פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



3
הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי
21/04/2025


מושב שלישי

פרוטוקול מס' 140
מישיבת הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי
יום שני, כ"ג בניסן התשפ"ה (21 באפריל 2025), שעה 10:31

סיוע לנשות ואימהות הפצועים ממלחמת חרבות ברזל – דיון מעקב

חברות הוועדה: פנינה תמנו – היו"ר
שלי טל מירון

לימור סון הר מלך

הילה רותם סימון - עו"ד, ייעוץ משפטי, משרד הביטחון

קובי מורלי - עו"ס, רח"ט היחידה לשירותים סוציאליים, אגף השיקום, משרד הביטחון

שנהב אור - רפרנטית ביטחון, אגף התקציבים, משרד האוצר

זוהרה פלורסהיים - מנהלת אגף, שירות פסיכולוגי ייעוצי, משרד החינוך

אלה מוזס - מנהלת אגף לחינוך על יסודי, משרד החינוך

מיכל פיקל-דרי - ראש חוליית נפגעים, משטרת ישראל, המשרד לביטחון לאומי

מיכל אלנתן - מנהלת תחום, מינהל גמלאות, המוסד לביטוח לאומי

חן קדר סיני - מחלקת מילואים, המוסד לביטוח לאומי

אור אברג'יל - רמ"ד מיצוי זכויות נכי צה''ל, צה"ל

לירון שגיא כהן - מנכ''לית אגודת הידידים, ארגון נכי צה"ל

דנה פנחסוב - יו''ר מחוז ירושלים, ארגון נכי צה"ל

חגי קורח - יו"ר, מטה המילואים

מאירה בסוק - עו"ד, לשכה משפטית, נעמ"ת

מיכל אסבן - אימא של חייל לפצוע, מלחמת חרבות ברזל, יו"ר, עמותת "אימא לביאה"

אורנה שפירא - אימא של חייל פצוע, מלחמת חרבות ברזל, עמותת "אימא לביאה"

שרית בר און - אימא של חייל פצוע, מלחמת חרבות ברזל

חנה קטן - המועצה הלאומית לבריאות האישה, ונציגה, ארגון "אימהות הלוחמים"

אילת פלר מימון - סמנכ"ל, קשרי ממשל וצבא, ארגון "אימהות בחזית"

רן מלמד - מנכ"ל, נקודת מפנה-המרכז לקידום מדיניות של רווחה כלכלית

מוריה אילן זר-כבוד - חברה, הנהלת הפורום, פורום נשות הפצועים ממלחמת חרבות ברזל

נחמי קרסנטי - נציגת נשות הפצועים, פורום נשות הפצועים ממלחמת חרבות ברזל

אביטל שינדלר - חברת הנהלה, פורום נשות הפצועים ממלחמת חרבות ברזל

שירן הלוי

דלית אזולאי

א.ב., חבר תרגומים

רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות.


סיוע לנשות ואימהות הפצועים ממלחמת חרבות ברזל – דיון מעקב

בוקר טוב וברוכים הבאים לכל הנשים היקרות שהגיעו לכאן, משפחות לפצועים, נשים לפצועים, אימהות לפצועים, כמובן נציגי המשרדים ולכן חברותיי, חברות הכנסת. היום ה-563 ימים למלחמת חרבות ברזל, ובראש מעיינו ודאגותינו אנחנו זוכרים ש-59 חטופים וחטופות, חלקם חיים, חלקם אינם איתנו, עדיין נמצאים בעזה בשבי, במנהרות בידי מפלצות האדם.

לצערי אנחנו כולנו ערים למתרחש בימים האחרונים, בשבועות האחרונים מאז השחרור של החטופים שחזרו אלינו הביתה וגם התצפיתניות שחזרו הביתה. לצערנו המשא ומתן תקוע ויש גם מי שמרשים לעצמם לומר שהחטופים לא המטרה הכי חשובה. כשהשר סמוטריץ' אומר דבר כזה, זה פשוט ליקוי מאורות חמור ביותר ששר בממשלה מעז לדבר בצורה כזאת. בזמן שמשפחות החטופים, בזמן שאנחנו חגגנו את ליל הסדר והגדנו לבנינו ולבנותינו על מה זה להיות בני חורין, יש משפחות שהן פשוט בתוך שלשלאות של יגון, כאב, צער, מאבק, אימהות שלא יודעות את נפשן. אני ראיתי גם את הנשים של החטופים עם ילדים קטנים, שכל מה שהן עושות זה להיאבק על החיים. בעזרת השם אני מתפללת יחד אתכם שנזכה לראות אותם במהרה כאן בבית. יש מי שיכולים רק להתפלל, אבל אנחנו גם צריכים לעשות כנבחרי ציבור, ואני קוראת מכאן לממשלה להתעשת ולדאוג שהם המטרה הכי חשובה. המטרה כרגע היא להחזיר אותם הביתה. 59 נפשות זה לא דבר שאפשר להסתיר כאילו לא קיימים והם לא המטרה. הם צריכים לחזור הביתה.

במעבר אולי לא חד, אפשר לומר, כי הגיבורים שלנו בנושא הדיון, סיוע לנשות ואימהות הפצועים ממלחמת חרבות ברזל. בהחלט רבים מהם יצאו בהגנה על הארץ, אבל בהשבת בנים ובנות לגבולם, ורבים מהם היו מוכנים להקריב את חייהם. ראשית, אני רוצה לשלוח מכאן יחד אתכן החלמה מהירה לכל פצועי ישראל ובתוכם החיילים הפצועים והחיילות הפצועות ששילמו מחירים כבדים, מי פצוע יותר ומי פצוע פחות, אבל ברור לנו שהפציעות הן מאוד קשות, מה שמצריך התגייסות של כל המשפחה. כשמישהו חולה בבית אז כל המשפחה נמצאת באירוע, בין אם זה חיילים וחיילות שהם נשואים, ובין אם זה חיילים שאינם בעלי משפחות והאימהות נאלצות לסעוד אותם, להיות שם, שזה מסירות של 24/7.

אנחנו רואים הרבה פעמים כתבות על חיילים באמת גיבורים, תעצומת נפש מאוד גדולות. אסור לנו להשאיר אותם ואת המשפחות להתמודדות לבד, לכן אני אומר שגם עכשיו בפגרה אני הבטחתי למשפחות ולמי שפנו אליי שאנחנו נעשה דיונים בנושא הזה שהוא נושא סופר אקוטי. היו לאורך השנה וחצי האחרונות כאן בוועדה דיונים על נשות המילואים ועל נשות הגיבורים שנפלו בקרב לצערנו, ועל אימהות של החטופים, והרבה מאוד נושאים שהם ברומו של עולם, אבל הנושא הזה הוא מגיע פעם שנייה לוועדה. אנחנו לא נרפה ממנו, כל הנשים היקרות שנמצאות כאן. אני לא חושבת שיש שני צדדים. אני חושבת שאנחנו באותה מטרה, באותה משימה, לוודא שהדברים הם מותאמים.

אתמול הייתה לי שיחה עם מי מהאוצר ואמרתי, אני לרגע לא חושבת שיש פה רצון של האוצר להיות עם ידיים קפוצות או לא לסייע בנדון. מה שכן אנחנו מגלים לאורך התקופה הקשה של המלחמה, שיש פערים בין החקיקה הקיימת, והיו המענים שניתנו בעבר אל מול מה שאנחנו מתמודדים היום. אנחנו כאנשים נבונים צריכים לדעת כל הזמן לבדוק את עצמנו למרות שזה מותאם לשטח. זה המקום הנכון לנהל את השיח עם המשפחות וכמובן עם משרדי הממשלה, משרד הביטחון, הצבא, משרד האוצר וגם ביטוח לאומי. חלק מהדברים אמרנו שביטוח לאומי כביכול לא בתוך התמונה. אנחנו ננסה כמה שיותר לסגור את הקצוות.

אנחנו נתחיל עם מיכל אסבן, אימא לביאה. בבקשה.

קודם כל שלום לכולם, אני חייבת לומר שאנחנו מאוד מעריכים את זה שנפגשתם ובאתם במיוחד לכבוד אותן אימהות ואותן נשות פצועים. אין ספק, יש פה אירוע מטורף שהמדינה חוותה וחווה, והלוואי שהיינו רוצים את הקצה באופק, אבל מבחינתנו האירוע הזה חייב חשיבה מחודשת. כמו שאמרת, פנינה, אני מאוד מודה ומאוד מעריכה את כל מה שקורה כאן, חשיבה על הצרכים, ובאמת כשאתה משקיע משאבים והם לא מגיעים ליעד - - -

מיכל, ספרי רגע עלייך.

לי קוראים מיכל אסבן, אני תושבת בית אל, עוד מעט ירושלים, אימא של יותם. יותם היה בסיירת צנחנים, נפצע קשה באסון בג'באליה כשחיילי השריון ירו בטעות על חיילי צנחנים, הרגו חמישה חיילים שלו. הוא נפצע קשה בראש, והחייל האחרון שהיה באותו מבנה, אבי רובין, נפצע אנושות. זה היה תקרית קטסטרופלית. יותם עבר השתלת גולגולת שהתפרקה לו. יש לו רסיסים במוח. יצאנו בנס אדיר מכל הסיפור הזה, כי אחרי שמונה ימים שהוא היה מחוסר הכרה ואנחנו היינו בין שמיים לארץ בפחד מטורף שהוא לא יישאר בקומה או חלילה ילך לנו, פותח את העיניים והוא מדבר לעניין. פשוט זכינו לנס גלוי. אין שום הסבר. גם הרופאים אומרים, אין שום הסבר למה קרה פה ומה התוצר. מבחינה מסוימת אנחנו אומרים, יצאנו בנס. מצד שני, מי שלא יודע, אני נכנסתי לבית ספר שנקרא בית ספר חדש, "בית ספר הפצועים". אף פעם לא האמנתי מה זה לקבל ילד חדש. הילד שלי הוא ילד מדהים. הוא למד לפני כן במרכז הרב חמש שנים. בחור ערכי, רציני. כשהוא היה בכיתה ח' הוא היה מלמד את תלמידי כיתה ז' במערכת, תנ"ך. הוא ילד מאוד רציני.

הבן הגדול שלי היה קצין אג"ם צנחנים כל המלחמה. היום הוא מפקד בשלדג, בחור בקבע כבר 16 שנה ולא ראה את הילדים שלו מה-7 באוקטובר עד ליל הסדר. שאר הילדים שלי, מגלן וכו'. אני לא אפרט עכשיו עוד. אני רק חייבת להגיד לכם שהשבוע אימא אחת כתבה, "אתם יודעים מה הבעיה שלנו? שגידלנו אותם כל כך טוב, שהיום כשאנחנו באים ואומרים להם, תקשיב, מי שנפצע, בסוף זורקים אותו. אל תלך". אז הילד אומר, "לא, אני אלך". זאת בדיוק הבעיה שאליה הגענו. אנחנו הגענו היום למצב שאנחנו רוצים שהמדינה תכבד את עצמה, תכבד את הבנים שלה כדי שמחר אם חס ושלום, ואנחנו לא מדברים על שנתיים. מחר בבוקר יהיה צריך להיכנס לעזה, תמצאו מי שיסכים להיכנס, כי הוא ידע שלא יזרקו אותו יום אחרי כן.

בן כמה יותם?

יותם נפצע בגיל 23 ומשהו. עכשיו הוא 24. עדיין לא נשוי. הוא בבית.

במילואים הוא היה?

לא, הוא סדירניק. הוא פשוט למד בישיבה לפני כן, התגייס לסיירת צנחנים. הציעו לו להיכנס לקצונה. התלבט. אצלנו בבית לא מתלבטים על דברים כאלה. אנחנו אמרנו לו, מציעים קצונה, הולכים לקצונה. תחזור לישיבה, הישיבה לא בורחת. הוא סיים קורס מ"כים. עם הביסל"ח הם נכסנו לעזה. סיום הטקס של המ"כים זה היה הטקס הכי עצוב בחיי שראיתי. כל ההורים עמדו ובכו רבע שעה, כי יש הרבה הורים שהגיעו לקבל סיכות במקום הילדים שמתו. חלק הגיעו קטועי רגליים וידיים לטקס. תבינו מה הצעירים הצוציקים האלה עוברים.

היום לא באתי לדבר על יותם ועל החיילים, כי ברוך השם באיזה שהוא מקום המדינה שיפרה את דרכיה והיא כן מנסה ועוזרת יחסית לחיילים.

אני שמחה לשמוע, כי באמת זה גם מה שנאמר לנו בדיון הקודם. אנחנו תיכף גם נגיע ונראה מצגת שלמה, מה הם נותנים.

אני רוצה רק להגיד שני דברים. קודם כל בהרבה משרדי ממשלה שדיברתי, אני רואה פער גדול מאוד בין מה שמזינים אתכם למה שקורה בשטח כשאומרים לך שמקבלים, מקבלים, כי הכול בעירבון מוגבל.

אני רוצה להגיד לכם עוד דבר. אם חיילים צריכים לקחת עורך דין שבא ואומר, אני אקח לך 140,000 שקל ועוד מיליון אחוזים ממה שתקבל אם תקבל, עדיין מבחינתי אנחנו לא נורמליים, כי אם אתה רוצה לעזור לחייל, אל תעזור לעורך דין, תעזור לחייל. אם הילד בכלל מבין שאם הוא לא ייקח עורך דין, אז הוא לא יקבל כלום - - -

אנחנו גם נבדוק לגבי הסיוע המשפטי, אם מגיע להם חינם.

הם לוקחים עורכי דין.

מול ביטוח לאומי הזכויות של הלוחמים, יש הסדרים בחוק מאוד ברורים. לעומת זאת מול הצבא הדברים לא מסודרים.

אנחנו גם נגיע לזה ואם נצטרך לשפר את זה ושיהיה עורך דין חינם מטעם המדינה, זה נראה לי הכי ראוי שיהיה להם.

כן, בבקשה.

עו"ד הילה רותם סימון, ייעוץ משפטי, משרד הביטחון. המציאות היא שאכן פצועים נכים לוקחים עורכי דין. בתוך אגף השיקום יש התנגדות מאוד גדולה לזה, כי להבנתנו אין שום צורך בזה. נעשית עבודה וכוונה מלאה לתת את מה שמגיע כמובן בלי בכלל למצמץ. הרופאים שיושבים בוועדות ההכרה מזועזעים מהעניין הזה שיש עורכי דין. אנחנו מודעים לבעיה. יש עכשיו הצעת חוק להגבלת שכר טרחה. זה אחד. כרגע אין סיוע משפטי חינם לנכי צה"ל. יש סיוע משפטי חינם למשל לניצולי שואה. אנחנו רוצים מאוד. יש ניסיון לעשות את זה. יש עבודה עם משרד המשפטים. יש כוונה לעשות את זה.

תודה, הילה. אחד, אף אחד לא צריך להזדעזע. אנחנו חיים בעולם מודרני שאנחנו מבינים שאם אדם לא יודע לדאוג לזכויותיו ואם חלילה הוא נזכר באיחור ניכר, יתכן וזה פשוט השלכות הרות גורל, לכן אני חושבת שהחיילים עושים נכון. אף אחד לא צריך לעודד אותם לא לקחת עורך דין עד שאנחנו מביאים חלופה אחרת כדי לדאוג לזכויות שלהם, כי אני אישית אומרת לכם מפניות שהגיעו אליי, שאחרי שנים, עם עשורים של שנים, אנשים שלא קיבלו כלום ולא הכירו בהם כי הם לא ידעו למצות את הזכויות שלהם, לכן לא להגיד מזועזעים. זה מילה שיש בה איזה חוסר תום לב גם אם המערכת רוצה.

אני מבינה שהסיוע המשפטי לא נמצא פה. אני גם אשוחח עם עו"ד נוחי פוליטיס. אנחנו גם נזמין אותה לדיון הבא. למשל, במלחמה הזאת הם הביאו לקבוצות מסוימות בחינם בהחלטת ממשלה. אנחנו נדאג שזה יעבור בהחלטת ממשלה מאשר תיקון משפטי, כי זה חוק בעצם. אנחנו העברנו פה כמה פעמים תיקונים, מי כן יכול לקבל ומי לא. את נגעת בחלק מהקבוצות – ניצולי שואה. במקרים, אגב, של גזענות אני העברתי את זה שהמדינה יודעת לתת סיוע משפטי חינם. אני חושבת שהקבוצה הזאת, ראוי שהיא תקבל.

