פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



33
הוועדה המיוחדת לזכויות הילד
12/02/2025


מושב שלישי



פרוטוקול מס' 101
מישיבת הוועדה המיוחדת לזכויות הילד
יום רביעי, י"ד בשבט התשפ"ה (12 בפברואר 2025), שעה 9:34

מניעת תופעת החרם במערכת החינוך - בעקבות התאבדות הנערה בעכו
בשיתוף השדולה למאבק בתופעות הבריונות והחרם

חברי הוועדה: אלי דלל – היו"ר
פנינה תמנו – מ"מ היו"ר
דבי ביטון

יוסף עטאונה

קרן רוט איטח - מנהלת אגף תוכניות סיוע ומניעה, שפ"י, משרד החינוך

ורד גיל - ממונה אקלים חינוכי מיטבי ומניעת אלימות, משרד החינוך

טלי יוגב - ראש אגף בכיר מניעה, טיפול ושיקום, המשרד לביטחון לאומי

עידו דון יחיא - סגן מנהלת נציבות תלונות הציבור, משרד מבקר המדינה

ליאור שוחט - מנהל שותפויות, מרכז מצמיחים להפחתת אלימות בבתי הספר

עינב דלח - סגנית יו"ר ארצי, הנהגת ההורים הארצית

אתי בן סעדון - יו"ר צוות מוגנות ארצי, הנהגת ההורים הארצית

דיאנה רחל דאבוש - נציגת צוות מוגנות בהנהגה ההורים הארצית

רוני קמאי - יושבת ראש מועצת התלמידים והנוער הארצית

יעל לב - נציגת מוצעת התלמידים והנוער הארצית

שייקה אל עמי - יו"ר עמותת כנפי דרור - עמותה למניעת חרם והדרה חברתית

רבה אורית רז - מנכ"לית כנפי דרור - עמותה למניעת חרם והדרה חברתית

חני אולמן - ראש תחום התערבות חכמה, עמותת כנפי דרור - עמותה למניעת חרם והדרה חברתית

מאיה שניידר - שגרירה, עמותת כנפי דרור - עמותה למניעת חרם והדרה חברתית

ישראל בולטון - אבא של מנדי בולטון ז"ל, שגריר עמותת כנפי דרור - עמותה למניעת חרם והדרה חברתית

אביעד שטיינר - מחלקת קשרי ממשל, לוקחים אחריות - משנים מציאות ברשת

ליאור בר ניר - עו"ד, אחראית תחום חינוך, המועצה הלאומית לשלום הילד

יובל דרוקמן - מייסד פרויקט Shinuy IL

בר גנטובניק - ארגון חיים על הצקה, למען ילדים מוחרמים

אופק ראשון - מרצה ומפקדת סיירת החרם

חן ראשון - אחות של אופק ראשון

ידיד חן - סגן ראש מטה נוער, הנהגת נוער המחנה הממלכתי

אסף גולדברג - מזכיר מטה נוער, הנהגת נוער המחנה הממלכתי

אורן להב - משפיען רשת

גיל איכבום - עו"ד, ב"כ האם של הילדה בת ה-13 ז"ל

הרב אבידן פרידמן - משפחות החטופים

יעל פומרנץ - מנהלת היחידה למניעת אובדנות, משרד הבריאות

שיראל הרוש עזרן - מנהלת אזור צפון מרכז, היחידה למניעת אובדנות, משרד הבריאות

צ' - אמא של בת ה-13 שהתאבדה בעכו

דניאל נאור - מנהל שותף, פרויקט Shinuy IL

מירב חסיה זילפה - ראש פרויקט, Shinuy IL

שמרית גיטלין שקד

תמי ברנע

חבר תרגומים, מיטל פורמוזה


רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות.



מניעת תופעת החרם במערכת החינוך - בעקבות התאבדות הנערה בעכו

בוקר טוב. תודה רבה לכל המוזמנים. ראשית אני רוצה להתפלל לשלומם של כל החטופים והחטופות שיחזרו הביתה במהרה. כמובן לדעתי, אני אומר תמיד, אני בעד להחזיר את כולם ובמהרה ואחר כך להמשיך להילחם במידת הצורך. אני רוצה לברך את כל חיילי צבא הגנה לישראל ואת כל הפצועים ברפואה שלמה.

אנחנו התכנסנו היום לדיון חירום. כשאני אומר חירום, באמת זה חירום. אנחנו נמצאים בשעה מאוד קשה. כשאני אומר שעה קשה, אנחנו מסתכלים על הילדים שלנו ואני חייב לומר שאנחנו קיימנו לא מעט דיונים בנושא החרמות, בנושא אובדנות של ילדים. ויש לי פה רשימה, רק כדי שנוכל להבין על מה אנחנו מדברים. ואני מרגיש שיש לנו אחריות כבדה, וגם לי באופן אישי וגם לוועדה, וגם לחברות הכנסת שהגיעו לפה. אני רוצה להודות לך חה"כ תמנו שטה, גם דיברנו ואת בעצם יזמת את דיון החירום הזה. אני רוצה להודות לחה"כ דבי ביטון שנמצאת פה.

אנחנו קיימנו בשנתיים האחרונות דיונים שהם לא משיקים, אלא ממש דיונים בנושא מניעת אובדנות. זה היה בדיוק לפני שנתיים, ב-21 בפברואר 2023. נושא של אובדנות בקרב ילדים ובני נוער. מניעת פגיעה בילדים, זה היה ביוני 2023. היערכות למתן מענים בתחום בריאות הנפש לילדים. מוגנות ילדים ונוער במלונות ומתקני קליטה. מענים ותמיכה בילדים, גלישה בטוחה. סיוע לקטינים נפגעי עבירה, איתור וזיהוי ילדים בסיכון גבוה. שזה ממש דנו בדברים האלה. הפקנו לקחים, מסקנות, המלצות. צעדים לזיהוי מצוקת אובדניות בקרב ילדים – זה היה לפני חודשיים, בדצמבר 2024.

לצערי אנחנו כנראה לא מספיק מודעים ולא מספיק עושים ולא מספיק ערים. ואני גם רוצה להתייחס למכתב של מבקר המדינה לפני מספר ימים לשר החינוך. יש פה נציגים ממשרד מבקר המדינה? טוב שאתם פה, תודה שבאתם. מבקר המדינה, מתניהו אגלמן, כותב לשר החינוך. אני לא אקרא פה את כל המכתב, אבל הוא כותב לו בצורה מפורשת "הדוח נועד לשמש כלי עבור המערכות האמורות לביסוס ההתמודדות המערכתית עם הנושא. החלק הראשון נוגע למענה הלאומי, כולל התייחסות לצורך במדיניות לאומית בנושא. פעילות מוקד 105", ואני אומר לכם, פעילות מוקד 105, אנחנו יושבים בכל הישיבות והם עושים עבודה טובה. אבל לא כל דבר מגיע אליהם. ואנחנו צריכים להסתכל על הסביבה.

"גיבוש מדיניות וניהולה". כל זה כותב מבקר המדינה. "ניטור האלימות המקוונת במערכת החינוך, פיתוח מקצועי של מורים בנושא, מעורבות הורים". יש פה לא מעט שחקנים.

אנחנו מתכנסים היום בצל הטרגדיה שאירעה בעכו, ילדה בת 13 ששמה קץ לחייה. לפי החוק ולפי הנהלים בכנסת אסור לנו לציין את השם ומשהו שקשור לילדה או משפחתה או מה שקשור לאמא. אנחנו הזמנו את האימא לכנסת והיה חשוב לנו שהיא תבוא. בסוף היא החליטה להיות איתנו בזום ואנחנו נעלה אותה בזום.

אני כיו"ר הוועדה לזכויות הילד חש אחריות רבה ועמוקה למנוע מקרים דומים בעתיד. עלינו לוודא שמערכת החינוך מספקת סביבה בטוחה ותומכת בכל תלמיד ותלמידה. עלינו להבטיח שהמורים, ההורים והתלמידים יהיו ערניים לסימני המצוקה. וזה לא דבר שנולד תוך יום. אני מניח ויכול להבין מצוקות, ואנחנו צריכים לנתח ולנטר את אותן מצוקות של הילדים. אם ילד יורד בלימודים או לא מגיע לבית הספר, ההורה בטח יודע מה קורה. הנקודות האלה צריכות להגיע לאיזה שהוא מקום.

אני קורא למשרד החינוך לבדוק את המקרה ולבחון אותו לעומק. אני רוצה שאנחנו נהיה ערים לסימני המצוקה ונפעל במהירות ובנחישות כאשר מתגלים סימנים כאלה. וסימנים נמצאים כמעט בכל מקום, רק צריך לנטר אותם. עלינו לקדם תוכניות חינוך שמטרתן להעלות את המודעות לחרם, בריונות והתעללות וספק כלים להתמודדות עם מצבים כאלה.

אנו כחברה לא יכולים להראות את הנושא הזה לעצמנו. אנחנו חייבים לטפח ערכים של סובלנות, כבוד הדדי ואמפתיה. עלינו ללמד את ילדינו את החשיבות בקבלת השונה ולפעול למען חברה שבה כל ילד וילדה ירגישו שהם שייכים, בטוחים ואהובים.

אני מבקש להביע את תנחומיי העמוקים למשפחה של אותה ילדה מעכו ז"ל. אנו מחויבים לפעול כדי שמקרים כאלה לא יישנו וכל ילד בישראל יוכל לגדול בסביבה בטוחה, תומכת, מכילה ואוהבת.

אלה דברים ההקדמה שלי. אני רוצה קודם כל לבקש מחברות הכנסת לומר את דבריהן. אבל לפני זה, יש לנו נוהל מסוים שאני חייב להקריא אותו. אז אני מתנצל, עוד לפני שאתן מדברות בבקשה.

נוסח הקראה בתחילת ישיבה בהשתתפות קטינים: כידוע, ישיבת הוועדה מוקלטת ומשודרת והפרוטוקול וגם שידור הישיבה ישודר באתר האינטרנט של הכנסת ויישמרו במאגרי המידע של הכנסת. לאור העובדה שעלולים לעלות בישיבה נושאים הנוגעים לצנעת הפרט של קטינים אנו מבקשים את כלל הגורמים, כולל ההורים, להקפיד על שמירת פרטיותם ולהימנע מלחשוף מעבר לנדרש.

כמו כן, אם יעלה דבר הנוגע לקטינות וקטינים ומקשר אותם לבדיקה, טיפול או אשפוז פסיכיאטרי, לטיפול והשגחה של עובד סוציאלי לפי חוק, חלילה התאבדות או ניסיון התאבדות או להליך פלילי המתנהל בבית המשפט, חל איסור פרסום על פרטיהם המזהים ולכן הם לא יצולמו, לא יוקלטו ולא יכללו פרטים מזהים שלהם בפרוטוקול הדיון.

כמו כן לאמור לעיל אני קובע כי בהתאם לסעיף 120 לתקנון הכנסת, ככל שתהיה בקשה מטעם חבר כנסת, שר או נציגו, או אם יעלה צורך לשם הגנה על קטין או חסר ישע, יימחקו מהפרוטוקול המפורסם לעיון הציבור פרטים מזהים של דוברות או דובר של קטינים או קטינות לבקשתם או לבקשת משתתף אחר אם העמדת הפרוטוקול לעיון הציבור עלול לגרום להם נזק.

תודה רבה, זה כמובן לפרוטוקול ואנחנו נבקש מכולם לעמוד בזה. חברתי חה"כ פנינה תמנו שטה, שהיא גם יו"ר הוועדה לקידום מעמד האישה. גם שדולה.

קודם כל אני רוצה להודות לך, אדוני יושב-הראש, אני יודעת כמה יש לך רגישות גדולה לילדי ישראל. האיש הנכון בתפקיד הנכון. אנחנו באמת נמצאים בכנס חירום ואני רוצה תחילה לבקש סליחה. לבקש סליחה ממך, אימא של א', ששמה קץ לסבלה שהוביל לשים קץ לחייה. סיפור מצמרר וכואב. הייתי רוצה להאמין שאנחנו מסוגלים להביא את הקול הזה בכנסת ישראל, כי הסיפור כולו פורסם תחת כל עץ תקשורתי נקרא לזה ככה.

להודות לך ולבקש ממך גם סליחה, ישראל, אבא של מנדי בולטון, שנמצא כאן איתנו. אני חושבת שלא יכול להיות מצב שעשרות אם לא מאות, לפחות מחלק הנתונים שאני נחשפתי אליהם, שילדים שמים קץ לחייהם. ואנחנו לא יודעים מה מספר הילדים שמנסים להתאבד כתוצאה מבריונות, חרמות. אנחנו חייבים להיות שם, זו לא גזרת גורל. אסור שאף ילד או ילדה יהיו בודדים. יחושו תחושה שאין להם מקום בעולם הזה, שאין להם מקום להתהלך בארץ שלנו. אין שום סיבה, אין באמת הצדקה. אין דבר שיצדיק אירוע שבו ילד וילדה צעירים מאוד, ואנחנו מכירים גם אירועים של ילדים בני 10 ופחות ששמו קץ לחייהם, רק כי לא הייתה שם כתובת אחת. אחת, שיכולה לתת להם מענה ותקווה.

