פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



21
הוועדה לביטחון לאומי
18/02/2025


‏‏
מושב שלישי



פרוטוקול מס' 336
מישיבת הוועדה לביטחון לאומי
יום שלישי, כ' בשבט התשפ"ה (18 בפברואר 2025), שעה 13:24

הצעה דחופה לסדר היום בנושא: "תהלוכות תמיכה במחבלים משוחררים וערעור המשילות במזרח ירושלים", של חה"כ קטי קטרין שטרית

חברי הוועדה: בועז ביסמוט – היו"ר

אלמוג כהן
מיקי לוי
יואב סגלוביץ'
קטי קטרין שטרית

יאיר מתוק - עוזר משפטי ליועמ"ש, המשרד לביטחון לאומי

כמאל פראס - יועץ לענייני ערבים, המשרד לביטחון לאומי

סנ"צ דקר אשל - רע"ן שיטור, מחוז ירושלים, משטרת ישראל

רפ"ק מיטל גביזון - ס' יועמ"ש, מחוז ירושלים, משטרת ישראל

רפ"ק אודי רונן - ק' חקירות משפטן, מחוז ירושלים, משטרת ישראל

בניהו בן שבת - אגף משימות, תנועת אם תרצו

תמר סיקוראל - דוברת, תנועת רגבים

רון ישראלי - רכז מדיניות, תנועת רגבים

יהודה נעם - רכז ירושלים, תנועת רגבים

אבישי קייסרמן - ארגון ערי ישראל

אבישג זוהר - עיתונאית, ידיעות ירושלים

שי גליק - מנכ"ל, ארגון בצלמו

יהודה כהן - אביו של נמרוד כהן שחטוף בעזה

קובי אהל - אביו של אלון אהל שחטוף בעזה

קובי כלפון - אביו של שגב כלפון שחטוף בעזה

יזהר ליפשיץ - בנו של עודד ליפשיץ שחטוף בעזה

מירב סבירסקי - אחות של איתי סבירסקי שנרצח בשבי

חיים נרגסי - המשנה ליועמ"ש לעירייה וראש התביעה, עיריית ירושלים

אבי שמואל - מנהל אגף הפיקוח על הבנייה, עיריית ירושלים

ניצב בדימוס משה ברקת

לאה גופר

נועם כהן, חבר תרגומים


רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות.


הצעה דחופה לסדר היום בנושא: "תהלוכות תמיכה במחבלים משוחררים וערעור המשילות במזרח ירושלים", של ח"כ קטי קטרין שטרית (מס' 372).

אני פותח את הישיבה. התכנסנו כאן היום בישיבה ביוזמתה של עמיתתי, חברתי, חברת הכנסת קטי שטרית, סביב תהלוכות תמיכה במחבלים. זה נושא שהוא מאוד מאוד חשוב, אבל לפני זה, את תסכימי איתי, חברת הכנסת קטי, שאנחנו ניתן למשפחות החטופים כמובן את זכות הדיבור. בבקשה, מי פותח? מי ראשון?

אני אתחיל. יהודה כהן, אבא של החייל החטוף נמרוד כהן. זה הבן שלי, חייל ששלחתי אותו לצבא מסיבות פטריוטיות. הצבא הפקיר אותו, המדינה הפקירה אותו, עד היום הוא מופקר שמה. אני מזכיר לחבר הכנסת בועז ביסמוט על השדולה שהוקמה לפני יותר משנה לשחרור החטופים. אנחנו החכמנו מאז, אנחנו הבנו שזו בעצם השדולה להרדמת משפחות החטופים.

הראייה, עד היום, הקואליציה שאתה חבר בה והממשלה שאתה תומך בה לא עשתה כלום לשחרורם, להפך, השתמשה בהם להמשך לחימה בשביל לבצר את שלטונו של נתניהו. והתוצאה בהתאם, מי שגרם לעסקה הראשונה להתחיל, זה היה גורם חוץ, זה נקרא הממשל האמריקאי בחסותו של הנשיא טראמפ ו-וויטקוף. גורמים חיצוניים אילצו אתכם, למרות רצונכם, ללכת לעסקה. כי אנחנו יודעים מה יקרה אחרי שהעסקה הזאת תיגמר, אחרי שכל החטופים יחזרו והמלחמה תסתיים, אתם פשוט תהיו היסטוריה.

אני רק באתי לפה לציין שלא ניתן לכם לחבל במאמצים להגיע לשלב ב' של העסקה. השלב בו הבן שלי, כן, חייל שיצא לשרת את מדינת ישראל, להגן על מדינת ישראל, עם טנק מקולקל אגב, זה מה שצה"ל סיפק לו. זה כנראה התקציב שהממשלה נתנה לצה"ל בשביל הטנקים בשגרה המבצעית סביב עזה. אנחנו לא ניתן לכם לכבד בעסקה הזאת. הבן שלי ישוחרר, למרות כל האקציות והסלקציות שנתניהו בשיתוף פעולה עם החמאס תכנן לנו. זה פחות או יותר מה שרציתי להגיד.

א', באמת השדולה הזאת הייתה קרקס במקרה הטוב, פשוט בושה. ב', אנחנו נעמוד על רגלינו האחוריות עד שתתממש כל העסקה, כל השלבים בעסקה, עד שישוחררו כל החטופים, חיים וחללים. תודה רבה.

תודה, תודה לך. הדובר הבא, בבקשה.

אני קובי אהל, אבא של אלון. אלון היה ב-7 באוקטובר בנובה, במסיבה, הוא נחטף מהמיגונית בצומת רעים, מה שנקראות מיגונית המוות. אנחנו ציינו יום הולדת שני לאלון, בשבת זה היה התאריך העברי שלו. ואני קיבלתי בפעם הראשונה אות חיים לפני שבוע דרך אור ואלי. וזה מהול בשמחה, אופטימיות ותקווה, אבל מצד שני, אנחנו מבינים מה המשמעות של זה. אם אתה רואה את אלון, זה אלון, ואם אתה מחבר לתמונות של אלי ואור ואוהד, איך שהם יצאו באותה שבת, תחשוב מה המשמעות של זה.

אני יודע שאלון חזק, אני יודע שהוא שורד ואני יודע שהוא אופטימי, אבל אלון נמצא, ממה שאנחנו יודעים היום, מנובמבר 2023 במנהרה, מנובמבר 2023 במנהרה, לא ראה אור יום, לא נשם אוויר טרי והוא גם לא מחובר לתקשורת, הם לא יודעים מה קורה. מורעב, מורעב ברמה של פיתה ביום וגם הפיתה היא פיתה יבשה עם עובש. וקשור בשלשלאות, תחשבו מה זה, כבול בשלשלאות, ילד בן כבול בשלשלאות בתוך מנהרה חשוכה 15 חודש. והוא פצוע, הוא פצוע עוד מ-7 באוקטובר באירוע של המיגונית מ-RPG שנורה בתוך המיגונית, יש לו רסיס בעין, הוא כנראה רואה צלליות. ואנחנו בלחץ מזה שהיום עוד אולי אפשר להציל את הראייה שלו ושזה לא יחמיר.

ואני פה אחרי שכל החודשים לא הייתי. אם אתם מכירים את הפסנתר הצהוב בכיכר של אלון, אלון הוא נגן פסנתר, אנחנו הבאנו חודש אחרי תחילת המלחמה את הפסנתר לכיכר כי אנחנו מאמינים בחיבור, בחיבור בין החברה הישראלית, בין כולנו, והמוזיקה מחברת. מה שאנחנו ראינו בכיכר, שמגיעים לשם אנשים מכל העדות, מכל סוגי האמונות, חילונים, דתיים, גברים, נשים, אנשים עומדים סביב הפסנתר, מסוגלים לעמוד אחד ליד השני, מדברים אחד עם השני, לכל אחד יש את המקום שלו. למרות אי האחידות בינינו יש סוג של אחדות. וזה המקום שאנחנו נמצאים בו עד היום, גם אני וגם עידית.

ואני באתי לפה כי אתמול שמעתי בערב שהקבינט יצא ללא החלטה לגבי שלב ב'. אלון לא בשלב א', אלון לא ברשימה של שלב א' ואלון הומניטרי. תדמיינו את אלון, איך הוא נראה היום ומה המצב שלו אחרי 15 חודש. וכשאתמול שמעתי שאני לא יודע מה קורה, אמרתי שאני אבוא לפה. האמת היא שבמהלך כל היום אני מקבל חיבוק, בפועל ממה שאני מרגיש פה אני מקבל חיבוק מכולכם.

אבל אני בא בדרישה, היום אני בא בדרישה שאי אפשר יותר, אי אפשר למשוך את הזמן. אלון סומך עלינו, אלון שורד במנהרה כי הוא יודע שאנחנו, אתם נוציא אותו משמה. הוא נפרד משני חברים שהיו איתו כשנה והוא יודע לחכות, הוא יודע לחכות, הוא יודע שאנחנו נוציא אותו משמה.

יש לי עוד שני ילדים, רונן בן 20 אוטוטו, ב-3 במרץ, התגייס לפני 10 חודשים אחרי שהוא קיבל אופציה לפטור. אמרו לו, שמע, אתה באירוע, איך אתה? הוא נעלב, הוא נעלב. והוא אמר, מה פתאום? מה זה פטור? אני מתגייס כי זו המחויבות שלי למדינה. אבל מצד שני אני גם מצפה שהמדינה תשלם את המחויבות שלה כלפיי, והמחויבות היא להחזיר את אלון.

אלון בחור צעיר עם עתיד, הוא חזר חודש וחצי לפני תחילת המלחמה, לפני החטיפה, מחו"ל, והוא תכנן ללכת ללמוד בבית ספר רימון. אנחנו דאגנו לשלוח לבית ספר רימון סרטונים והוא התקבל לבית ספר רימון. יש לו מלגה לשנה הראשונה ומחכים לו בבית ספר רימון. אנחנו דואגים שכל מה שהוא מפספס ב-15 חודשים האלה, מה שאנחנו יכולים, מה שבשליטה שלי, אני דואג לממש לאלון. אבל אני צריך אתכם עכשיו, אני צריך אתכם כי בחלק הזה אין לי שליטה. אני הבנתי מהר מאוד במה יש לי שליטה ומה אין לי שליטה.

במה שאין לי שליטה, אני מנסה לדרוש ממי שיש לו שליטה שיממש אותה, במה שיש לי שליטה זה מה אני עושה, מה אני חושב ומה אני אומר. בזה יש לי שליטה ויש לי יכולת לבחור כל יום מה אני עושה, איך אני עושה, ואנחנו בוחרים בחיבור. אני ועידית רצים בכל הארץ בחיבור בין קהילות, מספרים את הסיפור שלנו, מספרים את הסיפור של אלון ומחברים אותן לאירוע הזה. אלון צריך לחזור אלינו, אני רוצה את החיבוק של אלון.

