזוזה ימינה ושמאלה בלי לדעת לאן לזוז ודווקא היה זה משרד החינוך שהתעשת יותר מהר מהמשרדים האחרים.

זה הזמן לפרגן לאנשי המשרד, לצוות ולמנהלים אבל עדיין הדרך היא ארוכה ואני שמח שאנחנו נפגשים פה. דווקא בדרום. עשינו עשרות דיונים בכנסת. אני אגיד לכם בלי שאף אחד ישמע. אתה עושה דיון אבל אם אתה לא עליו ואתה עושה דיון נוסף ודיון נוסף ואתה לא מציק למי שצריך להציק – דברים לא מתקדמים.

אז אנחנו פה כדי להציק. יחד אתכם הילדים המקסימים. תודה לכל הנהלת הוועדה המדהימה שלנו. אתם צוות יוצא מן הכלל ואנחנו נתחיל. נתחיל במשרד החינוך. יש לכם מצגת שאתם צריכים להציג. אני מקווה שיהיה דיון פורה. גם הנקודות שיצאו מהדיון הזה – אנחנו נמשיך ונעקוב אחריהן. כמובן חברי הכנסת – אתם רוצים להתחיל לפני? חבר הכנסת משה טור פז וחבר הכנסת יוסף עטאונה?

אולי שני משפטים, שלושה משפטים.

בבקשה. זה לא יהיה שלושה משפטים. כשחבר כנסת אומר שלושה משפטים - - -

גם חברי כנסת יודעים להתכנס בשתיים, שלוש דקות.

הוא איש חינוך מדהים וחבר כנסת נאמן במיוחד לציבור שלו. ישר כוח.

תודה. אני מברך על זה שהוועדה וכל הוועדות יורדות היום לנגב. זה כל כך חשוב שמגיעים ומחזקים את המקום הזה.

לפני שלושה שבועות היינו בוועדת מדע וטכנולוגיה באוניברסיטת בן גוריון וגיליתי להם שעשיתי את התואר הראשון והשני בבן גוריון בחינוך ואז כשנכנסתי בבוקר לכאן לשתות תה נזכרתי בחיבור שאת תעודת ההוראה עשיתי במכללת קיי ואם נגיע למכללת ספיר גם את התואר במשפטים עשיתי שם. כל מוסדות ההשכלה הגבוהה בדרום – יש לי חיבור האישי. אני מקווה שיהיה דיון פורה.

אני רוצה להעלות סוגייה חשובה מאוד שלא בדיוק קשורה למערכת החינוך אלא למדיניות בכלל אבל יש השלכות על מערכת החינוך וילדים בחברה הבדואית. בהמשך הדיון אני אעלה את הנושא. שיהיה בהצלחה.

בבקשה.

בוקר טוב ותודה רבה. כבוד הוא לנו להיות פה, גם בדרום כמובן וגם בוועדה הזו. לפני שגברת מירי נבון שהיא מנהלת את המחוז תציג את הדברים בצורה יותר פרטנית, אגיד בכמה משפטים על התהליך שאנחנו עושים במשרד החינוך בהקשר של הפקת הלקחים המשרדית בהתנהלות המשרד במלחמה.

אנחנו מבצעים תהליך עמוק, קפדני ומשמעותי מאוד שבמסגרתו כל יחידה בכל מחוז עושה הפקת לקחים ומציגה לצוות מקצועי שתוכלל על ידי. זאת בהתאם להוראה של השר והמנכ"ל על מנת שנהייה ערוכים בצורה טובה יותר לאירוע הבא שאנחנו מבינים שהוא יכול להיות, בין אם זה אירוע מלחמה ובין אם זה אירוע טבע.

הפקת הלקחים היא לא ברמה של מי הזיז את העט מפה לשם אלא ברמת לקחים עמוקים הרבה יותר ומשמעותיים כולל תקציבים וכולל תוכניות עבודה. הדוח הזה לקראת סיום והוא יוצג לשר, למנכ"ל ולמטה המשרד. אנחנו עובדים על זה מספר חודשים.

אני כבר יכול להגיד ותיכף אתם תראו את זה כפי שמירי תציג את זה וכפי שאתה אמרת – אחד הדברים המהותיים שקרו במלחמה מבחינת המשרד שנעשו עשרות פעולות עמוקות ומשמעותיות כל יום. כמובן שהיו בעיות, כמובן שהיו אתגרים, כמובן שהתגלו פערים משמעותיים אבל כבר עכשיו אפשר להגיד, כמו שאמרת חבר הכנסת, משרד החינוך בסופו של דבר סיפק רציפות חינוכית ויציבות חינוכית. מבלי להיכנס כרגע ללקחים כי הם טרם הוצגו לשר, למנכ"ל ולמטה – זה ברמה מלמעלה.

מחר זה יום 600. מערכת החינוך מציינת את זה. יצאו הוראות להזכיר את זה, לטפל בזה ולהגיד את זה. יש לזה משמעות. דבר אחרון, דיברת על סולידריות ועל א-פורמלי. אני יכול להגיד שבהקשר הזה רואים את באופן ברור מבחינת המדיניות.

הרגל של הא-פורמלי היא רגל משמעותית מאוד לצד החינוך הפורמלי הרגיל. חד-משמעתי רואים את זה. גם זה בא לידי ביטוי במהלך המלחמה. בימי ההפגה שנעשו, איך תנועות הנוער נכנסו ופעלו וגם על זה צריך להגיד מילה טובה. תודה שוב על הבמה ועכשיו מנהלת המחוז שהייתה בשטח - - -

אני רוצה לפני שמנהלת המחוז תתחיל לציין – לא יודע מי מכיר אבל חבר הכנסת טור פז היה מנהל מנח"י ואיש חינוך. אין לו עצם בגוף שהיא לא קשור לחינוך. אני לומד ממנו המון בנושא החינוך ואני מקווה שכל מי שנמצא פה מבין שזה מגיע מניסיון וידע. כמו שאמרתי בהתחלה, אין פה פוליטיקה בכלל בשולחן הזה. אנחנו רק לטובת החינוך והילדים. בבקשה.

סליחה על הקול. מאז שהגעתי למחוז איבדתי את הקול שלי. אני אדבר על שטף של הדברים ואז אנחנו נצלול קצת יותר להתייחסות לדרום מכיוון שגם אנחנו נמצאים בדרום ומעבר לכך שהמסה הקריטי של האירוע הייתה בדרום, לצערנו.

שאנחנו עושים איזושהי התבוננות כללית על האתגרים המרכזיים שמערכת החינוך נאלצה להתמודד איתם במהלך המלחמה ועם חלקם מתמודדים איתם גם היום – התחום הראשון שאנחנו רואים ומזהים הוא הנושא של החוסן. תלמידים ניתקו מהבתים שלם למרות שאנחנו עכשיו במצב של שיבה משמעותית מאוד אבל תלמידים ניתקו מהמורים שלהם, מהסביבה החינוכית שלהם והבתים שלהם.

הייתה פגיעה משמעותית מאוד לא רק בתלמידים כמובן אבל גם בצוותי החינוך שלנו שעולמם חרב עליהם. הכול התפרק. מצב של כאוס. אנחנו ראינו אנשים במצב של התפרקות. הורים שמנסים איכשהו בכל זאת להחזיק בית, להחזיק ילדים ולהחזיק איזשהו מצב של תפקוד. הייתה נשירה גדול מאוד של תלמידים. אצל תלמידים הייתה תחושת אכזבה עמוקה מאוד. אצל חלקם גם מההורים וזה השליך אחר כך בהמשך.

הם אמרו – תקשיבו, בזמן הכי קריטי אנחנו היינו אמורים לקבל הגנה. אנחנו לא קיבלנו הגנה מאף אחד. עכשיו כשאנחנו חוזרים לבתי הספר אתם מדברים איתנו על הגנה. לא הייתה לנו הגנה לפני כן ולכן רבים מהם או חלקים מהם בעיקר בני הנוער בעטו במסגרות וכעסו מאוד. ראינו בהתחלה תלמידים במצבים שהם מצבים סיכוניים. הם לא תלמידים ונוער בסיכון אלא הם במצבים סיכוניים שהם תלויי המקום, הזמן והאירוע שהיה.

הדבר הנוסף שראינו, זה פגיעה ברצף הלימודי והחברתי שלהם. ילדים ניתקו מהמסגרות שלהם. אומנם מערכת החינוך התעשתה בזמן קצר. באופקים ובנתיבות הם חזרו ללימודים בתוך שבוע. גם אם הלימודים היו בקונסטלציה אחרת וגם הם אם היה דגש רב יותר על היבטים חברתיים וכולי אבל הם חזרו ללימוד ולא ויתרו. כמובן גם כל מרחבי יחד ומרחבים אחרים שהוקמו אבל בכל זאת – זו לא הכיתה שלהם, אלה לא החברים שלהם.

מנסים עכשיו לייצר הרכבים אחרים. הילדים שנמצאים במלון – מהמרחב שהקימו ילדים מכאן ומשם, ילדים שלפני כן לא הכירו, מורה שנתקלת לראשונה בקבוצת ילדים שהיא לא מכירה אותם. אלה ילדים שהם לא ילדים רגילים לצורך העניין – זה ילדים שהם במצב פגיעות משמעותי מאוד והיא צריכה להחזיק את כל הדבר הזה וגם את עצמה בתוך האירוע הזה. לא פשוט בכלל.

קהילות התפזרו. חלק מהקהילות התפזרו. למי שהוא עירוני לא כל כך ברור העניין הזה של הקהילתיות. אני בעברי הייתי ירושלמית ועכשיו אני גרה בתל אביב – מקסימום רואה את השכנים במעלית. בוקר טוב, בוקר טוב. לא יותר מידי. הקהילתיות דווקא הייתה במקלט.

לאנשים שגרים ביישובים קטנים ובמועצות אזוריות, בקיבוצים ובמושבים – הקהילה זה עוגן משמעותי של החיים שלהם. הכול סובב מסביב לקהילה והקהילה מתפרקת. אנשים נפוצו לכל עבר. חלק אצל המשפחות שלהם. חלק בבתי מלון. העוגן המשמעותי של החיים שלהם התפרק לחלוטין.

פגיעה בפעילות הבלתי פורמלית. הפעילות הבלתי פורמלית היא פעילות קריטית. היא הפעילות המשלימה של יום הלימודים. החבר'ה המדהימים האלה כאן שאני סופר גאה בהם. כולם שלי. באר שבעים. כל הנערים המדהימים הללו. הוא קצת בוגד – הוא בא מהמרכז. צוחקת כמובן.

החבר'ה האלה רגילים ללכת לתנועות נוער, לארגוני נוער ולהתנדב. גם הדבר הזה מתפרק. איך מייצרים חברות? חלק החברים שלי נמצאים במקום אחד, חלק במקום אחר. נתק גדול מאוד. שיתופי פעולה. אני הגעתי למחוז לפני שמונה - - -

כשאת אומרת תנועות נוער, תמיד תגידי גם ספורט. זה חלק חשוב מאוד מהבלתי פורמלי. דווקא בעולמות הספורט הייתה בשורה. כל האגודות ומכון וינגייט והוועד האולימפי – כולם חיבקו את כל הילדים. לא היה ילד אחד שלא מצא את מקומו במקום אחר גם אם הוא עבר עיר וזה בזכותם.

מקבלת. אני הגעתי למחוז לפני שמונה חודשים. את החוויה המפוקפקת של הלחימה חוויתי דווקא במטה במקומות אחרים לגמרי. במחוז כאן ודרך אגב גם בצפון יש הרבה מאוד ממשקים וחיבורים עם הקהילה והאקדמיה. סיפר לנו חבר הכנסת עטאונה שהאנשים מחוברים מאוד למקום ומייצרים תהליכים משותפים והתהליכים קפאו ונעצרו.

אירוע קריטי זה סיפור של מחסור בעובדי הוראה ולא רק במורים אלא גם בגננות וגם במטפלים. אנשים נפוצו לכל עבר. צריך לאתר אותם. היה צריך להתעשת ולהביא מישהו שיהיה עם הילדים. הגיעו כל מיני גופים של המגזר השלישי, חבר'ה מארגוני נוער ותנועות נוער, חיילים וחיילות אך בכל זאת צריכים את עובדי החינוך שיודעים גם לנהל את שגרת הלמידה. הם עשו דברים מדהימים.

אני זוכר שמהיום הראשון בבתי המלון של המפונים היה נציג של מערכת החינוך. זה היה בולט מאוד וחשוב מאוד.

