פרוטוקול של ישיבת ועדה


הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



22
הוועדה המיוחדת לזכויות הילד
16/02/2025


מושב שלישי


פרוטוקול מס' 104
מישיבת הוועדה המיוחדת לזכויות הילד
יום ראשון, י"ח בשבט התשפ"ה (16 בפברואר 2025), שעה 13:30

חיזוק החוסן בקרב ילדים ובני נוער באמצעות חינוך לא פורמלי

חברי הוועדה: אלי דלל – היו"ר

מיכל ישראלי - ממונה חינוך חברתי מנהיגות צעירה, משרד החינוך

ג'וליאנה בן אברהם - ממונה על תיק נוער וצעירים, חברת מועצה, עיריית נתניה

מריטו קבדה - מנהלת אגף צעירים ונוער, עיריית נתניה

רחל יצחק - מ"מ מנהלת אגף הנוער, עיריית נתניה

יעל גלזנר - מנהלת אגף השירות הפסיכולוגי, עיריית נתניה

לימור איזקוביץ' - מנהלת אגף רווחה, סגנית ראש מנהלת רווחה, עיריית נתניה

דורון גלם - מנהל הרשות לביטחון קהילתי, עיריית נתניה

שמעון מלה - רכז נוער שכונתי, עיריית נתניה

בני עמר - מנהל אגף הקליטה, עיריית נתניה

מאור - רכז הסניף, עיריית נתניה

ד"ר סטלה וייסלייב - טיפול בנוער וצעירים, עיריית נתניה

רינה נעים - מנהלת מתחם אמנויות, הופעות וקהילה יוצרת, רוביז 1929, מרכז קהילתי, נתניה

לינוי אהרון - מנהלת תחום הנוער, מרכז קהילתי, נתניה

ברק אברהם - מנכ"ל, עמותת ביחד אניה-באניה

ליאלי מלמן - מנהלת תחום תיירות, עמותת החברה להגנת הטבע

ג'ניפר סנהדרין - מנהלת מרכז להורים וילדים, ארגון יחדיו

ציון נתן - רכז, תנועת הצופים

נתנאל אזרד - עובד ברוביז 1929

תמי ברנע

עאליה עודה

מעיין שבתאי, איטייפ


רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות.




חיזוק החוסן בקרב ילדים ובני נוער באמצעות חינוך לא פורמלי

(סיור במועדון רוביז 1929 נתניה)

צוהריים טובים לכולם, שלום. ברוכים הבאים, ברוכות הבאות. אנחנו מתכוונים לפתוח את הוועדה לשלום הילד בנתניה בפעם הראשונה. שלום לכולם, אני רינה נעים ואני מנהלת את הרוביז 1929, המתחם שבו אנחנו נמצאים. הרוביז נותן מענה לבני נוער וגם לצעירים. בני נוער מתחילים בגילים 13-12. צעירים נחשבים בהגדרתם, עד גיל 45-40. הרוביז נותן מענה כמקום בילוי איכותי, טוב. מקום שמאפשר לבני הנוער והצעירים לשהות בו, עם אנשים שדומים להם בקבוצת השווים שלהם. מאפשר להם ליצור, להיות בקדמת הבמה ולהביא את עצמם לידי ביטוי. יש לנו קהילת יוצרים מדהימה, המבוגר ביותר בה חגג פה יום הולדת 70 והוא רוקר אמיתי, אנחנו נותנים את המענה ואת המקום.

אנחנו שמחים מאוד לארח את הוועדה פה. התכנסנו כדי לשאול שאלה גדולה שכולנו עוסקים בה ביום-יום שלנו, במהות שלנו כי אנחנו נמצאים בתקופה מורכבת מאוד. זו יונה, יונה מטיילת פה, תתעלמו ממנה, היא מדי פעם תקפוץ לבקר. אנחנו נמצאים כולנו בתקופה שהיא היסטורית פעמיים. פעם ראשונה ברמת הקורונה, משהו שהוא בין-לאומי, גלובלי, גדול מאוד, חוויה שלא היינו ערוכים אליה. פעם שנייה זו מלחמת חרבות ברזל שהכתה אותנו במפתיע והשפיעה רבות על כל הקהלים שאנחנו עוסקים בהם, וגם עלינו, גם כאנשים בוגרים.

מטרת הוועדה שלנו היא לדבר על חיזוק החוסן בקרב מתבגרים ומתבגרות באמצעות החינוך הבלתי פורמלי. נמצאים פה מיטב הנציגים של הרשות, כל אחד עושה פה את עבודתו קודש יום ביומו, שעה בשעה. המטרה שלנו היום זה רק לייצר את יריית הפתיחה בעבור התהליך המדיני הרחב שאנחנו רוצים לייצר. אנחנו רוצים להגיד לכם תודה גדולה. הנוכחות שלכם כאן והרצון להקשיב ולהביא את העבודה שלנו לקדמת הבמה. נמצאים פה מכובדים רבים מאוד, אנחנו לא נמנה את כולם. אני כן רוצה להציג את מר אלי דלל, חבר כנסת, יושב-ראש הוועדה לזכויות הילד וגם כמובן סגן ראש העיר של עיריית נתניה לשעבר. אנחנו תמיד שמחים לראות אותך כאן, תודה רבה. אשמח שתפתח את הוועדה ותחבר את כולנו.

אני מרגיש פה בבית. היום סיירתי במספר מקומות בנתניה והתרחב הלב כי יש דברים רבים מאוד שלא מגיעים לתקשורת. מה מגיע לתקשורת? כשעושים פרובוקציה, הדברים הפחות טובים. שם אנחנו רואים סיקורים תקשורתיים בלי סוף.

היום הייתי בשני מתחמים, ראינו כמה טוב, עמותות שעושות טוב לילדים, לנוער, זה היה מדהים לראות את זה. מי שיזם את הפגישה הזו היום, זו חברתי, אני קורא לה ג'וליה, אך שמה ג'וליאנה בן אברהם, פגשתי אותה לפני כחודש בערך. דיברנו והיא אמרה לי "למה את לא בא לבקר בנתניה? בוא תראה את העבודה של הנערים, נערות, ילדים". הרמתי את הכפפה ואני פה.

אני רוצה להגיד לך תודה רבה על כל מה שעשית וכל מה שאת עושה. מי שלא יודע, ג'וליאנה הייתה בוועד ההורים כשהילדים שלה היו ב"אלומות", זה לפני זה 20 שנים בערך אם לא יותר, אחר כך בוועד אורט ואיפה לא? כל הזמן היא הייתה פעילת ציבור וקהילה, כפי שאני מכיר אותה, לכל אורך השנים. יישר כוח על פועלך. תודה.

מהוועדה נמצאת פה מנהלת הוועדה תמי ברנע, יד ימיני. אני חייב לומר, האישה הפעילה והמקצועית ביותר בכנסת. אני מסתכל, אנחנו נמצאים בכנסת אנחנו באים לשנה, שנתיים, שלוש, במקרה הטוב זה ארבע, אך אנשי המקצוע בכנסת הם עוגן ומחזיקים את הכנסת בפעילויות הכנסת בצורה מקצועית וזה חשוב.

נמצאת איתנו גם עאליה שהיא חלק מהוועדה. מריה כבר פרשה אך הפעלנו פה צוות של שלושה אנשים הכי מקצועיים שיכולים להיות.

איתנו כאן גם העוזר של חבר הכנסת אלי רביבו, שאמור להחליף אותי בוועדה בהמשך. כשהתחלתי לעסוק בנושא זכויות ילדים או נערים, נכנסתי לוועדה ולא ידעתי למה אני נכנס. כשמסתכלים מהצד, אין ספק שיש ועדות יותר יוקרתיות, נקרא לזה כך. ועדת הכספים, ועדת חוץ וביטחון, ועדת פנים, ועדת חוקה ומשפט. הוועדה הזו היא ועדה מיוחדת, הפעילות שלה כה חשובה, עד שלא נכנסים פנימה, ומבקר ורואה את הדברים מקרוב, אי אפשר להבין.

כשדיברתם פה על מה שעבר על הילדים ועל הנוער בחמש שנים האחרונות, הקורונה, המלחמה וכך הלאה, נדהמתי ממה ששמעתי. לא משנה באיזה תפקיד הייתי, אני טיפוס שמקשיב. בתור כזה אני מסוגל גם להקשיב לילדים, ומהם לקבל רעיונות. כשקיימתי ועדה שבועיים אחרי 7 באוקטובר ורציתי לראות יוזמות של נערים ונערות, כינסנו שם 30 ילדים מכל רחבי הארץ, ראינו יוזמות של ילדים שהשאירו אבק לכל משרדי הממשלה, בלי לפגוע באף אחד.

לדוגמה, ילד שאחרי יומיים הוציא סרטון על כל מה שקרה ב-7 באוקטובר ועל הסכסוך הישראלי-ערבי. הוא הוציא את זה כאשר משרד החוץ עוד לא ידע מה עושים וכל המשרדים עוד בכלל לא התאפסו. אורך הסרטון הוא בין שתיים לשלוש דקות, והוא תפס בכל העולם עם מיליוני צפיות והכול באנגלית. זה ילד בן 13, אם אני לא טועה, מאזור השפלה. זה הפתיע אותנו לטובה והיה מופת לעשייה.

אני מדבר על כל המגזרים. ילד דרוזי בן 15 מיאנוח ג'ת, שהחליט שהוא רוצה לעזור לחיילים, הלך לאתר התארגנות של חיילים, חלקם במילואים, והוא עשה להם תספורות. במשך שבוע כ-200 תספורות. תחשבו מה זה, ועוד כל מיני ביקורי חולים ויוזמות מול בתי חולים. אין-סוף דברים שאנחנו המבוגרים, רק צריכים ללמוד מהם.

אני בוועדות שלי מטפל בדברים רבים. אנחנו כינסנו בשנתיים האחרונות כמעט 100 ישיבות, אם אני לא טועה, כולן עסקו בחרמות, באובדנות, בדוח העוני. כמעט אין נושא שקשור לנוער שלא עסקתי בו. בכל ההיבטים, מכל הנושאים. למרות זאת אנחנו גם פרצנו דרך בכיוון של הקשבה. יושב פה גם ברק, המנהל של עמותת אניה-באניה. אי אפשר שלא לדבר על התנועה שהובלת. עשינו כמה דברים שונים בכנסת, חוץ מביקורים שאנחנו מבקרים במקומות רבים מאוד, אם אלה פנימיות ואם אלה בתי אומנה למיניהם, וכך הלאה.

