פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



15
ועדת החוקה, חוק ומשפט
10/02/2025


מושב שלישי



פרוטוקול מס' 560
מישיבת ועדת החוקה, חוק ומשפט
יום שני, י"ב בשבט התשפ"ה (10 בפברואר 2025), שעה 13:00

הצעת חוק יסוד: משאל עם - תיקון

חברי הוועדה: שמחה רוטמן – היו"ר
קארין אלהרר
אביחי אברהם בוארון
ארז מלול
מנסור עבאס
גלעד קריב

ד"ר תום גל - עו"ד, ממונה בכירה, משרד המשפטים

דנה דאיבוג - עו"ד, משרד המשפטים

עמי ברקוביץ - ממונה חקיקה, משרד המשפטים

איילה רואש - אחראית חקיקה אזרחית בתחום איו"ש, משרד הביטחון

יחיעם ברוט - רח״ט צפ״א ואמל״ט, המטה לביטחון לאומי

נעמי קאהן לינדר - מנהלת מחלקה בינלאומית, רגבים

ד"ר שאול שארף - חוקר בכיר ומרצה למשפטים במרכז האקדמי פרס, מכון בגין למשפט וציונות

מוסי רז - חכ"ל

דני אלגרט - אחיו של החטוף איציק אלגרט

קובי כלפון - אביו של החטוף שגב כלפון

גלית כלפון - אימו של החטוף שגב כלפון

חן אביגדורי - פעיל במטה משפחות חטופים

שלי שם טוב - אימו של החטוף עומר שם טוב

גילת פיש - דודתו של החטוף שגיא דקל חן

ד"ר גור בליי
אפרת חקאק

איל קופמן

אורי פנסירר

רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות.

משאל עם – תיקון

צוהריים טובים, אנחנו בעניין הצעת חוק-יסוד: משאל עם – תיקון. יש פה משפחות שנרשמו וביקשו לדבר.

אני רוצה להגיד משהו בהתחלה. היה היום אירוע פחות נעים בכנסת בדיון אחר בכנס שהתקיים בכנסת. אני מבקש מכל מי שידבר, תעשו כל אחד מכם כהבנתכם, כל אחד מדבר ואין אדם נתפס על צערו גם כשהוא אומר דברים קשים. אנחנו מבינים את המקום שממנו זה מגיע גם כשאנחנו שומעים דברים קשים. אבל אני מבקש מכם לקחת בחשבון את הדברים שנחשפו בשבוע האחרון אפילו ביתר שאת. ואת הרצון של האויבים שלנו, של חמאס, גם במריבות ביננו, גם בסכסוך ביננו, גם במסרים מסוימים. ולכן אני אומר: בואו נשתדל כולנו להבין שלמרות שכשם שאני לא סבור אפילו לרגע שמי שתומך בעסקה רוצה שהמחבלים המשוחררים ירצחו אותי או את משפחתי ושיהיו אירועי חטיפה או כל מיני דברים שיקרו כתוצאה להבנתי ממה שאני רואה כעסקה מסוכנת לישראל, ואני בטוח שאני לא מייחס לתומכי העסקה רצון בפיגועי טרור שיצאו ממנה. אני מבקש שאת אותה הבנה או סוגיה הזאת שמונחת על השולחן, שלא נייחס זה לזה, גם ממי שמתנגד לעסקה, לא רוצה שחטופים ימותו ולא רוצה שחטופים יישארו בשבי. יש מחלוקות על מה הדבר הטוב ביותר למדינת ישראל, כל עוד נצליח לשמר את השיח בדרך הזאת, אני חושב שזה יהיה הניצחון הגדול ביותר על החמאס.

מכאן, דני בבקשה.

תודה. אני מעריך שרוב הנוכחים פה בחדר לא היו בקיבוץ ניר עוז. אני מקווה שראש הממשלה יראה את מה שאני מדבר עליו עכשיו. אני הולך לקחת אתכם בדמיון מודרך לטיול או סיור בניר עוז. אתם יכולים לעצום עיניים, לדמיין, לחשוב. תהיו יחד איתי בסיור בקיבוץ ניר עוז.

השלט בכניסה לכביש הקיבוץ ניר עוז עומד על תילו. הוא מכוון למחנה ההשמדה ניר עוז. בשער החשמלי הצהוב, מקדמים את פני החיילים, אלו שלא הגיעו ב-7 באוקטובר 2023. אני מזדהה בשם שדבק בי מאז: דני אח של איציק, חטוף מניר עוז. בשולי הכביש המוביל מהשער אל חדר האוכל, נמצאות תמונות החטופים. חדר האוכל שהיה הלב הפועל של הקיבוץ, דומם. סימני ירי ושריפה ותמונות הנרצחים בכניסה. על קיר תיבות הדואר של חברי הקיבוץ, מדבקות המתארות את מצבם. נרצח – מדבקה אדומה; חטוף – מדבקה שחורה. על מספר תיבות יש יותר ממדבקה אחת. ביציאה מחדר האוכל, הפאב של הקיבוץ נטוש. מקום הבילוי של חברי הקיבוץ, שבעיקר הצעירים נהגו לפקוד, לשתות ולאהוב, שומם. השקט סביב מקפיא את הדם בעורקים. אין ציוץ של ציפורים.

בכניסה לאזורי המגורים מראה הבתים השרופים מכה כמו אגרוף בבטן. הנוף הירוק של קיבוץ ניר עוז התפחם. ניכר כי פאוקר, האחראי המיתולוגי על הנוי, מנסה לשמר את הצמחייה המפוארת של ניר עוז. הניגוד בין הבתים השרופים לדשא הירוק, מזעזע.

בקצה הכביש, כ-150 מטר מגדר הקיבוץ, הבית של איציק. גדר הבמבוק שאיציק הקים מסביב מסתירה את הכניסה. מתגנבת בליבי מחשבה, אולי איציק בבית, אולי איציק בבית. המראה החיצוני לא מעיד על הדרמה שהתרחשה ב-7 באוקטובר בתוך הבית הצנוע. דלת הבית שנאטמה על ידי לוח עץ, היא העדות הראשונה. פתיחת הדלת מתבצעת באמצעות הברגת בורג מהדלת למשקוף. עם הכניסה לבית נחשפת הזוועה – על כל קירות הבית נמצאות פגיעות ירי רבות. הציוד במטבח ובסלון מפוזר על הרצפה, בקבוקי יין מתגוללים, מסמכים מפוזרים בכל עבר. המחשב של איציק נבזז. על קיר הסלון ציור שצייר אחי הבכור, אלי, זכרונו לברכה. הציור נפגע מירי. בכל חדרי הבית, המחבלים רוקנו את הארונות, הבגדים של איציק פוזרו לכל עבר. הבית של איציק חולל. בכניסה לממ"ד סימני דם על הרצפה ועל המשקוף. על דלת הממ"ד שמונה חורי כניסה של ירי. בממ"ד מצד ימין על הרצפה, כתמי דם רבים וגם על הקיר. משם איציק התקשר אלי ב-7 באוקטובר בשעה 11:15 לאחר שהוא נפצע. שם הוא שכב. חסר אונים. מבועת. שותת דם ומופקר. משם הוא צעק את המילים האחרונות שלו: דני, זה הסוף. דני, זה הסוף. והוא נחטף. שם הוא ראה את הסוף. שם הוא הבין שביתו איננו מבצרו.

