פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



17
ועדת העבודה והרווחה
20/01/2025


מושב שלישי



פרוטוקול מס' 344
מישיבת ועדת העבודה והרווחה
יום שני, כ' בטבת התשפ"ה (20 בינואר 2025), שעה 11:00

הצעה לדיון מהיר בנושא: "הכרה בתרומתם ובזכויותיהם של אחים מטפלים בנפגעי צה"ל" של חה"כ שרון ניר, חה"כ אלון שוסטר

חברי הוועדה: ישראל אייכלר – היו"ר
דבי ביטון

שרון ניר
אלון שוסטר
רון כץ

דור הראל - משרד האוצר

הילה מן רותם סימון - יועצת משפטית בנושא שיקום נכים, משרד הביטחון

יעקב מורלי - ר' החט' לבקרה ואפיון השירותים הסוציאליים, משרד הביטחון

סא"ל עדי כץ יוסילביץ' - רע"ן מדיניות פצועי צה"ל, משרד הביטחון

רס"ן אור אברגל - נציג צה"ל

אבנר גולן - מנהל אגף זכויות ורווחה, ארגון נכי צה"ל

עידו יערן - אח של רעי יערן, פורום אחים של פצועי צה"ל

אייבי מוזס - יושב ראש, ארגון נפגעי פעולות איבה

רותי פרמינגר - נציגת הארגון בכנסת וחברת ועד, ארגון נפגעי פעולות איבה

ענבר חן-מאירי - מנהלת מחלקת מדיניות ציבורית וקשרי ממשל, ארגון נפגעי פעולות איבה

צבי נוביק - תומך במאבק משפחות החטופים

נועה ריס - תומכת במאבק משפחות החטופים

ענת כהן שמואל

נועם כהן, חבר תרגומים


רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות.



הצעה לדיון מהיר בנושא: "הכרה בתרומתם ובזכויותיהם של אחים מטפלים בנפגעי צה"ל", של חה"כ שרון ניר, חה"כ אלון שוסטר (מס' 358).

שלום וברוכים הבאים לישיבת ועדת העבודה והרווחה, והפעם הנושא, הצעה לדיון מהיר בנושא הכרה בתרומתם ובזכויותיהם של אחים המטפלים בנפגעי צה"ל של חברת הכנסת שרון ניר וחבר הכנסת אלון שוסטר. אנחנו נרצה לשמוע קודם כול את ההצעה ואחר כך נשמע את כל הגורמים בעניין הזה.

אפשר לבקש רק מילה אחת? אנחנו נמצאים כאן להזכיר לכם שכל עם ישראל שמח אתמול עם חזרת שלושת החטופות. אנחנו מבקשים מכם שתדאגו שההסכם ימולא עד סופו וכל האנשים שנמצאים בשבי יחזרו, מי לשיקום ומי לקבורה. אנחנו ממש מבקשים לא להרפות, לעשות כל אשר על ידכם שזה יקרה. תודה רבה.

תודה רבה. בעזרת השם, מחכים ומייחלים עד שהאחרון שבהם יחזור. חברת הכנסת שרון ניר, בבקשה.

אדוני היושב ראש, תודה רבה, תודה על הדיון הזה. ותודה על דברי הפתיחה למשפחות ולמעגלים הרחבים של החטופים. אני חושבת שהדבר הראשון, בראש סדר העדיפויות היום, צריך להשיב את החטופים כולם הביתה, עד האחרון שבהם, לא מותירים אף אחד מאחור. ובאמת אנחנו נמצאים בימים של סערת רגשות. אתמול בבוקר הוחזר גיבור ישראל לקבר ישראל, הגיבור אורון שאול שהושב למדינה לאחר עשור שמשפחתו מתייסרת, עשור שלם. אני רוצה להגיד שקודם כול יש פה מקום לברך את צה"ל, את השב"כ על המבצע ההירואי שעשו. זה רק מראה את הערכים שלנו אל מול הערכים של אויבינו. ואני מייחלת לכך שגם סגן הדר גולדין הגיבור יושב למדינת ישראל, למשפחתו, וגם משפחתו תזכה למזור.

אני מבקשת לומר שבאמת במסגרת רכבת ההרים הזאת שאנחנו נמצאים בה, אתמול כולנו התרגשנו עד דמעות כשראינו את שלושת החטופות, את אמילי, את דורון ואת רומי מגיעות לכאן. ובאמת אני חושבת שעכשיו זה הזמן להסתכל קדימה, לראות איך מקדמים את השבתם, את השבת כולם באופן כמה שיותר מהיר. זה חלק מהאינטרסים החיוניים שלנו, זה חלק מסט הערכים שלנו, זה חלק מהיכולת שלנו לשמור על עצמנו כחברה עם סט ערכים ברור, סט ערכים יהודי ומוסרי וזה גם חלק ממטרות המלחמה, וצריך להגיד את זה.

בהקשר הזה אני מבקשת להשתתף בצערה של משפחתו של אביתר בן יהודה, לוחם שנפל הבוקר בגזרת מנשה ולהזכיר את כל החללים, את כולם, את גיבורי ישראל שבזכותם אפשר להשיב את החטופים הביתה, להזכיר אותם ולהגיד שהודות להם, הודות לגבורתם אנחנו יושבים פה, הודות לגבורתם מתקיימת מדינת ישראל והודות לגבורתם הרבה החטופים חוזרים הביתה.

ומכאן לדיון, אדוני, החשוב מאוד שאני ביקשתי ליזום. הדיון עוסק בזכויות של האחים המטפלים בנפגעי צה"ל. אדוני, אני יודעת שהנושא הזה מאוד קרוב לליבך ושאתה עוסק בזה כבר שנים טובות, אבל אני מבקשת לומר דבר אחד, נקודת העבודה השתנתה. מה שהיה עד 7 באוקטובר שונה לגמרי מ-7 באוקטובר ואילך. אנחנו נמצאים במלחמה עקובה מדם שבה יש תוספת של 20% פצועים יותר ממה שהיה לנו בכל מערכות ישראל. עלינו מ-60,000 פצועים ל-74,000 פצועים, זאת אומרת שיש לנו 13,500 פצועים מהלכים בינינו, לא כולם מהלכים, ויש משפחות ומעגלים שלמים שצריכים לשאת במשימה הקדושה הזו של להחזיר אותם ולשקם אותם, לשקם אותם כדי שיוכלו לחזור לשגרת חיים.

וזה מתחיל באשפוז ועובר אחרי זה בתהליך של שיקום כשהמטרה הסופית בסוף היא להחזיר אותם למעגל תקין של שגרה. ואני רוצה לומר דבר אחד, אדוני, כפי שאתה מכיר היטב, כי החקיקה הזו מובלת בוועדה שלך ואתה עסקת בזה. רפורמת נפש אחת שהייתה נכונה עד 7 באוקטובר, צריך לעשות בה שינויים ושיפורים לאור 7 באוקטובר ואילך. ואנחנו צריכים לתבוע ממשרד הביטחון, מהממשלה שיכניסו לאותה רפורמה את אותם שינויים ושיפורים נדרשים כדי שאנחנו נוכל להסתכל למשפחות בעיניים, למשפחות שמייצג אותן כאן היום עידו יערן, אח של רועי יערן, משפחות ואחים שהתאגדו בתוך מחלקת השיקום בשיבא, בבית החולים שיבא. אחים ומשפחה שלמה שהחיים שלהם נעצרו מלכת ב-7 באוקטובר או כל אחד בתאריך הפציעה שלו.