יום אחד ארגנו מפגש שהשתתפו בו כ-60 ילדים, במשך שלוש שעות ישבנו ונתנו להם לדבר על כל נושא בעולם. חלקם היו מפונים, אם אני לא טועה, אפילו רובם היו מפונים, וזו פעם ראשונה שכל משרדי הממשלה ישבו בצד ודיברו רק בסוף. נתנו לילדים לדבר. היו שם ילדים מגילאי 7-6 למיטב זיכרוני, עד גיל 17. היה כיף לשמוע את הילדים האלה. אלה ילדים שעברו לא מעט טראומות, לא מעט אירועים. תחשבו, עוקרים משפחה שלמה מהבית, מביאים אותה למקום אחר, לסביבה אחרת, מקום לימודים אחר, חברים אחרים, אבא מגיע רק בשבת.

דוגמה אחת, ילד שציין שאבא שלו מגיע רק בשבתות, במשך כל השבוע הוא נמצא בקריית שמונה כי הוא עובד שם. אני לא צריך להגיד לכם, פינו את קריית שמונה, פינו אותם לגוש עציון. הוא מציין את מה שהוא עושה בבוקר, הוא הבכור. ילד בן 12 מעיר את האחים שלו, מכין להם כריכים בבוקר, עוזר להם להתלבש ולצאת לבית הספר. אני שואל אותו, "תגיד לי מה אימא שלך עושה אם כך?" תבינו איזו עזרה הילדים האלה מעניקים ואת הבגרות שלהם, אפילו התבגרות מוקדמת בגלל מה שהם עברו בתקופה הזו וזה קשה כי אין ספק שההורים, כל אחד, אם זה בדאגות של הפרנסה, של המעבר למקום אחר, לא פשוט. כשיש נערים ויש נערים בוגרים וילדים שהם בוגרים, הם עוזרים למשפחה וגם לעצמם.

אני גאה בנוער שיש לנו. המדינה צריכה לתת את הפלטפורמה לאותם נערים, אותם ילדים כדי שאנחנו נוכל להיות פה עם חברה טובה יותר כי הילדים זה העתיד שלנו. כשאני מסתכל על הילדים ועל הנוער, אני רואה לא מעט פעילויות. בנושא השינשינים למשל, נחשפתי לשינשינים פה בנתניה. אפילו לא ידעתי מה זה שינשינים לפני יותר מעשר שנים. פונה אליי אחד ההורים ואומר "תשמע, הילדה שלי נמצאת פה בנתניה בשינשין והם גרים בדירה לא ראויה". אמרתי, "זה מדהים לראות נערים שנותנים שנה מחייהם מעבר לשירות הצבאי". זו התנדבות מעבר לשירות הצבאי. מעבר לזה, עוד שנה בהתנדבות כדי לעזור לילדים אחרים בקהילה בעזרה הדדית, המדינה כמעט ולא נותנת אותה.

הדבר הזה מרשים ומנחיל ערכים טובים יותר, דוגמה טובה יותר לסביבה וכמובן לאותם ילדים. אני מאמין בילדים, מאמין בנערים, מאמין בחברה שלנו, בעם שלנו. אנחנו כמדינה, אם זו ממשלה, כנסת, לא משנה כרגע איזו רשות, אם אלה הרשויות המקומיות, אנחנו צריכים לתת לנוער ולנערים ולנערות שלנו את הפלטפורמה לגדול, לצמוח ולהשאיר להם כמה שיותר את החופש, כי הרעיונות, היוזמות של הילדים, הם מעבר לכל דמיון. באתי לשמוע גם אתכם, את הפעילות של חלק מכם, בשמחה.

תודה רבה.

אני ג'וליאנה בן אברהם, חברת מועצת העיר, ממונה על תיק נוער וצעירים. לא באתי לפה לדבר, באתי לפה לשמוע כמו שאלי אמר, הם שמעו את הילדים. אחד הדברים שחשובים זה לשמוע את האנשים שעובדים עם הילדים האלה בשטח. ההבנה של מי שעובד עם ילדים רבים, היא הרבה יותר מדויקת, במיוחד לוועדה, במיוחד לכנסת ישראל וגם כמובן למועצות, כדי להבין איך לזקק את הדברים ואיך לעבוד נכון עם הדברים.

המפגש הזה הוא בשביל הבנת השטח. אנחנו לא נסיים את המפגשים האלה רק כאן. גם בתוך העיר, מריטו תיכף תסביר, אנחנו נמשיך לעשות דברים ובהמשך נעביר לוועדה בכנסת את הסיכום של הדברים, כי תוך שעה וחצי, שעתיים של ועדה אנחנו לא נוכל לשמוע את כולם. אני חיה את השטח, לפחות חלק מהשטח ואני אשמח מאוד בכל רגע נתון, לשמוע את כל מי שיש לו בעיה, כדי שנוכל לזקק ולהמשיך הלאה, והכי חשוב, תציפו, חברים.

תציפו בעיות גם.

תודה רבה, העבודה והעשייה שלכם ניכרת בשטח יום ביומו ואנחנו רוצים לתת לכם את הזרקור. אני רוצה להציג לכם את מריטו קבדה.

בכל מפגש אני מציין שאני רוצה לברך את כל חיילי צבא הגנה לישראל ונאחל רפואה שלמה לכל הפצועים של כוחות הביטחון והחזרת כל החטופים במהרה.

דבר נוסף, תודות לראש העירייה, מרים פיירברג, שיזמה את המקום הזה וזה ייאמר לזכותה. אני זוכר כאן בהתחלה, לא כל אחד הבין. מרים, יש לה רעיונות, גישה וגם אהבה לנוער, וגם יכולות ביצוע. נכון, אי אפשר לקחת את זה ממנה. בהזדמנות הזאת אני רוצה להודות לה ולאחל לה רפואה שלמה. עדכנתי אותה שאהיה פה היום. בבקשה.

עכשיו נעבור למריטו. אנחנו רוצים לדבר על חוסן. חוסן הוא משהו, מילה גדולה שקשה מאוד ליישם אותה ברמה הפרקטית ויש מודלים בתוך העולם המקצועי. אנחנו נעבור על מודל קצר.

(הצגת מצגת)

אנחנו נוותר עליו, ונישאר עם הנושאים שהעלה, כי אנחנו באיחור. שלום, אלה כל החברים והשותפים שלי. שמי מריטו, אני מנהלת את אגף הנוער והצעירים בעיריית נתניה, אגף שעוסק מגיל ההתבגרות ועד ההורות הצעירה, בכל החלקים הבלתי פורמליים. אנחנו מתעסקים בצמתים המרכזיים לחיים וכל שלב מוביל לשלב אחר, אז זה שלב סופר מרכזי כי מעיסוק בחיילים משוחררים ובסטודנטים ובהורים צעירים שהשלב הזה לא פתור אצלם, לא נתקדם רבות כחברה.

כל מי שמתעסק בחינוך הבלתי פורמלי, רוב המייצגים נמצאים כאן, ותנועות הנוער וכל החברים והשותפים העירוניים. הזמנו את כל החברים שלנו לספר לא רק על מה שטוב אלא על הצומת המשמעותי שהחינוך הבלתי פורמלי ניצב בו היום. אנחנו מרגישים את זה בכל יום ויום כי הפרופסיה קצת מתפרקת.

החברים כאן ויציגו את האתגרים. אם יש מה לעשות, זה בקרב המחוקקים. אתם השליחים שלנו ואנחנו שמים עליכם את המשימה החשובה הזו לקחת את זה. אנחנו בשלב שבו אנחנו לא יודעים מה יקרה עם החינוך הבלתי פורמלי בקרוב. גם הצעירים שמנהלים את כל הסיפור, ניצבים מול אתגר. מעבר לדברים היפים שנעשים אנחנו לא יכולים גם לקחת את זה. יש פה נקודה משמעותית של אתגר.

כדיי שתהיה מעורבות של כל היושבים כאן בזמן הקצר הזה, אנחנו רוצים לזקק את האתגרים, כל אחד בא מעולמות שונים של הבלתי פורמלי והיינו רוצים להשמיע לכם את האתגרים של נערים ונערות אחרי פוסט קורונה, אחרי המלחמה. יש שקף שיעזור לכל האנשים שירצו להתייחס. אני ממש רוצה שהשיח יהיה פתוח. נכון שוועדות הכנסת מסודרות מאוד, הבאנו את כל הנציגים האלה כדי שיהיה אפשר להשלים. הרשם הפרלמנטרי אמר לי שזה מוקלט, אז מעולה. בבקשה.

נקודת ההתייחסות שנרצה לדבר עליה, נבקש מכל אחד ואחת מכם לבחור אתגר אחד, אני יודעת שזה קשה מאוד, אתגר אחד שאתם חווים אותו ברמה היום-יומית שלכם. משהו שאתם מרגישים שמלווה אתכם לאורך התקופה ארוכת הטווח הזאת של שינוי בחמש שנים האחרונות, מהקורונה ועד המלחמה, מה ההשפעות של הזמן הזה. אנחנו נתחיל מרחל יצחק, ממלאת מקום מנהלת מחלקת הנוער. לאחר מכן נבקש ממי שרוצה לענות בצורה התנדבותית, בבקשה.

מאתגר למצוא משהו אחד מרכזי. אם אתייחס לדברים שאני חווה מהשטח, מהרכזים, אפילו במחלקת הנוער מפעילים כמה קבוצות בכל מיני אפיקים ותחת כל מיני במות. מעורבות חברתית, תנועות הנוער אנחנו מלווים אותן. יש לנו מועדוני נוער ותרבות ופנאי. במועדוני הנוער, שם אנחנו פוגשים את החניכים באופן תדיר בקבוצות המעורבות החברתית, האתגר המרכזי שעולה הוא סביב אינטימיות ויצירת קשרים. יש חשש רב מיצירת קשר משמעותי, מבוגר משמעותי בכלל, איך שהם תופסים אותנו כממסדיים ופחות קרובים אלינו לעומת מה שהיה בעבר.