כמו שאנחנו רואים את השבים, את המשפחות, אני רוצה את זה גם. זה מגיע לי, זה מגיע לאלון, זה יותר מגיע לאלון. כי אלון לא יכול לקחת על הכתפיים שלו את 7 באוקטובר. הוא נסע לשמוח את החיים במסיבה. רונן, אח של אלון, באותה שנה היה בשנת שירות בבארי, במזל הוא לא היה באותה שבת בקיבוץ כי הם יצאו שבת. כשאלון עוד נסע למסיבה הוא מתקשר לרונן ואומר לו, תשמע, אני בדרך לבארי, לאזור שם. רונן שואל אותו, איזה טמבל אתה, איך אתה לא לקחת אותי? הייתי בא איתכם לשם גם כן, כל החברים שלי שם.

רונן חווה את האירוע הזה משני בתים, מהבית שלנו, ברמה שאח שלו חטוף, ומהבית השני שלו בבארי שנרצחו לו חניכים, חברים והוא נמצא בתוך הדבר הזה, ועדיין הוא מרגיש מחויב למדינה, כי ככה גידלנו אותו, ככה אנחנו מגדלים את הילדים שלנו. וזה דור ההמשך, זה דור העתיד, אלה המנהיגים שלנו, אלה הלוחמים שלנו. ואני אמשיך ואגיד שאנחנו כרגע, בזמן הזה, אני זועק את הזעקה של אלון, אני זועק את הזעקה של אלון כי אין יותר זמן. אני שומע את העכשיו הזה במה שהיה סלוגן עד היום שגם אותי כבר עיצבן, העכשיו. העכשיו זה לא סלוגן, בשביל אלון העכשיו זה החיים. אנחנו צריכים להציל אותו ואפשר להציל אותו ומגיע לו שנציל אותו. תודה.

תודה לך.

שלום לכולם. שמי קובי כלפון, אבא של שגב כלפון. בועז, אנחנו כבר מכירים. קטי שטרית, אנחנו כבר מכירים ואנחנו כבר היינו ביחד בכנס באילת ושמעת שם את דבריי. ואני רוצה לדבר איתך במסר של ערכי יהדות, גם את, קטי. מצוות פדיון שבויים היא מצווה רבה, מי שאינו עוסק בה דינו כשופך דמים. אלון נמצא במנהרות, לא עם הבן שלי, הבן שלו כבול. הבן שלי חולה, נחטף כחולה, יש לו פוסט טראומה, הוא כרוני, יש לו פעולה כירורגית שהוא עבר לפני שנתיים, במהלך אוקטובר 2023 הוא היה אמור לעבור ביקורת מה קורה עם הפלטינות ברגל כי הוא חש כאבים. תארו לכם, בועז, תתאר לך, גם את, קטי, יש לך בן שהוא חולה, נחטף, במנהרות 501 ימים.

אני לא יודע כמה אתם חשופים לעדויות, תבקשו לראות את התיקים. אות החיים שלנו זה בשבילכם לא תמרור אזהרה, אלא לפעול מתוך הבית שאנחנו בו נמצאים. אני לא מכיר את הבית הזה, אבל אם הגעתי לפה, אני לא נחשפתי, נתתי למערכות לעבוד, אבל כשחטפתי את הבוקס בבטן וראיתי אותם חוזרים, את השלושה, מה אני אמור לחשוב על הבן שלי?

בא לי לצעוק בתוך המשכן שלכם, אתם השתגעתם? אתם דנים איתי על דיונים אחרים? צריך לעצור את כל הדיונים. אלה חיי אדם שנשארו שם וזועקים, אלה 500 ימים בתנאים לא תנאים. יש פה אימהות, אני לא רוצה לחשוף את מה שהצלחתי להבין מהקצינה, שהיא אמרה לי, אל תיכנס לעומק פרטי הפרטים, אלה תנאים לא לבני אדם. מה נשאר עוד? בועז, מה נשאר עוד? בתוך הבית אני שומע, רוצים לחזור להילחם.

יש פה מזל אחד גדול, שנבחר פה טראמפ והצוות שלו. והוא אמר לי, אני מייחל שממשלת ישראל תדע לעבוד איתנו. אני נפגשתי עם סטיב וויטקוף, ולי הוא הסתכל בעיניים והוא אמר לי, אני אחזיר לך את הבן שלך. הוא עוצר אותי לרגע ומוציא לי פנקס מהכיס שלו ואומר לי, הבן שלך דומה לבן שלי. ואני רואה אותו עם דמעות בעיניים. אני אחזיר את כולם הוא אומר לי, יש לנו משימה גדולה למזרח התיכון. חשובים לי הנכדים שיהיו לך. זו שליחות, זו שליחות, זו מצווה, זה בן אדם שעוסק במצוות פדיון שבויים.

אבל בועז, אנחנו צועקים, ואני באתי לפה לזעוק. אין לי מילים אחרות מאין זמן. אתם חייבים לתמוך בראש הממשלה, כל 120 חברי הכנסת. זה מבחינה מוסרית, חמלה כלפי אשתי. תמיד תחשבו לרגע אם הילד שלכם היה בפנים ואתם הייתם פונים אליי ואני הייתי אמור לקבל את ההחלטה, אני לא יודע איך הייתי נוהג, אני בטוח הייתי נלחם עבורכם. ואני מרגיש מתוך הבית, מצייצים לי אמריקאים.

זה נורמלי אצלכם מה שקורה? הם חובשי כיפה מתנגדים לעסקה? ואני חובש כיפה. ואני שאלתי את יולי לפני זה ואת כל חובשי הכיפה, אנחנו מתפללים כל בוקר, שלוש תפילות ביום, של מה שנקרא תפילת 18. בתפילת 18 יש מתיר אסורים, שם אני נקרע ומתחנן לבורא עולם, שחרר את החטופים ואת הבן שלי, תקל על המשפחות. ויזעקו אל ה' בצר להם. ובאמת בצר להם. על מי מכוונים במתיר אסורים? יש פה עוד לדון?

את זה אתם צריכים לצעוק מעל במת הכנסת. אין פה פוליטיקה, יש פה מוסריות, יש פה ערכי יהדות. ואתם צריכים לפעול במהירות, במהירות רבה, לתת לראש הממשלה את הגיבוי המלא, לך לשלב ב'. האמריקאים אומרים לנו, אין שום איום, אנחנו נדע להסתדר, אנחנו רוצים את ישראל מדינה חזקה. ואתם צריכים, אתם, ואת, קטי, לצעוק מעל במת הכנסת, בשמנו, בשם קובי, בשמי גם אני, ויש עוד כמה כאלה שאין להם כבר כוח להגיע לפה. הורה אחר שאמרתי לו, בוא איתי לכנסת, הוא אומר לי, קובי, אין לי את הכוחות שיש לך, אין לי כוחות. הוא שבור. אין לי את הכוחות האלה, זה מפיל אותי.

ואני מנסה להתמודד ואני זועק מעמקי נשמתי. בועז, תפעלו במיידית. אני מתחנן בפני כל מי שמקבל החלטה, תשכנעו את כל 120 חברי הכנסת. יש פה מוסריות, ערכי אדם יש פה. תצילו אותם. אני אגיד לך דבר אחד, אור לוי לא היה מחזיק עוד 30 יום. דמיינו את זה. אור לוי, אשתו נרצחה מול העיניים, יש לו ילד בבית. הגיע לאוזניי, הוא לא היה שורד את תנאי השבי האלה עוד 30 יום. מה אני אמור לחוש? יש פה זמן לעיכוב? יש לכם שליחות לבצע את המשימה הזאת, אני מתחנן בפניכם, תעשו אותה.

תודה רבה.

יום חמישי, כחלק מהחלק הראשון, הפעימה הראשונה, אמורים חללים להגיע. יום שבת שלושה, לוחצים אולי שישה. נברך על שלושה, אם יצליחו שישה, אקסטרה. אבל זו המסגרת, ככה חוזרים חטופים. ושמענו פה דברים לא פשוטים, ואני עדיין חושב שאנחנו משחקים פה פוקר קשוח ובשלו התנאים להביא חטופים, ובשלו זה אומר שיש גם הישגים וגם הפסדים, ולצערי, גם חודשים שיש בהם מעט הישגים והמון חללים. בשלו זה הסוף. יש לנו פצועים, חטופים, יש לנו את האנשים שהקריבו את כל מה שהיה להם ב-7 באוקטובר. יש פה שוטרים, מד"א, איחוד הצלה, חברי כיתות הכוננות, כולם, בסוף עכשיו מדינת ישראל פודה את שבוייה.

קיבוץ ניר עוז קיבל, כרגע הוא על 20 חטופים שעדיין בפנים, היינו על 29 לפני הסיפור הזה, כולל שני תאילנדים, והחטופים חזרו למשפחותיהם וזה אירוע משמח. העיניים על הכדור, פעימה שנייה, אבל להגיד קודם כול תודה שסוף-סוף אנחנו כמדינה פודים את שבויינו ולהגיד לעוסקים במלאכה, האמריקאים נותנים פה גב מטורף למדינת ישראל ועם הכוח באה החוכמה, לנצל אותו ככה כמנוף, כיכולת, כחלק בתחבולה תעשה לך מלחמות, ולהביא אותנו למצב שכל חטופינו חוזרים והבנים שלהם כמובן, אבא שלי בתקווה שנדע מה קורה איתו השבוע. אבל זה המצב ולא להפסיק אותו.

מהיום ה-54 עד ה-450 היו פה הרבה דברים. אני הגעתי לפה כל שבוע, אבל היו שבועות שהגענו לפה שני אנשים והיו שלושה בכיכר. ולא לשכוח את זה. עכשיו, בשלו התנאים ופשוט להביא את החטופים. וגם להתנגד זה חלק מהמנופים, הצד השני לא צריך לחשוב שאנחנו נותנים לו כל דבר שהוא ירצה. בתחבולה תעשה לך מלחמה כולל את הכול, אבל בשורה התחתונה, להביא את התוצאה הכי טובה שאפשר בעזרת כל הכוחות שיש לנו כרגע.

ואני מתכבד לברך את אנשי המשא ומתן שיוצאים ועושים ימים כלילות, אפילו בנושא העסקה הזאת, כבר מאפריל, יוזמת פריז. ולראש הממשלה שהצליח להבקיע את החלק הראשון ולברך אותו שישחק בפוקר הקשוח הזה הכי טוב שהוא יכול ויביא לנו את כולם במהרה הביתה. ובמהרה זה לא קוצב זמן, אבל כשאני שומע שמישהו לא יחזיק עוד חודש, שהמסר הזה גם יעבור אליו. במהרה, יש אנשים שלא יחזיקו פה עוד חודש. זהו, תודה רבה.

תודה, תודה לך כרגיל על הדברים החזקים והנכונים שלך. בבקשה.

אני חושבת שכמעט כולנו היינו פה שבוע שעבר, לפחות אני הייתי פה שבוע שעבר, ומאז חזרו עוד שלושה. מה לא קרה? לא התחילו הדיבורים על החלק השני. לפחות אנחנו שומעים שהקבינט לא הגיעו לתוצאות. דיבורים זה דיבורים ומעשים הם מעשים.

