פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



17
ועדת החינוך, התרבות והספורט
20/01/2025


מושב שלישי

פרוטוקול מס' 354
מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט
יום שני, כ' בטבת התשפ"ה (20 בינואר 2025), שעה 10:52

סטודנטים חולי סרטן באקדמיה

חברי הוועדה: יוסף טייב – היו"ר
לימור סון הר מלך
יוסף עטאונה

פנטהון יהונתן ליקה - עו"ד, נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, משרד המשפטים

אתי אביאב - עו"ד, לשכה משפטית, משרד העבודה

שמעון דוד - מנהל ומפקח, תחום אוכלוסיות מיוחדות, מה"ט, משרד העבודה

מיכל שפיים - אגף נכות כללית ושירותים מיוחדים, המוסד לביטוח לאומי

ילנה מזורביץ - אגף נכות כללית ושירותים מיוחדים, המוסד לביטוח לאומי

שמירה לשם - מרכז תיאום שיקום, המוסד לביטוח לאומי

ד"ר מרק אסרף - מנהל בכיר - מדיניות אקדמית, המועצה להשכלה גבוהה

דבורה מרגוליס - ראש מנהל, ארגון ור"ה - ועד ראשי האוניברסיטאות

שירה קופרמן - מנכ"לית, עמותת חלאסרטן

מיכל בר-דורון - סמנכ"לית, עמותת חלאסרטן

טל רוזנהק - חבר קהילה, עמותת חלאסרטן

איתיאל כוממי - סטודנט , מכון ויצמן

הדר דרורי - חברת קהילה וסטודנטית, עמותת חלאסרטן

ניקול ברברשטיין - חברת קהילה וסטודנטית, עמותת חלאסרטן

שיר מרק - חברת קהילה וסטודנטית, עמותת חלאסרטן

פרופ' דרורית נוימן - דקאנית הסטודנטים

רעות אופיר - מתאמת פעילות, ור"מ

אתי דנן

מירב כהן

א.ב., חבר תרגומים


רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות.

סטודנטים חולי סרטן באקדמיה

בוקר טוב, אני מתכבד לפתוח את ועדת החינוך, התרבות והספורט, כ' בטבת התשפ"ה, 20.1.2025 בנושא חשוב ביותר, סטודנטים חולי סרטן באקדמיה. סליחה על העיכוב. הוועדה בעומס רב, אבל הנה מצאנו את הזמן ואנחנו ננסה בעזרת השם לפתור את הבעיה.

בפתיחת הדברים, אני חושב שאין פסוק יותר מתאים לבוקר הזה מאשר מה שאנחנו אומרים ביום כיפור, "עין במר בוכה ולב שמח". אתמול מצד אחד עם ישראל כולו התרגש לראות, ברוך השם, את דורון, רומי ואמילי חוזרות לחיק משפחתן. אני חושב שגם המקום להודות לכוחות הביטחון על זה שהצליחו להחזיר את החייל אורון שאול הי"ד. כמובן שאנחנו מצפים גם להחזרתו במהרה של הדר גולדין בקרוב. עם ישראל כולו חיכה, ציפה, התפלל לשובם, וממשיכים להתפלל להשבתם של כל החטופים והחטופות, החיים לחיק משפחתם, ולצערנו גם החללים לקבורת ישראל, ביניהם גם ענבר הימן שלצערנו גם אישה וגם לא נמצאת בעסקה.

אנחנו עומדים בפתחם של ימים מורכבים ומרגשים כאחד, כשמצד אחד חטופינו חוזרים לחיק משפחתם, וזה לא סוד שתמכנו בעסקה הזו שראש הממשלה הביא לפתחה של הממשלה. אני חושב שזו חובתנו גם המוסרית, גם היהודית להחזיר את כולם, לקיים את מצוות פדיון שבויים, "ופדויי השם ישובון ובאו ציון ברינה". אנחנו כמו שאמרתי תמיד, קיבלנו את הוראות מועצת חכמי התורה וכך פעלנו. אני חושב שהפסוק מדבר בעד עצמו. אני שוב אגיד, "עין במר בוכה ולב שמח". אנחנו נקווה שבאמת נוכל להמשיך, ונקווה שיחד נוכל להסתכל במבט ישיר גם למשפחות השכולות, ושנסיים את מה שהתחלנו.

בפתיחת הדברים אני אתן לניקול ברברשטיין, חברה בקהילה של חולי סרטן.

שמי ניקול. בגיל 22 בשנת 2022 התחלתי תואר ראשון בביולוגיה באוניברסיטת תל אביב. תקופת מבחנים שנה א', סמסטר א', אימא שלי חלתה בסרטן מיאלומה נפוצה. חודש אחריה, שבוע אחרי יום הולדת 23, באיכילוב התבשרתי שיש לי גם סרטן, גידול בגודל 10 ס"מ, ואני האדם החמישי בארץ עם הסוג הזה. חליתי בקרצינומה אדרנוקורטיקאל, אך למרות שאני מגיעה מתואר בתחום ואני מבינה מה זה אומר, וגם בתור בת של פתולוגית שמאבחנת סרטנים, זה לא מנע ממני ישר לחשוב על המוות ומה יהיה עם העתיד שלי. לא ידעתי מה אני אעשה עם הלימודים ואם בכלל יש סיכוי ואיך אני אשרוד עם העבודה שלי. נאלצתי להיכנס לניתוח חירום קשה שבו נאלצו לכרות לי את הכליה השמאלית שלי גם על מנת להציל אותי שלא יהיו גרורות. למרות ההחלמה הקשה זה לא נגמר כאן והיו עוד סיבוכים תוך כדי. בגלל כאבים כרוניים אני סובלת מעייפות כרונית. תארו לעצמכם שלא משנה כמה תישנו, שעה או אפילו עשר שעות, אתם תתעוררו ותרגישו כל כך עייפים כאילו דרסה אתכם משאית. תארו לעצמכם שיש לילות שלמים שאני נשארת ערה כי הכאב כל כך מייגע.

עכשיו נחזור לסוגיית הלימודים. אמנם אני בסטטוס מחלימה, אבל אני לא באמת בריאה. המערכת החיסונית שלי ירודה אחרי מה שחוויתי ולכן אני נדבקת בקלות. האוניברסיטה בזמנו נתנה לי לחודשיים התאמה להיבחן בכיתה עם מיעוט משתתפים, עד 20 אנשים, אך יום בהיר אחד לפני אחד המבחנים שלי הודיעו לי כי לא מגיעה לי את ההתאמה הזו, ובזכות הדר והעמותה חלאסרטן הצלחנו להשיג לי את ההתאמה אחרי כמה חודשים, שבגלל שהיא נלקחה נאלצתי לקחת קורס חוזר במחיר מלא.

כמו כן בגלל שהמערכת החיסונית שלי פגועה עדיין, סטודנטים ומשגיחים במבחנים מצליחים להדביק אותי למרות שאני מתחננת שלא יגיעו אם הם חולים, ולמרות שאני מגיעה עם מגננות ויושבת בקצה. כמו כן אני מגיעה לשיעורים עם כיתות קטנות. עוד משהו שקורה בפקולטה שלי במדעי החיים באוניברסיטת תל אביב, ההתאמות מאושרות על ידי רק המרצה והוא זה שאומר את המילה האחרונה וזה תלוי רק בו, לא משנה מה הוועדה החליטה.

המרצים שלנו לא מנגישים לנו אופציה להתחבר לזום, ואת ההקלטות מעלים שבוע או שבועיים אחרי. כתוצאה נוצר פיגור בחומר. נותנים גישה רק למילואימניקים. יש חוסר הכלה בקורסים של נוכחות חובה בכיתה, בהם המרצים, לא משנה מה קורה, אם לא הגעת שלוש פעמים בגלל מקרה רפואי, יתחילו להוריד לך בציון. למרות שפניתי אליהם אינם מוכנים להקשיב.

כמו כן במצבים כמו חולי חוזר ובעיות רפואיות שמנעו ממני להיבחן, ביקשתי שיאפשרו לי לכתוב עבודה בעקבות פגיעת הזיכרון שיש לי בשמות, ואני מבינה את החומר. כל פעם שביקשתי אמרו לי לא, וזה לא עניין אותם הסיבה. אמרו לי שאני לא שונה מכולם ולא מוכנים להתאים את התוכנית הלימודית לאנשים כמונו. אני עם נכות, שקופה, נראית בריאה אבל לא באמת.

בבקשה תעזרו לנו להתמודד ולהגשים את החלומות שלנו. אנחנו עייפים מהילחם באקדמיה שמפנה לנו את הגב. אנחנו כאן גם בבקשה מיוחדת בתור מישהי ששירתה בצבא בשירות מלא באבטחת אישים תחת איזנקוט וכוכבי. אנחנו מבקשים שתעזרו לנו כדי להגשים את החלומות שלנו. תודה רבה.

תודה, ניקול.

כן, בבקשה.

