פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



19
ועדת החינוך, התרבות והספורט
23/03/2025


מושב שלישי



פרוטוקול מס' 412
מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט
יום ראשון, כ"ג באדר התשפ"ה (23 במרס 2025), שעה 13:30

הצעה לדיון מהיר בנושא: "סמל מוסד חינוך מיוחד רפואי נפשי בקהילה, הכרחי במיוחד לאור חרבות ברזל"

חברי הוועדה: מיכל מרים וולדיגר – מ"מ יו"ר

טטיאנה מזרסקי

רחל אלג'ים - ממונה חינוך מיוחד, משרד החינוך

ד"ר מירי ניקריטין - מדריכה אגף תחום הפרעות נפשיות, משרד החינוך

ד"ר יובל רווה - מנהל המח' הפסיכיאטרית ילדים ונוער, משרד הבריאות

רויטל לן כהן - עו"ד, מנהלת קשרי ממשל וחברה בצוות המנהל, קואליציית הורים לילדים עם צרכים מיוחדים

גאיה שיף - נציגה, מועצת התלמידים והנוער הארצית

ד"ר הדסה יעקובוביץ - מנכ"לית, בית דניאלה

ד"ר אליסון סטרן פרץ - פסיכולוגית

איילה מצגר - מטה משפחות החטופים

ברק עוז - מטה משפחות החטופים

חמי גולדין - אחיו של הדר גולדין, מטה משפחות החטופים

תמי סלע

אתי דנן

יונית חגואל, איטייפ


רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות.

"סמל מוסד חינוך מיוחד רפואי נפשי בקהילה, הכרחי במיוחד לאור חרבות ברזל"

צוהריים טובים לכולם. אנחנו פותחים את הישיבה. היום, יום ראשון כ"ג באדר התשפ"ה, 23 במרס 2025, השעה 13:36. הנושא הוא "סמל מוסד חינוך מיוחד רפואי נפשי בקהילה, הכרחי במיוחד לאור חרבות ברזל". אני אומר בגילוי נאות שאני בין יוזמות הדיון יחד עם חברתי, טטיאנה מזרסקי. היא תדבר כמה דקות לפניי.

את תתחילי.

בשנים האחרונות גוברת המודעות בעולם בכלל וכמובן בישראל לחשיבות הרבה למתן טיפול מיטבי לילדים ובני נוער עם קשיים נפשיים. מאז פרוץ מגפת הקורונה ראינו החרפה במצב הנפשי והרגשי של ילדים ובני נוער.

לאחר מכן נכנסה הרפורמה ולאר מכן המלחמה והמצב רק הולך ומחמיר. בשנים האחרונות התבססה האג'נדה שטיפול אינטגרטיבי מתאים לילדים ולנוער כדי להוציא אותם מהקושי ומהידרדרות למצב נפשי רגשי כרוני למצב מיטבי בקהילה.

בסקר שנערך בישראל – אני לוקחת אתכם שנים אחרונה, כי לא מצאתי סקר מעודכן יותר – בין השנים 2020-2018 נמצא כי ל-93,000 ילדים ובני נוער יש קשיים נפשיים ניכרים. מהם, ל-51,000 יש פגיעה בתפקוד היום-יומי. הנתונים האלה לא מביאים בחשבון קשיים נפשיים מתונים וקלים ומכאן עולה שהמספרים הם גדולים הרבה יותר. שוב, זה לפני הקורונה וזה לפני המלחמה שרק הגבירה את המצוקה ואת הבעיות שאנחנו מכירים.

חוק חינוך חינם לילדים חולים הוא חוק ישן כאשר בשעתו היו שתי אלטרנטיבות – ילד חולה שנמצא בבית וילד חולה שנמצא בבית החולים. לזה ולזה ניתנו מענה. היום אנחנו יודעים – בוודאי בתחום הרגשי והנפשי – שהיום יש אפשרויות גדולות יותר. במיוחד, מכיוון שדיברנו על טיפול מיטבי אינטגרטיבי בקהילה, יש לנו היום טיפולי יום בקהילה שהילד מקבל במרכז הזה בצורה הוליסטית גם רווחה וגם חינוך וגם טיפול בריאות וגם חינוכי.

סמל מוסד ע' – זה נשמע משהו קטן מאוד ולא משמעותי, אבל הוא משמעותי מאוד – הוא כולל בתוכו הסעות, מורים ויועצים שיכולים להיות מועסקים בתנאים טובים יותר ולכן ירצו להגיע למקום הזה. אנחנו חייבים לראות איך אנחנו פותרים את זה ונותנים יותר מענים בקהילה שיעזרו לאותם ילדים ובני נוער.

טטיאנה, אני מעבירה את רשות הדיבור אלייך ואח"כ נעביר את רשות הדיבור למשרדי הממשלה כי יש מספר שאלות אליהם ואחר-כך נשמע גופים, מסגרות והורים שירצו לדבר.

תודה רבה לגבירתי יו"ר הוועדה. תודה שיזמת את הדיון הזה והצטרפתי אלייך בלי להסס. אנחנו מכירים את המצב כעת שיותר ויותר ילדים נמצאים עכשיו באשפוז בריאות הנפש. אשפוז הוא לעיתים מתמשך. חצי שנה ולפעמים יותר. הילד במרכז בריאות הנפש מקבל מענה חינוכי אבל אנחנו יודעים שכל חינוך דורש תקציב, הוא מביא הוצאות. כל ילד במדינת ישראל שלומד במוסד חינוכי מביא איתו תקציב למוסד. לכל בית חינוך יש סמל מוסד ולכל ילד יש תעריף מסוים שהוא מביא ממשרד החינוך ומשרד החינוך מעביר למוסד הזה תקציב.

ילד שנמצא מחוץ למוסד הקבוע שלו – נמצא למשל באשפוז בריאות הנפש – הוא לא מביא שום תקציב וזה נופל על מערכת הבריאות. מערכת הבריאות לא מסוגלת לא לתת לו את כל מה שמגיע לו כי אין להם.

טטיאנה, בתי חולים פסיכיאטרים, לפחות לשניים מהם, יש סמל מוסד וכשילדים נמצאים בתוך בית החולים הם כן מקבלים מענה.

אלה שיש להם.

אלה שהם לא בתוך בבית החולים - - -

כשיש בית מאזן או משהו כזה הם לא מקבלים. כשהילד נמצא הוא לא מביא איתו תקציב. אנחנו חייבים לייצר מנגנון שיאפשר להכיר במרכז כזה ולתת לו סמל מוסד של משרד החינוך ולהעביר לשם תקציבים על מנת שילדים לא יפסידו ויקבלו בדיוק מה שמגיע להם כאזרחים במדינת ישראל, כתלמידים במדינת ישראל.

זה קשור גם לבריאות הנפש וגם לתחלואה כפולה ולבעיות נוספות. בכל מקרה של אשפוז מתמשך או טיפול מתמשך חייבים שהתקציב יעבור יחד עם הילד לאותו מקום היכן שהוא נמצא. תודה רבה על הדיון אנחנו נשמח לשמוע מה הפתרונות למקרים כאלה.

