פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



26
הוועדה המיוחדת לפניות הציבור
12/03/2025


מושב שלישי



פרוטוקול מס' 100
מישיבת הוועדה המיוחדת לפניות הציבור
יום רביעי, א' בניסן התשפ"ה (30 במרס 2025), שעה 12:00

פניות ציבור בנושא: דיור ציבורי

חברי הוועדה: יצחק פינדרוס – היו"ר

נועה מושיוף

משפטנית אשכול נדל"ן, משרד המשפטים

ליאת גואלי - מנהלת תחום טיפול בפרט וחריגים, משרד הבינוי והשיכון

אפרים שרגא וקשטוק - מרכז בכיר, מנהל לסיוע בדיור, משרד הבינוי והשיכון

אלקנה דודיין - עו"ד, ע' ליועמ"ש, משרד הבינו והשיכון

אביבית אלינזון דוד - מנהלת תחום, משרד הרווחה והביטחון החברתי

עופר יונה - מנהל מחלקה בכיר לפניות הציבור, עיריית ירושלים

רינה ליטל ולנסי - פונה

הפונה - פונה

ליטל לוי גז - פונה

חנה כהן - דודתה של ענבר היימן, נרצחה בשבי החמאס

שמעון אור - דודו של אבינתן אור, חטוף בעזה

אסתר בוכשטב - אימו של יגב בוכשטב, נרצח בשבי החמאס

צביקה מור - אביו של איתן מור, חטוף בעזה

ורד קירו זילברמן

אתי שבתאי

יונית חגואל, איטייפ


רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות.

דיור ציבורי

צוהריים טובים. היום א' בניסן תשפ"ה ואני מתכבד לפתוח את ישיבת הוועדה המיוחדת לפניות הציבור בנושא הדיור הציבורי.

לפני שאתחיל את הישיבה אני מבקש להודיע כי על פי בקשת הפונים המשתתפים בישיבה, הדיון לא ישודר בערוץ הכנסת ולא באתר הכנסת משום צנעת הפרט.

לעניין הפרוטוקול, אני קובע כי לפי סעיף 120 לתקנות ככל שתהיה בקשה או שיעלה הצורך יימחקו מהפרוטוקול המפורסם לעיון הציבור פרטים מזהים של הדוברים או חלקים מסוימים מתוך הדברים שנאמרו לפרוטוקול, ככל שהדבר נדרש לבקשת מי שהשתתף בישיבה אם העמדת הפרוטוקולים לציבור עשויה לגרום לו נזק או לזולתו.

למען ההגינות אומר למשפחות שביקשו, הבקשה שלהם נרשמה והדיון לא משודר כרגע ולא ישודר וגם לא ייכנסו שמות לפרוטוקול כפי שביקשו. נתחיל עם משפחות החטופים.

חבר הכנסת פינדרוס, אתה מכיר את ענבר. ענבר התנדבה בנובה, נרצחה ונחטפה. אתמול לא ישנתי כל הלילה. לא עצמתי עין. אני שומעת על עסקה שמשחררת חמישה חטופים – והדגש הוא על חיים –והפסקת לחימה ל-50 יום. אני עושה חישוב גס בראשי ומגיעה למסקנה שהחטוף האחרון חוזר אחרי שנה. חישוב גס. אחרי שנה. זה כל כך מזעזע אותי.

מי שהפקיר את ענבר זו מדינת ישראל. מי שגרם לרצח של ענבר זו מדינת ישראל. מי שהפך את ענבר מילדה שמחה, מלאת חיים, מלאת אור ונתינה ואהבה, ילדה מושלמת – מי שהפך אותה לסוג ב' זו מדינת ישראל. למה אני אומרת סוג ב'? כי מדינת ישראל שמה את החללים בעדיפות האחרונה.

אני רוצה להבהיר דבר אחד – ענבר הייתה צריכה לצאת בעסקה ההומניטרית בפעימה של הנשים הצעירות וענבר לא יצאה כי ראש הממשלה גרע אותה מהרשימה. כמוה היו צריכות לחזור ג'ודי ועופרה וגם הן לא חזרו. גם הן נשים. גרעו אותן מרשימת החוזרים בעסקה ההומניטרית.

אנחנו עשויים לחשוב שזה אולי בגלל שהם חללים אבל בעסקה הזו יצאה אישה שהיא לא בחיים ויצאו שבעה חללים נוספים. אז למה ענבר לא חזרה? למה ענבר לא יצאה בפעימה הזו? אני שואלת מישהו מפה והוא אומר לי "קרתה פשלה". אתה מבין? "קרתה פשלה".

ב-7 באוקטובר ענבר הופקרה על ידי מדינת ישראל. פשלה ראשונה. לאחר מכן היא לא יצאה בעסקה ההומניטרית כשהייתה צריכה לצאת. פשלה שנייה. כיום שוב לא מדברים על ענבר. הלב כואב והנשמה בוכה. אין לנו כבר חיים. נגמרו החיים. הלכה הילדה שהייתה הכול עבורנו. הכול עבור ההורים שלה. לאבד ילד זה אסון והכאב הכי גדול שיש עלי אדמות אז גם לא לקבל אותה לקבורה? איפה נשמע דבר כזה? היא זרוקה שם כמו כלב. אף אחד לא אומר עליה קדיש. אף אחד לא בוכה עליה. מה יהיה? אתה חושב שהמשפחה תוכל לחיות את זה? לשרוד את זה? אז, לא. אנחנו לא נשרוד את זה אם ענבר לא חוזרת עכשיו.

ענבר היא צעירת הנשים והיחידה מהצעירות שנמצאת בעזה. גם עופרה וג'ודי צריכות לחזור כי הן נשים. כולם צריכים לחזור כי הם בני אדם. אסור לנו לחזור לעסקה המופקרת כפי שאני קוראת לה. אנחנו לא יכולים לחכות שנה. אי אפשר להוציא את החטוף האחרון בעוד שנה. אי אפשר היום? אנחנו רוצים אותם ומחר לא נדע איפה הם. עזה תבנה עליהם. מה יהיה? זו תהיה בכייה לדורות.

אני מבקשת ממך שתפעיל את הכוח שלך ואני יודעת שיש לך כזה. תפעיל את הכוח שלך לעסקה אחת כוללת שמוציאה גם את החיים וגם את החללים. את שניהם. יחד. מצידי באוטובוס אחד, במטוס אחד. איך שאתם רוצים. תודה.

שמי שמעון אור ואני דודו של אבינתן. ירון הוא אחי התאום ודיצה, גיסתי, היא חברה של נעה ארגמני שחזרה משבי החמאס. בפעם שעברה נתתי לך על הראש לאחר שהבטחתם שלא תסכימו לעסקאות חלקיות. עכשיו הדבר תפס תאוצה וברגע שמתחילים בסחר בבני אדם לא מפסיקים עם זה. יש משא ומתן. כמו משא ומתן קואליציוני – על כספים – יש משא ומתן על בני אדם.

החמאס אומר חמישה חטופים ו-50 יום הפסקת אש וישראל אומרת – אני רוצה עשרה, 11 חלק חיים וקצת מתים והשאר בפעימה הבאה. אתם שותפים לדבר הזה. אף אחד לא שם לזה סוף. ברגע שמתחיל המסחר, זה לא נגמר. החמאס לא פראייר. הוא יודע שיש לו מה להרוויח מזה כי כל עוד עושים מסחר ואם הוא פרטנר למסחר הדבר אומר שהוא זה שמושל בעזה. אם הוא זה שמושל בעזה, הוא יקבע אם אחרון החטופים יחזור או לא. והוא לא יחזור. למה? כי חמאס יודע שלאחר מכן לא יהיה לו קיום.

מי שמשחק את המשחק הוא ראש הממשלה, בנימין נתניהו ואתם בפנים. אף אחד לא עוצר. אתם לא עוצרים את זה. אתם לא עוצרים את המסחר הבזוי הזה. אני לא יודע מה להגיד. הכול על הגופה שלו. על הגוף שלו. על הגוף של החיים ושל המתים. 59. הם לא יחזירו אותם. יש אפשרות להטיל את האולטימטום הזה עכשיו.

יש לנו את כל הכוח. לא סתם להפציץ. אם אתה מפציץ מצד אחד ומצד שני אתה עושה משא ומתן על האנשים, מסחר עבדים, אז מה עוזרות הפצצות? הם מכירים מה זה להפציץ. נהרגו להם אלפים. הם יודעים מה זה. הם מכירים את זה. זה לא חידוש. סינוואר נהרג, אחרים נהרגו. הם מכירים את המשחק הזה. אבל אם אתם ממשיכים לעשות את מסחר העבדים איתם, אז הם על הגובה. התסכול לא עוזב אותנו כי אתם יכולים לעצור את זה. תנו אולטימטום לבנימין נתניהו שאתם לא מסכימים לזה. זו לא חירות, זו עבדות. זה סחר עבדים לפני חג החירות.

החמאס זה ארגון דתי, זה לא ארגון מתאבד. הוא צריך שיהיה מאזן אימה. אם הוא ידע שאם הוא ירצח את החטופים לא יהיה לעזתים לאיפה לחזור אז הוא ידע לחכות לסבב הבא, לפעם הבאה שהם יוכלו לכסח ולהשמיד את מדינת ישראל. אבל צריך שיהיה מאזן אימה. על כולם. כשאתה הולך איתם בחלקים ועושה איתם מסחר הם מבינים שהיהודים האלה הם עבדים. אם היהודים האלה הם עבדים אז נתנהג אליהם כמו עבדים ונעשה איתם מסחר בעבדים.

אנחנו חוגגים את חג החירות עוד מעט. אני דורש ממך, שתעלה את הנקודה הזו ואל תתמוך במסחר הזה. שנינו יודעים שאם אחד אומר חמישה ואחד אומר 11 אז ייפגשו באמצע. על הגוף של אבינתן ושל ענבר ועוד 57 חטופים. אל תסכימו לזה. תציבו אולטימטום על הקואליציה בעניין הזה. יש כוח ויש אלטרנטיבה. תעשו את הדבר הזה. תודה רבה.