כל כך הרבה מערכות יש לנו. כל כך הרבה תקציבים גם מושקעים בהרבה נושאים. ובנושא הזה נדמה שאנחנו כמדינה, כממשלה לא עושים מספיק. ואם בזה אנחנו נכשלים זה כישלון בכל תחום. אם על הילדים שלנו אנחנו לא יודעים להגן, במקום הבטוח, לא במקומות אחרים. אנחנו נמצאים עדיין בתוך מלחמה, יש לנו 76 חטופים וחטופות שאנחנו נלחמים ונלחמות עליהם. אנחנו רוצים שכולם יחזרו הביתה. אבל אנחנו צריכים לזכור שבסוגיות של דיני נפשות בתוך הארץ, איך אנחנו נכשלים בזה?

אני רוצה להודות לכל בני הנוער ובנות הנוער שנמצאים פה כדי להשמיע קול זעקה ונלחמים, לפעמים יותר מאתנו. יותר מאתנו, עולם המבוגרים והמבוגרות. לא יכול להיות מצב שאין תוכנית לאומית לדבר הזה. ילדים פה סובלים. כמעט כל ילד שלישי או רביעי, אני אומרת לך ככה מאינטואיציה, יש לי לידים מתבגרים. אני שומעת את הסיפורים. אירוע של ילד שמוחרם, שיוצא ובסוף מקבל אירוע לבבי? זה אירוע מעיר ומטלטל. ילדה שמעירה את אמא שלה באמצע הלילה ואומרת לה עכשיו זה הסוף, כבר לא יכאב יותר. את תהיי מושגחת משמיים. לובשת לבן וקופצת למותה. אף אחד לא יכול להגיד זה לא קרה במשמרת שלנו, זה קורה במשמרת שלנו.

אנחנו יודעים לעשות תיקונים כאשר צריך. אני שמחה שמשרד מבקר המדינה נמצאים כאן. כי אני גם יודעת כמה מבקר המדינה רגיש לנושא הזה. אבל נדמה שלא יישמו את הלקחים והדוחות והפקת הלקחים לא מתבצעת. צריכה להיות תוכנית סדורה. לא רק טלפון. ואני מברכת על הקו החדש שהוקם, אבל זה לא מספיק. זה צריך להיות נגיש לעולם הילדים. זה צריך להיות בשפה שלהם. זה צריך להיות שהם יודעים בוודאות. וזה גם לא 105. 105 מתעסקים בעבירות ברשת, בפגיעה. יכול להיות שהם צריכים להפנות לגורם אחר, שיודע לתת את המקום הרך.

אני רוצה להודות לכולם, לכנפי דרור ולכל העמותות שנמצאות פה. אנחנו ביחד צריכים לצאת עם תוכנית, אדוני יושב-הראש. צריך שמשרד החינוך יגיד מה הוא עושה. אתם התקציב השני במשרדי הממשלה במדינת ישראל. אין שום סיבה שלא יוקצו תקציבים ספציפיים להצלת נפשות של ילדים. תודה רבה לך.

תודה רבה לך חה"כ פנינה תמנו שטה. חה"כ ביטון, בבקשה. תודה לך חה"כ עטאונה, שאתה מגיע ממש לכל הישיבות.

תודה כבוד יושב-הראש, תודה לכל מי שמשתתף. אני לא אחזור על דבריה הנוקבים של חברתי חה"כ פנינה תמנו. אני חייבת לומר לך, כבוד יושב-הראש, אני מרגישה איזה שהוא תסכול. אתה קראת את רשימת הדיונים שהייתה. וכאשר אני שמעתי אל המקרה אני פשוט לא האמנתי. לא האמנתי שמפספסים כזו סוגייה. איך יכול להיות? התחושה שלי זה שבאים לדיונים, נחמד, משמיעים את הקולות, עושים "וי", היינו כאן, ובזה נגמר האירוע.

אני כבר בדיון הקודם אמרתי ואני עדיין אומרת, מהרגע שההורים מפקידים את הילדים במסגרת החינוכית, המסגרת החינוכית צריכה להיות אחראית. ולא יעלה על הדעת שלא מזהים ילד בודד. ולא יעלה על הדעת שלא רואים שאין לו חברים. אני לא מצליחה להבין את זה. פשוט לא, זה באמת מעבר לבינתי.

ואני אומרת עכשיו, אני כבר לא אגיד ולא אסביר. אני חושבת, כבוד יושב-הראש, בתי הספר, מסגרות החינוך, צריכים קודם כל לערוך פרוטוקולים. אנחנו רוצים לדעת מה קורה עם הסיפור הזה. שיהיו פרוטוקולים ופרוטוקולים לטיפול בחירום. אנחנו רוצים לראות מה הרעיונות שעולים שם, איך מונעים את הדבר הזה. כולל סנקציות כלפי מתעללים. אנחנו צריכים לבחון את הדברים האלה. שיתחילו להיות שיעורי חברה שיתמקדו בזה. תעשו פעם בחודש, פעם בחודשיים, תדברו על הכלה. תספרו על חרם, תסבירו, תזמינו פסיכולוגים. בסוף אותו ילד מוחרם ימצא את האומץ לגשת. תזמינו תלמידים לשיחות אישיות. מה יקרה אם מורה תשקיע עוד חצי שעה בקצת שיחות עם תלמידים בכיתה שלה?

אני לא מצליחה לקלוט איך קורה שילדה בת 13 קופצת מקומה שישית? תאמינו לי, אני פגשתי כל כך הרבה מקרים קשים במדינה, שהאנשים היו צריכים לקפוץ ולא היה להם את האומץ לעשות את זה. ולעומת זאת, ילדים, הנפש הרכה הזו. תתעוררו כבר, זה לא נורמלי. זה באמת מוות מיותר. זה מוות שיכולנו למנוע אותו. וזה לא להאמין שהם מגיעים לסף תסכול, לבדידות.

ועוד לשמוע שבמקרה הזה בית הספר אפילו לא טרח להגיע להלוויה.

מאשימים את המשפחות.

ושמאשימים את המשפחה. מה זה, השתגענו במדינה הזאת? לא די במה שקורה? ואני מזכירה לכם, אנחנו אחרי ה-7 באוקטובר יהיו לנו מקרים חמורים יותר, כי הילדים מתמודדים עם עוד קשיים נוספים.

לכן אני חושבת, כבוד יושב-הראש, כנראה שהוועדה ועוד ועדה שאנחנו מקיימים פה, ובכלל זה עצוב, אנחנו ישבנו פה בדצמבר. אני חשבתי שמפה אנחנו, באמת, ילד בן 10, ילד בן 13.

לאחר שהילד מחב"ד, אני לא אזכיר את השמות.

אין תוכנית.

תוכנית לאומית, תוכנית חירום.

אני חושב שמה שהקראתי קודם שמבקר המדינה כן ביקש תוכנית וכן פנה לשר החינוך. תראו, אני לוקח את הדוגמה שבכל מקום עבודה שיש איזה שהיא פגיעה מינית או הטרדה מינית, יש תמיד לאן לפנות, יש כתובת. זה לא היה לפני 10 שנים.

זה נמצא בתוך השירותים אם נפגעת.

בסדר, אי אפשר גם להסתמך על איזה שיחת טלפון. מה, ילדה יודעת לזהות בכלל שהיא יכולה להתקשר?

בכל בית ספר צריכה להיות איזה שהיא כתובת.

יש יועצת בכל בית ספר למיטב ידיעתי.

הגשנו חוק שיהיה ממונה בכל בית ספר. לא הגיוני שהם לא יתנו דין. אני אומרת לך, תשובות הם צריכים לתת המנהלים, המורים. וזו לא המלצה, זו חובה.

אני מסיימת. כשיש תאונת עבודה באתר בנייה, מנהל העבודה ממלא דוח, מסקנות, יורדים ממשרד העבודה לחקור מה קרה כאן. מה קורה בסיפורים האלה? התאבדה ילדה. עצוב, נחמד, עוברים לפרק הבא, עד לילד הבא.

יהיה חובה, מהוועדה הזאת שתצא מכאן, שצריך פרוטוקולים, צריך הודעות וכמובן שינוי חקיקה, כולל סנקציות. סנקציות שלא מזהים. ואני מתנצלת, כי כבר חיי אדם וחיי הילדים שלנו לא יכולים להיות הפקר. תודה.

תודה רבה לך. חה"כ עטאונה, בבקשה.

תודה רבה כבוד יושב-הראש.

אני רוצה אחר כך לשמוע את האימא, היא בזום, נכון? אוקיי, אנחנו נשמע את האימא ואחר כך ניכנס לדיון.

האימא בזום וגם אני פה, אני מייצג אותה.

בסדר גמור. אני מבקש בלי שמות. בלי פרטים מזהים, אנחנו מצווים על פי החוק בכנסת לא לציין את זה.

אנחנו נתקן את החוק ההזוי הזה, כן, חוק שערורייתי.

יש להם שמות.

אני לא מבינה, אנחנו יכולים להשתמש בחסינות שלנו. אני אישית יכולה להגיד, אבל אני לא אעשה את זה, כי אני גם חברה בוועדת אתיקה. אבל קודם כל, באמת להגיד תודה ל-צ' שאת איתנו. אנחנו משתתפים בצערך. את רק קמת משבעה. היא רק קמה משבעה עכשיו.

בואו נעשה ככה. חה"כ עטאונה. חברים, סליחה, אני מבקש, אני אתן לכולם לדבר, להתייחס לדברים. אנחנו רוצים באמת לצאת מפה עם מסקנות, עם המלצות, עם החלטות, כדי שהדברים האלה באמת יזוזו. אין לנו זמן בדברים האלה.

תודה רבה כבוד יושב-הראש. אני קודם כל מסכים עם כל מילה שאמרו פנינה ודבי בנושא. אני חושב שהמקרה בעכו זעזע את כולנו ומה שמצער שאת העניין הזה היה אפשר למנוע ומערכת החינוך זה אחריות שלה, לזהות את המקרים האלו בתוך המערכת. מה קורה בתוך הכיתות, מה קורה בחצרות של בתי הספר. וחבל שמגיעים לזה.

דווקא בנוסף לדברים שנאמרו על ידי חברות הכנסת אני מעלה את הסוגייה של הייעוץ החינוכי בבתי הספר היסודי, שאין תקינה עד היום במשרד החינוך שמחייב את בתי הספר לייעוץ חינוכי בתוך בתי הספר. מי שאמון ומי שאמור לטפל בדברים האלה, לבנות את התוכנית, לבנות את המערך ולעקוב אחריו זה הייעוץ החינוכי והשירות הפסיכולוגי גם ברשויות המקומיות. יש מחסור בכוח אדם בכל התחומים האלה ואנחנו גם בוועדת חינוך העלינו את הנושא והיו דיונים. אבל הנקודה הקריטית בעניין הזה, לאור כל מה שקורה, זה התקינה של ייעוץ חינוכי בתוך מערכת החינוך, במיוחד בבתי ספר יסודיים וגני ילדים. צריך לקדם משהו בנושא.

ותודה רבה לך על הדיון החשוב.

תודה רבה. אנחנו נפנה כרגע ל-צ', אמא של הילדה. אנחנו נשמע אותה. יש עניין טכני, אז אנחנו נעבור לעורך הדין שמייצג את המשפחה. בבקשה.

בוקר טוב לכם, עו"ד גיל איכבום, מייצג את המשפחה, את צ', על האובדן של בת ה-13. האובדן המזעזע. אני בוודאי אתן, ראוי שהאימא תאמר את הדברים שלה כשהיא תתחבר.

אני רק יכול לומר בינתיים, הסתכלתי קצת, הצצתי, יש הנחיות מאוד יפות של חוזר מנכ"ל בנושא דחייה חברתית. יש את הצעת החוק מ-2023. התחושה שלי, אני לא יודע אפילו להגיד אם זה תסכול או זעם, אבל בזמן השבעה כולם באים וכולם מחבקים וכולם רגישים וזה הגיוני וזו טרגדיה שאי אפשר לסבול אותה. אבל אני מכיר את הדברים האלה מהעבר, אנחנו מכירים מקרים מהעבר. איכשהו, קודם כל, כל ההנחיות האלה הן בלי שיניים. ההנחיות עצמן הן מאוד יפות, אבל בפועל זה לא מתורגם בשטח. אני לא מדבר על הצעת החוק, אני מתייחס כרגע על הנחיות חוזר מנכ"ל, שלצערי לא מיושמות.

