פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



3
ועדת החינוך, התרבות והספורט
23/12/2024


מושב שלישי


פרוטוקול מס' 332
מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט
יום שני, כ"ב בכסלו התשפ"ה (23 בדצמבר 2024), שעה 10:36

המאבק בנשירת נערות חרדיות ממערכת החינוך

חברי הוועדה: יוסף טייב – היו"ר
מיכל מרים וולדיגר
לימור סון הר מלך

מרב מיכאלי

אלישבע ליברמן - מרכזת פרויקטים, משרד ראש הממשלה

אהרון בלוקה - מפקח מחוז חרדי, שירותי חינוך ורווחה, משרד החינוך

שי קלדרון - מנהל מחוז חרדי, משרד החינוך

אביתר רובין - מתמחה, משרד המשפטים

שמוליק חלק - מנהל תחום פ"א נוער צעירות וצעירים, מנהל תקון, משרד הרווחה והביטחון החברתי

בניהו דביר - יו"ר, מרכז תל"ם לנערות חרדיות בסיכון

היידי מוזס - שדלנית, מרכזי נעורים

רחל דייטש - חסדי יוסף, מרכזי נעורים

תמר גבאי - רכזת פרויקטים, מרכזי נעורים

אודיה ביטון - מדריכה מקצועית, מרכזי נעורים

בתיה נחמה דייטש - מנהלת, מרכזי נעורים

שושנה קלירס - מרכזי נעורים

נחמי לוי - תלמידה, מרכזי נעורים

שירה וינר - מנהלת, מדרשת פנימיות רמת אביב

שושנה קירשנבוים - עמותת חסד נעורים

חדוה ציפרוט - מפעלות חסדי יוסף

חנה מנהיים - מנהלת, סמינר כלל חסידי ביתר עילית

רות קירשנר - מחלקת החינוך, עיריית ביתר עילית

שירה אלחייני - עיריית ביתר עילית

איילת השחר סיידוף - אימהות בחזית

רווית אקשטיין - אימהות בחזית החינוך

גליה חושן - אימא של הדר חושן שנרצחה במסיבת הנובה

הדסה לזר - אחות של שלמה מנצור שחטוף בעזה

טליה ברמן - אימא של גלי וזיו ברמן שחטופים בעזה

מכבית מאייר - דודה של גלי וזיו ברמן שחטופים בעזה

רינת דקל קינן - דודה של שגיא דקל חן שחטוף בעזה

מיכל קינן - בת דודה של שגיא דקל חן שחטוף בעזה

יוסף אבי יאיר אנגל - סבא של אופיר אנגל שחזר מהשבי בעזה

אתי דנן

נועם כהן, חבר תרגומים


רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות.


המאבק בנשירת נערות חרדיות ממערכת החינוך

בוקר טוב, אני מתכבד לפתוח את ועדת החינוך, התרבות והספורט סביב נושא המאבק בנשירת נערות חרדיות ממערכת החינוך, דיון על פי סעיף 111 לתקנון הכנסת, דיון שהתבקש על ידי שליש מחברי הכנסת.

בפתיחת הדברים, הדסה בבקשה.

בוקר טוב, שמי הדסה לזר ואני אחותו הקטנה של שלמה מנצור, מרגישה כאילו אני אימא שלו. שלמה יתום מאימא ואני בשבילו כאם ואחות. עוד יום עבר וגווע האור ואני חרדה לגורל אחי הבכור. את אחי אני מבקשת, את אחי שלמה, האח המקסים עם החיוך הרחב ומלא השמחה שכבר 444 ימים בעצב נמלא. שלמה שלי, האיש עם השפם, עם מאור הפנים, נמק במנהרות החמאס, חוששת שאולי כבר אינו בחיים.

אני כאן זועקת את זעקתו, קולו של אחי זועק אליי מן האדמה, אל תשליכוני לעת זקנה, הצילו, אל תפקירו, די. נחטפתי ב-7 באוקטובר מביתי מקיבוץ כיסופים כשאני עדיין בפיג'מה ומרגיש בן ערובה גם על ידי הממשלה. הוא כבר בן 86, שלמה. למה לא מסיימים עם המלחמה? למה לא משחררים אותנו?

שלמה אחי נולד בעיראק בשנת 1938 והתמודד בשואת הפרהוד, שואה שהתחוללה ב-1941 בחג השבועות. המוסלמים פרעו ביהודים, אנסו, רצחו, טבחו, וגם בבני משפחתי. חשבנו אז שאחרי השואה ההיא שלעולם לא עוד, בוודאי לא כשזכינו להקים מדינה משלנו, לא העלינו על דעתנו שזוועות קשות כאלה יתרחשו כשיש לנו מדינה ריבונית.

את שלמה שלנו אזקו והכו וחטפו אותו במכוניתו לעזה. בימים אלה שלמה עובר שואה נוספת בזקנתו ואין מי שיגן עליו ויעטוף אותו באהבה. דמיינו את סבא שלכם נמק בגיהנום ואפשר להצילו, אך יושבים מנגד ולא מניעים מהלכים כי צריך לסיים את המלחמה הארורה שעודנה נמשכת. עד מתי? אני פונה מכאן אליכם, נבחרי העם שלי, אני זועקת למקבלי ההחלטות ובראשם מר בנימין נתניהו, קבלו החלטות קשות וכבדות ותדאגו להשיב את אחי ועוד 99 חטופים בעסקה אחת, את החיים לשיקום ואת הנרצחים לקבורה ראויה בארצנו.

אנו שילמנו ומשלמים כבר מחיר יקר מנשוא, התנאים הקשים במנהרות החמאס בחורף הקשה ללא אור יום, כולם במצב הומניטרי. בחלוף העת לא ניתן יהיה למצוא את מרבית החטופים וזה יזכר לדיראון עולם.

זה לא זמן לנסים, החטופים יכולים להיות בבית כבר בחנוכה, זה זמן למעשים ולעסקה שתבטיח את השבת כל החטופים הביתה. כולם הומניטריים, כל חטוף שחי זה נס. לחלק מהחטופים אין שמונה ימים לחכות לנס. די להמתין לניסים, הגיע הזמן למעשים. נס חנוכה הלאומי – עסקה שכוללת את כל החטופים. ראש הממשלה מר בנימין נתניהו, החלטת לוותר על החטופים ולהפקיר אותם בגיהנום לטובת סיום המלחמה שאין לה סוף.

שוב, דמיינו לכם את אבא, סבא שלכם כפות, שפוף, קפוא בגיהנום ואתם חובקים ידיים בלי הושיט עזרה. אלוהים שבשמיים, שמע קולנו. אין עסקה חלקית, את כולם ביחד בעסקה אחת. אין ניצחון ללא החזרת כל החטופים. תודה.

תודה, הדסה. מכבית מאייר, בבקשה.

חבר הכנסת יוסף, אני רוצה להגיד לך שבפעמים שאני באה לכאן, והייתי כאן לא מעט, אני מרגישה שהלב שלך במקום. כי אנחנו הגענו מוועדה קודמת שלא הסתכלו לנו בעיניים. אני לא יודעת אם לא הסתכלו ממבוכה או מקהות רגשית, אבל אני מודה לך שאתה מקשיב.

היום הבאתי תמונה שונה, תמונת התאומוּת שלהם. גלי וזיווי הם תאומים, בפעם הראשונה בחיים שלהם הם הופרדו בגיהנום. זאת התמונה שהכי הכי מייצגת אותם ואת הקשר ואת החיבור ביניהם, הפיזי והרגשי. אז עוד שבוע במקום שהפך לשגרה השבועית המסויטת שלי, אני אוספת כוחות להגיע לכאן, להחזיק באמונה שדבריי חודרים ללבבות של אנשים, שאתם באמת מקשיבים ולא רק שומעים אותי.

כמה פחד נפש אדם יכולה לשאת? וזה רגש שמלווה אותנו כל שנייה, כל נשימה. הפחד הכי חזק כרגע הוא שתהיה עסקה שלא תכלול אותם, שהם ישארו מאחור. יש ימים שאני מתפללת שהם פצועים, אולי זה יתן להם עוד כמה נקודות זכות בסלקציה. אני כל יום סופרת, מנסה להבין איפה המיקום שלהם ברשימה הנוראית הזאת, נאחזת כל יום בשביב תקווה שמתוזמר בלי סוף בתקשורת, פרשנויות, גורמים בכירים, מדיניים, מנסה בכל הכוח להחזיק באמונה ובתקווה של אחותי המיוסרת.

בתוך אין סוף הפעולות שאני שותפה להם אני נפגשת עם מאות אנשים, חלק גדול מהם חובשי כיפה, דתיים לאומיים, והניתוק ביניהם לבין ההנהגה שלהם הוא תהומי. השבוע נציין את חנוכה, חנוכה שני שהם בגיהנום, מסתבר שאין ניסים ואין נפלאות. כל מה שצריך זה עסקה כוללת, יש לה התחלה ויש לה סוף. סוף שהוא סיום המלחמה, הסכם מדיני שיקרה ממילא, אבל עד שהוא יקרה, לא יוותרו יותר חטופים בחיים ואז דמם יהיה על הידיים של כל נבחרי העם, בעיקר על ידיהם של מקבלי ההחלטות. כל מה שאני רוצה זה שזה יקרה, זהו, שאחות שלי תחבק אותם, זה כל מה שאני מבקשת. תודה על ההקשבה.

תודה. מיכל קינן, בבקשה.

אני אדבר לפניה. שלום, אני רינת, דודה של שגיא שחי וחטוף בעזה, ואני היום אקריא את דבריה של אביטל, אשתו של שגיא שכך כתבה: "ביום ה-444 אני באה לדבר בקולן של הילדות שלי, של בר, גלי ושחר מזל, ודרך קולן של הבנות שלי אשמיע את קולם של אלו שעולמם התהפך עליהם באותה השבת ועד היום מחכים שאבא שלהם ישוב.

בר, גלי ושחר הן ילדות אמיצות וחזקות כל כך, ילדות שהיו עם מחבלים בבתיהן בניר עוז ונאחזו בכוח החיים תוך שתיקה וחיבוק האחת של השנייה. אלו ילדות שהתעוררו יום למוחרת וגילו שאבא לא נמצא והיו צריכות לברוח מהקיבוץ, מהמקום הבטוח שלהן, ולעלות לאוטובוס בלעדיו. ילדות שלמעלה משנה צריכות בכל בוקר לגייס כוחות עצומים להתארגן לעוד יום. לעבור בשבילים, לראות פוסטרים של אבא מפוזרים בכל השכונה, לתת לו נשיקה ולהמשיך למסגרות.

ובזמן שאני חוזרת הביתה בדמעות, הן צריכות לאסוף את עצמן, לגייס כוחות על כדי לא להישבר מול ילדים אחרים. אלו ילדות שהיו צריכות לעבור לבית חדש, להתחיל הכול מחדש, לחגוג ימי הולדת לבד, חגים לבד, וכל כך הרבה ימים ורגעים בלי אבא. ילדות שבוחרות לעמוד איתי מול התהום ובכל פעם שאני טיפה מרגישה קרובה מדי לנפילה, הן מושכות אותי אחורה ואומרות לי, אימא, אנחנו לא שם, שמות מוזיקה בבית, רוקדות, שרות וגורמות לי לצחוק. אלו הילדות שלי והילדות של שגיא דקל חן.

תגידו לי איך, איך יכול להיות שהבנות שלי שעומדות בהתחייבות שלהן להחזיק הכי חזק בכל הטירוף הזה נמצאות מול מדינה שמפירה את כל ההתחייבויות שלה מולן? מדינה שמפירה את הזכות הכי בסיסית על זכותו של הילד לחיות ולהיות בקשר עם הוריו. וכשאני אומרת הוריו, זה גם אימא וגם אבא. ההפרדה הארוכה כל כך שהמדינה יוצרת בין הילדים האלה לאבא שלהם פוגעת בזכות שלהם לקשר, לאהבה ולמשפחה. ובכל זמן שהמדינה בוחרת שלא להחזיר את האבות האלו, היא מפירה את החוזה וגורמת לנזק בלתי הפיך בחייהם ובנפשם הצעירה של הילדים הקטנים הללו.

הם, הילדים, לא יעמדו בהפגנות ובטח שלא ילכו פעם בשבוע לכנסת וידרשו את מה שמגיע להם, וכך הם הפכו להיות שקופים בעיני מקבלי ההחלטות. שגיא ועוד גברים אחרים הם קודם אבות לילדים קטנים שזקוקים להם בכל יום כדי להרגיש יציבות וביטחון. המדינה בוחרת שלא להחזיר אותו הביתה, למה? המדינה מתעלמת מטובתם של הילדים האלה ולא דורשת את שחרורם של האבות מהשבי.

למה האבות האלה בקטגוריית צעירים? הילדות שלי, בר, שחר וגלי, בוחרות בכל יום להיאחז אחת בשנייה. בזמן שילדים אחרים מסיימים את היום, זוכים להקראות סיפור מאבא ולקבל חיבוק ונשיקה, הילדות שלי שולחות לילה טוב לפוסטר ומנסות להתנחם בשינה משותפת כל הלילה, כי רק ככה כנראה יוכלו לקבל כוח ליום שלמחרת".

"יש לי ילדות אמיצות, הגיע הזמן שגם המנהיגים שלנו יהיו כאלה. ולשגיא אני אגיד שאם אתה עוד שם, תבקש משאלה ואני אבקש חזרה. ואם אתה שומע את קולי בחלום, אני לא אוותר עליך. הימים עוברים והלילות קשים, הלב מדמם והנפש שלי כבר שבורה, תחזור אלינו". דברים מדם ליבה של אביטל.

ואני אומרת לא לחכות שהעסקה תגיע ואז תצטרכו לחתום, זה זמן עכשיו גם לתקן את העסקה כי העסקה כרגע מקולקלת, מקולקלת, היא לא כוללת את כולם. גם אם נדע שיש פה שלבים ושגיא מגיע ביום ה-42, אנחנו נדע את זה מראש. ושלא תתחיל עסקה ושכל השאר ילכו לעזאזל בעזה. חייבים עכשיו להיות חזקים, לתקן את העסקה הזאת. אנחנו צריכים אתכם, תתקנו אותה, אל תתנו לה להתקדם בצורה המקולקלת הזאת, בבקשה.

אנחנו רק רוצים להביא לך משהו מאיתנו. זה נר להדליק ליד החנוכיה לכל יום כדי להאיר את האור, להאיר את הדרך שלהם חזרה הביתה, ובתקווה שיחזרו לפני ולא נספיק להדליק את כל הנרות האלה.

אמן. אני רק אגיד שלא צריך להודות, אני חושב שזה מובן מאליו, הדסה.

מכבית אמרה.

סליחה, מכבית. בסדר, אבל כולם חושבים אותו דבר. אנחנו באותו צד, אין שני צדדים. והדסה, אני חושב שאנחנו יכולים גם להצטרף למה שאמרת, את אחיי אנחנו מבקשים. גם אם אין קשר ישיר, קשר משפחתי, בסוף אנחנו עם אחד ואין ספק שאנחנו כולנו ללא יוצא מן הכלל במדינה אנחנו - - -

עד מתי נמשיך לבקש, להתחנן?