שלום, שמי אסתר ואני אימא של יגב. אני רוצה לספר לכם שלרגע כשנכנסתי לוועדה וראיתי את שהנושא הוא הדיור הציבורי אמרתי לעצמי – יש על מה לדבר עם יגב. שכחתי לרגע. כי יגב היה אקטיביסט חברתי שסיפר לי הרבה על סיפורים על הדיור הציבורי. זה אחד הנושאים שהטרידו אותו.

יגב, הבן הבכור שלי בן 35 נחטף ב-7 באוקטובר יחד עם רימון אישתו ועוד עשרות רבים של חטופים. עשרות אנשים מהעוטף, שהיו בעוטף. לשמחתנו הרבה, רימון שבה בעסקה הראשונה ויגב לא. אבל ידענו שהוא שם בחיים, מחזיק מעמד במצב סביר למרות התנאים הקשים למרות הסיוט והגהינום שהם חוו שם. המשכנו במאבק כי האמנו שהוא יחזור בחיים.

בדיעבד, התברר שב-14 בפברואר צה"ל החליט להפגיז באזור המנהרה. צה"ל טען שהוא חשב שהחטופים במקום אחד. אני יכולה להגיד ששבוע קודם סיפרו לנו שהם יודעים איפה הם והם בטוחים מבחינת הפגזות צה"ל כי זה אחד הדברים שהכי הפחידו אותנו. אנחנו, תושבי העוטף, אנחנו מכירים מה זה הפגזות.

בדיעבד, מה שקרה לפי התחקיר הצבאי – זה לא מה שאני אומרת, אלא מה שהתחקיר הצבאי. אני חיכיתי עד התחקיר הצבאי ולא דיברתי לפני כן. התחקיר הצבאי מספר שחיל האוויר קיבל הוראה להפגיז בחאן יונס מתוך אמונה שהחטופים לא נמצאים באזור. במנהרות הם נמצאים במקום אחד היום ואחרי כמה דקות הם במקום אחר. צה"ל הפגיז ופגע קרוב מאוד למנהרה שהם היו בה ושישה חטופים הוצאו להורג בידי חמאס שאין לי מילה טובה עליו. אפילו מילים רעות וקשות קשה לי להגיד כי אין לי מילים במילון שלי. הם הוצאו להורג בידי חמאס. צה"ל אמר לנו שגם אם לא היו מוצאים להורג על ידי החמאס, הם היו מתים כי הפגזות צה"ל גרמו לגזים רעילים להיכנס למנהרות והם לא היו יכולים להחזיק מעמד.

אני באה היום לדבר פה ואני מדברת שבוע אחרי שבוע כי אני חושבת שצריך לעורר את הציבור, את חברי הכנסת ואת חברי הממשלה לזכור שלחטופים אין זמן. לכל החטופים אין זמן. הם נמצאים בסכנה מיידית בכל רגע נתון ואי אפשר לדעת מה יהיה.

אני מודה שחטפתי ייאוש בערב ואמרתי שאני לא באה. אין לי כוחות יותר ואז ראיתי תמונה של אביתר דויד. ראיתי את העיניים שלו. ראיתי את העיניים של גיא דלאל שאני לא מכירה אותם. אני מכירה כבר את המשפחות אבל אותם אני לא מכירה. ראיתי את הסרטון של אלקנה וקמתי בבוקר ואמרתי שאני נוסעת כי חייבים לדבר. חייבים לעשות הכול כדי להחזיר. את מי שעוד אפשר בחיים לשיקום.

אני חייבת לספר לכם שאנחנו כמשפחה קיבלנו הודעה על שיגב לא בין החיים פעמיים. שבועיים לאחר שמסרו לנו את ההודעה הראשונה, נאמר לנו שהיא לא ודאית והם חזרו בהם מההודעה. הסיפור שלנו מוכר. אחרי חודשיים קיבלנו הודעה שהיא חלוטה. פעם נוספת. אחרי חודש יגב הובא לקבורה. הוא חולץ על ידי צה"ל מהמנהרה יחד עם עוד חמישה חטופים. למה אני מספרת לכם את זה? כי גם כשקיבלנו הודעה שיגב לא בין החיים ואך עדיין לא הוחזר לישראל – עדיין למרות שאמרנו כלפי חוץ שאנחנו מבינים שיגב לא בחיים – עדיין הייתה לי בלב תקווה, קמצוץ של תקווה שזה לא ודאי.

מי שמכיר את המושגים של אובדן עמום ואבל משובש אז אנחנו היינו בסיפור הזה והמשפחות של החללים נמצאות שם היום. עד שלא חוזרים, או עד שלא מחזירים לקבורה האובדן הוא עמום. קיים חוסר אמונה שזה קרה. כאן אני יכולה לספר את זה. אנחנו לא מדברים כך כי אנחנו אומרים "הודיעו לנו הודעה חלוטה" אבל בלב, עד שלא ראיתי את הארון בבית הקברות, לא האמנתי. האמנתי שיגב יחזור בחיים ואני חושבת שהמשפחות חייבות את החללים. חייבים להחזיר את החללים. אין להם זמן. המשפחות לא יכולות רון ארדים כי אסור שיהיו עוד משפחות כאלה.

אני חושבת שזו המשימה שלי היום, להסביר לכם. להסביר שלכם יש סמכות להחזיר את החטופים. קיבלתם סמכות מהבוחרים וקיבלתם גם אחריות. איכשהו, בתחושה שלי האחריות היא לא כל כך מובנת ואני מרגישה שהיום אתם צריכים לעשות הכול והייתם צריכים לעשות זאת מזמן.

לצערי הרב הבן שלי כבר לא יחזור בחיים. הוא חזר לקבורה. בחור בן 35 שחשב שאולי יחזירו אותו. הוא לא ידע בוודאות. כשרימון סיפרה לנו הוא חשש מאוד שהוא יישאר שם. אבל אני מקווה שהוא האמין שהמשפחה שלו תעשה הכול בשבילו. לא הצלחנו. אני מבקשת ממך, חבר הכנסת לעשות הכול כדי שיחזרו החטופים החיים לשיקום והחטופים החללים לקבורה. תודה.

אני אבא של איתן. הבן שלנו בן 24. ברוך השם, הוא בחיים לפי הודעה שנמסרה לנו לפני שישה שבועות. קשה מאוד לחשוב על ליל סדר שני בלי איתן, לאחר מכן יש לו יום הולדת 25 באייר וכך אנחנו לאורך לוח השנה. גם אני מצטרף לבקשה ממך שתעשה כל שאתה יכול כדי שיחזרו כולם בפעם אחת, באוטובוס אחד כמו שאומרים, ולא שוב המתח הזה – שלושה, חמישה – עד הרגע האחרון כשהרשימות מובאות לפנינו.

רק שתבינו, נוכחים נכבדים – זה כל פעם טלפון כזה ואיתן לא ברשימה. תבינו את המציאות הקשה הזו. יחד עם זה, כדברים לסיכום מושב החורף, אני רוצה להגיד שאני כל הזמן מחזיק את השותפות עם המשפחות השכולות, האלמנות, היתומים, הפצועים להבדיל ממשפחות המפונים שגם להם היו שנה וחצי מאוד לא פשוטות. 13 לוחמים מיחידת המילואים שלי נהרגו בקרב. שלושה תלמידים לשעבר שלי נהרגו בקרבות וכולנו מצויים במצב קשה. אני לא יודע אם קשה לי יותר מאשר למשפחות השכולות מיחידת המילואים שלי.

מה שיש לי לומר שבמצב מלחמה כולנו אמורים להיות ביחד. תמיד אנחנו אמורים להיות ביחד אבל בזמן מלחמה אנחנו אמורים להיות עוד יותר ביחד ולשים בצד את כל המחלוקות ואת כל הטענות. אחר כך יהיה לנו די זמן להן. אחרי שנחזיר את החטופים, אחרי שנגרום לחמאס להחזיר לנו את החטופים וזה לא יקרה בלי הרבה מאוד כוח. אחר כך יהיה לנו די זמן להתווכח פה. אפילו זמן לריב. אבל קודם כול, צריך לעשות את מה שהכי חשוב לעשות להשיב לפה את כולם. ושוב, וזה לא יקרה בלי הרבה כוח.

אני מבין שכמה שאני רוצה את הבן שלי בבית, האמינו לי, אני מבין שמדינת ישראל לא יכולה להיכנע לחמאס. אסור שהמלחמה הזו תיגמר באופן כזה שבסוף, בשורה התחתונה – מה שיזכרו תמיד זה היום הראשון והיום האחרון – שבסוף נכנענו לחמאס. זה פשוט, אנחנו פשוט ממוטטים את הענף שאנחנו יושבים עליו. איך אפשר לעשות את שני הדברים – להשיב את כל החטופים ולהעיף את חמאס ולמוטט את החמאס. אני לא יודע איך אפשר לעשות את שני הדברים. אני רק אבא של איתן. אבל שני הדברים האלה חייבים לקרות.

אני רוצה לברך את כולנו בחג כשר ושמח. נזכור שבמשך אלפי שנים עם ישראל עבר דברים קשים משאנחנו עוברים עכשיו, ובכל זאת אנחנו יודעים לעשות פסח ויודעים לחגוג ראש השנה בזכות המחויבות הזו לכל הדורות להעביר את המסורת שלנו, את התכנים של החגים, של הימים המיוחדים שלנו. אז בשורות טובות לכולם. שיהיו לנו חירות וגאולה.

רציתי לשמוע את תגובתך, יושב-הראש פינדרוס.

קשה מאוד לעבור לדיון בנושא הדיור הציבורי. נתחיל עם הפונים.

אסתר רצתה לשאול אותך לתגובתך על מה שדיברנו.

היו כאן שלושה אנשים, ארבעה אנשים ולכל אחד דעה אחרת, נכון? אני מכבד את כולם.

