פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



19
הוועדה המיוחדת לזכויות הילד
16/02/2025


מושב שלישי



פרוטוקול מס' 103
מישיבת הוועדה המיוחדת לזכויות הילד
יום ראשון, י"ח בשבט התשפ"ה (16 בפברואר 2025), שעה 11:30

ביקור במרכז חירום לילדים "תקווה בלב" בנתניה

חברי הוועדה: אלי דלל – היו"ר
משה רוט

שפרה מויאל - ראש צוות אגף משי"ק, מנהל שירותים אישיים וחברתיים, משרד הרווחה והביטחון החברתי

חוה לוי - עו"ס ראשית לפי חוק הנוער טיפול והשגחה, משרד הרווחה והביטחון החברתי

לבנה מולר - מנהלת תחום מסגרות חירום והגנה, משרד העבודה הרווחה והביטחון החברתי

עדי זפרני - מנהלת שירות (חוקרת ראשית) אגף בכיר, משרד הרווחה והביטחון החברתי

רועי בן נעים - מנהל תחום קשרי כנסת וממשל, אגף בכיר קשרי חוץ, משרד הרווחה והביטחון החברתי

שניר בן סימון - סטודנט, קשרי כנסת וממשל, משרד הרווחה והביטחון החברתי

מריה רבינוביץ' - מרכז המחקר והמידע של הכנסת

מיכל עוז - מפקחת, ייעוץ מחוז נתניה, משרד החינוך

אברהם קאופמן - רב, מנכ"ל, עמותת תקווה בלב

ברכה רונס - סמנכל"ית, עמותת תקווה בלב

אבנר גלסנר - רב, מנהל, עמותת תקווה בלב

מנדי שוורץ - רב, עמותת תקווה בלב

יעל ירון - מפקחת, עמותת תקווה בלב

שימרית גיטלין שקד

תמי ברנע

עאליה עודה

מיכל – איטייפ


רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות.

ביקור במרכז חירום לילדים "תקווה בלב" בנתניה

צוהריים טובים לכולם, שמי מנדי שוורץ. אנחנו שמחים מאוד לארח את הוועדה המיוחדת בראשות ידיד מוסדותינו, תושב נתניה למי שלא ידע, איש מעש שהעיר נתניה חייבת לו הרבה – היו"ר אלי דלל. נמצא כאן גם הצוות שמלווה אותנו מאז ההקמה ועוד לפני כן, כמו הגברת חוה לוי, לבנה מולר, שפרה מויאל, יעל ירון המפקחת וכמובן מנהל המרכז אברהם קאופמן.

לאלה שלא מכירים, אציין שאנחנו נמצאים בקריית צאנז שאפשר לומר שזו ממש עיר בתוך העיר נתניה, כי היא לא מופרשת ולא מובדלת מהעיר, אלא שהיא מעורבת מאוד. את הקריה הזו הקים איש עם חזון שאיבד אישה ו-11 ילדים במלחמת העולם השנייה, קראו לו יקותיאל יהודה הלברשטאם, האדמו"ר מצאנז.

הוא הקים גופי מחסה עוד באירופה, ולאחר המלחמה הוא הקים בית ילדים שכלל בשעתו גם בנים וגם בנות, כאשר לאחר מכן הבית של הבנים נסגר ונפתחו מסגרות נוספות בחוץ. עברו פה עשרות ומאות חניכות שהיום משמשות כאחיות בבתי חולים בארץ במגוון תפקידים.

הקריה עצמה, אפשר להיוולד בה ואפשר למות בה. הכול זה החזון של האדמו"ר, החל – מבית חולים, בית ספר לאחיות, גנים, בתי ספר, ישיבות, מכללה, גריאטריה, בית אבות, ואני חושב שגולת הכותרת, זה בית הילדים, עוד לפני שניגע במרכז החירום שהוא יחסית חדש. זו העיר הקטנה, והיא מקום מעורב מאוד בחיי הקהילה של נתניה בכלל.

את המרכז הקמנו ב-2022 ביוזמה של המשרד, וכמובן שנכנסנו לזה ביתר שאת וביתר עוז כי הבנו שאין מרכז חרדי כזה לאוכלוסייה הזו, ודאי לא במרכז. אם אני אתייחס לחלק הטיפולי, אז יש לנו פנימייה פוסט אשפוזית שנקראת מעוז, והיא גם הפנימייה היחידה בארץ למגזר הדתי. יש פה צוות של 150 איש שעובדים בעמותה. הילדים שמגיעים אלינו, ואני עדיין לא מדבר על האוכלוסייה של מרכז החירום, הם מרקעים שונים מכל מקום בארץ, וברוך השם אפשר לומר שאנחנו עושים הכול מכל כל לאורך כל הדרך.

לצורך הדוגמה, אני שם את הטלפון על שקט כי יש לי חניכה שסיימה כבר לפני 12 שנה והיא צריכה עזרה במקום העבודה שלה. כדי שלא נאבד את כל מה שהשקענו כאן, אנחנו מלווים אותם גם בחתונה וגם בלימודי המשך, גם ברמה הפיזית, ויש לנו מישהי שאמונה על זה, וגם ברמה הכספית – בלימודים יש לנו מימון לשנה הראשונה, 50% לשנה השנייה ו-30% לשנה השלישית. גם בר-מצווה עשינו לחניך של המרכז לא מזמן, ובקרוב יש לנו חתונה לחניכה.

זו חניכה שהגיעה אלינו בגיל שלוש ללא עורף משפחתי, התעקשה להצליח, עשתה לימודי רפואה באיטליה ברוך השם במימון של אנשים טובים שלנו, והתחילה לעבוד ב"שערי צדק" כרופאה. מאז שהיא חזרה מאיטליה היא שהתה אצלנו, אחרי כן היא עלתה בהגרלה של משרד הבריאות והתחילה לעבוד בירושלים, ואז תוך כדי הכירה איזשהו בחור והיא עומדת להינשא לו לקראת פסח, אחרי שהאירוסין היו פה לפני כשבוע.

יש לנו גם רופאה בבית חולים לניאדו וכו', אז נכון שאין מאה אחוז, אבל בסיעתא דשמייא, אנחנו מנסים לעשות את המרב ואת המיטב, ולכן הגענו לנושא של מרכז החירום, שאני חושב שהוא דבר חסר מאוד במגזר. כמובן שעמדנו בתנאי המכרז ועשינו דרך ארוכה.

פה זה המקום להוקיר ולהעריך את האגף, את המנהלים, את פקידות הסעד ואת המפקחות שלא מוותרות על קוצו של יוד, אבל יחד עם זה תומכות, מעודדות ומנווטות. אני שוב רוצה לומר לכם תודה שבאתם, ועוד מעט אני אבקש מאברהם קאופמן, מנהל המרכז, שיציג את מרכולתו. תודה.