אני שומעת הרבה פעמים שאנשים מבקשים והמשפחות מבקשות שיעשו את הדבר הנכון. אף אחד מאיתנו לא צריך לבקש שום דבר, הדבר הנכון היה צריך להיעשות. זו האחריות שלכם, של נציגי הציבור, בטח נציגי הקואליציה. החלק השני של המתווה הוא באחריות שלכם לממש אותו. וזה לא קורה עדיין. ויכול להיות שזה קורה בחדרי חדרים. עד שזה לא קורה, מבחינתי, עד שאנחנו לא רואים את כולם פה זה לא קרה וזה לא משנה מה אומרים.

ואמרתי לך שבוע שעבר ואני אגיד גם עכשיו, יש לך כוח עצום, לכל אחד מחברי הקואליציה יש כוח עצום לדרוש את מה שצריך כבר לקרות, לדרוש שכולם יחזרו. זו החובה שלכם. אתמול שמעתי איזו אמירה שינסו לעשות את המקסימום כדי למקסם. לנסות זה לא מספיק, צריך להצליח, ומי שלא יודע להצליח צריך ללכת מפה, או להביא תוצאות.

אני שותקת כי אין לי כוח לספר את הסיפור המשפחתי שלי שוב ושוב, נראה לי הוא מוכר מספיק. ואני שואלת את עצמי מה אני עושה כאן כל שבוע. והסיבה שאני פה כל שבוע היא כי ברור לי שאני לא יכולה לסמוך על אף אחד, כי ברור לי שהדברים לא נעשים מעצמם וברור לי שאם אנחנו לא נהיה כאן אתם תמשיכו עם סדר היום הציבורי, עם מה שתתעסק הוועדה.

אבל לא ברור לי אם אתה מבין את הכוח שלך ואת האפשרות שלך לפעול יותר. ולא בשדולה, אלא באמת לפעול בחדרי החדרים ולוודא שהדברים קורים, לוודא שהמתווה מתממש בשלמותו. ואני לא מבינה איך הגענו ליום ה-501 בלי שברור מה קורה ביום שאחרי. הדבר הראשון שהיה צריך לעשות פה זה להבין איך יוצאים מהאירוע הזה, איך מחזירים את כולם ויוצאים מהאירוע הזה כבר. וזו אחריות גם שלך.

ואני תוהה אם אחרי שנצא להפסקה, אם אז יכנסו כל חברי הכנסת האחרים או שזה הדיון היום, שהוא מאוד מצומצם. אני באמת רוצה לדעת מה אתה עושה כדי לוודא שאחרון החטופים פה. אבל בדיוק כמו שקובי אמר, לא עוד חודש. אמרתי קודם בוועדה קודמת, אני אגיד את זה אחרת. אני שומעת את קובי מדבר, ולקובי היה ברור שהבן שלו לא יצא בשלב הראשון, ועכשיו הוא הגיע כי הוא מבין שזה המאני טיים. ולי היה ברור שאיתי לא יצא בעסקה הראשונה בנובמבר 2023, כי זה היה נשים וילדים, וגם לאיתי זה היה ברור, כי הוא היה עם נשים ובנות צעירות, ילדות, והיה לו ברור שקודם כול הן יצאו.

אבל אז חשבנו, הנה, עברנו את השלב הראשון, חשבנו שזה השלב הראשון, תכף יגיע השלב השני. כמה זמן עבר? כמה זמן עבר מהעסקה הראשונה לעכשיו? מה קרה בדרך? שאני אזכיר מה קרה בדרך? בדרך קרה המון לחץ צבאי. יהיו מי שיגידו, בזכותו הגענו למתווה השני, עכשיו. אולי. אבל בעקבות הלחץ הצבאי שילמנו מחירים נוראיים. קודם כול אני שילמתי מחירים נוראיים, בתור התחלה, 13 בינואר. כמה חיילים שילמו בחיים שלהם? כמה חטופים שילמו בחיים שלהם? כמה אזרחים שילמו בחיים שלהם?

ומדברים על לחזור להילחם. מה רוצים להשיג? מישהו יודע מה רוצים להשיג בלחזור להילחם או שאלה סתם אמירות חלולות שזורקים לאוויר. מה עם לדבר על הדבר האמיתי? מה עם לדבר על היום שאחרי, איך אנחנו יוצאים מהמלחמה הזאת כבר שקודם כול דואגים שכולם יהיו פה. זה מה שצריך להתעסק בו, זה מה שהיה צריך להתעסק בו מהיום הראשון. כשנכנסים לקרב, צריך לדעת איך יוצאים ממנו. מישהו מדבר על זה, איך יוצאים ממנו? מישהו מדבר מה יקרה ביום שאחרי?

לא יאמן שאנחנו צריכים את האמריקאים כדי שינהלו את מה שקורה פה. לא יאמן שאנחנו צריכים את האמריקאים כדי שיעשו את הדבר הכי ערכי, בסיסי שהמדינה אמורה לעשות עבור אזרחיה, לדאוג לביטחונם ולהציל את חייהם ולהחזיר את כולם, גם את מי שכבר לא בחיים, כי אלה גם החיים של המשפחות שלהם, גם למשפחות שלהם מגיע לחיות אחר כך. הרבה נחמה אין בזה. אני אגיד על עצמי, בקבורה אין הרבה נחמה, אבל לפחות זה משהו.

הפעילות התקינה של הכנסת היא הנרמול של הסיטואציה. הכנסת היא חלק מהאירוע הזה, כל אחד מחברי הכנסת הוא חלק מהאירוע הזה והאחריות עליו. לא יאמן שביום ה-501 הכנסת ממשיכה לפעול כאילו כלום, הדיונים ממשיכים להתקיים. ואם במקרה אנחנו לא היינו פה, הכול היה ממשיך כרגיל. אני חושבת שכל אחד מחברי הכנסת, בטח חברי הקואליציה, בטח חברי הליכוד, צריכים קודם כול בכל יום ללכת לראש הממשלה ולשאול אותו מה קורה, מה קורה. אל תגידו את זה בציבור, בסדר, לא לתקשורת, בסדר, מקבלת. מה קורה עם החלק השני? אתם יודעים כבר מה קורה? מה קורה איתו? איך מממשים אותו? איך מגיעים לסוף, לחטוף האחרון ולסוף המלחמה הנוראית הזאת?

אני חושבת שלכולנו מגיע כבר להתחיל לחיות פה. יש ימים שבהם אני שואלת את עצמי מה התאריך היום ואני לא מצליחה למצוא נקודת אחיזה. כי כולנו באיזה לימבו של 501 ימים, מחפשים את עצמנו, איפה נקודת האחיזה, במה אני נאחזת. איזה חג היום? מה מזג האוויר היום? מה התאריך היום? מי יודע בכלל? אנחנו בתוך איזה לימבו בלתי נסבל שהתאריכים היחידים שאני מזהה הם תאריך החטיפה, תאריך רצח, תאריך קבורה, בקושי את זה אני מצליחה לזהות. די, מגיע לאזרחי המדינה הזאת כבר להגיע ליום שאחרי.

תודה, תודה רבה. מישהו נוסף? תודה רבה. אני רק אגיד דבר אחד. אמרת קודם לכן, דיברת על אלון, אמרת אלון זכאי, גם אתה זכאי, אתה אבא, אתה גידלת את הבן שלך. אתה גם זכאי, אתה זכאי להיות עם הבן שלך. וכל הדברים שאמרתם כעת, זו לא טובה שמדינה עושה, זו חובה של מדינה.

אתייחס לגבי הוועדה שלנו. אתם יודעים היטב שהוועדה הזו היא שלכם. משפחות חטופים, משפחות חללים, משפחות של פצועים, לוחמים שנכנסו לשם ועד יומם האחרון תהיה להם הפציעה הפיזית, יכול להיות גם נפשית, בשביל להחזיר את הילדים. הוועדה הזו היא שלהם, כל אחד, הכול קשור פה למלחמה. גם הנושא שנדון בו כעת קשור למלחמה, גם חוקים שאנחנו מעבירים קשורים למלחמה.

אבל לדבר אחד אני מתחבר לחלוטין, וזה לא רק אני, אלה כל אזרחי ישראל, זה העניין הזה שלא תהיה תקומה, וזה היה הכנס שהיינו באילת, ללא השבת החטופים. אמרנו את זה הרבה, אמרתי לך את זה גם באילת, אמרתי לך את זה גם בשיחות, אמרתי את זה גם ליזהר פעמים רבות במסדרון, שאחד הדברים שהכי מצערים אותי בסיפור, מה זה הכואב? הכי כואב שיש. זה שסליחה על הביטוי, אבל לעזאזל, איך דבר לאומי נתפס, הופך להיות פוליטי? כי זה לא פוליטי, סיפור החטופים הוא לא פוליטי, זה עניין לאומי, זה עניין של כל הציבור, כולנו. זה לא פוליטי.

לא משנה אם אתה קואליציה, אופוזיציה, אם יש לך כיפה, אין לך כיפה, אם אתה חרדי. וכל אחד, אין אחד במדינת ישראל, אין אחד. אצלי בבית, מה אנחנו עושים? שאלת אותי מה אני עושה, שאלת קודם, שאל אותי אדם אחר מה השדולה עושה. אתה צריך שדולה בשביל להתעסק עם הנושא הבוער, לא רק כואב, הבוער הזה שעה-שעה? מה אנחנו עושים כל הזמן? כל ראיון זה כדי להחזיר אותם. המשפחות שלכם שגם הפכו להיות המשפחות שלנו הן חלק בלתי נפרד מאיתנו.

כל יציאה לחו"ל, כאשר אתה יוצא לפגישות עבודה, את מי אתה רואה? מי מלווה אותך? כשאתה חוזר, כשאתה נוסע בכביש, חזרתי מאילת מהכנס ברכבת, מי מלווה אותך ביום-יום? מדבקות של החללים הגיבורים, החטופים היקרים שאנחנו מחויבים להם, אלה שחיים ואלה שלא חיים, כי יש משפחות שהקבורה זה, הוא נושם לרווחה. הוא סוגר מעגל גם אם זה כואב ברמות, אבל מגיע לו, ואנחנו פתאום נזכרים כולנו מהן משפחות גולדין למשל, אני חושב עליה עכשיו, שלא חשבנו את הכאב שהם עברו במשך, זה היה ב-2014, שנים ארוכות, והם היו די לבד. היו באים אליי, אז לא הייתי בפוליטיקה, אז הייתי עורך עיתון, והייתי רואה את הכאב. וכולם צריכים לחזור.

ומה עושה היום חבר כנסת? בואו אני אגיד לכם. חבר כנסת היום בזמנו החופשי, למשל, סתם, אתה מסיים את העבודה כאן, אתה הולך לשיבא, אתה רואה אימא שהיתה מנתיבות, אופקים, אתה כבר לא זוכר כי יש כל כך הרבה, יש כל כך הרבה, ואז אתה לא יודע מאיפה היא, והייתה אולי פעמיים, פעמיים היא הייתה בבית מאז חודש מאי כשהבן שלה נפצע. ומה זה הבן שלה? הבן שלה, אתה רואה תמונה, זה הבן שלה, הבן שלה זה מלך היופי, ושרוע שם על המיטה, אדם שחצי גולגולת מרוח, פשוט מרוח.