אולטימטום אחד מצידכם פותר את הבעיה, אולטימטום אחד קטן.

אנחנו לא רק בדברים האלה. יש אולי מפלגות אחרות שאוהבות להשתמש באולטימטום, זו לא דרכנו.

אבל הן מצליחות המפלגות האלה.

לא יודע אם מצליחות או לא. את יודעת, יש הרבה אנשים שמצליחים בקרב ומפסידים במלחמה בסוף. אני חושב שהדרך שאנחנו הולכים בה זו הדרך שמנחה אותנו מועצת חכמי התורה וגדולי ישראל, היא לשים את הדבר הזה אגב בראש סדר העדיפויות שלנו והוא נמצא בראש סדר העדיפויות שלנו. אבל יש דברים שאנחנו יודעים לעשות בחדרי חדרים ולא כל דבר צריך לצאת בחוץ או בעיתונות. כך אנחנו פועלים בשאר הדברים וכך אנחנו פועלים גם בנושא הזה וזה לא אומר שאנחנו לא רוצים ולא פועלים. אנחנו מקווים שבאמת כמה שיותר מהר נוכל לקבל את כולם, ללא יוצא מן הכלל, החיים, ולצערנו, גם אלה שאינם.

כלומר, מה שיוצא לתקשורת זה לא אמיתי? אם אני מתעוררת בבוקר ושומעת שמר בנימין נתניהו מוותר על החטופים לטובת סיום המלחמה, מי בסדר העדיפויות, סיום המלחמה או היקירים שלנו שנמקים שם?

אני חושב שבסוף הנושא של החטופים חייב להיות בראש סדר העדיפויות. אנחנו שמים את זה ואומרים את זה גם לראש הממשלה, גם למקבלי ההחלטות והעמדה שלנו ברורה. יחד עם זאת, יש הרבה דברים שהם לא רק תלויים בנו, יש לצערנו עדיין איזשהו גוף שקוראים לו חמאס בצד השני ואנחנו מקווים שמהר מאוד אנחנו נוכל גם לנהל את הדברים מול מישהו אחר מאשר אותו גוף שלצערנו, בצורה כזו או אחרת הלב שלו עדיין פועם, גם אם הרגליים אולי לא מתפקדות, אבל הלב פועם.

אבל הוא מחזיק את החטופים וממנו צריכים לבקש אותם.

לא רוצה להיכנס ברמת המיקרו, אבל לצערי, לא רק הוא מחזיק בחטופים ובזה אני אסתפק.

בסוף כבר לא נדע מי מחזיק בהם, בקצב הזה באמת לא נדע.

מרכז נעורים, לפני שאני נותן לכם את זכות הדיבור - - -

אני רוצה להגיד, אני לא נרשמתי.

כן, בבקשה, סליחה.

שלום, שמי גליה חושן, אני אימא של הדר חושן. הדר הייתה בנובה, הלכה למיגונית ושם היא נרצחה. אני גם אימא לשני לוחמים. אנחנו בוועדת החינוך, התרבות והספורט וזה חשוב מאוד, חינוך, זה חלק מהחיים הטבעיים במדינה, חינוך, תרבות וספורט. ואני מבינה שהדיון היום הוא על תלמידות שנושרות, אנחנו צריכים לעשות הכול כדי שכולם יקבלו חינוך טוב.

אבל אני תוהה, אני גם מחנכת במקצועי, ואני תוהה איך מחנכים בימים כאלו את התלמידים שלנו להיות אזרחים טובים וערכיים כשהם שומעים ורואים את כל השנאה והצעקות והעוולות והאבסורדים מסביב? איך אפשר לחנך כשהם רואים את העיוות ההומניטרי לחלאות שמאכילים את הרוצחים ומאפשרים להם להמשיך לנשום? איך מחנכים כשאנחנו רואים שמדברים על עסקה חלקית, שהולכים להפקיר חלק מהחטופים? אי אפשר להגדיר את זה אחרת, זו כניעה לחמאס אם אנחנו לא דורשים את כולם ולא כולם חוזרים ביחד. מה עם השאר? מה אני אגיד לתלמידים שלי?

איך מחנכים כשאנחנו רואים שמסכנים חיילים שנהרגים עוד פעם בעוד בית שמתמוטט או עוד משאית שעוברת לא ממוגנת? איך מחנכים? איך מחנכים כשרואים שחיילים שתרמו וזכו לחיות אבל היו מוכנים לסכן את עצמם, הם נעצרים ומחבלים משוחררים? איך מחנכים כשאנחנו רואים שיש הרבה קולות שמתביישים לנצח באמת? ולנצח באמת זה להכריע את הרוע הזה, להוציא אותו מאיתנו, מגבולותינו. איך מחנכים כשאנחנו רואים שמעלימים מהציבור מידע? מה קרה בין 6 ל-7 באוקטובר? שבוע שעבר דיברו על מרגל חדש שהתגלה, פתאום את כל הפרטים, אבל מה קרה למרגל ההוא? הוא לא ריגל למדינה זרה, אז מה? למה מסתירים אותו? למה לא אומרים לנו מה קרה?

איך מחנכים כשרואים שבצבא מקדמים את כל אלו שהיו חלק מהמחדל. מה זה מלמד? איך מחנכים כשרואים שבג"ץ מקבל עתירות שוב ושוב של ארגונים תומכי טרור, מעמיד את עצמו לרשות המחבלים, דואג לאוכל שלהם ולא לחיילים שלנו שאותם הוא מגביל בכל מיני הוראות פתיחה באש? איך מחנכים? אנחנו צריכים לאפס את הקוד היהודי והישראלי שלנו למען הדורות הבאים. את הגאווה הלאומית, את עמוד השדרה שלנו. יש לנו את ההיסטוריה הכי עתיקה ואנחנו צריכים להיות, לפני אור לגויים, אור לדורות הצעירים שלנו. תודה.

תודה רבה. נושא הדיון, כפי שאמרתי, הוא מאבק בנשירה של נערות חרדיות ממערכת החינוך. בפתיחת הדברים אני אגיד שבשבוע שעבר הוועדה הייתה בסיור במח"טים בראשון לציון. באמת, אני רוצה שוב לברך את משרד החינוך ואת חיים מויאל בעיקר על העבודה הבאמת נהדרת שנעשית, שיתוף פעולה גם בחלק מהדברים במועדוניות עם משרד הרווחה.

באמת שאפו, אני לא הכרתי. הכרתי הרבה דברים, גם בבלתי פורמלי, גם בפורמלי, אבל באמת אני חושב שראינו קודם כול מסירות, מעבר להשקעה המתבקשת כמובן כמי שמחזיק בתפקיד כזה או אחר, אבל באמת רואים שהבן אדם והצוות כל כולו עושה זאת במסירות, באמת באמונה אמיתית, ובסוף אנחנו רואים גם את התוצאות בשטח, דיברנו עם תלמידים, רואים את התוצאות.

הדיון הזה הוא סביב המאבק של נשירת חרדיות ממערכת החינוך. כמי שעסק בעבר בבלתי פורמלי והתעסקתי גם עם ילדים וארגוני נוער ותנועות נוער שקלטו תלמידים מהפריפריה, אני נחשפתי לנושא הזה של נשירה. נשירה קיימת בכל המגזרים, ללא הבדלי דת, גזע או מין, אבל אני חושב שהנושא של נערות חרדיות שנושרות, וכמובן אנחנו נשמע ממשרד החינוך מה נעשה, נמצא פה איתנו מנהל המחוז, שי, התחושה לפחות, הלוואי ואני טועה, אבל התחושה היא שאנחנו לא משקיעים שם מספיק. זה יכול להיות מכמה סיבות, יכול להיות גם בגלל שהציבור לפחות במשך שנים נהג קצת לטאטא את זה מתחת לשטיח. ואני חושב שהיום, ברוך השם, כבר אין לטאטא יותר מתחת לשטיח, ובוודאי כפי שאמרתי גם ליוזמת הדיון וגם לשאר האנשים שפנו אליי, אין בכוונתי לטאטא יותר מתחת לשטיח. אם קיימת תופעה, אנחנו צריכים לטפל בה ולמצוא את הדרכים היצירתיות ביותר בשביל למצוא את הפתרון. אם קיימת בעיה תקציבית, נטפל בה, אם זו בעיה משפטית, נטפל בה, אם זו בעיה חברתית, נטפל גם. ולכן, לפני שנשמע את משרד החינוך, אני רוצה כן לשמוע קודם כול מיוזמת הדיון ואחר כך, נמצא איתנו מרכז נעורים שאגב היינו בביקור אצלם, אני חושב לפני כשנה. גם שם נעשית עבודה נהדרת. נשמע כמובן מכם מה נעשה, מה התופעה, וכמובן נשמע גם ממשרד החינוך.

גם הרווחה פה.

כן, ודאי, גם ממשרד הרווחה. אני רוצה להגיד, לפני שאני נותן לך את זכות הדיבור, בסוף, לבוא ולתת תוכניות אחרי שהן כבר נשרו זה טוב, זה נצרך אבל לדעתי, הבעיה הגדולה היא שאנחנו לא מצליחים למצוא את המנגנון של להתחיל לייצר תוכניות מניעה ולשלב תלמידות רגילות שבאמת נמצאות בתלם עם תלמידות שבדרך לנשור או שנמצאות בנשירה סמויה, מכל מיני סיבות כמו שאמרתי, גם מסיבות חברתיות, וגם לפעמים מנהלי המוסדות לא מסכימים, לפעמים זה לא ממש מתאים ולפעמים משפחות לא מסכימות. צריכים למצוא דרכים חכמות ויצירתיות בסוף כדי שתוכניות מניעה יפעלו ושנוכל בסוף למנוע את הנשירה שלהן ולא לטפל ולבנות בית חולים מתחת לגשר.

לימור, בבקשה.

תודה רבה, אדוני היושב ראש. ראשית, אני רוצה להודות לך על קיום הדיון החשוב הזה. אני יודעת כמה הנושא הזה וכמה המצוקה הזו של נערות חרדיות בסיכון, כמה זה דבר שמטריד את מנוחתך, כמה הדבר הזה מדיר שינה אפילו מעיניך וכמה הוא במחשבה שלך. קודם כול אני רוצה להודות לך באמת על שנענית לדיון הזה, אני חושבת שזה לא הצריך מאמץ גדול, אלא זה ממש המשך למה שאתה פועל ועושה ואלה דברים שבאמת יקרים וחשובים לליבך.

אני רוצה לומר ככה, אני חושבת שזה אולי הדיון הראשון שנעשה בעניין הזה, בנושא של נערות בסיכון חרדיות פה בכנסת ישראל, בוועדת חינוך, ואני חושבת שיש עוד נתון אחד שגם קצת מספר על ההזנחה, אני חושבת, של הנושא הזה של בנות חרדיות, בנות בסיכון.

אנחנו יודעים שהנערות בסיכון לא מקבלות מענים וגם כשיש מענים, הם מענים וולונטריים, אזרחיים שידעו לזהות את הצורך ולתת לו מענה טרם. אנחנו עוברים את אזור הדמדומים, אנחנו עוברים את המקומות האלה, את הקו שבאמת אז הרבה יותר קשה לתת מענים. אני חושבת שבאמת הלכתי וניסיתי למצוא נתונים ביחס לנשירת נערות חרדיות, בנות חרדיות, ממסגרות הלימודים, וראיתי שהנתונים האחרונים שהיו הם משנת 2021.

זאת אומרת שאין לנו שום נתונים לא על התקופה הזו, אף אחד לא הלך לבדוק את הדבר הזה, לבדוק את התופעה הזאת וכמה. ואנחנו יודעים שבפועל התופעה הולכת וגדלה ולא הפוך. אנחנו יודעים שמאז 2021 התופעה גדלה, אם זה כתוצאה מתקופת הקורונה והיום משפחות מפונות והמציאות הביטחונית שמדינת ישראל מתמודדת איתה. באמת התופעה הזאת לצערנו רק הולכת וגדלה והמענים אינם.

זאת אומרת שאין שום הלימה בין ההתעצמות של התופעה לבין המענים שניתנים בשטח. אני חושבת שאנחנו צריכים לראות איך אנחנו, כמו שאמר היושב ראש, נותנים מענים לפני, את אותם מענים מניעתיים כדוגמת נעורים, וגם ביקרתי בעוד מקום, באמת אישה שידעה לזהות, גברת פרומה ויצהנדלר, באמת מרכז מודעות שגם נותן מענים.

לצערי הרב, אלה בנות שנמצאות שם ממש עוד רגע לפני, אבל אנחנו במרכז נעורים, שאני חושבת שכל מי שחינוך נשים ובנות ונערות חשוב לליבו צריך ללכת ולראות את מה הם עושים שמה ואיזו הצלת חיים. אני לא מתרשמת ממה שמספרים לי, אני פשוט הולכת לשטח ופוגשת את הבנות, את הנערות, ושומעת את קולן. ומה שאני שמעתי שם, באמת, לא זכיתי לשמוע בשום מקום אחר, כמה הדבר הזה נותן להן משמעות וכוח ומחזק אותן וחוסן נפשי.

ובאמת, בנות שאני יודעת שאלמלא המרכז הזה ומרכזים אחרים, שהם מרכזים וולונטריים, דיברתי על מרכז מודעות למשל שאני יודעת שהם הם על סף סגירה. ואם אנחנו לא נתייצב עכשיו לצד אותם מענים, אנחנו נמצא את מדינת ישראל במקום שהיא תצטרך, גם אפילו מצד הרווחיות שבדבר, היא תצטרך להשקיע הרבה יותר כספים באותן בנות. כשאם אנחנו ניתן להם את המענה, שהוא דרך אגב לא דורש הרבה, ממש מבקש מעט מאוד, אבל הוא צריך לקבל את מה שהוא מבקש, אנחנו נמצא את מדינת ישראל צריכה לתקצב. וגם אני לא מדברת על סיכויי השיקום שזה כבר חוצה את הקווים.

אני חושבת שמכל מקום אנחנו רק נצא מורווחים מהאירוע הזה. אני ביקשתי את הדיון הזה כי בעיקר מה שאני מבקשת זה פחות את המענים אחרי שעוברים את הקווים, אני רוצה שזה יקרה לפני. אנחנו אלופים, מדינת ישראל, לבוא אחר כך עם המציאויות המורכבות והקשות והשבורות ולהגיד, בואו עכשיו, המצב קשה. לא, לא, לא, אנחנו לא רוצים להיות שם. יש היום מענים, יש מי שבנה את המתווים, יש את התוכניות, אנחנו צריכים רק לראות איך מדינת ישראל מתגייסת לטובת הדבר הזה.