ניקול, קודם כל תודה רבה. אני חושבת שאם יש מישהו שלא הבין, אחרי שסיפרת אז מבינים היטב מה ההתמודדות וכמה זה מורכב וקשה וכואב ומתיש ומתסכל. אתה יודע, מצוות ביקור חולים, יש לה הרבה היבטים, יש לה הרבה מעשים. אחד מהמעשים זה באמת לוודא שהתנאים של החולה הם כל מה שהוא צריך אותם, אז הוא מקבל אותם. בעיניי זה ממש מצווה לוודא שלא מי שמתמודד עם המחלה צריך להיות זה שאחראי לנסות ולדאוג לכל התנאים האלה שיתקיימו, אלא מי שצריך לדאוג לזה, שיהיה איזה שהוא גורם באוניברסיטה שרואה את הדבר הזה.

לצערנו הרב המחלה הזאת היא מחלה שקיימת לא בהיקפים קטנים, ולהוסיף עוד התמודדות למי שגם ככה מתמודד קשה, ושמענו עכשיו את האיסורים שמתמודדים איתם אותם חולים. אנחנו צריכים לראות איך מייצרים בכל האוניברסיטאות באופן קבוע דמות שהיא הדמות שמכנסת אליה, מתכללת אליה את כל הבקשות האלה. אנחנו רואים שיש דברים שהם יותר מאפיינים, ושמראש ידעו לתת עליהם את הדעת כמו הסוגיה של הפגיעה במערכת החיסונית והיכולת לשבת במקום שיש בו אנשים, ולא משנה מה. צריך למצוא פתרונות שמסייעים באופן אמיתי. כמו שתיארה פה ניקול, גם הסוגיה של פגיעה בזיכרון כתוצאה מהטיפולים.

אם אפשר, אני פה כדי לראות שהאוניברסיטאות מבינות את גודל השעה ואת גודל השליחות וגודל המצווה של הדבר הזה. תודה רבה.

אני רק אגיד בפתיחת הדברים שהפתרון צריך להגיע ישירות מהאקדמיה, והוא לא צריך ליפול על הסטודנט. אמרתי את זה באחד הדיונים ואני אגיד את זה כבר עכשיו בפתיחת הדברים. אם לא יהיה משהו מסודר בתקנון ושאנחנו נעשה את זה בהבנה עם מל"ג ועם ור"ה וור"מ, אני שם את זה על השולחן ולא כאיום, פשוט המציאות מחייבת, הוועדה תקיים חקיקה בנושא ופשוט נחייב. אני לא אוהב לעשות את זה, אבל אם לא תהיה ברירה זה מה שיהיה.

שיר מרק, בבקשה, סטודנטית.

שמי שיר, בת 25, סטודנטית שנה אחרונה לגיאואינפורמטיקה ותכנון ערים באוניברסיטת בן גוריון. לפני כשנתיים, בשנה א' גיליתי לתדהמתי כי אני נשאית וחולה בסרטן. כל אחד ואחת שמגלה שהוא חולה, לאסונו, מתמודד בדרך שמתאימה לו. ידעתי ישר, אני לא קורסת ולא מוותרת ולא נותנת לאף אחד ולשום סרטן לשנות לי את המציאות. אני נלחמת ואני אנצח. כששיתפתי את האקדמיה הבנתי שאין להם כל יכולת או שום כוונת הכלה של הסיטואציה. ראשית, לא הקלו עליי את הביורוקרטיה. שנית, הציעו לי שתי אופציות, להקפיא את הלימודים או לפרוש. בכלל לא עלה על דעתם שהאופציה שתציל אותי ותעזור לי היא להמשיך בתואר עם החברים שרכשתי, ולהמשיך הלאה כדי שתהיה לי תחושה שדבר לא גובר עליי.

במהלך התואר התמודדתי עם טיפולים קשים בהם טיפולי פוריות, כימותרפיה, ניתוח גדול בהחלמה ארוכה, הקרנות וטיפולים ביולוגיים שאני עדיין איתם, כל זאת תוך כדי - - - תואר, מטלות רבות וכמובן מבחנים. המאבק המתסכל ביותר היה מול חלק מהגורמים באקדמיה שגילו כמעט אפס נכונות להקשבה והתגשמות. תפירת חליפה אישית מתחשבת ואמפתית לא באה בחשבון. ביקשתי למשל שיאפשרו לי לעשות עבודות במקום מבחנים על מנת שאצליח להמשיך. קיבלתי עזרה בשלושה קורסים שהמחלקה בחרה לי, כאשר יש לציין שאת הקורסים שעשיתי בהם עבודות קיבלתי ציונים גבוהים בהרבה מאשר באלה שעשיתי מבחנים. עצם העובדה שהייתי צריכה להילחם או לבקש עזרה כדי שאוכל להמשיך בלימודים, מכעיסה ומקוממת במיוחד. לא ביקשתי ויתורים אלא הקלות מדודות, וגם הן באו באופן חלקי ובקושי, ועצם המאבק הביורוקרטי הותיר בי טעם מר. הייתי זקוקה להוכיח שאני צריכה תוספת זמן במבחנים, קיבלתי לבסוף, ושהייתי צריכה עזרה בלימודים.

אני מבקשת לציין שאמנם היה חושך, אבל כן היו מרצים ומספר אנשי מפתח שנהגו באנושיות ובאמפתיה ולהם אני מודה. זה לא יכול להישאר עניין לנדנוד והתעקשות ותחינות והפיכת שולחן אישית. לצערנו סרטן אצל צעירות וצעירים הפך להיות חזון נפרץ. חליפה מותאמת אישית לחולים הפונים ומבקשים חייב להיות מעוגן בחוקי האקדמיה. אישרור מראש לסל פתרונות או סל הקלות ממנו תוכל סטודנטית חולה לבחור את המתאים לה מבלי לקבל את הדין שכל הנותר הוא לפרוש מהתואר או להקפיאו, ולנתק אותי מחוט ההמשך של החיים.

כסטודנטית שעברה ועוברת את כל התהליך תוך כדי המחלה, אני מאמינה שיש דרכים רבות בהן ניתן לבוא לקראת ולעזור לסטודנטים שחלו בסרטן כדי שיוכלו להמשיך בחיים. הסרטן לא יעצור אותנו ובטח שלא הביורוקרטיה או האקדמיה, ואם תינתן העזרה, השמיים הם הגבול.

תודה רבה.

טל, בבקשה.

תודה רבה. שמי טל רוזנהק, אני בן 28. אני כאן היום לא רק כחבר קהילה בחלאסרטן. אני גם סטודנט לשעבר וחולה סרטן פעיל. אני ביקשתי מהרופאה לדחות את הטיפולים שלי למחר. אני נכנס מחר להשתלת מח עצם וביקשתי ממנה לדחות את זה כדי שאני אוכל לבוא לדבר פה היום. כסטודנט שממש עכשיו סיים, חוויתי על בשרי את האתגרים של שילוב הלימודים האקדמיים עם מחלת הסרטן. אני כבר בהשתלה שנייה עכשיו. בשנה האחרונה ללימודי התואר שלי, שנה שעברה חוויתי טלטלה בלתי צפויה. אובחנתי עם שני סוגי סרטן, גידול אחד בבטן וסרטן בדם. האבחון הוביל לאשפוזים ממושכים והשתלת מח עצם אחת שעברתי בסוף 2023 ועכשיו עוד אחת. אלו לא רק ימים של כאב פיזי. זה ימים של חוסר ודאות, פחד. זה הפחד שהמחלה תשנה את חיי, אבל היא באמת גם שינתה והיא גם כמעט מנעה ממני לסיים את התואר שעליו עבדתי והגעתי גם להצטיינויות של הדקאן, ופתאום זה תפס אותי בסוף הלימודים.

בשלב הראשון לאחר הגילוי ניסיתי להסתיר את המצב שלי. הייתי מאוד מבולבל. הייתי מאוד מבועת מהמחשבה שאם אשתף, אם אגיד, יחשבו עליי שאני הבעייתי או שלא אוכל לעמוד בדרישות האקדמיות. נאלצתי להיעדר רבות מהלימודים, אך למזלי חלק מהקורסים התקיימו בזום, מה שאיפשר לי להמשיך להיות נוכח גם אם זה נוכח בצורה פיקטיבית יחסית, כי לא יכולתי כל כך להקשיב או להיות ממש כחלק מהשיעור. יכולתי להיות נוכח גם מבית החולים. גם ככה החוויה הייתה מאוד מתישה. התמודדתי עם טיפולים מאוד קשים, ימים של כאבים פיזיים וימים של תרופות שלא נותנות לך להישאר בן אדם. הנפש התמודדה גם עם המתח ועם העבודה האקדמית שנשארה עדיין מונחת על כתפיי, ורק על כתפיי.

