פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



41
ישיבת ועדה משותפת לוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי
ולוועדה המיוחדת לחיזוק ופיתוח הנגב והגליל
03/02/2025


מושב שלישי


פרוטוקול מס' 128
מישיבת הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי
ופרוטוקול מס' 117
מישיבת הוועדה המיוחדת לחיזוק ופיתוח הנגב והגליל
יום שני, ה' בשבט התשפ"ה (03 בפברואר 2025), שעה 11:10

קולן של נשות הצפון - התכנות לחזרה הביתה, דרכי התמודדות, אתגרים והצעות לחיזוק העורף הנשי ומשפחותיהם

חברי הוועדה: פנינה תמנו – היו"ר, יו"ר הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי
מיכאל מרדכי ביטון – יו"ר הוועדה המיוחדת לחיזוק ופיתוח הנגב והגליל
מטי צרפתי הרכבי

גלית מבורך - עו"ס ראשית, ממונה על הפרופסיה בעבודה סוציאלית, משרד הרווחה והביטחון החברתי בישראל

שירה גרשון - רפרנטית פנים, אגף תקציבים, משרד האוצר

נחמה ברוכין - ‏מנהלת תחום גיוון והכללה בתעסוקה איכותית בזרוע העבודה, משרד העבודה

מאירה בסוק - עו"ד, לשכה משפטית, נעמ"ת

תהילה חקק - מנהלת סניף קרית שמונה, תנועת אמונה

מיכל הוכברג - מנהלת תוכניות לקידום נשים, האגף לקידום מעמד האישה, ויצ"ו

שרונה שלו מאיר - מנחה סדנאות שיווק והדרכות לבעלי עסקים וארגונים, המיזם, מנכ"ל פסיפס אנושי גלילי

טל לביא - יועצת שיווק של משרד התיירות, יזמית

מעיין אדר - מעבירה סדנאות, ייעוצים, ליווים, בסטיילינג טיפולי, מפונה מהצפון

שולה גלעדי - מיזם תיירותי על הגליל קולינריה והרצאה

רויטל יעקב - עמותת פסיפס גלילי אנושי

מירב אלקריף - מעבירה סדנאות, תושבת קרית שמונה, מפונה

הדס בן זיו סולניק - מנהלת אזור גליל עליון וצפון הגולן, התנועה הקיבוצית

חיים גבאי - מפקח חינוך ממ"ד מחוז צפון, משרד החינוך

רבקה חיידר - מנהלת נפת עכו, מחוז חיפה והצפון, משרד הרווחה והביטחון החברתי בישראל

ד"ר שני בר-און ממן - חוקרת, מרכז אדווה

דלית אזולאי – מנהלת הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי
אמל ביבאר – מנהל הוועדה המיוחדת לחיזוק ופיתוח הנגב והגליל

רינת בן מוחה, חבר תרגומים

רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי -דיוקים והשמטות

קולן של נשות הצפון - התכנות לחזרה הביתה, דרכי התמודדות, אתגרים והצעות לחיזוק העורף הנשי ומשפחותיהם

בוקר טוב לאורחות הנכבדות, לנשות הצפון, שהגעתם לכאן, לחברי, חבר הכנסת מיכאל ביטון שעשה את החיבור ויזם את הדיון על קולן של נשות הצפון. גם על תהליך החזרה הביתה, על דרכי התמודדות, אתגרים, ובכלל הקול הנשי החשוב שחשוב לנו שהוא יהיה כאן בולט, נוכח בוועדה.

היום אנחנו ב-486 ימים מאז פרוץ המלחמה, 486 ימים שאנחנו צריכים לזכור ולהזכיר שעוד 79 חטופים וחטופות נמצאות בשבי האכזר של החמאס, בימי המרים שבאויבנו. אנחנו זכינו בשבועות האחרונים גם לרגעים של מעט אנחת רווחה ואפילו שמחה לראות את הבנים והבנות חוזרים הביתה, ובשבת האחרונה לראות את ירדן ביבס חוזר הביתה, אך נזכיר ששירי והילדים, עדיין גורלם לא ידוע. קית' סגל שחזר ועופר קלדרון שברמה האישית הייתה לי את הזכות להיות גם בבר המצווה, מיכאל, של ארז, הבן שלו, ארז המתוק שנחטף על ידי המחבלים, זה סרטון מאוד מצמרר, מאוד מטלטל, וארז חגג את בר המצווה עם חיוך אבל עם חיוך שהוא לא שלם עד שאביו חזר ולראות את החיוכים בסוף השבוע האחרון היה מרגש ביותר.

לבקשת מטה משפחות החטופים, המתנדבים והמתנדבות הרבים והרבות שמלווים את המשפחות בעבודת קודש ומסירות, אנחנו מבקשים קודם להקרין סרטון קצר מהרגעים החשובים האלו.

(הקרנת סרטון)

כל-כך הרבה פרצופים ואנשים ואימהות שבשנה האחרונה פגשנו כאן בוועדה שלי, בוועדה שלך, ואנחנו שמחים ביחד איתם. בבקשה.

מיכאל מרדכי ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לחיזוק ופיתוח הנגב והגליל):

תודה יושבת-ראש הוועדה ותענוג לעשות ועדות משותפות ועבודה משותפת בכנסת, חברתי, חברת הכנסת פנינה תמנו שטה. אני גם שם חולצה של אילן שהוא בן 56, היה סגן ראש הצח"י, המשימה שלו הייתה לרוץ בבארי לפתוח את הנשקייה לחלק נשקים, הוא נהרג בקרב עם מחבלים, גופתו נלקחה לעזה. אנחנו מתפללים שישובו החטופים בחיים ונשיב גם את אלו שנהרגו, לצערנו, לפחות לקבר ישראל, ולהביא את כולם הכי מהר.

פגשתי נשים מדהימות בחניתה – אני בכל שבועיים הייתי הולך עד להפסקת האש – וראיתי עוצמה של נשים שבתוך כל התופת והכאוס והקושי המשפחתי, מתוך מצוקה, מתוך בדידות, מתוך נדודים וניכור ותלישות מהבית, יצרו מציאות. לא רק שיצרו מציאות לעצמן, הבינו שהכלי הזה של העבודה שהם עושים יכול לתת תקווה ויכול לתת משמעות וכוחות נפש למאות ואלפי נשים בצפון שמתמודדות עם הכאב והאתגר.

אז הייתה לי הזכות לפגוש את טל לביא; את מעיין אדר; ואת תמי, היא לא פה, הצלמת, גם אותה פגשתי. מהמפגש הזה חזרנו והיה לנו זום, בחניתה עשינו את הזום, אני חושב, או איפשהו עם פנינה וקבענו שאנחנו נספר את הסיפור הזה של נשים עוצמתיות ואיך יוצאים משבר ליזמות לעצמך ולמען אחרים הסיפור הזה צריך להיוודע לכל החברה הישראלית, הוא צריך להיוודע למשרדי הממשלה ולעמותות ולגורמים פילנתרופיים ועסקיים ואנחנו רוצים שהסיפור הזה גם יקבל גב ויצמח, כי הוא באמצע הדבר.

בואו נזכור שאף אחד עוד לא חזר הביתה, אנחנו בתוך הדבר עצמו, בתוך הכאב, אבל גם רואים בתוכו דברים שאנחנו רוצים לרומם ולשמוע, אז הבמה היא שלכם, תחלקו את הזמן בצורה שתהיה הזדמנות לכולם להתבטא.

אני אומר שמיכאל התנדב באופן תדיר אחת לשבועיים, אבל זה לא רק היה יום אחד, זה היה חמישי שישי שבת בחניתה בכיתת הכוננות ואז יום אחד הוא בא אליי כולו מואר וגילה את הכוח האמיתי – הנשים.

מיכאל מרדכי ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לחיזוק ופיתוח הנגב והגליל):

זה נכון. אין חברי כיתת כוננות שיכולים להיעלם שנה מהבית בלי שיש אישה עוצמתית שתאפשר את זה, אין דבר כזה.

לגמרי.

מיכאל מרדכי ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לחיזוק ופיתוח הנגב והגליל):

וזה יותר קשה להיות בבית עם הילדים מאשר להיות בכיתת כוננות, אני יודע את זה.

יש איתנו גם את עמותת אנושי גלילי שרונה שלו מאייר.

מיכאל מרדכי ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לחיזוק ופיתוח הנגב והגליל):

יותר קשה לא להיות בבית.

מי שאתן בוחרות שרוצה לפתוח אנחנו נשמח.

מיכאל מרדכי ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לחיזוק ופיתוח הנגב והגליל):

אבל תעשו צדק חלוקתי, שנאפשר לכולם לדבר, אז שכל אחד יהיה תמציתי שתהיה הזדמנות לכולם, וגם שיהיה אפשר לדון ולהעמיק.

שלום לכולם, עד שטל תתארגן על המצגת אני אציג. שרונה שלו מאיר, מנכ"לית עמותת פסיפס אנושי גלילי. העמותה היא חדשה יחסית שקיימת במשך שנתיים ואנחנו מתעסקים היום בכל הנושא של עסקים קטנים, וכל הבנות שאנחנו רואות פה חוץ משולה המדהימה, חלק מהפרויקט המלחמתי שלנו, כאשר כחלק מהפרויקט אנחנו בחרנו להעצים עסקים קטנים שנמצאים בצפון וקראנו לפרויקט מפונים למען מפונים, כאשר כל הבנות האלו עבדו מול מפונים אחרים והפעילו את העסקים שלהם והם התרוממו למעלה.

איך עושים את זה בעיצומה של מלחמה, עסקים, כשבדרך כלל אנחנו נוהגים בכנסת לפגוש את זה בצד של העסקים שנסגרים, איך בכל זאת בתוך כל המורכבות הזאת?

אני אגיד ואולי אתן לרויטל את המקום כי בעצם בזכות רויטל התחלנו את הפרויקט. יש פה שיתוף פעולה בין שלוש עמותות בצפון, יש לנו את עמותת גלילה, את עמותת עלמה, ויש את פסיפס אנושי גלילי, אנחנו שלוש עמותות ששלושתנו מנכ"ליות, חשוב להגיד את זה אם אנחנו בכזאת ועדה, וכל עמותה נתנה את הטון שלה מבחינת היכולות שלה.

יש לנו פרויקט שאני אגיד גם אותו שנקרא the voice of north קולות הצפון, ששם גם כן טל הנציגה שלנו בפרויקט הזה שאנחנו רוצים להראות בהסברה עולמית את מצב הצפון במדינת ישראל ולראות מה קורה פה, ושבעצם אנשים, כתבים מחו"ל, קבוצות מחו"ל, יכירו את המצב האמיתי בצפון וייפגשו עם תושבים אמיתיים שהם דוברי שפות זרות כדי לקדם את הדבר הזה.

מבחינת העבודה אנחנו התחלנו כמו כולם, חודשיים ראשוניים לכולם היה מין שוק כזה, בטח לתושבי הצפון – אני לא יודעת כמה מפה חוץ מאיתנו תושבי הצפון – שוק מאוד גדול, ואחרי חודשיים התחלנו לפעול. רויטל שהייתה מפונה, חברה טובה, זה התחיל משם, אמרה לי: שרונה, אני רוצה לעבוד. שלחה לי הצעת מחיר, פשוט ככה. ואז פתאום ירד האסימון ואמרתי רגע, אנשים רוצים לעבוד, אנשים רוצים לעשות, אנשים לא רוצים את הכספים של המדינה, מעדיפים לעבוד. אז מי שבאמת שם ורוצה צריך לתת לו את המענה ומפה עלה הרעיון ולאט-לאט התחיל להתגלגל. והיום אנחנו עובדים עם מעלה יוסף, עם מטה אשר, עם קריית שמונה, מרגליות.

כשכמה אנשים בעסקים?

יש לנו לפחות 20 נשים, יש לנו גם גברים, אבל לפחות 20 נשים שהרימו את העסק שלהן והתרוממו בעקבות המיזם הזה, כמובן שזה נעשה עם גיוס כספים לצידו, זה חייב, ואנחנו עכשיו ממשיכים וגדלים בתקווה לשיקום הצפון ובתקווה לעשות פה גם אירועים ודברים גדולים יותר.

תודה רבה, שרונה. טל.

כן, אני רק אשמח להעלות את המצגת. בינתיים רויטל.

עד שטל תהיה מוכנה, רויטל.

שלום, אני רויטל יעקב, ממושב עין יעקב, אמא לחמישה ובעל מגויס מה-7 ועד עכשיו רצוף. מה שקרה זה שבתחילת המלחמה בעלי גויס ובתוך כמה שעות הוא כבר היה בדרום, נשארתי עם חמישה ילדים בקו עימות בישוב לא מפונה, בלי ממ"ד ומנסה לחשוב מה עושים? כשבינתיים לתוך היישובים הוכנסו כל התותחנים וכל הצבא לשמור עלינו ולהילחם, זה היה בלתי אפשרי לחיות ככה ובעצם התפנינו, ובעזרת אנשים טובים במדינה עזרו לנו למצוא מגורים באזור אחר, יותר באזור המרכז, ואז מצאתי את עצמי לבד, כשהסטודיו שלי בצפון סגור. יש לי סטודיו של סדנאות לעיצוב עוגות ובלונים וכל הדברים הכיפיים שאפשר לעשות, והוא היה סגור.

היית מביאה לנו, יש יום הולדת למיכאל, מזל טוב מיכאל.

מזל טוב, בהחלט היינו מביאים אם היינו יודעים. איזה כיף לנו שביום ההולדת.

מיכאל מרדכי ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לחיזוק ופיתוח הנגב והגליל):

לא טוב לי עוגות.

וככה בעצם התחלתי לחשוב מה אני עושה כשבעל מגויס והילדים במסגרות חדשות ואיך? אין לי סטודיו, מה עושים? ובעצם חשבתי על הרעיון לעשות סדנאות בתוך המלונות כי זה היה נראה לי יותר נגיש ויותר נכון.

ומאוד מושך לילדים.

ושאנשים צריכים את זה לנפש, אני מתעסקת בפיסול, בבצק סוכר ובדברים כאלה, הרגשתי שצריכים את זה לנפש. אני הייתי צריכה את זה, ברגע שישבתי ופיסלתי הרגשתי שהעולם נעלם למשך שעתיים-שלוש, ומשם התחיל הרעיון.