סתם לדוגמה, אני לא הולך להקריא לכם את הכול, זה ישמעם אתכם, אבל "הצוות החינוכי יפעל להפסקת הפגיעה החברתי בליווי והתייעצות עם יועצת". אנחנו רואים את התוצאה. "הצוות יידע וידאג לתלמידים ויבנה תוכנית". לא רק שלא בנו תוכנית, לפחות אני מדבר במקרה הספציפי הזה. אבל אני לא אומר את זה כרגע כדי להגיד מי אשם ומי לא אשם. אני אומר את זה מה לדעתנו צריך לשנות. לא רק שלא בנו תוכנית, מורים מבית הספר או צוות מבית הספר התנער. כלומר, בכל דבר, כל פעם שהאימא, צ' באה ואמרה הילדה בודדה, אין לה אף חבר, אף אחד שילך איתה לקניון. 'זה לא אנחנו, לילדה יש בעיה נפשית'. יש מורה שכתב בווטסאפ 'לאמא יש בעיה נפשית'. אדרבא ואדרבא, קודם כל זה באמת שטות מוחלטת. אבל גם אם זה כך, אז בטח ובטח שמשרד החינוך ומערכת החינוך צריך לנהוג ברגישות פי כמה וכמה.

היה צריך להיות ער לזה.

לא יכול להיות שמערכת, עוד פעם, אם מסתכלים על ההנחיות עצמן ההנחיות מאוד יפות, אפשר לסמן "וי". היישום בפועל הוא בלי שינויים לצערנו. ואנחנו מכירים מקרים שהיו בעבר, אני לא אגיד שמות, למרות שזה היה כבר לפני 10 שנים, אבל מישהו בן 15 שסבל מחרם גם בבית הספר, גם בפייסבוק, והתאבד לצערנו. היו מקרים נוספים.

כן. הייתה את מעיין מכפר סבא שפשוט השאירו אותה כשהיא הייתה צריכה ללכת לטיול שנתי. בסוף במקום להמתין לה, בסוף הלכה והתאבדה.

יש המון שמות.

אוקיי חברים, בואו, אני מבקש.

חס וחלילה, רק לחשוב, אני מאחל לכל אחד ואחד מכם כמובן בריאות ואריכות ימים, לכם ולילדים. אבל שכל אחד מאתנו יחשוב לעצמו אם חס וחלילה זה היה אחד הילדים שלנו? היינו מתפוצצים. וגם האימא הזאת מתפוצצת ובצדק.

ברור.

אנחנו חייבים שהחוק לא רק יעבור, שיהיה לו שיניים.

תודה. שתהיה אכיפה, נכון, אין ספק.

תודה.

תודה רבה. בואו נעלה את האימא, את צ'. לא להזכיר את שמה.

כן.

שלום לך. אנחנו יושבים פה בוועדה לזכויות הילד בכנסת. ואנחנו רוצים לשמוע אותך, רוצים להקשיב לך. אנחנו כואבים את כאבך ואני מקווה שזה יהיה מקרה אחרון.

אמן שזה יהיה המקרה האחרון. מדברת צ', אמא של א'. אמרתם שאסור להזכיר שמות ואת זה אני מכבדת. הבת שלי נפטרה, היא לא נמצאת בין החיים. אני לא אטען עכשיו יכלו להציל את הבת שלי, לא יכלו להציל, בואו ננסה להציל את הילדים שבחיים.

שאני לא צריכה לדבר בטיק טוק ואני רואה ילדים רושמים על התמונה של הבת שלי 'אנחנו רוצים ללכת אחרייך בגלל חרם'. 'אנחנו רוצים להתאבד'. איפה אפשר דבר כזה לקרוא אחרי שהבת שלי לא נמצאת בין החיים, שיש ילדים בגלל חרם שרוצים לשים קץ לחיים שלהם?

אני את הקול של הבת שלי מוציאה ממני. הבת שלי כבר לא נמצאת, אבל בואו ננסה לפחות להציל את הילדים שנשארו. שלא יגיעו לגיל שהם יחליטו שישימו קץ לחיים שלהם. יש חוק שאפשר ליישם אותו. שיהיה בכל בית ספר או יועצת או מורה שיכשירו אותם. שיסתובבו בהפסקות, שיראו את הילד שלבד. את הילד הבודד. שייקחו אותו, שיעטפו אותו. רוב השעות הילד נמצא בבית הספר. אם המורות בהפסקה, וסליחה על ההתבטאות שלי, לא ישבו לדבר עם מורות שניות ויסתכלו על הילד הבודד, אנחנו נציל הרבה נשמות.

להחזיר את הבת שלי אני לא יכולה, אני יכולה רק להציל ילדים אחרים. להציל ילדים. זו ילדה שבאה אחרי 15 שנים. אין לי עוד ילדים חוץ ממנה. השליחות שלי זה להציל את הילדים הקיימים בבית הספר, שלא יקרה להם מה שקרה לילדה היחידה שלי.

אז אם הכנסת יושבת, אז עכשיו יושבים, מחר ישכחו. אני לא רוצה שישכחו, אני רוצה ליישם את החוק. לפחות אני יודעת שהבת שלי נתנה חותמת ששום דבר לא יקרה אחריה. בשביל זה אני נלחמת. נלחמת שישמעו.

כשהיא הייתה בין החיים היא אמרה דבר כזה: 'אמא, אני רוצה לספר את הסיפור שלי ולהשמיע את כל מה שאני עוברת בשביל ששום ילד לא יסבול'. אני חייבת לציין משהו. היא הייתה אחרי סיום הלימודים יורדת לצהרון של כיתות א' ו-ב'.

היא הייתה בחינוך ביתי? מה היא הייתה בעצם?

לא, אני מדברת על הימים של בית הספר.

לא, אבל אני שואל לגבי א', הבת שלך, הייתה בחינוך ביתי?

למה היא הייתה בחינוך ביתי?

אני אסביר לך. אני לקחתי אותה לחינוך ביתי באישור משרד החינוך עד שנקבל את האבחון. כי אני התחלתי לחשוד שיש לה איזה שהיא בעיה כנראה, לפי חברות, שהיא כנראה על הרצף. אז אני אמרתי שנעשה לה אבחון פסיכודיאגנוסטי, שלצערי הרב הגיע ביום שהיא נפטרה. שיצא שהיא על הרצף.

אני חייבת לציין, כל ועדות האפיון שמשרד החינוך עשה, בחיים לא ביקש להוציא שאני עשיתי בשירות הפסיכולוגי אבחונים לביתי, אז היה עכשיו כשאני חוקרת אני רואה. בכל אבחון פסיכולוגי רשום בסוף המלצות של הפסיכולוגית שבהן רשום לעשות אבחון תקשורת בקהילה. אף אחד לא חשב לרגע - - -

צ', אני אגיד לך, השאלה שלנו, בסוף היא הייתה בבית ספר והיא לא הייתה בחינוך ביתי. אבל כשהיא הייתה בבית ספר אני מבינה שהיא סבלה מחרם. ואני רוצה להגיד לך שאחד הדברים שצמררו אותי זה שאת סיפרת לי כשהתקשרתי אלייך שעכשיו בית הספר שהיא הייתה בו, ששם היא סבלה מחרם, אומר 'האמא חולת נפש, הבת הייתה גם חולת נפש'. הם משתמשים באבחון שאת דיברת עליו ומדברת עליו בפתיחות כדי להאשים את הקורבן. יש פה איזה שהיא האשמת קורבן שהיא בלתי מתקבלת על הדעת. כמו שזה גם קורה עם הרבה ילדים שהם התאבדו ואחר כך באים להורים, פשוט מוסיפים חטא על פשע.

אז אני חייבת לציין.

דפוס שמערכת ממשיכה על ההורים המסכנים שאיבדו את כל עולמם, ממשיכים להאשים אותם. זה דבר שחייב להיפסק. בבקשה צ'.

אנחנו מקשיבים לך.

בית ספר טוען שאני פסיכיאטרית, שהבת שלי חולת נפש. יש לי מסמכים שיעידו, הבת שלי עברה הערכה פסיכיאטרית שבה רשום שאין לה שום בעיה שמהווה סיכון פסיכיאטרי. למה לדבר על ילדה שלא נמצאת כאן יותר? למה מורה במדינת ישראל יש לו זכות בלי להכיר אותי, בלי לדעת מי אני ומי הילדה שלי, להיכנס לנעליים שלנו, ולהגיד שהילדה שלי היא פסיכיאטרית?

היא לא הייתה פסיכיאטרית, היא לא הייתה לוקחת כדורים פסיכיאטריים ולא כלום. הבעיה היחידה שאף אחד בוועדת אפיון והשירות הפסיכולוגי שהיה לה לעבור אבחון שהיא על הרצף. ילד על הרצף שלא מאובחן כל השנים לא מוצא את עצמו. גם ככה היה לה בעיה שהייתה צריכה אבחון תקשורת חברתית. אז אתם הגורמים בחינוך שיודעים שהיא צריכה לעבור, אתם לא אומרים לי? אני לא יודעת מה זה תקשורת. רק אחרי שהתחלתי לחקור התחלתי להבין.

הבת שלי יכולה הייתה להיות חיה אם מערכת החינוך הייתה רק מתנהגת אחרת ולא רואה אותי כאדם שקוף. היא הייתה היום בחיים. אני אין לי בשביל מה לחיות, אני הייתי חיה למענה. למענה הייתי חיה. אין לי עוד ילדים, אין לי בעל. הייתי חיה רק למען הילדה הזאת.

צריך ליישם את החוק, שילדים אחרים יינצלו, שילדים אחרים לא יקטפו את החיים שלהם. אתמול, אני אתן לכם דוגמה. אני פוגשת איזה אבא שאני לא מכירה. אומר לי 'את צ'?' אמרתי לו 'כן'. הוא אומר לי 'הבת שלי לומדת בבית הספר שהיא למדה. ואת יודעת שעושים עליה חרם כל יום ואפילו כמה בנים ניסו לאנוס אותה?' סליחה על המילה שאני אומרת ככה. 'את יודעת כמה הילדה שלי סובלת? כל רגע של מה שעברת אני מפחד שהילדה שלי לא תעשה את מה שהבת שלך עשתה'.

אני לא אציין שמות, מצנעת הפרט. ילד לפני יומיים בעכו תפסו אותו לפני שהוא רוצה לקפוץ מקומה חמישית. די, זה נהיה כבר שיטתי בעיר שלנו, עניין החרם. אף אחד לא עושה שום דבר. אני באה למנהלת כל יום, באה, הולכת, באה, הולכת. מציקים לילדה, מציקים. 'לא, היא מדמיינת, קחי אותה לפסיכיאטר'. לקחתי, הוכחתי להם שלילדה אין שום בעיה פסיכיאטרית. אבל ממשיכים להציק. יש עדויות של ילדים מבית הספר שמעידים שהם פחדו לדבר. שכל יום היו מציקים לה, שהיו מרביצים לה, שהיו רודפים אחריה עד שהיא הייתה כבר מתייאשת וצועקת ואומרת 'תקראו לאמא שלי, שתבוא לקחת אותי'.

הילדה הייתה הולכת לישון בלילה עם סיוטים. 'אמא, שבי לידי שלא יהיה לי סיוט. תבטיחי שלא יהיה לי סיוט. תבטיחי שלא יתעללו בי'. הייתי אומרת לה 'א', לא יכולים להתעלל בך, אמא לידך. את בבית שלך, בבית המוגן. אף אחד לא יתעלל בך'.

אז תגידו לי, אני יכולה להתמודד עם דבר כזה שאני חושבת שהבת שלי יכולה הייתה להישאר בין החיים אם משרד החינוך לא היה מתנער ממנה? שלא היה רואה אותי בתור בן אדם שקוף, בתור סתם בן אדם. למה? כי אני אמא חד הורית? כי אני לא שם של כסף, שיכול לתרום להם לבית הספר? למה? הבת שלי יש לה איזה קרניים או שאיזה ילד שחייב לנדות אותו?

זהו, אני נחנקת, לא יכולה לדבר.

תודה רבה. הקול שלך מאוד חשוב. מאוד היה חשוב לשמוע אותך, זה נגע בלב שלנו, בלב של חברי הכנסת שנמצאים פה, כל מי שנמצא פה בישיבה.

שמענו פה עדות קשה מאוד של אמא, שהרגישה בודדה מול מערכת שלמה. היה לה קשה מאוד להתמודד מול כל המערכות. ויש פה לא מעט מערכות. זה משרד החינוך, זה מורים, זה תלמידים. כל אחד יכול היה לתת איזה משהו, אפילו במילה או תמיכה או להאיר. אבל כנראה שאנחנו, לצערי, לא יודע אם אנחנו אטומים, אבל כנראה שזה עובר לידינו ככה. בלי הקשבה, בלי ראייה, בלי הבנה, בלי התייחסות למה שקורה לידינו.

וזה לא מאפיין את העם היהודי, זה לא מאפיין בכלל אנשים כאנשים. יכול להיות שבאמת אנחנו צריכים קצת להפיק לקחים, להכות על חטא, כל אחד באזור שלו, במקום שלו. להביא את הדברים האלה בסביבה, כל אחד בסביבה שלו היכן שהוא נמצא.

