פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



17
ועדת המשנה למשאבי אנוש בצה"ל
26/03/2025


מושב שלישי



פרוטוקול מס' 22
מישיבת ועדת המשנה (של ועדת החוץ והביטחון) למשאבי אנוש בצה"ל
יום רביעי, כ"ו באדר התשפ"ה (26 במרץ 2025), שעה 09:00

סדר היום: עומס מבצעי על חיילי הסדיר והמילואים

חברי הוועדה: אלעזר שטרן – היו"ר

סא"ל אבישג סבג ראובן - ר' עתכ"מ, משרד הביטחון

סא"ל מאיה סולטן - רע"ן תה"ם, משרד הביטחון

סגן דובי שמרלר - קמ"ט מקורות ולחימה, משרד הביטחון

סגן עילי שני - רת"ח בקרה ואינטגרציה, משרד הביטחון

אילת פלר - ראש תחום קשרי ממשל וצבא, אימהות בחזית

איילת השחר סיידוף - ראש תחום קשרי ממשל וצבא, אימהות בחזית

יעל זרח - מובילת חזית לוחמים, אימהות בחזית

עידו קרן - מקים ארגון כתף אל כתף

תהילה אליצור - שותפות לשירות – נשים דתיות למען גיוס לצה"ל

אמיר ברגר

הילה לוי



רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות.
עומס מבצעי על חיילי הסדיר והמילואים

שלום לכולם, התכנסנו לבדוק ולראות את העומס על חיילי הסדיר והמילואים. אנחנו לא מתעלמים, כמובן, משני דברים.

אנחנו לא מתעלמים מזה שאין פה אף חבר כנסת. פשוט מדהים.

כן, נכון. אנחנו לא מתעלמים משני דברים: האחד, ממה שהיה עד עכשיו; השני, ממה שצפוי לנו בהיבט של העומס. החלטנו שהדיון יהיה פתוח בחלקו הראשון, ובחלקו השני הוא יהיה סגור, כדי שנוכל לדבר במספרים.

אימהות בחזית, אילת, את רוצה להתחיל?

ביקשנו את הדיון הזה בעקבות הידיעות שאנחנו קוראים בתקשורת. אני לא יודעת מה יהיה בחלק החסוי, אבל אני יודעת שקראנו דברים שפשוט זעזעו אותנו. ולא שהיינו צריכות לקרוא. אנחנו אימהות לעשות אלפי לוחמים ומועמדים לשירות ביטחון, ואנחנו חיות בתוך עמנו. אנחנו לא ממשלה מנותקת, אנחנו העם. אנחנו האימהות המגייסות. ההבנה של הדיסונס הבלתי נתפס בין העומס הקיצוני שצה"ל מדבר עליו, שהולך להיות מושת על חיילי הסדיר ועל חיילי המילואים, והצ'ק הפתוח שממשלת המשתמטים לוקחת לעצמה להוציא 400,000 צווי 8 ככה למילואימניקים, כדי שהם פשוט יוכלו, כדי שתהיה אפשרות זה כבר מזעזע ברמות בלתי נתפסות. כשמייחצנים את השהות בחרמון הסורי, וכשהממשלה מדברת על זה שאולי יכבשו שטחים בתוך עזה, מי הולך להחזיק את הגזרות האלה? מי הולך להחזיק את הגזרות האלה?

מדברים על זה שסדירניקים לא יראו בית חודשים, שמילואימניקים יידרשו לחודשיים וחצי מילואים בסבב אחד, אבל סביר להניח שהם יידרשו גם לסבב שני. אנחנו מדברים על אנשים שזה צו 8 החמישי שלהם, בגלל שממשלת הפשע והרשע – אני אגיד את זה כי הם לא יושבים פה, אז אף אחד לא יכול לסתום לנו את הפה – על חשבון הילדים שלנו כובשים שטחים בעזה, מותחים גזרות, מותחים את הסד"כ עד הקצה. זה מה שאומרים בצה"ל.

אני שואלת באיזו חוצפה ובאיזו עזות מצח, כשאנחנו מדברים על ממשלה שרוצה להעביר פה את חוק ההשתמטות. קוראים לזה עדיין חוק הגיוס. חוק ההשתמטות. אנחנו שומעות את הרבנים, אנחנו שומעות אותם. אנחנו רואות את שר הביטחון מרקד לו בחתונות ואת גולדקנופ – זה בלתי נתפס.

אילת, סליחה שאני מפריע לך אבל את חוק ההשתמטות או חוק הגיוס העבירו אתמול.

נכון, אני מסכימה איתך. את חוק ההשתמטות העבירו אתמול בתקציב המדינה הביזיוני שלא רואה ממטר, לא את הסדירניקים ולא את המילואימניקים ולא את המשפחות שלהם, אלא רק את שרידות הקואליציה. זה פשוט טירוף מוחלט.

אנחנו יושבים פה, ואתה הרי איתנו. אני מדברת מדם ליבי, אבל אני יודעת שאתה זה אני ואני זה אתה וילדיך משרתים. הדרישות של צה"ל מצד אחד, והצורך להגן על ביטחונה של מדינת ישראל בעוד ועוד ועוד גזרות שהממשלה הזאת מייצרת לנו, ומצד שני חוסר הנכונות שלהם – הרי אם ב-8 באוקטובר היו מתייצבים חרדים בבקו"ם, היום הם כבר היו יכולים להיות מגה, מגה-לוחמים. נראה לי שהם בכושר לא רע, כמו שהם מקפצים להם בחתונות. את הכסף שלנו הם רוצים, לשרת הם לא מוכנים – לאן הגענו? המדהים הוא הניתוק. הם אפילו לא באים לשמוע את זה. הם אפילו לא מעזים להתיישב פה ולשמוע את מה שיש לנו להגיד, משפחות המשרתים, המשפחות שעכשיו מגייסות. גיוס מרץ-אפריל זה עכשיו.
אז מה נגיד למשפחות? מה נגיד? אם יהיה לכם ילד, אם הוא יתגייס לשריון, אם הוא ייחטף, לא יחזירו אותו. אתם לא תראו אותו בגלל שאנחנו מתוחים עד הקצה. יקצרו לו את ההכשרה ויכניסו אותו ללוחמה מוקדם מהצפוי ומוקדם ממה שצריך, בגלל שאין כוח אדם. מקצרים הכשרות והם ימשיכו לעלוז להם בחתונות, לקפץ ולקפץ ולקפץ. זה פשוט בלתי נתפס.

אני רוצה לשמוע מה התוכנית של צה"ל, שיושבים פה נציגיו. האם אנחנו צריכות לדעת שכל ילד שהולך להתגייס, אנחנו לא נראה אותו עד גיל 21? אולי כבר תיקחו אותם לשלוש שנים וזהו, כי כולם מתוחים עד הקצה? תמשיכו לייחצן את השהות בחרמון הסורי, תמשיכו לאיים שאם חמאס לא ייכנע, נכבוש עוד שטחים בעזה, ורק תרחיבו ותרחיבו ותרחיבו לנו את הגזרות. אבל הרבנים ימשיכו להגיד: לא נגייס, בלשכותיהם לא נתייצב ואת תקציביהם נמשיך לגנוב.

אני יושבת פה ואנחנו מייצגות תנועה של עשרות אלפי אימהות שאומרות: עד כאן, עד כאן. לא מוכנים. יש ניתוק מוחלט בין מה שקורה בממשלה לבין מה שקורה בשטח. אנחנו פה בשביל לעשות חיבור, סינרגיה למשכן הזה, ולהגיד שגם המילואימניקים, גם האימהות לסדירניקים וגם האימהות למלש"בים כי אני תמיד אגיד שמוטיבציה לשירות משמעותי מתחילה אצלנו בבית, ואם אנחנו לא נתחיל לראות שינוי מהותי, לא שינוי בקטנה אלא שינוי מהותי – מה זה, 35 חרדים התגייסו מ-7,000 הצווים האחרונים? איך יכול להיות שאת הילדים שלנו מגייסים בלי שום בעיה, וחרדים בדחילו ורחימו, 35 חרדים?