נתחיל עם הפונה.

היא יצאה לרגע.

נתחיל עם רינה. בבקשה.

נעים מאוד. אני רינה ליטל. אני רוצה להגיד תודה לחבר הכנסת פינדרוס על ההקשבה וההכלה. אני לא יודעת אם הוא זוכר אותי אבל היו לי כמה שיחות איתו. אז קודם כול, תודה רבה. אני מושתלת לב. אם מישהו מכם זוכר את הרצח שהיה בבקעת הירדן – לאה לוסי די שנרצחה וזיכרונה לברכה הייתה בת 48 ואני קיבלתי את הלב שלה. זה פחות או יותר מה שיש לי להגיד לי. אני מושתלת לב. עוד אין לי שנתיים ואני נלחמת על החיים שלי כל יום. כל יום ויום כל שעה אני נלחמת על החיים שלי. לא האמנתי שאני אגיע למקום הזה אבל אתן קודם כול לכולם לדבר ולאחר מכן אגיד מה אני חושבת.

אני מקשיב.

אפשר להמשיך? מהיום שחליתי ואני לא מדברת על הניתוח אלא עוד מלפני ההשתלה נלחמתי במשרד השיכון מעל ארבע שנים על בית. אני לא רוצה לדבר בצורה לא יפה על התרגיל המסריח שמשרד השיכון עשו לי. הם חיכו שהבן הקטן שלי יגיע לגיל 21 כדי לא לזכות אותי בבית. קיבלתי אישור עוד לפני שעשיתי את הניתוח, לפני ההשתלה. קיבלתי אישור וקבלתי זכאות לבית של שניים וחצי חדרים אחרי שהגשתי מסמכים רבים. זה לא נגמר עד שהם גמרו אותי. אין לי דרך אחרת להסביר את זה.

אני בן אדם חולה. אני פשוט חולה. אני עייפה מאוד. אני מגדלת שני בנים. אחד פגוע מלחמה והשני עם צרכים מיוחדים. הבן הקטן מוכר בביטוח הלאומי ואני לא מצליחה להבין למה אני תקועה לאחר השתלת לב קשה מאוד שהתפרסמה בטלוויזיה. למה אני צריכה לחכות לבית? אני משלמת החל מאפריל 6,800 שקל בחודש. אני חיה מביטוח לאומי. ריבון העולמים, אני לא מצליחה להבין את המצב הזה. אני במצב שאין לי איך להעביר את פסח. אני לא מצליחה להבין למה אני צריכה להילחם. אני בן אדם מושתל לב. אני בנויה משני דנ"א. למה אני צריכה כל ערב לבכות ולקחת 28 כדורים כל יום? מי מכם מוכן להתחלף איתי?

אני מגדלת ילד עם בעיות נפשיות וילד שהשתחרר מהצבא עם כל הבעיות שלו לאור המלחמה ולתדהמתי משניים וחצי חדרים הורידו אותי לקבר. לחדר אחד. לפי כל האישורים שלי ולפי הקרדיולוגים אני צריכה השגחה, אז איפה בדיוק הבן שלי יישן? בתקרה? איפה? אני מתחננת לפניכם. אני לא מצליחה להבין את זה. לפחות תיתנו לי לחיות את מה שנשאר לי בכבוד ולא בביזוי כמו שאני עוברת כל הזמן.

משרד השיכון הוריד את כל הקצבה שלי והשאיר אותי על 1,600 שקל. לא מצליחה להבין את המקום הזה. באמת שאני לא מצליחה להבין ואני מתחננת על נפשי. תנו לי להזדקן בכבוד. זה הכול.

לבן שלך שעזב את הצבא יש אישורים?

חבר הכנסת, הקב"ן הוא סוג של עובד סוציאלי. אין שם באמת קב"ן, יש שם אנשים שלא מוכנים לתת לי חוות דעת מה עבר על הבן שלי. הם לא מוכנים לתת. נקודה. מה שלא עשיתי והתחננתי, כל קב"ן שהוא עבר אמר שהילד שלי בריא. אני מזמינה את כולכם אליי הביתה ותראו את הפסיכיאטרים שאני צריכה להציב עכשיו.

שאלה נוספת. לפני חודשיים כשפנית אליי, ביקשתי ממך להגיש שוב ערעור למשרד השיכון. הגשת ערעור?

אני כל הזמן בערעורים. זה הערעור 21 שלי.

מתי הגשת ערעור? באיזה תאריך?

אני לא זוכרת מתי.

למילגם.

למילגם. זה אותו דבר. הגשתי ערעור.

רציתי לוודא את זה. בסדר גמור. אנחנו נקבל תשובות. הפונה, בבקשה.

תודה. קשה לדבר אחרי כל - - -

מתי הגשת למילגם?

לפני חודש וחצי, אני חושבת.

טוב, בבקשה.

אני אימא לעשרה ילדים. אנחנו הגשנו בשנת 1997 בקשה לדיור. גרנו בחדר עם שלושה ילדים. המצב הכלכלי שלנו לא קל. אני עבדתי בכל מיני עבודות – מגן ילדים עד לעמותת מטב. בעלי נפל נפשית באיזשהו שלב. הוא עבד במשרד הדתות ואחרי זה עבד במשרד קבלן בניין במשך שנים וניהל לו את המשרד. אחרי זה הוא נפל נפשית ואני הייתי צריכה להתמודד עם בית, עם ילדים.

יש לי ילדה עם כליה דיספלסטית, כלומר כליה אחת שלה לא מתפקדת. הבן שלנו נולד עם בעיה גנטית. הוא נולד בלי שיער, בלי גבות ובלי ריסים. במשך כל השנים האלה פנינו למשרד השיכון בבקשה לעזור לנו לפחות בעניין הדיור כי העלות הכספית של השכירות והתמודדות עם החיים הייתה לנו מאוד לא פשוטה. קיבלנו סיוע בשכר הדירה ותודה להם. זה באמת עזר לנו. בשלב כלשהו בשנת 2008 קיבלנו הצעה ממשרד השיכון שכרגע אין דיור ושנבוא ונקבל - - -

איזו שנה?

שנת 2008. שנקבל עזרה בשכירות מוגדלת וכך אנחנו חמש שנים לא נהיה בהמתנה לדירה אלא נקבל שכירות מוגדלת ואז זה יעזור לנו להתקיים.

לא כל כך רציתי לקבל את זה אבל בעלי התייעץ עם הרב ולקחנו את ההצעה. כשהגעתי למשרד השיכון אמרו לי שהיינו זכאים לתוכנית נ"ר. לא הבנתי מה זה ושאלתי לגבי זה. ביקשתי לחזור בי כי אמרתי שאם אני זכאית לתוכנית נ"ר אני מעדיפה לממש את הזכות כל עוד הילדים צעירים ובסופו של דבר אמרו לי שאני לא יכולה לחזור בי לאחר שחתמנו.

המשכנו לקבל שכירות מוגדלת במשך חמש השנים וב-2013 הגשנו שוב בקשה והיינו צריכים לעבור את כל התהליך מחדש ומ-2015 אנחנו בדרך כלל מקבלים עזרה בסיוע בשכר דירה מוגדל. עד לפני תשע שנים, אנחנו, כמשפחה, עברנו משפט קשה במדינת ישראל. העלילו עלינו עלילה ואני הייתי צריכה להתמודד עם משפט בנוסף לגידול ילדים ובעל שנפל נפשית. ברוך השם, קיבלנו זיכוי אחרי 4 וחצי שנים של משפט מאוד לא פשוט אבל שילמתי את כל הכספים שרק יכולתי לגייס וצברתי חובות שלוויתי כדי לממן משפט כי האמנו שדרך הסניגוריה הציבורית לא נקבל ייצוג אמיתי.

ברוך השם, קיבלנו זיכוי מהדהד משלושה שופטים. לאחר 45 ימים שהמתנו שיעבור הזמן שאפשר להגיש ערעור, הפרקליטות ביום 45 שעתיים לפני סופו הגישה ערעור נגדנו. הייתי צריכה להוסיף עוד כספים רבים ועוד מעמסה נפשית עד שבעלי התחיל להידרדר נפשית פעם נוספת והוא קרס מזה. לאחר חצי שנה של המתנה לדיון בבית המשפט העליון וברוך השם גם בו קיבלנו זיכוי מהדהד משלושת השופטים. בתחילת המשפט, כשעוד היינו בהלם של הימים הראשונים, היינו צריכים כבר לחדש את הזכאות.

אני לא יכולתי להתמודד עם הכול לבד. בית עם עשרה ילדים. אף אחד לא היה נשוי אצלי עדיין. גם פרנסה וגם להתמודד עם העניין הנפשי שגם לי נהיה. אבל הייתי חייבת להתמודד כי הייתי חייבת להחזיק את הבית והיו לי ילדים קטנים – הקטן היה בן חמש. הקב"ה נתן כוחות. אומרים שהקב"ה מעמיד בניסיון הוא נותן כוחות. הרגשתי כוחות לא נורמליים ועד סוף המשפט הייתי חזקה מאוד. כשהמשפט נגמר קרסתי נפשית. אני החזקתי את הבית כמעט לבד. גם כלכלית. יצאתי לעבודה בגן ילדים, בעמותת מטב. עשיתי כל מה שיכולתי עד שבעלי שבר את הרגל והוא נזקק שאהיה צמודה אליו כי הוא הוא שבר את קרסול וריסק אותו. הייתי צריכה להיות צמודה אליו בגלל המצב הזה. גם נפשית וגם בשל המצב הבריאותי.

בכל התקופה הזו הפסיקו לנו את הזכאות כמה פעמים. פעם אחת, ממש בתחילת המשפט שלנו כתבתי מכתבים למשרד השיכון וציינתי שאנחנו במצב כלכלי מאוד לא פשוט. הייתי צריכה כל הזמן לנסות לשרוד. הייתי צריכה לשלם לעורכת דין הפרטית שהיא מוכנה שלא ישלמו לה וגם בגלל שזה היה משפט פלילי, היא ביקשה את כל הכסף תוך תקופה מאוד קצרה. כל פעם הייתי צריכה לגייס כספים עבור זה חוץ מפרנסה של בית עם עשרה ילדים.

