פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



9
הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי
01/01/2025


מושב שלישי



פרוטוקול מס' 121
מישיבת הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי
יום רביעי, א' בטבת התשפ"ה (01 בינואר 2025), שעה 10:00

המאבק להחזרת החטופות והחטופים

חברי הוועדה: פנינה תמנו – היו"ר
מירב בן ארי
יואב סגלוביץ'
מטי צרפתי הרכבי

קארין אלהרר
סימון דוידסון
שרון ניר

אושרה גדרון - ראש תחום ממשל, משרד ראש הממשלה

רותם פרנק - רכזת שיקום ארצית, המוסד לביטוח לאומי

תמר הרפז - נציגת ביטוח לאומי במנהלת החטופים, המוסד לביטוח לאומי

תמנע מזרחי חיים - מנהלת שירות נפגעי מלחמת חרבות ברזל, משרד הרווחה והביטחון החברתי

ד"ר חנה קטן - יו"ר, נשות תקומה

רן מלמד - מנכ"ל, נקודת מפנה

לי הופמן אגיב - מנהלת המאבקים, בונות אלטרנטיבה

רוחמה גמרמן - יו"ר, פורום של תקווה

בר גורן - בנם של מיה ואבנר גורן ז"ל, משפחות החטופים

יזהר ליפשיץ - בנו של עודד ליפשיץ, משפחות החטופים

מכבית מאייר - דודתם של גלי וזיו ברמן, משפחות החטופים

אסתר בוכשטב - אימו של יגב בוכשטב ז"ל, משפחות החטופים

חנה כהן - דודתה של ענבר הימן ז"ל, משפחות החטופים

שירה הרוש

הדר אביב

רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות.
המאבק להחזרת החטופות והחטופים

בוקר טוב. חג שמח, עד כמה שניתן. אני רוצה, קודם כול, להודות למשפחות, לחברי הכנסת וחברות הכנסת, ולנציגי המשרדים שנמצאים איתנו כאן.

453 ימים ש-100 בנים ובנות, חטופים וחטופות, נמצאים בשבי. פיללנו ורצינו שכבר בחג הזה כולם יהיו כבר בבית. לצערנו, יותר מדי זמן זה עדיין לא קרה. מבחינתי, הישיבה הזאת שונה. מחד, אני יודעת שלא פשוט למשפחות להגיע לכאן, לכנסת, לכל מקום. ואתם נאבקים, משפחות שזועקות. ומנגד, הדלקת הנרות הזאת יחד איתכם היא בעיקר לומר לכם לא לאבד את התקווה, ושאתם לא לבד, אנחנו איתכם, ואנחנו ניאבק יחד איתכם, על אף המהמורות והקושי, ועל אף האירועים שלא מכבדים את עם ישראל, האירועים שקורים כאן בכנסת.

לצד זה, אני הרבה פעמים אומרת לכם, אנחנו לא נמכור לכם ייאוש, גם כשהמצב קשה. אנחנו נדרוש ואנחנו נדאג שהם יהיו בבית, לא נוותר על אף אחד ועל אף אחת מהן. ובעזרת השם, עם הדלקות הנרות, כשאנחנו מברכים על הניסים ועל הנפלאות, שיהיה לנו נס גדול ונראה אותם בבית. אבל גם לזכור שמעבר לניסים אנשים צריכים לעשות מעשים. לא מספיק רק לייחל לניסים. בשביל זה אנחנו בבית הזה.

בר, בבקשה. משפחות יקרות, אתן יכולות לבוא לפה.

אחרי כל-כך הרבה זמן כבר קשה לדעת מה עוד יש לומר. עוד חג שאנחנו עדיין לא מצליחים לחגוג, עוד חג שאמור להיות סמל לאור, והאור שלנו עדיין מכובה. כמו שאנחנו אומרים, אנחנו לא מייחלים לניסים, אלא להחלטות אמיצות וראויות, בתקווה ובדרישה שזה יהיה החג האחרון שהם שם בחושך, ושהחג הזה יהיה יציאה מחושך לאור אמיתי.

אמן.

ברוך אתה אדוני, אלוהינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להדליק נר של חנוכה. אמן. ברוך אתה אדוני, אלוהינו מלך העולם, שעשה ניסים לאבותינו, בימים ההם בזמן הזה. אמן.