אני מאוד מודה לך, זה היה חשוב מאוד לשמוע אותך. מאוד חשוב. נמצאים פה גם נציגי משרד החינוך וגם נציגי מבקר המדינה וגם נוער. אז כך שאני מאוד מקווה שהפעם זה ייכנס לאוזניים הנכונות ונוכל להפיק את הלקחים. אפילו אם זה יהיו דברים קטנים שיצילו עוד ילד ועוד ילדה, אז בעצם עשינו את שלנו.

אני רוצה לשמוע את נציגי מבקר המדינה ואחר כך נשמע את התלמידים והנהגת התלמידים ואת משרד החינוך. אני חייב לומר שהילדים והתלמידים - - -

תהיה אפשרות גם למשפחות החטופים לדבר?

אני אתן. מתנצל, חברים, סליחה רגע. באמת אין לנו זמן כי אנחנו חייבים ב-11:00 לסיים פה, כי יש מליאה.

אם כל אחד ידבר דקה זה יהיה חכם.

אני מאוד מבקש, דברים בקצרה. כי אנחנו יודעים בדיוק. אני רוצה פשוט להפיק מהדיון הזה החלטות, אכיפה ותוכנית. וליישם. אני יודע שיש איזה שהן תוכניות, אבל ליישם אותן. אז קודם כל עורך הדין שמייצג את האמא, בבקשה, רצית לומר משהו. גיל? ממש בקצרה.

קודם כל לגבי מה שצוטט פה על המורה שם שזלזל. אותו מורה, אני מצטט, הוא כותב: "אין מה לחקור, הייתה לה בעיה נפשית שלא טופלה על ידי אמא, שגם לה יש בעיה נפשית. סוף סיפור, ממקור ראשון". כך הוא כתב.

הבנו. אנחנו לא מוכנים לקבל דבר כזה.

מי שמזלזל בחיי מתמודדי נפש, אני אומרת לכם, מערכת החינוך, זה לא יתקבל. האיש הזה לא צריך להיות מורה. מה זה, מותר להפקיר? גם אם נגיד והייתה מתמודדת נפש, שנייה.

פנינה, הנושא לא נחקר. אסור לומר את הדברים האלה, בשום פנים ואופן.

אבל נגיד וגם אם כן, אדוני יושב-הראש. גם אם האימא הייתה מתמודדת נפש, מה, היא פחות אמא? היא פחות אמא? מורה כזה שמזלזל במתמודדי נפש צריך להיות מושעה. זה ממש מרגיז אותי.

הדברים האלה צריכים להיות ברורים. דווקא בגלל זה שאם מישהו חושב שהאימא לא מתפקדת וזה לא נכון, כי שמענו פה את האימא, ראינו ממה היא סובלת. צריך להבין. ואם בכל מקרה הוא חושב שזה נכון, אז איפה, סליחה, למה הוא לא פונה למחלקות הרווחה? למה הוא לא פונה לבריאות הנפש? למה הוא לא מטפל בילדה? עם כל הכבוד. אי אפשר לקחת את האחריות הזאת ולזרוק אותה. אוקיי, מספיק.

אנחנו רואים פה משפחות אחרות, גם כן של חטופים ומשפחות גיבורות שקמים מהאסון שלהם. אז האימא הזאת, צ' היקרה, אם יש לה בעיה נפשית זו הבעיה שהיא אמא גיבורה, שהיא אמא נמרה. היא רק סיימה שבעה, ויחד עם זה, עם כל האובדן ועם כל האבל, היא נלחמת למען ילדים אחרים.

תודה רבה. נכון, זאת גם הגדולה שלה. תודה רבה. אני מבקש, משרד מבקר המדינה בקצרה, כי ראינו את המכתב של המבקר למשרד החינוך. לכם גם יש שיניים.

עידו דון יחיא, אני סגן מנהל את נציבות הציבור. אני אדבר דווקא בכובע של נציב תלונות הציבור. המבקר שמע על המקרה, הזדעזע מאוד. יש ביום ראשון הוא הלך, ביקר ביחד עם צוות של הנציבות. קודם כל במטרה לראות איך אפשר לעזור לה.

שמענו אותה וגם עכשיו אחרי האסון הנורא מנסים לעזור לה גם במציאת דיור חלופי מול משרד השיכון. כי קשה לה מאוד לגור במקום הזה שאירע.

לא צריך פרטים, בואו ניכנס לעניין. אני רוצה לדעת מה המסקנות שלכם, מה אתם מתכוונים לעשות? זאת השאלה.

בכובע של נציב תלונות הציבור הקריאה שלנו, נציב תלונות הציבור כמובן מבחינת החוק שהוא שומע כל אדם, כל תלונה. אנחנו קוראים לאנשים לפנות אלינו. אנחנו קוראים לילדים לפנות אלינו בבעיות פרטניות. יש לנו צוותים מיוחדים שהוכשרו לכך, לקבל תלונות של ילדים. אנחנו נשתדל ככל שביכולתנו לעזור לילדים בבעיות הפרטניות שלהם במקרים דחופים.

הדוחות, היה דוח על מוגנות וכדומה, לא ניכנס לזה, באמת אין זמן. הדוחות חשובים מאוד, מבקר המדינה נושא את עיניו, חשוב לו מאוד הנושא. אבל בראש ובראשונה, היות וזה דיון חירום, אני רוצה להדגיש את הנושא של העזרה המיידית למי שצריך את העזרה. ואני קורא לכולם לפנות אלינו.

אז הנה, שמענו שמי שיש לו איזה שהיא בעיה, פניות הציבור במבקר המדינה, כמובן גם דרך 105.

אבל יש לי שאלה למבקר המדינה. מה אתם מתכוונים לעשות באופן נקרא לזה כולל, רחב, מול משרדי הממשלה, מול משרד החינוך, בדיקת המקרה וכך הלאה?

מבקר המדינה, כפי שיושב-הראש אמר, פנה לשר החינוך, ביקש להקים ועדת בדיקה. יש לנו גם תלונה ספציפית של האם על כל מיני דברים שקרו שם, אנחנו בוחנים אותה בנציבות תלונות הציבור במישור הפרטני.

במישור הכללי יותר אז כמובן המבקר לוקח את זה לנושא מאוד חשוב מבחינתו והוא ידון בזה עם צוותי הביקורת שמטפלים בנושאים האלה.

מאה אחוז. לפני שניתן לתלמידים והנהגת התלמידים, יש פה נציג של משפחות החטופים, בבקשה. שמך בבקשה?

שלום. שמי הרב אבידן פרידמן. אני חייב להגיד שאני שומע את הדברים ודמי רותח. קודם כל אני משתתף בצערה של האם, המשפחה, של עם ישראל. אנחנו גוף אחד. אנחנו גוף אחד. וכאשר אני בא לכאן כאילו לדבר על עניין החטופים, שתבינו, שלא תחשבו לרגע שזה משהו אחר. זה בדיוק אותו נושא.

אני חייב להגיד שאני קצת מופתע מהקולות המופתעים של איך זה יכול לקרות. אני מצטער, אני לא מרגיש שיש לי את הלוקסוס להיות מופתע. אני מסתכל על חברה שמתפרק מערכי היסוד שלה. אני מסתכל על חברה שמתפרק מערכים כמו שדיברת, חה"כ דלל, ערכים יהודיים של חמלה וסולידריות.

אני אנסה ממש לקצר, בגלל שביקשת. אבל אני איש חינוך, אני איש חינוך מגיל 15 כשהייתי מדריך בבני עקיבא ועד עכשיו. אני לא יכול לחנך לערכים. אני לא יכול להסתכל בעיניים לתלמידים האלה ולדבר איתם על בריוניות ואכזריות כשהם חיים בתוך חברה שמאמינה בבריונות ואכזריות. אני לא יכול לדבר איתם על חמלה כאשר כל המסביב מדבר על זה שאנחנו צריכים להיות הכי חזקים פה ואכזריים וכך מנצחים וזה הניצחון המוחלט. ובלי חמלה ויפי נפש.

אני לא יכול לחנך לחמלה כאשר זה מה שקורה בחברה. אני לא יכול לדבר על דיני נפשות בתוך הארץ, זה לא מנותק מדיני נפשות מחוץ לארץ, כביכול של החטופים. ההפקרה הזאת. אני לא יכול לדבר ולחנך לדבר הזה אם לא נדבר על השורש. חה"כ דלל, עזבו, אני איש חינוך, זה לא עניין של חוקים, זה לא עניין של חוזרים, זה עניין איזה חברה אנחנו הולכים להיות פה. אנחנו הולכים להיות חברה של חמלה וחסד, חברה יהודית או אנחנו הולכים להיות חברה של אכזריות ומלחמה?

ואני רוצה להגיד לך מה אנחנו הולכים לעשות. אני שואל אותך מה אתה מתכוון לעשות? כי אנחנו ברגע מכריע. היום, השבוע, השבוע, ביום שבת כנראה יש רגע מכריע. האם אנחנו הולכים להיות עם של מלחמה, שהולך עד הסוף, שמפסיק את המים ואת החשמל ומפקיר את כל החטופים למותם? זאת בעצם ההמלצה של דונלד טראמפ ושל הקבינט, לשם הם חותרים? חה"כ דלל, שלא נתבלבל. זה הפתרון. זאת העצה. שאנחנו נלך, אנחנו צריכים כדי לשרוד פה לא להיות חומלים. ואז אנחנו נופתע איכשהו שהילדים שלנו מתנהלים באכזריות.

אז זה הרגע. אם אנחנו לא נחמול עכשיו, היום על החטופים שלנו, אם אנחנו לא נפעל, חה"כ אלי דלל, אם אתה לא תפעל, אם אתה לא תגיד שאנחנו נלחמים פה על הערכים של המדינה ואתה לא מוכן להיות חלק מממשלה שהופכת את ה-DNA שלנו להיות משהו אחר, להיות אכזרי. אז אתה יכול לעשות כמה חוקים שאתה רוצה, אתה יכול לעשות כמה חוזרים וכמה מערכים, ואפשר גם כן להאשים את ה-ש.ג. ואת המורה ואת בית הספר הזה. הדג מסריח מהראש. זאת החברה כולה. ואנחנו כולנו צריכים להסתכל לעצמנו בעיניים ולהגיד האם אנחנו מאפשרים עכשיו בימים האלה למדינה הזאת להפוך למשהו אחר?

אם אנחנו הולכים על מלחמת חורמה ומלחמה של פשעים והפקרת החטופים – זאת ההחלטה. זאת ההחלטה של החברה הזאת. וכל אחד פה צריך לקבל החלטה אם אני ממשיך בדיונים או אני מקבל החלטה. אני נמצא בשביתת רעב, כבר אנשים, לא אני, אנשים למעלה מארבעה חודשים בשביתת רעב שמקבלים את ההחלטה הזאת.

אני מזמין את כל עם ישראל לקבל החלטה כזו אמיצה, להילחם על המדינה של חמלה וחסד.

תודה. אין ספק שחינוך זה חינוך לערכים. שלום אליעד. אני מבקש עכשיו מהנהגת התלמידים, בבקשה רוני.

קודם כל, מקרה מזעזע ואני מתחברת למה שאמרו שאי אפשר להיות מופתעים. אנחנו מודעים למצב של הנוער. אנחנו שוב פעם ושוב פעם חוזרים וציינת את כל הפגישות. ובפגישה הראשונה חישבתי את השנים, הייתי בכיתה ט' ונמצאתי בחדר. ואנחנו חושבים שיש תוכניות ויש פתרונות. רק אף אחד עוד לא כולל את המצב של לעטוף את הילד.

רוב הפניות שמגיעות אלינו כתלמידים הן דרך תנועות הנוער בכלל. ואף אחד היום לא דואג להכשיר את תנועות הנוער כמו שצריך. אני כמדריכה בצופים טיפלתי בארבעה מקרי חרמות. ועד שאני לא הייתי מדריכה אחראית לבוא ולבקש עזרה מצוות בוגר לא הייתי יודעת איך להתנהל עם אותה סיטואציה.

אגיד שיצא קול לכולם בעקבות, המוקד יצא בעקבות הקריאות שלנו פה בכנסת וזה חשוב שהוא יצא והוא מוקד מעולה. וזה חשוב שגם אנחנו ככנסת נקבע דיון מעקב.

ורוב הילדים לא בתנועות הנוער, גם את זה צריך לומר.

נכון.

אבל מה זה אומר? שתנועות הנוער יותר רגישות לילדים.

בדיוק. יש תוכניות ויש את הדברים האלה, אנחנו פשוט צריכים להבין גם מה הנתונים. וכמו שאתם יודעים, אנחנו מחכים לשמוע מה ההצעות. אני אשמח גם שיעל תגיד משפט.

בבקשה יעל.

שלום לכולם. אני יעל לב, אני בת 16 מאשדוד ונציגת מועצת התלמידים והנוער הארצית.