המשכן הזה, אם הוא לא יקבע סנקציות אישיות, כמו שראש אכ"א ישב ודרש פה, סנקציות אישיות, אפקטיביות שפוגשות את הפרט, אז אנחנו נשקול את צעדינו. לא מוכנות לשתף עוד פעולה עם הפארסה הזאת. לא מוכנות יותר. לא מוכנות לא לראות את הילדים שמתגייסים. לא מוכנות שאומרים לנו: אתם לא תראו אותם חודשים. מילואימניקים קורסים, המשפחות שלהם קורסות. כמה נזעק פה מדם ליבנו? והם יודעים שם טוב מאוד, זה לא שמאל וזה לא ימין. שמענו פה המון אנשי ציונות דתית שבאים ואומרים בדיוק את מה שאנחנו אומרים. אלה משתמטים מול משרתים, אלה ציונים מול אנטי ציונים. זה מי שרואה את עתידה של מדינת ישראל, לבין מי שרוצה להביא לחורבנה במו ידיו. תודה.

תודה. אבישג, כשאתן שומעות את הדברים, תבדקי מה אפשר להציג בדיון הפתוח. זה מה שיעזור לנו אחר כך. יעל, עוד מעט נגיע גם אלייך, ובינתיים עידו קרן, מארגון כתף אל כתף.

אני אשמח לדבר אם יהיו פה יותר חברי כנסת מאוחר יותר, לקראת הדיון הסגור.

אתה אופטימי?

אני לא אופטימי, אבל אני מקווה מאוד. אין מילים.

היום לא מחליטים על צו 8, אז לא צריך רוב לקואליציה.

ולא צריך לבוא לשמור על הוועדה. שמעתי שיעקב אשר אמר אתמול שהוא בא לשמור שיוסי פוקס שומר על יולי אדלשטיין, ששומר. וואוו.

ועדת חוץ וביטחון. יש ביטחון ששומרים עליה. עידו, בבקשה.

אני באמת אשמח לדבר יותר מאוחר.

אתם תצאו עוד מעט. תהילה, את רוצה לדבר עכשיו? בבקשה. יעל, את אחר כך ועידו ישמור את התקווה.

אני ממובילות יוזמת שותפות לשירות, שמאגדת יותר מ-4,500 נשים מהציבור הדתי-לאומי, ממשפחות מאוד מגויסות. אני באתי היום להשמיע לוועדה קולות שאנחנו שומעות מהשטח. היה לי יותר נוח להגיד את זה בדיון סגור, ואלה דברים שנמנעו מלהגיד אותם עד עכשיו, אבל כנראה אין ברירה. אם אני מדברת בדיון פתוח, כולם יכולים לשמוע את זה, וגם האויבים יכולים לשמוע את זה, אבל כנראה בשביל לתקן דברים, לפעמים צריך לשלם את המחיר שהאויבים ישמעו.

יש לי ארבעה בנים וחתן, חיילים במילואים ובסדיר. הם עשו ביחד מאות ימי מילואים במצטבר השנה. יש לי רק בן אחד שהוא צעיר מדיי בשביל להיות בצה"ל. הוא חגג בר-מצווה לפני חודש. אח שלו, הלוחם הסדיר בנח"ל, לא הגיע, וזה היה אחרי 10 חודשים בעזה, לפני עוד כניסה לעזה. הוא היה בקו שטחים רגיל בחברון, בשגרה, וזה לא שהמפקדים שלו התעללו בו, חס וחלילה. הכוח היה כל כך מתוח, שאי-אפשר היה לתת לו לצאת, למרות שזאת יציאה מטכ"לית.

הבן שלי בגדוד לוחם של יוצאי גולני, עשה יותר מ-270 יום מילואים, ועכשיו הוא הצליח ללמוד כמעט סמסטר שלם. זה נחשב כמעט פריבילגיה, אבל יש לו צו לעוד 70 יום, ולא יהיה לו סמסטר ב'. הוא לא נשוי, הוא לא בעל עסק. הוא רק סטודנט, הוא רק הולך לשלם מחיר גבוה בלימודים. הוא יגיע, אבל לא בטוח שהחברים שלו הנשואים ובעלי העסקים יגיעו.

אני נשואה לרופא בן 55, קרדיולוג בהדסה, רופא גדודי ביחידה קרבית לוחמת. הוא שירת 340 יום בשנה וחצי האחרונות. זאת אומרת, שנה מתוך שנה וחצי. גם אצלם, במהלך תקופת הלחימה כבר בעזה, היה צריך להחליף כמעט פלוגה שלמה בחיילים שמסופחים באופן זמני. מסופחים פירושו שלא מצאו פתרון לחיילים שלא מגיעים לפלוגה, וצריך לבנות על רוטציות. גם אצלם, אחרי חודשים ארוכים בעזה, כשהם עלו ללבנון, המ"פ של אחת הפלוגות פשוט לא הגיע. הוא קצין טוב וערכי, אני מכירה אותו. הוא בנה את הפלוגה. הוא לא הסביר למה הוא לא הגיע, אבל לא קשה לנחש. כנראה גם בת הזוג שלו עמדה בדלת ואמרה: עד כאן, או הצבא או אני. החליפו מ"פ, אבל מי אומר שזה לא יקרה למ"פ הבא?

תהילה, בעלך משרת כרופא, נכון?

כן.

הוא למד רפואה אחרי הצבא או שהוא היה עתודאי?

הוא למד אחרי הצבא. הוא מגבעתי.

אני מבין. ואחרי כמה שנים העבירו אותו כרופא.

אני רוצה לספר מה קורה אצלנו בבית ממש בשבועות האחרונים. אין עדיין צו, אבל ברור שזה בדרך ובעלי צריך לחפש חובשים לגדוד שלו, כי חסרים. הם יודעים מה צפוי להם. יש שיחות טלפון, ואני שומעת אותן. איפה הוא מחפש חובשים? בדרושים למילואים. חוזרים אליו דרך דרושים למילואים, ועכשיו הדילמה היא האם כדאי ונכון להכניס לעזה אחות בהוספיס שההכשרה הרפואית שלה מתאימה, אבל ההכשרה הקרבית שלה היא טירונות שלב ב' של שלושה שבועות? או שאולי עדיף להכניס מישהו שהשתחרר לפני 20 שנה, והוא כן שירת 20 שנה במילואים. הוא היה נהג רכב כבד, אבל הוא חושב שהוא יכול להיות גם חובש. או שאולי עדיף להכניס מישהו בן 50 מחטיבת דוד, שהוא באמת גם חובש וגם קרבי, אבל יש לו שיבוץ אחר וצריך לתמרן בין שני שיבוצים. וזה אחרי סינון פניות שהן פשוט לשכת הסעד ולא רלוונטיות. זאת המציאות, אלה הדילמות.

אני כאן לא רק בשביל עצמי; אני כאן בשביל 4,500 נשים ממשפחות מאוד מגויסות.

סליחה, תהילה. אבישג, מי מפעיל את האתר דרושים למילואים?

בגדול, אזרחים שהם גם מילואימניקים. אנחנו בקשר ישיר איתם, ובמהלך החודשיים האחרונים ממש מנסים לשלב איתם ידיים, אבל צריך לומר ביושר שבכל פעם שהם עושים מצ'ינג בין החייל לבין היחידה שרוצה, הם חייבים לבוא אלינו כדי שאנחנו נשבץ ונגיד אם זה מתאים. זה לא שפשוט מעבירים חיילים בין יחידות.

זה בסדר, הבנתי. מה שמדהים ומה שמפתיע לכל מי שיושב פה מסביב לשולחן.