כן. אנחנו לא צריכים ניסים, אנחנו צריכים מעשים. אני רוצה להקריא כותרת שעכשיו אני קורא ב-Ynet: "כניסתה של עינב צנגאוקר לכנסת נמנעה, "משתיקים אותנו בזמן סחר בג'ובים"; בשל הפרות סדר חמורות, החליטו בכנסת לא לאפשר לאימו של החטוף מתן צנגאוקר להיכנס למשכן. היא הטיחה בחברי הכנסת, מפחדים לשמוע מה קורה לחטופים ולחטופות. הם מעונים ונאנסים בשבי החמאס."

אין לי את היכולת הווירטואוזית של עינב. אני עדיין במשקל טוב. מי שראה את עינב הולכת ונעלמת לנו מול העיניים, הבין בדיוק מה קורה לה ולבן שלה. ואני לא מצליח להבין איך היא לא נמצאת פה איתנו. היא הייתה אמורה להיות פה. היא הסמל של הלביאה החזקה. דרך המאבק שלה ראויה להערצה. באופן אישי, אני בדרך אחרת, אבל אני רוצה להגיד שכל החטופים פה – היא סמל בשבילנו. תביאו לנו את עינב. אני לא יודע איפה היא. בש"ג, בכניסה, מי עצר אותה ומי יכניס אותה.

אנחנו מבקשים שתכניסו אותה לפה, ואני מקווה שהיא תגיד בפעם האלף את מה שהיא חושבת על מי שהיא אומרת את מה שהיא אומרת. קודם כול, אני מאחל שמתן שלה יחזור אליה, וזה יהיה האירוע הכי משמח. הסיכוי שכמה ילדים יחזרו לאימהות ולאבות שלהם, זה אולי ייתן פה אנרגיה לכולנו להאמין קצת במשהו אחר, ויאיר את כולנו, כי הם עכשיו מתים בתוך המנהרות והם מתים מהר עכשיו.

יצאו דוחות מסודרים מאוד, מה עברו בפנים אלה ששוחררו, ומה קורה לאלה שנשארו, והם פשוט מתים, וזה כתם שיישאר איתנו לדיראון עולם, מה עשינו ביום הזה כדי להוציא אותם, כשכבר היה ברור שהם פשוט נרצחים, נאנסים ונחנקים בתוך מנהרות החמאס. אז זהו. ניסים, גמרנו את החנוכייה, הם עוד שם. לא היה נס. זה הזמן למעשים, כל אחד בדרכו.

תודה, יזהר.

תודה לך, פנינה.

אני חושבת שכולנו שותפים לקריאה שלך, ומפה אנחנו רוצים לקרוא במכובדות לקצין הכנסת, לאפשר לעינב להיכנס ולכל מי שכל פעם עוצרים אותו. הניסיון לשלוט בביטוי שלהם, במילים שלהם, בכאב שלהם, זה ניסיון אווילי. הם יביאו את הכאב שלהם לשולחן הזה, ומי שצריך לגלות איפוק – ואני חושבת שכל חברי הכנסת שנמצאים כאן שותפים להרגשה שלי – הם חברי הכנסת, נבחרי הציבור. איפוק, הכלה ומעשים, כפי שאתה ביקשת.

לצערי, היו מקרים שאסרו על נשים ועל משפחות ועל גברים של משפחות החטופים. וכשפנינו, קצין הכנסת ידע לשחרר את העניין, כמו למשל, משפחתה של נעמה לוי והחברות. אז אנחנו פה שותפים לקריאה בצורה הכי מכובדת, כי אנחנו יודעים שקצין הכנסת ואנשי המשמר עושים את תפקידם, אבל נדמה שמישהו נותן הוראה כי לא היה לו נוח.

אבל פנינה, בואו נהיה יותר ישירים. יש יושב-ראש-כנסת שכבר מזמן לא מתנהג כמו יושב-ראש כנסת. הוא סמל שלטוני מספר 3, וסמל שלטוני נהפך לסמל סטטוס. ככה הוא מתנהג אל עצמו. זה שהוא מתנהג אלינו בצורה כזאת, זה מעצבן, אבל בסדר. למשפחות חטופים – פשוט צריך להוקיע את ההתנהגות שלו, יושב-ראש כנסת שלא ראוי לתפקידו.

