פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



36
ועדת הבריאות
21/01/2025


מושב שלישי


פרוטוקול מס' 293
מישיבת ועדת הבריאות
יום שלישי, כ"א בטבת התשפ"ה (21 בינואר 2025), שעה 14:04

טיפול במחלת הקרוהן והקוליטיס בפריפריה - ישיבת מעקב

חברי הוועדה: יונתן מישרקי – היו"ר
טטיאנה מזרסקי
אושר שקלים

אימאן ח'טיב יאסין

נכחו: טליה שימשילשוילי - רכזת צוות עבודה, משרד הבריאות

רן שוייד - ראש צוות עבודה IBD בפריפריה, משרד הבריאות

ד"ר סאלח דאהר - ראש תחום גסטרואנטרולוגיה בחיל הרפואה

ד"ר חנה קטן - מועצה לאומית לבריאות האישה

פרופ' דן טרנר - מנהל לגסטרו ילדים ותזונה, המרכז הרפואי שערי צדק

ערן זיתן - מנהל יחידת IBD, בית חולים העמק עפולה

פרופ' הנית ינאי - יו"ר החוג למחלות מעי דלקתיות, בית חולים בילינסון

ד"ר נתנאל אביב כהן - רופא גסטרואנטרולוג, איכילוב ויוספטל

ד"ר דן קרת - רכז תחום גסטרואנטרולוגיה חט' הקהילה, שרותי בריאות כללית

ד"ר נתן לדרמן - מנהל תחום מחלות דרכי עיכול, קופת חולים מאוחדת

ד"ר מתי וטרמן - ראש היחידה למחלות מעי דלקתיות ברמב"ם, ויועץ ארצי מחלות מעי דלקתיות, מכבי שירותי בריאות

אייל צור - יו"ר העמותה לתמיכה בקרוהן וקוליטיס

סילבי עומר - עו"ד, מנכ"לית העמותה, העמותה לתמיכה בקרוהן וקוליטיס

עולא חאג' - מנהלת החטיבה הערבית, העמותה הישראלית לקרוהן וקוליטיס

חיים פיליפ - מנכ"ל, עמותת עזרי מעם לקרוהן וקוליטיס

יחזקאל אשכנזי - חבר הנהלה, עמותת עזרי מעם לקרוהן וקוליטיס

אברהם במברגר - אחראי קשרי חוץ, עמותת עזרי מעם לקרוהן וקוליטיס

יאיר שרגא - ארגון בצלמו

ד"ר אייל הירש - מנהל המרפאה למחלות מעי דלקתיות, בית החולים איכילוב

מיכל דיבנר כרמל

רינת בן מוחה, חבר תרגומים

רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי -דיוקים והשמטות


טיפול במחלת הקרוהן והקוליטיס בפריפריה

נעסוק היום בנושא טיפול במחלת הקרוהן והקוליטיס בפריפריה. אני מבקש לפתוח את הישיבה הזאת כפי שאנחנו נוהגים תמיד בתפילה לרפואתם השלמה של כלל הפצועים במערכה הקשה הזו, וכמובן בתפילה לשובם הביתה במהרה של כלל החטופים והחטופות, בעזרת השם גם בבריאות.

אני מזכיר ואומר, זה דיון שני של הוועדה בראשותי, עוד לפני כן היו דיונים נוספים גם של השר כיום, יושב-ראש הוועדה לשעבר, בנושא המחלה הקשה הזו. אני מוכרח לומר שאני גם כיושב-ראש ועדת הבריאות נתקל בהרבה מאוד פניות ציבור של חולים הסובלים באמת סבל קשה ובל יתואר, בעזרה, זה רוצה הקדמה בבדיקה, וההוא כבר בצום כמה זמן וההוא לא יכול ובאמת סובלים בדברים מאוד קשים.

ביקשנו בסוף הדיון הקודם ממשרד הבריאות להקים צוות שיטפל בראייה הכוללת ובשיתוף ביחד עם עמותות אזרחיות וכל מי שרלוונטי לעניין, כדי ליצור תוכנית עבודה, פעולה ברורה, שיהיה ברור בדיוק מה אמורה להכיל כל מרפאה ולבנות מערכת מסודרת בעניין הזה. אני אבקש מהמשרד גם להציג את העבודה שנעשתה עד עכשיו ולהציג בפנינו בכלל את העשייה בעניין הזה. ד"ר רן שוייד, בבקשה

תודה רבה ונעים מאוד. זו באמת פעם ראשונה שאנחנו כצוות נמצאים פה בוועדה. ראשית, אני רוצה לציין קודם כול מבחינת חברי צוות העבודה, אני ראש צוות העבודה, יש לנו ביחד עם ד"ר נעמי פליס שהיא מאגף תזונה, יש לנו את ד"ר הגר ברוך ממנהל חיות מה שהיה מנהל סיעוד, אנחנו עובדים בשיתוף עם אגף כלכלה אצלנו במשרד, תכנון ואסטרטגיה, הכנסנו אותם גם כן כחברים בצוות ועוד גורמים נוספים במשרד אצלנו. ויש את טליה העוזרת שלי.

ראשית אני רוצה להגיד שהוועדה הזאת והנושא הזה הוא קרוב אלינו באופן אישי, יצא ככה\ לכל אחד מחברי הוועדה – אני לא אפרט את זה פה – ויש לנו עניין מאוד גדול שהדברים באמת יתקדמו ויבוצעו בצורה ראויה, כשההמלצות שאנחנו רוצים להוציא בסופו של דבר, חשוב לנו מאוד שאלו יהיו המלצות אופרטיביות שבאמת יתכללו את העבודה תוך כדי שיתוף פעולה של הרבה מאוד גורמים שבסופו של דבר אמורים לטפל בחולי IBD. כמו שאנחנו יודעים, והדבר הזה יוצג על ידי המכובדים פה, פרופ' טרנר, ד"ר דן קרת ועוד.

מן הסתם מחלות IBD זו קבוצה של מחלות שלא ממוקדת רק למערכת העיכול, יש הרבה מאוד אתרים אחרים שנפגעים וצוות הטיפול הוא בעצם מולטי-דיסציפלינרי כמו שאנחנו אומרים.

יש בעולם כבר היום דוגמאות או יצרו כבר איזושהי תוכנית עבודה או תוכנית טיפולים ייעודית או מרכזים?

יש בעולם מודלים שונים שפרופ' הנית ינאי תציג את המודלים, ואנחנו עובדים גם בשיתוף. יש גם לד"ר דן קרת מודל של קופת חולים כללית שהוא בנה בירושלים ואני מעריך שהוא גם יציג אותו. המטרה שלנו היא ללמוד מכולם ולראות איך מתכללים את צורת העבודה הנכונה ביותר עבורנו פה בארץ.

קיבלתי את האישור להתחיל לעבוד בסוף יוני, התחלנו להתכנס ביולי. עד כה הוועדה ביצעה כ-13 פגישות פורמליות, עוד הרבה מאוד פגישות והתכתבויות ושיחות שהן לא פורמליות. הראשונים שאנחנו שמענו ופנינו אליהם היו עמותות החולים, אם זו העמותה לחולי IBD, עמותת ניסן, עמותת עזרי מעם, כי בתפיסת העבודה שלנו בעצם אנחנו קודם כול רוצים לשמוע באמת מה זה הפער? מה הליבה שקשה למטופלים? כי עבורם אנחנו בעצם מתכנסים ורוצים לבנות את המערכת שתתמוך, כשהמטרה שלנו בסופו של דבר זה למצוא גם את המכנה המשותף הגדול ביותר שאנחנו נוכל לתת המלצות כלליות שיקדמו את כל המטופלים בארץ, וגם בהמשך להתמקד באוכלוסיות שהן אוכלוסיות מיוחדות ולמצוא את הנקודות הספציפיות עבור אותן אוכלוסיות. ההתמקדות שלנו כרגע קודם כול זה במכנה המשותף הגדול ביותר שאותו אנחנו נרצה לקדם.

התחלנו לדבר איתם, אנחנו נמצאים בקשר גם עם הגסטרואנטרולוגים המובילים בארץ ובעולם בתחום הזה, התחלנו לדבר עם איגודים רפואיים, איגודים מקצועיים, ותוך כדי עבודה ותוך כדי לימוד של הנושא, התחלנו גם לחשוב על פתרונות. זה עדיין מוקדם מידי להציג פתרונות כי אחד השלבים הבאים שלנו זה שיתוף של כלל האיגודים המקצועיים, אם זה איגודי רופאים, אחיות, סיעוד, אם זה דיאטנים, עובדים סוציאליים.

אחת המטרות שלנו זה במהלך חודש מרץ לעשות איזושהי עבודה שיתופית כדי לסגור את המיפוי של הפערים שאנחנו כבר ראינו שהם פערים גורפים, ולהתחיל לחשוב גם על פתרונות שהן פתרונות משותפים. כמו שאנחנו התחלנו לראות, כנראה שהמטרה שלנו לבנות איזשהו מודל של שיתוף בין הקהילה ובין מרכזי המצוינות, מרכזי הטיפול בבתי החולים, לסנכרן את הצוותים הייעודיים כדי שבאמת יוכלו לטפל בצורה ראויה. אני מעריך שגם הפתרונות יהיו תלויים גם באזור המגורים וגם בצורת התחלואה וזה מחד.

מאידך, ההמלצות שלנו בעיקר לאור המצב, יחולקו למספר שלבים. קודם כול אחת המטרות והמטרה הראשונית שלנו עכשיו היא לראות איך אנחנו מצליחים למצות ולדייק את השימוש בטכנולוגיות הקיימות תוך כדי שיתופי פעולה בין כל הגורמים ללא תוספת תקציב – נגדיר את זה ככה – לראות איך אנחנו בונים את הפלטפורמה הנכונה שעליה נוכל לבנות אבני דרך כשאנחנו נגדיר בסופו של דבר בצוותי העבודה את המטרה הסופית.

את המטרה הסופית ייקח הרבה מאוד זמן להשיג, אבל אחד מהדברים החשובים זה אבני הדרך. ככה שככל שיתקבל תקציב, כאשר יתקבל תקציב, גם כן יהיה לו כתובת.

התקציב יהיה תלוי הרבה מאוד במסקנות שלכם. אם אתם תצביעו במשרד או למדינה לצורך העניין ותגידו שאתם צריכים כך וכך לטובת העניין, זה מה שעולה לטפל, כך וכך צריך להקים מרפאות וכו'.

ברור. אחת המטרות שלנו היא להגדיר את אבני הדרך. כשתהיה לנו תוכנית מוסדרת גם כן יהיה לנו יותר ברור מה צריך ולאן הולך הכסף, ואז ברגע שאתה מגיע עם תוכנית סדורה גם יש סיכוי יותר טוב שגם תקבל תקציב. זה מה שעשינו בחודשים האחרונים, אנחנו דיברנו עם הרבה מאוד גורמים, אנחנו שיתפנו הרבה מאוד גורמים.

אני רוצה להגיד לך קודם כול תודה, אתם התחלתם לעבוד אחרי הכינוס של הוועדה הקודמת, הקימו את הצוות, ועל כך ישר כוח, כמובן לך ולצוות שעובד איתך ביחד, ולשר ולמנכ"ל, לכל מי שקידם את העניין. אני מעוניין להיות מאוד תכליתי בישיבה הזו כי זו לא ישיבה ראשונה שאנחנו מנהלים בסוגייה ואין לי עניין עכשיו, באמת במחילה מכבודך, אני לא רוצה לשמוע סיפורים, אני רוצה באמת להתקדם לתכלית.

מבחינתי התכלית היא תהיה כאשר כמובן הצוות יסיים את עבודתו, אבל אנחנו רוצים גם לדבר על שלב הביניים. היות וזה אמור לקחת הרבה זמן, לשמוע את הגורמים, לדייק את עבודת הצוות ולהגיע למסקנות זה תהליך שלוקח זמן. בינתיים אנחנו יודעים, החולים בפריפריה סובלים, זה מהות הדיון, זו גם כותרת הדיון ואנחנו מאוד רוצים לשמוע האם מונחת על שולחנכם הסוגייה של פתרונות ביניים? זאת אומרת להקצות משאבים לתהליכים בינתיים? עד שאנחנו יורדים, ישנם כמה רעיונות ששמעתי במעלה הדרך, אולי יציגו אותם ואז אנחנו נשאל אבל שלב הביניים מאוד חשוב לי, עד שאנחנו נסיק מסקנות ונשיג תקציב ונקים מרפאות ונעשה את כל מה שצריך, יש בינתיים חולים שצריכים לקבל מענה וראוי לתת על זה את הדעת.

כפי שציינתי, השלב הראשון יהיה קודם כול מיצוי של האמצעים הקיימים והטכנולוגיות הקיימות והדיוק של העבודה בהם. כיוון שנושא של סנכרון עבודה בית קופות חולים, בין המרכזים, בין הקהילה ובין בתי החולים זה דבר שלא בהכרח תלוי תקציב, והוא בעצם יהווה גם את התשתית הנכונה כדי לפתח את הדברים הלאה, וזה בדיוק מה שאנחנו הולכים לעשות בחודשיים הקרובים. אם בחודש מרץ המטרה שלנו היא לעשות את פגישת השיתוף הזאת שממנה כבר יתחילו להיתפר הקשרים ויחסי העבודה המשותפים ואנחנו נוכל להתחיל לתפור את הפעילות הזאת, זאת תהיה המטרה תוך כדי שיתוף ועבודה ביחד עם הצוותים האלה כדי לבנות את אבני הדרך להמשך הפעילות.

אוקיי.

אני חושב – וגם פרופ' קרת ימשיך ויציג את המצגת שלו – שיש לנו הרבה מאוד עבודה ואפשרות לעזור בצורה די משמעותית מעצם סנכרון העבודה בין הגורמים השונים, זה כשלב ראשון.

תודה רבה, אדוני. פרופ' דן טרנר בבקשה.

(הצגת מצגת)

שמי דן טרנר, אני מנהל את המכון לגסטרו ילדים והחוקר הראשי באיזשהו בסיס מידע cohort שנקרא epi-IIRN ונתבקשתי על ידי הוועדה גם להציג את הבעיה מה קורה פה במדינת ישראל? הנתונים שהם תלויי אוכלוסייה ואיפה הפער בין אוכלוסיות שונות? כשאנחנו מדברים על פריפריה אנחנו מדברים על פריפריה גם גיאוגרפית אבל גם פריפריה רעיונית, ונסתכל על זה עכשיו ברשותכם.

ה-epi-IIRN הוא איזשהו שיתוף פעולה בין הרבה מאוד גורמים, ארבעת קופות החולים, משרד החולים הרשמים שלו, בתי חולים גדולים בישראל, והמטרה בסופו של דבר היא לקיים מידע מתוקף ואמיתי על כל מטופלי מדינת ישראל מאז ההתחלה בשנת 2000, מאז שהתחילו כל המאגרים הממוחשבים. שמונה אנשים עובדים על המאגר ובשבוע האחרון, לבקשת הוועדה, עשינו חיתוכים כמו שהם רוצים ומה שאנחנו מקבלים פה זה לא איזה expert opinion, אנחנו מקבלים פה את הנתונים של מדינת ישראל, כל הנתונים עברו תיקופים כאלה ואחרים ואני אציג את הדברים כי נתבקשתי להתכנס, ואנחנו נעשה רק דברים בקצה המזלג. אם יש בקשה לעוד יותר העמקה במשהו ספציפית, אז אני תגידו לי לתת.

