פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



10
הוועדה לביטחון לאומי
05/05/2025


מושב שלישי



פרוטוקול מס' 374
מישיבת הוועדה לביטחון לאומי
יום שני, ז' באייר התשפ"ה (05 במאי 2025), שעה 10:05

בחירת יושב ראש הוועדה לביטחון לאומי לפי סעיף 106(א) לתקנון הכנסת

חברי הוועדה: בועז ביסמוט – היו"ר היוצא
צביקה פוגל – היו"ר הנכנס

אופיר כץ – יו"ר ועדת הכנסת
לימור סון הר מלך

מזכיר הכנסת דן מרזוק
נועה בירן דדון - מנהלת ועדת הכנסת

עינב צנגאוקר - אימו של החטוף מתן צנגאוקר, משפחות החטופים

רובי חן - אביו של החטוף איתי חן, משפחות החטופים

חנה כהן - דודתה של ענבר הימן ז"ל שגופתה מוחזקת בעזה, משפחות החטופים

שמעון אור - דודו של החטוף אבינתן אור, משפחות החטופים

יזהר ליפשיץ - בנו של עודד ליפשיץ ז"ל שגופתו הושבה מעזה, משפחות החטופים

צביקה מור - אביו של החטוף איתן מור, משפחות החטופים

לאה גופר

חבר תרגומים, יפית גולן



רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות.



בחירת יושב ראש הוועדה לביטחון לאומי לפי סעיף 106(א) לתקנון הכנסת

אני פותח את ישיבת הוועדה, יש לנו נושא אחד – החלפת יו"ר לוועדה לביטחון לאומי. בהתאם להוראות סעיף 106א(1) לתקנון הכנסת, הוועדה תבחר יו"ר מבין חבריה לפי המלצת ועדת הכנסת. ועדת הכנסת החליטה להמליץ לוועדה לביטחון לאומי לבחור בחבר הכנסת צביקה פוגל כיו"ר הוועדה.

מי בעד? מי נגד?

הצבעה
אושר פה אחד.

בבקשה, אדוני היו"ר.

מכובדיי, אני חושב שככה היה צריך לעשות את התהליך, בלי יותר מדי נאומים ובלי יותר מדי סיפורים. אני רוצה רק לנצל את ההזדמנות להגיד לך, בועז, תודה רבה על שני דברים, על החברות שבינינו ועל המקצועיות. שתיהן היו שזורות זו בזו במהלך החודשים האחרונים, ומגיעה לך כל מחמאה על הדרך שבה ניהלת את זה, ועל הדרך שבה שמרת איתי על הקשר בעניין הזה. תודה רבה.

תודה לך.

היינו אמורים פה עכשיו לעצור ולצאת להפסקה עד לדיון הבא, אבל אני לא יכול להתעלם מהנוכחות של המשפחות, ולכן אני מבקש לתת לכם את רשות הדיבור. בבקשה, סדר שתחליטו עליו, זה הסדר שלכם. בבקשה.

ברכות על המינוי החדש. אני מבינה שיו"ר הכנסת אמיר אוחנה אמור היה לקחת חלק בדיון הזה, אבל אני מבינה שהוא משום מה החליט להיעדר. אני רוצה להאמין שזה לא בגלל הנוכחות שלנו, של משפחות החטופים כאן.

אני רוצה לשאול בבקשה, אם אפשר, ואם אפשר גם לקבל תשובה: אתם בסדר עם ההחלטה? אתם שלמים עם ההחלטה שהתקבלה פה אחד אתמול בישיבת הקבינט המדיני-ביטחוני?

עינב, אני לא אענה לך פה. את רוצה, את מוזמנת אליי למשרד, אני אענה לך על כל שאלה שם.

אז אני אחדש לך. אתמול בישיבת הקבינט המדיני-ביטחוני הוחלט פה אחד להרחיב את הלחימה בעזה ללחימה עצימה, מה שאומר שהמחבלים שמחזיקים במתן הבן שלי כבר קיבלו הוראה חד משמעית – ברגע שישמעו את כוחות צה״ל רק מתקרבים למרחב בו הוא מוחזק, יש הנחיה חד משמעית לירות לו כדור בראש.

בגלל זה אני שואלת אם אתם בסדר עם זה. אני רוצה לדעת אם המחיר של חייו של מתן וחייהם של 58 חטופים וחטופות שווה את מחיר כיבוש הרצועה. אני כאמא לא יכולה להשלים עם זה. עם ישראל ברובו לא משלים עם זה.

אתם כנבחרי ציבור קיבלתם מנדט להוביל את המדינה שלנו כלפי מעלה, להישגים, לביטחון, לשגשוג. מה אתם עושים במנדט שניתן לכם? במקום להוביל אותנו למדינה שפויה שמקדשת את ערך החיים, אתם מושכים אותנו שאולה. מה נעשה ביום שתיעלמו מהחיים הציבוריים? לי בטח לא יהיה כוח לעשות עם זה משהו, אבל הדורות אחרינו, אחריכם, אחריי.

