פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



2
הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי
17/03/2025


מושב שלישי



פרוטוקול מס' 138
מישיבת הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי
יום שני, י"ז באדר התשפ"ה (17 במרץ 2025), שעה 10:03

הפגיעה בשבות מן השבי והצורך הדחוף להכיר בהן ב-100% ולא ב-50% נכות בלבד באופן אוטומטי - דיון מעקב

חברי הוועדה: פנינה תמנו – היו"ר
מירב בן ארי

יצחק קרויזר

גילה שחר - ר' יח' דרור באגף השיקום, משרד הביטחון

שי סומך - עו"ד, ייעוץ וחקיקה, משרד המשפטים

יעל קסטן רבסקי - ממונה ארצית ביטוח לאומי בסיוע המשפטי, משרד המשפטים

דניאל אבידן - ראש מנכ"ל הביטוח הלאומי

שרית דמרי דבוש - לשכה משפטית, המוסד לביטוח לאומי

אושרה גדרון - ראש תחום ממשל, מנהלת החטופים, הנעדרים והשבים

ליאורה סלע דוד - ראש מטה משפחות חטופים מועצה אזורית אשכול

מאירה בסוק - עו"ד, יועצת משפטית נעמ"ת

רן מלמד - מנכ"ל נקודת מפנה

נעם עידן בן עזרא - אחות של צחי עידן שנחטף ונרצח בשבי חמאס והובא לקבורה בישראל

יואב אנגל - אבא של אופיר אנגל שהיה חטוף בעזה ושוחרר לאחר 54 ימים

אסתר בוכשטב - אימו של יגב בוכשטב שנחטף ונרצח בעזה וגופתו הושבה לקבורה בישראל

דלית אזולאי

חבר תרגומים, מיטל פורמוזה


רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות.


הפגיעה בשבות מן השבי והצורך הדחוף להכיר בהן ב-100% ולא ב-50% נכות בלבד באופן אוטומטי

בוקר טוב. אני אציין שהיום 528 ימים למלחמה, 59 בנים ובנות עדיין נמצאים בשבי חמאס בעזה. אנחנו ממשיכים יחד אתכם ולצידכם להיאבק לחזרתם. זה הדבר החשוב ביותר – להחזיר את הבנים והבנות הביתה. הזמן לא מטשטש את העובדה שהיה כאן מחדל גדול, שנגררו בנים ובנות, ילדים, נשים וקשישים למרים שבאויבינו, תתי האדם, שמחזיקים ב-59 חטופים וחטופות. חלקם בחיים, חלקם כבר לא, נרצחו באכזריות בשבי. את כולם צריך להחזיר הביתה, מי לשיקום ומי שאינו בחיים לקבורה ראויה בישראל.

אנחנו מדינה, איך אפשר לומר? עם הפרעת קשב. כל היום יש אירועים, כל היום יש חדשות. כולנו רואים גם מה התרחש אתמול. אבל הדבר החשוב ביותר זה להחזיר אותם הביתה. ובזמן הזה יש פה משפחות שתחילה אני רוצה להשתתף בצער משפחת עידן. אני משתתפת בצער המשפחה. כולנו קיווינו, כולנו ייחלנו שצחי, שאת התמונות שלו בלייב, שהמחבלים נכנסים אליו הביתה אחרי שהם רוצחים את מעיין – אלה תמונות שלא יוצאות מהראש.

אני רוצה לחבק את כל המשפחה. אותך, את אמא, את רעייתו, את הילדים. ובתפילה גדולה באמת שעל אף הבשורה הקשה והמרה, שאני יודעת שלא איבדתם תקווה עד שהגופה שלו הגיעה לארץ ועד שזיהו אותה, אני יודעת שלא איבדתם תקווה. ועל אף זאת, אני באמת מאחלת לכם שתצליחו להשתקם. כי אני לא חושבת שיש מישהו שיכול בכלל להבין מה עברתם או להיות בנעליים שלכם. ואנחנו כמדינה וכממשלה, כמקבלי החלטות, ככנסת, המעט שאנחנו יכולים לעשות זה להקל.

לפני שאני נכנסת לדיון החשוב שהוא כבר הרביעי או החמישי בסדרת דיונים שאנחנו מקיימים לבקשת מטה המשפחות, אני רוצה להקרין סרטון. בבקשה.


(מוקרן סרטון)

תודה. עומר חזר אלינו ואנחנו רוצים לראות את כולם חוזרים.

אני רוצה לפתוח את הדיון בנושא הפגיעה בשבות והשבים מהשבי והצורך הדחוף להכיר ב-100% כנכות, לא 50%. אני חושבת שאין מישהו שלא ער, תקן אותי חה"כ קרויזר, במיוחד לאחרונה, לגיוס כספים ששבים עושים. זה מאוד קשה. זו תעודת עניות לכולנו. אנחנו לא צריכים להיות במצב הזה, שבסוף, אני אגיד את זה באופן קשה, אבל שבים מן השבי מבקשים צדקה. זה לא אירוע תקין.

בראש ובראשונה אני רוצה שאנחנו, כמקבלי החלטות, ניקח אחריות לפני שאני באה בטענות לדרג הפקידות. ועם זאת, אני לא מסירה אחריות, ואמרתי לכם את זה גם בעבר, גם למינהלת החטופים והשבים, גם לביטוח לאומי, גם משרד הביטחון וכל מי שנמצא כאן. אני חושבת שזו צריכה להיות משימה משותפת לתת את המעטפת הרחבה ביותר. לכן אני מתעקשת על נקודה ספציפית. אני לא מתפזרת, ספציפית על העובדה שהם צריכים לקבל את הקצבה כ-100%. כ-100% נכות.

אני רואה פרסומים לכאן ולכאן, מול גיוס הכספים. חלק מהמספרים שנזרקים שם הם לא, לא ברור לי מאיפה הם באים. כך או כך, כמו שאמרתי, אני רוצה להתמקד בעניין הזה.

חה"כ קרויזר, בבקשה.

קודם כל תודה רבה על הדיון המאוד חשוב הזה. זו באמת הזדמנות להצטרף לכל מה שאמרת בדברי הפתיחה. וגם לנעם, חיבוק גדול למשפחה ולך וליואב, שממשיכים להיאבק ולהילחם. אמנם יואב באמת קיבל חזרה את הבן שלו ואת את אח שלך לא זכית לקבל אותו בין החיים. אבל אני חושב שאני אומר את זה בכל דיון בלעדיכם, שבלי הנוכחות שלכם, בלי הדחיפה שלכם, וזה קרב מייאש מאוד להגיע הנה כבר מעל 500 יום לתוך המלחמה הזאת, שבוע אחרי שבוע להיות כאן בוועדות. בדיון בוועדה הזאת, בוועדה אחרת, ולהעביר את המסרים ולדייק את הצרכים ואת המענים שעדיין לא הסתיימו ולא גובשו עד הסוף כמו שצריך.

את אמרת, חה"כ פנינה, על הנושא של העלאת הקצבה. בעצם את הזכויות, לא את ההכרה עצמה, את הזכויות שמגיעות. אני לא רוצה להגיד, בזכות ולא בחסד.

שצריכות להינתן.

את המעטפת השיקומית שעדיין חסרה. ואני אומר באמת, זה מעגל נוסף שעדיין לא הצלחנו להבקיע אותו. וזה באמת כל מה שקורה במעגל של האחים, של המשפחה, של אחים ואחיות. ובכל השינוי שדיברנו עליו של תיקוני החקיקה, למי שחווה את אותו אסון, שההגדרה הייתה למי שהיה נוכח בשטח, מי שהיה בסביבת העוטף, אלא מי שחווה אותו דרך המסכים. מי שראה, אמרתי לך, נעם, אם את מרשה לשתף פה באמת את הסרט המאוד קשה, את האירוע של החטיפה, של מה שקרה בבית של צחי. שאיתו, אני משתמש בו כדי להעביר את המסר שלא היה צריך להיות בהכרח נוכח בתוך הקיבוץ או במרחב של העוטף כדי לחוות את הטראומה הזאת. משפחה שלמה. כל מי שראה את זה, בוודאי המעגל של האחים והאחיות ושל ההורים וכל מי שצפה בזה. והתסכול הגדול וחוסר האונים הזה שאת רואה מה שקורה שם ובאמת אי אפשר.

של אבא מוכה הלם, אחרי שרצחו את הבת שלו שלושה ימים אחרי יום הולדת.

אירוע שבאמת אי אפשר לכמת אותו במילים בכלל. וזאת עוד משימה שצריך לבוא ולפרוץ ולהבקיע את החומה הזאת. בהסברה יש באמת איזה שהוא חוק שמתקדם בוועדת העבודה והרווחה, הצעת חוק ממשלתית של איזה שהיא הרחבה. אבל לצערנו, אנחנו כבר למודי ניסיון שכאשר זה לא מגיע בשיתוף פעולה מלא עם המשפחות זה תמיד ליד וזה לא פוגע במטרה.

אז אני באמת, מעריך את העוצמות האדירות שלכם שאתם מגיעים לפה כל פעם חדש ולא מתייאשים. ואתם בעיקר לא עושים את זה אפילו בשביל עצמכם, זה בשביל כל המשפחות. כל מי שהיה ונפגע. מהחטופים, מהמשפחות, מהשבים ומאלה שנרצחו. זאת באמת הזדמנות, שוב, להוריד את הכובע ולהגיד תודה רבה שאתם נמצאים כאן ומכוונים אותנו.

ונמצאת איתנו גם אסתר, שלא מרגישה כל כך טוב, היא איתנו בזום. אסתר, אנחנו רוצים להודות לך שאת איתנו כאן. כולכם ראויים להערכה רבה על המאבק הכול כך משמעותי.

עו"ד מאירה בסוק, נעמת, בבקשה.

סליחה שאני אומרת, חה"כ קרויזר, כמה דברים קשים.

בשמחה.

לא רק לך, אבל בתור נציג.

אני נמצאת בכנסת הרבה שנים ומאז המלחמה אני נמצאת כמעט בכל הוועדות. לצערי ולצער, אני לא יודעת למה אתה מדבר למשפחות, מי שצריך להחליט בנושאים האלה זה חברי הכנסת. לא יכול להיות שלוקחים, שיש מימון המונים, לא יכול להיות שיש דבר כזה בכלל. אני נמצאת פה חודשים שהחוקים לא עוברים. לא יתומים, לא אלמנות. החוק הזה שפנינה מנסה לקדם כל הזמן כל מיני דברים, אבל סליחה?

מקבלת פירורים. למשל עם האלמנות נתנו לי בינתיים רק שלושה חודשים אובדן הכנסה.

אני לא מבינה למה זה לוקח. משרד הביטחון ומשרד האוצר ואנחנו יושבים, והאוצר לא נותן. הכספים הולכים. יש כסף למדינה. המדינה עשירה, סליחה, רק הכספים לא הולכים למי שצריך. לא יכול להיות דבר כזה.

ואני יושבת פה, אני נמצאת פה כמעט בכל הוועדות שאני יכולה להיות. וכל פעם זה אותו דבר. הם מברכים את החטופים, אני רואה אותם ואני משתתפת בצערם. אבל זה לא הפתרון. אסתר, שמגיעה כל ישיבה אומרת אותו דבר. זה לא יכול להימשך כך. מי שצריך להחליט זה אתם ואתם צריכים לשבור את הכלים.

הממשלה. הממשלה. ואני אבהיר, מאירה, אני לא סתם עושה את הדיונים האינטנסיביים האלה. מסיבה אחת פשוטה: שראש ממשלת ישראל, נתניהו, הוא זה שאמון על מינהלת השבים, החטופים והנעדרים, כך קוראים למינהלת, תקני אותי אם אני טועה אושרה.

זה בושה מה שקורה.

החטופים, הנעדרים והשבים. והוא לא עסוק בזה.

נכון.

ואם הוא לא עסוק בזה אנחנו נהיה עסוקים בזה. ולכן אני חושבת שבמקרה הזה האחריות המוגברת מונחת גם, אמרתי קודם כל בראשונה עלינו, כנבחרי ציבור. אבל היא גם עליכם. כי ראש הממשלה לא מתעסק בזה.

אני רוצה לפתוח את הדיון. בבקשה, נציגת מינהלת השבים, אושרה גדרון.

קודם כל אני אגיד שבאמת מגיע מחר דיון לוועדת העבודה והרווחה, שמתעסק בעיקר במעטפת.

בתזכיר חוק.

תזכיר חוק שהבאנו, כן. מגיע בעצם זכויות, מעטפת למשפחות השבים, לבני המשפחה, שמתרכז בבני המשפחה. שזה היה תהליך ארוך שעבדנו בשיתוף פעולה עם המשפחות במהלך כמה חודשים. זה היה תהליך אינטנסיבי. ניסינו לדייק את המענים השיקומיים שיינתנו וגם מעין מענק התארגנות לשלב הראשוני.