משהו ענייני למה שאמרת. אור, נציג צה"ל, ראש מדור מיצוי זכויות. יש החלטת ממשלה לגבי הסיוע המשפטי חינם לנכי צה"ל כחלק מרפורמת "נפש אחת".

נכי צה"ל או פצועים?

של פצועי צה"ל. זה אותו דבר.

זה לא אותו דבר, כי יש מי שכבר הוכר ויש מי שפצוע.

בתהליך הכרה זה לכולם. יש החלטה. יש אפילו תקציב של הכסף. מהבדיקה שלנו, זה תקוע במשרד המשפטים וכרגע זה לא הוקם.

אנחנו נטפל בזה. אנחנו שלוש חברות כנסת. אנחנו דואגות לדבר הזה. אם כבר יש החלטת ממשלה, אין שום סיבה שאנחנו לא נקדם אותה ואולי נעשה דיון ספציפית על החלטת הממשלה, אם הם לא יודעים להזיז את הדבר הזה.

הערה חשובה רק לנושא הזה של הסיוע המשפטי. גם אם הוא יינתן חינם, אחת הבעיות שאנחנו רואים כל הזמן זה משך הזמן שלוקח לקבל את עורך הדין.

זה יהיה פתיר. רן, אתה מכיר אותי. בואו נתחיל בלקבל עורך דין. גם בסיוע יש עורכי דין פרטיים שמשתפים איתם פעולה. אפשר לעקוב אחר טיב הסיוע ואיכות השירות והמקצועיות של עורכי הדין, אבל לתת להם לשלם עשרות אלפים ומאות אלפי שקלים זה מחדל, זו שערורייה.

מיכל, בקצרה.

אני באמת חושבת שלא נצליח לסגור היום את כל הפינות, אבל לפחות לפתוח אותן. אני לא מגיעה כרגע לאיך הודיעו. יש הרבה נקודות קטנות שהן לדעתי טעונות שדרוג מחדש. חילקתי את זה לשלוש קטגוריות. האשפוז – בזמן שהיינו בבית חולים התמיכה של המדינה לעומת השלב שהבן עבר לשיקום, לעומת השלב שהתחילו הניתוחים והוא שוחרר הביתה. הוא כאילו נקרא "משוחרר". אנחנו רק התחלנו את הסרט ומאותו רגע אנחנו לבד.

משוחרר לשיקום יום?

משוחרר לשיקום יום. הניתוחים עוד לא התחילו, שזה סדרת ניתוחים, ואנחנו מוצאים את עצמנו רצים אחרי רופאים, רצים אחרי אשפוזים, רצים אחרי הסעות, רצים אחרי הכול. אף אחד לא איתנו. לא מדברים איתנו, לא כלום. הנקודה הזאת הממה אותי.

אין לכם איש קשר שמלווה אתכם?

הייתה אשת קשר שהיא מסננת אותנו בקביעות.

של מי?

של משרד הביטחון.

חברים, אף אחד לא מתווכח עם משפחות אצלי. הן הרי לא ממציאות המצאות. לרשום לברר ואחר כך תיתנו תשובות.

הוא השתחרר למשרד הביטחון.

מה זה השתחרר? השתחרר לאשפוז יום.

אני אסביר. די מהר כשהוא הגיע לשיבא, הגיעה חיילת במדים עם ניירת ואמרה לו, יותם, בוא תחתום. ניגשתי, שאלתי אותה, על מה הוא חותם? היא אמרה, הוא חותם על יציאה מצה"ל, על שחרור. אמרתי לה, קחי את הניירת שלך, תברחי מפה קילומטר. הבן שלי לא חותם על כלום ואני לא חותמת על כלום. אני רוצה להבין על מה הוא חותם. מה את משחררת אותו? תבינו, חבר'ה, הילדים האלה נתנו את הנשמה למדינה, ואם תשאלו את יותם עד היום, הוא יגיד, הייתי מוכן למות על המדינה הזאת. הוא עדיין מדקלם את הדקלום הזה באמיתי. לא יכול להיות מצב כזה שאנחנו ננטוש אותם ונברח.

אין לכם עובדת סוציאלית של משרד הביטחון?

יש לנו והיא לא איתנו תמיד. אני אגיד עוד שתי נקודות חשובות שאני לא רוצה לשכוח. תקציבים להורים הם מעבירים לבן שיעביר להורים והוא לא מעביר, ואני לא האימא היחידה. יושבת פה עוד אחת. יושבות עוד רבות כאלה. התקציבים לא הגיעו להורים, כי מי מביא לפגוע ראש לחלק את הכסף לאימא שלו? אם בכלל יש כסף כזה.

דבר אחרון שאני רוצה לומר בנקודה הזאת שהיא מאוד חשובה. אנחנו באנו עם רשימה. לא עלינו, אם הילד נהרג, באים, מחבקים את המשפחה, תומכים בה. אם הוא נפצע קשה, תסתדרי, נשמה. היו גם מי שאמר לי, אתם לא האירוע. לכו. הבן שלכם נפצע, אנחנו נדאג לו. אתם תזוזו, תחזרו לעבודה. את המשפט הזה עד יום מותי אני לא אשכח. אתם לא תיקחו לי את הילד שלי היפה והחכם והמצליח, תביאו אותו מפורק, אני כמובן אצטרך להרכיב אותו אחרי זה ואתם תגידו לי, תסתדרי. לא, אני לא יכולה להסתדר. אני זוכרת שאני בעצמי הייתי צריכה לריב עם בתי החולים מי יביא את התותב, מאיזה ארץ, מה יותר איכותי. הם לא מוכנים לשלם. חבר'ה, לקחתם אותו? תדאגו לו. לא יכולים לדאוג לו? אל תיקחו אותו.

אני מסכמת פה, פנינה. תודה. יש לנו רשימה. אנחנו רוצים שתכירו בנו כנפגעי מלחמה או טרור. אנחנו רוצים תמיכה כלכלית. אנחנו רוצים הנחה בארנונה והקלות במס. רוצים שיראו אותנו. אנחנו לא רוצים רק שיראו אותנו בוכים. אנחנו רוצים שיתנו לנו יד לאורך כל הדרך.

תודה, מיכל.

אביטל, בבקשה.

אני אביטל שינדלר. בעלי נפצע אמנם כאזרח. אנחנו גרים בכרם שלום בעוטף עזה. מחבלים נכנסו לנו הביתה ב-7.10. ברוך השם בנס אני פה והמשפחה שלי חיה, אבל אני כל כך מזדהה עם מה שמיכל אומרת. בואו לא ניכנס להשוואות. ברוך השם שאנחנו לא במקום של האלמנות ושל אנשים שאיבדו את הכול.

פה ראינו זווית של אימא ופה זה פורום נשות הפצועים ממלחמת חרבות ברזל, נכון?

נכון. אני חלק ממקימות פורום נשות הפצועים יחד עם מוריה, נחמי ועוד כמה נשים, יוזמה שאנחנו בתור נשות פצועים בתוך כל המערבולת כשבעלי שוכב בטיפול נמרץ מורדם ומונשם, וכל אחת והסיפור שלה, צריכות פשוט להבין שאין מי שדואג לנו ואין מי שרואה אותנו.

כמה ילדים?

יש לנו שישה ילדים ברוך השם. היינו מפונים באילת. תוך כדי אני בטיסות לשיבא ומבינה שאין לי שום מעטפת כי כמובן לפצוע יש את המעטפת אבל לי אין עובדת סוציאלית שבאה ודואגת לי, כי הוא הפצוע ואני לא רלוונטית לסיפור.

הדאגה שלך זה דאגה בעצם לפצוע.

לגמרי.

זה חוסר ההבנה.

במסמך שכתבנו והעברנו, אנחנו לא נעבור על כולו אבל כן אני אשמח לגעת בכמה נקודות. בסוף שלו כתבנו, "אנחנו רוצים שתהיה פה הפיכה מחשבתית בכל הנושא הזה של הפצועים, להבין שכל המשפחה נפצעת. לא רק הפצוע נפצע. האישה, הילדים, ההורים, האחים. כל המשפחה הקרובה שמתגייסת, שנמצאת שם למען הפצוע בבית החולים, שאחר כך נמצאת למענו בבית, שאחר כך כל החיים סוחבת את זה". בעלי הוא קטוע יד, אז זה לא יגמר לנו לעולם, הפציעה הזאת. לא תצמח לו יד חדשה. מי שיש לה בעל פוסט-טראומטי, לעולם היא תחיה עם בעל שקשה לתפקד איתו בבית. זה לא משהו שהוא יעבור, ואנחנו סוחבים את זה, כל המשפחה. אם נחמי מרשה לי להגיד משפט שהבת שלה אמרה לה השבוע, "תפסיקי להסתכל רק על אבא ועלייך. תחשבו גם עלינו. גם אנחנו פה חלק מהסיפור", והיא לא יכולה כי יש לה בעל שהיא צריכה לעזור לו ולטפל בו, והיא לא יכולה להסתכל על כל המערכת המשפחתית. התפיסה הזאת צריכה להשתנות. כשכל המשפחה נפגעת גם האישה צריכה עובדת סוציאלית או POC או כל הדברים שיש לפצוע, שילוו אותה, שיגידו לה מה הזכויות שלה שכרגע אין אותם, אבל בעזרת השם יהיו אותם. זה דבר ראשון.

דבר שני, אני כן מדברת פה גם בשם נכי צה"ל, אבל גם בשם נפגעי ביטוח לאומי, האזרחים. יש פער מאוד גדול בין המעטפת של משרד הביטחון למעטפת של ביטוח לאומי. יש יתרונות לפה ויתרונות לפה, וחסרונות לפה וחסרונות לפה, אבל יש בשני המקומות דברים שממש כדאי לשים עליהם את הלב. גם בשם נשות השוטרים, שזה משהו שאנחנו באים ומוסיפים פה, נשים מהקבוצה שלנו. אנחנו היום 500 נשים בקבוצת חברות של נשות פצועי המלחמה הנוכחית בלבד, וזה לא כולם. אנחנו דוגמית ממה שקיים.

יחד עם נשות שוטרים.

שוטרים, פוסט-טראומטיים, פיזי, אזרחים.

מה נגעת לגבי המשטרה?

החברות שלנו מהמשטרה אומרות שפשוט אין להן שום מעטפת. מה שעוד משרד הביטחון קצת מקבלים, קצת רואים אותם, יש להן ליווי, יש להן משהו, והמשטרה - - -

תיכף נעשה גם השוואה. היא כאן במיוחד בשביל זה. תזכירי את שמך.

מיכל פיקל-דרי, ראש חוליית נפגעים של המשטרה. אנחנו שומעות מהן רשמים, כרגע הן לא יכלו לבוא, אני מקווה שבפעם הבאה תהיה גם להן נציגה, שממש הן לא מקבלות שום תמיכה. השבוע הצטרפה אלינו אישה של שוטר פצוע לקבוצה, שבעלה נפצע ב-7.10. היא לא ידעה על קיומנו. "לא ידעתי שהילדים שלי זכאים לטיפולים. יש לי בת בת 17 שהיא חייבת טיפול. לא היה לי איך לתת לה ולא ידעתי שהיא זכאית לזה". אני הייתי בהלם מהדבר הזה, והיא לא היחידה.

תיכף היא תשיב על זה.

חוץ מהדבר הזה שצריך לראות את המשפחה כפצועה, אנחנו פה כבר שנה שלמה מסתובבים בכנסת בין חברי כנסת, בין ועדות. התחלנו לעבוד ממש מההתחלה. הרבה דברים שאמרו לנו, לא, זה לא בעיה, תוך רגע אנחנו נפתור, עד היום אנחנו סוחבות את זה. אובדן ימי עבודה – כשהבעל משתחרר לשיקום יום. עד היום נשים מתפטרות אחת אחרי השנייה מהעבודה שלהן כשהבעל משתחרר לשיקום יום, בדיוק כמו שמיכל אמרה. המעטפת בבית חולים עוד איכשהו, יש מישהו שמסתכל עליך, מישהו שהולך איתך. הבעל משתחרר הביתה, האישה צריכה גם לשאת אותו כי הוא לא חוזר בריא הביתה, וגם לשאת את כל החיים שמצפים שהיא תחזור לשגרה. היא צריכה לחזור לעבודה. זה לא קורה. או שמורידים אחוזי משרה או שמתפטרים. לרוב זה מה שקורה אצל הנשים אצלנו. בזמן אשפוז יש אובדן ימי עבודה לאישה. היא לא צריכה ללכת לעבוד כי היא מטפלת בבעלה. ביום שהוא משתחרר, יום אחרי זה היא מסיימת לקבל.

כן, זה מה שאמרנו בפעם הקודמת.

זה משהו שכבר שנה שלמה אנחנו אומרות אותו. נשים נכנסות למצוקות כלכליות.

למרות שצריך לקחת אותו יום-יום לבדיקות ולמרות שהוא לא יכול להיות בבית לבד.

בזבזתי מלא ימי מחלה שלי על חשבוני. אני מדריכה במשרד החינוך. אף אחד לא החזיר לי אותם, עשרות ימי מחלה.

אני מקווה שהיום יהיו לנו בשורות. אחרי הדיון הקודם זה מה שעלה בעיקר. יש הרבה סוגיות. אני רואה את הסוגיות הן בדיני העבודה, הן ברווחה כלכלית לא ולא רק רווחה כלכלית, גם נפשית. יש פה פערים למשל עם המשטרה. מיכל, את אחראית במשטרת ישראל על התחום?

אני אחראית על כל תחום הנפגעים במשטרה.

על הזכויות.

כן.

בסדר גמור. אנחנו עובדים בוועדה הזאת בקצב מאוד מהיר. אין דבר שאישה של נפגעי צה"ל או שב"כ, מוסד, כל מערכת הביטחון, תקבל, שלא תקבל במשטרה. אני מבקשת, אתם עושים איתם שיעורי בית. אם אתן רוצות, את יכולה עכשיו לסמס לה שתביא נקודות, מה למשל היא לא מקבלת. ממה שאני מבינה, הן לא מקבלות כלום. אגב, דווקא בעבר כשהיו פה דיונים בפערים בין נשות הנופלים, דווקא שם עוטפים יותר. המשטרה הקדימה את צה"ל.

אם יורשה לי, לפני הכול, חיבוק גדול ואהבה גדולה באמת לכולכן. אתן לביאות ומדהימות ואני מאחלת באמת רק טוב. שנייה לפני שאני אומר, ושוב, זה לא מתוך איזה מקום מצטדק. חשוב מאוד לזכור שמשטרת ישראל פעם ראשונה הייתה בפעולת לחימה ביום של ה-7 באוקטובר. משטרת ישראל בדרך כלל מתעסקת עם סד"צ, עם פח"ע, עם אירועים כאלה.

חד משמעית משטרת ישראל, אנחנו יודעים, גבורה עילאית של השוטרים.

לגמרי. לעניין מעגלי התמיכה חשוב לציין שהלחימה הייתה ביום הלחימה הראשון. אחר כך השוטרים שלנו נתקלים באירועים כאלה ואחרים. יש יוזמות מקומיות ביחידות, במיוחד באלה שהם בחזית הלחימה, אם זה מחוז דרום, אם זה מחוז צפון, אם זה היחידות המיוחדות שלנו בהיבטים של מפגשים ושיח, וככל שעולות מצוקות הן מטופלות בכל ההיבטים.

כן, אבל מה זה יוזמות מקומיות? יוזמות מקומיות זה אקסטרה. זה וולונטרי. אני רוצה תוכנית סדורה של משטרת ישראל. אין דבר כזה וולונטרי.

אני איתך.

גבורה עילאית. דווקא בגלל הגבורה שהייתה, יום אחרי לא לשכוח את הגיבורים האלה.

חלילה. יש לנו מערך חוסן מלא שכבר מימי החלימה הראשון התחיל בהסברה אינטנסיבית.

מה אתם נותנים? כמה תקציב אתם נותנים לילדים?

בהיבט החוסני יש לנו 15 מפגשים על חשבון משטרת ישראל.

למי?

לשוטרים, לבני זוג לטיפולים משפחתיים.

דיברתי השבוע עם כמה נשות שוטרים שלא יכלו להגיע, אבל כדי לייצג אותן פה. הן אומרות, הפצוע עצמו, מעט מאוד טלפונים מהיחידה מקבל. לא כולם יכולים לחזור לתפקד.