אתם מעלים בדעתכם איזה נזק בלתי הפיך אתם יוצרים כאן? התיקון שנעשה עכשיו בעקבות מלחמת ההישרדות זה נתניהו. אתם מבינים שזה ייקח דורות לתקן? חבר הכנסת ביסמוט, הקמת שדולה למען החטופים. כמה חטופים חזרו בזכות השדולה שהקמת? כמה? כמה?

אני באמת לא יודעת. אני כבר נגעלת, נגעלת מכם. אבל אני אמורה לכבד את הדרך הדמוקרטית שבה נבחרתם, אבל אני לא יכולה לעמוד מנגד ולשתוק בזמן שאתם מקדמים אג'נדות משיחיות של כיבוש והשתלטות על רצועת עזה, שזו לא מטרת מלחמה. מטרת המלחמה העליונה, היחידה, מטרת העל – שלפעמים אתם, נבחרי הציבור, וגם ראש הממשלה, מתבלבלים – היא להחזיר את החטופים והחטופות ארצה, את החיים והמתים.

ומה אתם עושים? מתכנסים בישיבות קבינט ומחליטים לוותר עליהם. איך אני יכולה לשבת בבית, צביקה? איך אני יכולה לשבת בבית כשמצד אחד יש את כף המאזניים? אין דבר יותר קדוש מצבא ההגנה לישראל, והוא נמצא שם כדי ליצור את התנאים המתאימים להשיב את מתן שלי ואת כולם. והמטרה הזו כבר הושגה.

ועכשיו מה? מי ייתן את הדין כשמתן שלי יירצח בשבי? באמת, מי ייתן את הדין? אל תשפילו מבט, זה יקרה, זה קרה למשפחות לפניי, זה יקרה. זה יקרה. מי ייתן את הדין כשתסתיים המלחמה והחטופים יושבו, אבל לא כולם, כי יש לנו כבר רון ארדים? יש משפחות שלעולם לא יזכו לסגירת המעגל.

אני מקווה שלי לפחות ייסגר המעגל ומתן ישוב ארצה. אבל יש משפחות שלא, מה אז נאמר להם? מה אז נאמר להם? החזרנו ככה וככה, עשינו לכם טובה, החזרנו קצת חיים, החזרנו קצת חללים. מי אז ייתן? מי אז ייתן? נבחרי ציבור צריכים להסתכל על התמונה הגדולה, והתמונה הגדולה והרחבה שלא כל 59 המשפחות יזכו לסגירת מעגל.

איך אפשר להונות את הציבור ולהגיד עכשיו הרחבת הפעולה הצבאית בעזה תשיב את החטופים? איך אנחנו, המשפחות, יכולים להסתכל למשפחות שהיקירים שלהן נופלים בלחימה בעזה, בין אם זה במנהרות, בפירי מנהרות על ידי מטענים שמוטמנים שם, ירי של צלפים.

באיזו קלות דעת אתם משתמשים בילדים שלנו, שולחים אותם לקרב בלי יעד אסטרטגי, בלי תוכנית ליום שאחרי? אז הבנתי שאחרי אתמול יש תוכנית. יש תוכנית, יש יעד אסטרטגי. כיבוש הרצועה. אבל זה הולך בד בבד עם הפקרת החטופים החיים והעלמת החללים.

אז רק שתדעו, גם צביקה, גם בועז, גם כל נבחרי הציבור שיושבים בבית העם הזה, אתם לא נבחרי העם שלנו. אנחנו נבוא איתכם חשבון. לא אנחנו המשפחות, אין לנו אג'נדות פוליטיות. כל הזמן מנסים להדביק לנו כאילו אנחנו מונעים מאג'נדה פוליטית כזו או אחרת. לא, אנחנו רואים את המציאות כפי שהיא. הציבור יבוא איתכם חשבון, לא אנחנו.

כשהמלחמה תסתיים ונצטרך לאסוף את השברים שלנו, כל אחת עם הסיוט שלה, בין אם החטוף יחזור חי או בין אם החטוף יחזור חלל. לנו יהיו שנים להתמודד עם מה שעובר עלינו במשך שנה ושבעה חודשים. הציבור יבוא איתכם חשבון. אנחנו לא נשכח לכם, לא נסלח לכם.

יש לי מילה אחת להגיד לכם, שתי מילים. תתביישו לכם, תתביישו. בשם מתן הבן שלי, שנחטף חולה בניוון שרירים מקיבוץ ניר עוז מהמיטה שלו עם פיג'מה, בזה שראש הממשלה שלנו מקדם עסקאות סלקציה והשאיר אותו בעסקאות של ההומניטרי. וישבתי בשקט, ועכשיו הולך להשאיר אותו שוב, רק מתוך נקמנות בגלל הביקורת שאני מטיחה בו.

אני רוצה להגיד לכם, תתביישו. תתביישו. וכשהמלחמה הזאת תסתיים ושכל היקירים שלנו יחזרו, אנחנו נפעל, אנחנו הציבור נפעל לשלוח אתכם הביתה, אתכם ואת ממשלת הדמים שאתם חברים בה. בושה וחרפה.