ותודה לכם, באמת תודה לכל מי שעומל, ומרכז נעורים, גברת דייטש שעשתה מלאכת קודש. ודווקא במקומות, מרכז נעורים שנמצא בירושלים ונמצא בבית שמש ובביתר, אבל דרך אגב, בית שמש וירושלים אלה שני המקומות שלפחות ב-2021 הנתונים מראים שהנשירה שם היא באלפים. אנחנו באמת צריכים לראות איך אנחנו נותנים את המענים האלה, ותודה רבה, תודה לך שוב על קיום הדיון הזה.

ואני רוצה שבעזרת השם נצא מהדיון הזה לא רק עם אמירות, אני חושבת שהדיון הזה עצמו חשוב והוא תקדימי, אבל אני רוצה שנראה איך אנחנו יוצאים מפה גם עם כלים אופרטיביים ואיך אנחנו מסיימים ואיך מדינת ישראל ומשרד החינוך שנמצא כאן, ומשרד הרווחה, שותפים לבשורה שאני חושבת שהיא לא אפשרות, אלא היא חובה. תודה רבה.

תודה רבה. אני רק אגיד שלפני שאני אתן לאורחים הנכבדים שהגיעו, כפי שהזכרת, הנתונים היחידים שיש בידינו אלה נתונים של שנת 2021 שקיבלנו על ידי מרכז המחקר והמידע. כמעט 22,000 תלמידים שנמצאים ללא מסגרת בגילאי 13 עד 18, מתוכם כ-28% הם לפחות תלמידים שלמדו בעבר תחת הפיקוח החרדי, כ-6,000 תלמידים. מתוכם, 43% הם בנות, זה אומר כ-2,500, כמעט 2,600 בנות, והשאר בנים.

כמובן שמאז 2021 ומאז הוועדה האחרונה שעשינו במסגרת הוועידה הרביעית של נוער בסיכוי שהייתה בבנייני האומה ששם היה נוכח גם חיים מויאל וגם מנהל המחוז שי שנמצא איתנו. כך שכמובן שאם יהיה למשרד החינוך או לגורם אחר נתונים נוספים, נשמח לקבל אותם, עברו בכל זאת כמעט שלוש שנים.

דרך אגב, את האתגרים האלה מול נערים, לנערים יש מענים, לנערות חרדיות אין מענים. אנחנו צריכים לתת גם את הדעת על הדבר הזה כי זה לא שהמענה לא קיים, הוא פשוט קיים רק לבנים.

בגלל זה אנחנו מתכנסים דווקא לסוגיה הזו. מרכז נעורים, בבקשה, בתיה דייטש, יושבת ראש נעורים. בבקשה, הרבנית.

שלום לכם. הדבר הראשון שאני רוצה זה להודות למנהלות בתי הספר, מנהלות הסמינרים התיכוניים לבנות החרדיות שנותנות בנו את האמון לטובת הנערות. כי כולם מבינים שמה שהיה לא קיים יותר, אין יותר טאטוא של הבעיה ויש זעקה גדולה של המיינסטרים החרדי. אנחנו באים לייצג פה ציבור שלכאורה לא מיוצג במענים הקיימים, בקשת המענים הקיימים, ומטבע הדברים, גם המענה שלנו ייחודי מאוד למגזר, עוקף סטיגמה, יוקרתי, וממילא גם אפשר לומר יקר. אנחנו מגיעים מהקבוצה גדולה בליווי ובאמון מוחלט של הסמינרים אל הבת שבקצה הרצף שסובלת מבדידות למרות שהיא חלק ממשפחה גדולה ומקהילה גדולה, ואליה מכוון המענה שלנו. אנחנו באמת מודים מאוד גם למי שנותן אמון.

את יכולה לפרט קצת? כי התחלתי את הדיון בזה שיש פה איזושהי בעיה גם ברמה חברתית, ואני מבין מהדברים שלך שהצלחתם לבנות איזשהו מודל, אומנם שעולה יקר, אבל שעוקף את הבעיה החברתית הזו ואני חושב שזו צריכה להיות מהות הדיון.

אנחנו נציג אותו מייד, יש לנו פה את נשות המקצוע שיציגו ומנהלת ויועצת ושאר החלקים של העמותה שמגיעים עד לבת הפרטית, אבל אני לא יכולה שלא להודות במקביל למשרד החינוך ולעיריית ביתר שהרימו את הכפפה ודרכם הצלחנו לקיים פיילוט שמוכיח את עצמו מזה ארבע שנים כהצלחה מסחררת. וכתוצאה מהפיילוט שהצליח, בזכות משרד החינוך ועיריית ביתר שהשכילו לצבוע חלק מתקציב הרווחה החברתית, חלק נכבד מאוד, 20% מתקציב הרווחה החברתית לטובת העניין, כתוצאה מזה יש לנו גל של פניות מטורף מכל חלקי הארץ. הזכרת את בית שמש, היא בראש הרשימה, אבל גם הדרום והצפון שנתנו להם מענים תוך כדי מלחמה.

נתיבות, אשדוד, בני ברק.

ועוד, ועוד ועוד. אני חושבת שכולנו נמצאים באותו צד, אנחנו לא באים לזעוק על עוול, אלא להיפך. כתוצאה מהעזרה שלכם הצלחנו לעשות משהו גדול, תעזרו לנו ולכל ארגון אחר לשכפל את הדברים.

איך זה עובד היום, ברשותך? ברמה התקציבית. מיזם משותף? מה זה? קול קורא?

תרומות?

ברמה התקציבית, עיריית ביתר נותנת לנו כשליש מההוצאות ואנחנו משלימים את כל היתר.

דרך משרד החינוך.

ודאי, רווחה חינוכית דרך משרד החינוך.

זאת אומרת, השליש שאתם מקבלים זה כספים שמגיעים מהמשרד דרך הרשות המקומית.

כן, בדיוק. בירושלים פתחנו מקום גדול מאוד ללא תקציב, קיווינו שזה יקרה וזה לא קורה, כי כנראה אין דרך לתקצב דבר כזה. הפנייה שלנו היא, באמת, תמצאו.

אולי צריך להפוך את הפירמידה, שהמשרדים יתנו 70% ואתם תביאו את ה-30%.

כמה מוסדות?

בירושלים בינתיים אנחנו מתקצבים 100%.

כמה מוסדות יש?

תמר גבאי, רכזת פרויקטים בחסדי יוסף. בכל אופן, כרגע, באופן פעיל אנחנו כבר ארבע שנים בפעילות בביתר ושלוש שנים בירושלים. ירושלים, כמו שאמרתי, אנחנו מממנים את כל הפעילות, 100% ממנה, בביתר ההסדר נאמר כבר קודם. אבל כרגע אנחנו על 25 סמינרים שונים, כולם מהמיינסטרים החרדי.

עשיתם את הבלתי יאמן.

עשינו את הבלתי יאמן ממש ברמת פיצוח, ועשינו את זה ממש בפעולה כירורגית לחלוטין. בביתר משרד החינוך השתתף מראשית הדרך, מאפס, וממש עשה איתנו צעד אחר צעד. וכשאנחנו בטוחים בהצלחה שלנו ובטוחים באמת בזה שהקוד הזה הוא ממש פיצוח ברמה של הסמינרים, ויש פה את נחמה שיושבת לידי ותכף תדבר, היא תלמידה שממש מייצגת את הקצה השני של מה שאנחנו מציפים פה על השולחן.

כמה תלמידות ב-25?

25 סמינרים, אנחנו מתעסקים עם כיתות ט' עד י"ב, אני לא יודעת להגיד לך את הכמות שבכל סמינר, אבל אני יודעת להגיד לך שביחד בירושלים ובביתר בחמש השנים האחרונות אנחנו כבר קרובים ל-10,000 בנות שעברו אצלנו.

שנתי, מדובר בירושלים היום, אנחנו בשנת 2024, אנחנו עומדים על 3,000 בנות, זה המון. זה מגע שהולך ומתחיל מקבוצתי ועובר לאישי. ופה אני אכבד את אשת המקצוע אודיה לספר בדיוק את התהליך הכירורגי שאנחנו עושים, כי זה יסביר גם את כל מנגנון העלויות של הסיפור הזה ויתן לנו הבנה יותר טובה.

אודיה ביטון, בבקשה. אם את יכולה להיכנס איתנו ברמת המיקרו, שנראה איך זה עובד.

אוקיי. תודה, ואני גם מודה לכל האנשים שהתכנסו פה ונתנו את ההזדמנות לשמוע על המטרה החשובה הזאת. אני המדריכה המקצועית של המרכזים. המודל שלנו הוא חדשני והוא מוכיח את עצמו פעם אחרי פעם ואני אגיד גם שלוש נקודות שמוכיחות את עצמן. הדבר הראשון שאנחנו עושים, באמת אנחנו נותנים מרמת הקבוצה לרמת הפרט. כל אחת שנכנסת, כל ה-10,000 האלו שנגענו בהן, הן נכנסות ומקבלות מענה, גם בתור קבוצה וגם בתור פרט. כל אחת משתלבת שמה, כל אחת נתרמת בכל התהליך הזה של המודל. זה דבר אחד.

דבר שני, יש לנו מודל שמתייחס להמון, הוא מרובה מטרות, בכל בסיסי שאני אתן יש המון מטרות שאנחנו נותנים עליהן את הדעת ולכן הפרויקט הזה עובד. דבר שלישי, אנחנו רואים שהמודל שלנו, כמו שאמרו פה מקודם, הוא א-סטיגמטי. אנחנו לוקחות בנות מכיתות שלמות.

מתוכן אנחנו מאתרים את הבנות, מזהים את הבנות שצריכות יותר עזרה. עכשיו אני אגיד לכם את המודל.

מה שאת אומרת זה שיש גם תהליכי איתור תוך כדי.

לגמרי. תהליכי איתור, אופק תעסוקתי.

ואז יש רצף טיפולי.

נכון, יש אופק תעסוקתי, יש איתור וזיהוי, יש לנו המון המון מטרות, אנחנו לא ניגע בכל המטרות, זה ילאה אתכם, אבל באמת, זה מודל מרובה מטרות. אני אגיד לכם איך אנחנו עושים את זה ממש ברמת הפרט. כל סמינר מגיע אלינו בשעות הבוקר יחד עם המורות, אלינו, אל המרכזים. זה כמו יום פתוח, הבנות חוות, מכירות את המקום, טועמות קצת מכל סדנה והן נרשמות לסדנאות. בסדנאות הן צריכות קודם כול לסנגר על עצמן ולהגיד למה דווקא מכל הבנות שמגיעות, למה דווקא אותך. הן רושמות את זה, אנחנו לא יכולות לקבל את ה-100% של הבנות, אנחנו צריכות לעשות גם משם אילו שהם תהליכי איתור, גם שם אנחנו קצת מסננים, ואנחנו יכולות לקבל עד 15, 17 בנות לקבוצה.

בקבוצה הזאת יש מגוון סדנאות, יצירתיות, מודעות, טיפוליות, ששם הבנות מגיעות אחר הצוהריים כקבוצה מהכיתה וחוות איזושהי סדנה שגם המטרות שלה הן אופק תעסוקתי, מרחב יצירתי, מרחב ביניים, רגע להיות, רגע לחוות, מה שהן לא יודעות לעשות בסמינרים. בסמינרים הן באמת כל הזמן בעשייה, כל הזמן עושות וכל הזמן יש אילו שהם יעדים ומטרות, וגם 50 בנות בכיתה. פה יש איזושהי נראות של הילדה, יש פה איזשהו רואים אותי.

אני בחרתי להיות, יש לי שליטה, בחירה, כל זה. אחרי שהן נמצאות בסדנאות - - -

הן מקבלות הסעה?

לא, הן גרות באותו אזור. אחרי שהן נמצאות בסדנאות הן עוברות למפגשי שיח, מפגשי שיח זה מלוות. מלוות אצלנו הן נשות מקצוע לא פורמליות, הן לא למדו טיפול, הן עוברות כל שבוע הכשרה והדרכה כדי שבאמת התהליכים יהיו מדויקים ובאמת שהקשר יהיה בריא. נורא חשוב לנו לשים את הדגש על קשר בריא, בסדר? כי אנחנו לפעמים מתקנים קשר, וכדי לתקן קשר אנחנו חייבים שהקשר יהיה מיטיב.

אני רוצה לחדד את הנקודה הזאת, הצוות לא עבר שום הכשרה?

הוא עובר הכשרה כל שבוע.

לא, אבל הן לא מטפלות במקצוע.

הן לא מטפלות.

אבל כולן נשות חינוך.

חברים, לא צריך עזרה. אני שואל שאלה, מחדד.

יש אוריינטציה טיפולית.

לא היה עדיף יותר שמי שמטפל בסוף בנערות האלה יהיה מי שבאמת עבר איזושהי הכשרה או לפחות איש מקצוע?

הייתה חשיבה על זה, אני אישית מטפלת באמנות, תואר שני מאוניברסיטת חיפה, אני עוברת על כל התהליכים שקורים. חשבנו הרבה, האם להכניס, האם לעשות איזה מרכז טיפולי או מרכז א-סטיגמטי. בנות היום בגיל הנעורים לא רוצות מרכז טיפולי, הן לא יגיעו אלינו.

דרך אגב, אחרי שהן מאתרות, מתוך הקבוצות, כן הן שולחות.

במידת הצורך, לגמרי.

ברצף הטיפולי הן מגיעות כן לנשות מקצוע.

לגמרי. אם יש משהו - - -

אני אשמח לפרט במקביל את המענים שמשרד הרווחה נותן.

אם יש מקרה שאנחנו צריכות להביא, יש פגיעות, יש אלימות, יש דברים, אנחנו חייבות להעביר את זה לגורמי מקצוע. אנחנו בשום אופן לא מטפלים במקרים שלא נכונים לנו. אני שומרת גם על המלוות וגם על הבנות, ומשהו שצריך איזושהי העברה, איזשהו דיווח לגורם אחר, אנחנו עושים את זה. הכול באתיקה מעוגן, חייבים לדעת מה המקצוע שלנו, מה התפקיד שלנו ומה גבולות התפקיד שלנו.

אחרי הסדנאות הן עוברות למפגשי שיח. מפגשי שיח, שוב, המלוות יושבות איתן, הן מדברות, זה מפגש שיוצר איזושהי פתיחות, משהו שמדברים על תקשורת בינאישית, מדברים על כל מיני נושאים, שבאמת שם הבנות מרגישות יותר נינוח לשבת ולדבר. זה מרחב מזמין, זה מרחב ששם אנחנו מאתרים בנות יותר באופן מדוייק. יש המון אמירות, המון דברים שבנות יכולות שם להביא את זה. אני חייבת להגיד, זה שהן לא בסמינר ולא במסגרת הסמינר, יש איזושהי אפשרות להביא דברים אחרים. בדברים האחרים האלו, שם אנחנו באמת יותר נועצות את האיתור.