בהחלט. אנחנו רוצה לפנות למשרד החינוך שנמצא פה. אני מבקשת מכם גם נתונים. אני מניחה שכל הנוכחים מכירים את הנושא לפני ולפנים ובכל זאת. אנחנו יודעים שיש בבתי החולים הפסיכיאטרים בתי ספר.

בתי הספר הם בית ספר לחינוך מיוחד ונפשי שהוא לא מתוקצב כמו בית ספר רגיל שילד לומד בו לאורך כל השנה אלא ילדים שבאים להתאשפז, מקבלים את מה שהם צריכים ויוצאים החוצים והם מקבלים את המענה בתוך בית החולים.

הילד יוצא מבית החולים ולא יכול להיכנס לבית הספר שממנו הוא הגיע. הוא עוד לא מתאים. הוא צריך מסגרת פוסט-אשפוזית שתכיל ותכין אותו עוד יותר לחיים "רגילים" ונורמטיביים שהוא הורגל או שאליהם אנחנו רוצים להביא אותו.

האפשרויות שעומדות היום הן טיפול יום בבית החולים – שהוא חוזר לאותו בית החולים ששם הוא התאשפז והוא מקבל שם את המענה גם הטיפולי וגם החינוכי אם הוא לא עוד לא יכול ללכת לבית הספר או להיות בבית ולא ללכת לאן שהוא יכול ולפספס הכל.

במחקר שעשה מכון מחקר ברוקדייל דיברו על שתי חממות חינוכיות-טיפוליות של המרכז הרפואי זיו - אחת בצפת ואחת מע'אר ועל מרכז צ'רנה בירושלים. מאז אני יודעת שהקימו את בית דניאלה שזה מרכז טיפולי בצור הדסה והקימו מרכז נוסף במקום אחר.

אבל הם לא מקבלים את המענה הדרוש מבחינת משרד החינוך. יש להם מורים מתוכנית היל"ה. הם פה והם תיכף ויסבירו. אבל לצורך מתן שירות וטיפול חינוכי מיטבי הם צריכים את הסמל המיוחד הזה – סמל מוסד חינוך מיוחד רפואי נפשי. אני רוצה לשאול מדוע אנחנו לא מצליחים להתקדם עם זה. משרד החינוך בבקשה.

אנחנו כמו כל משרדי הממשלה וכמו כל האנשים רואים את המגמה לאורך השנים בבריאות בנפש ואת הצורך. כולם נתרמים למשימה כדי לתת מגוון של מענים למגוון של הצרכים, כי זה לא צורך אחד ולא שניים. יש בזה שדה שלם של מורכבויות. אנחנו יכולים להגיד שבבתי החולים ובבתי החולים הפסיכיאטריים יש לנו מרכזים חינוכיים עם סמלי מוסד שמתוקננים לפי כיתות חולים. יש כיום שני סוגים של חלופות אשפוז – אחד מהם הוא של משרד הבריאות והוא בית מאזן שהוא מסגרת פנימייתית.

אבל גם להם אין סמל מוסד חינוכי.

נכון. ברשותך, תיכף אפרט מה אנחנו נותנים בשני הסוגים של חלופות האשפוז. יש שני בתי מאזנים היום ובכל אחד מהם יש שני תקני כיתות. בכל תקן כזה יש מקסימום שישה תלמידים. בכל חלופת אשפוז כזו יש 12 תלמידים.

בכל אחד מהבתים האלה יש שני תקנים של כיתות. כיתות שנקראות בקוד 28 שמביאות איתן שעות חינוך ושעות טיפול. המענה שניתן שם הוא מענה טוב בחינוך-טיפול. טוב מאוד אפילו. יש מענה מקצועי עם ליווי מקצועי. גם עם הדרכה של הצוותים של האלה. אלה שעות שמעוברות דרך מתי"א.

לא אמרת את שמך. לא נאמר שם ותפקיד. על מנת שאדע למי להתייחס.

רחל אלג'ים. ממונה על החינוך המיוחד באגף א' חינוך מיוחד, משרד החינוך.

זה לגבי חלופת האשפוז מסוג בית מאזן. חלופת האשפוז מסוג טיפול יום – יש לנו עמותה אחת היום שנותנת מענה עם שני בתים, אחד בשיבולים ואחד בצור הדסה – בית דניאלה. גם שם יש הקצאה של תקנים, תקני כיתות. באותה דרך שמשרד החינוך בתיאום עם המשרד הבריאות הגיע להסכם לגביה.

מועברים לכל אחד מהבתים שלושה תקנים במקסימום, כלומר 18 תלמידים במקסימום שמקבלים את אותן את שעות חינוך וטיפול שהוא טיפול הוא מקצועי ומותאם. אני חושבת שיש הסכמה על איכות שעות של החינוך.

יש הסכמה שזה לא מספיק. גם בתי מאזנים וגם צור הדסה. תיכף נשמע את בית דניאלה. נשמע את דני הרשברג שהוא מאחד משני הבתים ואת ענבל שנדמה לי ביקשה לדבר מהזום מבית המאזן השני ואנחנו נשמע כמה זה לא מספיק.

בסוף, הילדים האלה - - - אני חוזרת לחוק חובה לילד החולה – יש את בתי החולים ששם ילדים נמצאים בתוך מסגרת והם לא יכולים ללכת ולצאת ויש את הילדים שמקבלים בבית. אבל זה הבודד. באמצע יש את המסגרות שהזכרת בעצמך.

לא מספיק לתת להם את מורי היל"ה ולתת תקנים של מורים. צריך הרבה מעבר לכך. צריך הסעות למקום – זה לא רק אלה שגרים ליד. צריך להסיע אותם להיכן שהוא. מי מסיע אותם? מי אחראי להסעות? יש דברים נוספים. יש טיולים.

כמו ילד שלומד במסגרת בית ספרית. הוא לא לומד מספטמבר עד יולי. אבל הוא לומד שם שלושה וארבעה חודשים ולפעמים חצי שנה עד שהוא מגיע חזרה לקהילה והוא צריך לקבל את הכל. זה בעיניי לא מספיק. אני רוצה להבין למה לא ניתן מספיק. אבל לפני שאני עוברת ללמה לא ניתן מספיק – יש לכם נתונים? כמה ילדים ובני נוער מאושפזים בשנה. כמה על סף אשפוז ואנחנו מנסים למנוע.

על סף אשפוז אנחנו לא יכולים לתת נתונים. יש נתונים רבים שנמצאים במשרד הבריאות. למשרד החינוך אין ידע לגבי כלל התופעה בציבור. מי שמגיע לשולחננו, אנחנו יכולים לדעת שזה לאו דווקא ילדים שיש להם בעיות נפשיות. הם לא קשורים בהכרח לחינוך המיוחד.

לכמה אתם מספקים היום מענה בחינוך המיוחד הנפשי?