מוריה, אני לא אוהבת אמירות כאלה ספורדיות, יש לנו חוסן. תגידי לי מה התוכנית, כמה תקציב, כמה ילדים מקבלים חבילה, לא יודעת מה, יש 10,000 שקלים לשנה לטיפול בילדים. אני רוצה ממש פירוט.

אין בעיה. אני אעשה את הבדיקה מול גורמי החוסן שלנו.

מה זה בדיקה? את ראש מדור נפגעים.

אני ראש חוליית נפגעים. יש לנו ראש מערך בריאות הנפש שהוא מטפל בהיבט החוסן. הוא גם זה שמממן את זה ומטפל בזה.

אני אומרת לך כזה דבר. את באת לא מוכנה וזה מרגיז, ואני אסביר למה זה מרגיז. האנשים האלה הקריבו מדמם. לא אני, לא את ולא מי שיושב פה מבין מה זה אומר, חוץ מהמשפחות. חלקם בלי גפיים, אנשים עם פגיעות ראש, אנשים משותקים, פוסט-טראומטיים, ואז "אני אבדוק". לא. לא מתקבל על הדעת. את ידעת שיש דיון. כולכם ידעתם שיש דיון. תיכף אנחנו נגיע למשרד הביטחון.

קיבלנו את הזימון אתמול.

מיכל, תבואו בתלונות לשר שלכם. אני מבקשת, לימור, אם את יכולה לטפל בזה. לתת זימון יום לפני זה דבר מוטרף.

גם המצע לדיון לא דיבר על זה.

משרד הביטחון גם קיבלו. מתי קיבלתם את הזימון? לפני החג.

אני קיבלתי אותו אתמול בצוהריים.

מיכל, אני מנסה לדון אותך לכף זכות על זה שאמרו רק אתמול. התפקיד שלכם זה לשרוק את זה בלילה מתוך שינה, מה מקבל חייל. יש לו פיזיותרפיה, אנחנו לוקחים אותו, נותנים להם הסעה. יש שוטרים שלוקחים את האישה. דברים בסיסיים. לא צריך הרבה. הילדים האלה משלמים מחיר, הנשים האלה משלמות מחיר. אני לא רוצה בכלל להיות במקום שמסביר ומטיף. אני רוצה את התוכנית שלכם עד מחר. עד מחר אני רוצה לקבל אותה כתובה, מסודרת, ואנחנו בפעם הבאה נתחיל אתכם.

אין בעיה.

אני אומרת לכן, נשות הפורום היקרות, אני יודעת שקשה גם כשהבעל פצוע וגם להגיע לכנסת, אבל תעשו מאמץ, תביאו גם את נשות השוטרים.

פנינה, יש שני דברים שאני חייבת לומר. פניתי למשרד האוצר. קיבלתי תשובה כזאת בטלפון: "ביום שנעזור לכם לא יישאר כסף לפגזים לעזה".

עם מי דיברת?

עם בוכריס, היועץ של סמוטריץ'. הוא סינן אותי. הוא לא נותן לי להתקרב לסמוטריץ'. הוא כל פעם עוצר אותי, אבל הוא אמר לי: "ביום שנעזור לכם לא יישאר כסף לפגזים לעזה". אני לא מדברת על כל מי שסיכת ביטחון דקרה אותו בצבא. אני מדברת על פצועים קשה. 31 מיליון שקל המדינה נתנה לפני שבועיים בערך לנשות הכותל. להן יש לכם כסף. לבנים שהלכו להתגייס, למשפחות שלהם? אני לא באה ואומרת עכשיו, תנו מעטפת כלכלית לסבתא ולדודים ולנכדים. אני לא חיה בסרט, אבל אני כן אומרת, למעטפת המצומצמת שעוטפת את החייל, תעזרו.

מיכל, הדברים שלך מובנים ואני רוצה לומר כזה דבר. יועצים למקבלי ההחלטות שאומרים דברי איוולת, הם לא תורה מסיני. אני אומרת לך את זה חד וחלק. אתם תקבלו את מה שמגיע לכם. תאמיני לנו, אנחנו בוועדה הזאת נחושות, לא מוותרות, וגם משרדי הממשלה יודעים את זה. תמיד אני אומרת את זה אבל זה ממש ככה. אף אחד לא עושה לכם טובה ולא צדקה.

אביטל, בבקשה.

אנחנו כבר בתוכנית מאוד ארוכה מול אגף השיקום על הרבה דברים שביקשנו שיורידו לפרט, אבל כל פעם התשובה היא, אין לנו תקציב. פנינו למשרד האוצר. אמרנו, הם טוענים שאין להם תקציב.

מתי?

הרבה פעמים.

ואז הם אומרים, יש תקציב.

הם אומרים, יש להם תקציב והם לא מחלקים אותו כמו שצריך. אמרנו להם, תיפגשו. שתהיה פגישה, משרד האוצר, משרד הביטחון. תריבו ביניכם. לנו לא אכפת.

תודה, אביטל.

אתם לא צריכים להתעסק עם זה. זה בכלל הזיה שאתם צריכים להתעסק עם זה. אני חושבת שיש פה איזה שהן נקודות הנחה שמתפספסות, כשלא מבינים שחלק קריטי בשיקום של הפצוע זה המעטפת שלו. אף אחד לא יכול להבין בכלל מה המשמעות של המעטפת הזאת כדי שהלוחם, השוטר, האזרח שנפצע ב-7 באוקטובר וגם אחר כך. המעטפת הזאת היא קריטית לשיקום שלו. בלעדי המעטפת הזאת הוא לא משתקם.

מה זה לא משתקם? כל המשפחה יכולה לקרוס. ההשלכות על הבית הן אדירות.

אם אין שם את ההורים שנמצאים צמודים, אם אין את האישה שנמצאת צמוד. זה לא רק להיות בגוף, זה להיות בנפש.

באנו לשאול, איפה המדינה?

כדי שהן יוכלו להיות שם עם הנפש שלהן, הן צריכות לקבל את המענים הנפשיים והעזרה והתמיכה והחיזוקים.

תודה.

זה התפיסה שצריכה להיות, שאנחנו נותנים מענים למשפחה. אנחנו משקמים את הפצוע.

אני עושה הפסקה עם נציגות המשפחות. אני אחזור אליכן. אנחנו באנו לכאן כדי לעבוד, ובשביל לעבוד אנחנו נצטרך לראות איפה הפערים, אם קיימים פערים, אם צריך לבצע שינויים. לפעמים במענים שקיימים ולא רלוונטיים בימנו, צריך לשנות את המענים. נתחיל במצגת של אגף השיקום.

הילה רותם סימון, יועמ"שית משרד הביטחון לאגף השיקום, בבקשה.

שלום לכולם, התפיסה המובילה את אגף השיקום, לפעמים זה מקומם כשאומרים את זה, אבל קחו רגע להבין את זה. אנחנו רואים את הנכה ואת שיקומו כמטרת העל, כדבר המרכזי. אגף השיקום מודע היטב לכך שהמשפחה היא כלי משמעותי מאוד בשיקום שלו, ולכן מה שניתן עד היום ומה שבוחנים ומקווים להמשיך ולהוסיף לתת בעתיד נעשה מתוך הפריזמה הזו, שיקומו של הנכה. יש כאן התבטאויות של עזרה באופן כללי למשפחה או לאישה שסובלת. ללא ספק, כל מי שיש לו עיניים ולב יודע שהמשפחה ספגה פגיעה מאוד קשה, אבל עדיין כל מה שנעשה בתוך אגף השיקום הוא מתוך הפריזמה הזאת, ומכאן אני מתחילה.

אנחנו, האמת, לא נפגשנו עם אימהות פצועים, נפגשנו עם נשות פצועים.

נפגשתם. היה שיתוף ציבור.

שלושה דיונים ארוכים ותשומת לב מלאה.

אגב, אני רוצה לפרגן על זה. לא כל המשרדים יודעים לעשות שיתוף ציבור לפני שיוצאים לדרך. שיתוף ציבור זה כלי הכי חשוב.

שלושה מפגשים ארוכים עם הנשים עצמן, ועוד שני דיונים שלנו בתוך האגף.

שזה בחודשים האחרונים.

זה החל לדעתי בדצמבר 2024.

בחודשים האחרונים זה נקרא. הלאה.

ברגע שעלה הצורך עם המלחמה. בהתחלה לקח זמן להתארגן, אחר כך עלה הצורך מאת הנשים. הוקם צוות, נעשתה חשיבה, עלו כל מיני בקשות. מיפינו את הבקשות. ראינו למה אפשר להיענות ולמה לא, ואני רוצה להציג בבקשה.

(הצגת מצגת)

סקירה כללית על פצועי חרבות ברזל. יש לנו כ-17,000 פצועים, אפשר לומר חדשים.

50% צעירים מתחת לגיל 30. אני אשמח לקבל את הנתון, כמה נשואים עם ילדים וכמה מאושפזים. הלאה.

הממוצע של אשפוז הוא חודש.

באזור ה-170.

170 מאושפזים היום?

כן.

לפני המלחמה יושמה רפורמת "נפש אחת" שבה ניתנו מענים מיוחדים לפצועי נפש.

שר הביטחון לשעבר, ראש המפלגה שלי, בני גנץ, הוביל את זה.

נכון. מה שאני אומרת עכשיו זה התמיכה למשפחה לפצועים פיזיים, ואחר כך יהיה לנו את האקסטרות שניתנות לפצועים שהם נפש, PTST. התמיכה בבני משפחה הם כאלה – טיפולים נפשיים לבנות הזוג, 12–24 טיפולים נפשיים בשנה.

24 לבת הזוג?

לבת זוג.

קובי מורלי, עו"ס מהיחידה לשירותים פסיכו-סוציאליים באגף השיקום במשרד הביטחון. רציתי לדייק שבנושא של הטיפול הנפשי, קודם כל פה מדובר לפצועים שהם במעמד הכרה. ברגע שמישהו מוכר הם מקבלים טיפול נפשי. ההורים מקבלים לכל החיים, בני/בנות זוג לכל החיים.

מה זה במעמד הכרה? מי שפצוע, פצוע.

במסגרת רפורמת "נפש אחת" כל מי שהוא מוכר באגף שיקום על נכות של נפש או ראש, יש זכאות לבני המשפחה. ההורים מקבלים טיפול נפשי כל החיים. בני/בנות זוג מקבלים טיפול נפשי כל החיים והילדים שלהם מקבלים מגיל 7 עד גיל 30. כל מי שהוא פצוע חרבות ברזל על נפש ויש לו מעמד הכרה עקרוני שבוודאי הוא יוכר באגף שיקום, הוא זכאי לאותו דבר. בני המשפחה מקבלים טיפול כמו שציינתי מקודם.

לכל החיים?

כן.

מה אם זה גוף?

מי שהוא מוכר על פציעה פיזית, אגף שיקום, מה שהוא עשה בהתחלה, הוא אמר, אנחנו נותנים טיפול נפשי של 24 טיפולים לכל בני המשפחה – גם להורים, גם לבני/בנות זוג, גם לילדים וגם לאחים מגיל 7 עד 18, כי גם עלה הצורך הזה.

24 טיפולים.

נכון.

בוא נשמע את הפער. מה נאמר לכן?

12 טיפולים לאחים. ביקשתי, ממש הייתי צריכה.

בשביל זה אנחנו פה, גם לצמצם בין הפערים. אחר כך, גם אם נצטרך לצאת בקמפיין או בהנגשת הזכויות בדחיפה לתוך הפלאפונים של בנות הזוג והאימהות, אנחנו נעשה את זה, כי זה מה שעשינו עם נשות המילואים ששם זה במאות אלפים, וזה הצליח יפה. פה לא הגיוני. אתם קיבלתם SMS מתישהו?

לא.

זה תרשמו לכם בבקשה. לא הגיוני שאשת מילואימניק תקבל, אבל אישה של פצוע לא תקבל – שלום, כנסי בלינק הזה, תרימי טלפון. זה דברים בסיסיים. אגב, לא הרבה כסף.

על זה יש לי הרבה מה להגיד. אנחנו נשים את זה בצד. אני אגיב על הכול. זה אירוע בפני עצמו. הפצוע, החייל, כל עוד לא מונה לו אפוטרופוס - - -

לא, לא, לא. גבירתי, סליחה, אין דבר כזה. תנחתי לכנסת ישראל. אנחנו כשלוחי הציבור והקול של הציבור. את תעשי את ההתאמות שנדרשות.

החוק קובע למי יש כשרות - - -

עובדתית ידענו לעקוף את זה עם נשות המילואים. כנראה את לא הקשבת למה אני אומרת. המילואימניק הוא הלקוח של הצבא.

זה לא מה שאני אומרת.

את אמרת, אין דבר כזה. מי אמר שאת מונעת אפוטרופסות? אני רוצה סיוע למשפחה, אני רוצה סיוע לנשים. הוא שוכב פצוע.

שיהיה מאוד ברור. אני רוצה לדייק. זה לא מה שנאמר. לא לזאת הייתה הכוונה. אנחנו נדבר גם על הדרכים שהסברנו על איך אפשר להגביר את התקשורת שלהם עם אגף השיקום.

הובנת לא נכון. בואי תסבירי את עצמך עוד פעם. את אמרת, כל עוד לא נמנע ממנו אפוטרופסות, זה מה שאני שמעתי, אנחנו לא צריכים ליצור קשר עם הנשים.

לא, זה לא מה שאמרתי, חד משמעית. בואי נשים את זה על השולחן עם דגש מתחת עם מרקר. זה לא מה שנאמר.

אוקיי, אז מה אמרת?

בואי נשים את זה רגע בצד.

זה שאישה של פצוע לא מקבלת כל התקופה הזאת SMS אחד של תמיכה, הוא בעיה. אנחנו כבר בשנת 2025. לפחות לינק שאומר, שלום, אנחנו ככה וככה רוצים לסייע, זה הלינק עם כל הזכויות, א', ב', ג', סיוע לילדים, קייטנה, יום הפוגה. תעשו משהו. אני אומרת לך, בן הזוג שלי במילואים גם עכשיו. זה ממש מקומם. אני אומרת, חלילה אם הוא היה נפצע ואני לא הייתי מקבלת איזו הכרה מסוימת בתור אימהות, בתור נשים שרצות כל היום לבית חולים, ואני, מה לעשות, לצערנו גם אנחנו היינו הרבה פעמים בבית חולים. סיוט.

לכל פצוע יש POC, יש איש קשר.

שמסנן אותו.

זה לא מה ששמענו בצוות. שמענו הרבה תשבוחות על נשות הקשר והעובדות הסוציאליות. יכול להיות, וזה חמור ואנחנו בהחלט לוקחים את זה - - -

הילה, אם את באת לכאן כדי לחשוב שאת יודעת הכול, את במקום הלא נכון. תרשמי גם את ההערות שלנו כוועדה. זו תהיה ההנחיה.

בסדר גמור.

אני בטוחה שיש איש קשר ויכול להיות שצריך לשפר.

מאה אחוז.

קרה לנו לא מעט פעמים, להבדיל אלפי הבדלות, עם משפחות החטופים ששמו להם איש קשר ובכלל איש הקשר לא יצר קשר או שהראש בכלל נמצא במקום אחר. בטח המצב הרגשי והנפשי הוא לא תמיד זמין ופנוי, לכן צריך יותר אקטיביות של איש הקשר כדי לסייע למשפחות האלה. להגיע פיזית ולייצר אמון. זה דברים רגישים. מה שאנחנו מדברים זה עולם אחר לגמרי. זה לא רק העניין של איש הקשר. זה גם לדעת שמשרד הביטחון כמערכת רואה אותם. יכול להיות שאנחנו טועים. יכול להיות שיגידו לי הנשים שזה מיותר, אבל אני מרגישה שאין להן מישהו שיודע את כל הזכויות. אתם פעם קיבלתם משהו שריכז לכם את כל הזכויות? זה הדבר הבסיסי.

באזור האישי של כל חייל יש מה שנקרא מצפן זכויות.

אבל החייל לא במצב. תשלחו את זה במקביל לנשים – יש לכם איש קשר כשאני נפצע.

נכון, וזאת אחת המסקנות של הצוות שהוקם, ואנחנו נגיע לזה.

אבל אתם ממילא לא רואים את האימהות, אז מה זה משנה?

את אותם הדברים שאנחנו דורשים ביחס לנשים של, והמשפחה, גם את האימהות.

בסוף זה נוגע לבעלי משפחות גם אם הם גרושים ויש שם אימא שמטפלת לבד בילדים.

גם בנשואים ההורים מעורבים. אין בכלל ספק.