נכון. אנחנו מהמקום שלנו במטה קיבלנו הנחייה שהמדריכים שלנו עוזבים את ההדרכה שלהם גם אם הם מדריכים בכל רחבי הארץ או לנהל מרכזי יחד שתיכף אתי סאסי, סגנית מנהלת המנהל הפדגוגי שהייתה אמונה על האירוע של מרכזי היחד במלוא הוויה. ביקשנו מאיתנו לשחרר את המדריכים שלנו כדי שירדו ויתחילו לנהל את הדברים, ללמד. אנשים עזבו הכול, עזבו בתים. סיפורים באמת מעוררי השראה.

מערכת החינוך כמו שאמר חבר הכנסת דוידסון התעשתה מהר מאוד. לקח לה זמן מסוים כדי לאסוף את כוחות אבל בסופו של דבר היא נתנה מענה ועדיין נותנת מענה.

אני רוצה לשאול את מנהלת המחוז – יש לנו כאן עוד מעט שקף על הצפון. אנחנו סיירנו – ועדת החינוך – בכמה מוקדים של בתי ספר מפונים ונזכיר נתון חשוב. אנחנו 599 יום מתחילת המלחמה. עברנו רשמית את מלחמת השחרור. זו המלחמה הארוכה בתולדות ישראל. אנחנו לא אומרים את לחיוב, אבל האתגר שראינו למשל בתיכון דנציגר בקריית שמונה שהיינו בו בסיור של הוועדה לפני כשנה נמשך עד ימים אלה.

אז היה למנהל בית הספר מתוך 1,400 תלמידים – התיכון הגדול והחילוני היחיד בקריית שמונה – קצת יותר משליש מהתלמידים היו תחת היד שלו ו-900 היו מפוזרים ברחבי הארץ. מה שאנחנו ראינו בוועדה זה חוסר יכולת לתת מענה ל-900 מהתלמידים שלו. ביקרתי ביום חמישי בקריית שמונה. המצב לא הרבה יותר טוב. בקריית שמונה היום פחות מ-50% מהתושבים חזרו. חלק יחזרו בקיץ.

המענים – למשל אין לעיר תוכנית חינוך לקיץ הקרוב, ליולי אוגוסט. אין לה. מסתובבים לו מתחת ליד אלפי בני נוער והוא אומר – תנו לי תוכנית ספורט, תנו לנו כסף ונדע להפעיל. בדיוק יצא ממנו משנה למנכ"ל משרד אחר כשאני נכנסתי והוא אומר אנחנו חסרי אונים אל מול האתגר. יש פה מצד אחד, עשייה מדהימה ואני חושב שצריך להצדיע אליה ומצד שני האתגר גדול יותר.

התחושה לפחות של ראשי רשויות, לפחות אלו שאני מדבר איתם זה שגודל המענה לא הולם את גודל האתגר. זה מה שאני רואה בשטח כרגע.

אני יכול להתייחס ברשותך. שמי יהודית בר און. אני מנהלת אגף בכיר תקומה. היינו ביחד באותו סיור לפני שנה, אני הובלתי אותו. הפיזור של האוכלוסייה היה קודם כול לפי בחירת הורים. קריית שמונה בחרה להיות במקומות כאלה ואחרים ובכל מקום שהיה פיזור של אוכלוסייה, שם קיבלו מענה, גם הילדים בתל אביב וגם הילדים שהיו במקומות אחרים. היו מקרים בודדים בטבריה של הורים – אני חושבת שהתכתבנו על זה – שהורים לא רצו בית ספר מסוים אבל בהתערבות של מנהלת המחוז שניהלה שם את המערכה בצורה המדהימה – המקרים האלה נפתרו.

אורט דנציגר חזרו 70% חזרה לקריית שמונה. אין לנו יותר שלוחות של אורט דנציגר בתיכון ברחבי הארץ. יש לנו רק עשרה ילדים שבחרו להישאר באורט סינגלובסקי בתל אביב - - -

לא. יש גם בנתניה בש"י עגנון. זה אני יודע מידע אישי. לא רבים. הרוב חזרו.

אני חוזר על הנתון. בעיר כמו קריית שמונה יש לנו היום על פי דיווחיי המערכת העירונית שהיא תמיד בעיניי הכי מחוברת לשטח – יש מאות ילדים בסכנת נשירה.

יש תוכנית גם לקיץ בוודאי ויש תקציבים. יש תקציב תנופה שהוא גם לרשויות וגם למוסדות. כשהמוסדות היו ברחבי הארץ אז הם קיבלו את זה בתוך בתי הספר שבהם הם היו ועכשיו כולם מקבלים את זה. את הפעימה השלישית קיבלו ב-1 באפריל - - -

אני אומר לך שביום חמישי האחרון וזה לא מה שהעיר משדרת. גם דיברתי עם שלומי. יש תחושה דומה. תבדילו בין מערכת החינוך הפורמלית שנסגרת ביולי אוגוסט לבין כל המענה של מה שקוראים הלא-פורמלית - - -

יש את החלטת הממשלה 2826.

כרגע הכסף לא הגיע.

אתה מכיר?

נכון. אני מכיר.

החלטת הממשלה של הבלתי הפורמלי - - -

אנחנו בסוף מאי ועכשיו המענים לא קיימים. אני אומר כאן, צריך לוודא שזה קורה. הם בסוף צריכים – אני לא צריך לספר לכם – להפעיל קייטנות בקיץ, מערך צהרונים וקייטנות. כל מה שקורה ברגילה. בעיר שחזרה אחרי 600 יום – זה אתגר ענק. צריכים את העזרה שלכם.

ההחלטה 2826 נסגרה ויש עכשיו פגישות של רפרנטים מהמחוז עם ראשי הרשויות ולדעתי כבר התקיימו. בונים את התוכנית בכל רשות.

אני אזכיר שבכל התקופה שהם היו מפונים גם בחופשים, בקיץ, בפסח ובסוכות פעלו כל המסגרות הבלתי פורמליות והייתה פעילות לילדים ולנוער בכל המסגרות כולל קריית שמונה.

לרבות תוכנית של בית הספר של החופש הגדול. השנה 12 שממשיכה - - -

שהוארכה.

סליחה?

שהארכנו אותה.

שהארכנו.

אני רק רוצה לדייק עוד דבר מהסיור שלי בצפון ביום חמישי האחרון. זה לא מזמן. אחד האתגרים שיש להם שהוא כאילו לא באחריותכם אבל הוא כן – זה מבנים. חלק מהמבנים שלהם נפגעו. האצטדיון העירוני, אדוני, אני לא יודע אם אתה יודע - - -

מחכים ל-18 מיליון שקל כדי - - -

18 מיליון זה חצי ממה שהם צריכים. יש להם גם בעיה שהמתקנים של העיר אחרי 600 יום, אני לא צריך לספר לכם. הייתי במטולה, העיר הזו חרבה. 400 מתוך 500 בתים - - - כל מבני הציבור שלה לא קיימים. להפעיל נוער. זה הזמן. אני יודע שזה לא חינוך אבל בכוונה אני מדבר על חינוך.

בהחלטה של הבלתי פורמלי יש גם תקציב לבינוי.

זה הלב של האירוע.

חשוב מאוד.

רק מילה מסכמת לפני שנעבור ליהודית בהקשר לאתגרים, צריך לזכור שהיו פה 48 אלף תלמידים שלנו שמפוזרים בכל רחבי הארץ בפיזור גאוגרפי נרחב בכל ארץ שאין לו תקדים.

בתוך פתרון שבהתחלה הוא היה פתרון לא מספיק יעיל, בתוך בתי המלון ואחר כך עם פתרונות יותר נכונות כמו הקמת בתי ספר זמניים, כמו שיבוץ תלמידים בכל רחבי הארץ בבתי הספר, עם קליטה אדירה שבעיניי כחברה אנחנו יכולים להצדיע לאותם מנהלי בתי הספר שקלטו תלמידים, לאותם ראשי רשויות שקלטו מפונים. זה באמת לראות את עם ישראל במיטבו.

יחד עם זאת צריך להבין כשמירי דיברה על האתגרים – כל אחד מ-48 אלף או 24 יותר נכון תלמידים – כל אחד כזה הוא מקרה. זה לא שיש לנו עשרה נפצעו, שני תלמידים, חטוף אחד – לא, אנחנו מדברים במספרים מטורפים.

כל 48 אלף האלה וחלקם הגדול נמצא במנהלת מחוז דרום – צריך להבין את העומק שמחוז דרום עובד בו, שמית על כל ילד. איך לוקחים, מטפלים ומצמיחים ואותו דבר כמובן במחוז צפון שתיכף יהודית תדבר על זה.

אני מסכים לכל מילה.

יש פה אירוע – כל הזמן מדברים - - -

אני מסכים לכל מילה אבל - - -

צריך להבין שמדברים על ילדים וזה הופך להיות משהו עצים.

מסכים לכל מילה והחמאנו אבל בסוף צריך להבין שכאשר חבר כנסת טור פז מגיע לצפון הוא לא מגיע לאכול לפלאפל בקריית שמונה.

תיכף ניתן ל - - -

וכשהוא חוזר משם - - -

הוא היה לא רע. פלאפל עמר – אני ממליץ.

אכלת שם?

וכשהוא חוזר עם תובנות – אחרי זה אנחנו נצפה שמהמשרד לחזור אלינו ולהגיד מה עושים הם התובנות שחבר הכנסת טור פז ראה בצפון. כל זה בעבודה משותפת כדי לעשות טוב. זה בסוף רווח של כולנו.

בדיוק כך אנחנו רואים את זה.

מאה אחוז.

אפשר שאלה קטנה. אם אני לא טועה מירב המפונים מהדרום היה דווקא מיישובים – נאמר שעל הגבול והם שייכים להתיישבותית.

הם עובדים ביחד.

אנחנו לא מפרידים.

בבקשה.

אנחנו נעבור לשקף הבא. יהודית, את תתייחסי לצפון ואני - - -

יש פה נתון אחד שלא דיברנו עליו. כתוב פה מחסור במורים. איפה אנחנו נמצאים? מה הסטטוס כיום?

כרגע בתי הספר מאוישים. אין אירוע כזה. כאן כשאנחנו מדברים – על חלק מהדברים אנחנו מתייחסים לתקופת המלחמה עצמה עד מרס. כשאנחנו מסתכלים על כל האירוע יש לנו את החלק הראשון עד השיבה והחלק השני הוא ממרס והלאה.

כיום אין לנו מחסור.

בתי הספר מאוישים. הגנים מאוישים. כרגע אין לנו מחסור.

יש אתגר כללי לגבי כוח אדם.

יש אתגר כללי. אם דיברנו על להסתכל עשר קדימה, הגיע הזמן שבעוד עשר שנים מורה במדינת ישראל יקבל את מה שמגיע לו – סטטוס וכבוד ומשכורת. זו הציפייה שלי שהכנסת הזו שאני חלק ממנה לא תעבוד כפלסטר - - -

אתה אופטימי יותר מידי.

אלא עשר שנים קדימה על כל דבר ועניין גם בעולמות שלי אבל במיוחד עם מורים ומורות. זו כיפת הברזל הכי גדולה של מדינת ישראל.

חד וחלק.

אני אתייחס בקצרה לאזור הצפון. אם בתחילת המלחמה הוכרז אירוע חירום והוכרז מצב חירום גם בצפון וגם בדרום והתחיל ירי גם בצפון. ב-21 באוקטובר הייתה החלטת ממשלה 1786 על פינוי 12 רשויות. בפועל פונו רק שמונה רשויות. חלק מהרשויות בחרו לא להתפנות. הם פונו עד תקופת ינואר 2025.

בינואר 2025 בעקבות הפסקת האש הוכרז על האפשרות שתושבי הצפון יחזרו לביתם. אומנם חלק מתושבי הצפון חזרו לביתם. פה בגרף אנחנו רואים את הגלים. היה גל ראשון בעקבות ההחלטה וההכרזה הזו של אחוז מסוים שחזרו בינואר. במרס 2025 הייתה החזרה הרשמית לצפון.

ב-3 במרס נפתחו בתי ספר. היה שבוע של התארגנות. חלק פתחו מייד ב-3 במרס, לדעתי היה זה המחוז ההתיישבותי וחלק נתנו זמן למורים להתארגן וב-9 במרס בתי הספר בצפון נפתחו. בוודאי אורט דנציגר ששם היינו ביום הזה, ביום המיוחד של הפתיחה.

מה שאנחנו צופים כרגע שיהיה גל שני שהוא בטפטופים אחרי פסח. יש סבירות שהאוכלוסייה רצתה לבחון ולראות איך הילדים יתאקלמו ואיזה מענה הם קיבלו בבתי הספר ואנחנו באמת רואים עוד חזרה בטפטוף של אוכלוסייה לצפון, אבל הגל הרציני והמשמעותי יקרה במהלך הקיץ בין יולי לאוגוסט עם פתיחת שנת הלימודים תשפ"ו.