ולמה הוא היה שם? הוא לא יכול לדבר, אבל משמיעים לך הקלטה אחרת, אמרתי את זה אתמול במעלות, אבא של לוחם אחר, והיו כל כך הרבה, משמיעים הקלטה והוא אומר לחיילים שלו, אני פה, הביבסים המתוקים והיקרים, שאריאל הוא אצלי במיטה, ליד המיטה יש תמונה של אריאל, יש לי בן קטן ואריאל הוא עוד בן. ואז אתה שומע את ההקלטה והלוחם אומר לחיילים שלו, אנחנו לא יכולים לשבת פה כשיש תינוק בעזה, אנחנו נכנסים פנימה להוציא אותו. הבעיה שהוא חזר מת והתינוק החמוד שכבר חגג כמה? שני ימי הולדת אני חושב, עדיין לא חזר.

והטרגדיה בסיפור הזה היא שלנו כן אכפת, זה לעולם, להרבה לא אכפת. אני הייתי בכנסים, הייתי בכנס, חברת כנסת שיר הייתה איתי, הנה, מהאופוזיציה, אפשר לשאול אותה. יושבים בכנס נאט"ו, משלחות, משלחות, כל משלחת רק על זה אנחנו מדברים. אז חמאס המנוולים הפעילו לוחמה פסיכולוגית כאילו אחת החטופות נרצחה, אם אתם זוכרים את התמונה המחרידה. ואומר לי נציג, אני אגיד את המדינה גם, מדנמרק, מסתכל עליי, אומר לי, באתי לקבל ממך Updates על המלחמה, לא על דברים אמוציונליים.

כן, מהר מאוד היינו כאן לבד בסיפור הזה. אבל אוי לנו, אוי לנו, אוי לנו, כי זה מה שחמאס רוצה. אם נריב בינינו ולא נהיה מאוחדים, כי אנחנו לחלוטין, במיליארד אחוז איתך. ואוי ואבוי, נציג ליכוד אומר לך את זה, אוי ואבוי אם אני הייתי חושב שהממשלה שלי ומי שעומד בראשה לא עושה את הכול כדי להחזיר אותם הביתה. כי אז האצבע הזאת לא רק הייתה לא מונפת כתומכת, אלא האצבע הזאת היה מגיע לה שתהיה כרותה. אני איתך במיליארד אחוז, עם כל אחד ואחד מכם.

אני חייבת לעצור אותך ולשאול אותך.

ואני כן מודה שאני כבר מכיר את כולם, אנחנו נפגשים כל הזמן. אותך, אני מודה, פעם ראשונה שאני רואה. וזה לא אומר שאתה לא פועל, אבל אני רואה. ואתה ריגשת אותי כל כך. והמילים שאמרת, זה ציווי, זה ציווי. וכאבא אני אומר, כאבא לאבא, כשהבן שלך נמצא שם ואתה אומר, כבול, מנהרה, פצוע, אבל החוסן שאתה מאמין בו, אתה אומר, הבן שלי חזק. והבן שלך מבטא בדיוק את האומה הזו. לא ישברו אותנו, אנחנו מספיק חזקים כדי להחזיר את כולם, להכריע את האויב ואנחנו יחד, אבל תמיד להישאר יחד, אוי ואבוי לנו אם נריב. רצית לענות לי? בבקשה.

אתה באמת מאמין שאין אינטרסים פוליטיים פה? בן גביר בא ואמר לנו שהוא בכוח הפוליטי שלו מנע את המתווה שהיה יכול להחזיר גם במאי, ביולי, שהוא השפיע מבפנים כל הזמן. אתה באמת מאמין שאין אינטרסים פוליטיים פה? אני אמורה באמת לסמוך על זה? אתה אומר את שלך, ברור, אבל אתה יושב בתוך הקואליציה. לא, אני כאזרחית, לצערי, אני אשאל אותך אחרת, מה יותר חשוב כרגע? מה יותר חשוב כרגע, לדבר על האחדות של העם או להחזיר את כולם? כי זו האחדות האמיתית, אם כבר. לדבר על אחדות, אלה מילים. תפקידנו, תפקיד המשפחות לא לדרוש אחדות ותפקידך לא לייצר אחדות כרגע, תפקידך להחזיר אותם, כי זו החובה שלך אל מול האזרחים שכרגע נמצאים בסכנת חיים מיידית. השאר אלה מילים.

ולא, לצערי, אני יודעת שהיו כאן עוד אפשרויות להחזיר אותם קודם. כולם מזועזעים מהמצב, היו אפשרויות לעשות את זה קודם. היו לזה מחירים פוליטיים, יכול להיות, היו לזה מחירים קואליציוניים, יכול להיות, היו לזה המון מחירים אחרים, יכול להיות, אבל לא עשו את זה קודם, עכשיו צריך לעשות את זה. אבל לא, אל תגיד לי שכולנו איתך או שכולנו צריכים להיות ביחד רק. הלוואי, וזה נכון שכולנו צריכים להיות ביחד, נכון, הלוואי וכולנו נהיה ביחד.

קודם כול תחזיר את כולם, תחזיר את מי שצריך להחזיר אותו, שזה כל מי שנמצא בסכנת חיים מיידית וכל מי שכבר לא בחיים, שלמשפחה שלו מגיע המינימום הזה. אחר כך אתה רוצה לדבר איתי אחדות? אחר כך דבר איתי על אחדות, אחר כך. אף אחד לא ניסה לרכוש מחדש את האמון שלי, אף אחד לא ניסה. וזה לא משנה אם הצבעתי או לא הצבעתי כרגע. אם היו רוצים, היו מנסים לרכוש את האמון שלי, ולרכוש את האמון שלי זה לשים כמטרה ראשונה ברגע הראשון את החזרת החטופים, לא להשתמש בחטופים כדי למוטט את החמאס.

דיברנו על זה שבוע שעבר ואני אזכיר את זה. ב-9 באוקטובר, כשהבנתי שאין לי הורים, אבל שאיתי הלוואי בחיים לפחות, עוד לא היה אות חיים, וחטוף, אני חשבתי שהמדינה שלי מתעסקת בדבר היחידי שחשוב אחרי שהיא לא הייתה עבורם ב-7 באוקטובר, מתעסקת בלהחזיר אותם, מתעסקת בלהציל אותם, את מי שהיא לא הצליחה להציל ב-7 באוקטובר, לפחות להחזיר אותם. במה התעסקנו אז? איפה הייתה החזרת החטופים במטרות המלחמה? איך כל פעם שמגדירים מחדש את מטרות המלחמה אנחנו במיטוט החמאס, החזרת החטופים. לא, יש לאמירות האלה כוח ויש לזה משמעות גם פנימה.

אתה מדבר איתי פנימה? כן, יש לזה כוח, לאמירות האלה. שהעם שלנו כולו ידע שלפני נקמה אנחנו מצילים חיים. לפני נקמה אנחנו מצילים חיים, על זה גדלנו. על מה מדברים איתי? על לחזור להילחם? כשאנחנו יודעים את המצב הכל כך, כל כך קריטי? דברו גם פנימה. אתה יודע מה? אם אלה דיבורים החוצה, אוקיי, דברו גם פנימה. אבל זה מה שאנחנו שומעים פנימה, אלה הקולות שאנחנו שומעים בפנים. רואים את המצב החמור ומדברים על לחזור להילחם ולנקום. תצילו אותם קודם, תצילו אותם, תחזירו אותם. מינימום, החובה הבסיסית שלכם. אחר כך בוא נדבר על להתחיל לרכוש מחדש את האמון.

כן, אני נורא, נורא כועסת וכנראה שאני תמיד אכעס גם, כי שילמתי את המחירים הכי יקרים שיכולים להיות. אני עסוקה באיך אני יכולה לייצר כאן חיים במדינה הזאת אחר כך, איך אני יכולה לרכוש את האמון, איך אני יכולה לגדל את הילדים שלי פה. האם אני אוכל ביום אחד להצליח לרכוש מחדש את האמון במדינה הזאת? זה יתחיל קודם כול בהחלטה הבסיסית להחזיר את כולם, ולא בהחלטה, במעשה. אחר כך תתחילו לתקן.

תודה, תודה רבה. מישהו נוסף? אנחנו ניקח שתי דקות הפסקה. בכל זאת, שמענו דברים קשים. וכרגיל, אני רק יכול לחבק את המשפחות ולהגיד שאתן כאן בבית בוועדה הזו. תודה רבה.

(הישיבה נפסקה בשעה 14:05 ונתחדשה בשעה 14:08.)

חברת הכנסת קטי שטרית תציג. הנושא היום של הדיון שלנו הוא הצעה דחופה לסדר היום.

כן, אגב, זה ממשיך את מה שדיברו המשפחות.

הכול קשור, אמרתי. בנושא תהלוכות תמיכה במחבלים משוחררים וערעור המשילות בירושלים. סליחה, כתוב פה בכותרת מזרח ירושלים, אצלי אין מזרח ומערב, יש ירושלים, שכונות מזרחיות בירושלים אם אתם רוצים.

חד וחלק.

רק דבר אחד להגיד, גם למשפחות היקרות, שהוועדה הזו גם כן פה כדי למנוע את 7 באוקטובר הבא.

חד משמעית.

מכאן גם ההצעה החשובה של חברת הכנסת קטי שטרית, הבמה שלך.

תודה רבה, אדוני היושב ראש. הדיון הזה הוא דיון חשוב מאין כמותו. על אף שיש שיפור משמעותי, זה אני פונה למשטרה, על אף שיש שיפור משמעותי ביחס למה שהתחולל בפעימות הראשונות של שחרור המחבלים, התהלוכות של התמיכה במחבלים המשוחררים, קודם כול אנחנו צריכים להבין את זה, זה פוגע במשפחות השכולות. כשהמשפחות השכולות, שאנחנו יודעים טוב מאוד שהן מתנגדות לשחרור של המחבלים הארורים הללו ורואים את כל תהלוכות השמחה עם כל אותם מחבלים ובני משפחותיהם והחברים שלהם וכולי, המשמעות היא פשוט משמעות קשה מאוד לאותן משפחות שאיבדו את היקר להן מכל ונאלצות לראות את החגיגות האלו, חגיגות השמחה שאנחנו רואים גם ברשתות החברתיות וגם באמצעי התקשורת שלנו.

מעבר לזה, אם אנחנו מסתכלים טוב-טוב על הנושא הזה, גם השחרור של אותם מחבלים והשמחה שמתלווה לזה, התהלוכות האלה פוגעות גם בביטחון המדינה, ותכף אני אסביר למה אני מתכוונת. הן מעודדות, מלבות את הטרור. אנחנו מסתכלים על אותן משפחות, ואני רוצה להודות כאן בהזדמנות הזאת לעמותת רגבים על הבאת הנושא הזה לסדר היום הציבורי שלנו. אני מודה לכם על הנושאים ועל החשיבות הרבה של הפעילות שלכם כפי שאתם עושים ואתם מציינים זאת. לתהלוכות האלה יש קשר אחר כך להמשך מעשי הטרור.