בסופו של דבר, כשבעלי השתחרר, הסכים בית משפט לשחרר אותו למקום מחוץ לירושלים ולכן הייתי צריכה לשכור דירה מחוץ לירושלים ולהיות נעה ונדה בין ירושלים לשם. באותה תקופה הורידו לנו את העזרה בשכירות וגם עם זה הייתי צריכה להתמודד ואז פניתי למשרד השיכון ואמרו לי להגיש בקשה כיחיד כי בעלי היה עצור. הגשתי כיחיד ואז אמרו לי שאי אפשר להגיש כיחיד כי אנחנו נשואים וביקשו שאגיש בקשה כזוג.

אני לא צריכה לספר לך שכל התהליך הזה לוקח זמן. לאסוף מסמכים, לבקש מבית משפט מסמכים. זה מסמכים רבים כאשר אני נמצאת במצב נפשי של שורד וגם מבחינה הזו שכל העול הכלכלי נפל עליי.

אנחנו מבקשים, בכל לשון של בקשה, שמשרד השיכון – יש לי שלושה ילדים קטנים שאני עדיין זכאית לעזרה בזכאות עבורם – הורידו לנו את הזכאות. אני עם תשעה ילדים לא נשואים. רק הגדול נשוי והורידו לנו את האופציה מארבעה חדרים לשלושה חדרים.

לפני כמה חודשים משרד השיכון ביקש ממני לבוא לראות דירה בגבעת מרדכי. נרשמנו לאזור חרדי והם הביאו אותנו לגבעת מרדכי לשכונה מעורבת. אין לי בעיה עם זה אלא ששלושה חדרים שזה ממש קוביות. אמרתי לנציג של משרד השיכון, "איפה אתה רוצה שאני אכניס את כולם? איפה?". אני גרה בדירת ארבעת חדרים, אתם מוזמנים לראות. צפופה, מיטות קומתיים. איפה אני אכניס את הילדים? אם אני אקבל דירה ממשרד השיכון אני אשכיר ליתר הילדים דירה? איך אני אמורה להתנהל מול זה? לתת להם חיים של צפיפות והרגשה של - - -

במהלך כל המשפט עבר הבית שלי טלטלה נפשית וכל הילדים נחקרו במשך שלושה חודשים שלוש פעמים, דבר האסור לפי חוק. הילדים שלי נחקרו בצורה ממש לא נעימה ובצורה שאמרו להם מילים גסות ומאוד לא יפות בחקירות. זה היה קשה מאוד. יש לי את תמליל חקירות הילדים. אני קראתי. אני היחידה שעברתי על התוכן של החומר המשפטי כי בעלי היה בהתמוטטות ואני הייתי צריכה לתת מענה לעורכת הדין שתכתוב את הדברים ולהראות מה נכון ומה לא נכון על הדברים שחקרו. הם עשו שם דבר שלא ייעשה וזה בלשון עדינה.

להתמודד עם ילדים שכל אחד מהם עבר את המצב הנפשי שלו בנוסף למצב של בעלי ושלי. אני פונה ומתחננת לקבל דירת ארבעת חדרים. אם לא היה המצב המשפטי במשך תשע השנים האלה, הייתי רצה והולכת ומבקשת. הילדים גדלו. הבת הקטנה שלי בת 17. יש לי ילד בן 15 וילדה בת 19 וחצי שמבחינת משרד השיכון הם עדיין זכאים לדיור. כל היתר הם בגירים. גם בת 19 היא בגירה אך עדיין זכאית עד גיל 21.

אני ממש פונה לקבל דירת ארבעה חדרים. אני לא מחפשת מותרות או משהו כזה. אני בסך הכול מבקשת שתהיה לילדים פינה לשים את הראש וזאת לאור כל מה שעברנו כמשפחה.

קראתי באחד המקומות שכתבו שהיו כמה שנים שלא שילמו לנו סיוע והם ענו לנו תשובה באחת הפעמים שאין מספיק כסף בקופה. אני כל הזמן שלחתי מכתבים. אתם יכולים לראות אותם. עם כל המצב שלי, השתדלתי כאימא לתת מענה הכי גדול שאני יכולה לבית ואני לא רוצה שהילדים שלי יחוו עוד טלטלות.

תודה. בבקשה.

אני לא רוצה להרים את הקול. שלום לכולם.

תציגי את עצמך.

אני ליטל. אני אתחיל לספר על עצמי קצת?

כן. בפרט אם יש לך להוסיף על מה שכתבת.

השאלה אם קראתם.

כן.

כן? מה שיש להוסיף הוא שנפצעתי בצבא. הייתי בחטיבה 7. לא תבעתי את הצבא. אני באה ממשפחה שכולה, אחי, תאום נפשי, נהרג בתאונת דרכים שבוע לפני חתונה. הברירות שעמדו בפני ההורים שלי היו או לחזור בתשובה או להתאבד על הקבר. אבא שלי בחר לרצות להתאבד כשאני הצלתי אותו פעמיים מטביעה. אימא שלי בחרה לחזור בתשובה.

הם הפכו להיות הילדים שלי כי הם קרסו. אני מצאתי את עצמי כאם חד-הורית בלי קשר כי באותה תקופה עברתי גירושין קשים מאוד. טיפלתי בשתי תינוקות, אפשר לומר. הייתי שלושה חודשים אחרי לידה כשהתגרשתי שלא מרצוני.

הפכתי להיות בעלת כורחי אימא של ההורים שלי ושל שתי בנות שהאב מתכחש להן. כמובן שלא היה לי זמן אפילו להתאבל על אחי כי הייתי צריכה לאסוף את ההורים ואת השברים שלהם. עבדתי מאוד קשה. עבדתי בעיריית באר שבע. עבדתי עם יעקב טרנר שנים רבות ועשינו הסכם שאני מנקה את כל משרדי העירייה בערב ובלילה ובבוקר אני עובדת כמזכירה בעירייה. זה הסתדר לי נהדר וככה חסכתי כסף וקניתי לי דירה. אני לא ביקשתי שום דבר. אני עשיתי הכול כדי להרים את עצמי. יש לי גם אח לוחם עד היום בן 40 במגלן ויש לי אח הלום קרב, שהוא הבכור, בן 60.

לא ביקשתי שום דבר ממשרד השיכון עד הלידה האחרונה שלי, לפני כ-12 שנים. נפגעתי בלידה כי לא נסתם לי החור של האפידורל. עברתי ניתוח קשה מאוד ואפשר לומר שהייתי בין החיים למוות, תוך כדי שאני עובדת רשות בעיריית באר שבע. אני לא רוצה להאריך בדיבור אבל עברתי טלטלה. גם קודם לכן, שתי בנות מהנישואים הראשונים – אחת מהן הייתה חולה אפילפסיה שנים רבות וגם לא פניתי לביטוח הלאומי ולא ביקשתי שום דבר. הכל עשיתי בכוחות עצמי.

הנישואים השניים שלי – התחתנתי עם אדם מקסים רק בגלל שהוא הסכים לקבל את ההורים שלי כי הם הילדים שלי ואת שתי הבנות שלי. לא הסתכלתי על זה שהוא מהמר כי לא ידעתי שהוא מהמר.

כשנישאנו הייתי עם זוג הורים ושתי בנות קטנות. יחד הבאנו לעולם עוד שתי בנות. הוא בעצמו ילד יתום. היום הבנות הקטנות הן בנות 12 ו-14. הבנתי שאני יכולה לקבל אחרי הלידה דיור ציבורי כי יש לי נכות 100%.

אני לא האמנתי בזה מכיוון שכאשר ההורים שלי קרסו ונשארו חסרי כול הם לא קיבלו דיור ציבורי אלא קיבלו רק סיוע בשכר דירה. נאבקתי בשבילם ועזרתי להם אבל זה לא צלח אז לא האמנתי. בסופו של דבר, מישהו פנתה אלי מישהו מאיזשהו משרד ואמרה שמגיע לי. הדבר היה בתקופת בקורונה. הגשתי מסמכים ונתנו לי סיוע בשכר דירה. הגיע חוקר ואמר לי שאני זכאית לדיור ציבורי. גרנו ביישוב מיתר בשכירות, אני וארבע הבנות. אין לי משפחה שם. ההורים שלי היו אז בחיים ולא יכולתי לגור שם כי הם רצו שאני אהיה קרוב אליהם. ההורים שלי בכלל לא מהדרום. אימא שלי הייתה מאזור רמת השרון. המשפחה, הסבא והסבתא ששם גדלתי, הם מראשון לציון ושם אחי קבור.

אז הם נתנו לי לעבור למרכז. משרד השיכון העתיקו את זכאות שלי לרמת השרון. ביקשתי כל אזור כדי שאני אקבל סיוע מהמשפחה שלי. נתנו לי ברמת השרון.

ניסיתי לשקם את עצמי. הגעתי לביטוח הלאומי כדי לקבל שיקום. אמרתי שאני לא יכולה ליפול על המדינה, אני צריכה סיוע. אני צריכה לעזור לעצמי. הם אמרו לי שהם יעזרו לחפש עבודה. מצאתי עבודה. התחלתי לעבוד בעיריית רמת השרון לפני כשלוש שנים. התחלתי לשקם את עצמי לאט-לאט וגם את מי שהפך הגרוש מהגירושין השניים כי הוא היה חולה סוכרת. שלחתי גם תמונות למשרד השיכון. הוא היה בין החיים למוות אם איום קיומי כך שהוא אף פעם לא פרנס אותי כי הוא היה מהמר. בסופו של דבר עזרתי אומץ עם המחלות שלי – יש פיברומיאלגיה מאוד קשה, היה לי דיכאון אחרי לידה, יש לי אוסטאופורוזיס – אם אני מקבלת מכה בגוף קשה להתאחות. יש מכתב מרופאה. יש מכתב מפסיכיאטר.