צביקה, אני מבין שיו"ר הכנסת וגם אופיר כץ נמצאים פה בחוץ, אפשר לקרוא להם שייכנסו, שישמעו אותנו?

אני לא צריך אותם בשביל להמשיך לנהל את הישיבה.

חבל. ברשותך, אני רוצה לשתף סקר מדגם שמדבר על מה העם רוצה. בועז, ברשותך, נקרא אותו ביחד. ואני לא בטוח אם זכיתם לראות, אבל שבוע שעבר כשהיה יום מאוד קשה, כמה ימים קשים, היה יום הזיכרון. יש את המשפחות שאין להן לאיפה ללכת, ואני ביניהן.

עשינו גלויות גלויות של כל אלו שאין להן לאיפה ללכת. בני נוער חילקו את זה בכניסה לבתי העלמין. מאחורה, יש חטוף חלל, את אוריאל ברוך. אני מניח שאתה מכיר את משפחת ברוך, נכון? ג'ודי ויינשטיין, חברת קיבוץ נחל עוז. יש עוד, אבל אני אתן לכל אחד מכם אחד ולחברי כנסת אחרים, כי אני אשמח שאתם תוכלו להתייחס לזה גם, להבין מה המשמעות שאין איפה ללכת ביום הקשה הזה שהיה שבוע שעבר. אז לכל אלו שפה, אני אשמח לקרוא את הסקר שלנו, סקר של העם.

ומה בעצם העם אומר? לפי סקר מכון מדגם, סוף אפריל, אני אקריא את הדברים המרכזיים. 84% מהציבור הכללי מסכים עם האמירה הבאה: לא ניתן להשיג ניצחון בעזה מבלי להשיב את כלל החטופים משבי החמאס. 84%. השבת החטופים היא הניצחון הישראלי. 82% מהציבור הכללי מסכים עם האמירה הזאת. השבת החטופים היא הניצחון.

אם אתה מאמין או לא מאמין שניתן להכריע את החמאס ושלטונו בעזה ללא שחרור החטופים, 57% מהציבור אומר שלא ניתן להכריע את החמאס ללא שחרור החטופים. זה מה שהעם רוצה. ואתם נציגי העם, אתם נציגי הציבור שלנו. אז למה אתם לא מבצעים את מה שהעם מבקש?

היה לי קשה לשמוע אתמול את הדיון שהיה בקבינט ולא נשאלה שם שאלה אחת על ידי חברי הקבינט, איפה יושבת המטרה של השבת כלל החטופים במטרות של המבצע? אם היא יושבת במקום אחד, במקום שני, או מפי איזשהו קצין שמעתי שזה התדרדר למקום חמישי. מישהו מכם יודע איפה יושבת המטרה הזאת של השבת כלל החטופים במבצע הנוכחי? שואל, באמת אני לא יודע. מישהו שאל את השאלה הזאת?

ובועז, אני אמשיך את הבקשה של עינב אולי במשהו פרקטי. אתה יו"ר השדולה של החטופים. אני מבקש ממך, השבוע תקיים פגישה של השדולה הזאת עם המשפחות, ובוא נחשוב ביחד מה עושים כדי שהכנסת גם תדאג איך מחזירים את החטופים בחזרה. אפשר לבקש את זה?

ברור.

יופי. אנחנו נמצאים פה כבר 577 ימים. מישהו מכם חשב שנשב פה אחרי 577 ימים? הבן שלי גיבור ישראל, לוחם שריון, חטיבה 7. לחם בטנק המיוחד עם הבן של הרב דורון פרץ. בתוך הטנק הזה היה את הבן של הרב דורון פרץ. הבן שלי מנתניה, תל אביבי, שהסבא שלו היה אלוף בצה"ל, ועוד חיפאי מקריית ביאליק. המשפחה קוראת לעצמה מצביעי ביבי. אני מבטיח לכם, כשהם נלחמו בטנק הם לא דיברו על פוליטיקה. לא עניין אותם פוליטיקה.

הם הגנו על אזרחים, והם הרגו, ושמרו, והצילו את מי שאפשר. והבן שלי זועק. זועק אליי מהאדמה. ואני שואל אותך, לילך, מתי תהיה לי את הפריבילגיה להגיד קדיש? מתי תהיה לי את הפריבילגיה שביום הזיכרון לחללי צה״ל יהיה לי לאיפה ללכת? מתי תהיה לי את הפריבילגיה הזאת? זה נהיה פריבילגיה במדינה הזאת?

הוא שואל אותך שאלה, וזה מה שמעניין אותך, לתקן שקוראים לך לימור? ממש שמחת זקנתו.

סליחה, לימור. אני עם הגיל והשנה הזאת, אני הזדקנתי בעשר שנים.

הכל בסדר.

אני מאוד מקווה שתקראו את הסקר הזה ותראו מה העם רוצה. תודה רבה.

תודה לך. עוד מישהו? בבקשה.