מעבר לקושי הפיזי, אחד האתגרים המשמעותיים ביותר שלי היה תופעה שמכונה כימובריין. כתוצאה מהטיפולים חוויתי ירידה קוגניטיבית שפגעה בזיכרון שלי, ביכולות להבין חומר לימודי ולעבד מידע. מטלות פשוטות כמו קריאת מאמר, סיכום שיעור, ניתוח נתונים בעבודות הפכו למשימות בלתי אפשריות. עמידה בדרישות הקורסים כמו לדוגמה קורס פרקטיקום שאני צריך לשהות בארגון כלשהו ולסקר אותו ולנתח אותו. נדרשתי להיות נוכח שם 40 שעות ולבצע ניתוח ארגוני. זה היה קשה בצורה בלתי רגילה, כי את מרבית ימיי העברתי בבית החולים ולא בבית, ולא הסתובבתי עם חברים ולא יכולתי להגיע כמעט לארגון שעליו עשיתי. זה היה מאוד קשה גם פיזית ומאוד מנטלית. רק לקראת סוף השנה כשהבנתי שאני לא אצליח לסיים את זה ככה, ממש אזרתי אומץ ושיתפתי את המרצה שלי, מרצה אחת רק, במצב. סיפרתי לה על הקשיים, על האשפוזים ועל ההשלכות של המחלה. להפתעתי היא גילתה הבנה מדהימה ואישרה לי להגיש את הפרקטיקום באיחור וגם את הסמינריון באיחור, תוך שהדגישה שעליי לשים את הבריאות שלי בראש סדר העדיפויות. התמיכה הזו הייתה קריטית עבורי ובזכותה הצלחתי להשלים את התואר, גם אם באיחור. הגשתי את העבודות שלי באיחור מאוד גדול, אפילו את חלקם אחרי ההשתלה. זה היה מאוד פרסונלי. הרגשתי שעשו לי טובה גדולה אבל עשו לי טובה, אבל לא לכולם יש מרצה כמו שלי. לא בכל מוסד יש גישה מסודרת להתמודדות עם סטודנטים חולים, ואין מדיניות ברורה שמאפשרת לסטודנטים חולי סרטן לשלב בין הטיפולים הקשים לבין המטרה להשלים את לימודיי.

האקדמיה כיום מתמודדת עם הנושא בצורה מפוזרת ולא עקבית. במקרים רבים האחריות נופלת על הסטודנט עצמו להיאבק על זכויותיו דווקא בתקופה שבה הוא חלש ביותר והפגיע ביותר. עמותת חלאסרטן פועלת להוביל שינוי במציאות הזאת. אנחנו מבקשים ליצור סטנדרט אחיד שיבטיח שכל סטודנט בכל מוסד אקדמי יקבל את התמיכה לה הוא זקוק, בין אם מדובר בהקלות במבחנים, גמישות בתאריכי הגשת עבודות, הקלות בנוכחות, אפילו הנגשת קורסים מוקלטים. המערכת חייבת להכיר בצרכים הייחודיים של חולי הסרטן הצעירים ולאפשר להם להשלים את הלימודים בכבוד ובשוויון. אנחנו לא מבקשים טובות. ממש לא. אנחנו מבקשים עזרה וצדק, צדק לסטודנטים שרוצים להתפתח, ללמוד, לבנות עתיד שמעבר לסרטן, מעבר לטיפולים, מעבר למחלה.

חבריי, ההסדרה שאתם נדרשים להוביל היום יכולה לשנות את החיים לא רק של הסטודנטים עצמם, אלא גם של המשפחות שלהם ושל הקהילה כולה, כי סטודנט כמונו שיכול לסיים ועבר את הטיפולים הקשים האלה, יכול אחר כך עם הכוחות הנפשיים העצומים שנדרשים כדי לעבור את הדבר הזה ואת המחלה הזאת, לבנות פה עתיד יותר טוב ולעזור לכולם. בלי קשר למצבו הבריאותי הוא יוכל להגשים את חלומותיו. תודה רבה.

תודה רבה.

איתיאל כוממי, בבקשה.

שלום, שמי איתיאל, אני משפטן לשעבר וסטודנט לתואר שני במכון ויצמן במעבדה של ד"ר אפרת שמע בתחום של חקר הסרטן, ואני ספציפית עוסק בחקר של סרטן שד. בסביבות מרץ שנה שעברה אני אובחנתי עם סרטן אשך, והתחיל תהליך שלם של בירור כשלבסוף נקבע שמדובר בסרטן מסוג סמינומה. עברתי ניתוח לכריתת אשך, שימור פוריות, ואחרי תקופה מורטת עצבים של מעקבים ודיונים עברתי גם טיפולי הקרנות, ממש לפני קרוב לחודש וחצי. אני ממש "טרי". הסרטן שלי יחסית קל. אחוזי הריפוי שלו הם קרוב ל-95% של ריפוי מלא. אני במעקבים למשך חמש שנים לפחות מחשש לחזרה וגרורות, אבל בסך הכול הסיפור שלי יחסית אופטימי. עם זאת, הסיבה שאני פונה אליכם היא להסביר שסרטן, גם אם הוא קל וגם כשלכאורה הסיפור הוא אופטימי, זה תהליך קשה גופנית ומנטלית בלי קשר בכלל. זה מאבק יום-יומי של חוסר ודאות. זה לחיות בתוך תודעת המערה התמידית, הישרדות יום-יומית, חשש פנימי, חוסר חיבור לעתיד שלנו.

לזכות וליכולת ללמוד באקדמיה יש קשר ישיר לתחושת הביטחון, לבחירה בחיים ואני מאמין גם לריפוי. הסרטן כמו לכולם תפס אותי בזמן הכי לא טוב מבחינת הלימודים והקריירה. תשאלו כל חולה סרטן מתי תפס אותך הסרטן והוא יגיד, בזמן הכי לא טוב. הייתי ברוטציה שנייה במכון. היו לי יעדים, לחצים והכול התהפך. במכון ויצמן התגובה הייתה מעולה. קיבלתי את כל התמיכה שהייתי צריך. קיבלתי קשר ישיר עם מזכירת התואר שהוצמדה לי ספציפית והיא עזרה ותמכה. היא הייתה חלק. היא הסירה ממני כל פרוצדורה מיותרת והיא עדיין עוזרת מאוד. אני לא התעסקתי עם ניירת ופרוצדורות למזלי, אחרת כנראה שהייתי נושר מהלימודים.

במעבדה ובמחקר קיבלתי את החופש לטפל בעצמי. ראשי המעבדות שאני לומד תחתיהם, וספציפית ד"ר אפרת שמע היו ועדיין מדהימים ומתנהלים בתוך מערך הלחצים הזה בצורה מדהימה. אני רק אציין שאני קיבלתי מד"ר אפרת שמע חופש פעולה מלא. יצרתי את השאלה המחקרית שלי בעצמי. המחקר שלי מתקדם והכול בזכותם. פשוט בזכותם. בכך אני מקבל גם חופש מנטלי מלא לבחור להשקיע במדע מתוך תשוקה שזה נכון, וכך אני יכול להפוך להיות חוקר טוב יותר, והכי חשוב, לסיים את מטלותיי בהצלחה. למזלי אני מגיע כקול אופטימי שמראה שזה לגמרי אפשרי. אני בוחר בחזון האופטימי ביותר שסרטן בעתיד יהפוך להיות מחלה כרונית בלבד. זה החלום של המדע, וכדאי להתכונן לכך שעם המשאבים הנכונים, מערכת קצת יותר מכילה, ניתן להוציא מהתקופה המאתגרת הזאת לפרט ולחברה את החוקרים, המשפטנים, האקדמיים ואנשי הרוח הבאים של החברה, למרות שהשיעור והאתגר המשמעותי הזה שנקרא מחלת הסרטן. תודה.

תודה רבה.

אדוני היושב-ראש, אני חושבת שחלק מתהליך השיקום והריפוי של אלה שמתמודדים עם המחלה זה איך הסביבה מתייחסת לדבר, איזה יחס הם מקבלים. יש לזה משמעות מאוד לתהליך הריפוי.

בבקשה, הדר.

דבר ראשון תודה לכל מי שהגיע להשתתף היום, ובעיקר תודה לחברי הקהילה המהממים שלי שדיברו פה והשמיעו את הקול של הקהילה כולה. עמותת חלאסרטן ואני מנסים לקדם כבר כמעט שנתיים את הנושא הזה, מהלך לקביעת סטנדרט אחיד באקדמיה שיביא ליישום הזכויות של חולים ומחלימים מסרטן, ויאפשר לסטודנטים להמשיך ולקיים כמה שאפשר את חיי השגרה גם במהלך הטיפולים, וגם כמו ששמעתם פה, בתהליך ההחלמה ואחרי הטיפולים, ובעיקר להצליח בסוף להשתלב בשוק העבודה. הוועדה היא צעד מאוד משמעותי ואנחנו מאוד מודים עליה. חשוב לי להגיד שיש עוד סטודנטים שרצו להגיע ורצו לדבר ולא יכלו להגיע. חלקם בעקבות בדיקות וטיפולים רפואיים, חלקם כי המוסד האקדמי או העבודה לא אפשרו להם להגיע, אבל יש עוד סטודנטים. אתמול פנתה אליי עוד סטודנטית עם עוד סיפור מעוד מוסד אקדמי שלא עזר לה, אז חשוב להבין את זה.