ביציאה מהבית, אי-אפשר שלא להבחין בבית של השכנים מצד ימין, ביתם של משפחת ביבס, ירדן, שיר, כפיר ואריאל. התמונות, הצעצועים ואביזרי ההזדהות שהובאו, מרסקים את הלב. ניר עוז היה למחנה השמדה. לסמל המחדל וההפקרה. בניר עוז התרחשה שואה אישית ויישובית. וראש הממשלה לא בא. הוא לא בא.

בית העלמין בניר עוז הפך מאז שואת אוקטובר למקום השוקק חיים ביותר בקיבוץ. אחזור – בית העלמין בניר עוז הפך ב-7 באוקטובר למקום שוקק החיים ביותר בקיבוץ ניר עוז. הוא הפך לאתר תיירות, כיאה לאתר השמדה. עשרות קברים של חברי וחברות הקיבוץ, גם קברי אחים, למשפחות שנכחדו. גלי מוזס שחזר עכשיו אמר בתמימות: אעשה הכול לשקם את ניר עוז. אז לשקם את ניר עוז, זה לא לבנות חזרה את הבתים, זה לא להפוך אותם חזרה להיות ירוקים – לשקם את ניר עוז זה קודם להחזיר לשם את האנשים שלהם. יש למעלה מ-20 חטופים עדיין במנהרות החמאס שהם חברי קיבוץ ניר עוז. איך אפשר לשקם קיבוץ שהחברים שלו נמצאים חטופים בניר עוז?

אתייחס רק בסיפא של הדברים שלי לפתיח של שמחה רוטמן, אנחנו בעשר השנים האחרונות מאז עסקת שליט, חווינו הרבה טרור, כולל בשבועות האחרונים. טרור על ימין ועל שמאל, הרוגים בתל אביב ובכל מקום. שמחה, אלה שעשו את הפיגועים האלה לא השתחררו בעסקת החטופים האחרונה, ולא השתחררו בעסקת החטופים של גלעד שליט, הם נולדו בשטחים. כן, חלקם הקטן, 10%.

80% ממשוחררי שליט.

לא, לא, לא. מי שעשה את הפיגועים, אלה לא משוחררי עסקאות חטופים. ועכשיו אני מוכן גם שתבטיח לי, מי שעושה את הפיגועים אלה מחבלים שנולדים כל יום ברצועת עזה. אלה מחבלים שנולדים כל יום ביהודה ושומרון. אבל אני הולך איתך, אם תבטיח לי שאנחנו לא נשחרר את החטופים, לא נשחרר מחבלים, ויהיה פה שלום ולא יהיו פיגועים – אני חותם איתך על ההסכם הזה. תום הסכסוך הישראלי-פלסטיני והפקרת החטופים בעזה, אני חותם איתך על ההסכם הזה, אחי יהיה קורבן השלום.

תראה מה זה, אני אפילו בשביל שלום מוכן - - -

קורבן השלום, אחי, אני אומר לך. זאת אומרת, אם אתה אומר לי: אני לא משחרר את אחיך כי בעתיד יהיו פיגועים. אז אני אומר לך: אני מסכים שלא תשחרר את אחי ובעתיד לא יהיו פיגועים. הבלוף הזה, הספין הזה, של להפחיד את האנשים, להעלות קורבנות אדם עכשיו, להעלות קורבנות אדם עכשיו חיים כדי להציל אנשים עלומים שאין לנו את הפרצוף שלהם בעתיד, כביכול, כי אנחנו הפסקנו לסמוך על המדינה, והפסקנו לסמוך על אלוהים, והפסקנו לסמוך על כולם, ולהיות פשוט עובדי אלילים. להעלות קורבנות אדם.

תראו, המלחמה שלנו היא לא מלחמה בין צבאות. יש כאן מלחמה מוסרית. תארו לכם אם זה היה הפוך, החמאס היו מפציצים את החטופים שלהם, והיו אומרים שהם שאהידים. נכון, שמחה? היו עושים את זה. אבל אני רוצה להזכיר לך, אנחנו הפצצנו את החטופים שלנו. הפצצנו את החטופים שלנו – 40 חטופים מתו כתוצאה מהפצצות של צה"ל, מפעילות של צה"ל. הרגנו אותם. אז מה, אנחנו חמאס? הפכנו להיות חמאס? זאת מלחמה של ערכים ומוסר. זאת לא מלחמה בין צבאות. זאת מלחמה על תרבות. ואם אנחנו לא נחזור לתרבות ולערכים ולמוסר שלנו, אנחנו נפסיד במלחמה הזאת תבוסה טוטאלית.

רק אסיים עם מה שאמר שופרו של ביבי, עמית סגל, שאני חקרתי את אבא שלו כשהייתי במעבדת החבלה של המשטרה בתקופת המחתרת היהודית. עמית סגל הגדיר את הבעיה – תקשיב שמחה, עד כדי כך – בעיית החטופים היא בעיה טקטית שהפכנו אותה לבעיה אסטרטגית. את זה אמר עמית סגל בערוץ 12. בעיה טקטית שהפכנו אותה לבעיה אסטרטגית. זה הכשל. זה הביא אותנו ל-7 באוקטובר. זה הכשל המוסרי שהביא אותנו ל-7 באוקטובר. שם עוד נעוץ - - - חבר'ה, לא משנה, כמה אף-35 יהיה לנו, וכמה טילי שיוט, ושנהיה מעצמה גרעינית אומרים, אני לא יודע – כל הנשק הזה לא שווה כלום לעומת הנשק שיש לחמאס היום בידיים וזה החטופים. החטופים הם הנשק הגרעיני של החמאס. הם יחסלו את המדינה אם אנחנו לא נחזיר אותם.