רובי דיבר על גיל. האמת, אני לא יודעת בת כמה אני כבר, 80, 90, אולי גם 100. אני גם לא יודעת אם אני חיה בכלל. אנחנו לא יודעים אם לקרוא לזה חיים. לקום בבוקר ולחשוב מה אנחנו עושים בשביל להחזיר את ענבר לקבר ישראל.

מה-7 לאוקטובר ירד עלינו חושך. אנחנו חיים בגיהינום. בגיהינום. עכשיו היה יום זיכרון, כמו שרובי אומר, לנו לא היה לאן לעלות. אין לנו קבר. הילדים שלנו זרוקים בעזה. אנחנו אפילו לא יודעים איפה הם, אולי דפוקים בתוך קיר, אולי מתחת לאדמה. לא יודעת איפה הם.

מישהו יכול לחשוב על סצנריו כזה שחוטפים לו את הילד ורוצחים אותו בצורה אכזרית, ואפילו קבר אין לו? מישהו כהורה יכול לחשוב על דבר כזה? לא, אתם גם לא תצליחו לחשוב, כי זה אירוע גדול מדי למוח האנושי של האדם.

וביום הזיכרון יצא דו"ח של פרופסור חגי לוין, ואני אקריא לכם אותו. הדו"ח מעלה חשש כי מיקומם של רבים מהחטופים החללים ידוע רק ליחידים אשר עלולים להיהרג או להיעלם בתוך הקרבות, מבלי שהותירו תיעוד מסודר. בנוסף, קיים סיכון לפגיעה בשלמות החללים בשל תנאי השטח בעזה.

פרופסור חגי לוין, ראש מערך הבריאות של המטה – חזרתם של החטופים היא תנאי יסודי לריפוי הפצע האישי, החברתי והלאומי. זוהי מחויבות מדינת ישראל כלפי אזרחיה, גם החיים וגם הנרצחים. אז כנראה שאנחנו כמדינה איבדנו את המוסר שלנו. כנראה שאנחנו כמדינה איבדנו את הערכים שלנו. כנראה שאנחנו כמדינה בעטנו באזרחים שלנו.

אני חוששת מאוד. ואני חייבת להגיד, כשאני שומעת את מר בנימין נתניהו, ראש הממשלה שלי, מונה את מספר החטופים שהוא החזיר, אני מתחילה לחשוש. זה דבר שגורם לי לחרדה. וכשאני רואה אותו ביום העצמאות מצטלם עם שני חטופים שנראים מתוקתקים למשעי, מצטלם איתם כאילו 'הנה תמונת הניצחון שלי', זה גורם לי במקרה הטוב לבחילה. כשאני שומעת את ראש הממשלה שלי מתקשר אתמול למשפחות של חיילים, לנחם אותם על הרג הילדים שלהם, אני שמחה מאוד כי כך צריך להתנהל. הם גיבורי ישראל, בזכותם אנחנו יושבים פה.

אבל איפה הבן של רובי? איפה הבת שלנו? איפה הבן של יעל? ושיהיה בריא, איפה הבן של עינב? למה הוא לא מתקשר אליה, להגיד לה אני מתנצל שהבן שלך לא יצא בין ה-33 ההומניטריים? היו לי שיקולים אחרים.

איפה ענבר, עפרה וג'ודי, שלוש נשים שהיו צריכות לחזור בפעימה ההומניטרית? איפה הבן של עינב, שהוא חולה? איפה הבן של רובי, שהוא חייל? ואני יכולה להגיד עוד דוגמאות של אנשים שיושבים שם פצועים. מה היו המניעים בשחרור 33 החטופים האלה דווקא? יש לי הרבה שאלות בלי תשובות.

איפה היה הצבא כשהילדה שלנו נחטפה ולא הגנו עליה ורצחו אותה באכזריות? איפה כל חברי הכנסת משני הצדדים שיושבים בממשלת ישראל, ואני צריכה לעלות לפה פעמיים בשבוע ולהתחנן לקבל את הגופה של הילדה שלי לקבורה במקום שאתם, אתם! שהמחדל הגדול קרה במשמרת שלכם! אתם צריכים לעלות אלינו לרגל, לא אנחנו אליכם!

אתם צריכים לבוא אלינו עם תשובות כל שבוע, או אתה יודע מה? אני אעשה לכם הנחה. פעם בחודש אני אסתפק. תבואו ותספרו לנו מה קורה עם הילדים שלנו. מה קורה איתם? תדפקו לנו בדלת, חלש, אני אשמע את הדפיקה. כמו ששמענו את הדפיקה הנוראית אז, אנחנו גם נשמע את שלכם. שבו, אני אעשה לכם קפה. תגידו לנו מה קורה עם הילדים שלנו.

יש לנו 59 חטופים היום. אין לנו כל כך הרבה כבר, 59 חטופים. הם המון, אבל הם לא הרבה בשביל שכל חברי הכנסת מ-120 החברים שיושבים פה בכנסת ישראל, יעלו אלינו וירגישו קצת לא נוח, קצת לא נעים עם מה שקרה ומה שממשיך לקרות לנו.