אני אמשיך. הנשים שולחות אלינו בלי הרף תמונות וקולות מהחיים שלהן השנה. אני כאן בשביל לספר על קצינים – מ"מים, מ"פים, סמ"פים, שלא מגיעים על חוסר מטורף בכוחות רפואה, על משפחות צעירות שמתפרקות, ורבות מהן שכדי לא להתפרק – הן רואות מה קורה למשפחות אחרות – הן מקבלות החלטה שבצו הבא הוא כבר לא ילך. אני כאן כדי לדבר על יותר ויותר אנשי מילואים שנשארים בבית ובוכים. פעם אמרו: יורים ובוכים. זה לא הסיפור היום. החיילים מזדהים עם מטרות הלחימה ויש להם רוח לחימה. הם נשארים בבית ובוכים וזה לא בגלל שהם לא רוצים או בגלל שהם לא מזדהים עם מטרות הלחימה; הם פשוט כבר לא יכולים. אז הם בוכים ונשארים בבית.

אני כאן בשביל לומר שלא תטעו – אלה קולות מהציבור שלי, הדתי-לאומי, הלויאלי, המוכן לשלם את המחירים המטורפים שראינו כאן. זה ציבור שברובו הצביע לממשלה הנוכחית. אני כאן כדי להשמיע את הקולות של אלה שחושבים שעליהם תמיד אפשר לבנות, שהם תמיד יבואו. והם באמת רוצים תמיד לבוא, אבל אני רוצה להשמיע לכם את הקולות. יש לי רשימה מאוד ארוכה, ואני מצנזרת בגלל שזה דיון פתוח ויש גבול למה שאני מוכנה להגיד מול התקשורת. תזמינו אותי לדיון הסגור, ואני אגיד יותר.

אחרי 270 ימי מילואים, בתוכם היריון ולידה של ילד שביעי, כל חגי תשרי לבד, עכשיו, מייד אחרי פסח גיוס ל-70 יום. מחזיקים כדי לא להשתגע. קשה כל-כך. אני גרה רחוק מההורים, הם גרים בעוטף, במושב. יש קצת תמיכה ביישוב שלי.... אבל בסוף יום זה די לבד, אני והילדים. קשה מאוד הפעם, אבל אני כבר לא יודעת מה יותר קשה – ההקאות בתחילת ההיריון? לסחוב בחודש תשיעי? הכול היה בלעדיו. הלוואי שיתעוררו כבר. המשאבים המשפחתיים מדולדלים כבר ממש, וזה לא ייאמן שהם שוב מגייסים את אותם אנשים.

בבקשה, תעבירי למי שאפשר שהחבר'ה שעשו כבר 300 ימים לא הספיקו ללכת לפסיכולוג. הם רק התחילו לעבד את מה שעברו. אי-אפשר מבחינה נפשית לקרוא להם שוב. כאילו חוזרים לשגרה, אבל יש כוננות. הינה מסר מהשטח לשרים – שלא יבנו עלינו, שהפעם ייקחו את החרדים.

האמת שאני לא מפסיקה לבכות. הבן השלישי שלי, בן 19, מתגייס בשבוע הבא לגולני. במקביל, גייסו היום את בני השני אחרי שכבר שירת 400 ימים בסיירת גולני. היום הודיעו שהוא מגויס בראשון הקרוב לעזה, ללא התרעה מוקדמת. ככה, בהפתעה, בלי לציין עד מתי, לכמה זמן, איך היציאות, איפה יהיו. כלום. הכול לוט בערפל. כמו חייל סדיר שרק אתמול התגייס. ברמה האישית הוא התחתן לפני שבועיים, וזה פשוט קשה מנשוא. סתם משתפת. הכאב של הכלה שלי נגע לי בעצבים החשופים גם ככה. אחי החרדי ואחיייניי היקרים חיים את חייהם כאילו כלום לא נוגע בהם. בלתי נסבל.

ד' גם כותבת על הבן שלה: סבב חמישי החל מיום ראשון. מ"פ בשריון, אבא לחמישה ילדים, ביניהם ילד עם צרכים מיוחדים. סובל. כל מחשבותיו בצבא. גם בחודשיים הפוגה שהיו לו ראינו שהושפע מאוד מהמצב. חטף פעמיים נ"ט וניצל בנס. מצב נפשי קשה ומאתגר. כבר למעלה מ-300 יום כאילו אין עבודה, אין משפחה. המצב רע.

ה', אשתו של רופא גדודי במילואים – לא אני, אחרת – כותבת: הגדוד שלו ב-60% התייצבות, סבב חמישי. יש שמועה על המשך ישיר לעזה, שזה סבב שישי, ויש הרבה שאמרו שלא ימשיכו. ההערכה היא שיישארו 50% לסבב הבא. הם התחילו את הסבב בלי מ"פ ובלי סמ"פ. חבר'ה איכותיים, שנשברו. העבודה אמרה להם: עד כאן. זה השפיע על ההגעה של כל הפלוגה. מבחינת צוות רפואי הם רק 50% מהכוח. יש מקרים שבהם מישהו מכסה שטח רחב, שלא באמת מאפשר בזמן אמת להגיע לפצוע בזמן, אבל אין ברירה. בצבא הוא רופא גדודי, אבל המקצוע שלו הוא פסיכיאטר. המון חיילים מספרים לו על מה שהשחיקה עושה. דיכאון, פוסט טראומה. בכל סבב הוא משחרר שניים-שלושה חיילים משירות על בעיות בתפקוד, שמסכנות את השאר. תזמינו לוועדה סגורה, בבקשה.

שמענו, לדעתי, את רעייתו.

אבל אני אומרת שיש דברים שאי-אפשר להגיד פה.

מתארת גם את השיח בקבוצות הווטסאפ סביב המילואים. בקבוצת נשות המילואים של השכונה, נשים דתיות, משפחות מאוד מגויסות, מאוד לויאליות, יש המון כעס על הצבא שהיד קלה על ההדק מול המילואים. שהסיפור של החגים הוא בלתי אפשרי. הוא גורם למשפחות לקרוס ולהגיד לבעל לא ללכת. אנשים ביקשו לעבור לתפקיד עורפי. בקבוצת הנשים של גדוד המילואים יש שיח מאוד גדול על גירושים. אין יום שלא מדברים על זה. הבעלים לא מצליחים לחזור לתפקד בבית בין הסבבים, ועד שהם חוזרים לעצמם, מתחיל סבב חדש. לעומת תחילת המלחמה, יש בחודשיים האחרונים הרבה יותר קריאות בקבוצות של נשות המילואים, להגיד להם להפסיק ללכת. כעס גדול על הצבא שמשתף פעולה עם הממשלה.

משתפת קצת. אנחנו מתקרבים ליום ה-300 מתחילת המלחמה. היינו בחגי תשרי ועכשיו מפורים עד ל"ג בעומר. הילדים שבורים. אני גרה בשכונה מתחרדת בירושלים ופשוט בוכה בכל פעם שאני הולכת ברחוב. התחושה עכשיו הרבה יותר קשה. בתחילת המלחמה, כשהייתה תחושת דחיפות, היה ברור שהוא מתייצב ואני מחזיקה את הבית למה שצריך. אבל שנה וחצי אחרי, כשאנחנו עדיין הפראיירים היחידים, אני הרבה יותר מתקשה להחזיק. תחושת העלבון מזה שכולם ממשיכים בחייהם בלי לחשוב עלינו, ממש צורבת. בגזרת הכוחות יש הרבה פחות כוח אדם, והאיש שלי, בן 40, בכוננות תמידית. במעט הזמן שאפשר לישון הם ישנים עם נעליים, מה שלא היה בסבב הקודם.

הגעתי עד ו', יש לי עד ת' וחוזר חלילה. אני רוצה לומר, הדברים האלה נשמעים כאילו זה סיפור על מלחמת השחרור. לוקחים אנשים מספינות מעפילים ישר לקרב בקסטל.

או בלטרון.