אני אגיד שזה באמת לקח זמן, כי היינו צריכים להגיע להסכמות עם המון משרדי ממשלה. כמובן שמשרד ראש הממשלה מתכלל את הדיון, אבל זה עדיין משהו שצריך להגיע להסכמות עם המון משרדים. אגפי שיקום גם במשרד הביטחון וגם בביטוח הלאומי, גם במשרד הבריאות וכו'.

שאגב, במליאה שזה הובא, רק שתדעו, שדברים הם לא מהפה החוצה או מהוועדה ובתוך הוועדה בלבד. אני הייתי שם להצביע, למרות שהמליאה הייתה מאוד ריקה, היינו איזה שניים שלושה חברי כנסת. וגם נאמרה מילה טובה על זה שהחוק יצא, תזכיר.

זה תזכיר החוק שמחר בא לדיון?

זה תזכיר החוק שאז דיברנו עליו כאן גם בוועדה ואתם זירזתם וביקשנו לזרז. אז אנחנו כן, מילה טובה. ברור לנו שהוא צריך להתעדכן ויתעדכן, כי אני לא חושבת שהוא מגלם, כמו שאמר חה"כ קרויזר, את מלוא הצרכים. בוודאי שלא. אבל זו התחלה.

עכשיו לעניין שלנו. אני מאוד נקודתית. אז אמרתם שאתם תביאו את המעטפת וההטבות שהם יהיו כ-100%. אני רוצה לדעת, אמרתם והבהרתם, כולל ד"ר גלעד בודנהיימר, שהסביר למה לא כדאי שזה יהיה נכות לצמיתות, אלא שזה יוגדר כנכות. אז דיברתם על אכסניה של חוק פדויי שבי. אבל אמרתם אתם יודעים לתת את הדלתא, כך שלא יהיה מצב שהם לא מקבלים.

ואז אני אומרת לכם, לפני כמה ימים אני רואה ראיון של רז בן עמי, שבעלה מקבל 50%.

כי זה האוטומט.

כי זה האוטומט.

הוא צריך ללכת לוועדה בשביל לקבל יותר.

אנחנו דיברנו ואתם הבטחתם שלא יהיו ועדות. והבטחתם שלא יהיה, רגע חבר'ה, אנחנו שואלים, אנחנו נגיע ל-100%. כי נאמר פה מפורשות ע ידי כלל הגורמים. ועכשיו אני אומר כזה דבר: יש מישהו מגורמי הממשלה שחושב שהם לא צריכים לקבל כ-100%?

האוצר.

לא, האוצר, אגב, הא לא התנגד. זה לא נכון. מאירה, אני מבקשת לא לזרוק דברים. הוא לא התנגד, הוא אמר מה אומדן התקציב. האוצר בסוף גם ממלא הנחיות. אני אומרת לכם, בסוף אנחנו מבינים שהקצבה זה סביב ה-2,500, ה-50%, אני רוצה שהם יקבלו את הקצבה המלאה.

כולנו יודעים, וביטוח לאומי בוודאי יודע, יש עשרות אלפי אנשים שמקבלים אחוזי נכות של 100%. נכון? זה לא עכשיו שאנחנו לוקחים, כמה אנשים שבו? פחות מ-200. תבינו על מה אנחנו מתווכחים. זה בעיניי לא מכבד. אני הייתי רוצה לשמוע את התשובות.

בסוף, אושרה.

רגע, ניתן לה לענות.

תעני. אבל בסוף הפערים בין ה-50% ל-100% הם לא היו גדולים. אבל אני אומר, פה אנחנו צריכים לרוץ בשני צירים כי זה באמת חשוב. יש ציר אחד שגם העלאה ל-100% הוא מדבר על השב עצמו. ויש את המשפחה שלו, שגם בתזכיר חוק.

כרגע אני על השאר.

אני יודע. אני בכוונה יושב פה, כי אז יהיו שני צירים מקבילים. כי אני אומר, צריך לדייק גם את מה שנדרש להגיע לשב וצריך גם להאריך את הוראת השעה לגבי הטיפולים הרפואיים. אבל אני אומר, עוד פעם, יש כאן, לצערי אני לא הצלחתי לתפוס את התזכיר חוק הממשלתי בזמן כדי להכניס שם.

של המשפחות?

שיעלה מחר, כן. לא הספקתי לתפוס אותו בזמן כמו שעשינו עם תיקון חוק פדויי שבי ואז הצלחנו בוועדה לכופף אותו.

יש בוועדה אפשר לעשות את זה.

נכון. אבל אז עכשיו את מגיעה וצריך לייצר שם איזה בלוק של חברי כנסת בתוך הוועדה.

תייצר.

כדי לדייק. נייצר אותו, נעשה.

נייצר את מה שצריך לייצר.

נאגף את זה מהצד השני. אבל אני אומר, אי אפשר יהיה לפספס פה את ההזדמנות של הדיוק למשפחות.

לגמרי.

אז תמשיכי.

יש גם עוד משפחות.

רגע, אני מבקשת לא להתפרץ. אני רוצה שאושרה בכל זאת תוכל להגיד את הדברים שלה באופן מלא ושלם. גם על הנקודתי, מה שאני מבקשת, הדברים שלי הם ברורים. אני יודעת שאני ברורה. אני במודעות עצמית. צריכים גם לענות באמת לשאלות שלי ולא לברוח, כי זה גורם בסוף לקצר בתקשורת.

אני אענה.

אושרה, אם את יכולה להתייחס גם לנושא של משפחות שכולות.

אנחנו נגיע לזה, נגיע לזה, נעם.

זה אותו מענה.

אני כן אגיד שאנחנו באמת בישורת האחרונה בנקודה הזאת. וכן, כמו שחברת הכנסת יודעת, היו אי הסכמות. זה לא היה באופן גורף. גם על כ-100%. היו כל מיני מחשבות. אני אגיד, בכמה חודשים האחרונים נפתחו באמת דיונים ברמה מואצת, שהיינו נפגשים כל המשרדים הממשלתיים הרלוונטיים הקשורים בעצם לדון בבחינה מחודשת של לפתוח את חוק פדויי שבי מחדש ולתקן שם דברים. לא רק את ה-100%, אלא באופן כללי לבחון מה הצרכים שנכונים להרחיב לכל השבים, בין אם הם חזרו בפעימות של דלתות שמיים בנובמבר שבעבר ובין אם בכנפי דרור של עכשיו ובין אם חולצו.

אז אנחנו מדברים שבעיקר המשרדים האלה הם ביטחון, אתם וביטוח לאומי.

ביטחון, ביטוח לאומי, משפטים, אוצר. כן, כולם משתתפים.

היו דיונים אינטנסיביים, שאנחנו, על זה הצרתי בעבר, לא נורא, אנחנו כבר נמצאים במקום שאנחנו נמצאים. שאמרתי שהיה בזבוז משווע של זמן, אבל אנחנו עכשיו, את אומרת לי שאנחנו בישורת האחרונה. מה זה ישורת אחרונה? כי גם בפעם האחרונה אמרתם את זה.

אנחנו מאוד רוצים. שוב, אני אומרת, כמו שזה היום, יש עדיין אי הסכמות. אנחנו נביא את זה בסופו של דבר - - -

אי הסכמות תקציביות או מה?

לא רק, לא רק.

על מה אי ההסכמות? אתם כבר הרבה זמן. סליחה, סליחה, אתם הרבה זמן מתברברים עם זה. אין להם את הזמן הזה. הם שורדים יום-יום.

זה מה שאמרנו. הצגנו את זה מההתחלה שאנחנו יודעים לתת מענה פרטני. ברמה הרוחבית עדיין יש דיונים על זה.

לא. ברמה הרוחבית אתם חייבים להתכנס. אתם חייבים. אחר כך אתם יוצאים ואומרים מתנהגים אלינו לא יפה. איך אפשר לקחת ברצינות כאשר זה כבר דיון חמישי וכל פעם אתם אומרים, ואתם לוקחים את הזמן, יש ויכוחים. הוויכוחים האלה על החיים של האנשים האלה. הוויכוחים האלה הם על אוהד בן עמי, שחזר מהשבי ואשתו שחזרה מהשבי ובסוף היא צריכה להתראיין, שלא מרצונה, אגב. אני בטוחה שהיא לא ששה ללכת להתראיין. וזה לא הגיוני.

אם אתם לא מסוגלים, אני לא יודעת, זה נראה שאתם לא מסוגלים למלא את התפקיד שלכם. כי אתם כל פעם באים ואומרים אנחנו מתווכחים. תקן אותי, יואב, אני טועה? אני כל פעם מקבלת את אותה תשובה.

לא, אבל אני אומר גם פה יש לכנסת אמירה. ולכן אני אומר, פה אם יש למשרד רה"מ, למינהלת, משרדים שאתם לא מצליחים להגיע איתם להבנות, אז יש כאן חברי כנסת שיכולים להגיש חקיקות פרטיות. יש לחברי הכנסת להתמודד אל מול המשרדים.

לפנות לשרים.

לכן אני אומר, לפעמים כאשר נכנסים פה לוועדה נוצרת פה כאילו איזה דינמיקה שהיא לא בהכרח נכונה, שהח"כים פה תוקפים את משרדי הממשלה ואל מול המשפחות. באותה הסירה מה שנקרא. אתם יכולים גם להציף כאן בוועדה, אני חושב שדווקא הוועדות האלה והדיונים האלה הם המקום הכי נוח לך להגיע כנציגה של המינהלת שעושה דברים טובים, ולהגיד איפה הדברים תקועים. מי עוצר.

יש לפעמים משרדים שעוצרים כי הם צריכים לבדוק, כי הם צריכים לברר, צריכים לגייס מקור תקציבי. עבר מספיק זמן אני חושב לבצע את כל הדברים האלה. אבל נגיד וצריך עוד זמן, את יכולה כנציגה של המינהלת שמטפלת, ואנחנו מכירים גם את ירון ואת מי שנמצא שם, שעושים עבודה מכל הלב. בכלל, גם בשאר המשרדים. הכעס הוא לא מופנה אלייך. אבל יש כאן כנסת שיכולה לבוא לידי ביטוי, כאשר גם לך כגוף ממשלתי יש חסמים.

כנסת היא קודם כל בראש ובראשונה מפקחת על עבודת הממשלה, אם מישהו התבלבל. ואני אומרת לך, כמי שמפקחים על עבודתכם, יש פה גרירת רגליים.

עכשיו אני רוצה להבין איפה זה עומד? כי אני ממך לא הבנתי. מצד אחד את אומרת אנחנו בישורת האחרונה. מצד שני את אומרת יש אי הסכמות. מצד שלישי, אתם אמרתם פה לפני כמה וכמה פעמים שאתם תתנו את מלוא ה-100%. אז עכשיו תסבירי לי ותפרטי לי.

שוב, ברמה הפרטנית, אני לא רוצה להתייחס לשמות, אבל ברמה הפרטנית.

לא פרטנית. אני רוצה מענה לכל השבים.

אני מבינה. אבל אני אומרת, ברמה הפרטנית ניתן איזה שהוא מענה שהוא כרגע זמני, אבל ניתן מענה. גם על ידי התט"ר וגם על ידי מסלול ירוק בעצם לקבל 100% נכות למי שרוצה. לא כולם גם רוצים, יש להגיד גם את זה. זה קיים וניתן מענה על ידי המינהלת, בליווי המינהלת. בליווי עו"ס שיקום של ביטוח לאומי שמלווה את השב וליווי עורך הדין המלווה בסיוע המשפטי. ניתן מענה.

כן אנחנו בוחנים בתהליך מואץ מאוד ונפגשים על בסיס קבוע כדי לטייב את המענים לשבים באופן כללי, לא רק ה-100%. באופן כללי מה נכון לתת למשפחות ומה באמת הצרכים של השבים בהקשר הזה. אנחנו כן חושבים, ובגלל זה זה גם מגיע עכשיו לוועדת העבודה והרווחה, שהמשפחות של השבים, כאשר השב משוחרר, כאשר החטוף משוחרר, המשפחות חייבות לקבל איזה שהיא מעטפת.

שימי רגע בצד. אני שואלת שאלה, את בורחת. אני מדברת על השבים כרגע.

כן.

אתם אמרתם שאתם תתנו כ-100% נכות. איך אתם מתכוונים לעשות את זה ומתי?

אנחנו לא אמרנו. אמרנו שנדאג לדלתא. אמרנו שנדאג לתת איזה שהוא משהו במנגנון מסוים ונביא את זה לכנסת.

אתם מדברים ומדברים ומדברים ואני לא מצליחה להבין. מה זה הדלתא? איך אתם מתכוונים להביא? תסבירי, תהיו ברורים.

שוב, אני לא יכולה להציג משהו שהוא לא מוגמר. כאשר זה יהיה מוגמר נביא את זה לכנסת.

אז מה את מציגה לנו פה?

מה הפער?

זה נראה לך מכבד? סליחה, זה נראה לך מכבד? הפער הוא ברור מאוד.

לא, הוא ברור.

הוא ברור, קרויזר, הם יודעים מה הם היו צריכים לעשות. הם באים לפה ומסבנים אותנו, גם את זה צריך לומר. זה סיבון. מה, זה לא מכבד אפילו. זה לא מכבד. זה לא אותי, אל תכבדי אותי, תכבדי את המשפחות.