ואיך אנחנו רואים את זה? קודם כול, בואו נתחיל, ועיריית ירושלים נמצאת בזום, אבל קודם כול, חוסר המשילות שקורית במזרח ירושלים, זה פשוט לבוא ולהפקיר חבל ארץ במדינת ישראל. לא ייתכן, ואני מציינת את הנתונים שעמותת רגבים בודקת ומביאה לפנינו, שבכפר עקב, שאגב, שם היו התהלוכות וההילולות, לבדו, בכפר עקב יש 800 מבנים בלתי חוקיים. במזרח העיר אנחנו רואים שיש למעלה מ-20,000 מבנים שהם לא חוקיים וממשיכים להיות לא חוקיים, אנחנו ממשיכים הלאה. היעדר המשילות הזה שבא גם בהיקף הפעילות הפלילית שנעשית שם, חלקה הגדול גם מקושר ומתקשר לנושא הטרור.

ואני רוצה להביא בכוונה דוגמאות רק משלושת השבועות האחרונים, והרשימה, אגב, לא מלאה, יש עוד אירועים. 15 בפברואר, אדוני היושב ראש, אירוע ירי בשכונת צור באהר. 14 בפברואר, נהג יהודי שנכנס בטעות לשכונת עיסאוויה, ואני רוצה להזכיר לכם שאנחנו לא מדברים על מעבר לקו הירוק, נקלע לניסיון לינץ' שממנו הוא יצא בנס. 10 בפברואר, תפיסת אמצעי לחימה רבים בכפר עקב. ישר כוח גדול על התפיסה הזו. לא מספיק, מעט מאוד. 9 בפברואר, פשיטה על חנויות ספרים ברחוב סלאח א-דין. אתם יודעים איפה זה סלאח א-דין, איפה שמשרד המשפטים נמצא, איפה שהמטה שלכם, של המשטרה, שלך לשעבר, המטה נמצא שם.

מה אנחנו מוצאים שם? אנחנו מוצאים שם ספרים רבים שמעודדים, מציינים ומורים כיצד נעשים ומבצעים את כל נושא ההתפרעויות, פיגועים וכולי. יש שם ספרים שפשוט מבהירים, כאילו בואו תראו מה הולך שם בתוך ספרי הצביעה של הילדים גם. אנחנו מדברים מגני הילדים ועד לבתי הספר התיכוניים. כל זה מתחת לאף של משרדי הפרקליטות שהדבר הזה קורה.

6 בפברואר, למעלה מ-250,000 זיקוקים. אגב, תוך כדי זה, תוך כדי הבאת הנתונים שלכם חשבתי אולי כדאי אפילו להשתמש בכלי הפרלמנטרי שלנו ולהוציא חוק של איסור בשימוש. כי הרי אם אנחנו לא נחקק חוקים, המשטרה לא תפעל בנושא הזה. זה לא יאמן שאנחנו לא נוכל להחרים זיקוקי דינור כי אין לנו את האפשרות ואת הכלים להחרים זיקוקי דינור. אולי, צץ לי תוך כדי הבאת הנתונים, אדוני היושב ראש, אולי לחוקק חוק בנושא הזה של איסור החזקת זיקוקי דינור לאוכלוסייה.

יש, אני יודעת, חגיגות כאלה ואחרות של יום העצמאות וכולי, שאגב כבר לא משתמשים כל כך בזיקוקי דינור, כבר משתמשים בקרני לייזר כדי לא לפגוע באותם פוסט טראומטיים. 250,000 זיקוקי דינור נתפסו במזרח ירושלים, שני חשודים נעצרו כמובן. נזכיר, חברים יקרים, מי שלא יודע, זיקוקי דינור הם גם כלי טרור לא פחות. אם הם יורים לתוך הציבור, זו פעילות חבלנית עוינת נגד כוחותינו שמנסים לפזר אותם. כל אלה הופכים את מזרח ירושלים, בדגש על השכונות שמחוץ לגדר ההפרדה, לחממה של טרור ואקס-טריטוריה בשטח מוניציפלי של בירתנו היקרה ירושלים.

אדוני היושב ראש, מה חושב ילד בכפר עקב שיודע שהבניינים בשכונה שלו אינם חוקיים, שגילויי השמחה בעת שחרור המחבלים הם דבר שהוא אפשרי? מה אותו ילד חושב? הנה, דוגמה ומופת למה שאני צריך לעשות כשאני אגיע לגיל הבגרות, זה בית הספר הכי טוב לחיים עבור אותם פוטנציאלים להיות מחבלים.

אני באמת קוראת, ואני יודעת, נציגי המשטרה, אני יודעת שאתם עובדים קשה מאוד, אני יודעת שגם חסר לכם כוח אדם, אני כבר לא מדברת על תקציבים וכולי. ליבי אתכם ואני מגנה עליכם בכל מקום אפשרי כי אני יודעת שאתם עושים עבודת קודש. אבל אני צריכה שתבינו ותפנימו שברגע שאנחנו מאפשרים תהלוכות כאלה, ואפשר לפזר, זאת לא בעיה, אפשר לפזר תהלוכות, אבל ברגע שאנחנו מאפשרים, ויש לכם את כל המודיעין האפשרי, הכי פשוט, מחבלים משתחררים, אנחנו יודעים את זה, רואים את זה, ליבנו נקרע מבפנים. אנחנו יודעים שצפויה להיות תהלוכה, כבר מציבים שם כוחות, כבר מציבים שם כוחות ומונעים את התהלוכה הזו ומונעים מאותן משפחות שיודעות שהשחרור של המחבלים של הילדים שלהן, של בני המשפחות שלהן גם הופך להיות שמחה והילולה, יודעים את זה כבר מראש.

אפשר כמובן להיערך בנושא הזה ולעשות. הדרך לעשות היא באמצעות נוכחות שלכם בכל אותן שכונות. איסוף נתונים ברורים אודות התושבים. הצגת תוכנית אסטרטגית לטיפול בסוגיה של המשילות במזרח העיר חייבת להיות עכשיו, מאסט. אנחנו משתמשים במילה עכשיו לגבי החטופים, אני אומרת את זה שיש קשר, יש קשר. כשהחמאס בעזה או החיזבאללה בלבנון רואים את התהלוכות האלה, הם מבינים דבר אחד, שאין משילות, שמאשרים ומאשרים להם להמשיך ולפעול בצורה הזו.

לכן, אדוני היושב ראש, לצערי, אני נאלצת, למרות שזימנתי את הדיון והדיון הזה חשוב לי, יש לי פגישה חשובה מאוד ברמלה, אני ב-15:00 מתחילה ואני עדיין כאן. הייתי בטוחה שאנחנו נתחיל את הדיון מוקדם יותר, אבל משפחות החטופים הן הדבר החשוב ביותר. אני משאירה כאן גם את חבר הכנסת אלמוג כהן שתכף יכנס, הוא עם המשפחות בחוץ, והוא ימשיך את הדיון, אבל אדוני היושב ראש, הנושא הזה הוא חשוב מאוד. זה לא רק עניין שרואים את התהלוכה עם מצלתיים ותופים ושירים וכולי, וכולי, יש פה אמירה מי שולט ברחובות של מזרח ירושלים. אני בכוונה, אתה צודק שאתה אומר שאין מזרח ומערב, זוהי ירושלים בירתנו.

ירושלים.

אבל לתהלוכות האלה יש משמעות תודעתית מאוד חשובה לגורמי הטרור שמתעתדים לבצע את הפיגועים שלהם. ולכן אסור לנו לתת להם לשמוח, אסור לנו לתת להם לשמוח. לא ייתכן שיש משפחות בבית שבוכות וזועקות על דם הילדים שלהן שנשפך והם מתהוללים ושמחים ובקלאוות ושירים וריקודים. זה אסור, זה פשוט אסור שזה יקרה.

ואנחנו צריכים לעשות את הכול, כי יש לזה אמירה על משילות, על התודעה של הטרור, על הדברים החשובים ביותר, יש לזה המשך. אני לא באה מתחום הביטחון, אני באה מתחום החינוך, אני יודעת שכשרואים את זה ילדים, הם מבינים שזו הדרך וכך צריך לפעול. ולכן אתם צריכים לגדוע את זה עוד בהתחלה. אסור שתהיה תהלוכה אחת כשהמנוולים האלה משתחררים והם משתחררים בגלל שאנחנו מקדשים את החיים ורוצים את החטופים שלנו, אסור לנו לתת להם להבין שאנחנו נותנים להם את האפשרות לקיים את התהלוכות האומללות והנוראיות האלה.

וזה התפקיד שלכם, זה התפקיד שלכם למנוע את זה. ויש לכם משימה חשובה מאוד, המשימה הזו חייבת להתבצע בצד הטוב ביותר עם אפס סובלנות, אפס סובלנות. תודה רבה, אדוני היושב ראש.

תודה. אני באמת רואה את הכותרת פה של הדיון, המשילות במזרח ירושלים, ואני תוהה לעצמי אם באמת מישהו מדבר על בעיות משילות במזרח פריז או במזרח מאלמו או במזרח - - -

לא יאמן.

לכן את המזרח הזה אני בכלל הייתי מוחק. קודם כול, תודה רבה על היוזמה, תודה רבה על הדברים שאמרת. שר הביטחון הנחה לפעול למנוע תהלוכות של שחרור מחבלים. הזכרת בעצמך את המילה משילות, אני אומר שכאשר אנשים מפגינים או עושים תהלוכות שמחה לשחרור מחבלים, קודם כול, מבחינתי, אם את שואלת אותי, מבחינתי שישבו בכלא אנשים שעושים את זה. אבל באמת איפה המשילות? ופה זו שאלה. מצד אחד, אני מצדיע לכוחות הביטחון, אבל כאן צריך לפעול. נכון שהאזורים עצמם, הכפר עקב, כמו כפרים נוספים, יש את המורכבות, יש מורכבות מדינית, שגם את זה אנחנו עוד צריכים לפתור כי אי אפשר להמשיך כך. אני חושב שתנועת רגבים גם כן בין היתר עוסקת בעניין הזה. אבל שוב, יש פה בדיון שיזמת - - -

אדוני היושב ראש, אני רוצה שתבין דבר אחד. הסלחנות, ואתה יודע, להמשיך את סדר היום שלנו מבלי לטפל בזה, זה יביא לבנייה לא חוקית, זה יביא לקיני טרור, זה יביא את זה. ולכן צריך לגדוע את זה.

מסכים, לכן גם הדיון הזה. ואנחנו באמת רוצים בוועדה, בישיבה שלנו עכשיו, אנחנו רוצים באמת לברר מה מצב האכיפה נגד מארגני התהלוכות, כמה כתבי אישום הוגשו, מספרים מותר לדעת. מעצרים, אם בוצעו וכמה. האם אתם יודעים מבעוד מעוד על תכנון תהלוכות כאלה? זאת אומרת, האם יש מודיעין סביב זה, למרות שזה די גלוי ודי קל לדעת. האם אתם יודעים באמת גם כן מי עומד מאחורי, מי מארגן את התהלוכות, כמה גבוה זה מגיע, מי עומד בראשן? האם מדובר גם בתהלוכות האלה בקרובי משפחה עצמם שהם פה מארגנים את השישו ושמחו הזה, דבר שהוא פסול לחלוטין?