שלום לכולם. הרב מנכ"ל העמותה יציג את העמותה, יושבת פה גם הסמנכ"לית, הגברת ברכה רונס ששניהם ביחד, כפי ששמעתם, גם עוסקים באירוסין, גם מחפשים עכשיו פאה לאותה הרופאה בבבית חולים שערי צדק וגם אולם לחתונה.

מרכז החירום הוקם במאי 2022 על ידי צוות המשרד ששייך לאגף משי"ק – משפחה, ילד וקהילה. לפני שלוש שנים הקימו אותנו, כשעוד לא היה מרכז חירום חרדי במרכז, אלא בירושלים ונפתח עוד אחד שנסגר ואחרי כן נפתח "קן דרור" שקיים היום, ואנחנו המרכז החרדי היחיד במרכז.

אני אחבר אתכם קצת לפרשה שקראנו השבוע שהיא מתחברת מאוד לנושא שנדבר עליו פה בהמשך. בפרשה כתוב שכשבני ישראל יוצאים ממצרים, בורא העולם אומר להם – "וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִי אֶתְכֶם אֵלָי. מה הקשר? מסביר רש"י שהכנפיים של הנשר הן כנפיים ארוכות שיש להן שתי מעלות – אחת לסוכך, והשנייה שהן יכולות לגרום לנשר לעוף ולנדוד רחוק וגבוה, בשונה מכל עוף אחר.

יש גם משל יפה שמחבר את זה אלינו – פעם ביצה של נשר נפלה מקן של נשר, התגלגלה והגיעה ללול תרנגולות. הביצה הסתובבה שם, ולמרות שהיא הייתה קצת יותר גדולה, התרנגולות שייכו את הביצה אליהן, דגרו עליה 21 יום ויצא אפרוח שנראה להם כמוהם והפך לחלק מהם כאילו הוא תרנגול שאוכל תולעים וזרעים.

יום אחד הוא הסתכל לשמיים וראה נשר, ואז הוא אמר לאחת מהתרנגולות – בואו נעוף גבוה כמו הנשר, אבל התרנגולות אמרו לו שהוא תרנגול ולא נשר, שהרי הוא אחד משלהם. כך חזר שוב ושוב המקרה שהוא רצה לעוף, ובסוף הוא הצליח לעוף כי הכנפיים שלו גדלו והוא הפך לאחד מהנשרים שעף למעלה, נדד רחוק וידע לסוכך על ילדיו.

הסיפור הזה מחבר אותנו מאוד עם מרכז החירום, כי בסוף הילדים האלה זו אותה הביצה שהתגלגלה ללול התרנגולות. הם באים ממשפחה מוזנחת, הם נולדו שם שלא מרצונם, נקלעו להזנחה ולכל הסיפורים המורכבים שיש במרכז חירום ובסוף הם מגיעים לפה – זה קן הנשרים. זה המקום הראשון שבו הם רואים אנשים מיטביים ונורמליים, מה שלא היה להם קודם. קודם היו להם הורים בעייתיים מאוד, ואנחנו האנשים הראשונים שרואים אותם.

כמו שסיפר קודם הרב שוורץ, זה בדיוק מחבר אותנו לילדה שגדלה בפנימייה ויום אחד עפה רחוק, למדה במילאנו והיום עובדת כרופאה בשערי צדק – זה הרצון שלנו. אמנם אנחנו לא תמיד מצליחים והמרכז הזה חדש מכדי לספר על היסטוריה של הצלחות, אבל כך אנחנו רואים את הדברים.

אציג לכם קצת את המרכז ואת התהליך שילד עושה פה, וכמובן שאם יהיו לכם שאלות, תפריעו באמצע. אחרי כן, נציג לכם מצגת שעוסקת בייחודיות של מרכז החירום כמרכז חרדי, אבל כעת אני מדבר על תפקידו של מרכז באופן כללי.

כשאתה אומר חרדי – נניח שמגיע אליכם נער שהוא לא חרדי, הוא לא יתקבל?

יפנו אותו למקום אחר.

ברשותך, האם אפשר לומר משהו כללי?

כן, בבקשה.

המרכז הזה הוא באמת יחסית חדש, הוא חלק מ-15 מרכזי החירום שמשרד הרווחה הקים בפריסה ארצית, אבל גם עם הגדרות ספציפיות. יש לנו שני מרכזים לחברה החרדית, יש לנו שלושה מרכזים לחברה הערבית ויש לנו מרכז אחד לגיל הרך, ואנחנו עכשיו בדיוק עובדים על הקמה של מרכז נוסף לגיל הרך, כאשר לבנה מולר היא מנהלת התחום בנושא הזה.

יש לנו גם מרכז לאוכלוסייה הדתית לאומית, מרכז למתבגרות ולאוכלוסייה הכללית. זאת אומרת שהפריסה היא סוג של מטריצה גם לפי מאפיינים וגם לפי גילאים, כשלמעשה אנחנו נותנים לילדים שמגיעים למרכז חירום שירות ספציפי מאוד שצריך להגן עליהם, אנחנו לא חלק מהשירות החוץ ביתי.

שומר חירום. האם זה זמני?

כן, בדיוק. קודם כל, ההגנה היא מידית ולא חשוב באיזו שעה ביממה או באיזה יום, כולל סופי שבוע וחגים – ברגע שהעובדים הסוציאליים שלנו נקראים להגן על הילדים שנפגעו בתוך הבית שלהם, כי התגלה משהו שלא ידעו עליו קודם, אז צריך לתת לילדים האלה מענים, ולכן אנחנו עוצרים הכול ומחפשים פתרון.

ומה היא התפוסה? כמה ילדים?

מלאה, אנחנו מלאים היום.

30 – 15 בנים ו-15 בנות.

צריך להגיד שיש לנו שני מרכזים חרדיים.

ומה הם הגילאים?

שלוש עד 14, למרות שלפעמים יש גם חריגות. כרגע יש לנו נערה בת 15 פלוס.

אנחנו מאשרים חריגות. אנחנו מדברים על שני מרכזים חרדיים, שהם למעשה ארבעה מרכזים בגלל שעשינו הפרדה בין הבנים ובין הבנות, אז יש לנו 15 ילדים ו-15 ילדות בכל אחד מהמרכזים, כדי שכל מי שצריך יקבל את מה שצריך.

כמה זמן ילד יכול להישאר פה?

הרצון הוא להוציא אותו כמה שיותר מהר, אבל אנחנו לא אמונים על החלק של ההשמה, זה יותר עניין של הלשכה. אנחנו יכולים לעשות את העבודה ולסיים אותה, אבל הלשכה מחליטה לגבי ההמשך. יש גם מצבים שאין מקום.