אני מכבדת אותך ואת המשפחות.

אז אני מצטערת, הדבר הכי פשוט, הכי פשוט זה לתת, אם אמרנו אנחנו לא רוצים להגדיר אותם כנכים, אמרנו צריכים לקבל 100%. כרגע מקבלים 50% אוטומט. אנחנו רוצים שזה יהיה בקצבה של כ-100%. מה אתם מתכוונים לעשות, איך ומתי? פשוט מאוד.

אז שוב, אני לא יכולה להציג משהו שהוא לא מוגמר. יש דיונים סביב זה.

יש לכם איזה דד ליין?

זה בושה.

יש איזה שהוא סוף לדיונים?

אנחנו מאוד דוחפים לזה שזה יהיה במושב הזה. אני מקווה שנצליח.

בתיקון חקיקה?

בתיקון חקיקה? בבקשה, אז יש לך תשובה. כנראה יותר קל לך לדבר איתו. הוא שואל אז את אומרת בתיקון חקיקה. אז תסבירי, איך?

אני אומרת, כשזה יהיה מוכן, מן הסתם נביא את זה בחקיקה, בוודאי.

אז מה הכיוון? כרגע זה כיוון של לתקן חקיקה?

זה לפתוח את חוק פדויי שבי שוב, כן.

אוקיי. שיירשם לפרוטוקול, לפי נציגת המינהלת, הם מתכוונים להביא ככל הנראה עד סוף המושב תיקון חקיקה.

איזה מושב?

המושב הנוכחי.

שיש לזה עוד שבועיים-שלושה שבועות. תאמיני לי, מרוב שזה עצוב זה כבר מצחיק.

זה עד סוף השנה.

בסדר, היא מתכוונת עד היציאה לפגרה. זה הכוונה.

לא. את אומרת כנס, היא אומרת מושב.

רגע, עזוב את הכנס והמושב. נראה לך אנשים מבינים? למה את מתכוונת?

סוף המושב.

למה את מתכוונת?

עכשיו.

עכשיו.

תאריך?

לא.

31 במרץ? לא, לא, היא מדברת על יולי.

לא, לא, אני מדברת על מושב. נכון.

יולי, בסדר. לכן אני אומר.

תגידי, את חושבת שלאוהד ולאחרים ששבו יש את הזמן הזה? תקשיבו, זה לא רציני. אני אומרת לכם, זה לא רציני וזה מראה על אימפוטנטיות. וצר לי שאני אומרת מילים קשות. זה אימפוטנטיות בהתגלמותה. עדיף לבוא ולומר ביושרה אנחנו לא רוצים לתת. תגידו לא רוצים לתת. ביושרה תגידו את זה.

לא, אני גם רוצה לדעת אבל על מה זה תקוע.

שנייה קרויזר, שנייה. זה לא תקוע על כלום, כי הם דיברו. אני יודעת שהם מדברים כל הזמן. אם הם לא רוצים לתת להם שיגידו אנחנו לא רוצים לתת קצבה של 5,000 שקלים, אנחנו רוצים לתת להם 2,500 שקלים כנכות. אם אתם לא רוצים תגידו את זה 'אנחנו לא רוצים' – נצא למאבק מול ראש הממשלה. לא ניתן לו מנוחה. אני לא אתן לו מנוחה עד שהוא ייתן להם את הקצבה שמגיעה להם. ותאמיני לי, את יודעת כמה אני נחושה בעניין הזה.

אבל לבוא ולהגיד עד סוף יולי זה לא רציני. המחלוקת ברורה, היא מאוד מגודרת. אתם יודעים מה מבקשים, תיקון החקיקה, בואי, אני יכולה לתקן לך את זה. את רוצה שהלשכה שלי תעבוד בשביל זה? היא תעבוד בשביל זה. זה בדיוק שנייה וחצי.

אני לא מצליחה להבין. לא מצליחה להבין.

אז שוב, החוק הוא הרבה יותר רחב מזה. הוא לא רק ה-100%.

אני מדברת על זה.

בסדר, אבל זה חלק.

אני מדברת רק על זה.

אני מבינה, אבל אני עדיין אומרת שזה חלק מעוד דברים שדנים בהם. והאם זה באמת הוא הצורך האמיתי, זו גם שאלה שעולה.

אמרו המשפחות שזה הצורך שלהם. יש לך פה גם נציגות של משפחות שהם אומרים שזה צורך, אבל שזה לא יוגדר כנכות. ואתם עוד מתיימרים לדבר בשם המשפחות.

הדיונים הם דיונים מקצועיים.

נעם, רצית להגיד משהו?

אני רוצה להגיד כמה דברים בבקשה. קודם כל, אני אוהבת אותך. זה בפרוטוקול?

נרשם.

תודה.

עולים כמה דברים מהחוק הזה שלי חשוב לדבר עליהם. אני מודה שלי קשה דיון כלכלי, אבל זאת אני ואני הצד הקטן פה בעניין. אני יכולה להבין את הצורך של המשפחות בכל הנושא הכלכלי ואת מה שמוצף פה.

אבל המעטפת, ומה שחה"כ קרויזר אמר, לגבי ה-ליד ולגבי הצורך להקשיב למשפחות. ואנחנו, כאשר חוקקנו את החוק או כאשר תיקנו את החוק בחודש יוני, כבר אז אמרנו והדגשנו שהוא לא מתאים למי שישהה מעל 100 יום. מעל 250 יום. זה לא אותו דבר. ואיך אנחנו עושים את ההפרדות האלה? לא כהפרדה בהפרד ומשול, אלא איך אנחנו נותנים את המענה המיטבי ביותר.

אמר פה עומר ונקרט שהוא מפחד מהשקט. שהשקט יכול להטריף אותו. יש מענה? 100% ייתן מענה? אולי צריך יותר? אולי הוא לא רוצה להגדיר את עצמו כרגע, וסליחה שאני משתמשת בעומר, לא קיבלתי רשות. אבל בגלל שזה שודר אני משתמשת. ואני שואלת שאלות בעקבות הסרטון ששודר. אולי הוא צריך מענה אחר? אולי מעל 100% בכלל? אולי אנחנו לא צריכים לסכום את עצמנו לפי מה שמוכר, כי זה תמיד ליד? זאת שאלה ראשונה שלי.

חשוב לי להציף עוד פעם את נושא המשפחות השכולות. גם אלה שהם עדיין חטופים, אבל גם אלה שכבר שבו. והמענה שאנחנו אמורים לקבל. ובעיקר אני רוצה להגיד שאני דקה, דקה מרגע שנגמרה השבעה, ומי שראה אותי בשבעה יודע, שקט לא היה שם. ולהתאבל לא באמת התאבלתי. וחשבתי שאני אתאבל, אבל אנחנו עוד לא שם. וכשאני אומרת "אנחנו" זה לא רק אני נעם, אלא המשפחות שממשיכות להיאבק פה להשבת החטופים. יש לנו את ההבנה המאוד גדולה למה צריך להחזיר את החללים יחד עם החיים.

ועל זה אני רוצה לפתוח סוגריים ולומר, המינהלת היא לא מתעסקת בכלל בכל הנושא הזה של המשא ומתן ואני יכולה להבין. מצד שני, היא גם לא דוחפת ומספרת על הצרכים של המשפחות לטובת המשא ומתן והצורך להשיב אותם הביתה. להתפלל כדי שהם ישובו זה לא עוזר. אנחנו ממש צריכים שתעזרו לנו ללחוץ, כדי שהם ישובו הביתה.

נראה לי שסיימתי.

את לא סיימת, את מלווה אותנו בדיון נעם.

לא התייחסתי לכול, אבל אחרי זה.

כן.

להתייחס?

לא, לא. ניתן ליואב ולאסתר ואז נמשיך עם ההתדיינות שלנו.

אני אגיד כמה מילים. גם, אני בטח לא אצליח להגיד את הכול. אבל אני לא מבין, אני אומר לכם, אני יושב פה כבר דיון רביעי, חמישי, שישי. לפני חוק פדויי השבי ישבתי עם יצחק קרויזר ועם בליאק, הגיעו עד למינהלת. הוציאו חקיקה פרטית גם בזמנו. היה רשום ומוסכם על כולם שזה יהיה 100%.

דרשו.

ודרשו שהטיפולים יהיו לכל החיים ולא לשלוש שנים. והיה מענק של פדויי שבי של 5,500 שקלים ולא 3,300. שגם פדויי השבי מהעבר יוכלו שיהיה להם קצת נחת. שדיברתי איתם בישיבות פה, אוי ואבוי איך התייחסו אליהם בזמנו. אולי קצת גם לנסות להחזיר להם מכל החוויות הנוראיות שהם עברו.

והיום אנחנו 528 יום, אותו דבר. אני אומר כאילו לכולנו, גם לעצמי, בושה. אולי אני לא יודע לדחוף מספיק, אולי גם חברי הכנסת לא יודעים מה לעשות בתוך הבית פה. המינהלת, אל תכתבו בפרוטוקול שאני אוהב את אושרה, שלא יהיה עניין, תכתבו שאני מאוד מעריך אותה. ובאמת אני מעריך אותה. אבל אני אגיד לכם, למינהלת יש צדדים שמאוד עוזרים לנו, אבל במלחמה על הכסף או על הצרכים אנחנו לא מרגישים שאתם איתנו, נלחמים בשבילנו. אתם איתנו. לא בשבילנו.

היא אמרה שלא בטוח שאתם רוצים את ה-100%.

לא, עכשיו אני יכול גם להבין. כאילו הם צריכים להילחם מול הגוף שמינה אותם. זה קצת בעייתי. אולי צריך לשנות פה טקטיקה. אנחנו עומדים במשחק כדורגל, 528 ימים, כולם איתנו, גם אין לי על מי לכעוס, את כולם אני מעריך. גם את ביטוח לאומי, שיש לי מישהי שעוזרת לי בכל דבר, באמת. אבל אין לה כלים. אין לה כלים בארגז. היא אומרת עוד שלושה חודשים. יפטרו אותי אם אני אתן עוד משהו. אמרתי לה אז אל תיתני ותישארי במקומך. אבל אוהב אותך, מעריך אותך. אז אין לי אפילו גם על מי לכעוס.

וכולם איתנו, וכולם מבינים שהיה פה אירוע יוצא דופן, חד פעמי, שלא מכירים את המשמעויות שלו. וכאשר ניגשים למענים ניגשים לכל מיני מקרים שכבר מכירים את המשמעויות שלהם ולא יוצא כלום.

דבר שני, אני רוצה, יש את החטופים שהם שם, הם חטופים והם יושבים שם ולצערי הגדול, אפילו הצלב האדום לא הצליח להעביר להם אקמול וקשה נורא לעזור להם. ויש את המשפחות שלהם פה, שחוות, לא יודע באיזה מילה להגיד, אני אגיד סיוט, אבל זה הרבה יותר מזה. ולהם המדינה תוך שבוע הצליחה לעזור, המספרים הם גם מגומדים ליד, כל מספר יהיה מגומד, אבל בשבוע הצליחו לעזור להם.

ואז השב שב, ויש שבים, אם בחיים, ואם חללים לצערי. ויש את המשפחות. אז אני מבקש להגיד חטופים או שבים ומשפחותיהם. המשפחות הם משקמים את השב, הם נשארים בסוף עם הארון לקבור אותו. ואנחנו באירוע. כולנו ראינו את משפחת עידן, ונכון שקטסטרופה להגיד, יותר, אבל מאז הם 528 יום באירוע.

גם יהלומי, כולם.

יהלומי, כולם, אני מדבר על כולם, על כל המשפחות. כולם. אנחנו 528 יום באירוע. הוא התחיל ב-7 באוקטובר ב-6:29 ועד היום הוא לא נגמר.

ואסתר, רואה את זה.

המדינה החליטה, יצא לה, לא מצליחה, לא יודע מכל זה. עובדתית – לא סיימה את האירוע. ויש לזה משמעויות. וכאשר מגיעים בשביל לנסות להעניק, ואת אמרת שאת מאחלת לה שיקום מהיר. גם אני מאחל, אבל מישהו צריך לעזור לה להשתקם. למשפחה שלה ולכל המשפחות האחרות. זה כמו שאמרו לי פה לפני שכבר כל החטופים יחזרו. הם לא יחזרו, צריך להחזיר אותם. והמשפחות לא ישתקמו, צריך לשקם אותן. צריך לתת להן.

וזה אירוע ייחודי, אז שגם מה שנותנים שיהיה ייחודי ויוצא דופן. גם במהירות, גם ברוחב שלו. יש אחים. נעם, אבל אני מדבר פה על כל האחים, גם לאופיר יש אחים. אז הכול ניתן בפירורים.

ומאבקים.

ובמאבקים.

זה יותר גרוע.

ועכשיו יש איזה שהיא חלוקה של ועדה של משרד האוצר, אז הנה, עוד פירור יזרקו, 14,000 שקלים. עוד פירור. איפה המינהלת הייתה בשביל להילחם בתקציב הזה על החטופים, כשהיא אחראית על החטופים והמשפחות? עוד פירור. ועכשיו התזכיר חוק, קצת עברתי עליו, ישבנו, עוד פירור. אחרי שנה וחצי עוד פירור. יקראו לזה מענק התחלה. כבר עברה שנה וחצי.