אנחנו נפנה גם אליו. אפשר לשבת. אני רוצה להודות שוב למשפחות – אל יירפו ידיכם. יזהר, אתה נגעת בעניין הדוח שפורסם בשבוע שעבר. השבוע, כפי שאתם יודעים, עסקנו בתקציב, ורציתי להקריא את הדוח שפורסם. נמצאים פה גם נציגי המשרדים. לפני שהקראתי ביקשתי את אישור מטה המשפחות, וללא ספק, זה פגע ופגש את המקומות הכי כואבים, פגע גם ברגשותיהם מבחינת היבטים של צנעת הפרט, ובסוף בחרתי לא להקריא מעל דוכן הכנסת בפיליבסטר את הדוח.

אבל אמרה הדס קלדרון משהו שמאוד הדהד – מה כולם מזועזעים? המציאות עולה על כל דוח, על כל דמיון. וזו לא מציאות שאתם לא זעקתם לאורך כל הדרך. ובמיוחד בימים האלה שבהם אנחנו מדברים, בסימן חנוכה, בין אור לחושך, אנחנו צריכים לזכור שהם נמצאים בחושך, בקור. אנחנו חייבים להציל אותם, הזמן אוזל, אנחנו לא יודעים מה המצב שלהם, ובטח אם אנחנו לא מצליחים להיכנס לחלוטין לנעליים של משפחות, אנחנו יכולים רק לנסות לדמיין מה חוות המשפחות, מה חווה עינב, מה אתה חווה כשאבא שלך נמצא שם. אין ספק שהבהילות הזו צריכה לעמוד לעיני הממשלה.

מכבית מאייר, דודה של גל וזיו ברמן, בבקשה.

שלום, פנינה. תודה רבה על המחווה. זו באמת ועדה שנוח ונעים להיות בה. אנחנו כבר אחרי שתי ישיבות שבהן הקראתי דברים שכתבתי. אני רוצה רגע להתייחס לאימהות הלביאות.

אני דודה של גלי וזיווי, ואני משמשת כקול, ב-ק', של אחותי, כי יש המון-המון דרכים לצעוק, כאימא, מסתבר. יש לצעוק כמו עינב, ויש לצעוק בשקט, כמו טליה, שברגעים אלה לא מכונסת במיטה מתחת לשמיכה ומתקרבנת, אלא עושה המון דברים אבל בשקט, והשקט הוא כואב לא פחות מאשר הצעקה, לפחות לנו, במשפחה.

אני השבוע באתי לכנסת בשביל להגיד בוועדות, במעט הוועדות שהייתי בהן, שאני איבדתי תקווה מהכנסת ומהממשלה שלנו, ואני שמה את יהבי בכניסה של טראמפ לנשיאות. זה נורא להגיד, זה פשוט נורא להגיד, שאני כבר לא סומכת על המדינה שלי, שהפקירה אותם, שכרגע מקריבה אותם, שהיא תציל אותם. אני כבר לא סומכת על אף אחד במשכן הזה, ואני מחכה לטראמפ ואני מחכה להבטחה שלו. אני שומרת ונוצרת את כל האמירות שלו, ואני ממש-ממש מתפללת שאני לא אתבדה גם שם.

זה מה שבאתי להגיד היום, וזו בעיניי אמירה איומה. גם באתי להגיד שהשבוע שמעתי קרובת משפחה שאומרת בראיון שיש מצב שחלק מהם מבקשים את מותם שם, שיש סיכוי שהם כל-כך סובלים וכל-כך מעונים, וכל-כך איבדו תקווה, וכל-כך איבדו אמונה, וכל-כך מיואשים ומיוסרים וכאובים, שיש מצב שהם כבר איבדו את זה.

יושבת לידי אסתר, ואני משתדלת בכנסת כל פעם לראות איפה היא נרשמת ולהירשם איתה, כי היא תמרור האזהרה הכי מפחיד, זה פשוט פחד אימים, שמה שקרה לבן היקר שלה יקרה להם. אז מה אם הם צעירים? מי אמר שהם חזקים? מי אמר שהם שורדים שם? מי אמר שלא מענים אותם בשנייה הזאת?