בגלל שהתגרשתי הם אמרו שעכשיו יש לי הכנסה לנפש נוספת. נפש אחת ירדה פה. אני נשארתי עם חובות. הם אמרו לי שאני כבר לא פושטת רגל. אני לא פושטת רגל כי בשל הנכות שלי ויתרו לי. עשו לי נס וויתרו לי. מי שיש לו נכות, באים לקראתו ונתונים לו הפטר חלוט וזה מה שקרה איתי. אבל מאז שהורידו לי את הזכאות כאשר הייתי בתור במקום מספר שתיים לקבלת דיור ציבורי עם שתי בנות קטנות שאני מרימה אותן ומעצימה אותן. אני קמה חולה והולכת לעבוד, אני לא נרקומנית, לא ביקשתי אפילו בית שני חדרים. ביקשתי חדר.

הורידו לי פתאום את כל הזכאות כי התגרשתי. אני אם חד-הורית עם נכות. הבנות הגדולות, בגלל שהן גדולות אמרתי להן שיצאו מהבית. תפתחו את עצמכן לבד. שתיהן לומדות לתואר ואני לא יכולה לעזור להן אבל החינוך שלי הוא ערכי ואני לא רוצה ליפול שוב. אני לבד עם שתי בנות.

מה שאני מבקשת, זה לא בגלל שאני – ואני קיבלתי כבר אלף עלבונות ממשרד השיכון שאני מרוויחה 1,000 שקל יותר מהשכר שלי ואני יכולה לעמוד על הרגליים לבד אני לא נראית מסכנה. זה נכון. אבל לא יתכן שבגלל שאני מרימה את עצמי ולא דורשת הרבה דברים ולא מבקשת – אני באה בשקיפות למערכת. אני לא עובדת בשחור, לא בחרתי לעבוד בשחור. לא ביקשתי לעקוף את כל החוק. אני באה ישר. הנה התלוש, הנה אני, הנה הנכות שלי. אני מרימה את עצמי. אני מבקשת קרוון, חדר. לא יכולה לשאת ב-6,000 שקל שכירות בחודש. לא יכולה. אני צריכה לחיות. אני חיים במדינה – אני לא מדברת על זה שההורים שלי נפטרו כבר. עכשיו אני קמתי משבעה. אין לי ירושות. אני לא רוצה בית על מנת להוריש אותו אחר כך לאף אחד. אני לא רוצה להגיע מצב שאם חלילה אם יקרה לי משהו שאני אצטרך להישאר אצל הבנות שלי או אצל החתנים שלי.

אני רוצה חדר שאוכל להזדקן בו בכבוד. אני בת 53 ואני פוחדת מהעתיד. אני רוצה דירה חצי חדר. אני אסתדר בה עם שתי בנות בחצי חדר. כפי שמתסדרים בבית מלון במשך שבוע – אני רוצה להיות אורחת בעולם הזה בחדר, בחצי חדר. שיהיה לי איפה לישון. אני לא צריכה להסתבך בחיים שוב.

במשרד השיכון אמרו לי שאני עכשיו יכולה לשלם כי אני לא פושטת רגל. אין לי בעיה לקחת משכנתא ולשלם 3,000 שקל. אבל הבנק לא נותן לי אפילו משכנתא. סגרו אותי מפה, סגרו אותי משם.

לא נעים לי מפאת הצניעות להגיד לכם לפעמים עם הפיברומיאלגיה אני קמה על ארבע. אבל אני חייבת לצאת לעבוד. אני חייבת לתת לבנות שלי. גם ככה קשה לחיות עם בעל מהמר שהפסיד לי את הדירה שלי לפני עשר שנים. אבל מהרחמים שלי שלא רציתי להעיף כי ריחמתי עליו כי הוא יתום – בסופו של דבר מה קרה לי? "נדפקתי" כי רציתי שהבנות שלי יראו שאני מכבדת את אבא שלהם. זו האמת שלי.

זו אני וכן אני עובדת ומרוויחה 1,000 שקל מעל לקביעה המותרת בחוק לרון כי אין לי ברירה ואני חייבת לפרנס את הבנות שלי. לא טסתי לחוץ לארץ, לא יצאתי מהארץ. רואים? יש לי את כל ראיות לכך. לא הייתי בבית מלון בכלל. לכנסת לא ידעתי איך מגיעים. אני בחיים לא ביקשתי כלום. רק בגלל שנפלתי אחרי לידה אחרונה. אחרת לא הייתי דורשת ומבקשת כלום.

אני גם מוכנה לחתום גם, כבודו, שהדירה הזו, החדר הזה שאני אקבל, אני מוכנה לחתום שכשאני אמות הוא לא של אף אחר. אני לא צריכה כלום. לא רוצה למות כמו ההורים שלי שמתו אצלי בבית בחוסר כבוד שלא הייתה להם דירה. לא רוצה את זה. אני מתחננת. מצידי אגור אפילו לא יודעת איפה. בחדר אחד.

אני הולכת לעבודה. אני עובדת בעיריית רמת השרון. בעירייה אני עושה את העבודה על הצד הטוב ביותר. אני מרכזת את פניות הציבור בנושא איכות הסביבה ואני באמת עובדת טובה ויש לי עובדת שיקום בביטוח הלאומי. יש לי את הכול. הכול חשוף לכולם. אבל הראש שלי כל היום מה יהיה.

אני מוכנה להשמיע לכם הקלטה של בעל דירה מאתמול שאמר לי בגלל שאני מאחרת לו בתשלום "תמותי את והילדים שלך ותצאו לי מהדירה". אני מוכנה להשמיע לכם. אתם לא מכירים אותו אז לא משנה שתשמעו.

אבל לאן אני אגיע עוד? אפול שוב לדיכאון? יש לי גם לקות כזאת. אני לא רוצה ליפול לדיכאון. אני לא רוצה שום דבר שיהיה על שמי. אני רק רוצה חדר. כמו חדר במלון. מצידי קרוון שיחברו אותי למים. העיקר שיהיה ראש נקי ולא רוצה טובות מאף אחד.

תודה. ננסה לקבל תשובות וננסה להבין.

סליחה?

אמרתי תודה, אני אנסה לקבל תשובות. יש לך שם מים. תוכלי לשתות.

תודה.

משרד השיכון?

אני אגיד מה התחושה שלי. את חלק מהפניות האלה אני מלווה במשך זמן רב. יש תחושה שהמערכת הבירוקרטית וגלגלי הבירוקרטיה בסוף של דבר גורמים לבן אדם לא לעמוד בזה. הוא במשך חמש שנים, שש שנים, שבע שנים, עשר שנים עומד בקריטריונים – כל אחד לפי היכולות שלו. ואז מושכים, מושכים, מושכים ובסוף אומרים –אתה לא עומד בקריטריונים אין מה לעשות. כמו שאמרתי, זו התחושה הסובייקטיבית שלי מהפניות שאני חושב שאתם מכירים גם מהוועדה. בחלק מהפניות פנו אליכם בעבר. בסוף זו התחושה.

אני אקח את הדוגמה של הפונה שבמשך שנים היה לה עניין משפטי שאתם היכרתם אותו וטענתם לעיתים שבגלל המשפט את לא זכאית ולעיתים בגלל המשפט את כן זכאית. נגמר המשפט, אבל עכשיו את לא זכאית כי כבר עבר הזמן ועכשיו חזר הזמן אז בוא נוריד ילד נוסף. התחושה היא שבאיזשהו מקום צריך לפתור את העניין כי חלק מהבעיה היא המערכת הבירוקרטית שמשכה אותם עד לפה.

אותה דבר לגבי גב' רינה. הילד עבר עכשיו את גיל 21, הוא נמצא בצבא, הוא חזר אומנם מהצבא אבל היא צריכה אותו בכל מקרה שהוא יהיה לידה. אמרתם – רגע, אבל עכשיו עברתם את התקופה. זה נגמר. היא חיכתה. גם גברת ליטל, התחילה תהליך, עברה לרמת השרון. לא רגע, עצרי. מצאת עבודה? אז את יוצאת החוצה.

יש מין תחושה של מרדף סביב עצמכם. השאלה אם יש לדבר הזה פתרון. אשמח לשמוע.

אני ליאת גואלי, אני מנהלת תחום פרט וחריגים ובמשרד השיכון. לצערי, הדיור הציבורי הוא משאב מאוד מוגבל וככזה נקבעים לו קריטריונים שהם מאוד קשיחים.

אני יודע שיש קריטריונים – אני לא תייר פה.

אני מנסה להסביר.

אני לא תייר. התכוונתי אם יש משהו במערכת הבירוקרטית שבגללו אתם מגיעים למבוי סתום עם הקריטריונים, אז חובת ההוכחה היא עליכם. יש פה משהו שהוא לא הגיוני. אם בן אדם מחכה שבע שנים וברור שבמשך שבע שנים ילדים גדלים, זה הטבע. אם אדם נמצא עשר שנים במערכת ובסוף מגיע לזה ואתם אומרים לו שאין מה לעשות כי עבר הזמן – מישהו צריך למצוא לו פתרון יצירתי.

ברור לי שהדיור הציבורי הוא משאב מוגבל. כל אחד היה רוצה לקבל דירה, זה ברור לי. ישנם עשרה מיליון אזרחים במדינת ישראל שמנסים לקבל דירה ממשרד השיכון אז ברור שבשביל הדבר הזה בונים קריטריונים. יש מערכת. זה בסדר גמור. השאלה היא אם הפתרון גם הוא, לא רק הקריטריונים אלא הפתרון, ההליך הבירוקרטי והזמן שהוא לוקח גורמים בסופו של דבר לאנשים שלא לעמוד בקריטריונים. יש פה משהו שהוא לא עושה שכל ועל זה שאלתי.

זכאות לדיור ציבור היא לא נצח. ברגע שנקבעה לך זכאות - - -

לא אמרתי לנצח.