תכלס אלו כל המטופלים של מדינת ישראל, זה נכון ללפני שלוש שנים אבל זה לא מאוד שונה הגרף הזה בסך הכול אנחנו מסתכלים על כמה חולים יש במדינת ישראל, אנחנו רואים שזה מגיל אפס כמעט, בתור גסטרו ילדים אני יכול להעיד שהמטופלים מגיעים לפעמים בגיל שבועיים-שלושה, והמטופל הכי זקן במדינת ישראל הוא בן 102. אם אנחנו מסתכלים על כמות חולים או מספר חולים שהיו בשנת 2024, אנחנו מדברים על כמעט 63,000 חולים במדינת ישראל, 0.63%, מתוכם כמעט 15% אובחנו בגיל הילדות והנה אנחנו רואים את ה-incidence, את ההיארעות, שזה הגרף הימני, שברור שההיארעות היא יותר שמאלה, כשהפיק בכל מקרה הוא של מבוגרים צעירים בהיארעות, בין 20-30 וגם ההימצאות אתם רואים שזה פחות או יותר. אז יש המון מטופלים, זה - - - של כל הגילאים אבל יותר של גילאים ושל אנשים יותר צעירים.

אם אתם מסתכלים בסך הכול – ושוב, אלו נתונים של מדינת ישראל – אנחנו רואים שבזמן שההימצאות הולכת ועולה כל הזמן בצורה אקספוננציאלית, רואים את זה בגרף התחתון, ההיארעות מתחילה להראות פלאטו. כלומר, מספר המקרים החדשים הולך ומתיישר אבל עדיין מספר החולים הולך ועולה כל הזמן. בשביל להבין את זה, וזה חשוב, אם אנחנו מתכננים משהו, צריך להבין מה יהיה פה בעוד שנה ומה יהיה בעוד חמש שנים, אז זה חשוב קצת, שתי השקופיות האלו של אפידמיולוגיה.

אנחנו צריכים לדבר על ארבעת השלבים של התפתחות של מחלות מעי דלקתיות, היא מחלה שהיא כרונית, אמנם יש יותר תמותה בממוצע, אבל עדיין הרוב המכריע של המטופלים לא מתים בגלל המחלה, ואם אנחנו מדברים אז יש לנו emergence שבהתחלה המחלה רק מתחילה, לאחר מכן מתחילים להיאסף מתחיל חולים אז כמות החולים הולכת ועולה. השלב השלישי זה השלב שאנחנו נמצאים בו, מדינת ישראל, כמו רוב המדיניות היום בעולם, היא ברמה סוציואקונומית יותר גבוהה בממוצע, שעדיין ה-incidence, ההיארעות, עובר פלאטו, אבל כל המטופלים שלפני 10 ו-20 שנים עדיין לא הלכו לעולמם, ברוך השם, אז ההימצאות הולכת ועולה, ורק בשלב הרביעי שעדיין אף מדינה שהגיעה לשלב הרביעי, יהיה איזשהו equilibrium, איזשהו שיווי משקל ששם מספר המטופלים מתייצב.

עדיין במגזר הערבי ובילדים אנחנו רואים עלייה בהיארעות, כלומר, הם בשלב השני. הילדים יותר בגלל גנטיקה, בעיקר הילדים הקטנים יותר שזה לא קשור כל-כך לדברים אחרים, והמגזר הערבי הוא פשוט בממוצע רמה סוציואקונומי יותר נמוכה וזה כאילו מתנהג כמו מדינות שהן פחות מפותחות, אנחנו נראה את זה עוד מעט.

אם מסתכלים על הצפי, אנחנו עשינו מודלים ביחד עם אוניברסיטת קלגרי, אנחנו מדברים על סבירות של 0.7% עד סוף 2025, זה ילך ויעלה בהדרגה עד שאנחנו כנראה נתייצב סביב 1.3-1.4 אחוזים מהאוכלוסייה בעוד 20 שנים בערך.

רמה סוציואקונומית, כמו שאמרתי קודם, היא מאוד מהותית, יש יותר מחלות ככל שהרמה הסוציואקונומית יותר גבוהה, זו מחלה של מדינות מתועשות ומערביות, גם במדינת ישראל ככל שהרמה הסוציואקונומית יותר גבוהה ככה יש יותר מחלות מעי דלקתיות, זה חשוב לא רק בשביל להבין את האפידמיולוגיה, אלא עכשיו אני אצלול כבר לפערים שיש בטיפול ובתוצאים של האוכלוסיות האלה, ואז נראה איך אפשר לטפל.

סליחה שאני קוטע אותך, אתה אמרת לפני כן משהו אחר על החברה הערבית, אם אני הבנתי נכון, שהם מוגדרים כסוציואקונומי נמוך ושם התחלואה גבוהה יותר, ועכשיו אתה אומר שבמדינות אחרות הסוציואקונומי גבוה ואז שם התחלואה יותר.

נכון. תפריד בין הימצאות להיארעות. בהימצאות אכן יש הרבה פחות באחוזים פחות באוכלוסייה הערבית, למה? כי אם אתם רואים כאן אז יש פחות הימצאות, ההימצאות נמוכה יותר מהשלב השלישי אבל ההיארעות עדיין עולה. כי הם עוד לא הגיעו לשלב של הפלאטו אז מספר החולים החדשים בכל שנה הוא יותר גבוה באחוזים, אבל מספר החולים עדיין לא הגיע לרמה ארבע וזה מה שאנחנו רואים גם ברמה סוציואקונומית באוכלוסיות השונות.

איפה הבעיה? שככל שאתה ברמה סוציואקונומית יותר גבוהה אמנם יש לך יותר מחלה, אבל מצד שני היכולת שלך כנראה להגיע לטיפול ולמרכזים – ואיך אומרים? מי שיש לו פרוטקציה לא צריך קשרים והפוך – אז הסיכוי להגיע לניתוח הוא יותר גבוה ממי שנמצא ברמה סוציואקונומית יותר נמוכה, וניתוחים זה אחד הדברים שאנחנו מתייחסים אליו – נתייחס לעוד כמה מדדים – על ניהול שהוא פחות מוצלח של המחלה, לא תמיד, אבל בממוצע אנחנו מסתכלים על זה כאירוע שהוא משמעותי וקשור לצורת הניהול של המחלה.

הדבר השני זה המיקום הגיאוגרפי שעל זה התכנסנו, בפריפריה, זה מפה אמיתית על כל חבלי מדינת ישראל, לא אפרוקסימציה, בצד ימין זה מספר החולים בסך הכול, ובצד שמאל זה מספר חולים לכל 10,000. גם באלו וגם באלו במרכז יש יותר, גם בגלל החולים וגם בגלל הרמה הסוציואקונומית וגם בגלל שבחברה היהודית יש יותר מהחברה הערבית וכן הלאה. אבל עדיין, אם אנחנו מסתכלים על הנתונים, 15% מהחולים במדינת ישראל נמצאים במחוזי דרום כפי שהוגדרו על ידי כל קופה, וזה קצת שונה, אבל בגדול אנחנו מדברים על הרבה מאוד חולים עדיין שנמצאים במחוז דרום.

האם ההימצאות שלהם במחוז דרום או צפון בפריפריה קשורה לניהול לא טוב של המחלה? והתשובה היא כן. פה לקחתי כדוגמה – עוד פעם אני קיצצתי הכול אז אני לוקח שקופית אחת כדוגמה לכל דבר, מי שרוצה נתונים אפשר להוציא אותם – זו לדוגמה שקופית של תלוי סטרואידים, שזה לכולי עלמא על הפנים, זה פשוט ניהול רע של המחלה, מי שלוקח סטרואידים עוד ועוד זה הורס את העצמות, זה הורס את השרירים, זה ניהול לא נכון של המחלה. לצערי הרב יותר ויותר אנשים מה שהם יודעים זה לתת סטרואידים ולא להפסיק, ולא יודעים לתת טיפולים ביולוגים מתקדמים ונכונים, גם תזונתיים, גם טיפולים ביולוגיים מתקדמים ואנחנו רואים שאנשים שגרים בפריפריה, הסיכוי שלהם להגיע למחלה תלוית סטרואידים הוא יותר גבוה משמעותית סטטיסטית, מאשר אנשים.

כן, אבל אנשים לא לוקחים סטרואידים על דעת עצמם.

אין ספר, אני לא מאשים את המטופלים, אם לא הובנתי נכון.

אז זאת אומרת שאתה מדבר על הצורך להכשיר יותר רופאים?

הוא עוד לא אמר פתרונות, הוא קודם כול מציג נתונים.

אני מציג את המצב הקיים, אחרי זה מה הפתרונות.

הוא אומר שאנשים לוקחים סטרואידים שלא לצורך, מי נותן להם את זה?

לא לא, הם קיבלו מהמטפלים שלהם סטרואידים לצורך, המחלה היא אקטיבית ולכן נתנו להם סטרואידים. האם זה הטיפול הנכון והניהול הנכון של המטופלים? לא, הוא לא, לכן יש לנו פה בעיה בצורה שאנחנו מטפלים – עוד מעט נראה את זה – לפעמים חלק מהמטופלים פשוט אין להם גישה טובה לגסטרואנטרולוגיה והם הולכים לרופא משפחה.

זה חלק מהסוגיות שהוועדה אמורה לטפל. אנחנו כרגע בהצגת נתונים, אושר, לראות כמה אנחנו באמת מחדדים.

התבקשתי מהוועדה לחתוך את המטופלים במדינת ישראל לפי מגזרים שונים, כולל יהודים שאינם חרדים, חרדים. זה מאוד בעייתי כי אני לא יודע, בתיקים לא כתוב מי חרדי ומי דתי ומי ערבי ומי דרוזי, מה שאנחנו יכולים לקחת זה לקחת מרפאות שנמצאות באוכלוסיות.

באזורים גיאוגרפיים.

ולכן הנתון היחיד שהוא לא לגמרי מדויק זה נושא של חרדים, אבל זה טוב כי אני רוצה לראות אנשים שאני יודע שהם כן חרדים, לראות האם יש איזשהו שינוי. יש שם הרבה מאוד מאפיינים ייחודיים, כל מי שמטפל במטופלים במגזר החרדי יודע, יש הרבה מאוד מאפיינים שייחודיים למגזר הזה, שמשפיעים כן גם על הטיפול וגם על התוצאות.

חילקתי פה את הערבים, בדואים, דרוזים. למרות ש-20% ממדינת ישראל זה לא יהודים, הייצוג במחלת IBD, שכמו שאמרתי שהוא יותר שכיח ביהודים, הוא מייצג 90% מהאוכלוסייה במדינת ישראל. האם הייצוג המגדרי או המגזרי קשור לתוצאים? עוד פעם התשובה היא כן. אם אנחנו מסתכלים על תלוי סטרואידים או על ניתוחים, במגזר גם אצל הערבים וגם אצל הבדואים, יותר גבוה מהמגזר היהודי. בגדול לא היה הבדל בין חרדים שהם יהודים שאינם חרדים לבין חרדים ודרוזים היו בגדול כמו המגזר היהודי, רואים את זה לא רק בהקשר של תלוי סטרואידים ולניתוחים, אלא רואים את זה למעשה גם בפחות שימוש בביולוגיים שמסביר את שאר הדברים. זה נתון שמתחיל להסביר את הבעיה ומה הפתרונות בה.

הערבים היו להם פחות ביקורים אצל גסטרואנטרולוגים, יותר ביקורים אצל רופא משפחה ומאידך יותר אשפוזים, כלומר הגישה של אנשים בפריפריה – ראינו אותו דבר בפריפריה וביתר שאת אצל המגזר הערבי – יש פחות גישה למטופלים ולכן פחות קיבלו טיפולים מתקדמים.

אותו דבר הסתכלנו לבקשת הוועדה על טיפול תזונתי. טיפול תזונתי דורש גם ידע, גם צוות רב תחומי, גם דיאטניות ייעודיות, אחיות, ודבר כזה אי אפשר לעשות במרכזים שאינם מרכזים ייעודים, ואנחנו רואים שגם פה במגזר היהודי היה הבדל משמעותי מהמגזר הערבי, אנחנו רואים שיש פה הבדלים בטיפולים ובגישה לטיפול.

אחת הבעיות שאנחנו רואים, ואני רואה במרכז שלי בשערי צדק בגסטרו ילדים, עדיין יש אנשים שמגיעים מכל הארץ, עדיין יש אנשים שלא מקבלים התחייבויות להגיע אלינו. זה אם שואלים מה אפשר לעשות מהיום למחר? זה קודם כול לפתוח את המדינה, לתת לאנשים שיש להם אפשרות ולא לכולם יש אפשרות לנסוע למרכז, אבל מי שיש לו אפשרות לנסוע למרכז שזו המומחיות שלו, קודם כול צריך לתת לו, כי באזור ירושלים יש לפחות 20 גסטרו ילדים, אם אני מסתכל על המרכז שלי בשערי צדק ועל הדסה ובכלל על הקהילה, כמה יש בדרום גסטרו ילדים? לדעתי 2-2.5 פחות או יותר, על כל הדרום, אז זה אומר הרבה.

אם אנחנו מסתכלים עכשיו לתוצאה של re-surgery, כלומר, אנשים שעברו ניתוח, מה הסיכוי של ניתוח חוזר? וזה עוד פעם לכולי עלמא, וזה לא קשור למהלך מחלה, זה מדד מאוד משמעותי לניהול מחלה נכון, כי אם אתה יודע לנהל מחלה אחרי ניתוח, הסיכוי להגיע לניתוח חוזר יורד בניהול נכון של המחלה, ופה גם כן יש הבדלים בין הקבוצות, גם המגזר הערבי יותר מהמגזר היהודי, אנשים בפריפריה יותר מאנשים במרכז ואנשים ברמה סוציואקונומית גבוהה יותר מאשר אנשים ברמה סוציואקונומית נמוכה.

וזאת השקופית האחרונה שלוקחת את הכול ומתקנת להמון משתנים מבלבלים אפשריים, ברמת מחלה, פעילות מחלה, חומרת מחלה, בדיקות דם וכן הלאה וכן הלאה, ועדיין שלושת הגורמים האלה שהגדרתי כאן הם משתנים בלתי תלויים ומשמעותיים ומובהקים לתוצאים לא טובים של המחלה, מגורים בפריפריה, רמה סוציואקונומית נמוכה ואנשים במגזר הערבי והבדואי.

שקופית אחרונה, מסקנות לקובעי המדיניות, ועכשיו אפשר לפתוח דיון על הפתרונות. השכיחות של IBD בשנת 2024 0.63%, יהודים אשכנזים ברמה סוציואקונומית בינונית או גבוהה אנחנו מגיעים כבר היום לכמעט 1%, 0.8%+, אנחנו נגיע לבערך 1.3% בעוד 10-20 שנים, המחלה מופיעה בגיל הילדות, היא מחלה של צעירים, ב-15% מהמקרים מהלך מחלה פחות מוצלח בפריפריה, בערבים, באלו עם רמה סוציואקונומית נמוכה, שלושת הגורמים עצמאיים.

נטייה לפחות ביקורים אצל מומחי גסטרו, יותר סטרואידים, פחות טיפולים מתקדמים, יותר אשפוזים ויותר ניתוחים בשלושת הקבוצות האלה. ההבדלים לא מוסברים באופי מחלה או חומרה שונים, אלא זה דברים שברמת מדיניות אפשר לגשר על הפערים שבעיניי הם בלתי נסבלים, אנשים שגרים פה במדינה, בין אם הם גרים בבאר שבע ובין אם הם גרים בכפר שמריהו צריכים לקבל את אותו ניהול של המחלה ואותן הזדמנויות במחלה, שהיא כל-כך מגבילה גם את המטופל, גם את המשפחה והמעגלים שמושפעים על ידי מחלה פעילה ולא - - - הם מעגלים מאוד משמעותיים.

תודה רבה פרופסור טרנר, קודם כול עבודה יוצאת מן הכלל מבחינת העומק שלה. כמו שאמרת, יש לה עוד רבדים, אני מעריך את זה מאוד, זה רק מחדד היטב על מה אנחנו יושבים פה היום, על חשיבות הדיון שאנחנו יושבים פה ועל החשיבות של הוועדה שמתכנסת. אז אנחנו נרצה מאוד לשמוע את היושבים פה על הפתרונות המוצעים, לפחות בשלב הביניים, עד המסקנות שהוועדה תייצר, כדי להקל מאותם סובלים באזורי הפריפריה או במצב הסוציו הנמוך, שראינו שזה בא לידי ביטוי כאן במצגת שלך. פרופסור ינאי מבית החולים בילינסון, בבקשה.