החטופים הם הנשק הגרעיני של החמאס. אם לא נחזיר את החטופים האלה, הם יחסלו את המדינה. ניסינו בכוח, לא הלך. ניסינו בכסף, לא עבד. אז התרבות הזאת של כוח, כבוד וכסף, הביאה אותנו ל-7 באוקטובר. ואנחנו לא רוצים לשנות. מי שהביא אותנו ל-7 באוקטובר נאחז בקרנות המזבח ולא רוצה להשתנות. לא רוצה להשתנות.

אז מי שרוצה סיור בניר עוז, יכול להתקשר אלי. שמחה, אני יכול לקחת אותך לניר עוז אם תרצה, יד ביד. נלך ביחד, אראה לך את כל מה שיש שם, יש הרבה דברים לראות שם. אולי, אולי, אולי תתפקח.

תודה רבה דני. רק אגיד שכשאני התנגדתי ואפילו הגשתי עתירה נגד מי שהיה אז ראש הממשלה, בנימין נתניהו, מי שהיה אז הרמטכ"ל בני גנץ, בשחרור המחבלים בעסקת שליט, לא חשבתי על אנשים עלומים, חשבתי על אח שלך שלא ייחטף. ולצערי - - -

ידעת, היית נביא שקר אז. למה לא הזהרת אותנו?

הזהרתי.

למה ב-6 באוקטובר לא הזהרת?

לא ב-6 באוקטובר. כשהגשתי את העתירה, אז הזהרתי.

- - - אבל ב-6 באוקטובר כל - - -

ולצערי, שוחררו המחבלים שעשו את האירוע בניר עוז.

אתה הבוגד? אתה ידעת ב-6 באוקטובר ולא הזהרת?

הרבה לפני ה-6 באוקטובר. תודה רבה, דני. שלי שם טוב, בבקשה.

שלום, אני שלי שם טוב, אימא של עומר שחטוף בעזה 493 ימים. ובא לי להקיא, להקיא מסיפורי הזוועות של ניר עוז שביקרתי בה, וראיתי מול העיניים מה זה שואה. ראיתי מול העיניים מבלי לראות מה שקרה שם, אלא את העדויות החיות שצועקות מהאדמה של שואה. ובא לי להקיא מיום שבת כשראיתי את השבים שיצאו משואה. במבט ראשון הייתי בטוחה ששמו תמונה מלפני 80 שנה. אבל אז התפקחתי וראיתי שלא, זה חטופים שנחטפו ב-7 באוקטובר, ולכאורה בפרצופים של התמונות הם נראו טוב, בפרצופים האלה, אבל בקושי זיהיתי אותם כשהם שבו ביום שבת.

אני לא סופרת ימים, אני סופרת דקות. חבר הכנסת, אתה יכול אולי לנסות לחשב ככה באופן מהיר כמה דקות זה?

הרבה מאוד.

זרוק.

זה כמעט 700,000 דקות. ואני אאתגר אותך, כמה שניות? 42 מיליון שניות, כשכל שנייה במקום הזה שהם נמצאים, הוא גיהינום. גיהינום מהסוג הכי קשה. ואני רואה אותך שותה איזה פחית, בכיף. כשאני קמה בבוקר, אני מפחדת לפתוח את העיניים, כי אני לא יודעת מה היום יביא. ואז אני פותחת את העיניים וזוכה לראות אור יום בחוץ, כמו שאתה זוכה לראות אור יום בחוץ וכמו כל מי שזוכה פה לראות אור יום. ואז אני קמה ומתקלחת, ומצחצחת שיניים, בסיסי ביותר. וחושבת על עומר שלי, שאני לא יודעת מתי ואם בכלל הוא צחצח שיניים או התקלח. ואז אני שותה קפה בייסורים, בייסורים. וביום שבת כשהם שבו, אז הבנתי מה זה ייסורים כשהם חזרו שלדים. שלדים, אבל לא מהשואה, מהשואה של 2025.

ולך חבר הכנסת בטח יש ילדים, והילדים האלה מתישהו אולי הלכו לאיבוד באיזה יום. וכשהם הלכו לאיבוד בטח היית בלחץ. אחד מהילדים, אין מישהו, אין הורה שהילד שלו לא הולך לאיבוד. ואז בחמש דקות האלה, אתה בהיסטריה ובפחד והלב דופק לך חזק – איפה הילד? איפה הי-ל-ד? אני יודעת איפה הילד שלי, גם אתה יודע איפה הילד שלי. והילד שלי לא נעלם בגן שעשועים. הוא עם רוצחים והוא נמצא מתחת לאדמה. והוא צועק: הצילו, הצילו. במדינת היהודים חטפו אותו. במדינת היהודים, לא בגרמניה. ולא חיכינו שארצות הברית או אומות העולם יגיעו לגרמניה בשביל להציל את היהודים האלה. לא, זה פה. זה פה. וזה לא חמש דקות, זה 42 מיליון שניות. שניות. ואתה מדבר איתי על הנרצחים הבאים, ואני אגיד לך: אתה צודק. אתה צודק. אסור שיהיו נרצחים הבאים, אבל לא על חשבון הילד שלי, והילדים שלהם, שהם היו.

הבן שלי היה בפסטיבל אהבה. שבועיים לפני הוא נסע לסיני ואני הייתי בהיסטריה שלא יעשו לו משהו או יעצרו אותם שם. ופה אפילו לא שאלתי לאן הוא הולך. כי זה בתוך הבית, וזה בטוח. ויש אנשים שנחטפו מהמקום הכי בטוח, מתוך הבית שלהם ונרצחו ונאנסו ונשרפו. והם בגיהינום, בגיהינום. ועל זה, חבר הכנסת רוטמן, אל תדבר איתי. העתיד, כן, העתיד מאוד חשוב. אנחנו פה עכשיו בשביל לא לתת לכם, לא לתת לכם לעשות את המחדל הזה שוב. לכם זה לכל הצמרת, מכל מקום. כי להגיד היום "אני אמרתי", זה לא עוזר, לא ל-1,200 נרצחים, לא לחיילים שנתנו את החיים שלהם, לא לפצועים שהם עכשיו בלי רגליים, בלי ידיים, ואומרים לי: סליחה. הם מבקשים ממני סליחה שהם לא החזירו את עומר שלי. הגיבורים האלה באים ואומרים לי: היינו עושים את זה עוד הפעם בשביל להחזיר את עומר.