השלב הבא הוא הליווי הפרטני, אנחנו עוברים עכשיו מהכלל לפרט. המלוות שלנו עושות ליווי פרטני חצי שנה לבנות שהן מלוות אותן. הקשר חייב להיות קשר מגדל, הקשר חייב להיות קשר שיש עליו התבוננות שלי כמדריכה מקצועית, באמת שהקשר יהיה טוב. כמה שאנחנו עובדים עם מיינסטרים, אנחנו פוגשים משפחות ובנות שיש אלימות במשפחה, אנחנו פוגשים בנות ממשפחות עם אבטלה קשה, עם עוני, אנחנו פוגשים בנות שיש בעיות של בריאות הנפש במשפחה. באמת המון התמכרויות, משפחות עולים חדשים, חוזרים בתשובה שמתמודדים עם קליטה ותרבות. שם אנחנו נותנים את המענה באמת לליווי. שוב, זה לא טיפול, זה ליווי, אבל המודל הזה הוכיח את עצמו.

אחד המחקרים שעשו בשנים האחרונות, אני חושבת שדווקא ממשרד החינוך, שדמויות לא פורמליות, האפקט שלהן גדול מדמויות פורמליות בגיל הנעורים. כי הן יכולות לבוא וללכת ולספר לדמויות לא פורמליות כי הן פחות מפחדות מהדיווחים, הן פחות מפחדות מהסטינג, הן פחות חוששות. ולכן המודל הזה נוחל הצלחה נורא גדולה גם בגלל המבנה שלו וגם בגלל הא-סטיגמטיות שלו.

תודה רבה. שירה וינר, מרכז מודעות, בבקשה.

שלום וברכה. אני לא ממרכז מודעות, אני מנהלת מדרשת פנימיות ברמת אביב. אני רוצה לומר משהו לגבי המענה שצריך לתת לפני ואפילו עוד לפני שנערות מאותרות כ"בעייתיות". אני רוצה להגיד שחלק מהבעיה זה משהו שאנחנו יוצרים.

הן לא בעייתיות.

כן, מקוטלגות, מטופלות, מתמודדות.

הן לא בעייתיות.

מאתגרות.

ילדה היא לא בעיה.

אני חושבת שאפשר לתת את המענה עוד הרבה לפני, ואני אסביר. אני חושבת שמוסדות החינוך שלנו שיוצרים דרך מאוד נוקשה לא מאפשרים את המרחב לגיבוש זהות. בגיל הזה, גיבוש זהות ושאלת שאלות, העלאת תהיות זה דבר טבעי אצל כל אחד, אצל כל מתבגרת. אנחנו במוסדות שלנו לא יודעים להכיל את השאלות האלה, אנחנו לא יודעים לתת להן מקום, אנחנו יוצרים עיר תחתית, מין מנהרות חמאס כאלו מתחתנו שבהן יש אינסטגרם וזה, כי הנוער מתקדם.

אבל האם אנשי החינוך יודעים לתת מענה רלוונטי לדור הזה, לסוגיות שעוברים בדור הזה? בעולם החרדי היום אין מענה. זאת אומרת, מצפים מבת שהיא תצא חכמה, בגרויות, כל מה שהיא אמורה לעשות, מייד אחר כך לסמינר, מייד אחר כך להתחתן. איפה הרגע שאנחנו מאפשרים לה תהליך גיבוש זהות? תהליך גיבוש זהות זה דבר טבעי.

מחקרים מראים שבדרך כלל חוזרים אחרי תהליך גיבוש הזהות לזהות המקורית שלך. האם אנחנו יודעים לתת הכשרה לצוותים שלנו? האם אנחנו יודעים ליצור תכניות כמו למשל מסע ישראלי שיש בעולם הלא דתי, כמו למשל מסעות נוספים שיש בעולם הדתי לאומי? אני חושבת שבציבור החרדי לא יודעים לתת מקום, לא יודעים לתת מקום לתהליך, לא יודעים להגיד עד מתי.

אם ברגע שבת פותחת כפתור, מבחינתנו היא נושרת, אולי היא רגע עוברת את התהליך של עצמה לחשוב? לי יש מסגרת של אחרי תיכון שבשנים האחרונות לא מפסיקות להגיע אליה בנות. אנחנו מאפשרים מרחב, בחירה, לשמוע את הקול שלך, לתת לגיטימציה למקום שלך, למצוא לך אוטונומיה.

אלה בנות חרדיות?

בנות חרדיות מבתים חב"דיים, הרבה מביתר, מצפת, הרבה מהפריפריות, המרכז שלנו בתל אביב. ובפשטות, ברגע שבת מקבלת את המקום, באופן טבעי היא יודעת שיש לה לגיטימציה להיות, היא חוזרת לזה. ואני חושבת, היום אנחנו מפתחים גם - - -

איך הם יודעים להגיע אליכם?

הן מגיעות אלינו כי הן רשת. אני לא צריכה לעשות שום פרסום, הן פשוט מגיעות אחת אחרי השנייה, אני צריכה לעצור את השטף. ואני חושבת שהיום אנחנו עובדים על תוכנית לתיכונים, כי אפשר לאפשר את כל הידע הזה בתיכונים. אפשר להכשיר את הצוותים, את צוותי החינוך, את המורות שלנו, לתת מקום לשאלות, לתת מקום לתהליך, לתת מקום לגיבוש זהות, זה לא כל כך מורכב. לא נצטרך להגיע למצב שבת מרגישה שמסתכלים עליה ברגע שהיא מגיעה למוסד מכף רגל ועד ראש אם היא צנועה.

אבל זה מה שקורה בפועל במוסדות.

זה מה שקורה, ואני אומרת, אנחנו רוצים להביא את הפתרונות של לפני.

יש לנו דרך ושיטה כמו שאתם פיצחתם, פיתחנו יותר בשיטת גיבוש הזהות עוד לפני, וברוך השם עברו אצלנו מאות בנות בשנים האחרונות. ואנחנו באמת חושבים שבהכשרה נכונה של צוותים, אנשי חינוך מעוררי השראה.

אני אגיד עוד מילה, ודווקא אחרי 7 באוקטובר, שראינו מה נוער יכול לעשות, אני מבכה על זה שאני מרגישה שבנוער החרדי אין מספיק מנהיגות. אני רואה מנהיגות בציבור הלא דתי שידעו לרדת ב-7 באוקטובר לעזור לאחרים, אני רואה בציבור הדתי לאומי, ואני שואלת, איפה המנהיגות בציבור שלנו? האם אנחנו יודעים לתת מקום לנערות שלנו להפוך למנהיגות? ובעיניי, בדבר הזה אפשר לעשות הרבה יותר.

כמובן שאין לנו שום תקצוב ואנחנו לא שייכים לשום אגף, וגם כשפנינו וניסינו, אנחנו לא יושבות על שום משבצת כי זה משהו מקורי שיצרנו בעצמנו. תודה.

פעילות חשובה. דביר בניהו, בבקשה, מרכז תל"ם.

שלום וברכה, אני בניהו דביר, יושב ראש מרכז תל"ם, זה ארגון שהקמתי ב-2006 שנותן היום מענה למעל 1,200 נערות וצעירות חרדיות בסיכון מגילאי 12 עד גילאי 24. יש לנו פה בקינג ג'ורג' 3, בניין הפעמון לשעבר, בית קרתא, זולה לבנות, המקום היחיד בעיר שנותן מענה למאות בנות חרדיות בסיכון בשעות הלילה.

בניגוד לזולה של חצרוני ומקומות אחרים, זה רק לבנות, מרחב נשי מוגן. כל הצוות שם הוא צוות של נשים שגם הולכות ומאתרות את הבנות באמצע הלילה, וגם שם במקום עצמו נותנות להם מענה כמו של בית חם. וזה מתחיל בלילה, ממשיך במשך היום. התחלנו את זה לפני 12 שנה, היו שם נערות בגילאי 16 עד 18, עכשיו יש נערות בגיל 12 ו-11 חרדיות שמסתובבות ברחוב באמצע הלילה, חשכה, ואפשר להבין כמה הן טרף קל לכל מיני גורמים שמנצלים את זה בצורה נוראה. המקום הזה הוא אור באמת בירושלים. זה מקום אחד.

חוץ מזה, אנחנו נותנים מענה בעוד כמה תיכונים שיש לנו היום בירושלים שיושבים גם תחת משרד החינוך, יש לנו תיכון משמעותי, מח"ט שנותן מענה לעשרות נערות, ועוד תיכונים נוספים ותוכניות גם עם הרווחה, כמו עדי בתלם לנערות קצה ועוד תוכניות של הכשרה מקצועית וגם שירות לאומי מותאם שקיבלנו אישור מרבנים עם מעטפת לנערות חרדיות בסיכון כדי לתת מענה הוליסטי, משמעותי, נרחב, גם בבוקר, גם בלילה, בכל הכיוונים, בכל המענים.

אתה יכול לאפיין את הנערות החרדיות שמגיעות?

התוכניות שלנו הן תכניות שמחולקות לכל מיני קבוצות, כל מיני פרופילים. יש לנו החל מטרום נשירה, וזה פרויקט שהקמנו ב-2006 שנקרא קול חנה, זו מדרשת ערב שנותנת מענה לנערות טרום סיכון, טרום נשירה.

לפחות ב-2021 אנחנו רואים שעיקר הנשירה, השלב הנשירתי הרציני יותר זה בכיתה ח'.

לאט לאט הגילאים יורדים והתופעות נהיות הרבה יותר מורכבות והרבה יותר מאתגרות.

עדיין, אני רציתי אבל כן לשאול אם אתה יכול לאפיין את הנערות החרדיות בסיכון, אם יש לך אילו שהם מאפיינים שאנחנו נוכל - - -

קודם כול, זה לא על רגל אחת, ואני אשמח שיבואו לביקור, לשמוע את הדברים בצורה יותר עמוקה, זו באמת תורה שלמה.

דרך אגב, לדעתי היה לי מפגש איתן, עם הבנות. יש להן את המדרשה.

יש גם, כן.

שם הייתי.

אוקיי. שוב, יש לנו החל מטרום נשירה, בנות שמתחילות, מה שנקרא לצלוע, רגל פה, רגל שם, ושם אנחנו נותנים את המענה באמת. בסופו של יום, נערה בסיכון היא נערה שמרגישה בודדה.

איך הן יודעות לבוא אליך?

יש חברה מביאה חברה, יש לי צוות שמאתר אותן, יש לנו קשר עם גורמי רשות. אנחנו נמצאים עמוק בתחום, מ-2006 נמצאים שם מאוד מאוד חזק, נמצאים במקומות אסטרטגיים, בקינג ג'ורג', בתחנה המרכזית, יש לנו כמה מוקדים מאוד משמעותיים, מאוד מרכזיים שפעילים ביום ובלילה.

בלילות פותחים בתחנה המרכזית גם כן מרחב פתוח שפועל למאות נערות באותו מבנה שבבוקר משמש כתיכון ובאמת נותנים להן את המענה הכי משמעותי. וגם בחופשים, אנחנו עושים בפורים 17 שנה מסיבות פורים, השנה הייתה מסיבת פורים שהגיעו אליה 3,000 בנות באולמי גוטניק, מ-23:00 עד הבוקר, מסיבה מוגנת, ללא בנים, ללא סמים, ללא אלכוהול. יש כאלה שכבר הגיעו מתודלקות, נותנים להן את המענה המשמעותי להרגיש שיש להן אלטרנטיבה והן לא לבד. הסיפור הוא לא לבד.

הפתרון שלך הוא פתרון עם פנימייה? כלומר עם לינה ומלונאות, מה שנקרא?

לצערי הרב, בקטע הזה, יש לנו שתי דירות שאנחנו מפעילים.

איפה הן נמצאות בשעות שאין מערכת פיזית?

הן נמצאות במרכז דרך אגב. יש את המרכז שהן נמצאות שם לאורך כל הלילה, אם אני זוכרת נכון.

לא 3,000 בנות.

זה עד מאוחר בלילה. המקום של הלינה הוא מקום שלצערנו הרב אין לנו מענה מספק. חד משמעית זה חסר, זה משמעותי. נעזרים בגופים אחרים, במקומות אחרים, או שאין.

אני מניחה שאם אין מערכת חינוך שהיא בלתי פורמלית, אנחנו בתוך מעגל. כלומר, אתה מחזיק אותן בשעות מסוימות, אחר כך אתה לא יודע איפה הן.

אם אנחנו ממלאים להן את היום ונותנים להן גם את הלילה, נותנים להן מענה משמעותי ואיכותי וגם עובדים עם ההורים, שגם לזה הקמנו פרויקט.

אבל אתה לא נותן להן מענה בלילה אמרת.

לא לינה, מענה בשעות הלילה. יש לנו מועדוניות שפעילות בשעות הלילה, גם בתחנה המרכזית וגם בזולה במרכז העיר. המקומות פעילים עד 1:00 וגם הצוות פעיל איתן ונותן להם קשב, נותן להן מענה, נותן להן חוגים וקורסים וכולי וכולי. זה ממלא להן משהו כן שהן מגיעות הביתה יותר רגועות. וגם יש תהליך עם ההורים, הקמנו גם תוכנית שנותנת מענה להורים.

דרך אגב, יש שם הרבה אנשי טיפול שמסתובבים.

תודה רבה. אתם עובדים עם תכנית 300?

נכון לעכשיו יש לנו שיתופי פעולה נקודתיים איתם. אבל יש לנו קשר עם משרד החינוך, גם עיריית ירושלים, קשר רחב, ומקווים שנוכל להמשיך הלאה לעשות טוב לעם ישראל. תודה.

סליחה, איפה הן במהלך היום?

יש כאלה שהן תלמידות שלומדות במהלך היום, ויש כאלה שבמהלך היום עובדות. אנחנו מחפשים, משתדלים למצוא להן פתרון הולם גם בשעות היום וגם בשעות הערב, תלוי לפי הגיל, תלוי לפי המצב, אבל אין לנו פתרון להכול. אבל מנסים לתת להן את המענה, תחושה שזה בית, ויש להן לאן לחזור ולאן להגיע. גם אלה שכבר עזבו חוזרות עוד פעם למקום הזה, כי עבורן זה בית.

תודה. שושנה קירשנבוים, בבקשה.

תודה על הבמה. אני מייצגת כאן את תלמים שזה מענה מקיף, אנחנו קיימים בשוק כבר 16 שנים, ממוקמים בירושלים, אבל מגיעות אלינו נערות מכל הארץ. יש לנו באמת מענה מקיף, כלומר, יש לנו שלושה בתי ספר תיכוניים, אנחנו עובדים עם קשר עם הרווחה, עם משרד החינוך, עם הקב"סיות.

יש לנו, כלומר את מפעילה את בתי הספר התיכוניים או שאת בקשר עם שלושה בתי ספר?

לא. אני אגיד מי אני. אני היועצת ויש לי תואר שני בייעוץ, ומלבד זאת למדתי בבר אילן פסיכותרפיה, כך שאני קצת הצד המקצועי, אבל אני נמצאת שם 40 שעות בשבוע בפועל בשטח ועוד אין סוף שעות.

זה לא פרטי? הארגון שאת מייצגת, הוא מפעיל את בתי הספר או שהוא עומד בקשר עם בתי הספר?

לא.

מפעיל את בתי הספר.

מפעיל. כל מה שאני אגיד, הכול תחת העמותה שלנו.

בתי ספר פרטיים.