אני אפילו חושב, קטי, את דיברת על הצעות חוק ועל חוקים, אני אפילו חושב על חוק שמגדיר השתתפות בתהלוכות שכאלה כעבירה פלילית, גם זה חומר למחשבה. והאם באמת יש את המחסומים המשפטיים שמונעים את הדבר הכל כך מסתכל הזה? ושוב אני חוזר ואומר, יש לזה קשר ישיר לטרגדיה של 7 באוקטובר כאשר אמרנו מה שהיה זה לא מה שיהיה, אני מכניס את זה גם כן.

אתה יודע, כשהם משתחררים, אותם מחבלים, והם מגיעים, הם מרגישים אושר, הם מרגישים שהם מתחילים את החיים שלהם.

גיבורים.

אני רוצה שהם ירגישו כמו עזובים שאנחנו רודפים, שהעין מסתכלת עליהם מלמעלה, בוחנת אותם, שהחיים שלהם יהפכו להיות אומללים. כי הם לא אנשים צדקניים, הם אנשים שביצעו רצח, הרג, אונס, אלה האנשים הללו שצריך שהם ירגישו רדופים כל החיים שלהם, שלנו יש פתיל קצר כלפיהם, אפס סובלנות והם יכולים לחזור בחזרה מאיפה שהם באו. זה מה שהם צריכים לחוש, ולא שמחה ותהלוכות ולהרים אותם ולהסתובב איתם ולהלל ולשבח אותם.

נכון. אמרת בצדק, אבל את גדלת והתחנכת וחיית במקום במזרח התיכון שבו מקדשים את החיים. נזכיר רק ב-7 באוקטובר את אותו אחד שמתקשר לאימא שלו ומתפאר שהוא רצח.

והיא אומרת לו, למה לא קראת לי? גם אני הייתי באה.

זה כל העניין. נזכיר את זה באמת, את העניין הזה, שפה אתה גאה. ואגב, כאשר מדברים על היום שאחרי ועם התקווה של חמאס, ופה אני קצת סוטה מהדיון עצמו, אבל רק מתזכר, אף אחד לא מדבר על דעת קהל ועל אוכלוסייה אזרחית. הרי שלשיטתו של העולם כולם חפים מפשע, כולם מסכנים. להזכיר רק שבעולם מתוקן אחרי 7 באוקטובר בעזה למשל, כאלה שחזרו אחרי שרצחו, אנסו, חטפו, אתה אמור להקיא אותו מהחברה ופה הוא חוזר כגיבור ואתה עושה תהלוכה. זה קצת להזכיר באיזו שכונה אנחנו חיים.

בבקשה, זכות הדיבור עכשיו של המשתתפים, מי רוצה לפתוח?

אולי כדאי שעמותת רגבים.

כמובן, הם ידברו.

שלום, לי קוראים דקר אשל, אני ראש ענף שיטור במחוז ירושלים. אני רוצה קצת להתייחס לנושא של התהלוכות שחברת הכנסת שטרית התייחסה אליו. בכלל הפעימות שביצעו, אנחנו מבצעים היערכות מקדימה, זה לא חדש, אנחנו אוספים, נפתח חפ"ק, יש אישור תוכניות של הממ"ז, מפעילים את כלל הכוחות שפועלים אצלנו בגזרה. מלווים כמובן מההתחלה עד הסוף את כל נושא השחרור, גם על ידי כוחות בשטח, גם על ידי מודיעין, ואנחנו לא עוזבים אותם. הכוונה כשאני אומר לא עוזבים אותם, זאת אומרת שקיים פיקוח מתמיד על הבתים. זאת אומרת, אנחנו דואגים לבצע את הנושא הזה, כל אחד מהאנשים שמשוחררים, אנחנו מפקחים עליו.

לגבי הנושא של התהלוכות עצמן, אני יכול להגיד שבמחוז ירושלים, למעט אותה תהלוכה של כפר עקב, לא היו תהלוכות. אני שם את זה פה על השולחן, לא היו תהלוכות. שוחררו בראס אל עמוד, בצור באהר, בעיסאוויה, בסילוואן, במ"פ, בעיר העתיקה, בג'בל מוכאבר, בית חנינא, א-טור, וכפר עקב.

התהלוכה שבוצעה שמדברים עליה היא תהלוכה שבוצעה בכפר עקב. כפר עקב, כמו שהצגת לפני כן, מחולק בתחומי האחריות, והאחריות הביטחונית היא אחריות צה"לית, זו לא אחריות שלנו כמחוז ירושלים. ולמרות התהלוכה שקרתה שם, אני אתן לחברי אודי לפרט את הפעולות שביצענו בקשר לאותה תהלוכה, גם מהנושא הזה לא הרפינו. בבקשה, אודי.

שלום, אני אודי רונן, אני קצין חקירות משפטן של המחוז. באירוע של התהלוכה הזאת, כפי שנאמר, כניסה לכפר עקב דורשת תיאום ואישור צה"לי, זו איזושהי מגבלה אינהרנטית באירועים כאלה. עדיין, אנחנו מייד זיהינו את האירוע ומיד לחצנו שיתנו לנו להיכנס וברגע שאושר, מייד נכנסנו. נעצרו 13 אנשים, שלושה מהם הם אחים של המשוחרר. הוארך להם מעצר בבית משפט עם פעולות חקירה, התבקשו אישורי החקירה המתאימים מפרקליטות המדינה כדי לחקור בעבירות שדורשות נכון להיום אישור חקירה.

בסופו של יום, לגבי שאלתך, אדוני, כתב אישום הוגש נגד אחד, היתר שוחררו. למעשה, בית המשפט, אפילו בית המשפט המחוזי היה איתנו מבחינת הטענה שלנו שיש לנו ראיות. דעתה של הפרקליטות הייתה אחרת ולמעשה - - -

שמה? הם לא השתתפו? שהם היו שם במקרה?

שאין ראיות למעט אותו אחד שהם השתתפו בהזדהות והסתה לטרור. לגבי קרובי המשפחה, הייתה מחלוקת מבחינתם האם הם שם רק כשמחים על שובו ולא גם כמהללים את חמאס או את ארגון הטרור. ולמעשה, כל השלושה - - -

לשיטתם זה בכלל אירוע מרגש.

כל ה-13 למעשה שוחררו. אחד עם כתב אישום ואז שוחרר, ו-12 התיק נגדם נסגר מחוסר ראיות. אנחנו, את מה שכן בידינו עדיין, למרות ההחלטה הזאת שכפי שניתן להבין, פחות היינו שלמים איתה, זה החוק של גירוש משפחות מחבלים, החוק שהתקבל לא מזמן בכנסת. לגבי שלושת האחים הגשנו בקשה לגרש אותם.

היסטוריה.

תן לו לסיים, אתה תגיב.

הגשנו בקשה לגרש אותם. להבנתנו, הסגירה מחוסר ראיות לא מונעת, כי לכאורה הדלת הזאת נסגרת, כי אם הם לא עברו עבירה, מה פתאום אתה מגרש? גם עקבנו אחרי ההליכים בחקיקת החוק, לא רשום בשום מקום שצריך להיות כתב אישום כדי שקרוב משפחה שמסית או מזדהה עם טרור אפשר לגרש אותו, לשלול לו אזרחות, ולכן ההליך הזה, להבנתנו, יכול להמשיך.

אבל המשטרה מצידה עשתה מול ה-13 האלה את כל מה שהיא יכולה בחלק שלה. אלה שלושה מהאחים ויש עוד אדם נוסף בתהלוכה שביקשנו גם לשלול לו את האזרחות, גם הבקשה שלו נמצאת בקנה. הוא לא קרוב משפחה, אבל יש יכולת אחרת משפטית לקחת לו גם את האזרחות על ההשתתפות הזאת. וכפי שנאמר גם פה, הפעילות, גם האג"מית, ואחר כך גם החקירתית של המשטרה, ראינו את זה בחומרה, כולנו, כמו כולם, כעסנו מאוד למראה הדברים שאפילו פורסמו ביוזמתם. אבל כל מה שיכולנו לעשות ויכולים לעשות בהקשר של ה-13 האלה והזיהוי של - - -

ניכר התסכול שאתה לא מבטא. התסכול על קצה הלשון והוא לא יוצא. כי הרי למה עצרת אותו מלכתחילה? שוב אני אומר, זה די מעצבן.

כן.

והייתי מאוד מינורי כשאמרתי מעצבן, הכי מינורי שיכול להיות, הייתי הכי כיתה א' שאפשר.

חבר הכנסת אלמוג כהן.

תודה לך, אדוני היושב ראש. ראשית, אני אשתתף בצערה של משפחת משטרת ישראל על לכתו בטרם עת של חברי, אחי לנשק, רב פקד מיכאל רייצין. הכאב הוא ברור ואנחנו כולנו - - -

אני מצטרף אליך, אני חושב שכולם פה מצטרפים.

תודה, אדוני. אני גם רוצה לומר משהו בשם אזרחי ישראל. יש נטייה לחשוב ש-7 באוקטובר ומעשי הגבורה של משטרת ישראל שהצילה את מדינת ישראל נשכחו/נעלמו מעיני הציבור. זה לא המצב. היום אזרחי המדינה זוכרים, מוקירים, מכירים ומעריכים מאוד את פעולותיכם באותם הימים, ואני גאה להיות חלק מהארגון. חשוב שתדעו את זה, הדברים לא נשכחים מעינינו לעולם.

אדוני היו"ר, אני רוצה לפתוח בתודה, תודה ענקית ובאמת שבח גדול למחוז ירושלים של משטרת ישראל. שירתי המון זמן תחתיהם בלא מעט פעמים, הם תמיד היו מחוז שחותר למגע והיכולת שלהם להתחכך עם אוכלוסייה, לעיתים בצבע אפור היא מדהימה. אני מחזיק בידיי, אדוני היו"ר, את הצו שהוציא שר הפנים משה ארבל, שגם לו מגיע כבוד אדיר, ובו הוא מממש את חוק גירוש משפחות מחבלים שחוקקתי ביחד עם חברי, חנוך מילביצקי, וזה היסטורי.

אני שוחחתי עם קולגות, רכזים, המשפחות שנמצאות כרגע על הגריל רועדות מפחד, רועדות מפחד. היום אני יודע לומר שגם חלק מהאימאמים הוציאו הנחיות שלא לעשות תהלוכות הסתה. ואני רוצה לומר שכל מי שצעד שם, משטרת ישראל חייבת לנטר אותם, איש-איש. עצם הצעידה במסע כזה של יציאה של אסיר משוחרר, כל עוד שהוא לא נעצר על עבירות של הימורים או פליליות כאלה ואחרות, אחלה, עומד בתבחין של החוק. אנחנו צריכים לגרש כמה שיותר, יש לנו פה כרגע חלון זמן אדיר של שר מאוד נחוש, של משטרה מאוד חזקה. ואני חושב, אדוני היו"ר, שזה פה מפתח מאוד משמעותי.