אני רוצה להגיד שאותי, באופן אישי, אמא לחמישה, זה הציל. כי בזכות הסדנאות האלה התפרנסתי, הצלחתי להתפרנס. בעלי היה מגיע לאפטרים שלו והייתי אומרת לו: היי וביי. אלו היומיים שלי, ביומיים האלה אני עושה סדנאות, זה הזמן שלי לעסק שלי וגם לעצמי כי לא היה לי יותר מידי. וגם בפן הכלכלי וגם בפן האישי זה מאוד עזר לי. אז הלוואי ויהיו דברים כאלה שיראו אותנו גם הנשים וגם העסקים וגם לחשוב מחוץ לקופסה שזה מה ששרונה עשתה עם העמותה. זהו.

תודה, רויטל. אף אחד לא רצה להיות נזקק בעל כורחו, ובטח נשים – את דיברת על זה קודם, שרונה – שרוצות לעבוד, רוצות לעשות אתמה שאוהבות. אז בבקשה, טל.

קודם כול תודה לכולן, אני אכן נרגשת להיות כאן, שמחה להוציא קצת את הקול החוצה ולהיות נוכחת. קודם כול אני בת 50 ממש במרץ, שלושה ילדים, 23, 18, ו-16 עוד מעט. פרודה, זה מהמצב הנוכחי, ואני גרה בעיקרון באדמית, 400 מטרים מגבול הלבנון יישוב צמוד גדר, אני קוראת לו עוטף צפון, מעל שלומי, כדי לעזור לכולם.

בימים טובים עד ה-6 באוקטובר הייתי עסוקה בלהראות לכל מי שרוצה מהארץ ומהעולם את הטוב והיפה בגליל, את הירוק, את הנוף, 400 מטרים מהגבול, הייתי עושה סיורים שהסתיימו בנקודת החטיפה של גולדווסר, בשתולה, בקירות המדברים, מבלי להיות בכלל מודעת ש-2.5 קילומטרים ממני, כמו מערת קשת בדיוק – ומדדנו את זה ורצנו מהבית שלי לשם – נמצא כפר לבנוני בשם יארין.

בבית היה לנו חלוקת תפקידים, אני הייתי עם המשקפיים הוורודים תמיד, אופטימית, מצלמת את הטבע, נותנת לתמונות לדבר, ומי שאחראי על החדשות בבית הוא אורן, הוא איש כוחות הביטחון. הנה אתם יכולים לראות את הקירות המדברים, נקודה נפלאה, וזה מבט מאדמית לכיוון רכס הסולם.

ככה את קמה בכל בוקר?

מיכאל מרדכי ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לחיזוק ופיתוח הנגב והגליל):

פעם. אולי עוד יבואו ימים.

אנחנו תכף נדבר על זה.

מה זה אולי, אתה אי שם בחניתה.

מיכאל מרדכי ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לחיזוק ופיתוח הנגב והגליל):

תלוי בנו.

תלוי בנו? אני לא יודעת, תכף נראה. אז חניתה בכותרות, ב-6 באוקטובר יום לפני, סיימתי סיור הגליל זה סטורי, זה היה שם סיורי הציור שלי. בחניתה, את מעיין ליוויתי ועדיין מלווה בשיווק וייעוץ דיגיטלי והיא הקימה פופ-אפ וסיימתי את היום בחגיגה, הבאתי אפילו כתבת בערוץ 13. אבל מה? חזרתי הביתה ולא הצלחתי להירגע, אמרתי שזה לא יכול להיות אני כבר 24 שנים עצמאית, אני לא מתרגשת מסיורים כל-כך , לא הצלחתי לישון כל הלילה וב-06:30 ממש אחרי מקלחת כי לא ישנתי הטלפון שלי לא הפסיק להתריע, קיבלנו התרעות שהצלחתי להבין שזה לא משהו רגיל, הסתכלתי על אורן ואמרתי לו בוא נתעורר ונרד למטה הגיע הזמן לפתוח את הטלוויזיה.

אני מזכירה לכם, יש לי ילדים גדולים יש להם אינסטגרם, טיקטוק, הם כבר התחילו לראות את כל סרטוני הזוועות בעזה, הבנתי שאני מניחה רגע את המשקפיים הוורודות שלי בצד ומכנסת אותם לסלון. יש לנו מסורת לאכול פנקייק בשבת אבל הילדים שלי יצאו מהחדרים עם פחד בעיניים. הבת שלי, אורי, האמצעית, שאלה אותי: אמא, מה ההבדל בינינו לבין נתיב העשרה? אני קודם כול לא יוצאת היום מהבית. אמרתי לה: אין הבדל, אורי, את צודקת. היא אמרה: אוקיי, אמא. היא חיכתה לתשובה מאוד אופטימית כמו תמיד אבל היא לא קיבלה אותה.

אני עבדתי כשכירה במועצה מקומית שלומי כדוברת וידעתי בדיוק מה עומד להיות, מה התרחיש, גם אם לא רציתי להאמין. ואמרתי להם: איך אני יכולה לעזור לכם להירגע? ובתוך שניה הסתכלנו סביבנו, הבית שלי מוקף חלונות כחולים, הבנו שאנחנו פשוט נמצאים בסיטואציה מסוכנת והם אמרו את זה, אני כמובן לא הוספתי שוב דבר, אבל הם אמרו: אמא, החלונות שלנו, בתוך שניה מישהו מנפץ אותם וחודרים אלינו הביתה.

נכנסנו לממ"ד שהוא היה החדר של עומר, הבכורה שלי, ופתאום קלטנו שאי אפשר לנעול אותו, הרי הוא לא אמור להיות נעול. ומה שעשיתי, הבנתי שאם יש לי אזעקה, אורן יוצא לכיתת הכוננות, מתנדב, ואני נשארת לשמור על הילדים. אמרתי לו: אורן, בוא רגע לחדר השינה ותראה לי איך מפעילים את האקדח האזרחי שלך. בכל פעם שאני מספרת את זה אני מתרגשת, אני לא מאמינה שהתכוונתי לעשות את זה אבל מזל שלא הגעתי לשעת המבחן שלי.

בגלל שלא ישנתי לילה לפני ישנתי כמו תינוקת, אבל הילדים שלי בזמן שאני ישנתי מיגנו את הבית, הבת שלי הייתה לוחמת בצבא, היא ממש הייתה בחפש"ש עדיין לא השתחררה.

ויש לה אמא לוחמת.

אני לגמרי חושבת, פנינה, שאנחנו לוחמות חזית הצפון ואת זה אמר האיש שלי, אורן, ולא העורף הנשי כמו שאני רציתי להגדיר.

לוחמות הצפון.

לוחמות חזית הצפון. והבת שלי ארזה את הכול ,כולל הכלבה, כולל הכול ואמרה לי: אמא, קומי, לא רצינו להעיר אותך. ראש המועצה משה דוידוביץ' בדיוק כמו שאמרת כבר הודיע שצריך להתפנות ל-72 שעות מהבית. אז אמרתי לה: סבבה, עולים לסבתא. ניסיתי למזער את ההרגשה.

לא ידעתי מה אני לוקחת, הסתכלתי על התרמיל, ממש כמו התרמיל השחור שאתם רואים כאן שיושב מאחוריי, הכנסתי את הדרכונים פנימה והתפנינו לגבעת אלה. אתם יכולים לראות את היציאה שלנו מהשער – לא בטוח שהספקתי להכניס כי הפכתי את המצגת – אבל כל מה שאתם רואים פה זו התחלה של קולאז' של טירוף. כמו התמונות האלה זה בדיוק מה שהפינוי הביא איתו, כי ברגע ששחררו אותנו כקהילה להתפזר בארץ, זה בדיוק מה שקרה, ואחרי שבועיים ניסו להחזיר אותנו כקהילה לטבריה לאחד המלונות. והילדים שלי אמרו: אמא, סבבה, אנחנו עולים פשוט לחברים, אנחנו לא יכולים להיות בבית. כי כוחות הביטחון – הוא הולך לעבודה, ואני כשאין לי עבודה – ולא הייתה לי עבודה כי אני אשת תיירות שעובדת בגליל המערבי – התנדבתי בהתאחדות דירות האירוח בישראל, ניסיתי לעזור, לפתוח בתים עבור תושבי הדרום שפשוט היה צריך להלין אותם ברגע אחד, פשוט התנדבתי כדי לא להיות בבית, כי כשהייתי בבית לא יכולתי לישון, הייתי מאוד חרדה.

ואז הם התקשרו אליי מטבריה ואמרו לי: אמא אנחנו לא חוזרים לסבתא, מה צריך לעשות? עשו צ'ק אין וככה נקלטו במלון, אני לא חשבתי על זה שגם אני צריכה חדר שם. אחרי שלושה ימים התארגנו ועלינו אליהם, וכשבאתי להיכנס למלון לא היה לי צמיד אז לא נכנסתי למלון, יש לי ילד בן 15.5 למלון, הרמתי את פיקוד העורף על הרגליים ואמרתי להם: תנו לי להיכנס. הסיטואציה הזאת היא אחת מיני רבות לדברים שהתמודדנו איתם.

שלושת הימים שלא ישנתי לידם, אני לא זוכרת כזה מתח בחיים שלי. הייתה לי כלבה ואמרו לי שאי אפשר להלין במלון חוף גיא את הכלבים, זה נשמע דברים כל-כך קטנים, ונשות הצפון, אולי אני יכולה להגיד לכם כאשת תוכן שבכל יום מעלה סטורי, יש כאלה סיפורים קשים והרבה כאב. בהתחלה הרגשנו שאסור לנו, איך אנחנו נשמיע משהו שהוא כביכול כל-כך קטן? אבל חובה להתבטא. כשאני הבעתי את הקול שלי בסטורי לא אכפת לי היה שרק שלושת הילדים שלי ייקחו. נתתי להם כוח ואני יודעת שהם גם לקחו אותו איתם.

בעצם היינו חודשיים במלון בטבריה. ואני רק אומר, קודם כול תודה על הפינוי, תודה שהזזתם אותנו מהבית, זה דבר חשוב מאוד להגיד. חודשיים במלון הספיקו לי, הייתי בתוך קהילה של 500 אנשים באותו מצב כמו שאני נמצאת. הגברים יוצאים לעבודה, הילדים בלי מסגרת חינוך ואנחנו בלובי. 500 איש.

היו לנו פה לא מעט דיונים על מוגנות של ילדות, של ילדים, נשים, בתוך מרכזי המפונים כולל גם תוכניות לאומיות שדרשנו שיציגו.

את הריח של הג'וינט הרחנו, וכשפנינו לקב"ט הם הסבירו לנו שהם לא יכולים לטפל בזה. ואז נתנו תפקיד למישהי שהייתה מפונה להיות מנהלת קהילה של המלון. ואני אמרתי שזה לא מספיק, אני רוצה לראות פה עובדת סוציאלית, חברים. אם אני צריכה עכשיו ללכת ולהתנדב – אני הייתי עובדת בתל אביב, ירושלים וחיפה – אני לא רוצה להשאיר את הילדים שלי לבד, ולי יש עוד ילדים גדולים, זה היה מדאיג. וברגע שהתחלתי גם לשמוע מריבות ואלימות במסדרונות.

אלימות ופגיעות מיניות והרבה מאוד דברים שקרו, לצערנו חשפו פה דברים לא פשוטים.

אני לא רציתי חלילה להגיע למצב הזה, ובבוקר עשיתי צ'ק אאוט ובלילה ישנתי בקיבוץ גזית, קיבוץ גזית מהמם ונפלא בעמק יזרעאל אמרו לי שיש להם רק שני חדרים, אמרתי מצוין, תודה קודם כול. שני חדרים ריקים לחלוטין. מהמלון לבית שהוא מועד להריסה, זה היה בתי חיילים. חדר אחד וזו הייתה התחלה שאולי אני באמת אסיים עם הקטע הראשון, שאנחנו התחלנו להתפצל מבית של חמישה אנשים מלוכדים התפצלנו. עומר קלטה באמת שהיא מבוגר, שיש לה גם מענק פינוי ועברה לקריות, אורי האמצעית שלי הודיעה לי שהיא את הבגרויות מסיימת במנור כברי ולא נקלטת לחצי שנה לסיים בגרויות במקום אחר, דהיינו, ילדה מתחת לגיל 18 מודיעה לי שהיא הולכת לגור אצל סבתא, וכמובן בהמשך סבתא נסעה והיא גרה אצל אחותה, אבל את הרכב הייתי צריכה לתת לה כדי להגיע מהקריות לכברי מנור.

נשארתי בלי רכב ונעזרתי בקיבוץ המדהים שפשוט פתח בפניי את הדלת ואמר לי: כל הקהילה כאן מכילה אתכם, מה שאתם צריכים. וזה באמת המקום גם לספר על כל מיני מיזמים חברתיים כמו סל ירקות בציפורי בעשרה שקלים בריש לקיש, וכל חנויות היד שנייה שהיו בכל הצפון שפתחו בפנינו את הדלת. תבינו, יצאנו עם תרמיל של 72 שעות, כבר הגענו לחורף, לא יכלנו להגיע הביתה זה היה באמת סגור ומסוגר. אפילו הבן שלי בן 15.5 לא ישן איתי באותו בית. והבית הזה הפך להיות משרד, מטבח, הכול ביחד. זה חדר אחד אולי 25 מטרים. שנה שלמה לא אירחתי את המשפחה שלי, לא יכולתי, רק בחדר האוכל של הקיבוץ. ובבום הראשון שהגיע לעמק יזרעאל כל הבית רעד, הבן שלי התייצב במפתן הדלת והודיע לי: אמא אני לא עוזב אותך, אני רוצה להיות איתך.

טל, תקצרי את זה כדי שנוכל לעבור גם למעיין.

בוודאי, אני אסיים ואומר שמבחינתי אני אשת עסקים, אני יזמית, בכל חיי ידעתי להמציא את עצמי מחדש וזה מה שעשיתי. העמותה של שרונה, פסיפס גלילי אנושי התקשרה אליי והודיעה לי שיש לה פרויקט בשבילי והוא בשכר וההודעה של מעיין שאנחנו נפגשות בלובי לפתוח מחשב והיא פותחת עסק באמצע המלחמה והיא צריכה אותי, אני נזכרתי כמה אני חזקה, התחברתי לחוזקות שלי ובאמת תודה על ההזדמנות כי ככה באמת הצלחתי לפתוח קורסים במלונות לבעלות עסקים ומשם התפתחנו ועברנו לסדנאות בעמק הירדן, סובב תבור, אפילו נהריה. איפה שלא היו מפונים לקחנו את עצמנו והבאנו את החוסן האופטימי.