זה ניזון מכל מיני דברים. גם הקונספירציות, איך שהם צורכים את הידע שלהם, החדשות, כל הסיפור של פורנו מלחמה שמטשטש את הכישורים ואת המיומנויות שלהם, את היכולת שלהם לגלות אמפתיה וחיבור למי שנמצא מולם ומשם גם נולדים כל החרמות וכל ההתנהגויות הקיצוניות והקשות. נושא האינטימיות ויצירת קשרים משמעותיים עם הגורמים החינוכיים, יש ביטוי של חברים רבים מאוד מהחינוך המיוחד ואנחנו לא יודעים איך לתווך את זה. אנחנו לא מוסמכים, לא מוכשרים כולנו, חלקנו מגיעים מעולמות החינוך המיוחד, לחלקנו יש זיקה או אוריינטציה לדבר הזה.

כשמגיעים אלינו בכמויות, אנחנו לא יודעים לתווך את הפער הזה לחברים הנורמטיביים, נקרא לזה כך. יש עניין רב של אינטראקציה בין-אישית, גבולות אישיים, של מה מותר, מה אסור. בתוך זה יש מצב שרכזים מרגישים לפעמים מאוימים.

אמרתי דברים רבים תחת כותרת אחת. אם אנסה לסכם בכלליות, זו האינטימיות ויצירת קשרים שזה ממש חסר להם, הם לא מסוגלים לשבת ולדבר, ליצור קשר עין ולהגיד לך מה קורה ומה העניינים, להציף את התחושות שלהם, הבעיות, הקשיים. הכול זה אמורפי, לא ברור, כל הזמן צריך לבנות את הנושא של הדברים, ממש במאמץ כביר. זה בתמצות.

כיצד זה בא לידי ביטוי? הילדים פה הם פחות קשובים או פחות מרוכזים?

הם מגיעים ורוצים להיות עם הטלפון הנייד שלהם. תועלתניים מאוד, אם אתה לא מביא להם משהו, הם לא מתייחסים אליך. הם מגיעים למרחבים שלנו, זה אומר שמשהו שם מעניין אותם, אך הם בהימנעות מיצירת קשרים, מפחדים מאוד מזה, שומרים על עצמם מלהיחשף, מלהיות פגיעים. הם לפעמים לא יודעים להגיד את זה.

לא מזמן היה לי מקרה שמגיעים חברים למועדון והופכים את המועדון אך מגיעים כל הזמן. מכירים את זה מבתי הספר, מקבוצות, שהילדים הבעייתיים מגיעים כל הזמן. פעם היית רואה תהליך, שמשהו נכנס, שאתה מדבר למישהו. היום הם יעשו את הבלגן ועם הטלפון הנייד, והם בטיק-טוק והם לגמרי במחסום, מפחדים מאדם שמגיע לדבר איתם.

מיומנות חסרה.

ממש כך, הדברים הבסיסיים. הם מתקשרים אלינו למחלקה ורוצים להתנדב. אנחנו מדברים על דברים שליליים אך הם רוצים להתנדב. שלום. יש שקט. התקשרת? בוא נתקדם. אני רוצה להתנדב? אתה שואל אותי? הם ממש לא יודעים לענות. בוא אני אעזור לך, מעורבות חברתית? כן. סופי, היא רכזת מעורבות חברתית שלנו, אומרת ההורים מתקשרים עבור הילדים שלהם ליצור קבוצות מעורבות חברתית עבורם.

צריכה להיות פה אינטראקציה עם בית הספר לא? לא צריך להיות פה קשר הדדי עם בית הספר כדי להכניס את התלמידים שיכולים להוביל וליצור ביחד את המעורבות הזו בצורה טובה יותר?

יש קשר. אנחנו גם מגיעים לכל בתי הספר מתחילת כל שנה, מספר פעמים בשנה כדי לשווק את התוכנית שלנו. כדי שיכירו את הדמויות, להפחית את החרדה הראשונית של להצטרף לקבוצה שאני לא מכיר אותה. יש תהליכים שאנחנו עושים כדי לייצר עבורם ודאות וביטחון. עדיין, כשהם לא יודעים להגיד מה מעניין אותם או מה מספיק מאתגר אותם, הם ירצו להתנדב במשהו שייתן להם משמעות. הם לא יגיעו רק כדי לשמח ילדים במועדוניות רווחה, הם ירצו להרוויח מזה משהו. האוכלוסייה היחידה, שזה אולי קצת מחדד את הסיפור של יצירת קשרים, האוכלוסייה היחידה שאנחנו עושים את זה בלא מאמץ זה להתנדב לבעלי חיים. הם מגיעים בהמוניהם. לא צריכים ליצור אתם קשר, מגיעים אליהם וזהו.

יש פה כאלה שמרכזים תנועות נוער?

בוודאי.

הייתי רוצה לשמוע מה קורה בתנועת הנוער.

ציון נתן, מרכז בצופים, פה בעיר.

כמה חניכים יש בצופים היום? קרוב ל-1,000?

בשבטים, בנתניה?

כן, בסך הכול.

יש כמעט 1,550.

יפה.

נפתח גם עוד שבט חדש משנה שעברה.

בכל הגילאים?

מ-ד'-יב'.

היה גידול רציני בשנים האחרונות.

כן. אני מרכז שבט חדש שמתחיל שנה רביעית. הוקם שבט במזרח גם, שבט יער.

מעניין כמה אחוז זה 1,500, כמה בני נוער?

זה נע ונד, משנה לשנה יש ירידות. בשנה של המלחמה היית הירידה, אלה 9,000 בסך הכול. היום אנחנו עומדים על 7,000 ומשהו.

יש 22,000 בני נוער.

30% בערך.

משהו כזה.

אחד האתגרים שאנחנו חווים בתור רכזים, בתנועות וארגונים, זו הורות הליקופטר. ההורים במהלך המלחמה קצת איבדו אמון. פעמים רבות, כמו שרחלי אמרה, ההורים מתקשרים. גם אצל המדריכים אני חווה את זה. אם יש אירוע או משהו כזה, יש חשש איך לדבר עם הורים ואיך לגשת, כי מרגיש שכל פעולה, כל צעד שתעשה, ההורים בוחנים מאוד. אנחנו עובדים מאוד על תחום ההכשרות של המדריכים, איך לגשת להורים, איך לעשות שיחה.

גם אצלנו בתנועה עובדים על זה ואנחנו עוברים הכשרות איך לגשת. עוד אתגר שאנחנו חווים, זו ההלימה שקצת נגעת בזה, בין החינוך הפורמלי לבלתי פורמלי. החניכים בתנועה בשנים האחרונות, מאוד, וגם רואים את זה במגמות, אני רואה שהם פעמים רבות יעדיפו את הציון ואת המבחנים על פני ההתנדבות או ההגעה לארגון. פעמים רבות אנחנו חווים את הקושי מול בתי הספר והתיכונים.

אך יש קשר. כשיש בחינות ופעילות, אני יודע שמינהל החינוך עושה פעילות בימי שלישי ורביעי, אין בחינות או משהו כזה. נראה שיש הסדרים כאלה.

ההסדרים האלה כבר פחות יעילים. זו שנה שמינית שלי כבר בתחום הזה. הייתי שמח אם היינו מדברים על אתגר או אם מדברים על החקיקה או דברים כאלה, שיעלו את זה עוד הפעם, את העניין של מבחנים בימי רביעי. אני אישית נתקל בזה רבות ונתקלתי בזה גם בעבר. עבדתי בעוד רשות שבה העניין עם החוק של ימי רביעי עם המבחנים והמתכונות - - -

זה נוהל כזה, הסדר מסוים. ההנהגה המקומית יכולה להתעסק עם זה וכדאי להעלות את זה שוב. זה דבר שהוא חשוב, אני יודע שראשי המנהלים בדרך כלל נענו לדברים האלה, אך לא תמיד מקפידים בתי הספר. זו בדיוק הנקודה.

הפער הוא בבתי ספר. אם עכשיו לחניכים פתאום מתחילות בבגרויות, או שאנחנו עובדים מול תיכונים במגמות שונות ופתאום שבוע המגמות נופל, וצריכים להגיש עבודות לתיאטרון ומשבצים את זה ביום רביעי. או שאני הייתי מדריך, היה יום לימודים קצר בימי שלישי. ההלימה בין הפורמלי לבלתי פורמלי, אני נתקל בזה רבות.

איזו עזרה אתם מבקשים ממני? מה עליי לעשות אם אני רוצה לעזור לכם? לפנות לראשי הערים, לפנות לראשי המנהלים או לראש מינהל החינוך?

זו הבעיה הפחות גדולה.

אם אנחנו כבר מדברים על העזרה של הוועדה, זה לאו דווקא משהו מקומי נתנייתי, כי את זה אנחנו יכולים לעשות. בארץ, פעולות הן בדרך כלל בימי שלישי ושישי. אם אנחנו מדברים על אמצע שבוע, ימי רביעי בתוכנית לימודים, לא יהיו את כל המתכונות ובגרויות וכולי.

הבנתי. אבל זה לא צופים, נכון? כל תנועות הנוער.

זה עולה הרבה. זה אתגר, בין הקטנים שבחודשיים האחרונים או מה שנתקלתי בו, אך יש רבים. למרות שפה ברשות יש מענה רב ואתגרים רבים שהיו לי בעבר אני יותר מצליח לפתור פה בנתניה. - - - במשך החודשיים האחרונים הייתי מרכז, עבודה מול בתי ספר ולראות איך אני מסנכרן את זה נכון.

אני רוצה ברשותכם לקחת את השיח למקום רחב יותר. מה שרחלי ניסתה להגיד, יש לזה גם שם. הדור הזה נקרא, יש לו אפקט אמיל"י – "אני, מה יוצא לי מזה?" זה הדור הזה.

זה הכול כרגע, הכול עכשיו.