כרגע הנתונים שלנו נכון ל-20 במאי – מנהלת מחוז צפון מנטרת כל הזמן את החזרה בשיח ישיר עם ראשי הרשויות ומנהלי בתי החינוך, עם הצוותים שלה שכל הזמן בשטח. יש לנו 72% של תלמידים ששבו מכיתה א' עד י"ב. בגנים – אם אנחנו סוכמים גם הגנים עד כיתה י"ב – אז אחוז קטן יותר במקצת. כנראה שמשפחות לילדים צעירים שאין להם ילדים בבית ספר עדיין בחרו לא לשוב מהטעמים שלהם.

אדוני יושב-הראש, גם אתה ואני ראינו את הדברים האלה היטב. אני בא במערכת החינוך הפורמלית ולכן אנחנו רואים מוסדות, גנים וכולי. זה נהדר. אבל המערך הכי חשוב בישראל זה הקהילה. בכל העולם. קהילה מנצחת, קהילה מפסידה.

בית ספר שיש סביבו קהילה – אבל בהרבה מקומות זה לא כך. ראינו שוב ואנחנו רואים את זה בסיורים שלנו – בכל מקום שאתה מגיע והייתה קהילה – אפרופו הדוגמה של קריית שמונה. כשהקהילה מתפזרת ל-100 מקומות, בלתי אפשרי לכנס אותה. לעומת זאת יישובים שהשכילו או הצליחו או שהיה להם את המזל או שמישהו דאג לגלות למקום כקבוצה – זה עבד.

מה אנחנו רואים? מועצות אזוריות חזקות בצפון כבר שבות באחוזים גדולים. שלומי, קריית שמונה ומטלה בפער כששלומי במצב יותר. קריית שמונה אחר כך ומטולה – חורבן.

במטולה הבינוי כרגע לא מאפשר חזרה למרות שחזרו - - -

גם האיום עד לפני כמה חודשים.

למרות שחזרו חלק. אבל בקריית שמונה הנתונים שלי עומדים על 69%.

מה אומר לי ראש העיר? נכון, בדקתי את זה. 20% מהילדים חזרו בלי ההורים. מה יש לו בתיכון? יש לו תופעה. הילד גר לבד בבית.

זו אמירה מאוד משמעותית.

צריך להבין – הילד רוצה הביתה אבל ההורה נשאר במלון במרכז הארץ. הילד לבד בבית. אני לא יודע מה אתכם אבל אני את הילדים שלי בגיל 17 לא שש להשאיר לבד בבית בזמן החופש הגדול כאשר אני לא נמצא שם. זה מייצר עוד אתגר לכן אני אומר - - -

להבנתי הילדים לא לבד. הילדים הם עם בני משפחה מורחבת יותר – סבא וסבתא ודודים.

לפעמים זה טוב ולפעמים זה לא טוב.

אנחנו בהחלט מצפים שכל האוכלוסייה תחזור כולל המשפחות.

אנחנו בקיבוץ - - -

אני מבקש לבקש רשות דיבור ולהגיד שם ותפקיד ואתן לך רשות דיבור.

איילת קציר, יושבת-ראש תנועת מובילי חינוך. תנועה אזרחית וחברתית. חלק מהמשפחה שלנו נותרו מופקרים לטילי נ"ט של חזבאללה בצפון – קיבוץ שדה נחמיה, חוליות – חלק מכם מכירים ומגיעים לעשות שם אבובים.

לא מדברים כאן על הקהילות שנותרו מאחור כי את היישוב שמפריד ביניהם גדר פינו – את המושב ליד פינו ואת הקיבוץ כולו השאירו, הותירו במקום. שלא לדבר על זה שבבית הספר האזורי היו כיתות ריקות. נשארו קהילות מאחור שאף אחד לא באמת דאג לטפל בהן. הם היו בתחושות קשות מאוד.

עוד בעניין הזה למשרד החינוך, אולי המשנה למנכ"ל יודע, פתרתם את בעיות התשלום? היו לנו הרבה תלונות בוועדת החינוך ממנהלי בתי ספר ומורים מתנדבים שהגיעו למרכזים בים המלח ובמקומות אחרים. חלקם עבדו חודשים ולא שילמו להם. זה נפתר ואתם יכולים להגיד לנו בוודאות שהבעיה נפתרה או שזה עדיין קיים.

זה התהליך. דרך אגב, אמרתי את זה בפתיחה, אני לא רוצה לדבר על כל הלקחים אבל אין ספק שלקח משמעותי מאוד הוא היערכות עם מכרז נצור לדברים כאלה של העסקה. מירי דיברה על זה – על העסקת עובדי הוראה עם מכרז נצור. זה דברים שנפתרים באופן פרטני.

אני רוצה לומר לכם עוד משפט – במיוחד לך. אנחנו ישבנו בכנסת הקודמת בוועדת החינוך ובוועדת חוץ וביטחון ודנו בתסריט הזה – מרחק בטוח וכל מיני תוכניות של מדינת ישראל לפינוי. הוצע כאן בוועדת חינוך ובוועדת חוץ וביטחון – יש לי את הזכות לשבת בשתיהן – תוכנית הפינוי של מדינת ישראל במקור אמרה פינוי לבתי ספר.

זה לא בוצע.

זו הייתה התוכנית הרשמית של המדינה. למזלנו ותחת מחאתנו היא לא התקיימה. אם היא הייתה מתקיימת, חצי ממערכת החינוך בישראל הייתה מושבתת על היום. מה הם רצו? להשבית – כל העוטף עובר וכל ירושלים שובתת כי בתי הספר שלה - - -

זו הייתה התוכנית.

בתי המלון באו תחת מחאה של ועדת חוץ וביטחון שבאה ואמרה אנחנו לא מקבלים את התוכנית שלכם. שנו את התוכנית. אני אומר כאן – טוב שבסוף הלכו על המלונות מעבר לפרנסה למלונות שגם הייתה נכונה. אנחנו נעמוד על כך שגם בתוכניות הבאות, חלילה אם יתממשו, מערכת החינוך – הרציפות התפקודית היא קריטית. עד לפני שנתיים התוכנית הייתה פינוי לבתי ספר. השבתת חצי מדינת ישראל.

דובר על 30 יום. דובר גם על הקמת עיר. אבל זה גם הסיפור – הפינוי היה לא כמו שתוכנן ויש לזה משמעותיות.

את רוצה להשלים את דברייך?

הדברים שאני אומרת הם לא בגנות משרד החינוך. מדינת ישראל כולה הייתה ואנחנו עדיין בטראומה מתמשכת מאז 7 באוקטובר.

אני עבדתי במשרד החינוך 25 שנים והייתי גם מפקחת במשרד החינוך במחוז ירושלים והייתי גם מפקחת מתכללת. ישבנו באינספור ישיבות עם רחל ועם כל מי שרק צריך על מנת להתמודד עם כל מיני תרחישים קשים כאלה של מלחמה, של רעידות אדמה. אני חייבת להגיד שהייתי מתבוננת מהצד ושום תרחיש בכל התכוננות שלנו אליו לא נתנו את המענה.

מכיוון שלישיבה הזו, להתכנסות הזו פה יש חשיבות גדולה אולי הגיע הזמן לשנות את הפרדיגמה ולהתייחס לא ברמה הטקטית המתגוננת אלא ברמה כמו שהציע חבר הכנסת טור פז – ברמה קצת ויותר רחבה, אסטרטגית. איך אנחנו רואים את מוסדות החינוך ולא זה משנה אם הוא מתקיים ביישוב המקורי שלי, האורגני שלי או האם אני עקורה למקום.

מוסד חינוך צריך להיות הלב הפועם של הקהילה. בתוך מוסד החינוך הזה – יכול להיות שצריך לשנות את התפיסה עם הכשרה מורים. למרות שקיימות תוכניות חוסן ולמרות נעשות כל מיני הכשרות לתת זה עוד קצת כוח ועוד קצת מקום אולי בהכשרת מורים להתחיל לדבר חוסן, אולי בתוכניות הלימודים להתחיל לדבר חוסן.

המקום הזה שיש ילדים – אם יש ילדים בני 17 בבית בקריית שמונה לבד או אם בבתי מלון כמו שהכרנו במשך שנה וחצי החולפות – זה לא משהו שצריך לקרות. הם צריכים להיות בתוך המסגרת שכוללת בתוכה - - דרך אגב, אחד מהשינויים שצריכים להיות איך אנחנו מכניסים פנימה לשעות מערכת חינוך ארוכות יותר גם את החינוך הבלתי פורמלי. לראות בזה יחידה אחת שלומדת לתפקד ולייצר.

אם אנחנו חושבים על זה – מערכת החינוך זה המקום היחידי שבה אנחנו פוגשים באופן יום-יומי גם את הילדים וגם את ההורים שלהם. האזרחים נפגשים עם השלטון בצורה הכי אינטנסיבי וזה המקום לפתח את ההשכלה ואת החינוך ואת המוסר ואת כל מה שאנחנו רוצים בחברה הישראלית. את הסיפור הישראלי המשותף וזה המקום. לא ברמה הטקטית אלא באמת לפתח חשיבה אסטרטגית. תנועת מובילי חינוך גם הגישה מסמך מפורט יותר עם מנגנונים - - -

אני מאמין שאנחנו נעשה דיון שלם על הנושא. מה שאת אומרת זה אירוע. זה שינוי פילוסופיה. ראייה לטווח ארוך. דיברתי עם המשנה למנכ"ל לפני כמה דקות ומהמילים שהוא אמר לי שכך הוא רואה את הדברים.

כיוונתי לדעת גדולים.

תודה רבה לך. אנחנו נמשיך.

אני רוצה להתייחס למה שנאמר פה. לגבי הפיצולים של הכיתות שדיברת עליהם. הייתה החלטת ממשלה שהגדירה מי מפונה – 3.5-0 והיו מועצות אזוריות שהתפצלו – יישוב אחד נשאר ויישוב אחד פונה ובית ספר אזורי.

אבל ניתנה פה רשת בטחון. ניתנה לנו אפשרות בהחלטת הממשלה ובהחלטת מנהלת המחוז לקיים רשת ביטחון ולעשות מערכת חינוך כפולה. נכון שזה אולי לא מושלם שילדים לומדים בחצי כיתה וחצי כיתה שם אבל לכל אחד מהם היו את כלל המענים – בין אם זה מחנכת או שעות ליבה או כל דבר שצריך. הייתה רשת ביטחון ולא היה ילד שנשאר בבית.

לגבי הנושא של חוסן. חוסן זה לא שיעור. מה שקרה פה זו טראומה שאף אחד לא צפה ואף אחד לא חווה בעבר וילדים במיוחד בדרום ראו וחוו זוועות עולם. אבל חוסן מבחינת מערכת מהחינוך זה לא שיעור זה משהו שהוא בילט אין בכל כניסה של איש חינוך באשר הוא לכיתה. זה נעשה תוך כדי למידה, דיסציפלינה - - -

זה גם תהליך. לא קורה מהיום למחר.

הנושא של הבלתי פורמלי זה בהחלט רעיון מבורך. אנחנו רואים את הילד מבוקר ועד ערב כמשהו הוליסטי ושואפים עד כמה שיותר להכניס גם את עקרונות ואת החינוך הבלתי פורמלי לתוך המערכת הפורמלית. יש מנהלים שמנהלים זה לצד זה פורמלי ובלתי פורמלי לטובת הילד - - -

אני אגיד לך בגלל שאתה חדש בתפקיד – דבר ראשון שצריכים לעשות אותו זה להפסיק עם הכספים הקואליציוניים לתנועת הנוער. זה צריך להיות על השולחן אצלך.

בסיס התקציב - - -

בסיס התקציב, תנועות הנוער חייבות להיות מוגנות. הן עושות עבודות קודש במיוחד מ-7 באוקטובר. רואים את זה בכל מקום. להפסיק עם הדבר. זה פסיכי שהם צריכים לחיות מכספים קואליציוניים. במשך כל השנים. זה לא ממשלה כזו או אחרת. זה מאוד חשוב.

קצת על המענים לתלמידים ולקהילה בצפון. אפרופו הקהילה שהיא מאוד משמעותית ואני מסכימה עם זה לחלוטין. מבחינת ההיבט הלימודי – כל הרשויות ובתי הספר קיבלנו את סל תנופה כמו גם סל תקומה בדרום. בזכות סל תנופה וסל תקומה עם משאבים מאוד משמעותיים מתגברים את כל התחום הלימודי ומצמצמים פערים. ברור שנוצרו פערים בגלל הפינוי. זו החלטה 178. אתם רואים מצד שמאל את ההחלטה בעניין הזה.