בית הספר נקרא תלמים, בית הספר ראשי הראשון שהוקם. יש לנו עמותה בשם חסד נעורים, אבל אנחנו מוכרים בשוק כתלמים. לפני 16 שנה הקמנו את בית הספר הראשון, תלמים, קיבלנו הדרכה מהג'וינט, הדרכה מקצועית, ואנחנו עדיין מקבלים במשך 16 שנה מד"ר פלורה מור, מהשיטה שלה. במהלך הדרך גם הרבה אנשי טיפול אחרים הדריכו את הצוות, הצוות כולו מודרך, גם המורות המקצועיות, גם המדריכות, כולן מודרכות לכל אורך הדרך כי הנערות מאוד מאתגרות.

מה ההגדרה של בתי הספר? תלמים הוא בית ספר למה?

התחלנו בתלמים, בית ספר אחד, ואז הבנו - - - זה בית ספר שמיועד לנערות חרדיות.

אבל מה הוא? יסודי? תיכון?

בית ספר תיכון כשהמטרה היא לתת בית ספר תיכון, תעודת בגרות עם רמה לימודית גבוהה.

לנערות חרדיות שמה?

הנערות שהגיעו אלינו הן נערות לגמרי מהמיינסטרים החרדי. עם הזמן ראינו שהנערות האלה, גם אם הן אתמול הגיעו מסמינר מיינסטרים מהטובים ביותר בציבור החרדי, למעשה הן הסתירו או חיו מציאות כפולה כבר הרבה זמן והן לא זהות, גם לא מבחינה השקפתית, לא מבחינה לימודית, לא משום בחינה.

אז עברנו למערכת של שלושה בתי ספר תיכוניים שהם מדורגים. יש לנו נערות שהן במצב של הרגע נשרו מהמיינסטרים והן עדיין מאוד מחוברות והן עדיין ילדות טובות, פחות או יותר בסיכון נמוך.

כולן ילדות טובות.

לא שורפות לילות, לא מסתובבות במקומות הבילוי המוכרים כמו השוק ודומיו, אבל מאוד לוטשות עין לשם, מאוד מתעניינות. הן בתיכון אחד. ותיכון אחר של נערות שהם בסיכון גבוה יותר, תיכון שלישי של נערות ממש בסיכון.

זה מבחינת תיכונים, אבל יש לנו מענה כוללני. יש לנו כמה דירות שהן ליד בית הספר ואנחנו מאוד משתדלים שהדירות האלה תהיינה דירות רווחה. זה בתהליך כבר שנים ואני מקווה שזה כבר עומד לקראת סיום. בינתיים הן מתוקצבות באופן פרטי מפה ומשם, אבל הן מאוד מקצועיות. זאת אומרת, יש לנו עובדת סוציאלית שאחראית על כל הדירות, אבל יש גם צוות שמודרך, צוות מדריכות, מנהלות דירות וכולי, שהן מודרכות כל הזמן. ויש לנו גם מענים מקיפים לאחר הצוהריים וערב.

יש לנו מדרשה של בית הספר, לכל בית ספר מדרשה משלו, היא פועלת פעם בשבוע בשעות הערב. הנערות מגיעות, שומעות הרצאה, אבל הרצאה בגובה העיניים שלהן, עם מישהו שאחר כך ישב איתן ויתן מענה לשאלות. אחר כך יש הווי, והווי שמושך את הנערות. די ג'יי, זומבה, ריקודים, מוזיקה, אוכל. זה לא מסתיים בשעות הקטנות כי אנחנו מאוד דואגות שתגענה הביתה בזמן. הנערות של הדירות מגיעות לדירות, הנערות האחרות מגיעות הביתה, זה מסתיים בסביבות 23:00.

רגע, בנות שמגיעות מחוץ לעיר, איך חוזרות ב-23:00 הביתה?

הן בדירות. יש לנו בנות מהצפון, מהדרום, מכל הארץ.

כמה בנות יש מחוץ לעיר?

יש לנו 260 נערות.

לא, מחוץ לעיר.

יש שלוש דירות, בכל דירה יש כ-16 בנות פחות או יותר בדירה. אנחנו למשל עכשיו במצוקה מאוד גדולה, בית הספר הגבוה יותר, נאות תמר, יש לנו חמש בנות שמחכות להיכנס לדירות והמקום בדירות הסתיים וזהו, אין מקום, והנערות ממש בסיכון. אחת מהנערות, הצעתי לרווחה במקום מגוריה לחפש לה בית ספר, לחפש מסגרת, כי היא חייבת דירה ואין מקום בדירה.

את יכולה לפרט? למה הן חייבות דירה ומה זה אומר בסיכון? תפרטי את הסיבות.

אני רוצה לאפיין. הנערה הספציפית הזאת שכנראה לא תישאר אצלנו מחוסר מקום בדירה היא נערה שגרה במרחק נסיעה של שעה מבית הספר, לא זאת הבעיה. הבעיה היא שאחרי ילדות מאוד קשה היא נמסרה למשפחת אומנה, היא בחרה לעזוב את משפחת האומנה הזאת בכיתה ט'. היא מסרבת בכל תוקף להיכנס למשפחת אומנה אחרת. היא עברה לגור עם שני אחים גדולים.

מה קרה לה בילדות ומה קרה לה במשפחת האומנה?

ההורים נפרדו והיה ניכור הורי קשה מאוד והרווחה בחרה בגיל עשר למקם אותה אצל משפחה. היה לה טוב, באיזשהו שלב היא נחשפה יותר לרחוב, לתכנים אחרים, לא התאים לה להיות אצל משפחה חרדית. ניסו גם משפחה לא חרדית, היא אמרה משפחה לא, מוכנה להיות רק עם נערות. היא כרגע עם שני אחים שלה, שני האחים חיים את החיים שלהם, בחורים טובים.

אחים מעל גיל 18?

אחים שלה.

אבל מעל גיל 18?

האחים הם מעל גיל 18, אבל הם מאוד חיים את החיים שלהם, מאוד מחפשים את עצמם. הם נערים אבודים, נערים טובים, דיברנו איתם, אבל אבודים.

מדוע היא לא קיבלה מענה רווחה?

זה בטיפול הרווחה כל הזמן. הילדה מסרבת, היא מאוד עקשנית.

אני רגע עוצרת אותך משום שחברת הכנסת סון הר מלך ביקשה פה קודם מהדובר הקודם לנסות לאפיין את הנערות ונדמה לי שאת אולי יכולה לעשות את זה יותר טוב. את יכולה בבקשה לנסות לאפיין אותן? למה הן מחוץ לבית, למה הן "נמשכות" כמו שאת אומרת?

הייתי אומרת שיש לנו די הרבה נערות שנפגעו מינית. היה שלב מסוים שזה עמד על 80%, לא יודעת לומר אם היום זה עומד שם. יש לנו הרבה בנות להורים גרושים מכל הקשת, חסידים, ליטאים, אשכנזים, ספרדים, כולם, אבל בדרך כלל אלה לא גירושים שעברו חלק ובשלום. יש לנו בנות של בעלי תשובה, יש לנו נערות מאתגרות נפשית, שזה סיפור מאוד קשה לנו גם - - -

אמרת פגיעה מינית, אמרת פגיעה נפשית.

יש כאלה עם בעיה נפשית בלי פגיעה מינית.

כן, אבל היא מדברת על 80%, בואי.

השתתפתי גם בדיון עם חברת הכנסת לימור סון הר מלך בנושא של בתים מאזנים כי נתקלנו, לא אחת היו לנו תלמידות שהפנינו אותן לאשפוז. גם ברגע נתון זה יש לנו תלמידה שממתינה לאשפוז ועוד תלמידה שאתמול הופנתה למיון, בתי ליוותה אותה למיון, אני לא יודעת עד עכשיו אם היא אכן התקבלה או לא, השאירו אותה להשגחה בלילה, שוב, לאשפוז.

אנחנו מאוד סובלים ממצוקה אחרי האשפוז, הנחיתה לחיים חייבת להיות מרופדת וזה לא קורה. אבל ברגע נתון זה, מה שאני יודעת, רק בתיכון שאני איתו בקשר החזק ביותר יש לנו כמה בנות שפוגעות בעצמן. ולמעשה, הנכון היה שלא תשבנה בתיכון עם בנות אחרות, בנות אחרות גם יכולות להיות מסויטות מזה, אבל אין להן מקום אחר ללכת אליו. ולכן למדנו עם הזמן להתמודד וכמובן - - -

מה הכוונה אין להן מקום אחר? אין למדינת ישראל? כשאת אומרת שאין להן מקום אחר ללכת, יש למשרד הרווחה פנימיות רווחה, יש מחט"ים, יש דרכי טיפול.

גם שם התור ארוך.

יש פער בין היצע לביקוש.

אני יכולה לענות על המענים שאני נתקלת בהם לגבי תלמידותינו.

לא, אני אענה על המענים שהרווחה נותנת. אני נציג הרווחה.

רגע, אבל תן לה לסיים ואחר כך אתה תאמר.

אני אגיד מה אנחנו רואים בשטח. קודם כול, בכל מקרה שאנחנו נתקלים, אנחנו מיידעים הורים, הרבה פעמים ההורים מודעים.

לא ביקשתי מה אתם עושים. למה את חושבת שאין מקום אחר מתאים שאפשר לפנות אליו את אותן הנערות?

הנערות מגיעות אלינו, אני מדברת על התיכון הגבוה יותר, נאות תמר, הנערות שמגיעות אלינו מגיעות הישר מהסמינר. הן צריכות שהמענה שלהן יבין את המקום הדתי הרגשי שלהן. אנחנו שם בשיתוף הרווחה, אני עובדת יד ביד עם הרווחה, אבל הדבר הראשון, כשאני נתקלת, אני מדווחת על נערה בסיכון, כי מדובר באמת בנערות בסיכון גבוה. נערה שנכנסה אתמול לכיתה כשכולה חתוכה, ואז כמובן המחנכת קוראת לי, אני קוראת לנערה. אחרי שמטפלים בחתכים שהיא ייצרה אותם בבית הספר, אבל היד חתוכה לחלוטין, היא באה אלינו כבר כך, אני מדווחת לגורמי הרווחה.

אני בקשר שוטף איתם, אבל היא לא יכולה להיות בפנימייה, כי אין פנימייה שמתאימה למצב הנפשי שלה, אין לה מענה מדויק. המענה המדויק שלה, היא רוצה להיות עם בנות נורמטיביות, בנות תיכון, נערה חכמה שרוצה לעבור את בחינות הבגרות, שרוצה להיות חלק מבית ספר תיכון, שאני נלחמת איתה עכשיו, היא מגויסת לצאת למסע לפולין. אנחנו משתדלות שהבנות תהיינה כמה שיותר, כמו שאמרת, חוות את החברה הישראלית.

זאת אומרת, את אומרת לי שמשרד הרווחה לא יודע לעשות את מה שאתם עושים?

- - - אני לא מוכנה לקחת אותה למסע לפולין וגם התייעצתי מקצועית על זה עם פסיכיאטר, אני בקשר עם הפסיכיאטר של הנערה. אני מחיתי על זה שנערה אחרת הלכה לביקור של פסיכיאטר ללא מכתב מבית הספר, אני בקשר תמיד עם הפסיכיאטרים. אבל הנערה הספציפית הזאת מרגישה את עצמה נערה נורמטיבית, רוצה לצאת למסע לפולין. כרגע אני לא מאפשרת את זה ואני יודעת שאני לפני תביעה משפטית של ההורים שלה כנגדי על הנושא הספציפי הזה, למה אני לא מאפשרת לה לבוא למסע לפולין. אבל היא נערה לא בריאה נפשית. איפה היא תהיה? אנחנו מכירים את המענים.

תודה רבה.

רגע.

הרעיון הובהר. גברתי, את מדברת כמעט 20 דקות. תודה רבה.

משרד הרווחה, שמוליק, בבקשה, בוא תאיר את עיניי קצת כי אני יצאתי קצת מבולבל.

מה תפקידו של אדוני?

שמוליק חלק, אני מנהל תחום נוח"ם ותכניות איתור לבני נוער. נוח"ם – נוער חרדי מנותק, מתמודד, ותוכניות איתור לבני נוער במשרד הרווחה.

כמה זמן אתה בתפקיד?

בתפקידי הספציפי הזה כשנה. אני אומר מספר דברים. בראשית דבריך, כבוד היושב ראש, הזכרת את המחט"ים של משרד החינוך. אני יכול לומר שמשרד הרווחה ממקם ברצף.

מח"ט זה מרכז חינוכי טכנולוגי מטעם משרד החינוך, משרד החינוך הוא זה שמפעיל, ומשרד הרווחה יודע למקם ברצף המענים מסגרות בקהילה לטובת בני נוער, גם ספציפית נערות מהמגזר החרדי, מסגרות ייעודיות כמו מרכזי עד"י ומיתרים, שאלו מסגרות שלמרבה הפלא לא הוזכרו ולו פעם אחת. אלו מסגרות אינטנסיביות.

מה השמות?

מרכזי עד"י – עוצמה, דאגה, ידידות.

וזה בהתאמות לנערות חרדיות?

בטח, כי הוא כבר עם פלומבה, אני נערה יוצאת דופן. ומה שמספרת זו שלפניך, שהיא עדיין בתווך, אותה נערה מסתכלת על עצמה כנערה נורמטיבית? אני אומרת, אתה לוקח אותי.

- - - עוד לפני שפירטתי על המסגרת וחבל.

חברים, אני לא צריך הערות ביניים, תנו לשמוליק לסיים להסביר לנו מה כן ניתן, אם אנחנו נראה פערים, אנחנו נטפל בהם. בבקשה.

אני מדבר על מרכזי עד"י ומיתרים שזו מסגרת מקבילה, אלו מסגרות גם ייעודיות, ואני בזום אין לאוכלוסיית הנערות החרדיות. יש לנו מרכזי עד"י לנערות מהמגזר החרדי וגם מיתרים לטובתן. מדובר במסגרות אינטנסיביות בקהילה. הנערה מגיעה - - -

כמה מרכזים כאלה קיימים? יעודיים לנערות חרדיות.

אני יכול לומר שיש בבני ברק, במודיעין עילית, באלעד.

כמה בנות מגיעות?

בכל מרכז כזה יש סדר גודל של כ-24 נערות.

שמוליק, אם תוכל להעביר לוועדה אחר כך נתונים מדויקים, כמה מרכזים מותאמים לנערות חרדיות שנמצאות במצב הזה.

זה ממש לא מופיע כנערות חרדיות, כתוב מרכזי עד"י בכללי.

בסדר, לכן אני שואל כמה.

בחיפוש פשוט בגוגל לא כתוב נערות חרדיות.

לא, אין בעיה, אבל אני צריך לדעת אם קיימים בתוך מחוזות שיש שם ריכוז חרדי גבוה.

חד משמעית.