אז אני מחכה לטראמפ.

תודה, מכבית. אסתר, בבקשה.

אני נמצאת פה בכנסת מנובמבר ובדרך-כלל אני לא מרגישה את החמלה מצד נבחרי הציבור שלנו. זה דבר שמאוד-מאוד קשה לי להגיד. אני רוצה לספר שאת מיזם ההנצחה של יגב התחלנו כמיזם יום הולדת עם המון תקווה שהתפילה הזו שלנו תביא את יגב, ולאכזבתנו, לצערנו ולכאבנו, זה לא קרה, והפכנו את המיזם הזה למיזם הנצחה.

פעם בחודש אנחנו מגיעים, מחלקים אוכל לדרי רחוב, מגיעים לבתי תמחוי של 'לשובע', וביום שישי האחרון הוזמנו לקבלת חג של עמותת השובע בתל-אביב. הילדים שלי והאחיינים התנדבו להיות המלצרים שהגישו את האוכל לדרי רחוב ולאנשים שזקוקים לאוכל חם.

הפעם היחידה שהסכמתי להדליק נר הייתה שם, ובהדלקת הנר שם סיפרתי להם את סיפור החטופים והרגשתי בעיניים שלהם שהם איתי, שהם חושבים עליי, על משפחות החטופים, הרגשתי חמלה מאנשים שנמצאים במקום מאוד נמוך בחיים שלהם. אנשים שבאים לקבל מזון ממישהו אחר זה מקום מאוד-מאוד קשה, והרגשתי במקום הזה המון חמלה ואהבה, ותחושה שיש אנשים שהם איתנו. וצר לי, זה אחד המקומות שבאנו לתת, ובסופו של דבר, אנחנו מקבלים.

זה מה שאני מרגישה לאורך השנה הזאת במיזם שלנו. אני אומרת את זה בכאב, שפה בכנסת אני לא מרגישה את זה. אני לא מרגישה שיש הבנה את הסיפור שלנו. יגב כבר חזר, חזר בדרך הלא-נכונה, אבל הוא חזר. יש עוד 100 חטופים שעדיין שם. אני מרגישה שהוועדה הזו נוחה לנו, עוטפת אותנו ומחבקת, אבל את הזעקה שלנו, המשפחות, כשאנחנו זועקים על 100 חטופים שנשארו לנו עוד שם – ואני אומרת 'לנו' כי אני מרגישה חלק מהמשפחה הזאת – צריך לעשות הכול כדי לסיים את הסיפור הזה.

כל אחד פה, שייקח על עצמו לעשות משהו כדי לקדם את זה, כי אני כבר לא יודעת מה אפשר עוד לעשות, מה אנחנו המשפחות עוד יכולות לעשות. תחשבו על האנשים האלה בדרום תל-אביב, שבעיניים שלהם נתנו לי הרבה כוח, ואיפה הכוח שחברי הכנסת נותנים לנו ועושים מעשה להחזיר את החטופים? תודה.

תודה, אסתר. חנה, בבקשה.

שמי חנה כהן, ואני הדודה של ענבר שנחטפה ונרצחה באכזריות. אני כאן כל הזמן לדבר על הקבוצה, שלצערי, הפכה לשקופה – החללים, החללים שלנו.

אני רוצה להגיד שהסכנה שטמונה בזה שאנחנו לא נמצא 50 חללים, היא סכנה גדולה מאוד. אם אנחנו נמשיך להפקיר אותם שם בעזה, ועל חלקם אין מודיעין, אנחנו פשוט לא נמצא אותם. זו תהיה בכייה לדורות. אני רוצה להגיד שמאחורי כל חלל יש שם, ויש לו משפחה שלמה שמחכה לו בבית ונרצחת איתו כל יום.

מה-7 באוקטובר אנחנו לא חיים. ענבר קבורה בעזה, ואנחנו קבורים פה, מעל אדמת ארץ ישראל, ואף אחד לא יכול להבין מה הכאב שאנחנו נושאים איתנו. ואני מודה שכשהיה סיפור גולדין ושאול, שהם חללים בעזה והם עדיין עשור בעזה.