רועי, אח של עידו שיושב כאן בטח יספר את זה, הוא נפצע ברפיח, הוא היה מ"מ בנח"ל, נפצע ועבר קטיעה של שתי הגפיים, וזה עצר את שגרת היום-יום של כל המשפחה. אגף השיקום מכיר ובדרך כלל נותן איזשהו סוג של פיצוי לאובדן השתכרות להורים, אבל זה לא מספיק. בן אדם שצריך ללוות אותו 24/7, זה כל המשפחה מתגייסת, ואני מניחה שעידו תכף יספר מה קרה למשפחה שלהם ואיך הוא התגייס כדי לעשות את זה.

ולכן אנחנו צריכים להסתכל על הדברים באופן רחב, גם לתקופת האשפוז וגם לתקופת השיקום לאור ההיקפים העצומים כאן, ולהסתכל למשפחות האלה, שבאמת היקירים שלהן תרמו את התרומה הגדולה מכל ולחשוב איך אנחנו עוזרים להם גם באמצעים כלכליים, גם באמצעים מנטליים שעוזרים לכל המשפחה לעמוד בעומס המנטלי המאוד מאוד כבד הזה, וכמובן במשאבים כלכליים. ולא רק זה, באמת לראות איך אנחנו נותנים למשפחות האלה איזשהו סוג של רווחה ברוחב לב כדי שיוכלו להחזיר את אותם גיבורים למסלול חיים תקין, וזו הסיבה שביקשתי לכנס את הדיון. תודה, אדוני.

תודה רבה. הגיע כבר חבר הכנסת אלון שוסטר, אם היית שומע את חברת הכנסת שרון ניר היית כבר מבין הכול, אבל היות ולא היית, צריך להתחיל מחדש.

אני ממש מקצר ואומר שאנחנו, אדוני, לפני מערכה מרובת פנים. והמערכה הפנימית, החברתית, שקשורה בלכידות, ביצירת הסולידריות, ביצירת התחושה של משלמי המחיר לסוגיהם שעם ישראל, כמו שאומרים היום, מדינת ישראל, הממלכה, קודם כול מבינה את המצוקה, מבינה את עומק הקושי שיש בו גילויים שונים. יש לנו חטופים, ויש לנו בתים שהושמדו, ויש לנו אנשים שנהרגו ונרצחו ונטבחו ונפצעו ופונו מבתיהם, ואנחנו צריכים להתייחס לכל אחד ואחת מהנפגעים ולתת להם את התחושה שמעבר לוויכוחים הגדולים לשם שמיים והאחרים, אנחנו איתם.

וכאן השאלה ממוקדת באיך עם קרבת המשפחה מדרגה ראשונה שלא כלולה כרגע כנראה בספר החוקים או בנהלים, ואני מצטרף קודם כול לתודה על הזרקור הזה ולתקווה שנצליח להניע אולי טוב קטן בעולם הזה. תודה.

חברת הכנסת ביטון, רצית להגיד משהו בעניין?

כבוד היושב ראש, תודה לחברתי שרון וחבר הכנסת שוסטר על דיון חשוב. אני יכולה רק לומר שמי שמבלה בבתי חולים או במרכזי שיקום, נכון שאפשר לראות את ההורים, אבל לא אחת רואים את האחים, החלפות משמרת, לפעמים זה בן שמעדיף שאימא לא תיכנס איתו למקלחת ואז הוא צריך את האח, והדברים הקטנים האלה הם נטל. אדוני יודע, אני הייתי 12 שנים אחות ואני יודעת איך זה נראה מבפנים, את הלילות, את ההתגייסות של המשפחה, משמרות, סידורים, חוזר הביתה, ואת זה צריך לראות. בסוף, לא טייטל של פצוע, מעבר לפצוע יש משפחה שעוטפת. נכון שההורים, אבל הרבה פעמים גם להורים קשה לשאת את זה וההתגייסות של המשפחה, של האחים תורמת גם מנטלית לאותו פצוע להשתקם. ואנחנו צריכים, כי בסוף מה שנחסוך היום, יכול להיות שזה יעלה לנו יותר דווקא עם הפצוע הזה.

ובמילה אחת למשפחות, עד אחרון החטופים. אנחנו נמשיך להגיע לעצרות, נהיה איתכם. היו רגעי נחת אתמול, ככה קטן-קטן, אבל זה ימשיך עד שכולם יחזרו לכאן. תודה.

תודה רבה. חבר הכנסת כץ, בבקשה.

תודה רבה, אדוני. האמת שהיום אני מלווה את אחותי שזה מה שהיא עושה ביום-יום, אבל אני מצטרף לדברים. אין ספק שהמשפחות לוקחות על עצמן את ניהול האירוע. בסוף, כשיש חייל פצוע, מישהו פצוע במשפחה, כל המשפחה מתגייסת, זה לא עניין של רק אימא או רק אבא. ומדינת ישראל אחרי 7 באוקטובר צריכה לגייס גם משאבים וגם ליצור מדיניות חדשה, כי בסופו של דבר אלה לא מקרים נקודתיים שההוראה הקודמת טיפלה בהם, היום אנחנו מדברים על סדר גודל אחר לגמרי, ובוועדה הזו צריכה להתקבל החלטה של מדיניות. תודה רבה, אדוני.

תודה רבה. אנחנו נעבור למשרד הביטחון. סא"ל עדי כץ יוסילביץ'.

אחותי.

נעים מאוד, שלום. כל פעם שאני מגיעה לכאן יש הקדמה כזאת, אני חושבת על הפעם הבאה, אם לבוא או לא לבוא, אבל בנושא כזה אי אפשר שלא להגיע ושלא להתייצב ושלא לקחת איתי את כל האחים שלי לטובת אחים אחרים.

אנחנו עוסקים בדיוק במשפחה שמתגייסת לעזור למשפחה.

נכון, וזה בדיוק ככה, זה בדיוק זה.

אני חייב רגע לקטוע אותה בשביל שתבין מה זו משפחה שמתגייסת. אחותי הקטנה רופאה, היא עכשיו חיילת שלה, היא גייסה אותה בשביל ללוות פצועים. הוציאו אותה מבית החולים, היא עושה את זה שלושה ימים בשבוע. באמת כשמתגייסים, זה מדהים מה שהם עושים שם. זהו, אני לא אפריע.

כל הכבוד.

אני אגיד קודם כול ששתיכן ממש צדקתן במה שאמרתן. כשפצוע נפצע, בסוף הקרקע נשמטת לא רק תחת רגליו, זה תחת משפחה שלמה ומעטפת שלמה, ויש אחים מדהימים, תכף גם יציג כאן את עצמו, אני לא רוצה לעשות איזה ספוילר, אחים מדהימים שנמצאים בבית חולים ובאמת זו מלחמה של 24/7, ממש מלחמה על השיקום, מלחמה על המחר, מלחמה לחזור להיות מישהו שהיה מוכר לך לפני הפציעה.

אנחנו מטעם צה"ל באמת תומכים בלשקם את המשפחה, בלשקם את המעטפת, בלתת כמה שיותר. יש דברים שאני אגיד לכם שהם לא עניינים של חקיקה, אני גם פחות בענייני חקיקה, אני אשאיר את זה לאח השני, אבל כן כצה"ל, בנהלים, בפקודות, בהטבות, במעטפת פרט, בנינו מעטפת פרט במלחמה, דיברנו עליה גם אנחנו בפעמים הקודמות, כדי באמת למקסם את המשאבים שהצבא יכול לתת, אבל זה הרבה, הרבה יותר מזה והם צריכים הרבה, הרבה יותר מזה. זה יום-יום, זה שעה-שעה, זה 24/7, זה לא נגמר כשהם בבית החולים וכולם עוטפים ומסתובבים ומבקרים, זה הרבה, הרבה אחרי וזה חיים שלמים. בדרך כלל דווקא יותר קשה כשכבר משתחררים הביתה, כל אחד חוזר לעולם שלו.