הממוצע הוא סביב חצי שנה, והציפייה היא שזה יהיה בין שלושה חודשים לחצי שנה, ואם ילד צריך יותר אנחנו ניתן יותר. בהרבה פעמים ההמתנה היא לצורך המשך סידורים אחרים.

ומה קורה אם החינוך? האם הוא פה?

כן, יש לנו פה בית ספר בתוך המרכז שנותן מענה גם לגדולים וגם לקטנים.

זה בהמשך לשאלתו של היו"ר. לעניין מרכז חירום, השירות החינוכי ניתן בתוך המרכז. יש לנו גם שותפות עם משרד החינוך.

אשמח להגיד כאן משהו. שמי מיכל עוז ואני נציגת משרד החינוך, מפקחת ייעוץ כאן בנתניה. יש כאן בית ספר לבנות ובית ספר לבנים שמתוקצב על ידי המשרד - - -

שהוא בתוך הפנימיה?

כן, הוא בתוך הפנימיה.

זאת אומרת שאתם לא נזקקים ללימודים מחוץ לפנימייה? כי יש פנימיות שהלימודים נעשים במקום שהוא ליד או בצמוד.

בפנימייה טיפולית יוצאים החוצה, אבל פה זה בפנים.

במרכזי החירום הכול בפנים.

כשיוצאים החוצה, האם מנהל החינוך, נניח בעיריית נתניה, מאפשר לכם קליטה באיזושהי צורה?

קודם כל, יש ממשקים אדוקים מאוד.

כי זה צריך להיות בבית ספר חרדי או בבית ספר דתי, שהרי צריך להתאים עבורו את המסגרת.

יש ממשקים אדוקים מאוד ברמת השטח בין הרווחה לחינוך בכל ההיבטים. אנחנו שומרים על קשר עם מי שניתן וכמובן שצוותי החינוך מתואמים וכן הלאה. כאן ספציפית יש שני בתי ספר שממשיכים להתנהל גם בחופשות וגם כמובן בשוטף כשבנים בנפרד ובנות בנפרד. לפי מיטב הבנתי, לא בכל מרכזי הקלט יש - - -

במרכזי החירום בכולם יש.

לגבי שאלת היו"ר, בפנימיות אנחנו עובדים בשיתוף פעולה עם עיריית נתניה, וכל הנושא של השינוע, החינוך המיוחד וכו', זה בשיתוף מלא.

בפנימיות שאין בהם לימודים או שהלימודים לא מתאפשרים בתוך הפנימיה, ואני לא מדבר על הפעילות פה בתוך המרכז, האם יש מקרים שבהם מנהל החינוך אומר שאין לו את המסגרת הנכונה, או שאין לו מקום לקלוט את הילד או את הנער?

יכול להיות ילד שנכנס למרכז חירום והוא צריך לצאת לפנימייה, אז הוא ימתין כאן עד שתימצא לו המסגרת החינוכית.

זאת אומרת שיכול להיות מצב שילדים לא הולכים למסגרת לימודית שבוע, שבועיים או חודש – מי מטפל בזה?

כולם מטפלים בזה.

יש גם הרבה מצבים שבהם ילדים לומדים במהלך יום הלימודים בתוך מסגרות כאן ולא בחירום, ויש כמובן גם מסגרת פנימייתית משלימה אחרי כן.

על זה אנחנו נצטרך לדבר אחר כך.

אמנם אנשי החוץ ביתי של משרד הרווחה לא נמצאים כאן כי זה אגף אחר, אבל אני אדייק ואומר שכשאנחנו מדברים על מרכז חירום, בכל המרכזים יש בתי ספר עם סמל של משרד החינוך ועם פיקוח של משרד החינוך.

אז למעשה זה בית ספר עם 30 ילדים.

נכון.

אז לכל שלושה או ארבעה ילדים יש מורה?

הוא דיבר על צוות של 150.

לא. במרכז החירום יש 30 ילדים וארבע או חמש מורים.

הכוונה היא לאנשי צוות בכלל.

לכן אני אומרת שצריך להבדיל בין מרכז חירום לבין האחרים.

אז בואו לא נעשה בלגן, וכרגע נדבר על מרכז החירום.

נתקדם עם הדפים שיש לנו ועם המצגת.

(הצגת מצגת)

כמו שחוה אמרה, מרכז החירום הזה הוא אחד מ-15 ומהשניים הגדולים, כשהחרדיים הם הכי גדולים, כאשר בירושלים יש את "קן דרור" ואותנו במרכז. המרכז נותן מענה לשתי יחידות נפרדות של בנים ובנות בנפרד, ואגב אנחנו מלאים ממש בילדים.

זה בדיוק מה שרציתי לשאול, כי אם עכשיו יש ילד שרוצה להתקבל, מה באמת עושים?

לפעמים אנחנו בהמתנה, ואנחנו עושים סדרי עדיפויות. פה זה עוד לא קרה מכיוון שכפי שאתם תראו אחרי כן המרכז קטן, אבל אנחנו כן חושבים לעתיד לאפשר לפעמים הרחבה של מרכזי חירום, על מנת לתת מענה באמת בשעת חירום.

אבל אם עכשיו קרה אסון בבית כשחלילה האבא רצח את אימא וצריך להוציא את הילד החרדי, ולכם אין מקום – מה אתם עושים?

אנחנו בודקים מול כל המרכזים שקיימים, כולל שני המרכזים האחרים, ובמידה וכולם מלאים, מה שתמיד יכול להיות, אנחנו מנסים למצוא פתרונות חלופיים, כמו פנימיות שעושות קליטות ישירות, מקלטים בקהילה ומשפחות שמוכנות לעזור – אנחנו יצירתיים מאוד בעניין הזה.

ילד לא יישאר בבית בלי מענה, כי תמיד אנחנו נמצא את המענה גם אם הוא יהיה זמני, ואחרי כן יתפנו מקומות. לבנה עובדת הרבה מאוד על מנת להרחיב את המרכזים – ככל שיש מקום – כדי לקלוט גם מעבר למספר שהמשרד עשה את ההתקשרות לגביו.

המרכז פה הוא מרכז אינטרני, כלומר אין לו את החלק האקסטרני. יש מרכזי חירום שיש להם גם אקסטרני שזה יותר טיפול בקהילה ביחד עם המרכז לילדים שלא ישנים בתוך הפנימייה, ולנו יש רק את האינטרני עם פנימייה.