תודה רבה. דן, תודה רבה על סקירה מאלפת ותודה שנתת לי להגיב. שני דברים מאוד משמעותיים. אני חושבת שמהדברים שדן הראה נקודות למי שהוא לא רופא פה, שמייצגות את הכישלון בטיפול – הוא הזכיר את זה אבל אני אחזור – הם חולים שמקבלים סטרואידים כי אתה שאלת פה, ואני אומרת, סטרואידים זה כמו פלסטר, תחשבו שיש לכם פצע ואנחנו עכשיו לא רוצים לראות את הפצע, אנחנו שמים עליו פלסטר, זה הקונספט של הדבר.

זה אפילו יותר חמור.

לפלסטר הזה יש תופעות לוואי, הפלסטר הזה הוא פלסטר מזיק. הוא מסתיר את הפצע אבל הוא גורם למחלות אחרות. או שיטת המחוך שזה לא מחלה, אז מחצתי את המחוך אז עלה לי הכפל של השומן למקום אחר. אז זה דבר רע, הוא דבר רע מאוד והוא אפילו הגורם הכי חשוב בכל מיני עבודות שאנחנו עושים לתמותה. זאת אומרת, זה לא פתרון. וניתוחים, כמו שאמר פרופסור טרנר, הרבה מהם, הם בסופו של דבר, ניתוחים של אין ברירה. לכן משתמשים בזה גם כמדד עקיף.

אני רוצה להגיד שאנחנו יודעים היום שבישראל יש בין 5-7 מרכזים שנקראים מרכזים רב תחומיים שבהם יש מומחיות לטיפול במחלות מעי דלקתיות, ובמרכזים האלו התוצאים הם אחרים לגמרי. זאת אומרת, בעבודה הספציפית הזאת פרופסור טרנר לא הלך ובדק את החולים שנמצאים במרכזים ולא במרכזים אבל כשאתה מסתכל בצורה גרעינית על אנשים שמטופלים במרכזים רפואיים ששם יש צוותים רב תחומיים, התוצאים הם אחרים.

כלומר, אם האדם כפי שהוא מצא פה, שגר בצפת או גר ברהט מגיע בהסעה או באוטו שלו או בכל תחבורה אחרת, או בטיסה מאילת – כי אצלנו במרכז ברבין מגיעים אנשים מאילת – אז האנשים האלה מקבלים את הטיפול כמו שמקבלים ברבין גם אם הם גרים במקום הרחוק יותר.

אז אני חושבת א' שצריך להכיר בצורך שטיפול במחלות מעי דלקתיות דורש את הצוות הרב תחומי ומומחיות רב תחומי. כשאני אומרת צוות רב תחומי זה דורש אנשים שעיקר עיסוקם היומיומי הוא במחלה הזאת שהיא לא מחלה שמוכרת במשרד הבריאות כהתמחות בפני עצמה, אבל היא דורשת הרבה מאוד ידע, וידע שנצבר בציר הזמן ומשתנה. מה שהיה פעם כשאני התחלתי להיות רופאת גסטרו הוא לא מה שיש היום, כשאני לפני 20 שנים סיימתי את ההתמחות שלי, גסטרו היה משהו אחר. יכול להיות שיש מספיק רופאי גסטרו, אבל אני לא בטוחה שיש מספיק רופאים של מחלות מעי דלקתיות ולדבר הזה אין תקנון, זה לא קיים במדינת ישראל.

הדבר השני, צריך להיות תקנון לאותן יחידות רב תחומיות ויש עבודות כאלה שנעשות כבר בעולם במסגרת ארגון אירופאי שנקרא ארגון הקרוהן והקוליטיס, ECCO – ואני אוכל להביא לוועדה נתונים ספציפיים מעבודות שנעשות במקום הזה כדי שלא אנחנו נמציא את הגלגל – מהו ה-standard of care שנדרש כדי להגדיר מה נדרש שיהיה ביחידה למחלות מעי דלקתיות במרכז רב תחומי, ואחר כך באופן הנדסי צריך יהיה להגדיר מהי התקינה שמתאימה לנו בהתאם לאפשרות התקציבית שיש במדינת ישראל. הדבר השלישי הוא – שנאמר כבר על ידי דן – כרגע כפתרון ביניים אפשר לייצר מצב שמאפשרים לכל החולים במדינת ישראל להגיע לקבל את הטיפולים במרכזים הרב תחומיים.

הדבר האחרון שאני רוצה להגיד, שבסופו של דבר גם המרכזים האלו יגיעו לאיזה capacity שלא יוכלו לקלוט עד אינסוף, אנחנו לא יכולים לטפל בכל החולים במדינת ישראל, ולכן אני חושבת שאם נבין שאנחנו צריכים תקינה למרכזי ה-IBD, ונוסיף לכל אחד משבעת המרכזים הגדולים והמרכזים בילדים עוד אדם אחד ואנחנו נייצר איזשהו מצב של טרנספורט שמתוך המרכזים גם ייסעו לפריפריה.

יש פה דוגמה של ד"ר כהן מאיכילוב שנוסע למשל לאילת, אולי אתה תיתן אחר כך את הדוגמה שלך. אם ניצור מכל המרכזים הגדולים דמות אחת של איש מקצוע מומחה שהוא יוצא החוצה אל הפריפריה, עושה פעם בשבוע שם מרפאה ונותן איזשהו רף של איכות גבוהה ויודע גם לעזור לרופאים שעובדים באותו מקום, ואך צריך, להביא אנשים בחזרה אל המרכז, ואם אפשר, להשאיר את האנשים בפריפריה, זה כבר ייצור שיפור מאוד גדול באיכות הטיפול באנשים שנמצאים במקומות שלמעשה אין להם נגישות לטיפול.

נהדר, ואני דווקא מכל מה שאמרת רוצה להתמקד על פתרון הביניים הזמני שהצעת פה עכשיו, זרקת אותו כרעיון אבל אני חושב שאנחנו נדחף כדי להוביל אותו. זאת אומרת, אם היום אנחנו יכולים אפילו לתכנן עבודת הצוות היא עבודה חשובה שייקח בה הרבה מאוד זמן, סביר להניח שייקח הרבה מאוד זמן, גם נושא התקינה הוא דורש הרבה מאוד עבודה ובסוף זה תקציבים ואירוע גדול אבל באמת ההצעה, הרעיון לעבות את המרכזים הקיימים בחצי תקן, תקן, לא יודע מה, ואת אותו תקן לשלוח באופן מזדמן, באיזושהי מחזוריות כזאת לאזורי פריפריה, לאזורים מרוחקים, כדי ללמד, כדי להעביר ידע, כדי לטפל, יכול להיות שאנחנו נצליח לצמצם שם באזורים ההם את הבעיות.

אני רוצה להוסיף על הדברים האלה ואולי גם נשמע את ד"ר דן קרת שיציג את המודל שלו, אחד הדברים שאנחנו חושבים עליהם אבל עוד פעם – אנחנו לא נציג פתרונות לפני שאנחנו נשב על כל גורמי המקצוע ונתכלל את הדברים, ואני מרשה לעצמי להגיד את הדברים האלה כרגע בגלל שהתחלתי, כמו שאמרתי, לדבר גם עם האיגודים של רפואה ראשונית – זה נושא של הכשרות של רופאים ראשוניים זה חלק בלתי נפרד גם מתחום הביניים אבל גם בסופו של דבר מוויסות העומסים במרכזי המצוינות, במרכזי הטיפול, כמו שפרופסור ינאי אמרה, גם אם ירצו מאוד, מרכזי הטיפול לא יוכלו לטפל בכולם. וויסות של הפעילות בין מרכזי הטיפול ובין הקהילה, שתהיה תקשורת ישירה בין הקהילה ובין מרכזי הטיפול כדי שיוכלו לדוגמה – ואנחנו גם דיברנו על זה – מטופלים שהם ברמיסיה לעשות מעקב במקום אחד תוך קשר עם מרכז הטיפול אבל ברגע שיש התלקחות של המחלה תהיה גישה מהירה למרכז הטיפול. על כל הדברים האלו אנחנו כבר התחלנו לחשוב וכבר התחלנו לדון, ולד"ר קרת יש מודל של טיפול בקהילה.

אנחנו עוד מעט נשמע אותו, כמובן.

ואני גם לא רואה את זה כפתרון ביניים, אני רואה את זה כחלק מהתשתית הבסיסית של הפתרון והטיפול הנכון.

תראה, החלום הוא שיוקמו מרכזים רב תכליתיים בכל מקום בארץ, אבל נניח שאתה לא תתוקצב בהתאם, אז כאפשרות נוספת, שלב ב' מה שנקרא, אנחנו נלך על זה. אבל היינו חולמים לראות מרכזים כאלה גם בפריפריה. אם זו הייתה המלצה שלכם והאוצר היה אומר: אני מוכן גם לתקצב. זה היה נפלא.

אבל זה לא עניין של תקציב, זה עניין של מומחיות ושל כמות רופאים בסופו של דבר, שגם אם היינו רוצים לתת לכולם, עדיין לא היו מספיק רופאים.

אני מבין. אם אנחנו בתוכנית רב שנתית אז נוכל אולי יום אחד לכבוש את היעד הזה.

כמובן. אני רוצה גם להוסיף ולהגיד שאנחנו מתייעצים עם פרופסור ינאי ועם פרופסור טרנר ועם ד"ר קרת, זאת אומרת שזה באמת בליבה של העשייה. ואנחנו מדברים רק על הנושא של הגסטרואנטרולוגיה. יש עוד תחומים נוספים הכלולים בטיפול במחלות IBD, וגם אותם אנחנו צריכים לתכלל כחלק מהנושא הטיפולי. אז יש כאן מרחב מאוד גדול שזו באמת המטרה שלנו.

אוקיי, תודה. ד"ר סאלח דאהר, אני חושב שבפעם שעברה היית בדיון ולא הספקנו לתת לך לדבר, לכן עכשיו זה גם פיצוי שלנו בעניין שלך. נשמע לשמוע.

שלום לכולם, שמי סאלח, אני ביומיום ראש תחום גסטרואנטרולוגיה בחיל הרפואה בצה"ל ואני היום כאזרח לגמרי כחלק מהיותי חבר בחוג ל-IBD. שתי נקודות פתיחה לשקופיות האלה. אחת, מה שאמר פרופסור טרנר, על הפיזור הנרחב של המחלה בכל חלקי הארץ, פעם אחת. ומה שפרופסור ינאי אמרה על חשיבות הטיפול המולטי-דיסציפלינארי, בעצם רופא הגסטרו מאוד חשוב אבל לא פחות חשוב אם לא יותר חשוב, הצוות הרב מקצועי שזה כולל אחות IBD, דיאטנית שמבינה ב-IBD, פסיכולוג, עובד סוציאלי שמבין בתחום הזה.

אני אסקור לכם את הסטטוס במדינת ישראל נכון ל-2024 של יחידות IBD בבתי החולים הציבוריים כי נכון להיום אין לנו – למעט דוגמאות נקודתיות כמו שציין ד"ר קרת – מקצועיים רב תחומיים בקהילה, כמעט ואין, אני לא רוצה לקפח את הקופות. וכפתרון ביניים כמו שנאמר פה יהיה, כנראה, הכי הגיוני והכי קל להעצים את המרכזים בבתי החולים תוך שאיפה וחזון לחזק את הקהילה ואת קופות החולים.

(הצגת מצגת)

השאלה הראשונה ששאלנו כשעשינו סקר בכל בתי החולים הציבוריים, קודם כול כפי שניתן לראות מצד שמאל, רק ב-50% בערך מבתי החולים במדינת ישראל יש יחידת IBD פורמלית או שירות ל-IBD. בכל שאר המקומות יש כל מיני המצאות, אחרי תחום IBD, או בכלל לא קיים כזה דבר. אז זה כאמירה ראשונית. אגב, כל השקופיות מדברות על הממוצע הכלל ארצי ואז השוואה בין בתי החולים הגדולים לקטנים או המרכזיים לפריפריים, כדי לתת לכם איזשהו רושם כללי.

האם יש יחידת IBD או שירות ל-IBD? סליחה, אני חוזר, זו השאלה כרגע. אז כמו שאמרתי, ב-60% מתוך 25 בתי חולים קיים איזושהי הגדרה של יחידת IBD או שירות IBD, ב-40% אין בכלל כזה שירות. אפשר לראות מצד ימין שבפריפריה בדרום ובצפון יש בחצי מבתי החולים, במרכז כמעט בשני שלישים. גם אם מסתכלים על גודל בתי החולים, בבתי החולים הגדולים ב-70% יש יחידה ל-IBD או שירות ל-IBD, בבתי החולים הקטנים במחצית מתוכם. כששואלים על כמות החולים המטופלים יש פה ביצה ותרנגולת, ככל שהמרכז גדול וחזק מן הסתם הוא מושך יותר מטופלים ובית חולים פריפרי וקטן שאין לו את כל האמצעיים.

השקופית הקודמת מדברת על בתי חולים או גם על קופות?

רק בתי חולים. כפי שאמרתי נכון להיום.

אז איך בדרום אני רואה שיש ארבע יחידות של IBD? ארבע בתי חולים?

יש ארבעה, מתוכם בשניים יש שירות ל-IBD ובשניים אין בכלל שירות ל-IBD, לא קיים.

אוקיי, ארבע בסך הכול.

הבסיס זה מספר בתי החולים, והעמודה זה האחוז שיש בו את השירות, סליחה אם זה לא ברור. שאלתי את המרכזים השניים כמה חולי IBD יש לכם? כמו שאמר פרופסור טרנר, יש כמעט 60,000 חולים בארץ. אז אני אסכם לכם את השקף הזה, קודם כול כמעט מחצית מהחולים במדינת ישראל לא מטופלים במרכזי IBD ובבתי החולים, הם מטופלים בקופות, זה כעובדה יבשה.

כי רמת המחלה שלהם פחות קשה?

אני לא יכול להגיד לך מה הסיבה. או שאין להם נגישות או שהם מתנהלים מול קופת החולים או מול רופא המשפחה. אבל מחצית מהחולים אין להם נגישות לאותם מרכזים רב תחומיים או מולטי-דיסציפלינרים.

נגישות זו בעיה מאוד משמעותית כי זו מדינה קטנה ורוב האנשים יודעים שהמרכזים המסוימים האלו הם המקום לטיפול בחולים אבל אין נגישות ואין זמינות. בסופו של דבר הזמינות, גם כשאתה מגיע לכל המרכזים הגדולים, היא לא מהיום למחר. זה דבר מאוד משמעותי וזה קשור גם בתקינה, ככל שתהיה לנו תקינה שתאפשר נגישות יותר גבוהה במרכזים האלה, והתקינה היא לא בהכרח לרופא, נגיד אם אנחנו נגדיל את האחיות המקצועיות, יש פה אחות מקצועית, ככל שנגדיל את התקינה שתאפשר, נגדיר מה זו היחידה? מה היא צריכה להיות?

השאלה היא אם אנחנו נמתין עד זמן ההגדרות?

אז אני אומרת שאלו פתרונות סופיים. אבל פתרון ביניים הוא קודם כול שאנחנו נעשה reaching out למקומות ששם בכלל אין, ונוכל לווסת ולהביא אותם אלינו אם צריך, או להחזיר, ואלו פתרונות יותר משמעותיים.

מה זמני ההמתנה היום לשירות במרכזי הללו?

3-4 חודשים. אני אומרת את זה מהראש ככה. אם אתה היום שולח הפניה: יש לי מחלת קרוהן, לאיכילוב, לשיבא, לבילינסון, אני יכולה להגיד על שלושת בתי החולים האלו, יש פה רופאים. אז זמן ההמתנה להגיע לרופא בכיר הוא 3-4 חודשים. זה נכון נתי? זה נכון גם בהדסה?

סדר גודל, נכון.