יש אחים רבים, כאן יש נציג אחד מדהים, אבל נציג של הרבה מאוד שעוצרים את החיים, נותנים כדי לתת חיים למישהו אחר וכדי להחזיר את המשפחה לאיזשהו מסלול ואיזשהו מעגל חיים שהיה מוכר להם.

אני אתן כאן את הבמה דווקא לאח השני, מאח לאח, כדי שינסה לתאר לכם איך זה נראה ומה באמת עוד צריך. ובאמת אמרתי והתחלתי בזה שאנחנו תומכים בכל מה שאפשר לתת כי באמת המלחמה הזו על החיים היא משהו שחשוב לדעתי לכל החברה הישראלית לחזור להיות חברה בריאה, להחזיר אזרחים שנתנו לנו באמת הכול, גוף ונפש, להחזיר אותם כאזרחים טובים יותר למדינת ישראל ולהיות חברה בריאה יותר. וכאן אליך.

עד עכשיו דיברת מהמשפחה, עכשיו אני רוצה לדבר איתך כראש ענף מדיניות פצועי צה"ל.

ראש ענף ליווי פצועי ונכי צה"ל.

ככה כתוב פה, מדיניות פצועי צה"ל. אני רוצה לדעת מה אתם נותנים ומה אתם מציעים מתוך הניסיון שלך, מה צריך לתקן.

אני אתן לך את הצד של הצבא, אבל חשוב שאתה תדע שבסוף זו מעטפת שלמה לא רק של צבא. יש כאן צבא, יש אגף שיקום, יש ארגון נכי צה"ל ובסוף זה משולש שעובד ביחד. אני אתן לך את הצד של הצבא, אני לא רוצה לדבר בשם אגף השיקום, אני גם רואה נציגה כאן, מעולה, תשלימי אותי. ויש לנו גם את אבנר מטעם ארגון נכי צה"ל. אתה רוצה שאני אפרוט את הזכויות הכלכליות של פצוע שנכנס לתוך בית חולים?

כן, ומה חסר לך. זאת אומרת, מה צריך להוסיף?

מתוך צרכים שעולים אצלך.

אני אתן לכם בריף על חלק מהדברים, כי זו באמת מעטפת רחבה, אני אמנה כאן רשימת ציוד. נתחיל מהדברים המרכזיים יותר.

מרכזיים, ודאי.

חייל נקלט בבית החולים, מיד המעטפת היא מעטפת משפחתית בהיבט של הלנה, לינה באיזושהי מלונית בקרבת בית החולים, בהיבט של נסיעות לבית החולים הלוך-חזור, בהיבט של ציוד בסיסי ראשוני, ערכת קליטה שכזו. נקלט בבית החולים, מקבל אילו שהם תווים, הסכום משתנה בין פצוע קל לבינוני ומעלה, מגיע עד 5,000 שקלים. עבר היום הראשון, יש מענק חד פעמי של 1,800 שקלים לפצוע. מגיע היום השני, הפצוע עצמו מקבל איזשהו מענק על סך 5,270 שקלים. אגב, זה אותו דבר עם אגף השיקום, אותם סכומים. זה לפצוע בינוני ומעלה. חצי מזה זה לפצוע קל. זה הצד של הפצוע.

הצד של המשפחה מקבלים 380 שקלים ליום, זה מגיע ל-11,570 בחודש. אנחנו יודעים לתת את זה למלווה. מי הוגדר כמלווה? הצבא טיפה יותר גמיש, בסוף לא כפוף לחוק הנכים, נותן למלווה שהוגדר על ידי הפצוע ושאנחנו רואים אותו בבית החולים כמלווה עיקרי. לרוב זו תהיה אישה או הורה, כאן תכף נרחיב על האחים. זה כשאנחנו במחלקות האשפוז, במחלקות האשפוז יש זכאות לשני מלווים בהיבט של אובדן שכר.

אובדן שכר מתחיל מסכום מינימום של 5,880 שקלים, מגיע עד 49,030 שקלים. כשאתה במחלקות האשפוז, התקופה הקריטית, אפשר להרחיב ולדבר מה זו תקופה קריטית, כי לדעתי גם השיקום הוא תקופה קריטית ותקופה ארוכה, היא תקופה ארוכה מאוד. לדעתי, בכל מלחמות ישראל לא חווינו כל כך הרבה פצועים ולא חווינו תהליך החלמה שהוא כל כך ארוך. היום אנשים בבית החולים נמצאים מעל שנה, ממש באשפוז יום-יום, לא יוצאים הביתה, ממש אשפוז שנה שלמה ויותר מזה.

וכשהם במחלקות האשפוז הם זכאים לשני מלווים, אמרתי, מ-5,080 עד 49,030 לשני מלווים באשפוז, לרוב זו תהיה אישה או הורים, אצלנו זה יכול להיות גם למי שהפצוע בוחר. אבל אם הוא יבחר באחיו, זה יבוא על חשבון ההורה, זה לא יהיה בנוסף להורה.

כשאתה עובר למחלקות שיקום, עד כאן היינו באשפוז, במחלקות שיקום, כל שיקום שהוא, זה יורד למלווה אחד, אלא במקרים חריגים יש זכאות לשניים, אבל זה באמת במקרים חריגים של חוסר תפקוד, של ממש צורך בסיוע בפעולות בסיסיות במהלך היום-יום ואז זה יכול להיות שניים. שוב, במקרים חריגים, לרוב, והחוק והפקודה אומרים אחד. עד כאן אנחנו בשלב הזה של הדברים הכלכליים.

מעבר לזה, יש לנו כרטיס מזון על סך 500 שקלים כל שבוע, כרטיס נטען. היום הוא גם הוארך לעוד מספר חודשים, היה איזה עניין סביב תום התוקף שלו, הוא יהיה לעוד מספר חודשים.

זה תלוי בטח במשך האשפוז.

כל עוד הוא מאושפז, נכון.

האם נציג של צה"ל ממש ליד המשפחה כל הזמן?

נציג של צה"ל ליד המשפחה מהשנייה הראשונה, קולטים אותם בבית החולים, ממש יורדים איתם.

לנו אין את זה, כיושב ראש הארגון לנפגעי פעולות איבה, לנו אין את זה, לאזרחים.

בוא נתמקד בהצעה.

זאת שאלה מצוינת, תודה שמיקדת אותי. לא בפן הכלכלי, אלה בפן האישי, אנחנו כאן, אנחנו בבתי החולים מתחילת המלחמה. יש אנשים שלנו, קציני וקצינות נפגעים. מהרגע שנוחתים מהמסוק, רכב, ונכנסים לחדר הלם, זה יד ביד עם ההורים, עם המשפחה ולאחר מכן גם עם הפצוע, אבל בשלב הזה שהוא נקלט, זה בדרך כלל עם המשפחה וסביב המעטפת. ואנחנו איתם עד, בגדול זה לנצח, כי גם בתקופת בית החולים וגם כשמשתחררים מבית החולים וגם בעולם מיצוי הזכויות והעולם הרגשי שלנו כקציני וקצינות נפגעים.

אוקיי, קיבלנו את התמצית מאוד באופן ברור ובהיר, בואו נלך לאגף השיקום, מי מדבר בשמם?

קוראים לי קובי מורלי, אני מאגף שיקום.

בוא נחלק את החלק של האשפוז שהצבא הגדיר היטב מה הוא עושה. אני מבין שבתקופה הזאת, בשנים האלה התפתח מאוד נושא השיקום. אמרת שלא היה באף מלחמה כי באף מלחמה הוא לא זכה לכזה שיקום ארוך, היום יש הרבה מכשירים וסיוע גם בשיקום. אתם מתעסקים יותר בשיקום, לא בשבוע הראשון או בחודש הראשון.