קידום יזמות וחדשנות – מנהלת המחוז בחרה לתת מתקציבי המחוז תקציבים ליזמות מורים ובתי ספר בשיתוף פילנתרופיה. אנחנו ממקדים את זה בתוכניות STEM כל עולם הטכנולוגיה והמתמטיקה. נושא תמרוץ של עובדי הוראה – גם ותיקים ואבל בהחלט דגש על החדשים. רצון לגייס ולהוביל מורים במקצועות STEM ובמקצועות אחרים – מורים חדשים לצפון.

מה זה תמריץ למורה שרוצה להגיע לצפון היום?

25 אלף שקלים. התוכנית לצפון הייתה רק לתשפ"ה. אנחנו לקראת תוכנית רב שנתית לתשפ"ו ומעלה – 2025 עד 2030. הכוונה היא לתת יותר. 60 אלף. כולל עלות מעסיק. בנטו זה יהיה פחות. כרגע לשנה הנוכחית זה היה 25 אלף שקלים. גם מורים ותיקים קיבלו. מורה ותיק קיבל 8,000 ומורה שיש לו כבר תמריץ אחר קיבל 4,000 וחדשים – 25 אלף שקלים. אנחנו מקפיצים את זה מאוד אבל החלטת הממשלה הרב שנתית עדיין לא נחתמה.

אבל הלימודים יתחילו ב-1 בספטמבר. אם אתם רוצים מורים בתחילת שנה, זה צריך לקרות עכשיו.

זה לא תלוי בנו.

צריכים להיערך. מגורים. משפחה.

מנהלת המחוז לוחצת. לוח הזמנים של משרד החינוך הוא ברור. 1 בספטמבר תיפתח שנת הלימודים. יש תקציבים נוספים אבל כמובן שאנחנו לוחצים גם שהתוכנית הרב שנתית תתקיים. מנהלת המחוז כתבה תוכנית ביניים לתשפ"ו והגישה אותה לשר אלקין. אם התוכנית הרב שנתית תתעכב לפחות תהיה תוכנית לתשפ"ו. זה לוח הזמנים ואנחנו על זה. אני אשמח לכל עזרה ועידוד.

עזרה ועידוד עם השר אלקין?

אני מניחה שכן. גם לתוכנית של תשפ"ו וגם לרב שנתית. מבחינת ההיבט הרגשי – במסגרת סל תנופה ניתנים מענים רגשיים. הוגדר תקציב מינימום להיבט הרגשי. בתקומה – מירי תדבר על זה – 30% ובתנופה זה 25%. הקמת מרכזי חוסן. יש פה יוזמה מדהימה יחד עם הפילנתרופיה להקים בכל בתי הספר היסודיים – 38 בתי ספר יסודיים – מרכז חוסן בתוך בית ספר. בית הספר מפנה חלל לטובת מרכז חוסן.

זה אומר שגם האחיות יחזרו לבתי הספר?

לא אמרתי אחיות.

זה חלק מהחוסן והגיע הזמן שזה יקרה.

אני אשמח.

גדלנו בבתי ספר והייתה לנו אחות. דיברנו איתה. טיפלה בנו. זה דבר שהוא מאוד צורם שהוא לא נמצא. מה צריך לעשות? תגידי לנו. אם אתם בעד.

זה גם משרד הבריאות.

משרד הבריאות?

כן.

נצא בפנייה מהוועדה למשרד הבריאות ונתחיל בנושא הזה.

הרעיון של מרכזי חוסן הם מרכזים טיפוליים, פרה-רפואיים, יועצות, פסיכולוגים, תרפיות בתוך בית הספר לילדי בית הספר ולהוריהם. הקמת מרכזי הורות והפעלתם. גם בהחלטת ממשלה 2826. שני מרכזי הורות – אשכול גליל מערבי ואשכול גליל מזרחי לטובת כל הקהילה. זה אמור להיות בשני מוקדים אבל עם מתן מענה לכולם.

בהיבט החברתי קצת דיברנו על הבלתי פורמלי. החלטת ממשלה שנסגרה ואנחנו מקיימים אותה ומקדמים אותה. גם בינוי כמו שאמרתי קודם. בהחלטת הממשלה של הבלתי פורמלי – שיפוץ מבנים לטובת הבלתי פורמלי. לדעתי, זה הכול בצפון ואני רוצה להשאיר מקום לדרום. אפשר להמשיך?

איפה אנחנו מגדירים את - - -

כרגע המפונים הם 3.5-0 אבל יש כוונה להגדיל את זה ל-9-0 ולהוסיף את שבע הרשויות.

יש לנו את היישובים שלא פונו באצבע הגליל שגם בזה התעסקנו לא מעט.

מתוך 12 רשויות, שמונה פונו וארבע לא פונו. אבל יש כוונה להוסיף עם שבע רשויות ואז להגדיל את 9-0. אם אתה רוצה את הרשימה יש לי פה אבל - - -

שאלה - - - צפונה לא למדו עד דצמבר אפילו לדעתי עד ינואר. מה איתם?

אני אגיד לך בכנות שבהרבה מקומות בארץ, אני גרה בראשון לציון – חוויתי אזעקות וילדים שגרים סביבי לא למדו. כל המדינה הייתה תחת התקפה ותחת אזעקות. מנהלי המחוזות עושים עבודה מאומצת. יש לנו תקציבים. אולי אתי תרחיב על צופן חדש?

אני אתן למירי ואחר כך אני.

יש לנו תוכניות נוספות כדי להשלים את הפערים של כלל ילדי הארץ.

יש הבדל בין אזעקות לבין החלטה מערכתית שלא לומדים ארבעה חודשים מתוך שנת הלימודים.

משרד החינוך מבין את הצורך ולכן הקציב תקציבים נוספים לתוכניות נוספות.

זה לא היה ארבעה חודשים. אתה מדבר על חיפה בטח. הייתה תקופה, נכון. במחוז חיפה נעשות פעולות רבות כדי להחזיר את התלמידים והחזירו את התלמידים. זו הייתה תקופה מאוד קצרה. אם זה היה מתמשך אז היה צריך פה החלטת ממשלה חדשה אבל זה לא היה - - -

זה גם לא היה בכל מחוז חיפה. היו חלקים ממחוז חיפה - - -

ממש לא.

בעיקר חיפה וצפונה.

הצטרף אלינו גם חברה כנסת וליד אלהואשלה שמייצג את החברה הבדואית. צריך גם לדבר החינוך אצל הבדואים.

שתסיים את הסקירה שלה.

אני סיימתי ואני מעבירה למירי.

נעבור לדרום.

בבקשה. איפה אנחנו עכשיו?

שבים הביתה לדרום. מונחים לפנינו הנתונים של מחוז דרום. אני לא אכביר מילים. אנחנו סך הכול רואים שרבות מהקהילות שלנו שבו. מה שמעיד בהחלט על השורשיות של האנשים והרצון שלהם לשוב הביתה, לחזור לקביעות ולחזור לעוגן שבו הם מורגלים. יש לנו כבוד עצום לאנשים. הקהילות – בדרך כלל אתם תראו שהקהילות שלא שבו או שטרם שבו זה נובע מהמקום שהבתים שלהם הרוסים ועכשיו משקמים את היישובים שלהם.

יש גם אנשים שחוששים לחזור ואפשר להבין אותם. כל אחד מהמקום שלו ומהחוויה האישית שלו. זאת תמונת המצב שלנו. אנחנו רוצים קצת לספר על האתגרים - - -

ברשותך אם את יכולה בהמשך לטבלה להתייחס לתלמידים הבודדים? אני יודע שנגעתם בזה גם בסקירה קודמת של ועדת החינוך. כמה יש? 2,024? מה המענים ואיך אתם מצליחים לעקוב אחרי כל אחד.

אנחנו יודעים איפה התלמידים נמצאים כי יש לנו דשבורד נתונים. ההחלטה שלנו הייתה שתלמידים שנותרו בתל אביב, בירושלים, בחיפה וכולי – התקציב שלהם - - הרי סל תקומה התחלק חציו לרשות וחציו למוסדות החינוך. המחצית ששייכת למוסדות החינוך נשתלת ישירות בבית הספר שבו התלמיד הלומד והמנהל יודע שהתקציב הזה מיועד הזה למירי נבון והוא צריך לתת למירי נבון מענה רגשי או מענה לימודי וכולי - - -

במקום שזה תלוי ברשות - - - במחוז ירושלים, מנח"י – לא סתם התעסקנו איתנו כי היו לא מעט תלמידים שהגיעו לעיר והייתה טענה כלפי העיר שלא תמיד מטפלים מספיק טוב. היו ילדים שנפלו בין הכיסאות. זה היה בעיקר מערכות החינוך המיוחד. התעסקנו בזה בוועדת החינוך ומעניין אותי איפה אנחנו עומדים היום.

לגבי הרשויות – רשויות האם העבירו מתוך 50% שנותר אצלן לרשויות הקולטות שבהן תלמידים בודדים. לא את כל הסכום. 70% הן העבירו לרשויות הקולטות ו-30% הן השאירו אצלן כדי לייצר את התשתית לשובם של התלמידים. זו סוגייה מאוד מורכבת מכיוון שהם באמת פזורים בכל עבר. יכול להיות לי שם תלמיד אחד - - -

זה ממשיך עד היום?

כן, זה עדיין ממשיך אבל - - -

מתישהו זה יפסק.

בוודאי.

יש החלטה מה קורה לגבי שנה הבאה? אם משפחה לא חוזרת, אני לא מדבר על רשויות - - -

על זה באמת יש לנו דיון איך אנחנו ממשיכים. יש החלטה בנוגע לאנשים שאמורים לשוב עד תאריך מסוים ואנשים שהחליטו שהם לא שבים. לנו ברור שאנחנו צריכים להמשיך להחזיק את התלמידים שנפגעו גם אם הם נמצאים במקומות אחרים. זה לא משנה. ילד לא צריך להיפגע מזה שההורים החליטו להמשיך להתגורר במקום מסוים.

לך כמנהלת מחוז יש סל מנהל מחוז. במקרה של בתי ספר – אני מתמקד בתיכונים - - -

הם לא שלי. חוץ משדרות, היתר לא שלי.

הם בהתיישבות?

נכון.

להם יש מענה מבחינת סלים מפצים? נגיד בשדרות, את יודעת לפצות - - - לדוגמה – למנהל בית ספר היו 700 תלמידים ועכשיו יש לו 500. הוא צריך להתמודד עם הפער בין מה שהיה קודם. את יודעת לעזור עם זה?

הוא לא צריך אותי. יש לנו גם את הסלים שלנו של חרבות ברזל וכולי שתקבצנו והוספנו לפיצולים והוספנו שם שעות ותקציבים. סלי תקומה הם משמעותיים ויפים ובתי הספר מצליחים לעשות דברים מאוד מרשימים. דרך אגב, גם הרשויות יודעות לעשות דברים משמעותיים ורציניים. הילדים בקבוצות קטנות ולומדים בכל מיני הרכבים.

יש גם מענים רגשיים.

ללא ספק.

יש את הטבלה של החוזרים לצפון – יש את נתונים כאלה גם לדרום? מבחינת מורים ותלמידים?

יש לי את כל הנתונים ברזולוציות - - - אני אחר כך אשלח לך את זה אם אתה תרצה.

חבר הכנסת עטאונה, בבקשה.

מירי, אני רציתי לשאול לגבי ההתייחסות שלך לסלים של תקומה וכל הרשויות הקולטות. כל האוכלוסייה הבדואית היא מחוץ לתקומה וגם הם קולטים. במבחן התוצאה שהיה ונמשך עד רגע זה – ההשפעה של המלחמה ובמיוחד הטילים פוגעת יותר בחברה הבדואית שלפי ההגדרות, לצערי, למרות שנלחמנו על זה בכל הוועדות להציג את הנושא ולא הצלחנו להכניס את האוכלוסייה. לכן אין מענה כי החרדה היא גדולה מאוד בקרב הילדים בבתי ספר במיוחד בכפרים הלא מוכרים.

בכל בתי הספר היסודיים אין מיגון בתוך בתי הספר ולכן האתגר הגדול כתוצאה מהמלחמה שנמשכת מהטילים ומטווח הטילים בגלל האתרים האסטרטגיים שקיימים בקרבת האוכלוסייה הבדואית. החרדה קיימת. האם יש התייחסות או מענה לשני נושאים – לצד הנפשי של הילדים האלה וגם הסוגייה של המיגון, לתת להם את הביטחון בתחום הזה?

תקציבי תקומה ניתנו בהתאם להחלטת הממשלה וגזרו ממרחק של 7-0 קילומטר מהגבול. זאת אוכלוסייה שנפגעה במסה הקריטית באופן הדרמטי ביותר והישיר. זאת הייתה החלטת הממשלה - - -

במבחן התוצאה, מבחינת הפגיעה מהטילים – האוכלוסייה הבדואית שילמה מחיר הכי גדול משאר האוכלוסיות גם בדרום לאורך השנה וחצי. חד-משמעתית. גם במספר ההרוגים. האוכלוסייה נפגעה מטילים וזה איום שנמשך וקיים. זה חייב התייחסות.