הכול כרגע, הכול כאן ועכשיו, הכול במקום. הכול מאוד צריך להיות מהיר ואם זה לא מהיר, אני לא שם. זה האפקט שמייצר פעמים רבות חוסר ביכולת לייצר תקשורת בין-אישית. הילדים האלה במשך זמן רב מאוד, ישבו בתוך ארבעת קירות ביתם. הם היו לבד מאוד, בתקופת הקורונה שכל הלימודים שלהם נהפכו להיות בזום. הם לא יודעים לייצר תקשורת בין-אישית, לא יודעים להתמודד עם תקשורת בין-אישית. לא יודעים לדבר איתנו גם כרכזים וגם כאנשי חינוך. אנחנו לא תמיד יודעים לתקשר איתם, שזה הפער הגדול שנוצר.

אם נחזיר את השיח להתמודדות בימי מלחמה, אם בתקופת הקורונה היה מפחיד לצאת מהבית כי יש איום בלתי נראה אבל קיים, בתקופת המלחמה האיום נהפך להיות מאוד מוחשי. נתניה הייתה מוקד קליטה מטורף, גם מדרום וגם מצפון. גם אם ילד לא פונה מביתו, הוא פחד לצאת מביתו ועד היום אנחנו רואים את זה. רואים את זה באירועים שקורים פה, רואים את זה במועדוני נוער, בתנועות הנוער. יש נוער רב, וקשה יותר להתייחס אליו, בעיקר אלה שלא מגיעים למועדוני נוער, לתנועות הנוער, שנעלמים לנו מאחורה.

איך אתם מגיעים אליהם?

זו ההתמודדות שאני רוצה לשים על השולחן. בואו נתייחס לזה. בבקשה, יעל.

שם ותפקיד לפרוטוקול.

אני יעל, מנהלת אגף השירות הפסיכולוגי. אתם מתייחסים לנושאים מקצועיים ונראה לי נכון שנגיד משהו. נמצאת איתי ד"ר סטלה וייסלייב, היא אחראית על תחום הטיפול אצלנו ומומחית לנושא של נוער וצעירים. אני מעדיפה להעביר אלייך.

אני שומעת את כולם ומתחברת לכל הדברים. כן קשה לי עם המושג של "מה יוצא לי מזה?" אנחנו פוגשים ילדים והם צריכים קשר. אני מאוד מתחברת למה שאמרת וחושבת שאלה שבתנועת הנוער, אנחנו פחות מודאגים לגביהם. אם הבעיה שלנו זה מתי המבחן, אז אנחנו במקום טוב. הלוואי שיהיו יותר ילדים שהם בתנועות נוער כי זה גורם חוסן מאוד משמעותי.

בתור מי שעובדת בחטיבות ובתיכונים, אנחנו רואים ילדים שנופלים לנו, הם מתחילים להיעלם לנו בנשירה גלויה וסמויה. - - - עושה עבודה חשובה שם וגם הפסיכולוגים של המסגרות, מאוד בתוך הנושא הזה.

במונחים מקצועיים, סיכון הוא ניתוק, סיכון שווה לניתוק. יש כל מיני מודלים מקצועיים שמדברים על זה ואנחנו מדברים על איך אנחנו מגיעים לילדים האלה. זה נכון שמהקורונה ילדים התחילו להסתגר בבית והם מתקשים ליצור קשרים, גם בינם לבין עצמם, דיברת על הבדידות של הדור. הם מאוד בודדים והם יוצרים קשרים באינטרנט שלא תמיד ברורים להם. אנחנו כמבוגרים מתקשים להגיע אליהם. גם המסגרות מאוד מוצפות וכל מבוגר שמצליח ליצור קשר עושה שינוי ולכן המקומות שלכם כל כך חשובים.

רכזי נאס"א ורכזי מוגנות וכל מבוגר שיכול להתפנות מהעשייה וליצור קשר עם הילדים האלה, בוודאי גם מבוגרים צעירים וגם הצעירים עצמם. מהבחינה הזו, זו הבעיה, שאנחנו רואים בשירות הפסיכולוגי כשהילדים מגיעים לטיפול.

רואים שזה העניין, ההורים מתקשים להיות שם בגיל הזה באופן כללי, עכשיו יותר, והילדים נעלמים לתוך האינטרנט. זה הדבר שאמור הכי להדאיג אותנו כי מעגלי הניתוק שלהם מתחילים להתגבר. הייתי משקיעה בזה ובכל מה שאנחנו עושים בכיוון הזה.

נשמח שתעבירי לדורון.

יש לי שאלה. היא דיברה על טלפונים ועל קורונה. מה יותר? הקורונה שנכפתה עלינו והבידוד מבית הספר או העניין של הניידים שגורם להם להיות פחות נוכחים?

שני הדברים מתדלקים אחד את השני. אני באה לפה מתוך מסגרת שיזמה כמה פגישות של ילדים שהתחילו לחוות היעדרות מבית ספר כאפשרית. לפני הקורונה היו מעט מאוד, פתאום חודשים ארוכים הם לא בתוך בית ספר. המסגרת לא מחזיקה, זה מה שנפגענו בו ביותר והילדים נפגעו ממנו ביותר. הייתה תחושה של מסגרת ומבוגרים שמחזיקים אותם, וזה נשבר. תמיד הייתה האשליה, אשליה חשובה והיא נשברה לנו. ילדים עם קושי כזה או אחר, חוו התדרדרות גדולה וגולשים יותר באינטרנט, כי זה מקום קל יותר עבורם.

שמי לימור איזקוביץ', אני מנהלת אגף הדרכה וסגנית ראש מינהל הרווחה. מטבעם של דברים, לרווחה מגיעים קצה רצף הסיכון. לצערי, מה שפעם היה קצה רצף הסיכון, הפך להיות השגרה. אם פעם היה פעמון, היו מוצלחים פה, ופחות, או מתקשים בצד השני, עכשיו אנחנו רואים מעט ואנחנו רואים את זה.

אני מסכימה מאוד עם מה שד"ר סטלה אמרה. מי שנמצא בתנועות נוער, נחה דעתנו. הנשירה הסמויה היא קטסטרופה. סמים בכל מקום, אי אפשר לעצום עיניים. הווייפים, התופעה הזו של ווייפים. אין ילד בן 13 שאין לו ווייפ.

סיגריה אלקטרונית.

אני מתנצל, אני בגיל שלי בקושי מכיר את ההגדרות האלה. כל פעם אני נחשף למשהו אחר.

מה שפעם היה בקצה, ששולחים לרווחה, היום זה הסטנדרט. נדיר שילדים מתפקדים, הולכים לבית הספר, הולכים למבחן, הולכים לתנועת נוער. אוסיף עוד אתגר שאנחנו נתקלים בו, שמערך בריאות הנפש לטיפול רגשי, קרס לגמרי. ילדים מסתגרים חודשים על גבי חודשים בבתים. התקפי חרדה, ומענה השירות הפסיכולוגי נותן כמיטב יכולתו וזו טיפה בים.

הגענו 400 טיפולים בשנה שעברה, שזו קפיצה. רק משתפת שזו קפיצה פי ארבעה מהרגיל, רק בשנה שעברה.

היום רשימת ההמתנה לטיפול רגשי במרפאות יכולה לקחת שנה. שנה בחיים של ילד, הוא כבר עמוק בסמים. קשה.

איך אנחנו דואגים שאותם ילדים, תהיה להם מסגרת או פעילות אחר הצוהריים? אם זה בתנועות הנוער וזה נכון שמי שנמצא בתנועת הנוער זה בסדר, או שבפעילות של חוגים, לא חייב להיות תנועת נוער, גם חוגים ומסגרות. יש כאלה שבכלל לא נמצאים, לא פה ולא פה.

וגם לא בבית הספר.

יפה. איך אנחנו דואגים או איזה מעקב יש, הן בבית הספר והן במערכות הבלתי פורמליות?

דווקא שאלה כזאת אני צריך לענות? שאלה קשה.

בוא תגיד דווקא, משהו בהקשר להמשך - - -

להגיד קודם?

כן, של השיחה. כי אני רוצה זווית הפוכה.

דורון, אתה ממשיך את משחקי הכדורגל?

מזמן לא באת לשחק. - - - מי שלא יודע איזה שחקן הוא.

בשמחה.

תודה ליושב-ראש אלי דלל ולתמי. כמובן גם למריטו שעושה עבודה מדהימה פה באגף לנוער. לכל האנשים שנמצאים פה, שותפים.

אני רוצה להביא זווית אחרת. ברק אברהם, אני מנכ"ל של תנועת הנוער ביחד עם אניה-באניה, הלשכות בנתניה. אני עובד איתם שלוש-ארבע שנים ואלי הוא האדם שדחף שהתנועה תיכנס לפה, ומריטו כמובן. אנחנו פה עושים עבודה, משתדלים לפחות, לעשות את הכי טוב שיש. תודה אלי על ההזדמנות ולמריטו ולכולם כמובן. יש פה רכז של הסניף, מאור.

תודה לך. אמרתי, נתנו רק פלטפורמה אך אתה היית הרוח החיה.

תודה רבה. גם מאור יושב פה, הרכז של הסניף. הוא היה פה, כמה ימים היית במילואים? כמעט 300 ימי מילואים, לוחם בכפיר. דווקא אני רוצה להביא זווית אחרת, תמיד הכי קל להגיד זה הפלאפונים, כל הקשיים וכל הדברים שדיברתם עכשיו.

דווקא הפוך, אבוא מהפעילות שלנו כי אני לרוב בשטח, לפחות מה שאני רואה. העתיד של היישוב חשוב מאוד. דווקא כשרכז או רכזת - - - ציפי, אלי, כמה קשרים עושים פה עם בני הנוער. הקשר האישי חשוב ביותר. אני יודע שלפעילות בתנועת הנוער שלנו, הם לוקחים שלושה אוטובוסים ומגיעים לסניף.

למה זה טוב להם? כי הם מחפשים תחושת שייכות, משמעות וקשר אישי. דווקא הרכזים והמדריכים שנמצאים פה, אני מדבר על מדריך - - - יש להם פה תפקיד משמעותי. לפעמים אני נפעם, איך ילד שיכול להיות בטלפון, יכול להיות בטלוויזיה, בכל מקום אחר, בוחר לקחת מוותיקים, בחפציבה, ולהגיע לאזורים נאות שקד למועדון.