אני במשך שש שנים, מכיתה א' עד כיתה ו', עברתי חרם קשה. אלימות וקללות והשפלות. ואיך שהגעתי לכיתה ז' הגעתי לסביבה חדשה, הגעתי למקום חדש, אז היה לי יותר קל להתחבר. ברגע זה ממש לפחות ילד אחד מרגיש שהוא לא קיים. הוא נכנס לכיתה ומתעלמים ממנו. ולמה? כי מישהו החליט שהוא לא שייך, שהוא לא קיים, שהוא לא חלק.

ילד שהוא מוחרם, ואני יכולה להגיד את זה גם על עצמי, מרגיש אשם. גורמים לו להרגיש כאילו הוא הבעיה. אתה לא יודע להתחבר, אין לך מספיק ביטחון. זה קשה. ילדים באמת חווים את הדבר הזה בצורה מזעזעת. זה אלימות לכל דבר.

האם מביאים את זה לידיעת המורה, המחנכת או מישהו?

זה בדיוק מה שבאתי להגיד.

כן. ולאן זה מגיע? והאם יש טיפול?

אנחנו מדברים על מקרים שהם מדווחים. אבל מה לגבי הילדים שהם כרגע הם מחשבות אובדניות או ניסיונות או פגיעה עצמית? מה איתם, מי רואה אותם? בעוד שאנחנו יושבים כאן ומדברים ילד אחד נוסף מכבה את האור בעיניים שלו.

ואתם יודעים מה? אולי אם היינו פועלים קצת קודם, אולי הוא לא היה צריך לכבות.

תודה רבה. אני אתן עכשיו נציג מהממשלה ונציג מההורים. משרד הבריאות בבקשה. בזום? אני מבקש בקצרה, כי אנחנו רוצים לשמוע גם את הילדים ובני הנוער שהם מאוד חשובים לנו פה. בבקשה.

שלום. שמי יעל פומרנץ, אני מנהלת את היחידה למניעת אובדנות במשרד הבריאות. איתי נמצאת שיראל הרוש עזרן, מנהלת אזור צפון בתוכנית הלאומית למניעת אובדנות. שיראל גם אחראית על אזור עכו והיא תוכל להציג את הנושא, ברשותכם.

כן, בבקשה.

בוקר טוב, תודה. נתחיל בזה שאירוע ההתאבדות הוא תמיד קשה ויש לו השפעה מאוד רחבה וממושכת על אנשים רבים, בטח ובטח כאשר מדובר בבני נוער. זה מעורר בנו תחושה מאוד קשה של פספוס, של אשמה, חרדה והרבה חשש לבני הנוער מסביבנו.

אני לא אכנס למקרה הספציפי.

לא, אני רוצה לדעת מה המסקנות שלכם מהמקרה? מה לא נעשה בסדר? לדעתך.

אין לנו, אנחנו לא חקרנו את המקרה עצמו. אנחנו כן יכולים לומר שלצד זה שיש אירועי בריונות וחרמות, שהם באמת גורמים מאוד משמעותיים, זה אף פעם לא נגרם מסיבה אחת. שוב, אני לא נכנסת לאירוע, כי אנחנו - - -

ברור לי. אני שואל מה בעצם המסקנות שלכם? באופן כללי בנושא אובדנות. לא במקרה הזה.

אנחנו אומרים שאנחנו חייבים לתת מענה.

אבל איך אתם עושים את זה?

האם אתם נכנסים לבתי ספר? האם אתם עושים הכשרות למורים?

נכון. אנחנו עושים גם וגם וגם. מה שבעצם אנחנו עושים - - -

אתם מתעדים את מה שאתם עושים? יש פרוטוקול את מי הדרכתם?

יש. יש פרוטוקול, יש לנו אסטרטגיות מניעה שאנחנו מיישמים בעקבות המלצות של המועצה הלאומית למניעת אובדנות. יש לנו ועדה בין משרדית שכוללת את כל משרדי הממשלה הרלוונטיים לנושא. אנחנו מנסים ועושים, מנגישים ידע לציבור. אנחנו פותחים קווים חמים, טיפול בבני משפחות. אנחנו בונים בכל רשות ורשות רצפים טיפוליים לחינוך הפורמלי, הבלתי פורמלי ולבגירים. מקיימים ועדות היגוי עם כל אנשי המקצוע בכל הרשויות המקומיות. בכל הרשויות, אנחנו כרגע נמצאים בלמעלה מ-200 רשויות.

לכמה בתי ספר נכנסתם? ומה אתם עושים? האם הצוות החינוכי או האם אתם מנגישים מענים לילדים? כי את אומרת פה, זה נשמע שהכול נפלא. אבל יכול להיות שזה לא האוטוריטה שלכם.

אני אחדד את השאלה. בכמה בתי ספר אתם מטפלים ובכמה טיפלתם? על כמה בתי ספר אתם אחראיים? 100, 200, 300? ובכמה מתוכם נתתם טיפול?

אנחנו יכולים להגיד שבכל הרשויות שאנחנו נכנסנו אליהן, ששוב, זה למעלה מ-200 רשויות, כל הרשות נמצאת בתוך התהליך. וזה אומר כל בתי הספר שנמצאים בכל רשות ורשות. אני יודעת, משרד החינוך נותן מענה לכל בתי הספר בארץ. זה לא קשור - - -

אני שואל את משרד הבריאות, לא את משרד החינוך. אז יש לי בקשה אלייך, אם אין לכם את הנתונים לא קרה כרגע שום דבר. אני מבקש שתעבירו לנו את הנתונים של כל שנת 2024. בכמה בתי ספר אתם נכנסתם, טיפלתם. ומה סך כל הפוטנציאל של בתי הספר שהיה אמור לטפל בהם. בסדר?

אני צריכה שתחדד לי טיפה מה זה אומר טיפלתם?

נניח במרחב שלך יש 500 בתי ספר, אבל הצלחתם להגיע רק ל-300 או ל-400. ואיזה טיפול נתתם?

למי נתתם? לילדים, למורים? הרי אם היה פסיכולוג בבתי הספר שהוא מספיק נגיש, אז ילדים שהיו מרגישים בודדים עם אותו פסיכולוג או איש מקצוע שבא למנוע אובדנות, כנראה שהילדים, עשרות ילדים לא היו מתאבדים בשנה או היו ניגשים. אפשר לבדוק את התיקים האלה ולשאול את ההורים האם הם פגשו מישהו.

אנחנו לא, אין עשרות התאבדויות של בני נוער בישראל, תודה לאל.

לא, לא, לא, סליחה, סליחה, סליחה.

מה זה השטויות האלה?

אני בשוק, אני בהלם.

סליחה, סליחה. קודם כל, לפי המספרים שיש לנו מדובר בערך על קרוב לאיזה סביבות ה-20 ילדים בשנה. 15 ילדים.

זה עשרות.

יש כאלה שאולי פחות מדווחים באיזה שהיא צורה כזו או אחרת, אבל זה מה שיש לנו. אבל יש ניסיונות התאבדות, שזה לא של 10 ולא של 20, זה מאות. המספרים שידועים לנו. סליחה, אני מבקש, מאחר ואנחנו קצרים בזמן, מה שהייתי רוצה ממשרד הבריאות זה מה שאמרתי לכם קודם, תעבירו לנו תוך שבוע. תודה רבה.

יש נציגים, אני מבקש, נציגות מכם או ממש בקצרה. כל אחד דקה.

שלום לכולם, מה שלומכם? אני מדבר פה בתור ילד שעבר חרמות ובריונות. ואני חושב שזה בושה וחרפה שעוד פעם זה קורה, הדברים האלה קורים וחוזרים על עצמם שילדים מתאבדים. אני אעשה את זה ממש קצר, כי אני יודע אין הרבה זמן.

אני רוצה להגיד לכם שכל מי שיושב כאן, כל אחד מכם יש לכם כוח ואתם צריכים להשפיע עם הכוח הזה ולעשות שינוי, כי השינוי מתחיל מכם. אם אתם לא תעשו שינוי לא יהיה שינוי. אני יכול להגיד לכם שאצלנו בבית הספר אין מספיק יד בדבר. אין מספיק יד בדבר. אני ילד בכיתה י"א, אני תלמיד בכיתה י"א. לא מספיק מדברים על הנושא הזה, לא מספיק נותנים לו דגש. לא מספיק שמים לב אליו.

אם ילדה שמה קץ לחייה סימן שהמדינה עושה כאן משהו לא טוב. אם אף מורה או אף מורה מבית הספר לא הגיעו לשבעה, לא הגיעו לזה, לא הגיעו לשם לכבד את האמא ואת האבא של הילדה, סימן שמשהו כאן מתנהל לא נכון. סימן שמשהו כאן מתנהל לא בסדר. אם אין נציגות ממשרד החינוך ואף אחד לא בא ואף אחד לא מגיע לעזור לאמא ועושים מזה בעצם בדיחה.

מי שעלתה עכשיו לזום, אני רוצה להגיד לה משהו, אני לא יודע אם את ערה בכל הדברים שקורים כרגע ברשתות. הכול מתחיל משם. ילדים מתאבדים בגלל שצוחקים עליהם כי הם מלאים, אני יכול להגיד את זה בתור ילד מלא, שצחקו עליו והשפילו אותו לאורך כל הדרך. ואני רוצה להגיד לכם שאמנם אני יצאתי מזה, אבל יש אנשים שלא יוצאים מזה. וזה הזמן לעזור להם בזה.

שלום, שמי אסף גולדברג, אני פעיל חברתי. דבר ראשון, המקרים האלה חד משמעית קורים רק בגלל שמערכת החינוך לא יודעת איך ללמד את התלמידים איך להתמודד עם סיטואציות חברתיות. אני יודע שפעם בשנה יש אצלי שיעור מה אנחנו אמורים לעשות. למשל לתת רגישות מסוימת. זה משעמם אותנו, אין לנו כוח, לאף אחד אין כוח להקשיב לשיעורים האלה.

צריך להתחיל לעשות פעילויות מעניינות, לתת תקציבים, לגרום עניין בקרב ילדים מגיל אפס עד 18.

משרד החינוך, אתם שומעים? כי חשוב מאוד, עוד מעט נגיע אליכם. תקשיבו לילדים. אם אנחנו רוצים לפתור את הבעיה, אני אומר לכם להקשיב רק לילדים ולבני הנוער. כי הם אומרים את הדברים, הם מרגישים אותם, הם נמצאים בסיטואציות האלה. ומה הם מבקשים? תנו לנו שיעור בנושא הזה. בואו נחבק אותם, בואו נקשיב להם. נקשיב.

אני חייב לומר לכם שאני בוועדות שלי קיימתי לא מעט ועדות, גם עכשיו אנחנו רואים את זה, שהוועדות כולן היו על טהרת ההקשבה. שלוש שעות הקשבתי ל-60 תלמידים בנושא מסוים, שלוש שעות. והם היו הדוברים העיקריים. אז לנו אין זמן עכשיו. אני כן רוצה שתקשיבו מה הם מבקשים סך הכול. חבר'ה, דברו איתנו. בבקשה.

אין יישוב בלי חרמות, אין עיר ללא חרמות. אין כיתה שלא עברה בעיה חברתית כלשהי. אנחנו חייבים להתחיל לפעול. כל בן אדם, כל תלמיד, כל ילד שרואה משהו, חייבים להתחיל לפעול. כל בן אדם. אם יש לנו כוח, לכולם יש כוח מסוים לראות בן אדם במצוקה ולעזור לו. תודה רבה.

תודה.

אני חייבת דקה להגיב למה שהוא אמר. זה גם מעבר לזה שיהיו תוכניות. היום תלמידים יבואו ואומרים את זה בכל ועדה מחדש. תלמידים לא צריכים שיבואו לחכות לתוכניות. תלמידים צריכים לדעת שיש להם את הדלת הפתוחה הזאת וזה האתגר הגדול.

תודה רוני. כן, בבקשה.

שלום, אני יובל דרוקמן, השותפים שלי דניאל ומירב נמצאים כאן בזום. לי יש רק שאלה – מה עם החוק? איפה הכנסת פועלת מעבר לדיון היום, שהוא באמת מבורך. אבל איך אנחנו מקבלים את הדבר הזה? אם היה חוק לא היו מסלקים אותי מבית הספר ומשבט הצופים וקוראים לי שקרן, ושאמרו שיש לי אי קריאת המציאות. אני לא התלמיד היחיד, אני לא המקרה היחיד. אין אנחנו פותרים את הדבר הזה?

מאה אחוז. תראו, האמת היא, יש פה חוקים שעדיין לא התקדמו, גם של חה"כ קטי שטרית שדיברתי איתה אתמול וגם של חה"כ פנינה תמנו שטה.

ושל עידן רול, שאנחנו בשדולה למניעת חרמות.

דקה אחת. עוד מעט נשמע פה את היועצת המשפטית של הוועדה, אני אתן לכם. אבל תראו, לא הכול זה חוקים. אני אומר לכם, אני יושב, אנחנו מחוקקים, אבל לא הכול חוקים. צריך תשומת לב. צריך אהבה. צריך חיבוק. את זה אי אפשר להביא בחוקים.