אז העם הזה הוא עם מדהים, והגיע הזמן שתהיו ראויים לעם הזה. ולהיות ראויים לעם הזה, זה להחזיר את החטופים האלה הביתה. ולשקם באמת את המדינה הפצועה והכואבת הזאת. וכן, לדאוג לביטחון של כל תושבי המדינה, בין אם הם ביהודה ושומרון ובין אם בעוטף עזה ובין הם בכל מקום. לדאוג לשמור על ביטחון מדינת ישראל. וראינו בשנה הזאת איך כשאנחנו רוצים אנחנו יכולים להגיע לכל מקום, גם לתוך חדר של מלון כדי לחסל מישהו. אז 7 באוקטובר, לא יקרה עוד. לא. כי אתם תדאגו לעשות את זה. תודה.

תודה רבה. גילת, בבקשה.

שמי גילת, אני דודה של שגיא, גם מניר עוז. בין 23 החטופים מניר עוז שעדיין בעזה. ניר עוז מחכה לכל החטופים שלה שיחזרו. ולא צריך דמיון מודרך פה שהעבירו אתכם כדי להבין באמת מה קרה שם בניר עוז, כשהם הופקרו ונשארו שמה לבד. ובאמת, האמרה הזאת של גדי מוזס, הוא לא הבין שבאושוויץ לא גרים. ניר עוז לא שונה. ניר עוז לא נראית משהו אחר. תגיעו לניר עוז, תראו את ניר עוז. נכון, העצים חזרו ללבלב, הגינות שם – אחותי נעמית אחראית על הנוי, לא תפקיר שמה את הגינות. אבל הבתים שרופים עד היסוד. הקיבוץ שרוף. והקהילה המדהימה הזאת מחכה עדיין ל-23 שיחזרו. ומה שראינו בשבת האחרונה, דיברת פה קודם על זה שבאמת את עם בחילה, בא לך להקיא מאותו רגע – הנשימה שלנו נעצרה ומאז לא יכולים לנשום. לא יכולים לקחת את האוויר הזה ולנשום את הנשימה הבאה עד הפעימה הבאה.

הלב שלנו פועם באופן סדיר, רוצה לפעום. הפעימות האלו, ממש ממש לא סדירות. זה שקראו להם פעימות כמו פעימות הלב, זה רחוק, רחוק מהמציאות. הלב שלנו מפעימה כבר חושב על הפעימה הבאה. איך שהוא מוציא את הדם לאבירים שלנו, כבר נכנס דם בחזרה. פה לא נכנס אוויר בחזרה. הם יצאו ובאותו יום, אחרי שהסתכלנו עליהם, האוויר נעצר בגרון פה. לא יכולים לנשום הלאה.

משפחה שלמה של שגיא מחכה לו. אבא יונתן, אימא נעמית, אביטל אשתו, שלוש בנות, אחת שהוא עדיין לא פגש. כבר למדה ללכת, כבר למדה לרוץ, ולהגיד "אבא בוא". באמת, המילים הראשונות שלה היו אבא בוא. והוא עדיין לא בא. הוא עדיין לא הגיע. אנחנו פה באמת, לדבר אליכם שעכשיו יצאה המשלחת, אתמול יצאו או חשבנו שכבר שבוע שעבר היו אמורים לצאת. יצאו, לא יצאו; מה ידברו; איזה מנדט; מה מותר להם להגיד, מה לא; האם הם על שלב א', האם הם מדברים על שלב ב'. איך אפשר לעבור לסדר היום ככה? באמת אני שואלת. איך? אנחנו רואים מה קורה שם. שומעים מה קורה שם, התעללות אחת אחד. כבולים בשרשראות. משפחת אהל קיבלה בשורה לכבוד היום הולדת של אלון. שמעתם את עידית אתמול. מי שמכיר מקודם, היא לא אחת שהתראיינה הרבה, היא אחת שעבדה הרבה. הסתובבה בכל הארץ. הרבה מאוד באוכלוסייה הדתית, במטרה לחבר אנשים. לחבר לבבות, לקרב אנשים לתוך העם הזה. לקרב אותם, להביא את המסר שלה מתוך אהבה.

שמעתם אותה אתמול, קשה היה להכיר אותה. זאת לא הייתה עידית, זאת הייתה עידית שקיבלה במקום אות חיים שאמור לשמח את כולם, אות חיים שכל מי שרואה מהבן שלו אות חיים, יכול לנשום. אצלם, נעצרה הנשימה מאותו רגע. הם לא יכולים לנשום עכשיו. אי-אפשר לנשום ככה. ילד פצוע קשה, מוחזק בשלשלאות במנהרות. איך היא תפזר את האהבה שלה למדינה? איך? אלון לא בשלב הזה.

עידית שכנה שלי. אני מכירה אותה היטב, אנחנו מנסים לעשות דברים ביחד, פעילויות בכל יום שישי. יש לנו עצרת משותפת בצפון. באמת, כל שהיא רוצה זה להעניק אהבה לעם הזה, לחבר אותו. וזה מה שהיא קיבלה למתנת יום ההולדת – בן בשלשלאות. תעזרו לעידית, תעזרו לקובי, תביאו את אלון הביתה. תביאו את אלון הביתה. ויפה שעה אחת קודם.

יש היום ב-19:00 יום הולדת, מציינים את יום ההולדת של אלון בכיכר, תגיעו. תגיעו כולם להעניק להם אהבה חזרה. הם זקוקים לזה. זה מה שנשאר.

תודה. גלית וקובי.

שמי קובי כלפון, אבא של שגב. שמחה, אני בן אדם מאמין, אני חובש כיפה. כשבני נחטף, לפני שהוא נחטף הוא בנה איתי את הסוכה. וכשהוא בנה את הסוכה, וכשסיימנו כמעט לבנות את הסוכה, אז הוא אומר לי: אבא, יש פה טעות, אתה לימדת אותי מהשלושה טפחים, שהם צריכים להיות בפנים. אמרתי לו: טוב, נפרק. והוא התעקש לפרק איתי. זה ערך של חינוך. זה ערך של יהודי.

ואני רוצה לשאול אותך, אדון שמחה רוטמן, שלי פה אמרה דברים, הגברת פה אמרה דברים, רק תסביר לי, לי ולך יש תורה אחת שהיא תורת ישראל; אתה יכול רק לומר לי מהי עבורך קדושת החיים? אני רוצה לשמוע. קדושת החיים היא עקרון בדת היהודית לשמירת ערך החיים. ובחרת בחיים. זה ערך חיים ככלי ערך לקיים מצוות. ויש מצווה אחת שהיא מצווה רבה, מתעלה על כל המצוות, נתקלת בה, מצוות פדיון שבויים. מצוות פדיון שבויים היא מצווה רבה. ומי שאינו עוסק בה, דינו כשופך דמים.