והסיבה היא כי הוא קיבל תחושת שייכות שמישהו מקשיב לו, מתייחס אליו ברצינות, לכן הוא מגיע לפעילות. אני אומר לכם, אתם שותפים פה, הכי קל להגיד עכשיו פלאפונים, קשה, לא טוב. אין לנו סיבה, ממש לא. צרו קשר - - - אני רואה תוצאות בשטח.

מאור היה 300 ימים במילואים, הוא לא היה שם בראשונה.

כמה התנועה שלך היום, כמה ילדים?

יש קרוב ל-20 מדריכים פעילים של בני הנוער ושל חניכים, 100 ומשהו שרשומים.

כמה חניכים יש?

חניכים 50 בערך, שמגיעים באופן קבוע ולסירוגין. 50 שמגיעים קבוע ולסירוגין מגיעים קרוב ל-80. קבוע, ומחכים לפעילויות האלה, שזה מדהים. דווקא הזווית שלי הפוכה כי הכי קל להגיד מה הקשיים. מה קשה, לא טוב.

הוועדה מתמקדת בקשיים.

אני אשמח להוסיף, אני רוצה להרחיב את מה שאתה אומר. זו אחת הסיבות שביקשתם שהוועדה תגיע. את זה אתם כעובדים בלתי פורמליים לא יכולים להגיד. אני כן יכולה להגיד, וזה כן מה שאני מבקשת מהכנסת, מהוועדה ומהממשלה. היום מאוד קשה מאוד להחזיק את מה שדיברת על חום, קשר אישי, אנשים טובים במערכת. חברים, התנאים לא מספיק טובים כדי שמערכת החינוך הבלתי פורמלית תצמח, נקודה סוף.

העובדים שאנחנו מביאים אותם לפה, בין אם זה במלגות, בין אם זה בהטבות, בדחיפה, בין אם זה לקידום ועתודה כזו או אחרת, היום זה לא מצב קיים ואנחנו רואים את זה ברגע שאין אנשים טובים במערכת, הילדים מתפזרים. אתה צודק, אך זה מעט מאוד ופה המקום של הממשלה לבוא ולהגיד מה הם נותנים כדי שאנשים טובים לא רק יישארו, כדי שהמקצוע הזה יהיה מקצוע מבוקש שירצו להגיע אליו. דורון, זה הזמן שלך לדבר.

תודה ברק.

שלום לכולם, דורון גלם, מנהל הרשות לביטחון קהילתי פה בנתניה. אני עובד פה ברשות, הייתי חלק מאגף נוער וצעירים שנים רבות מאוד כמובן. קרוב ל-20 שנים שאני פה.

אני מתחבר לכל מה שאמרו פה. ד"ר סטלה, הייתה שכנה שלי. בכל אופן הקשר הישיר, הקשר הבין-אישי וכוח האדם, זה המשאב הכי חשוב שלנו, יותר מכל סדנה, מכל דבר. שלוש שנים וקצת שאני מנהל את הרשות לביטחון קהילתי, פעם קראו לזה עיר ללא אלימות, רשות למלחמה בסמים ואלכוהול, השמות הם מאוד מפוארים ולא מציאותיים, כי אלימות, סמים ואלכוהול, לצערנו היו ויהיו, המקום שם זה לנסות להפחית אותם.

אני שם את רוב המשאבים שלי על כוח האדם, בין אם זה לנאס"א שזו תכנית שתחתיי, רכזי - - - המוגנות ומרחב הציבור. נמצא פה נתנאל אזרד, אני לא יודע אם יש עוד עובדים רבים שמוכנים לעבוד עד שעה 05:00-04:00 בשביל להיות עם הנערים. כולנו פה עושים, כולנו פה עובדים. הקשר הישיר זה מאוד חשוב. מה שאמרת ברק, זה גם נכון, אך גו'ליאנה, אני אומר, הקטע של היחס למקצוע הזה, אנחנו מכירים את זה, הממשלה מפילה על הרשויות. הרשויות בוכות שהממשלה מפילה עליהן וכך זה פינג-פונג כזה.

הרשויות אומרות שאין תקנים כי משרד הפנים לא הגדיר את זה בצורה מכובדת ואז אי אפשר לעשות עם זה כלום.

כל עוד לא נגיע למצב שמחזקים את התחום הבלתי פורמלי ולא רק בדיבורים אלא במעשים, כי היום הדבר היחיד שסטטוטורי זה מנהל מחלקת נוער, יחידת נוער שגם בזה עשו מלחמה לאורך שנים. גם לתקציבים שלנו ברשות לביטחון קהילתי תחת משרד לביטחון לאומי, מה שנותנים זה מה שהעירייה תתקצב, כי זה מה שיש. יורידו סתם היפותטית 50%, התקצוב יהיה 50% פחות 50%. למה? לא צריך להיות כך. ההבנה והתפיסה של החינוך הבלתי פורמלי, כמה שנהפוך את זה, זה לא מספיק. עדיין לא מספיק חזק. כל עוד לא תהיה ההבנה אצל כולם שחייבים להשקיע וגם קשה למצוא עובדים.

כוח אדם קשה מאוד למצוא, קשה מאוד למצוא את העובדים. אני אומר את האמת, ברשויות, בדרך כלל באות לחינוך הבלתי הפורמלי, דרך מי הם מעסיקים לרוב? דרך עמותת החינוך הבלתי פורמלי, דרך תאגידים עירוניים וכאלה, זה גם משהו שצריך לשים אליו לב. עד כאן בעניין הזה.

בעניין של כל מה שדיברנו, האתגר המאוד גדול וזה מה שקורה לנו היום, יש שוטטות במרחב הציבורי, זה מאוד מעסיק אותנו. התחושה אחרי הפוסט קורונה, ואנחנו עוד לא פוסט, אנחנו עדיין בחרבות ברזל, זו תחושה של מבוגרים שבואו נעשה את זה קצת, שכביכול סוף העולם. גם בקורונה חשבנו שהעולם הולך להסתיים.

במלחמת חרבות ברזל אנחנו חווים שכול כה רב ודברים שלא הכרנו אותם, גם הנוער בתוך זה. המקום של היום לתפוס אותו, וצריך לתפוס את הקשב והריכוז שלו בשניות. להבין שהדינמיקה, כמה שמשקיעים פה גם מועדוני נוער ועושים פה את המירב, צריך לדעת איך תופסים אותם ברגע האמת כי תוך שניה הוא בורח לך והולך למקומות אחרים וזה לא פשוט. אנחנו חווינו פה לאורך כל השנה וגם בקיץ האחרון אני יכול להגיד, תופעות שלא ראינו אותן בעבר, מיניות לא בריאה, תופעות של סמים ואלכוהול במרחב הציבורי.

לצערי היום גם בתי הספר הם כבר לא מרחב מוגן וכולם עושים את המירב. האתגרים הם גדולים. אני לא אגש לכל הבעיות ומה שעושים בנדון, כי כולנו עושים פה. אלי, בכמה שאתם יכולים בוועדה הזו, לבוא ולנסות לחזק כמה שיותר את המעמד של עובדי הנוער, עובדי החינוך הבלתי פורמלי. אנחנו מדברים על זה שנים, אתה מכיר את זה בנתניה. אני יודע כמה היית עושה פה ישיבות וכמה היה חשוב לך גם מה שקורה בימי שישי ובשבת ולא רק במהלך השבוע. היינו חושבים מה אפשר לעשות לא רק לאורך השבוע, גם כשהיינו רוצים לעשות דברים בערב שישי, לא היינו מוצאים אנשים שרוצים לעבוד ופוחדים גם לשלם הרבה, סתם כדוגמה. זה מבחינתי הדבר שאם נצא מפה עם זה, יהיה חשוב.

תודה דורון. מריטו, קודם זרקת משהו שאמרת בנושא משרד הפנים, תקנים. אני רוצה שתבחיני בנקודה הזו כי חשוב לנו גם לרשום את הדברים ולנסות גם לפעול בהתאם.

בגדול יש אוגדן לעובדי נוער. הרשות מגייסת לפי אוגדן של משרד החינוך, מנהל חברה ונוער. יש אוגדן שלפיו אתה מגייס. האוגדן הזה נכתב, ולאחרונה אפילו עודכן. לא הרבה. דברים נשארו, שינויים מאוד קטנים.

אם לפני כן, ב-2019 כשגייסנו, קצת לפני הקורונה, היינו מקבלים 70 קורות חיים, היית רק צריך לסנן ולבחור. אנשים הגיעו מתחושת שליחות, אנשים שהשתחררו והיו משהו בצופים או היו במד"צים והיה להם זיכרון טוב מזה, רצו לעשות את זה לכמה שנים הקרובות בחיים שלהם.

היום אנחנו כבר ביחד מכתתים רגליים והם אומרים אחד לשני, תקשיב, אם קיבלת קורות חיים. אי אפשר, היום אנחנו יכולים בקושי למצוא אפילו לתפקידים של מנהלים, של ניהול. ניהול מרכז צעירים, ניהול מחלקת הנוער.

ממה זה נובע, נושא של שכר?

שכר, מעמד. גם העניין של תארים ראשונים. צעירים שמשתחררים, אותם אנחנו צריכים, לא ממהרים היום ללכת ללמוד. לומדים קורסים, מצליחים לעשות פרנסה בלי תואר אקדמי. מאוד שקולים, לא כי הם לא מספיק מוכשרים כדי ללמוד.

את אומרת שצריך לשנות את ההגדרות.

או להפוך אותן ליותר גמישות. לאפשר לנו, בדיוק דיברנו עם מיכל, אמרנו שצריך להגמיש כדי שאנחנו נוכל.

דקה, אני רוצה שנוכל להבין. את אומרת שהנושא של גיוס כוח אדם, הוא הרבה יותר בעייתי בגלל נושא של שכר והגדרת המשרה או משהו כזה.

תנאי הסף.

תנאי הסף, ולכן את מבקשת לבדוק את זה מחדש.

בדיוק, להגדיר מחדש.

להגדיר את זה מחדש.

מה דורשים היום?