אלי, ברשותך, על זה אני רוצה לדבר.

חברים, סליחה, אני אתן לכם. כל אחד יהיה פה דקה אנחנו נסיים. אני רק רוצה שתבינו, אנחנו נקדם את החוק. אם צריך אז אני אפילו אוביל משהו, כי לפעמים אין פה אופוזיציה קואליציה או לא יודע מה. אבל נעשה את זה. בבקשה, מילה.

רק אני אומרת שיש הצעת חוק שמונחת על שולחנה של ועדת חינוך למניעת חרם חברתי בבית הספר, שמדברת על מינוי ממונה. כמובן מוקד פניות ארצי, סיוע פסיכולוגי לתלמיד.

רצוי לפרסם את זה יותר, זה לא מספיק מפורסם ברשתות.

זה עדיין לא עבר.

חברים, בואו לא נתווכח על החוק. אני כן רוצה, אפשר לעשות הרבה מאוד דברים ומיד. בסדר? עוד משהו?

כן. אני רק רציתי להגיד, ממש בקצרה. אנחנו כולנו כאן נרתמים לכל - - - עם כל היושבים בשולחן. חייבים לסיים עם הטקטיקה הזאת של אשמת הקורבן, חייבים.

מאה אחוז.

ילדים מתאבדים, יותר מזה?

אין ספק. בבקשה, מהנוער פה, מי רצה?

יש את אופק.

אופק, בבקשה.

אני אחות של אופק ראשון, מפקדת סיירת החרם של הצינור שהתפרסמה באמת אחרי החרם - - -

לא חושבת שצריך להקדים יותר מידי.

אני רק רוצה להגיד שאופק בעצמה בכיתה ו' דיברה איתנו על זה שהיא רוצה להיעלם מהעולם. כבר חמש שנים אנחנו באים הלוך ושוב לכנסת כדי באמת לקדם איזה שהוא משהו. אנחנו מקבלים את כל הפניות מכל המדינה. מגיעים אליי. אני אם חד הורית, בפייסבוק שלי יש הודעות מלפני כמה חודשים שעדיין לא הספקתי לענות עליהן. אני בן אדם פרטי שאנשים לא מגיעים למשרד החינוך, הם מגיעים אלינו. אני כבן אדם פרטי, בלי תקציב, בלי יכולות. אני צריכה לעזור לאנשים. ויש פה ילדה, ת', הקטנה שם מאחורה, שאנחנו עזרנו לה לעבור בית ספר כי אף אחד לא הסתכל עליהם.

לא, את לא מתמקדת בנושא. אתם עושים עבודת קודש.

מורים ומנהלים מגיעים אלינו ואומרים לנו שהבעיה העיקרית שלהם היא שאין להם יכולת לעשות משהו, כי הדבר המקסימלי שהם יכולים לעשות במסגרת תפקידם זה להשעות לשלושה ימים. זה המקסימום שהם יכולים.

מה זה - - - הזה? ילד מגיע, אומר מחרימים אותי.

רגע, אז אני אומרת. אם היה חוק שהיה מאפשר להם - - -

אם יש את המחרימים, מה זה אני יכול?

אני מסכימה שהדברים פה לא עובדים טוב.

סליחה, כדי שנוכל לשמוע אותך, אז בואי תדברי קצת בשקט ואני מבקש שאף אחד גם לא יתפרץ לדברי השני. אנחנו מעלים פה פרוטוקול ובסוף לא שומעים שום דבר. וכל אחד רוצה לומר את הדברים. והדברים שלכם מאוד חשובים. אז בבקשה, אופק, נכון?

סליחה, פשוט שוב ושוב בדיון מוזכרים שמות של ילדים. אנחנו באמת רוצים לשמור על פרטיותם.

סליחה, אוקיי, נכון, סליחה.

בבקשה להימנע מפרסום שמותיהם.

תודה. בבקשה, בקצרה אופק.

אני לא אקדים על עצמי. אני חושבת שכולם פה מכירים ויודעים. אני רק רוצה להגיד שאני במהלך השבוע התקשרתי למוקד לקול לכולם וסיפרתי שם את הסיפור שלי כאילו קורה היום. בדיוק חוויה שאני חוויתי על בשרי כאילו הוא קורה היום. והמוקדנית שם, אני חייבת לציין, הייתה נשמעת כאילו היא באמצע שטיפה בבית שלה. זה דבר אחד. דבר שני, בסוף השיחה היא אמרה לי שיהיה יותר יעיל אם אני אפנה ליועצת, שכמו שאמרתי במהלך השיחה, שלא עזרה לי. אם אני אפנה ליועצת ולא לקו החם.

אז אני קודם כל מאוד אשמח לנתונים על הקו הזה וכמה מקרים, כמה פניות נכנסו, כמה טופל, מאיזה אזורים.

מי המוקדניות גם.

ומי המוקדניות. אני מאוד אשמח לסיור במוקד. אני מאוד אשמח לבוא לסייר במוקד. אני רוצה להגיד שהנתונים שהצגתם ש-5% שעוברים חרמות, אלה נתונים שגויים. אני זאת שרואה ושומעת את המקרים. אליי פונים. אליי פונים ואני יכולה להגיד שזה אחד מתוך חמישה ילדים, שזה כמעט 20% מהאוכלוסייה שעוברים חרם ובריונות וזה לא דבר הגיוני.

ברור.

והנתון המופרך הזה של נתוני ההתאבדויות, בשנה שעברה היו ארבעה מקרי התאבדויות בחודשיים. בממוצע כל ילד שם שם לעצמו כל שבועיים שם קץ לחייו. אז אתם צריכים לשנות את הנתונים שלכם וכנראה שלא פונים אליכם מספיק, כי כנראה שאתם לא נותנים את המענה הנכון. ויש חוק על השולחן, אז תעבירו אותו.

תודה רבה. דרך אגב, אנחנו גם בבמה הזאת שניתנה פה שמענו שניתן גם לפנות למשרד מבקר המדינה. גם המוקד 105, אני באמת, לפחות מהשיחות שהיו לי גם עם המנהלת ד"ר נאווה, שגם שם מטפלים. יכול להיות שיש מישהו שהוא פחות מודע. צריך לרענן שם את הנהלים בנושא הזה. בבקשה.

תודה. קודם כל, חה"כ דלל, פנינה, דבי, קודם כל תודה על הדיון הזה, על המחויבות. גם על התחייבות שלכם וגם על הלב שאתם שמים פה, זה נורא מהותי.

אני רוצה להתכתב עם הדברים שלך כבוד יושב-הראש, כי אני חושב שאתה נוגע בדיוק בנקודה. חוק נורא חשוב. החברים הזכירו פה, בלי כלים משמעותיים למשרד החינוך לא נתקדם. אבל מדובר פה בביצה. אני אציג את עצמי קודם, שמי שייקה אל עמי. אני יושב-ראש עמותת כנפי דרור. הקמתי את העמותה בשמו של בני, שהלך ממני לפני כשלוש שנים, בנסיבות שקשורות לדיון הזה. אבל כרגע לא באתי לדבר עליו, באתי לדבר על הסיפור.

אני חוזר רגע לדברים שלך. הזכרת בדברים שלך את תופעת ההטרדה המינית. זה מתכתב עם זה, כי הטרדה מינית זה נכון שיש חוק ונכון שיש ממונה וכו', אבל אמרת נכון, את ההטרדה המינית לא הכחדנו, אבל שינינו נורמה. כי החברה כולה התגייסה וארגונים חברתיים והמערכות כדי לשנות נורמה, כדי לייצר גבול מאוד ברור. ומה שהיה מותר ואפשרי לפני לא עושים היום.

אותו כנ"ל בנושא החרם. עד שלא תהיה פה התגייסות לאומית, עד שלא תהיה הבנה שצריך לגייס את הקהילה ואת החברה כולה לסיפור הזה ולשנות נורמה. ורבנים ואנשי רוח ועיריות. אלי, היית סגן ראש עיריית נתניה, אתה יודע בדיוק מה המשמעות של לשנות נורמה במרחב העירוני והציבורי.

יש פה חברה, חברת הכנסת, שהיא מאוד דינמית. ואני לא יכול להפריע לה כשהיא מדברת איתי.

אבל פנינה מכירה היטב את הסיפור, כי היא יודעת בדיוק מה המשמעות של נורמה ושינוי חברתי. הכנסת מהותית לעניין הזה. דווקא אתם. כי אתם מבינים, בממשק הזה זה לא רק ממשלה. החוק נורא חשוב, אבל צריך לגייס לזה, אני רוצה לראות פה כינוס, מה שנקרא רבנים, ואנשי רוח. לשמחתי, ושוב, אתה אני סומך עליך כי אתה היית סגן ראש עיריית נתניה. אתה יודע איך במובן הזה גם המרחב שהוא מעבר לבתי הספר.

לשמחתי מנכ"ל משרד החינוך, ואני כן רוצה לבוא גם עם בשורות, הבין את העניין הזה. ואנחנו עכשיו מגבשים יחד איתו, עם משרד החינוך והחברה למתנ"סים תוכנית לאומית שלו שתתחיל לעסוק לא רק במרחב בבתי הספר, אלא גם בשינוי במרחב החברתי קהילתי.

אנחנו נרצה להיכנס בשנה הבאה לא לעשר ערים, נרצה להיכנס ל-100, ל-200. בסוף כאשר בכל עיר תהיה סיירת עם מבוגרים משמעותיים שיודעים לעבוד עם מערכת החינוך, שיודעים מה שנקרא להוות כתובת, שיודעים לשנות נורמה. שגם יודעים בסוף אפילו עם מה שקרה בעכו, אם הייתה שם חבורה משמעותית שהייתה יכולה לחבק את האימא לא אחרי, אלא לפני, ולשנות. לא להשאיר אותה לבד. זה לא רק בעיה של אנשי הטיפול. יש שם חברה, יש שם קהילה, יכולים להתערב. זה המהלך שצריך להניע. זה ביצה שצריך לייבש.

עכשיו מיישבים, הכנסת אתם פקטור משמעותי. שימו את הסיפור הזה בתודעה, לא רק פה. לעשות דיון בכנסת על הסיפור הזה. ושוב, לרתום אליו אנשים ולחבר גם את בית הנשיא. זה שינוי לאומי. החדשות הטובות, שנדע לייצר את חיבור הכוחות הזה אפשר לשנות. ביצות אפשר לייבש, סרטן לא עלינו, יש מחלקות חברתיות שאת הביצה הזאת אפשר לייבש.

שייקה, תודה רבה. דבריך היו מאוד מעניינים. אנחנו רשמנו גם את הדברים.

קודם כל חשוב לי לומר שאמרת דברים מאוד נכונים, אנחנו רשמנו את הדברים ונשתדל מאוד ליישם אותם, כי אין ספק זו מערכת שלמה. אבל אנחנו נתחיל בחלק מהדברים עוד לפני החוק.

חבר הכנסת, יש לנו פתרון שעובד כבר המון שנים.

מאיפה אתה?

לוקחים אחריות.

דקה. לפני זה אני רוצה את משרד החינוך. מי ממשרד החינוך פה? שלום לך.

שלום. שמי קרן רוט איטח, מנהלת אגף תוכניות סיוע ומניעה בשפ"י. אני רוצה לפתוח ולומר קודם כל תודה לך על עוד דיון מאוד חשוב בנושאים מאוד רגישים וכואבים. ולהביע השתתפות בצער האם, באמת אירוע מאוד כואב. עלו פה הרבה דברים שמתייחסים לאירוע הספציפי ואני מפאת צנעת הפרט לא אתייחס לאירוע. אני רק אומר שאנשי משרד החינוך מלווים את המשפחה וימשיכו לתמוך וללוות את המשפחה וגם ללמוד את האירוע.

את המשפחה של מי?

את המשפחה של צ'.

לא, לא, סליחה, סליחה. בינתיים הליווי שאתם עושים זה לתדרך נגדה מאחורי הקלעים לעיתונאים ולהסיר אחריות. צריך להגיד את האמת. הם שולחים סוללה של דוברים של משרד החינוך ומספרים שטויות. ואתם מפרים את צנעת הפרט שלה בפני עיתונאים ואומרים שהיא מתמודדת נפש. אתם מסירים אחריות כי היא למדה בחינוך ביתי אחרי כשלים שלכם. אז אל תגידי לי שאתם מלווים אותה, בזמן שמורה אומר עליה שהיא חולת נפש והייתה הייתה חולת נפש. סליחה, יש גבול.

האם מישהו ממשרד החינוך היה בשבעה של הילדה?

היה בשבעה, היו בלוויה ואני גם יותר מזה אני לא רוצה להתייחס לדברים.

לא נכון, זה לא נכון.

סליחה, חבר'ה. אתם לא יכולים, סליחה. אני מבקש, אתם לא יכולים להתפרץ בלי רשות. מי שיתפרץ בלי רשות אני אוציא אותו.