בוא תסביר לי אתה, איך אתה יכול עכשיו, לאור התיאורים, לפני שאתן לך את אות החיים שקיבלתי על הבן שלי – תנסה לדמיין. אני יוצא מערב שבת מבית הכנסת, הולך הביתה, מברך את כל ילדי, חסר לי אחד בשולחן. אתה יכול לשים את האג'נדה שלך? איפה בעיניך פה מצוות פדיון שבויים? איפה בעיניך, שלי ולך יש תורה אחת?

המראות של אתמול – אני מאמין במערכות – אבל די. זאת שעת חירום. אתה אמור לנהל פה דיון, הדיון הזה היום צריך להיות מבוטל ולהיות דיון על החזרת החטופים באופן מיידי ולא בשלבים. אתה יודע מה זה השלבים האלה? זה לא שאתה מצפה לשמוע שהחטוף שלך נמצא בתנאים של ביקר אותו רופא, אכל צוהריים, אכל ארוחת ערב. אגיד לך דבר אחד, תמונה אחת שאמרו לי אתמול – הם ניסו לצום. אוהד בן עמי, התחיל לעשות הבדלה וקידוש. הם השתדלו לצום ביום כיפור. בחלקם צמו. מה אתה עושה כשאתה צם ביום כיפור? אתה רץ הביתה. מתחיל את הארוחה שלך. הוא ציפה לקבל את הארוחה שלו אחרי יום כיפור. השובים שמו להם את המנה ומשכו להם אותה. איפה קדושת החיים? איפה ערך החיים? אני עוד צריך להסביר לך? איך תחזיר לי את הילד?

ישראל אתמול דורגה עם הצבא העשירי הכי חזק בעולם. אתה דואג מה יהיה? מחובתך עכשיו לצאת מפה ולעשות דיון להחזיר את כל החטופים. אין לי עוד מה להוסיף.

תודה רבה. גלית.

קשה לי לדבר בפורומים כאלה. אני חושבת שאתה היית אצלי ממש מיד אחרי החטיפה וחיבקת אותי. אני חושבת שהבטחת לי גם שהם יחזרו. אבל אני מצטערת להגיד לך את זה עכשיו אחרי שאני שומעת אותך ואני באמת מתנצלת. קודם שלי אמרה שבא לה להקיא מזה ממה שהיא ראתה, אני בא לי להקיא ממה שאני רואה ושומעת. אני באמת מתביישת, אני מתביישת להיות אזרחית במדינת ישראל היום. יותר מזה, כשאני מדמיינת את הבן שלי מגיע, אני חושבת לעטוף אותו לא בדגל ישראל, אולי בדגל ארצות הברית? אולי בדגל של כל החטופים שחוזרים? אולי בדגל הזה, אבל בדגל ישראל לא. ישראל לא דאגה להם. אם עד עכשיו הילדים שלנו שם, אתם לא דאגתם להם. אני מצפה מכל הציוצים האלה של מה יהיה אחר כך, זה ממש לא במקום. מה תעשו? יש לכם פתרון אחר? אני רוצה לשמוע. הילד שלי שם, יש לכם פתרון אחר? רוצים לחזור ללחימה, אתם יכולים לחזור? אתה יכול לענות לי, אתם יכולים לחזור? אתם לא תסכנו את הילד שלי? עד עכשיו זה לא קרה. מה יקרה אחר כך?

אז מה אתם אומרים במילים אחרות, שהבן שלך קורבן.

קורבן זה מנהג של גויים.

אני מבקשת להיות ראויה לחיות במדינה הזו. אין לי מה לומר, חוץ מזה שאני מתביישת וציפיתי להגיע היום אחרי שבאמת הכריחו אותי, ואני לא רגילה לבוא לפורומים האלה. אני בבית, ליד החדר של הבן שלי כל היום. מרגישה הכי קרובה אליו ורוצה להיות רק שם. ופשוט אמרו לי: את חייבת לצאת שיראו אותך. אבל אני באה ומגיעה למקומות האלה, אני רואה אנשים אוכלים, יושבים בחדרי אוכל כאן, מטיילים, צוחקים – איפה הבן שלי? ציפיתי לבוא לכאן לראות אנשים סוערים, ומנהלים פה דיונים רק להחזרת החטופים ומה אני רואה? אני רואה שחוזרים ללופים האלה שצריך לחזור ללחימה. אני לא מבינה, אני לא יודעת אם אוכל להחזיק עוד מעמד ולשבת בעוד ישיבות כאלה, אם אני שומעת את האמרות האלה עדיין. עדיין אחרי כל מה שראינו בשבת, עדיין אתם עוד חושבים ככה. אני מתביישת. אני מתביישת שאני חלק מכם. אני מתביישת.

תודה. חן, בבקשה.

תודה אדוני, אני רוצה להגיד לך אדוני היושב-ראש, שאני מנהל המון דיונים עם אנשים מהציונות הדתית, ואני שומע את כל החששות שלהם ואני מבין את החששות שלהם. ואני גר בהוד השרון, הוד השרון זה מטר מכפר סבא, כפר סבא זה מטר מקלקיליה, גם לי יש חששות. לא יכול להיות שמדינת ישראל אחרי הביפרים, אחרי המבצעים המעולים,אף-15, אף-35, כל העוצמה הזאת, שאנחנו נטלה את ביטחון המדינה על האנשים האלה. לא יכול להיות. לא יכול להיות שמדינה עם כזאת עוצמה, עם כזאת יכולת להכריע אויבים תבנה את כל תפיסת הביטחון שלה על 76 אזרחים שהופקרו והם שם. זה לא נשמע לי הגיוני. אני מדבר איתך רק מהיגיון.

ככה נראה אלי שרעבי לפני ואחרי, ככה נראה אור לוי לפני ואחרי, ככה נראה אוהד בן עמי לפני ואחרי. וככה נראה אלון אהל רק לפני. כי את האחרי שלו הוא היה עם יוסי ואור באותה מנהרה. באותם תנאים. יחף וכבול בשלשלאות. אפשר רק לדמיין איך הוא נראה, או פשוט לחכות ולראות. אי-אפשר שכל תפיסת הביטחון העתידית שלנו, תהיה על אנשים כאלה.