את הסיפור האישי שלי שמעתם בוועדה הקודמת ולכן אחסוך אותו מכם היום, אבל חשוב לי להדגיש שגם היום, שלוש שנים אחרי שגיליתי את המחלה ואחרי שעברתי כימותרפיה והשתלה עצמית של תאיT , ולפני שמונה חודשים עברתי השתלת מח עצם, היום מעבר לטיפולים מניעתיים למערכת החיסונית והמון כדורים אני לא מטופלת. יש לי עדיין המון קשיים ואני זקוקה לעזרה ותנאים שונים מסטודנט רגיל. כמובן לצערי במצב אידיאלי הייתי מאוד שמחה לא להיות שם. אני לא יכולה לשבת בכיתה עם סטודנטים אחרים, במיוחד כרגע בחורף כשהמערכת החיסונית שלי לא קיימת ואני יכולה להידבק בכל דבר.

כמו ששאר חבריי גם ציינו, יכולת הריכוז שלנו, הזיכרון, היכולת לשבת הרבה זמן בכיתה או באופן כללי להתרכז לאורך זמן, לבצע מאמצים פיזיים מאוד קשה לנו. תהליך ההחלמה שלנו הוא ארוך, הוא מאסיבי, הוא אינטנסיבי וחשוב שגם במהלכו נקבל את כל ההקלות ואת כל התנאים שאנחנו זקוקים כדי להצליח.

כפי שציינו בנייר העמדה שהפצנו לפני, וכמו שאתם רואים פה מהעדויות ושאנחנו שומעות מהשטח כל הזמן, זה שונה בין מוסד למוסד, ולפעמים אפילו אני שומעת על אותו מוסד אבל בפקולטה הזאת מאוד עזרו לי ובפקולטה הזאת מאוד לא עזרו לי. לי כן עזרו אבל הסטודנט השני שאני מכיר, שחולה, לא עזרו. היום זה מתנהל בצורה מאוד לא ברורה ולכן אנחנו מבקשים את עזרתכם בהכנת סטנדרט ברור ואחיד בין כל המוסדות, שיכלול גם דרך אכיפה מאוד ברורה ויאפשר לנו להמשיך ללמוד גם במהלך הטיפולים וגם בזמן ההחלמה.

חשוב לי לציין שההקלות שאנחנו מבקשים הן מאוד מזכירות את ההקלות שהמילואימניקים קיבלו בתקופה האחרונה, ואת מתווה ההתנהלות שלהם. אני יכולה להגיד שרק אתמול ממש הייתה לי שיחה עם סטודנטית שאמרה לי שיש קורס עם נוכחות חובה והמילואימניקים מקבלים אישור לא להגיע לקורס, ובנוסף לזה גם מקבלים גישה מיידית להקלטות הזום, בעוד היא מחלימה טרייה, חייבת להגיע וצריכה אישור מיוחד כל פעם שהיא לא מגיעה. כמעט ולא מקבלת גישות לזום, וגם זה רק לאחר מאמצים רבים. אם המתווה כבר קיים והתנאים קיימים, אין סיבה שהיא לא תוכל לקבל גם את הגישה. אנחנו מאוד מבקשים להרחיב את התנאים ואת המתווה הקיים אלינו, ולהתאים אותו אלינו כדי שנוכל להמשיך.

לסיום, אני רק רוצה להגיד תודה מיוחדת לעמותת חלאסרטן ולשירה ומיכל שיושבות פה לידי, וליושב-ראש הוועדה שפה איתנו. הם לקחו את היוזמה הזאת שהתחלנו פה לפני שנתיים בשתי ידיים, ובזכותם אנחנו מצליחים לקדם את זה.

תודה, הדר.

לפני שאנחנו נעבור למיכל, כמובן רפואה שלמה ונקווה שתעברו את התקופה הזאת מהר. אני יכול להגיד לכם, כל עוד אני יושב פה על הכיסא, נפתור את הבעיה או במוח או בכוח, אבל אנחנו נפתור. ור"ה וור"מ כבר מכירים אותי. אני לא מאיים סתם.

מיכל, בבקשה.

אני רק אסגור. אני חושבת שאין לי עוד מה להוסיף לעומת מה שאמרו חברי הקהילה הנהדרים פה. קודם כל, חבר הכנסת טייב, אתה באמת איתנו מהרגע הראשון, ותודה גם לך, חברת הכנסת הר מלך שבאמת מבינים.

אני רוצה להגיד כמה דברים. היו פה סיפורים נורא עצובים. לא ניסיתי לפרוט על מיתרי הרגש. אנחנו יודעים איך עושים את זה. זו לא הייתה הכוונה. לא צריך לרחם פה על אף אחד מהיושבים פה. אני מכירה אותם. אף אחד, לא צריך לרחם עליהם. הם לא באו עם בקשת רחמים. הם באמת באו עם בקשה מאוד רציונלית. בסוף, חבר'ה, הם מנוע הצמיחה של המשק, המשק שצועק ואומר, חסרים לנו חוקרים, חסרים לנו מהנדסים, חסרים לנו רופאים, אבל אז כשהמהנדסים והחוקרים והרופאים הולכים ללמוד וקורה משהו עם הלימודים שלהם, במקום שאותה מערכת שצועקת חסר לנו, תיתן להם לצאת לשוק מוכנים להמשיך להיות מנוע הצמיחה של המשק, באה אותה מערכת ושמה מקלות בגלגלים ואומרת, אנחנו רואים אתכם, חסר לנו אתכם אבל שנייה תאריכו, תחזרו על הקורס שוב, תשלמו עליו כסף, אל תעשו מבחנים, תידחו את המבחן. לא יכול להיות שיד ימין ויד שמאל עושות דברים סותרים. אין פה בקשת רחמים. יש פה בקשות סופר פשוטות.

זו זכותם וזו חובתנו.

זה המובן מאליו.

בדיוק. אפילו תקציבים אין פה. אומרת הדר ועינינו אינה צרה למילואימניקים. נהפוך הוא, ותודה לחבר הכנסת טייב שהזמין אותנו לוועדה שהייתה עם המילואימניקים רק כדי לתמוך בהם ולהיות הגב שלהם. אם התשתית קיימת, המציאות הרבה יותר פשוטה. הבקשה שלנו כאן, לשבת על התשתית הקיימת, לעשות התאמות כדי שהצעירים האלה ימשיכו להיות מנוע הצמיחה של המשק ולהחזיר חזרה למשק הזה. תודה.

לחלוטין. תודה רבה.

נציגת ור"ה, דבורה מרגוליס. דבורה, ברשותך, אם את יכולה רק להגיד לנו מה קיים היום. אני אציע מספר הצעות. גם קיבלתי נייר עמדה ואני חושב שהוא גם אצלכם. הוא היה באתר הוועדה. אין פה משהו שהוא לא ניתן לביצוע. אני מאמין בשיח עם ראשי האוניברסיטאות, ואני רוצה להודות להם על כל מה שהם עשו לטובת אנשי המילואים, ולא היה צריך בסוף לא חקיקה ולא כלום. רוב הדברים באמת נעשו בשיח משותף ואני מודה על כך, ואין סיבה שבנושא הזה גם לא נגיע לאיזו שהיא הבנה.

אם אפשר, דבורה, תני לנו סקירה מה קיים היום, איך המערכת עובדת, ומפה נראה מה ניתן לשנות ולקבע שיהיה באמת ניהול אחיד בכלל האוניברסיטאות והמכללות, ככה שהם יקבלו את מה שמגיע להם בזכות ולא מתוך חסד. אנחנו לא באים פה לרחם עליהם. סך הכול לעמוד על זכותם. זו החובה שלנו. זו חובתי אבל גם חובתכם כראשי האוניברסיטאות.

כן, בבקשה.

אני רוצה קודם כל להגיד תודה על הדיון החשוב, ולהתחיל בזה שאתם נהדרים כולכם, ולהגיד שפגשתי את ראשות העמותה וחלק מחברי העמותה, לא את כולם, לא את כל מי שכאן.

חשוב להגיד שדבורה גם במהלך השנתיים האלה עזרה לנו המון, גם לחלק מהסטודנטים שיושבים פה, שאמרו שהיו צריכים עזרה. בזכות דבורה הם קיבלו את ההקלות האלה, אז חשוב מאוד לציין את זה.

לא בזכותי. זה בדיוק מה שרציתי להגיד. בקיץ 2023 נדמה לי שזה היה, לפני פרוץ המלחמה נפגשנו עם חברות העמותה, אבל כמובן שזה גם כולל את חברי. בהמשך לפגישה הזאת אורגנה פגישה עם פרופ' דרורית נוימן שהיא נמצאת איתנו בזום, מאוניברסיטת תל אביב, שהיא יושבת-ראש פורום דקאני הסטודנטים של כל המוסדות להשכלה גבוהה. זה הפורום היחיד שכולל בתוכו אוניברסיטאות, מכללות ציבוריות, מכללות פרטיות ואת אוניברסיטת רייכמן. אין עוד פורום חוץ מהמל"ג כמובן, שכולל את כל המוסדות, מהסיבה שטיפול בסטודנטים הוא טיפול בסטודנטים. הם עוסקים במילואימניקים והם עוסקים בדברים שנאמרו פה, סטודנטים עם טיפולי פוריות או אחרי לידה, וגם בנושאים האלה שמוגדרים תחת מחלות כרוניות או עם מוגבלויות. יש הגדרות גם בחוק זכויות הסטודנט וגם בתקנות המל"ג. הדברים האלה לחלוטין מוכרים.