אמרנו שזה דיון משותף, אבל אני אוהבת שאתה מנהל. בוא, אבל אני לא אשתוק כשהם דורסים אישה מוחלשת שאיבדה את הילדה שלה, כשאני, אני מקבלת הודעות של דוברות משרד החינוך שאתם מתקשרים לכל משרדי הממשלה, לכל בעלי התפקידים. תקשיבי לי, זה ביזיון. התקשרו לחברי כנסת, התקשרו למשרד המבקר נגד האימא הזאת.

אתם השתגעתם? אתם מפעילים סוללה נגד אמא שאיבדה את הבת שלה? זה בושה.

גם אין לה כוחות להתמודד.

זה בושה. ואני יודעת מה זה להיות משפחה מוחלשת.

האימא הזאת קודחת עכשיו בבית שלה, אני דיברתי איתה כל הלילה.

היא חולה.

היא חולה. היא עלתה לקבר של הבת שלה והיא לבד. היא לבד. אתמול הקפצתי את כל עכו על הרגליים כדי לשלוח לה תרופות.

תודה. שמך בבקשה?

שמי אורית, אני מנכ"לית כנפי דרור.

תודה אורית, ניתן לך גם לדבר. אנחנו ביקשנו הארכה מיו"ר הכנסת. אם יתנו לנו אז מה טוב. אבל זה ממש לחמש דקות הארכה, אבל לא יותר. כן, קרן, בבקשה.

אני רוצה לציין, משרד החינוך מקדם מדיניות ברורה לקידום שייכות, לקידום מוגנות של ילדים ולמניעת פגיעה חברתית וחרם. שר החינוך השיק תוכנית בינואר בנושא של התמודדות עם חרמות ודחייה חברתית.

איך זה אמור להיות מיושם?

קול לכולם.

למה הוא לא פה?

סליחה, אני מבקש.

התוכנית הושקה בשותפות גם אם אנשים, עם החברה האזרחית, בשיתוף מועצת התלמידים והנוער הארצית.

אבל איך זה אמור להיות מיושם?

לתוכנית יש מספר רכיבים: אחד הרכיבים הוא - - -

התוכנית פורסמה?

התוכנית פורסמה.

אפשר לקבל העתק ממנה?

היה קמפיין תקשורתי שהשיק את התוכנית.

רגע, אפשר לקבל העתק ממנה? חברים, סליחה.

בוודאי.

סליחה, סליחה. אם יש צעדים חיוביים של משרד החינוך, אני אשמח לשמוע. אז אנא מכם. קודם כל אני מבקש שתעבירי למזכירות הוועדה את התוכנית. אני רוצה גם לדעת האם בתוכנית הזאת יש לו"ז מה עושים, איך עושים, מתי עושים. ואם לא, אז להכניס את זה לתוכנית. תודה. מה עוד?

קודם כל, התוכנית כוללת מספר רכיבים. יש לנו מוקד ייעודי שפורסם על מנת לאפשר לילדים וצוותים חינוכיים ולהורים לפנות ולשתף בנסיבות שקשורות לדחייה חברתית. בשיתוף פעולה עם מוקד 105.

האם המורים או הנהלת בית הספר מונחים לקיים שיעורים בנושאים האלה?

הרכיב הנוסף שיש לנו בתוכנית שיעורים ייעודיים שעוסקים בפיתוח מיומנויות חברתיות, במניעת דחייה חברתית וחרם ולכידות חברתית. יש שיעורים ספציפיים ייעודיים בנושאים האלה.

דבר נוסף זה הכשרות ייעודיות לצוותי חינוך, לצד ידע מקצועי על מניעת התופעה גם טיפול בתופעה. ויש לנו פרוטוקולים שמנחים צוותים חינוכיים כשיש אירוע בריונות, כשיש אירוע של הצקות, שיש אירוע של דחייה חברתית וחרם מה הפעולות שיש לקיים.

דבר נוסף זה סיפור של הרצאות להורים.

בתוכנית יש גם שילוט בכל בית ספר לאן לפנות ומה לעשות? או שלטי הסברה?

אנחנו נבדוק את זה. אבל כן מדגישים את היועצת כגורם בתוך בית הספר שאליו ניתן לפנות. אני רוצה לומר שגם היה בתקשורת קמפיין, בכל אמצעי התקשורת, בטלוויזיה, ברדיו, שקרא להורים וילדים ותיווך את המענה הטלפוני החדש.

אבל מי המוקדים? כי ראית את אופק מה היא אמרה. היא אמרה לה למה פנית? עדיף שתפני ליועצת. ואז זה בעיה.

האנשים שעונים בקו אלה אנשים שהשירות הפסיכולוגי המציא. עובדים סוציאליים, פסיכולוגים ויועצים חינוכיים. אלה אנשי מקצוע ולא מוקדמים. אנשי מקצוע שעונים לקו.

הדבר הנוסף שאני רוצה לציין שהפניות שמתקבלות - - -

מה המספר של המוקד במשרד החינוך?

כוכבית 63.

כוכבית 6312.

שאלתי את משרד החינוך, חבר'ה.

זה לא היא אמרה, זה מישהי אחרת.

אני רוצה להתקשר.

כוכבית 6312. אז אני אחזור על זה.

כשהעיקרון שנעשה שזה מוקד שמגיעים אליו ישירות. לא צריך לעבור דרך שלוחה. זה משהו שהוא ייעודי.

אז כדאי לפרסם את זה גם בהנהגת ההורים וגם בהנהגת התלמידים.

זה פורסם, אבל יש מורכבות מאוד גדולה.

חברים, סליחה רגע.

אני רוצה לסיים ולומר את הדברים שלי.

קרן, לסיום.

אני רוצה לומר שגם הנהגת ההורים וגם הנהגת התלמידים - - -. לצד זה אני רוצה לומר שאנחנו גם מפעילים תוכניות שהדגש במיומנויות פנייה לעזרה.

פנינה, תחליפי אותי לדקה.

(היו"ר פנינה תמנו)

גם בריונות וגם חרמות אלה גורמי סיכון. רוצים לסייע לילדים פעם אחת לפנות לעזרה, פעם שנייה גם להכשיר ילדים להיות שומרי סף.

שני משפטים אחרונים לסיום, ברשותך. אני רוצה לומר דבר אחד: שכן אנחנו מקדמים תוכניות למניעת אובדנות, זה מאוד חשוב לציין את זה. אנחנו שותפים לתוכנית לאומית למניעת אובדנות בתוך בתי הספר. מופעלות תוכניות למניעת אובדנות.

דבר נוסף שאני רוצה לומר שהנושא של התאבדות, ואנשי מקצוע אומרים את זה ואני רוצה שוב לומר את זה, שאין ספק שבריונות והצקות אלה גורמי סיכון מאוד גדולים. יחד עם זאת, מצב של התאבדות זה אף פעם לא תוצר של דבר אחד, אלא זה צבר של אירועים.

אז תודה. דווקא מכאן אני רוצה לקחת את זה. לכן אני לא מוכנה לקבל את ההאשמה שהייתה בחינוך ביתי. כי זה בדרך כלל תהליך ארוך שהמערכת נכשלה. לכן היא נמצאת בבית. לכן אי אפשר להוסיף חטא על פשע.

אבל רגע, שנייה. התוכנית שלכם לא מעודכנת לשנת 2025. היא לא תואמת את המענים שצריכים הילדים, היא לא מספיק מונגשת. לכן אתם יכולים להשקיע משאבים ואתם יכולים להיות עם רצון מאוד טוב. והוקם עכשיו המוקד ויכול להיות שיש הרבה מאוד צעדים שאתם עושים. אבל אם אתם רוצים שזה יציל נפשות אתם חייבים לשבת עם הילדים, לבנות את התוכנית הזאת יחד איתם כדי להבין איך פורצים את זה.

אני שיש לי ילדה בת 15 וילד בן 12.5, אני אומרת לך שאני לא יודעת איך העולם שלהם נראה. פתאום אני מבינה שיש קודים של חרמות באינסטגרם. יש קודים של חרמות ברשת ויש כל מיני אפליקציות. אנחנו לא פועלים נכון. פעם אמרה לי הבת שלי 'אמא, אם את לא בריונית את לא שורדת'. 'אם אני לא בריונית אני לא שורדת, מי שלא בריון לא שורד'.

ואנחנו חייבים לשנות את ה-Default. מתי אתם מתכוונים לשבת איתם ושתהיה תוכנית לאומית כמו שהנחה מבקר המדינה?

אני יכולה לומר שיש לנו שולחן עגול עם הנהגת התלמידים ועם מועצת התלמידים גם על הדברים האלה כדי לשמוע אותם ואנחנו נפגשים.

(היו"ר אלי דלל)

צריך פעילות.

התוכנית נבנתה אתכם?

אני אגיד, וזה מה שרציתי להתייחס.

מי שלא יודע, היא משקיפה קבועה פה בוועדה אצלנו. משתתפת קבועה.

אגיד שכן, התוכנית נבנתה בעקבות המון דיונים שגם עלו פה בכנסת. אבל חזר פה שוב ושוב כמה פעמים, המוקד בנוי על זה שתלמידים ירגישו מספיק בנוח להתקשר. המוקד חשוב, הוא פשוט לא הפתרון. וזה גם מה שאנחנו מדגישים כל הזמן. הוא חשוב והוא חלק מתוך תהליך שצריך לקרות. והפתרון שצריך לבוא זה לבוא ולפנות לאותם תלמידים באופן אישי. כי היום לחכות שהתלמיד ייקח על עצמו אחריות וגם לפנות ולקבל תשובה כמו מה שאופק תיארה זה לא מה שיפתור את הסיטואציה.

לדעתי כשהם כבר מגיעים למוקד המצב כבר ממש חמור.

חברים, אנחנו עוד פעם חוזרים, תקשיבו, הדיון הזה מאוד חשוב. אבל אם כולכם תדברו במקהלה לא ייצא מזה שום דבר. אנחנו מצלמים את הדיון, יש פרוטוקול, צריכים לשמוע את כולם. אז אנא מכם, אני אתן לכולם. אנחנו קיבלנו איזה שהיא הארכה של עוד חמש דקות.

חבר הכנסת, יש לנו פתרון שעובד והנוער פה יסכים איתנו.

דקה.

חבל לא לשמוע אותו, פשוט כבר הוא עובד.

אני אשמע, אני לא אמרתי שלא. אני עוד מעט אפנה גם אליך.

אני אשמח להציג אותו עכשיו לפני כל העוולות שנשמעות פה.

התלמידים, יש עוד מישהו מהתלמידים שרוצה לדבר?

אפשר לדבר בשם מאות אלפי תלמידים שפונים אלינו?

אפשר, דקה רגע. אני רק רוצה עוד תלמיד לשעבר, שהגיע במיוחד. בבקשה.

שלום וברכה חה"כ אלי דלל, חה"כ פנינה תמנו שטה, דבי ביטון. קודם כל, תודה רבה לכם שכינסתם את הוועדה. אני מעריך אתכם, באמת זה מוערך מאוד.

אני רוצה גם לפנות לנציגי משרד החינוך שנמצאים פה. אני שמעתי מה את אמרת. קודם כל, המוקד של קול לכולם הוא מוקד מבורך. אני הייתי במוקד השקה, באמת מוקד מבורך. מוקד שעוסק בטיפול לאחר שקרה החרם, לא מונע את החרם, לכן זה לא פתרון לבעיה.

נכון.

זה טיפול לאחר הבעיה. לכן אין כרגע פתרון לבעיה של החרם עצמו, יש פתרון לבעיה שאחרי שהחרם קרה.

עכשיו בלי קשר למה שאת אמרת, האירוע שקרה בעכו זה אירוע שאני רוצה להגיד לך, באמת, זה אירוע טרגי ברמות שזה מזעזע את כל המדינה, ברמות שאתם לא מתארים בכלל. ואת יודעת מה מעצבן אותי ומה מכעיס אותי? שברגע שמבקר המדינה נכנס לעניין, ברגע שמבקר המדינה בא ושולח מכתב בהול לשר החינוך אז הוא מגיע לעכו. אז הוא שולח את הדברים שלו באינסטגרם. ואני בקשר עם הלשכה ואני בקשר עם הדוברים והכול טוב ויפה.

אבל פתאום כאשר מאיימים על התפקיד שלו, פתאום כאשר המבקר בא ואומר לו ככה וככה, תקים ועדה. פתאום הוא מתעורר. וגם כשהוא מתעורר, מה הוא עושה? הוא אומר אני אעשה ועדת בדיקה אם בכלל קרה חרם. אתה תגיד אם קרה חרם בכלל? האימא בוכה את החיים שלה, אתה תגיד אם קרה חרם? אתה, שר החינוך? וואלה, אתה צריך להתבייש. אני אגיד לך את האמת, אתה צריך להתבייש.

תראה, השר לא נמצא פה, אני מבקש.

שישמע את זה.