אנחנו ניתן לכם דוגמאות. חסר לנו מנחה למועצת הנוער, שזה תפקיד שהוא 15 שעות שבועיות, תקני אותי מיכל. גם משרה מלאה אבל אצלנו זו לא משרה מלאה. כיוון שחילקו המשרה מאוד מתקשים לגייס כי אף אחד לא יבוא בשביל חצי משרה. הסכומים שמשרד הפנים מגדיר לתפקידים כאלה ואחרים, הם לא מספקים היום.

אתם פניתם למשרד הפנים בנושא הזה?

אם פנינו? מיכל תרחיב.

שלום לכולם, שמי מיכל ישראלי, אני במשרד החינוך. אנחנו מכירים כי אני מתעסקת עם המועצות. אנחנו יושבים בוועדת האוגדן. חשוב לי להגיד שהאוגדן מתעסק בהגדרת בעל התפקיד, והדרישה היא לכן, בטח ממנהל, פעמים רבות גם מנחי מועצה, אין לנו בעיה להחריג שהוא יהיה סטודנט, כל דבר שקשור לניהול אנחנו דורשים תואר ראשון לפחות.

לגבי המשרה, פה זו רשות, כי יש לנו רשויות קטנות, אנחנו לא יכולים לקבוע לרשות איזו משרה תיתן. פעמים רבות נותנים לבעל תפקיד אחד שני תפקידים ואז זו משרה מלאה.

לפני שלוש שנים שקדנו על חוק החינוך המעצים. ישבנו בזמנו עם ד"ר יפעת שאשא ביטון, בעיקר עם מאיר יצחק הלוי, ושם קבענו גם נושא של גובה משרה, ותקנון כל נושא המערכת הבלתי פורמלית ובעלי התפקידים, מתוך הבנה שהחינוך הוא חינוך שלם. באותה נשימה של אשת חינוך בית ספרי, יש כמובן את החינוך הבלתי פורמלי. לאורך היום, הבלתי פורמלי הוא גם בתוך בית ספר, שם עבדנו קשה על לתקנן את העניין. לצערי החוק לא על השולחן אפילו. מה שעוד כואב לי שלמורים - - -

איך קראו לחוק הזה?

חוק החינוך המעצים. שווה לראות כי שקדנו למעלה משנה על הכנתו. אני רק רוצה לומר שלמורים יש את הסתדרות המורים, ארגון המורים. לבלתי פורמלי אין שום ארגון ושום הסתדרות. על כן קולם לא נשמע כמו שנשמע קולו של רן ארז ויפה בן דוד. פה גם שווה אולי למסד בבלתי פורמלי. יש את איגוד מנהלי מחלקות הנוער. זה לא אותו הדבר.

אנחנו מדברים על החברים המילואימניקים, אלה שהאריכו להם את השירות. אנחנו מדברים על אלה ששנה נלחמים. אני שואלת שאלה פשוטה, בחור שהלך ולחם או בחורה, עשו את השלוש שנים שלהם, חוזרים הביתה, אין להם תואר ראשון, אין להם ניסיון לפי ההגדרות היבשות, הוא בא מתנועת הצופים, ממכבי, מבני עקיבא, לא משנה מה. הוא רוצה להיכנס למערכת, להתחיל ולתרום, להתקדם. מה אנחנו אומרים? הלכת, לחמת, אתה לא חלק מהאוגדן שלנו, אתה תקבל את התנאים הכי נמוכים שיש או שלא תקבל תואר.

ג'וליאנה, הוא חלק מהאוגדן, אבל הוא לא יבוא בשביל 4,000 שקלים.

הוא לא יבוא בשביל 4,000 שקלים, כי היום אי אפשר לנשום ב-4,000 שקלים.

אני יכול ברשותכם? את כל כך צודקת. בדיוק אמרתי לשמעון, הוא חבר שלי מילדות. סיפרתי לו הייתה לי בהתחלה - - - תנועת נוער. קיבלתי בחורה בת 22 שבכלל לא היה לה מושג משום דבר. ראיתי בכישורים שלה, לא היה לה תואר, לא היה לה כלום, שום דבר.

זו שהייתה אחר כך חשבת אצלך.

ציפי, כן. ראיתי אצלה כישורי מנהיגות, כישורים של הובלה. רצינית מאוד, יסודית מאוד, אז מה זה קשור לתואר ראשון? אני בוגר תואר שני ברייכמן. מה זה קשור?

אתה יש לך ארגון ואתה יכול להחליט. אני מגייסת לעיריית נתניה - - -

בשורה התחתונה, בבקשה - - - צוות איכותי, צוות שחשוב לנוער, שחשוב להם תוצאות, התארים פחות חשובים. תסתכל על האדם. כמו שהיא אמרה, אדם שהשתחרר מצה"ל, יש לו חוסן נפשי, יש לו כושר מנהיגות, הוא יכול להוביל את בני הנוער ולאו דווקא אחד שיש לו תואר ראשון אבל אין לו מושג.

מיכל שאלה אותי קודם אם אני רוצה שהפרופסיה שלי תהיה בנויה מאנשים שהם לא מוכשרים. אמרתי לה שלא, ושאני רוצה את אנשי המקצוע אך בואו נעשה תמהיל מסוים כי הם לא מגיעים אליי, בעלי התארים.

מריטו, מה שאני מציע זה כך. אין ספק שגם נאמר פה כרגע, קצין או חייל שהוביל חיילים לקרב ויש לו כושר מנהיגות וכך הלאה, יכול גם להוביל קבוצה של ילדים ולתת להם, אין ספק בכלל. יש מקומות שהוא לא צריך - - - אני בא אליכם, לא צריכים את משרד הפנים, אתם עמותה וכך הלאה. יש מסגרות אחרות שקשורות לרשויות. מה שאני מציע, לא צריך לוותר. אם פרסמתם מכרז או קול קורא ולא באו בגלל בעיות כישורים, שכר וכך הלאה, תפנו דרך כוח אדם או למשרד הפנים, ולבקש להגמיש את הנתונים כדי שתוכלו לקלוט אנשים בנושא הזה.

אלה דברים טריוויאליים, עושים אותם במשרות רבות כדי שלא ייווצר מצב כזה. גם ברשויות, אני זוכר את התקופה שבה אנשים ברישוי עסקים או בפיקוח על הבנייה, לא הצלחנו למצוא מהנדסים אז התפשרנו על הנדסאים וזה לא אומר שהוא פחות טוב אלא מה לעשות, אלה ההגדרות ואין ספק שתמיד רוצים את הטובים ביותר או מבחינה מקצועית אולי, או מבחינת תעודות. זה לא אומר שהוא הטוב ביותר מבחינת אדם.

איך אפשר לעשות את זה? - - - לעמוד בתקן.

לפנות ולהוריד את הדרישות.

להפנות למשרד הפנים.

למשרד הפנים או משרד אחר, זה לא משנה לאיזה משרד. אפשר לפנות. אם עדיין לא, אני מציע לפנות לוועדות שעוסקות בזה בכנסת, כמו ועדת החינוך, ועדה לזכויות הילד או כל ועדה אחרת שיש לה יכולות לטפל בדברים האלה. אנחנו נהיה לכם לעזר, אנחנו לא יכולים לחוקק לכל דבר חוק, אבל לפחות להגמיש את התנאים. זה נכון לעשות את זה. תודה.

אני מציעה לנו בהמשך למה שאלי אומר, אולי לנסות לפנות במקום פרטני, כבר עכשיו באופן מרוכז לנושא הזה. אתי, בואו נפנה באופן מרוכז כי אם זה לא בעיה רק של נתניה חברים. זו בעיה בכל הארץ. בואו נשב עם משרד החינוך, עם מי שצריך, וגם אליכם, נשמח לקבל עזרה מכם.

תפנו למשרדים הרלוונטיים.

חשוב להבחין. יש החרגות, אין שום בעיה לתת החרגות.

תפנו בצורה מסודרת למשרדים הרלוונטיים עם העתקים לשתי ועדות שעוסקות בנושאים האלה. זו ועדת החינוך בראשותו של טייב.

יוסף טייב.

ועדת החינוך, לא חייבים גם שמות, והוועדה לזכויות הילד, נשתדל לעזור בקטע הזה. תודה. עוד משהו חברים?

שלום, שמי שמעון מלה, אני רכז נוער רשותי. כל מי שנמצא פה רואה את העבודה שלו כשליחות, עושים פה עבודת קודש. בקצרה אספר על עצמי. כשסיימתי את השירות הצבאי שלי ב-2004, התנדבתי במתנ"ס השכונתי והייתי מוצא את עצמי שעות על גבי שעות. התחלתי עם שעה וחצי התנדבות, ולימים הבנתי שזה תחום העיסוק שלי. עבדתי ברבע משרה, חצי משרה כך וכך ולא מעט שנים, בשכר עלוב כשחברים שלי התקדמו ועשו דברים מבחינתם משמעותיים להם, למשפחות שלהם. אני ראיתי את העבודה שלי כשליחות ולא הייתי מוכן לוותר.

אין שכונה כמעט שלא עבדתי בה. יש פה אולי חמישה-שישה אנשים שנשארו באותו תפקיד קרוב ל-20 שנים. כל השאר לצערי עזבו והלכו לתפקידים אחרים, מהסיבה שהוזכרה פה קודם. אתם מחפשים אנשים איכותיים, אנשים שיצליחו לגעת בלב של הילדים, אתם צריכים את האנשים האיכותיים שנלחמים ולא מוכנים לוותר.

היה לי מקרה לפני ארבעה חודשים כשפתחו את שנת הלימודים, היה תלמיד שלא שובץ למסגרת בית הספר שהוא רצה. הילד ישב חודשיים בבית. אגלה לכם סוד. האימא הגיעה אליי, סיפרה לי את הסיפור, אני במקרה מכיר את הילד. הייתי בקשר יום-יומי אתו. הוא הסתגר בבית, לא רצה לצאת. התיק החדש עם הבגדים החדשים שקנה ליום הראשון, היו מונחים ליד הדלת, הוא לא היה מוכן לצאת. זה ילד שאם אני לא מגיע אליו, אנחנו מפספסים אותו חס וחלילה והוא מגיע למקומות לא טובים.