וכשנשים נפגשו, מפונות הצפון, הגולן, גם מפונות מהדרום היו, אפילו בקורס שלי, מבארי, אז הבנו שנשים זה עורף, זה כוח, כולנו חוות אותו דבר. אז תודה על ההזדמנות להגיע לכאן, אני חושבת שאנחנו רק רוצות שתעזרו לנו להמשיך את הטוב הזה. כי זה לא רק הנשים.

אז ראשית, יש פה גם נציגות משרדים. נשים זה באמת כוח ואני רוצה לומר שבשנה הזו שכל-כך הרבה נשים ישראליות עוברות מסע קשה, כואב, אין מילים לתאר בכלל, בהרבה מאוד חזיתות. אתן כלוחמות בחזית הצפונית ונשים בהרבה מאוד רבדים, גם במשרדי הממשלה, יש לומר, ראיתי ונחשפתי שמי שעושות את העבודה בעיקרה זה נשים שגם הן חלק.

נשים הן גם האור בבית. אני יכולה להגיד לכם שהבת שלי שמתגייסת במרץ הולכת להיות לוחמת, אין שום שאלה. והתנועה הקיבוצית הקימה שנת שירות למפונים, צפון ודרום ביחד. חצי שנה. אז אני רואה את האדוות האלה שכשאני חזקה, כשאני משדרת מסר של חוסן. ותאמינו לי שזה מאוד קשה, זה קשה להתגרש אחרי 35 שנים.

תודה, טל. אנחנו נגיע אחר כך גם לצרכים שאתן צריכות. מעיין אדר.

מיכאל מרדכי ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לחיזוק ופיתוח הנגב והגליל):

אני חייב לה שיר שעוד לא כתבתי.

נכון, אתה חייב לי שיר, אני צריכה לשיר את זה.

מיכאל מרדכי ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לחיזוק ופיתוח הנגב והגליל):

בסדר, אני צריך לבוא במוזה.

אז אולי עכשיו תהיה מוזה. צוהריים טובים לכולם, אני מאוד מתרגשת להיות פה ולהשמיע את קולי. אני מעיין אדר בת 43, אמא לשלוש ילדות, בת 15, 12, ו-7. אני אשתו של ארז, רבש"צ חניתה.

בעצם הוא הבוס של מיכאל?

מיכאל מרדכי ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לחיזוק ופיתוח הנגב והגליל):

שנבחר להיות מצטיין אצל הרמטכ"ל, של רבש"צים.

הוא קיבל אות הצטיינות, נכון מאוד. נסענו לשם כולנו. ב-7 באוקטובר היה טלפון ב-07:30 ובאמת ארז קפץ ואמר לי שהוא יוצא להקפיץ את כיתת הכוננות, אני באותו שלב לא כל-כך הבנתי במה מדובר. אני רגילה שמידי פעם ארז מקפיץ כיתת כוננות ואני נשארת עם הבנות בבית. בשלב מסוים ארז מרים אליי טלפון ואומר לי: מעיין, הגיע הזמן שאת תיקחי את הבנות וסעי להורים שלך בכרמיאל, אל תהיי בחניתה.

לא הצלחתי, פשוט לא הצלחתי, אני התעקשתי איתו בטלפון שאנחנו נשארות בבית. חברות שלי כבר אמרו לי: מעיין, מה את עושה בחניתה? תעופי מפה כבר. והתעקשתי להישאר עד שבעצם היינו צריכים להיכנס בפעם הראשונה לממ"ד. ארז הגיע במיוחד הביתה בחזרה כי הוא אלתר איזה משהו להראות לי איך נועלים את הממ"ד מבפנים. אז לראשונה נפל האסימון, ראיתי את הפנים של בנותיי והבנתי שזהו, אני צריכה לקחת את עצמנו ולעוף מפה. לקחתי תיק לשלושה ימים כולה, נסעתי להורים שלי בחשיכה. הפרידה מארז הייתה שיברון לב, היה ממש בכי. פתאום ההבנה שמשהו נורא, מפחיד, עומד לקרות ואנחנו בתוך הדבר הזה, בתוך מציאות הזויה.

נסענו להורים שלי בכרמיאל כשאני בטוחה שבתוך שלושה ימים הדבר ההזוי הזה נגמר, אנחנו חוזרים הביתה. אני מבינה שזה לא קורה ובשלב מסוים מפנים אותנו בצורה מסודרת למלון חוף גיא בטבריה, כשבעצם הקיבוץ עצמו לא מפונה כל כולו, אנחנו בעצם קיבוץ מפורק, כל אחד הגיע למקום אחר.

הגענו למלון שבעצם אני עם הבנות, אנחנו בחוסר ודאות מטורף במלון יש חדר זוגי, אני ישנה עם הקטנה במיטה ושתי האחרות ישנות בספה נפתחת. אני אספר לכם שלמעשה הייתי לבד, לבד. ארז נשאר בחמ"ל בקיבוץ, אני נשארת עם שלוש ילדות, מתמודדת לילה-לילה עם סיוטים, פחדים, ילדות ששואלות אותי מה יקרה לאבא? אם יחטפו אותן מהמלון? יחטפו אותן מהחדר? אין שום ספק שקשיים רגשיים, נפשיים, עלו בכל הסיטואציה הזאת, ואני מתמודדת גם עם הפרעת אכילה לבד.

התאשפזתי בגיל 40 בתל השומר, אני עברתי באמת תקופה מאוד לא פשוטה ואני למעשה מבינה שהכול על הכתפיים שלי. יחד עם זאת אני הקמתי את מפעל חיי, את הגשמת חלומי, הייתי 14 שנים מורה לחינוך מיוחד ומדריכת הורים ובעקבות המשבר החלטתי שאני רוצה לעשות משהו אחר עם החיים שלי, אני רוצה לפתוח עסק עצמאי משלי. תוך כדי גם המלון למדתי סטיילינג טיפולי כשמעליי הבנות, לא היה לי שקט ולא כלום אבל אמרתי שאני חדורת מטרה.

עם כל זה, אני מבינה שהכול עליי, אני מחזיקה שלוש לילדות, התפצלנו לשלושה בתים, ארז בחניתה, אני עם בת ה-12 ובת ה-7 במלון, בת ה-15 שלי החליטה שהיא רוצה לחזור בחזרה לבית הספר שלה וחצי שנה היא גרה אצל ההורים שלה בכרמיאל, אצל סבא וסבתא. היינו מתראים רק בשישי-שבת, זה הכול. את ארז הייתי רואה פעם ב- כשהוא היה יכול. ואז הגיע הרגע שאנחנו צריכים להחליט אם אנחנו נשארים בטבריה או עוברים לנהריה אבל הגעגוע לארז, הבנות שמתגעגעות לאבא, עברנו לנהריה להיות קרובות לחניתה כשאנחנו משלמות את המחיר של אזעקות, של תקופה מאוד לא פשוטה.

של ילדות שמשלמות גם מחיר לימודי, גם רגשי, הכול.

ואני בעצם מול הדבר הזה, אני עושה את ההחזקה. כדי שארז יוכל להיות רבש"צ חניתה בראש נקי ולנהל את כיתת הכוננות הכול עליי, נתתי לו שקט. אני בעצם בהחזקה צריכה להחזיק את עצמי עם הפרעת האכילה, אני צריכה להחזיק בנות בקשיים חברתיים, נפשיים, רגשיים, עד היום אני מטפלת בזה, ויחד עם זאת לא מוותרת ואני מחליטה שאני רוצה לא לוותר על עצמי. בהתחלה התנדבתי והעברתי סדנאות למפונות במלון ובעוד מלונות.

סליחה שאני קוטעת אותך, בסוף הכירו ברבש"צים שזה סוג של מילואים ואנחנו עשינו פה הרבה מאוד דיונים על נשות המילואים, השאלה האם קיבלתן את אותה המעטפת וזכויות?

כאשת מילואים?

כאשת רבש"צ.

כן.

אני שמחה לשמוע.

כן, אני צריכה לבדוק את זה. לסיכום, מה שאני באה ואומרת זה שתתנו לנו לחלום, תנו לחלום שלנו להתגשם, שהוא לא פתאום ייפסק.

שמה הוא החלום עכשיו אחרי כל המסע הקשה הזה? או שזה חלום שנרקם תוך כדי מסע?

חשוב לי להגיד שאני רוצה שמפעל חיי והגשמת חלומי יימשך, זה מאוד קשה וזה מאוד קשה לי, ואני רוצה שבעצם תעזרו לי ולעוד נשים כמוני. אני לא קוראת לזה עסק, זה חלום שאנחנו רוצות, זו הגשמה, זה מפעל חיינו שאנחנו רוצות שיתגשם ויקרה, ואנחנו זקוקות לעזרה שלכם, לסיוע שלכם.

אז מה שהיה הוא לא מה שקיים, והמדינה תצטרך לדעת גם להתאים את עצמה, אם נשים עצרו את החיים, עברו סוג של מסע נדודים, עקירות, בניה מחדש או התמודדות בתא המשפחתי וכאן עם שינויים גם בתחומי התעסוקה, בסוף המדינה, הממשלה, תצטרך לתת את התמיכה, אנחנו נגיע אליהם תכף.

רק זה יהיה נחמד – סליחה שאני מוסיפה כוכבית – אם לא יהיה לזה אלפי טפסים שצריך למלא וכל מיני תנאים.

אנחנו נגיע גם לזה. שולה גלעדי, מה שלומך? תודה שאת כאן, מפונה משתולה.

שלום לכולם, אני שולה גלעדי משתולה, אני אפס קילומטרים מהגבול. בהליכת הבוקר שלי שאני עושה – בכל בוקר בכביש המערכת. עשיתי אותה לבד – בדרך כלל אני לא לבד – זה היה 06:30, אני רואה מולי מעבר לגדר חייל עם מדים מנומרים ורובה שלוף. עצרתי כזה לרגע, התעכבתי קצת, הסתכלתי, עברתי את זה מהר והוא לא הגיב, שום דבר, בקושי הצלחתי להגיע הביתה עם רגליים רועדות כי הבנתי שזה היה אחד מהחיזבאללה. ואז דיברתי קצת עם הרב"ש, דיברתי עם הילדים שלי ואמרתי לעצמי: זה יכול להיות? זה לא יכול להיות? כן.

מתי זה היה?

זה היה ממש שבועיים-שלוש לפני המלחמה, משהו כזה, בספטמבר. אין לי מושג למה הוא לא ירה בלי, אין לי מושג. הוא היה יכול לירות וללכת, לא היה שם אף אחד.

כמה מרחק?

אנחנו אפס קילומטר.

כמה מרחק הוא היה ממך אותו חייל חיזבאללה? אותו טרוריסט?

משהו כמו 20-30 מטרים. אני על הכביש והוא מעבר לגדר, הכביש זה הגבול, זה כביש המערכת. בכל אופן זאת הייתה הפעם הראשונה שלי, אני 56 שנים בשתולה, הגעתי לשם בגיל 16.

שתולה, מי שלא יודע, נוסדה ב-1969, עלייה לקרקע במבצע סוס של לוי אשכול, זרעית, שתולה, נטועה, והגיעו לשתולה 13 משפחות מייסדות ממושב אלקוש, כולם כורדים, אמא שלי הייתה אחת מהן, אני הייתי בת 16 ואחותי הייתה בת 19 ועלינו לשם. אני תכף בת 72, התחתנתי שם.

לעוד שנים ארוכות וטובות.

תודה. גידלתי שם ארבעה ילדים. כל החיים שלי שמעתי את המילה כמו שכולכן אמרתם: את אישה חזקה, את אישה חכמה. אני רוצה להגיד לכם, אני באמת חזקה, לא עכשיו. אני כרגע חלשה מאוד. הייתי מאוד חזקה, לצערי, מה שקרה, המלחמה, המדינה, איך אמר יהורם גאון? המלחמה קשה אבל הציפייה קשה יותר וההמתנה הכי קשה בעולם, בטח לאנשים כמוני. אני גם אלמנה די טרייה, אז הכול בא בבת אחת. אני מפונה.

אני רוצה לדבר טיפה על ה-6 באוקטובר, לא על ה-7. ב-6 באוקטובר היה טקס גדול 50 שנים למלחמת יום כיפור והיה טקס גדול בלטרון, בעלי היה קצין בשריון והזמינו אותנו לשם עם כל הילדים כל הנכדים, זה היה במעמד נשיא המדינה והיה טקס מאוד מרשים ומרגש והלכתי לשם עם כל הילדים, הבת שלי גרה בהושעיה ואמרתי לה שאני אבוא יום לפני ואני אשאר אצלך שבת, ונשארתי שם שבת ובאמת זה מה שקרה, באתי עם תיק קטן, לא התכוננתי להישאר שם כל-כך הרבה.

אחרי שפינו את שתולה לנוף הגליל אני נשארתי אצל הבת שלי בהושעיה לשלושה חודשים, ואחרי שלושה חודשים קיבלתי פניה מרויאל ביץ' בתל אביב, הבן שלי שהה שם ואמר לי: אמא, את יודעת, מדברים עליך כאן במלון ואני אמרתי להם שאת אמא שלי ואמרו לי תגיד לה שתבוא אנחנו רוצים לעזור לה, לעשות לה פופ-אפ, הם שמעו, מכירים אותי מהרשתות, והגעתי לשם לשמוע מה הם רוצים. ובאמת אין לי מילים להגיד תודה מאוד גדולה לרויאל ביץ', הם עשו לי פופ-אפ במשך חודש.

שולה, מכירים אותך מהרשתות?

תכף אני אספר.

את צריכה לעשות לנו סדנה, אנחנו לא מכירים מספיק.

מיכאל, אני לא אביא לך עוגה, אני אביא לך קובה.

מיכאל מרדכי ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לחיזוק ופיתוח הנגב והגליל):

אכלנו אצלך.

אני בטוחה שחלק מכם היה אצלי, בטוח.

הייתי גננת בעברי, 33 שנים, ב-2009 יצאתי לפנסיה כדי לגעת בעוד כמה חלומות שלי, עוד לא ידעתי מה אני רוצה לעשות. ואני, יש לי שיטה מאוד טובה שכדאי לאמץ אותה, אם אתם מתלבטים ואתם לא יודעים מה לעשות תכתבו ותשפכו את זה על הדף, שימו אותו בצד, וזה מה שעשיתי. לקחתי דף, חילקתי אותו לשלושה חלקים כתבתי במה אני הכי טובה כדי לדייק את עצמי, במה אני רוצה לעסוק וכתבתי איפה אני עובדת הכי פחות ומרוויחה הכי הרבה כסף ואז באמת נשארו שלושה דברים שחיברתי ביניהם, נשאר המטבח שלי, נשארו אנשים שאני מאוד אוהבת. וכמו שאתם שמים לב, אני הכי טובה כנראה בלדבר, אז חיברתי בין שלושת הדברים.