מה? ה-65,000 שקלים. העלו את זה מ-50,000. זה לא רציני.

עוד פירור. הכול חד פעמי, לא לטווח ארוך. ובסופו של דבר יושבות המשפחות, מנסות להשתקם ככל יכולתן, נמצאות באיזה שהוא, לא יודע, אמרו לי תגדיר את זה, אני באיזה שהוא ורטיגו נפשי, ורטיגו גופני. לא יודע, מרגיש כל הזמן תלוי בין שמיים וארץ. אני בטוח שכל המשפחות האחרות אפילו לא יודעים איך להגדיר את עצמנו ומה לעשות. נמצאים לגמרי ככל יכולתנו במאבק, כי אנחנו יודעים כמה חשוב להביא כבר את כל ה-59 חטופים, עד האחרון בחיים וחללים.

ואומרים לעצמנו שמשם אנחנו נתחיל להשתקם. אני באמת מקווה שה-משם יגיע מהר מאוד. הלוואי והיום. ובאמת שמשם כבר לא יעבור כל כך הרבה זמן שגם יהיה קשה להשתקם. כבר עברה שנה וחצי. ומבקשים טיפול מהיר. זה עוד פעם, משחקים ברחבה ואין מי שיבקיע את הגול.

תבקיע. נבקיע, כי זה לא מגיע לכם בחסד.

אבל כבר אנחנו 528 יום לא הצלחנו להבקיע את הגול.

וצריך גם לא להגיד תיקחו, זה מגיע לכם בדין. בדין זה מגיע לכם.

לא מצליחים.

אנחנו לא מוותרים כל כך מהר. רק עצוב לי שהדרך להגיע לנקודה היא, אחד אני מרגישה שיש איזה, ואני לא אומרת את זה כדי חלילה לרדות או לפגוע. יש איזה חוסר צניעות שלכם, שאתם אומרים המשפחות רוצות וכך אנחנו מתרשמים. לא. יושבים מולכם נבחרי ציבור, אומרים לכם מה נכון לעשות. אמרו לכם את זה גם בעבר, לפני שבחרתם ללכת על ברירת המחדל של ה-50%. אני אומרת לכם את זה עכשיו שוב ושוב.

הנקודה שאתם נמצאים בה, אם יש מחלוקות, אמר את זה חה"כ קרויזר, הייתם באים ומציגים. זה עוד נשמע לי הרבה יותר הגיוני, יותר רציני. אבל מכאן להתבצר ועוד לומר לי שזה יגיע רק ביולי? זה לא מקובל. זה לא מתקבל על הדעת. כי בינתיים מה הנזק? הנזק עולה על התועלת. כי מה שאנחנו רואים שגם כאשר מתפרסם ויוצא כלפי הציבור, ולפעמים זה בסדר לעצור להגיד מה אנחנו לא עושים נכון? כי סך הכול אומרים לכם פה גם דברי שבח על המסירות שלכם. אבל אתם מפספסים.

אתם מפספסים כשאתם לא מצליחים לפתור נקודה מאוד ספציפית של למשל האירוע הזה. שאני שוב אומר, במדינת ישראל מקבלים עשרות אלפים, אם לא מאות, עשרות אלפים, נכות מלאה. ועל מה אנחנו מדברים? למצוא פתרון לקצבה הזאת? על מה אנחנו מדברים?

אני מחזק אותך. רק אני אומר שבסוף הכסף הזה הוא יצטרך להגיע, כי המציאות משתנה. גם כאשר דיברנו על תיקון חוק פדויי שבי אמרנו שהוא נכון לשעתו. ואנחנו כבר רואים שהוא צריך עדכון ושינוי. והמערכת יודעת שהיא מסורבלת ולוקח לה המון זמן. במקביל יש את המציאות, את החיים עצמם, של הצורך, של מי שצריך אותו. לכן אני אומר, זה שהמשפחות באות לפה, אני מודה להן על זה, כי בלעדיהן אנחנו לא נדע לדייק ולדעת בדיוק מה הצרכים, שהם גם, נכונים להיום.

וביום שיגידו לי שהם לא צריכות את זה, הם יודעים את זה. אני בשיח איתם ואני גם לא אקיים את הדיונים האלה אם המשפחות לא צריכות את הסיוע.

אבל הם גם יודעים מה הם צריכים עכשיו. אנחנו לא יודעים מה יהיה בעוד שנה ובעוד עשור. אופיר חזר נער, אני לא יודע מה יהיה איתו בעוד 20 שנה. לא יודע. אבל אני רוצה להעביר לו את המסר שהוא יודע שהמדינה מאחוריו עם צ'ק פתוח לכל דבר.

לכן אני אומר, אנחנו חוזרים לנקודת ההתחלה. הוועדות תראו אותן כחלק מכלי שעוזר לכם לעזור גם לנו וגם לכם לעשות את העבודה שבשבילה אנחנו נמצאים פה.

גילה שחר, משרד הביטחון.

שלום קודם כל.

שלום. לגבי העמדה של משרד הביטחון?

העמדה של משרד הביטחון היא ללכת על השינוי שאנחנו רוצים לעשות. אנחנו עובדים על זה יחד עם ביטוח לאומי, יחד עם המינהלת. מאוד התקדמנו. רק להזכיר שאנחנו מטפלים באנשי כוחות הביטחון ששבו וישובו. התקדמנו בדיונים. אני חושבת שאנחנו די מגובשים. יש עוד כמה דברים שצריך לסגור. אנחנו לגמרי עם ליבנו אל האנשים.

אז אתם מבינים שהקצבה צריכה לעמוד כ-100%. כאשר הפערים שנותרו מה הם?

הפערים כבר לא נמצאים אצלנו, הפערים נמצאים כבר במקום אחר. אנחנו צריכים לסגור דברים עם גופים אחרים. אנחנו מבינים את הצורך, אנחנו רואים את הצורך. אנחנו גם פוגשים את השבות והשבים שכבר איתנו.

אז מבחינתכם אתם מיושרים ואתם יודעים לתפעל את הדבר הזה. ברגע שהפערים שנמצאים במקום אחר, שאני משערת שזה המינהלת. אגב, אתם לא יכולים להמשיך לדבר בקודים. אני אפנה לבג"ץ נגדכם.

שמה?

אתם חייבים לדבר באופן פתוח. פה זה כנסת ישראל. בוועדה נותנים תשובות. תשובות מלאות לפרוטוקול. זה המקום שנותנים דין וחשבון לציבור. לכן להגיד לי "יש פערים" זה קשה לי עם התשובות האלה ואתן צריכות לתת את התשובות. מה הפערים? אם הם מסכימים ואתם מסכימים, המינהלת מתלבטת אם הם רוצים לתת את - - -

לא, לא, אז רגע.

ככה התרשמתי.

לא, לא, המינהלת לא מתלבטת. אבל כן, זה לא רק, זה לא נכתב רק 100% וזהו, או כ-100% וזהו.

בסדר, יש מעטפת מסביב, אני יודעת.

לא. אבל גם ל-100% צריך להבין שיש לזה כל מיני דברים שזכויות שמתלבשות על זה. מה זה 100%? איזה 100%? נפשית, גופנית, פיזית? איזה פיזית? יש לזה הרבה נקודות ויש כל מיני דיונים על כל פרדיגמה רפואית יש דיון.

בואו נתחיל. אנחנו אז דיברנו על זה.

אבל זה צריך להתחיל.

אמרנו נתחיל בקצבה.

מה זה להתחיל?

רגע, סליחה אושרה, בואי נפרוט לך את זה.

העניין הוא לא הפרדיגמה הרפואית.

בדיוק.

אין פה עניין כזה. אין דבר כזה.

יש.

אין, כי הכול "כ-של". אין, אין.

הפרדיגמה הרפואית היא מי שיבקש להיות מוכר כנכות 100%, אמרנו את זה. שימי את הפרדיגמה רפואית. אמרנו, קודם כל להעלות את הקצבה, שיהיה להם ביטחון. שיהיה להם ביטחון, גם אם הם ייצאו בעתיד לעבוד. גם אם הם לא ייצאו לעבוד. גם אם הם יחוו את הפוסט טראומה בתדירות יותר גבוהה, גם אם הם ירגישו אחת ל-. קודם כל את הביטחון הזה. זה דבר ראשון.

על זה נלוות הרבה מאוד זכויות. את זה אני מבינה. שימו, מספיק לשים שני מתמחים בשביל לדעת איפה אני עושה. למשל, כי עלה פה, אני אביא את הדוגמה ההיא. בן אדם קיבל, שלחו לו לבית תעודת נכה לרכב. אה, זה היה הבן שלך, אופיר.

כן, כן, אופיר.

לאופיר. אז ברור שיש דברים שאמרנו לא קשור. אבל בשביל לפרוט את הדבר הזה, זה לא עכשיו שמדינת ישראל נותנת כל כך הרבה הטבות. זו עבודה של יום-יומיים. העיכוב לא עושה אתכם טוב.

אבל אנחנו נמשיך.

את אומרת אין ויכוח על זה שזה צריך להיות על 100%. כרגע הפערים הם דווקא במעטפת מה צריך להינתן ומה לא.

אז פנינה, אני רוצה לדייק. אנחנו כן, אמרתי את זה גם בהתחלה, אבל אני באמת אדייק את זה רגע. פתחנו לדיון לבחינה מחודשת את זכויות השבים. ככלל, כל זכויות השבים. אנחנו דנים איפה נכון להוסיף ואיפה לא נכון להוסיף. איפה נכון אולי להקל במסלול שהוא יהיה פחות בירוקרטי ואיפה צריך באמת לעשות שימוש.

אבל זה חודשים. זה חודשים שאתם על הדבר הזה.

אני אסביר. זה בתהליך כי גם ניתן מענה מאוד רחב עכשיו לשבים. יש מענה. יש מענה.

סליחה, את רוצה לשמוע? אני לא יודעת מי גזר את ה-50,000 שעכשיו עלו ל-65,000.

ל-60,000.

אבל זו בושה. מי שחושב שזה מענק שיקום הוא לא חי במדינת ישראל. לא חי כאן במדינה.

זה מענק התארגנות ראשוני.

אבל כבר עברה שנה וחצי, איזה ראשוני?

אני עברתי דירה, ההתארגנות שלי רק לקנות רהיטים, זה פה, שם, זה כבר 70,000 שקלים בקלות. אני לא מבינה את זה. אתם לא מחוברים. הם עושים גיוס כספים, גיוס המונים. עזבו שיש חוק בדרך. אבל אושרה, אני שוב אומרת, אני חוזרת לנציגת משרד הביטחון.

גילה, אתם מבחינתכם יודעים לבצע את ה-100%, כרגע יש פערים שהם לא חונים אצלכם. זה מה שאני מבינה.

אבל אני רוצה להגיד, אני לא מבין.

רגע יואב, שנייה. תרשום. אני אתן לכם.

אנחנו מבינים את הצורך של כ-100%.

אוקיי.

כל הגופים, בסדר?

לא. את ברורה, היא לא כל כך ברורה. אושרה לא כל כך ברורה. אם היית אומרת לי אני מבינה את הצורך וזה מה שניתן.

שנייה. מבינים את הצורך גם מן הטעם שלא להעביר את השבים והשבות את מסכת הוועדות המיותרת.

כן.

מבינים שאם יש את ה-50% על פוסט טראומה כחוק, אז הפערים שנותרו עד כ-100% הם יותר על דברים פיזיים ואחרים ואת זה אנחנו רוצים לחסוך. יש הבנה מוסכמת בינינו לבין המינהלת לבין ביטוח לאומי. אוקיי?

אז איפה זה תקוע?

אנחנו יודעים גם שההגדרה של כ-100% לא יכולה לשבת על העניין הנפשי, כי אנחנו לא רוצים להגדיר את האנשים.

את זה כבר אמרנו בדיון הקודם.

אמרנו גם היום את ה-50% הם מקבלים כ-של.

סליחה, אתם טוחנים, אתם טוחנים מים. את זה כבר אמרנו. זה בפדויי שבי, גילה. הרי את זה אמרנו, כבר אמרנו בשני הדיונים הקודמים.

נכון, נכון.

אל תחזרו על דברים.

לא, לא. אני אומרת שיש הסכמה, יש הבנה. אנחנו יושבים - - -

אז איפה הבעיה?

לא הכול עוד סגור.

הם לא רוצים. המינהלת לא רוצה לסגור.

תני לנו לעזור לך. אמיתי, לא מפה לחוץ. תנו לנו, לוועדה, לחברי הכנסת, לעזור.

לא מהפה לחוץ, אבל זה עדיין בדיון. כאשר הדיון ייגמר ונמצה את הדיונים.

מה זה עדיין בדיון?

אבל אם אנחנו יושבים פה כדי לפקח ולא מקבלים את המידע ממך כגוף מבצע, אנחנו כושלים בתפקיד שלנו.