אנחנו גם נמצאים למעשה מהרגע שחייל מגיע, יש לנו גם כן בנוסף למה שציינת, כלומר, שנמצאים מר"מ 2, יש לנו מקשרים במילואים שהם נמצאים וקולטים את הפצוע כדי שהמעבר יהיה - - -

אבל אתם לא מתקצבים את המשפחה בנוסף לזה.

אנחנו גם מתקצבים. כלומר, כל עוד הוא נמצא בצה"ל, הוא נמצא בצה"ל. אנחנו השווינו זכויות לצבא כדי שהמעבר יהיה חלק.

זה הפוך, השווינו אליכם זכויות, לאגף השיקום.

תעשי סדר בעניין, מתי אתם ומתי הם?

אני אעשה סדר. מי שכפוף לחוק הנכים הוא מי שסיים שירות סדיר. מי שסיים שירות סדיר הוא או איש קבע או איש מילואים. משמע חייל חובה שנפצע או איש קבע שנפצע, כאן במקרה של יערן, הוא לא כפוף. איש קבע כן, חלקית, אבל נגיד חייל חובה, חייל סדיר, אבל זה גם קבע.

כלומר קבע ומילואים.

כן, אבל קבע זה חלקית, זה חצי-חצי עם הצבא. חייל חובה שנפצע, והרבה מאוד חיילי חובה הם הלוחמים שלנו יחד עם אנשי המילואים והקבע, אבל חיילי חובה הם נתח מאוד מרכזי, חייל חובה שנפצע, הוא לא כפוף לחוק הנכים, הוא לא יקבל שום מענה מאגף השיקום כי הוא לא כפוף לחוק הזה. הוא יקבל את כל המענים שמניתי עכשיו מהצבא.

איש קבע שנפצע יקבל את המענים מהצבא, איש מילואים שנפצע או חייל חובה שתם שירות הסדיר שלו והוא השתחרר מהצבא כי הוא החליט שתם השירות או כי הגיע תאריך תום השירות, התת"ש שלו, או כי הוא אומר, אני עכשיו מתרכז בשיקום ואני משתחרר מהצבא בגלל הפציעה שלי ואני עכשיו עובר לאגף השיקום. אגף השיקום מטפל באנשי מילואים, אנשי קבע זה חלקית, יחד איתנו יד ביד, ובחיילי חובה שהשתחררו משירות ביטחון.

ויש תאימות מלאה בין ההטבות?

עשינו בתחילת המלחמה ממש השוואת זכויות. כל מה שמניתי עכשיו זה ממש יד ביד עם אגף השיקום, אלה סכומים שהם נותנים, אגף השיקום, צה"ל עשה השוואה. אלה דברים שלא היו מעולם בצבא, אנחנו ממש משלמים למשפחות ומשלמים לפצועים את הסכומים האלה. בסוף אלה סכומים, זה אף פעם לא יהיה מספיק לדעתי למשפחה, לכל מה שהם צריכים באמת, ותכף אחרי שתציג גם אתה וגם אבנר מהארגון באמת נגיד את ההמלצות שלנו, אבל אלה סכומים שלא היו מעולם בצה"ל.

אוקיי, מה אתם נותנים?

אני אומר שהחידוד שהיה, באמת כל עוד מישהו תחת הצבא, הוא תחת הצבא, וברגע אנחנו מתאמים את היום שהוא עובר לאגף שיקום ואנחנו נכנסים כדי שהפצוע - - -

לצורך הפרוטוקול אני אגיד שאגף השיקום זה משרד הביטחון.

כן, לגמרי. בתקופה של האשפוז, היא מנתה כאן את כל מה שניתן. בעבר, אם היינו מבקשים, נותנים גם לינה בבתי מלון למשפחה לפי הצורך, גם נותנים את כל הנושא של אש"ל ונסיעות. אם בעבר היה צריך למלא טפסים כדי להגיד כמה נסעת, כמה אכלת, היום זה לא, היום הכול נותנים בדחיפה.

בלי דיווח.

בלי דיווח, ממש ככה.

בלי דיווח, בלי קבלות, ממש בדחיפה. אנחנו מבינים שפצוע לא צריך להגיד לנו אני צריך כדי להבין שהוא צריך.

לא בודקים מה הוא אכל, אין טפסים, אנחנו גם נותנים את המענקים, היא הזכירה פה את כל המענקים וכל הדברים האלה ניתנים בתקופת האשפוז. כמובן שאנחנו מבינים את הצורך גם שהמשפחה נמצאת ליד הפצוע ונותנים היום אובדן שכר. בעבר היו נותנים אובדן שכר להורה אחד, היום נותנים אובדן שכר לשני ההורים כשהם נמצאים, כי הם כרגע לא פנויים ללכת לעבודה, הם נמצאים עם הפצוע.

רק באשפוז.

בתקופה של האשפוז, כן. אני כן אגיד שאגף השיקום באמת עובר שינוי מאז רפורמת נפש אחת באוגוסט 2021, באמת ניתן עודף חשיבות לכל הנושא של טיפול בבני משפחה ורפורמת נפש אחת באמת נותנת את כל המעטפת המשפחתית ומבינה שכדי לתת את המענה לפצוע צריך לתת את כל מה שצריך לבני המשפחה וזה למעשה הרפורמה נפש אחת.

ואנחנו מאפשרים, אם דיברת על התקופה של האשפוז, אנחנו נאמר שגם נותנים את האפשרות, גם כשיוצאים מהאשפוז, איפה שצריך, נגיד אח שהוא מלווה, שהפצוע צריך עוד ליווי.

פצועים קשה, פצועי ראש, פצועי שתי גפיים. זאת אומרת, אני מסתכלת על ההמשך. באמת, הדבר המרכזי שאני מנסה להסתכל עליו זה על הרצף, כי אמרתם יוצא מהאשפוז, עובר לשיקום. עובר לשיקום, זהו, הוא בריא? הוא ממש לא בריא.

לא, אני אמשיך, אני אסביר.

לכן ההסתכלות צריכה להיות במידה מסוימת גם על אלה שיש להם רצף ארוך של שיקום שהוא אפילו אחרי השיקום. גם כשהוא חוזר הביתה יקח לו זמן להשתקם בתוך הבית, ולכן ההסתכלות פה צריכה להיות מבדלת בעיניי גם לעניין המשפחה שחובה פה ממש תהליך של אובדן השתכרות של כמה מבני המשפחה, צריך להסתכל על זה יותר רחב. אני חושבת שבטח לגבי פצועי ראש, יש לנו 200 כאלה, בטח לגבי פצועי גפיים, שתי גפיים.

זאת אומרת, אני לא יודעת להגיד עכשיו את הקו הברור, אני מניחה שזה מצריך איזושהי עבודה שלכם ובטח אתם תדונו בזה, אבל אני בהחלט חושבת שיש פה עוד איזשהו מקום להתבונן גם על סוגי הפציעות וגם על מה שקרה לנו בהקשר של מחלקות שיקום שיהיו מלאות לפחות לשנים הקרובות. מחלקות השיקום שיש בהן פצועי חרבות ברזל עדיין מאוכלסות באותם פצועי חרבות ברזל וזה יהיה לאורך זמן. לכן צריך להסתכל פה על ההבחנה בין האשפוז לשיקום, אולי, לא בטוח כמו שהתבוננתם בה קודם לכן.