בסדר, כתבתי לטרון וכתבתי קסטל. לא פלא ששמענו שמעכשיו יגייסו לוחמים עם פרופיל 64. אבל אנחנו לא במלחמת השחרור. יש מאות אלפי בחורים צעירים וכשירים, שמדינת ישראל לא מגייסת ולא משדרת להם שכלו כל הקיצים והם מוכרחים להתגייס.

אני כאן כדי לומר שאי-אפשר לסחוט שוב ושוב את אותו לימון. זאת אומרת, אפשר, אבל הלימון הזה גמור. לפעמים אין ברירה, אבל יש ברירה כי בצד יש עץ לימונים שלם, שאף אחד לא נגע בו.
אני רוצה גם לומר שהבעיה האמיתית היא לא הריקוד של השר גולדקנופ לצלילי השיר הנוראי. זה שפל מוסרי חסר תקדים, ולא צריך לדבר על זה. אבל זה לא לב הבעיה; לב הבעיה זה שמדינת ישראל מכילה ומקבלת את התוכן של השיר הזה. היא מאפשרת את המציאות הזאת; היא מממנת אותה. הבעיה היא שלא אנחנו צריכות לעמוד – אני צריכה ללכת הביתה ולהכין מרק לבן שלי, שחוזר לאפטר אחרי שלא ראיתי אותו שבועיים, ואני לא יודעת מתי אני אראה אותו שוב. אבל אין ברירה, אני פה.

במקום ששר הביטחון, ראש הממשלה, הרמטכ"ל וראש אכ"א יחד עם כל נבחרי הציבורי הציוניים מהקואליציה ומהאופוזיציה יעמדו מול הציבור החרדי ויאמרו בצורה ברורה: אין יותר אפשרות שתמשיכו לעמוד מנגד. ההשתמטות הזאת מסכנת את כל מי שחי כאן. גם את מי שלוחם וגם את מי ששר: בלשכותיהם אין אנו מתייצבים. הממשלה צריכה לומר: אין מימון, אין תקציבים מטעם המדינה לציבור שלא לוקח חלק, ובכך הוא עומד על דם רעהו ומסכן את קיומנו כאן. מי שמצפה מילדי אחרים להילחם עד כלות הכוחות או עד כלות החיים – מה שיגיע קודם – אבל נלחם על כך שילדיו יישארו מוגנים ולא ייקחו חלק, לא יכול להיות עובד מדינה, לא יכול להיות רב עיר, לא יכול להיות רב ראשי, ובטח לא יכול להיות שר שמצביע על יציאה למלחמה.

אנחנו, שותפות לשירות, נמצאות כאן כדי לומר שגיוס חרדים זה לא סוגיה פוליטית, ואנחנו לא נסכים שיתייחסו אליה כך. זאת סוגיה ביטחונית, קיומית, והאחריות להתייחס אליה ככה ולפעול בהתאם מוטלת על כתפי כל נבחרי הציבור, ובראשם הממשלה. תודה רבה, יש הרבה יותר ממה שהקראתי. תודה.

תהילה, תודה לך. סליחה שאני מסתמס, אני מנסה לראות איך אפשר להביא את מה שהקראת עכשיו לאוזניים הכי רבות, ואם אפשר, גם של ראש הממשלה.

אני אשאיר לך את העותק שיש לי, ותגיד לו שזה מצונזר.

ברור.

זה לא מעניין אותו.

הוא יודע, הוא לא יקרא. זה לא מעניין אותו.

תודה. בבקשה, יעל.

שלום, אני מארגון אימהות בחזית, מובילה את חזית הלוחמים. אני אימא ללוחם קומנדו שהשתחרר לא מזמן. למעשה, הוא לא באמת השתחרר אלא המשיך לתת מעצמו לצה"ל בתוכנית אלפא – לוחמים לסייבר, וזה אחרי מלחמה עקובה מדם שהוא והחברים שלו עברו.

קודם כול, אני מחזקת את דברייך. זה שהציונות הדתית והציונות החילונית אחידות דעים ויוצאות למאבק משותף, זה לא דבר של מה בכך.

לצערנו זה נהיה לא של מה בכך. זה צריך להיות דבר שבשגרה.

עם אחד, גורל אחד. ככה קוראים לזה.

לצערי, אני נמצאת פה בהמון ישיבות שמלאות עד אפס מקום, כולל כל הכיסאות מסביב, ואני מתביישת, באמת מתביישת שאף חבר כנסת לא מצא לנכון לבוא לדיון שמדבר על הלוחמים שנמצאים כבר למעלה משנה וחצי בשטח ושומרים על כולנו, גם על המרקדים וגם על הלא-מתגייסים. אני חושבת שזאת בושה לכנסת ישראל, זאת בושה לבית הזה. אני מעולם לא חשבתי שנגיע למצב שהלוחמים שלנו נהיו שקופים; הם נהיו מובנים מאליהם. איך יכול להיות דבר כזה?

אני אמשיך עם כמה נתונים. אני משתתפת בהמון כנסים של אגפי השיקום, בהובלת חוזרים לחיים בתל השומר ובארגונים שונים. עד 6 באוקטובר, ערב חרבות ברזל, היו 62,000 נכי צה"ל, ו-6,000 פונים חדשים בשנה. ואז מגיע 7 באוקטובר ונכון להיום – לפני שלושה חודשים. זה כבר עלה – 75,000 מטופלים באגף, 18,000 פונים חדשים בשנה; 13,500 פצועי חרבות ברזל; 1,500 בקשות חדשות מדי חודש. זה אומר שיש פי 3 פצועים שנקלטים באגף בשנה. מ-6,000 מבקשי הכרה הגענו ל-18,000, ואנחנו מדברים רק על פצועים שפונים.

אני יכולה להגיד משיחות עם הבן שלי ועם החברים שלו, שיש המון אחרים שלא פונים, או כי הם עדיין לא מבינים מה עובר עליהם, ולא קיבלו מספיק עיבודים. למזלי, ביחידה של הבן שלי נתנו עיבודים, גם אחרי מלחמה גדולה של ההורים שלהם. אני שומעת על יחידות שעדיין לא קיבלו עיבודים.

יעל, אתמול בלילה נפגשתי עם פסיכולוג, דוקטור, אולי פרופסור, ואמרתי שאחרי הפגרה נקיים כאן דיון בדיוק על הנושא הזה. הוא גם יבוא ונזמין גם אתכם. בדיוק על ההיבטים הפסיכולוגיים של המשרתים ושל המשפחות שלהם. אלה שעברו עיבוד – איזה סוגי עיבודים ומה אי-אפשר לעבד? נקיים דיון שייוחד רק לזה. נקדים אותו כמה שאפשר, גם על חשבון דיונים אחרים כאן בוועדה.

קודם כול, תודה רבה כי זה מאוד חשוב, ואם אפשר להצמיד לזה דיון שביקשתי בשם אימהות בחזית, ואני יודעת שהוא כבר הוגש, על ליווי של בנות זוג.

כן, זה יהיה, כמובן.

יופי. אף אחד לא באמת יודע, פרט להורים ולבנות הזוג, מה באמת עובר על הלוחמים שלנו, מהסיבה הפשוטה שכל מי שהיה פה, והיה בצבא, יודע שמאוד מאוד קשה לפתוח את הלב ואת הנשמה בפני מפקדים. בטח ובטח ללוחמים שמבחינתם הם קשוחים וחסונים ואיתנים. אבל בבית, אצל בנות הזוג ואצלנו האימהות – לא תמיד אצל האבות – הם מספרים דברים מאוד מאוד קשים על התמודדויות שהן מעבר לפיזיות. מעבר לעייפות, לשחיקה, לזה שלא מורידים בגדים ולא מורידים נעליים, חם וקר ואלף ואחד דברים. ולא דיברנו עוד על הסכנות היום-יומיות. מעבר לזה הם עוברים עוד התמודדויות נפשיות ומוסריות. אף אחד לא מדבר על הבעיות המוסריות, אבל אני רוצה לספר לכם שללוחמים רבים יש קונפליקט.