אני מירי ניקריטין. מדריכה ארצית באגף חינוך מיוחד בתחום הפרעות נפשיות.

היום המשרד מכיר ונותן מענים ל-24,000 תלמידים בתוך המערכת החינוך הכוללת. חלקם בתוך מסגרות כוללניות ספציפיות לילדים עם הפרעות נפשיות וחלקם בתוך מערכת החינוך הרגיל עם סלים אישיים או בכיתות.

את יכולה לתת את ההתפצלות? כמה בתוך בתי הספר הרגילים, הכללים.

אני יכולה להגיד בערך. אנחנו מדברים על כ-5,000 ילדים בתוך בתי הספר הכוללניים והשאר נמצאים בתוך מסגרות החינוך הרגילות. יושבים בתוך כיתות ובתוך סלים אישיים.

רגע, הפוך.

בתי ספר כוללניים.

רגילים?

לא. בתי ספר כוללניים הם בתי ספר חינוך מיוחד ספציפיים לתחום של הפרעות נפשיות. רוב הילדים שמערכת החינוך המיוחד מכירה ונותנת להם מענים יושבים בתוך מערכת החינוך הרגילה. הם מקבלים סלים משמעותיים.

5,000 התלמידים שנמצאים בתוך בתי ספר לחינוך מיוחד נפשי – כמה בתי ספר יש כאלה?

יש לנו כמה עשרות כאלה בכל הארץ. כל שנה קמים חדשים. מפוזרים בפיזור די רחב בכל הארץ. בכל בית ספר כזה יושבים בין 50 ל-100 תלמידים. זה תלוי בגודל בית הספר. בשביל מערכת החינוך הם בתי ספר קטנים אבל לחינוך המיוחד הם בתי ספר משמעותיים מבחינת המענים שמקבלים התלמידים.

לכמה בתי ספר "רגילים" יש כיתות עם חינוך מיוחד נפשי?

יש לנו תהליכים יחסית חדשים בעשר שנים האחרונות של הקמת "כיתות נפשיות" בתוך בתי ספר רגילים. יש לנו היום כ-80 כיתות כאלה בכל הארץ. בכל כיתה כזו לומדים בין שישה לשמונה תלמידים. הם מקבלים מענה. זו קבוצה קטנה מתוך כל - - -

זה מתוך ה-5,000.

לא. 5,000 יושבים בתוך מערכת החינוך המיוחד הכוללני. השאר, כ-19,000 תלמידים, יושבים בתוך מערכת החינוך הרגילה.

הרגילה, בתוך כיתות - - - אני יכולה להגיד כי אני נמצאת בתוך כיתה - - -

תיכף נגיע אליך, בסדר?

חלקם מקבלים מענים במסגרת סלים אישיים שהם מענים שמאוד משמעותיים.

לא.

זה החלק הארי. הסלים הם מאוד גדולים.

לא.

תיכף נגיע למי שאומרת לא.

סלים משמעותיים וגדולים. שזה החלק הארי – כ-17,000 מהתלמידים. פלח מסוים יושב בתוך כיתות נפשיות או בכיתות חינוך מיוחד אחרות. שם אנחנו מוצאים את התלמידים שאנחנו כבר מכירים והם מקבלים זכאויות.

לא כל כך מסתדר לי עם המספרים. אמרת לי 24,000 תלמידים בסך הכל. מתוכם 5,000 בחינוך מיוחד. הגענו ל-19,000. 7,000 בתוך זה ו-2,000 בתוך הכיתות?

17,000 מקבלים מענים של סלים אישיים ואז יש לנו כ-2,000 בתוך הכיתות.

כן, זה מה שאמרתי.

הרבה מהאוכלוסייה שאת מדברת עליה היא אוכלוסייה שהרבה פעמים עדיין לא הגיעה לשולחננו באגף לחינוך מיוחד. לא בהכרח כל אוכלוסייה שמגיעה לבתי החולים לאשפוזים או שמגיעה גם לבית דניאלה או לחלופות אשפוז אחרות היא אוכלוסייה שכבר עברה תהליכים. לפעמים, המשבר מגיע ואחר כך תוך כדי שהם באשפוז או במענה אחר הם יעברו את הוועדות ויגיעו למערכת החינוך המיוחד.

לגמרי. השאלה מה קודם למה? הביצה או התרנגולת? ברגע שאת נותנת לבית דניאלה – לצורך העניין שם גנרי – סמל מוסד חינוך מיוחד נפשי רפואי. זה חייב להיות רפואי כי זה לא יכול ברצף. מן הסתם אלה שיבואו לשם כבר תכירי אותם.

לא. לא בטוח.

למה לא? המסגרת אמורה לספק לך את השמות שמגיעים אליה.

קודם כל, לא. בשביל להיכנס למערכת החינוך המיוחד יש ועדות שצריך לעבור. ולפעמים יש תהליכים שבהם ילדים נושרים עוד לפני שהם הוגשו לוועדות כאלה ואחרות ואז הם יגיעו למערכות אשפוזיות ואחר כך הם יעברו את הוועדות. תוך כדי שהם יהיו שם. לא מעט מהילדים האלה נמצאים גם במסגרות האלה.

אני מבינה. בהשוואה למבוגרים, בן אדם שכבר התאשפז – זה הרצון שיקרה וזה לא קורה תמיד – מגיע לו סל שיקום. בתוך בית החולים תוך כדי האשפוז יושבת וועדה ונותנת לו. אני מניחה שגם פה כשילד מתאשפז בבית חולים תוך כדי עושים וועדת השמה. אם הוא מתאים לטיפול יום בתוך בית חולים – הוא ילך לטיפול יום בבית חולים. אבל אם מתאים יותר או הוא מעוניין בטיפול יום מחוץ לבית החולים עדיין מגיעה לו ההשמה הזו.

אלה דברים שקורים. ועדות הזכאות והאפיון נעשות הרבה פעמים תוך כדי שהילד מאושפז לקראת היציאה שלו החוצה כדי לאפשר לו את כל הזכאויות. ברגע שהוא נמצא שם הוא זכאי לקבל ועדה מיידית כדי שהוא יכול לצאת מהטיפול שהוא מקבל ולקבל את השירות בתוך הקהילה.

הסוגייה של מתן סמל מוסד למסגרות מצוינות שעובדות ונותנות שירות מעולה כמו בית דניאלה והבתים המאזנים שקיימים היום. הסיבה שאנחנו נמצאים בתהליך של מורכבות, היא כי המסגרות האלה הופרטו או בתהליכי הפרטה. מי שמספק את השירותים האלה הן עמותות שמשרד הבריאות – שעוד מעט יתנו את הסבר על הזה – והן עומדות באמות המידה שמשרד הבריאות קבע. כרגע אין עדיין אסדרה של חקיקה מסודרת. אנחנו נותנים סמל מוסד רפואי חינוכי רק בתוך בית החולים.

מה יש למרכז צ'רנה בירושלים?