ואברה מנגיסטו והישאם.

באתי להגיד, אברה והישאם, שהם עדיין בעזה עשור. למה?

וחיים.

שניים חיים ושניים שהם חללים. אבל מה המכנה המשותף לארבעתם? הם פשוט שקופים, החללים שקופים. אברה מנגיסטו שקוף מעצם היותו – סליחה, פנינה – אתיופי, אז הוא שקוף.

אין מה להתנצל. לצערי, זו המציאות, גם עם הישאם - - -

והרביעי גם הוא שקוף, כי הוא בן מיעוטים. אני מצטערת לומר לכם שכל 50 החללים שקופים בחסות מדינת ישראל שלא השכילה להבין שהם חייבים לחזור הביתה, וזה כולל את אברה ואת הישאם, שהפכו גם הם לשקופים.

מדינת ישראל מחויבת להחזיר את כל 100 החטופים בעסקה אחת. מספיק עם עסקאות הפעימות האלה – להוציא 20 ולהפקיר 70, להוציא 30 ולהפקיר את השאר. הרי כולם יודעים, פנינה, שאחרי הפעימה הראשונה לא תהיה פעימה שנייה. אנחנו עושים עסקים עם השטן, וכשעושים עסקה עם השטן, העסקה צריכה להיות כזו שהיא סגורה מכל הכיוונים. אנחנו לא נוכל לחיות עם העובדה שענבר שלנו לא תחזור. והעצוב ביותר בכל הסיפור הזה הוא שאנחנו מחכים לטראמפ, שהוא יהיה המושיע שלנו.

איפה המדינה שלנו? איפה הממשלה שלנו? אנחנו צריכים למצוא את התשובות אצל טראמפ? זה מה שאנחנו צריכים, כמדינת ישראל, לחכות למושיע טראמפ שהוא זה שיוציא לנו את כל החטופים?

אני מבקשת ממך אישית, פנינה, את תתני ידך לעסקה חלקית. אך ורק עסקה אחת כוללת שמחזירה את כולם, שאף אחד לא יישאר שם. לא לשכוח אף אחד מאחור, כולל גולדין, כולל שאול, כולל מנגיסטו, כולל הישאם. כולם, חזרה הביתה. תודה.

תודה, חנה. בנימה אישית, אני רוצה לומר שהיה מאוד קשה לראות אתמול את אחיך חיים ביציע, בזמן שהם עושים שטיקים וטריקים בתוך המליאה על כל מיני חברי כנסת שקיבלו תמורת ההצבעה שלהם, ועוד לא חשפו מה הם קיבלו בתמורה. ראיתי את חיים עומד עם השלט של ענבר, ואת לצדו במסירות.

נכון.

אני רוצה להזכיר מה ענבר עשתה בנובה. ענבר הלכה לשם והקימה דוכן שעוזר לצעירות ולצעירים שלא מרגישים טוב, שתהיה מוגנות, גם נפשית וגם פיזית. זה משהו שהולך איתי מענבר. תודה, חנה.

פנינה, יש עוד הרבה דברים על ענבר שאני כרגע מנועה מלספר עליהם.

אני בטוחה.

בבוא היום, כולם ידעו. תודה, פנינה. בר, בבקשה, ואז נעבור לחברי הכנסת שמאוד חשוב להם לומר לכם דברים.

אני רוצה להצטרף לדברים של חנה. אנחנו שומעים ושמענו משר האוצר שלנו בצלאל סמוטריץ', שהוא לא יסכים שיחזירו גופות. אני שונא, שונא, את הביטוי הזה. הם לא גופות, הם אנשים שראויים לקבורה ראויה. והוא מוכן שהם יחזרו רק במבצע צבאי, ולא בעסקה.

אנחנו זכינו, כביכול, שהצליחו להחזיר את אימא שלנו במבצע, ושמענו מאנשים בכירים שפיקדו על המבצע הזה כמה הדבר הזה מורכב, כמה זה קשה. לא על כולם יש מודיעין, וגם על מי שיש מודיעין זה כמעט בלתי אפשרי לעשות את הדברים האלה. אסור לנו לשכוח את האנשים האלה, שחלקם חללים שנלחמו באותו יום, חברי כיתות כוננות וחיילים שנפלו בקרב הכי אבוד מראש בהיסטוריה. אסור לשכוח אותם, כי גם הם וגם המשפחות שלהם ראויים לכך שיהיה קבר לעלות אליו. מי כמוני יודע כמה זה משמעותי וחשוב לדעת שזה נגמר.