יעל, אנחנו מכירים קצת, אבל זה ייקח מאיתנו את זמן הדיון. אנחנו יודעים על זה.

מאוד מאוד חשוב שתיקחו את זה בחשבון לכניסה הנוכחית. הלוחמים נמצאים בקונפליקט גדול. הם יודעים שהם לא יחזירו את החטופים, הם גם יודעים שבגלל שהם ייכנסו ימותו חטופים, והרבה מהם לא רוצים לחזור למילואים מהסיבה הזאת. גם אם היא לא נאמרת בקול, חשוב שממשלת ישראל תדע על זה.

דבר אחרון, בנושא כוח אדם, כי יושבים פה נציגים מאגף כוח אדם. אלה נתונים שלא מפרסמים בתקשורת, אולי בצדק, אולי פחות. לצה"ל חסרים מאות אם לא אלפי קצינים בדרגי הביניים, מסיבה פשוטה: הם לא מוכנים להישאר יותר כי אין מי שמחליף אותם; אין מי שנכנס מתחת לאלונקה. לא יכול להיות שיש אוכלוסייה שלמה שחיה על חשבון אוכלוסייה אחרת, לא רק מבחינת תקציבים אלא גם מבחינת חיים. תודה רבה.

תודה לך. עידו, בבקשה. אתה לא רוצה לחכות?

לא, אני אדבר. אין שום בעיה. אין באמת בפני מי, אבל אני גם לא אבזבז לכם יותר מדיי את הזמן.

אתה לא יכול להעליב את כבוד היושב-ראש.

לא, אלעזר הוא משלנו.

בהקשרים האלה זה לפרוטוקול, אבל כמו שהבנת – מי אמרה את זה קודם? אילת. אני חושב שהם באים איפה שהם צריכים לשמור.

אני אדבר בזריזות. יכולתי להתעצבן יותר, אבל אין בפני מי, אז אני לא אבזבז לכם את הזמן יותר מדיי.

לא, לא. אל תתעצבן. תגיד את הדברים שרצית להגיד. יש להם חשיבות. תראה כמה אנחנו מדבירם מול מליאות ריקות, רק כדי שזה יהיה כתוב בדברי ימי כנסת ישראל.

בשביל זה אני עושה את זה. אני בן 22 והשתחררתי לפני קצת למעלה משנה. מאז אני במילואים, ויש לי למעלה מ-400 ימי מילואים. אני לא אזרח, נשארתי בעצם חייל. אני מארגון המילואימניקים כתף אל כתף, ואני אחד מיני רבים שהולכים אחריי, שמרגישים ומביעים את הקול הזה. נראה לי שעל העומס לא כל-כך צריך לדבר כי 400 ימי מילואים מדברים בעד עצמם, אבל אפשר להעיד קצת על מה שאנחנו מרגישים. את זה פחות שומעים פה, כי בדרך כלל הניתוק כבד וגבוה פה בוועדה, שאנחנו מגיעים אליה לא מעט.

אני אדבר על אירועי אמש – לראות תקציב כזה ביזיוני זה פשוט מתסכל, בלתי נסבל ונוראי. הקואליציה יודעת לצייץ מעולה בטוויטר וזה לא עולה להם כסף, אבל אחר כך, התקציב עולה לנו המון. וממי הוא נלקח? מהמילואימניקים, מאנשי הקבע, מהאימהות, מאימא שלי, שאין לה עכשיו יום הבראה, ואני ואבא שלי, ששנינו במילואים, גם את זה לקחו עליה. העומס עליה יותר קשה ויש לה שתי ילדות קטנות לטפל בהן. זה פשוט מטורף. במקום להילחם בחמאס, הקואליציה החליטה להילחם בנו, במשרתים. זה באמת לא נורמלי. שר הביטחון – לוועדות האלה הוא לא מגיע. למילואימניקים הוא לא דואג, אבל יש לו זמן ללכת לרקוד עם חרדים ולריב בטוויטר עם הרמטכ"ל. זאת מנהיגות, זאת המנהיגות שלנו.

אני מתבייש. אני מתבייש שזה התקציב. אני מתבייש שהיום אין פה אף אחד. אני מתבייש שהמילואימניקים והאימהות, הציונים, צריכים להגיע לכאן ב-09:00, ואחר כך אני צריך לחזור למילואים. השכמתי קום כדי להגיע, אבל אין מי שיבוא לדאוג לנו; אין מי שיבוא לשמוע. הכיסאות פה ריקים. אין לי אפילו את מי לשאול את השאלות.

עידו, אני אשאל אותך שאלה על הארגון שלכם. תהילה נתנה נופך לארגון שלה, וכשאתה אומר כתף אל כתף, מי הכתפיים?

אנחנו ארגון של מילואימניקים צעירים מכל המגזרים, ואין לנו שאיפות פוליטיות. אנחנו באים לאחד כוחות, כל המילואימניקים הצעירים ביחד, ולקרוא לחוק גיוס אמיתי.

מכל המגזרים?

מכל המגזרים.

הם צועדים ב-2 באפריל עם כולם. הם צועדים איתנו גם מחר. הם צועדים עם כולם.

אנחנו אלפי חבר'ה צעירים, ולא מזמן הייתה לנו פעילות בכפר אחים שאליה הגיעו המון מילואימניקים שבאו להסתכל לשר הביטחון בעיניים ולשאול אותו את השאלות. כמובן, הוא לא הגיע לדבר איתנו כמו בכל הפעמים שהוא לא מגיע, גם לפה. להיפגש איתנו הוא גם לא רוצה. אנחנו באים לכל הוועדות ואנחנו נפגשים עם חברי כנסת. אנחנו ברשתות החברתיות ופונים לכל מאן דבעי כדי להשפיע ולהשמיע את הקול של המילואימניקים הצעירים, שרוצים להתחיל את החיים שלהם ולדאוג לעתיד שלהם ולביטחון שלהם. כי אם אנחנו לא נדאג, לא יהיה מישהו אחר שידאג לנו. אנחנו קמים ועושים, וזה לגבי הארגון שלנו שמונה אלפי חבר'ה.

אנחנו נמשיך להילחם כאן בוועדה ובכל מקום שנצטרך כדי להשפיע על המצב. תודה.

תודה.

אני עורכת דין מאימהות בחזית. כפי שאתם יודעים, אנחנו יושבות פה מאפריל 2023 ודורשות גיוס חרדים, לא כי אנחנו לא אוהבות חרדים, אלא כי אנחנו צופות פני עתיד. ראינו את מה שעתיד לקרות ותרחשנו את האירועים המזעזעים שבאו אלינו.

אנחנו יושבות פה אכן מהיום הראשון למלחמה, ואני באמת מדברת על אבישג. אנחנו צופות פני עתיד וצועקות את מה שקורה היום כבר מלפני שנה. ואם מישהו היה עושה עשירית ממה שביקשנו, לא היינו מגיעים למקום הזה.

לגבי בניין הכוח העתידי, אם צה"ל לא מבין שבעוד שנתיים מהיום אין לו כוח מילואים, אז הוא לא באירוע. הסדיר שנלחם היום, אני מודיעה לך שאם יהיו לך 50% מהם מילואים – זאת תהיה ברכה לעולם. רוב הסדיר שנלחמים היום, אנשים שהתגייסו חודש לפני 7 באוקטובר ועד היום נלחמים – עוד רוצים שהם יילחמו ארבעה חודשים נוספים – לא יעשו מילואים. הם באים אלינו, הם גמורים, הם פצועים. אין לכם כוח עתודת מילואים בעוד שלוש-ארבע שנים מהיום. כוח עתודת המילואים שגייסתם – 350,000 איש – אתם עצמכם, אגף השיקום מצהיר שהוא גורע 100,000 מתוכם ומשאיר לנו 250,000. זה אומר שיישארו 200,000. אם אגף השיקום אומר שעד 2030 יהיו לו 100,000 פגועי ראש או פצועי הלם, זה אומר שמתוך 350,000 שהגיעו, 100,000 נגרעו. תיקחו פצועים, תיקחו קריסה כלכלית ואולי תגיעי ל-200,000.