כפי שאמרנו, הגילאים הם שלוש עד 14 כשלעמותה יש שלוש מסגרות – מרכז החירום, פוסט וטיפולי לבנות. בגדול, כשילד מגיע לפה, מהרגע של הקליטה, אנחנו מתחילים בשלב האבחון וההסתכלות על הילד מהבוקר ועד הערב. לפעמים אנחנו מקבלים ילדים שמגיעים ללא כלום, ואנחנו דואגים להם לכל הדברים.

שלום לידידי, חבר הכנסת רוט, ותודה שהגעת כי זה חשוב מאוד. אתה מלווה את הוועדה ממש לכל אורך הדרך, ואני שמח על-כך. במיוחד כשאנו מגיעים לאזור נתניה ולקריית צאנז, חשוב לי מאוד שהנוכחות שלך תהיה פה, זה דבר שנותן לנו לפחות להרגיש את השותפות בין המגזר החרדי למגזר הכללי, כפי שאנחנו רואים בהרבה מאוד מקומות. תודה לך.

תודה רבה. אני חייב להודות שבזכותך הוועדה בודקת דברים בהיבט רחב יותר, וכל פעם שאני מתלווה לאיזשהו סיור כשאתה בראשו, אני רואה דברים מזוויות חדשות, וזה חשוב מאוד כי זה תורם הרבה מאוד גם לעבודת הוועדה, ובעקבות כך גם לעבודה בכנסת בכלל.

אפשר להגיד שאנחנו נראים מאותו מגזר, ואני גם מכיר כמעט ארבעה דורות של המשפחה הנפלאה שלהם, אבל ההיכרות שלי עם המקום הזה דווקא באה מירושלים – יום אחד השתתפתי בסיור בירושלים במעון ילדים, והתפעלתי מאוד מהעבודה שלהם, אז תוך כדי סיור, כששאלתי איך הם הגיעו לרמה כזו של יעילות, אמרו לי שהם עשו חיקוי למה שיש בקריית צאנז בנתניה. זה כמו לשמוע שאתה מחפש משהו מרחוק, כשהאוצר נמצא קרוב לבית. אם מחקים אתכם, זה סימן שאתם עושים את הדבר הנכון.

תודה רבה.

כמו שאמרנו, כשהילד מגיע רק עם הבגדים שעליו, אנחנו דואגים לכל מלמעלה ועד למטה. בחלק הבסיסי, אנחנו עורכים לו בדיקות דם, טיפולי שיניים וכמובן מזון וכו'. הוא גם יפגוש בפעם הראשונה רופא פסיכיאטרי.

האם אתם נעזרים בבית חולים לניאדו?

כשצריך, כי יש לנו גם פה רופאה פסיכיאטרית שמלווה אותנו ופוגשת כל ילד או ילדה בשבוע הראשון שהם פה, בין אם הם צריכים תרופות ובין אם לא, היא רואה אותם ונותנת את הזווית שלה.

החלק הרב מקצועי, כמו שאתם רואים פה, למעשה כולל את כל הצוות המקצועי שלנו שעושה גם בהמשך את האבחונים. אחרי חודש או חודש וחצי, הילד מתחיל פה אבחון. ילדה צעירה או ילד צעיר עושים אבחון התפתחותי אצל הפסיכולוגית ההתפתחותית שלנו, והגדולים יותר מגיל 12 ומעלה עושים זאת אצל הפסיכולוגית הקלינית. יש לנו גם צוות שמלווה את העובדים הסוציאליים שלנו. כל ילד שנכנס כמובן שמלווה על ידי העובדים הסוציאליים שזה הבסיס של הבסיס, אבל גם מעליהם יש צוות רב מקצועי שמלווה אותם.

כשהילד נקלט פה, כפי שאמרנו, בתוך חודש או חודש וחצי, הוא עובר אבחון ואני שוב אומר – אנחנו מסתכלים עליו, מבינים את הצרכים שלו, רואים אותו גם בבית הספר שאחרי שלושה ימים הוא נקלט בו, וכך אנחנו מתחילים להבין במה מדובר ומי הוא הילד.

הייתה לנו פה ילדה שהגיעה לא מזמן ללא תעודת זהות, ללא קופת חולים ולא מוכרת בכלל בארץ. האבא יילד אותה ביחד עם האימא בבית, והיא לא מוכרת לרשויות בכלל – מתחת לרדאר של כולם. היינו צריכים להבין מא' עד ת' מה קורה עם הילדה הזו, לאן היא שייכת, מה הם הקשיים וכו'.

כמובן שגם בבית הספר היא לא הייתה, ושם גילינו פערים משמעותיים מאוד. לפעמים אנחנו מקבלים ילדים בני 11 או 12 שלא יודעים קרוא וכתוב באופן הכי בסיסי שיש, ומשם אנחנו מתחילים את העבודה, וזו עבודה משמעותית.

זו הצלת ילדים, הצלת נפשות.

הצלת דורות.

יש לנו את היכולת לעזור בזמן קצר, ואנחנו עושים את המרב על מנת לעזור בזמן הקצר שיש.

הילדים האלה הרי עזבו את המשפחה, אז האם ההורים עצמם יכולים לבקר את הילד? האם הם נמצאים באיזשהו קשר? איך זה עובד בעצם?

זו שאלה מצוינת. אנחנו מחברים את ההורים לפה, וההורים מקבלים טיפול. כשההורים משתפים פעולה, הם זכאים לקבל הדרכה, ליווי וייעוץ על ידי העובד הסוציאלי שמטפל בילד. אצל הורים גרושים, בדרך כלל יש את עניין ההפרדה ואיך הם ישבו ביחד בהדרכה וכו'.

לפעמים אנחנו לוקחים את הלובי של מלון צאנז, כדי להביא אבא או אימא שלא מוכנים להגיע או שקשה להם להגיע למרכז, כדי להצליח לחבר אותם ביחד עם הילדים. אנחנו עושים את זה עם כל ההורים שאפשר, וגם כשהאבא והאימא לא בקשר, אנחנו עושים מאמצים לקשר אותם בחזרה.

האם יש מצב הפוך? כשהילדים מתגעגעים למשפחה והם רוצים לחזור הביתה? או שהם רוצים לראות את ההורים נניח באמצע הלילה?

לפני כשבועיים הגיעו לפה זוג אחיות שהיו נראות מבית נורמטיבי, ילדות שלא צריכות להגיע למרכז חירום, אבל ההורים היו קטסטרופה. חשבנו שהן תרצנה לדבר על ההורים ועל החזרה, אבל מהרגע שהן הגיעו לכאן, הן לא דיברו כלל על החזרה למשפחה. זה קורה לנו בהרבה מאוד מקרים, שכאילו אנחנו רואים ילדים נורמליים ונורמטיביים, אבל אחרי שהם פה, המשפחה נשארת בצד, ואז אתה מבין שיש משמעות להוצאה של הילדים האלה מהבית. אנחנו חווים את זה שוב ושוב.