אני רוצה שנייה שיהיה לכם בראש, אם זה בסדר, עוד נתון. כשאנחנו מדברים על אשפוז ואז אומרים שיקום, שיקום זה אשפוז מלא, הם לא יוצאים הביתה.

בדיוק.

וכשהם יוצאים הביתה והם בשיקום יום זה אחרי חודשים ארוכים מאוד, הם חוזרים כל הזמן, זה לפחות שלוש-ארבע פעמים בשבוע להגיע. זה אפילו יותר קשה.

שיקום היום הוא אשפוז, זה מה שאני אומרת.

והשיקום הוא אשפוז, את צודקת.

שיקום היום הוא אשפוז.

אני אחדד את זה. אנחנו מבינים שכל משפחה, היא מכנסת את המשאבים שלה וכן ניתן אובדן הכנסה, אנחנו לא אומרים דווקא להורים. אם האח הוא זה שנמצא שם, האח יקבל את זה, וזה לבחירת הפצוע עצמו. כלומר, אנחנו לא מבדילים בנושא של אובדן הכנסה דווקא להורים או דווקא לילדים. אם האח הוא הדומיננטי, האח יכול לקבל את זה. ואם יהיה צורך גם כשהוא בשיקום יום, כלומר, עדיין זה משהו מאוד אינטנסיבי ויש אובדן שכר, אנחנו גם מאשרים את זה.

יש לכם יכולת לאשר את זה?

יש יכולת כשהוא נמצא בבית חולים. גם מחוץ לבית החולים, כשיש צורך בסיוע, מה שאנחנו קוראים ממש במלווה, זה גם משהו שאנחנו מאשרים. כלומר, פצוע יכול לבקש, הוא צריך ליווי, הוא צריך עזרה, הוא יוצא לבית החולים, הוא לא חוזר לתפקוד רגיל והוא זכאי לשעות ליווי, כל אחד לפי הפציעה שלו, כמו שציינת, סוגי פציעות והמצב שלו והוא זכאי לשעות ליווי. את שעות הליווי הוא יקבל והוא גם כן יכול לבחור מי הוא המלווה שלו.

מה הקריטריונים אבל? מה הקריטריונים? הוא אומר לך, אני זקוק, ואתה אומר לו כן? או העובדת הסוציאלית אומרת שמגיע לו?

מה הקריטריונים לליווי?

לקבלה, לאישור שלכם של מלווה. כי זה נשמע טוב, אבל אני יודעת שיש גם מקרים. מה הקריטריונים?

ברור, אלה קריטריונים רפואיים של הנושא של הפציעה שלו, זה תלוי בפציעה שלו. אם הוא זקוק לעזרה וסיוע, כשמדברים על מלווה, זה נקרא IDL.

כלומר, רופא השיקום אומר לכם? זה מסמך של רופא?

רופא השיקום אומר, הוא יש לו שעתיים, ארבע שעות, יש כאלה שמקבלים ארבע שעות ביום, יש כאלה שמונה ויש כאלה מקבלים 24/7, תלוי בפציעה. ובתור מלווה אפשר לבחור מי שאתה רוצה מבני המשפחה, מי שהמשפחה מתארגנת ויותר נכון שהוא יהיה ליד הפצוע ויתמוך בו.

תודה רבה. ביקשת שידבר עידו, אני חשבתי לתת לארגון נכי צה"ל, אבנר, אבל אתה תסכים שקודם האח ידבר, בסדר? עידו יערן, בבקשה.

בוקר טוב. תודה באמת ליוזמים וליושב ראש הוועדה על ההזדמנות שוב פעם לבוא כבר בפעם השלישית ולצעוק את הצעקה החשובה הזאת. אני פה לבד היום, אבל אני בא עם גב של לא מעט אחים שמתמודדים את ההתמודדות היום-יומית הזאת, כמו שנאמר פה.

אבל רגע לפני שאני מתחיל, אני רוצה להזכיר משהו בפורום הזה, בטח בכנסת, ביום המשמח הזה. אתמול היינו בשיבא, ראינו את המסוקים נוחתים, זה היה באמת יום מעצים. הייתם צריכים לראות את כל הפצועים יושבים ביחד, מרתון טלוויזיה, עוקבים בכל רגע לראות שהמשימה הזאת הושלמה. אבל חשוב גם להגיד, זה קרה בזכותם. זה לא כל כך נאמר אתמול בכל שעות האולפנים, אבל החטופים והחטופות שחזרו ושיחזרו בשלום בעזרת השם, זה בזכות החיילים הגיבורים כמובן וגם החללים הקדושים, אבל גם בזכות הפצועים שהרבה פעמים נפצעו, כמו אחי, אני מיד אספר, בחיפוש אחר מודיעין.

אני מניח שכל מי שדיבר על החללים ועל האנשים שלחמו התכוון גם לפצועים, אין שום ספק.

אבל אתה יודע, לפעמים כשאתה אומר את זה, פתאום זה מתקיים.

אבל אתה הרגשת את זה וצריך לציין את זה באמת.

אני אספר. כמו שאמרנו, אני עידו יערן, אני אח של רועי יערן, קצין בגדוד 50, נפצע אנושות ב-28 במאי, באירוע של המרפאה של אונר"א ברפיח, מי שזוכר. הם באמת נכנסו למרפאה באיזושהי הבנה שיש איזה ערך מודיעיני לחפש אחר מידע אחר חטופים. המרפאה הייתה ממולכדת, לצערנו, שלושה נופלים באירוע ועוד חמישה פצועים, שלושה קשה. אחי באמת היה, בואו נגיד, שיחק מטקות עם המוות במשך תקופה ארוכה, היה מורדם ומונשם חודש וחצי בסורוקה, הרבה אי ודאות.

והסיבה שאני כאן, זאת אומרת, אני שומע את הצבא, אני שומע את אגף השיקום. ארגון נכי צה"ל, לצערי, אחי עוד לא בשל להתערב איתכם, אבל גם זה יגיע, אני בטוח. משהו מאוד מתפספס לי, זאת אומרת, זה לא השיח, צריך לעשות איזשהו שינוי בהבנה. אני גבר בן 24, את השנה האחרונה הייתי מילואימניק, ניסיתי להתחיל חיים, לוחם משוחרר, הייתי בעזה, בסוריה, עניינים, ברגע אחד הכול נעצר. כמוני מאות אם לא אלפים, מעל 800 פצועים קשה מאז תחילת המלחמה, זה לא אשפוז יומיים, זה לא אשפוז שבוע, זה במקרה הטוב חודש, חודשיים. וכמו שהאח שלי כבר מאושפז עוד מעט שמונה חודשים והזרוע עוד נטויה.

השינוי שצריך להתבצע הוא נורא בסיסי בהבנה שצריך שקודם כול יכירו בהם. חבר'ה שעצרו הכול, את העבודה, את הקריירה, את הלימודים, את המשפחה, את הילדים, ופשוט הגיעו לבתי החולים. עכשיו, אתה לא הולך. כשאח שלי מורדם ומונשם בין החייאה להחייאה ובין 30 ניתוחים שהוא עשה בסורוקה, אתה לא הולך ואתה לא חוזר לעבודה למרות שנדרש ממך, כי לא רואים אותך, אתה לא יוצא משם.

והקריאה שאני דיברתי עם חבר'ה שנורא רציתי שיבואו, אבל האמת, כמו שדבי אמרה, זה קצת לא הסתנכרן בין משמרות כאלה ואחרות של להיות עם אחים בשיקום, לכן הם לא יצליחו להגיע. אבל קודם כול לראות ולהכיר ולשלם להם. מלווה אחד, שניים, זה לא ריאלי, כי לא רק אימא ואבא או בת זוג או בן זוג לצורך העניין הם אלה שמחזיקים מעמד במרוץ כזה של 24/7 במשך שלושה חודשים שאתה יושב מחוץ לטיפול נמרץ, זה לא מחזיק מים. מישהו צריך להתעלות מעל הדבר הזה.