אנחנו מאנשים בריאים הפכנו לאנשים חולים מאוד. אנחנו לא מתפקדים כבר. חלקנו על כדורים אפילו. למה אתם מחכים? למה אתם מצפים? היקירים שלנו בתוך המנהרות זועקים לעזרה. חלקם פצועים, חלקם לא פצועים. החללים שלנו, 35 חללים מתחת לאדמת עזה, מתפוררים.

אתה יודע שפרופ' חגי לוין אמר שיש סיכוי שאנחנו לא נוכל גם לזהות אותם, בגלל תנאי הקבורה? אני לא יודעת אם זה היה קורה במשמרת שלי, וואי, אני הייתי מתאבדת. מתאבדת. מתאבדת, לא הייתי מסוגלת לחיות עם זה. אבל פה יושבים ומנהלים דיונים על כספים, על כלכלה, על כבישים, על דרכים. עולם כמנהגו נוהג.

על משכורות של ח"כים.

אה, נכון. יש עכשיו דיון על משכורות של ח"כים. שכחתי מזה, אתה רואה? כשבבית שלנו אין פרנסה, אין לנו פרנסה, לנו ולעוד 59 חטופים, ולעוד משפחות של עוד חטופים ששבו, אני בטוחה שגם שם אין פרנסה. ופה יושבים ודנים במשכורות של ח"כים.

תקשיבו חברים, המשפחה שלי, אני לא יודעת אם זה חשוב או לא חשוב, זה בטח לא חשוב, אנחנו היינו בין אלה שבחרו בכם. הכנסתם לנו סכין וסובבתם אותה, ואתם ממשיכים לסובב אותה בלי שום נקיפות מצפון. זה כל כך אכזרי מה שאתם עושים לנו. הגיהינום שאתם מעבירים אותנו יום-יום, כל כך אכזרי.

וכן, עד היום, עד עכשיו, אני מחכה לטלפון של מר ביבי נתניהו. אני עדיין ממשיכה לחכות לטלפון שלו. אתה זוכר, חבר הכנסת ביסמוט? אני ממשיכה לחכות. אבל אתה יודע מה? אני התחרטתי, אני לא רוצה את הטלפון שלו. אני רוצה שיחזיר לי את ענבר ואת 58 החטופים שנשארו בעזה. את הטלפון שלו אני כבר לא רוצה. תודה.

חנה, אני הייתי ממליצה לך ולכל משפחות החטופים, נמצאת כאן שרת הכיבוש הבאה של מדינת ישראל, חברת הכנסת לימור סון הר מלך. היא שרת הכיבוש, היא זו שתחזיר לנו את החטופים. תמשיכי לעקם את הגבות שלך כאילו את מתייסרת איתנו, כאילו את מזדהה איתנו. ההצגות האלה כבר למדנו אותן. שרת הכיבוש. זה בסדר, יש לנו שר מנהרות, שר טפטפות, את תהיי שרת הכיבוש. בבחירות הבאות זה הטיקט שלך – שרת הכיבוש. שרת כיבוש רצועת עזה והפקרת חטופים חיים וחללים.

מכובדיי, עוד מישהו רוצה לומר? בבקשה.

אני רק רוצה להגיד שתי מילים. נשיב – נקום. נשיב אותם, נקום כעם חזרה. אני מקווה שאת שתי המילים האלה תזכרו.

תודה. כן, בבקשה.

שמעון אור, אני דוד של אבינתן, שחטוף בעזה. נוער ארגמני חזרה. ירון אור הוא אחי התאום. דיצה היא גיסתי. אני מסכים עם מה שאמר רובי לגמרי, גם החיים וגם המתים.

הבן שלי חלל.

חללים קדושים, לא סתם חללים.

כן, כן. אני מסכים איתך לגמרי. גם חללים נשארים חיים ולכן אנחנו עולים לקבר כל שנה, כיוון שהם תמיד יישארו חיים בשבילנו. אחרת לא היינו עולים לקבר כל שנה, אנחנו לא עושים הצגות. אני חייב לומר, המהלך שהולך להיות עכשיו מפחיד אותי מאוד. אני אומר את זה לשניכם, אתם לא מאותו אזור, לא מאותו מעגל מפלגתי.

יש דיונים, היו דיונים, ראש הממשלה העירו אותו, לא העירו אותו, ידע, לא ידע. דבר אחד ברור, ב-6 באוקטובר, שהייתה התנהלות גם של ראש הממשלה, גם לפניו וגם אחריו, וגם בסביבה שלו, מדברים עם החמאס, עושים משא ומתן עם החמאס, עושים עסקאות עם החמאס, בין אם זה בראסמי, בלא ראסמי. קונים שקט תמורת שקט, קונים שקט תמורת כסף, תמורת עבודה של פועלים פלסטינים, אלף דברים.