צריך להגיד שהורים הם חלק משמעותי מעבודת המרכזים, כי המרכזים הם לא מקום חסוי. ככל שההורים יכולים ללוות בשלב הקליטה, אנחנו רוצים שהם יבואו, כי הם חלק שבלעדיו לא נוכל להצליח להבין יותר את הסיפור המשפחתי. חלק מהמטרות שלנו הוא שאם ילד יכול לחזור הביתה – זה צריך להיעשות.

כן, ברור שזה עדיף.

זאת אומרת שחלק עושים את התהליך כאן, כדי שהילדים יוכלו לחזור הביתה, ולחלק אנחנו צריכים למצוא סידור במקום אחר, ולכן ההורים הם כלי חשוב מאוד כאן. אנחנו רוצים ורואים בזה כחלק משיקום המשפחה. הילדים כאן הם המרכז והמוקד של הדיון, אבל ההורים הם חלק לא פחות חשוב בתוך השיח הזה.

ברור.

אני רק רוצה להוסיף שמעבר לביקורים שנעשים בפיקוח, יש לא מעט ילדים שיוצאים לסופי שבוע אחרי שבועיים או שלושה שבועות, וזה למעשה חלק מתהליך האבחון – ההורה הוא זה שאמור להגיע ולקחת את הילד לסוף השבוע, והוא גם זה שמחזיר, כך אנחנו עוקבים ורואים איך הילדים חוזרים מאותו ביקור. הקשר עם המשפחה הוא קשר משמעותי, כי בסופו של דבר גם אם ההורים הם הכי פוגעים, הם יישארו הוריו לעד והקשר הוא משמעותי.

יש להם גם קשר טלפוני, כשההורים מתקשרים או שהילדים מתקשרים. כמובן שהצוותים מפקחים על כל השיחות האלה, כדי שלא תהיה פגיעה כזו או אחרת. ההורים חשובים מאוד כי הם יהיו גם חלק מההערכה המסכמת שמרכז חירום מצופה לתת לרשויות, שם נעשית ההחלטה בסופו של דבר מה עושים עם הילד – האם הוא חוזר הביתה, יוצא לפנימייה, לאומנה או לכל מסגרת אחרת.

אני מתחבר לכל מה שהן אומרות. כשהילד מגיע לפה, בדרך כלל ההורים לכתחילה לא כל כך רוצים, אבל יש גם כאלה שמיד רוצים וזה מוזר מאוד. אנחנו משתדלים לתת את הטיפול התרופתי אחר כך, ולא דרך צו בית משפט, כי כולם מגיעים דרך צו בית משפט, אבל אנחנו מנסים לשתף את ההורים כי בסוף ההורים האלה מגייסים לנו גם את הילדים, הן לנושא התרופתי והן לנושאים נוספים.

החשיבה הראשונית היא להביא את ההורים להסכמה, ואנחנו מקיימים על זה הרבה מאוד שיחות. לפעמים אני יושב על זה כמנהל, ולאו דווקא עובדת סוציאלית, כדי לגייס את ההורים, כי כשזה מצליח, זה טוב יותר מההפך.

למה תמיד מגיעים לתרופות? יש טענה כזו.

לא, זה לא נכון.

כשמגיעים לתרופות עדיף שזה יהיה עם ההורים, אבל לא כל הילדים עם תרופות.

אנחנו מקבלים הרבה תלונות על זה.

לא, בשום פנים ואופן לא.

ממש לא, זה רק במידת הצורך. יש הרבה פעמים כשהילדים מגיעים עם טיפול תרופתי, והפסיכיאטרית מורידה אותו, כדי לראות איך זה הולך ללא טיפול תרופתי, ואז מדייקים זאת במידת הצורך.

שווה דקה להתעכב על הרופאה שמלווה אותנו, כי היא תמיד בשליטה על מנת לאפס, להוריד תרופות שהגיעו איתם ורק אז לראות איך זה הולך. בהרבה מאוד פעמים, אנחנו גם מורידים תרופות.

זה טוב שאמרת את זה, כדי שלא יתפרש אחרת, כי אנחנו בדיוק בגישה ההפוכה לזה.

אני אספר לכם סיפור – יום לפני חנוכה, עשינו בר-מצווה לילד שההורים שלו גרושים, והעימות בין המשפחות היה לא רק בין ההורים, אלא טוטאלי. אפילו ביחד עם הלשכה הייתה הבנה שאי אפשר לעשות את הבר-מצווה בחוץ על ידי איזשהו צד, כי זה יכול להגיע לאלימות ומעבר לזה.

כולנו התגייסנו, כולל המנכ"ל, הסמנכ"לית וכל הצוות של העמותה, כדי להכין את האירוע. לקחנו אולם מיוחד, המבשלת פה בישלה וזו הייתה בר מצווה מדהימה. כל הזמן היינו שם במתח גם על מנת לסדר את המקומות למשפחות ולבחון איפה כל אחד יישב, כדי שלא תהיה מתיחות גם בתוך הבר-מצווה.

פתחנו גם קבוצה בוואטסאפ לבר-מצווה, ואחרי האירוע העובדת סוציאלית שלנו כתבה לנו שהמשפחה אמרה שמעכשיו יש אופציה להתחיל לעשות אירועים משפחתיים ביחד, וזה בהחלט יכול להיות.

אנחנו הראשונים שהצלחנו אחרי גירושים של שמונה שנים, לאחד בין המשפחות ולגרום להם לחשוב שיש כזו אופציה לעשות שמחות ביחד כשהאופציה הראשונה היא לעשות בנפרד. הרבה פעמים מרכז החירום הוא הגורם המאחד בין המשפחות כי אנחנו לא מוותרים על זה שההורים יהיו חלק מהתהליך, בפרט אצל הורים גרושים. זה קשה מאוד לגייס אותם, אבל בסוף זה שווה.

נתקדם לחלק החרדי – מרכז "תקווה בלב" הוא מרכז חירום חרדי, ויש לו אלמנטים ייחודיים שאני אתייחס אליהם. בשבתות ובחגים, בשונה ממרכז חירום אחר, גם לביגוד וגם להוואי הגשמי יש משמעות. אי אפשר לדלג על סעודות ואי אפשר לזרוק על ילד את אותו סווצ'ר גם ביום שני וגם בשבת, ויש לכל זה משמעות גם כספית וגם קולינרית.

באוכלוסייה החרדית יש אבא שהוא עושה את הקידוש ויש את האימא שמדליקה נרות, ומכיוון שהם לא קיימים, המדריכים הופכים בהרבה פעמים לדמות הורית משמעותית – המדריך יעשה קידוש והמדריכה תדליק איתם נרות. יש לכך משמעות גדולה גם לצורך ההכנה של הילדים בכל המובנים, גם הגשמי וגם המנטלי.