נתלונן אצל יו"ר הכנסת, אני מצטערת. זה לא רק כושלים, זה יש פה ממש פגיעה בחוק.

המענה ניתן לשבים כרגע.

אבל אנחנו יודעים שהוא לא מספיק.

נכון. אבל ניתן מענה.

אני אתן לך עכשיו דוגמה. בסדר? רומי יצאה מניתוח, נכון? יש לה פגיעה. מי עכשיו הולך לקחת אחריות ל-20 שנים, 30 שנים, 50 שנים הבאות? מי מנהל את, את מי היא תובעת? את הרופא שניתח אותה בעזה? את מדינת ישראל?

קודם כל, יש לה מעטפת שלמה ויש לה ליווי, ברור. אני לא מתייחסת אליה ספציפית, אבל באופן כללי.

אני אומרת להימנע מסיפורים אישיים.

מי עומד בראש המינהלת?

מינהלת החטופים? ירון.

ירון? מי מעליו? זה גל הירש אמור להיות אמון גם על התחום הזה?

גל הירש הוא משא ומתן.

אני מבקשת שתעבירי לירון וגם ייכתב פה לפרוטוקול.

אבל גל הירש הוא מעליו.

ירון יבוא לפה וייתן תשובות. התשובות שכרגע אנחנו מקבלים זה ממש פגיעה בציבור וזה ממש לזלזל בכנסת, מבזה את הכנסת. ואני אומרת לכם, זה לא מתקבל על הדעת. אתם יכולים להמשיך להגיד אנחנו דנים. תוציאי לי בבקשה את הדיונים. זה כבר שמונה חודשים לדעתי שאנחנו דנים. כמה זמן יש לכם לדיונים? זה ממש לא רציני.

אבל כבר נגמרו לי המילים. המילים, נגמרו לי. שרית, בבקשה.

שלום. שרית דמרי מהלשכה המשפטית בביטוח לאומי.

עמדתכם?

אנחנו, ואני חושבת שזה מתואם על ידי כל המשרדים ברמה המקצועית, אנחנו מתואמים בעמדה לתת כ-100%. כן יש איזה שהיא חשיבה האם, אנחנו לא רצינו את הפוסט טראומה, רצינו לייצר מנגנון אחר. אני חושבת שאנחנו מתקדמים ברמה הזאת כמעט בשלב הסופי.

כמעט בשלב הסופי שזה אומר שתוך שבוע ימים אפשר להביא את זה.

זה לא חוק שלנו.

אבל כמעט בשלב הסופי כאשר אומרים במדינת ישראל, זה כאילו סגירת קצוות.

שוב, יש דברים, גברתי מכירה ואדוני גם מכיר, שצריך למצוא. מקור תקציבי צריך למצוא, צריך למצוא גם זה תקציב משרד הביטחון וגם תקציב נפגעי איבה.

אגב, לא צריך לזה מקור תקציבי מסיבה אחת מאוד פשוטה. אם מבצע את זה הביטוח הלאומי אנחנו יודעים - - -

אנחנו לא מביטוח לאומי, זה נפגעי פעולות איבה, זה הכול תקציב אוצרי.

אוקיי.

אוקיי? זה תקציב אוצרי. אז צריך למצוא מקור תקציבי. אלה דברים שגברתי מכירה. אנחנו כרגע, להבנתי, כמו שאושרה אמרה, בישורת האחרונה. אנחנו מנסים גם להביא, ואני חושבת שאושרה ניסתה לציין את זה, להביא מעטפת שלמה. זה לא רק יבוא ה-100%, אנחנו רוצים להביא עוד דברים נוספים שזה גם אנחנו מנסים לקבל על זה אישורים.

להבנתי הגורמים הכי בכירים במשרדים הרלוונטיים עוסקים בדבר. אם זה מ"מ מנכ"ל משרד הביטחון, אם זה אצלנו סמנכ"לית גמלאות נכויות, הגב' ירונה שלום. כולם מעודכנים בנושא הזה, כולם עובדים. המטרה זה להביא את זה כמה שיותר מהר.

אז למה זה תקוע הרבה זמן? כי אנחנו מנהלים פה דיון אחרי דיון אחרי דיון.

לא כולם כאן. לא יודעת אם הנציגים הרלוונטיים כאן.

זה תקציב?

גם חלק מהעניין זה מקור תקציבי.

מה זה? זה כל העניין, בואי, נו מה? פנינה, מה?

לא. אם הם אומרים שיש להם בעיות פרוצדורליות.

איזה פרוצדורה? נו?

בשביל זה אנחנו פה.

אתה יודע, אני למדתי שכאשר רוצים לפתור פרוצדורה הכי קשה יודעים לפתור אותה. אני אומרת לך, ואתה יודע את זה קרויזר.

היא אומרת שזה לא רק כסף, אבל בשביל זה אני רוצה שהיא תענה. אחרת אנחנו לא נדע את מה לתקוף.

זו פרוצדורה שחונה אצל מי? כדי שנפנה לשר הרלוונטי.

כולם איתנו, זה רק כסף.

לא חייב. יש גם כסף, לא רק.

גם מקור תקציבי וגם הסדרים שאנחנו גם כגורמי מקצוע מנסים לתפור את הדברים, את הסוגיות הקטנות. שוב, המטרה, כמו שאמרו המשפחות, במאי ויוני, כאשר הבנו את המסגרת של תיקון לחוק פדויי שבי כבר אז המשפחות סברו שהוא לא מושלם.

לפני כמעט שנה, נכון.

גם עכשיו המטרה זה כן לבוא ולנסות. ברור לנו שיכול להיות שעוד שנה-שנתיים נדרש לעוד מענים נוספים, אנחנו מבינים את זה. זה התפקיד גם של המינהלת להציף את זה. אנחנו כן מנסים, ככל שנבוא, להביא כרגע איזה שהיא מעטפת יותר מדויקת.

אז אומרים לכם המשפחות, תאיצו את העבודה. כי כל יום שעובר המעמסה - - -

אני חייבת להגיד שהמינהלת מקיימת את רוב הדיונים בנושא.

שנייה. המעמסה על השבים, על המשפחות, היא מאוד גדולה. וטוב שאנחנו לא בנעליים שלהם, אבל אנחנו צריכים לזכור את זה שזה ממש דיני נפשות.

לא תמצאו דוגמה אחת, אני רק אגיד משהו אחד, חה"כ, יושבת-הראש. לא תמצאו דוגמה אחת שהביטוח הלאומי מעכב את התהליך. דניאל אבידן, ראש מטה מנכ"ל ביטוח לאומי. אנחנו לא נייצר שום חסם בכל הדרך. אף אחד לא יכול לבוא להגיד את זה על ביטוח לאומי. כל מה שירימו לנו.

אנחנו דווקא מאמינים שאתם תהיו הפתרון.

אני אומר, כל כפפה שירימו אנחנו בעדה.

כן. אבל אני רוצה שאתם תרימו את הכפפה. אתם צריכים להאיץ, כי אתם גורם חשוב בסיפור.

נכון. אבל אנחנו הגורם הכי פחות חשוב. כי אני אסביר לך למה. החוק הזה לא נמצא אצלנו וזה תקציב אוצרי. אלה שתי סוגיות שצריך להבין, הן היסוד של כל הסיפור הזה. ומפה והלאה יושבת-הראש הבינה את הנקודה.

אני כן אגיד שאנחנו כרגע לפחות מנסים במסגרת מה שיש לנו לתת את המענים. אם זה תט"ר, שתט"ר זה יותר גבוה מ-100%. אז לתת תט"ר.

הם כיום מקבלים יותר.

לתת את התט"ר לתקופה ממושכת, ככל שנדרש. לתת כל מה שאנחנו יכולים. מענים של ועדות חריגים, גם משרד הביטחון כמובן פתח את זה, גם אנחנו פתחנו את כל האפשרויות האלה. כל מה שאנחנו יכולים לתת כרגע אנחנו ניתן במסגרת החקיקה.

שוב צריך להדגיש, גם אנחנו וגם משרד הביטחון זה חייב להיות במסגרת חקיקה. זה לא יכול להיות לא החלטת ממשלה, זה חייב להיות במסגרת תיקון חקיקה.

כן. לכן אני אומרת שצריך להתכנס אפילו אדרבא יותר מהר. אם היינו מביאים את זה, יותר מזה אני אגיד לכם, אם באמת הסוגייה האוצרית התקציבית היא עומדת לנגד עיניכם, הייתם צריכים להביא את זה אפילו לפני התקציב. זו האמת לאמיתה.

אנחנו?

כן, בוודאי. גם פקידים יודעים להתכנס. לא, אני מדברת לא על הביטוח הלאומי. אני מדברת על כל מי שיושב כאן. בסוף זה לא חונה אצלכם, אבל היה צריך להביא את זה לפני שעובר תקציב. אנחנו בימי תקציב. זה לא סתם. והיה ניתן להביא את הדבר הזה עם עבודה טיפה יותר מאומצת.

משרד האוצר הוא חלק מהתהליך. הוא שותף פעיל בתהליך.

אנחנו מהצד שלנו פחות או יותר מזמן כבר כולם יודעים את זה, סיימנו את כל מה שצריך. כולם יודעים את זה, מעל השולחן. אנחנו עשינו כל מה שמוטל עלינו, ביטוח לאומי. זהו, זה צריך להיאמר פה. אנחנו, יש לנו הרבה יכולות. להביא חקיקה לוועדת שרים אנחנו לא יכולים. להביא חקיקה לכנסת – זה לא בסמכויות של ביטוח לאומי. זה בסמכויות של דרגים מעלינו. זהו, אנחנו עשינו כל מה שאנחנו יכולים.

לא הבנתי, איפה האוצר פה?

חה"כ מירב בן ארי. האוצר היה פה, הם לא הביעו התנגדות בדיונים האחרונים. הם אמרו לנו כמה זה העלות התקציבי ואנחנו שחררנו אותם, שזה העלות התקציבית. כי תסתכלי.

לא, אז אני שואלת איפה הכסף?

יש כסף אם הם ידרשו אותו. הם היו בהתלבטות אם לתת להם את זה. סליחה. אסתר בוכשטב?

אף אחד לא דרש את הכסף, רק שאלה. אף אחד לא דרש?

לא הביאו את התיקון. הם בכלל לא התכנסו לסיפור של השורה התחתונה.

והאוצר יממן 100% הכרה? למה אנחנו שוב פעם דנים בזה? עשינו כבר מלא דיונים.

שנייה רגע, מירב. הם לא פתרו את זה.

אני לא מצליחה להבין את זה. שלושה דיונים כבר עשינו.

גם חמישה ושישה אם צריך. הם לא מתכנסים.

אני רוצה להגיד כמה דברים. אני קודם כל מתנצלת שלא הגעתי, אני כבר לא יכולתי.

אני רוצה להסביר משהו מאוד בסיסי. אחד הדברים שלא מבינים מה קורה למשפחות שהזמן עובר והוא לא לטובתנו. האירוע של החטיפות לא נגמר, הוא מתמשך. המשפחות נמצאות מה-7 באוקטובר באותו אירוע. גם המשפחות ששבו להם חטופים בחיים וגם משפחות ששבו לקבורה. כולנו בתוך האירוע. והזמן שהצטבר ועובר הוא רק מזיק.

אנחנו מרגישים שהמדינה לא איתנו. בתקופה האחרונה כולנו חווים את התחקירים של הצבא, זה דבר שצריך להבין מה עובר על המשפחות. כולנו בתוך ההפקרה שהייתה ב-7 באוקטובר. ואנחנו ממשיכים את זה בתחושות שהמדינה עובדת, אבל היא עובדת לאט ויש לה זמן עם הזכויות ועם הזכאויות של המשפחות ושל החטופים, של השבים. כול לאט-לאט, לכולם יש זמן.

למשפחות אין זמן. אנחנו נמצאים בתוך מצב שהוא בלתי אפשרי. אני לא יודעת כמה להסביר את זה. ואני חושבת שהאמון שלנו במדינה הולך ופוחת. ותבינו, אנחנו היינו מאוד תמימים לפני שנה, שבאנו ואמרנו 100% ואמרתם לנו 50%. הלכנו אתכם. אבל עברנו זמן, והזמן הזה לרעתנו ולרעת המדינה. ואני אומרת את זה לא רק מהמקום שלי כמשפחה, אלא המקום שלי כאזרחית המדינה.

המדינה צריכה להבין שהיא מאבדת את התושבים, את האזרחים שלה, בתחושה שהם מרגישים. שמשפחות הולכות למימון המונים אותי זה קורע. כי זה אומר משפחה שעברה את הסיוט הכי גדול בחיים שלה לא מאמינה שהמדינה תהיה לצידה. היא מחפשת שהאזרחים יעזרו לה. זה לא יכול להיות.

תאספו את עצמכם רגע ותעשו את זה הרבה יותר בזריזות. ואל תספרו על כל מיני דברים שמעכבים. כי אנחנו שומעים, אנחנו נמצאים בכנסת כל שבוע. זה שבוע מיוחד שלא הגעתי, אבל אני שומעת איך תקציבים עוברים מפה לשם הרבה יותר בזריזות ועל דברים הרבה פחות דחופים.