סליחה רגע, אני אתן גם להנהגת ההורים.

הוא צריך להיות פה.

סליחה רגע, אני מבקש. קיבלנו הארכה של איזה חמש דקות. אני מבקש מכל אחד דקה. יש פה הורים שכולים שהגיעו לפה במיוחד, גם הייתי בשבעה. אני מבקש את האבא הראשון, בלי שמות, בבקשה.

אני ישראל בולטון, אבא של מנדי בולטון ז"ל. מנדי שלי מת כאשר ליבו נדם אחרי שהוא חווה דחייה חברתית בבר מצווה של חבר כיתה. זה בקצרה עליי.

אני אתייחס רגע לנושא. אני לא איש פוליטיקה או דברים כאלה. אני איש מעשי פרקטי. במצב קיים כולם יודעים שהמצב קיים. כל מי שפה יודע שהמצב קיים. לנסות לכמת אותו למספרים כאלה גבוהים או אחרים, זה כבר הפוליטיקה. המצב קיים והוא לא תקין, אנחנו יודעים את זה.

הבעיה הכי גדולה בחרם זה הלבד. הילד מרגיש לבד, ההורים מרגישים לבד. ואני אוסיף ואני אספר שגם המורים מרגישים לבד. למורים אין שום כלים, אין שום ידע. למערכת אין שום כלים, אין שום ידע איך לעצור חרם. איך למנוע ואיך לעצור, אלה שני דברים שונים. סור מרע ועשה טוב, אלה שני דברים שונים.

יש פה אסופה ענקית של אנשים שעוסקת בדיוק בנושא הזה. אל תנסו לפתור את הדבר הזה לבד. אל תנסו לעשות את זה לבד. אנחנו כבר חווים מצב שבו ילדה הייתה צריכה ליטול את החיים שלה. הבן שלי נפטר בן 12 וחודש. אוקיי? אני איבדתי ילד שהיה יכול להיות העתיד של העם הזה, חד משמעית. מבריק, גאון. יכול להיות שהוא גם היה הולך בלי זה, יכול להיות. אבל הוא סבל בדרך והוא לא היה צריך. וזו הנקודה, אל תתנו לעוד ילד לסבול. אנחנו אחראים לגדל את דור העתיד. תגדלו דור עתיד נורמלי.

תודה.

חבר הכנסת, כבר מנענו התאבדויות, אתה לא רוצה לשמוע?

דקה, אני אשמע אותך. חבר'ה, אני לא אמרתי שלא.

פתרון אחד איכותי לא שמעו פה, חבל.

אני אשמע אותך. בסדר?

זה לא בסדר. תן לו לנהל את זה. יש פה הורים ואנשים שחוו את זה. אנחנו מעריכים אנשים שפועלים, אבל הוא ייתן לך, הוא אמר לך כמה פעמים.

סליחה, אם אתה תתפרץ עוד פעם אתה תצא החוצה. אני אתן לך לדבר. באמת, מספיק עם זה.

אני מאיה שניידר, הגעתי לכאן כשגרירה של כנפי דרור. עמותת כנפי דרור הצילו את החיים של הילדה שלי. הבת שלי עברה חרם מאוד קשה. זה הגיע למצב מאוד קיצוני. מצנעת הפרט אני לא אפרט. יש וואקום, אני מסכימה עם חה"כ פנינה שאמרה את הדברים הכי חשובים. הילדים שלנו חייבים להיות מוגנים. באמת, הלב שלי כואב מכל מה שאני נחשפת אליו, ואני נחשפת בכל יום לעוד מקרה ועוד מקרה. ועוד ניסיונות של אובדנות. זה בידיים שלנו, בואו נציל את הילדים האלה. בואו באמת לא ניתן לאימהות להגיע למצב הזה ולילדים האלה.

תודה רבה. הנהגת ההורים ואחר כך אתה.

נעים מאוד, אתי, יו"ר צוות מוגנות בהנהגת ההורים הארצית.

אני אתחיל מזה שיש לי ילד שהיום הוא בן 18 שחווה שש שנים של חרם בבית ספר יסודי. זאת אומרת, אנחנו הולכים אחורנית שש שנים. והיום אנחנו מסתכלים, שום דבר לא השתנה. מעבר לזה שיש עדיין אירועים, נקודות מסוימות שקורות, שמעלות את הצלקות שנמצאות בנפש של הילדים האלה וילוו אותם לכל החיים. וזה מלווה אותם ואנחנו מקבלים לזה תזכורת. עצם זה שיש דבר כזה שהולך שש-שבע שנים ושום דבר לא השתנה אומר שמשהו לא עובד. זה אומר שהפלסטר על פלסטר שאנחנו עושים עוד פעם, עוד מוקד, לפנות לפה, לפנות, משהו לא עובד. צריך לשנות משהו בשטח.

אני אתן לך בזאפ דוקטורס הוציאו מחקר שיצא, לפני יומיים פרסמו אותו, ב-9 לחודש. 1,200 תלמידי תיכון דיווחו על ניסיונות אובדניים, 12% מהם שיתפו שהיו להם מחשבות אובדניות ו-7% כבר גיבשו תוכנית. שליש מהנוער שניסה להתאבד סיפר שהוא לא שיתף אף אחד מסיבה מאוד פשוטה: אף אחד לא שאל. זה האגרוף בבטן.

מה?

אף אחד לא שאל אותם. אף אחד לא שאל, לכן הם לא שיתפו. קודם כל לדעת שכדי להגיע למשהו, מעבר באמת לתוצאה זה לדבר, לשתף, להכיל. עם הרגש, להקשיב. גם את ההורים.

תודה.

יש לכם כלי.

תודה. בבקשה, אביעד שטיינר.

נפתח בזה שפנה אליי ילד בפרטי, ברשתות החברתיות, ואמר לי 'אביעד, בזכותך לא התאבדתי, הצלת לי את החיים'. איך זה קרה? אני משפיען ברשת, באופן עצמאי ועובד מטעם לוקחים אחריות. יש לי חשיפה למאות אלפי נערים בישראל. אני לא איזה מומחה גדול בחינוך, אין לי איזה תפקיד או הבנה בזה, אבל התלמיד איתי לא ירגיש לבד.

למה זה? בגלל שאני מכיר את מרחב החיים שלו בעולם הדיגיטל, וכל הילדים פה יהנהנו ויסכימו איתי, אני בטוח בזה, שבאמת הפער בינינו לבין המורים מבחינת השימוש באינטרנט ובתרבות שבה הוא עצום. בגלל זה סקר גל החדש של 2023 באמת הראה שרק 2% מהתלמידים אמרו ששיתפו את המורים בקשיים שיש להם ברשת. כי כמו שאמרתי, יש קודים אחרים לגמרי.

הנקודה היא שאנחנו בלוקחים אחריות תוכנית הכשרה מגן עד י"ב שכבר עובדת ל-2,000 מורים, מעל 100,000 תלמידים, להבין את המרחב הדיגיטלי הזה. מושגים פשוטים כמו דיסקורד, גיימינג, שוודאי כל הנערים פה מכירים.

תגיד לי, משרד החינוך פונה אליך, מדבר איתך?

הגשנו את זה למשרד החינוך.

הגשתם?

אנחנו לא מקבלים שום דבר, שום הערה.

אני חייב לשיים.

אין בעיה, עשר שניות. אנחנו מבקשים רק שמשרד החינוך יתייחס להצלחה שלנו כבר. הכשרה של אלפי מורים ששינו את השיח עם התלמידים. ודבר שני, לקדם את החקיקה, שכבר דיברנו איתך חה"כ אלי דלל, לקדם את חוק אימות הגיל למעל גיל 18 לאתרים פורנוגרפיים שמקדמים מיניות ברשת.

דבר שני, חוק התקשורת שמחייב ספקיות אינטרנט לתת תוכן סינון חינמי, אבל לתת לו תו תקן. כי כרגע הוא לא אפקטיבי. הוא כרגע לא רלוונטי כי אין תו תקן.

חברים, אני חייב לסיים. המליאה נפתחה, אני חייב לסיים. קיבלתי עכשיו הוראה שאני צריך לסיים.

יש משהו חשוב בנוגע למשאבים עצמם. אם משרד החינוך לא ייתן משאבים והמדינה לא תיתן משאבים ותקציבים לפתרון כגון יועצות. אין תקן יועצות בבתי הספר. כגון רכזי מוגנות. זוכרים קורונה? כשהייתה קורונה והמדינה ראתה את זה כפעולה לאומית הציבו רכזים, רכזי מוגנות בבתי הספר. שעות חינוך. יש שעת חינוך אחת בבית הספר בשבוע. לא יכול להיות שבשעת חינוך אחת יספיקו להגיע לכל התלמידים, לכל הבעיות, לכל המורכבויות. המערכת מורעבת. לפרויקט כזה צריך לתת תקציבים ומשאבים.

תודה. בבקשה.

שלום, אני בר גנטובניק, אני עובד בארגון חיים על הקצה עם לידור. לא יכול להיות שאני כבר שלוש שנים נמצא במאות בתי ספר. אני רואה אלפי ילדים, אני עובד גם כמדריך מוגנות, דרך אגב, בכמה בתי ספר. ואני יושב ומדבר עם הילדים האלה. לא יכול להיות שאני הגעתי להרצאה ובסוף ההרצאה ניגש אליי ילד בכיתה י' ומראה לי את היד שלו, מפשיל את השרוול, מראה לי צלקות ואומר לי 'אני מכאיב לעצמי כי מכאיבים לי. תגיד לי מה לעשות'. זה יכול להיות, זה נראה לכם הגיוני בכלל?

ברור.

בגלל זה צריך אותך.

לא, כיבדתי אתכם, תכבדו אתכם, סליחה.

אני חייב לסיים.

אני רוצה לסיים אבל, אני חייב לסיים את זה.

דקה, אני חייב לסיים. אני מתנצל, חייב לסיים.

אבל זה חשוב.

בסדר, הכול חשוב. מקסימום אנחנו נשמע מילה אחר כך בסוף. אני רוצה לסיים את הישיבה, לנעול אותה. כי אני חייב לנעול אותה. הכנסת, המליאה התכנסה, אנחנו כבר עשר דקות אחרי.

אני מבקש ממשרד החינוך, קרן, את לא סיימת, אני יודע שלא נתתי לך לסיים. אני מתנצל על זה.

לענות לבקשה שלנו, זה הכול.

אבל כן אני מבקש, תעבירי אלינו את התוכנית. אני מבקש שתהיה תוכנית סדורה. אני רוצה על התוכנית הזאת לקיים דיון מעקב בעוד פחות מחודש. אנחנו נקבע את התאריך. ואז גם הפורום הזה יגיע, יראה את התוכנית, תציגו את התוכנית שלכם. התוכנית צריכה להיות ברורה. קודם כל בשיתוף כל הסביבה, כל המערכת העוטפת אותנו. זה התלמידים עצמם, הנהגת ההורים, המורים. יש פה עמותות שמכירים, משפיעני רשת. פשוט הם צריכים לראות את התוכנית ושיתנו לזה הערות.

שיתוף ציבור.

שיתוף ציבור ממש. תפרסמו את התוכנית הזאת שכולם יראו אותה. ואנחנו נבוא לפה בעוד שבועיים, שלושה, אולי חודש. תגידו אתם פחות או יותר מתי אתם מוכנים. נציג אותה פה ונתחיל פשוט להתחיל ליישם מעקב על התוכנית הזאת. אני מבקש תוכנית לאומית סדורה אני קורא לה. לא רק של החינוך. זה לא דבר בלעדי של משרד החינוך. צריך להיות גם הבריאות והרווחה.

דיגיטל ישראל.

רשויות מקומיות וכל הנוגעים בדבר. יש כל כך הרבה שחקנים שיכולים להציל את הילדים האלה.

אני רוצה להודות לחברתי פנינה תמנו שטה.

אני מקווה שלא הפרעתי.

לא, לא, את מפריעה לחיוב. באמת, אני חייב לומר לכם, אנחנו באמת שני חברי כנסת שפועלים, ובאמת אני רוצה להצטנע, אבל היא פועלת. באמת, בצורה מדהימה לטובת הילדים, הנשים, הנערות. ואני רוצה להודות בשמי.

קטונתי. באמת אני יודעת שאלי, הלב שלו, כמו שאמרתי כשפתחתי את הדיון, אתה האיש הנכון במקום הנכון. וביחד אתכם, אנחנו באמת כאן.

אני רוצה להודות לכולכם שבאתם. ועל העבודה שתמשיכו לעשות. ואם נצליח מהישיבה הזאת להציל ולו נער אחד או נערה אחת, עשינו את שלנו. אני מקווה שנוכל גם לבחון את המגמה הזאת לאורך השנים. פשוט לעשות מדידה, כי אנחנו רואים שכנראה המדידה לא כל כך ברורה. כדי שנוכל באמת לעקוב אחרי הדברים האלה. תודה רבה, הישיבה נעולה.


הישיבה ננעלה בשעה 11:08.