מרכז צ'רנה היום הוא בית ספר לחינוך מיוחד.

הוא קיבל את הסמל.

אבל הוא לא טיפול יום. הוא בית ספר לחינוך מיוחד. זה שני מושגים שונים. בבית ספר לחינוך מיוחד הילדים משובצים בבית הספר והם ילמדו שם את כל שנות החינוך שלהם עד גיל 21. כשהילדים נמצאים בתוך מרכז רפואי חינוכי, הילד משובץ בתוך בית ספר בקהילה וזה כיתות ללא תלמידים בתוך אותן מסגרות טיפול יום או מסגרות אשפוזיות אחרות. שני דברים שונים. ברגע שמרכז צ'רנה קיבל את סמל המוסד בקהילה הוא הפך לבית ספר לחינוך מיוחד והוא לא טיפול יום.

לקחת סוג של ילדים ובני נוער שיכול להיות חצי שנה של טיפול יום אינטנסיבי יתן להם מענה והם יוכלו לחזור לבית הספר הראשוני ואת אומרת.

לא לקחנו. כך הם פעלו.

לא אתם לקחתם. אני מדברת על מרכז צ'רנה או בית דניאלה – הילד לא עובר איתם את כל ארבע שנות הלימוד או שש שנות הלימוד.

בבית דניאלה הוא מגיע לתקופה קצרה ואז הוא צריך לחזור לקהילה. גם שם תוך כדי הם יכלו לעבור את ועדות הזכאות והאפיון וזה גם קורה בפועל והם מקבלים את המענה אחר כך בחוץ. הם דומים במהות לטיפול יום. מרכז צ'רנה זה משהו אחר לגמרי ולא רלוונטי לדיון הזה. הוא הפך להיות בית ספר עם סמל מוסד והוא בית ספר וזו לא אותה מסגרת.

משרד הבריאות נמצא פה? נשמח לשמוע נתונים ככל שיש להם על הצורך הגדול של מענה בקהילה לטיפול יום.

שלום. אני ד"ר יובל רווה. אני אחראי על פסיכיאטריה של הילד במשרד הבריאות, אגף בריאות הנפש.

זו סוגיה מאוד מורכבת ואנחנו מודים לכם שהבאתם את זה. איך שהאגף רואה את העתיד – הפנים הם לקהילה. אנחנו רוצים שכמה שפחות ילדים יהיו בבתי חולים ושכמה שיותר ילדים יקבלו את הטיפול בקהילה. בין אם זה במסגרות של טיפול יום, בתים מאזנים או מסגרות שאנחנו חושבים עליהן גם עם משרד החינוך וגם עם משרד הרווחה.

קיימות כל מיני דרגות ביניים. יש מסגרות של טיפול יום כמו בית דניאלה ויש למשל מרכז טיפול יום של בית חולים שלוותה. אומנם המרכז הוא טיפול יום והוא שייך לבית חולים שלוותה אבל הוא נמצא בקהילה – במושב צופית ובכפר סבא.

לאותו מרכז יום של שלוותה יש מערכת חינוכית. כלומר הילד מקבל שם גם את המענה החינוכי ולא רק את הנפשי והרגשי.

נכון. יותר קל לעשות את זה כי הם מקבלים - - -

את הסמל מוסד מבית החולים.

אבל גם זה מסובך. יש ענייני הסעות מורכבים. יש כ-13 מחלקות של פסיכיאטריה לילד ולמתבגר שפרוסות בכל הארץ החל מצפת בצפון ועד לבאר שבע בדרום. יש כ-1,000 ילדים מאושפזים בשנה במחלקות האלה. מבחינת טיפולי יום בקהילה, זה נכון, בינתיים יש שניים של בית דניאלה. כמו שנאמר פה, אחד בצור הדסה ואחד בשיבולים בדרום. אין עוד מרכזים כאלה אבל היינו שמחים אם היו נפתחים עוד כאלה.

כדי שזה יקרה זה תלוי בכמה הם יכולים לקחת על הגב שלהם. כדי שיהיו עוד מקומות כאלה צריך ילדים שיגיעו לשם. כדי שהם יגיעו לשם צריך הסעות.

חברת הכנסת וולדיגר, סליחה שהגענו באיחור. אנחנו משפחות חטופים ובאנו לבקש גם סמל מוסד. בבקשה תיתני לנו מתישהו לדבר.

אם רק אפשר להגיד לנו את השם.

שמי איילה מצגר. אני כבר פג תוקף אבל סמל המוסד שלי עדיין נדרש.

את רוצה לדבר כעת?

מתי שתחליטי.

בבקשה, את יכולה. רק אגיד שלאחריה נעבור לשרה.

יש כאן חבר של בר קופרשטיין שגם רוצה מאוד לדבר. חבר ובן משפחה. אז אולי אתה תתחיל?

אני נותן לך את הכבוד.

טוב. שמי איילה. עוד לא הייתי איתך בוועדה. אני באה מהחינוך. חמי וחמותי נחטפו מקיבוץ ניר עוז. בני 80. תמי הוחזרה בעסקה בשנה שעברה. יורם נרצח שם, לפי הצבא ב-14 בפברואר. אנחנו כבר לא מאמינים לאף אחד ואנחנו לא יכולים לדעת וזה לא משנה. זכינו לקבל את גופתו לקבורה הולמת בישראל. אצלנו בבית התחילו לישון אחרי הקבורה.

יש עדיין 59 חטופים בעזה וכנסת ישראל מתנהלת כאילו כלום. יש עולם לטפל בו. גם אני מגיעה בתחום הטיפול ומתחום החינוך ויש עולם לטפל בו, אבל איך אפשר בכלל להמשיך שזה סולם הערכים שאנחנו בונים עליו את כל הטיפול שלנו. שיש מדינה שהיא בוחרת להיעדר. לא נמצאת פה ומייבשת לאורך שנים את המערכות.

ביד אחת היא מלטפת – זו בדיוק החוויה שלנו – ביד אחת מלטפים אותנו, מזילים דמעה וביד אחת מפקירים. 59 חטופים עדיין מופקרים בעזה. יש משפחות עם שניים. יש משפחות עם ילדים שמחכים לאבא. אנחנו יודעים בוודאות שאנשים האלה היו חיים עד לפני חודש ואנחנו לא מצליחים להבין את שיטת "הסלמי" הזו. שיטה של לפצל ולפצל ולחלק ולמשוך את הזמן. אם אפשר להחזיר – למה לא כולם בבת אחת? אם אפשר לעשות עסקה עם חמאס – למה לא לסגור את העניין?

אנחנו אנשי חינוך ויודעים שאפשר להגיע לפתרון בתנאי שיושבים סביב השולחן. אם היינו לומדים קצת מהחינוך והממשלה הייתה עושה את המינימום הנדרש, היא הייתה יושבת סביב השולחן עכשיו ומחזירה את כל מי שאפשר. אחר כך, במידת הצורך, ובטוח יהיו הזדמנויות מייבשים את חמאס ונכנסים בחמאס. אבל ברגעים אלה ממש מפציצים בעזה והורגים את החטופים שלנו. יש בני משפחות והורים שלא מסוגלים לצאת מהמיטה והם בחרדות איומות. זה מעגלים שלמים של אנשים שמסתובבים פגועים. אנחנו מדברים על פה על שיקום והצלה של אנשים.