כספים קואליציוניים רצים בזריזות, תאמיני לי. מיליארדים.

אני אומרת דברים מאוד קשים כרגע. אני מרגישה שאני אומרת את זה בכאב. כשאני רואה משפחה שעושה מימון המונים נקרע לי הלב עליהם. כי זה אומר שהם לא מאמינים למדינה שלהם שתדאג להם.

ואנחנו לא מדברים על מה יקרה מחר. משפחות לא יודעות מה יקרה להם בעוד 10 שנים. וצריך לזכור את זה, אף אחד מאתנו לא יודע מה קורה לאנשים שחזרו מהשבי הנורא הזה, למשפחות שחוו את החוויה הזאת, והמדינה לא עומדת לצידנו. תודה.

תודה.

אתם יודעים, זה מצחיק אותי שאתם מדברים על זה שזה אירוע אוצרי ותקציבי. יש לי פה את הטבלה של נציגה אוצר שהשאיר לנו וזה שישה מיליון פער שנתי. מי שמבין בתקציבים יודע שזה - - -

לא, זה רק המענק, זה לא זכויות.

כן, אני דיברתי על מענק. האמיני לי, אם הייתם באים ואומרים אישרנו את הסיפור של המענק, שישה מיליון. טיפה בים של תקציב מדינת ישראל. ואז הייתם הולכים, עושים עבודה יותר שקדנית על המעטפת, תוך כדי מה שאתם נותנים – בסדר, נראה לי המשפחות היו מגלות סובלנות.

סליחה על ההתפרצות, בחצי יום חמישה מיליון נתרמו בגיוס המונים לירדן ביבס, ואתם פה כבר שנה וחצי דנים על שישה מיליון.

הדיון הוא לא על שישה מיליון, כמו שאמרתי קודם. הדיון הוא יותר רחב.

ובגלל שניתן לכל המשפחות מענה מיידי, ניתן להם תט"ר, אז בעצם יש לנו את היכולת להתכנס ולדון - - -

לא, אין. ואני אסביר למה. כי באות אליי משפחות ואומרות לי שהורידו להם מ-100% ל-50%. וכאשר אוהד אומר אני מקבל 50% קצבה. אתם לא, אתם מפספסים פה משהו.

ואני שוב אומרת, תראו, זה בסוף לא יעזור. אם אתם לא תעשו עבודה באמת להבין שאתם לא במקום הנכון, אתם מתרחקים מהמשפחות בפער הזה. אתם גוררים מבחינת זמן גם מייצרים פער. אתם גם מול מקבלי ההחלטות מייצרים פער. אז זה לא הגיוני. כאילו, תעשו רגע חשבון נפש.

שאלה מירב ובצדק, למה היא זוכרת שהיא נכנסה לדיון פה לפני כמה חודשים. היא אומרת איך יכול להיות שעדיין מתנהל הדיון הזה? לא קורה לנו הרבה שיש אירוע שהוא לא פתיר.

אבל אושרה, אני גם הולך לשיטתך. כי פה מדובר על 100% מהשבים. וגם בדיונים האלה נאמר שלא 100% מהשבים מבקשים את ההעברה ל-100%. זאת אומרת, אנחנו לא מדברים על מלוא התקציב. גם אם את אומרת שזה לא בדיוק שישה מיליון, בהכרה, בזכויות.

הזכויות זה הרבה יותר.

בסדר. אבל עדיין אנחנו לא מדברים על 100% מהשבים.

לא, אנחנו מדברים על 100% מהשבים. אני אסביר.

אני הולך על השיטה שלה שלא כל ה-100% ביקשו. ולא כולם רוצים. אז אנחנו לא מדברים על 100% מהסכום.

זה לא רציני הסכום הזה, באמת.

כולם פה בוורטיגו.

מי כאן רצה? אני רוצה לסכם את הדיון הזה, כי אנחנו רואים שהוא, תכף אני אשאל מה זמני ההתכנסות שלכם. כי יולי לא מתקבל על הדעת בשום צורה.

רגע, אפשר רק שאלה אחת לפני? בעצם את מהמינהלת. והתקציב הזה שמתנהל פה כבר חודשים ארוכים, בישורת אחרונה אמרת?

כן.

את יכולה לתת לוח זמנים?

אז אמרנו שאנחנו בתהליך מואץ ואנחנו רוצים להביא את זה במושב הקרוב.

איזה מושב קרוב? על מה את מדברת?

עד סוף יולי.

מושב הקיץ את מדברת?

כן.

הבנתי. מושב קרוב זה עכשיו.

לא הכנס הקרוב.

זאת אומרת מושב הקיץ? תגידי, רגע, אבל זה לא אמור להיכנס בתקציב?

זה לא אמור להיכנס בתקציב.

הכסף הזה לא אמור להיכנס בתקציב עכשיו?

כמו שאמרתי קודם, משרד האוצר הוא חלק מהדיונים הבין משרדיים שעושים. הם מכירים את הסוגייה ואנחנו מתכנסים לזה. כאילו, יקצו לזה תקציבים.

תקשיבי, אני הרבה שנים פה. את כאילו, אני מבינה אותך, אני גם לא אוהבת להגיד משהו על השליח, אבל זה כאילו, באמת, התפתלות מפוארת. כאילו, נתכנס, מושב הבא, נביא את הכסף.

זה אירוע חריג.

האירוע מאוד פשוט בעיניי. מאוד פשוט. אם יש שר אוצר שמגויס, הוא בא, אומר ומשחרר את הכסף. אם את חושבת שיעבור כאן תקציב ב-2025 ובכנס הקיץ את תביאי תקציב של מיליונים והוא יאשר, את חושבת שאנחנו כאן כנראה, לא יודעת.

שוב, האוצר הוא חלק מהתהליך.

אין דבר כזה שאנחנו נאשר עכשיו בוועדת כספים לצורך העניין 182 מיליון שקלים למניעת השתמטות מישיבות, לצורך העניין, ולא יהיה שם 100 מיליון שקלים - - -

ואומרים לך את זה שלושה יושבי ראש סיעות.

חברת הכנסת.

מישיבות, למנוע שהם לא יפלו מישיבות ויהיו נוער בסיכון. באמא שלי, גם אני קראתי. הייתי בהלם מזה כמוך. אבל זה מהישיבות.

שוב, בגלל שזה ניתן. התקציב ניתן, זה ניתן להם, רק לא בחקיקה. זה ניתן להם.

לא ניתן להם, זה לא נכון. הוא ניתן רק אם ביקשת. חלק מבקשים. אבל לפני שאני מסכמת, תודה. אני רוצה בבקשה, סיוע, סליחה, כמעט שכחתי אתכם. אני אתן תכף לארגונים.

הסיוע המשפטי, מי פה?

רגע, אז אנחנו עוד נסגור את האירוע הזה?

הסיוע המשפטי. הם מייצגים את המשפחות בעיקר.

זה אירוע חריג ולכן גם הזמן הוא חריג.

הזמן הוא גם, שנה ומשהו דנים על זה.

לא, אבל אם לא יביאו את זה כסעיף תקציבי בוועדת כספים ויביאו את זה בכנס הבא.

למה שיביא? ראש הממשלה אחראי על המינהלת, אין אבא ואין אמא. את מבינה למה אנחנו כל הזמן מזמינים אותם לפה? בבקשה, הסיוע המשפטי.

הסיוע המשפטי, כפי שכבר יודעים, הציף בעבר את הקושי של המשפחות בתביעות האלה. כל עוד לא יהיה מענה אחר אנחנו נמשיך ונייצג ונגיש את הפניות לוועדות.

מה המצב שלהם כרגע, של המשפחות?

אני כן אגיד שזה בתהליך מול ביטוח לאומי ואז אנחנו עושים. זאת אומרת, זה ועדות בלי נוכחות. זה תהליך מאוד מהיר. יחד עם זאת - - -

הביטוח הלאומי עושה כל שהוא יכול, זה אנחנו יודעים. אנחנו גם מעריכים את הדבר הזה.

אני אומרת שכל עוד אין מנגנון אחר אנחנו נמשיך ונלווה את המשפחות לעשות את זה. אבל הקושי של המשפחות שלא רוצות להגיע למקום הזה, זה כבר הצפנו אותו ואנחנו מכירים את המורכבות המאוד גדולה של המשפחות בעניין הזה.

כרגע ככל שיש שבים שמעוניינים, אז אנחנו כמובן ממשיכים ועושים את הפרוצדורה הזאת.

שלצערנו, לא כולם נמצאים בהלך ובמצב הרגשי.

את יודעת להעריך מה העלות כולל הזכויות? סליחה.

תודה. שנייה ואני אתן לך לשאול אותה.

לא כולם במצב רגשי לבקש ולהגיש את הבקשות, ממה שאני מבינה מהסיוע.

מי שמעוניין אנחנו כמובן בקשר ופונים. מי שמעוניין לעשות את התהליך, אנחנו בשיתוף עם ביטוח לאומי עושים שזה יהיה מהיר וכמובן קל. אבל אנחנו יודעים מהמשפחות את המורכבות ואת הקושי. ושיש משפחות, ששמענו את זה בעבר, שלא מעוניינות בתהליך הזה ושזה קשה. את הקשיים הרבים כבר הצפנו ודיברנו והשיח הזה שמתנהל.

תודה. קרויזר, מה רצית לשאול את אושרת?

רציתי לשאול את אושרה אם היא יודעת לתת הערכה תקציבית של הזכויות? זאת אומרת, כלל המעטפת.

אני חושבת שנכון שנציג אוצר יגיד.

יש פה? אין נציג אוצר.

הוא היה פה. הוא נתן גם בפעם הקודמת, כולל המעטפת. והוא אמר אז לדעתי הוא הוסיף לזה סך עלות, הוא אמר שסך הכול עלות 16 אז הוא אמר, משהו כזה. כן, כן, הוא אמר. הוא פרט את כל הזה.

נו, אז שישה מיליון זה גם הזכויות, זה לא רק המעטפת.

יש סעיפים שלא נכנסו.

חבר'ה, בסדר. ועדיין, כיוון שאנחנו גם היינו שרים וגם היינו בזה ועברנו בכל המסדרונות ועשינו תקציבים ויושבים פה יושבי ראש סיעות אנחנו יודעים שזה לא עבודה שמצדיקה את הזמן הממושך. וזה היה צריך לבוא לפני התקציב. ומי שלא הביא את זה לפני התקציב חטאתם לתפקידכם.

וזה לא שתגידו שלא עזרנו לכם. היינו פה אתכם כבר למעלה מחמישה דיונים.

תכף אנחנו נגיע לסיפור הזה של הגיוס ההמוני.

ליאורה סלע דוד, מועצה אזורית אשכול, מטה החטופים.

זה כבר דיון חמישי, שישי, לא יודעת כמה, שאני פה. הרבה זמן לא חשתי ייאוש עמוק ועצב עמוק, למרות העצב העמוק ב-7 באוקטובר, למרות שחווינו תחושות שלא חשבנו שהן קיימות. אז היום, אני אפילו קצת מצטערת שבאתי. כי זה שובר וקורע.

קודם כל תודה למשפחות. כי אם יש משהו שנותן לכולנו כוח להמשיך, ואני מרשה לעצמי לדבר בשם כולם, אבל אם יש משהו שנותן כוח להמשיך זה המשפחות. כי לידם קטנו. אם הם יכולים והם ממשיכים והם נאבקים והם לא מוותרים והם לא נחים, אז מי אנחנו שלא נהיה שם גם?

יחד עם זאת, חשוב לי לציין שיש משהו גם עוצמתי באנשים שאינם חלק מהמשפחות ואין להם קרוב משפחה או בקרבה כזו או אחרת שהוא מהחטופים, ויש אלפי אנשים שאין להם מישהו מקרבה כזו או אחרת שלא נחים. קמים בבוקר או אם הם הולכים לישון בלילה ולא נחים, למרות שאין להם קרבה משפחתית. ויש בזה משהו מאוד עוצמתי.

זה מאוד מתחבר גם לכל מה שהמשפחות אומרות. לא יהיה פה שיקום לאף אחד בשום צורה שהיא עד שכל החטופים יהיו בבית כולם כולל כולם, החיים לשיקום והחללים לקבורה ראויה, מכבדת. אף אחד מאתנו לא יוכל. ואני לא אומרת את זה רק כתושבת האזור או כתושבת העוטף. אני אומרת את זה בשם כל תושבי מדינת ישראל. לא תהיה פה שום סגירת מעגל, לא תהיה פה שום אפשרות לשיקום.

באמת, אני מקשיבה לדיון, ואני מאוד מעריכה, והן יודעות את זה, את כל אחת ואחת מהנשים שעומלות כבר המון זמן כדי לייצר, כדי להיטיב עם החטופים ששבו, כדי להיטיב עם המשפחות שלהם, כדי לנסות להקל. אבל אני מרגישה שנכנסתם לאיזה שהוא סחרור סביב משהו מאוד מאוד ספציפי שהוא רחוק מאוד מלהיות ראוי ומתאים ומספק לחטופים ששבו ולמשפחות שלהם.