בשבת האחרונה קראנו את פרשת בשלח, פרשת בשלח מספרת את סיפור חציית ים סוף. אני רוצה לקחת שתי מסקנות מהפרשה, קראתי מדרש יפה שאומר שבין יציאת מצרים לבין קבלת התורה, עברו 27 שנה. לא יודע איך חישבו את זה. אבל הרעיון הוא שעם של עבדים לא יכול לקבל על עצמו תורה. תורה, לא רק מצוות, אלא תורה שזה כל המוסר שלנו, כל מה שהופך אותנו ליהודים, כל מה שהופך אותנו ללא הם. זו העוצמה שלנו כמו שדני ושלי אמרו קודם. אנחנו עכשיו במצב של עם לא בן חורין. יש לנו 76 אנשים שאינם בני חורין. אז איך אפשר לדבר על תורה ומצוות ומעשים טובים, אם אנחנו לא עם של בני חורין? ואזכיר לך שוב אדוני, את ערך החירות בספר הספרים, ששנינו גדלנו עליו – אברהם יצא למלחמה כי היו שבויים ועשו הכול בשביל להוציא את יוסף. הערך הזה הוא ערך עליון, ערך החירות.

כשאלוהים חוצה את ים סוף, הוא נותן לכל בני ישראל לעבור ורק אחרי שהאחרון יוצא, הוא סוגר את הים על המצרים. אני מצטער להגיד לך, באמת בכאב, מה שאתם רוצים זה לסגור את הים לפני שאנחנו עוברים. אז על המצרים ועוד כמה אנשים בדרך. לא עובדים ככה. אי-אפשר לסגור את הים על שגב ועל שגיא ועל עומר. אי-אפשר. זה לא המוסר שלנו, זה לא מה שאנחנו רגילים, זה לא מה שחונכנו.

קובי, אח, הוא עם כיפה, אני בלי כיפה, שנינו מאמינים באותם דברים. אני צריך להיות עם כיפה וכיסוי ראש בשביל להגיד שאני מאמין בפדיון שבויים? לא. אני ממש מבקש שהצעקה שלנו ובמיוחד של האנשים היקרים שיושבים מולי, בתור אדם שמחבק את הילדה שלו כמעט שנה, אני לא יכול כמעט להסתכל להם בעיניים. אבל אז אני מסית את המבט ויכול להסתכל עליך, כי לך יש יותר אחריות מהם.

אי-אפשר לבנות את כל תפיסת הביטחון של מדינת ישראל על גבם של עומר, של שגיא, ושל שגב. אי-אפשר, זה לא מוסרי, זה לא הגיוני. הם גם לא התנדבו לזה. שמעתי לא מזמן כל מיני אנשים שאומרים: אם אחטף, אז שלא ישחררו. אני לא זוכר שמישהו שאל את עומר, אם אתה תחטף, הוא כבר נחטף.

תעשו הכול כדי להמשיך את העסקה הזאת. עוד שבת ועוד שבת, ועוד שבת ועוד שבת. והאנשים האלה חיים משבת לשבת, ועוד שבת ועוד שבת, עד אחרון החטופים. זה המצווה המוסרית שלנו, הערכית שלנו, הציונית שלנו, היהודית שלנו. אני ממש מבקש. תודה.

בינתיים המשלחת חזרה מדוחא.

תודה רבה.

הם ממילא לא קיבלו מנדט.

כן, אבל לפחות שיעשו כאילו.

תודה רבה לכל הדוברים. אני מאחל בשמי ובשם הוועדה שנשמע כולנו בשורות טובות - - -

איך נשמע בשורות טובות שמחה?

ואני מקווה מאוד, שמעתי מאחד מבני המשפחה שחזר ודיבר היום, הוא אמר שאחד הדברים שהשתמשו בהם כדי לשבור את רוחם של החטופים, זה שאמרו להם שהנושא שלהם הוא נושא למחלוקת פוליטית.

נכון, - - - דרך מחלוקת. צריך להחזיר אותם.

אני מאוד מאוד מבקש - -

די, כמה אפשר?

- - שלא נמשיך, חברת הכנסת קארין אלהרר, לא לשרת את החמאס.

היא לא משרתת את החמאס, היא משרתת את האחים שלה, שנמצאים בשבי.

הדבר השני ששבר אותם, זה כל הטריקים של כאילו משחררים אתכם ולא, אז זה גם.

נכון.

ואני שותף להערה שלכם, איך אומרים: אל תגידו יום יבוא, הביאו את היום. תביא את היום.

תודה רבה.

משאל עם, נשאר לנו מעט זמן, אבל בסופו של דבר הדיון שהתקיים בישיבה החסויה היה די ארוך ומקיף ובנוכחות רבה של חברי כנסת ששמעו את הדברים. אבקש מגורמי המקצוע שיכולים לחזור בקצרה ממש בפרפרזה מה שהם יכולים לומר. ואנחנו נשתדל לשמוע את הגורמים האחרים. בסופו של דבר אנחנו בדיון שלישי באירוע, אין פה הרבה חידושים. אבל גורמי המקצוע שיכולים לומר בפרפרזה, יאמרו בפרפרזה, ומה שלא, אנחנו נמשיך.

בבקשה, נציג המל"ל. מה שאתה יכול לומר בפרפרזה.

מבחינתנו אין מניעה מדינית לקידום הצעת החוק.

תודה רבה. משרד הביטחון.

מבחינתנו אין מניעה משפטית לקידום החוק.

תודה רבה. מבחינת משרד המשפטים?

בקצרה, מבחינתנו גם אין מניעה מבחינה משפטית. כן רצינו להבהיר נקודה אחת בהיבטי הזירה הבין-לאומית ונקודה נוספת בהיבטי המים. מבחינת המשפט הבין-לאומי - - - אנחנו כן צופים שעשויים לצוץ אתגרים משמעותיים בפני מדינת ישראל, בעיקר בעמדות שאותם היא מבטאת במערכה המדינית-משפטית. אלו לא אתגרים שלא נוכל להתמודד איתם, אבל חשוב היה לנו להציף את האתגרים הללו בפני הוועדה כפי שעשינו בדיון החסוי.

מבחינת המים – כן בבקשה.

מבחינת המים, תחת הכותרת של חברתי פה שאנחנו לא מציגים פה מניעה, אלא רק מציגים עובדות או השלכות אפשריות, אז נגיד, המים הטריטוריאליים במשפט הבין-לאומי משתרעים מקו החוף עד כ-12 מייל ימי מהחוף. באזור הזה יש למדינה ריבונות. כמו כן חל חוק מימי החופים בדין הישראלי, שקובע באופן דומה - - -

חוק השטחים הימיים, לא?