אני יודע שההחלטה היא החלטת ממשלה אבל משרד החינוך הוא משרד ממשלתי שצריך לתת את הדין על הדבר הזה כי הילדים ומערכת החינוך – את השאלות האלה מפנים למשרדים אחרים – אבל אם מדברים על מערכת החינוך, צריך לתת מענה לילדים.

בוודאי. אני אגיד לגבי החברה הבדואית. אנחנו יודעים שלתלמידי בתי הספר של החברה הבדואית יש החלטות ממשלה משל עצמן, לא מבוטלות עם תקציבים מאוד גבוהים. תקציב חומש – החברה הערבית שבחלקו נגזר עבור החברה הבדואית וגם החלטה 1279 שכולה מיועדת לחברה הבדואית ויש תקציבי עתק שמיועדים להרבה מאוד תוכניות.

אם יחליטו מנהלי בתי הספר – דרך אגב, לא הייתה אמירה של מנהלי בתי הספר או פנייה אלינו שאמרו אנחנו זקוקים למענים רגשיים ייחודיים ספציפיים עכשיו. הם עושים מהסל הבית ספרי - - דרך אגב, אתה יודע שבתי הספר הם גדולים מאוד ותקציבי הגפ"ן שיש למנהלי בתי הספר הם עצומים ואדירים שלא לדבר על השעות. הם בהחלט יכולים לתת את המענים מהתקציבים שקיימים בבתי הספר שלהם.

את אותה שאלה אתה יכול לשאול על התלמידים ואתה יודע כמה הילדים של החברה הבדואית קרובים לליבי באופן מיוחד וכמה שעות אנחנו משקיעים במחוז דרום בחברה הבדואית – את זה אני שמה רגע בשולי הדברים – אבל אתה יכול לשאול את אותה שאלה גם לגבי ילדי מרחבים, אופקים ונתיבות שגם שם ספגו באופן דרמטי מאוד ואני לא משווה בין דם לדם ובין כאב של הילדים שנמצאים כאן או נמצאים שם.

אין לי ספק.

אני רק אסיים.

גם מבחינת ילדי שדרות או אופקים – אני חושב שגם מגיע להם.

בוודאי.

אני חושב שיש השפעה על זה. כשאני מדבר על ההשפעה של המלחמה והטילים שנמשכים גם אוכלוסייה ערבית או יהודית – אין הבדל.

חד וחלק.

מהתחלה דיברנו שאין פוליטיקה בוועדה הזו.

החברה הבדואית הוכיחה את עצמה במלוא יופייה. בתקופה של המלחמה – אנשים עזבו את הבתים שלהם. אתמול הגיע אליי לראיון בחור שרוצה להיות מנהל בית ספר, הוא סגן אלוף בצבא והוא סיפר שהוא ושלושה אחים שלו, ברגע שהם שמעו על האירוע הזה הם שלושתם עלו מדים באותו רגע. אימא שלהם התחננה שלא ילכו. הם עזבו את הכול ויצאו לשטח, עזרו וסייעו.

החברה הבדואית התגלתה במלוא יופייה בתקופה של המלחמה. הלוואי שאנחנו נמשיך להיות במקומות הללו. אני שוב אומרת, בכנות גדולה – החברה הבדואית משופעת במשאבים בכל מה שקשור למערכת החינוך. דברים אחרים – זה סיפור אחר.

כשאת אומרת חינוך, זה גם חינוך בלתי פורמלי?

חד וחלק.

מירי, אני רוצה לעצור אותך פה. לגבי גפ"ן ותקציבים - - -

לא רק. זה תקציבי חומש.

שנינו אנשי חינוך ויודעים את הדברים, יודעים את התקציבים ויודעים את הסעיפים. עבדנו יחד עם המחוז בכל השנים. אני לא בא בגישה של רק להאשים צד אחד. לא. אני מתאר מציאות שיחד אנחנו צריכים להתמודד איתה. ביחד. זה חד-משמעי. אין ניסיון לנגח או להעלות. לא. יש תקציבים בגפ"ן וזה לכולם. לכל מערכת החינוך הישראלית – ערבים, יהודים. זה לא משנה.

שיש תוכניות מיוחדות לחברה הבדואית – אנחנו דיברנו על זה – זה דיון אחר שצריך להמשיך אותו בכדי שהדברים ינוצלו לטובת קידום המערכת. לא במתכונת שפעלה שנים רבות. אני חושב שאת חדשה יחסית בתפקיד עם רוח חדשה שמחזקים אותה שתמשיך אבל המציאות היא קשה ואני רוצה להעלות אתגר לשולחן הוועדה וגם של המשרד.

מראש אני אמרתי לך כשדיברנו מקודם שההחלטה היא לא של משרד החינוך אבל אני רוצה - - אם מדברים על מפונים ומדברים על אתגרי מלחמה ומלחמה שנכפתה עלינו – יש פה מלחמה על החברה הבדואית. זו לא פוליטיקה – זו מציאות.

כל מי שמפקפק בדבר הזה הוא מוזמן ואני אקח אותו ברכב שלי להראות לו את הדברים שאני מדבר עליהם. אני מדבר על תופעה ואולי את היית בוועדת חינוך בשבוע שעבר כשחזרתי והייתי נסער וראיתי על המראות שהיו - - -

אתה כל הזמן נסער. אתה קם בבוקר נסער.

אני אומר לכם, חברים, אתמול נהרסו כמעט 23 בתים. באים לכפר א-סר שצמוד לשגב שלום שבו 250 בתים ושהתגורר בו חבר הכנסת לשעבר סעיד אלחרומי המנוח. בשבוע שעבר הרסו 17 בתים – הרס ושיטוח. אותם מראות של שיטוח שרואים במחנות פליטים ברצועת עזה זה אותם מראות שקיימים בכפרים הבדואים.

משאירים שיטוח כמו השולחן הזה. חבר הכנסת אלהואשלה ורשות מועצת שגב שלום היינו במתנ"ס בשעה 22:00. הרסו לאנשים וזרקו אותם. אף אחד לא בא לעזור להם. הם צמודים לשגב שלום. לקחו יוזמה. לקחו אותם למתנ"ס בשגב שלום. התופעה הולכת ומתרחבת במקום הזה.

אני אומר, כדי שירשם בפרוטוקול, ישנם כ-700 תלמידים בא-סר צמוד לשגב שלום. עד אוגוסט לפי התוכנית של רשות הסדרת ההתיישבות הבדואים בנגב – באים להרוס להם ולהשאיר אותם ללא קורת גג.

כחלק מהדיון שהנהגת החברה הבדואית קיימה, התקבלה החלטה בהשתתפות כל ראשי הרשויות. מצד רשות ההסדרה יש לה תוכנית לעשות את זה בכמה מקומות – להרוס את היישובים בכלל. היא עשתה את עשתה בוואדי אל-חליל, היא עשתה באום אל-חיראן והיא עשתה את זה בא-סר ואצל משפחת אל-ע'אנמי, אום א-תנאן ואבו-הילאיל.

מאות משפחות ואלפי ילדים בקצב הזה יהיו ללא קורות גג ואנחנו צריכים לאלתר מקומות. זו מלחמה שנכפתה עלינו ואנחנו לא רוצים אותה כי אפשר לקיים דיון להגיע לפתרונות. זה לא לשולחן שלכם אלא לשולחנות אחרים ואפשר להגיע לפתרונות. בסוף, אלה הילדים של מערכת החינוך. צריך לתת מענה.

ההחלטה של ראשי רשויות היום – איפה שהם הורסים במספרים גדולים ומשאירים את האנשים ללא שום מענה במקום עצמו – אנחנו הולכים לקחת אותם לבתי ספר בתוך היישובים המוכרים הקיימים – בחורה, בלאקיה, בשגב שלום ובערערה. זה ישבית את מערכת החינוך. לכן מלחמה כמו במלחמה. זו מלחמה שנכפתה עלינו. צריך למצוא פתרונות עכשיו. זה על השולחן שלכם. שלא תגידו שלא אמרנו.

אנחנו מתכנסים היום. אני יודע שההחלטה להרוס ולהרחיב ולשטח זה לא של משרד החינוך. חד-משמעית. ההחלטה שאנחנו מקבלים נעשתה בגלל שאין לנו מוסדות ציבור ביישובים שלנו שיכולים לתת מענה – אנחנו ניישב את המשפחות האלה בתוך בתי ספר עד שנמצא פתרונות. זו החלטה קשה שתיפגע בנו, בילדים שלנו ובמערכת החינוך שלנו.

מירי, אני רוצה לומר ברמה הכי אישית, חברית, מקצועית וגם חרדה לגורל – מי שרואה את המראות האלה, חבר הכנסת טור פז, זה ילדים שחוזרים מבתי ספר. הם רואים את המראות. אני בטוח שאני ואת נלך לשם, אני בטוח שירדו לך דמעות כשתראי את המראות. אין לי ספק, מירי. ירדו לך דמעות שם.

הילדים האלה – איך יגדלו? דיברתם עכשיו לפני כמה רגעים על החברה הבדואית ומה שיהיה. הדחפורים האלה שהורסים את הבתים של האנשים – זה רק גם יגדיל את השנאה, את האיבה, את הניכור ואת האי-ביחד. אנחנו מנסים שנים לבנות את אותו ביחד – באים בהחלטות טיפשיות באים לפורר את הכול. אני חושב שזו שעת אמת כי בוועדה כזו אפשר להוציא את הכול ולדבר בצורה חופשית – זו צריכה להיות דאגה של כולנו.

חד-משמעית.

אני יכולה להשיב?

לפני שאני אתן לך להשיב - - -

ערבים, יהודים, קואליציה, אופוזיציה – זו מציאות - - -

אני מרגיש את הכאב. היינו שם ביחד וראינו את המקומות האלה.

מה שראית והזדעזעת - - - אם אתה רוצה אני אקח אתכם לשם ואני אומר לכם לכולכם ירדו הדמעות.

אני רוצה לציין שמזכיר הכנסת הצטרף אלינו, עורך דין דן מרזוק ואני אתן את זכות הדיבור לחבר הכנסת ואליד אלהואשלה.

קודם כול תודה אדוני, יושב-הראש, ומכובדיי. אין ספק שזה דיון חשוב ומיוחד כאשר אנחנו נמצאים כאן בנגב. חבר הכנסת סימון דוידסון, אתה בעצמך קיבלת הודעות מאנשים מהנגב על הריסות ואני רוצה לראות האם המחוז מתייחס לבדואים כאזרחי המדינה או לא. שלושה ימים ילדים נמצאים במבנה ציבור.

אני לא שמעתי שאף אחד מנציגי משרד החינוך הגיע לשם. יסלחו לי כל אנשי משרד החינוך. אני אתמול ביקרתי שם – אני וידידי חבר הכנסת יוסף עטאונה. מראות קשים – ילדים בלי נעליים ובלי כלום. מצב קשה מאוד.

אני חושב שכאזרחי המדינה – כאשר אנחנו מדברים ומגיעים לוועדות הכנסת ומעלים את הסוגיות שלנו – לפעמים אומרים שזו פוליטיקה. רבותיי, מדובר בחיי אנשים. אנחנו לא יכולים לקבל את זה. האזרחים הערבים היום בנגב מרגישים שהם לא חלק המדינה. אני רוצה להגיד לכם את זה בבירור. אנחנו נפגשנו עם צעירים והצעירים מבקשים להפגין ואנחנו לא יודעים לאן זה יוביל. אנחנו לא יודעים לאן הדברים יובילו.

אנחנו רוצים שהמדיניות כלפי החברה הבדואית תשתנה. אני עכשיו הייתי בוועדת הנגב והגליל ודיברתי עם השר אלקין. תתאר לעצמך שבנגב גרים כמעט 400 אלף בדואים ולשכת ראש הממשלה לא מעיזה לענות לשיחה של נבחרי ציבור – גם לראשי רשויות, גם לוועדת המעקב וגם למועצה לכפרים הלא-מוכרים. אף אחד לא נותן מענה.

לכן אנחנו תולים תקווה. הנגב של כולם – ערבים והיהודים כאחד. יהודים וערבים כאחד. אנחנו תולים הרבה תקווה, לפחות בפקידות שתיתן יחס שווה לאזרחים שלה. זה מה שאנחנו רוצים. להסתכל ולראות איך האנשים מיואשים.