אני מנסה להסביר. זכאות לדירה נקבעת לארבע שנים. בתום התקופה, האדם נבחן מחדש בהתאם לנתונים שלו, בהתאם לקריטריונים שיש באותו זמן. אם הוא זכאי הוא ימשיך להיות זכאי ואם הוא לא זכאי הוא יכול לערער לוועדת חריגים ואם ועדת חריגים יאשרו הוא ימשיך להיות זכאי.

מה לעשות? הזמן עובר. המשפחה קטנה. אצלנו ילדים עד גיל 21 נכללים בזכאות. בגלל זה הפונה וגברת ולנסי המשיכו להיות זכאיות רק לדירה שהיא קטנה יותר ממה שהם היו זכאיות בעבר והן עדיין זכאיות לדירה. אבל מה שאפשר להציע לכן זה להגיש בקשה להגדלת מספר החדרים. שלא ראיתי - - -

אני הגשתי 12 ערעורים. אותו תקליט. אני חיה עם ילד בן 21 עם בעיות נפשיות. ילד אחד שאמור לטפל באימא שלו כי אין לו ברירה. אני ברשימה במקום הראשון במשך שלוש וחצי שנים. ברשימה. ברשימה של מי? לא ברור לי. למה אתם מחכים? שיקרה עוד אירוע לב? אין פעם שנייה. אין לב בפעם השנייה. אני לא רוצה להראות מה רופא כתב לי ביום רביעי. הוא כתב שהמצב של הלב שלי לא פשוט. אז בואו תעשו את זה כל עוד אני בחיים ולא במוות.

רינה, אני מבין את ההתרגשות אך אנחנו מנסים להבין. מתי הגשת ערעור בפעם האחרונה?

לפני חודשיים. למילגם. קודם הגשתי למשרד השיכון ואחרי זה למילגם. עוד מעט ימציאו לי עוד חברה. 15 דירות פנויות בראש העין. אני עשיתי - - -

רינה, אני אעצור אותך.

בקשה שלה בדצמבר נדונה להגדלת סיוע בשכר דירה ולא להגדלת מספר החדרים.

ריבונו של עולם, עכשיו - - -

אני לא יכולה לשמוע את זה.

אני רוצה להגיד לך משהו. יש פה משהו. אם יש אצלכם בעיה במשרד אז תסגרו את האגף שלכם. אם היא לא יודעת מה להגיש וברור שהיא הגישה כי לי יש מכתבים ממנה שנה וחצי. אם היא בסופו של דבר הגישה את הבקשה הלא נכונה זו בעיה שלכם. כי לי יש מכתבים ממנה כבר שנה וחצי. אני לא צוחק. הבקשות כאן בוועדה מגיעות באופן ברור. אני ביררתי גם היום ושאלתי את אתי אם היא הגישה. עכשיו את אומרת לי שהיא הגישה את הבקשה הלא נכונה. אז מישהו אצלכם במשרד, אני לא יודע איך זה עובד, לא הדריך אותה נכון. יש משהו שהוא בלתי מתקבל על הדעת.

אישה כותבת שנה וחצי אליי, ליסמין פרידמן, למנהלת הוועדה ומגישה בקשה. אתם אומרים לי שהיא הגישה את הבקשה הלא נכונה. סלחו לי פקידי הממשלה ממשרד המשפטים ועד משרד השיכון, מצידי תסגרו את כל המשרדים שלכם. אם האזרח בסוף לא יודע איך להגיש את הבקשה הזו כאשר אני יכול להראות בוואטסאפ שלי, בוואטסאפ של יסמין תכתובות במשך שנה וחצי אז משהו לא בסדר ולזה בדיוק התכוונתי.

אם הפתרון להתמודד עם המחסור בדיור ציבורי זה בדרך להעביר אנשים דרך חתחתים שהם לא יכולים לעמוד בה, אז נראה לי שהשיטה לא נכונה. או שתצהירו שאין דיור או שתקבעו שזה רק מישהו ברמה הזו זכאי. זה לא אמור להיות כך. המערכת לא אמורה לעבוד כך. אותו דבר הפונה. הפונה נמצאת אצלכם ברשימה. היה לה משפט, היא תיארה פה את המשפט - - -

המשפט לא קשור אלינו.

הורדתם לה את הזכאות בתקופה הזו.

זה לא נכון. הפונה זכאית מ-2022. המשפט שהיה לה איתנו - - -

לא. לפני 2022. המשפט היה ב-2016.

לא איתנו.

לא אמרתי שהיה לי משפט איתכם.

המשפט לא נגדנו.

אני הסברתי שבגלל המשפט היה לי – כשבעלי נעצר הייתי חייבת להגיש אז ביקשו להגיש את הבקשה כיחיד. הגשתי. טרטרו אותי עם מסמכים. בכל פעם ביקשו שאביא עוד מסמכים. אחרי שהבאתי את כל המסמכים, אמרו לי לא. התקשרו אליי ואמרו שייתנו לי רטרואקטיבי.

זה נפתר ביום חמישי האחרון בבית המשפט.

על זה לא דיברתי. אמרו לי שייתנו לי רטרואקטיבית על התקופה הקודמת ואני מדברת על 2017. שנתיים חיכיתי שיעבור כדי שאני - - -

ב-2019 נגמרה לך הזכאות, לא ב-2017.

כשהגשנו את הבקשה, טרטרו אותי כדי שאביא מסמכים נוספים. לבסוף התקשרו אליי ואמרו לי שאנחנו חייבים להגיש בקשה כזוג כי אנחנו זוג ואז התחלנו שוב פעם את הכול. באותה תקופה לא קיבלתי סיוע, לא הייתי זכאית.

לא היית זכאית והגעת לוועדת חריגים ונדחתה הבקשה.

נכון.

ואחר כך הגשת בקשה עוד פעם לאחר שנה.

לא, הגשתי כל הזמן. כל כמה חודשים הגשתי. יש מכתבים. הסברתי את כל המצב שלנו.

הבקשה שלך נבחנה ב-2022 - - -

אני הסברתי שאנחנו במצב - - -

תאריך הזכאות שלכם הוא מ-2013 ואני רוצה גם להסביר - - -

עד 2015.

לא. את נחשבת כזכאית מ-2013. את חתמת על מסמך לקבלת דירה בצביון חרדי. אין לנו הרבה דירות בצביון חרדי וסירבתם למה שהצענו לכם. זה לא נחשב סירוב מבחינתנו כי אנחנו מחויבים לתת לכם את מה שאתם מבקשים.

ברגע שחתמתם על זה – אני מבינה את הצורך לגור בשכונה שהיא בצביון שלכם והשכונה שאתם מבקשים – אבל זה פשוט מעכב את האכלוס שלכם בדיור ציבורי.

עיקר המצוקה זה הסיפור של שלושה חדרים. זו הבעיה. זה גודל החדרים.

אין בעיה. אני לא ראיתי בקשה להגדלת מספר חדרים.

הגשתי.

לאחרונה?

לפני כמה חודשים. אבל הגשתי וסורבתי.

אני אבדוק את זה עכשיו ואבדוק מה עוד את יכולה לעשות.

זה מה שאני מתכוון. אני לא אמרתי שלא צריך לעמוד בקריטריונים, לא אמרתי שלא צריך לעמוד בכללים אבל זה צריך לעבוד בצורה יעילה. לא ביקשתי בוועדה סיוע לעשרה מיליון אזרחי ישראל גם לא לחמישה מיליון וגם לא לשני מיליון. אני לא יודע אם שמתם לב, אני נמצא בוועדה שנתיים כיושב ראש הוועדה וכמעט לא כינסתי את הוועדה על נושאים פרטניים, כמעט שלא עשיתי את זה. אני עוסק בפנייה של הפונה כבר שנתיים ובפנייה השל גברת השנייה כמעט שנה. הסיבה שחרגתי ממנהגי לכנס את הוועדה כי הרגשתי שזה נהיה לולאה אין-סופית.

אם היום היא אומרת לי "הגשתי בקשה" ואני מקבל מאתי תשובה שלא הוגשה בקשה ואז אני בא לפה והתשובה שלכם שהבקשה היא על הגדלה בשכר דירה - - -

אני יכולה להראות את הבקשה שלה.

את יודעת מה זה אומר? הוא האזרח - - -

היא אמורה לדעת מה לבקש.

מי שיושב לך בקצה, אמור לדעת. הדבר לא יכול להיות. היא מדברת ברור. יש לי אוסף של מסמכים שמדבר בצורה ברורה. עזבי את תכתובת הווטסאפ. יש לי אוסף של מסמכים שהאישה מדברת בצורה הכי ברורה. היא מדברת – במייל שאני זוכר מלפני שבעה חודשים – היא מדברת על דירה ספציפית בראש העין. לא על 12 דירות. על דירה ספציפית. היא אומרת שכרגע התפנתה דירה, אנא תטפלו בזה היום. את אומרת לי הבקשה כתובה על הגדלת שכר דירה. מישהו שם שקיבל את הבקשה לא עשה את עבודתו. אני אומר בצורה הכי ברורה. זה לא יכול להיות. אתי, מתי פניתי לגבי הפנייה הזו, לפני כמה זמן?

חודשים.

איך יכול להיות? יש משהו שהוא ברור מאליו. היא פנתה בעקבות ההודעה שלכם לוועדה. למה היא פנתה בדצמבר, את יודעת? כי אתם כתבתם תשובה לוועדה. הוועדה הפנתה אותה, אנא הגישי בקשה. היא הגישה בדיוק כפי שנאמר לה וזו הייתה הבקשה הלא נכונה. מה פה לא תקין? היא לא עורכת דין. לא ידעתי שבקריטריונים אתה צריך להיות בוגר משפטים. אתה לא צריך בוגר משפטים, נכון?

חס וחלילה.