לא. חוק מימי החופים, חל מעבר למים הטריטוריאליים. חוק מימי החופים של ישראל קובע שמימי החופים נמדדים מקו השפל בחוף ועד 12 מייל ימי מהחוף. השאלה שעומדת פה לפתחנו נוגעת לעמדתנו לתכולת הדין הפנימי במים הטריטוריאליים. צוין שהמשפט, השיפוט והמינהל של ישראל חלים לעמדתנו במים הטריטוריאליים.

ולכן מהבחינה הזאת זה תיקון שלא משנה.

כפועל יוצא גם חוק היסוד.

עם זאת, מדינת ישראל לא קבעה עד היום מה הם קווי המתאר המדויקים של שטח המים הטריטוריאליים שלה ולכן היעדר קביעה כזאת משאיר בשלב זה את שאלת התכולה בנקודת הקצה כשאלה שתידרש לגביה הכרעה עובדתית או מדינית בכל מקרה לגופו, על בסיס עובדות ונסיבות בעת הבחינה.

אבל להבחנתכם המצב המשפטי כיום זה שאם רוצים לתת שטח מהמים הטריטוריאליים, אז חוק היסוד קיים וחל, לא צריך את התיקון בשביל זה.

חוק היסוד הקיים חל במים הטריטוריאליים כאשר יש איזושהי אי-בהירות לגבי נקודות הקצה. זה מה שרצינו להעביר. נקודות הקצה לא הוגדרו ולכן לגביהן תידרש הכרעה מדינית עובדתית בכל מקרה לגופו.

כשאת אומרת נקודות הקצה, במציאות הישראלית זה צפון ודרום או שזה גם לכיוון מערב?

זה גם ים המלח, לא?

זה יכול להיות גם וגם.

לא, אני אומר מהים התיכון.

עובדתית, בצפון יש את ההסכם עם לבנון שהשאיר חמישה קילומטרים קרוב לחוף שלא תוחמו. בדרום הים התיכון לא נקבע אף פעם באופן רשמי קו תיחום רשמי בחלק הדרומי של הים התיכון. בים סוף נקבע קו מוסכם, קו בהסכם עם ירדן מול ירדן. מול מצרים לא נקבע, לא נעשה תיחום רשמי.

זאת אומרת שאם יהיה תיחום, אז השאלה אם התיחום נוגע במשהו שהוא clear cut שלנו או לא, זאת תהיה שאלה שיצטרכו לבדוק עובדתית-נקודתית.

זאת תהיה שאלה עובדתית, ראייתית, מדינית ואולי ביטחונית. בעצם זה, זה נושא שההכרעה בו כמובן תערב הרבה שיקולים מדיניים-ביטחוניים.

אוקיי. מה ששואל היועץ המשפטי, האם זה לא מייצר איזשהו הסדר שלילי אם אנחנו מתייחסים לטריטוריאליים? כלומר, שכרגע לכאורה זה חל על זה, ועכשיו בגלל שאנחנו אומרים המים הטריטוריאליים, אז כאילו יצרנו איזושהי אמירה שאומרת שמה שלא הוגדר כטריטוריאלי בעצם זה לא חל?

יש עוד מושגים נוספים רלוונטיים לנושא הימי שעלו. למשל גם הנושא של ההסכם על לבנון, גם בהתדיינות המשפטית סביב זה וכן הלאה, המדף היבשת, כל הדברים האלה. האם ההתייחסות בהקשרים האלה ובראייה הזאת, למים הטריטוריאליים שהיא בראייתכם לא נצרכת, כי אתם אומרים שזה ממילא חל, בסדר. השאלה האם המים הטריטוריאליים חלים במקום X או Y, אבל מרגע שקבענו שזה חלק מהמים הטריטוריאליים של ישראל, החוק חל, בהינתן זה השאלה היא האם אתם לא חוששים שאמירה מפורשת על המים הטריטוריאליים תיצור הסדרים שליליים על דברים אחרים ואולי עדיף להשאיר את זה בחוץ?

הסדרים שליליים לגבי המדף היבשתי למשל.

נניח לגבי המדף היבשתי שהיה אפשר להגיד שזה חלק משטח ישראל לפי חוק השטחים הימיים.

זאת שאלה מורכבת שאני לא בטוחה שזה הזמן להיכנס לאליה. זאת שאלה מורכבת שבאמת נדונה בבג"ץ.

היא מורכבת, אבל היא חיונית לוועדה לדעת אם כן לכלול את זה בחוק או לא.

העמדה הייתה שהמשפט שיפוט ומינהל גם ככה חלים באופן אחר או לא חלים באופן מלא באזורים הכלכליים. זאת אומרת, יש עמדה ממשלתית שהוגשה לבג"ץ ואפשר - - -

כן, היא גלויה.

היא גלויה. ולכן אני לא חושבת שזה הקושי. אם אתה מדבר בהשוואה לחוקים אחרים שלא ציינו תחולה גם במים הטריטוריאליים - - -

אני חושב שאם כבר יש הסדר שלילי, זה באמת לעניין התיחום. זאת אומרת שאם עד עכשיו יש מקומות שהם clear cut ישראליים, אבל יש מקומות שהם היו בסימן שאלה, אם אתה מעביר את הקו באיזה זווית בדיוק מהחוף, אם אתה תעביר את זה בזווית הלא נכונה, אז כל זמן שזה לא הוגדר כמים טריטוריאליים אז יהיה קשה להגיד שזה חל על זה. ולעומת זאת בשטח ריבוני זה יהיה ספק שטח ריבוני. אז השאלה אם שם יכול להיות סוג של ההסדר השלילי? זה עניין של הגדרת משהו כטריטוריאלי כן או לא. אבל גם שם אני חושב שזה - - -

השאלה היא האם אתם לא מוטרדים, בסופו של דבר אנחנו בחקיקה בכלל - - -

גור, אני חושב שגם הנושא הזה, כולל העניין האם כדאי להגדיר שלמרות שזה לא משפט שיפוט ומינהל, אבל כן אם עכשיו מקום שכן clear cut ותוחם כמים כלכליים, האם כן להוציא את זה? האם להכניס את זה? אני חושב שאלה שאלות שצריכים להתייחס אליהן אולי בין הראשונה לשנייה והשלישית ולהעמיק בהם יותר. גם לעניין ההסדרים השליליים. אני לא רואה פה "היסטר" שלילי שנוצר, אני רואה פה אי-בהירות כבר היום לשאלה: איפה עוברים המים הטריטוריאליים בגבול מצרים למשל או בגבול הצפון בתחום של החמישה קילומטר שלא יודעים איפה עובר שם המים הטריטוריאליים, כי אין שם איזה קו ברור.