שולה, אני רוצה רגע לגעת במשפט שאמרת, שאגב אני חושבת שזו גם גדולה בסוף לומר: אל תגידו לי אישה חזקה. מאוד מצפים מאיתנו, הנשים הישראליות, להיות חזקות בכל היבט ובכל רובד.

אני באמת חלשה עכשיו.

ואת אומרת באומץ לב: אני עכשיו אישה חלשה. מי היית רוצה שישמע את האמירה הזאת יותר מכל?

מאוד מאוד אני מבקשת, משרד התיירות, אני עוסקת היום בתיירות, יש לי מיזם תיירותי שקוראים לו שולה משתולה, לא אני נתתי לו את השם דרך אגב, האנשים נתנו לו את השם הזה, הייתי עם שם אחר ואז כשסיפרו על המיזם שלי ושאלו את האנשים איפה הייתם? היינו אצל שולה משתולה. ואז המדריכים אמרו לי: תקשיבי, אף אחד לא יודע מה זה חוכמת הגפן וכל הדברים האלה שאת אומרת, קוראים לך שולה משתולה. ככה נוצר השם הזה.

אני עוסקת היום באירוח לקבוצות בלבד בהזמנה מראש של מטיילים, של תיירים, של משפחות, של ימי הולדת. אני כבר 12 שנים בעסק. כשאני החלטתי להקים את העסק בשתולה על הגדר, לא ידוע, מרוחק, כולם הרימו גבה ואמרו לי: יא משוגעת, מי יבוא לפה לאכול?. אמרתי: אוקיי, אני לא מוכרת אוכל, אני מסעידה, אני עוסקת בהסעדה אבל אני לא רוצה למכור אוכל. אני מהר מאוד הבנתי שתיירות נעשית לא במוזיאונים ולא על הצלחת, חבר'ה, תיירות נעשית בין אנשים, בין סיפורים מעניינים, בין דברים מאוד מסקרנים וזה מה שקרה לי, מהר מאוד הבנתי שהאוכל הוא לא מספיק, הוספתי את הסיפור האישי שלי שהוא סיפור יזמות מאוד גדול, וסיפרתי את הסיפור המשפחתי שלי, אני מספרת אותו, הוא סיפור מטורף, מאוד מסקרן, אני מקנחת בשירה ובקטע חזנות. אני באה ממשפחת חזנים מאוד גדולה, משפחת נח. אני חילונית אבל הכי אוהבים אותי במשפחה מכולם.

מיכאל מרדכי ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לחיזוק ופיתוח הנגב והגליל):

אל תגידי שאת חילונית, שולה, תגידי שאת מסורתית.

אני מאוד מסורתית.

מיכאל מרדכי ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לחיזוק ופיתוח הנגב והגליל):

יש לך חיבור למסורת.

תשמע, לדתיים אני חילונית ולחילונים אני מאוד דתייה.

את אישה מאמינה.

מיכאל מרדכי ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לחיזוק ופיתוח הנגב והגליל):

היא מסורתית.

זהו, אני אומרת על עצמי אישה מאמינה. שואלים אותי: את דתית, את חילונית? אני אומרת שאני אישה מאמינה.

מיכאל מרדכי ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לחיזוק ופיתוח הנגב והגליל):

את יהודייה על הכיפאק.

מה שאני רוצה להגיד למדינה, לשר התיירות ולכל מי שיכול לשמוע אותי: נכון, אני חלשה היום כי יש למדינה חלק גדול בחולשה הזאת, מצטערת להגיד אבל כן. אני עקורה, אני בת 72 תכף, אני הייתי רצועת הביטחון האנושית הרבה מאוד שנים במדינה הזאת, בגאווה, מבחירה, הכול בסדר.

גם בחינוך.

גם בחינוך, נכון, ואהבתי מאוד את העבודה שלי ואני מאוד אוהבת מה שאני עושה היום עם האנשים, עם האירוח שלי, אני מאוד אוהבת. דרך אגב, אני אחת העצמאיות היחידות שהיא גם עצמאית, לא? העסק שלי בתוך הבית שלי, זה אירוח ביתי. אני מחליטה את מי לקבל, מתי לקבל כמה לקבל?

שולה, עם העצמאות הזאת ועם הדעתנות הזאת תגידי להם שאם הם לא עוזרים את באה פשוט להיות חברת כנסת, נראה לי הקריירה הזאת.

מיכאל מרדכי ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לחיזוק ופיתוח הנגב והגליל):

משרד התיירות ואחרים כולם הולכים לכל מיני רעיונות גדולים, בוא נביא עסקים לצפון, בוא נביא מפעלים, בוא ניתן הלוואות. לא באו גם, לא מכבדים.

היחידים שהוזמנו ולא באו. משרד החינוך איתנו כמובן.

מיכאל מרדכי ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לחיזוק ופיתוח הנגב והגליל):

הוזמנו. לכו ללוות את מי שקיים, מי שנאבק על הקיום, מי שכבר הקים, מי שיש לו משהו כבר. למה זה צריך להישען על תורמים? רוב הדבר הזה זה תורמים.

אני שייכת לעמותות אבל למה אני צריכה להזדקק בכלל. האינטרס של המדינה צריך להיות יותר חזק משלי שאני יושבת שם ועושה תיירות, צריך להיות מאוד חזק בשביל להיות שם ולהגיד אני שולה, לעולם משתולה שיהיה ברור מכולם. אבל אני כן דורשת מהמדינה היום, כשאתה החלשת אותי בוא תעזור לי להקים את עצמי מחדש, כי להתניע את העסק שלי -- לא רק שלי, אני מייצגת את כולם, את כל התיירנים באזור גם בגיל שלי – דורש ממני התחלה חדשה, ובשביל כל התחלה שלקחתם ממני כי אני עשיתי אותה לבד, אני מבקשת שתקום, תהיה גאה ותבוא לעזור לי. כן, אני רוצה מעטפת להתחלה חדשה.

תודה על הדברים הנוקבים.

שמי טל, אפשר משהו להוסיף?

כן, במשפט.

רק משהו קטן כי אמרת לגבי משרד התיירות אבל לי חשוב להגיד שאני את השנה הזאת מלבד פסיפס גלילי אנושי החזקתי והתפרנסתי בזכות משרד התיירות. אני יועצת שיווק של המשרד וברגע שהבנתי שאני לא יכולה לעבוד בגליל המערבי הודעתי להם: תנו לי חממות תיירות בכל מקום בארץ, אני אסע.

אבל את יועצת שלהם, אנחנו מדברים על העסקים.

אני עוזרת לעסקים, הם מקבלים 75% מימון מהמדינה, וככה אני הצלחתי לעזור לעסקים מהצפון בינתיים לעבור למרכז.

מיכאל מרדכי ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לחיזוק ופיתוח הנגב והגליל):

זה נכון שיש ליווי ותכנון ומעוף וכל מיני, בוא'נה הרסתם לי עסק. אתם עשיתם מלחמה והעסק שלי מת. ההקמה שלו זה קניות זה ציוד, זה מענק לתזרים ואתה רוצה לייעץ לי? בכיף, אבל צריך מענק ותשתית. כל עסק כזה צריך מענק חזרה הביתה.

במקביל אני מוכרחה לציין, מיכאל.

תודה רבה שולה יקרה, משפט. ואני רוצה לעבור למרכז אדווה שהכינו דוח מדהים.

משפט אחרון שהוא חובה לכולם שישמעו. יש עמותות מדהימות בגליל המערבי, אני שייכת לעמותת זמן גליל מערבי שמה שהיא עשתה במלחמה הזאת על ידי ה-JNF זה תמיכה מאוד חזקה לכל התיירנים ואני רוצה להגיד לה פה מהבמה הזאת תודה רבה.

תודה על הכרת הטוב. אולי באמת נודה לכל העמותות שתופסות מקום חשוב, שבאמת אנחנו רואים אותן מככבים בצורה אנושים מדהימה במעטפת, בכל תחום, גם בצפון. והרבה בזכות האחים והאחיות שלנו מעבר לים, יהודי הגולה.

מיכאל מרדכי ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לחיזוק ופיתוח הנגב והגליל):

ממש.

משפט ואני עוברת.

מיכאל מרדכי ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לחיזוק ופיתוח הנגב והגליל):

גם אצלנו יש בארץ ישראלים נדיבים מאוד שגם לא עזבו, רעיה שטראוס נשארה בצפון, משקיעה בעמותות האלו, יש עוד עשרות גופים כאלה, ישראלים.

צריך לזכור שזה תפקיד המדינה. עמותות ותורמים ואנשים שמכניסים יד לכיס.

מיכאל מרדכי ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לחיזוק ופיתוח הנגב והגליל):

אני חושב שהשאלה שלנו היא פה לממשלה, למה העמותות האלה לא קיבלו הרבה כסף? למה העסקים האלה לא קיבלו מענק?

תכף אנחנו נגיע לראות איך אתם באמת מסייעים למגזר השלישי לעשות את העבודה שהמדינה לא יודעת לעשות בשיתוף פעולה.

משפט אחרון ממש מדם ליבי. אנחנו נשות הצפון, וכנשים עצמאיות אנחנו נפגעות קודם כול כי אנחנו נשים עצמאיות ובמצב שאנחנו חווינו בצפון מעל שנה אז כאמא וכאשה עצמאית הדבר הראשון שאני עושה זה לשים את העסק שלי בצד בין אם אני בצפון או לא אבל בעיקר כשאני בצפון ואני חווה אזעקות יום-יום ואני צריכה לטפל בילדים עם הבעיות הרגשיות ועכשיו הכול נדחק, קודם כול העסק שלי, קודם כול אני כאשר עצמאית נדחק.

תודה. ד"ר שני בר-און ממן, אתם הכנתם יומן מסע מסעם של הפליטים והפליטות בארצם על סיפור הצפון והאחרים, ואני אגיד לך מה שתפס את העין שלי – גירוש מגן עדן.

נכון, זה מאוד מתקשר למה שכל הדוברות לפניי תיארו, שבעצם הן היו בתוך עולם טוב, במצב טוב, היישובים היו במצב טוב, אנחנו רואות את זה בתוך המחקר ש-60% מהיישובים המפונים היו בעת הפינוי במצב של התרחבות, צמיחה, גידול אוכלוסייה בעשור האחרון, ובעצם המחקר שלנו – אני לא אכנס בכל פרטיו – עסק רק במפונים על ידי המדינה ולא בכאלו שפונו באופן עצמאי או שנשארו ביישובים בקו האש גם בדרום וגם בצפון.

אני אזכיר כמה מסקנות למדיניות, שעולות ממנו, והן מאוד קריטיות ואני חושבת שגם הדברים שנאמרו עד עכשיו מאוד יחזקו אותם. אז הדבר הראשון הוא מה שאתם עושים, פנינה, מיכאל, וזה לתת קול לנשים ולאנשים שבעצם משלמים בחייהם, בחיי ילדיהם, בחיי משפחתם, על הפינוי הארוך הזה. ואני רוצה להדגיש שהדברים שאני אגיד להלן הם נכונים בעיקר לאנשים שמפונים לטווח ארוך, זאת אומרת מעל חצי שנה. וכמו שראינו, תחילת הדרך שונה מאוד מההמשך. אז אני אגיד כמה דברים כלליים ואחרי זה כמה המלצות יותר קונקרטיות.

קודם כול צריכה להיות תוכנית אסטרטגית רב שנתית להתאוששות ושיקום הצפון. לא יכול לדבר בתוכניות שהן מתארכות מחודש לחודש. אנחנו יודעים למשל בהקשר של העסקים הקטנים שהמענקים שניתנים להם וההנחות שניתנות להם וכו' הם מחושבים לטווח מאוד קצר והם מוארכים מידי פעם, וצריך פה תוכנית.

בתוך זה ראיתם איזו ראייה מגדרית מסוימת? תמיכה בנשים? אני שומעת את שולה ואת הנשים המדהימות פה. במובן הזה, משרד האוצר, אני יודעת שאת תכף צריכה לצאת, יש חוק שמדבר על ראייה מגדרית ובכל זאת לתת את תשומת הלב המדינית, הממשלתית, נקרא לזה, בסיוע לנשים במדינת ישראל. אנחנו מכירים את החלטות הממשלה הגדולות, את התקציבים שניתנו לצפון, מומשו או לא מומשו אני לא נכנסת לזה כרגע, מה את יודעת להגיד לי על תקציבים לסיוע לעסקים שבראשן עומדות נשים לוחמות בחזית הצפונית?

קודם כול אני רוצה לציין שהסיפורים שלכן אכן נשמעו קשים והמדינה גם מכירה בזה. החלטת הממשלה של 15 המיליארד אכן מדברת על שיקום ופיתוח הצפון מראייה שבאמת צריך לסייע וסיוע לזה גם מלווה בכסף. חשוב לי להגיד שתוכנית הצפון עוד לא נסגרה והיא עדיין נמצאת בעבודות מקצועיות. אני כמובן אציף את השאלה איך זה מגיע ואיך זה נראה מנקודת מבט מגדרית אבל נכון לכרגע אין לי תשובה לזה.

עם נקודה ספציפית שאני רוצה שתרשמי לך, סיוע לנשים בעסקים. על זה ספציפית אני רוצה גם תשובה.

אם אפשר עוד משפט, מאוד חשוב לנו לתת איזושהי ודאות, בגלל גם התחלנו, השר אלקין ומטה היישום הובילו החלטות שתדעו מה מצפה לכם מבחינת שיבה הביתה ומענקים כדי לתת איזושהי תחושת ודאות וזה נושא שנמצא גם קרוב לליבנו.

גם מי שלא יכול כי הוא לא יכול לחזור? אני אתמול קיפלתי את הבית, יש לי 8,000 שקלים משכנתא עליו בגבול הלבנון פלוס 6,000 משכנתא בכפר תבור והבעל שלי שעזב את הבית – עוד. אני רוצה לחזור אבל אני לא אקבל מענק שיבה.

אני לא רוצה להיכנס כרגע לנושאים פרטניים, אפשר לדבר על זה אחר כך. באופן כללי יש את החלטת הממשלה שהופצה.

מיכאל מרדכי ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לחיזוק ופיתוח הנגב והגליל):

מעבר לסקירה שאת סוקרת, האוצר אמור לשמור על כלכלית הצפון, והרבה פעמים כולם הולכים לעסקים בינוניים וגדולים ומפעלים, אבל אנחנו יודעים שהכלכלה של ישראל בנויה מעסקים קטנים, עשרות אחוזים מהפעילות הכלכלית מתקיימת מעסקים קטנים ומכל מה ששמעת, מה שאני הייתי רוצה, את רפרנטית של תיירות?