האנשים שנמצאים פה עושים פה עבודת קודש בשליחות ושיחות בערב ובבוקר, מה קורה, הולך לבקר אותו. לשמחתי אני וגם המנהל שלי אלי - - - ואתי דהאן, הסברנו את הסיפור. גם הרב דרוקמן מעורב בעניין. סיפרנו את הסיפור, הבינו את המצוקה. הילד הזה הגיע למסגרת שהוא רצה.

אני מבין את המורכבות, אך לפעמים האנשים שנמצאים בשטח, אלה שנוגעים בבני נוער, אנחנו מאוד משמעותיים. אני לא מטפל, אך טיפלתי בילד הזה חודשיים. ידעתי להחזיק אותו, עודדתי אותו, התקשרתי לחברים שלו שיגיעו אליו הביתה ויוציאו אותו מהבית.

העבודה פה היא עבודת קודש. היום לשמחתי, גם עשינו מאבק, אלי בטח מכיר את מוקדי הקליטה ברמה הארצית. הפכנו להיות עובדים של הרשויות המקומיות, אז יש לי אופק תעסוקתי. יש פה חברים רבים שלצערי עזבו. יש פה אנשים רבים שמשקיעים ונותנים את הנשמה שלהם והם לא מתוגמלים.

תודה.

מתנ"ס מזרח, אני אשמח שתתייחסו כי את זה אני מקרוב מכירה וגם אתם. מתנ"ס מזרח יש לו תחום נוער מאוד רחב, גם בקורונה הם התנדבו וגם חמ"ל של קריית השרון שהיה מ-7 באוקטובר במוצאי שבת. כן אשמח לשמוע מה האתגרים שאתם מתמודדים ומה לכם יש לומר לנו לוועדה.

נעים מאוד, לינוי. אני מנהלת התחום של הנוער דרך המרכז הקהילתי במזרח נתניה. ג'וליאנה תפסה אותי ואמרה לי לבוא מוכנה אז באתי מוכנה.

אחדד את הנקודה של כוח אדם. אנחנו פועלים במזרח נתניה, חפציבה, ותיקים, קריית השרון, נווה תמר, רמת חן. יש לנו קושי בעיקר בכוח אדם איכותי, גם לא איכותי. אין עובדים שמגיעים אלינו. יש לנו שכונות, נגיד שכונת חפציבה שקרובה אלינו. כבר שנה שאין לנו רכז איכותי שמחזיק את הנוער, אז יותר קשה לנו שם.

בוותיקים יש לנו רכז נוער שהוא במילואים כבר שנה, גם שם הנוער מסתובב ולא מוצא את עצמו. זה בא ליד ביטוי גם בוונדליזם. המועדון שלנו בנאות גנים הוא מקלט. בתקופת המלחמה פתחנו את המקלט. אומנם את כל הציוד, כמובן העלמנו, נעלנו.

אין להם מה לעשות, הם מסתובבים ברחובות בעיקר בהתחלה, הם באים והורסים, למרות שזה הבית שלהם, למרות שהרכז מלווה אותם שם והם מכירים את המקום. זו הדרך שלהם להתבטא כי אין להם מענה.

צריך בעיקר כוח אדם ובעיקר חסר שכר, השכר צריך להיות ראוי. רכזי נוער לא עובדים משרה מלאה, רובם. גם אצלנו לא עובדים משרה מלאה. אלה 20 שעות שבועיות, 15 שעות שבועיות. זו משרה שמתאימה לסטודנטים. צריך שזה יהיה מתגמל עבורם, שיצליחו לבוא לעבוד ולהרוויח בכבוד.

בבלתי פורמלי, לאיזה משרד הוא כפוף, לחינוך? יש משרדים כה רבים שאני כבר לא עוקב.

אני רוצה להגיד משהו מחוץ לנתניה, דווקא בגלל שזה מחוץ לנתניה זה מטריד. קוראים לי ליאלי מלמן, אני מנהלת את התחום של תיירות וחברה להגנת הטבע. מאז ה-7 באוקטובר ישבתי בוועדה לא מעט. חודש אחרי, בנובמבר, החברה להגנת הטבע הבינה שהמצב של הנוער הולך ומסלים באופן כללי בארץ והתחלנו להוציא מסעות. המסעות הם חד-פעמיים, זה לא תהליך ארוך, זו לא תנועת נוער, לא מפגש. בחינוך הבלתי פורמלי גם החלופה של חד-פעמי, אירוע חד-פעמי שנותן לך תחושה חדשה, עושה שינוי.

כמה חודשים הוצאנו את המסעות כמו שאנחנו יודעים להוציא טיולים בחברה להגנת הטבע. שום דבר יותר מורכב מזה. ילדים שיחזרו להיות עם החברים שלהם ולא עם ההורים שלהם בבית. בשטח מנותקים מהטלפון הנייד, שיהיה אתגר, אלה היו כל העקרונות. אחרי חודשיים הבנו שאנחנו צריכים להתכנס למשהו מורכב יותר. לקחנו איתנו את מכללת אורנים ובנינו מסע שמתעסק בכלים אמיתיים של חוסן, לא דיברו פה על עקרונות של חוסן כי לא היה זמן, אבל אחד הדברים זה להחזיר את השליטה. תחושה של בחירה. יכולת להיות לשלוף כלים בתוך מצב של עקה.

בנינו מסעות מדהימים של ארבעה ימים. המסעות האלה רצים ממאי שעבר. המסעות האלה, כל הכסף שלהם הגיע רק מתורמים. המדינה לא התערבה ולא נכנסה לאירוע בשום רגע. כל הפידבקים שאנחנו מקבלים, ואנחנו מקבלים את זה בעיקר מנוער מפונה, כי זה הנוער שתורמים רוצים לתרום לו. אלה ילדים שאומרים "הייתי מסוגר במלון שלושה חודשים, פתאום אני יוצא החוצה לחיים". ילד שישב בקיבוץ שלו ולמד להכין בקבוקי מולוטוב, סיפורים הזויים, פתאום הם יצאו למסעות והבינו שהם צריכים להתעסק בעצמם ולטפל בעצמם. הם חזרו לתקשר עם בני נוער.

היום התורמים, תורמים רק למי שבמעגל הנפגעים הראשון. עוטף עזה, עוטף צפון. כל הנוער שלנו בסיכון. הנוער של ישראל הוא בסיכון. צריך לראות איך אנחנו מזמנים להם מפגשים חד-פעמיים כאלה, שעושים שינוי ואנחנו רואים את זה. הוצאנו את הילדים של מג'דל, האחים של החברים שנהרגו. יש שם ילדים שאמרו, "פעם ראשונה שאני מבין שאני צריך מישהו לדבר איתו. המסע הזה גרום לי להבין שצריך מישהו לדבר איתו".

אנחנו צריכים לתת את המפגשים החד-פעמיים האלה. אני מבקשת לראות איך המדינה מתערבת גם בתוך הדברים האלה ונותנת גם לעובדי נתניה, שהיום אין שום סיכוי שהם יקבלו את הכסף הזה.

אתם קשורים למשרד להגנת הסביבה, נכון?

החברה להגנת הטבע. המשרד להגנת הסביבה היא עמותה אזרחית.

היא עמותה, אתם קשורים בצורה כזו או אחרת מימונית או משהו כזה?

מה עלות של מסע כזה?

עלות של מסע כזה הוא 2,000 שקלים לילד, ארבעה ימים. היום הגיוס שלנו מהתורמים עובד בצורה כזו שילד משלם דרך בית הספר את 600 השקלים שהוא אמור לשלם לטיול שנתי לחברה להגנת הטבע. דרך תורמים, משלימים את הכסף. א', זה מוגבל בתורמים. ב', אנחנו רואים שגם את זה אפילו ילדי הצפון לא יכולים לשלם. אין את הכסף הזה, זה כסף שלא נמצא.

2,000 שקלים למשתתף? כמה ילדים צריכים להיות בקבוצה? כדי להוציא קבוצה, כמה אתם צריכים?

אנחנו במרס מוציאים קבוצה של 15, נוציא את כולם. בפסח שעבר החלטנו שאנחנו פותחים במסע אחד למי שרוצה. היו לנו שני ילדים מנתניה. אחד מהם, האימא התקשרה ואמרה, שהאבא במילואים מ-7 באוקטובר. ברור, אין שאלה, נכון, זה קל להבין למה. אימא אחת התקשרה מנתניה ואמרה, אין לי סיבה, אנחנו שנינו בבית, הכול בסדר. אבל הילדה לא יוצאת מהחדר, היא לא הולכת לבית הספר. התחלנו שאלות, הם קיבלו סבסוד ויצאו למסע, בסבסוד מלא. זה היה מסע אחד שאמרנו אנחנו פותחים את זה לכולם.

איך מגיעים אליכם? אתם מפרסמים, אתם בקשר עם בתי ספר? עם תנועות הנוער?

תמיד. כרגע יש לי 20 הסעות מסובסדות מתורמים מחו"ל לילדים מהצפון ולילדים מהעוטף. אף אחד לא מתייחס לילדים ממרכז הארץ שבסך הכול ראו את הסרטונים האלה בלופים, אבא שלהם במילואים. כל מיני "בסך הכול" כאלה.

שלום לכולם, בני עמר. אני מנהל את אגף הקליטה ברשות. אחזיר אתכם לאתגר שאני מתמודד איתו. החברים שאנחנו בקשר איתם, עובדים איתם, עם הנוער הצעירים, מבוגרים, זה לא משנה, אלה חברים שעשו עלייה בשנים האחרונות, יותר ותיקים, יותר צעירים. חלק מהם ברחו מהמלחמה של רוסיה ואוקראינה בשנת 2022. מקורונה למלחמה ולעוד מלחמה. יש להם משבר של זהות, ואנחנו מתמודדים איתו. נכון, יש אתגרים של הטלפונים הניידים ותקשורת וההתמודדות בבית, וזה חשוב. הדגשנו את זה כאן בנוגע לכל הנוער והילדים. אני מתמודד עם אתגרים שהם מעט שונים.