אני זכיתי לסגירה ואצלי בבית כבר ישנים. קשה להסביר ולתאר לכם את החוויה של להחזיק את הדאגה וחוסר הוודאות. כאשר מתעוררים באמצע בבהלה ושמתהפכים מצד לצד. עד שאין לך וודאות אתה לא יודע. זה לא רק משפחות. זה מעגלים שלמים של אנשים שעדיין מגיעים אליי ברחוב ובכיכר החטופים בוכים.

עם ישראל מסתובב פצוע וממשלת ישראל בוחרת להפנות גב לאירוע הזה, כאילו היא לא צד בעניין. יש הצעה מצרית לסיום האלימות. במסגרת ההצעה יש התייחסות לאחר שאנחנו בוחרים לא לראות אותו. אבל האחר הזה הוא גם החטופים שלנו כי הם שם. הם מכינים כוחות שישמרו בעזה.

אם רק היה כאן אומץ קטן וניסיון אמיתי לשבת סביב השולחן ולייצר דו-שיח. לשפר את ההצעה שלהם כדי שישראל תוכל לקבל את אזרחיה ותתחיל להתקדם לקראת חיים פה ולשיקום. אבל לא. ממשלת ישראל בוחרת במודע להפקיר את הנותרים והם כנראה יהיו קורבנות קדושים.

אני כבר לא יודעת מה להגיד. זה יהיה פצע לדורות – שלא לדבר על האחריות של מי שיושב בממשלה היום – זה פצע לדורות של כל עם ישראל. כולם רוצים את החטופים בבית ורבים עושים את המאמץ. אבל יש פה פער אדיר בין שלטון לבין אזרחים. ממשלה שבוחרת להשאיר שם ביודעין כי אפשר בכל רגע נתון לסיים את האירוע הזה.

אני שואלת אתכם מה אתם עושים היום? מה ועדת החינוך עושה היום? מה חברי הכנסת עושים היום? מה האזרחים עושים? מה אתם עשיתם השבוע בשביל לקדם את החזרה שלהם כי אי אפשר לחזור לסדר היום. האם יצאתם להפגנות? האם באתם לכיכר החטופים? האם כתבתם מכתב? האם שלחתם הודעה לטראמפ?

ביזיון שהגענו למצב שאנחנו צריכים משרד רווחה חיצוני שיציל אותנו מעצמנו. ביזיון. ביזיון. אנחנו שנה שלמה רצים אחרי ממשלת ישראל. אומרים לנו – "צאו לעולם. תבקשו עזרה, תבקשו עזרה". בסוף מבינים שכל העולם מחזיר אותנו לפה. המפתח הוא פה ובסוף מבינים שה"פה" מפקיר אותנו. אין לנו ברירה. אנחנו זקוקים למשרד רווחה חיצוני שיציל לנו את בני המשפחות.

מה אתם עשיתם היום? חברת הכנסת, מה את עשית? מה חברי הכנסת עושים היום כדי למנוע את הפצע הזה מעם ישראל ולנסות להחזיר בצורה כנה ואמיתית את האנשים שלנו הביתה? אם הייתי יודעת שעושים הכול – הייתי נשארת בבית וחוזרת לטפל במשפחה שלי.

יש לי ילדה ניצולה מהאירוע שהתגייסה מאז. הייתה מתחת למיטה – ובמזל גדול ובנס גדול – היו מחבלים בתוך הבית במשך שעות אבל הפכו אותו לחמ"ל בלבד ומסביב רצחו ושרפו. אז קיבלתי ילדה בנס. אני צריכה עוד לאסוף את השברים. עדיין. שנה וחצי אחרי. הייתי שמחה לחזור הביתה לחיים שלי. מה אתם עושים כדי שהפצע הזה ייסגר? הוא לא ייסגר לבד. הוא לא ייסגר לבד. תודה לכם.

תודה, איילה.

שלום, שמי ברק. אני בן משפחה של בר והחבר הכי טוב שלו. אנחנו נמצאים פה בוועדת חינוך. לפני שאני אתחיל אני אספר לכם מי זה בר ואיזה חינוך הוא קיבל. אבא של בר היה מתנדב באיחוד הצלה. הוא קיבל קריאה להציל את חייה של ילדה בת 4. בקריאה הזו הוא עבר תאונת דרכים קשה. בר היה אז בן 16. מאז הוא מפרנס את הבית. ילד בן 16 שפתאום החיים משתנים בצורה כזו. זה דבר שהוא מאוד לא פשוט.

מה שמיוחד בבר שהוא הכל לוקח בחיוך, באהבה ואפילו בכיף. בר אף פעם לא מסתכל על הדשא של השכן. הוא תמיד נמצא איפה שהוא ויודע מה המצב ומה קדימה. במסיבה בר עבר בתור מאבטח והציל כל כך הרבה אנשים. בזה שהוא פתח להם נתיב מילוט, בזה שהוא לא פחד ובזה שהוא לקח פיקוד והסביר לכולם מה לעשות. לאן ללכת.

כל ניצול מהמסיבה שפגש את בר ושבזכותו הוא ניצל אמר לי את אותו משפט – אנחנו חייבים לבר את החיים שלנו, אם בר לא היה שם אנחנו לא היו נמצאים כאן. אני חושב שבר גיבור, ככה אני רואה אותו. אותנו לא מעניינת המלחמה. לנו יש רק משאלה אחת – אנחנו רק רוצים את החטופים בבית. את החללים. אנחנו רוצים אותם בבית. המלחמה לא מדברת אלינו. מבחינתנו שהכל יסתיים. כל פעם שאנחנו שחוזרים ללחימה הלב שלנו לא עומד בזה, זה רק מרחיק את החזרה שלהם הביתה. אנחנו רוצים אותם בבית כמה שיותר מהר. תודה רבה.

תודה. אני מניחה שאין עוד בני משפחה שרוצים לדבר.

תודה שהקשבתם לנו.

גם איילה וגם ברק – אני מניחה שכל אחד ואחד מהיושבים בחדר איתכם.

זה לא מספיק.

איילה, שאלת מה עשינו. אני חייבת לומר לך שאני לא אתן לחמאס את התענוג שהמדינה פה תושבת והכנסת פה תושבת.

את כרגע מתחזקת אותו.

והדבר השני.

כל עוד משמרים מלחמה, מתחזקים את חמאס.

איילה, אני הקשבתי לך.

סליחה.

חלק מהרעיון הוא להקשיב.

לא.

אני הקשבתי לך בקשב רב. אני חייבת להגיד לך שעשיתי את כל השבת יחד עם צביקה מור, אבא של איתן מור שגם היה מאבטח במסיבה. מוצ"ש הייתי איתו גם כן בפתח תקווה. הוא חושב קצת אחרת.