היה איתנו חבר הכנסת סעיד אל-חרומי שעמל ופעל רבות למען כלל אזרחים ותושבים בנגב. הכפר שלו נהרס, הבית שלו נהרס. אימא שלו הועברה למקום אחר. רבותיי, הבדואים הם אזרחי המדינה. נקודה. צריכים להסתכל עליהם בצורה שווה ולהתייחס אליהם בצורה מכובדת. לא יכול להיות שהמדינה תהרוס בלי לתת פתרונות.

אני רוצה להגיד לכם שלמשפחת אל-חרומי עכשיו אין מקום מגורים. לא נתנו להם אלטרנטיבה. זה מה שאנחנו רוצים. אנחנו מדברים כל הזמן – גם על חבל תקומה וגם על מערכת החינוך כאן בנגב וגם על היחסים בין התלמידים בבאר שבע ובכל המקומות – אנחנו רוצים שהנגב יפרח וישגשג למען כולם כאן. תודה.

מר דיין תודה שהצטרפת אלינו. ברוך הבא. יום חשוב. דיברו פה מהחברה הבדואית וחבל שלא שמעת את כל השיח שהיה פה. כאב לב גדול מאוד. אני אומר לך כאזרח המדינה זה כאב לב גדול מאוד. אחד הדברים הראשונים שעשיתי כחבר כנסת זה דווקא בחברה הבדואית – הפרויקט שקרה בחורה עם הבריכה ולימודי השחייה.

גם דברים טובים יוצאים מחורה.

אני רק רוצה להגיד, המשנה המנכ"ל – אתה מכיר את החיבור שלי לשחייה – הצלחתי להשיג תקציב לא מהמדינה. המדינה לא מבינה את זה. אבל ילד בדואי שמגיע לבריכת שחייה חדשה ביישוב שלו ולומד לשחות ויש לו ביטחון ואחרי זה אימא שלו מגיעה ואבא שלו מגיע – זה משנה יישוב שלם.

תיגש ליישוב חורה – אני מציע לכם לגשת לשם – אין ילד שלא עושה ספורט. בתוכניות לא של המדינה אלא תוכניות של המגזר השלישי.

קצת יקר לשפר את היחסים דרך בריכות שחייה אבל בריכות שחייה זה טוב לכשעצמו.

רק אסיים.

אני לא אספיק לעבור בכל - - -

בבקשה.

אין אפשרות שאנחנו נהיה בכל מקום. אנחנו כנס שלא מוציא חומר אחרי זה. אתם יודעים למה? כי לא עושים איתו כלום. זה סתם שטויות. אני בענייני כנסים 30 שנה ומכיר. לכן, הרעיון הוא דווקא שאתם נמצאים פה ואתם עושים מושב של הוועדה שלכם. לא אנחנו מכתיבים את הנושא, חס ושלום. אפילו פעם הזמינו אותנו לעשות את הכנס בכנסת ואני אמרתי לא. דווקא מתוך כבוד לכנסת.

אני חושב שהכנסת לא צריכה להתחיל שכל מיני מכונים וכנסים יתחילו לבחוש בה. המשמעות של מה שאני אומר זה שכל הדברים שנאמרים פה – תראו אתם את עצמכם חובה לכם לממש אותם. בכוחכם. במקרה הזה אנחנו נותנים רק את הפלטפורמה. תודה רבה לכם.

תודה לך. בבקשה.

אני לא אכנס לסוגייה של הריסת הבתים אבל יש לי כמה דברים בכל זאת להגיד. לגבי השאלה שלך עד כמה המחוז מעורב – אני הגעתי למחוז דרום ויעידו על זה לפחות אתי, חברתי הקרובה, משני טעמים. אחד – תקומה ושניים – חברה בדואית. לא הכרתי החברה הבדואית. אני ידעתי כמו כל החבר'ה בתיכון – סיפרו לנו שהבדואים שותים קפה וכל מיני סיפורים כאלה. לא הכרתי את החברה הבדואית לעומקה.

התבקשתי על ידי שר החינוך להוביל תהליך עם משרדי ממשלה נוספים במה שקשור למערכת החינוך בפזורה ושם התוודעתי קצת יותר לעומק. זה כנראה ייקח לי לפחות עוד ארבע שנים להבין לעומק את סוגיות הליבה. אבל הגעתי למחוז בזכות תקומה והבדואים.

גם במכרז שלי בין חמש המטרות שהצבתי, אחת המטרות המרכזיות הייתה החברה הבדואית. להגיד לך שאם אתה נכנס ליומן האישי שלי, אתה יכול לראות שם שלמרות שהילדים של החברה הבדואית הם שליש מהחברה היהודית – בתוך היומן שלי יש בין 60%-70% מהזמן מוקדש לחברה הבדואית. בזה אני חושבת שאני יכולה להגיד כמה מילים על המקום ועל החשיבות שאני רואה בתלמידי החברה הבדואית.

לגבי אותם בתים שנהרסו והטיפול בילדים.

אני עכשיו אתייחס. בערב שהחליטו שמשכנים את המשפחות בבתי הספר – הייתה לנו שיחה סוערת עם ראש העיר ומנהל מחלקת החינוך. עובדתית, הם שיכנו את המשפחות – חלק מהמשפחות החליטו להישאר בשטח, וחלקן החליטו ללכת למתנ"ס ולא לבתי הספר.

אני אומרת לכם דבר אחד ואני צריכה את העזרה שלכם. יש אלטרנטיבות כאלה ואחרות ואני לא נכנסת אליהן אבל לשכן את המשפחות בבתי הספר זו צריכה להיות האלטרנטיבה האחרונה. אתמול היו כאן 40 מעלות. אם בית הספר סגור אז כל הילדים הצעירים הללו מסתובבים בשטח חום של 40 מעלות. חווים מראות מאוד קשים ובית הספר צריך להישאר טריטוריה בטוחה עבור הילדים. בית עבור הילדים שאליו הם יכולים לחזור.

אני לא הפסקתי אתמול לחשוב לאורך כל היום, מה קורה לילדים האלה שמסתובבים בשטח עכשיו. אני לא מדברת על המראות שהם ראו אבל מה הם סובלים בחום. אני התחננתי בפני ראש הרשות לא לסגור את בית הספר. אני מבינה את הכאב, הוא נוראי ובלתי נסבל אבל לא לסגור את בית הספר.

כאן אני צריכה אתכם. לעמוד איתי על הדבר הזה. לא לסגור בתי הספר. לא בשעה אחת להחליט שעכשיו אנחנו סוגרים את בית הספר מטעמים כאלה ואחרים ואני צריכה להילחם ברשויות ובמנהלי מחלקות החינוך ולהגיד להם לא יהיה.

לא יהיה מצב שילד בן ארבע – עכשיו אתם תסגרו את בית הספר, הגן כמובן נסגר מייד והילד בן הארבע, האומלל הזה – אימא שלו נמצאת בעבודה או במקום אחר והוא עכשיו צריך לחפש בדיוק לאן להגיע.

אבל לא משאירים לא ברירה.

יש ברירות. רגע. אני לא רשות - - -

אם היו מקשיבים לי, היינו סוגרים את - - -

אני לא רשות ההסדרה ואני גם לא יודעת לדבר בשמם. לכל האירוע יש פנים לכאן ולכאן ואנחנו לא נדבר על המקומות שבהם אנחנו לא מצליחים לבנות בתי ספר ולא מצליחים לפתוח גנים בגלל הטבעות ובגלל זכויות. לא רוצה להיכנס לזה. זה לא האירוע שלי.

אני בסוף מקבלת את השורה התחתונה שאני לא יכולה לפתוח עוד בית ספר ועוד גן כדי לאפשר לילדים הצעירים והקטנים גן כמו שצריך וחינוך כמו שצריך ואז נכנסים ילדים למערכת החינוך בגיל שש. חלקם מגיעים למערכת החינוך בגיל שש.

אני כן מבקשת מכם, אני מפצירה בכם – לנסות למצוא פתרונות אחרים ושלא נהפוך את הילדים שלנו לבני ערובה. אנחנו פוגעים ביכולת שלהם להיות חלק ולצמוח. מה הילדים חווים? בכל פעם שהמבוגרים מחליטים להשבית ולסגור אז גם אנחנו נשארים בבית ולא יכולים ללמוד.

הדיון הוא לא החברה הבדואית אבל אני רוצה להגיד שצריך להיות דיון עמוק ומאוד נוקב בכל מה שקשור לחברה הבדואית על כל מכאוביה ועל כל האתגרים שלה. אני מפצירה בך לקיים דיון משמעותי ועמוק. מדינת ישראל צריכה להתעורר – אני מדברת מהמקום של מערכת החינוך אבל אני מדברת כאזרח מדינת ישראל. מדינת ישראל צריכה להתעורר בעניין הזה. לעשות תהליך עומק ולשנות את פני הדברים. כי כמו שזה כך – לא יכול להישאר.

אנחנו מבינים אותה. היא לא הכתובת שלנו אבל השר שלה הוא חלק מהממשלה.

חבר הכנסת ואליד אלהואשלה, אתה יודע שאני מתעסק בחברה הבדואית – אולי לא כמוך אבל לא שמעתי בת אדם שמדברת מעומק ליבה והיא בתפקיד חשוב וזה הזמן לנצל את זה. אנחנו נעשה דיון גם בוועדת החינוך - - -

אנחנו נעשה דיון.

רק להגיד לגבי השר שלי. השר שלי בשבוע שעבר נעל נעלי ספורט ודגמ"ח טיולים ביום שישי כשהוא אמור להיות עם המשפחה. אנחנו הגענו בשבע בבוקר – ביום שישי שעבר או לפני שבועיים – הגענו בשבע בבוקר. הסתובבנו יחד. ישבנו לאחר מכן בנווה במדבר לשיח. הוא עמוק-עמוק בתוך האירוע. זה מה ממש חשוב לי לשים את כאן.

העשייה של השר קיש בחברה הערבית – אין בעיה. הוא מתעסק בזה ומקדם את זה.

גמרת לו את הפריימריז.

אבל יש לו חלק בממשלה. הוא בורג מרכזי בממשלה. הוא יכול להגיד לראש הממשלה, רבותיי – מוסדות הציבור אצלי, בתי הספר נסגרים. תמצאו פתרונות לבדואים.

אני אתן לך זכות דיבור אחרי המשנה למנכ"ל ואחרי זה לחבר'ה הצעירים.

אנחנו באנו לדיון בנושא אחר כמובן.

גלשנו.

אנחנו שומעים הכול. אני באמת שומע ומקשיב. אתם מדברים מדם ליבכם. רק לעדכן אתכם –שדיברת על שר החינוך – היום בבוקר הוא התקשר לראשי הרשויות והציע להם להיפגש. גם פה היום ומלבד שבתי הספר ישארו פתוחים. מירי אמרה גם היא מדם ליבה שהילדים לא יהיו בחוץ. שם זה עומד. הנושא הזה מדובר והוא על סדר היום שלנו ואנחנו עושים כמיטב יכולתנו.

אנחנו - - -

חבר הכנסת עטאונה, שנייה. יש פה אנשים שאני רוצה שידברו. אני רק אגיד נתון אחד. זה שיש כסף, זה חשוב אבל בסוף כשאחד מתוך חמישה מהנערים הבדואים נושר מבית הספר מכיתה י"א – יש לנו בעיה.

לקחתי לי את המשפט. המלחמה שלנו היא לפתוח עוד בתי הספר ושכל ילדי מערכת החינוך של החברה יהיו בהם. אנו מאמינים בחינוך. כי רק דרך החינוך אפשר להתמודד עם כל האתגרים. אין דרך אחרת. אין לנו תחביב לסגור בתי ספר ואני לא רוצה לראות. זה כואב לי כמו שזה כואב לך שרואים ילד בחום הזה כשבית הספר סגור. אנחנו צריכים לפתוח את בית הספר. צריך לפתוח מסגרות חינוך גם בכפרים הלא-מוכרים. זו המלחמה שלנו ולא לסגור בתי ספר.

תודה רבה, אדוני. שם ותפקיד.

קוראים לי דגן קרן ואני חבר קיבוץ רביבים. אני עובד באגף חינוך של התנועה הקיבוצית. לא יודע כמה אנשים פה הם מהנגב המערבי אבל חשוב לי להביא את הקול של תושבי הנגב והנגב המערבי ואני אגיד גם דברים שבעיניי הם נכונים לשכנים שלי מביר הדאג' ומחורה ובכלל בנגב.

קודם כל אני מלא הערכה שוועדת החינוך מגיעה לנגב. זה מאוד משמעותי שתהיה הזדמנות כי אתם יושבים רחוק בירושלים. הנגב המערבי והמגזר הבדואי הוא הזדמנות למדינת ישראל והוא לא אתגר. ברגע שאנחנו נראה את זה כהזדמנות אנחנו נסתכל על הדברים אחרת.