בואו נתחיל בזה שנכיר בזכויות של הנשים של הנשואים. אני לא מצפה מכם לקפוץ לכיתה י"ב.

אם אנחנו הקמנו עמותה שתדאג לעצמנו, זה אומר שאף אחד לא דואג לנו. את כתבת פה שיש שכר במקום העבודה. אני קיבלתי 5,800. אני לא מרוויחה 5,800. זה מה שקיבלתי כפיצוי על זה שאני לא בעבודה.

כמה זמן לא היית בעבודה?

שלושה חודשים ראשונים לא הייתי בעבודה ואז יכולתי לברוח כי ראיתי שאין לי משכורת. הלכתי למשרד הביטחון, רצתי לאותה אחת ואמרתי לה, אתם לא נורמליים, המשכנתא שלי יותר מ-5,800, אז היא עשתה לי ג'סטה והחזירה לי את המשכורת שלי.

קיבלת על השלושה חודשים?

בסוף רטרואקטיבית אחרי שנלחמתי על זה.

זה כנגד תלושי שכר. זה לא ג'סטה ולא כלום. יש נוהל מסודר. בסוף זה עובד לפי תלושי שכר. כמו שאמרת, אף אחד לא עושה טובה. אף אחד לא עושה ג'סטות. עובדים לפי נהלים.

מה הציפייה שלכם?

הציפייה להגיש תלושי שכר ולפי זה היא תקבל.

אימא שיש לה ילד פצוע קשה, עכשיו תתחיל להתעסק עם תלושי השכר שלה?

צריך איזה שהוא מנגנון.

אז איך אנחנו נדע כמה להחזיר לה?

חברים, אני רוצה לומר כזה דבר. יכול להיות שהדברים התחילו יותר להתהדק אחרי המפגשים עם הנשים. אני יודעת שנעשית עבודה, אבל יש אימהות שחוו מרדף אחרי המערכת. זה נקודה שצריך לרשום ולעשות בקרת איכות אצלכם של שירות, כמה זמן לוקח מרגע שפנתה אימא של פצוע או אישה של פצוע עד שהיא מקבלת. תראו את טווחי הטיפול. או שאנחנו יורדים לרמת הפרקטיקה או שאנחנו יכולים להתווכח פה, כל אחד ירגיש בסוף לא סבבה, אנחנו נכפה איזו הנחיה. לא, זה לא המטרה שלנו. מציפים לכם קולות שהם לא יסולאו מפז.

כן, בבקשה.

שמי שרית ואני אימא של עומר. עומר נפצע בפברואר. אני, אגב, חד-הורית ואצלי האירוע הוא הרבה יותר חמור כי אני מנהלת את הכול לבד. הרדיפה אחרי משרד הביטחון היא בלתי נלאית. בתוך התהליך הבן שלי היה נכה ב-100% ארבעה חודשים. הוא שייך לימ"ס איו"ש, אגב משטרה. התעלמו ממנו לגמרי. ימ"ס זה מסתערב.

מבאס אותי לשמוע, משטרת ישראל שהשוטרים שלה נתנו את הנשמה שלהם.

הוא נשכח. אני רוצה לספר על אירוע הרבה יותר חמור מזה, שזה מכעיס אותי, אפרופו. חבר שלו מאותה יחידה הוא חייל בודד בצבא. ההורים שלו באוסטרליה. הגיע לפה כדי להילחם.

שוטר?

ימ"ס איו"ש.

אוקיי, שוטר בודד.

כן, והילד הזה נפצע חודשיים אחרי הבן שלי. נורה ביד. רצו לכרות לו אצבע. בסופו של דבר כביכול הצליחו להציל את האצבע. הילד רודף אחרי משכורות, אחרי תנאים, אחרי זכויות.

והוא בודד פה בארץ, בא מאוסטרליה.

הוא רץ מבית לבית.

אני רוצה שתביאו את התיקים האלה לפה, בבקשה.

אני רוצה עוד לספר. עד כדי כך שאני שבוע שעבר בכיתי כי החליטו לכרות לו את הילד, למה? הזנחה פושעת. לא הצליחו לרפא לו את היד, ולא רק שלא הצליחו, הוא נאלץ לכרות עכשיו את היד. זה אירוע אמיתי שאני מלווה אותו בצמוד, למה? כי משרד הביטחון נעלם ממנו. אני העברתי אותו לסניף רחובות. סניף רחובות, היחיד שעובד בכל היחידה. יש עובדים והם מדהימים. ברחובות הם מדהימים אבל הם היחידים. הוא עבר מהצפון לאזור רמת גן. מרמת גן אני העברתי אותו לאזור רחובות כדי שהם יטפלו בו. יש שם בחורה מדהימה.

משהו לא עובד. היא אומרת לכם איפה הוא עובד, אבל כשחייל בודד, שוטר מגיע באמת על ציונות, ואני הייתי שרת העלייה והקליטה. אני יודעת מי האנשים האלה. אין דברים כאלה. הוא צריך לרדוף ובסוף היא שמטפלת בבן שלה צריכה לעזור לו. אני בטוחה שהיא עושה את זה באהבה ולא מרגישה שהיא עושה איזה חסד, אבל זה בושה.

הוא בא לגור אצלי.

משטרת ישראל, האמת, זה צריך להדיר שינה. צריך לדפוק על השולחנות ולדאוג שאת מביאה לפה תוכנית. אני רוצה שתעבירי את התיק שלו. אני רוצה דוח מפורט על מה קרה עם התיק שלו.

אני רוצה רגע להתייחס ספציפית למקרה הזה כי אני מטפלת בו באופן אישי. אני לירון שגיא כהן, מנהלת אגודת ידידי ארגון נכי צה"ל. קודם כל אני אגיד שארגון נכי צה"ל שבסוף היא ארגון יציג, עמותה פרטית, יש לנו פרויקט שמלווה את החיילים הבודדים הפצועים של חרבות ברזל.

הנה לך חייל שלא מלווה.

החייל הזה פנה אליי כשהוא חזר ארצה. הוא היה בחו"ל שלושה חודשים וחזר ארצה לניתוח.

הוא היה בחו"ל שלושה שבועות. הבן שלי היה איתו.

דניאל, נכון?

נכון.

כשדניאל חזר ארצה הוא פנה לעובדת שעובדת אצלי באגודת הידידים.

הילד פונה.

הוא פונה אחרי שהתעלמו ממנו, אליכם?

אני מזכירה שאני ארגון נכי צה"ל. אני לא משרד הביטחון.

מה את הרגשת, שהתעלמו ממנו?

לא. היו פערים, אני מסכימה. אני רוצה להגיד שאני באופן אישי מימנתי לדניאל לינה במלון - - -

את צריכה לממן? לירון, לא מקובל עליי. אני מכירה את הארגון שלכם ואני לא מבינה את השורה התחתונה. זה לא התפקיד שלך. אני רוצה לשמוע את משרד הביטחון.

אני מסכימה. היו פערים.

I rest my case. כשבן אדם בודד מגיע ארצה וצריך להילחם ונלחם - - -

לירון, את קפצת במקום שאת לא צריכה. אם יש לך רשמים - - -

תנו לי שנייה להשלים את המשפט. אני רוצה להגיד שברגע שהמקרה הגיע אלינו והיו שם פערים, חיברנו מייד גם לאגף השיקום וגם לצה"ל.

זה לא טופל.

לירון, לא רלוונטי ואני אסביר גם למה. אני מאוד מעריכה את העבודה שלכם. אני לא חושבת שכל אחד צריך להגיע ללירון בשביל לקבל יחס. פצוע הוא פצוע. הוא צריך לקבל קודם כל יחס מהמערכת, ממשרד הביטחון, ולא צריך להגיע לאור או להילה.

אני באתי מהמקומות האלה שלאזרח או לאזרחית נורא קשה להגיע לאנשים, מה שנקרא, שיושבים על השיבר. המטרה שלי בחיים זה שהם לא יצטרכו להגיע בכלל לאור. הם צריכים להגיע לכתובת שמצוינת ושהם יודעים שהם צריכים לפנות אליה. מה שמקומם אותי פה זה שהוא צריך לעשות סללומים ולהגיע למשפחה, סוג של מלווה, ואחר כך לארגון נכי צה"ל בשביל בכלל לקבל יחס כדי להגיע לאור. זה עקום. אם עכשיו כורתים לו את היד, זה עוד יותר עקום.

אני רגע אגיד מילה על זה. את צודקת שצריך לייצר מנגנון שהמקרה הזה יגיע בערוצים המקובלים מלמטה. אני אגיד שאני מלווה אותו אישית. מהרגע ששמעתי על המקרה עצרתי את היום שלי, הרמתי אליו טלפון. אני מדבר איתו פעמיים בשבוע. באותו רגע התקשרתי לראש המחלקה שלנו. אמרתי לה, תקשיבי, אני רוצה שתשמעי על המקרה הזה, חייל בודד לפני כריתה. אמרתי לו, אני אישית בא איתך לרופא.

עשית בדיקה איפה זה נפל, איפה התעלמו ממנו? כמה זמן הוא פצוע?

הוא פצוע כבר תקופה יחסית ארוכה. שנה.

מתי הוא הגיע אליך, אור?

לפני חודש אני שמעתי - - -

אתה מבין איזה מחדל זה?

הוא גם קיבל מענים. אם תרימי אליו מחר בבוקר טלפון, פנינה, מדגמית, ותשאלי אותו האם יש לך פערים? למעט פער אחד שאנחנו בשיח על רכב כי הוא לא זכאי כרגע, כל הפערים הוא אומר שהוא מקבל מענים יחסים טובים. זה לגבי המענים.

אני אגיד לך מה למדתי בחיים. בסוף הילדים האלה הם יפתחו בפני החבר והאימא של החבר. כשהיא מספרת לך מה היא שומעת מהחייל ומה הוא מרגיש, ובסוף מגיע רק אחרי שנה למצב שיש תשומת לב, ואני שמחה שעכשיו יש בזכות לירון והחיבור את תשומת הלב, אבל תבינו, אתם לא רוצים עוד דניאל, נכון?

פנינה, זה לא בזכות לירון. זה בזכותי שהעברתי אותו לרחובות.

ברור. אני אומרת, תבדקו את עצמכם. יש כמה רבדים. יש את ארסנל הזכויות ששם יש חלוקה כמו שאמרתי. יש רווחה, כלכלה ועוד, אבל יש גם את רמת השירות ופה אני רואה בעיה קשה, למה? אחד, בואו נודה על האמת. גם לא היינו בסיטואציה של מלחמה שכזו עם כל כך הרבה פצועים. אנחנו צריכים לבדוק את עצמנו ולבדוק אם המערכת היא מיושרת, אם יש מספיק תקנים של אנשים. תיקחו מבקר. תגידו, אנחנו עכשיו שמים מבקר סמוי לראות איפה עובד, איפה לא עובד, אחרת זה לא יעבוד. אתם יכולים לעבוד כמה שאתם רוצים על זכויות. אם לא יהיה מי שיגיד להם מה הזכויות, אם לא יהיה מי שמאיר פנים אליהם, אם לא יהיה מי שידחוף להם את זה שאנחנו עובדות על זה, אני וחברת הכנסת מירון, המון, בדחיפה את הנושאים האלה, אנשים יפלו בין הכיסאות. השנה הראשונה היא קריטית ולי ממש כואב שדניאל במצב הזה.

בזכות המקרה הזה אנחנו הפקנו דוח. אנחנו במעקב וגם לקחנו את זה שזה יהיה בדחיפה. קצינות הנפגעים פונות לחיילים הבודדים בדחיפה, מבקרות אותם יותר כי אנחנו מבינים שזאת אוכלוסייה עם קשב. אנחנו תמיד מנסים להתייעל. אנחנו לומדים.

אור, תקשיב, אתה מאוד אסרטיבי. תיכף תסבירו לי את החלוקה בינך לבין הילה.

אני צה"ל, היא משרד הביטחון.

אתה אחראי גם על הפצועים של משטרה?

לא.

אולי נעביר את כל הפצועים של המשטרה אליכם?

בואי נעשה סדר. אנשי כוחות ביטחון שהם עדיין בתוך הארגונים שלהם, הם מטופלים בתוך הארגונים. חייל של צה"ל מטופל על כל המערך של צה"ל.

מי שהיה מסופח למשטרה?

הם עדיין משרתים במשטרה. הם עדיין משרתים בצה"ל. הם של צה"ל, הם של המשטרה. ברגע שהם משוחררים מצה"ל, משוחררים מהמשטרה והם נכים, הם מגיעים אלינו לאגף. אני אעשה רגע סדר גם בין פצועים לבין נכים, מה זה ההכרה, אבל רגע נבין את החלוקה. כל עוד הם במשטרה או בצה"ל חיילים, הם מטופלים על ידי הגופים האלה.

הבנתי. אני חייבת לדייק גם עצמי. היו פה טענות שישר משחררים אותם. ברגע שהאדם פצוע, זה חורה לי, אבל מה שקורה, משחררים אותו ואז הם מגיעים אליכם.

אנחנו לא מפסיקים ללוות גם כשהוא עובר לטיפול באגף השיקום. אנחנו כצה"ל ממשיכים ללוות.

אני רוצה בבקשה לתקן. דנה פנחסוב, ארגון נכי צה"ל. זה חצי נכון מה שאמרת. זה נכון לגבי חיילים בסדיר, בין אם הם במשטרה או בצה"ל. לגבי קבע, שוטר במסגרת העבודה שלו שנפצע והוכר על ידי אגף השיקום יכול להמשיך לעבוד ולקבל שירות, טיפול וכל מה שצריך מאגף השיקום, לא מהמשטרה. הוא יכול להמשיך לעבוד.

אני לא מצליחה להבין את זה.

אני רוצה לדייק ולהסביר. יש כמה אלפי שוטרים היום שהם מוגדרים כנכי צה"ל, קיבלו אחוזי נכות. יש גיבורים בתוך המשטרה, קטועי רגליים, ידיים, פוסט-טראומטיים.

מי מטפל בהם?

אגף השיקום מטפל בהם.

פנינה, הנושא היום זה אימהות, לא החיילים.

אל דאגה, זה ברור. אני מנסה להבין. יש שני סוגי שוטרים, סדיר, נגיד שבאו מהצבא, ויש את אלה שהם משרתים במשטרה. שני השוטרים היקרים האלה נפצעו. מה קורה אם מי שהיה סדיר חוזר לצבא?

יקבל טיפול בר"ם 2 כל עוד הוא בסדיר, וכשהוא משוחרר מהסדיר יקבל טיפול מאגף שיקום.

בסדר, זה בצבא, הוא חוזר לצבא.

נכון.

אני עכשיו שואלת מה קורה עם השוטר. איפה הוא מקבל את השירות?

אגף שיקום.

מי שבקבע מטופל על ידי אגף השיקום במשרד הביטחון. מעבר לזה יש עוד טיפול שניתן לו במסגרת היחידה שלו במשטרה.

הטיפול העיקרי הוא צריך להיות על ידי אגף השיקום, אבל המשטרה לא יכולה להתעלם.

נכון.

היא צריכה לדעת להביא את האקסטרה לא כהתנדבות וולונטרית. תהיו ארגון שלוקח אחריות גם אם הם תחת השיקום. עכשיו אני רוצה להמשיך בבקשה.

עוד הבהרה קצרה. ברגע שפצוע נפצע, לוקח זמן עד שהוא עובר ועדות הכרה, קובעים לו את אחוזי הנכות. מאחורי הנכות נגזרות ההטבות, נגזרים התגמולים. ההבנה המיידית הייתה עם תחילת המלחמה שאנחנו לא מתעסקים עם ועדות הכרה. אנחנו מתחילים לתת בדחיפה כל מה שאפשר. יש כאלה שעדיין פצועים, שיש לנו איזה שהוא מושג לגבי מה תהיה הנכות שלהם, ויש כאלה שכבר עברו ועדות הכרה ויש להם אחוזי נכות. גם בזה יש קצת הבדלים, אבל זה בסוגריים. הלאה.

אובדן שכר בגין ליווי בתקופת אשפוז זה נושא שעולה הרבה.

שזה עד 49,000 שקלים בחודש.

כן. גם זה נעשה בדחיפה.

לא, זה לא נעשה בדחיפה.

כל עוד הוא מאושפז, מקבלים.

מי?

אנחנו לא קיבלנו.

לכן זה לא יכול להיעשות בדחיפה. בא בן המשפחה שמלווה אותו, זה יכול להיות אבא, אימא, אישה, גרושה או חבר.