נכון, אני יודעת מה צביקה חושב.

איילה, רגע. מותר לאנשים לחשוב קצת אחרת. זה לא מוריד כהוא זה את הרצון של אלה שחושבים אחרת להביא אותם לפה לארץ ולהחזיר אותם הביתה. את כולם – את החיים לשיקום ואת החללים לקבורה.

מיכל גולדיגר, יש פער בין רצון לבין פעולות. חברת הכנסת, סליחה. תתחילו לעשות. לעשות. לא להפלות. לעשות. זה הכל. לא רק בתפילות. לעשות. כל עוד אתם משמרים מלחמה אתם מחזקים את חמאס. תעצרו את המלחמה ותחזירו גם את הבן של צביקה מור הביתה ואחר כך תייבשו את חמאס ויש הרבה מה לייבש. יש הרבה ערבים להרוג, יש עוד שנים של להרוג ערבים. לי אין ילדים לתרום בשביל להרוג אותם.

תודה, איילה.

בבקשה. אנחנו נמשיך להתווכח על הדעות שלנו. זה דעות ואמונות. במבחן המציאות, נכשלתם בדרך הצבאית שלכם. נכשלתם והם כרגע מופקרים למותם שם. 41 חטופים – ביניהם חמי – נרצחו בעקבות פעולות צבאיות בעזה. 41 חטופים. נכשלתם. זה הכל. בחינוך – כשרואים שנכשלים – בודקים אפשרויות נוספות. זה הכל.

תודה. ניקח רגע לנשום. אם אנחנו יכולים להמשיך. הנושא שאנחנו מדברים עליו היום הוא נושא שמאוד חשוב ומאוד קרוב למלחמה ולילדים שחווים את המצוקות. גם אנחנו כמבוגרים חווים את המצוקות, אז על אחת כמה וכמה ילדים ונוער.

אני רוצה להגיד תודה רבה שהקשבת לנו.

תודה לך, ברק. הלוואי שכולם יחזרו הביתה.

אני רוצה גם להגיד תודה רבה. אני חמי גולדין, אחיו של הדר גולדין. מיכל, אני מזכיר לך עוד הרבה מלחמות שעשינו.

בהחלט.

אני מזכיר לך כמה פעמים ניצחנו את החמאס עם אח שלי שנשאר שם.

כן, אולי הפעם צריך משהו אחר.

אז בואו נשנה את סדרי העדיפויות. עוד לא שמעתי אף אחד שאומר שהמטרה של המלחמה הזו היא להחזיר את החטופים.

לא הבנתי את ההערה אבל אנחנו נדבר על זה אחר כך.

אמרתי סדרי עדיפויות ואמרתי שהמטרה של המלחמה והמקום הראשון בסדר העדיפויות הם להחזיר את החטופים. לא שמעתי את זה. צר לי.

כדי שיהיה ברור לכולם. בין סדר העדיפויות של המלחמה ואחד היעדים - - -

מספר אחד.

זה לא נושא לדיון כרגע. בסדר? ננסה לחזור לדיון שלנו שלשמו התכנסנו. הנושא של ילדים ובני נוער ולמענה לאותם ילדים ובני נוער בקהילה. יש כאן נציגים מבית דניאלה. תרצו לומר כמה מילים?

כן.

בבקשה.

תציגו את עצמכם.

אני הדסה יעקובוביץ, מנכ"לית ומייסדת של בית דניאלה. אנחנו כולנו רוצים אותם בבית. כל אחד עם אסטרטגיה אחרת, אבל כולנו מסכימים על הדבר הזה. עכשיו לענייננו.

קשה.

אספר מי אני. בעלי, דוד ואני עלינו מבלגיה לפני 15 שנה. אני לא מתחום החינוך ואני לא מתחום הטיפול. אני מתמטיקאית. עבדתי במטה נאט"ו. ניהלתי את התוכנית המדעית של אבטחת מידע במטה נאט"ו בבריסל.

הבת שלנו, דניאלה, הביאה אותנו להיות פה היום. דוד ואני ייסדנו את בית דניאלה לפני 7 שנים לאחר שהבת שלנו התאבדה. אנחנו ייסדנו את בית דניאלה כי זה מה שהיה חסר לנו בסיפור שלנו. ממש קצר. דניאלה הייתה ילדה נורמטיבית. פיתחה הפרעת אכילה בגיל 13 והתאשפזה. אחרי האשפוז היא חזרה לבית הספר שלה שהיא מאוד אהבה. המעבר מאשפוז לבית ספר רגיל היה חד מדי והיא לא שרדה את המעבר הזה.

הבת שלנו נפלה לתוך חור במערכת הבריאות. חור ברצף הטיפול ואנחנו ייסדנו את בית דניאלה כדי לא לחכות שהילד הבא ייפול לתוך החור הזה. פתחנו את בית דניאלה לפני שש שנים בצור הדסה. היום אנחנו מרכז לטיפול בנוער בקהילה הראשון והיחיד בארץ. זה אומר שיש תוכנית יום שמאפשרת לילד להיות בבית עם ההורים שלו ושנותנת גם מענה חינוכי וגם מענה טיפולי.

הנערים מגיעים לאלינו חמש פעמים בשבוע מ-16:00-8:00. ילדים מגיל 13 עד 18. נערים ונערות. יש להם מערכת חינוך. הם לומדים – מתמטיקה, אנגלית, עברית, היסטוריה, אזרחות וכו'. יש טיפולים וגם ארוחות. אנחנו נמצאים במקום בטבע ויש גם טיפול באמצעות בעלי חיים.

כשפתחנו את בית דניאלה עוד לא הייתה קורונה ועוד לא הייתה מלחמה. לא דמיינו שהצורך בבית דניאלה יגדל בצורה אקספוננציאלית. אחרי שפרצה המלחמה, קיבלנו החלטה לפתוח סניף בנגב המערבי. פתחו בספטמבר סניף במושב שיבולים.

הנערים והנערות שמגיעים סובלים מפוסט-טראומה, מדיכאון, מפגיעות עצמיות וממחשבות אובדניות. הם מגיעים לפעמים אחרי אשפוז ולפעמים למניעת אשפוז. הם נשארים בין ארבעה לשישה חודשים ואנחנו עוזרים לחזור לקהילה ולבית ספר.

אנחנו נותנים הדרכה להורים. ההורים הם המטפלים הכי חשובים ולכן חשוב לנו לעבוד עם ההורים ולעזור למשפחות. זאת בניגוד למה שקורה בבית חולים שהם מנתקים את הילד מהמשפחה שלו. אנחנו מצילים נפשות. כיום בית דניאלה שילב - - -

הדסה, את יכולה להתמקד במה חסר ואיפה הקושי? מה אתם מקבלים היום?

אני אגיד.

כמה ילדים יש לכם רגע בשני הבתים?