הייתי מבקשת שתצאו רגע מהמקום הזה ותעלו רגע למעלה ותבינו כמה זה מגוחך. דיון כל כך הרבה זמן, כל כך הרבה דיונים של כל כך הרבה גורמים, של כל כך הרבה אנשים, של כל כך הרבה גופים, של כל כך הרבה דברים, על כלום.

אל תדאגי, אני לא מתייאשת. אני עשיתי את המסע לארץ ברגל, אני נחושה. נחושה. מדבריות עברתי.

אז אני פונה אליכם עכשיו. כי באמת, המינהלת בסופו של דבר זה גוף ביצועי. ושוב, אני כולי מלאת הערכה לכל אחת ואחת שעוסקת במלאכה.

אבל אני פונה דווקא לנבחרי הציבור. המינהלת היא גוף ביצועי בסופו של דבר, שפועלת בתוך מסגרת וגבולות מאוד מאוד ברורים שניתנו להם. ותקציבים שלא ניתנו להם. גם לא יינתנו כנראה. אני באמת מבקשת מכולם צאו רגע מהריבוע הזה. מדברים פה על פיפס קטן.

את אולי צודקת. אולי בתוך ההנחיות שניתנו לכם, אושרה, האם ראש הממשלה הנחה אתכם לא לתת את הקצבאות האלה?

הוא לא יגיד את זה.

מה זאת אומרת?

האם קיבלתם הנחיה מהשר האמון עליכם, שזה ראש הממשלה, לא לתת ולא להתקדם עם הסוגייה?

לא, לא קיבלנו שום הנחיה כזאת.

אוקיי.

אין שום התייחסות.

רגע, עוד לא סיימתי.

אני צריכה לסיים.

אני יודעת, אני מבקשת. רגע. כדי שלא נגיע למצב כזה של שנה וחצי, נדרש פה גוף, אני חושבת אחר. המינהלת צריכה להתעסק בזה, אבל חייב פה איזה שהוא גוף הרבה יותר מצומצם, הרבה יותר יעל.

יכול להיות שזה צריך להיות תחת הביטוח הלאומי.

שמלווה כל חטוף וחטופה ומשפחותיהם בצורה tailor made. ולא, גם היום, אתם אומרים שיש מעטפת. אבל כאשר שומעים את המשפחות שומעים משהו אחר. כי אם זה קשור לזה, אז תפנו לזה. ואם זה קשור לביטוח לאומי תפנו לבן האדם הזה. ואם זה ביטוח לאומי אז תפנו לזה.

ליאורה, סליחה שאני עוצרת אותך, אבל זה עובר את הגבול של המשפחות. זה אומר שאנחנו יודעים לדבר בשם עצמנו ותודה. ואנחנו יש לנו דו שיח עם המשרדים וגם עם השרים וחברי הכנסת. ומה שאת בעצם אומרת פה עכשיו זה קצת להשתמש בנו.

לא, לדעתי זו לא הייתה הכוונה שלה.

אז אני אומרת, בגלל זה אני מדייקת ומבקשת, אם יש משהו להעלות ואם את צריכה את זה עבור המועצה שלך, כדי לטייב את האפשרות שלך מול המשפחות, המענה מול המשפחות, אחלה. אבל בבקשה - - -

אולי אני מקיימת שיח עם משפחות שאת לא.

בגלל זה אני אומרת שאת צריכה לנהל את השיח, אבל זה לא פה.

נעם, לדעתי הכוונה שלה היא כוונה טובה. אבל יכול להיות שצריך גם להיזהר בדברים. בגלל שיש קפסולות.

אני אדייק את דבריי, לא דיברתי בשם המשפחות.

זהו. לכן גם בואו נצא מנקודת הנחה שאף אחד לא מדבר בשם כולם. כמו שאנחנו יודעים, המציאות היא כל כך מורכבת שאף אחד לא מדבר בשם כולם. אנחנו אולי כנבחרי ציבור גם בעצמנו לא יכולים לדבר בשם כל הציבור. אנחנו משתדלים בתוך זה, כמו שהמשפחות מביאות זוויות רבות. בסוף צריך שהממשלה והגופים המבצעים יתנו את המענים כמה שיותר באופן רחב שהם יהיו מדויקים. יש דברים שהם מה שנקרא רוחביים. על זה ברור שצריך להביא כל הזמן פתרונות שהם מותאמים. ראינו, הגבול של המציאות הוא עולה על כל דמיון. על כל דמיון. הפגיעות שחוו משפחות, בין אם זה רצח וחטוף ולפעמים משפחות שבכלל כל המשפחה נמחקה, אומנה בתוך זה ומשפחות שהדודים מגדלים. יש כל כך הרבה דברים לצערנו.

אבל אני אומרת תתחילו ליישר את הדבר הזה.

אני רוצה רק בשביל הפרוטוקול, אין פה שום דבר שנוגע למועצה שלי והמועצה שלי לא מקבלת מזה כלום.

עו"ד שי סומך.

כן, משרד המשפטים. אני מלווה את הנושא הזה מה-7 באוקטובר, את הנושא של זכויות החטופים והשבים ובני המשפחות.

כן. יכול להיות שאתם חסם בהתקדמות או יכול להיות שלא.

אני רק אציין. מאז שהוקמה המינהלת יש שינוי מאוד גדול מבחינת הטיפול בנושא. כולל בנושא הזה, הם עושים כל מה שניתן.

המינהלת הוקמה מלכתחילה לפני שחזרו השבים.

לא. למשל בחקיקה הראשונה שהייתה, לגבי הזכויות של בני המשפחה של החטופים היא לא הייתה.

המינהלת קמה לפני חזרת השבים. ואנחנו בדיון על השבים ועל המעטפת.

לא, אני יודע.

אני אגיד לך שהמינהלת קיימת ממתי?

מינואר הייתה החלטת ממשלה, אבל מרץ.

אבל הם התחילו לבדוק לפני. הם התחילו לעבוד לפני.

לא.

כי אני יודעת שגל קיבץ סביבו, שנייה, נספר.

הם עבדו עוד לפני זה באלון.

הם עבדו, אנחנו יודעים שהם עבדו. כי אנחנו עצמנו היינו בקשר איתם כנבחרי ציבור. לדעתי הם הוקמו כבר - - -

ירון מונה במרץ.

המינוי הפורמלי.

אבל הם לא התחילו לעבוד לפני זה. הם היו תחת משל"ט מהלב.

לא. אבל אני חושב שהוא מדבר על המענים של משפחות החטופים, ששם ממש בהתחלה שזה קרה מאוד מהר.

אוקיי, שי, תמשיך.

אני רוצה להגיד שהשינוי הוא גדול והמינהלת עושה כל מה שניתן, כולל באירוע הנוכחי. זה צריך להיאמר. אין חסם משפטי.

אתם עוזרים להם לפתור? החסמים המשפטיים לא קיימים.

לא. כבר בסיבוב הקודם של ה-50% נשאלה שאלה משפטית אם אפשר לתת רק לשבים ולא לתת לפדויי שבי אחרים והתשובה הייתה חיובית והשאלה נבחנה גם עכשיו באירוע הזה של ה-100% וגם כאן אין שום קושי משפטי לתת לשבים את זה.

מצוין. אני מודה לך על ההבהרה הזאת. אז חסם משפטי אין לנו. חסם אוצרי אני אומרת לכם שאין לנו, כי אנחנו מכירים את המספרים.

לא, יש חסם אוצרי. כי אם היה את הכסף לא היית יושבת פה.

אני לא מאמינה שהוא לא רוצה. היא אמרה קודם, תגידי, מישהו אמר לכם אין לנו דרך לתקצב את זה?

הוא לא תקצב את זה, נו באמת.

זה לא אמירה שאין דרך לתקצב, אבל זו אמירה שצריך להקצות לזה תקציב.

אתם ביקשתם את התקציב?

זה חלק מהדיונים, בוודאי.

ברור שהם ביקשו, נו, מה?

האוצר מתנגד לזה?

אני לא אומרת שיש התנגדות, אני אומרת שיש דיונים סביב זה.

אני שאלתי האם הייתה התנגדות לאורך הדיונים של האוצר.

אם האוצר היה בעד, כי כמו שאמרתי, האינטרסים המגזריים שלו יש לו, לא היית יושבת פה שש פעמים.

אבל הנציג של האוצר היה פה בדיון הקודם. את יודעת מה הוא אמר? הוא לא אמר שהוא מתנגד.

אז הוא גם לא אמר שהוא תומך.

כי הוא רק אמר כמה זה.

אני חייבת ללכת לבט"ל. זה בדיחה, סליחה. אם הוא היה אכפת לו, כמו שהוא זורק, לכו לוועדת כספים, למיליונים שהוא זורק על החברים שלו, לא היית יושבת פה ומתפתלת. את אישה ראויה. פנינה, בכלל כל הכבוד על אלף דיונים. אבל זה לצחוק לנו בפרצוף. אני בכל מקרה צריכה ללכת. תודה.

האם הייתה התנגדות של האוצר?

שוב, אמרתי, האוצר איתנו, חלק מהדיונים.

לא. מה זה האוצר איתנו חלק מהדיונים? לא, לא, זו לא השאלה שלי. לא שאלתי כמה פעמים האוצר אתכם בדיונים. אני לא יודעת, באמת, אני הייתי באולפן. הבעה בעל פה דווקא זה הצד החזק שלי. האוצר, האם האוצר הביע התנגדות לאורך הדיונים לתקצב? כי אני לא שמעתי אותו אומר מילה על התנגדות. אני יכולה ללכת למקום הזה ולהגיד שר האוצר לא ממן.

לא, קודם כל אני לא רוצה לדבר בשם האוצר. אבל אני אומרת שהאוצר חלק מכל התהליך והם יושבים בכל הדיונים. ומנסים לבוא ולתת את הפתרונות האלה. וכן, צריך למצוא לזה מקור תקציבי, צריך להגיד את זה.

בסדר, זה ידוע. אין דבר כזה שלא מוצאים מקור תקציבי. אבל כל עוד לא הייתה התנגדות אני גם לא יכולה לבוא בטענות למשרד האוצר. אני לא חושבת שזה הסיפור. הסיפור הוא, את אמרת קודם שאתם רק צריכים לעשות את תיקון החקיקה.

אנא הואילו בטובכם לשבת על הזכויות האחרות, כי אנחנו לקראת סיכום. ולהגיע לישורת מה צריך לתת, מה לא צריך לתת. כדאי מאוד גם אחר כך להעביר את זה לעוד עין, למשפחות אם תרצו. אבל אני רוצה להתקדם. אנחנו רוצים להתקדם. יולי זה לא בא בחשבון. אלא אם כן אתם רוצים נזק. אתם בסוף תתנו את זה, תקשיבו, טיפ. אלא אם כן אתם רוצים נזק לשמה של מדינת ישראל.

לא, אמרנו, בסוף הכסף יגיע.

לשם של המינהלת שעושה, בדיוק, לשם של המינהלת. אסטרטגית זה לא לפעול נכון.

רן מלמד, נקודת מפנה, לפני שאני מסכמת.

תודה. אני רוצה להתחבר, ברשותך גברתי, לדברים שאמרה עו"ד בסוק. אבל להפנות אותם בין השאר לחה"כ קרויזר. אי אפשר לחכות ליוני, אבל גם אי אפשר לחכות לסוף מרץ. זה צריך לעבור, ואמרה נכון חה"כ בן ארי, זה חייב לעבור בתקציב עכשיו.

נכון. אם לא תכניסו את זה עכשיו חבל על הזמן.

חה"כ קרויזר הוא היחידי שנמצא פה מהקואליציה.

הוא כבר לא בקואליציה.

הוא חצי בקואליציה.

אופוזיציה.

רוצים אותו בקואליציה.

הוא איתנו, זה מה שחשוב. הוא איתנו בליבו מתחילת הדרך.

הוא בליבו במקום הטוב, אבל הוא עכשיו צריך לעשות מעשה. צריך להגיע למצב שבו בשבוע הבא החוק הזה עובר כחלק מהתקציב. וסליחה שאני אומר לך, יושבים פה משרדי ממשלה ומסובבים את הציבור. מסובבים אתכם ומסובבים אותנו.

הם לא מסובבים אותנו. לדעתי אני אומרת לך, זה מבזה אותם. זה לא אותי.

לא ניתנה לך פה היום תשובה ברורה ואמיתית לאף אחד מהשאלות המרכזיות שאת שאלת. הכול היה מסביב. אין כזה דבר אנחנו דנים, אנחנו מתקרבים, אנחנו מדייקים. צריך היה להגיע - - -

אתה נוגע בנקודה אחת מאוד חשובה.

אני אומר את זה, אני מבקשת שתעבירי, ואני מבקשת להוציא לו הזמנה נוספת.

שמאז התיקון של חוק לפדויי שבי עבר מספיק זמן שידענו שהוא נכון לשעתו.

בדיון הבא אני מבקשת שהוא יגיע.