גרושה לא. גם אח יכול. צריך לבחור בן משפחה אחד.

דרגה ראשונה? אם החברה היא הדבר הכי קרוב והיא זו שסועדת אותו?

כן, יש גם בנות זוג.

זה מה ששאלתי.

יעקב, אז מי כן?

יש אובדן שכר ויש פיצוי. זה משהו אחר.

אני מדברת על אובדן שכר.

כשאני מדבר על אובדן שכר, לפני המלחמה זה ניתן להורה אחד. היום זה ניתן לשני ההורים.

יפה.

אל תתלהבי כי אנחנו לא קיבלנו את מה שכתוב פה. המשכורת הייתה 5,800 שקל עד שעשינו בלגן. הוצאות שונות, סיוע משק בית – לא קיבלנו דבר כזה.

בעלך קיבל אובדן הכנסה?

בעלי קיבל 5,800 כמו שאני אומרת לך שוב, ועוד פעם היינו צריכים להוכיח.

ואז קיבלתם?

לא קיבלנו בסוף.

אני רוצה לשאול את הנשים היקרות. אתן קיבלתן כל זמן האשפוז?

אני קיבלתי תלוש משכורת - - -

תוך כמה זמן קיבלת? מהר? יופי.

בכל בית חולים נמצאת מקשרת בין החיילים הפצועים למשרד הביטחון. היא ביקשה תלושי משכורת. העברנו, קיבלנו.

את כל השכר.

כן.

נראה לי שהמוקד היותר רגיש זה ההורים.

לא, זה אירוע נקודתי.

שמנו לב שיש פער בין בתי חולים. מי שנגיד היה בשיבא, מצאנו הרבה מחדלים. מי שהיה במקומות אחרים, קיבלו, אז כנראה שגם תלוי מי האנשים.

מה הנוהל אומר?

קובי, תגיד לנו מה הנוהל אומר. אנחנו גם רוצים להבין מי איש הקשר שיושב בבתי החולים, האם זה בית החולים או האם זה מישהו שלכם? כי אם זה מישהו שלכם, לא אמור להיות פער, אבל אם זה בית החולים, יכול להיות שיש פער.

התקשרתי למשרד הביטחון, אמרתי שיש פער ואני מבקשת החזר, כי אני פגשתי הורים שאמרו לי שהם קיבלו דברים שאנחנו לא קיבלנו. משרד הביטחון אמרו לי, לא נכון, אתם קיבלתם הכול, וסגרו לי את הטלפון. דבר שני, בקטע שהם העבירו תקציב של ליווי לילד, מי שלקח אותו לניתוחים זה אנחנו. אנחנו ליווינו אותו. הכסף עבר לילד לחשבון ואני אמורה לריב עם הבן שלי על הכסף, מה שאני לא מתכננת לעשות.

את זה אנחנו נפתור גם. זה ממש קשה, החלק הזה.

בבקשה.

האם זה לשני ההורים או רק לאימא?

באשפוז זה לשניים. בשיקום זה אחד.

מיכל, מה שהיה איתך זה לא אמור לייצג. זה באמת תקלה וזה לא בסדר. כמובן כדי לתת את השכר שזה גם עד הסכום הזה לפי מה שאתה תקבל, זה בכפוף לזה שבאמת ההורה הוא לא הולך לעבוד וצריך שהוא יהיה עם הילד, וכמובן שאי אפשר לתת בלי שהתקבלו תלושי השכר.

תודה. אני רוצה שנגזור זמנים. תוך שבוע-שבועיים תחליטו אתם וזה יקובע בנוהל אצלכם.

ברגע שיש חייל מאושפז, יש יחידת מקשרים במילואים, שזה מה שציינו כאן. יש לנו יחידה של 86 מקשרות שהן מחולקות ב-25 בתי חולים, ומייד כשמגיע פצוע, יש את ר"ם 2 ויש גם את המקשרת שהיא ניגשת בזמן אפס לחייל. היא ממלאת לו את טפסי ההכרה. היא כבר לוקחת את תלושי השכר והיא שולחת למשרד הביטחון כדי שיפקידו להם את הכסף.

מילואימניק או מילואימניקית.

היא מילואימניקית, נכון.

מה ההכשרה שלהן, אגב?

הן בדרך כלל היו קצינות ת"ש בצבא, וזה מערך מילואים כי זה מערך מלחמה, כלומר לא רגילים להיקפים.

אתם מקבלים דוח של אותם מקשרים על הביצוע מול הפצועים, מול מי שמלווים? יש ראש מקשרים?

יש באגף שיקום תפקיד של ראש חטיבת המקשרים. יש גם מפקד של יחידת המקשרים. הם בקשר עם מטה אגף שיקום וגם עם המחוזות. הם אנשי הקשר הראשונים, אפילו לפני שהם הוכרו במשרד הביטחון. ברגע שהוא מגיע לבית חולים, בגלל ההיקפים הגדולים של הפצועים, אז לאגף שיקום אין פריסה בבתי החולים.

מה זמני הביצוע? אמרת שיש נוהל, הילה.

צריך להיות מיידי.

זמני הביצוע, אתם יכולים לעשות בדיקה? עניין הזמן הוא מאוד חשוב. אם בן אדם מקבל רטרואקטיבית אחרי חצי שנה, וכל חצי שנה הוא נמצא באיזה מצוקה כלכלית, יש הבדל גדול, לבין מי שמקבל את זה מהחודש הראשון.

זה לא אמור להיות. כן צריך לציין שזה גם תלוי בפציעה. לא דומה מי שבא לאשפוז ליומיים-שלושה למי שמאושפז מעל חודש. פה מדובר על אנשים שמאושפזים קשה.

אנחנו מדברים על אשפוז כרגע. לא הגעתי לאשפוז יום, לא הגעתי לשיקום.

מי שמאושפז במצב קשה זה צריך להיות מיידי.

צריך להבהיר פה משפט. הבן שלנו היה מעל ארבעה חודשים בבית חולים מאושפז, יצא לסדרת ניתוחים שהיו במסגרת שיקום יום, זאת אומרת הוא השתחרר הביתה, אז רק התחילו ניתוחי הראש, צנתור מוח וכו'. זה מבחינתכם לא אירוע. תפסידי ימי עבודה.

מיכל, אנחנו יודעים. אנחנו ניגע בזה. אנחנו מכירים את הסוגיה הזאת. אנחנו נגיע אליה ואנחנו גם נפתור אותה, כי בעיניי מה שקובע זה לא אם הוא ישן בבית החולים או לא, אלא מה הוא צריך מבחינת הליווי של הבן אדם לטיפולים. לדעתי שם צריך להיות שינוי בתפיסה. בטח מי שאמור לקבוע לליווי זה הרופאים.

כרגע דיברנו על תקופת האשפוז.

אמרת שזה דרגה ראשונה כולל חברה, יכול להיות, נכון?

מישהי שהיא לא בת זוג, זה אני צריך לבדוק. בדרך כלל מי שלוקח זה קרובי משפחה, או ההורים או בת הזוג, מי שנמצא שם.

או אח.

הפצוע יכול להחליט מי בן המשפחה שצריך להיות לידו.

חשוב שזה יהיה אח, נגיד בן אדם שיש לו הורים מאוד מבוגרים.

אותו בן משפחה הוא צריך לקבל את המשכורת כי הוא לא הולך לעבוד.

תבדקו לי בבקשה שזה דרגה ראשונה. כמובן להכניס את הסיפור של ידועה בציבור, ואני חושבת שגם במקרים האלה יכול להיות שזה גרושות.

השאלה מה עושה הגרושה שהתגרשה אחרי הפציעה. היא בעצם נשארת לבד במערכה.

אני לא נכנסת לזה כרגע. אני מדברת על אובדן הכנסה. לפעמים יש קשר מאוד טוב בין הורים משותפים לילדים, שלעיתים נגיד לאותו בן זוג אין בכלל משפחה מכל מיני נסיבות, ואותה אימא לילדים השותפים היא זו שסועדת אותו.

נכון. רק להגיד, מבחינת אובדן שכר בהתחלה נתנו משכורת מינימום, אחר כך שכר ממוצע במשק.

זה ה-5,800 שאת אומרת?

היום אגף השיקום עושה את זה הרבה יותר מהר. בהתחלה לקח זמן. אם תוך חודש מביאים שלושה תלושי שכר אחורה והילד או בן הזוג מאושפז אכן חודש שלם, אז יש זמן להיערך לזה ולהעביר כמו שצריך.

אם בן אדם מאושפז שבועיים?

אני חושבת שזה באופן יחסי.

זה פר יום.

זה פר יום גם אם זה יום, יומיים, שלושה, ארבעה. 100% מהאובדן?

אנחנו נראה את זה. יש להם גם את הוצאות האשפוז שזה 380 שקלים ליום.

כן, 100% מאובדן ההכנסה פלוס מה שאור אומר.

אוקיי, האשפוז, הדבר הפתוח שנשאר זה סיפור השיקום.

אנחנו מאוד רוצים, וקיבלנו את הערות נשות הפצועים שאמרו שהאירוע לא נגמר כשהפצוע, הנכה, משתחרר הביתה, לכן נעשתה - - -

עבודה.

זה לא היה צריך עבודה - - -

זה עלה בדיון הקודם ולא היה לזה פתרון. אני מקווה שהבאתם פתרון.

זה עלה למנכ"ל משרד הביטחון. זה כמובן תלוי באישור תקציבי. יש כוונה להאריך את אובדן כושר ההכנסה למי שנבחר שהוא מקבל את זה, לתקופה ארוכה יותר, עוד כמה חודשים.

מצוין, שזה אומר לא רק בתקופת אשפוז, גם בתקופה של אשפוז יום ושיקום.

התאקלמות בבית - - -

זה לא טוב התאקלמות. זה לא אמור להיות. אני אסביר מה זה אמור להיות ואתם תחזרו למנכ"ל.

שיקום יום, יש ליווי. יש עוד דברים שנותנים. זה לא נגמר באובדן הכנסה.

אנחנו נגיע לזה. בסוף אובדן הכנסה, אני לא אומרת, רגע, אם יש דברים אחרים שנותנים את כר הסיוע והביטחון הרווחתי והכלכלי, אבל אני אומרת לך, לפעמים זה אפילו יותר קשה כשמישהו לא מאושפז. בואו נודה על האמת. למה אנחנו צריכים פה להיות כל כך עדינים?

תודה שאת אומרת את האמת בשמנו.

נכון. תגידי גם את.

אני רוצה להגיד לך משהו. בא לי לבכות. אני חייבת להגיד לכם שנורא קשה לי לשמוע את הדיון פה. אני שומעת אותה מדברת. היא פה ושם נוגעת בנשות הפצועים. אין אימא. האימהות מתו. אחריי נמצאות מאות אימהות מרוסקות. אני אגיד לך עוד משהו. אני ראיתי 16,000 פצועים. אין 16,000 פצועים קשה.

יש הרבה יותר.

לא נכון.

יש פחות. קבוצת הפצועים קשה, היא צודקת.

בטיפול נמרץ כשהבן שלי עוד היה מחוסר הכרה, הלכתי והכנתי תכשיטים וחילקתי לאימהות מרוסקות והבאתי להן מתנות שישמחו, והכנתי להן צמיד שכתוב "אימא לביאה", והקמתי עמותה.

אני אומרת לך, זה השליחות שלך.

אני מארגנת להם ימי תרפיה, ואני שואלת איפה כולכם? אני לא מדברת על כל 16,000 אנשים עצובים שנפצעו קל. ברוך השם מי שנשברה לו הרגל והחלים, מקנאה בו. אני מדברת על קטועי רגליים, קטועי ידיים, כל הקטסטרופות. את מדברת פה ושם, נוגעת בעדינות על הנשים. לא מזכירה את האימהות בשום וריאציה.

הם משתנים, מיכל. הם עכשיו דווקא במקום שממש מכיר.

אני לא יודעת אם אתם יורדים לסוף דעתי. אני מקבלת טלפונים מאימהות. הפכתי להיות הפסיכולוג, פסיכיאטר, חברה שלהן.

צריך לעזור להם.

אימהות מספרות לי, הבן שלי קטוע יד. הוא לא מדבר איתי כבר שבע שנים. אני רוצה לבוא אליו לבית החולים. הוא לא נותן לי. יש קטסטרופות בכל מיני רמות ואני כולי מדריכה במשרד החינוך. מי אני? בן אדם פשוט. אני מנסה למצוא ב-24 שעות פלוס העבודה שלי, עוד מעט אני צריכה לטוס לעבודה, גם לטפל בדברים האלה. אני נפגשת עם שרים וחברי כנסת ואני כל היום עובדת סביב האימהות בהתנדבות. איפה המדינה? איפה כל הפקידים? איפה הביורוקרטיה? איפה כולם? אם החייל הנחמד הגיע אליך לפני חודש, איפה הוא היה 11 חודש? אני שואלת באמת איך פותרים את זה שמחר זה לא יקרה, ואיך אנחנו נקבל מענה לכל סימני השאלה שמחכים לנו כבר שנתיים?

מיכל יקרה, קודם כל באמת אני מרגישה שזה השליחות שלך. את לא רק נפגשת, את כל קופצת עלינו בדרך במסדרון, לא מוותרת לאף אחד, אבל הנה אנחנו כאן וגם הם כאן ואף אחד לא בורח לשום מקום, ועדיף מאוחר מאשר אף פעם. אני חושבת שאם אפשר להקל על החיילים, שלא יהיו החיילים הבאים שנפצעים, אם אפשר להקל שלא יהיו עוד דניאל ולא יהיו עוד יותם. יותם, הבן שלך, נכון?

נכון.

אני דווקא כן רוצה שתצאי בהרגשה טובה יותר. אני חושבת שהם רואים את האימהות. אנחנו לא יכולים להיות בנעליים שלך. אני גם אימא. אני לא יודעת להיות בנעליים שלך.

פנינה, הוצאתי חמש מסעות מתורמים, שהולכים לצאת מעוד חודש, לאימהות. אני כל יום מקבצת נדבות לאימהות. למה אני צריכה לקבץ להן נדבות?

אני אספר לך סיפור. זה באמת משהו שעוד לא פיצחנו כמדינה, שהמגזר השלישי מקדים את משרדי הממשלה. אני אביא לך דוגמה, להבדיל אלפי הבדלות, ממקום אחר. יש עמותה שנקראת "להושיט יד", עמותה שמלווה את הילדים שחזרו מהשבי. כל הילדים שחזרו מהשבי מחוברים למתנדבים ולבנות שירות לאומי של "להושיט יד". אני פשוט נדהמתי. מה שהמדינה לא מצליחה לעשות, מה שמשרדים אחרים לא מצליחים לדבר איתם, הם לוקחים אותם לחו"ל. הגעתי לאחת ההופעות שסושרד הגיע, ולראות אותם ביחד ונוצרה קהילה. גם אנחנו ככנסת צריכים לגשר ולחבר ולהגיד, יכול להיות, וזה הצעד הבא אחרי שאנחנו נטפל בזכויות הבסיסיות, שאולי משרד הביטחון צריך להקצות סכום מסוים לפורומים. יש משהו בקהילתיות הזאת. לתמוך בהם.

הוא בכלל לא רואה אותם. איך הוא יקצה להם תקציב? אם היא אומרת שהיא מדברת על נשים והילד, וכל הדיון היה הילד, אני שמחה בילד אבל - - -

המטרה היא להתקדם. אני מבינה, אבל אני בוחרת לא להיות כרגע במקום של מה שרק אין, אלא אני רוצה להיות במקום של מה שאנחנו נדע לעשות. אני לא הולכת לעזוב אתכן. אני אתכן. אנחנו נעשה דיונים רציפים. אני ממש לא מתכוונת להרפות מזה.

טיפולים נפשיים אמרנו לכל החיים, 24 טיפולים. אני רוצה את זה כתוב, כי פשוט לא כולם קולטים מהר, שמפרט לי גם בסיווגים של פגיעת ראש, נפש ופגיעה פיזית. אגב, אם תוכל, קובי, להסביר לי ההיגיון. אולי כי לא רוצים להכניס למעגל הנפש אנשים שהם פצועים פיזית? לא יודעת.

הנפש דורש התייחסות אחרת.

אני מבינה, כמי שהקימה בעבר את השדולה למען מתמודדי הנפש בכנסת.

אמרנו, אובדן שכר, טיפולים נפשיים, החזר הוצאות - - - . כל אלה דיברנו.