כן.

מיכאל מרדכי ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לחיזוק ופיתוח הנגב והגליל):

של אילו משרדים?

של משרד הפנים.

מיכאל מרדכי ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לחיזוק ופיתוח הנגב והגליל):

לא משנה, אני אומר שצריך להחזיר את הקול הזה, צריך לקרוא לשולה, לקרוא למעיין, לקרוא לטל ולהגיד: איך אנחנו מחזירים את העסק שלכם לצפון, מה צריך? זה ה-basic. יושבים גאוני הדור ומחליטים על תוכניות. קחו עסקים – איך מחזירים אותך הביתה?

איך מחזירים אותנו לגבול?

מיכאל מרדכי ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לחיזוק ופיתוח הנגב והגליל):

הם ישלמו מיסים.

אנחנו משלמות מיסים ואנחנו גם גרות בצפון, אני עדיין גרה בצפון.

מיכאל מרדכי ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לחיזוק ופיתוח הנגב והגליל):

אני יודע. עכשיו, הממשלה עוד לא החליטה להגיד לתושבים לחזור הביתה. אתם לא אומרים שנכון, הפסקת האש האינסופית הזאת זו עוד לא אמירה של צה"ל והמדינה תחזרו הביתה. אבל גם כשיגידו למישהו תחזור הביתה אז אם הבית שלו לא נפגע, הוא יפתח דלת, ינקה, ייכנס. אבל בעסק זה לא עובד ככה, הלכו העובדים, הלך הידע, הלך הציוד, הלכו הלקוחות, יש פחד לבוא לצפון.

אני לא יודעת להתייחס על מה משרד הכלכלה מבצע.

מה שחשוב לי זה שיעורי הבית שניתן לך באופן ממוקד ואנחנו גם רוצים תשובות.

מיכאל מרדכי ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לחיזוק ופיתוח הנגב והגליל):

אבל אם באת לכאן היום זה לא מספיק לנו את דבר האוצר, אנחנו צריכים שתלווי אותם, שתפתחי להם דלת לרפרנט תיירות.

היא גם רפרנטית לפנים.

לא, אבל היא קשורה לתוכנית של הצפון חד משמעית.

אני קשורה לתוכנית של הצפון.

ולכן שיעורי הבית שלך יהיו באופן מאוד ממוקד. אני רוצה לדעת איך אתם עוזרים לנשים בצפון, זו האוטוריטה של הוועדה הזאת. גם לעסקים קטנים, גם לנשים שנמצאות – את שמעת את הקולות – בהרבה מאוד רבדים. אני רוצה לדעת מה קיים בתוך התוכנית הזאת. כמה תקציב יש בה?

15 מיליארד.

15 מיליארד, אני לא ביקשתי חצי, כי אנחנו מעל 50% מהאוכלוסייה. אני אומרת שתגידו לי כמה כספים מוקצים לטובת נשים עם מלאכת מחשבת, לא רק להגיד: אוקיי רק עשינו וי. אני רוצה את התשובות האלה בתוך שבועיים ימים.

ההחלטה עוד לא.

ההחלטה עוד לא סגורה ולכן אני רוצה את התשובה. לכן, גברתי היקרה, בגלל שהתוכנית לא סגורה, אדרבה, זה הזמן לעשות את זה. יש לך שבועיים ימים להעביר לנו.

אני יכולה?

כן, חברת הכנסת מטי הרכבי, וד"ר שני לא שכחתי, אני חוזרת אליך.

משפט אחד. את יושבת כאן ושומעת. מה את לוקחת מהדיון פה להביא למקום העבודה שלך עד שתיסגר ההחלטה, מה את לוקחת מפה?

לא רק אשת מקצוע, כאשה לאשה?

מה את לוקחת מפה שעכשיו תבואי ותגידי: הייתי בוועדה משותפת של ביטון ותמנו שטה ותשמעו חייבים א' ב' ג', בואו נרים את זה. מה את לוקחת כנציגת האוצר כשאת יושבת כאן ושומעת את המצוקה?

אני רוצה לציין שהמצוקה הזאת נשמעת ואנחנו מכירים אותה.

לא למדת משהו חדש כאן.

חלילה, זה לא מה שאני אומרת. אני אומרת שהקשבתי ויש פה סיפורים מאוד קשים וגם ציינתי את זה מקודם. בסופו של דבר אנחנו צריכים לעשות את העבודה המקצועית ולעמוד מאחוריה ולדעת לגבות אותה.

אז את לא לוקחת מכאן שום דבר? אני שואלת באמת מה את לוקחת?

אנחנו נותנים לה שבועיים. ואני ממליצה לך, קודם כול שיתוף ציבור זו צריכה להיות הנחת עבודה מאוד חשובה של משרדי ממשלה. יש גם את מרכז אדווה שהיא תמשיך, תכף אני אחזור לד"ר שני בר-און שהיא תפרוס, הם עשו מחקר מדהים. יש פה אחרות מארגוני הנשים שבאמת יש להן גם קווים של נשים ופניות ציבור ומה לא, והם נמצאות בשטח, ויש לך את הנשים עצמן. אתם צריכים לתת את ההיבט ואת הדגש על איך מסייעים, כמו שאמרתי, לנשים בתוך הסיטואציה הבלתי אפשרית שאנחנו יודעים שהם עוגן משמעותי למשפחה?

פנינה, אפשר שאלה?

כן, שולה.

אני אומרת שהבחורה הצעירה הזאת מהאוצר, האם יש אפשרות לצרף? לנו יש את כל הרעיונות הכי מדהימים והכי פשוטים למשרד האוצר, אל תעשו מזה סמטוחה. זה באמת הרבה יותר קל והרבה יותר פשוט אם פשוט תשאלו אותנו באמת אבל.

מיכאל מרדכי ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לחיזוק ופיתוח הנגב והגליל):

אני יכול לבקש ממך פגישה עם קבוצת הנשים הזאת, איתך ומי שאמון לפרק הסיוע לעסקים לחזור לצפון?

כי אנחנו פשוט חייבים תשובות לדעת מה אנחנו עושים ב-1 במרץ.

מיכאל מרדכי ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לחיזוק ופיתוח הנגב והגליל):

אני רוצה לבקש פגישת עבודה בתוך שבוע, שלך, של הנשים המדהימות, עם מי שצריך עוד להקשיב אצלכם במנהלה.

מטה היישום הוא שמוביל את ההחלטה.

מיכאל מרדכי ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לחיזוק ופיתוח הנגב והגליל):

את במטה.

לא, אני במשרד האוצר.

מיכאל מרדכי ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לחיזוק ופיתוח הנגב והגליל):

את הרפרנטית.

בעל המאה הוא בעל הדעה.

מיכאל מרדכי ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לחיזוק ופיתוח הנגב והגליל):

אבל את לא מאפשרת להם להוציא 15 מיליארד בלי לבדוק אותם, נכון?

אני מציינת שהעבודה צריכה להיעשות.

מיכאל מרדכי ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לחיזוק ופיתוח הנגב והגליל):

אבל מה כבר ביקשתי? פגישה. אפילו לא כסף.

היא אמרה לך תודה, הפחדת אותה.

מיכאל מרדכי ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לחיזוק ופיתוח הנגב והגליל):

תודה, אני מודה לך.

רגע, שירה, אז הפגישה עם הנשים?

יש פגישה.

אם את עדיין פה, לדעתי אולי תנצלו שאתן עדיין כאן, אחר כך תפגשו אותה.

אני ממש מתנצלת, אני צריכה ללכת לוועדה.

כן, אני יודעת. אני רוצה לחזור, ד"ר שני נעשה את זה קצר וקולע, תתני לנו את ההיבטים העיקריים.

ממש בקצרה. קודם כול התחלתי עם הנושא, אני מעדיפה ייצוג, חברת הכנסת, מאשר שיתוף. שיתוף זה משהו בדיעבד, נכין לכם תוכנית נשתף אותכם נראה מה אתם אומרים. ייצוג זה בדיוק טל ושולה שבאות ואומרות מה הן רוצות בשביל הקהילה שלהן.

אגב שיתוף ציבור אמור להיות מלכתחילה, לא בדיעבד.

את צודקת.

לצערי זה עוד לא הוטמע מספיק בגופי הממשלה ובמשרדי הממשלה.

ההצעה הראשונה שלנו מעבר לתוכנית האסטרטגית זה הנושא של ייצוג כמו שאתן עושות כרגע בוועדה. הנושא השני זה העניין של הכרה, יש צורך שהמדינה תיקח אחריות על האירוע, לא רק על הפינוי ועל ההחזרה אלא על כל מה שקורה באמצע ותכיר בזה שהנשים פשוט עברו גיהינום, התמודדו עם דברים בלתי רגילים, וההכרה הזאת צריכה להיות מלווה באיזשהו פיצוי. זה יכול להיות שווה ערך כסף, זה יכול להיות כסף, יש לזה דרכים שונות, אנחנו מציעים אחת כזאת.

הדבר הבא שאנחנו חושבות שהוא הכרחי זה מסלולי שיקום או התאוששות גמישים, כלומר שלנשים ולגברים שפונו לאורך זמן תהיה בחירה וכאן דיברו בעיקר בעלות עסקים קטנים אבל יש הרבה מאוד נשים שכירות או שהתפטרו מעבודתן כי היו צריכות לטפל בבני הבית או שפוטרו או שפשוט התרחקו ממקום עבודתן וכרגע נמצאות בלי עבודה

ומה רשת הביטחון שהמדינה מעניקה ככל שאתן חקרתן?

יש בהחלט מענקים שניתנים כחלופה לעבודה אבל זה לא שיקום. שיקום זה לבנות להם מסלולים כמו שדיברה שולה כך שהם יוכלו לבנות את עצמן מחדש בין אם בעבודה הקודמת ובין אם בעבודה חדשה ובשביל זה צריך הכשרה מקצועית וצריך מסלולי למידה וצריך גם עזרה לעסקים קטנים אבל זה באמת רק חלק קטן מתוך הסיפור.

אני אמשיך הלאה, עוד שני דברים לסיום. אחד זה הנושא של כתובת אחודה, אנחנו רואים לאורך כל תקופת הפינוי שעבור כל דבר בעבור כל אחד מבני הבית, מחתול ועד סבתא, צריך לטפל בנפרד מול גוף אחר וזה פשוט הופך את החיים היומיומיים של הנשים המפונות לבלתי אפשריים, הן פשוט עסוקות בזה כל הזמן, למצוא כיתה לילד, למצוא מוסד לסבא, למצוא קלנועית, לדאוג לאוכל.

התמודדויות בלתי נגמרות. תודה רבה ד"ר שני.

עוד מילה אחת לגבי הפיקוח מהמיפוי המתמשך, דבר שבלעדיו לא ניתן לבנות תוכנית ולא ניתן לעקוב אחרי ביצועה, כולל במבט מגדרי.

תודה. לפני שאני פונה למשרדים, נעמ"ת בבקשה מהעבודה שלכן עם הנשים ומי שנמצאות בשטח.

אני אגיד שני דברים קצרים, אחד אני רוצה להדהד ולחזור על מה שנאמר פה. נשים צריכות להיות סביב שולחן מקבלי ההחלטות, זה ככה מתחיל. אנחנו מכירות את זה מהקורונה איך קיבלו החלטות על פתיחת וסגירת מעונות שלא היו להן שום קשר למציאות. אז הקולות האלה צריכים להישמע והם צריכים לבוא לידי ביטוי, מעבר לעובדה שאנחנו 51% צריך את הדבר הזה שם.

אני רוצה גם להגיד משהו כללי בנוסף, אנחנו מדברים כל הזמן על הוצאה והאוצר אומר והשמיכה קצרה וזה, בסוף זאת השקעה כי בסוף העלות של אי טיפול במשפחות האלה בכל המקומות האלה תעלה למדינת ישראל הרבה יותר, אז ככה צריך לראות את זה.

ברור שאני יכולה להציע כמה מקומות איך אפשר לחסוך בממשלה ויהיה התקציב, אבל תמיד צריך לזכור שעל כל שקל שמוציאים, למשל על פעוטות במעונות חוסכים שבעה בעתיד, וככה צריך לראות את זה.

תודה.

מיכאל מרדכי ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לחיזוק ופיתוח הנגב והגליל):

יפה.

נחמה ברוכין, מנהלת תחום תעסוקה איכותית, מנהל תעסוקת אוכלוסיות, משרד העבודה.

שלום, תודה רבה שהזמנתם אותי, מרתק להקשיב לנשים כאן. אני אספר בקצרה שבמנהל תעסוקת אוכלוסיות המומחיות היא שילוב אוכלוסיות בשוק העבודה, מגוון של תוכניות ממשלתיות, ובשנים האחרונות גם כניסה של חשיבה מגדרית וגם תוכניות בפוקוס מגדרי, מגוון של תוכניות שפועלות בכל הארץ.

אני אחראית על מרכזי הזדמנות, הכוון תעסוקתי בשיתוף עם רשויות מקומיות. בצפון יש לנו שלושה מרכזים בחיפה, טבריה ועפולה. אנחנו בשיח כרגע עם כל תוכנית מנהלת תנופה ועל האם ואיך לתת מענים נוספים ברשויות נוספות בדרום, בשדרות, אשדוד, באר שבע וכו', יש 16 מרכזים כאלו בשותפות בין-משרדית.

למה אין בקרית שמונה?

אחד הדברים שאנחנו רוצים לעשות זה להקים בקרית שמונה.

מיכאל מרדכי ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לחיזוק ופיתוח הנגב והגליל):

בנהריה.

כמה מרכזים יש בצפון?

כשהתושבים יחזרו מטבריה לקריית שמונה.

חיפה, טבריה?

ועפולה.

הם לא במקום שהכול רועש, גועש.

זה איפה שהמפונים נמצאים כרגע, פנינה. אנחנו נמצאים קרוב לעפולה וטבריה, חלקנו.

יש 16 מרכזים היום. הפעם האחרונה שהקימו מרכזים היה ב-2022, אנחנו נערכים לקול קורא לשנת 2026 להקמה של מרכזים נוספים.

רגע, 2026, שמעתי נכון? או 2025?

אנחנו עכשיו פועלים להוציא, לפרסם, קול קורא לרשויות המקומיות לשנת 2026, אנחנו ממשיכים עם ה-16 הקיימות.

למי מחכים? האנשים האלה יקרסו כלכלית עד שאתם תפתחו. מה אתם עושים בינתיים? עזבי מרכזים.