לאחר הפגישה הדברים הועברו לדקאני הסטודנטים האחרים. לקראת הדיון היום גם נאספו נתונים. אני אשמח שגם יתאפשר לפרופ' דרורית נוימן שנמצאת בזום, להתייחס כמובן אחר כך. אני רוצה לעמוד רגע על המורכבות שעלתה כאן. אני חושבת שברור לחלוטין שאין שום ויכוח שצריך לעזור לכל אחד ואחת מכם לסיים את התואר הכי טוב שאפשר. ברור לחלוטין שזה אחד האמצעים לריפוי. ברור לחלוטין, בלי הציניות של המשק צריך עוד ידיים עובדות ואנשים משכילים וכו'. כל אחד ואחת מכם, אנחנו צריכים אתכם עם תואר ביד, בין שתעבדו בו ובין שלא, פשוט כי זה ברור לחלוטין שזה אחד התנאים שלכם לצאת מהמשבר הרפואי הזה, ומי ייתן, ושולחת פה איחולים לכל אחד ואחת מכם שזה מה שיקרה.

כל דקאני הסטודנטים באוניברסיטאות וראשי האוניברסיטאות הם באותה גישה. תמיד כשיש 100% אין 100%. ברור לחלוטין שפה ושם יהיה המרצה שלא בדיוק הבין ולא בדיוק קלט, ומקשה עורף מסיבה זו או אחרת. 100% אין, אבל בדיוק מה שדיברו כאן, מצד אחד פתרונות מערכתיים, מצד שני הצרכים הם מאוד שונים. אחת מבקשת לא להיות בחדר עם עוד אנשים, אחר רוצה להיות מחובר בזום ולקבל את ההקלטות והסיכומים. יש פה סל שלם ומניפה של דברים שהם צרכים אישיים שצריך לתפור. לדבר הזה אני כן מתחברת, חליפה אישית של פתרונות.

מהחומר שנאסף פה אנחנו גם נוכל להעביר אחר כך לוועדה, כי זה הבוקר רק הושלם. כל דקאני הסטודנטים בכל המוסדות העבירו מה נעשה ואיך נעשה, אז בכל המוסדות יש לדבר הזה התייחסות, בין שזה מענה בתוך הפקולטה, נציג של דקנאט הסטודנטים בפקולטה, בין שזה הדקנאט. שוב, הבדלים בין המוסדות בגודל ובמורכבות.

למה לא להגיע למצב שיהיה איזה שהוא סטנדרט רוחבי לכולם?

אני אומרת שוב, יש איזה שהוא סטנדרט בסיסי אבל יש דברים שלפעמים חורגים. אפילו הסיפורים האישיים ששמענו פה, יש בקשות שונות שעולות מהסטודנטים ובנקודות זמן שונות.

דבורה, הם מתארים סיטואציה שהם צריכים לפנות למרצה. אני לא שמעתי פה כתובת, שיש דמות מתכללת. את אומרת הדקאנים מכירים. זה נפלא, אבל דמות שהיא מתכללת את זה, שהם יודעים שהיא הכתובת. זה לא צריך להיות המשימה שלהם. זה צריך להיות המשימה של האוניברסיטה, שיהיה שם מישהו שזה עניינו, הוא ייעודי לעניין הזה. גם אם יש לו עוד תפקידים, אבל גם את זה.

יש פה אלמנטים שלא כולם יושבים כאן. גם במקרים שאני טיפלתי באופן אישי, שהופנו אליי על ידי חלאסרטן. יש גם כמה שפנו אליי ישירות. יש אלמנטים של צנעת הפרט. יש סטודנט שלא רוצה ללכת וליידע עכשיו את כל המערכת. הוא מעדיף ללכת למרצה שלו ולסכם איתו ככה או אחרת, לכן אני אומרת, אין 100%. כולם בני אדם. לפעמים גם מרצים באוניברסיטה עושים טעויות, או בעלי תפקידים לפעמים לא רואים או לא יורדים לדקויות, ואתם יודעים במה אנחנו עוסקים בשנה וחצי האחרונות, במה עוסקים דקאני הסטודנטים. כולם בזה. זה לא אומר שלא צריך לתת פתרונות גם כאן, וצודקים כשאומרים שיש כבר איזושהי תשתית, כל העניין של הקלטות ובזום וכו'. הדברים האלה, אני רשמתי וכבר התכתבנו. זה דברים שייבדקו מול כל דקאני הסטודנטים איך לייצר לפחות את התשתיות האלה שכבר קיימות, להעמיד לרשות הסטודנטים האלה.

אני ממש אשמח, חבר הכנסת טייב, יו"ר הוועדה, אם אפשר לתת לפרופ' נוימן להתייחס.

אני אתן לפרופ' דרורית. רק שאלה, האם קיים היום באוניברסיטאות נציג מטעם האוניברסיטה שבא ומתכלל את הנושא הזה? אני מנסה להבין מה קיים.

דקאני הסטודנטים הם הכתובת. במוסדות גדולים מדובר בצוותים גדולים של אנשים שיושבים תחתיהם ויש להם רכזים לנושאים שונים. כמו שיש רכז מילואים, יש גם רכזים שמתעסקים בנושאים האלה שהם מוגדרים תחת מחלות כרוניות במקומות מסוימים, תחת מוגבלויות.

אני אשמח להגיב בתור זאת שהתעסקה עם לא מעט מוסדות בשנים האלה. אם דרורית תדבר אחר כך, היא גם תגיד כי זה עלה גם בשיחה איתה. גם במקומות שבהם יש את הגופים האלה, אין להם את הכוח אל מול המזכירות. מה שקורה זה שהם בסוף פונים למזכירה ופונים למרצה, אבל אין להם אף כוח ביד חוץ מלבקש מאוד יפה, וגם זה נגמר בסוף, לפחות לי גם בשלוש שנים האחרונות באוניברסיטת תל אביב, נגמר בסוף שאחרי שהיא דיברה עם המרצה, אני הייתי צריכה לעבור מרצה, מרצה, להסביר, לבקש, לתאם איך נעשה את המבחן בזום, מתי נעשה את המבחן בזום, הוא ישלח את הקישור, אני אשלח את הקישור, איך הוא ישלח. בסוף גם כשיש מקום מוסדר, ולא בכל המוסדות יש, אין לו את הכוח בידיים וזה נגמר בסוף בזה שאני או סטודנט אחר צריך לעשות את זה.

עוד נקודה שחשוב לי להגיד, הבקשות שלנו הן כן אחידות. יכול להיות שלא כל הסטודנטים הם עם בעיה במערכת החיסונית וזה מצוין, ולא יצטרכו להיבחן בזום, אבל בסוף הנקודות שציינו בנייר העמדה זה הנקודות שחוזרות לכולם.

צריכים להגיע למצב, סטודנט שמבקש להשתתף בזום בעקבות המחלה שלו, אין התלבטות. הוא פשוט נכנס למסלול. לשם אנחנו צריכים להגיע, דבורה.

פרופ' דרורית נוימן, בבקשה, דקאנית הסטודנטים. אם תוכלי רק להתייחס למספר נקודות. אני אעלה מספר הצעות ואני אשמח, פרופ' דרורית, אם תוכלי להתייחס אליהן. אני קורא מתוך המסמך שקיבלנו. הצעה ראשונה היא להגדיר נציג מטעם האוניברסיטה בכל פקולטה, שהוא יהווה איש קשר של החולה ויוודא קבלת ההקלות המתאימות כפי שאני אפרט: הגדרת טיפול בסטודנט/ת חולה סרטן בתיעדוף גבוה לצד הגדרת סמכויות רוחביות עבור הנציג המטפל. כמובן שהיה גם עדכון הסטודנט שיעדכן את כלל המערכת ואת הסגל האקדמי בנושא, ויוגדר קוד ייעודי במערכות הממוחשבות. גמישות בצורת ביצוע מבחנים – לאפשר מבחנים בזום, ובכיתה נפרדת במבחנים שחייבים להתבצע פרונטלית, הקלות במבחנים בשל הפגיעה הקוגניטיבית או הפיזית כגון הארכת זמן ודף נוסחאות מורחב. נוכחות – הקלה כמובן בחובת נוכחות בשיעורים בהם אין הדבר הכרחי כמו שעשינו עם אנשי המילואים. הנגשת הקורסים בהקלטות במידת האפשר. גמישות תאריכי הגשת העבודה וביטול הרשמה לקורסים, ובמקרה של הארכת תואר בשל הסרטן, דחיית קורסים, חזרה על קורסים, ויתור על קנס הארכה והקלה במימון קורסים חוזרים.

אני חושב שאם אנחנו מצליחים לבנות סל אישי, חבילה, שוב, בסוף אותו נציג יבוא, והוא מכיר את הסטודנט, ובסוף כמובן האוניברסיטה היא זו שתחליט, אוקיי, מתוך הסל, אחד, שניים, שלוש מאושר לך כי זה המצב. אתה יכול לבוא פרונטלית, אז אני לא צריכה לאשר לך זום, אבל במידה ואותו סטודנט לא יכול להגיע פרונטלית, אז לאשר לו את הזום.