אני דיברתי אתמול עם רכז מודיעין ותיק שחלקכם נראה לי גם מכירים אותי והוא אמר לי שהוא לא זיהה ברחוב פחד כזה ממדינת ישראל כבר תקופה מאוד ארוכה. זה חוק היסטורי, ואני מבקש מכם, תממשו אותו כמה שיותר. כל מי שצעד בצעדה הזאת, הוא צעד כי שוחרר מחבל שטבח בילדים שלי ושלכם והוא עומד בכל הקריטריונים של החוק, גם אני מאמין שבדיקה קצרה אצלכם, אצל החבר'ה שלכם במודיעין יעלה בשנייה אחת את הקשר המשפחתי של אותם צועדים לטרור כזה או אחר.

יש לנו כבר שישה, אדוני היו"ר, יש לנו כבר שישה בקנה לשר, לאחד כבר הוצא צו, מאמין שתוך שבועיים היא כבר תהיה בשימוע לפני הגירוש. וכמה שיותר, איך אומר השיר, עוד יותר טוב ועוד יותר טוב.

אני אשמח להתעדכן, חשוב.

תודה, אדוני. תודה לכם גם.

אולי אני אחדד, אם אפשר.

אפשר, בוודאי. ואחרי זה תנועת רגבים, נשמח לשמוע אתכם.

לגבי הבקשות לגרש, במכלול, המחוז הסתער בכוחותיו על החוק הזה ומבקש לאפשר לשר הרלוונטי לממש ולשקול. הוגשו מטעמנו כבר 17 בקשות במכלול, לאו דווקא רק על התהלוכה. נתקלנו באחים גדולים של קטינים שביצעו פיגוע.

שלפני זה עודדו לטרור ואחרי זה עודדו את הילד שרצח וחוסל, ואחרי זה חגגו על עוצמתו. מצאנו אבא של בכיר חמאס, מצאנו אחות גדולה של קטין, אח גדול של קטין.

מטורף.

ואנחנו עוד בקנה, עובדים במרץ כדי להגיש עוד ועוד בקשות לתוך התהליך כדי לאפשר את זה.

בניהו בן שבת נמצא כאן? אתה הבא בתור, תתכונן.

(מוקרנת מצגת)

שלום, יהודה נעם, רכז ירושלים בתנועת רגבים. ראשית, אני מודה לאדוני היושב ראש, חבר הכנסת בועז ביסמוט, חברי הכנסת, כוחות הביטחון. אני באמת רוצה לציין שמחוז ירושלים, בעקבות פיקודו של דורון תורג'מן, הנציב הקודם של המחוז, המשטרה השתפרה מאוד בכל מה שקשור לאכיפה בירושלים ומגיע לה שאפו גדול על הנושא הזה. אני הגעתי היום כנציג של תנועת רגבים, הקמנו את האגף בירושלים במהלך השנה האחרונה על מנת להיות בסופו של דבר גוף מחקרי אמין בעל מבט ציוני בעיר, שזה דבר שמאוד חסר בעיר הבירה.

אני אגיד הקדמה קצרה ונצלול לתוך הנתונים שאנחנו הבאנו. אני רואה שנציג תנועת הביטחוניסטים הגיע לפה, חשוב לי לציין שהנושא של ירושלים הוא לא נושא אסטרטגי כי זאת עיר בירה, זה נושא אסטרטגי מפני שהאויבים שלנו מזהים בירושלים את מה שנקרא איחוד הזירות, ראינו את זה גם בשומר חומות, אנחנו מזהים את זה גם כיום. הנושא של ירושלים, הוא ממקד אותנו על השאלה הפשוטה והציונית ביותר, למי הארץ. וכשאנחנו מגמגמים במקום הזה, מאליו לדבר הזה יש השלכות הרות גורל על כל שאר הארץ ובכלל במזרח התיכון רואים את זה באמת סביב הנקודה הזאת.

עכשיו אני אדבר על התהלוכה. התהלוכה בסופו של דבר היא תוצאה, היא תוצאה של קרקע שהצמיחה אותה. המראות ההזויים האלה שלא היו מוכנים לקבל אותם לא בניו יורק ולא בפריז, אבל בירושלים משום מה זה עובר מתחת לרדאר, של מחבל שהולך עם צעיף חמאס וחמושים שיורים באוויר ותהלוכה של מאות אנשים, בשכונה בירושלים, כן? ואז אומרים חוץ גדר, זה נשמע כבר יותר טוב, כאילו זה מחוץ לירושלים. המקום הזה הוא בתוך השטח המוניציפלי של ירושלים, ועצם זה שהמשטרה באה ואומרת, ובצדק, שחייב לתאם עם חטמ"ר בנימין, כי מי שאחראי שם על הביטחון זה חטמ"ר בנימין.

איפה זה?

בכפר עקב. כפר עקב, שכונת חוץ גדר. קודם כול, זה לא כפר חוץ גדר, אין כפרים בירושלים, אני מבקש לא להשתמש בזה בכלל. ההיגיון של המשפט הזה, הוא בא וכבר מציג את המקום הזה כאקס-טריטוריה. יש שכונות בירושלים, בשכונה הזאת משטרת ישראל צריכה להיות מסוגלת לאכוף. אני לא יודע איפה זה יושב, האם במל"ל, האם בוועדת חוץ וביטחון. למשטרת ישראל צריכה להיות היכולת לאכוף ולהיכנס בלי תיאום עם חטמ"ר בנימין, שמח"ט בנימין, אני לא חושב שבראש מעייניו אם יש אכיפה בכפר עקב, הוא עסוק בסיכול טרור. זה הדבר הראשון.

עכשיו אני אשמח לפתוח בנתונים. נתון ראשון, לגבי מה שחברת הכנסת קטי שטרית אמרה. בנווה יעקב, פסגת זאב, לשם שוחררה החטופה קרינה ארייב. צריך להבין, היא שוחררה, פחות מ-3 ק"מ אווירית ממנה יש צעדה של מחבלים חמושים. הדבר הזה הוא לא מעבר לים, הוא 3 ק"מ מאיתנו. אותה קונספציה שהייתה ברצועת עזה, אותה תפיסה של הם שם ואנחנו כאן, אותה תפיסה של גדר ההפרדה זה בדיוק מה שקורה בכפר עקב. הם שם, יש חומה, אנחנו כאן, חטופה משתחררת, הכול בסדר. הייתה תהלוכה, בסדר, נעשה איזה מעצר מקומי, נעשה מבצע מיוחד. כל הדבר הזה הוא הזיה אחת גדולה.

רק תעשה את זה בקצרה כי יש עוד.

אין בעיה, אני אשתדל להזדרז. שכונות חוץ גדר, יש לנו את כפר עקב, מחנה פליטים שועפאט, ו-וואלג'ה. אני אשתדל להדגים את הקורלציה, את הקשר בין חוסר המשילות בבתי מקרקעין, ובסופו של דבר לטרור. כמו שאתם יכולים לראות, 1967, תצ"א של כפר עקב שלא קיים בחלק הירושלמי שלו, גרעין הכפר נמצא בשטח הירדני לשעבר. בשנת 1999 כבר אפשר לראות בנייה משמעותית, אבל עדיין מרוחקת משדה התעופה עטרות. וכאן יש שתי נקודות מפנה.

נקודת מפנה ראשונה, שנת 2000, אנחנו נטשנו את שדה התעופה עטרות. צריך לומר, אין עיר בירה בעולם כמעט שאין לה שדה תעופה חוץ מירושלים, הדבר הזה לא לכבודנו. נטשנו את שדה התעופה ולמעשה אפשר לראות, בין 1999 לבין 2008, ששם קרו שתי נקודות המפנה, נקודת מפנה אחת, נטישת שדה התעופה, נקודת מפנה שנייה, כל הסיפור של בניית הגדר. אנחנו יכולים לראות גידול אדיר בבנייה הבלתי חוקית עד שב-2008 הם בונים ממש על הגדר בניגוד לצו איסור בנייה צבאי. 2013, התפתחות המגמה, 2018, ובסופו של דבר 2024, שיש לנו את רמאללה בצפון העיר. אני עכשיו אשתדל להזדרז, אדוני היושב ראש, אני מסיים עוד דקה.

זה די ברור. אני רק אתרום את התרומה הקטנה שלי. כשאני רואה את התמונות האלה, זה באמת מוכיח את הצח"ם שאנחנו מבצעים.

אני מסיים עוד דקה, אדוני היושב ראש, רק נתונים. אף אחד לא יודע כמה אנשים יש במקום הזה. לפי הלמ"ס, יש שם 26,000, לפי העירייה 23,000, לפי הערכת הגיחון, שהוא מספק מים למקום, 70,000 איש, לפי משרד ירושלים ומורשת 61,000 איש, לפי מכון ירושלים 88,000 איש, והערכות של תושבי השכונה מדברות על 120,000 עד 140,000 איש.

זאת החומה, חברים, הבלתי עבירה. תסתכלו טוב-טוב בעיניים של תושבי פסגת זאב ונווה יעקב שיבואו לשחוט אותם כי הפקרתם את החומה. פיקוד מרכז הפקיר את החומה, תראו מה קורה, בונים את הבתים על החומה, החומה למעשה משמשת כקיר הבתים, מטייחים אותם בפנים. מי אחראי? אני רוצה לדעת מי אחראי. מי אחראי לביזיון הזה?

אתה מבקש לדעת.

כן, אני חייב לדעת.

אתה רוצה לדעת ומבקש לדעת, הבדל.

בסדר. הדבר הזה הוא פשוט הזיה. בניתם גדר, לפחות תאכפו. עוד נתון, מאז הקמת הגדר גדלה האוכלוסייה מחוץ לגדר בכ-300%. אתה שומע, אדוני היושב ראש? ב-300%. מ-2006 אוכלוסיית - - -

שמעתי. הזמן קצר.

אני מסיים עוד שקופית אחת. 30% עד 40% מתושבי חוץ גדר אינם תושבי ירושלים כלל, אלא פלסטינים מהסביבה. אנחנו מייצרים פלסטיניזציה של ירושלים. והנתון שמוכיח את כל מה שאמרתי ואת הקשר והקורלציה בין חוסר המשילות במקרקעין לבין טרור בקצה, 50% מהפיגועים שהתרחשו בירושלים בין השנים 2014 ל-2017 התבצעו על ידי תושבי חוץ גדר, אף על פי שאחוזם באוכלוסייה אפסי.

יפה מאוד. תנועת רגבים לא מאמינה בשתי מדינות, נכון? אמרת פלסטינים, התכוונת ערבים. לא יודע, אלא אם כן התבלבלת. כי הבנתי גם שחברי פה מהאופוזיציה, הכול דקויות, נשאר בדקויות. אם תרצו, בניהו בן שבת כמדומני, נכון? מכירים, נפגשנו אז ליד המתקן האפל הזה.