מרכזים שבסוף עשו שמה את ההתאמות כדי שזה יתאים לאותן נערות חרדיות. אני רוצה לדעת כמה מרכזים כאלה קיימים וכמה מתוכם - - -

מרכזי עד"י, זו מסגרת שיודעת לתת מענה לנערות במצוקה באשר הן. כמו שכבוד היושב ראש הזכיר או ציין, אנחנו עשינו התאמה, אדפטציה לאוכלוסייה החרדית ובהחלט יש מרכזי עד"י ייעודיים לנערות מהמגזר החרדי. במקביל, יש גם את מיתרים שהזכרתי. מדובר במסגרות אינטנסיביות שנותנות מענה החל משעות הבוקר ועד שעות הערב במרחבים שונים.

רגע, עד"י זה פנימייתי?

לא.

גם עד"י וגם מיתרים לא?

אני מדבר על מענים בקהילה, ללא הלנה. המשרד יודע גם לתת מענים הלנתיים, אני לצורך העניין מתמקד במענים בקהילה. המרכזים הללו, המענים הללו, גם מרכזי עד"י וגם מיתרים הייעודיים יודעים לתת מענה במרחבים שונים לנערות, בין אם במרחב לימודי, מרחב טיפולי, מרחב תעסוקתי, ומרחב חברתי, הפגתי ואחרים. הצוות הוא צוות טיפולי.

עד שמשפחה חרדית תסכים לדבר כזה הילד צריך להיות בסמים ובמצב נורא קשה, הם לא יגיעו לרווחה בכלל.

אני לא מסכים.

אתם איפה? ברחובות? באר שבע? כמה חרדים יש במקומות האלה? באמת.

רגע, יש לי רק שאלה. עד"י מיתרים זה חינוך מיוחד? זה רק חינוך?

לא בהכרח, לא.

מיתרים זה חינוך מיוחד וזה מוגדר כך.

סליחה, אני מייצג את משרד הרווחה ואת אומרת לי מה - - - ?

חברים, אתם מדברים בשפה שונה, סליחה. מיתרים זה בתי ספר לחינוך מיוחד במגזר החרדי, מיתרים של הרווחה זה מסגרות טיפוליות אחרות.

זה לא חינוכי, זו לא מסגרת חינוכית.

אני אציין את הנתון העובדתי. אותם בתי ספר שמצריכים או מחייבים אבחון והשמה דרך החינוך המיוחד, אלו לא המענים עליהם אנחנו מדברים. למרכזי עד"י עליהם אני מדבר ולמיתרים מגיעות נערות במצבי סיכון, סכנה וניתוק, כשכל מענה אחר בקהילה לא צלח.

שאלה חברת הכנסת מה המאפיינים, אולי אני אוכל להרחיב. פגיעות מיניות, לצער כולם, אנחנו פוגשים אצל חלק לא מבוטל מהנערות שמגיעות, נערות מבתי תשובה, אבל גם נערות שנמצאות בסוג של שאלה, האם הבית החרדי הוא הבית המתאים לי. אנחנו רואים מצבי הקצנה ומרדנות גם סביב הסוגיה הדתית וגם מעבר, שאלות סביב גיבוש זהות כללית וזהות מינית בפרט. נערות עם הפרעות רגשיות, חלקן עם הפרעות אישיות, קושי בוויסות רגשי, חושי, ומתוך זה אנחנו רואים גם ניסיונות לפגיעה עצמית.

שלא בדומה למענים אחרים, אני יכול לומר שהצוות בכללותו הוא צוות מקצועי, מרמת המנהלת, דרך נשות הטיפול, וכלה במדריכות שמקבלות הדרכה ופיקוח צמודים מטעם המשרד.

מה ההיקף של המענים האלה? כמה נערות מטופלות בהם?

הוא אמר, 24.

כל מסגרת שכזו היא מסגרת שיכולה לתת מענה לכ-24 נערות.

וכמה כאלה יש?

אני לא הגעתי עם הנתון הספציפי, אני אדאג להעביר לוועדה את הסך המדויק. אני יכול לומר, כמו שאמרתי שיש מרכזים כאלו בבני ברק, באלעד, במודיעין עילית, ספציפית לאוכלוסייה החרדית.

אלו מרכזים שאתה אחראי עליהם.

גם בירושלים, אנחנו מפעילים איתכם ביחד.

וגם בירושלים, מרכז עד"י. שאלתם כמותית כמה מרכזים ספציפיים לאוכלוסייה החרדית, אני אדאג להעביר את הנתון.

זה נושא הדיון, כן?

תחת אחריותך יש עוד מרכזים? זאת אומרת, אתה אחראי לא רק על האוכלוסייה החרדית, אלא על כל התחום הזה של נוער במצוקה?

כן, בהחלט.

שמוליק, אני רק אגיד, אני בדרך כלל לא עושה דיונים בשביל הפולקלור. כשיש כותרת של דיון שמתמקדת בנשירה של בנות חרדיות, אני מצפה מהמשרדים לבוא עם נתונים שרלוונטיים לאותה כותרת. היה ראוי שתגיעו כבר עם הנתונים.

לצערי, כבוד היושב ראש, ברמת הנושא שהגיע אלינו, הוא לא היה מדויק אחד לאחד לנושא הדיון. אני מצר על זה, אני מתחייב להביא בפני הוועדה את הנתונים.

אני רוצה, ברשותך, אדוני, להבין.

שמוליק.

שמוליק אני יודעת, זה פשוט קצת לא נוח לי לפנות על בסיס שם אישי כשבאמת אין יחסים, אבל בסדר גמור. אתה ממונה על נוח"ם במסגרת נוער במצוקה בכלל? זה חלק מתחום אחריותך או שזה הדבר היחידי שהוא תחת אחריותך?

תחת אחריותי תחום הנוער החרדי המנותק ותוכניות איתור לנוער בשירות לטיפול בבני נוער וצעירים אצלנו באגף בכיר קהילה במנהל של"ם, משרד הרווחה.

זאת אומרת, אתה מפריד כרגע, אתה אומר, עד"י ומיתרים זה לטיפול בנערות חרדיות נושרות, מנותקות, במצוקה וכולי, ויש לך גם לנערים חרדים?

יש שלושה נוח"ם בביתר, בנות, בנים.

סליחה, גברתי, תודה.

נוח"ם נותנת מענים רחבים לבני נוער בתחום האיתור והטיפול.

בני נוער חרדים.

בני נוער חרדים.

גם בנים, גם בנות.

גם בנים, גם בנות, בתחום איתור וטיפול. וגם, מתוף סך המענים שהשירות נותן לכלל בני הנוער באשר הם, ניתן לעשות התאמות לכלל התוכניות שהשירות מפעיל גם באופן ייעודי ומותאם לבני נוער מהמגזר החרדי.

הבנתי.

כך קורה שמרכז עד"י ומיתרים נותן בין השאר גם מענה לאוכלוסייה לאוכלוסייה החרדית.

אבל לא באופן בלעדי. זאת אומרת, האם עד"י ומיתרים הן מסגרות שמיועדות אך ורק?

לא.

חברים, הוא הסביר את זה, אנחנו חוזרים.

לא, אנחנו לא.

אז תקשיבו, הוא אמר בצורה מפורשת לפני כשש דקות, עד"י ומיתרים נותנים מענה לכלל האוכלוסייה של נערים ונערות נושרים ממדינת ישראל.

יש להם אגף ספציפי.

במקומות ספציפיים שיש שם ריכוז חרדי, הם עושים את ההתאמות.

אני לא מצליחה להבין פשוט איך אדוני לא יודע כמה כאלה יש תחתיו, זה כל מה ששאלתי.

אבל הן כבר לא בפרופיל חרדי, הנערות האלה כבר לא חרדיות.

לא משנה, עדיין זה תרבותי.

לא קשור לדיון, זה קשור לחיים האמיתיים.

את נדהמת מאותה תדהמה שהייתה לי. שמוליק, אני רק אגיד, תראה, אתם עושים עבודה נהדרת, אבל זה מתאים לאוכלוסיות קצה ואוכלוסייה מאוד מצומצמת של נערות שנושרות או שהן בתהליך של נשירה.

אין רצף.

לצערי, אני לא שומע, לפחות ממשרד הרווחה, אני מקווה שנשמע ממשרד החינוך תכף, מענים קיימים בנושא של לפחות תחילת תהליך, עוד לפני שהן נושרות, במניעה. או שמניעה שממשיכה אחר כך לאיזה סוג של ליווי וטיפול כמו שאמרנו במרכז נעורים לצורך העניין וכמו אצלך. בסוף, התחושה שלי היא שמשרדי ממשלה יודעים לתת את המענה בצורה כזו או אחרת לאוכלוסיות קצה שכבר מזוהות, שכבר המשפחה מבינה, אין כבר מה לטאטא מתחת לשטיח ולכן זה מה יש.

אנחנו יכולים לגרום למדינה לחסוך פה המון כספים ולתת מענה הרבה יותר אפקטיבי אם אנחנו נגיע לנערות האלה ולמשפחות שלהם לפני, עוד כשהן בסוג של נשירה סמויה ולבנות מסגרות או לתמוך במסגרות שבסוף יודעות לעשות את זה גם בשלב של המניעה, ולפעמים, נכון, העלות היא גדולה מאוד. ושמענו מהעמותות שבסוף כדי לתת את המענה הרחב הזה ולגרום לכך שגם מנהלי בתי ספר וגם המשפחות וגם הנערה עצמה בסוף תזדהה עם המקום הזה ותרגיש חופשי להגיע אליו, העלות היא גבוהה כי אנחנו צריכים לתת מענה הרבה יותר רחב ולהביא לשם בנות שהן מהמיינסטרים והן בתלם ואין עליהן שום חשש.

ופה החשש הגדול, מחלק ממנהלות המוסדות, וגם מההורים, שתלמיד שנמצא בתלם צריך לשתף פעולה ולהיות באיזושהי פעילות חברתית משותפת עם נערות שבסוף לא בדיוק בתלם או שהן בדרך לנפילה כזו או אחרת ולאתגר את המערכת, ואת הדבר הזה אני לא שומע מתוך משרד - - -

כבוד היושב ראש, לפני שאתה עובר, אני פשוט חייבת ללכת, אני רוצה רגע לגעת בנקודה הזו לפני שאתה עובר למשרד החינוך. אני חייבת לומר שאגב גם בציונות הדתית יש את אותה בעיה ואני אתן לך דוגמה. יש את בית הספר שנקרא נווה צאלים, שזה פוסט אשפוזי. עדיין, שוב, לא קצה של הקצה, גם בנות חרדיות, גם צעירות חרדיות וגם לא חרדיות וציונות דתית שיש בהן את האמונה ואת התרבות המסוימת הזו.

הם יוצאים מאשפוז, הם מחפשים מקום בו הם יוכלו להיות, שיתאים להם תרבותית, דתית וערכית, ואין דבר כזה. אני חושבת שכבר שנים לא הוצאתם המכרז לגבי פנימיות פוסט-אשפוזיות שנוגעות לאוכלוסייה הזאת, פשוט חסר. אני שומעת מיזמים שרוצים לעשות, שרוצים לפתח, וקיר, פשוט קיר, אין להם מי לדבר.

חברת הכנסת, יש לי נתונים לגבי מספר המסגרות. אני יכול לומר כך: מיתרים, יש שלוש תוכניות, מרכזי עד"י יש ארבע. כלומר, יש ארבע מסגרות של מרכזי עד"י ומיתרים עוד שלוש תוכניות. וכמובן, ככל שרשות חרדית מעוניינת לפתוח מענה ייעודי, כמובן היא ערוכה ויכולה.

כלומר, אנחנו מדברות על 24 כפול 4 ועוד - - -

אנחנו מדברים על 168 תלמידים. לא יודע אם הקשבתם בתחילת הדיון, אבל אנחנו מדברים על כ-2,500.

אני רק מזכיר שמשרד הרווחה נמצא, כמו שאמרתי בתחילת דבריי, ברצף מענים לצד משרד החינוך ומענים נוספים.

שמוליק, אתה דיברת על מענים שניתנים בקהילה ובאמת הם מעני קצה כמו שאמר היושב ראש. השאלה אם יש עוד מענים ייעודיים לנערות חרדיות או מענים כמו מרכזים כמו נעורים שמאתרים את הבנות עוד בשלב לפני, אני אומרת לפני אזור הדמדומים, לפני שהן חוצות את הקו הזה שאז באמת זה כבר פחות אפקטיבי.

בהחלט אני יכול לציין, כמו שאמרתי, יש יחידות איתור וטיפול, יש לנו שני מודלים, אחד מצומצם לכ-35 בני נוער ועוד המודל המורחב הוא לכ-50 בני נוער. הרעיון הוא גם - - -

איך קוראים למודל הזה?

יחידת איתור וטיפול נוח"ם מצומצם ומורחב, כך המודל הזה נקרא. שני מודלים כשהרעיון הוא לאתר את בני הנוער וגם לתת להם התערבויות טיפוליות. זה נמצא בתוך מחלקת הרווחה.

ואיפה הם נמצאים? איפה הם מאתרים?

היכן שהם נמצאים.

ואיפה הם נמצאים?

אפשר לומר מילה על נוח"ם? זה פועל אצלנו ברשות.

תכף.

כמה בני ובנות נוער, או אפילו בנות נוער לצורך העניין, נמצאות בתוך כל הרצף הזה של יחידת האיתור?

אני יכול לומר שהמשרד מטפל בסך הכל בכ-2,200 בני נוער.

בני כולל בנות?

בני כולל בנות.

אתה יודע לעשות איזושהי חלוקה כמה בנים, כמה בנות?

לא כרגע.

2,200 זה שנתי? זה חודשי?

לא, בשנה, בזמן נתון, כ-2,200.

אתה יודע לעשות חלוקה מגדרית, כמה בנים, כמה בנות?

אני יכול לעשות, תכף אני אבדוק אם אני יכול לתת את הנתון הזה כבר.

מעולה, הבה תן לנו אותו.

משרד החינוך, בבקשה, שי.

שי קלדרון, מנהל המחוז החרדי במשרד החינוך. אדוני היושב ראש, מכובדיי, צוהריים טובים. אני קודם כול רוצה לברך על הדיון בסוגיה כל כך חשובה, אקוטית, כואבת, ורגישה גם בעינינו. הזדמנות להביע גם הוקרה לשותפים רבים שעובדים איתנו ביום-יום. העמותות, חלקן נמצאות פה, עמותות, רשויות, בעלויות רבות ושונות, כי זאת עבודה של קבוצתיות ולא עבודה של גורם אחד, גם לא משרד חשוב כמו משרד החינוך.

אני רוצה לומר בראשית דבריי שהמבט לדעתי צריך להיות קצת מוקדם הרבה יותר. אנחנו כמשרד רואים אחריות לא להגיע לקצה הזה, או להגיע במספרים אחרים, וכבר מגיל צעיר אנחנו חדורי מטרה וממוקדים איך למנוע את סכנת הנשירה ואיך למנוע מבנות להגיע קרובות למצב הזה של נשירה, מתחיל בדרך כלל בנשירה פנימית שממשיכה בנשירה חיצונית לסוגיה, כמו שנאמר פה. זה מתחיל בעבודה.