יש כאן מספר דברים. הדבר הראשון – הוא נושא של חוסן. חוסן נבנה על ידי קהילה. איפה שיש קהילה שתומכת ואיפה שאנחנו יוצרים אקלים חינוכי – לפי המחקרים של חרוב – אקלים חינוכי ועזרה לילדים עם פוסט טראומה וילדים שורדי שבי, המטרה שלנו ליצור להם מעטפת בריאה.

כדי שניצור מעטפת בריאה הדבר שאנחנו צריכים זו דמות יציבה או בחינוך הבית ספרי או בחינוך החברי קהילתי בקהילות שלהם. מה שקרה גם בצפון וגם בדרום קרה להרבה מאוד קהילות מהמרחב הכפרי. חשוב לנו מאוד שהקהילה תחזור כקהילה. שהקהילה תבנה. אנחנו בוועדת החינוך מדברים על עתיד – אנחנו מדברים - - -

תן לי דבר אחד שאתה צריך.

אני אגיד - - -

אחד. אל תיתן לי עשרה ואני מבטיח שזה יבוצע.

דבר אחד. כתוב כאן מכינות וכל מיני ש"ש שבאים והולכים. יש המון גופים שבאים לעזור. אנחנו צריכים לחזק את הקהילות. הדרך לחזק את הקהילה עוברת בחינוך החברתי הקהילתי כי שם אנחנו יוצרים את הנרטיב המחודש. כדי שתהיה לנו מערכת חינוך חברתי יציבה אנחנו צריכים עובדי חינוך חברתי עם פרופסיה כמו מורים. יש לנו שיחות על זה עם איתן טימן ועם מנהל חברה ונוער. עובד חינוך חברתי הוא לא ש"ש. הוא לא בא לשנה, שנתיים ואחרי זה ממשיך. אנחנו צריכים אנשים שהמקצוע שלהם יהיה בחינוך החברתי. הם יראו את הילדים. הם יוכלו לעבוד עם האנשים של החינוך הפורמלי ועם בתי הספר לבנות ולעגן את המשאבים. אז המדינה - - -

מירי, את מבינה מה הוא אומר?

על החינוך הפורמלי והבלתי פורמלי וההתמקצעות - - -

כשאתם באים - - -

קיבלת. זהו.

דבר אחרון. הדבר הכי חשוב היום כדי שהנגב המערבי והצפון ישוקמו ובאמת תהיה תקומה שהתושבים ירגישו שהמדינה רואה אותם. המדינה לא ראתה אותם ב-7 באוקטובר והיא לא ראתה אותם אחרי זה. היא לא רואה את האנשים בפזורה. ברגע שהמדינה תראה את התושבים של הפריפריה וההזדמנויות - - הבן שלי בעירוני א' בבאר שבע.

אני רואה את ההבדל בין רמת נגב לבין מה שבאר שבע נותנת. ככל שמתרחקים המדינה מורגשת פחות. ככל שאתם תראו אותנו ושאתם תבינו את הקשיים של הקהילות, את התמודדויות האלה – אנחנו נצמח. כמו שבן גוריון אמר – בנגב יבחן העם בישראל.

קיבלתם מתנה. אתם יודעים מה המתנה? מספיק לי להסתכל בעיניים – זו מירי. אני מבטיח לך ואני מרגיש ויודע שדברים ישתנו.

מירי במחוז דרום אנחנו צריכים את המנהל לחינוך התיישבותי.

איציק גרוס נמצא אצלי.

קיבלת מתנה. אם אתה רוצה אני לוקח חזרה. בבקשה? רק תעמדי כדי שיראו אותך.

אני אור ואני עושה שנת שירות בצופים. שנים על גבי שנים הייתי במתנדבת גם במש"צים וגם בצופים מאז שאני זוכרת את עצמי. מעבר לזה שאנחנו עושים עבודה עד דצמבר בערך, עשינו עבודה עם מפונים מקריית שמונה שהיו נמצאים בשבט בדיזינגוף בתל אביב. אני באתי לדבר על הבית שלי. אני מהצפון וכל המשפחה שלי עוד יותר צפונית ממני. יש לי קרובי משפחה מפונים מקריית שמונה, משלומי וכולי.

דיברתם על מרחבי חוסן ואני רוצה לדעת מתי זה יתפתח. אני יודעת שלאחים הקטנים שלי בתחילת השנה – הם היו ארבעה חודשים בבית ולא היה להם מענה. אצלי במשפחה יש חוסן די גדול אבל אני יודעת שיש הרבה ילדים שנמצאו ללא מענה והם עדיין נמצאים ללא מענה.

המענה היחיד שהיה להם ללימודים בתחילת שנה עד דצמבר שהם חזרו לבית ספר זה זומים שאנחנו למדים מהקורונה שלא עבדו כל כך טוב. אני באופן אישי למדתי את כיתה ח' ו-ט' שלי בזומים ולא הצלחתי לתפקד כל כך ועכשיו זה קורה עוד פעם. נכון עכשיו עם הפסקת האש ושנרגעו ההפצצות – המשפחה לי הייתה - - -

מאיפה את בצפון?

אני מקריית ביאליק ויש לי משפחה בשלומי, בנהריה וגם בקריית שמונה. היום אני עושה שנת שירות במרכז, בפתח תקווה. המשפחה שלי הייתה ארבע, חמש פעמים ביום יורדת ועולה מהמקלט הביתה. זה לא משהו שניתן ללמוד איתו תוך כדי ואני לא מדברת רק על הלימודים אני מדברת על החוויה האישית בתור ילדים קטנים. לעבור דברים כאלה שהם לא פשוטים בכלל.

אני שואלת על מרחבי חוסן שדיברת עליהם שזה מבורך לגמרי – מה הצפי של זה? באיזה קהילות זה יהיה?

אין לי ספק שאת עברת חוויה קשה. כולנו עברנו חוויות קשות אבל הצפון והדרום בהחלט עברו חוויה קשה. לגבי מרחבי החוסן שדיברת עליהם כרגע יהיו ב-38 בתי ספר יסודיים בתחילת תשפ"ו. יכול להיות שלא נספיק את כולם ואז חלק יהיו אחרי החגים. זאת אומרת זו תחילת שנה. בגל הראשון זה בתי ספר יסודיים וזה תלוי תקציב - - -

תוכלי להסביר כדי שנבין כולנו מה זה אומר מרכזי חוסן בבית ספר מבחינת אילו בעלי תפקידים וכדומה.

מרחב חוסן זה מרחב שמאפשר טיפולים לתלמידים. מי שייתן את הטיפולים זה יועצות, פסיכולוגים ותרפיסטים במגוון אומנויות. סל תנופה מאפשר להביא אנשים טיפוליים אבל לפעמים אין לזה מקום – מקום מטפח, מקום מאפשר ורך עם כל הכלים והריהוט הרלוונטי.

לצורך כך אנחנו רוצים את המרחב הזה שילדים יוכלו להגיע או לטיפול פרטני או לטיפול קבוצתי או לטיפול עם ההורים שלהם או עד חצי כיתה. ההנחיה שלנו שזה מרחב שיספיק אפילו לטיפול של חצי כיתה עם האנשים הטיפוליים הרלוונטיים בכל המענה הרגשיים.

אני אתן טיפ מהחיים שלי. יש לי שכנה שלצערי הבת שלה נרצחה בכפר עזה ובן הזוג היה יחד איתה. היא הקימה בכפר הנוער נעורים מרכז טיפולי על שם הבת שלה וזה משהו ייחודי במדינת ישראל ואני חשוב שתראו בעיניים.

נשמח לטייל.

אני אעביר לך את הפרטים. זה משהו סופר מיוחד וייחודי.

ביקשנו מהמדען הראשי סקירה ספרותית של מרכזי חוסן ומרכזי הורות שדיברת עליהם גם בעולם ובארץ כדי ללמוד ממקרים שכבר נעשו.

היא נסעה לחוץ-לארץ כדי ללמוד וחזרה - - -

אפשר ללמוד מהעולם ובשמחה גם לנסוע אבל אפשר גם לקרוא וללמוד. אם יש לך יותר פרטים, בשמחה.

כן?

אני יונתן מבאר שבע. אני חושב ששברתם שיא בכמות הפעמים שהמושג מרכז חוסן נאמר כאן בשעה האחרונה. אני יכול להגיד שאני מהשטח ואני רואה את זה כסתם מילים באוויר. מקודם אמרו כאן שככל שמרחיקים מעוטף עזה פחות רואים את עניין של החוסן. באר שבע לא כל כך רחוקה מעוטף עזה.

אנחנו חווינו את המלחמה בצורה הרבה יותר קשה מיישובים במרכז ועדיין 600 ימים למלחמה כמעט ולא ראינו את מרכזי חוסן. עד היום, חוץ משיחה אחת עם היועצת בתחילת המלחמה לא היה שום דבר שקשור לעניין הרגשי, לעניין הנפשי ולעניין של העיבוד של החוויה.

לא ראינו שום דבר שקשור לחוסן עצמו. עכשיו אומרים שיפתחו מרכזי חוסן בצפון. איפה מרכזי החוסן בדרום? בבאר שבע, כן? לא תגידו בירושלים או בתל אביב. בבאר שבע. אנחנו מכירים חברים שלנו מעוטף עזה שנחטפו ונרצחו ושהמשפחות שלהם חוו את זה. אני מכיר באופן אישי אנשים שפונו למלונות לים המלח. איך אני יכול להתמודד עם החוויה הזו? איך אני יכול לעבד את זה כשאין לי מרכזי חוסן בבית הספר?

את רוצה לענות לו?

אני אגיד לך תודה שאתה מאיר זווית. כנראה מכם תבוא הישועה. תודה. אני מבטיחה – היום אני כאן כל היום – אבל מבטיחה שמחר אנחנו נעשה דיון אצלנו במחוז להבין מה קורה ברשויות האחרות שלנו. זה שהיה לכם רק מפגש אחד – אנחנו צריכים לעשות בדק בית. אנחנו נעשה.

אני שואל איפה מרכזי החוסן אצלנו?

צודק.

דרך אגב, בחברה הבדואית יש מרכז חוסן שהוא לא מספיק אבל הוא עושה עבודה מצוינת.

אתה היום חוזר הביתה ואומר להורים שלך – אני הגעתי לשיחה – זו לא הכנסת אבל נגיד – הכנסת הזמנית ואני הצלחתי לשנות משהו.

נכון.

זה דבר דרמטי. זה יקרה. בבקשה, אדוני. אני יודע שאתה אלוף משנה וחוץ מזה כלום.

עמירם מלכה, אני ראש מחלקת עורף של פיקוד הדרום. אני בשני כובעים – גם פיקוד העורף וגם פיקוד דרום. פעם האחרונה שישבתי בוועדת החינוך בכנסת הייתי בגילו. תודה.

אני רוצה לתת צד צבאי לעניין הזה – חצי צבאי, חצי אזרחי כי אנחנו בוועדת חינוך שמתעסקת באתגרים תחת אש או חינוך תחת אש. יושב-הראש, אני רוצה להגיד שבעוטף עזה חזרו 93% מתושבי העוטף וזה מתכתב עם המספרים שמירי כאן דיברה.

אני מוציא מהכלל את 13 יישובים שעדיין חוות הדעת הביטחונית של צה"ל אוסרת את חזרתם מכל מיני טעמים – גם שיקומיים ופיזיים וגם ביטחונית כי עדיין לא בשלים להגיד להם שאין בעיה לחזור הביתה. יחד עם זאת וזו אמירה אופטימית – יש קיבוצים ואני נותן לדוגמה את ניר יצחק ונתיב העשרה שיש לי שם משפחה ואני נשוי לבת כפר עזה גם - - -

אתה גר בכפר עזה?

היום כבר לא. אני גרתי בכפר עזה עשר שנים אבל חמותי שרדה את 7 באוקטובר ועברה לגור אצלי בנס ציונה. ברוך השם. אני רוצה להגיד משהו על הילדים. הילדים היו סוכני שינוי. כשאנחנו עשינו נוהל קרב פיקודי לפתוח את שנת הלימודים תשפ"ה היישובים כעסו עלינו ואמרו לנו שהילדים מחזירים את ההורים הביתה. תביאו אותנו למצב שאנחנו יכולים לחזור.

הנוער – וזה קשור לעניין הקהילתיות שדיברו כאן – היה זה שהחזיר תושבים הביתה ואנחנו באוגוסט 2024. היום אנחנו על 93% ובאוגוסט 2024 עמדנו על 80% מתושבי העוטף שחזרו. אני מדבר על שדרות וכל המועצות האזורית. זה המצב שאנחנו נמצאים.