אז הנה גם הדסה גם שיבא.

ובאזורי הפריפריה מן הסתם הרבה יותר?

באזורית הפריפריה זה אצלך איתן.

אנחנו כבר ב-over capacity.

מאיפה אתה?

בית חולים העמק בעפולה. Over capacity אנחנו כבר כמעט ולא מקבלים חולים חדשים.

חצי שנה ברמב"ם.

וזו מחלה שאי אפשר להמתין, זו מחלה מטרידה מאוד.

בטח.

אני אשקף לך את הפספוס בעיניי. שאלנו כמה חולים מטופלים בכל בית חולים בתחום ה-IBD, אז אם תראה בעמודה השמאלית, בשליש מבתי החולים, 36%, יש להם יותר מ-1,000 חולי IBD שמנוהלים אצלם, אבל ברוב בתי החולים יש כמויות קטנות, ולפי גודל בית החולים, אתה רואה שבתי חולים גדולים, בכמעט 86% יש מעל 1,000 חולים, זאת אומרת שהם רווים בחולים, יש להם מרכזים חזקים יחסית, ובצד ימין, בתי החולים הקטנים יש לרובם פחות מ-500, פחות מ-200 חולים כי כנראה גם הנגישות בעייתית וגם אין להם יכולת להכיל יותר חולים, וכאן בעיניי הפספוס הגדול.

אני אראה לכם דוגמה של תקינת כוח אדם. קודם כול אגב זה לא בהכרח תקינה, זה איוש, כי רוב האיושים פה הם אלתורים ולא באמת תקן רשמי של בתי החולים כמו אחות, כמו דיאטנית.

כי אין תקינה, נכון?

כי אין תקינה, נכון. אז שאלנו כמה מומחי IBD שעבר השתלמות פורמלית בתחום? ואפשר לראות שב-60% מבתי החולים בארץ קיים כזה מומחה אחד לפחות, ב-40% אין בכלל פרסונה שעברה הכשרה ייעודית בתחום הזה. אפשר להתווכח אם מתבקש או לא מתבקש, עמדת החוק, אני מניח, שהיא בהחלט מתבקש. אז כמעט במחצית מבתי החולים אין איש צוות רפואי, רופא שעבר הכשרה ייעודית וזה בולט יותר בפריפריה מאשר במרכז.

השאלה הבאה, שאלנו האם יש אחות IBD במרכזים השונים? אני אפנה אתכם למלל למעלה, במרבית בתי החולים קיימת אחות IBD ייעודית אבל ניתן לראות בבירור כי במרכז אחות זו לרוב נמצאת בתקן של חצי משרה ואף יותר. בפריפריה אם יש אחות כזאת היא בדרך כלל יום בשבוע, יום וחצי בשבוע, זאת אומרת רבע-חמישית משרה, או שאין בכלל אחות IBD. אז יש פה הטיה לטובת המרכז בצורה דרמטית, לא הכול מתוקנן.

וסליחה על ההפרעה, רוב אחיות IBD הן מתוקננות מכספי קרנות המחקר.

כתוב למטה מקור המימון.

זה דבר מאוד משמעותי. זאת אומרת שלא מדינת ישראל משלמת על זה. אם אני כתבתי כסף לאיזשהו נושא מחקר, אז אני מהכסף הזה שאמורה לעשות את המחקר, אומרת: אוקיי, יותר חשוב לי לטפל בחולים ואני צריכה גם אחות, חלק מהכסף של מענק המחקר אני שמה בצד וצובעת אותו כדי לשלם לאחות או את המשרה. אלו דברים מהותיים.

אז זה שוב מציב את השאלה בפני המשרד, בפניך, ד"ר רן, זו עובדה שאתם כבר שלמים איתה שזה מה שצריך? שזה הצורך? אחות IBD? רופאים?

צורת העבודה שלנו, כמו שאני הדגשתי קודם, תכלול המלצות במדרג כאשר אנחנו מבינים, אנחנו התחלנו להבין את הנושא של הצורך בנגישות, את הנושא של הצורך בתקשורת מהירה ואנחנו בהחלט הולכים לדון בצורה מסודרת בכל הדברים האלה, בכל הנושאים האלה כדי למצוא פתרונות.

אני תיארתי לעצמי שאין לך תשובה, אני אמרתי שאולי הנקודה הזו כבר הוסכמה וכבר התקדמתם משם.

הנקודה הזאת כבר מוכרת, אנחנו רוצים להציף את כל הנקודות. מתוך הנקודות והפערים אנחנו נראה את המדרג ולפי זה אנחנו באמת נתקדם לפתרון.

אוקיי. ד"ר דאהר בבקשה.

אני תכף אסכם, אבל אם עוברים למקצועות הבאים שזה תזונאית גסטרו, שזה מקצוע קריטי היום בטיפול ב-IBD אז המצב עוד יותר עגום ופה היקף המשרה קטן גם בחלק מבתי החולים במרכז, וגם פה המימון הוא הרבה פעמים מגיע מקרנות מחקר, וזה לגבי תזונאית גסטרו. שוב, גם פה יש בעיות איוש.

הפונקציה השלישית המאוד חשובה היא פסיכולוג רפואי שכולנו מבינים שהוא פונקציה לחולים צעירים בתחילת החיים שלהם, בעלי משפחות בתחילת הקריירה עם עומס רגשי אדיר, והטיפול הפסיכולוגי בהם הוא חלק קרדינלי מהליווי לאורך זמן ומהצלחת הטיפול הרפואי עצמו. פה אפשר לראות בכלל שהיקפי המשרה, שימו לב שבפריפריה יש במקרה הטוב כמעט ב-100% מבתי החולים רבע משרה של פסיכולוג או של עובד סוציאלי ייעודי. במרכז המצב יותר טוב אבל גם לא מושלם, זאת אומרת שפה בכלל יש פער תקינה. אני יכול לדבר על הדסה הוא בית חולים מאוד גדול, בקושי יש לנו רבע משרה של פסיכולוג רפואי ולחולים אין לאן לפנות כי בקופות אין תורים לדבר הזה, ולפסיכולוג המסכן שיש יום בשבוע אין שום capacity להכיל מטופלים וזה לא פחות חשוב מהתרופות ומהטיפול התזונתי.

אימאן ח'טיב יאסין (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

בדיוק, זה משהו מרכזי במחלה הזאת, שצריך לקבל מענה.

יש גם שקף על זה, אני לא אחזור על זה. התמונה חוזרת על עצמה, המימון או מקרנות מחקר או ממימון משולב. רבע משרה לרוב גם במרכז אגב, רבע משרה. אפילו שאלתי שאלה שהיא על פניו בנאלית: האם יש מזכירה ביחידות ה-IBD כי המזכירה היא בעצם לב היחידה. החולים האלה מתמודדים עם המון תורים, המון הפניות, המון שאילתות והמון תיאומים ובלי מזכירה שצריכה להיות מתוקננת, קשה לנהל כזאת אופרציה, וגם זה לא קיים בשני שלישים מבתי החולים. או שמתחננים מההנהלה שמגרדת איזה רבע תקן או עוד פעם קרנות מחקר.

בקיצור, הסיפור הזה כמו שאמרתי, אני גם איש קהילה בהיותי איש צבא אבל אני עם רגל בהדסה ויש לי חוג ל-IBD, ואני מאמין גדול בטיפול מולטי-דיסציפלינרי. היום התשתית קיימת בבתי החולים, גם בפריפריה יש גרעינים קיימים שלדעתי צריך לחזק אותם כשלב מידי. בשלב ביניים וארוך אני לחלוטין בעד בקהילה וצריך לחשוב על מודלים שצריך לעשות גם וגם.

מדינת ישראל לא בנתה מודלים? אין מודל ברור?

בעיניי לא. אין תקינה.

אימאן ח'טיב יאסין (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

כי תקינה אחר כך תחייב בתקציב.

אני מבין, אבל אני מוכרח לומר שהנתונים שלך יותר מטרידים. אלו נתונים שאנחנו מכירים, אנחנו מכירים את הצורך, מכירים את החוסרים. אנחנו שנה אחרי דיון. והעבודה חשובה, אני אומר עוד פעם, אני מעריך את העבודה המקצועית שנעשית ועל הצוות שהוקם, אבל אני לא רוצה למצוא את עצמי בעוד תקופה באותו סטטוס, אנחנו חייבים להתקדם מהישיבה הזו עם לוחות זמנים מאוד ברורים.

אני, לקראת סיום הישיבה הזו, אני אבקש – ואני כמובן רוצה להיות יותר מדויק עם עצמי – להיכנס ללוחות זמנים לפחות בפתרונות זמניים כי לא ייתכן שיש חולים בפריפריה שנמצאים בכזה מצב.

אני עוצר פה ברשותכם.

תודה, אדוני. ד"ר נתי.

תודה רבה ותודה רבה על הוועדה. אני חושב שכמו שאתם רואים זה משהו מאוד חשוב. אני רופא IBD באיכילוב ולפני שנתיים הקמנו ביחד עם ד"ר לזלי אדלמן שהזמינה אותי להקים מרפאה של IBD ביוספטל באילת, ואני חושב שלפעמים הרעיון שאנחנו רוצים זה רעיון גדול מידי. כמובן שזה יהיה נחמד שיהיו תקינות לכל הדברים ויהיו כל הדברים ,אבל בסוף יש מטופלים שעכשיו סובלים, ואני רוצה קצת להציג את מה שעשינו בשנתיים האחרונות כדי לנסות להקל על המטופלים.

אז מטופל ממוצע עם IBD, נגיד בת 23 מאובחנת, משלשלת, מגיעה לאבחון איכשהו באילת אבל מתחילה סטרואידים. הרבה שנים על סטרואידים, מגיעה לסטרואידים ואז מסתבכת עם המחלה, פותחת אבצס, צריכה להגיע לבילינסון לניתוח, עוברת ניתוח ואז חוזרת. קשה לה לעלות בכל פעם בטיסה. עכשיו בכלל העבירו את השדה לרמון ועכשיו כל הטיסות בנתב"ג אז קשה להגיע בכלל לבית החולים והיא משלשלת וממשיכה עד לסיבוך הבא. וזו התמונה של הרבה מטופלים שיש בפריפריה, במיוחד באילת שזו באמת הפריפריה ומאוד קשה להגיע לשם או לצאת משם. מה שראיתי שהבסיס מאוד חלש שם, רופאי המשפחה הרבה מהם לא יודעים מה זה IBD, לא יודעים איך לטפל ב-IBD, מפחדים מלנהל את המקרים האלו, לא יודעים מתי להפנות מטופלים.

אז אנחנו עשינו כמה דברים כדי לנסות למתן את הפערים האלו. דבר ראשון, הקמנו איזושהי תוכנית חינוך, סדרת הרצאות לרופא המשפחה שהמטרה הייתה להעלות את המודעות כדי שהם יפנו מטופלים יותר מוקדם שהם יחשבו שאולי המטופל עם כאב הבטן שחוזר אליהם בכל חודשיים במשך שנים, אולי יש לו משהו מעבר לסתם כאב בטן. ובאמת ראינו עלייה בהפניות שקיבלנו לבית החולים. פתחנו את המרפאה בבית החולים לכל הקופות, לא רק לכללית, גם מבחינת המרפאה וגם מבחינת הבדיקות, אז עכשיו אפשר לעשות קולונוסקופיות למטופלים מכל הקופות, אני עושה אותם עם מכשירים חדשניים, אז אפשר גם מטופלים שפעם היו צריכים לעבור למרכז לבדיקות סקר לסרטן, אפשר לעשות את זה כבר באילת

ביחד עם ד"ר לזלי הקמנו שירות קפסולה שמטופלים יכולים עכשיו לבלוע קפסולה עם מצלמה ולקבל איזשהו ניטור של המחלה שלהם. פעם הם היו צריכים לעלות למרכז ולעשות את זה, עכשיו אפשר לעשות את זה גם באילת וזה מקל עליהם הרבה. הקמנו איזשהו hot line של רופאים, שאם יש להם שאלות הם יכולים להפנות אליי ולשאול, ובאמת רואים עלייה בשימוש בשירותים האלו, ואני חושב שזה מקל מאוד על מטופלים.

עדיין חסר הרבה, אני חושב שראינו את הנתונים ובאמת הצוות התומך מאוד חסר כשאני לא שם אין מישהו שהוא שם.

כמה פעמים בשבוע אתה?

אני פעם בחודש מגיע.

פעם בחודש?

פעם בחודש אני מגיע, אז בין לבין אני זמין במיילים.

אתה הרופא היחיד?

אני הרופא IBD היחיד שמגיע לשם.

אתה מגיע, יש אחות? עובדת סוציאלית או מישהו שמלווה אותך?

לא רק שהוא מגיע פעם בחודש, גם אין צוות.

אז כשאני לא שם, מעבר ללשלוח אליי מיילים, אין הרבה מענה.

אבל אתה מקבל בבית חולים או במרפאה של אחת הקופות?

אני מקבל בבית חולים.

ובית החולים לא מעניק לך צוות?

ניסינו לקבל, יש צוות שמאוד רוצה להשתתף ולהיות חלק מהטיפול במטופלי IBD אבל לא קיבלו תקן או משרה לזה.

וכמה שעות אתה נותן?

אני עושה מרפאה של 12 מטופלים, זה תמיד גולש ל-14-15 מטופלים, ובדיקות שאני מנסה לדחוף כמה שיותר אבל זה בדרך כלל 12-13 בדיקות.

כולם תושבי אילת והסביבה?

כולם תושבי אילת והסביבה והיו כמה מפונים במהלך המלחמה, אבל הרוב הם תושבי אילת.

עגום. תודה לך על מה שאתה עושה, אבל המצב עגום מאוד.

והמעקב של המטופלים דורש מעקב?

הוא אומר, מרחוק.

המטופלים צריכים איזשהו מעקב, בטיפול מתקדם או טיפול ביולוגי או מולקולות קטנות הם צריכים מעקב פעם ב-3-4 חודשים, בטח אם הם יותר פעילים. לפעמים אפשר לדחוף את זה לחצי שנה אבל לרוב אנחנו רואים מטופלים בכל 3-4 חודשים.

סליחה שאני שואלת, וכשאתה עושה מעקב טלפוני או מרחוק, קובעים תור או שאתה קובע? או שהם צריכים ליצור קשר?

אז דווקא שם בית החולים, יש לי מזכירה. היא מרגישה שהיא רק שלי אבל היא בטח לא והיא מאוד זמינה והיא מתאמת להם את כל הבדיקות, גם הקולונוסקופיות, גם הקפסולה וגם התורים אליי, אז בזה יש לי עזרה.

אז הם יוצרים איתה קשר?

כן.

רגע, יכול להיות שיש גם מענה נוסף בקהילה שאנחנו לא יודעים? באילת?

אין.

זאת אומרת שזה המענה היחיד שיש לתושבי אילת?

אני גם מקבל הפניות מרופאי גסטרו אחרים שמגיעים מהמרכז לאילת, והם מפנים אליי מטופלים עם IBD.

בילדים אני רוצה רק להדגיש, אני אולי הפדיאטרי היחיד כאן, אבל מדובר על 2,000 ילדים שיש בישראל המצב הוא יותר גרוע כי שם יש לי שני מטופלים שמגיעים מאילת לשערי צדק בכל פעם עולים על מטוס, מגיעים לכאן כדי לבוא לראות שערי צדק וחוזרים בחזרה. ואם יש פתאום התקף או משהו לפעמים אני מדבר עם סורוקה אולי אתם יכולים, יש להם עומס הם לא יכולים, יש פה קושי אמיתי בהקשר של הנגישות לא רק בכל המגזרים.