אני אגיד מה בינתיים, בינתיים מרכזי הזדמנות פועלים כרשת בתקופת הפינוי.

מיכאל מרדכי ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לחיזוק ופיתוח הנגב והגליל):

סליחה שאני מפריע; זו סקירה ואת תמשיכי אותה. כל משרד אומר: עשיתי, עשיתי, עשיתי, יש שיר כזה: בניתי, בניתי. כל משרד בא עם הנאום שלו, אבל שמעתם משהו פה, שמעתם נשים. יותר מעניין אותי שתגידי: אני מצאתי פה כיוון ליוזמה, לשותפות, לרעיון.

יותר מזה, אני מושיטה יד לנשים ומציעה להן לקבל את המענה במרכזי הזדמנות.

מה את מציעה?

בתקופת הפינוי הסטנו את הצוותים שלנו להגיע למלונות. עפולה הגיעו לטבריה, בזמנו עוד לא פתחנו את טבריה, ואנחנו ממשיכים לתת מענה למפונים ולמפונות. יש 15,000 תושבים שקיבלו מענה ב-2024, מתוכן 60% נשים. לא כולן מפונים ומפונות אבל בהחלט מאמצים ייעודים, מיזמים כמו שהזכרת, שיתוף פעולה עם האקו סיסטם גם של העמותות. ומה אנחנו בעצם מציעים? סל שירותים רחב. הזכירו מקודם מנעד של התרחקות משוק העבודה, אז גם בתוך מרכזי ההזדמנות יש מנעד של צוותים. בגלל שזה שותפות בין משרדים אז יש גם ידע והיכרות עם אוכלוסיות גיוון וגם פרופסיות של אוכלוסיות רווחה.

זה הגיע אליכן, נשים יקרות?

אני פגשתי את זה בנתניה. אני התפניתי לנתניה תקופה. מדהים, אבל כואב שאין לי דבר כזה באזור שלי. כואב שלכל החברות שלי שלא התפנו בגליל המערבי. חברות שלי שלא העזו להתפנות, שלא יכלו להרשות לעצמן.

אנחנו פריפריה גם לפני ה-7 באוקטובר.

16,000 רק בצפון?

15,000.

15,000 בכל הארץ קיבלו מענה.

בכל הארץ? לחתוך עכשיו, נעשה שליש. אז מה עשינו עם 5,000?

הסדנאות לא יכולות לנדוד אלינו? לא המרכזים, הסדנאות.

חד משמעית כן, זה קורה. המרכז גם בטבריה וגם בעפולה נתנו שירותים בכל האזור. אנחנו פועלים גם עם האשכולות כדי להגיע גם לרשויות היותר מרוחקות.

אני רוצה לדעת, אם אתם מתכננים את ההקמה, איפה התכנון להקים מרכזים כאלה?

מיכאל מרדכי ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לחיזוק ופיתוח הנגב והגליל):

לאן אתם מתכוונים להתרחב?

איפה התכנון בהקמה?

אנחנו כבר ב-2025, אנחנו יצאנו למכרז.

איפה?

תקציבי הצפון לשים תקציב ייעודי להקמה של מרכז הזדמנות בקרית שמונה ועוד מרכז נוסף באזור, אנחנו בשיח מתקדם, אנחנו פשוט מחכים.

אנחנו מעלה יוסף.

אני אגיד רק מילה, לא אמרתי מספיק. המרכזים פועלים גם בצורה עירונית וגם בצורה אזורית. זאת אומרת שהם נותנים מענה גם לתושבי האזור וזה חלק ממודל העבודה ואנחנו מודדים את זה ובודקים את זה.

מה התוצאות בעצם?

אז אמרתי שיש סל שירותים מאוד רחב, בין אם זה סדנה תעסוקתית, הכשרה מקצועית.

כמה מתוכם הושמו? כמה מתוכם הצלחתם לעזור להם לחזור למעגל העבודה?

אנחנו מודדים יעד השמה של 50% מהמשתתפים בכל שנה. חלק מהמרכזים עוברים את זה, אנחנו בכל פעם עסוקים באיך לטייב את זה. יש לנו בכל מרכז אנשי מעסיקים, מרכזי הכשרות - - -

אז לצורך העניין אם לקחתי מתוך ה-15,000 בכל הארץ, 5,000 נגיד אם פרגנו בצפון, אז מתוכם רק 2,500 בתוך כל עשרות האלפים?

אני מסתכלת על כל הארץ ביעדי ההשמה.

לא, לא, אז אני עוזרת לך, חתכתי בשליש, הלכתי לצפון, נגיד 5,000 מתוך זה 2,500 הצלחתם לעזור להם במה? בהשמה? לא.

השמה או סיום של הכשרה מקצועית.

אז זה לא אומר לי כלום. כמה ההשמה?

היעד הוא 50%.

בהשמה או בהכשרה מקצועית?

לא היעד, כמה בפועל?

אז עוברים את היעד בפועל. היעד שאנחנו מודדים את המרכזים לראות אם יש אפקטיביות והצלחה זה 50% יעד השמה מהמשתתפים הפעילים. מה זה משתתף פעיל? לא מי שדפק לי בדלת והלך, אלא מישהו שקיבל ממני איזשהו - - -

אז חתכת את ה-2,500 בעוד איזה 40% ובתוך זה תחתכי עוד קצת, 500 נשים אולי. אולי. זה אם פרגנו. עכשיו, אני שואלת מעבר לפתיחת מרכז צריך פה תוכנית לאומית עם מעוף שמגבשת את כל העמותות, את כל הכוחות שנמצאים והשחקנים שנמצאים במגרש כדי שתוכלו לסייע להם. אני הייתי רוצה שתבואו באמת ולהגיד לי: זו התוכנית שלנו, אנחנו הולכים עם באגר, לא לדבר איתי על שנת 2026.

מיכאל מרדכי ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לחיזוק ופיתוח הנגב והגליל):

אבל אין לה כלים ל-2025.

על 2026 היא דיברה איתנו.

מיכאל מרדכי ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לחיזוק ופיתוח הנגב והגליל):

את יכולה לעזור להם ב-2025?

היום כבר ב-2024 וב-2023 עזרנו ואנחנו ממשיכים לעזור ואני אומרת לכם מעל הבמה הזאת שכל מי שתרצה תקבל מאיתנו מענה.

מיכאל מרדכי ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לחיזוק ופיתוח הנגב והגליל):

אני לא מטיל ספק שאתם עושים עבודה ויש לכם גם הצלחות, אבל זה גם לא יכול להיות משפט כזה חולף, גם 2023 גם 2024 גם 2025, זה לא הכול אותו דבר.

ברבעון אחרון של 2023 כל - - - שלי היו במלונות.

מיכאל מרדכי ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לחיזוק ופיתוח הנגב והגליל):

תני לי להשלים לפחות. הייתה פה מלחמה, מה קשור 2023 עכשיו? מה התשובה של 2023?

בהתאם לצורך.

מיכאל מרדכי ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לחיזוק ופיתוח הנגב והגליל):

אני שואל אותך, כמי שאמונה על אוכלוסיות מיוחדות בתעסוקה להשקיע בנשים ב-2025 בצפון, משהו חדש למענן, יש לך גמישות? יש לך כסף? ל-2025, למחר, לעשות איתן משהו?

אני מקבלת החלטות של מדיניות בהתאם למה שמורים לי.

מיכאל מרדכי ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לחיזוק ופיתוח הנגב והגליל):

תגידי את האמת, לא מילים. יש לך כסף?

מה המדיניות? מה הורו לך? הורו לך לעזור לנשים האלה?

מיכאל מרדכי ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לחיזוק ופיתוח הנגב והגליל):

יש לך כסף או אין לך כסף ל-2025? למה את מוכרת לי מילים? אני שואל שאלה פשוטה. יש לך כסף או אין לך כסף גמיש ב-2025 למען הנשים הללו? תביאי תשובה אמיתית, לא מילים.

יש לי תקציב גמיש, זה עניין של החלטה ומדיניות. אני אגיד שתמיד אפשר יותר ואין מספיק תקציב.

מה התקציב הגמיש?

זה תלוי במרכז, זה תלוי בגודל של המרכז.

סך התקציב הגמיש?

ב-2024 היה לי מיליון שקלים, אני מניחה שמדברים על אותו דבר גם ב-2025.

אתה מבין?

פנינה, מה הבעיה לעשות מרכז על גלגלים שיעשה סדנאות בכל הארץ?

מיכאל מרדכי ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לחיזוק ופיתוח הנגב והגליל):

אני גם לא בטוח שחייבים לחזור לאותן פתרונות, אולי משיחה איתכם יבואו רעיונות חדשים. לא הכול זה עוד מרכז ותבוא להדרכה ותבוא להכשרה.

רציתי לומר גם שיש 500,000 שקלים לשוברים, למפונות. גם זה כלי שאנחנו מנגישים אותו.

איפה הוא נמצא? אנחנו לא מכירים את זה.

במרכזי הזדמנות אפשר לבוא ולקבל להכשרות רלוונטיות.

אבל מרכזי ההזדמנות לא נמצאים באזורים שלנו.

מיכאל מרדכי ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לחיזוק ופיתוח הנגב והגליל):

אבל הם לא בעכו ולא בנהריה ולא במעלות. אלה הכי מסכנים והם הכי פחות.

תקשיבי, 500 איש שאמרת שטיפלתם בהם בסדנאות ששרונה עשתה השנה, אני חושבת שכמעט 5,000 נשים עברו אצלנו וקיבלו ערך. אצלי זה היה שמונה מפגשים של שלושה חודשים, קורסים מאוד משמעותיים, 2,500 לפחות.

וכל אחת מהנשים שיושבת פה, כולל שולה, ומירב שעוד לא דיברה, עברו דרכן המון נשים בצפון שכולן מפונות וכולן זקוקות.

ולא מכירות את השוברים, למשל.

מיכאל מרדכי ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לחיזוק ופיתוח הנגב והגליל):

אבל את יודעת, אולי זאת עוד פגישת עבודה. עם המיליון שקלים האלה? אלה הכי מגיע להם. תעשי משהו חדשני איתם, פיילוט.

אנחנו נשמח לפגישה.

תמיד הדלת פתוחה, תמיד אפשר לחשוב יותר.

מיכאל מרדכי ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לחיזוק ופיתוח הנגב והגליל):

והמיליון שקלים שלך יהפוך לשלושה מיליון עם העמותות.

רציתי לומר שזה לא רק מרכזי הזדמנות, אני מנהלת את מרכזי הזדמנות אבל יש עוד תוכניות נוספות, שחר נשי, אני בטוחה ששמעתם.

אז למה שלחו מישהו שמתכלל את כל העבודה של משרד העבודה? אני רוצה לעבור רגע למשרד החינוך, למפקח, חיים גבאי.

מיכאל מרדכי ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לחיזוק ופיתוח הנגב והגליל):

לפני שעוברים אני חושב שסיכמנו על פגישת עבודה עם הנשים לבחון פיילוט יוזמה ברחוק, צמודי גדר, תעשי יוזמה לצמודי גדר, הם הכי נפגעו.

לא רק צמודי גדר נפגעו בגליל העליון, גם השמיניה.

מיכאל מרדכי ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לחיזוק ופיתוח הנגב והגליל):

הכי נפגע.

לא.

מיכאל מרדכי ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לחיזוק ופיתוח הנגב והגליל):

את יכולה להגיד לא, ואני עובד למען השמיניה. צמודי גדר הכי נפגעו. את לא תתקני אותי. גברתי, אני בבג"ץ של השמיניה ואני נלחם על השמיניה, לא יעזור לך. מי שבשתולה הוא צריך יותר, מי שבאדמית צריך יותר. מי שהגדר שלו זה הגבול, צריך יותר. את עושה טעות שאת מנגידה את עצמך איתם.

אני מייצגת גם את הגדר וגם את צמודי הגדר וגם את השמיניה.

מיכאל מרדכי ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לחיזוק ופיתוח הנגב והגליל):

מגיע לכם המון, אבל אל תתקני שצמודי הגדר מגיע להם יותר. הגבול זה הבית שלהם.

אני אתן לכם דוגמה קטנה כדי שתבינו למה מיכאל מתכוון. הבית שלי פגוע מאוד, העסק, כל חדר האירוח פגוע מאוד. אני רק עכשיו גמרתי את העניין עם מס רכוש שזה לא פשוט בגילי, עכשיו אני צריכה להביא את כל בעלי המקצוע, אף אחד לא רוצה לעלות לשתולה. למה אין תקציב לדבר הזה? בבקשה, בואו תתקנו לי את הבית ותעזרו לי להקים אותו מחדש יותר מהר. לזה אני מתכוונת, אני לא רוצה כסף, בואו תתקנו. אל תביאו לי את מס רכוש שיעשה לי חשבון לחלון אחד לדלת אחת, זה מה שאני אומרת. אני הגדר, אני לא נמצאת בשלומי.

מישהו הזמין את שולה לשמוע אותכם בתוכנית הלאומית לשיקום הצפון?

אף פעם אף אחד.

שום דבר, גם לא באשכול, לא שמענו שום דבר.

אנחנו היינו צריכים פה אולי את משרד ראש הממשלה, ואני אפנה גם לשר אלקין ואנחנו נבקש ממנו שהקולות האלו יישמעו, ואנחנו נבקש ממנו שהקולות של הנשים המדהימות האלה יישמעו, כי זה פשוט נראה לי פער אדיר.

מיכאל מרדכי ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לחיזוק ופיתוח הנגב והגליל):

גם אלקין צריך פגישה.

בוודאי, אנחנו נבקש את זה וזה יקרה. שיתחילו לשמוע את האנשים, ועל איזה דברים? על החיים עצמם. אני אומרת לכם, משרד שלא יודע להתעדכן –, גם משרדי ממשלה צריכים להבין שהלקוח זה האזרחים, אבל יש איזושהי התנהלות של משרדי ממשלה שמנותקים, רצים עם איזו תוכנית, התקציב בכלל מביש, ואני אומרת לכם שהדבר הזה חייב להיפסק.

כל אזרח ואזרחית שמשלמים מיסים רוצים לדעת שחמישה מיליארד השקלים האלה הולכים למקום הנכון וזה תקציב יפה, אם יצטרכו ישימו עוד, אבל התקציב צריך ללכת למקומות הנכונים. זה נראה כאילו ברברת אחת שלמה, אף אחד פה לא עם מעוף אמיתי.

אנחנו הינו שקופים גם לפני, אנחנו עכשיו עוד יותר.