בבקשה, פרופ' דרורית נוימן.

שלום, קודם כל אני מברכת על הישיבה הזאת ומודה על ההזמנה להשתתף בה. אני רוצה לאחל בריאות לכולם. הבעיה היא אכן מוכרת לנו. אני ארצה לדבר בשני כובעים, אחד זה בכובע של אוניברסיטת תל אביב, שבחודשים האחרונים אנחנו עוברים מערך תגבור מאוד רציני לכל נושא ההנגשה.

לגבי הנושא הזה של בן אדם ייעודי שדיברת עליו, שסטודנט יכול לפנות אליו, יש לנו היום בכל אחת מהפקולטות יועץ ויועצות חינוכיות שאליהם סטודנטים מגיעים. היועצת רואה את כלל המצב של הסטודנט, מפנה לשירותי דקנאט במידה ויש צורך בשירותי דקנאט סטודנטים, והתקשורת הלוך-חזור בין הדקנאט ובין היועצת היא מאוד חשובה. במדעי החיים נכנסה יועצת בשנתיים האחרונות, זה אחרי הסיפור של ניקול, וממה שאני יודעת ועוקבת לגבי טיפול בסטודנטים עם בעיות בריאותיות מאוד מורכבות שהם לאו דווקא סרטן, אבל מורכבויות בריאותיות מאוד קשות, לדעתי הטיפול בזה השתפר. אני תוך כדי גם ביקשתי לברר לגבי ניקול. מאוד הצטערתי לשמוע על ההתנסות שלך ועל מה שעברת. אני מבינה שניתן סיוע. הוא היה חלקי. את תמיד מוזמנת אליי. יש לי דלת פתוחה בדקנאט לסטודנטים. אחת לשבוע אני פוגשת סטודנטים ומנסה לפתור דברים גם פרטניים וגם מערכתיים.

הייתה איזו שהיא התייחסות לגבי הדקנאט ולעזור לעבור מבחנים. אנחנו רואים את התפקיד שלנו הרבה יותר מזה, גם לעזור לסטודנט ולסטודנטית לממש את הפוטנציאל המרבי שלהם, אם זה בתחום הלימודים ואם גם בתחומים אחרים, לתת את המעטפת. אני כן מרימה את הכפפה שכרגע הרמתם, ורוצה להציע שאנחנו נעשה איזה שהוא מהלך רוחבי בין כל דקאני הסטודנטים, גם בהיבט הזה ללמוד ממוסדות שונים, אם זה מוסדות יותר קטנים ויותר גדולים ולראות איך מתמודדים עם הנושא של חולים פעילים בסרטן ומחלימים, ומה סוגי ההתאמות שניתנות, ולהכין משהו שהוא כללי ורוחבי בעניין הזה.

פרופ' נוימן, אני משתדל להיות פרקטי. כמה זמן אתם צריכים בשביל להתארגן להביא איזה שהוא מסמך ראשוני, איזו שהיא טבלה?

אנחנו רוצים לבקש כחודש. יש גם אספקטים תקציביים במה שהעליתם פה וזה גם דורש בדיקה. תנו לנו כחודש אם אפשר.

פרופ' נוימן, מסכימה עם דבורה?

כשאתה אומר חודש אני רוצה להבין למה זה החודש.

פשוט להביא לוועדה איזה שהוא מסמך עקרוני של מתווה עם סטנדרטים קבועים שיחולו על כלל ראשי האוניברסיטאות, שייתן את המענה לנקודות שהעלינו. אני לא אומר שאתם צריכים לקבל את כל המענה. תביאו מסמך ראשוני שנוכל לראות שבאמת גם החולים שהם הסטודנטים בעצמם, יכולים לחיות עם זה ובאמת תהיה פה איזו שהיא בשורה שבאה ואומרת, מי שחולה, אגב, זה לא משנה אם הוא חולה סרטן או חולה במשהו אחר. כל חולה שלא יכול להגיע מסיבה כזו או אחרת בצורה פרונטלית, לצורך העניין תהיה לו גישה לזום בצורה כזו או אחרת ושאר הדברים שדיברנו עליהם. השאלה אם תוך חודש אתם מסוגלים להביא איזה שהוא מסמך מסודר לוועדה שנוכל להתחיל לעבוד עליו?

אני כן הייתי רוצה במקום שנקבע כרגע דד-ליין, תן לי לעשות בירור עומק בשביל להבין מה זה אומר ואיך אנחנו מייצרים את זה, ואני אשמח אז להתחייב על תאריך. אני לא מרגישה כרגע שאני יכולה להתחייב לך על תאריך.

פרופ' נוימן, את יודעת, כשאני קם בבוקר אני אומר, אוקיי, כרגע אני יושב פה על הכיסא. מחר לא יודע מה יהיה. אני שמתי לעצמי מטרות ויעדים ואני רוצה להגיע אליהם. מצד שני אני גם מבין שאני צריך לעבוד אתכם בשיתוף פעולה, כי בסוף אתם מבצעים את זה בפועל, לכן אני מנסה להגיע לאיזה שהוא דד-ליין שאני אומר, אוקיי, אני נותן שבועיים, שלושה, חודש ומפה אנחנו ממשיכים. זה יספק אותי ויספק את הסטודנטים, נצא לדרך. לא יספק, ננסה לשבת בשיח משותף ולהגיע להבנות משותפות, ואני מקווה שכאן אנחנו נעצור ולא נצטרך להתחיל חקיקה בנושא. אני חושב שלא צריך חקיקה. הרי ברור לכולם שצריך לתת את המענה. השאלה היא איך לתת את המענה ובאיזה צורה. אני חושב שאם זה מקובל עלייך חודש ימים, אני כן רוצה לשים לעצמנו איזה שהוא דד-ליין שעד אותו תאריך אנחנו נדע שאנחנו כבר יכולים להתחיל לבנות משהו.

אני מציעה שנדבר על חודש. והיה ונראה מהסיבות אצלנו לאחר הבירור, כי בכל זאת מדובר ב-50 ומשהו מוסדות שצריכים ליישר פה קו או לאחד את הפתרונות, כי שוב, כולם נותנים משהו אבל אולי לא באופן שהתבקש כאן. אם נראה שחודש לא מספיק, אנחנו נפנה ליו"ר הוועדה ונסביר את התנאים, ולהחלטתו.

טוב, רק אם אפשר במשך החודש הזה להיות בקשר כמובן גם עם העמותה ועם הסטודנטים או מי מנציגם.

אני רק רוצה להדגיש דבר אחד, שברור לגמרי שהמסמך הזה, בשביל שהוא יישר קו עם כל המוסדות הוא יצטרך לדבר על הדברים המינימליים שניתן לתת, מתוך הבנה שכל מוסד ינסה לתת את המקסימום, כי במסמך כזה אתה לא הולך על המקסימום אלא אתה הולך על המכנה המשותף שניתן לעשות על ידי כולם, ולא הכול אפשרי בכל המקומות.

בזה נראה לי יהיה לנו נקודת מחלוקת, אבל בסדר, אנחנו נפתור גם את המשבר הזה, פרופ' נוימן.

הנקודה שאני מנסה להגיד זה שאני מנסה לתת את המקסימום. בכל דבר שמגיע לפתחי אני אעשה את המקסימום בשביל שהוא יקרה. דרך אגב, בתל אביב הגדלנו בכמעט 100% את הפרסונל שמטפל בנושאי נגישות, וכשאני מדברת על נגישות זה נגישות פיזית, בריאותית וגם חושית. כשאתה מדבר על פתרונות של בחינות בזום, אני לא יודעת מה המערך בכל אחד מהמקומות, מה אפשר, מה לא אפשר. אתה לא רוצה שאנחנו נייצר מסמך ושלא נוכל לעמוד בו.

זה ברור.

אם אנחנו לא מדברים על מסמך אלא אנחנו עושים תהליך עם דקאני הסטודנטים ומוציאים איזה שהוא מסמך שכרגע לקראת הישיבה היום הוצאתי את מה שנעשה במוסדות, נשמח לחלוק אתכם את המסמך השיתופי הזה שהכנו עם אותם מוסדות שהגיבו לנו, שתיראו מה יש שם. אני לא הייתי רוצה שמה שאנחנו נוציא, בסופו של דבר יוריד פתרונות במקום להוסיף פתרונות. חלילה שלא ישתמע שאני לא בעד לייצר כמה שיותר מענים לכל אוכלוסייה שנמצאת במצוקה ושמגיעה לה בכל היבט שהוא לקבל, אני לא קוראת לזה הקלות, אני קוראת לזה התאמות.

בהחלט. אני מסכים איתך והטרמינולוגיה בהחלט חשובה, לכן אנחנו מדברים בהתאמות ולא בהקלות. אם תוכלי, פרופ' נוימן, רק לשתף אותנו מתוך המסמך, כי לא קיבלנו אותו, מה כבר קיים.