אנחנו שומעים עוד ועוד עדויות על התעללויות. וכמו שהדס אומר, אנחנו אפילו לא יכולים לדמיין. אנחנו שומעים עדויות על אנשים שהיו 50 יום. אנחנו לא יודעים איך זה מידרדר, ומה אחרים חווים, ואם הם עדיין מאמינים שמישהו מתכנן להוציא אותם ולעזור להם, ואם הם מרגישים שיש להם בשביל מה לחיות.

מהקהילה שלנו יש 27 חטופים עדיין, והרבה פעמים אני תוהה איזה שלט לקחת, כי כל אחד מהם הוא איש יקר.

בר, זה לא מובן מאליו שאתה כאן. שני ההורים שלך נרצחו, ואין מילים.

היום, לדוגמה, לקחתי את השלט של שגיא דקל חן, ומי שלא יודע, נולדה לו בת שלישית בחנוכה שעבר. היא כבר בת יותר משנה.

בדרך-כלל הדודות שלו נמצאות כאן.

כן, הדודות שלו, האחיות של אימו, נמצאות פה הרבה. אחרי כל-כך הרבה זמן, אם הוא מרגיש שבאמת עומדים לשחרר אותו, אם הוא חושב שהוא יזכה לראות שוב את אשתו ואת הבנות, את האחיות ואת אח שלו, את האחיינים החדשים שהוא לא יודע שנולדו. זה באמת קשה מאוד לדעת שאנחנו מצפים לכניסה של טראמפ, של מישהו חיצוני. קשה מאוד לקבל את זה שאנחנו צריכים להיאבק ולהילחם על זכות כל-כך בסיסית, על דבר כל-כך בסיסי, כשאנחנו שומעים על עסקאות חלקיות ועל המשך הלחימה.

שום דבר לא יותר חשוב מהם. כל מחבל כזה או אחר שייהרג, אנחנו נוכל בעוד שנה-שנתיים לתקוף שם ולעשות מה שאנחנו רוצים, בטח אם יהיה שלטון שמחבב אותנו בארה"ב. אבל עכשיו, אחרי כמעט 15 חודשים, אנחנו יכולים לעצור את המלחמה, לדעת שאנחנו יכולים להגן על האזרחים שלנו, ולהחזיר את אלה שחווים כל יום את הזוועה הזאת. אנחנו נוכל להתמודד עם זה, ואם החטופים לא יחזרו, אנחנו לא נוכל להתמודד עם זה. זה משהו שאנחנו לא יכולים לקבל, זה משהו שאסור לנו לקבל כחברה.

תודה, בר. הדלקת אור זו בחירה של הנשים. אני רוצה להודות לכל המתנדבים והמתנדבות שנמצאים פה, ולא הרבה פעמים יוצא לנו לומר את זה. לא הרבה פעמים יוצא לנו לומר את זה. באמת תודה. המסירות כל-כך תורמת למשפחות. אני רואה את מכבית מהנהנת, ואני חושבת שהן ממלאות הרבה פעמים תפקיד שהמדינה לא ממלאת.

אני רוצה לאפשר לחברי הכנסת לדבר, לפי סדר ההגעה. אנחנו נעשה את זה קצר, כי ב-10:45 תהיה גם הדלקת נרות באולם ירושלים, עם הרבה מאוד מחברי הכנסת. אז כל אחד ידבר דקה. חה"כ מטי, בבקשה.

תודה. 453 ימים, ובמבחן התוצאה החטופים עדיין בעזה, מה שמלמד על סדרי העדיפויות של הממשלה הזאת, שהפקירה ב-7 באוקטובר, ומבחינתי, היא ממשיכה להפקיר. ואנחנו בבית הזה עסוקים בשטויות, כי זה לא בסדר העדיפויות. היינו צריכים להגיע לכאן כל יום בהרכנת ראש, ולקדם עסקה לשחרור חטופים, כי המלחמה והלחץ הצבאי לא עוזרים.