הקהילה – לא סתם המקום כמרכז חירום הוקם בתוך הקריה. לכל מרכזי החירום יש יתרון בכך שהם יכולים להיות גשר לקהילה, ואנחנו לא הוצאה חוץ ביתית ארוכת טווח שעל פיה הילד יוצא ואנחנו רצים איתו שנה קדימה, אלא שכאן יש אפשרות לעשות את הטיפול ואחרי כן להחזיר את הילד למשפחה ולקהילה. הרבה פעמים צריך רק איזושהי עצירה כאן, על מנת לטפל בילד ובהורים ולהחזירם חזרה לקהילה. היו לנו מקרים כאלה בשנת 2024 ועוד כל מיני דברים. נאמר כאן שעל פי הנתונים מעל 15% חוזרים לקהילה מכל מרכזי החירום.

אני מציין זאת מכיוון שהחלק הקהילתי הוא חשוב מאוד פה – הילדים האלה יוצאים לגינות, לפארקים, למכולת ולכל מקום שהוא בחוץ, והם גם רואים שם את המשפחות הנורמטיביות, ויש לזה משמעות גדולה מאוד. כשהם בתוך הקהילה זה לא מנתק אותם מהקהילה. התפיסה הטיפולית שלנו, היא להשאיר אותם בתוך הקהילה כמה שאפשר.

שיתופי פעולה – יש לנו שיתופי פעולה גם עם העירייה, גם עם קהילת חב"ד וגם עם הקהילה הצרפתית, ויש לזה משמעות. קהילת צאנז – לפני ראש השנה, הילדים נכנסים לברכה אצל האדמו"ר והבנות אצל הרבנית, וזה גם נותן להם להרגיש את השייכות ושהם לא מנותקים ועדיין בתוך הקהילה.

הנושא של הזהות, הוא דבר חשוב מאוד, והמגזר נפתח לנושא הרווחה יותר ויותר, וזה חשוב מאוד מכיוון שההורה רוצה לדעת שהילד שלו מגיע למקום שלא סותר את אורח החיים שהיה לו בעבר. יש כאן במגזר החרדי קהילות סגורות מאוד, ואני חושב שהיו"ר קצת מכיר את המערכת בו.

מערכת תומכת ומחבקת. העזרה ההדדית פה זה משהו שלא יאומן.

יש גם מלונאות כאן והם מלאים עד אפס מקום כי הם רוצים את הסגנון, את שולחן השבת ואת הסעודה השלישית. ברגע שההורים מבינים שהילד הגיע למקום הנכון, זה גם מקל על המשפחה לקבל ביטחון לסיפור ולתת לדבר הזה לקרות.

זה חשוב מאוד, ולא רק בהיבט של מה שכאן, אלא עצם זה שאנחנו צריכים לגייס אותם מלכתחילה לפה. כשהם פוגשים כאן עובד סוציאלי חרדי, יש לזה משמעות אחרת.

פתיחות אחרת.

כן. במקום לחשוב שלוקחים לו את הילד, פה הוא מרגיש שאנחנו עוטפים את הילד ביחד איתו ומבינים את הקשיים. אגב, זה חלק משמעותי מאוד כי אנחנו מחזיקים פה גם את עדות המזרח וגם את האשכנזים, ואלו שתי נוסחאות שונות גם בתפילה ואנחנו צריכים לשחק על שני הדברים. בפסח, לדוגמה, ילד ספרדי אוכל קטניות ואשכנזי לא, כך שכל הזמן אנחנו עוסקים בדבר הזה כי זה חשוב.

בית ספר – גם כאן, כפי שאמרתי, יש שונות בנוסחי התפילה, בשולחנות שלנו וכו'. הגישה בתוך בית הספר היא אישית מאוד, לאו דווקא בקטע החרדי, אלא יותר בקטע הלימודי. אנחנו מקפידים מאוד שהלמידה תהיה משמעותית מאוד, כי הילדים מגיעים פה כשהם לא פנויים ללמידה בכלל כי הם עסוקים בכל הפרידה וההוצאה מהבית, וצריך לגייס אותם.

יש לנו למידה היברידית פה שהיא גם קבוצתית וגם פרטנית. יש לנו צוות פדגוגי, לרבות רכזת מיוחדת שלמעשה מלווה גם את המורים מבחוץ. יש לנו גם מורה שצירפנו בתקופות האחרונות, על מנת לתת לנו קצת יותר הבנה של הוראה מתקנת ועל איך שהחברה הלימודית צריכה להיות – זה חשוב מאוד.

חגים – דיברנו על החגים, על הערך המשפחתי ועל משמעות של ארוחת החג בבית החרדי, וזה גם בחלק הקולינארי. בגדים – דיברנו על כך. לילד או לילדה שצריכים מלבושים מיוחדים גם לשבת וגם לחג במובן הרחב יותר, אנחנו מחזיקים פה אשת קניות שעוסקת בקניות האלו ללא הפסקה יום יום.

חורף, קיץ – זה לא הג'ינס והסווצ'ר שאתה מלביש עליך, כי פה זה מגזר אחר.

האמת היא שאני רואה את זה גם בכנסת. חז"ל אומרים "כבוד האדם – מלבושו", כי הלבוש חשוב מאוד. הדוגמה הכי פחות טובה הייתה של חבר כנסת אחד שהיה מגיע עם סנדלים ועם מכנסיים קצרים לכנסת. לעומת זאת, כשאתה בא עם חליפה וזה מייצג דווקא את חברי הכנסת החרדים, וש"ס במיוחד, שהם מתלבשים טיפ טופ בצורה מכובדת ממש.

זו גם זהות.

נכון. אגב, לפני 25 או 30 כשהייתי מנכ"ל בעירייה והאופנה הייתה חולצות בטן, נתתי הנחיה לגבי הייצוגיות של האנשים שנותנים שירות שיבואו בלבוש מכובד. זה לא שאני מכתיב את הצבע או משהו, אבל ביקשתי שיהיה מכובד.

בשעתו יעל דיין ז"ל הייתה במועצת העיר תל אביב והיא תקפה אותי על כך – מה פתאום אני נענה לתכתיבים של החרדים בנושא הזה של הלבוש, שתבינו לפעמים לאן זה מגיע. אני חושב שהנקודה צריכה להיות כדי לכבד, ואם אתם נותני שירות, אז על אחת כמה וכמה.

מכל מה שאני שומע ורואה כאן, אני חייב לציין שאתם יצרתם כאן עולם מוגן לילד מבלי לנתק אותו מהזהות שלו וכו', וזה באמת חשוב מאוד ודורש הרבה תמרון והרבה יצירתיות. ציינת את הקשר של הילד עם ההורים והחזרה לבית, אבל לפעמים בבית שממנו הם באים נמצאת הבעיה, כמו סמים ודברים ממש לא נכונים למקום גידולו של ילד, אז אתה לא יכול להחזיר אותו לשם.