חולי IBD שנמצאים באילת, בפועל, למרות השירות שאתה רוצה והוא שירות מבורך, רוב החולים אם הם רוצים לקבל טיפול הם יצטרכו לקבל אותו מחוץ לאילת, זו האמת. אני אתן דוגמה, יש לי חולה בת 63 שנוסעת בכל פעם את כל הדרך מאילת עד רמב"ם כי יש לה שילוב של מחלת קרוהן שעברה כבר שני ניתוחים וסרטן, והיא צריכה לקבל טיפול ועם הגוף הרעוע והחבוט שלה היא צריכה לקחת את עצמה ולבוא לרמב"ם כדי לקבל כאן את המעקב, את הטיפול. וזה פשוט לא נגיש לה. וכל היתר זה במיילים.

למה עד רמב"ם? אם כבר, אי אפשר לעשות תחנת ביניים במרכז?

היא פשוט במקום ממגדל העמק, מעוד פריפריה אחת, והיא עברה לבת שלה באילת, זה המצב עכשיו. אתם צריכים להבין שכל האנשים האלה, כל הקשיים ומה שהראה ד"ר דאהר מקודם את כל הקושי שיש לחולי IBD לקבל שירות לאומי.

לא הצגת את עצמך.

נכון, אני מתי וטרמן מרמב"ם ומכבי, אני הראש של היחידה למחלות מעי דלקתיות ברמב"ם וגם יועץ ארצי של מכבי. אבל מה שחשוב לציין פה זה שהם מלכתחילה מתחילים עם מעמד סוציואקונומי רעוע ואת כל הדברים שעשו את המחלה שלהם קשה, אבל אם הם חולים הם אכלו אותה big time.

אדוני, אני לא אתפרץ למקום שהוא לא שלי, אבל הדברים שאתה אמרת - -

אתה אמור לדבר הבא אחריו.

- - אלו בדיוק הדברים שצריך לעשות. אתה שומע פה דוגמאות על דוגמאות, החולים הללו לא מטופלים, הפתרון צריך היה להיות אתמול. אני פה פעם שלישית, אתה יודע אדוני, אנחנו היינו אצלך גם בפעם הקודמת. ד"ר שוייד התחיל את עבודתו לפני אני לא יודע מתי אבל ההכרזה על העבודה יצאה לפני שנה.

הדובר זה עורך דין אייל צור.

ואני מעריך – בתקווה ובהערכה רבה על העבודה שנעשית, היא נעשית ביחד איתנו – שזה ייקח לכל הפחות כדי לתמצת – יש פה סוגיות קשות, אנחנו מכירים אותם מאחור – זה ייקח לפחות עוד שנה, עוד שנתיים, מה יעשו החולים? מה תעשה החולה הזאת של ד"ר וטרמן? מה היא תעשה לעוד שנה ועוד שנתיים? איזה פתרון ניתן לה?

טוב, אתה צודק. אנחנו כבר ניתן לך את זכות הדיבור.

אם אפשר רק משפט אחרון.

רציתי להודות לך, אבל בבקשה.

אני חושב שיש עוד רופאים שהיו מוכנים לעשות את מה שאני עושה, ואני חושב שלפחות בינתיים אם אפשר גם לעזור מבחינת התמיכה מסביב לרופא, אני חושב שפתרון ביניים יהיה לנו.

מה פתרון הביניים?

שיהיו רופאים שמגיעים לאזורים האלו, נותנים מענה יותר מפעם בחודש ושאולי תהיה איזושהי עזרה מבחינת אחות וחינוך לרופא המשפחה, שזה לא כזה קשה.

כמובן שזה לא רק אילת, זה גם בצפון.

כן, כן, הוא נתן על עצמו. זה ברור שזה משליך, כל אזור פריפריה.

מה שאני אמרתי שאם מכל אחד מהמרכזים מישהו ישלח רופא פעם בשבוע במקום פעם בחודש. כלומר, כל מרכז שיקבל עוד רופא כזה יתחייב לשלוח מישהו מהצוות שלו פעם בשבוע זה כבר ייתן יותר מפי שבע ממה שנתי נותן.

תראי, ד"ר נתי עושה את זה בתור שליחות והוא רואה בזה משימה. היינו רוצים שהמנגנון יאפשר את השליחות הזאת בצורה מסודרת עם איזשהו סיבוב קבוע, עם נקודות קבועות שאנשים יודעים לאיפה הם הולכים, בכל כמה זמן יש ביקור? שיהיה צפי ואיזושהי יציבות בכל העולם הזה.

וגם אפשרות חזרה של המטופל הזה שצריך לתוך המרכזים הרב תחומיים במידה וצריך. זאת אומרת, לפתוח את השערים.

מי שיכול להביא את הבשורה למטופל זה אותו רופא שמתמחה ומכיר את המרכז, הוא הולך לשם ואומר לו.

נניח ואני נוסעת לצפת וראיתי את אדון X, אני אגיד שאדון X לא יכול להמשיך בצפת, הוא חייב עכשיו מצפת להגיע לבילינסון כי אני עובדת בבילינסון, או שנתי רואה אותו ואומר שהוא חייב להגיע לאיכילוב, אז הוא יגיע, אותו אדון, כי הוא יבין מה שקורה וגם המשפחה וכל הצוות המלווה.

כן, אוקיי. תודה רבה. ד"ר ערן זיתן מהעמק, בבקשה.

שלום לכולם, זו הפעם השלישית שאני פה ואני מודה לכם על ההזמנה.

שלא תחשוב שאני מכנס את הוועדה על כל נושא כל-כך הרבה פעמים. פשוט זה נושא שקרוב לליבי היות והסבל הוא כל-כך גדול, באמת הסבל הוא גדול מאוד ואנשים שמסתובבים במחלה אני נתקל בהם הרבה מאוד אצלי בטלפון כשהם צריכים את קיצור התור ואני באמת שואף לכך, ואני מעריך את דיוני הוועדה בנקודה הזו שדיון פומבי, אתה מניח את הסוגייה על השוחן וצועק את הצעקה, יש מי ששומע ויש על מי שזה משפיע. אנחנו נשתמש בכלים שיש לנו פה כדי לקדם כמה שיותר את הסוגייה הזאת. בבקשה.

קודם כול אני רוצה להגיד כמה דברים טובים לגבי הפריפריה, במקום להסיע אותם למרכז, שבעיניי זה פתרון פחות טוב, פחות מומלץ אבל יכול להיות שזה פתרון מייד., כשסיימתי את ההכשרה בטורונטו יכולתי לעבוד אצל פרופסור הנית ינאי בבילינסון או במקום אחר בנוחות, בכיף, והקמנו מרכז בפריפריה ואני קורא לו מרכז מצוינות קטן מאוד, הוא פיילוט, הוא מרכז ממש מצומצם ששם, דרך אגב, הזמינות היא 100%, כלומר חולה שהוא כבר בתוך המשפחה שנקראת חלק ממשפחת העמק במרכז הרפואי העמק, הוא לא צריך לחפש תורים, הוא מקבל ממני נוסחה ש- once הוא מתלקח הוא מתיישב בשעה 08:00 במשרד מולי.

אני יכול להיות עם מרפאה של 28 חולים, חמישה ימים בשבוע, המרפאה עמוסה מאוד, אנחנו לא מקבלים יותר חולים חדשים, אני רוצה לומר תודה גם לכללית שבעצם נתנה לנו את האופציה הזאת. יש לנו אחות במשרה מלאה על תקן בית החולים. יש רופא אחד שמדבר איתכם במשרה מלאה על תקן בית החולים ואני שמח שאנחנו השתווינו להדסה. יש לי פסיכולוג רפואי 10 שעות, יש לנו דיאטנית 10 שעות בשבוע – כל מה שאני מדבר זה בשבוע – וחמש מתאמות, מתוכן אחת מזכירה, המזכירה מכספי מחקר.

אני חייב להודות שהמרכז הזה עובד בשיטה של כמעט ואין שימוש בסטרואידים שזה מאוד נדיר, מגיעים אליי שכנים מבית חולים העמק ממטפלים אחרים או מרופאים במרכזים אחרים שהם שמונה שנים מטופלים בסטרואידים ברציפות בפריפריה, עם אוסטאופורוזיס ועצמות כבר שבורות, שמונה שנים ברציפות, זה לא יתואר.

אני מאוד מרוצה וגאה במרכז המצוינות הזה ללא שימוש בסטרואידים כמעט. תזונה, דיאטה, quality of life, פחות נכות, יציאה לעבודה לשלם מס הכנסה ומע"מ, זו המשימה של כל צוות שלנו, אני גאה בו. אני רוצה להגיד לכם שזה קורה בפריפריה, לא במרכז. אז אפשר.

גאווה, באמת גאווה גדולה, אני מוכרח לומר.

אני רוצה להגיד עוד משהו, הגישה שלי אומרת שכאשר אתה הולך לניתוח כריתה של כל המעי הגס בגלל איזה סרטן שמצאנו לילד, נער בן 25 או מישהו עם קוליטיס ו-PAC, אנחנו מכינים אותו בשיטה אחרת, חודשיים ימים הכנה עם פסיכולוג, הוא מגיע לא פעם בארבעה חודשים אלא בכל שבוע למפגש עם פסיכולוג, הכנה מנטלית. כי אני טוען שכמו לריצת מרתון אתה צריך הכנה מנטלית, לכריתת ניתוח של מעי גס כולל הכול, לאישה צעירה צריך הכנה מנטלית, אבל אי אפשר לקבל את כל החולים שנמצאים סביבנו בפריפריה, בהינתן העובדה שזה המצב כרגע. ואני שמח שיש פה אנשים עם ועדות משרד הבריאות, ודני קרת, וכולם פה עושים באמת עבודת קודש, אני מאוד מקווה שלא תהיינה עוד הרבה ועדות ויהיו פתרונות.

אני גם מאוד מקווה. מצטרף באמת לאיחול הזה. חברת הכנסת אימאן ח'טיב יאסין, ואחריה, בעזרת השם, ניתן את זכות הדיבור לד"ר דן קרת. בבקשה.

אימאן ח'טיב יאסין (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

סלאם עליכום, צוהריים טובים לכולם. קודם כול באמת היו לי המון תודות על זה שאתה מקיים את דיון ההמשך הזה, אני עדיין זוכרת את המפגש הראשון ביני לבין ד"ר ערן ואייל, יו"ר עמותת הקרוהן, ואת המפגש האישי שלי גם עם חלק מהחולים והחולות, והתוודעתי בוודאות כמה סבל יש בתוך הדבר הזה. לצערי הרב אני גם משתתפת בציפייה שאנחנו לא נמשיך לקיים דיונים רק בשביל לדבר על הסוגייה, כי הסוגייה לכולנו כבר ברורה, והאנשים בשטח ממשיכים לסבול ואפילו עוד יותר מתרבים מבחינת מספרים ואין מענים.

אני חושבת, כבוד היו"ר, שצריך להפעיל מאמץ רציני עכשיו במשרד הבריאות ואם צריך, גם בתקציב שבא עלינו של 2025, למצוא פתרונות לדבר הזה. ועוד דבר, אני רוצה לברך את כללית על היוזמה שלה בבית החולים ששייך לה, שהקצתה משאבים ואני חושבת שאפשר בינתיים גם בשאר הקופות שיעשו גם כזה דבר, שיקצו משאבים שדרושים למען המטופלים שלהם. בסופו של יום, אלו המטופלים של אותן קופות, אלו המטופלים שמשלמים לאותן קופות ואין זה משחרר את משרד הבריאות ואת הממשלה ואת המדינה מהאחריות שלה כלפי האזרחים.

חד משמעית.

אימאן ח'טיב יאסין (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

אנחנו לא צריכים לחפש כל הזמן פתרונות חלופיים, צריך פעם אחת. זו מחלה קשה, הסבל במחלה הזאת הוא יומיומי, הוא משפיע על כולם, ואנחנו יודעים כמה הפן הרגשי והסבל הכאב זה רק מחריף את הדברים. תתאר לעצמך חולה שלא מקבל את הטיפול מה קורה גם עם המשפחה שלו מסביב?

אני חושבת שהדברים שלי נאמרו וברורים ובקצרה, ולא רוצה לחזור על שום דבר. חוץ מזה כבוד היושב בראש, אני ניסיתי ואני מציעה לך, תיקח את הצעת החוק שעשיתי, תקדם אותה, אתה יודע שלא יתנו לי לקדם אותה, אבל אתה תוכל לקדם אותה.

מי שלא ייתן לך כנראה גם לא ייתן לי. זה אותו תקציב, זו אותה קופה.

אימאן ח'טיב יאסין (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

לא, יתנו לך, יוני. אני חושבת שצריך במקום שאנחנו יכולים לעזור לאותם חולים, למשל בביטוח הלאומי, אפשר. אז בוא נעזור במה שאפשר לעשות. תודה.

תודה רבה. סליחה, קרת, חברת הכנסת ואז. בבקשה.

או שנשמע את הרופא ואחר כך אני.

אני בדרך כלל מכבד את חברי הכנסת, אבל אם את מוכנה.

נשמע את הד"ר.

אימאן ח'טיב יאסין (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

אני חייבת לצאת.

תודה רבה. א' אני רוצה לקחת אתכם לזווית אחרת מהדברים שנשמעו פה. מי שמכיר אותי יודע שאני – אשוויץ קצת – איש חזון אבל מצד שני מעשי כמו שאתה היית רוצה, ואני היחיד פה שמייצג את הקהילה. כולם אנשי בתי חולים בתי חולים ובאזור תל אביב.

גם אני ממכבי, סליחה.

גם אתה, אוקיי. עכשיו קודם כול בשם שירותי בריאות כללית – כמו שאמרה פה חברת הכנסת אימאן ח'טיב – רואה חשיבות רבה במתן שירותי רפואה איכותיים ושוויוניים בכל הארץ ובכל המגזרים. אני רוצה להביא אתכם לקצת מספרים שישנו קצת את מה שדן טרנר אמר או דגשים אחרים למה שדן טרנר אמר. בכללית יש כ-30,000 מבוטחים, כ-30,000 חולי קרוהן וקוליטיס, 23,000 מטופלים הם במרכז הארץ כולל חיפה וירושלים ובאזורים האלה יש מספיק שירותים. לא חסרים שירותים כמו שנאמר פה, רק בירושלים יש 20 גסטרו ילדים.

במחוז דרום יש לכללית בערך 3,000 מטופלים והבעיה הגדולה היא דווקא בצפון. בצפון לכללית ביחד עם מרחב חיפה יש כ-10,000 מטופלים, חבל שחברת הכנסת יצאה, 4,000 מתוכם במגזר הערבי, ומתוך האנשים שבמגזר הערבי, מחצית מהם הם עד גיל 18, זאת אומרת מטופלים צעירים.

מה יש לכללית? לכללית יש מה להציע כי יש לה מבנה שירותים מרפאתי, יש לה בקהילה 15 מרכזים קהילתיים מטבריה ועד הדרום, ויש יתרון למבנה המרפאתי בקהילה שאפשר להקים בו צוותים רב תחומיים, ותכף אני אביא את הדוגמה.

גסטרואנטרולוגיה וגם IBD הם בסופו של דבר מקצועות של רפואה אמבולטורית. גם המטופלים שמגיעים לבתי חולים הם מטופלים אמבולטוריים. אנחנו מאמינים שעיקר הטיפול זה להיות במתאר קהילתי ולא בית חולים, שמאפשר גם גמישות בהנגשת השירותים לפריפריה, רצף טיפול ומטפל, וחיבור לרפואת המשפחה כשותפה. אי אפשר בלי זה, ובתי החולים, במחילה מכבודם, לא יכולים לעשות את זה. החיבור הזה יכול לזהות לנו מטופלים בשלב מוקדם.

לא הבנתי, ניתוחים?

שניה רגע. ומקטין את הצורך בפניות לחדרי מיון ואשפוז. אנחנו בנינו תהליך – תכף אני אפרט אותו – כולל עזרים דיגיטליים שמלווה את מסע המטופל, מזהה מטופל עוד לפני שהוא מתחיל את המחלה שלו ומלווה אותו כמובן כשמופיעים סימנים מוקדמים להתלקחות.