זוהי האמירה בעצם. באותם אזורים - - -

ולכן זה לא הסדר שלילי.

לא, שם לא התכוונתי, התכוונתי למשל על מדף יבשתי או דברים כאלה. דווקא לא איפה שיש ספק אם זה מים טריטוריאליים, אלא ככול שאפשר היה להעלות טענות שהחוק חל, חוק משאל עם, על אזורים ימיים אחרים, הדבר הזה מחדד שזה חל רק במים הטריטוריאליים.

זה שזה אולי מחדד, אולי. זאת שאלה נוסחית.

אבל מבחינתך זה מקבע את עמדת המדינה ואת הפסיקה.

מבחינתנו יש עמדה שגם נשענת על הדין הבין-לאומי שקובע שבאזור המדף היבשתי, האזור הכלכלי, אין למדינה ריבונות ויש לה סמכויות ריבוניות בהיבטים מסוימים.

בסדר גמור.

יש עוד שתי שאלות, גם אם אין זמן, אולי תוכלו להתייחס לזה בפעם הבאה: היו שתי שאלות ספציפיות מאוד לגבי העילות שמופיעות בטיוטת הצעת החוק. אחת לגבי אלה שיותר פתוחות בניסוח שלהן, זאת שעוסקת בהסכם המקים או המכיר במדינה פלסטינית באזור יהודה ושומרון, כולו או חלקו. ו-4, לגבי הסכם להעביר לגורם זר, בין דרך קבע ובין לתקופה קצובה, את הסמכויות השלטוניות באזור יהודה ושומרון, כולו או חלקו. שאלה עובדתית, עלה בדיון הגלוי הקודם שאלה מפרופ' כהן שיכולות להיות סיטואציות שבהם שאלת ההכרה במדינה פלסטינית יכולה להתעורר אפילו במחדל או באופן אגבי בפעילות השוטפת של מדינת ישראל. למשל שמדינת ישראל לא תתנגד בסיטואציה מסוימת לסמכות בין-לאומית בהקשר מסוים. וזה יכול להשתמע כהכרה במדינה פלסטינית. האם אתם חושבים שיש שאלה של עמימות בהיבט הזה? ואם כן, האם יש דרך לחדד את הנוסח בהיבט הזה?

גור, אני באמת סבור שהשאלה הזאת היא באמת ברמת הנוסח של בין ראשונה לשנייה ושלישית. אני לא חושב שאנחנו בשלב הזה.

למה, אנחנו מנסים לגבש.

בסדר, אבל כרגע אנחנו עוסקים בהסכם. מחדל של הממשלה - - -

זה לא הסכם, זה גם באקט חד צדדי. ב' אומר: - - -שלא בדרך של הסכם.

לא, או החלטה. דבר שבמחדל הוא לא החלטה והוא לא הסכם.

אם למשל מדינת ישראל מחליטה להתייצב לצורך העניין באיזה טריבונל בין-לאומי, שהטריבונל הבין-לאומי הזה מתייחס לרשות הפלסטינית כמדינה, וזאת החלטה פוזיטיבית של ממשלת ישראל. לכאורה זה יכול להיתפס כהחלטה, זה גם מה שנאמר פה, לפחות על ידי האקדמיה. השאלה מהי עמדת הממשלה – נראה לי שזו שאלה רלוונטית.

והשאלה השנייה, שאולי אתם לא הכתובת, אולי משרד הביטחון – במבט היסטורי, האם היו עד היום, נגיד מאז הסכמי אוסלו, מצבים שהיו נכנסים במסגרת החלופה של 4? זאת אומרת סיטואציות שבהם ישראל כחלק מהניהול השוטף ביהודה ושומרון אל מול הרשות הפלסטינית, מעבירה ולו לתקופה קצובה, סמכויות שלטוניות בחלק מאזור יהודה ושומרון, שלפי ההצעה - - -

שאושר על ידי הממשלה.

שאושר על ידי הממשלה. אלה שתי שאלות שמעצבים את הצעת החוק, שהוועדה תדע על מה זה חל ועל מה זה לא חל. על איזה סיטואציות.

טוב. יש תשובה קצרה שנוכל לקבל במסגרת הזמן?

כמובן נשמח להתייחס לזה בהמשך בשיח מעולה עם הייעוץ של הוועדה. אני חושבת שנקודה אחת שראוי להבהיר כבר כאן: בסוף ספציפית לאזור יהודה ושומרון, זה אזור שהניהול בו הוא מורכב, הוא מושתת גם על משרד הביטחון וכולי, ולכן צריך לחשוב במינוחים האלה או במונחים שמשתמשים בהם בדברים בחקיקה, באופן שהמענים יהיו גמישים גם ביטחונית וגם מדינית, כך שאנחנו כן רואים חשיבות להביא את הדברים גם כמובן לכלל גורמי המקצוע, גם בהקשר עם הזירה הבין-לאומית, אבל גם בהקשר הפעולה באזור עצמו. זה מנקודת המבט שלנו.

בסדר גמור. חברים, השעה 14:00, אני מצטער אבל אני חייב לסגור את הישיבה. אין לי פה אופציה.

מבחינתי גם הדיון החסוי וגם חילופי הדברים האחרונים נועדו להסתכל על הנקודות האחרונות. כבר קיימנו שני דיונים מלאים וארוכים בחוק הזה. מבחינתי אני מקווה שהדיון הבא בנושא הזה יהיה הקראה והצבעה, אולי עם התייחסויות קצרות.

אבל תאפשר לנו בדיון הבא לדבר.

כנראה שהפעם הבאה יהיה בין הראשונה לשנייה והשלישית.

אז תדחה את הקריאה הראשונה.

אני בטוח שזה אינטרס משותף.

יש נוהג לדיון כזה.

נכון, אבל אני - - -

מה אתה חושב שעומדים לעשות בימים הקרובים הסכם ויש כבר 79 ח"כים תומכים?

רק חסר ה-80.

חס ושלום, אנחנו לא מחוקקים בחיפזון, אבל זה דיון שלישי. מוסי, אני יודע - - -

אבל היה דיון.

דווקא הדיון היום ארוך מאוד, אבל הוא היה חסוי ברובו.

תודה רבה לכולם, צר לי למי שלא הצליח לדבר, שמענו משפחות ולכן כמובן היה פחות זמן. תודה רבה לכולם. ישיבה זו נעולה.


הישיבה ננעלה בשעה 14:02.