לא תמיד אנחנו מחזירים. אמרתי שיש מקרים שבהם אני יכול להחליט שאני עושה עבודה עם המשפחה.

אז מה קורה כשאתה לא יכול להחזיר?

יש פנימייה או מסגרות אומנה.

יש אין ספור מסגרות חוץ ביתי.

אתה צודק מאוד במובן הזה. למרכז חירום יש שלוש זרועות – הגנה, אבחון והמשך טיפול, ומכיוון שהאבחון הוא קריטי לדבר הזה, אנחנו לא יכולים לאבחן אם ההורים הם לא חלק מהתהליך. יש הורים שדרך ההשמה של הילד פה ודרך ההגנה והידיעה שקרה פה משהו שאי אפשר להחזיר אחורה את הגלגל, מתחיל אצלם השינוי.
לעומת זאת, יש הורים שהם לא מסוגלים לזה, שהם במצב שהתהליך עבורם צריך להיות תהליך ארוך. הילד יכול להתקדם יותר מהר, וההגנה היא קריטית לדבר הזה, ולכן אנחנו עושים את הכול כאן, כדי לראות מה צריך ורק אז מחליטים.

עד איזה גיל?

חלק יצאו מכאן למסגרות חוץ ביתיות אחרות, כמו משפחות אומנה או פנימיות. לבנה בדיוק הראתה לי את הנתונים, ולפיהם אחוז קטן של הילדים יחזרו הביתה, ורוב הילדים ילכו לסידור חוץ ביתי. כרבע מהילדים יחזרו הביתה – זה לא נתון מבוטל, אבל עדיין זה אומר מי הם הילדים שמגיעים.

להפך – זו הצלחה גדולה.

נכון, אבל זה עדיין אומר שכ-3/4 צריכים סידור חוץ ביתי.

ברגע שהורים גרושים או שיש מצב שבו נניח אפילו במשפחה שהאימא או האבא הוא חרדי והשני לא, אז יש קושי גם בהתנגשות הזו, ולכן עדיף כך.

אני מפחד יותר מהמקומות האלה כשהבית הוא משהו שלילי לילד.

לא, הילד לא יחזור לבית כזה. בית פוגעני, כמו שחבר הכנסת תיאר, אם ההורים משתמשים בחומרים או כשיש פגיעות מיניות לא עלינו, שזה גם קורה, או פגיעות פיזיות קשות מאוד – הילד לא יחזור לשם.

נניח כשהילד הגיע ממקום חרדי, עזב את המרכז והלך לאומנה – האומנה צריכה להיות חרדית כמובן, נכון?

כן, הוא הולך לפי המאפיינים שלו.

זאת אומרת שאם הזהות שלו היא חרדית או מסורתית או דתית, זה תלוי למעשה בקטע הזה, למרות שפה זה ברור שזה חרדי.

אני אומר יותר מזה ודווקא בלי להתייחס למרכז אלא לפחות לפנימיות – אנחנו הרי מקבלים בנות רק מהמגזר, ובסופו של דבר אם ילד לא מעוניין להיות במגזר, אנחנו נלווה אותו למקום שמתאים לו. אנחנו לא הולכים עם הראש בקיר, אלא במה שטוב לילד. אמנם אנחנו מקום חרדי, אבל אנחנו יודעים לנתב את זה על ביחד עם הפיקוח.

על פי המאפיינים. אנחנו מכבדים מאוד את המאפיינים השונים גם בתוך הפנימיות החרדיות.

כל הזמן אנחנו מדברים בנושא של הילדים על טובת היד, ואני שמח שכרגע מנדי אומר לי שהוא לא רוצה לנתק אותו ממה שהוא חושב או יודע וזורם איתו, זו נקודה חשובה. אנחנו לא מנסים להכריח, וכשאתה אומר שאתה עוטף את הילד, זו באמת המילה, על מנת ליצור לו את הפלטפורמה בחשיבה נכונה ומלטפת.

לפחות בפנימייה הטיפולית, כי במרכזי חירום זה פחות בא לידי ביטוי. בפנימייה הטיפולית של הפוסט, בהחלט היה לנו יותר ממקרה אחד שליווינו את הילד למקום שהוא שאף אליו.

לידיעה – אנחנו צריכים לסיים ב-13:00.

חשוב לי לציין שכל הילדים שנמצאים כאן, הם תחת צווי בית משפט. מרכז החירום והרשות המקומית הם גורם ממליץ. מי שמקבל בסופו של דבר את ההחלטה האם ילד יצא למסגרת חוץ ביתית או שהוא יחזור לביתו, זה בית המשפט לנוער.

כן, אבל בדרך כלל זה על פי חוות דעת.

לא תמיד.

אני עדיין חושב שהשופט לא מקבל את זה כך סתם, אלא על פי חוות דעת של הרווחה, רואה את ההיסטוריה, כך שזה לא מנותק לחלוטין. לפעמים כשאומרים לי בית המשפט החליט, אז חשוב להבין שזה לא מנותק.

אנחנו גורם ממליץ. ברוב המקרים באמת מקבלים את ההמלצה שלנו, ולפעמים יש ערעורים ועוד ערעורים, אבל בסופו של דבר אנחנו גורם ממליץ, ורוב הילדים יוצאים מפה גם אם הם בקצה הרצף, 80% יוצאים למסגרות המשך, אבל זה ממקום שהילד כבר אסוף יותר ולרוב המשפחה משתפת פעולה עם ההוצאה מחוץ לבית. המרכז כמקום מעבר, עושה עבודה משמעותית מאוד גם בדרך שבה תיראה ההוצאה שלו למסגרת המשך.

אם קיבלתם ילדה שלא יודעת קרוא וכתוב, למרות שזה נשמע הזוי, ופתאום אתם משנים את כל הדמות שלה והיא יכולה לחזור למסגרת רגילה – זו הצלחה גדולה. הכול שווה בשביל ילדה אחת כזו.

כמו שיעל אמרה, אנחנו לא עוסקים בחלק של ההוצאה. אגב, בהרבה מקרים אנחנו מקבלים ילד כשאומרים לנו שיש צו, אבל בית המשפט לא באמת נתן צו. בהרבה מאוד מקרים, אנחנו רואים גם שבית המשפט יודע להגיד לא ולדחות.