אתה צריך להיות אזרח נורמטיבי שמגיש בקשה. משהו פה לא מסתדר. בוועדה צריכים לראות את זה. אתם רואים את המסמכים. אתם רואים מה הנושא. אתם רואים שהיא כותבת על דירה ספציפית. את תפתחי את הבקשה תראי שמדובר על דירה ספציפית. היא כותבת שהיא רוצה דירה מסוימת.

אני רוצה להוסיף עוד משהו ברשותכם. בתביעה הראשונה שלי אני הייתי אחרי ניתוח השתלת לב ובמשרד השיכון דיברו איתי על קומה שלישית בלי מעלית.

חצי שנה.

הורידו מקומה שלישית לקומה שנייה. מקומה שנייה לראשונה. זה נראה לכם הגיוני? אני לא מסוגלת לעלות, אפילו לא שתי מדרגות. בשביל המדרגות קיבלתי פה קלנועית. אני לא מסוגלת לעלות מדרגות. אתם מדברים איתי על קומה שלישית בלי מעלית? מה מידת האכזריות אני לא מצליחה להבין את זה. איפה מידת הרחמים? קומה שלישית. אני לא יכולה לעשות ספורט.

אני רוצה להגיד לך עוד משהו.

ובטח לא חדר וחצי כשאני חיה עם גבר בן 22.

רינה, אני רוצה להגיד לך עוד משהו. היא פנתה ואני פניתי אליה חזרה עם תשובה ואמרתי לה להגיש עוד ערעור. אלה המילים שהיא כתבה לי, "אני לא מגישה עוד ערעור, אני כבר עברתי את זה, אתה סתם עובד עליי. תגיש אתה ערעור. לא משנה שאין לזה ערך".

עברו חודשיים ועבר התקציב ואני נמצא פה והערעור לא הוגש. זה היה ברור. הרי זו התשובה שלכם שבעקבותיה הוגש הערעור. הכל היה ברור. אני לא יודע איך בסופו של דבר בטופס זה מה שכתוב. הרי זה לא כתוב במכתב שלה. זה ברור לי. תקראי את המכתב, זה לא מה שכתוב.

אני יכולה להראות לך את המכתב.

במכתב כתוב שהיא רוצה הגדלה של שכר הדירה?

כן, אני אראה לך.

מוזר מאוד.

אני יכולה להראות, אדוני.

תקריאי לי את המכתב. בבקשה.

בקשה להגדלת סיוע בשכר דירה "אני מביעה תרעומת שלי כלפי התרגיל המלוכלך שעשיתם לאחרונה".

ברור.

"זכותי לשניים חדרים. יובל הבן הגדול שלי השתחרר מהצבא". אני מקצרת. "כל הנאמר ולאחר תהליך קשה שעברתי בהשתלת לב, אתם כגוף ציבורי כל עוד לא ראיתם את המסמכים הרלוונטיים להערכת מצבי הרפואי, לצערי, אתם מתישים אותי כל הזמן. אני חולה כרונית במצב סיכון. עד מתי אפנה אליכם עד שתשמעו אותי. במקום להושיט יד אתם מערימים עלי קשיים. אני שותה כדורים". אני לא אפרט עוד. "אתם רציניים בבקשות הקשיחות שלכם. למכתב זה אני מצרפת מכתב רופא כמבוקש. אני זקוקה להשגחה צמודה בבית". זהו.

"עכשיו אני שואלת יש סיכוי שאתם תצילו את המצב שלי בהגדלת הסכום בשכר הדירה?" זו הבקשה.

הייתה בקשה לפני כן.

זו הבקשה.

ברור כי הכול בבירוקרטיה נופל בין הכיסאות. אצלי כל המסמכים. זה כאילו - - -

מתי הגשת את הבקשה?

לפני חודשיים הגשתי – ולא משנה שהורידו לי מ-3,100 ל-1,600 שקלים.

אני שואל, מה הגשת לפני חודשיים?

הגשתי להגדלת חדרים – עוד הייתי חצופה וביקשתי ארבעה חדרים.

יש לך את הבקשה ששלחת?

אין לי פה. לא באתי עם המסמכים חוץ מהרופא כי אני הייתי בטוחה שהכול אצלם. אין לי שום בעיה לשלוח את זה. ביקשתי בשיא חוצפתי ארבעה חדרים. אתם מדברים איתי על חדר? אמרנו שניים וחצי חדרים. אחרי ההשתלה שלי עוד חדר, עוד חצי חדר. אתם מביאים אותי לדירת חדר? באמת. דירת חדר? לאן הגענו?

אנחנו רוצים להתמקד בבקשה שהגשת.

הבקשה שלי היא שלושה חדרים.

הערעור.

הערעור. זה אצלם. הכול במילגם. הכול הם קיבלו. ואם לא, אני אוציא להם עוד פעם.

יש לי פה מכתב ערעור ששלחת מ-4 בפברואר. שלחת לי את מכתב הערעור וחתמת בתודה ויום טוב.

לפני כן היה מכתב ערעור נוסף שביקשתי להגדיל מזכאות לשניים וחצי חדרים ושוב אישרו לי בקשה משניים וחצי והורידו לשני חדרים. משני חדרים לחדר אחד. אני לא מצליחה להבין איך זה עובד.

מתי הגשת את הבקשה האחרונה?

אני אבדוק את זה אצלי ואני אשלח לך.

זה מדצמבר 2020.

לא, אני מדבר על - - -

על 2023? כבר עברו שנתיים. הזמן עובר.

אני מדבר על פברואר.

אני מבקשת לדבר איתך אחר כך ולסדר - - -

לכל מכתב שאשלח לכם, אני אקבל ערעור.

אני יכולה להשתמש במכתב שלך?

בוודאי.

יש לך את המכתב מפברואר?

אין לי מפברואר השנה. אני מתנצלת.

היא שלחה הודעת ווטסאפ ב-4 בפברואר.

אני אשמח לקבל אותה ותצטרכי לבוא לוועדה.

אין שום - - - עוד פעם ועדה?

בכל מקרה יצטרכו ועדה. שלחת בהודעת ווטסאפ ששלחת מכתב ב-4 בפברואר. יש לך את זה בוואטסאפ?

אני אבדוק.

שלחי לי את המכתב ששלחת ב-4 בפברואר.

יש לי גם את כל המכתב מ-2023 ו-2022.

אני אשמח לקבל את המכתבים כדי שאוכל להעביר אותם.

בנושא של הפונה, את אומרת שהיא בהמתנה כרגע?

הפונה בהמתנה לדירת שלושה חדרים.

יש לי משהו לתקן. את אמרת שמ-2013 אנחנו בהמתנה. ב-2021-2019 לא היינו זכאים לדיור ציבורי.

נכון.

אז זה לא מ-2013.

אבל את נחשבת כאילו את ממתינה מ-2013 מבחינתי.

בשנתיים האלה - - -

מבחינת התור את מקודמת מעבר - - את נחשבת מ-2013 ממתינה ולא מ-2022. מבחינת התור את נמצאת במקום הנכון ולפי הכללים.

עכשיו לגבי גברת ליטל.

גברת ליטל ממה שבדקנו נדחתה היום על זה שהיא חורגת מהכנסה מזכה. את לא עונה על הקריטריונים. הכנסות שנבדקו לך היו מאוגוסט עד ינואר 2025. באוגוסט ראינו שקיבלת סכום שהוא מעבר למה שאת רגילה לקבל בדרך כלל וקיזזנו.

את יודעת למה? כי יש גם הבראה. אתם לוקחים את זה בחשבון?

אנחנו לא מחשיבים.

ליטל, תני לי רגע.

הדיור שקיבלתי הוא מפאת הנכות.

ליטל, תני לי שנייה להבין.

עדיין יש קריטריון להכנסה מזכה לקבלת דיור ציבורי. גברת לוי לצערי חורגת ממנו כי יש לה הכנסה מעבודה וקצבת הנכות.

קצבת הנכות נחשבת כהכנסה לצורך דיור ציבורי?

כן, בוודאי. וכאשר בחנו אותה ראו שהיא חורגת מההכנסה המזכה. היא חרגה גם במשקולות ובתבחינים שנקבעו לצורך דיון בוועדת חריגים. אני מציעה - - -

רגע. היא אומרת דברים לא נכונים. יש לי את הכל שחור על גבי כתוב.

שנייה.

את יכולה להראות לי?

אני אראה לך. אני לא עובדת שנה ראשונה.

ליטל, תני לה לסיים.

את חורגת מהכללים שלנו.

אז למה נתתם לי קודם?

קודם ההכנסה שלך הייתה נמוכה יותר.

מה זה נמוכה יותר?

לפי הנתונים שראיתי - - -

הייתה נמוכה ב-500 שקל. אין לי משהו חריג יותר.

כשאת אושרת - - -

לפני כן היה לי בעל ועכשיו אין בעל בכלל. בעלי הפך להיות מהמר. היום הוא הגרוש שלי רק בגלל שהוא ניסה להרוויח עוד כסף כדי לא להזדקק לכם.

לא הצליח להגיע לדיונים - - -

אבל לא לעשות לי את זה בגלל שיצאתי לעבוד.

היא לא מאשרת.

אז אני מתפטרת מהעבודה שלי ואז אני אהיה זכאית.

היא לא זו שמאשרת. היא מייצגת כרגע את הוועדה של משרד השיכון.

אבל החוק הולך עקום. אני עם שתי בנות קטנות.

את במדינה עקומה. זה מה יש. כרגע אני מנסה להבין. היא מייצגת ועדה ואני מנסה להבין מה הוועדה קובעת בשביל לנסות לפתור את זה, ליטל.

אוקיי.

אני האחרון שיצדיק את החוק אבל קודם כול נעשה סדר. תודה.

את אומרת שכרגע ההכנסה שלה לא מייצגת ואמרת דבר נוסף. משהו לגבי התנאים?

אמרתי שנבדקו הכנסות מאוגוסט עד ינואר ויכול להיות שאם תגישי היום את המסמכים והפרנסה שלך השתנתה אז יכול להיות שתוכלי להיבחן בוועדת חריגים. מבחינתנו את חורגת מההכנסה המזכה.