דרך אגב, זו מטרת הדיון. אני רוצה לדייק, זו מטרת הדיון.

גם בגילאי גני ילדים וגם בשכבות הגיל של היסודי, א' עד ח' בציבור החרדי, אנחנו משקיעים הליכים רבים מאוד לפתח דברים שימנעו את הנשירה. אם מדובר על יועצות חינוכיות, אני יודע שחברת הכנסת סון הר מלך קיימה על זה דיון, יש כמות הכפלה מטורפת של כמות היועצות והיועצים החינוכיים בשדה החינוך החרדי בדיוק במטרה לפתח מודעות. יש לנו תהליכי פיתוח מקצועי שנעשים באלפים למחנכים ומחנכות בציבור החרדי כדי לפתח להם מודעות, כדי לתת להם את הכלים, כדי לאתר את הנושאים האלה בזמן מוקדם.

אנחנו יודעים שהרבה מאוד מחקרים מוכיחים שחלק גדול מאוד, נדמה לי פי שישה מאחוזם באוכלוסייה של נערים ונערות נושרים זה בגלל לקויות למידה שלא הגיעו לפתרונן. ולכן המשרד והמחוז בראשו משקיעים רבות בנושא של הכלה, בנושא של הקמת מסגרות של חינוך מיוחד.

אני אשאל. אתה מדבר כרגע, כל המענים האלה שדיברת עליהם, הם מתייחסים רק לבתי ספר, לאותם מוסדות שעושים בגרויות.

תחת משרד החינוך.

לא, אני מדבר על שכבת הגיל היסודי, לפני הבגרויות, אני מדבר על שכבת הגיל הבסיסית.

אבל גם על המוכש"ר או שרק על - - -

כל המוכש"ר, אני מייצג כאן מחוז חרדי שיש בו 550,000 תלמידים מגילאי שלוש עד 18, כל המעמדות המשפטיים.

אבל למה אתה קורא לילד שהוא על סף או חשש לקראת נשירה, חינוך מיוחד? כלומר, הם לא בהכרח צריכים חינוך מיוחד.

אמרת חינוך מיוחד, לא הבנתי איפה זה נכנס.

הבאתי תפריט שלם. למשל שילוב, למשל הכלה, למשל מענים כאלה ואחרים, ובקצה יש את החינוך המיוחד. גם החינוך המיוחד, למי שמכיר את הציבור החרדי, רבים מאוד מהבנים והבנות לא הגיעו לחינוך המיוחד, אלא נשארו בחינוך הרגיל ולא קיבלו מענה וכך הפכו לנערים בסיכון גבוה לנשירה. אבל אני בהחלט לא מתכוון שכל מי שיש לו - - -

אבל על המענים התיכוניים שדיברת עליהם - - -

אני עוד רגע אגיע, ברשותכם.

אני רק רוצה לחדד, שי. החינוך המיוחד, לצערי, הפך להיות ברירת מחדל. ברירת המחדל הייתה צריכה להיות שאותם ילדים שהם על הקצה ועל קצה הרצף יהיו משולבים בצורה נאותה, בצורה טובה, והיו מקבלים את הסל האישי שלהם והיו מקבלים את המענה כמו שצריך. זה שהיום הסל האישי, ואגב, זה לא רק במחוז, אני חושב שבכלל המערכת, לצערנו, הסל האישי ונושא השילוב לא מוטמע מספיק טוב.

זה מאבק על משאבים כמו שאתה יודע, אדוני היושב ראש. מאבק ארוך שנים על משאבים לשילוב במקום - - -

כן, אבל בסוף - - -

זה גם כוח אדם, זה חלק - - -

זה מה שאני אומרת. אם היו משאבים, היה אינטרס להכשיר יותר, היה אינטרס לעבוד בזה.

נכון. הנה, תתפלאי, אני מסכימה איתך.

לא מתפלאת בכלל.

בסוף, פתיחת כיתת חינוך מיוחד וזה שאנחנו רואים עלייה של כ-4,000 כיתות נוספות בחינוך המיוחד בשנים האחרונות זה כי אין מענה בשילוב ואז ההורים לוקחים את ההחלטה בוועדת השמה לשלוח לחינוך מיוחד, מה לעשות?

סליחה, כל ההשקעות שאמרת עכשיו על יועצים וכולי, זה כבר משהו שקיים שנים או שזה משהו שיקרה?

זה משהו שהוא בעשייה בלתי פוסקת ובגדילה ובצמיחה מאוד מאוד משמעותית בכל השנים האחרונות.

ממתי?

אנחנו מדברים על 13 שנה של קיומו של המחוז. לאורך כל השנים, בגרף שהולך ועולה בעקביות ובהתמדה. גם תהליכי פיתוח מקצועי כדי לתת כלים לשדה החינוכי, גם יועצים חינוכיים. ואני רוצה לתת עוד נקודה אחת שהזכירו אותה לפניי.

אני רק רוצה, אם תוכל לדייק את הדברים. כל מה שאמרת, המענים, ייעוצים חינוכיים, ההכפלה, כל מה שדיברת פה, זה גם לבנות בסמינרים?

בהחלט כן, בהחלט. זה מתחיל ביסודי וממשיך גם בסמינרים ובתיכונים השונים.

צומת מאוד מאוד מסוכן שבין המעבר מהיסודי לגיל העל-יסודי הוא צומת מועד לפורענות, לנשירה. אני רוצה לומר כך, א', יש תהליכים רבים מאוד של פרויקטים ומיזמים לכיתות ז'-ח' כדי להכין אותן אל המעבר לשכבת התיכון והסמינר. יש נושא של אי קבלת בנות שהוא גם פקטור ובנות שנמצאות בבית ומכאן הדרך קצרה מאוד להגיע לרחוב, והמחוז עושה עבודה מאוד מאוד משמעותית למנוע מצב של בנות שנמצאות בבית.

זה גם בקמפיינים רחבים מאוד שעשינו הנגשה לציבור, להורים, לדעת למי לפנות, מתי לפנות, להיכן ובאיזו דרך. גם בקשר בילטרלי מאוד מאוד משמעותי עם הרשויות המקומיות כדי שהן יעמדו על חובתן לשבץ בנות, לדאוג להן במועד הנכון למסגרת המותאמת להן. ויעידו על כך מאות פניות של ועדת ערר שהמחוז עובד עליהן במרץ ופותר הרבה מאוד בעיות בכדי שלא יהיו בנות שנמצאות שבועות וחודשים בבית.

כשאני מגיע לגיל התיכון עצמו, לגילאי הסמינר, אני חייב לומר שקודם כול בסמינרים עצמם יש לנו הרבה מאוד מענים של כיתות מסוגים שונים של שח"ר. נמצא איתי המפקח ארצי של המחוז, אהרון בלוקה, הוא יתן את המספרים, אנחנו באנו עם מספרים מוחלטים.

אני חייב רק להגיד באופן כללי, יש עשרות מיליונים מושקעים דרך הרווחה, דרך חיים מויאל והמחוז, במאות רבות של בתי ספר מסוגים שונים בשח"ר כדי למצוא את המענים הנכונים לפני שהם מגיעים למקומות הנשירה. כיתות שח"ר, כיתות מסוגים שונים.

עוד פעם אני אשאל, בסמינרים יש את השירות הפסיכולוגי הזה?

אלה שלא עושות בגרות.

אני אגיד. קודם כול, כיתות שח"ר לסוגיהן, הן נמצאות במקומות בגרותיים.

אוקיי, זאת אומרת שיש פלח גדול שלא מקבל את המענים האלה, זה מה שאתה אומר.

מקומות שאינם בגרותיים יקבלו מענים אחרים, לא בכיתות שח"ר, תכף נדבר על זה.

אילו מענים? אנחנו מדברים עליהן כי כרגע פוטנציאל הנשירה ופוטנציאל - - -

זה העניין, הן לא מקבלות את המענים ושם הן נופלות.

חברים, בלי התפרצויות. אהרון בלוקה נמצא פה והוא יתן לנו את המענים המקבילים, בינתיים מנהל המחוז נותן לנו סקירה כללית. בבקשה, שי.

אני רוצה להשלים את הסקירה. בתיכונים יש הרבה מאוד מענים ותכף יביאו מספרים ונתונים. באופן כללי, כיתות שח"ר ניתנות למוסדות בגרותיים בלבד. אגב, צריך להכיר את הנתונים שמעל 60% מהתיכונים והסמינרים החרדיים, ברוך השם היום הם בגרותיים ולא רק מבחני חוץ, כך שזה אחוז מאוד מאוד גבוה והוא לא אחוז קטן.

אמרתי שיש פלח גדול.

בהחלט נכון.

זו אותה בגרות כמו ילדי החינוך הממלכתי?

עם ההתאמות והאפיונים החרדיים, אבל בהחלט כן. אני אתן למר בלוקה לתת את המספרים המדוייקים, מה יש בשח"ר ומה יש בהרבה מאוד שיתופי פעולה עם רשויות מקומיות, מועדוניות רווחה, וזה פתוח לכולם, מועדוניות רווחה, מרכז נוער יישובי שסיפרו פה עליו בביתר ועוד ועוד מענים. בבקשה, אהרון.

תודה. כבוד היושב ראש, תודה על ההזדמנות. ראשית, ברשותכם, אני אפתח קודם כול בנתונים שיהיו הבסיס לדיון שלנו. אני אקדים ואומר שהמענים שהוזכרו עוטפים את כל הרצף, גם הגילאי וגם הרצף הסיכוני. גילאי זה אומר מגילאי שישה חודשים, ילדי מעונות, תוכניות אור בגנים, יסודי, חטיבות ביניים עד י"ב. דהיינו כל תחומי חובתה של מערכת החינוך עד גיל 18.

רצף סיכוני, ואני רוצה למקד טיפה את הדיון, חשוב לומר גם את הנתון הזה, דובר על מניעת נשירה. גם במספרים, דהיינו מסגרות ותלמידים, וגם בהיקף התקציב, הרבה למעלה מ-90% מושקעים במניעת נשירה. חוזר על המספר, למעלה מ-90%.

כמה מתוכם לנערות חרדיות?

עוד רגע, אני אגיע לזה ברשותך.

כדי לסבר את האוזן, מרכזי היל"ה, 883 נערים מתוך כלל המענים. זה נושרים, כן? כל השאר זה מניעת נשירה, עוד רגע נגיע לפילוחים היותר - - -

נערים זה כולל נערות או שזה נערים?

נערות ונערים, בערך מחצית ומחצית, פחות או יותר. 37 מרכזים ליתר דיוק.

היל"ה זה לא רק חרדי.

אני לא יכולה שאומרים שיש דיון על נערות ואתם - - -

מרב, בסדר, אנחנו עכשיו מתעסקים במהות.

זו המהות.

כשזה יהיה רק נערים, תגיד רק נערים, ואם זה נערים ונערות, תגיד.

אני משיב לדיון, בסדר גמור.

אבל יש הבדל בין ההשקעה בנין להשקעה בבנות.

אי אפשר להגיד נערים ולא לדעת כמה נערות מתוך זה ולא להבין את הדבר הזה, על זה הדיון.

אהרון, אם אתה יכול, מרגע זה כשאתה מדבר על נערים, להתמקד כמה תקציבים לנערים וכמה לנערות.

אוקיי.

כשאנחנו יודעים שזה חצי חצי מבחינת כמות, זה מה שאמרת.

רגע, אני מפלח את זה בצורה יותר מדויקת. 37 מרכזים בכלל הארץ רק נערים ונערות חרדים, מתוכם 19 מרכזים רק לבנות, קצת יותר מ-50%.

19, בנות חרדיות?

חרדיות לגמרי, כן.

מבתים חרדיים.

על הספקטרום, בדיוק, בתים חרדים על הספקטרום, וחובתנו לתת מענה לכל המגוון.

אהרון, אנחנו מדברים על נערות קצה?

כן. לכן אמרתי שזה למעלה מ-90%, לא הגענו לשם, אנחנו מדברים על מניעת נשירה. אני אענה על גיל התיכון כי הוא הפלח הגדול שלנו, נערים ונערות, ברשותכם, לפי רצף הסיכון. וטוב לי שהרב בניהו נמצא פה, זו הדוגמה למח"ט. אני יכול לרדת לרזולוציות אם צריך, מה נקרא מצבי סיכון, בנות שהגיעו להתמכרויות, הגיעו לזנות, סליחה על הפירוטים, ועולה למעלה.

17 מח"טים בארץ, מתוכם 11 לבנות.

נושא כאוב.

אבל הבן אדם רוצה לתת לי פריסה, נו, באמת.

17 מח"טים בארץ, מתוכם 11 לבנות, שש לבנים. עוד רגע נדבר על המענים המקבילים או כנגד. מעל הדרג שמעל המח"טים הוא כיתות אתגר, כיתות טכנולוגיות, 151 כיתות בארץ, מתוכן 147 לבנות, ארבע לבנים.

כדאי לשמוע את הנתון כדי להבין.

ביקשתם פילוח, אני נותן אותו.

בסדר, לבנים אין איך ללכת לטכנולוגי.

זה לא מנחם, שוב, גם הבנים הם בנינו.

אני אשיב גם על זה ברשותכם, בסדר? 147 כיתות בנות, ארבע כיתות בנים.

כי הם לא עושים בגרות.

אני אתייחס טיפה וטוב לי שהדוגמאות האלו הובאו למרות שלא ידעתי שהן יהיו פה. אני אשיב ברשותך עוד דקה, בסדר? תלמים, בדיוק לפני שבוע אישרנו כיתה אחת לתלמים מתוך שלוש המסגרות שיש להם. אלה הכיתות שנקרא להן מדרגה אחת מעל המח"טים. מדרגה אחת יותר, סליחה שאני אומר יותר, זה כיתות מב"ר, 39 כיתות מב"ר, כולן בנות.

רגע, המח"טים שדיברת עליהם, יש לך מח"טים שמיועדים לנערות חרדיות?

כולם חרדיים, אני מדבר רק על חרדי כרגע, כל הנתונים זה מגזר חרדי. זה תפקידי, זה מקומי.

אני אפתח רגע סוגריים לגבי הבנים. מסיבות שונות, לא כולם, לא כל מסגרות הבנים ודומיהן רוצות להיות בכיתות אתגר. החלופה שהמדינה נותנת להם היא 119 כיתות מיזם טכנולוגי. יש להם את הסיבות שלהם למה לא להצטרף לשם.

רגע, כל מה שאתה מדבר זה לפני צוהריים, לא אחרי צוהריים, נכון?

זו מסגרת לימודית מבוקר.

מבוקר עד הצהריים.

זו מניעת נשירה. כדי שהבנות לא תגענה לקידום נוער או לאחרים, אלו המסגרות.

כשאתה מדבר על 119 הכיתות הטכנולוגיות, זה כפר חיטים, כפר זיתים? זו הכוונה?

גם, כן, אלו הדוגמאות, בדיוק כך.

אלה פנימיות?