נכון, מפני שהכנתי אותו לעצמי בשביל לדעת על איזה סוגי מענים אנחנו מדברים, ואני רואה שרוח הדברים היא כזו שיש דברים שהם כלליים כמו למשל תוספת זמן, כמו למשל חדר עם מיעוט משתתפים במידת האפשר, בחינות בזום איפה שזה אפשרי. לא תמיד זה אפשרי. לפעמים יתנו מועד מיוחד. לפעמים כן יש המרות. היום לפחות בתל אביב אני יכולה להגיד לכם שיש את הדמות הייעודית שמטפלת בסטודנטים בכל פקולטה, שהיא הדמות האישית שזה גם כן נאמר פה. היינו רוצים שיהיה לנו דמות אישית שאליה נוכל להתייחס ותעזור ותלווה אותנו, אז בזה אנחנו משתפרים.

בממשק של רופא האוניברסיטה עם ועדת הערעורים שאני יושבת בה, אני לא עובדת מול רופא האוניברסיטה - - -

כן, פרופ' נוימן, אבל כל הדברים האלה בסוף נופלים על הסטודנט עצמו שעסוק בלהציל את חייו ולהתרפא, והוא צריך להתעסק עם כל מיני דברים מול המרצה, ולהתחיל להתחנן ולבקש חסדים.

לא, לא. זה מה שאני מסבירה. אני בדיוק מסבירה את זה שיש לפחות בתל אביב כיום בן אדם בכל פקולטה שהוא בן אדם ייעודי שאליו אפשר לפנות. יש בן אדם ייעודי שמטפל בכל נושא רכזות הנגישות, והגדלנו את כל כוח האדם שמטפל בדברים האלה. זה אני מדברת מבחינת תל אביב.

אני אשמח להגיב על זה. יושבות פה גם אני וגם ניקול, סטודנטיות באוניברסיטת תל אביב. פרופ' דרורית, נפגשנו איתך כבר פעמיים לפני שנתיים, שירה פה אומרת לי, ודיברנו על זה אז וזה תקף גם היום. היועצות אכן קיימות. זה נכון שיש את האדם לפנות אליו, אבל לאדם הזה אין כוח בידיים אל מול הפקולטה, ובסוף זה נגמר בזה שגם היום אני עדיין פונה מרצה-מרצה. גם אם היא דיברה עם המרצה לפני, אני עדיין צריכה להיות זאת שמתאמת איתו את המבחן ואיך נעשה את המבחן, ומה נעשה ואם אפשר הארכה בעבודה ואם אפשר את זה.

אצל ניקול בפקולטה שלה זה בכלל מתנהל אחרת לגמרי אל מול היועצת, אז גם במקום שבו יש את הנציג הזה, שזה כבר התחלה מבורכת, זה עדיין לא שם. זה עדיין נגמר בפניות אישיות שלנו ואין לו סמכויות, שזה החלק המרכזי. גם העלינו את זה בשיחות איתך לפני שנה ושנתיים. זה מה שקורה גם היום באוניברסיטה, וזה קרה לי בתקופת המבחנים הקודמת. אני יכולה להגיד שאתמול גם שלחתי בקשה ליועצת לתקופת המבחנים הקרובה. אני מחכה לתשובתה, אבל זה יקרה לי גם עכשיו.

באיזה פקולטה את?

אני בפקולטה להנדסה, הנדסת חשמל. ניקול בפקולטה למדעי החיים.

כן. אצלנו גם אותו דבר. זה מתנהל ככה. אני אישית גם פניתי לאותה נציגה. היא ישר אמרה לי, אין לי כוח, את צריכה ללכת למזכירות. המזכירות אומרים לי, לנו אין כוח, את צריכה לדבר עם המרצה, ומה ביקשתי? שיאשר לי דף נוסחאות, ויש לי את ההתאמה. את אישרת לי את ההתאמה הזאת ועדיין המרצה אומר לי לא, ואז אני צריכה לריב איתם וכל הזמן סיבוכים. בסופו של יום אין לי זמן אפילו לבריאות שלי.

ניקול, אני ממש מודה לך על המשוב הזה, אבל עצם העובדה שיש לך את ההתאמה זה אומר שאת לא צריכה ללכת מול המרצה. אני הבנתי ואני אבדוק את זה, ואנחנו נטפל בזה כגוף של דקאני סטודנטים.

טוב. פרופ' נוימן, אני שמח ואני אומר את זה כמעט בכל ועדה שאנחנו מתעסקים בהשכלה הגבוהה. אני שמח שיש פניות שנפתרות פה סביב השולחן, אבל זו לא תפקידה של הוועדה. תפקידה של הוועדה להביא פתרונות רוחביים כדי שלא נצטרך להגיע לאותן פניות. תמיד יהיו פניות. אני מסכים עם דבורה, אין 100%. גם בנושא אנשי המילואים אנחנו עשינו המון, והפקולטות באמת הלכו רחוק מאוד, אבל בסוף, מה לעשות, מי שעשה 400 ימי מילואים, סביר להניח שהשנה הלכה לו, ולא משנה מאיפה ניקח את זה, לכן תמיד יהיו יוצאים מן הכלל. כדי שיהיו יוצאים מן הכלל צריך קודם כל שיהיה את הכלל, ואת הכלל הזה אנחנו צריכים לקבע ושזה יהיה בצורה רוחבית.

אנחנו מקבלים בברכה את תלמידי ישיבת לפיד, בני עקיבא לפיד-מודיעין שהם נכנסנו אלינו לחדר. רק כדי שתבינו, כרגע הדיון הוא סביב סטודנטים חולי סרטן בפרט, אבל חולים בכלל שבאים בטענה שהם לא מצליחים לקבל את ההתאמות הנדרשות בלימודים שלהם. בזה מתעסקת הוועדה כרגע. אנחנו בעזרת השם נפתור ביחד עם ראשי האוניברסיטאות וראשי המכללות.

רעות אופיר, בבקשה, היא נמצאת איתנו בזום.

שלום, לא הייתי בקשר עם חלאסרטן, אז אני לא יודעת אם הם מכירים אותנו. אנחנו הארגון שמייצג את 24 המכללות הציבוריות. קודם כל חשוב לי באמת לאחל פה רפואה שלמה לכולם. המצב ברור ומובן. כל הדיווחים שקיבלנו זה היה דרך המסמך שדרורית ריכזה בין כל הדקאנים. כמו שדבורה אמרה, זה הגוף שמסנכרן בין כל הדקאנים במוסדות.

פרופ' נוימן אספה גם מכם?

כן. הגוף שדרורית עומדת בראשו, כמו שדבורה אמרה, זה הפורום שמרכז את כל הדקאנים. אין כאן ור"ה, ור"מ. זה כל המוסדות.

כל המוסדות המתוקצבים.

היא אמרה שגם רייכמן וגם יש מכללות בלתי מתוקצבות.

אוקיי, מבורך.

כן, זה באמת גוף מבורך. בשיקוף של מה שדרורית גם אמרה, רואים שכן יש רכזי נגישות שמסייעים. הנקודה שהעלו הסטודנטים, שלמרות שהם מקבלים את ההתאמות מרכז הנגישות, אחרי זה עוד פעם צריך לרדוף אחרי המרצים, זה באמת לחץ מיותר שלא מועיל לאף אחד ובמיוחד לא למי שחולה. זה באמת סוגיה שלא ידעתי עליה. אני שמעתי אותה עכשיו. אנחנו מגויסים לקדם כל מה שאפשר. כמו שדרורית אמרה, לשים לב שיש מכנה משותף. אנחנו גם ניכנס לזה. דרורית, אנחנו לא מכירות אישית אבל אני אעזור בצד של הדקאנים שלנו גם לקבל מענים וגם לקדם מה שאפשר.

אוקיי, אז גם תיקחו חלק מהסבב הזה כדי להכין את המסמך הזה לוועדה תוך חודש ימים כדי שנוכל להתקדם. תודה, רעות.

יש פה מישהו בחדר שרוצה להתייחס? כן, בבקשה אדוני.

קוראים לי פנטהון, אני עורך דין במחלקה המשפטית של נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות במשרד המשפטים. קצת חורה לי שסטודנטים צריכים לפנות או לרדוף אחרי כל מרצה על מנת לבקש את התאמות הנגישות להן הם זקוקים. אני באופן אישי מטפל בפניות ציבור של אנשים עם מוגבלות. אנחנו כגוף רגולטור, לפעמים הסטודנט אומר, תראה, אם אני פונה אליכם ואז אתם תיפנו, אולי זה לא נעים. מאחד המוסדות אמרו, למה אני צריך להגיע אליכם עד ירושלים על מנת שאנחנו נטפל בזה?

הגיעו לכנסת ישראל.

אני אתן רקע קצר על מי אנחנו ומה אנחנו עושים. אני אקריא מהכתוב. ההשכלה הגבוהה היא מפתח למיצוי הפוטנציאל האישי של כל אדם. חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות קובע את זכותו של כל אדם עם מוגבלות לכך ששירותי השכלה גבוהה והכשרה מקצועית יהיו נגישים עבורו. נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות פועלת להבטחת זכויותיהם של אנשים עם מוגבלות בכל תחומי החיים, לרבות השכלה גבוהה. סטודנטים שהגישו בקשה להתאמות ולא קיבלו את ההתאמות יכולים לפנות אלינו ב-6763* או במייל פניות - - - . אנחנו מתייחסים לכל פניה ברצינות, פונים לכל מי שרלוונטי ואם צריך, יש לנו סמכות. זה לא נעים לנקוט הליכים משפטיים בנושאים כאלה.