אבל הבעיה הכי גדולה היא שעתודת המילואים שלכם קדימה לא קיימת. גמרתם את הסדיר הלוחם. גמרתם, אם אתם לא מבינים את זה. אני רוצה לספר לך סיפור קצר על הבן הפרטי שלי, שהוא סמל ראשון, אבל צה"ל הפך אותו לקצין לפני ארבעה חודשים כי נגמרו לו הקצינים. אני הוצאתי אותו מהקצונה לפני שבוע, כי האחריות ששמים לו על הכתפיים, לילד הזה, הוא לא קצין. הוא לא רצה להיות קצין, אבל צה"ל הפך אותו לקצין, נתן לו סמכויות של קצין. נתן לו לפקד על ילדים רק כי הוא מוכשר וחכם, כי אין קצינים. לא מקובל. אם הייתי רוצה שהילד שלי יהיה קצין, הייתי שולחת אותו להכשרה של קצינים.

לא, לא. הוא הולך לבד. באיזו יחידה הוא?

אני לא מבינה למה חסרים להם קצינים. הוא הפך להיות חובל, על אף שהוא לא חובל. באמת. הוא מפקד על ספינה, על אף שהוא מעולם לא סיים קורס חובלים. לא שאני מבינה מה התירוץ של חיל הים בסיפור הזה.

בשורה התחתונה, אנחנו נמצאים היום, בנקודת הזמן הזאת, אתם עובדים עם צבא שחוק, שגם הכלים שלו שחוקים. זה כבר לא עניין של אם, איך ולמה, אלא זה עניין של כמה כי כולם ייפגעו, והשאלה היא באיזה אחוזים וכמה.

דבר נוסף שאני רוצה להגיד לך כאן, היום לאור התקציב הביזיוני, לאור ההורדות על הורדת גיל הגיוס, לאור השירים של שר הביטחון ושל גולדנקופ, ולאור כל מה שקורה – הווטסאפ מפוצץ בהודעות מאימהות שאומרות שאם לא תקראו לסרבנות או להשהיית הגיוס בשמנו, אנחנו נעשה את זה לבד. אימהות לא מוכנות יותר לשתף פעולה עם אותו מלך שבא ושולף את הילדים שלהן מהבית. אנחנו לא מבינות את המערכה הבאה, אנחנו לא מבינות את המטרות של המלחמה; אנחנו לא מבינות את ההתנהלות; אנחנו לא מבינות איך שנתיים אחרי שיצאנו לדרך ושנה אחרי הפסיקה, חרדי אחד לא גויס. אנחנו לא מבינות למה לא נשלחים 100% מהצווים לכלל החרדים, בדיוק כמו שמגייסים את הילדים שלנו. זה הדבר היחידי שלא ניסו פה 76 שנה. הדבר היחיד שמגייס אנשים הוא להוציא את כל הצווים. אנחנו לא מבינות את הפעימות, אנחנו לא מבינות את הטפטופים. ואנחנו לא רוצות לשתף יותר פעולה.

שיקראו לנו סרבניות או מה שאתה רוצה. אני רואה שאפשר להיות שר בממשלה הזאת, אנטי ציוני, כך שזה ממש לא מפחיד להיות סרבן במדינת ישראל. להפך, זה אפילו כבוד. כל מה שאני צריכה זה לשים איזושהי תחפושת או להלביש את הילד שלי עם חליפה, והסרבנות שלו היא גוטה-גוטה, הוא הפך להיות צדיק ומחזיק את עולם התורה. הכול שקרים, הכול תחפושות, אבל המציאות האמיתית של מה שקורה כרגע בגבולות ובשטח לא תחזיק מים. ועוד דבר, ואבישג יודעת – שלחתי לה על צווי 8 לנוח'בות. גם הבוקר קמתי עם ילדות שבוכות שהן לא רוצות לשמוע על נוח'בות. תיכנסו לישיבה הקרובה, תוציאו משם 500 אברכים, ותשלחו אותם לשדה תימן. תרדו לנו מהילדות.

אמרנו לכולם לסרב ואני מודיעה לכם, כל מי שמתקשר אליי היום, אני אומרת לו: תסרב, ואימהות בחזית יעמדו מאחוריך. אנחנו 70,000 אימהות מגייסות. אנחנו הצבא, אם לא הבנתם, וזה כאן. את רוצה לראות את הווטסאפים? די, נגמר, אנחנו כבר שנתיים. תודה.

איילת, תודה. אבישג, בבקשה.

זאת שיחה קצת מטלטלת, על אף שאנחנו מכירים את הדברים. קודם כול, תהילה, תודה על הדברים החשובים. הם מציפים דברים שאנחנו לא נמצאים בהם, או רשתות שלא ראינו, למרות שאנחנו מטיילים המון ברשתות ובשיח היום-יומי.

המציאות המבצעית מאוד מאוד מורכבת, ואני לא צריכה לספר לכם את זה. העומס על המשרתים, גם בסדיר, גם במילואים וגם על אנשי הקבע, הוא עומס גדול. הסד"כ שאנחנו צריכים גדול יותר, ויש לנו אתגר משמעותי. אני חושבת שאנחנו, גם כאגף כוח אדם וגם כצה"ל, מנסים לעשות הכי טוב שיש מבחינת בניין כוח ויצירת מסגרות נוספות, עם צורך ורצון להקל על העומס. אני יודעת שהדבר הזה לא מורגש מאה אחוזים למטה, וייקח עוד זמן עד שהמסגרות ומה שאנחנו בונים עכשיו, יקל במעט על המשרתים שנמצאים עכשיו בתעסוקות.

הכנתי מצגת שלמה ואפשר לסקור אותה ולעבור על כל נתון.

אנחנו לא נעבור על זה עכשיו. המסגרות שבונים עכשיו – מתי זה יהיה?

שמתי פה שקף על כל מסגרת, כמה קשירות וכמה לא. ירדתי ממש לרזולוציות.

יש לך שאלות לשאול אותן – את מכירה את האמירות שלי בוועדה – על האחוזים שנשמעו כאן מהשטח?

שמעתי את זה. שמעתי את זה מהן, שמעתי את זה ממך ואני מתייחסת ברצינות לאמירות. אני גם אומרת לך שאנחנו כל הזמן הולכים, בודקים וגם נוגעים בשטח ברמת המג"ד. אנחנו מנסים להבין האם בין הנתונים שלנו לבין המג"ד יש פער, ואם יש פער, איפה הוא. אני אנסה להסביר לך את זה אחרי זה, כי הצגתי כמה גדודים לדוגמה והבאתי נתונים כדי להראות לך איך רואים את זה באמירות. בסוף יש משרתים שמגיעים לשירות, אבל בתחושה הבסיסית שלהם הם אומרים שאלו שלידם כבר לא יגיעו, כי הם רואים את הקשיים שלהם.

אבישג, אני לא מדבר על אלה שלא יגיעו. אני מדבר על אלה שלא מגיעים, על הציטוטים של תהילה.

רוב הציטוטים היו על אמירות עתידיות.

לא, לא. אני שמעתי אחרת. שמעתי עכשיו על מ"פ, על קצינים, על אחוזי התייצבות ביחידות.

אבישג, הכול קורה עכשיו אותם פשוט ב-delay.

לא, אנחנו לא ב-delay. אני אגיד שמול האמירות שנאמרו כאן, מה שאנחנו עושים זה לייצר כמה שיותר גמישות למטה, וזה חלק מהפתרונות. להגיד למפקד: יש לך גמישות. אם מישהו פתח עסק בנקודת הזמן הזאת והוא לא יכול להתייצב, תאפשר לו את זה. אנחנו מנסים לייצר כמה שיותר גמישות למטה. נכון, יש קשיים, ולא אמרתי שלא חסרים, אבל המג"ד מצליח לעמוד במשימה המוטלת עליו, גם אם אנחנו נדרשים להתאמות.