אובדן שכר, אנחנו נדייק את זה. אמרתם שזה בהתחלה התחיל במינימום והבנתם שזה לא נכון. היום זה עד שכר של 49,030 שקל תקרת שכר חודשית, מגיע לשני הורים אם זה הורים.

צריך לדייק את זה. קודם כל צריך לדעת שאובדן הכנסה זה לא מי שנפצע, אז מקבלים. צריך שההורים או בנות הזוג או אח יהיה שם.

ברור, שהם שם ולא יכולים ללכת לעבודה.

אם נדרש הורה אחד, זה להורה אחד. אם נדרש שני הורים, אז שני הורים.

מה קורה אם זה הורה ואישה? לפעמים האימא לא תזוז גם אם יש אישה. מה אם האישה והחמה לא מסתדרות ושתיהן רוצות להיות שם? אני לא סתם שואלת. אני רוצה שבתוך זה ששני ההורים, אם הם לא עובדים, גם אם זה אישה ואימא. יש משהו שמשקם כשגם האימא מגיעה.

הנקודה היא שכשמישהו מאושפז, אז הוא נמצא בטיפול בבית חולים. צריך שיהיה אחד ההורים שיהיה שם. בוחרים מי מבני המשפחה נמצא שם והוא מקבל אובדן שכר. אם יש צורך בבן משפחה נוסף, גם אם זו האימא והחמה והם מחליטים שהם צריכים להיות, אז זה בסדר, אבל זה לפי הצורך הרפואי.

יופי. למה אני אומרת את זה? ברוך השם המספרים של הפצועים שמאושפזים, אנחנו מבינים שזה החלק הקטן של 170 או 180 אמרת לי.

נכון.

אני מבקשת שם לתת את הגמישות.

פנינה, כשתבואי למשרד האוצר עם 20,000, 100,000, הם יעיפו, אבל אני אומרת, בואו נדייק את הצרכים. יש יותר סיכוי לקבל מענה. בואו נהיה מדויקים.

אנחנו מתקדמים. עכשיו אמרת שיש מחשבה אחרי שהגעתם למנכ"ל משרד הביטחון, לבוא ולתת מעבר לימי אשפוז, אשפוז, מה שדיברתי על זה שלפעמים מעבר לאשפוז זה יותר קשה אפילו כשזה בבית, ואז השיקום וההתרוצצות היא יותר גדולה. המאמץ הוא הרבה יותר גדול כי אתה עם פחות ידיים מקצועיות. כמה זמן? אני רוצה שתסבירי לי את זה. אנחנו לא אוהבים אמירות.

אנחנו לא יכולים להגיד כי אנחנו עוד לא קיבלנו אישור לכמה זמן נוסף.

מה הכוונה?

הכוונה שלושה חודשים.

שלושה חודשים נוספים?

לא. סך הכול שלושה חודשים. כמובן שכל עוד שהוא בזמן אשפוז הוא מקבל.

אשפוז יום. תחזרו לאותו מנכ"ל משרד הביטחון. שיהיה לו בהצלחה, הוא חדש. כל עוד יש אשפוז יום שמצריך - - -

זה עניין של תקציבים. עמדת אגף השיקום הייתה יותר.

העברנו עכשיו תקציב מדינה. אנחנו מכירים את התקציבים של משרד הביטחון. זה לא מעניין. אתם תביאו את התקציב שנדרש, אם יש מישהו שלא יכול לחזור לעבודה.

אם יש פצוע שצריך שיהיה איתו מישהו, גם מעבר לשלושה חודשים ודאי שצריך לתת. המטרה שלנו כמובן להבין שזה בסדר וניתן כל מה שצריך. אנחנו לא מתווכחים על זה. אנחנו אומרים, כשמישהו השתחרר הביתה אחרי בית חולים, זה לא שהוא השתחרר, אומרים לו, טוב, אנחנו נבוא בערב. צריך להיות איתו.

נכון, ויש לו נגיד שלוש פעמים בשבוע פיזיותרפיה, טיפולים אחרים.

צריך להיות איתו כמה שצריך.

מה שקורה זה שבעצם האימא או האישה לא חזרו לעבודה.

אם האימא נמצאת איתו, היא צריכה לקבל אובדן שכר.

זה מה שאומרים לך, שהם לא מקבלים אובדן שכר.

בסדר, אבל הילה הסבירה שזה הוסכם.

אני לא מוכנה שזה יהיה מענק לשלושה חודשים. אני רוצה שזה יהיה תלוי מצב, לא תלוי של וולונטרי, שלושה חודשים עכשיו ניתן לך מענק.

אם האימא צריכה להיות איתו לא שלושה חודשים, צריכה להיות איתו שלוש שנים והוא צריך את הסיוע הזה, האימא יכולה להיות מלווה והיא מקבלת - - -

אני חושבת שצריך לחשוב יצירתי. בגלל שסדר גודל, סתם אני מעריכה, יכול להיות שאני טועה. שנה של שיקום, נכון?

זה ממש תלוי פצוע.

בסדר, אבל נגיד. אני אומרת לתחום בזמן של אובדן הכנסה נגיד של שנה-שנתיים ואחרי זה שזה יהיה מלווה, אבל לעשות את זה. ממה שאני מבינה, שכר המלווה, יש בו מגרעות בתחום הזכויות הסוציאליות או שאני טועה?

הוא מגיע לחייל בלבד.

זה לא טוב. זה באמת לסכסך בתוך משפחות. אני חושבת שזה לא נכון. זה להכניס להם עוד חולה רעה לבית.

זה מה שקרה, אגב.

הרבה אנשים שהם פצועים פיזית, פתאום יש להם גם איזו פציעה נפשית או רגשית שאתם לא יודעים, ואז הם לא רוצים להעביר להורה.

פנינה, זה בדיוק מה שקורה. אני אמרתי לבן שלי, עומר, אתה מקבל תקציב - - - . הוא אמר לי, אימא, זה כסף שלי, אני מצטער. רציתי להכניס את עצמי מתחת לאדמה שאני צריכה לבקש מהבן שלי כסף שמגיע לי.

מה אם האישה לא בחשבון משותף? אותו דבר.

אנחנו מודעים לבעיה.

מודעים לא עוזר לי.

לא נכון. אתם עניתם לנו, תעשו לו אפוטרופסות. למה שאני אעשה לו אפוטרופסות? מה קשור אפוטרופסות?

תקשיבי, שלושה חודשים לא עובר את הוועדה.

מה שלושה חודשים לא עובר את הוועדה?

שאקסטרה שלושה חודשים אחרי האשפוז. אתם צריכים לקחת משהו שהוא סביר.

גבירתי היושבת-ראש, עמדת אגף השיקום הייתה יותר משלושה חודשים. אנחנו לא חיים בחלל ריק. תקציב אגף השיקום בתוך תקציב משרד הביטחון, בתוך תקציב המדינה, משרד האוצר, שמענו, רצינו. עמדת אגף השיקום שצריך יותר. זה מה שהוחלט.

איפה הנציג של האוצר? היי שנהב. תקשיבי, זה נראה לי לא נורמלי. הם אומרים, כסף, כסף. יצא מבית החולים, היה מאושפז, עדיין הולך לאשפוז יום. אנחנו מבינים מה זה מצריך. זה אפילו מצריך יותר – התאמת הבית, להיות סביבו בבית. אין כבר ידיים מקצועיות שמלוות אותו. בית חולים, מי שהיה, לא עלינו, יודע שאפשר לצאת אפילו, ללכת רגע להתלקח, לחזור. יש מי שמשגיח. מה זה שלושה חודשים? זה חייב להיות תלוי מצב. אם אותו חייל פצוע ועדיין נזקק לליווי צמוד של האימא, של האישה, של האבא, כל עוד אותו הורה לא מצליח לחזור לעבודה. אני לא מצליחה להבין. יש איזה בעיה תקציבית?

אנחנו לא מכירים שום פער תקציבי. במידה ויש דרישה תקציבית, משרד הביטחון יודע לפנות אלינו בדרכים המקובלות.

אם מישהו יוצא לאשפוז יום, אנחנו מבינים שנקודת השיא זה שהוא יוצא לאשפוז יום. אם הוא יוצא לאשפוז יום והוא עדיין דורש צורך סיעודי שיסעדו אותו, יש לזה ערוץ שזה נקרא שעות ליווי.

אבל הליווי הולך אליו ואתה לא מצפה שיריבו.

עד לפני כמה שנים הליווי לא היה הולך לנכה, ואז באו ארגון נכי צה"ל, באו הפצועים וביקשו שזה יהיה לנכה בתגמול כספי בשביל שהנכה יוכל לבחור למי לתת את זה. יושבים פה ארגון נכי צה"ל, יעידו.

מה זה קשור? הוא עדיין יכול לבחור גם אם הכסף עובר לאותו מלווה.

בשביל לייעל את הביורוקרטיה עשו את זה שהכסף ילך אליו והוא יוכל לבחור למי זה ילך, לאחד מבני המשפחה.

לא טוב. אני אומרת לכם, אני לא רוצה לדבר בשמם. תקנו אותי אם אני טועה. לא אוהבת להיכנס ולהיות פטרונית על אחרים. נשים יקרות, אתן חושבות שזה נכון?

לא, זה לא נכון. אני מלווה של בעלי. אני עובדת בזה. אני מקבלת תלוש שכר.

כי את נשואה לו.

יש אפשרות לבחור בין העסקה באמצעות חברת כוח אדם להעברת הכסף עבור הליווי.

הילד אמור לאשר את זה והוא לא מאשר כי הוא לא טמבל. הוא מעדיף את הכסף אצלו.

יש הרבה ילדים שמאשרים.

יש הרבה שלא. מלא אימהות פנו אליי.

אור, בבקשה, מה הסכומים?

זה בין 1,300 ל-35,000 שקל. 35,000 שקל זאת התקרה.

שעת ליווי יומית בחישוב חודשי שווה כ-1,300 שקלים, זאת אומרת שפצוע שלדוגמה יקבל זכאות לעשר שעות ליווי יומיות - - -

מה זאת אומרת? אתם גם קובעים כמה?

אגף השיקום מחליט כמה שעות ליווי אותו פצוע יקבל.

לפי הנסיבות.

ואם זה יום-יום?

זה יכול גם לצמיתות לכל החיים. פנינה, יש אנשים שמקבלים את זה לכל החיים. אין הגבלת זמן.

אוקיי.

חישוב שעות הליווי נעשה ברמת יומית בחישוב חודשי.

אוקיי, שאתם אומרים, לא רלוונטי לשכר של אותו הורה.

נכון.

אבל החייל יכול לבחור אם זה ההורה, וטווח המחלוקת זה אם הכסף עובר אליו או עובר להורה. יש אפשרות שיש מסמך ואז החייל יכול לחתום, ואז הוא מועסק על ידי חברת כוח אדם. מה היא מרוויחה, חברת כוח האדם?

זה לא שחברת כוח האדם מרוויחה.

בטוח היא מרוויחה תקורה.

אני אסביר את זה מאוד פשוט. בעבר היו נותנים מחברת סיעוד שהייתה מעסיקה את האדם המלווה. עכשיו אגף שיקום אמר, יש אפשרות במקום לתת, נותנים את זה לנכה עצמו והוא מקבל את הכסף והוא מעסיק.

אימא שלו מקלחת אותו והוא גם את הכסף.

הבנתי, או העסקה ישירה שבאמת מדהים איך הצלחתם לפתור את כל הדברים הנלווים והביטוחיים. ברגע שהוא לא מעסיק, שהחברה מעסיקה את ההורה - - -

לא החברה מעסיקה את ההורה.

אז איך הוא יכול לקבל את הכסף?

זה או ב-ע', הוא מקבל עובד הביתה, או בתגמול הוא מקבל את הכסף.

אותו פצוע יכול לבחור שאבא, אימא, סבא, סבתא, אחות, חבר, חברה, בן דוד יהיו המלווים שלו בתשלום דרך חברת כוח האדם.

זה מה ששאלתי בדיוק. אתם מבלבלים אותי. אני יודעת מה אני שומעת.

כלכלית זה לא סכומים של משכורת. מה שאני מרוויחה בחודש זה לא שווה ערך לשעות העבודה שאני לא יכולה לעבוד.

זה תלוי כמה שעות ליווי הוא מקבל.

נכון, אבל בסופו של דבר הממוצע הוא לא שמונה, עשר.

תלוי מה הוא צריך.

אם זה 24 שעות?

יש גם 36 שעות ביום ליווי.

יש פה דוגמה שעלתה, נגיד שמונה שעות ליווי. מקרה שהוא שמונה שעות ליווי, יחסית יש לפצוע תפקוד, זה 10,400 שקל. זה סכום שהוא יחסית מכובד. בסוף צריך להסתכל שהסכום הזה כן נותן מענה. שמונה שעות ליווי יומיות.

הבן שלי נכה בשתי הידיים. שלא יספרו לנו. אנחנו מקבלים 2,200 שקל. הוא לא יכול לפתוח מנעולים. הוא לא יכול לעשות שום דבר. הוא נכה בשתי הידיים. הוא מקבל 2,200 שקל אליו לחשבון.

והיא אימא יחידנית.

יחידנית. שום דבר מעבר לזה אנחנו לא מקבלים, אז אני לא יודעת על מה אתם מדברים. אפשר לדבר בעלמא. שורה תחתונה, שום דבר לא באמת.

מי מלווה אותו? את?

ברור.

זה נראה לכם הגיוני?

פנינה, אני רוצה לספר על סוף שבוע גיהינום. זה לא רק פיזי, זה נפשי. זה הכעסים, זה התסכולים. זה ילד שהיה מסתערב, שהיום הוא לא מסוגל לעשות כלום. כל התחביבים שהיו לו נעלמו לו, אז אל תספרו לנו סיפורים.

אני רק אומר, אתן, כל אחת בוחרות את המילים. רק אני אזכיר שזה משודר.

אין לי בעיה.

לי חשוב שתדעו, כי לפעמים אנשים שוכחים שזה משודר.

רק נקודה קטנה. ההסתכלות הזאת היא על הפצוע ועל הצורך שלו ולא על האישה שאחרי תקופה כזאת מטלטלת פשוט לא מסוגלת לחזור לעבודה. גם אם בעלה הוא לא נכה בשתי ידיים או בשני רגליים, הוא רק נפש, היא לא מסוגלת. היא צריכה שנייה להתאפס, לאפס את המשפחה, להחזיר את הזוגיות, לעשות משהו. זה איזה שהוא סכום שהיא צריכה עוד לא לעבוד כמה חודשים כדי להתאפס על עצמה ועל החיים.

אתן חושבות שאובדן הכנסה הוא יותר טוב בשנה הראשונה למשל?

לגמרי.

הילה, כל עוד זה פציעות חמורות שדורשות אשפוז יום, שדורשות ליווי יותר אינטנסיבי. אני לא אשת מקצוע. אתם יודעים להגדיר את זה. אני חושבת שבשנה הראשונה זה צריך להיות אובדן הכנסה. אחרי זה יכול להיות שזה צריך להיות מלווה. ממה שאני רואה, הסכומים שנאמרו פה, אי אפשר להתקיים מזה. מה הציפייה מאימא כזאת, שתשאיר ילד מתוסכל שלא מצליח לפתוח דברים, נכה בשתי הידיים שלא מוכן לשתף איתה פעולה, עם 2,000 שקלים?

אני לא יודעת מה שעות הליווי שנקבעו לו. שעות הליווי שנקבעו לו הן בהתאם לנסיבות שלו.

אולי כדאי שתשמעו את המשפחות, מה הן אומרות.

כל מקרה בפני עצמו.

כמה שעות ליווי נתנו לו במקרה הזה?

אם זה 2,400 זה מעט מאוד.

אני לא זוכרת. אני צריכה לבדוק. 2,200 שקל.

אני רוצה שתבדקו.

ויש לו גם תגמול.

הוא מרוויח תט"ר 7,000 שקל.

הוא עדיין בתט"ר.

הוא עדיין בתט"ר ב-7,000 שקל באשפוז יום.

שלו.

זה חופשת מחלה שלו.

בסדר, אבל זה לא שלך ואז בסוף האימהות - - -

המצב עוד לא התייצב. עוד אין לו ועדת הכרה.

אני אספר למה הוא לא עבר. הוא לא עבר ועדה. הוא צריך לעבור ועדה והם דוחים את הוועדה כמה שיותר מאוחר, כי אז הוא כבר יהיה במצב בריאותי הרבה יותר טוב.