איזה הליכים אם אין שום דבר שמחייב את המוסדות לעשות את זה? בסוף יש חופש אקדמי ומנפנפים בדגל הזה בכל מצב.

זה לא מדויק. נכון, יש את הוועדה שאמורה להחליט איזה התאמות לתת ואיזה לא. ככל ואנחנו רואים לנכון שבהתאם למסמכים שאנחנו נקבל ובהתאם לחוות דעת הרפואיות של אותו סטודנט יש סתירה, אז יכולים לנקוט. למשל דף נוסחאות מוגדל, אני לא רואה איזה סיבה יש לא לתת. המחוקק במפורש בסעיף 3 לתקנות השכלה גבוהה, מגדיר את חובת המוסדות האקדמיים להקים מרכז תמיכה שזה מרכז אחיד, שהכתובת היחידה של כל סטודנט זה להגיע לאותו מרכז תמיכה, והם אמורים לעזור לו בכל הפרוצדורה, זאת אומרת, אם צריך למלא טפסים, למלא עבורו טפסים. כמו אוניברסיטת תל אביב, לכל גוף יש את הדקאן שלו, אז מרכז התמיכה אמור להיות הממשק הזה. הוא לא צריך ללכת עכשיו לדקאן. הם אמורים לתכלל הכול ולהגיד, תיראו, יש לנו פה סטודנט כזה והוא צריך מענה.

יש סטודנטים שלא רוצים לחשוף את המידע הרפואי לכל מרצה ומרצה, לכן אמור להיות מרכז תמיכה או ועדה שאמורה לקבל את ההחלטה בנושא התאמות, שאומרת, הוא צריך את התאמה אחת, שתיים, שלוש. המרצה לא אמור להגיד, תראה, אני לא מסכים וכן מסכים. ניהול המשא ומתן בנושא התאמות הוא לא מול כל המרצים. כמו שאמרת, יש חופש אקדמי. הוועדה הזאת אמורה לתת התאמות ולפי זה כל הסגל אמור להתיישר.

טוב, אני מבקש שמתוך הסקירה הזאת שתעשו בין המוסדות, דבורה, ישתתפו גם נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות וגם מל"ג.

אולי בשלב ראשון קודם נעשה בדק בית אצלנו ואז נחבר את הגופים החיצוניים, אם זה בסדר. נעשה את זה בשני שלבים. תודה.

תעשו את השלב הראשון בשלושה שבועות. את השלב השני בשבוע נוסף.

לסיכום, אם יש סטודנט שרואה לנכון שהזכות לנגישות נפגעת כתוצאה מהחלטה כזו או אחרת של מוסד אקדמי, יכול לפנות אלינו ואנחנו כמובן נבחן את זה. לא אומר שתקבלו את כל ההתאמות, אבל שווה לעשות את הבדיקה. תודה לכל מי שהגיע לפה. אנחנו פה.

תודה רבה.

ד"ר מרק אסרף, מל"ג, בבקשה.

בוקר טוב, מרק אסרף מהמועצה להשכלה גבוהה. ראשית, אני מאחל בשם כולנו רפואה שלמה לכל אותם סטודנטים שחולים, ומאחל להם שיסיימו את הלימודים ואת התואר בבריאות מצוינת. אמן.

תודה על הדיון הזה שאנחנו כמובן מברכים עליו כדי לבוא לקראת אותם סטודנטים במערכת, שיש להם צרכים מסוימים שצריך לבוא לקראתם במוסדות להשכלה גבוהה. שמענו גם מאוניברסיטת תל אביב, גם מור"ה ומור"מ את הסקירה שלהם שבכוונתם לעשות מהלך רוחבי לאסוף את החומר ולהציע טיוטה של מתווה לבוא לקראת סטודנטים חולים וחולי סרטן במערכת של המוסדות להשכלה גבוהה. אנחנו יכולים להיות שותפים לזה, המל"ג. אם אתם תכניסו אותנו לזה, אין בעיה. המוסדות להשכלה גבוהה לוקחים אחריות להסדרים הפנימיים שלהם, וזה גם מתחבר לעמדה הרשמית של המל"ג. איפה שצריך אנחנו עוזרים, תומכים, מסייעים. לפעמים אפילו דוחפים. ראינו את זה למשל עם סטודנטים במילואים, לוחמים ועוד אוכלוסיות בעלי מוגבלויות, לקויות למידה, כבדי שמיעה.

עמדת המל"ג היא תומכת בזה שצריך להיות הסדר סטנדרטי אחיד?

עמדת המל"ג היא בעד שכל המוסדות להשכלה גבוהה יקבעו הסדרים פנימיים שבאמצעותם סטודנטים שיש להם מוגבלויות שונות, יוכלו ללמוד ולסיים את הלימודים באופן שוויוני וצודק, כנובע מתוך חוק זכויות הסטודנט.

אתם מבינים את הצורך בזה שצריך להיות משהו אחיד לכולם?

אם המוסדות יגיעו למצב כזה שיש להם מתווה רוחבי, בבקשה. הנקודה היא שצריך להיות משהו שהוא מכנה משותף. אם מוסד להשכלה גבוהה רואה לגבי בקשה ספציפית זו או אחרת להוסיף, הרי זה משובח. זו תמיד הייתה העמדה של המל"ג באופן מסורתי, שהמוסדות, באחריותם לקבוע - - -

מהאו"ם כזה.

בכלל לא מהאו"ם.

בסוף אתם הרגולטור, מר אסרף, לכן חשוב גם לוועדה לשמוע את העמדה שלכם, מה אתם חושבים בנושא הזה. אני חושב שהאמירה שלכם פה היא חשובה.

האמירה של המל"ג היא חשובה והיא עוד פעם אומרת, המקור לכל זה זו זכות הסטודנט ללמוד במוסד להשכלה גבוהה, לקבל התאמות היכן שצריך ולסיים כמו שצריך את התואר שלו. זה עמדה מוחלטת. אנחנו בעד שיהיה מתווה באחריות המוסדות, שהמוסדות יציעו. תודה.

טוב.

כן, בבקשה.

רק שני משפטים. אני גם מצטרף ומאחל רפואה שלמה לכל הסטודנטים החולים. אני חושב שקידום הסדר אחיד לכל המוסדות להשכלה גבוהה בתחום הזה, הוא מתבקש וצריך לקדם אותו. תודה על הדיון.

תודה רבה.

הוועדה מברכת את החטופות השבות, את רומי, דורון ואמילי, וכמובן מתפללים להחזרתם במהרה של כלל החטופים והחטופות. הוועדה שולחת תנחומים למשפחת החלל אורון שאול שהובא לקבורת ישראל, ולכל משפחות החללים. איחולי החלמה מהירה לפצועים. אנחנו מתפללים שבמהרה גם נקבל את החייל הדר גולדין, שאחיו מנחם מרבה להשתתף פה בוועדה. אגב, אפרופו נציבות, הוא עובד אצלכם.

החזרה ללימודים והשתלבות במקום העבודה לאחר החלמה מסרטן היא מדד לאיכות חיים בקרב צעירים. הוועדה דורשת מהמוסדות האקדמיים לקיים מדיניות אחידה בהסדרת מתן התאמות לסטודנטים חולי סרטן, ביניהם גמישות בביצוע מבחנים ובהגשת העבודות, הארכות זמן, הקלות בחובות נוכחות בקורסים והנגשת קורסים בהקלטות.

חבר הכנסת, חשוב חולים ומחלימים מסרטן.

כן, בהחלט.

אם לא יוסדרו ההקלות, הוועדה תשקול לקדם חקיקה להסדרת הנושא. הוועדה דורשת מהמל"ג, ור"ה, ור"מ, מכלל המוסדות לקבוע יועץ בכל מוסד אקדמי, שיהווה איש קשר לחולה, שיהיה לו סמכויות למתן ההקלות וההתאמות המתאימות.

הוועדה מברכת על הצעת דקאנית הסטודנטים, פרופ' נוימן, לבחון את נושא ההתאמה לחולים בקרב המוסדות האקדמיים השונים בנוגע להתמודדות עם הסטודנטים החולים והמחלימים. הוועדה מבקשת להעביר אליה את מסקנות הבדיקה תוך חודש ימים מהיום, והוועדה תתכנס שוב לעקוב אחר הנושא.

יש לי רק משהו קטן להגיד. כמו שאמרו כאן הסטודנטים בעצמם, הם לא ביקשו רחמים חס וחלילה או הקלות. הם ביקשו התאמות והם שומרים על הרמה האקדמית. זה חשוב.

זה ברור. אמרנו את זה גם בנושא אנשי המילואים. אנחנו לא רוצים שאף אחד מהם יינזק כשהוא חוזר לשוק העבודה. כמובן במסגרת הרמה האקדמית. אנחנו לא באים לפגוע באקדמיה אלא באים לשפר ולשדרג.

ברשותכם, אני נועל את הדיון.


הישיבה ננעלה בשעה 12:02.