כרגע בכל סניף יש 16 ילדים. השאיפה שלנו היא לעלות את הקיבולת ל-24 בכל סניף.

יש לך 16 ולא 24 ילדים כי אין ילדים שרוצים להגיע או שיש והם לא יכולים להגיע?

הרצון והתוכנית הם להעלות ל-24 ילדים בסניף. העניין של ההסעות תוקע את התהליך הזה. קשה לנו לעבוד כי אין לנו סמל מוסד ואין את המעטפת שבאה עם סמל המוסד. אנחנו מקבלים את השעות של מתי"א שהנציגים של משרד החינוך הסבירו פה ושעות הוראה ושעות של טיפול בהבעה ויצירה. אבל אין את כל המעטפת.

זה אומר – סייעים, גמולים למורים, ממלא מקום למורה שיוצא למילואים, ציוד, אין דרך להוציא את הילדים לטיול כי בלי סמל מוסד אין דרך לקבל אישור לטיול, והסעות. הילדים שמגיעים אלינו הם באים מרחוק כי אנחנו המרכז לטיפול יום בקהילה היחיד בארץ ולכן הם מגיעים מרחוק.

יש נערים רבים שלא יכולים להגיע ושאין מי שיסיע אותם. ההורים מתמודדים עם ילד בפוסט-טראומה או ילד בדיכאון או ילדה עם הפרעת אכילה בבית בנוסף לכל השאר. לא כל הורה יכול להסיע את הילד כל יום ולהגיע להדרכת הורים כל שבוע ולהגיע לקבוצת ההורים כל שבוע.

היו לנו ילדים שהתחילו את הטיפול ובאמצע הטיפול הפסיקו. הילדים האלה התאשפזו והיינו יכולים למנוע את האשפוז של הילדים האלה. תאמינו לי, שאשפוז זה דבר קשה. כשצריך אז אין ברירה. אבל היינו יכולים לטפל בילדים שהיו אצלנו בקהילה והם יכולים להיות עם משפחות שלהם.

הדסה, מאחר שעוד מעט 14:30 והדיון הקודם התחיל מאוחר יותר, אז בואי ננסה להתמקד. אני שמעתי ממך שאתם מקבלים עזרה ממשרד החינוך אבל היא לא מספיקה. אם הייתם מוכרים כסמל מוסד רפואי חינוך מיוחד הייתם מקבלים גם גמול למורים וסייעות וממלאי מקום למורים, ציוד והסעות. מה שאתם לא מקבלים היום. מה שגורם לכך שכמות הילדים שיכולה הייתה להגיע לא מגיעה כי אין לה איך להגיע. הבנתי נכון?

הבנת נכון. אנחנו צריכים סמל מוסד כדי לעשות את העבודה שלנו בצורה נכונה יותר.

תודה. האם אליסון פרץ נמצאת פה? אני יודעת שרצית יותר זמן אבל בואי תנסי למקד את הדברים.

אני לא אספר את הסיפור שלנו. אני רק אתמקד במה שקרה לנו עם ההסעות.

יש לך ילד או ילדה שהיו בבית דניאלה?

כן.

בבקשה.

שמי אליסון. אני עליתי ארצה ב-2003 אז סליחה על הטעויות בעברית. אני אימא לחמישה ילדים. עמית בת 15 שהתחילה לפני שנתיים להתפרק. אנחנו גרנו באר שבע ואין ספק שכל המבצעים וכל מה שעברנו היה חלק מזה אבל יש גם עניינים נוספים.

היא התחילה עם התקפי פאניקה והתקפי בכי, היא התחילה לצמצם באכילה ושתייה. הגענו לשלב שהיא שבקושי הגיעה בשנה האחרונה לבית ספר. היינו צריכים לאסוף אותה כמעט בכל יום. אני פסיכולוגית. יש לי תואר שלישי בפסיכולוגיה. אני הפסקתי לעבוד. אני עובדת חצי יום היום. בעלי עובד בהיי-טק. הוא עובד אולי 60% ממה שהוא אמור לעבוד.

היא ניסתה להתאבד פעמיים. פעם אחת בשבוע שפרצה המלחמה. היינו בארה"ב אבל זה כל כך השפיעה אליה שהיא ניסתה שם להתאבד. חזרו ארצה אחרי. היא הגיעה לנשף של כיתה ח' שלה, לקחה איתה בתיקה 35 כדורים שלקחה בנשף.

היא הייתה מאושפזת כל הקיץ. כל יום היה יותר גרוע מהיום הקודם. היינו ברכבת הרים מטורפת. הייתה מגיעה אלינו הביתה ולא יכולנו לישון. בעלי היה ישן מחוץ לחדר שלה. אני הייתה קמה בבוקר ולא ידעתי איפה אני אמצא אותה. אם היא תהיה בחיים או לא.

"אוקיי, היא משתחררת. עשינו מה שיכולנו". היא לא הייתה מאוזנת בשום פנים ואופן. התרופות לא עבדו. היא בקושי התחילה את הטיפול הרגשי והיא משתחררת. לא היה ספק שאין סיכוי שהיא תחזור לבית ספר רגיל. לא יכלה. אין סיכוי.

אמרו לנו שגם לאשפוז יום היא לא יכולה להגיע. כי כול יום היא נדבקה בסימפטום נוסף. כל יום שהיא הייתה באשפוז היא הייתה לוקחת עוד סימפטום ממישהו. פתאום התחילה לשטוף ידיים בתכיפות, התחילה לצמצם עוד יותר את האוכל, התחילה ללבוש סווטשרטים גדולים כי זה מה שעשו הבנות עם הפרעות האכילה. אמרו לנו שהיא לא יכולה להמשיך פה ולא היה להם פתרון.

בבית החולים לא פגשת איש חינוך ממשרד החינוך? אף אחד לא דיבר איתכם איפה היא ממשיכה הלאה?

לא. הם דיברו איתנו בלי סוף אבל לא היה לאן. הם התחילו לדבר איתנו על פנימייה. אבל אנחנו רצינו לגדל את הבת שלנו. מאוד דאגנו מההידבקות הזו שהיא התחילה. היא נכנסה לאשפוז אובדנית ובדיכאון אבל לא הייתה ממש הפרעת אכילה כשהיא נכנסה אלא כשהיא יצאה.

כדי לעשות את הסיפור המאוד לא קל קצר, מה החיבור לבית דניאלה? אנחנו צריכים לסיים.

בשבוע האחרון שהייתה צריכה להשתחרר, שמעתי במקרה על בית דניאלה. התחלתי לחשוב איך אנחנו נסיע לצור הדסה. אנחנו גרים בכרמית בדרום ליד מיתר. הבנו שיש עוד סניף ועמית הייתה התלמידה הראשונה של בית דניאלה בשיבולים. התחילה המלחמה האמיתית של ההסעות, איך היא תגיע לשם.