אנחנו עכשיו רותמים את מוקד 2700 שזה מוקד אחיות, למתן מענה רחב ככל האפשר לחולי ה-IBD על ידי אחיות גסטרו שמתמצאות במתארים האלה ובמחלות האלו, ואנחנו עושים גם רפואה מקוונות ומנגישים בדיקות לבית. בחודש הבא אנחנו מוציאים לבית המטופלים בדיקות של מדד דלקתי שנקרא קלפרוטקטין בחינם למטופלים. המטופל יכול לעשות את הבדיקה בביתו, תתקבל התשובה של המדד הדלקתי, האפליקציה של הבדיקה תשדר ישר את התוצאה לתיק של החולה והרופא המטפל ואפשרי לתת מענה מיידי.

איך מתבצעת הבדיקה הזו?

זה דיגום של בדיקת צואה, אתה טובל מקלון כמו קורונה כזה, ומקבל תשובה.

אוקיי.

עכשיו, אני רוצה להביא לכם מודל של רפואה קהילתית שאני בניתי בירושלים. אני לא רק מדבר – עשיתי. והמודל הזה קיים כבר הרבה שנים, יש לנו אלפי מטופלי IBD שמטופלים במרכז הזה. יש לנו קודם כול פרטי קשר לעת צרה, גם של אחות וגם של מנהלנית שאנחנו נותנים את הסלולרי שלהן, יש לנו צוות של רופאים בכירים מנוסים, אחיות, ואפרופו משרד הבריאות אנחנו משלימים עכשיו הכשרה של אחיות מומחיות בגסטרו, שחלק מזה זה יהיה IBD, שאותן אחיות תוכלנה לתת מענה לצד הרופאים גם בפריפריה. אנחנו הכשרנו בשנה האחרונה דיאטניות מומחיות לגסטרו.

זה המרכז בתלפיות?

בתלפיות זה המודל, אבל אני מדבר גם על כלל הכללית, ואחר כך אני אציע פתרון.

היינו שם.

עוד דבר שזה אולטרסאונד של מעי, אנחנו עושים את זה במרכז, אנחנו עושים את זה לצד ביקורים. אנחנו עכשיו בודקים בכללית הטמעה של מערכת שמכירים אותה בשיבא ובמרכזים אחרים, להנחות ולגבות רופאים ודימותנים בפריפריה, לעשות אולטרסאונד של מעי, ולייתר, למשל, סיטי או MRI לצד הביקור של החולה.

יש לנו גם פסיכולוג וגם עובד סוציאלי וממשקים לכל המקצועות הנלווים ובנינו מודל שאני קראתי לו IBD family, כי חוץ מהמטופל שאנחנו מדברים עליו כל הזמן, יש לו משפחה, יש לו אישה או בעל, יש לו ילדים, יש לו מצוקות, יש לו מצוקות פסיכוסוציאליות, מי מכיר את זה יותר טוב מרפואת המשפחה? לכן זה צריך להיות צוות משותף של הגסטרו ורפואת המשפחה שעובדים ביחד. וכמו שנאמר פה, אנשים מבקרים הרבה אצל רופא משפחה, אם רופא המשפחה ידע לזהות את החולה הנכון, את ההתלקחות בזמן ולטפל בו כמו שצריך, אנחנו נשפר מאוד את הדברים האלו והדברים האלו יכולים להיעשות בזמן קצר. אתה רוצה פתרונות לטווח קצר? אני יכול להציע שלמשל באזור הצפון, בחצי השנה הקרובה אנחנו ניתן מענה בסוגייה הזאת.

שניה, חסר לי את החלק של הניתוחים. בסוף אם מחלתו של החולה מדרדרת, הוא צריך להגיע לניתוח בבית החולים.

נכון.

אז הקהילה יכולה לטפל בו עד גבול מסוים.

נכון, אבל רוב המטופלים מטופלים תרופתית. כשמטופל צריך כירורגיה הוא מגיע לכירורגיה. וכמו שנאמר פה על ידי דן טרנר, ככל שנטפל טוב יותר במטופלים הם יהיו יציבים יותר, הם יצרכו פחות ניתוחים ופחות שירותים נוספים.

עכשיו אני רוצה לתת לכם דוגמה מהמרכז שלי. בערב חג ראש השנה לפני שנה פנתה מטופלת ועשינו אבחנה של דלקת כיבית של המעי הגס. המטופלת הזאת היא מרחובות, היא פנתה אליי לחוות דעת כי היא שמעה אליי. הימים היו ימי חגי תשרי, ידעתי שלא תמצא פתרון אלא אני. עשינו אבחנה מהיום להיום, פתחתי לה קו וואטסאפ של טיפול נמרץ שלוש פעמים בשבוע לרפואה מקוונת, וליוויתי את המטופלת הזאת במהלך ההיריון, היא התחילה טיפול ביולוגי בהיריון, היא ילדה במזל טוב והבריאה, ככה שהדברים האלה אפשריים.

עכשיו, מה צריך לעשות? אני רוצה להציע פתרונות מעשיים. א' אני הולך ישר לסוף, אני לא מבטיח אבל אני מוכן להתלבש על הסיפור של אילת ולמרות שהראיתי שיש בעיה גדולה יותר בצפון מאשר בדרום, אני מוכן לקחת את נושא יוספטל כפרויקט ולראות מה אני מצליח לעשות בחצי השנה הקרובה.

זו כבר בשורה טובה.

עיקר המענה צריך להיות בצפון. הפתרון הוא לא להניע מטופלים להגיע למרכז. אני רוצה להביא דוגמה, רופא מסוים מאזור המרכז – אני לא אגיד מאיפה מאיזה מרכז – סיפר לי על מטופלת מצפת שהגיעה לאותו מרכז והוא אמר לי: אתה יודע מה? המטופלת הזאת דווקא מטופלת טוב, היא דווקא מאוזנת. אז אמרתי: אז בטח פרגנת למרכז בצפת שמטפל בה כל-כך טוב ועודדת את המטופלת לשוב לטיפול במקום מגוריה? והוא: לא, מה פתאום, היא באה אלינו – לא מחזירים.

אז רופאים מהמרכז לא עוברים לפריפריה. אני לא יודע אם כבוד יושב-הראש זוכר בישיבה הקודמת או לפני הקודמת אני פניתי והצעתי בשם הכללית לתגמל רופאים שיעברו מהמרכז, לעשות מרפאה פעם בשבוע, פעם בחודש, בפריפריה.

זה פחות או יותר הרעיון שהציעה.

אבל ההיענות הייתה zero, לא הייתה שום היענות לסוגייה הזאת. אני מוכן להפנות את הכדור שוב פעם. לא בבוא היום, אלא מחר בבוקר כל רופא יכול להירשם אצלי כבר מחר.

כמה? דבר business.

והפתרון הוא בסופו של דבר עיבוי המרכזים – אני מדבר עכשיו על הכללית – שיש לנו בפריפריה. לא להביא את החולים משם למרכז, אלא להוסיף לכל אחד מהמרכזים האלה שנמצאים שם בין כה וכה, והרופאים נמצאים שם בין כה וכה, עוד רופא, עוד אחות שמתמחה בזה.

יש מרכזים בפריפריה?

בוודאי.

איפה למשל?

יש לנו מרכזי גדולים בטבריה, בעפולה, בכרמיאל.

בבתי חולים או בקהילה?

לא, אני מדבר על הקהילה.

אבל של כללית.

של כללית.

של כללית, אני מדבר בשם הכללית. לכללית אנחנו נגיד שבחצי השנה-שנה הקרובה יכולים לצאת.

כשאתה אומר מרכז אתה מתכוון לכך שיש בו את כל המעטפת שצריך?

אני אומר שיש לעבות אותו.

דני, לא בילדים.

לא בילדים.

דני, הרעיון הוא מאוד יפה, אבל העניין הוא – ואני לא חושבת שאף אחד מהרופאים שמתעסקים בתחום הזה של מחלות מעי דלקתיות יש לו אינטרס ספציפי לעבוד בבית חולים או בקהילה ובאופן תיאורטי כולנו מאמינים שאם היה אפשר לייצר מרכזים בקהילה, בעיניי זה פנטסטי. אני בטוחה שבהצבעה נראה שיש לזה רוב – קודם כול ההכרה של מה מכיל מרכז IBD ותקנון של הדבר הזה והגדרה של התקינה.

כשאני אומרת הגדרה של התקינה זה פר כמה אנשים צריך אחות; פר כמה אנשים צריך רופא מומחה; פר כמה אנשים צריך רופא לא מומחה; ולרופא המומחה יש משמעות מאוד גדולה, הרופא המומחה הוא זה שמתכלל את האירוע ומתווה את מדיניות הטיפול. והתוכנית היא מאוד יפה אבל אני לא מכירה את התקינה.

זאת אומרת, אם לכללית יש את הדבר הזה, לצורך העניין, יושב הראש, רק שתדע, במרכז הרפואי רבין שזה ספינת הדגל, בית החולים המוביל של שירותי בריאות כללית, לנו אין פסיכולוג, שכולם ידעו, אנחנו מטפלים בהכי הרבה חולי IBD של הכללית, אני חושבת, לא כי אנחנו בחרנו אותם, אין לנו פסיכולוג, אין לנו עובד סוציאלי, יש לנו אחות אחת שמטפלת ב-3,000 אנשים ומשולמת מקרנות המחקר ולא מתקינה כלשהי, יש לנו חמישה או ששה רופאים מומחים עם מנהלת המרכז, יש לנו מתמחים וזהו, אין לנו שום דבר שקוראים לו arsenal services, הגורמים המלווים יש הרבה דברים שאנחנו מביאים מהכספים שלנו, שום דבר מהתקינה. הדברים שאתה אומר הם נפלאים אבל הם לא קיימים לחולי הכללית.

הם קיימים. אני רוצה להגיד משהו על תקינה.

והם גם לא קיימים במרכזים בפתח תקווה והם לא קיימים במרכזים בתל אביב.

דני, לא עשרה, חמישה מרכזים כמו תלפיות, בוא תגיד.

אני רוצה להגיד רגע משהו על תקינה. בישיבה הראשונה פרופסור אורי קופילוב הציג הצעה לתקינה ששווה הערך שלה הוא עוד 200 רופאים שיטפלו ב-IBD, ו-200 אחיות. א' כולנו יודעים שיש מחסור ברופאים ואחיות אבל נגיד שיהיו האנשים האלה, איפה האנשים האלו יצטופפו? הם יהיו במרכז כמו שאנחנו יודעים שההנעה של רופאים לפריפריה כמו שהיא תוכננה, נכשלה. 60% מהרופאים ומהאחיות מצטופפים באזור המרכז, רק 20% הם בפריפריה.

לכן החזון שלי הוא לקחת אנשים שכבר נמצאים שם, לא להניע אנשים ולשכנע אותם לעבוד בפריפריה, לקחת אנשים שכבר נמצאים שם לפחות מבחינת המודל של הכללית, ולתגמל אותם.

דני, אתה יודע שיש רופאים שהסכימו לעבור מהמרכז לפריפריה, שבאו מתל השומר לבית חולים העמק והם כרגע בחצי משרה?

אנחנו כעמותת חולים באנו עם מצוקה, אני ישבתי איתך לפחות שלוש פעמים.

טוב.

וסליחה, אדוני, זה החידוד הזה הוא חשוב כי ד"ר קרת, אני מכיר את המרכז, ביקרתי בו, הוא בנה מרכז לעילא ולעילא, בעניין הזה אני הייתי שם, אני יודע. הוא עושה עבודת קודש וגם מאוד חשובה לו טובת החולים והוא פועל ועובד על העניין הזה איתנו כאיש קשר בתוך הכללית ימים כלילות. אני קודם כול שמתי את זה על השולחן.

אבל כאשר אני בא לד"ר קרת – הוא לא עובד בחלל ריק – ואומר לו: אדוני, יש חולים שצריכים חצי תקן פה חצי תקן שם, בוא קח את המבנה הקהילתי שאתה מציע ותשכפל אותו, בוא תעשה איך שהאמריקאים אומרים put your money where you mouth is, שים את הכסף איפה שאתה מדבר, הוא לא יודע לעשות את זה, לא בגלל שהוא לא רוצה, הוא רוצה והוא מנסה והוא לא מצליח. יש תלפיות אחד, שניים, אני אתפרע – שלושה. תסתכל מה קורה שם, תראה מה קורה סביב השולחן, אז מה עכשיו? אני איתך ב-100%, תעשה.

תודה רבה, אייל. חברת הכנסת מזרסקי, אחרי זה רשות הדיבור שלך.

אני מכירה טוב את עורך הדין צור, מכירה את ד"ר דן קרת, השתתפתי גם בכנס שלכם. אני מאז חשבתי על המודל שיכול להיות פשוט מענה אופטימלי למצב שקיים היום, ולתת פתרון הולם גם לתושבי הפריפריה וגם לתושבים בכל הארץ, לחולים במחלות IBD. אפשר להקים מרפאות ייעודיות, מקצועיות, שמטפלות בחולים הספציפיים במקומות שונים, באזורים שונים, במחוזות בפריסה ארצית, שמרפאה תפעל למשל פעם בחודש, 4-5 שעות, בכל שעה להזמין ארבעה מטופלים שיעברו סבב בין ארבע חדרי טיפול בין רופא גסטרו, אחות, עובדת סוציאלית ופסיכולוג. ובשעה השנייה יוזמנו עוד סבב מטופלים הבא. בתוך ארבע שעות אפשר לקבל כמות מכובדת של מטופלים.

בסוף היום צוות המרפאה תתכנס ותעשה סיכום והמלצות, ושההמלצות האלו יועברו גם לרופא משפחה של המטופל וגם למטופל עצמו. להקים את המרפאות האלה שהן יעבדו בהסכם כספקים של כל ארבע קופות החולים, לא להצמיד את זה לקופת חולים אחת, כי זה ייתן פתרון לכולם. זה לא פייר שקופה גדולה וחזקה יותר המטופלים שלה כן מקבלים טיפול בזמן ויש להם נגישות, ולשאר המטופלים לא. אם אנחנו נקים מרפאות כאלה שיעבדו בהסדר עם כל הקופות, תהיה מרפאה אחודה וייעודית למחלה מסוימת, זה ייתן פתרון. לדעתי זה הפתרון האופטימלי.

אדרבא, מה דעתכם על זה?

אני חושב שהיחידות הקיימות הן גרעין מצוין לטפח ולהגדיל. במקום לעשות משהו מאפס בקהילה. בטווח הקרוב.

לא מאפס, זה אותם אנשים שעובדים עכשיו, פשוט לפתוח את זה לכלל המטופלים.

אבל יש גרעיני יחידות בבתי החולים, גם בפריפריה.

אדוני יושב-הראש, אפשר להציג לכם את המודל של מכבי? אולי תראו איך אפשר לנסות להתאים את זה?

ד"ר רן, מה דעתך על ההצעה של טטיאנה?

כפי שאמרתי, העבודה שלנו היא עבודה חשובה מאוד היא על נושא של סנכרון עבודה בין הגורמים השונים, וכמו שאנחנו רואים בעבודה פה וגם בתוך הכללית יש חוסר הסכמות על הנושא, וזו המטרה של צוות העבודה אצלנו.

אוקיי, תיארתי לעצמי שזו תהיה התשובה. עורך דין אייל צור, בקצרה.

אני קודם כול אעשה הכי קצר שאני יכול, אני גם התפרצתי ואני על זה מתנצל.

היה לך כבר פעמיים, כיבדנו אותך.

אני מתנצל, ולמרות המחאה שלך אני הולך להגיד עוד פעם.

אני לא מחיתי.

לא, אתה הולך למחות עכשיו כשאני הולך להודות לך עוד פעם על הטיפול שלך בעניין הזה. אני רוצה להודות לך, אני יודע שאתה לא אוהב את זה אבל אני בכל זאת אומר את זה בפעם השלישית כי זה לא קל בענייננו שאתה עושה את המעקב הזה, זה חשוב מאוד, זה מראה את החשיבות שאתה נותן לזה.