כן, של אונר"א. שלום לכולם, אני בנימין בן שבת מתנועת אם תרצו. דבר ראשון, אני רוצה להגיד תודה ליוזמים של הוועדה, לחברת הכנסת קטי שטרית, ליושב ראש הוועדה, חבר הכנסת בועז ביסמוט, גם לתנועת רגבים, ולמשטרת ישראל שעושה עבודה נפלאה וטובה באכיפה של הנושא הזה.

אני אשמח להתייחס לעניין הזה של התהלוכות. בסופו של דבר, אני, בתור תושב ירושלים, כשאני רואה מחבלים שמשתחררים אליי לעיר, לשכונות לידי, אני נחרד. בסופו של דבר, זו איזושהי החלטה שהממשלה קיבלה, אפשר לאהוב, אפשר לא לאהוב, זה לא הנושא כאן. אבל לראות את אותם מחבלים, אחרי שהם רצחו יהודים וישבו על זה בכלא, משתחררים הביתה בכאלה חגיגות ועם דגלים של חמאס, ירי באוויר, זה משהו שאי אפשר לעבור עליו לסדר היום. משתחררים אלינו לשכונות מחבלים עם דם על הידיים.

התהלוכות האלה, זו ממש אקס-טריטוריה בתוך מדינת ישראל, בתוך עיר הבירה שלנו. אני, בתור אזרח, בתור תושב ירושלים, מרגיש קצת מופקר כשאני רואה את התמונות האלה נמשכות. יש גם איזשהו פן של אם אנחנו מאפשרים את הדבר הזה, זו איזושהי הסכמה שבשתיקה לאותם אירועים. האזרחים לא אמורים לראות את הדברים האלה, במיוחד המשפחות של המחבלים שמקבלות חיזוק מטורף מהתהלוכות האלה. המחבלים עצמם, כשמגיע הכפר ומקבל את פניהם עם הסמלים, עם הירי באוויר, זה חיזוק מטורף, זו איזושהי תמיכה, תמיכה ממש בטרור. משהו שמדינת ישראל לא יכולה לעבור עליו בשתיקה, במיוחד לאחר טבח 7 באוקטובר.

אני גם אתייחס לאיזו נקודה שכאילי נופלת בין הכיסאות כשאנחנו מדברים על הטרור. מה עם הגאווה הלאומית שלנו? יש לנו כאן מדינה שהקמנו אחרי שנרדפנו בכל מקום אחר בעולם, הקמנו כאן מדינה בשביל לדאוג לביטחון של העם היהודי, וכשמשתחררים מחבלים אנחנו נותנים להם את הזכות ואת הלגיטימציה לעשות כאלה תהלוכות? מה ילד בן חמש, בן עשר, בן 15 בכפר אמור להבין מזה? האם שווה לרצוח יהודים? תראו את הכבוד שהם מקבלים, תראו איך מרימים אותם על הכתפיים, אלפי משתתפים, מאות משתתפים, זה לא משנה. הילדים שלו, של הכפר, של השכונה רואים את הדבר הזה.

הדברים ברורים, בוא נקצר, יש עוד שני דוברים פשוט וסיימנו.

אני מקווה שמכאן תצא איזושהי קריאה ברורה וחד משמעית לפעול ביד קשה נגד התהלוכות האלה כדי שמראות כאלה לא יחזרו על עצמם. תודה רבה.

מצטרפים אליך לדברים החשובים. יש לנו עוד שני דוברים, יש לנו בזום את עיריית ירושלים ואת עו"ד שי גליק, יושב ראש בצלמו, שניהם ידברו. נתחיל עם הזום ואתה תסכם, שי.

צוהריים טובים, תודה רבה על הצפת הנושא החשוב. נעים מאוד, אני ראש התביעה העירונית בעיריית ירושלים, נמצא פה גם אבי שמואל, הוא מנהל אגף פיקוח על הבנייה. האכיפה בירושלים, בכל ירושלים, כמו שאמר יושב ראש הוועדה, אין לנו הבדל אם מזרח, מערב, אנחנו אוכפים בכל ירושלים ואוכפים טוב. אכיפת התכנון והבנייה היא המחמירה ביותר והגבוהה ביותר בארץ בכל פרמטר. כלומר, גם בפרמטר של הכמות וגם בפרמטר של האיכות. רק היום ביצענו הריסה של למעלה מ-200 מטר בג'בל מוכאבר של עבירה גדולה ומשמעותית שנמצאת בשטח נוף פתוח. ואנחנו מבצעים למעלה מ-250 הריסות בשנה של מבנים לא חוקיים.

יש חשיבות גדולה, אנחנו רואים, גם לשלטון החוק וגם לשמירה על המשילות וגם לשמירה על התכנון העירוני הנכון בביצוע האכיפה של חוקי התכנון והבנייה. האכיפה נעשית בכל רחבי העיר בהתאם ליכולות, גם שלנו כפיקוח על הבנייה ושל גורמי האכיפה העירוניים, ויש יכולות טובות מאוד ונכבדות מאוד, וגם בהתאם לאילוצים, שזה יותר קשור לאכיפה מעבר לגדר ההפרדה, גדר הביטחון, שאלה אילוצים ביטחוניים של מתן סיוע וליווי בשכונות שלמשל אנחנו צריכים סיוע או ליווי של חטיבת בנימין בצבא.

הקושי, אני חושב שהוא מובן לכולם, הקושי בלעשות תיאום כזה כדי לעשות אכיפה אזרחית. בסוף זו אכיפה אזרחית של תכנון ובנייה. לעשות אכיפה אזרחית של מדידות בית לא חוקי, של כניסה למקום כזה שבו השליטה היא שליטה של חטיבת בנימין, זה לפי דעתי אחד המקומות היחידים בארץ שבהחלטת ממשלה מי שאחראי זה הצבא ולא המשטרה, אחראי על הביטחון ועל הסדר הציבורי. והקושי לעשות אכיפה כזאת הוא אינהרנטי. אני לא צריך לציין בפני הוועדה שהנושא של גדר ההפרדה וכל הסמכויות שהועברו זה בהחלטת ממשלה עוד בשנת 2005.

תודה רבה. יחתום ויסכם את הדיון שי, זכות גדולה נפלה בחלקך. אנחנו מצטערים, פשוט התחלנו את הדיון מאוחר, כפי שראיתם, משפחות החטופים, הבמה היא שלהן. אני מניח שיהיו לנו דיונים נוספים בעניין, אבל מי שלא הספיק או לא הצליח לדבר, אני כבר מצטער. שי, בבקשה, סיכום.

אני השבוע הייתי במזרח ירושלים.

ירושלים, שכונות מזרחיות בירושלים פה בוועדה הזו.

כן, אני מתחיל מההתחלה, קאט על הקודם. שי גליקמן, מנכ"ל בצלמו. השבוע הייתי בירושלים, 50 מטר ממשרד המשפטים, ספר שקניתי ב-100 שקל, "A Child in Palestine" הספר דבר ראשון מתחיל בעלילת הדם המפורסמת שהיהודים צלבו את ישו, זו עלילת הדם המפורסמת, אחר כך אנחנו רואים, שימו לב לתמונות.

יהודי צולב יהודי.

תמיד היהודי עם מגן דוד אדום ואף ארוך. למי זה מזכיר היהודי עם מגן דוד אדום ואף ארוך? לכולנו. מה שגבלס עשה בשואה, כל התמונות, היהודים ככה. עכשיו אנחנו רואים, וכאן הם כותבים מפורש, Armed Struggle, הדרך היחידה לנצח היא מאבק מזוין וחמוש. זה ספר של ילדים, לא ספר למבוגרים. גם מבוגרים קונים את זה. אני ממשיך, ממש עוד כמה תמונות קצרות. שימו לב, גם פה יושב החייל היהודי אחרי שהוא צולב עוד פלסטיני, אחרי שהוא כבר צלב את ישו הוא יכול לצלוב עוד ערבים.

יש עם פלסטיני בנרטיב?

בנרטיב שלהם כמובן. וגם הוא, שימו לב עוד פעם, אף ארוך, מגן דוד אדום. פה האימא, שימו לב לאימא, מלמדת את הילד שלה לזרוק אבנים, וכאן אנחנו רואים את הילדים עצמם כבר מתקדמים, התנגדות, זורקים אבנים על אותו בולדוזר רשע. שוב פעם, אותו דבר, מגן דוד, אף ארוך. וכאן אפשר לראות גם שהחייל נופל ומת מאותם ילדים שירו בו. כל הקריקטורות האלה, הסתה לרצח.

החנות הזאת צריכה להיסגר על מנעול ובריח. מה שהם אומרים, אלה רק קריקטורות. אני רוצה לגלות לכם סוד, השבוע הייתי בדיון בבית המשפט של ילד בן 13 שרצח חייל לפני שנתיים, סוהיל אסעד, במחנה הפליטים שועפאט. לפני חצי שנה ילד בן 13 עשה פיגוע בעיר דוד וניסה לרצוח ופצע קשה חייל. לפני כמה שנים שני ילדים מפסגת זאב בני 12 ניסו לרצוח ילדים. ההסתה הזאת, הספרים האלה, התהלוכות האלה, הסרטונים שהם רואים, רוצחים. אלה לא מילים, זה רצח. הספר הזה הנוסף שאני מחזיק הוא ספר לילה ח'אלד, המחבלת. זה מה שהילדים לומדים, זה מה שההורים לומדים במזרח ירושלים, כמה מאות מטרים מפה.

משטרת ישראל והפרקליטות צריכות להבין שהדברים האלה הם לא קריקטורות, זו הסתה, זה סכין ביד מה שאני מחזיק, זו חרב ביד וצריך לעצור את זה ויפה שעה אחת קודם.

הדברים הם ברורים. אגב, אני מסתכל פה על בניהו מסתכל עליי, כשאני רואה את הספר הזה, מזל שיחד איתך אנחנו שם גירשנו את אונר"א, כי אם הם היו רואים את הספר הזה, היו מאמצים אותו מייד. רק נזכיר שבאונר"א ספר מהסוג הזה, סתם, אני משתף פה את כולכם, ספר לימוד ספרות לכיתה ה', מה הייתם מצפים? ספר ספרות, פה בארץ הייתי שם את ש"י עגנון, בצרפת הייתי שם את קאמי, בארצות הברית את המינגוויי. שם, הייתה איזו אחת מוגרבי, זוכרים? דלאל מוגרבי, המתועבת, הטינופת עם הפיגוע.

היא גיבורה, מציירים אותה על קירות בתי ספר.

הספרים האלה, רק להגיד לך שאונר"א, זה ספר לימוד, הדברים שהראית. אם הם היו כאן, יש להניח שעכשיו היו נותנים לך נשיקה ופרס על זה שמצאת - - -

באונר"א זה נקרא ספר הדרכת מורים, הספרים האלה.

לא, תדייק, באונר"א זה נקרא יצירת מופת.

אמרנו, את אונר"א גירשנו, אבל הספרים האלה עדיין נמכרים.

תודה רבה לכולם. אני שוב מצטער בפני מי שלא דיבר, תודה למי שהשתתף. דיון חשוב מאוד לדעתי ולדעת כולכם. תודה רבה, הישיבה נעולה.


הישיבה ננעלה בשעה 14:49.