אני רוצה להגיד מילה על כך שלא הכניסו את עינב צנגאוקר למשכן, ועל אובדן הממלכתיות של הבית הזה. נתקלתי בשיר של נועם חורב, ואני מניחה שקראתם אותו. זה קצר.

נעם תמיד קצר ומדייק.

ובגלל שאנחנו בוועדה לקידום מעמד האישה, זה מתחבר חזק מאוד.

שבועת האימהות – אמא שלי לא נולדה לביאה / זו המציאות פה, / שהצמיחה לה ציפורניים / שחידדה לה את השיניים / שלימדה אותה לנעול את הדלת / פעמיים / אמא שלי לא נולדה לביאה / אלה החיים פה / שהשאירו אותה דרוכה / ששלחו אותה לישון עם עין פקוחה / שאילצו אותה לעמוד / על הרגליים האחוריות / ולהקשיב בכל ליבה / לאינטואיציות הוריות / אמא שלי לא נולדה לביאה / זה המקום הזה / בו האיום הוא אמיתי / ששייף לה את האינסטינקט החייתי / שעיבה לה את חבל הטבור / שגרם לה לזנק כשהייתי עוד גור / ואם צריך גם לחטוף במקומי את הכדור / אמא שלי לא ביקשה להיות גיבורה / לא להפוך לסמל או לאות / רק לשמור עלי תמיד מכל רע / ולקיים על בשרה / את שבועת האימהות.

זה לכל האימהות.

תודה, מטי. חה"כ סימון דוידסון, בבקשה.

תודה רבה. אני רוצה לדבר דקה לאמיר אוחנה. זה בטוח יגיע אליו. יושב-ראש כנסת ישראל, תפקיד ייצוגי, סמל שלטון במדינת ישראל – זהו עוד יום שחור בכנסת ישראל. עברנו אתמול יום שחור מהבוקר עד הלילה, ואנחנו עוברים היום יום שחור הרבה יותר גדול, מבחינתי.

יום חשוך.

זה שלא אפשרו לעינב להיכנס לכנסת ישראל, זה יום של חושך גדול ליושב-ראש הכנסת אמיר אוחנה, עם 800 סימני קריאה.

איך אמיר אוחנה, כיושב-ראש הכנסת, מאשר דבר כזה, שאימא של ילד חטוף, שנמצא בעזה מתחת לאדמה, שרוצה להביע פה את הכאב שלה ולהילחם על הילד שלה? למה היא באה לפה? לאכול סופגניות? לשתות קפה? היא באה לפה להילחם על הילד שלה. מה אמיר היה חושב, אם זה היה קורה לבן משפחה שלו שנמצא עכשיו מתחת לאדמה?

אסור לנו, כחברי כנסת, לשתוק על הדבר הזה, גם אם אנחנו צריכים להגיע לבג"ץ בסוף, ולהילחם על הדבר הזה שלא יקרה פעם נוספת. זה באמת יום שחור לכנסת ישראל, פנינה.

יום חשוך.

ואני מתבייש להיות חלק מחברי הכנסת בבניין הזה, כשדבר כזה קרה בכלל. בושה וחרפה ליושב-ראש הכנסת. תתבייש לך.

תודה. אני לא סתם אומרת לך 'חשוך'. אני מחנכת את הילדים שלי ששחור זה יפה, ולכן אמרתי חשוך כל פעם כשאמרת שחור. אני מסכימה עם כל מילה שלך. זה משהו בהטמעה התודעתית.

חה"כ קארין אלהרר, בבקשה.

תודה רבה, גברתי. בעוד שבוע נציין 15 חודשים לטבח. אם מישהו היה אומר לי ב-7 באוקטובר שאחרי חודש החטופים לא בבית, הייתי אומרת לו שהוא לא בריא, כי הוא לא יודע, זו מדינת ישראל, ומדינת ישראל לא מפקירה את הבנים והבנות שלה. והעובדה שהגענו ל-15 חודשים היא תעודת עניות לממשלה.

הלוואי שהדבר הזה היה יצירה של הכנסת. אני אומרת לכם, כמו שיש רוב בעם להחזרת החטופים והחטופות, יש רוב בכנסת להחזרת החטופים והחטופות.