סליחה, אבישג, אין מספיק חובשים להיכנס איתם לעזה. זה מסוכן.

גם אין מספיק לוחמים, אז הם לא ישנים בלילה כי אין מי שיעזור להם.

מבחינת עמידה במשימה, המשימות עומדות ואני אומרת את זה בצניעות רבה. המשימות עומדות, ואין משהו שלא עומד מבחינת המשימה. יושבת כאן גם מאיה מאגף המבצעים, והיא יכולה להגיד על זה כמה מילים. אין פה משימות שלא עומדות. התחושה היא לא סתם; קשה לאנשים.

סליחה, אבישג, אני רוצה לשאול בדיון הפתוח. שימי בצד את אגף המבצעים. קשה מאוד להוליד בצה"ל מג"ד ובטח מח"טים שיגידו: אנחנו לא עומדים במשימות. אנחנו מכירים את זה, וזאת לא השאלה. רק ממה ששמענו כאן, האם כשהוא אומר שהוא עומד במשימות, כשלוחם לא יוצא לבר המצווה של אח שלו, גם בחופשה שמגיעה לו כי חסר כוח אדם והמג"ד עומד במשימות.

אני אגיד לך מה שמעתי ומה אני מבין. האם האמירה – אני עומד במשימות, היא גם אם הביאו לי לא-לוחמים מיחידות אחרות, שיכולים לאייש עמדה מאחור ולא הייתה מלחמה, אז עמדתי במשימות. אבל אם הייתה היתקלות באותו אזור, נניח בחיץ או לא משנה איפה, לא בטוח שהוא היה עומד במשימות. היינו שמים ועדת חקירה בשאלה איך הגיע לשם אותו חייל.

האם אני עומד במשימות בגלל שברשת החברתית של המילואים קוראים לכל אחד בשם שלו, ומצאתי עוד 20 חיילים שמכל מיני סיבות לא קראו להם עד עכשיו, ועכשיו הם רוצים להיות עם החבר'ה, או להיות בתחושה או להיות במובלעת או להיכנס לעזה בשביל להיות בחאן יונס או בציר החוף מכל מיני סיבות. אני לא רוצה לחזור להיסטוריה, אבל אני אתן לך דוגמה לחריגות. כשפואד בן אליעזר היה מפקד איו"ש, הייתי מפקד בא"ח 35 וקראו לי למבצע באיו"ש עם הבא"ח. הוא שאל אותי אם הגדוד מוכן למשימות, אמרתי: לא, הוא יבצע, אבל הוא לא מוכן למשימות. הוא אמר לי: מג"ד בצנחנים אומר שהגדוד לא מוכן? אמרתי לו: מה אתה רוצה לשמוע, את מה שמג"ד בצנחנים צריך להגיד לך, או את האמת? הוא אמר לי: למה אתה לא מוכן לבצע במשימות? עניתי לו: בגלל שאתה לא נותן לי להתאמן ואתה כל הזמן מקפיץ אותי.

אני עומד במשימות, כי קשה להגיד שלא עומדים במשימות. המח"טים, שהם בדרך כלל מח"טים סדירים, להבדיל מהמג"דים, בכלל לא יכולים להגיד: אני לא עומד במשימות. דבר שלישי זה: אני עומד במשימות כלומר האם אני יכול לאייש את העמדות, והשאלה במה אני מאייש אותן גם מבחינת הכשירות, גם מבחינת האימונים שהם עברו או שהם לא עברו.

לכן, אני חושב שכאשר אתן באות לכאן, נכון להציג כשירות, התייצבות ואחוזי התייצבות, ולא אחרי שהמפקדים והמתנדבים מגרדים מכל מיני מקומות. בעיניי, מה שאתן חייבות להציג, זה את הגדוד כמו שהוא מופיע לפני שלושה חודשים, לפני חצי שנה ולפני שנה, לפני כל התרגילים והמשחקים ומשיכות המוטיבציה – מה אחוזי ההתייצבות שם? לא אם הוא עומד במשימות, אחרי שהוא גירד וגירדתם. אני בעד ההתנדבויות האלה, אבל הן יוצרות לנו תמונה מעוותת כשאנחנו לא מתייחסים למצבות האמיתיות של הגדוד.

את צריכה להבין, כשמתייצבים 50%-60%, אכ"א לא אשם. אף אחד מפה לא גלגלה למשהו שהצבא לא בסדר. אני בוודאי לא חושב כך. דרך אגב, אני גם לא חושב שכאשר חרדים לא מתגייסים, התפקיד של הצבא להביא אותם. אני חושב שזה התפקיד של המערכת האזרחית. לצבא יש שני מקורות – ואמרתי את זה 80 פעם – כסף וכוח אדם. כשחסר לצבא כסף, לא אומרים לחיילים: לכו לעבוד, תביאו כסף. וכשחסר כוח אדם, לא צריך להגיד לחיילים: לכו תביאו כוח אדם. לא כשמדובר על עריקים מהתייצבות לגיוס, וגם לא כשמדובר על איוש יחידות מילואים. זה לא התפקיד שלהם.
אני אומר לך שזה גם לא התפקיד שלכם. במידה מסוימת, אני מחזק את זה ואני לא מבין את ההגנה על הדברים האלה, כי אני חושב שזה משקף לנו תמונה פחות אמיתית. אם אנחנו רוצים באמת להתקדם, ולא משנה לאיזה כיוונים, התמונה צריכה להיות אמיתית, גם אם היא כואבת. שהיא תהיה אמיתית. תודה.

קודם כול, התמונה שאנחנו מציגים היא אמיתית, אבל בכמה פרספקטיבות. לא דומה הקריאה למלחמה ב-6 באוקטובר, אחוזי ההתייצבות והסד"כ שנדרש, לסד"כ ההגנה. ברור שהתייצבות להגנה לתעסוקה מבצעית, גם לפני המלחמה, הייתה אחרת. לא מתייצבים אותו דבר גם בגמישות של המפקד, גם במשימה השונה ואני שוב אומרת, ומאיה יכולה לתמוך את דבריי, שאני אפילו לא יכולה לתת פה תקנים. מאוד קשה לי לענות לך בלי נתונים, אבל תראה את מספר האנשים שהיית צריך להחזיק עכשיו בהגנה בתעסוקה מבצעית, למה שהיה לפני המלחמה, ותראה עלייה מטורפת בכמות התקנים. ועדיין יש עמידה במשימה. זה אומר שההתייצבות טובה. נכון, היא מאתגרת. קודם כול, אין מג"ד מילואים שחוסך מאיתנו את עמדתו. לשמחתי הרבה, המג"דים אומרים את מה שהם חושבים.

עזבי את העמדות. את לא מציגה עמדות. את מציגה מספרים.

אמרת שהמג"ד תמיד יגיד שהוא עומד במשימה.

לא אמרתי המג"ד; אמרתי המח"ט. בכוונה אמרתי ככה.

בסוף אנחנו רואים את המשימה, ולאמ"ץ יש את הכלים שלו למדוד אם משימה עמדה או לא עמדה. נכון שבסוף המפקד אומר אם המסגרת כשירה או לא כשירה, ובסוף הוא אומר אם הוא עמד במשימה או לא, אבל אתה יכול לראות את זה בשטח.

אני רוצה להגיד שנעשו לא מעט דברים בהיבט גדילת הסד"כ וחלק מהדברים גם בדחיפה שלך. אני אומרת את זה בצורה ישרה. אנחנו גדלנו ב-25% בסד"כ המילואים במהלך המלחמה, תוך כדי המלחמה. זה כמויות מטורפות של כוח אדם שנכנס, ולא כולו בהתנדבות. חלקו גם בכפייה.

למה הכפייה לא על החרדים?