אני גם רוצה לנצל את ההזדמנות הזאת, אולי קצת בסוף, הייתי צריך לעשות את זה בהתחלה. אנחנו שולחים את התפילה שלנו לעומר ונקרט חולה קוליטיס שנמצא בשבי, שאמור להשתחרר, ואני מקווה שהוא יחזור אלינו בשלום במהרה בימינו, בעזרת השם.

אותנו קודם כול רבים מכירים, אנחנו עמותה ארצית, אנחנו מתכללים את כל הציבורים שיושבים סביב השולחן, בין אם זה יהודים, ערבים, חרדים וכו', והדבר הזה מוכר ואני לוקח חצי מהדברים שרציתי לומר כי הם נאמרו כבר. אני חושב שזה ברור שיש פער, הפער הוא חמור, הוא ברור והסבל הוא רב, אז על זה אני לא רוצה לדבר. הבאנו לכאן חולים בוועדות הקודמות, לא הבאנו הפעם. אתם מכירים את הסיפורים, אתם יודעים מה המשמעות של הדבר.

אני רוצה להאיר לרגע אחד, ברשותך אדוני, את הנושא של המלחמה. המלחמה העצימה את הבעיה.

זה הלוא הרי מחלות שמתפרצות גם בעקבות סטרס.

אמת. ולכן אנחנו הצטרפנו למחקר שנערך על ידי בית חולים העמק ובית חולים ברזילאי, והיה מחקר עם קבוצה של כ-600 ושם מצאנו החמרה משמעותית במצב של החולים. החולים קרסו, חלקם, יש לנו פה אחוזים אני לא רוצה להלאות אותך, אבל למעלה משליש מהאוכלוסייה.

תקצר.

אני מקצר ואני כבר אומר לך שיעור האשפוזים עלה וכו'. אנחנו מקבלים קריאות מצוקה משטח ואומרים לנו: יש פער, אנחנו מדברים על פער, אנחנו לא יודעים לאמוד אותו. אין לנו base line, אנחנו לא יודעים פער אל מול מה? כמה חולים צריך לראות רופא במרכז? מול כמה חולים הוא מטפל? מול 100? מול 300? מול 200? שמישהו יגיד למען השם כבר מה הדבר הזה, איך הוא נראה?

זו חלק מעבודת הוועדה.

ד"ר שוייד זה אחד הדברים שהוא מטפל בהם. אני מקצר ומגיע לסוף כי זה בעיניי הדבר החשוב ביותר. אנחנו בתוך התהליך הזה שנים כבר, אמרתי דיון שלישי. אני חושב, אדוני, מה שאתה אמרת בתחילת הדברים הוא דבר נכון ואני חושב שכך צריך לפעול, ואני חושב שעם כל הכבוד למה שאמר ד"ר שוייד כאן, ואני מבין את זה, העבודה יכולה לבוא ולהגיד שאני לוקח את העבודה מא' עד ת' ואני עושה אותה באופן סדור, המתודולוגיה בעיניי, נכונה מאוד. ושוב, היא גם נעשית בשיתוף איתנו ואני מאוד מסכים לדרך הזאת, אבל יש בעיות שהן מעכשיו לאתמול והבעיות האלו דורשות פתרון אחר וגישה אחרת.

לכן אני מציע, ברשותך אדוני, יש חוג למחלות מעי דלקתיות, ישנם אחרים, יש מנהלי מרפאות בפריפריה, יש ד"ר בן בסט שהיה איתנו והיום הוא בביקורים קודמים, שישבו ויציעו הצעה בתוך פרק זמן שאתה תקבע ביחד עם ד"ר שוייד ויתנו הצעה בתוך שלושה חודשים איך מטפלים עכשיו? כי העבודה שמדובר בה כעת, יותר מזה, האימפלמנטציה שלה היא עניין של שנים. יש פה פרוטוקולים, אני מוקלט ומוסרט, זה ייקח שנים. אז אני מבקש בכל לשון של בקשה לקבוע מועד של זמנים, לשתף את הגורמים שכבר עסוקים, האנשים שיושבים פה סביב השולחן, יש לנו רופאים מצוינים, אנשים יצירתיים, שישבו ביחד ויגבשו מתכונת לטפל בבעיה הזאת עכשיו. תודה.

תודה רבה. ביקשת, ד"ר מתי, להציע את ההצעה שלכם?

כן.

אני רוצה לשמוע גם את הארגונים הנוספים, אז אם תוכל לתמצת, אני אשמח.

אני אעשה את זה בקצרה. במכבי יש לנו מערכת שנבנתה שהיא בעצם אפליקציה שמבוססת על ידי recharge שאנחנו עושים לחולים שמדווחים על המצב שלהם, על רמת האיזון של המחלה שלהם. על כמה הם היו צריכים לקבל סטרואידים? המערכת הזאת מוצעת לחולים גם במרכז וגם בפריפריה, בעצם הנגישות היא שווה ויש לנו אחות, נמצאת פה עולא, שמרכזת את המערכת הזאת ויודעת להפנות חולה שמדווח על החמרה במצב שלו אל הרופא שלו או אל עובדת סוציאלית או אל דיאטנית והיא בעצמה גם יודעת לתת לו פתרונות.

הבעיה שלנו היא אחד, שאין לנו מספיק אנשים שידעו לתכלל את הטיפול. אני חושב שזאתי נקודה עיקרית. במכבי נותנים תגמול לרופא שמסכים לראות חולה עם מחלות מעי דלקתיות, תגמול יותר כדי לנסות לשפר את הנגישות של חולי IBD לרופא מומחה במחלות מעי דלקתיות. הבעיה שלנו שאין לנו מספיק אנשים שיתכללו את זה. אני חושב שהמפתח – ואת זה אני אומר גם לד"ר שוייד – נמצא בהכשרה של אחיות שנמצאות בפריפריה להיות אחיות IBD. זה נורא חשוב.

אתה מדבר על הטווח הארוך?

לא, אלו אחיות שנמצאות שם עכשיו, הן רק צריכות להפוך להיות ה-advocate של החולים. זאת אומרת שהם צריכות רשימה של חולים, החולים צריכים את הטלפון שלהן, וזה הכול. הם פשוט יודעים לזהות את החולה שמדרדר, את החולה שמסתבך, את החולה שקיבל בשנה האחרונה יותר משלושה חודשים סטרואידים ולקחת אותו ולשים אותו.

המרחקים לא גדולים, הנגישות היא דפוקה, אוקיי? אני אתן לכם דוגמה, אצל ד"ר זיתן יש מרכז מעולה, יש חולה שיושבת עכשיו בנצרת וצריכה את הטיפול שלו, הוא לא יכול לקבל אותה. אבל אם יש את האחות IBD שהיא יכולה – וזה מה שקורה עכשיו בפועל – להרים אליה טלפון ולהגיד לה: תשמעי, המצב שלי הוא ככה וככה, נכנסתי להיריון, החמיר מצבי, מה לעשות? היא תדע לדוג, יש לה את הקשרים, היא יכולה להיות ה-advocate של החולים.

אני חושב שהנושא הזה הוא נושא שהוא יחסית קל. אנחנו מכשירים עשרות אחיות IBD בשנה, הבעיה שלנו היא שאנחנו לא מעסיקים אותן ואנחנו לא מגדירים אותן ככאלה. בוא נגדיר אותן, זה לא חייב להיות מוכוון בית חולים, זה יכול להיות בקהילה, זה צריך להיות בקהילה.

אתם יודעים שבצפון רמת הגולן יש כמה כפרים דרוזיים שהתחלואה שם ב-IBD היא מטורפת, לאן הם נוסעים? מי רופא ה-IBD שיטפל בהם? איפה הוא יושב? הוא יושב ברמב"ם? הוא יושב בהעמק? מי יראה אותם? הנושא הזה הוא לא פתור בכלל, אבל אחיות IBD יכולות לפתור את זה. אני חושב שאנחנו צריכים לשים על זה דגש, אני חושב שאנחנו צריכים לשים על זה דגש בקהילה ואני חושב שאלו דברים שאנחנו יכולים לעשות בטווח מידי, פשוט להגדיר מישהו שיעשה את זה ולעשות את זה.

אני צריכה לצאת. אני יכולה להגיד שני משפטים בתור גניקולוגית?

כן.

בשערי צדק יש מרפאת IBD MOM. אני ד"ר חנה קטן, אני גניקולוגית, בשביל הגילוי הנאות אני חושבת שלמדתי עם דני בכיתה בהדסה ואני גם חולת IBD, יש לי גם בן שבצבא זה התגלה לו, עוד בן שהוא התגייס למרות שיש לו קלפרוטקטין מאוד גבוה והוא פשוט עבד על הרופא הצבאי כי הוא רוצה להיות חייל. ד"ר טרנר מטפל בשני אחיינים שלי שהם חולי IBD ואני רוצה לומר שקודם כול חולה IBD לא חייב להיות חולה שהוא מושבת, הוא יכול להיות מאוד פעיל, באמת הנפש היא הדבר הכי חשוב. אני כבר חולה 20 שנים אחרי הלידה של הילד הקטן שלי עשיתי התמחות בלי לאבד יום עבודה אחד. לא הייתי חסרה ביום עבודה אחד עם כל ההריונות והכול.

אני רוצה לדבר על האספקט של הנשים, הרי גיל הפריון הוא הגיל שבו זה פוגש את הנשים, ואני רוצה לדעת אם יש מספיק מרפאות שמטפלות ספציפית בגיל הזה באספקטים המיילדותיים והפוריותיים שקשורים לעניין הזה, בפריפריה.

התשובה היא לא. אני אומר לך.

אז רציתי רק להזמין שזה ייעשה, כי באמת זה חלק ניכר מהאוכלוסייה. בהיריון זה גם השפעה על העובר.

שלב ההיריון זה עוד החמרה על ההחמרה. זאת אומרת, זה מעבר.

וזה הדור הבא וכו'.

100% אני מסכים איתך. בבקשה, רצית להגיד, מה שמך?

עולא חאג', אני אחות אחראית באשפוז יום IBD בשיבא ואני חושבת שבאמת מה שאמר ד"ר וטרמן, האחות היא המגשרת באמת בין המטופל וכל הרופאים המטפלים בו, זה לא רק רופא גסטרו, זה גם דיאטנית, פסיכולוגית, עובדת סוציאלית. כשמגיע אליי מטופל אני יודעת כבר אם הוא בתת תזונה, אם הוא ירד במשקל, אם משהו עובר עליו. הייתה לי מישהי שעברה לידה שקטה אז אני ישר דיברתי עם הפסיכולוגית ואמרתי לה בואי תראי אותה שתי דקות.

הייתה מישהי שבהתלקחות, הוא אומר לי: יש לי משהו אולי בפי הטבעת, אני לא יודע. הרמתי טלפון לכירורג: אפשר בבקשה לראות אותו? אז אני חושב באמת שיש חשיבות של האחות. והיום באמת מ-2019 יש קורס על בסיסי של אחיות גסטרו או כל אחות שנכנסת לקורס הזה, ובעצם במסגרת הקורס היא מורשית לשלוח את המטופל להרבה בדיקות, אם זה בדיקות צואה, בדיקות דם, ולעלות על התלקחויות מבעוד מועד וללוות את הטיפול על מנת שיקבל את הטיפול האופטימלי. אני חושבת שאפשר את זה במרכז, בצפון, בדרום, באוכלוסייה הערבית, היהודית ובכל אוכלוסייה, על מנת לייעל ולמנף את הטיפול במטופל.

זה, דרך אגב, הפתרון גם לשלב הביניים וגם לשלב הסופי. זאת אומרת, בכל מקרה יצטרכו את האחיות.

אני לא חושבת שיש לנו מחסור באחיות. אני שומעת על הרבה אחיות שרוצות לעבוד.

בזה אנחנו כולנו מסכימים, והבעיה בכל אופן – ואני נמצא בוועדה שיושב-הראש שלה הוא דני קרת להגדיר את הסמכויות של אחות מומחית ב-IBD – כשאני מדבר עם אחיות אומרים בסופו של דבר: אתה רוצה לתת לי יותר סמכויות? אם אתה רוצה לתת לי יותר סמכויות במשך היום זה אומר שאני גם לא עושה משמרות בלילה, המשכורת שלי יורדת בצורה משמעותית. אתה לא יכול גם להעלות את הדרג ואת הבקשה ואת האחריות בלי לתת לי תגמול מתאים. וזה דבר שאם אנחנו לא נדע לאחיות המומחיות ב-IBD לתת תקצוב מתאים ואינטרס לבוא ולקחת את אחריות היתר ולוותר על משמרות בלילה בשביל לעשות את זה, אין סיבה שהן יעשו את זה.

ולכן אדוני, נזרקים פה לאוויר הרבה רעיונות טובים בהחלט.

רעיונות טובים, כן.

ולכן אני אומר, לשבת לתכלל את זה, לבוא ולהגיד לך: תשמע, זה מה שאנחנו ממליצים לעשות, זה מה שזה עולה.

טוב, אני כבר עובר לסיכום. יש לי פה עוד שני דוברים, בבקשה.

אפשר רק הערה קצרה? ההערה של האחות היא סופר קריטית, מה שטרנר אמר רלוונטית מאוד. ועוד דבר, האחות לא יכולה לעמוד stand alone היא צריכה להיות קשורה לאיזשהו מרכז רפואי. זאת אומרת עולא מכירה בשיבא את כל הרופאים.

זה מה שהיא תיארה, כן.

בסדר. אבל האחות שתשב ברמת הגולן כמו שמתי הציעה היא לא תכיר.

היא תכיר, אנחנו נחבר אותה למרכזים.

זה חייב להיות כחלק.

חד משמעית.

אני מסכים.

היא חייבת להיות מאיזושהי יחידה רב תחומית.

כן, כדי שהיא תוכל.

ביחידה הרבה תחומית הזאת היא תוכל.

היא תוכל להעביר את המטופל.

הנושא הזה הוא חשוב, לא יכולה לעמוד stand alone.

גם לזה צריך תקצוב כי גם היחידות הרבה תחומיות צריכות זמן לטפל בזה.

יאיר שרגא, ארגון בצלמו, בבקשה.

יאיר שרגא ארגון בצלמו. אני מרכז תחום פניות הציבור של הארגון. דיברו פה הרבה על הנקודה הזאת של חוסר במשאבים, חוסר עצום שכתוצאה מהאיחור לטיפול נפגעים חולים. אני רוצה להעלות עוד נקודה אחת שבמקרה גם היום פגשתי ממש עכשיו, נכנסתי לעמדת הבידוק בכנסת והיא אומרת לי אשת המשמר: לאיפה אתה הולך? אמרתי לה לוועדה פה. היא אומרת: חבל שלא ידעתי מראש. שאלתי אותה למה? היא אומרת לי: אמא שלי חולת קרוהן והיא סובלת מאוד. ואמרתי לה: מה הנקודה שהיא הכי סבלה? היא אומר לי: שנה וחצי היא חיכתה לאישור לזריקות.

אז אני רוצה לדבר על העניין הזה של הבירוקרטיה. גם אחרי שמגיעים לרופא, אחרי שעברו את כל התהליך הזה יש בדיקות פשוטות ותרופות, הם לא מקבלים את זה. התלונן אצלנו בן אדם שאומר: אני מגיע לקופה, ואומרים לי: יש לך רק שתי בדיקות כאלה לממש בשנה. הוא עכשיו יחכה עוד חצי שנה כדי שיעבור התהליך של הבדיקה הקודמת כדי שהוא ימשיך טיפול? מה יקרה בינתיים? חייבים לשים לב גם לזה.

יש תחרות בין קופות החולים, זה באמת גורם לזה שיש שיפור בשירות אבל לחולים כרוניים זה פחות משנה כי יותר קשה להם לעבור. יכול להיות שהקופות מזניחות גם את הנקודה הזאת, זה פחות חשוב להן אבל חייבים לשים לב שהבירוקרטיה מול קופת החולים תרד.

תודה רבה, יחזקאל אשכנזי.