גברת אמונה, תציגי את עצמך, תהילה חקק. חיים אנחנו איתך, היא פשוט ביקשה שתשמע אותה לפני. קצר וקולע. אנחנו תכף צריכים לסגור את הדיון.

שמי תהילה חקק, אני מקרית שמונה. אני אמא לשמונה ילדים, נשואה ליניב. אנחנו מפונים מהבית עוד מעט שנה וחמישה חודשים. שמעתי את כל הסיפורים וזה פשוט בכל פעם מחדש מדהים אותי כמה הכול אותו דבר והכול דומה.

אז את על שני כובעים, אני מבינה, את גם מפונה וגם מאמונה?

אני מנהלת של תנועת אמונה בסניף קריית שמונה.

אמונה יש להם גני ילדים ותנועה לאישה הדתית לאומית.

אני עובדת עבודה קהילתית, אני לא קשורה לגנים, ואני רוצה להגיד מילה על העניין הקהילתי, דיברו פה על עסקים ואני רוצה להגיד מילה.

אז למה רצית לדבר לפני חיים?

כי אני רוצה שחיים ישמע אותי. אני רוצה להגיד מילה על העניין הקהילתי, אנחנו נשות הצפון, הנשים המפונות, קולנו, בעיניי, לא מספיק נשמע. יכול להיות שבצדק כי יש לנו באמת צרות מאוד בוערות במדינה שלנו, אבל קולן של נשות הצפון לא מספיק נשמע. נשים שמחזיקות בית, ילדים, ברוב המקרים הן איבדו עבודה או איבדו את מקור התעסוקה של בן הזוג שלהן.

אני יכולה לספר לכם על עצמי, הבעל שלי עובד בצפת, עובד הוראה, שנה שלמה הוא נסע הוא היה כמו במילואים. אני עם שמונה ילדים בחדר אחד בחרנו לא ללכת לבית מלון, וכל הקשיים האלה הם קשיים שמתמודדות איתן כל המשפחות. אנחנו עכשיו עומדים לפני חזרה לעיר סוף סוף בשעה טובה, אנחנו משתוקקים לחזור הביתה אבל אנחנו מחכים לתשובות.

של מי? של מערכת החינוך קיבלתם?

אני אסביר, בקרית שמונה יש כאוס מטורף בכל מה שקשור לחזרה לשגרה מבחינת המערכת החינוכית, וזה ביצה ותרנגולת. יש לי שמונה ילדים שיש לי אחריות עליהם, אני לא אטלטל אותם חודשיים וחצי לפני סוף שנה, שבתוך זה יש את חופשת פסח, יש לי ילדים שצריכים לגשת לבגרויות ואין לנו תשובות על המענה החינוכי שהעיר יכולה לתת לנו. יש בתי ספר שנפגעו פיזית.

מישהו יצר איתכם קשר ממערכת החינוך?

אני יכולה להגיד לכם בתור אחת שמנהלת את הקהילה שלנו בקרית שמונה, אני מעורה מאוד בקבוצות, הרוחות מאוד סוערות. מצד אחד יש לנו הערכה גדולה מאוד למדינה שלא זרקה אותנו כמו תוכניות המגירה למתנ"סים ואולמות ספורט אלא נתנה לנו את הכבוד שלנו להתפנות בצורה מסודרת ויש לנו באמת הערכה מאוד גדולה למדינה. מצד שני, הכאוס הזה של שנה וחמישה חודשים זה לא שיום אחד מדליקים את האור וחוזרים הביתה, זה לא עובד ככה.

אבל יש להם מספיק זמן, היה מספיק זמן, אני אומרת לך שאם היינו חושבים שזה מעכשיו לעכשיו אז היינו דנים לכף זכות אבל היה מספיק זמן לכל המערכות האלה להכין את עצמן.

פנינה, אצלנו יש בחירות בעוד שלושה שבועות, שבוע לפני שאמורים לחזור לעיר. איך עיר אמורה להתעסק עם מערכת בחירות לראש העיר, סוערת, יצרית, אחרי שנה כל-כך מטורפת, ובמקביל להיערך בצורה מסודרת למוסדות חינוך, למוסדות רפואה, לכל השירותים שצריך לתת לאזרח?

שמונה ילדים נכון? ברוך השם.

יש לי שמונה ילדים, נכון.

הם לא מייצרים לך את הוודאות, מי שאמור לייצר.

באמת אני חושבת שהקושי הכי גדול זה חוסר הוודאות. אני מרגישה בתור אמא שקצת נזרקנו בחזרה לאי וודאות של הימים הראשונים, של השבועות הראשונים, שאתה לא מאמין שאתה עדיין פה, שאתה לא יודע מה יהיה מחר, שאתה חושב שבחנוכה תחזור, שבפורים תחזור, שבפסח תחזור. אתה לא מאמין שהגיע הקיץ ואתה עדיין פה. אנחנו היום במצב שאין לנו שום ודאות מה הולך לקרות.

נמצא איתנו חיים גבאי, מפקח חינוך ממ"ד מחוז צפון.

נכון. צוהריים טובים מיכאל ופנינה. גברת חקק, את אשתו של יניב חקק, אני מניח, הוא מורה אצלנו בעמית צפת, נכון?

נכון.

קודם כול אני רוצה לומר שבעוד רגע אני אתן את הסקירה הכללית.

מה רלוונטי זה שבעלה מורה? שהיא לא תיכנס לחשש. תדעי לך, אני רק רוצה לומר, תגידי מה שאת חושבת גם אם הוא מורה.

לא, פנינה, אני לא הבעתי שום אמירה נגדית, אני רק אמרתי שאני מכיר ואני מוקיר, זה מה שאמרתי. אז לגופו של עניין, קודם כול אני רוצה לדבר על היערכויות, את קודם כול מוזמנת ונשיב לך, נבדוק כל ילד איפה הוא לומד כיוון שיש היערכות מאוד מסודרת לגבי כל מה שקשור לשיבה הביתה, גם בתחומים הפיזיים, גם לבתי ספר עוזיאל, גם לאולפנית, גם לישיבתית, יש היום פתרונות מאוד מסודרים בכל מה שקשור לסיכום הפיזי.

ועדיין לא הגיע לציבור.

גם הסעות ליישובי צמוד גדר?

שניה, אני אשיב. קודם כול הבנתי, אנחנו ננגיש את זה בצורה מסודרת, שמעתי, ניקח את זה הלאה וננגיש את כל מה שנעשה.

חיים היקר, יש איזה אתר או אפליקציה שהם יכולים לראות מי חוזר?

כן, לא רק זה. הקמנו במחוז בראשותה של אורנה, יש טלפון שפורסם גם לרשויות, לכולם, ואם זה לא הגיע אז אנחנו כמובן נחדש את זה שוב.

מה פורסם?

פורסם טלפון שאפשר לפנות אליו לכל שאלה כזאת או אחרת.

אני רוצה להגיד לך משהו, יקירי, זה לא מספיק טוב טלפון, צריך אתר גם.

אם תתני לי להשיב, אני אענה. כיוון שעשינו תוכנית מאוד משמעותית לגבי השיבה הביתה, יש ממש כל גורם גם בפיזי, גם במנטלי רגשי, גם בכלים הפדגוגיים, גם בתחום של האיתור איזה הורים רוצים לחזור דרך בתי הספר, מנהלים כתבו לנו בצורה מסודרת איזה הורים חוזרים ואיזה הורים לא חוזרים. כל סוגיית הבגרויות.

רגע, אני מצטערת שאני עוצרת אותך, חיים, אתה קפצת. אני רוצה לדעת, הורה כמו תהילה, אמא שלא מבינה מי מה מו מי נגד מי. איך אתם מפרסמים, מנגישים, חוץ מטלפון אחד?

קודם כול באתרים, גם במחוז, גם דרך המנהלים, היו פה כמה כנסי מנהלים, גם מנהלי אגפי חינוך, גם ראשי הרשויות ואם עדיין לא הגיע ולא נאמרו הדברים אז היא מוזמנת כמובן ואני אתן לה את כל התשובות.

הדבר השני, מנהל בית ספר לכל בית ספר יש את הקשר עם כל ההורים, המנהלים פה עברו תדרוך מאוד מסודר, גם בחמ"ד, גם בממלכתי בקרית שמונה, כך שהם בעצם יודעים את כל התהליכים, הם הציפו את כל הקשיים ואת כל החוסרים ואנחנו ממש עוברים דבר-דבר בתוך התהליך הזה כיוון שאנחנו נערכים שב-1 במרץ ככל שאפשר – כמובן שזה יהיה בגלים – אנחנו נותנים את המענים עם שמירה גם על הרציפות גם בתחום הרגשי, גם בתחום הפדגוגי, וכמובן גם בתחום הניהולי.

קודם כול אני שומע את מה שהיא אמרה ואנחנו נחדש ונייצר חיבור נוסף כדי שכולם ידעו אל מול המנהלים ואל מול כל הקהילות כי יש לנו מנהלי קהילות, אגב, גם בכל מרכזי היחד בכל מקום יש לנו גורם של המחוז שהוא אמור להעביר את כל האינפורמציה הזאת, ואם עדיין לא הגיעה, אז אנחנו נחדד אותה ונחדש אותה.

אני אומרת לקחת את תהילה כ-study case, להבין מהילדים שלה ומהדברים שהיא אומרת מה לא עובד ולהשתפר ולשפר.

אני יכולה להגיד לך, חיים, זה לא שאני לא יודעת, זה לא שאין לי תשובות לילדים שלי. אני יכולה להגיד לך שלי, באופן אישי, יש התלבטות כמו משפחות רבות מאוד בקרית שמונה מה אני עושה? יש לי ילדים שצריכים לגמור בגרות ואני רוצה שהם יסיימו אותה בבית ספר שהם נמצאים בו עכשיו. יש לי ילדה שמסיימת ח' והכיתה שלה כבר חצי שנה עובדת על מסיבת סיום, אני לא בטוחה שאני רוצה לתלוש אותה לפני סוף שנה. מצד שני, יש משפחות שרוצות לחזור לעיר.

תהילה, רגע בואי נחלק. המערכת נערכת לשיבה הביתה לאפשר את החזרה של כל ההורים עם הילדים שלהם.

מיכאל מרדכי ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לחיזוק ופיתוח הנגב והגליל):

מתי? מה תאריך החזרה שאתם קבעתם?

מבחינתנו אנחנו נערכים ל-1 במרץ, זו הייתה ההנחיה. אנחנו נערכים גם למרחבים הפיזיים בכל מקום ומקום, גם נערכים בתחומים הניהוליים.

מיכאל מרדכי ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לחיזוק ופיתוח הנגב והגליל):

צה"ל והממשלה הודיעו? הקבינט?

אף אחד לא הודיע כלום.

הם נערכים.

אנחנו נערכים בתוכנית סדורה שנקראת השיבה הביתה שאומרת לכל מנהל בית ספר, גם בדקנו איזה מורים חוזרים ואיזה מורים לא חוזרים מבחינת התארים, גם בדקנו את המרחבים הפיזיים, גם בתחומים הפדגוגיים, גם קולות קוראים בתחום של כל מה שקשור למרחב המנטלי ולהקים חדרי חוסן בתוך בתי הספר כי אנחנו מבינים שהאירוע רק מתחיל. בסוף אנחנו יכולים רק לשכנע, כל הורה שיגיד שהוא לא יכול לנתק את הילדים שלו כרגע, מול הדבר הזה בסוף ברצונו. אבל אנחנו נערכים לשיבה הביתה בצורה הטובה ביותר.

ל-1 במרץ אתם נערכים?

זו כרגע ההיערכות, כרגע אין החלטת ממשלה, אבל אנחנו נערכים בכל המרץ גם בקרית שמונה, גם בשלומי, גם מטה אשר, כל בתי הספר.

תגיד, הרי יש את כל האפליקציות, משוב להורים ואחרים. אתם משתמשים בזה כדי שיהיו שם הודעות להורים, מסודר, שהם ייכנסו לאפליקציות הכי נגישות האלה להורים?

כמו שאמרת עכשיו, יש לנו דוברות מאוד מסודרת.

אני שאלתי ומה אתה עונה לי, חיים? אני שאלתי שאלה פשוטה, כל הורה היום במדינת ישראל למעט ההורים העולים החדשים – וגם צריך הנגשה להורים עם מוגבלות נגיד שלא רואים – אבל חוץ מזה בכלל כולם יודעים לגשת לאפליקציה, שם אתה צריך לקחת.

הפניה למשוב עובד.

לא, אל תגיד לי עובד כי אם אני אתן למישהו להיכנס לא בטוח שיש שם את ההודעות. אני רוצה guideline לכל הורה, הרי אתם יודעים לעשות את זה שם. זה צריך להיות בזה וזה צריך להיות בלינק לאתר במשרד החינוך ולא רק באותו טלפון שרץ או בכל מיני כנסים של המנהלים. לא. אתם צריכים לעבוד על תוכנית הנגשה להורים, שהיא תהיה ברורה. יתרה מזה, אני הייתי פותחת במקומכם באתר לעולים – כי יש חברה כזאת שעושים שיתופים, תובנות היה בזמנו – שאתם יכולים לקבל אונליין הודעות והם מנטרים לכם איפה הבעיות העיקריות של ציבור ההורים.

אני רק אגיד שיש פער מאוד גדול בין מה שחיים מציג פה לבין המסרים שאנחנו מקבלים מקברניטי העיר, מראש העיר מהסגן שלו, שכולם עסוקים עכשיו עם הבחירות.

אני מבינה, תאמיני לי, קולטת מהר. חיים, מה הבעיה? לפעמים המטה עובד מאוד קשה, נותן הנחיות, עושה סדנאות, מכנס מורים, מנהלים, וזה לא יורד לקצה, והקצה זה ההורה והאמא. ואני אומרת, אתם חייבים לעבוד על הנגשה, על הבהרת המסרים על כל עיר ופר בית ספר, פר כיתה, אתם חייבים לפתוח את זה.

קודם כול אני רוצה לומר שלקחתי את מה שנאמר פה ואנחנו נחדד את זה. שנית, אני רוצה לומר שבהנחת העבודה עבדנו מול המנהלים, מול הרשויות, ואנחנו נבדוק את זה בצורה הכי מדויקת שיכולה להיות בכדי שזה יגיע, אבל אל מול ההחלטה מה האמא תעשה במקום של היכולת לעבור במרץ אם וכאשר, זו בסוף תהיה ההחלטה של ההורים.

תודה רבה, אני רוצה לעבור למשרד הרווחה לפני שאנחנו סוגרים. תודה חיים, בהצלחה. רבקה?