וזאת הקריאה הבסיסית, להכיר, לתגמל. לא חייב מינימום, מענקי קיום בסיסיים, 1,700 שקל בחודש, שאני אוכל ללכת לקנות קצת שייק בלי לשבור חסכונות שחסכתי מימי העבודה שבקושי עשיתי בשנה האחרונה, משהו בסיסי שיכירו בך. זה לתקופת האשפוז, זה הצורך המיידי להכיר בהם, ואם זה נמשך גם לתקופת שיקום, מהמם.

לגבי ליווי סיעודי, קודם כול, זה לא כזה קורה בקלות ולא תמיד מקבלים את 12 השעות ביום הנכספות האלה. וגם בהתחלה, אח שלי במשך מספר חודשים, אח שלי היום מוגדר 220% לפי אגף השיקום, 220% נכות, חודשים הוא היה עם 12 שעות ליווי ביום. אוקיי, 12 שעות אתה מקבל טיפול ואז 12 שעות מה הציפייה? תשכב במיטה, לא יקרה כלום? מי מקלח? אני. מי מכין אוכל? אני. מי מלביש? מי מרים 50, 60 קילו מהמיטה לכיסא גלגלים הלוך חזור? אני, כי אימא לא יכולה והוא מתבייש לעלות עם מנוף כי הוא לא גריאטרי, סליחה על הביטוי, וזה מביך אותו והוא דורש ממני. ואני חושב שגם העניין הזה של הליווי, צריך קצת להיות עם אצבע יותר קלה על ההדק.

כשאני שומע על חבר'ה סיעודיים שהיו במצב אנוש והם חוזרים הביתה, רופא מחוזי אישר להם שש שעות ליווי בסופ"ש ביום. מה זאת אומרת? שש שעות יעזרו לך, שאר הזמן תשב על הכורסה, תתפלל שמשהו יקרה. גם בזה צריך איזשהו שינוי מהיסוד, בהבנה שליווי סיעודי זה לא פתרון הכול.

צריך לראות אותם. אני מכיר סיפורים, אני לא אפתח כי אנחנו מוגבלים בזמן. משפחות, שמונה אחים לפצוע ראש. לך תדע, שנים של שיקום. ומה יקרה? ומה אחים עושים? אימא ואבא מפורקים, ילד בן 21 שאתה לא יודע אם הוא אי פעם יחזור לחיים, מה תעשה בתור אח? תחזור לעבודה, תחייה? זה בקטנות האלה.

אני גם רוצה להוסיף עוד משהו שמצריך איזושהי התערבות מיידית. היום לפי אגף השיקום אגב, אחים של פצועים קשה יקבלו טיפול פסיכולוגי רק אם הם מתחת לגיל 18. מעל גיל 18, שיהיה לך בהצלחה בהמשך הדרך. ובעיניי, עוד מלפני שאנחנו בכלל מדברים על כסף, כי זה תמיד הולך לשם, צריך את ההכרה הבסיסית הזאת. ליווי של קצינות נפגעים זה מהמם, זה מציל חיים, אבל לא תמיד לקצינת נפגעים, עם כל הניסיון שיש לה, יש לה את היכולת להכיל משפחה בטראומה שכזאת. אני חושב שגם יש איזושהי דרישה ברגע המיידי, משפחה מתייצבת, בום, עובד סוציאלי, מטפל רגשי, פסיכולוג שמלווה, שיודע רגע לתת תכלית לדבר הזה.

לי יש משפחה מפורקת. כי פתאום הכול צף, בשעות על גבי שעות של טיפול נמרץ הכול צף. כל הדברים שהיו, כל הפערים שקרו, כל הדברים שהסתירו כל השנים האלה, הכול מתפוצץ. משפחות מתפרקות, וזה קורה לא אחת, לא שתיים ולא עשר, שומעים את זה כל הזמן בשיקום. עובד סוציאלי שמלווה את המשפחה מרגע הקליטה באשפוז, טיפול פסיכולוגי לאחים מעל גיל 18, אנחנו לא שקופים באירוע הזה. לי אושר כי אני חריג, כי אח שלי 220% נכות, כך שאפשר להחריג לו דבר כזה. לא כל דבר צריך ועדת למ"ד, זה הכי בסיסי שיכול להיות.

אני מקלח את אח שלי, מסבן לו את הגב, לצורך העניין, מנגב אותו, מרים אותו, מלביש אותו, שם לו תחתונים, ואז אני הולך לישון, וכאילו, טוב, עוד יום אני אעשה את זה, אבל מה עם הנשמה שלי? למה אני, גם ככה אין לי הכנסות, צריך ללכת ולשלם 400 שקל לטיפול פסיכולוגי פעם בשבוע כדי לממן את הדבר הזה? זה נראה לי הזוי, בטח כשאני יודע שבדיון קודם שהיה פה לימור לוריא, ראש אגף השיקום אמרה, "נשארו ברפורמת נפש אחת עוד 2.2 מיליארד שקלים, חסרות תקנות". הנה עוד תקנות לדוגמה.

הכרה, דמי קיום לאחים, לא חייב מינימום. אני נאבקתי בסורוקה שיכירו בי.

למה אתה אומר לא חייב מינימום? מה שהם יחליטו?

כי אני ריאלי, כי אני רואה מלחמה ואני יודע שזה קשה, אבל את יודעת, להתחיל ממשהו? בואי נתחיל גם מ-1,000 שקלים שאני אוכל לקנות לעצמי שייק באוגוסט בסורוקה רגע להתרענן.

מענקי קיום בסיסיים, טיפול פסיכולוגי לאחים מעל גיל 18, זה הכי חשוב מהכול, אני איאבק על זה כל עוד נפשי בי, וגם, והדבר האחרון זה מלווה למשפחה. קצינות נפגעים זה מהמם, אבל זה לא מספיק ברוב המקרים, צריך לתת את הכלי גם לגשר לאחים בני שש, שומע, אח שלך קטוע שתי רגליים והוא בחיים לא יהיה אותו דבר ואולי הוא גם ימות. הורים לא יודעים לעשות דבר כזה, אין שום מדריך. צריך את המטפלים האלה שידעו לתת את המענה הראשוני. אלה בעיניי הפערים המרכזיים.

תודה רבה.

מלווה משפחתי יש רק לחיילים בסדיר, קצינת נפגעים?

לא, קצינת נפגעים זה לכולם. המענה שאנחנו עושים כמענה רגשי, מה שדיבר עליו עידו.

מלווה משפחתי.

יש את קצינת הנפגעים, יש את ר"מ 2.

לכולם, גם לאנשי מילואים?

זה לכולם, גם מילואים, כולם, כולם, כולם. אנחנו עובדים עם חברת פמ"י לטיפול רגשי, אנחנו נותנים את זה לחיילי חובה כי הצד המשלים שלנו למעשה שנותן למילואים זה אגף השיקום.

טיפול פסיכולוגי, אגף השיקום.

כן, אבל לחיילי חובה כן נותנים למשל גם לאחים, אבל זו צעקה הרבה יותר גדולה משל חיילי החובה. כלומר, זה הרבה יותר מזה.

לגמרי.

נציג ארגון נכי צה"ל, איך אתם מתמודדים? הרי יש גם הבדלים בתוך הפציעה, כמו שהציג עידו, זה מקרה מזעזע, כן? אבל יש הרבה פצועים שהם פחות כל כך קשים וגם הם צריכים עזרה. איך אתם מתמודדים? איך אתם יכולים לעזור?