שלום וברכה, יחזקאל אשכנזי, עזרי מעם. קודם כול תודה רבה מיוחדת ליושב-הראש, אנחנו עומדים איתו בקשר והוא באמת עושה עבודה מיוחדת ונהדרת בתחום הזה כמו בשאר התחומים תודה רבה לכל הנוכחים ובמיוחד גם לחברי הוועדה הממונה של משרד הבריאות שבאמת היה ניכר שהם השקיעו פה ועשו עבודה, שאני מקווה שהיא באמת תביא תוצאה טובה לחולים. ברשותכם, אני רוצה להציג כמה פתרונות שאנחנו, כמי שנמצאים בשטח, רואים אותן, מה שאנחנו שמענו גם מהאנשים, מהנוכחים שם, שאותם אנחנו יכולים ללמוד ולהעביר אותם הלאה.

הדבר הראשון הוא הנושא של הסברה מותאמת. חשוב מאוד להבין שאני, כחרדי, לצורך העניין, לא יכול בהכרח להבין את כל הניואנסים של החברה הערבית או כערבי לחברה חרדית, יש פה רופאים באמת מיוחדים, ד"ר זיתן וד"ר טרנר שאותם אני מכיר באופן אישי ובאמת הם אנשים שמיוחדים בדבר הזה, אבל באופן כללי, הנושא של הסברה. אנחנו עכשיו יצאנו בקמפיין מאוד רחב, מאוד גדול, שמטופל טוב, חי טוב, אנחנו עושים את זה בכוחות שלנו ובמימון שלנו, אבל הסברה מותאמת לקהילה היא דבר שיביא בסופו של תהליך לצמצום גם של תחלואה עודפת, גם של טיפול נכון, של טיפול תרופתי נכון, וחבל שלא נעשה את זה כי פערי המידע האלה עולים ועולים ביוקר רב. אני רואה שפרופסור ינאי מהנהנת.

לגמרי נכון.

הנושא השני, כמו שהזכיר ד"ר סלאח, כל חולה הופך היום למעין מזכיר אישי רפואי של עצמו עם תכלול של מלא אישורי טופס 17, זריקות, אישורים, מה נגמר מה לא נגמר והדברים האלה. התוצאה של כל ההליך הבירוקרטי הזה היא פשוטה, חולים נפגעים מהדבר הזה, הם לא מצליחים לטפל בעצמם, הם לא מצליחים להגיע לטיפול טוב, המערכת הבירוקרטית הזאת בעצם מרחיקה וגורמת לחולה לא לטפל בעצמו בצורה טובה. הקלה בבירוקרטיות תביא בעצם טיפול מיטבי שהיום נמנע. וזה לא קשור לתקינה, פשוט צריך להקל דברים.

כשאדם מגיש בקשה לרופא גסטרו לאישור מחלה, כשהגסטרואנטרולוג כותב לו התוויה מסוימת, והרופא המחוזי שהוא לא מוסמך ב-IBD פתאום לא מאשר את הדבר הזה מסיבותיו הוא, הדבר הזה גורם לתקלה סתם מחוסר ידע. כשאנחנו נכנסים לתמונה, פונים לקופת החולים , מצליחים להסדיר את זה אבל זה סתם עניין של בירוקרטיה נטו שפוגעת במטופלים.

עוד נושא שעלה פה, גם ד"ר וטרמן עמד על זה וגם עולא התייחסה לזה, זה הנושא של אחות מתאמת ואני חושב שאפשר לקחת את זה אפילו צעד אחד קדימה. לפני זה, ברשותכם, סיפור קצרצר, סיפור שעכשיו אנחנו מטפלים בו

אני לא בטוח שיש לנו זמן לסיפור, הייתי רוצה את ההמלצות שלך.

עשר שניות כדי לחדד את הנקודה הזאת. מקרה שעכשיו הגיע אלינו, אדם בן 26 שחלה בסרטן המעי, סרטן מפושט שכבר נמצא לכל האורך, המצב שלו ממש לא פשוט, הוא עד גיל 18 לווה במרפאת ילדים, כשהוא לווה במרפאת ילדים הוא פשוט לא עבר הלאה, אף אחד לא עקב אחריו, הוא היה ברמיסיה, הוא לא ראה צורך להמשיך הלאה ולא היה מי שעמד איתו בקשר. אחות מתאמת בקהילה שתנהל את המחלה בצורה יותר טובה, כמו שיש בסכרת ובמחלות אחרות, שעומדת בקשר רציף עם החולה, זה הדבר האידיאלי. אגב, ההפסד כביכול בתשלום לאחיות כאלה יבוא בשכר של אינסוף אובדן ימי עבודה שאנחנו מאבדים היום למשק ושל ניתוחים ואשפוזים שאנחנו משלמים.

ועוד דבר אחד חשוב בהמשך לדברים של ד"ר ינאי. אם סטרואידים זה פלסטר, אז מאוד חשוב לדאוג שבאמת גם בפריפריה תהיה מונגשת לטכנולוגיה של 2025. אנחנו לא נמצאים במקומות האלה שעדיין אנשים אין להם תרופות.

זה בדיוק הבכי הגדול שלנו פה בדיון.

אז צריכים גם את הדברים האלו לחדד, הם נמצאים בתוך סל הבריאות, לא מחוץ סל הבריאות.

תודה רבה, אדוני. ד"ר אייל הירש נמצא איתנו בזום, והוא הדובר האחרון לפני הסיכום. בבקשה, ד"ר אייל.

תודה רבה. אני אשתדל לקצר כי באמת כולם אמרו הרבה מהדברים שרציתי להגיד, בעיקר הסקירה של ד"ר טרנר. אני רק אציג את עצמי בקצרה, שמי אייל הירש, אני במקור מהפריפריה שמתי דיבר עליה שהיא מגדל העמק, אבל עכשיו אני עובד במרפאה באיכילוב, ובאמת פרופסור טרנר תיאר את העול ואת העומס של המחלה שהיא כבר לא מחלה נדירה, היא הופכת להיות שכיחה.

דיברנו על מה שחסר בפריפריה, שזה לא רק רופאים, גם אחיות, דיאטנים ובעיקר חסר מנגנון שבעצם מאגד אותם לאיזושהי מרפאה שנותנת מענה מקיף אבל גם אנושי. כי כשאני מתלבט עם מקרה מסובך, אני יוצא מהדלת של החדר ואני מתייעץ עם עוד 4-5 רופאים מומחים שנמצאים בדלת לידי. אני יורד למטה ואני יושב בישיבה עם רנטגנולוג שמומחה ל-CT ו-MRI של המעי, ואני מפנה לכירורג מומחה.

אני הולך לדבר פה באופן אישי קצת על ד"ר אשקר מבית החולים זיו, טוני אשקר שלא נמצא איתנו פה היום, אבל אני רואה בו את אחד הפתרונות, זה הפתרון שהייתי רוצה לשתף אותכם בקצרה על איזושהי מחשבה שעולה. כשהוא רואה מטופל בזיו, שהוא מסובך או מורכב, הוא לבד, אין לו עם מי להתייעץ, הוא לא יכול לצאת מהחדר ולהתייעץ ולהרים טלפון כל הזמן זה כמעט בלתי אפשרי וזה נמצא רחוק.

פני הדברים היום הם כמו שאמרו, דיברו על צפון הגולן, על עין זיוון ועל מג'דל שמס, החולים האלה מגיעים לאיכילוב, הם יוצאים בשעה 03:30 בטח כשהם צריכים לעשות קולונוסקופיה אז את ההכנה הם עושים בדרך, מה שנקרא, לבית החולים. אבל צריך רק לדמיין מה קורה במצב חירום כשצריך את הרופא שמכיר אותך.

עוד יותר גרוע מהחולים שעולים אלינו לרגל הם החולים שאף אחד לא יודע עליהם, הם מוותרים. מדובר פה גם על פריפריה חברתית שגם האוריינות הבריאותית שלהם נמוכה יותר וגם חסר משאבים. בסופו של דבר מגיעים לניתוחים, מאבדים מעי ונגרמות להם נכויות. אז דיברו פה על כל מיני פתרונות כמו לגייס מטפלים מנוסים, להביא רופאים מהמרכז אבל יהיה קשה לגייס מערכים. אפשר גם כמובן להכשיר אנשי מקצוע, אבל זה משהו שלוקח 14 שנים לאיש מקצוע או לעבות את המרכזים הקיימים. אבל עוד פתרון הוא לחזק את אנשי המקצוע הטובים, כמו שאמרו שקיימים והם קיימים גם בפריפריה, ושוב אני מזכיר את ד"ר אשקר.

אבל הוא גם יכול לקבל X מטופלים ולא יותר, אז מה הכוונה? חיזקת אותו.

בוודאי, אבל קודם כול הוא לא מקבל עדיין את המטופלים שהוא יכול לקבל והזכירו את זה באחד הנתונים גם כן שהמרפאות האלו רואות הרבה פחות וגם הרבה מהמטופלים לא פונים אליו מכמה סיבות. אחד, אין לו מעטפת של אנשי מקצוע וזה מגביל אותו, שתיים, המטופלים מעדיפים ללכת למרכזים גדולים שבהם הם יכולים לקבל בסופו של דבר את השירות הכולל, וגם כשמדברים למשל עם עמותות החולים, כשהן מפנות את המטופלים הן בעצמן אומרות: איך אני יכול לדעת? כשאני נותן את ההמלצה הזאת אני יכול לתת אותה בלב שלם. אז מדובר פה על משהו כולל.

גם מדובר פה על היעדר משאבים לא רק לתקנים, אלא לעדכונים, ליציאה לעדכונים. אנחנו צריכים לדאוג שתהיה לאנשי המקצוע שם את האפשרות להתעדכן, כי אם אנחנו לא נבנה בסופו של דבר, ואנחנו רק נחזק ונעבה את המרכזים הקיימים, אנחנו נתקשה לפתח את השתילים הקטנים, את הגרעינים הקטנים שקיימים בפריפריה.

מה שאנחנו מתחילים לעשות – וזה נוגע בדיוק למה שאמרה פרופסור ינאי קודם – בהתגייסות של מנהלי מכונים במרכז אפשר להעניק מעטפת מקצועית, אנחנו יכולים לשתף אותם בישיבות שבועיות רב תחומיות, שכוללות כירורגים, רנטגנולוגים וגסטרו מהמרכז, אנחנו יכולים לתת מענה למטופלים מסובכים. בסופו של דבר אם המטופל יצטרך להגיע פיזית, גם זה כמובן אין, אבל אנחנו יכולים לאפשר בקלות, אבל אנחנו קודם כול יכולים לעשות את זה.

ארגוני המטופלים אנחנו צריכים אותם כמובן, ואנחנו בקשר כמובן עם עזרי מעם, שתודות להם אני מדבר פה היום וכמובן גם ניסן, אלו ארגונים שבמידה ואנחנו יכולים להניח את דעתם שמטופלים יקבלו טיפול מתאים, הם גם יפנו אותם למרפאה, אנחנו יכולים להעלות את המטופלים עצמם ושל הרופאים ברפואה הראשונית שם.

עוד משהו חשוב, כמו שאמרה פרופסור ינאי, הרבה מהדברים פה הם ממומנים על ידי מחקרים שחברות התרופות משלמות עבור מטופלים שמצורפים למחקרים קליניים, ואנחנו בעזרתם, בעזרת הכספים האלו, מרחיבים את השירות שלנו. זה יכול להיעשות גם בפריפריה. חברות התרופות אולי רוצות לעשות את זה אבל זה צריך להתחיל מאיפשהו. זה גלגל תנופה שיכול ללכת ולהגדיל את עצמו, אבל אנחנו צריכים לאפשר את ההתחלה. זה למשל אומר מתאמת מחקר ודברים כאלה שצריך להתחיל אותם. ואם אנחנו לא נתחיל אותם אז בסופו של דבר אנחנו נעבה עוד ועוד מרכזים קיימים.

חד משמעית.

אני מסכים, כמו שאמרו פה אינסוף פעמים צריך להגדיר צוות מינימלי הכרחי לטיפול נאות, צריך לתת להם את זה, רופא, אחות, דיאטנית, פסיכולוגית וגם כירורג שהוא מומחה בנושא. צריך להכשיר את הצוות הזה, זאת אומרת את הצוות שקיים לשלוח אותם לכנסים ולשלם להם עבור זה, זה משהו שקורה במרכז באופן קבוע ובפריפריה קורה הרבה פחות, אני לא מדבר כמובן על ד"ר זיתן מהעמק שהוא עושה את זה בעצמו, אלא על רופאים אחרים, ותשתית טכנולוגית שיכולה לאפשר להם להשתתף בישיבות מרחוק, להציג מטופלים, לגשר על המרחק, ולתמרץ את בית החולים זיו למשל, או את בית החולים פורייה לבנות את היחידות האלה ולאפשר להם לראות את המטופלים. כי כרגע מה שהם רוצים שהם יעשו זה עוד ועוד קולונוסקופיות שמכניסות אולי יותר כסף, אבל לא לראות את המטופלים במרפאות שמכניסים אולי פחות כסף.

תודה רבה אדוני היקר. אני עובר בבקשה ברשותכם לסיכום הדיון. קודם כול אני בהחלט מודה לכל מי שמשתתף כאן, כולם באמת בכירים שרואים חשיבות בערך הדיון הזה ובסבל המטופלים. כל אחד ואחד מכם, אני אומר את זה באמת בכנות, הוא שותף למאבק שלנו ולרצון שלנו לקדם מערכת טובה יותר, בעלת חמלה, שמרכזת כמה שיותר טיפול במטופל ולא סותמת אותו עם כל מיני פלסטרים כפי שהוצג פה, אז תודה רבה לכם שבאתם, מבחינתי זה באמת יוצא מן הכלל. הערך של דיון ציבורי כלפי החולים שיושבים בבית וצופים בנו והגופים האזרחיים שמעבירים את רוח הדברים פה, מבינים שהם לא לבד, שיש להם פה אנשים ערכיים מאוד, חשובים מאוד, שאכפת להם מהם. אז תודה על זה.

הוועדה כמובן מברכת על עבודת הצוות המקצועית שהוצגה בפני הוועדה, תחילתה למעשה אמצע העבודה אז טליה באמצעותך אנחנו גם נעביר את הבקשה למשרד. הוועדה מבקשת ממשרד הבריאות להוסיף גם רובריקה של המלצות לטווח המיידי הקרוב ולא רק לטווח הרחוק כפי שהוועדה שמה לנגד עיניה.

עד לסיום עבודת הצוות הוועדה מבקשת ממשרד הבריאות לפעול. לגבי הרעיונות שעלו פה אני לא רוצה לפרט, כי באמת כל הרעיונות שעלו כאן לצמצום הפערים הללו בטווח המיידי הם רעיונות טובים, אחיות, עיבוי התקנים ושליחה ואיזשהו פיזור ארצי, כל מה שעלה פה, אני לא אחזור אחד-אחד. אנחנו מבקשים מהוועדה לקחת את הדברים לתשומת לב ולנסות להטמיע אותם במסקנות הביניים שאני מקווה שיצאו בהקדם. אנחנו כבר נבקש גם כן לוחות זמנים.

כמובן העבודה של הוועדה תהיה כמובן ביחד עם הצוותים שהופיעו פה היום, ואני מניח שישנם עוד כאלה שלא השמיעו את קולם אבל בוודאי ביחד עם החוג למחלות מעי דלקתיות וכמובן הרופאים המטפלים והעמותות השונות. אנחנו נבקש לגבי הנקודה הזאת של פתרונות הביניים, לקבל התייחסות של המשרד בתוך חודש, ואנחנו נבקש מכאן ולהבא בכל חודשיים לקבל לוועדה דיווח על התקדמות הוועדה לפתרון בטווח הרחוק. עד כאן דבריי, אני באמת שוב מודה לכם שבאתם, שאתם חלק מהתרומה למאבק הגדול הזה, ושלא נדע ושיהיו רק בשורות טובות לכולם. תודה רבה.


הישיבה ננעלה בשעה 15:52.