אנחנו עוד רגע נתחיל את נוהל הקרב – כך אנחנו קוראים לזה בשפה הצבאית – לפתוח את שנת הלימודים הבאה. בעזרת השם נהיה ב-100% או ב-99%. היה צריך לעשות הרבה מעשים צבאיים כדי לפתוח את קריית החינוך באשכול כמו להציב קיר מגן של 287 מטר שמסתיר את רפיח, חאן יונס וחרבת אח'זעה שכבר לא קיימת מקריית החינוך במגן.

אני כן רוצה להגיד ששיתוף הפעולה של פיקוד העורף ושל צה"ל באופן כללי עם משרד החינוך הוא מצוין. אני יודע שהשר ואלוף פיקוד העורף הם על הקו אונליין כל הזמן כדי לקבוע את מדיניות ההתגוננות שמאפשרת את פתיחת הלימודים - - -

יש לנו תרגיל משותף ב-10 ביוני.

תרגילים קבועים שעושים. אגב תרגיל גדול - - -

נכון.

במרכז הארץ. אני רוצה להגיד מילה על החינוך של הגיל הרך בעוטף. אני כקובע מדיניות – האם מותר לצאת החוצה או אסור לצאת החוצה, מותר להתקהל בשטח פתוח או לא – פנו אלינו דרך הרשויות המקומיות והיישובים המון גננות – הילדים אומנם במרחב מוגן אבל אנחנו רגילים להכניס אותם לעגלול ולצאת ולהסתובב.

עכשיו אתה צריך לנהל את המתח הזה – חינוך תחת אש – בין אם אני מאפשר לגננת להסתובב ולעשות סיבוב עם הילדים בעגלול, אלה שממש בגיל הרך 3-0 או לא. פעם אחת, גם אם אני חושב שהיא מוגנת ויש כיפת ברזל והצבא מתמרן ומונע את הירי ככל שהוא יודע לעשות את זה. אם רעשי המלחמה לילדים האלה הם משהו שאפשר לתת להם לחוות בחוץ.

צריך להגיד זה הכול בשיתוף פעולה ובעצה אחת עם המשרד החינוך ועם ראשי הרשויות והמועצות – דווקא כן לאפשר את זה. במציאות שהיום יש חמש אוגדות בתוך עזה – ילדים בקיבוץ סעד שחזרו או בניר יצחק שאמרנו להם עוד לא לחזור אבל 70% מקיבוץ ניר יצחק חזרו הביתה – מסתובבים בעגלול. אני חושב שזו הפגנה מופתית של חוסן. אני אומר פה מילה טובה לאזרחים. באמת חשובה.

מאמץ נוסף שאנחנו עשינו. הצלחנו להבקיע איתו דרך תקומה אבל לא הצלחנו להביא אותו למימוש קדימה ובזה אני אסיים. כדי לפתוח את קריות החינוך האלה צריך לתת להן מעטפת הגנה משמעותית. חיזוק של כוחות אבטחה. יש עניין שחיילים לא נכנסים לתוך מוסדות חינוך ויש מאבטחים של מוסדות חינוך. זה אירוע גדול.

אנחנו ביקשנו כצבא מתקומה לתגבר את קריות החינוך האלה גם בכוחות אבטחה וגם בקב"טים כי לא לעולם יהיה שם צבא שישים מעטפת הגנתית על קריית החינוך באשכול או בשער הנגב. זה משהו שלא הצלחנו להבקיע איתו.

כרגע יש שם חיילים. בקריית החינוך באשכול יש 16 חיילים שכל בוקר קולטים את ההסעות ובזה הם סיימו עד שבע בערב הבלתי פורמלי. אותו דבר בשער הנגב. משרד החינוך ותקומה חייבים לתכנן ולחייב את המועצות להעמיד את כוחות האבטחה כי חיילים לא יוכלו לעשות את זה.

תודה רבה. איציק? יודיק. יודיק אביעד מנהל בית ספר נווה במדבר. בבקשה, אדוני.

שלום לכולם. יודיק אביעד מקיבוץ שובל. אני מנהל בית ספר נווה במדבר בקיבוץ חצרים. בית ספר שמשנה שעברה קלט ילדים מפונים מעין השלושה ובשנה הזו קלט את ילדי בארי שעברו לגור בחצרים. סך הכול קלטו 126 תלמידים בבית ספר של 300 תלמידים.

זאת אומרת, גידול של כמעט 40% עם השלכות והשפעות אדירות על מעגלים שונים של חיי בית ספר – תשתיות, צוות, רמות ארגוניות, רגשיות, חברתיות. טלטלה גדולה מאוד. אני רוצה להעיר נקודה אחת חשובה שחוויתי אותה השנה. העבודה גם עם המחוז, גם עם קודמתה של מירי וגם עם מירי כמובן ועבודה תקומה – עבודה מאוד משמעותית.

הסיפור של הצוות, שלמות של הצוות. זה כבר התחיל השנה. גם עם הצוות וגם היועצות. הנושא הזה חייב להימשך גם בתשפ"ו. צריכים להיות תקציבים לנושא הזה. זה הציר המרכזי של היכולת שלנו בסופו של דבר כבתי ספר לקלוט ולשמור על שלמות האוכלוסייה הוותיקה בבית הספר.

להחזיר את האוכלוסייה הנקלטת לאיזשהו מרחב יציב ובטוח כדי שהם יוכלו באמת לחזור לחיים וכדי שהם יוכלו לראות את עצמם באמת כתלמידים ולא כשורדים. באמת כחברים בקהילה שרואים את העתיד קדימה וכמובן גם להגיע בבוא היום במהרה בימינו ליישובים שלהם שישוקמו.

זה בית ספר שש-שנתי?

לא. זה בית ספר יסודי. כיתות א' עד ו'. כמו שאמרתי, שגדל ב-40% מבחינת התלמידים והקליטה. בית הספר כשלעצמו שגדל ב-40% זה אירוע. כשהוא גדל ב-40% שזאת האוכלוסייה שלו. ילדים שעדיין מתמודדים עם מציאות של סבים חטופים והורים, לא עלינו, שנרצחו, קהילה שמשקמת את עצמה – ובארי היא קהילה חזקה – שמשקמת את עצמה.

גם עין השלושה – עין השלושה היא גם קהילה חזקה. זו קהילה שמספרת לעצמה סיפור של הצלחה וזה נותן לה הרבה כוח. אני רוצה להאיר את הפינה הזו. מעבר לזה שאנחנו מודעים לקושי ולמצוקה שיש באופן כללי באנשי חינוך - - -

אני רוצה להגיד לך משהו. תודה על מה שאתה עושה. תודה שיש אנשים כמוך במערכת החינוך. מנהלים כמוך. מספיק להסתכל בעיניים ולהבין שאתה בן אדם מיוחד. אתה ודומייך זה כיפת הברזל הכי חשובה של מדינת ישראל. תעביר את זה גם למורים אצלך מכולנו.

תודה רבה.

זו אמת.

אני אוסיף. יודיק בא מהתיכון. הוא לפני שנתיים אמר – חברים אני רוצה לחזור לתיכון. ביום שזה קרה יודיק הבין שיש אירוע – אתמול הייתה לנו שיחה. הוא אמר – זה לא אני והוא החליט להישאר למרות הכול ולהחזיק בית ספר מאוד מורכב גם מבחינת אוכלוסייה וגם הצוות החינוכי – אתה צודק לחלוטין ובוודאי התלמידים. אמרתי לך, אני שבוייה שלך.

מה שלום הילדים מבארי אצלכם? אני יודע שאני צריך לסיים אבל יש לי חסינות.

קודם כול הם חזרו להיות תלמידים. הם נמצאים במסגרת בטוחה. הדבר הכל כך משמעותי של הקשר הבטוח, הנכון והבריא בין איש חינוך מבוגר לבין ילד – זה הסיפור המרכזי שעליו עבדנו לאורך כל השנה הזאת עם עין מבינה של משרד החינוך שגם אמר לנו שימו בצד את הדברים האחרים. זה הסיפור המרכזי. מירי התייחסה מקודם לדעתי.

התנפצו כאן מוסכמות והבנות ברורות מאליהן של כל אחד. עולם המבוגרים פתאום נשבר להם. עולם המבוגרים האישי שלהם – ההורים שלהם שאמרו להם כל הזמן – יש בומים תלכו לממ"ד. הלכו לממ"ד וקרה אסון. אז מה הם מבינים.

קרה לא אחת שאמרתי לילד בשיחה – תקשיב יש פה מבוגרים, תפנה אליהם והוא אומר לי – אני למבוגרים כבר לא פונה. כולל להורים שלי. אני לא רוצה לפנות אליהם. אז קודם כול להחזיר את האמון. זה הבסיס. יש אמון ותחושה של ביטחון ויש תחושה של שייכות ואז מתחילים לעשות את העבודה ואת כל הדברים האחרים מבחינה חינוכית.

אני אומר את כל כאשר אני מסתכל גם על הצוות. גם הצוות צריך את זה. יש לי כמובן גם צוות שהגיע מהעוטף. צוות שבעצמו חווה את 7 באוקטובר. שבעצמו פונה והגיע בעקבות ההצטרפות של ילדי העוטף אלינו אבל כמובן גם הצוות הקיים של בית הספר שצריך להתמודד עם מציאות מורכבת מאוד ואני שם בצד את כל הסיפורים האישיים – ההיא מאופקים, בעלה מגויס 200 יום, בעלה הקבע היה בעזה שנה וחצי – אני שם את בצד. רק אנשי חינוך שצריכים להתעסק עם העבודה המוכרת היום יומית שכל כך בטוחה שלהם ופתאום המציאות לא בטוחה.

אני רוצה להגיד קודם כל תודה על כל התהליך הזה של שלמות הצוות. ששמעתי את ניר שמואלי אומר את זה כל הרבה פעמים וזה נכון. אני רק רוצה שזה ימשיך להיות. כי זה כל כך חשוב וכל כך משמעותי. זה הציר המרכזי של היכולת שלנו כמוסד חינוכי להיות מקום בטוח ויציב ועד כמה שמאפשר יחזיר את המציאות לאיזושהי שגרה בריאה.

תודה רבה, דודיק. אני אסכם כי הם צריכים ללכת. רשמו לי פה נקודות לסכם אבל אני רוצה מהנשמה כמו שאומרים. אני חושב שזה כל כך חשוב שהגענו לפה. היה פה שיח של אמת. להסתכל בעיניים לאנשים ולהבין שכולנו באותה סירה. אין פה פוליטיקה. יש פה אחדות אחת שלמה לגבי הילדים של מדינת ישראל. לגבי העתיד שלהם.

אנחנו נתחיל במשפט הכי החשוב – אנחנו כמדינה חייבים להבין שהמורים והמורות והצוות החינוכיים – כל המעטפת של הילדים שלנו בבוקר וגם דקה אחרי יוצאים מבית ספר – זה העתיד של הילדים.

ברגע שהילדים יהיו עסוקים – לא כולם צריכים להיות מצטיינים ולא כולם צריכים ללמוד חמש יחידות פיזיקה ולא כולם יהיו אלופים אולימפיים אבל יהיו עסוקים ולא יתעסקו עם כל הרעות שיש מחוץ לבית ויש הרבה מאוד רעות. הילדים יהיה עם עתיד יותר טוב ועתיד יותר טוב למדינת ישראל.

שמענו פה על החברה הבדואית. זה כואב. נקרע הלב. לא משנה אם חוקי או לא חוקי, הרסו למשפחה את הבית. ילדים מסתובבים ברחוב בלי נעליים ב-40 מעלות חום וזה קורע את הלב. שמחתי שמירי מעורבת בעניין הזה ואני בטוח שדברים – כמה שאפשר – יהיו לחיוב.

אני שמח על הצעירים שמגיעים ואני שמח לשמוע בכלל מאנשים שנמצאים פה באזור שאנשים חוזרים ואנשים חזקים. אנחנו כמדינה נדע לצאת מהגיהינום לאיילמקום יותר טוב.

אני אסיים במה שהתחלתי – עד שהחטופים שלנו לא יחזרו הביתה, זה לא משנה מה נעשה. לא משנה כמה נשקיע ולא משנה כמה המדינה הזו תתקדם – אנחנו לעולם לא נחזור להיות מדינה מתוקנת. אני מתפלל יחד איתכם שהחטופים יחזרו הביתה ובסוף – אני ממפלגת יש עתיד אז אומר – בסוף יש עתיד. תודה רבה.

תודה על רוח הדיון. אתה הובלת פה שיח נעים.

תגידי לאשתי. היא לא מאמינה לי. אשתי מנהלת בבית ספר ואני חי את זה ואני רואה מה היא עושה וכמה היא עובדת. אי אפשר לתאר את הדבר הזה. זו מצווה. אני מאוד רגיש לזה. אני מעולמות החינוך הבלתי פורמלי.


הישיבה ננעלה בשעה 11:15.