מאז רפורמת נפש אחת, כפי שציין פה חברי, אגף השיקום יחד עם ארגון נכי צה"ל שיפר באופן משמעותי את הזכויות של הנכים וגם של בני המשפחה וילדי הנכים, באופן משמעותי. מה שבעבר אגף שיקום בכלל, בוא נגיד בשפת היום, לא ספר את המשפחה, מאז הרפורמה סופרים את המשפחה ומעניקים להם מעטפת טיפולית: טיפול פסיכולוגי, טיפול פסיכיאטרי, חונכות לילדים, טיפול פסיכולוגי לילדים, טיפול אלטרנטיבי לילדים, דיור מתאים. גם אם הנכה מתגורר בדירה של הוריו, הוא יכול לקבל את ההנחה בארנונה ולהצהיר שהוא גר בדירת ההורים. מגוון מאוד מאוד רחב במסגרת תזכיר חוק הנכים.

וכיום אנחנו עובדים, מקיימים דיונים עם אגף השיקום על החלק המשלים של התזכיר, ארבעה פרקים, ששמה יש הרחבה מאוד מאוד משמעותית של בני המשפחה גם. כבדרך אגב, גם לנכים, לאחים יהיה עד גיל 30, לא עד גיל 18, תיקצבו את זה כבר. וזה תזכיר שצריך להגיע אוטוטו אליך לדיון בוועדה לאישור התזכיר.

ארגון נכי צה"ל הוא גוף שתומך, הוא זרוע תומכת לנכי צה"ל, אין לנו פה מענים לבני המשפחה. המענים לבני המשפחה, אגף השיקום באמת צריך לחשוב, לקיים דיון על הנושא, לתקצב אם יש מקום לתקצב את זה. אתם יודעים שאנחנו נמצאים במלחמה ויש מאות אם לא אלפים של פצועים, גם נפגעי פעולות איבה, גם נכי צה"ל, נפגעי פעולות איבה זכאים לאותן זכויות אחד לאחד של נכי צה"ל. השמיכה היא קצרה וכל אחד בסופו של יום מסתכל דרך החור של הגרוש, הכול מתבטא בכסף ותקציב. אם האוצר יתקצב את זה, טיפול באחים, כפי שציין עידו, שהוא מנה את כל הנושאים האלה, אנחנו לא נתנגד בכלל, רק שזה לא יבוא על חשבון זכויות של נכי צה"ל עצמם, על תקציב נכה צה"ל אמיתי, מה שנקרא.

הארגון שלכם לצערי גדל מאוד, זה לא אותו ארגון שהיה לפני 7 באוקטובר, גם אתם צריכים להתעדכן ולהיות מסונכרנים עם המצב החדש.

נכון. אנחנו מתעדכנים, אנחנו מקיימים דיונים אסטרטגיים, איך פני הארגון בעתיד וכדומה. ואני יכול להגיד לך, מה שהיה לפני אוקטובר, חששנו, הארגון הפך להיות, מה שנקרא, רוב הנכים הם נכים בחתך של גיל 67, ולצערנו, המלחמה שיפרה את המצב, לצערי אני אומר, הצעירה את הארגון, ונקלטו שם לאחרונה כ-13,000 פצועים חדשים. אנחנו נותנים להם מענה מבחינת בתי הלוחם, לא משלמים כרגע, נותנים להם את כל הספורט האתגרי השיקומי, בית הלוחם, מענים, טיפולים פיזיותרפיים בבתי הלוחם. ולבני המשפחה כרגע אין לנו פתרונות, אנחנו נצטרך לקיים על זה דיון ככל שהנושא הזה יעלה על סדר היום.

אנחנו נשמח להתעדכן כאשר יהיה לכם איזשהו ריענון, אנחנו תמיד נשמח לשמוע על איך הסתנכרנתם למצב החדש.

בשמחה רבה.

עכשיו לאייבי מוזס. לא תמיד אנחנו זוכרים, רותי פרמינגר מגיעה לכל הדיונים בהתמדה, אבל אותך לא ראינו.

מזל שיש לי אותה, היא יד ימיני.

היא מייצגת אותך בכבוד, את כל המשפחות.

אני יושב ראש הארגון של נפגעי פעולות האיבה. שמעתם סיפורים פה ממש מצמררים. אני אתחיל בדבר אחד. הרוצח, בן העוולה שעשה את הפיגוע שלנו, אני אסביר עוד מעט מה זה הפיגוע הזה, הוא זרק בקבוק תבערה לעבר הרכב שלי, הרכב נדלק מיד, אשתי שהייתה בהיריון נשרפה למוות מול העיניים שלנו, ילדה בת 34, אני קורא לה ילדה, ילד בן חמש שנשרף למוות. קפצתי לתוך האוטו הבוער להוציא את שאר הילדים שלי, הצלחתי להוציא אותם, מצב אנוש, כמוני גם אני. שנה וחצי טיפולים בבית חולים. כל אחד מאיתנו בבית חולים אחר, תארו לכם כמה עזרה הייתי צריך אז, את החוזק הנפשי הזה להתמודד עם כל הבעיות. ותודה לשרון וגם לשוסטר שהרמתם את הנושא החשוב הזה.

היום, אחרי 34 שנים, בתי בת 45, ילדה תאומים, היא צריכה עזרה כי היא אם יחידנית. זה לא נגמר שם אחרי השיקום, זה לא נגמר שמה, איך שהיא צריכה לגדל את הילדים לבד. היא קוראת לי אבא, אימא, סבא וסבתא, כי אין לה מישהו אחר. כלומר, הטיפול בנכים, זה מתמשך לנצח, אין מה לעשות. היא לא יכולה להתחתן כי היא שרופה בכל הגוף. זה פשוט קשה לראות את זה אפילו וזה כואב לי. לא פעם אמרתי לה, אם לא היית בתי, הייתי מתחתן איתך כי את נשמה טובה. ככה, זה השיקום.

התחלתי עם המחבל הזה, כרגע נמצא ברשימה לשחרור. אני הסכמתי שהוא ישוחרר, שאני אראה את התמונות האלה שראינו אתמול, שאימא של רומי מחבקת אותה. על זה אמרתי, זה טוב שהוא ישוחרר, בן העוולה הזה, שאני אראה את כל המשפחות האלה חוזרות לכאן ופשוט להיות איתם. שואלים, "אייבי, אתה בטוח 100%?", אמרתי, "כן, אני שלם, אבל חצי", כלומר, החצי הזה, אני יודע שהוא ישוחרר, בן אדם שעשה מעשה נבלה. לראות את אשתי ואת הילדים שלי נשרפים מול העיניים, אני לא מאחל לאף אחד, אף אחד. וכל זה, הסכמתי שהוא ישוחרר.

לגבי הנושא שלנו, אני חוזר כרגע. זה חשוב מאוד העזרה הזאת, כי אצלי היה בחור מהעבודה שלי, אני הייתי מנהל חברת TWA, חברת תעופה אמריקאית. הבוס שלי בארצות הברית התקשר, אמר, תשאל את אייבי מי החבר הכי טוב שלו בעבודה. נתתי שם. הבן אדם הזה היה צמוד אליי 24/7 במשך שנה וחצי, כל הטיפול שלי, גם באשפוז. אני לא רוצה להגיד מה זה כוויות, מי שחווה כוויה, זה ניתוחים על גבי ניתוחים על גבי ניתוחים והבחור הזה צמוד אליי והוא קיבל את המשכורת כי זה מה שאמר לו הבוס: אל תעזוב את אייבי, תקבל משכורת.