אני אגיד את זה בצורה אחרת. שנשיאת בית המשפט העליון דאז דורית בייניש פרשה היא פרסמה את פסק הדין האחרון החשוב שלה. אני חושב שיעל קסטן שנמצאת פה, שעבדה איתי אז בעמותת ידיד, זוכרת. זה היה פסק דין בעתירה שמאפשר בדרישה לתת לאימהות חד הוריות להשתמש ברכב ולהמשיך לקבל קצבת מזונות. היא מאוד התגאתה בפסק הדין הזה.

נכון, פסק דין חשוב.

אני רק שאלתי אותה למה זה לקח לך לעזאזל שש שנים שהגעת אליו? ופה אני בא ואומר לכם את אותו דבר. אין כזה דבר שזה התחיל ביוני והיום אנחנו פה אחרי חמישה דיונים וזה ממשיך. אתם צריכים לשים לזה סוף היום. להפסיק לתת לממשלה לגרור רגליים.

אתם אומרים שאתם מפקחים? אתם אומרים שאתם מחוקקים? קחו את זה ותעשו את זה אתם מהיר, עכשיו, על אפם ועל חמתם ותראו איך זה מסתדר לכם. אני ממש מתחנן מכם, תעשו את זה היום. אל תתנו להם לגרור אתכם עוד שבוע או עוד שבועיים.

תודה. מאירה, את רוצה עוד משהו?

הערה. חה"כ קרויזר, חה"כ ולדימיר בליאק וחה"כ גלעד קריב עשו את החוק הראשון ועשו את זה בעזרת משרד המשפטים, אולי חודש אחרי. ממש חודש. אפשר לעשות תיקון שם, אפשר להרחיב את החוק הזה. אני לא מבינה למה אנחנו נמצאים פה.

פנינה, את זוכרת שיש את החוק של האלמנות והיתומים של משרד הביטחון והאוצר - - -

קיבלנו שלושה חודשים, לא נוותר. אנחנו נקבל יותר.

אנחנו נמצאים, תראי, אני זוכרת שני חוקים: החוקים של המילואימניקים, החוק של הארוסות והחוק של חה"כ קרויזר והחברים. וזהו. שאר הדברים לא התקדמו.

למה? דמי לידה למילואימניקיות הבאנו.

כן, אמרתי את המילואים. זהו. אבל יש עוד לפחות 10 הצעות חוק שלא קרה כלום. שזה נשאר אותו דבר כמו שזה, בדיוק אותו דבר.

אגב, מה שהיה אמור לעזור לכם זה להסיר את ההתנגדויות שלכם מהחוק שאנחנו הבאנו ואז זה היה עוזר לפחות את התשתית.

אני רוצה לסכם את הדיון הזה. חברים, תרצו להגיד משפט, כי אנחנו צריכים לסכם.

רק נבקש לדעת לגבי מימון המונים, התייחסות של המינהלת.

קודם כל אני אתחיל בזה שאנחנו לא יכולים להתחרות עם גיוס המונים. כן ככל שיש ריבוי שכול יש בעצם זכאויות שהן נוספות. המדינה נותנת מענה רחב. יכול להיות שהוא לא מספיק לכולם, אבל הוא מענה מאוד רחב. וגם היא יודעת לתפור בעצם חליפות אישיות ולתת מענה מורחב למי שזקוק לזה. אז כן ככל שהמצב מורכב יותר הזכאויות והתגמול בהתאמה.

אני לא רוצה להיכנס לכל העולם של החסד וזה, שזה משהו שמשפחות בוחרות ללכת. חלקם בני המשפחה בעצם שמלווים אותם, חלקם משפחה יותר קרובה. אני כן חושבת שנעשה הרבה אי דיוקים בהצגה של מה המדינה נותנת ובמענה שיש למדינה. אגב, לפעמים גם למשפחה מאוד קרובה. אז זה משהו שאנחנו כן צריכים לדייק את המענים שניתנים, שניתנים לצמיתות, לכל החיים. ולא משהו שהוא מענה שנפסק.

לא מפרסמים.

כמובן זה מפורסם, ודאי.

אני לא ראיתי.

יש על זה פרסומים.

אושרה, מתוך ה-33 שחזרו יותר מידי פנו לעשות מימון המונים. זאת אומרת, בזמן כביכול אפס לעומת מה שאנחנו כרגע הצגנו פה. אני חושבת שמן הראוי שתבחנו את זה קצת יותר לעומק ותבינו. אני מבינה שצריך לבחון את הדברים, אבל אני חושבת שלא סתם הם יצאו וגייסו סכומי כסף. באמת, אין לי מה להגיד. אבל כנראה זה הצורך שלהם. והמדינה לא עונה על הצורך הזה וזו הבעיה.

אחרי שאנחנו חוקקנו ביוני את חוק פדויי שבי. שלא קרוב אפילו לתת להם מענה. והיינו פה בביזיון על המשא ומתן שניהלנו בוועדת העבודה והרווחה לגבי זה. אני הרגשתי לא נעים אז. והיום, אני משפילה מבט, כי זה בדיוק מה שביקשנו ולא קורה. ולכן הם יצאו לגיוס המונים. כל אחד בדרך שלו וכל אחד לסכום שלו. אבל עדיין הם יצאו פה לגיוס המונים וזה אומר הרבה.

אני אגיד בהקשר הזה שחייב להגיד שהמענה של המדינה הוא גם לא חד פעמי. זה לא איזה שהוא מענק שהם מקבלים ואז זה נגמר.

מה, של ה-65,000?

זה מענק התארגנות, אבל יש מענה לכל החיים, לצמיתות.

אנחנו מכירים את המענים, אלה מענים אישיים. אבל במדינת ישראל, אם אתה רוצה לקנות בית למשל, אז זה עולה, כמה עולה היום בית סטנדרטי? שלושה מיליון?

בקיבוצים 250,000.

אז אם בן אדם לא חזר לקיבוץ.

אבל זה אירוע אחר שמטופל על ידי מינהלת תקומה, צריך להגיד את זה.

לא.

אי אפשר להעביר אותנו בין משרד למשרד.

לא, הוא לא מטופל. אני אגיד משהו, משהו פה לא תקין. יש דברים, ואני אומרת לכם, צריך להסתכל ולהבין, אף משפחה לא אוהבת לצאת בגיוס המונים. אף אחת, הם עושים את זה בכוח.

הקיבוץ, אנחנו לא יודעים לעשות את זה.

אני לא רציתי להיכנס לזה, כי אני באמת לא הייתי בדיון של הסוגייה הרחבה הזאת והמשפחות גם שאנחנו עדיין לא צללנו. אני רוצה שתפתרו את הסוגייה הזאת כדי שנוכל להתקדם. אבל עולים פה דברים, אתם צריכים לעשות ישיבה משותפת עם מינהלת תקומה לטפל באירוע.

רגע, ודאי שיש ישיבות משותפות. ואני אגיד גם בהקשר הזה, לזכותה של מינהלת תקומה. יש הבנה שהשבים שחזרו עכשיו יצטרכו זמן לשיקום ולכן מינהלת תקומה נותנת מענה ייעודי, ייחודי. היא נותנת להם אופציה רחבה יותר לשנה שלמה, עד שהם יעשו את הבחירה אם לחזור לקיבוץ או לא לחזור. היא נותנת מענה כפול וזה משהו שצריך להגיד לזכותה.

טוב. יואב, לסיכום.

בכמה משפטים אני רוצה להגיד סיכום. דבר ראשון, אני עוד פעם מבקש, כאשר מדברים על כל הנושא הזה להגיד השב או החטוף ומשפחתו. זה להזכיר את משפחתו של החטוף או השב כאחד. אנחנו יודעים שתיקון חוק פדויי השבי מתעסק רק בשבים פחות או יותר. ויש את משפחתו, שאמונה על שיקומו של השב שבו אין כמעט נגיעה. זה אחד.

נתייחס כל מה שמבקשים בסוף זה עניין שגם חלק מתחילת השיקום. זה הכרה וזה אמון שאבד. וזה יציבות וביטחון כלכלי לשב ולמשפחתו וזה לקיחת אחריות שמחפשים לשב ולמשפחתו. ובגלל שאין את כל אלה מהמדינה יוצאים לגיוס המונים כי חלק מזה כך מקבלים, גם את ההכרה, גם את האמון, גם את הביטחון וגם מקבלים את האחריות שבעצם הציבור לוקח על מי שחוזר. וזה כל מה שהשב ומשפחתו רוצים. וחלק גדול מזה זה מה שהם מקבלים בגיוס ההמונים. אלה נקודות למחשבה שתחשבו.

אני יושב פה, אני אסכם בסוף במשפט אחד, אבל הכי מפתיע אותי בעולם. שישבנו עם יצחק קרויזר ובליאק וקריב, בהתחלה, גם החוק הראשון היה מאה אחוז והיה מענק פדויי שבי של 5,500 שקלים שגם מתייחס לשבים הקודמים מהשבי. ומענה טיפולי לכל החיים. אמרו לנו שימו את הרגל. זאת אומרת, ידענו כבר אז שזה המינימום שצריך. זה המינימום. מה שמדברים, אני מדבר רק על המינימום. ידענו שזה המינימום. אמרו שימו את הרגל בדלת, אחר כך תפתחו את הדלת.

אז אולי טעינו ואולי לא, אבל כבר ידעו את זה מההתחלה, זה לא פתאום כמו שהופתעו איך אלי שרעבי חזר כאילו. מי שהופתע, אני הופתעתי ממנו. אין הפתעות, לצערי.

דבר אחרון שאני אגיד, התחושה שאני יוצא מפה, לצערי, אני אומר שזה כאילו מרגיש לי עוד איזה שהיא מחצית במשחק של עוד כמה מסירות ברחבה. תודה.

תודה רבה. קודם כל, להודות לך יואב, להודות לך נעם. להודות לאסתר. אסתר, את רוצה לומר משהו לסיכום?

אין צורך, תודה.

להודות לאסתר, כמו שאמרתי. וגם להודות לכם, משרדי הממשלה. אבל אושרה, יולי לא מתקבל על הדעת. אתם לפני חודש ימים או יותר אמרתם שתוך שבועיים כבר תבואו עם הכול מוגמר. הזיכרון שלי, ברוך השם, לא בוגד בי.

אני חושבת שהפגיעה היא פגיעה בציבור ובאמון הציבור. שהדברים שלכם לא עקביים, לא סיסטמתיים, התשובות לא שלמות. אתם קיבלתם מינויים שהם סופר רגישים, במינהלת אני מדברת. המינהלת היא סופר רגישה ואמורה לעשות את זה ברגישות הכי גדולה. וזה לא משתקף שאתם מבינים את החובה החוקית שלכם גם לתת את התשובות וגם לעמוד בקצב.

כמו שאמרתי, עדיף להיות קוהרנטיים ולומר אני לא רוצה לתת – שזה לא המצב. אבל אם אתם רוצים לעזור, אתם צריכים לדעת לעבוד בהתאם למציאות מסביב. וזה אומר כדי לגבש את התנאים כך שהמשפחות והשבים יקבלו את הסיוע שנדרש וזה אומר, זו הייתה אמורה להיות התכנסות ראשונית לתקציב המדינה שעומד לעבור. עדיין לא מאוחר בעיניי. אתם צריכים ללכת עכשיו ולעבוד מאוד קשה כדי שזה כן ייכנס לתקציב המדינה. זה מה שאמור לקרות. ברור שיש תקציבים גמישים לכאן או לכאן. אבל כמי שיש לנו ניסיון מול האוצר, אתם צריכים לבצע את זה די דחוף. אלא אם כן ויתרתם על המענים הכול כך חשובים האלה שהמשפחות מבקשות.

הוועדה מנחה את מנהל המינהלת, ירון כהן, יו"ר המינהלת להגיע לכאן כדי לתת תשובות בדיון הבא אם זה לא ייפתר. אני אשמח מאוד שלא יהיה דיון הבא ואנחנו נתבשר בשבוע הקרוב שהנושא הזה נפתר ואז הוא יבוא רק להציג מה נותנים. הוועדה תוציא זימון ליושב-ראש המינהלת כדי שיגיע לכאן כדי לתת הסברים יותר מעמיקים מדוע יש התמשכות העניינים.

הוועדה תפנה לראש הממשלה כמי שאמון על מינהלת החטופים, השבים והנעדרים. אני חושבת שהמילה נעדרים לא רלוונטית. למינהלת השבים, כדי להבין מה עושה ראש הממשלה כמי שממונה על התחום, כדי לסייע במתן מעטפת רחבה לשבים, למשפחות. כדי שלא נהיה בסיטואציה שהיא מכתימה את כל ישראל. שאנחנו רואים שאנשים נמצאים בגיוס המונים. אנחנו נוציא את המכתב הזה היום לראש הממשלה.

למשפחות, אני מודה לכם. אל ייאוש. אני שמעתי פה קצת קולות של ייאוש? לא? אנחנו נפתור את הסוגייה הזאת.

אני מודה לכל המשתתפים, הישיבה נעולה. תודה רבה לך חה"כ קרויזר.


הישיבה ננעלה בשעה 11:39.