זה לא נכון. זה שהוא לא עבר ועדה, לא פוגע בו בשום זכות.

פוגע בהורים בזכויות, כי אני לא מקבלת - - -

אני אומרת לכם, זה יצריך כמה וכמה דיונים. קודם כל יש נקודות אור, כי בפעם הקודמת לא היה לנו אפילו את השלושה חודשים. תחזרו למנכ"ל, תגידו לו, השלושה חודשים כבר בפנים, אנחנו רוצים שנה.

ראשת אגף השיקום שלנו היא על זה.

אנחנו אוהבים את לימור, רק תעשו עבודה גם עבור העולים החדשים. שם זה אירוע.

חיילים בודדים.

לא רק חיילים בודדים. עולים חדשים. אני לא רוצה לספר לך כמה חיילים יוצאי אתיופיה לא קיבלו שקל והכרה, ואיך זרקו אותם לאלף עזאזל לאורך השנים. בושה. אני אומרת לך, אם אני לוקחת את הנתונים, את תיראי תת של תת הכרה. אמרתי את זה ללימור. אני לא אוותר על הדבר הזה. אני הייתי שרת העלייה והקליטה. ראיתי את הנתונים. אני הייתי מזועזעת. תשימו דגש על העולים החדשים, לא משנה מאיזה ארץ מוצא. הם פחות מצליחים בכלל לקחת את הזכויות שלהם.

ומה עם האזרחים? מה עם ביטוח לאומי? הלא לא כולם צה"ל. יש לנו אזרחים.

כרגע אנחנו לא נגיע בדיון הזה. כמו שאת מבינה, עו"ד בסוק, אנחנו בדיון ראשוני. את עוברת איתנו תהליכים ארוכים, אבל גם קצרים.

אנחנו לא בדיון ראשוני. בדיון הקודם, אז היה דיון ראשוני, הם הבטיחו שזה עוד מעט מסתדר.

לא, היא באה עם שלושה חודשים שזה לא מספיק.

זה עדיין לא הסתדר. סליחה שאני כמו קאטו הזקן, אורח לא לרגע אלא לשנתיים.

יש פה את רן ואת בסוק. הם בעצם כמו חבר המשקיפים וידידי הוועדה. כל מה שאני שוכחת הם יזכירו לכם.

אתם הבטחתם בפעם הקודמת שהכול יסתדר. יש פה כמה דברים מאוד בעייתיים שהם העלו. הנושא שכל חייל, וזה כנראה מקדמת דנא, שנפצע – תאונת דרכים או מלחמה, ישר משוחרר מצה"ל. זה היא אמרה וזה לא השתנה וזה כנראה לא בתחום אחריותכם.

אני לא נוגעת בזה. זה משהו מערכתי שאם נרצה להתעסק בו, זה משהו אחר.

מה שקרה עכשיו, שאנחנו כל הזמן דיברנו על האשפוז בבית החולים, וזה גם בפעם הקודמת הם אמרו, יש בעיות, אבל זה לא הבעיות האמיתיות אלא השיקום החיצוני. אתם הבטחתם שתביאו ושזה ייגמר, שברור שאתם מתקדמים, כי באו שתי נשים אחרות מהעמותה והן סיפרו על דברים איומים שאנחנו בכלל לא ידענו מזה, ועכשיו שנה וחצי אחרי זה. איך אתם לא ידעתם את זה בינואר 2024? אנחנו כבר באפריל 2025. הפצועים הם כבר מ-7 באוקטובר. זה לא יכול להיות דבר כזה. אני לא מבינה בכלל איך אתם כל הזמן מושכים.

תודה.

הילה, לפני שאני עוברת לאור - - -

אני רק בשקף הראשון. יש עוד הרבה זכויות שניתנו.

ראיתי – הלנה בסמוך לבית החולים. מה זה ה-11,570? החודשי?

כן, זה חודשי. זה פר יום.

קיבלתם משק בית?

זה לחייל.

אנחנו לא קיבלנו את זה.

משק בית לבית שהוא גר בו?

זה כלכלה ונסיעות בתקופת האשפוז.

אור, אני עוברת אליך. מה זה הסיפור של הכלכלה והנסיעות? 11,570 לא מכניסים סתם לשקף.

כל פצוע מאושפז מעל חודש, המשפחה מקבלת אוטומטית את הסכום הזה של ה-11,500 פלוס ה-5,000 הזה.

חד פעמי?

לא, מידי חודש, כל עוד הוא מאושפז.

זה הולך לשכר של החייל.

אני מבקשת לא לדבר במקביל.

מי שדאג לנו לאוכל זה "אחים לעורף". דעו לכם. היינו בלי אוכל חודשיים ואז הם התחילו לרחם עלינו. אף אחד לא הביא לנו אוכל. אל תספרו סיפורים. רק הם דאגו לנו.

11,570, לאן זה הולך, קובי?

כל הכספים נכנסים לפצוע עצמו כי אנחנו לא יכולים להיכנס, אני חושב ככה, בין בני המשפחה, לאימא, לאבא, לאח. איפה שיש מורכבות שבאמת הוא שומר את זה ולא נותן את זה להורים, זה סוגיה. זה באמת נושא. נגיד שאומרים לאגף שיקום, בואו, תכניסו את זה לחשבון אחר, ודאי שאנחנו מבצעים.

בתלוש כל סכום כתוב – זה ליווי, זה כלכלה ונסיעות.

נראה לך שהוא פותח תלוש בזמן שהוא פצוע? אני מבינה את הרגשות. אני מבינה שהוזנחתם וזה בושה וחרפה. לא רוצה להיות לא קוגליאלית, אבל מי שהיה צריך לעסוק בזה, היה צריך לטפל בזה. אני אומר את זה על הממשלה. יש פתרונות. צריך להשקיע מחשבה. אני מבינה שזה מייצר ביורוקרטיות ואפילו לפעמים יכול לפגוע במשפחה או בקבלת הכסף, אז זה גם משהו שאנחנו לא רוצים, בגלל שלא חתמו או לא עשו. אני אומרת לכם, האדם הסביר שפצוע, החייל, הוא לא מסתכל, 11,500 זה משק בית, הוצאות שונות, נעביר את זה לאימא או לאישה. אם אישה היא בחשבון משותף, הרוויחה, ואם לא, לכי תצאי מזה אם הוא בכלל עם איזה פגיעה גם נפשית ורגשית, אז יגיד, לאן הכסף? עכשיו יתחיל להתווכח לדאוג לדבר הזה?

יש מקרים יותר מסובכים. ב"נפש אחת" לפגועי נפש יש החזרים לקייטנות וגנים לילדים וגם זה עובר לנכה. אם הם בחשבונות נפרדים, האישה משלמת את זה וזה לא מוחזר.

אני לא רוצה לגעת בילדים. נציגות משרד החינוך נמצאות פה. אני קודם כל רוצה להודות לכן שאתן נמצאות פה, וגם לביטוח לאומי. אני מצטערת שלא הספקנו להגיע לנושא, אבל בדיון הבא אנחנו כנראה נתקדם יותר. זה יותר מורכב. כל צעד כן מצריך איזו בחינה, ויש מורכבות בחיים, והחיבור בין החיים לבין מה שמתרחש במשרדי הממשלה. צריך את הסנכרון הזה. בגלל זה אני מתעכבת. אני לא רצה על הדברים, אז כבר התנצלותי. אני מקווה שאתם כן באים עם כל הדברים שיש.

אני רק אומר בפתיחת סוגריים. שתדעו שמערכת החינוך לא יודעת מהפצועים, אלא אם הילד שיתף או האימא שיתפה, וזה חמור.

זה נקודה מאוד חשובה לנו להעלות.

תמצאו דרך. אין דיבר 11, צנעת הפרט. אסור. זה לא תורה מסיני. צריך למצוא את הדרך, תוך שמירה על הגבולות הראויים של צנעת הפרט ובלי הפרה של הפרטיות כדי לדעת מי הילדים האלה. הבן שלי למשל, אבא שלו היה במילואים 280 יום. לא אמר למורה. כל פעם באה המורה שלו, נוזפת בו ונוזפת בו. אמרתי לה, תגידי לי, קצת רגישות, אבא שלו בעזה. היא אומרת לי, לא ידענו, כי הילד לא שיתף, אז אני אומרת לך, כשזה פציעה, תמצאו את הדרך הנכונה עם הייעוץ המשפטי.

גם כששיתפנו וגם כשפנינו וגם כשהילדים מתפרקים ולא עוברים בגרויות, אין עם מי לדבר.

אנחנו ניגע בזה. תלכו, תעשו עבודה על ההקלות שצריך. תקראו את המסמך של הנשים. אני תיכף סוגרת את הדיון כי זה לא הוגן כלפי המשתתפים של הדיון הבא. זה הזמן להיות בקשר איתם. קיבלתם את המסמך. תעבירו להם מספר טלפון של הפורום, של מיכל, למרות שפחות נוגע לסיפור של מיכל.

נוגע. אני מדריכה במשרד החינוך. בזבזתי מלא ימי מחלה.

אנחנו נעשה עוד דיון ממש בקרוב, אולי בשבוע הבא.

שתדעו רק שאנחנו עברנו את השקף הראשון.

פנינה, תדאגו גם להחזר רטרואקטיבי למי שלא קיבל את מה שהיה צריך.

זה ברור. רטרואקטיבי זה חל.

כל זכות שהייתה קיימת בתקופה שהיה זכאי לה, כמובן שיקבל. כל זכות שנקבעה מעתה והלאה, לא ניתנת רטרואקטיבית.

אור, תציג. הילה, אנחנו נמשיך עם המצגת שלך בדיון הבא. זה דיון הרבה יותר מורכב, אבל כמו שאמרתי, יש דברים שנעשו ואנחנו רוצים להדק את הדברים האחרים.

תיכף אני עובר למצגת. קודם כל אני מאוד אוהב את הביקורת. אני אוהב את הוועדה הזאת ואת הדיון. אנחנו פה בשביל לשמוע ואנחנו נטו בשבילכם להשתפר ולקדם את התהליכים. אני אגיד מילה על העולים החדשים. פנינה, אמרת. רק שתדעי, אנחנו בצבא בחודשים האחרונים גייסנו קציני ליווי פצועים שהם ממשפחות מהעדה האתיופית, ממגזרים שונים בשביל שנוכל ללמוד על המאפיינים של אותם עולים.

אתה חושב שאותו הורה יבקש החזר? אני אומרת לך עכשיו, אתם תצטרכו לעשות פה אקטיבית, להביא רכזים שאומרים להם, לאותו אבא או הורה שלא מבין עברית, אתה לא עובד עכשיו? את תקבלי את ההחזר.

זה בדיוק מה שאנחנו עושים. אחת לשבועיים יכנס אליו הביתה קצין ליווי פצועים ויסביר לו את כל הזכויות.

אני רוצה לדעת כמה מההורים, העולים החדשים והנשים העולות החדשות קיבלו החזרי שכר.

(הצגת מצגת)

עוד נקודה חשובה שאנחנו לוקחים אלינו, מה שפנינה אמרה, שהכול יהיה בדחיפה. אנחנו על זה. אנחנו ננסה להשתפר גם שם.

נתחיל במצגת, בהנחות יסוד. קודם כל, אמרתי את זה גם בפעם הקודמת, אני חוזר ואומר – הרחבת תפיסת האחריות של צה"ל. פנינה העמיקה בזה הפעם, והבינה שאת רוב המענים האגף נותן, אבל בכל זאת אנחנו ממשיכים ללוות, וחלק מהמענים גם ניתנים על ידי צה"ל. זה דרך ההקמה של המחלקה, של מחלקת פצועים. הגדרת אוכלוסיית מיקוד – הגדרנו כמה אוכלוסיות במיקוד. גם נשות הפצועים, אימהות, גם אבות ואחים הם אוכלוסיית מיקוד מבחינתנו, מבחינת צה"ל. תיכף אני אגע מה אנחנו נותנים.

פעם הבאה רק תתרגם את זה למעשים. תספר מה זה אומר.

למשל בהגדרה של אוכלוסיות מיקוד, לייצר קבוצות שווים. עשינו נופש לאימהות של פצועים מאושפזים, יום סידורים. תיכף יש אירוע בספארי לכל בני המשפחה. יצאה הזמנה.

לא קיבלנו.

לא קיבלתם את ההזמנה לאירוע בספארי?

אתה רואה, יש לכם בעיית תקשורת.

זה הגיע בהודעות SMS בדחיפה לכל הפצועים.

תגידו, אתם רציניים?

הם רק מורדמים-מונשמים.

אני אומר כזה דבר. גם ילד לא פצוע בן 20 ומשהו או גבר, גם כשאתם בני 40 לא אומרים כשהם מקבלים. זה מצחיק אותי שאתם מצפים שהם יגידו כשהם פצועים.

גם הארגון מפיץ לנשות של הפצועים, ואני אקח את זה כנקודה אלינו. כשיוצאות הזמנות ייצאו גם לבני המשפחה.

אני מתעקשת על זה. אני אוהבת את ארגון נכי צה"ל. אני לא אוותר לכם. לא יעזור לכם בית הדין. אתם צריכים להתחיל לעשות את זה לנשים. אם השירות זה לנשים ולאימהות, אתם תעשו את זה לאימהות ולנשים.

אור הוא לא מארגון נכי צה"ל. אור הוא מהצבא.

אנחנו אמרנו, אתם הולכים לעבוד על זה.

יצירת מענים משלימים, אז אמרתי – ימי הפוגה, קבוצות תמיכה, קבוצות שווים. אנחנו על זה וכבר חלק מהדברים קרו. זה בתוכנית העבודה שלנו.

מה זה בתוכנית שלנו, ימי הפוגה, קבוצות תמיכה? מתי? מתי שכבר לא יצטרכו?

זה קורה. בחודש מאי יש לנו את האירוע בספארי, אירוע שאנחנו עושים יחד עם "לב אל לב".

זה טוב למשפחות עם ילדים אבל לא בטוח שזה מה שנשים צריכות.

אנחנו נרחיב גם את זה. הרחבת הטיפול הנפשי, זה ניתן על ידי האגף. גם על ידי צה"ל. אנחנו דרך חברה פרטית, דרך פמי נותנים את השירות למי שמבקש.

מה זאת אומרת? על ה-24?

אם פצוע שהוא עדיין באחריות צה"ל, הוא עוד לא השתחרר, הוא מבקש טיפול נפשי לבני המשפחה - - -

מי באחריות שלכם?

חיילי חובה, אנשי מילואים שעדיין לא נסגר להם שירות מילואים פעיל - - -

מי מחליט מתי סוגרים?

בסוף זאת החלטה גם רפואית. מחליטים להעביר אותם לידי אגף השיקום. זאת החלטה פנימית של הצבא.

30% אצלכם?

רוב האוכלוסייה היא אצל אגף השיקום.

אז 70% בערך אצלם.

נכון. גם כשהם עוברים לאגף אנחנו עדיין ממשיכים ללוות.

הרחבת המענים, פנינה, זאת הנקודה הכי חשובה שנגעת בה, שזה בעצם להרחיב את המענים גם באשפוז יום, ומחויבות לחוק הנכים. חשוב להגיד את זה. את כל הזמן אומרת וחוזרת, חשוב לי שגם ההתקשרות תהיה עם האימהות, עם הנשים, אבל צריך להגיד שחוק הנכים, נכון שהוא מהעבר אבל הוא מתייחס לנכה עצמו. בסוף הפצוע הוא במרכז. אנחנו מבינים שפצוע נפצע, גם בני המשפחה נפגעים.

יש לזה פתרון. הפתרון הוא להאריך את תקופת אובדן הכנסה.

בסדר. בואו נעבור לשקף הבא. זה השקף שרציתי להראות לכם על ציר זמן מה הם מקבלים. פצוע, אנחנו מבינים שבזמן האשפוז הוא עטוף. הוספנו פה מענים על המענים שאגף השיקום נותן, והשווינו אליהם תנאים. זה אומר שכל פצוע שהוא באשפוז מקבל תווים, מקבל טאבלט. עלה לנו משיחות חתך שנגיד אימא שהולכת לקנות בקפיטריה כל יום קפה, אוכל, אנחנו נותנים תווי גודי 500 שקל כל שבוע.

זה נחמד, אבל לא מקבלים את זה בקפיטריה.

באיזה קפיטריה?

בתל השומר, וגם לא בבלינסון וגם לא בשערי צדק.

אור, אלוקים נמצא בפרטים הקטנים.

זה בעיה טכנית אבל לתת, אנחנו נותנים.