7 באוקטובר גילה לנו שכל השקט תמורת שקט, או כל משא ומתן עם חמאס, סופו של דבר הוא רצח יהודים. זה הסוף. אתה עושה עסקאות, אתה מנסה להרגיל איזשהו שקט מדומה, בסוף רוצחים לך יהודים. אבל במסה, לא אחד-שניים. כל השקט הזה התברר כבלוף. כי סינוואר, ולא רק סינוואר, החמאס, הם לא נולדו בשביל שקט, הם נולדו לחזון. והם מוכנים למכור את השקט תמורת חזון.

מה עושה ביבי נתניהו היום? והוא אבי אבות הטומאה, הוא ממשיך את אותה הדרך של ה-6 באוקטובר. משא ומתן עם חמאס, עסקאות, עסקת הרצח הזאת של ה-33. הוא אומר, הוצאתי 33. שקר, קברתי 59. זו האמת. כי החמאס יודע שכל עוד יש לו 59 אצלו, הוא יכול לשחרר 33. שחררת 33, קברת בעשרה מטרים יותר את ה-59, חיים וחללים. כלומר, שום דבר לא השתנה.

ועכשיו בנימין נתניהו הולך להכניס עשרות אלפי חיילים. בשביל מה? האם כדי לחסל את המשילות של חמאס, שזו הדרך היחידה שיכולה להביא אותם להבנה שאין להם למה להחזיק את החטופים? לא. הוא עושה את זה כדי שהוא יוכל להחזיר אותם למשא ומתן ולשחרר עוד עשרה. עשרות אלפי חיילים.

אני לא שומע מכל הפרסומים, לא אצלו, ולא אצל שר הביטחון, אצל אף אחד, אמירה – אנחנו הולכים לשלוט צבאית ואזרחית על כל עזה, שחמאס יבין שאין למה להחזיק את החטופים. ואז הוא יכול או לרצוח אותם, או לשחרר אותם. ואז אמור להיות פה מאזן אימה, שהמאזן הזה יאמר לחמאס – אם תיגעו בחטופים, לא יהיה לעזתיים מקום להיות. אנחנו נרחיב את הפרימטר, נרחיב את ציר פילדלפי, נרחיב את ציר מורג, ואנחנו נגרום לכך שלא יהיה מקום לעזתיים להיות. זה מאזן האימה.

ואף אחד מהמנהיגות של חמאס, לא בחו״ל ולא בארץ, לא יישאר מהם זכר. כשזה יהיה מאזן האימה, הם יעדיפו לחכות לסבב הבא. מכיוון שהחמאס הוא לא גוף מתאבד, הוא גוף עם חזון והוא מעדיף להשאיר נקודת מוצא לחזון שלהם לשלב הבא, למערכת הבאה.

אבל מה שעושה היום בנימין נתניהו, זה הדבר האכזרי ביותר. הוא מכניס עשרות אלפי חיילים, לא כדי להביא למשילות מלאה על עזה והבנה של החמאס שהמשחק נגמר, אלא הוא משאיר את החמאס כגוף שלטוני שאיתו הוא עושה את המשא ומתן.

ואני אגיד לך מה הולך להיות: מה שהולך להיות זו כניסה של עשרות אלפי חיילים לעזה, אחרי שבועיים החמאס יגיד אני מוכן למשא ומתן, ועשרות אלפי חיילים יישארו בעזה תקועים בבט״ש? חשופים למטענים ולצלפים? זה מטורף. בנימין נתניהו היום, במהלך הפחדני שלו, במהלך הפוליטי שהוא עושה עם חמאס, הוא הולך לסכן את החיים של כל החיילים וכל החטופים, החיים והחללים, שלא נמצא אותם בדרך הזאת.

ואני מבקש מכם, כל אחד במקום שבו הוא נמצא, כל אחד במקום שהוא יכול להחליט, יש לכם השפעה, תבררו מה המטרה של המלחמה הזאת. אם המטרה היא לא מוחלטת וחמאס מבין שהוא יכול לתפוס אותנו בגרון, אסור לכם להסכים לזה. אתם צריכים להסכים רק למטרה ברורה. טרור מונע מהפחד שלו כלפי מי שהוא מפעיל אותו כלפיו. הפחד שלנו שירצחו את החטופים מביא את בנימין נתניהו לא ללכת עד הסוף. אבל דווקא המהלך הזה שלו, הפחדני, יכול להביא לרצח חטופים ולהיעלמות כל החללים.

רק מהלך מלא, שלם, שאומר לחמאס – אין יותר אפשרות. המהלך הולך להיות מושלם, שליטה מלאה, צבאית, אזרחית, ומאזן אימה, יביא אותם להבנה שאין ברירה. שווה להם לקבל את המילוט מעזה החוצה ושלעזתיים יהיה מקום להיות, ולהחזיר את החטופים. אל תסכימו, אל תסכימו לשום מהלך חלקי.

אני עוד לא שומע. לא שומע את אנשים מהקואליציה, ולא שומע אתכן המפלגות מציבות אולטימטום לבנימין נתניהו, הפסק את מהלך הרצח הזה. אנחנו לא מסכימים לזה. רק מהלך שלם. אם לא, אנחנו לא נהיה איתך. את זה אני דורש מכם. תודה רבה.