הממשלה עושה הכול, כמו שהם עשו אתמול – בן-אדם קם מהמיטה שלו יומיים אחרי ניתוח כדי להנדס חוקים. למה הוא לא מראה את היכולות האלה בהנדוס עסקה? סע לקטאר, סע לקהיר, סע לאן שצריך. תביא אותם. אם יש לך כאלה יכולות גבוהות, תביא אותם. תפסיק לספר לי סיפורים.

ואני אומרת לכם, יש רוב בכנסת. לצערי, ואני אומרת את זה בצער גדול, זה לא עניין שמגיע לכנסה, זה עניין שנסגר בממשלה. הכנסת היא מקור שאפשר להפעיל בו לחץ, אבל איבדנו את הבושה, אין יותר בושה. זה הם ועצמם.

אני מתנצלת בשם ממשלת ישראל, למרות שאני לא חברה בה. היא הממשלה של כולנו, גם אם לא בחרנו בה. זה פשוט אובדן המוסריות, הערכיות, הישראליות. מי היה מאמין? מי היה מאמין?

גם האירוע עם עינב צנגאוקר הוא אירוע לא נורמלי. מה זה כנסת ישראל? זה החנות של אמיר אוחנה? זה המכולת שלו? זה בית העם. עינב היא חלק מהעם, והיא באמת לא באה לפה כדי להסתחבק עם החבר'ה. היא באה כדי להילחם על הבן שלה, מה שכל אחד היה עושה. זה מביש. פשוט מביש.

אנחנו צריכים כולנו לפנות אליו, במשותף, ולומר לו שהוא מייצג את כולם. לא את עצמו, ולא את הממשלה, אלא את כל חברי הכנסת. והיא צריכה להיכנס, גם אם היא משמיעה דברים לא נעימים. זה התפקיד שלה. שיתמודד.

תודה, קארין. חה"כ יואב סגלוביץ', בבקשה.

אסתר אמרה קודם שהיא הרגישה יותר חמלה בדרום העיר עם דרי רחוב שהמשפחה שלה הגישה להם ארוחה חמה, מאשר בכנסת. אני רוצה לתקן אותך רק בדבר אחד – בכנסת יש חמלה. יש חמלה לאמיר אוחנה שהלך לבקר את הנגד שעצור ומתבכיין על תנאי המעצר שלו. יש חמלה, היא פשוט חמלה פוליטית, היא לא חמלה אנושית.

אם יש דבר אחד נורא, זה שמעולם לא חשבתי שיש דבר כזה, חמלה פוליטית. מסתבר שיש בכנסת הזו. יושב-ראש הכנסת הוא רק דוגמה והוא רק דוגמית. גם ראש הממשלה יצא אתמול ממיטת חוליו – אני מאחל לו בריאות – וקיבל המון חמלה, 1 חלקי 10,000 מהחמלה שלא ניתנת לאנשים שהממשלה הזאת הפקירה. אז זה לא נכון שאין חמלה. יש, לא למקום הנכון. תודה.

תודה. אני מודה לנציגי הממשלה שהגיעו. אני אגיד לכם מה המשימה היחידה שאני מבקשת מכם, כי זה יבוא מכם, זה לא יבוא מהחמלה הפוליטית. אין דבר כזה 50% נכות למי ששבו מהשבי. אין, אין דבר כזה. לכו, תעבדו על 100%, תביאו חוק. אני אישית הולכת להגיש ולהחתים את כולם. אין דבר כזה.

אחרי שקראתי את הדוח, שהוא קצה קצהו – פגשנו כל-כך הרבה פעמים את העדויות גם כאן, בתוך הוועדה. לא הגיוני שאנחנו נכיר להם 50%. בלי התניות, בלי לומר להם ועדת בריאות, בלי להגיד להם אם יש להם הכנסה. זה דבר שצריך להיפתר. נותנים להם מענק של 50,000 כשהם מגיעים. מה זה? במיליונים צריך לתבוע את הממשלה ואת המדינה. אז תעבדו על זה. אנחנו נתכנס גם על הדבר הזה.

שיהיה חג שמח, שנזכה לבשורות טובות. תודה לכם.


הישיבה ננעלה בשעה 10:40.