חודשיים התווכחנו ונלחמנו עם המועצה. הם אמרו שהם לא צריכים לעשות כלום. היא כבר עברה את ועדת הזכאות והאפיון. היא כבר נרשמה לבית ספר טיפולי באזור אבל היא לא הייתה יכולה להגיע לשם. היא לא הייתה מוכנה. הם אמרו שהיא רשומה לבית ספר אחר ושהם לא צריכים לעשות כלום.

חודשיים נלחמו איתם. הסענו אותה כל יום הלוך חזור. 40 דקות הלוך ו-40 דקות חזור. אני הפסקתי לעבוד. באיזה שהוא שלב הם אמרו – "נשים אותה על ההסעה לבית ספר קרוב אבל אתם תשלמו". אנחנו היום מצאנו מונית. אנחנו משלמים 300 ₪ ביום, חמישה ימים בשבוע. וזה אחרי שהציעו לנו מונית ב-600 ₪.

היום אנחנו במינוס של 60,000 ₪ אבל הבת שלנו קיבלה את החיים שלה בחזרה. היא משתחררת עוד שבוע. מאוזנת תרופתית ומוכנה להמשך. היה לנו שלב שחשבנו לרדת מהארץ כדי למצוא לה משהו מתאים. חשבנו על home schooling. לא הייתה לנו אופציה. היום כשהיא תשתחרר היא תהיה במצב אחר לחלוטין. חוץ מהכיס שלנו – אנחנו מאוד מודים להם. הם הצילו אותנו, אבל חייבים להפוך את האופציה הזו נגישה.

תודה, אליסון. לצערי הרב, אנחנו נסגור איתכן את הדיון. אני פונה גם למשרד הבריאות וגם למשרד החינוך. שמעתם בשידור ישיר את האירוע הזה. זה הקצה של הקצה. היינו ממשיכים אותו אך הזמן לא מאפשר. צריך למצוא פה פתרון. הפתרון של טיפול יום או אשפוז יום בבית חולים הוא פתרון. אני לא אומרת שלא. אבל לרבים זה לא הפתרון.

לא לכולם יש 60,000 ₪ בחודש לשלם. גם להם אין. אבל הם מוכנים לקחת את זה על עצמם. אני מכירה רבים שלא יכולים לקחת על עצמם סכום כזה ולכן הילדים האלה בבית או בבית ספר שלא מתאים להם. הם רשומים באיזה בית ספר אבל הם לא הולכים ואיבדנו את הילדים הללו.

אפשר משהו אחד ממש חשוב?

משפט אחד כי אנחנו חייבים לסיים. שם ותפקיד?

עו"ד רויטל לן כהן, קואליציית הורים לילדים עם צרכים מיוחדים. המחסור במטפלים הוא קריטי גם בתוך מסגרות חינוך המיוחד וגם בתוך מסגרות החינוך הכלליות שיש בהן מטפלים. בכל מקום. חייבים לעשות סוג של "צו 8" ולהכניס מטפלים פנימה.

זה לא הדיון. אני איתך.

אני יודעת שזה לא הדיון.

אין ספק.

אחרת רק מי שלהורים יש כסף יקבל טיפול.

נכון. במקרה הזה שאנחנו דנים עליו ישנן כמה וכמה מסגרות כולל בתי מאזנים וזה לא פרטי. הם לא משלמים כסף.

אני יודעת שזה לא פרטי.

המדינה צריכה לאשר בצורה מסודרת את המסגרות הקיימות שאין בהם בעיה של מטפלים. היא אומרת שיש לה 16 ילדים בכל מקצוע ועוד 8 יכולים להיכנס. 16 ילדים שיכולים למצוא מענה לו היה לנו את הפתרון של סמל מוסד.

סליחה, חברת הכנסת. חשוב לי הגיד לי כתלמידה במסגרת החינוך המיוחד.

שם בבקשה.

גאיה שיף, מועצת התלמידים והנוער הארצית. אני מירושלים. לומדת בבית הספר ליד האוניברסיטה בכיתה של חינוך מיוחד לאנשים עם התמודדות נפשית. לא הפרעה נפשית. חשוב לי הגיד מספר דברים. גם בטיפולי יום של בתי חולים וגם כאלה שלא, יש אנשים שלא יודעים איפה הם מבחינה לימודית. הם רשומים בבית ספר אחר אבל הם הולכים למשהו שני. הם לא יכולים להגיע גם לבית ספר וגם לטיפול יום. טיפולי יום בבתי חולים מתחילים מאוחר, למשל ב-13:00 עד הערב ואז בבוקר אם אמורים להיות בבית ספר.

אין להם אפשרות נפשית להגיע לבית ספר ומבית ספר להגיע לבית חולים לטיפול יום וחוזר חלילה. זה בלתי אפשרי. צריך לשים לב – מה שלא דובר עד עכשיו – שבטיפול בתי החולים יש נגישות לחינוך בטיפול יום. תלמידים נשארים בבית וצריכים להשלים לאחר מכן – אם הם יכולים – לתעודת בגרות בכיתה י"ג בחינוך מיוחד. הרבה לא עושים את זה ולא מצליחים לעשות את זה. מה שיש בבית ספר שלי אין בהרבה בתי ספר. חשוב להגיד את זה.

בנוסף, מקומות טיפול אחרים – מה שהם עושים הוא קדוש. הלוואי שהיה לי את זה והלוואי שידעתי על דבר כזה – כמישהי שעדיין מתמודדת. זה רציני וחשוב. אם מדובר רק בסמל מוסד שזה רק בירוקרטי, למה לא לעשות את זה? יש כאן אפשרות להציל חיים של בני נוער. אין סיבה לעשות את זה.

תודה רבה. אנחנו נסיים. אני אפנה למשרד הבריאות, משרד האוצר ומשרד החינוך. יש הצעת חוק שלי ועוד 20 חברי כנסת שמבקשים לתקן את חוק חינוך חינם לילדים החולים. זה בדיוק מתייחס לאירוע הזה. יש לנו את בתי החולים ויש לנו את החינוך בבית אבל אין לנו את המסגרת באמצע.

אני מבקשת שתבחנו את הצעת החוק ואנחנו נדבר עליה במפגש הבא שיתקיים בעזרת השם. נראה איך אנחנו נקדם את החוק ונעזור לכל כך הרבה ילדים. נוציא אותם מאותו קושי נפשי שכרגע הוא אולי מקומי וספציפי אבל שלא יהפוך, חלילה וחס, לכרוני ויגרור אותם למטה כל חייהם.

תודה רבה לכל המשתתפים. בעזרת השם שיחזרו כל החטופים.

אם את רוצה לדעת משהו, תבואי כל שנה בתחילת בשנה. כמו שהיא אמרה, אין הסעות בחינוך המיוחד. תראי כמה מצלצלים. נושא ההסעות הוא אחת הבעיות שילדים לא יכולים לקבל. הגברת הזו צריכה לשלם 300 ₪ מכספה כדי להביא את הילדה שלה. תבדקי את נושא הסעות.

תודה רבה אני נועלת את הישיבה.


הישיבה ננעלה בשעה 14:35.