עוד מישהו? יש לנו עוד חמש דקות. יזהר, בבקשה.

אחריו, אם אפשר.

אשאיר לך שתיים וחצי. לא יודע, לא שמעתי פה שום דבר חדש היום אחרי שנה ושבעה. נכנסנו למלכודת של ה-7 באוקטובר, כשב-6 באוקטובר חמאס היה האינטרס. הוא יכול למנוע הקמה של רשות פלסטינאית. אנחנו סוחרים ועובדים איתו. קטאר זה חבר מדהים. הוא מחלק אתננים וכסף ואפשר למכור איתו. ובכלל, בתרבות שלנו, אלוף בצה"ל הוא קצת פראייר, אבל סטארט-אפיסט או מישהו שעשה עסקה עם קטאר ויש לו כמה מיליונים, הוא הגיבור הבא.

נכנסנו חולים ואנחנו מושכים את המחלה עד היום. ולמה אני מתכוון? אחד, קודם כל, גם היום, התוכנית של וויטקוף, שאם נלחץ חזק את חמאס והוא יסכים באמת לעשרה ולא לחמישה שלא הסכמנו, וניכנס לעוד דשדוש של חצי שנה של הלופ הזה ונישאר בסוף עם עשרה חיים וחצי מהחללים, בעצם אנחנו באותו מקום.

אז נשאלת השאלה, למה לא עשינו באמת את אותה עסקה גדולה שכולם תמורת כולם, שבמילא לא היינו מקבלים את כולם והיה נשאר האנד-גיים, אותם עשרה בסוף שזה המקסימום שהם צריכים, והיינו יכולים להיות בברוך שאנחנו נמצאים בו אחרי כמה חודשים. למה היה צריך שנה וחצי? וזה בגלל שאין תכנון ואין אסטרטגיה, ואני לא אמשיך בזה.

אבל הכאב הוא שקטאר מנהלת את המשא ומתן הזה. קטאר היא אב כל הרע במזרח התיכון מבחינתנו. כמות האנשים שנהנו, כולל אנשים מארגוני הביון שלנו ששכרו איתם, והיו איתם, ומהתעשיות שלנו, ומהממשלה, ובכלל הלוקסוס הזה שזה בסדר לעבוד איתם, לכלך אותנו. ויש שני דברים שגומרים אומה – פערים חברתיים ושחיתות. ואנחנו עמוק בתוך השחיתות הזאת, עוצמים עיניים, מוותרים לאלה שמעלינו.

איך אמר לי מישהו שהיה פעם גם ראש ארגון במוסד? לא חייבים לעבוד איתם אם הם כאלה, זו בחירה שלנו. לא. אסור לעבוד עם אנשים כאלה. אבל אנחנו בחרנו שכן כי אנחנו אלילי הכסף, וכל אחד בסוף כשהוא גומר את הלופ הקטן שהוא עושה מתחת לאלונקה, הוא צריך שיהיו לו את הכמה מיליונים שירפדו אותו. הוא יכול להיות סוחר נשק, הוא יכול להיות עובד שם, קבלן. בסוף הכסף מנצח. הוא ניצח את הוועדים האולימפיים, הוא ניצח את הממשלות באירופה והוא ניצח גם אותנו.

נכנסנו רקובים ל-7 באוקטובר, והריקבון הזה מנהל את המשא ומתן, ואלה יהיו התוצאות. תמיד יישאר משהו כי הוא רוצה לשקם את עזה ורוצה שהחמאס יישאר, והאסלאם השקט הזה יכבוש גם את אירופה, כובש כבר, ואנחנו בתוך אותו ברוך, ואנחנו עוצמים עדיין עיניים. וזה מה שהכי קשה.

מה ששמעון אמר, לצערי, יש בו הרבה היגיון. אבל ההיגיון היה ביום הראשון. מצור ולא להילחם. זו המלכודת של חמאס. משפט שלמה שהוא שם אותנו, הוא תכנן אותנו. הקשרים שהיה לנו איתו, הסחר שהיה לנו איתו, האמונה שהוא הפתרון, שאם הוא לא יהיה אז יבוא משהו יותר גרוע, הביאו אותו למקום שהוא חיכה לרגע המתאים והוא עקץ אותנו, עקץ את השותפים שלו לקונספציה, שזה אנחנו.

ואנחנו, במקום לעקוץ בחזרה, ממשיכים עוד לשחק איזשהו משחק כפול גם איתו וגם עם קטאר. ועל זה אני מלין, כי אני חושב שאנחנו נכנסים לדשדוש, בפעם אני לא יודע כמה, עושים את אותו דבר, ובמקרה הטוב יחזרו עוד שישה. אבל מישהו פה כבר מסכים שאת האחרונים אי אפשר להחזיר, הוא מנסה להקטין את הבעיה של הסוף.