ברשותכם, אני לא אתייחס לסוגיה הזאת. זאת לא סוגיה בסמכותי ואין לי כלים והכשרה לדבר על הסוגיה הזאת. אני מתנצלת. נראה לי שזאת סוגיה אחרת. אני יודעת שאפשר לקשר אותה, אבל היא אחרת.
אנחנו מתעסקים המון בהסבות. רק השבוע אנחנו הולכים לצמ"ה. לוקחים אנשים, כוח אדם אחר, לוחם בדברים אחרים, ועושים לו הסבות לצמ"ה כי אנחנו מבינים שיש שם שחיקה גדולה. אנחנו כל הזמן מנסים למצוא פתרונות איך להכניס עוד סד"כ ואיך לקחת את הסד"כ הקיים ולפתח אותו.

חוזרים למילואים – קודם כול, זאת יוזמה אזרחית מהממת. יש הרבה יוזמות אזרחיות מהממות תוך כדי הלחימה, והיא מתחברת ליוזמה קיימת. צה"ל הקים מוקד שנקרא חוזרים למילואים. אני מזמינה אותך לפנות, להתקשקש עם הבוט שהקמנו, עם המוקד הזה. כל מי שרוצה לחזור לשירות מילואים או להתגייס לשירות מילואים, בין אם זה שלב ב', בין אם זה שלב ג', בין אם זה שירות בהתנדבות, בין אם זה שירות רגיל, כשהוא יצא לפטור מאיזושהי סיבה, הוא יכול לחזור לשירות. פתחנו את כל הדרכים לחזרה לשירות.

יציבות הגרף – חלק מהעניין של העומס הוא חוסר יציבות שניחנו בו עד שנת 2025. היה פחות יציב. אנחנו משתדלים לשמור על יציבות. כרגע, התמונה המבצעית, אם היא תגרום לנו לאיזושהי הפעלת פתע, ברור שזה ישפיע עוד יותר על העומסים.

חלוקת החטיבות – גם בזה היינו פחות מדויקים. יש חטיבות שעשו יותר, יש חטיבות שעשו פחות, ואנחנו עושים איזונים בשנת 2025. גם את זה אני אראה לך.

על זה יש את מעטפת הפרט, שגם המדינה, האוצר ומשרד הביטחון נתנו למשרתים, וכרגע עומדת לעבור החלטת ממשלה נוספת שאמורה לתת עוד עזרה. היא לא תקל בעומס, אבל היא תיתן סיוע למשפחות ולמה שקיים. צריך להגיד, אנחנו עושים גם ירוק בעיניים בתוך השורות. יש חיילים בתוך השורות שלא הופעלו, ואנחנו ממש בודקים אחד-אחד, עוברים עליהם. למה הם לא הופעלו? למה הם לא התייצבו? איפה הם נמצאים? מי שחרר אותם? זה חלק מהעיסוק.

אני רוצה להגיד מילה על החוסן. אחד האתגרים הכי משמעותיים שיש לנו – דווקא בלכידות אנחנו מאוד מאוד טובים, מסגרות מאוד ממוקדות – הוא החוסן. בגלל זה בחרנו לעשות על כל משימה סגירה. לכל משימה. כל מי שמסיים תעסוקה מבצעית, מקבל יומיים בבית מלון עם עיבוד, עם קב"נים וכו'. גם הסדירים מקבלים את זה. איפה שעולה ואתן מזהות שיש פער, את זה אני באמת רוצה להכיר, כי בזה אין לנו פער לא של משאבים ולא של יכולות.

תודה. לגבי הסיפה של הדברים, אני חושב שהצבא באמת עשה התקדמות גדולה מאוד, שלא הייתה בעבר, של סגירת המשימות, של העיבודים. כמו שאמרתי בהתחלה, יש עדיין דברים שילכו איתנו רחוק, הולכים איתנו רחוק כבר עכשיו. אני מתאר לעצמי שכל אחד שיש לו מעגלים של משרתים, יש שירים ותיקים על זה – היעדים מטוהרים והרוסים – אתם מכירים את זה. היה לי נער, נערה, היה לי נער – זה חזר עכשיו, לא בדיוק אותו הדבר. אני חושב שהדברים האלה ברורים.

אם יש לך שאלה ספציפית וקצרה, בבקשה.

מה מעמדו של אותו אחד שלא מסוגל להגיע היום למילואים, אחרי שהוא עשה שלוש שנים של שירות ו-300 ימי לחימה? הוא מתקשר ואומר: אני לא יכול לבוא. מה מעמדו? מה אתם עושים לו?

מה אנחנו עושים לו?

כן, אני שואלת.

קודם כול, יש מפקדים. מי שעומד מול החייל זה המפקדים, לא צה"ל הגדול או המטכ"ל. את זה יכול להסביר הכי טוב חבר הכנסת אלעזר.

הייתי בצבא, אני יודעת.

אני אומרת שוב שבסוף אנחנו מסתכלים על השלם. בן אדם שנתן כל-כך הרבה, אני סומכת על המפקדים שלנו שבסוף הם מתחשבים בו. הם באים, מבינים את הסיטואציה, ואני גם רואה את זה בשטח. אני רואה מישהו שנולד לו ילד חמישי, ובדיוק נפלה תעסוקה על הלידה של אשתו. מנסים לעזור לו, מנסים לשחרר ויש אנשים שבאים ונרתמים. חלק מעניין המסופחים הוא לא בהיקפים מטורפים בכל יחידה אלא בעשרות בודדות, והם באים כדי לסייע. יש אנשים ששירות המילואים מתאים להם, זה מסתדר להם באותם תאריכים. אנחנו לא רואים עם זה בעיה. אם יש לוחם כשיר, שהתאמן עם המסגרת, שעשה אימון לפני - - -

אני לא מדברת על מי שבא מיוזמתו.

דיברתי בהיבט הפתרונות.

תודה לכן. בבקשה, בקצרה.

אני רוצה לומר לך, אני מכירה את כל מה שאת אומרת. אנחנו מכירים ואנחנו מעריכים גם את המאמצים. אני אומרת שהבן שלי לא יצא לבר מצווה ואני מבינה, אבל אתם צריכים להבין שהשטח רועד. השטח רועד, ולא משנה כמה תגידי פה שעושים מאמצים. אנחנו רואים שאותו לימון נסחט שוב ושוב ושוב. מה שחסר לנו זה אמון, והאמון הוא במדינה, שהצבא הוא חלק ממנה. כל עוד יש עץ לימונים שלם, טרי, שלא נוגעים בו, אין לנו אמון. ולא יעזרו ימי העיבוד. זה חשוב מאוד שיהיו דירות למשתכן, מה ששר האוצר רוצה, אבל זה לא יביא סד"כ. אם אתם רוצים שהילד שלי שלא יצא לבר מצווה של אח שלו יישאר בארץ וימשיך לעשות מילואים, בעזרת השם, לא במלחמות אלא בשגרה, צריך לבנות את האמון שלנו. כל עוד אתם הולכים מסביב ולא מוכנים להגיד שיש קשר לשאלה של גיוס חרדים, כי אין אף אוכלוסייה שלמה וגדולה שעומדת ואומרת: אנחנו לא מתגייסים.

את צריכה ללחוץ מלמטה, את צריכה לדפוק על השולחן.

בדיוק. תציפו את זה לשרים, ושהשרים יתחילו לעמוד מולם.

לגבי דיור למשתכן, שמעתי את שר האוצר והוא כנראה אומר שתהיה התקדמות גדולה, ו-50% יהיו למשרתי מילואים. בעיניי, בוודאי בזמנים של מלחמות, מחיר למשתכן היה צריך להיות 100% למשרתי מילואים.

לגמרי, אבל לפני כן צריך לדאוג לסד"כ.

אלעזר, אני רוצה להודות לך.

תודה, הדיון הסתיים.

המשימה שלכם היא גם לשמור על הסד"כ הקיים, שכרגע אין לכם אותו. זאת גם משימה, לא לשכוח.

יעל, תודה. תודה לכולכם. גם לך, עידו. הישיבה נעולה.


הישיבה ננעלה בשעה 10:00.