שלום, אני רבקה, אני מנהלת נפת עכו, משרד הרווחה. אני שמעתי את הנשים המקסימות, סיפורים מאוד קשים אבל מאוד מרגש להקשיב לאומץ ולכוח הנשי. מבחינתנו כמשרד הרווחה אני חייבת להגיד שבתקופה של הפינוי שהיו האוכלוסיות במלונות, אנחנו היינו שם, ניסינו לסייע לילדים, לבני נוער.

אבל אנחנו לא היינו במלונות, אנחנו בפינוי עצמי ולא היינו במלונות ואותנו שכחתם.

שניה, אני ממשיכה, אתם עוצרים אותי עוד לפני.

אני רק אגיד שהשיח הזה כאילו היינו, המלחמה עדיין קיימת, אנחנו עדיין מפונים.

רגע, לא המשכתי.

לא רק את, זה כל הדוברים פה, זה מקפיץ אותי.

אני אמשיך, עכשיו לקראת החזרה הביתה אנחנו ממש מתכוננים ביחד עם היישובים כדי להחזיר את כל שירותי הרווחה, מה שבעצם הופסק ועבר למלונות, להחזיר את זה לרשויות, להתחיל לפתוח את כל מסגרות הרווחה לטיפול בילדים, לטיפול במשפחות, לטיפול באזרחים ותיקים ולכל האוכלוסיות ברווחה. אני חושבת שמה שקשור יותר לסוגיות שאתן העליתן.

הרווחה היום מטפלת רק במי שיש לו תיק ברווחה? או שאתם הבנתם שאתם לטפל?

אני חייבת להגיד פשוט מאוד שבעקבות המלחמה יש הרבה אנשים שהתווספו לטיפול של הרווחה – זה המעגל השלישי – ולא היו צריכים לפתוח תיקים, אבל זה מצב שאנחנו צריכים פשוט מאוד לבדוק אותו איך אנחנו יכולים להמשיך איכשהו לטפל באנשים שאין להם תיק. אבל בינתיים אנחנו מדברים על החזרה הביתה. בחזרה הביתה אני דיברתי על השירותים, אבל מעבר לזה אנחנו מפתחים גם שירותים נוספים בהתאם לצורך שעלה, וזה על בסיס התקציב.

לפני כן, סליחה. חוץ מהתיקים שהיו קיימים לפני המלחמה, כמה פנו לרווחה?

זה תלוי. במטה אשר אנחנו מדברים על לפחות 600 תיקים חדשים מאז תחילת המלחמה עד היום, 600 תיקים זה לא סתם, זה המון מעמסה. לגבי מעלה יוסף, לגבי שלומי לא הצלחנו פשוט מאוד אני מדברת על היישובים שנמצאים בטיפול שלי, כמובן שיש עוד חמישה יישובים מפונים בנפה אחרת.

הרוב פונים על מה? על רווחה כלכלית או רווחה אחרת?

גם סיוע כלכלי, לא רק. היו גם התערבויות בחוק נוער, היו גם בעיות בתוך משפחות שהתפרקו, כל הסיפור של הטיפול המשפחתי, טיפול באלימות. אפילו משפחות רגילות שלא היו מוכרות ברווחה נקלעו למשברים כאלה ואחרים אז היו גם מקרים של גירושים שהיו צריכים להתערב וגם סדרי דין. המון בעיות שממש נוצרו על רקע המשבר הזה של המעבר למלונות והקושי.

הייתם שם כל הזמן במלונות, גורמי הרווחה, אני יודעת.

נכון. עכשיו אני רוצה להמשיך על העניין של ההתכווננות לחזרה של התושבים הביתה, על בסיס התקציב זה אצל השר אלקין התקציב המובטח, בנינו תוכניות, הרחבנו הרבה תוכניות גם. מה שקשור למה שעלו הנשים המקסימות כל הסיפור הזה של העסקים, אנחנו בעבודה הקהילתית מנסים הרבה לעבוד על העניין הזה של חיזוק החוסן הקהילתי ויש פלטפורמות שבחרו בהן הרשויות.

סליחה שאני קוטעת אותך, איך אתם נכנסים לתוכנית הלאומית של ה-15 מיליארד?

יש לנו תקציבים שמובטחים לכל רשות ואנחנו מנסים איכשהו לפתח תוכניות בהתאם לתקציב שמוקצה לכל רשות.

ואין תוכנית גג לצפון?

לא תוכנית גג, אנחנו מדברים ספציפית לכל יישוב ויישוב בהתאם לצרכים של היישובים. יש משהו בכלל כללי שאנחנו מפתחים שירותים אזוריים באמצעות האשכולות, מנסים איכשהו לפתח את העניין של מיצוי זכויות דרך האשכולות, אנחנו מנסים לבנות משהו אזורי איפה שיש לנו רשויות קטנות.

אז כרגע מה שאתם עושים עם התוכנית זה סוג של צינור הזרמת כספים?

לא, למה?

כי את אומרת: אנחנו בתוכנית הלאומית לוקחים תקציבים מעבירים לרשות המקומית או לשלטון המקומי. אבל יש תוכנית טובה, חזון, מיפוי צרכים?

בוודאי ובוודאי, אני אומרת לך אפילו שנשלחו שאלונים לאזרחים הוותיקים כדי לבדוק. אני רוצה לתת דוגמה לכל מיני מנהלים, לאזרחים ותיקים כדי לבדוק מה הצרכים.

מהצפון?

כן. ואז פשוט מאוד על בסיס התשובות אנחנו בנינו את התוכניות.

שולה, פנו אליך עם שאלון?

תקשיבי, יש לי שאלה באמת, אני מרגישה פה הזויה. מה זה נקרא שתולה בשבילך? שתולה זה לסלול מחדש את הכבישים? מה עם הבתים? מה עם האנשים? מה עם הרגשות? מה עם העם הזה? איפה אני נמצאת? אני מרגישה שמי שמדבר איתי עכשיו לא קשור למלחמה הזאת. לאיזה בית את רוצה שאני אחזור? אין לי בית, אין לנו בתים.

אז מה את מצפה ממשרד הרווחה?

אני שואלת האם יש לך בשבילי תוכנית? יש לך בשבילי תוכנית?

אם את בכלל בונה ואת רוצה פשוט סיוע כלשהי אז פונה למחלקת הרווחה ואת תקבלי אותו.

אבל היא גרה כרגע בתל אביב. אנחנו זכאים גם איפה שאנחנו גרים לקבל?

אני רוצה להבין את זה גם, יש איזה פער בין מה שאנשים חווים פה?

אני יכולה למקד? כי אני רואה שהיא לא מבינה את השאלה שלי.

לא, כי אנחנו צריכים לסגור.

אני מבינה מצוין את השאלה.

מיכאל מרדכי ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לחיזוק ופיתוח הנגב והגליל):

הדס, שמונת היישובים, שתי דקות, קדימה.

שתי דקות ואנחנו סוגרים איתך. ומי פה ממשרדי הממשלה לא דיבר?

הדס בן זיו סולניק, רכזת אזור של התנועה הקיבוצית של גליל עליון וצפון גולן. אז כרגע אני בכובע הזה, מקיבוץ דן, מפונה, בדיוק אותו זמן כמו החברות האחרות שלי כאן. עד לאחרונה הייתי מנהלת קהילה של נאות מרדכי ושם גם נפגשנו באחד הסיורים שהיו, וזה החיבור לשמינייה.

האזור כרגע, גם ממה שאני שומעת כאן וגם מהמענה לתוכניות שעולות כאן, אין לנו מענה מספיק, הצבא הכריז על הארכת הסכם הפסקת האש, אנחנו יודעים על ה-1 במרץ וחוץ מזה אנחנו לא ערוכים, לא הנשים, לא הגברים, לא הילדים, בכל המערכות כולן. גם התנועה הקיבוצית – שוב, תחת הזרועות שלי יש 34 קיבוצים, 29 קיבוצים בגליל העליון, 14 מפונים, שמיניה בקו העימות ועוד שבעה דרום – לא ערוכים. מענה רגשי, רווחה, עלה כאן בהתייחסות אחרת, אין אצלנו מענה של רווחה. אני לא מדברת על משפחות נזקקות, אני מדברת על תוצאות של המלחמה, אני מדברת על מענים שצריך לתת לילדים, אני מדברת על מענים שצריך לתת לנשים, לזוגות, להורים, להורים של, אין מענים רגשיים, פשוט אין. יש תקציבים ככל הנראה, אין מענים, לא במשאבים, לא דרך המועצה, לא דרך המדינה.

הנשים לא יכולות עדיין לחזור לעבודה באופן מלא מכיוון שאין מי שיטפל בילדים. עכשיו יש ויכוחים אצלנו למשל, בגליל העליון, לגבי אורך יום הלימודים, האם אנחנו חוזרים למה שהיה ב-6 באוקטובר 2023 או שאנחנו עדיין לא שם? בפועל אנחנו לא שם.

תודה, תמונת המצב מאוד ברורה. אנחנו נעמיק מול המנהלת שאמורה לגבש את התוכנית הלאומית. גם לא שמעתי פה תשובה ברורה שמתכוונים – חלק מהמשרדים אמרו את זה, אולי להעביר את התקציבים פשוט לרשויות או לשלטון המקומי אבל זה גם לא נאמר באופן מפורש, לכן אנחנו נצטרך לראות מה הסיפור. אבל בינתיים אני רוצה גם להודות לכל אחת ואחת מכן שהגעתן לכאן, זה לא מובן מאליו שהשמעתן את הקולות שלכן והבעתן, ורבות לא יכלו להגיע ואני יכולה גם להבין אותן.

תודה לך, חבר הכנסת מיכאל ביטון ושוב מזל טוב על הדיון המשותף ועל כך שהרמת את הכפפה בנושא הזה, עם העבודה האינטנסיבית שאתה עושה בוועדה שאתה עומד בראשותה, הוועדה המיוחדת לחיזוק ופיתוח הנגב והגליל, בבקשה, הסיכומים אצלך.

מיכאל מרדכי ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לחיזוק ופיתוח הנגב והגליל):

תודה, חברת הכנסת פנינה, חברתי, והדיון הזה חשוב. אני רוצה קודם כול להודות לנשים שבאו לכאן ודיברו בכנות וחשפו גם דברים שלא קל לחשוף על התמודדויות אישיות ומה שהמלחמה ומה שהשנה וחצי עושות לנשמה ולחיים ולמשפחה ולילדים. גם בכאב דיברתם על תחושה שאנחנו צריכות עזרה ואנחנו לא רוצות להישאר לבד.

לצערי, עיקר הליווי והתמיכה כפי שהצגתן הגיע מעמותות ופילנתרופיה, הדבר הזה לא לגיטימי, אנחנו צריכים שהממשלה הזאת תהיה יותר נגישה ותהיה קשובה גם לנשים, גם לכאב שלהן וגם לחלומות שלהן וגם ליוזמות שלהן, לכן הוועדה דורשת מספר דרישות.

הוועדה דורשת מהשר אלקין שממונה על התוכניות לצפון, לפגוש את קבוצת הנשים, לשמוע ולהציע תוכניות שייכללו בתוך ההשקעה של 15 מיליארד שקלים על פני מספר שנים עם מיקוד בעסקים קטנים, נשים יוזמות, שיבת עסקים לצפון עם מענה לכל ההיבטים, הפגיעה בתשתית, הפגיעה ברכש, בלקוחות, בתזרים ובאפשרות להניע את הרכש מחדש. הוועדה תעקוב ותשלח מכתב מיוחד לאלקין בבקשה שיפגוש אותן לפגישת עבודה.

הוועדה דורשת את אותו דבר מנציגת האוצר שהתחייבה פה לקיים פגישת עבודה סדורה עם אנשים, להקשיב להם ולחשוב באופן יצירתי על פתרונות ותוכניות שיתמכו ביזמות ובדברים היפים שהוצגו כאן.

אנחנו גם מבקשים מאגף אוכלוסיות מיוחדות שיש לו כסף צנוע אבל עדיין כמה שקלים גמישים ללכת להשקיע אותו דווקא בנשים הללו דווקא באזורים הללו, וגם כשהוא יקים מרכזים כאלו – לצערי לא ב-2025 – שיקים אותם בנהריה, במעלות, בקרית שמונה, בקצרין, זה קו הצפון האמיתי ולא עפולה, לא חיפה, זה דרום מדי.

אפשר להתייחס במסגרת מה שהזכרת קודם מנהלת תנופה והשר אלקין, שזה יושב על השולחן שם של מקבלי ההחלטות.

מיכאל מרדכי ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לחיזוק ופיתוח הנגב והגליל):

בסדר, אתם תדרשו את זה ואולי תצליחו לקבל כבר מ-2025 כמה שקלים.

לכן אני מציינת את זה.

מיכאל מרדכי ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לחיזוק ופיתוח הנגב והגליל):

אבל אתם תציגו מלמטה והם יציגו אליו ואולי ייוולד רעיון משותף. אותו דבר אנחנו דורשים ממשרד העבודה להציג תוכנית סדורה לשיבת הנשים לשוק העבודה. ככל שמתקרבים לגבול ככה הפגיעה יותר קשה.

משרד החינוך נדרש להנגיש באופן ברור ומיידי להורים את המידע על תוכניות החזרה ללימודים בצפון. אני יודע שאורנה שמחון נחושה ועובדת ויש לנו הערכה על המון פתרונות שנעשו בשנה וחצי לילדים, עכשיו צריך להיות בקשר יומיומי עם ההורים. יש בלבול, מצד אחד משרד החינוך אומר: אני נערך ל-1 במרץ, אבל הוא לא יכול להגיד להם תחזרו כי מי שיגיד את זה הם צה"ל והקבינט ולכן זה מבלבל את ההורים אם חוזרים או לא חוזרים או מי הסמכות להגיד מתי חוזרים? את הבלבול הזה משרד החינוך חייב לנהל בתקשורת ישירה עם ההורים ובפתרונות.

הוועדה תקיים מעקב אחר הנושאים הללו של נשות הצפון והמיקוד בהן והפגיעה והמחיר ששילמו במלחמה הזאת בהובלת הבית והמשפחה. כמובן שזה לא רק נשים, יש גם גברים. יש רופאות לוחמות בעזה שיש להן בן זוג, הדבר הזה חל גם על נשים וגברים, היא תקיים פגישת מעקב כדי לראות שכל מה שסוכם כאן והפגישות שנדרשו התקיימו ובוצעו. תודה לכולם, אנחנו נועלים את הדיון.

תודה, נשים יקרות.


הישיבה ננעלה בשעה 12:57.