ב-500 שקלים.

לא. הכנסה מזכה לדירה היא 9,000 שקל.

סליחה?

9,000 שקלים.

זה אומר שאני צריכה להתפטר מהעבודה.

לא. אני לא אומרת. אני רוצה להסביר. יש את חוק לרון ואנחנו חישבנו שמי שמשתכר עד 60% מהשכר הממוצע במשק זכאי. אני לא לוקחת את ההכנסה שלך מעבודה.

לא הבנתי.

יש את חוק לרון. לפי חוק לרון החל גם על הביטוח הלאומי, הם לוקחים לך מהקצבה ברגע שאת חורגת מ-60% מהשכר הממוצע במשק. אותו דבר במשרד השיכון. ברגע שאת חורגת מ-60% מהשכר הממוצע במשק אני לוקחת בחישוב את ההכנסות שלך מהעבודה.

את לוקחת - - - אני חורגת ב-500 שקלים.

את חורגת ב-800.

החוק עקום.

אנחנו הולכים לפי החוק.

לא יכולתם להגיד את זה לפני שהעברתם אותי לרמת השרון עם שתי בנות ובעל חולה? עם שתי בנות שאחת מהן חולה עם נכות. אני עם 100% נכות. לא יכולת להגיד לי שאם את הולכת לעבוד, תיזהרי שיתנו לך 500 שקל יותר כי אז נוריד לכם את הזכאות לדירה לגמרי. אני צריכה להביא את הבנות שלי, אני צריכה לשקם את עצמי כדי לדעת שאני הולכת שוב ליפול? מחר בבוקר אני אומרת שאני מתפטרת מהעבודה ואני פשוט אחכה עד שתיתנו לי. אגב אני לא מוכרת כמשפחה שכולה אף על פי שאחי נהרג בתאונה וההורים הם לא - - -

ליטל, מה שהיא אומרת לך כרגע זה שתעשי בדיקה לפני שאת מגישה. תגישי בקשה עכשיו. תבדקי לפני הבקשה מה הרמה ולפי זה תיקחי את אחוזי המשרה שלך ברמת השרון. אני אומר לך בצורה הכי ישרה. בחוק עקום צריך להתמודד עם חוק עקום.

חוק עקום? מעודדים אותי לעבוד בשחור.

לא אמרתי.

אני רוצה להגיד לכם דבר אחד. אני עם לקות נפשית. אני מפה, אני גם אומרת לך, פה אני ישנה היום ואני הודעתי גם לאחותי שמתמודדת עם ילד עם גידול בראש שהיא חרדית מבני ברק וזה לא משנה מאיפה היא. אני מפה לא יוצאת. אני ישנה פה. פה אני ישנה.

אף אחד לא יוריד לי כי אני לא רוצה טובות מהמדינה, כי אני הלכתי ועבדתי ביותר. אני צריכה לקבל צל"ש. אני קמה עם הנכות ויוצאת לעבוד. מה קורה לכם? אתם רציניים? אני נרקומנית? יש לי מישהו בכלא? אני עבדתי ישר. אף פעם לא הלכתי עקום. אני לא עבריינית ואני לא הייתי במשפטים. אני ישרה לפי החוק. אני בן אדם ישר.

ליטל.

ביקשתי חצי חדר. איפה כל החדרים שהציעו לי לפני שנה כשבעלי היה איתי והרווחתי יותר. תראי לו את כל התלושים לפני שנה. אתם שקרנים, סליחה. יש לי פה את כל התלושים. תוציאי את כל התלושים שלי לפני שנה שקיבלתי זכאות והיום שלא קיבלתי. היום אני מרוויחה פחות ממה שהרווחנו אז. אבל בגלל שבעלי יצא אז זה לא נחשב כי הוא נפש אחת יצאה מהבית. הנפש שיצאה מהבית זה יותר טוב בשבילי. אני גם לא מקבלת מזונות. אני מפה לא יוצאת היום. שיביאו שוטרים. אני לא יוצאת לבנות שלי. אתם לא תשחקו בי. העברת אותי לרמת השרון. למה? למה העברתם אותי? אם הייתי יודעת לא הייתי באה לפה בכלל. הרסתם לי את החיים עוד יותר.

ההורים שלי מתו לי מול הפרצוף ולא היה להם איפה לגור. אתם עשיתם להורים שלי נזק. לא היה להם איפה לגור. הם היו זכאים לדיור ציבורי. אף אחד לא אישר לי משכנתא, אף אחד לא השאיר לי בית. אין לי רכוש ואין לי שום דבר. ואני גם לא רוצה משהו כדי להוריש לילדות שלי. אני רוצה לישון בכבוד.

אני חייבת להשמיע את בעל הדירה. כל שנה אני עוברת דירה. אני לא יוצאת מפה. כי אני לא מאמינה בכם. היום לידו תגידו לי משהו אחד ומחר זה יהיה משהו אחר. אני מפה לא יוצאת. רק שוטרים ייקחו אותי. לאן הם ייקחו אותי? או לנווה תרצה או לבית שיהיה לי דירת חדר. לא מאמינה באף אחד מכם. כולכם מושחתים פה.

ליטל.

אני מצטערת מכבודו שאני מגיעה למצב הזה.

זה בסדר גמור.

אבל אני לא מדליקה בלון גז כמו חצי מורשה ברמת השרון שהם עבריינים – מדליקים בלון גז ומאיימים על המדינה ונותנים להם הכול. או נרקומנית שמקבלת אגרופים. אני לא בחרתי לקבל אגרופים. לא בחרתי לגור עם עבריין. אני בחרתי ביושר שלי לקום לעבוד, הרווחתי 500 שקל כדי שלבנות שלי – חיתנתי ילדה אתמול, כבודו. חיתנתי ילדה ולא היה לי שקל לתת לה. למה שאני לא ארוויח 500 יותר? אני לא מבינה.

לבנות הגדולות שלי אין אבא. אני רק מנסה להרים את הבנות הקטנות שלי. יש לי ילדות לתפארת מדינת ישראל. לא עזרתי להן בכלום. אני מקבלת 500 שקל יותר והבאתם אותי למצב כזה כי אני מקבלת 500 יותר. מי משלם לי פיזיותרפיה? אני חולה. תסתכל ותראה מה כתבה הרופאה – "ליטל מתמודדת עם בעיות קשות".

אני לא מבקשת חסדים מאף אחד.

ליטל. תקשיבי לי רגע. תנסי להירגע ולהקשיב לי. באנו פה לעזור לך ולא להציק לך. התסכול שלך מובן. אני רוצה להציע לך הצעה. אני לא מביא שוטרים, זה לא התחום שלי.

גם שלי לא. בחיים לא ראיתי שוטר.

אני, לצערי, כן. אני רוצה לעזור לך ואני רוצה להציע לך משהו. תשבי עם חיים, העוזר שלי שנמצא פה מאחורה. הוא יעזור לך למלא את הבקשה ולראות איך לסדר את זה. לנסות לסדר את הדבר הזה ולראות איפה בדיוק את עומדת. גם שמעתי מהם. גם השכר הממוצע עלה בשנה האחרונה שזה גם משמעותי.

הם כותבים - - -

ליטל, אם לא תירגעי לא אוכל לעזור לך. כמו שאמרתי, התסכול שלך מובן. נעזוב לרגע את נושא התסכול. אנחנו ננסה לעזור. תשבי עם חיים. תראי איך את ממלאת את הבקשה ומה צריך לעשות ואיך ונשתדל להתמודד עם הדבר הזה. כמו שהיא אמרה גם השכר הממוצע עלה משמעותית דווקא עם כל הבעיות. עלה משמעותית בשנה האחרונה. ננסה לבדוק מה נכנס ומה לא נכנס. בסדר? זה ברמה הפרקטית.

לגבי הבקשה שלה אני אשלח לכם את זה. זה לא הגיוני. אם היא צריכה מישהו לידה לא הגיוני שהיא תחיה בחצי חדר.

לגבי הפונה, יש בקשה להגדלה. אם לא, צריך לדאוג שתהיה בקשה. ועדת חריגים נועדה בשביל הדבר הזה. היא בדיוק בשביל מקרים כאלה. מקרים שנפלו בגלל הסיטואציה בין הכיסאות. נפלו בגלל כל הסיפור הזה.

היה פה דיון בנושא הדיור הציבורי בגבעת המטוס ואני סירבתי להמשיך את הדיון. סירבתי כי הרגשתי, כמו שאמרתי, שיש 10 מיליון אזרחים ויש אזרחים שבגלל איזשהו לחץ ציבורי אמורים לקבל דירות וזה אחרת. בדיון הזה, התחושה שלי היא, כמו שאמרנו, שזה מקרים שנופלים סתם. הוא הלך לבית משפט והוא לא בבית אז היא אם חד-הורית. הוא חזר, ובסופו של דבר התברר עד בית המשפט העליון הם יצאו זכאים פה אחד. פה אחד בבית משפט מחוזי. כנראה מישהו עשה עוול לאיש הזה. הוא נמצא בסיטואציה מסוימת אז בואו נראה איך להתמודד עם זה. בשביל זה קיימת ועדת חריגים, בשביל הדבר הזה.

גם המקרה של ליטל. חיים, שב יחד איתה. אני מבין את הסיטואציה. אישה מקבלת קצבת נכות וברגע זה הופך להכנסה. כולנו מכירים את הבעיה הזו. היא לא דבר נכון. מצד שני לעשות הפוך זה גם לא נכון. בשביל זה החילו את תוכנית ויסקונסין שהיו שאמרו שהיא טובה והיו שאמרו שהיא לא טובה ועוד מיני תוכניות. מדינת ישראל עוד לא יודעת איך לרבע את המעגל. נשתדל לראות אם הדבר הזה עומד בקריטריונים ונשתדל לסייע בזה.

תודה רבה לכם ואנחנו נמשיך להיות בקשר. תודה רבה לכולם.


הישיבה ננעלה בשעה 13:30.