מי עם הבן שלי? מי עם הבת שלי? ופזורים בכל בתי החולים. כלומר, זה לא היה פשוט. ומשם הרמתי את עצמי באמת, הגעתי לאן שהגעתי, לעזור לאנשים כיושב ראש הארגון. התווספו אצלך 13,000, אצלנו 20,000. לצערי, אני חושב שעוד נעבור אתכם, כי עוד 50,000 מחכים, אלה מספרים שאי אפשר להאמין, באמת, אי אפשר לקלוט אפילו. כשאני מקבל שיחות מאימהות, הן נשארות בבית כי הבת שלהן, ניצולת הנובה, היא מפחדת שהיא רוצה להתאבד, היא לא עוזבת אותה. איפה הטיפולים האלה לאנשים האלה? נכון, זו הבת שלה, היא לא עובדת.

ההורים של החטופים, הם לא עובדים, הם תקועים ב-7 באוקטובר. להילחם בשביל לקבל את המשכורת, אדוני, אתה זוכר כמה שהיה, כל הדברים האלה בשביל קצת לעזור למשפחות האלה. זה לא קל להגיד את זה, נכון, השורה התחתונה –כסף, הכול מתרכז בכסף. יש למדינה כסף. אני הייתי במועצת המנהלים של ביטוח לאומי עד 2022, בסוף 2022 רואה חשבון של ביטוח לאומי נותן לנו את הנתונים, כמה כסף יש לביטוח לאומי היום. מישהו יכול להגיד לי?

300 מיליארד.

400 מיליארד שקל. איפה הכסף? באוצר. למה? מקבלים 5% ריבית. כלומר, כסף יש, תלוי לאן מזרימים את זה. והיום זה הזמן הכי טוב לתת לאנשים האלה שמטפלים באחים שלהם, שמטפלים באחים אחרים, במשפחות, זה הזמן לעזור להם. כי לא ייתכן, הבחור שהיה איתי קיבל את המשכורת כאילו שהוא עובד, וזה היה אז, לפני 34 שנים. הסיפור הזה לא נמשך, וכמו שאמרתי, שרפו אנשים חיים, ראינו את זה ואני ראיתי את זה במו עיניי, שהם שרפו את המשפחה שלי, זה מה שעשו גם בדרום.

כן, קשה לי, אבל אני שלם עם עצמי כשאני רואה את התמונות המדהימות האלה של האימהות שמחבקות את הבנות שחוזרות, בריאות ושלמות בעזרת השם.

תודה רבה. אנשי האוצר רוצים להגיד משהו?

דור הראל, משרד האוצר. רק בנושא הדיון הספציפי הזה, אני אגיד שעד היום לא הגיעה אלינו דרישה מסודרת לגבי הזכאויות הנדרשות לאוכלוסייה של האחים המטפלים, וכפי שנהוג, ברגע שתגיע דרישה, נתכנס אנחנו ומשרד הביטחון לדבר על הדברים.

נבקש מאגף השיקום של משרד הביטחון שיכין תקציב ולהעביר את זה לאוצר, להגיד מה העלות, כמה אחים אתם רוצים לתת. הרי יש הבדל בין אחים שכל הזמן מטפלים כמו עידו, במסירות נפש, לבין אחים שגרים במקומות אחרים ואין להם כל כך עם העניין. זאת אומרת, רגשית ודאי, אבל מבחינת הפעילות, הפסקת העבודה וכל המסירות שיש לך.

תגישו את הצעת התקציב לאוצר, כמובן תשלחו לנו את ההעתק. גם ארגון נכי צה"ל, אנחנו רוצים שתתארגנו. כמו שאתה אמרת, שמחכים לכם המון אנשים שיבואו אליכם, שהשם ישמור.

ומילת סיכום, מה התפקיד שלך, פרמינגר?

אני יושבת ראש ועדת חקיקה של ארגון נפגעי פעולות איבה.

כי היא תמיד מדגישה שהיושב ראש הוא אייבי מוזס. אני לא מכיר אף אחד שמופיע בוועדה שתמיד אומר, "זה לא אני, זה מישהו אחר". בבקשה, גברת פרמינגר.

אפשר להגיד משפט לפני שהיא מסכמת? חשוב לי מאוד, כבוד היושב ראש, שתתייחסו למה שאמר עידו. אם מישהו חושב, כל מי שליווה הורה מאושפז או אח או משהו, גם לא במקרים ותקופות כאלה, כשאתה יורד לשתות את הקפה שלך, להביא איזה קרואסון וזה, זה לא פחות מ-50, 60 שקלים, זו הנגלה הראשונה. תחשבו על אלה שבאופן קבוע ההוצאות האישיות שלהם הן הוצאות. ולא צריך לזלזל, כי זה נכון שצריך לתת להם משהו קיומי, חד וחלק, נתחיל עם זה. וכמובן שלהיבחן כל העובדות האלה.

גברת פרמינגר, בבקשה.

אני רוצה להגיד שאני שמחה שאדוני היושב ראש מציע שנציע הצעה, גם נכלול את ארגון נפגעי פעולות איבה, אבל אני רוצה להגיד שסוף מעשה במחשבה תחילה. אני הייתי רוצה קודם שנכין את הרשימה שעליה אנחנו מבססים את הדרישות התקציביות. כי אני חושבת שאם יש לנו כבר הזדמנות לקבל תקציב, כמי שנמצאת הרבה במחלקות של הפצועים, אני חושבת שהצרכים הם מגוונים. צריך לרשום אותם, להגדיר אותם ורק אחר כך לדבר על תקציב, כדי שלא נימצא מביאים תקציב ובסוף נגלה שלא עבדנו על כל הנקודות ועל כל מה שצריך לעשות.

אני הייתי מציעה להקדיש לזה איזו מחשבה, לעשות את זה במהירות, כי אני שמחה שיש פה רצון טוב, אני מקווה שזה יסתכם, אבל קודם כול להכין באמת את הנושאים.

נאה דורש, נאה מקיים. אין עוד בעלת ניסיון כמוך. תגדירי את ההגדרות האלה כפי שאת מבינה ותגישי את זה גם לאגף השיקום, גם לנו.

חברת הכנסת ניר.

אני רוצה לומר קודם כול תודה לך, אדוני, על הדיון החשוב הזה. אני חושבת שהפוקוס על האחים הוא פוקוס סופר משמעותי שלא נתנו עליו את הדעת וראוי לתת עליו את הדעת, ורק פה מהעדות המצמררת של עידו יערן הבנו באמת בסוג של עדות מאירה, מתומצתת, ממש את החוויה הסוערת שבאמת המשפחה כולה עוברת 24/7.

אני רוצה לומר שאם אני לוקחת את הדברים ממה שעידו אמר, כדי להתחיל במשהו, צריך לשים דגש על שלושה דברים: אחת, זה מענק לאחים, שתיים, זה נושא של ליווי פסיכולוגי, ושלוש, זה ליווי למאושפז בעת שהוא נמצא בשלב השיקום. אלה דברים שלדעתי צריכים להיות מתומצתים להצעה ומתורגמים בשלב שהוא אפקטיבי לאותם אנשים שמאושפזים עכשיו.

תודה רבה. הטלנו עליכם משימה לא פשוטה, אמרת את זה במילים קצרות, גם לאגף השיקום, גם לארגון נכי צה"ל, גם לנפגעי פעולות איבה, ובסוף אני מבין שהאוצר מחכה להצעה. אנחנו נדרוש מכם גם את ההצעה המגובשת. הוועדה מוכנה בכל עת לדון בה ולאשר כל הצעה שאתם תביאו לשולחן.

תודה רבה, הישיבה הזאת נעולה.


הישיבה ננעלה בשעה 11:50.