אם היינו נכנסים עם 59 ב-7 באוקטובר לאירוע, זה היה אירוע חטיפה ענק. לא סופרים את אלה שהחזרנו, לא מספרים שזה מלחמות תקומה. מבינים ש-59 זה אירוע ענק שלא הצלחנו לפתור אותו, ואנחנו מסובכים בתוכו, וצריך ביחד לחשוב איך.

כשאתם הייתם בפגרה הייתי פה, אני אומר לכם שלא עסקו בחטופים. עסקו ביועמ"שית, עסקו בחוקים, עסקו במיליון ואחת דברים, בכספים, בתקציבים. חטופים לא היו העיקר. ולצערי התחושה היא שזה גם היום ככה. ואנחנו זועקים את הסיפור שהזמן רק הופך את זה ליותר קשה. לא התרגלנו לחיות עם חטופים, מה שמנסים לעשות פה. התרגלנו שאפשר, התרגלנו בבעיה, אנחנו רוצים את זה, אבל אין לנו ברירה.

כמו מהמר כפייתי, שאחרי לילה שלם שהוא הפסיד הרבה מהכסף שלו והרוויח פעמיים והפסיד יותר, בסוף עם העשרה השקלים האחרונים שלו מסתובב כמו סומא ומחפש את הפתרון. צריך פשוט להושיב אותו ולקבל פתרון ברור בהסכמה ולהגיע אליו, וזה לא קורה, וזה מפחיד. מפחיד, כי אנחנו מפרקים את עצמנו בפנים כמו מחלה אוטואימונית, וגם את החברה, בזמן שאנחנו יודעים שרק האחדות בסוף תביא אותנו למשהו, גם אם נקבל החלטות כואבות ופחות מיליטנטיות. תודה רבה.

הבטחת לו שתיים וחצי דקות, לקחת לו שלוש וחצי. אבל אני אתן לו שתיים וחצי, בבקשה.

טוב. בסוף 26 שניות, אני רוצה להשמיע משהו של בתי הקטנה, בסדר?

בוודאי.

הפעם הראשונה שחטפו לנו בהיסטוריה – מאז שנהיינו לעם, הכוונה – זה בספר במדבר, פרק כ"א, מלחמת הכנעני מלך ערד בישראל. "וישמע הכנעני מלך ערד יושב הנגב כי בא ישראל דרך האתרים, וילחם בישראל וישב ממנו שבי".

הפסוק הקודם מדבר על מיתת אהרון. זאת אומרת שחסרים לנו שני דברים, אחד, זו הדמות שעושה בינינו שלום, והדבר השני זה ענני כבוד. אין לנו ענני כבוד. המשמעות היא שאנחנו נלחמים עכשיו בכוחנו, מלחמה של בשר ודם בלי הגנה של ענני כבוד. ומשום מה, התורה לא מפרטת מה השבי, וגם אחרי שני פסוקים שניצחו את הכנעני, התורה לא כותבת מה היה עם השבייה.

אני חושב שהתורה נותנת לנו כאן מסר, שכשאתה רוצה להשיב חטופים, אל תספר לאויב שהחטופים יקרים לך. ככל שאתה מספר לאויב יותר ויותר שהחטופים יקרים לך ואתה לא יכול בלעדיהם, ואין זמן, וכל זה כמובן נכון. זה בוודאי נכון, החטופים יקרים לנו, יהלומים בשבילנו, וקשה מאוד מאוד מאוד, אבל כאשר אנחנו מספרים את זה לאויב, ויותר מזה, כאשר אנחנו שמים את זה כמטרת מלחמה מוצהרת, אנחנו רק מתרחקים מהחטופים.

מי שרוצה את החטופים, הוא צריך דווקא לא לדבר עליהם, זה הפוך על הפוך. הוא צריך לגרום לאויב לעסוק בהישרדות שלו, וזה מה שמשיב את החטופים. לכן, גם בהתחלה וגם בסוף, לעניות דעתי, לא מסופר כאן מה היה בסוף עם השבייה, כדי להגיד לך שזאת הדרך להשיב את השבייה.

יחד עם זה, אני רוצה להשמיע את הקול של הבת שלי הקטנה, שמתגעגעת לאח שלה. לאיתן יש יום הולדת עוד פחות משבועיים, יום הולדת שני בשבי. אנחנו מקווים מאוד שזה יהיה בבית.

(להלן השמעת הקלטה) "אני הללי מור, אני בת תשע. אח שלי איתן נמצא בשבי כבר 577 ימים. איתן, אני מתגעגעת אליך, ואני מחכה שתראה את מלאכי האחיין שלך. עוד שלושה שבועות יש לך יום הולדת 25. מזל טוב. אני מאחלת לך שתחזור בריא ושלם, ונחגוג איתך ביחד. אני מחכה שתחזור לקרוא לי נסיכה. אוהבת, הללי."

תודה.

זאת כנראה הדרך הטובה ביותר להבין את הדברים. תודה רבה לכולם, אנחנו נצטרף לפה ב-11:15. תודה רבה לכם.


הישיבה ננעלה בשעה 10:50.