ברגע שהילד מגע לפה, הוא למעשה מוצמד לעובד סוציאלי של המרכז. יש לנו פה שישה עובדים סוציאליים – שלושה לבנים ושלוש לבנות. העובד הסוציאלי למעשה לא רק מלווה את הילד פה, אלא שהוא אוסף את כל הנתונים שהוא יכול להגיע אליהם – הוא מדבר הרבה עם הלשכה, עם בתי הספר, עם גורמים בקהילה ועם כולם, והוא זה שיידע יותר להגיד לנו על מצב המשפחה בזמן מסוים ובתוך המרכז שהילד נמצא. ברוב המקרים, ההורים קשים מאוד, והילדים לא חוזרים הבית, אבל יש להם ליווי צמוד של עובד סוציאלי לאורך כל התקופה, ללא כל קשר לאבחון ולחלק הזה.

נחזור לשיתופי הפעולה – יש לנו שיתוף פעולה גם עם המרכז הערבי, גם עם המרכז הדתי "נווה מיכאל" וגם עם "אהבה" – מרכז חירום חילוני. כמו כן, יש גם שיתופי פעולה רבים בין הצוותים שזה חשוב מאוד.

נתונים – הנתונים נותנים לנו תמונה על שנת 2024. עברו פה 52 ילדים, ואנחנו יודעים להגיד שיש הבדל משמעותי בין הבנים והבנות, דווקא לנו כמרכז חירום שמחולק בין בנים לבנות, והנתונים מעניינים מאוד – 80% מהבנות מופנות אלינו בשל הסיבה ההורית, שזה גירושין, הזנחה והתעללות, והבנים מסיבות אחרות, כמו – שותתות, נטייה לעבריינות וכו'. יש לנו ילד בן 12 שהיה חלק מקבוצת שוד שהוא ניהל, אז היינו צריכים להחזיר אותו להיות ילד מזה שהוא היה כאילו גיבור. כל בת רביעית שמגיעה לפה, היא פסיכיאטרית, בעוד שבבנים זה עומד על 7%.

יכול להיות מצב שהבית הוא בסדר, אבל הילדה עם בעיות קשות כל כך שאי אפשר להחזיק אותה, כך שזה לאו דווקא עניין של מסוגלות הורית.

נכון.

האם זה מחליף אשפוז פסיכיאטרי לפעמים?

לא, הרבה פעמים אנחנו מוציאים לאשפוז או לפנימייה שהיא פוסט אשפוזית.

אני רוצה לומר שההגדרה פסיכיאטרית, זו הגדרה שלא שמים על ילדים. מדובר במנעד רחב מאוד.

בעיות התנהגות. אם הבית הוא מטיב, יש עוד מספר ילדים שהם בסדר והכל בסדר, אבל הילד הספציפי הזה הוא עם בעיות התנהגות ואולי הוא פוגע בעצמו ובבית, אז מוציאים אותו – האם יש דבר כזה?

זה לא כזה שחור או לבן.

חשוב להגיד שלאותם הילדים ממשפחות שהן בסך הכול נורמטיביות, הקהילה עצמה לא יכולה לתת מרפא ולאבחן את הילד במסגרת שלה, וילד כזה יגיע למרכזי החירום, בשונה מרוב המקרים - - -

כשזה בית שלא מתפקד.

יש ילדים שמגיעים הנה עם בעיות התנהגות קשות, ויש כאן סדר יום מובנה מאוד כשהכול ברור ומסודר מאוד עם שעות קבועות – ללימוד, לארוחת צהריים קבועה, לטיפול ולחוגים, וזה לבד עושה הרבה מאוד סדר לילדים האלה.

אנחנו רואים ילדים שהגיעו עם בעיות התנהגות קשות מאוד, ויש ירידה. לאחר יום או יומיים, איכשהו הם מבינים שהגבולות פה ברורים מאוד ואי אפשר לעשות פה מה שרוצים. אנחנו באמת רואים שזה עושה טוב מאוד לילדים וגם להורים.

יציבות.

כן. הורים לא יכולים להתקשר מתי שהם רוצים או לבוא – הכול מסודר מאוד, וזה שומר מאוד על הילדים.

אגב, מה קורה עם פלאפונים?

אין דבר כזה פה.

לא רק פה.

הם חרדים.

אפשר גם פלאפון כשר, זה לא משנה.

לא מחזיקים בכלל.

גם לא הבוגרים בני 16 או 17?

לא, בכלל. אגב, גם כל טלפון עם ההורים נעשה בפיקוח.

אם מישהו רוצה להתקשר להורים, הכול נעשה דרככם – זה כבר הישג.

ב-2024 70% מהורי הבנות לא שיתפו פעולה, ואצל הבנים 90% כן משתפים פעולה, יש לזה סיבה שהיא יכולה להיות מגזרית.

שמה? זה מסקרן, אז אם כבר אמרת, מה היא הסיבה לדעתך?

בנות קשה להוציא מהבית בחברה החרדית, ואם מישהי כבר רוצה לצאת, הם לא תמיד ישתפו פעולה. לעומת זאת, לגבי בנים קל להם יותר.

אם יש בעיות התנהגות קשות, אז לפעמים הם פרטנרים אחרים לדרך.

אצל הבנים, אנחנו גם רואים ש-20% יוצאים מפה עד שישה חודשים, והבנות בשנת 2024 לא יצאו מפה לפני תשעה חודשים, וזה אומר גם על המורכבות שלהם פה וגם כנראה על ההוצאה החוצה מבחינת ההשמה שהיא פחות שלנו ויותר של הרשויות.

גילאים – אין כאן נתונים מיוחדים כי יש לנו את כל הגילאים בשני המרכזים. כמו שאתם רואים, מגיעים אלינו מכל הערים. אמנם אנחנו אמורים להיות במרכז, אבל בסוף כשמלא בירושלים, אנחנו מקבלים את אזור ירושלים; וכן להפך, כשאנחנו מלאים, הירושלמים מקבלים את אזור המרכז.

יש לציין שאנחנו נביא למרכז חירום ילדים צעירים מתחת לגיל שש בעיקר כדי לחבר אותם לאחים גדולים, ולא להפריד. אנחנו מנסים לשמור על קבוצת החיים. אם זה רק הילד הצעיר בן הארבע, נעדיף להעביר אותו למשפחת אומנת חירום ולא להביא אותו לפה אם אנחנו יכולים. זאת אומרת שאנחנו מנסים גם את הדבר הזה למסד.

זהו בגדול. כעת נעלה למעלה לסיור.

תודה.

אנחנו נראה את יחידת הבנות כשהן לא נמצאות שם כמובן.

אנחנו לא חושפים ילדים.

אז נא לא לצלם.

שימו לב שיש גם תמונות בחדרים, אז זה באמת חשוב לא לשלם ולא להוציא. תודה רבה.

תודה לכם.


הישיבה ננעלה בשעה 12:30.