השייכות למדינה שלנו, הזהות למדינה שלנו. מה זה בכלל להיות יהודי? מה זה להיות ישראלי? זה מעבר לאתגר של השפה, של הדיבור. אני לוקח את זה על עצמי ויש אולפנים ברשויות ואנחנו עושים מה שאפשר כדי לחבר אותם לשפה וגם בתוך בתי הספר, הזהות עצמה, החיבור של להבין מה אלה החוויות, חלק מהחברה הזו. הנערים האלה גדלים, לחלק זו הייתה תחנת מעבר של כמה שנים עד שיגיעו לגיל 18, 20 וירדו מהארץ למקומות אחרים. הם לא עושים צבא. בהמשך חלקם מתבודדים בין עצמם, בטח לא מגיעים לתנועות נוער, לא למועדוני נוער. אין קשר בין השפה, תרבות, חברה.

אני רוצה לחדד את הנקודה, גם של כוח האדם שמתאים לנוער, נוער דובר השפה. יכול להיות שצריך לפנות למשרד הקליטה. אני ברמה האישית פניתי לא פעם ולא פעמיים, גם לוועדה וגם - - - סופר. ניתוק מוחלט מהשטח, חייב להגיד. זה דבר ראשון. דבר שני, תקציבים לפעילויות, הרצאות, סדנאות, אירועים שאנחנו עושים שמחברים אותם לזהות.

לדוגמה, היה לפני כמה ימים ט"ו בשבט. להבין בכלל מה זה ט"ו בשבט, מה זה אומר לשתול עץ באדמה, מה זה אומר "כי האדם עץ השדה"? להבין את המהות של הדברים. הם לא מבינים את הדבר הזה. מספיק לי תקציב, אני אעשה את זה ברמה האישית, אני והצוות שלי, לא צריך כוח אדם רב. צריך להכניס את זה לבסיס התקציב, גם את התקציב לפעילויות של הזהות, וגם תקציב לפחות במשרד הקליטה, אני יכול להגיד שיש לך שם השפעה.

אפשר לעשות את זה, זה עניין של סדר עדיפויות. זה מבחינתי האתגר שאני יכול להציף אם אתה יכול לעזור לנו בנושא אני אשמח מאוד.

תודה רבה. כן, בבקשה.

אני ג'ניפר סנהדרין, אני מנהלת את המרכז לעולים מצרפת, להורים וילדיהם יחדיו. זה ארגון נוער ייחודי וכיום נמנים עליו כ-210 ילדים, בתוך נתניה. זה גם כל החלק של המעטפת המשפחתית – החזר לימודי והכול. כמו שאומר בני, הילדים היום, אנחנו כבר בשנה שנייה, מכיוון שהנערים לא הגיעו לפעילויות, החלטנו להיכנס לתוך בית ספר ריגלר.

אנחנו רואים שהעניין של הקשר האישי חשוב מאוד. יש ילדים שלא מגיעים ללמידה אך ברגע שהם יודעים שהמדריכים שלנו מגיעים, הם כבר נכנסים, יש את הקשר. הרווחנו את הכינוי "שב"כ" בתוך בית הספר כי הם אומרים, אתם עושים עבודה מדהימה בזה שהילדים פותחים דברים מאוד אישיים שלא חשבנו בכלל שיפתחו, גם דברים מאוד קשים.

צריך להבין שהעלייה מצרפת, אלה הורים שעובדים עד 21:00-20:00. הילדים לבד בבית או שהם רוצים לעבוד. בגלל זה הכנסנו את הפעילות לבוקר, זה התאפשר לנו. הם רוצים לעבוד, רוצים כסף. הם פחות התחברו, קורונה זה כבר מזמן עבר. אם זה מלחמה כמו שבני אומר, יש את העניין של הגיוס. אנחנו עדים לזה שהם הולכים לכל מיני אנשים כדי לתפור תיק, כדי לא להתגייס, כואב לנו הלב על זה. אנחנו מנסים להביא כל מיני סדנאות ואנשים, ולהסביר להם מה זה להתגייס בכלל, שזו חובתם, שהם אזרחי ישראל, שהם חלק מהאוכלוסייה.

יש כאלה שאומרים "זה לא מעניין אותנו, אנחנו לא רוצים". הם ראו את כל אלה שנפלו והם אמרו, "על זה אנחנו ניפול? אנחנו לא חלילה, עוד לא שייכים", ומאוד קשה העניין הזה. יש את החלק השני שכן רוצה את גולני ולהיכנס כמו שצריך. החיבור, אנחנו רואים שהחיבור, הם בינם לבין עצמם, ממה שרואים בתוך בתי הספר. אלה גדודים של עולים ביחד והם לא מתחברים לאף אחד. קראו לי לבית ספר שפירא, תמר אריאל, להנחות קבוצה של בנות שמרגישות שהן לא שייכות בכלל.

יש כאלה שהגיעו בגיל צעיר מאוד. אחרי כמה שנים הן אומרות "אנחנו לא שייכות, אין לנו חברות". אלה בנות שעברו קליטה מיטיבה. אחרי כמה שנים בגיל ההתבגרות הן כבר לא שם. כמו שאמרנו אצלנו, יש לנו עמותה, זה מאפשר לנו להכניס כוח אדם איכותי יותר בשכר קצת יותר גבוה. זה עובד על עניין של שליחות, אנשים צריכים להרגיש שעושים עבודה מול הנוער וזה האסון הגדול. הקול של העלייה מצרפת, זועק. אנחנו רואים ילדים מנותקים, לא כולם אך הרוב כן.

תודה רבה.

שני דברים אחרונים. לא דיברנו על תעסוקת נוער שבערך לא אגזים, למעלה מ-70% עובדים. לא הולכים לבית הספר והולכים לעבודה. בנוסף לכך, יש קולות קוראים רבים שהיו בעבר לטובת החינוך הבלתי פורמלי שכבר לא קיימים. ראו ערך, תנועות הנוער היו כאן מאוד צנועות. היום תנועות נוער מתקשות להחזיק את עצמן, אנחנו כל הזמן דוחפים ואומרים, תנועות הנוער.

אנחנו רוצים שכולם יגיעו לשם אך היום הם מתקשים להחזיק את הרכזים הבוגרים שלהם, מתקשים לעשות פעילויות ומתדפקים על דלתנו כדי שאנחנו נצליח לעזור להם. פעמים רבות אנחנו אומרים להם, לא אי אפשר או פונים לג'וליאנה שתהפוך שולחנות. צריך גם לפתור את זה ובכלל כל מעמד זה מעמד.

צריך לייצר מעמד של החינוך הבלתי פורמלי, עם תקציבים, כוח אדם, תקנון. לעשות להם כבוד רב כי אלה אנשים שעובדים אחר הצוהריים בשעות לא שעות, רובם בעלי משפחה וזה לא פשוט. תודה לכם.

חשוב שזה לא יהיה רק בעתות חירום. כי בעת חירום יודעים להפעיל אותנו.

תודה רבה לכם.

תודה רבה לכם. כל אחד ואחת מכם הוא שליח מצווה, ואפילו יותר מזה. שליח של הצלת ילדים, זה ממש כך. עסקנו בזה כמעט כל היום ובכל פעם אתה רואה את זה ממבט כזה או אחר. אתם פה מדברים על נערים ונערות וזו הצלה. אני נפגש עם לא מעט, פגשתי גם בעבר. מדובר בילדים שאם לא היו מגיעים אליכם, לך תדע לאן היו הולכים. אין ספק שאני מאמין בלימוד והקניית ערכים, יותר מאשר הלימוד הרגיל.

ידע ומידע היום נגישים יותר. אני לא אומר שמישהו יכול ללמוד לבד, אבל הכול הרבה יותר נגיש. אם זה ללמוד גיאוגרפיה, היסטוריה או כל דבר אחר, הידע והמידע נמצא היום כמעט בכל מקום. אם פעם הייתה לנו אנציקלופדיה בספרייה בבית או בחדר בבית, היום אתה לא צריך, הכול נמצא בטלפון נייד הקטן הזה. הלימוד, בניית ערכים, שזה נעשה דרך העמותות ודרך החינוך הבלתי פורמלי, הוא מאוד חשוב, והקשר שלו גם עם בתי הספר, זה אחד הדברים החשובים ואת זה אני חושב שצריך לחזק.

אני לא יכול להניח לנושא, וצריך לומר למשרד החינוך ולמשרדים הנוגעים בדבר, לשאוף לתת יותר ערכים לבני הנוער, יותר תקציבים. אני מבין שיש פה בעיה וגם רשמנו את הנושא הזה. המסר שאתם מעבירים לי, שאין מספיק כוח אדם, אין מעמד ראוי למדריכים. זה פוגע באותם נערים ולכן צריך להשקיע יותר מאמץ בנקודה הזו. אני רוצה להודות לכל העמותות שלוקחות על עצמן את הנושא הזה ודואגות לאותם נערים או משפחות. יש גם עמותות שקשורות לעולי צרפת.

בסך הכול, נערים ונערות בגילים האלה, צריכים מהחברה את החיבוק שמגיע להם. צריך לתת להם את הפלטפורמה, את הערכים, כי אם זה לא מתאפשר, אנחנו רואים את התופעות. מצד אחד בני נוער שאתה מקנא בהם, כמו השינשינים, ומהצד השני צריכת אלכוהול וסמים ואתגרים אחרים שצריך כמובן בחלקם אפילו לחוקק חוקים.

אני מקדם כמה חוקים בנושא הזה יחד עם חברי, חבר הכנסת בועז ביסמוט, כיושב-ראש הוועדה למניעת סמים ואלכוהול. אנחנו צריכים לטפל בבעיות האלה. אנחנו רשמנו בפנינו את עיקרי הדברים, נעביר כמובן את ההתרשמות שלנו למשרדי הממשלה בהתאם, ונקבל מהם תשובות.

אני רוצה שוב להודות לכולכם, תודה רבה.

לפני שאתם מתפזרים לנו, בתוך החברים מנתניה, כמו שאמרתי בתחילת דבריי, זו הייתה יריית פתיחה. אני כן שנפגוש גם את הילדים ולא רק רכזים. נעשה כמה סשנים של מפגשים. כל אחד בתחומו כבר יכול להתחיל לעבור על זה. מבטיחה לכם שלא נסיים במפגש עם אלי. נזקק את הדברים, ואיך מריטו אמרה? מדברים עם ג'וליאנה כדי שתעשה להם את זה. אנחנו נעשה את זה. תודה רבה.

תודה רבה חברים.


הישיבה ננעלה בשעה 14:55.