לא, זה לא טכני. אין לנו מה לאכול באשפוז.

זה בעיה שאתה לא שותה ולא אוכל, כי אתה לא יכול ללכת רחוק. תקשיב, חבל על הכסף שלכם. קודם כל שיתחילו לעשות מחיר לפצועים, ומי שלא עושה מחיר, תמצאו את הדרך גם לטפל בו. אם התווים האלה לא מתאימים, תמצאו הסדר.

סגור.

טוב שהן אומרות לכם כי אתה לא יכול לדעת את זה.

נכון.

רק שופרסל מקבל את זה ואפשר דרך אפליקציה מידי פעם להזמין. זה לא מגיע לבתי החולים. גודי מעולה.

לי מה שחשוב זה שזה בתוך בית החולים. כשנמצאים בתוך העייפות, שם אני חושבת שהדברים הקטנים יכולים להיות מצילים רגשית ונפשית.

אפילו החניה שהבנו שזה פער, פתחנו להם מנוי בסלופארק.

עבר פה חוק בנושא של החניה.

אני רוצה להתקדם. יש את מה שהאגף נגע בו, שזה אובדן שכר שהוא יחסית גבוה, ומאשרים. יש שני מלווים בתקופת האשפוז וזה אחרי זה עובר למלווה אחד בתקופת השיקום.

אתה שותף בשיחות על הארכה של השלושה חודשים.

נכון. אנחנו על זה.

לדעתי לא כולם באובדן הכנסה. אנשים רוצים לעבוד. לא צריך לצאת מאיזו נקודת הנחה שאנשים לא אוהבים לעבוד. אימהות אוהבות לעבוד, מבינות שזה ערך. נשים אוהבות לעבוד. אם אנחנו נעשה את זה לתקופת זמן של שנה, כמה תנאים כמובן, המצב של החייל הפצוע, המצב של האשפוז מבחינה בריאותית ועוד דברים.

אין בעיה, אנחנו נעמיק כזה. חשוב לי רגע שנסתכל על הקו האדום. הקו האדום מראה את היציאה מהאשפוז, שאנחנו מבינים ששם הקושי הגדול כי רוב המענים שניתנים באשפוז מצטמצמים. אין אובדן שכר, אין הוצאות אשפוז.

תודה. אני נאלצת לעצור אותך פה.

שקף סיכום, אחרון. שמתי פה בכוונה סכומים כי בדיון הקודם, פנינה, את אמרת לנו, אני רוצה לדעת מה אתם נותנים, אבל אני רוצה לדעת גם בכסף. רצית לדעת את הסכומים, אז שמתי פה את הסכומים בשביל לצייר את התמונה. יש פה גם את הסכומים של הטיפול הנפשי. אפשר לקבל את זה או בהחזר כנגד קבלה ואתה יכול לבחור איזה מטפל שאתה רוצה, או דרך מכונים שעובדים בהסדר. יש גם רפואה משלימה לילדים שזה לפגועי נפש. חשוב לדעת שגם הילדים מקבלים פה אחת לשבוע סיוע.

רק פגועי נפש.

נכון.

אני חייבת להגיד לכם איפה הבעיה שלי עם הסיפור הזה, ויכולים להבין את זה לדעתי רק אנשי מקצוע. הסיפור הוא לא רק הנפש של הפצוע, וזה אומרות גם הנשים. זה הנפש של הילד.

זה ברור, אבל יש מענים.

נפש של ילד שאבא שלו נפצע פיזית, לא מקבל את זה.

הוא מקבל את הטיפול הנפשי.

אמרת קודם, לא כמוה פציעה נפשית כמו פציעה פיזית, אבל שמדובר בבני המשפחה הסיפור הוא מה ההשלכה על הילד.

יש. לא הגעתי לשקף השני.

אמרת שזה מוגבל. אני זוכרת מה אומרים לי. 24 טיפולים לפצועים נפשית. זה אומר שאותם ילדים יקבלו עד 24 גם אם אבא שלהם חזר בלי ידיים, בלי רגליים והראש שלו עובד, אבל הילד הזה בסוף בטראומה. אתם לא מבינים שצריך להסתכל על הנפש של הילד.

לא הגענו לשקף של המסקנות הנוספות ודברים נוספים שרוצים להעביר, זה גם לפצועים פיזית 50%, להגדיל את הזכויות ולהוסיף גם חונכות.

50% מה?

אם אנחנו מדברים רק על פיזי, גם ילדים של פצועים 50% פיזי ומעלה, מגדילים להם, נכון?

כן.

אני מדברת על ההמלצות.

ההמלצות החדשות שעוד לא יושמו, אני מבינה.

שלא רק שלא יושמו, עוד לא קיבלנו עליהן אישור ותקציב.

מה זה לא קיבלתם אישור ותקציב? זה אתם. אתם נציגי משרד הביטחון. זה לא האוצר. שנהב, אני משתגעת. כל הזמן הם מדברים שאין כסף. מה אם לא הפצועים? למי ניתן? אלמנות, פצועים, יתומים זה צריך לטפל, קודם כל המיקוד, ואת יודעת את זה. אני בקשר עם אגף האוצר. תתחילו להסתנכרן על הדברים. חבל על הכסף. חבל על הזמן. זה האנשים שאנחנו צריכים לעזור להם.

חלק מהמלצות הצוות היו באמת להגביר טיפולים בילדים. זה קיים בשקף. נגיע לזה בדיון הבא. רק להגיד שזה קיים. יש מחשבה.

מה זה יש מחשבה? את מי את מאשימה? האם זה את האוצר או את המשרד שלכם?

בואי לא נדבר על משרד הביטחון. לאגף השיקום יש תקציב. התקציב הזה, יש לו לכל שקל שם לשיקום נכים. כשאנחנו רוצים להוסיף זכאויות נוספות, זה צריך להגיע עם - - -

אני באמת לא מבינה איפה שר הביטחון, איפה המנכ"ל של משרד הביטחון? אני לא מבינה למה העובדים שלכם צריכים ללכת סחור-סחור סביב עצמם. אני מקווה שהם צופים בזה. אני לא מצליחה להבין את זה. המלצות והמלצות. אין זמן.

יש תקציב.

תהיו יותר לוחמניים עם הדבר הזה, באמת, הילה. אנחנו יודעים שלוריא באמת כמו שאמרתי, היא ראש אגף מאוד מוערכת. אנחנו מצפים לאסרטיביות ושתביאו את ההמלצות האלה לידי מימוש. אני שמחה שחלק מההמלצות עדיין לא יושמו בגלל הסיפור של אשפוז היום. אין דבר כזה שלושה חודשים, עשינו לכם איזה ג'סטה.

אור, אנחנו צריכים לסיים. תודה רבה, הילה. הילה, בסך הכול אנחנו גם לא סיכמנו. אני יודעת שעשית פה עבודה מאוד מעמיקה.

זה לא אני, זה אגף השיקום. אני רק הגעתי להציג.

אל תצטנעי. עד שאנחנו מפרגנים. אנחנו בעד שנשים ייקחו את הקרדיט לעצמן, את מה שמגיע.

זה הרוב נשים שם באגף השיקום.

בבקשה.

זה שיש את הוועדה לבחינת סיוע כלכלי דרך קרן הסיוע למשרתי המילואים, שגם אנחנו מפעילים את זה, וסיוע של תוכנית תל"ם שדיברנו עליה, תוכנית מאוד מושקעת של אגף השיקום.

מה הממשק שלכם עם קרן המילואים?

קרן 360, קצין מילואים ראשי הוא יושב בראש הוועדה. אחת לשבוע מתקיימת ועדה והיא יכולה לענות על מענים וצרכים שהאגף למשל לא יכול לתת עליהם מענים.

כמו מה, בוועדת חריגים?

בוועדת חריגים, משהו שנגיד אין עליו הוראה.

למילואימניקים או גם לפצועים סדיר?

זה רק לאנשי המילואים כרגע.

שנפצעו.

נכון, שנפצעו.

יפה, אז בן ארי יושב בוועדה. אתם מעבירים אליהם. זה לא אתה, זה הם.

כל מי שרוצה, פונה.

זה לאנשי מילואים שנפצעו. אמרת שאנשי המילואים שנפצעו זה לא אצלך.

אם הם משתחררים הם תחת האגף, אבל עדיין אני ממשיך ללוות אותם כי הם נפצעו בשירות הצבאי.

כמה כאלה אתם מגישים ומה הם יכולים לקבל?

זה מענקים של עד 20,000 שקלים, אפילו יותר, וזה תלוי.

מה אם יש בעיה במשכנתא?

בגדול, זה יותר סיוע כלכלי על דברים נקודתיים.

משכנתא זה נקודתי.

אני יכולה לתת דוגמא. למשל בנות זוג שיצאו לחל"ת ממושך בגלל בעל פצוע והגישו בקשה לקרן הסיוע, משהו שלאחרונה נוסף בטופס הבקשה שמגישים באינטרנט, זה סעיף שממלאים אותו – נפצעתי במלחמה, ואז פעם בשבוע לפי מה שאמרו לנו, יש דיון שעוסק בבקשות של פצועים.

את קיבלת משהו?

אני ספציפית לא, אבל יש נשים אצלנו שקיבלו. זה לא היה חלק, אבל שקיבלו - - -

אני רק אגיד מה הדבר היפה פה, שיש פה פירצה.

תעזרו במשכנתא דרך הקרן. זה רעיון לא רע כי כל הזמן הן מדברות על זה. זה נורא קשה להן עם המשכנתא בזמן שהוא פצוע.

זה לא רק המשכנתא, אגב, זה ביטוח המשכנתא. אף אחד לא דיבר עליו וממש חיכיתי להגיד את זה. חברות הביטוח לא מבטחות אותם. מחריגות את כל הסעיפים שהם נפצעו ולא מאפשרות להם לקבל ביטוח משכנתא.

זה נכי צה"ל. ארגון נכי צה"ל, אתם הרי הייתם מי שפרצתם. אז בכלל לא היו מקבלים ביטוחים. עולה פה סוגיה. עוד פעם מנצלים פה פירצה. זה סוגיה בפני עצמה.

זה סוגיה אדירה בפני עצמה. חייבים להתייחס אליה, כי בחור צעיר שירצו לקנות לו דירה או לקנות דירה על שמו, אף חברת ביטוח לא תבטח אותו, ואם המדינה לא תתערב פה - - -

זה הזמן להתחיל לעשות על זה דיונים בוועדת כלכלה. אנחנו ניזום את זה. זה שלא מבטחים פצועים זה פשוט נורא ואיום.

זה ברור. רוצים להחריג את כל הסעיפים האלה. זה לא רק ביטוח משכנתא, זה כל ביטוח.

אגב, זה גם רלוונטי לביטוחים לחו"ל. ביטוחים לחו"ל אותו דבר.

זה כל ביטוח שחייל פצוע ירצה לעשות בחייו, לא רק ביטוח משכנתא.

אתם יכולים לעשות עבודה איתם ולבוא עם זה?

זה נושא שכבר עלה לדיון מול אגף שיקום. זה כן היה על שולחנה של לימור לוריא. מחפשים פתרון לנושא הזה.

לא, זה לא תשובה. תשבו איתה, קחו את הסעיפים. זה דיון נפרד לגמרי שאני רוצה בכל זאת שזה יירשם.

משהו אחרון על הסיוע המשפטי. אני רק אבקש מהוועדה לקיים דיון עם משרד המשפטים, אגף שיקום.

אנחנו מזמינים אותם. לא הצלחנו להקיף את כל מה שצריך להקיף.

גבירתי, אם אפשר לבקש לדיון הבא נתונים מסוימים שהם יביאו?

במשפט.

לא קיבלנו פה תשובה על מה מתוך הדברים היפים שהם נותנים מתבצע בשטח.

הם אמרו מה ההמלצות.

אם הם אומרים שהם מחלקים כרטיסים, כמה חולקו, כמה השתמשו?

הנה, הוא יגיד לך עכשיו. כמה חילקתם?

אם הוגשו בקשות לסיוע כלכלי, כמה בקשות הוגשו, בסכומים, כמה התקבלו?

צודק.

אנחנו נכין טבלה כזאת.

קודם כל אני רוצה להודות לכל הנשים היקרות, לאימהות, לבני המשפחה, ובעיקר להודות גם לפצועים ולשלוח להם מכאן החלמה מהירה. אנחנו מאוד אוהבים אתכם. צר לי שזה יוצא באיחור ניכר, אבל אני רואה שהמשרדים בסך הכול התחילו לעשות עבודה אינטנסיבית. אנחנו נמשיך לעקוב אחרי הנושא הזה, לעשות דיונים אינטנסיביים, וביחד בעזרת השם אנחנו נסייע גם למשפחות, שזה מסייע באופן ישיר לפצועים. זאת צריכה להיות התפיסה. הדיון הזה, אין כל כך מה לסכם אותו, אלא לבקש מכם להיות מוכנים לדיון שיהיה בשבועיים הקרובים, אני מאמינה. תוך שבועיים ימים אנחנו נקיים בעזרת השם דיון המשך, הילה, כנציגת משרד הביטחון, מהמקום שאנחנו עצרנו. ביקשתי כמובן, קובי, שתרשמו את הדברים והשאלות שאנחנו גם שאלנו וביקשנו להעביר אלינו מסמכים משלימים. משטרת ישראל, אני מבקשת תוכנית סדורה. גם אם אין, להגיד אין, זה מה יש, אנחנו עכשיו הולכים לעשות א', ב', ג', ד' כמו המלצות. המלצות אצלנו בסוף הופכים להיות לפעולות.

אני כן בכל זאת אתן הנחיה אחת. אנחנו מבקשים כוועדה שמשרד הביטחון יחד עם צה"ל יבדקו את הדרישה שעולה מהשטח, להאריך באופן משמעותי לפחות בשנה הראשונה של הפציעה את הפיצוי של אובדן ההכנסה של בן משפחה מדרגה ראשונה, וזאת כדי לסייע בתקופת האשפוז יום או בתקופת השיקום אל מול התשלומים שמועברים על סעיף מלווה, על מי שנפצע. לצד מה שאמרתם, ששלושה חודשים יינתנו כאיזה סוג של מענק, זה לא צריך להיות כך.

זה לא מענק, זה כנגד הצגה שבן המשפחה לא עובד, יש אישור מהמעסיק.

ברור. אין אף פעם דרישה של הוועדה לתת כספי ציבור בלי שאין אובדן הכנסה, כשאני מדברת על אובדן הכנסה. זה ברור. לא להגיד את הדברים הברורים מאליהם, כי המטרה היא באמת שכספי הציבור של האזרחים ילכו לייעוד הראוי והמתאים ביותר, וכפי שאמרתי, אם לא אלמנות ויתומים ומשפחות פצועים ומשפחות חטופים כמובן, אני לא יודעת למי כן צריך לתת את הכספים האלה.

משטרת ישראל, אני מבקשת שתבואו עם תוכנית סדורה. משרד החינוך, אני מבקשת שתשבו איתם ועד אז תבואו עם מענים או דרכי טיפול בליקויים שקיימים, וגם לפתור את המשוכה של צנעת הפרט, כך שאולי תמצאו דרך יצירתית יחד עם משרד הביטחון וצה"ל, בכל זאת להתגבר על הסוגיה הזאת שילדים, אולי כי הם בעצמם עוברים איזה תהליך רגשי ולא משתפים ואז בית הספר לא יודע, ומשם זה באמת מוביל לאיזה אסקלציה שלא מסייעת.

אני מבקשת שהוועדה תפנה לראש הסיוע המשפטי, עו"ד נוחי פוליטיס בשביל להזמין אותה לוועדה בפעם הבאה, ולבקש מהם תוכנית עם משרד המשפטים, כי אני מבינה שיש החלטת ממשלה, טיוטה לפחות לפי מה שאמר נציג צה"ל, אור, שיושבת במשרד המשפטים ותקועה שם, אז אנחנו נוציא להם גם מכתב בעניין זה.

ביטוח לאומי, אתם בטח מכירים את הסיוע שאתם נותנים מההיבט שלכם, אז שוב אני מתנצלת שלא הגענו אליכם וליתר נציגי המשרדים, אבל אנחנו נגיע בפעם הבאה.

בגדול, אני חושבת שביחס לדיונים אחרים אנחנו במצב טוב. לא מספיק טוב. אנחנו נהיה במצב יותר טוב בדיונים הבאים.

תודה רבה לכולם.


הישיבה ננעלה בשעה 12:42.