חלקן. זה הנתח הגדול. כפי שאמרתי, יש לנו מענים בחטיבות ביניים, 31 כיתות מל"א, מרחב לימודי אחר שבא לתת מענה בכיתות בפריסה ארצית. הכנה לשלבי המעברים, כיתות ז'-ח' בעיקר, לפני המעבר לט'. זה חלק מתוכניות מעברים שהמדינה משקיעה, בערך מחציתן לבנות. חוץ מכל אלו יש תוכניות יישוביות וזה קצת ערוץ אחר.

כמה בנות מקבלות את זה וכמה בנות לא מקבלות את זה?

בערך מחצית מהכיתות. כלומר, אין פה הפרדה, אני אסביר גם למה.

כן, אבל כמה יש? כמה זה חצי מהכיתות? כמה נערות?

כמה מקבלים וכמה בקבוצתי, כן.

אני אסביר קודם כול מה זה חדר מל"א, אני אסביר את הרציונל. הרציונל הוא תלמידים ותלמידות שמוצאים, זו לא המילה נכונה, אבל נקרא לזה, מקבלים תמיכה אחרת מחוץ לכיתה בקבוצות של עד ארבעה תלמידים ומערכת משתנה של 24 שעות בשבוע, זה משתנה. שוב, יש להם מורה, המשרד מתקצב, זה מאצ'ינג מול בית הספר. המשרד נותן מחצית ובית הספר נותן משלו עוד מחצית מהשעות. תוכניות אור בגנים דיברנו.

כמה נערות יש מעברים? כמה מקבלות היום את המענה?

בסך הכול בסביבות 400 בנות להערכתי.

וכמה לא?

אני אגדיר את זה אחרת.

אי אפשר לדעת.

תכניות רשותיות, וכאן אני אגע טיפה בנעורים למרות שאני באתי לדבר על המקרו, אם יהיה צורך, אני ארד לרזולוציות, בסדר?

לא צריך להתייחס לנעורים, על התופעה ועל המענים.

תוכניות רשותיות זה מתוך האגף שלנו, הזכרת את חיים, יש מחלקה שקוראים לה מחלקת הורות ורווחה. התוכניות שם באות לתת מענה, מתוכנית אור בגנים, כמו שאמרתי, עד למעלה. זה תקציב שעובר לרשות, מוקמת ועדה רשותית, אני מדגיש, רשותית. אנחנו שותפים בצוות ההיגוי, פיקוח, בקרה, מאשרים דו"חות ביצוע וכולי וכולי, יש תנאי סף, תבחינים, כולנו מכירים את זה, זה על בסיס קול קורא, זה לא בתקציב הבסיס.

ובדרך כלל, אני גם חושב שיש בזה הרבה מן ההגיון, שאנחנו כמשרד באים לתת מענה לאוכלוסייה הרלוונטית. אם ניקח את נעורים כדוגמה.

רגע, לפני שאתה נוגע בנעורים, הקול הקורא, מה טיבו? כמה המשרד מתקצב מתוך הקול הקורא וכמה העירייה? אני אגיד לך למה אני שואל. כי בדרך כלל העיריות החרדיות שאנחנו מדברים עליהן, שאנחנו באים לתת את המענה לאותן בנות נושרות - - -

עוצמות עיניים.

לא, עזבי, בואי לא ניקח את זה לקצה, יכול להיות שזה קורה גם, אמרתי שבדיון הזה אני לא מטאטא לשום דבר. יכול להיות שזה קורה גם, אבל בסוף אנחנו מדברים על רשויות חלשות. ואם הרשות היא חלשה ואין לה את האמצעים, היא אומרת, אני פשוט לא ניגשת לקול הקורא. ולכן, השאלה כמה מתוך הקול הקורא העירייה או הרשות אמורה לשים.

זה משתנה מתוכנית לתוכנית, אין פה אחידות בין תוכנית אור לאחרת. זה נכון שתמיד הרשויות בוחרות, הן לא מחויבות לתת מאצ'ינג. מדובר בתקציבי ענק. בוא נאמר ככה, הרשויות החרדיות, כיוון שהן מאופיינות, סליחה שאני אומר, בחלישות כלכלית, נקרא לזה ככה, והפרמטרים של למ"ס ואוכלוסייה, יוצא שהרשויות החרדיות נמצאות בדרך כלל בתקצוב היותר גבוה של הרשויות. במקרה שלנו זה ביתר, סתם כדוגמה, כנעורים, נתח גדול מהתקציב של הרשות החליטה לתת במקרה הזה לזה, אבל זה יכול להיות גם אחרת.

כלומר, אם שנה הבאה ועדה רשותית תחליט שהיא מחלקת אחרת את העוגה, זה יהיה אחרת. שוב, למשרד יש סיי, אבל המשרד לא מנהל את הרשות. אם הרשות אומרת - - -

אין לי בעיה. אני אומר, יש פה תוכנית, המשרד מוציא קול קור, בקול הקורא, האם הרשות חייבת לתת שם מאצ'ינג או לא?

במקרה הזה לא.

אוקיי. כלומר, כל רשות יכולה לגשת לתוכנית.

כן, אבל היא צריכה להביא דברים אחרים.

מה?

פסיליטי. לפעמים מבנה, לפעמים לגייס את כוח האדם.

שווי כסף.

כן. אלו התוכניות הרשויות, שוב, זה גם מתפרס על פני הגיל וכולי. אני אתייחס רגע רק לבנים.

אני רק אגיד, כי היה חשוב לי לשמוע את זה מהמשרד ושמעתי את זה עכשיו מהמשרד. זאת אומרת שלמשרד יש קול קורא, בסוף הרשות מחליטה אם היא נותנת את המענה לאותן נערות נושרות בנשירה סמויה או בנשירה גלויה.

נכון.

ואני חושב שצריך להפוך את הפירמידה. המשרד צריך להקים תוכניות ולחייב את הרשות להקים את אותן תוכניות, עם כסף, עם מאצ'ינג או בלי מאצ'ינג. זו צריכה להיות הפירמידה, שי, אני אומר לך את האמת, כי זה לא ילך, זה לא ילך אחרת. כי בסוף אנחנו מדברים על רשות חלשה, ולא משנה אם היא חרדית או לא. כרגע אנחנו מדברים על חרדית, אבל יש גם רשויות בפריפריה שיש להן תוכניות בטוח של משרד החינוך, טובות ככל שיהיו, אבל אותן רשויות לא יגשו למכרז, לא יגשו לקול הקורא.

שוב, גם לא בהכרח חלשות, יש כאלה שלא ירצו כי לא מתאים להם, כי זה ילכלך את העיר.

אפשר לכסות נקודה אחת שנאמרה? אני רוצה לציין פה את הסוגיה של מניעת נשירה דווקא בהקשר שאמרה פה אחת הדוברות, לא זוכר מי, לגבי למה אין מסע ישראלי לחרדים וכולי, אני רוצה להתייחס. אני אומר במילה אחת, בתפקידי הקודם, לפני זה, הייתי מפקח קידום נוער גם במחוז החרדי, עמלנו על זה קשות, הוצאנו מסע ישראלי מותאם חרדי שנה אחרי שנה, הגיע להצלחה מסחררת. מותאם, בנינו אותו, סליחה שאני אומר, בעשר אצבעותינו, הבאנו צוות מותאם, תכנים מותאמים, לא רק סנדוויצ'ים בהכשר הבד"צ, כי יש דברים יותר חשובים. אותו דבר תוכנית הכנה לצה"ל, הכנה לשירות.

ומה קרה?

מה קרה? אחלה תהליך.

איך לא שמענו על זה אף פעם?

איך לא שמעתם? אנחנו עוסקים בעבודה ולא ביח"צנות, סליחה.

אבל חשוב שראשי המוסדות ומנהלי בתי הספר ידעו שהתוכנית קיימת, עם כל הכבוד.

כולל גדנ"ע והכנה לצה"ל מותאם חרדי שהנערים החרדים יצאו.

מה עם נערות?

אני עונה. מסע חרדי מותאם לבנות, אמרתי.

אני רוצה מילה אחת, נדמה לי שגם חברת הכנסת סון הר מלך ציינה את זה. המחוז רואה לעצמו חובה, כדי לא להגיע למקומות האלה, מעבר למה שדיברתי, השקעה בלתי רגילה בתחום הבלתי פורמלי. מזה, בשנתיים האחרונות, כל מפקח ומפקחת מתוך 100 המפקחים שיש במחוז, נכנס לו לתוכנית העבודה יעד חובה שהכנסתי, איך הוא הולך לקדם את החינוך הערכי החברתי, איך הוא הולך לקדם יעדים בלתי פורמליים.

המסעות שאהרון דיבר עליהם הם דוגמה, יצאו לנו אחרי 7 באוקטובר כ-5,000 בנים ובנות להתנדבות חקלאית, מהמיינסטרים החרדי, יצאו. עשינו בשנתיים האחרונות מועצת תלמידים ומועצת תלמידות, נרשמו כ-30 תיכונים וסמינרים למועצת תלמידות. במפגשי החשיפה, כמובן עם הבנייה מקצועית, סיפרו הבנות על המנהיגות שטופחה בהן, סיפרו על יוזמות, על מעורבות שלהן בקהילה. אלה הדרכים לחבר כמה שיותר את הנערות לאחריות שלהן, למיצוי היכולות שלהן, לגילוי המעורבות שלהן ולמניעת נשירה. נתתי רק קצה מזלג, אפשר לדבר על זה שעתיים.

- - - יותר שמרניים ולא מקבלים את המענה הזה. ולכן אני אומרת, יש פרדיגמות, דרך אגב, באמת המתווה הוא מדהים, אני חושבת שאפילו רק, יכול להיות שכבר פגשת.

בנעורים. עבודת קודש.

אבל באמת, מה שעושים שם, ואלה בדיוק הציבורים, וזה לא ציבור קטן שהוא יותר שמרני והוא מקבל מענים ורצף טיפולי ואיתור, ובאמת הם עושים.

בפינצטה, עושים את זה בעדינות.

תודה רבה. לסכם, אהרון, במילה.

לא הספקתי לומר, נתוני נשירה. הוזכר כאן, אני ברשותכם רוצה לתקן, כל שנה בסוף ינואר מתפרסמים נתוני נשירה של השנה הקודמת לה. הבאתי את 2023, אני מניח שזה לא דבר מסובך.

תודה רבה, אדוני. באמת אי אפשר להפריז בחשיבות הדיון הזה ואי אפשר להפריז בחשיבות המאמץ שצריך להתקיים כדי להתמודד עם התופעה של נערות במצוקה ובסיכון ונערים במצוקה ובסיכון, שזה חשוב במקביל. וזאת טיפה בים, כל מה שנאמר כאן, כל מה שנעשה, גם על ידי המגזר הפרטי וגם על ידי המדינה, זה טיפה בים. הדברים שנשמעו כאן, אני יכולה להגיד לכם מ-30 שנה של עבודה בתחום הזה, הם זהים למה שנשמע במגזר הכללי.

נכון, מסכימה.

אותן בעיות, אותם חוליים. החל ממיעוט התקציבים והמשאבים, וכלה בקושי להתמודד ולהישיר מבט לבעיות ולהכיר בהן ולשים אותן על השולחן ולהתמודד איתן.

ובראש ובראשונה אנחנו מדברות על פגיעה מינית בילדות. חברות וחברים, פגיעה מינית בילדות זאת מחלה חברתית שהיא לא ייחודית לישראל, אבל היא מחלה חברתית עמוקה וקשה שמובילה אחר כך בנות, בנות נשארות קורבנות לצערי, בנים הופכים להיות הרבה פעמים פוגעים, למרבה הזוועה, והם לא מטופלים. זה בא לידי ביטוי באלף מופעים של מצוקה ושל סבל ושל בעיות שהופכות להיות חברתיות.

אנחנו אפילו לא מתקרבות ומתקרבים למשהו שיתחיל להתמודד עם מניעה של התופעה הקשה והחמורה הזאת. תוסיפו לזה את מה שאמרה שירה וינר, שבחברות מסוימות יש קושי לקבל סטייה מתקן מאוד מאוד מחמיר של החברה לגבי מה שהחברה דורשת מילדות, ילדים, נערות, נערים, ואז את באמת לא מאפשרת שום מרחב של הגדרה עצמית, של חיפוש פתרונות, של מציאת איזו דרך שהיא לא מה שהחברה כופה כדרך המלך, ואת מקבלת החמרה של התופעות האלה, החמרה של הפגיעה, הפגיעה האישית הופכת להיות גם פגיעה חברתית וכולי וכולי.

כן, לכן, מרב, זו תופעה יותר חמורה.

אין לי חילוק איתכן, את יודעת.

כן, זה מה שהיא אמרה. ההתחלה היא אותה התחלה, מאחר ומדובר בחברה יותר סגורה, זה רק מחמיר.

באמת אני אומרת לכם, למרבה המגוון הנוראי של ההתפתחויות השליליות והסבל הנורא שהחברות השונות מציעות למי שמתחילות או מתחילים את הילדות עם פגיעה כל כך אנושה הוא באמת מגוון. תמיד בדיונים האלה אני מואשמת בזה שאני מדברת פוליטי, למה? כי אני אומרת, אני בכנסת 13 שנה מתוך 30 וכמה שנות מאבק בתחומים האלה. ברוב המכריע של השנים האלה היו בשלטון ממשלות שתפיסת עולמן הכלכלית, אני עכשיו לא מדברת על שום דבר מעבר לזה, היא כזו שמצמצמת את התערבות המדינה.

ולכן, כל השיטות האלה, כמו שאמרת, הרשות היא שתגיש את הקול הקורא, ואנחנו נעשה חצי חצי בתקציבים, ואנחנו בכלל נעשה הפרטה, אלוהים יודעת, משרד הרווחה, יכול שמוליק להעיד שעבר במשך השנים הפרטות איומות ונוראות, מה שאפשר לצמצם עוד יותר את התקציבים ואפשר עוד יותר לצמצם את ההשגחה המקצועית ואת הפיתוח של תחומי הידע האלה.

אם מדינת ישראל לא תבין שיש לה אינטרס מכל סוג, לא רק חברתי, לא רק אנושי, אלא גם כלכלי וגם בטחוני ראשון במעלה לטפל במשפחות משלב מאוד מאוד מוקדם ולתת להן תמיכה ולמנוע את הפגיעות האלה, ולכן לייצר חברה בריאה יותר ומאפשרת יותר, אנחנו נמשיך לנהל את הדיונים האלה שלצערי, אני בהם, ויש פה כאלה שיכולות להעיד על זה, שוב, ושוב, ושוב, ושוב.

טוב מאוד שאנחנו מנהלות ומנהלים עכשיו סוף-סוף את הדיון הזה באופן ייעודי לחברה החרדית ומגיעה לה לא פחות תמיכה מכל חלק אחר בחברה הישראלית. אבל בשביל זה באמת צריך לא להתנצל כשאומרים זנות, אלא לאכוף את החוק לאיסור צרכנות זנות, ולא כמו שקורה בממשלה הזאת, שזה הפקר מוחלט, שאין דו"חות לצרכני זנות. יש ממשלה שפשוט לא מקיימת את החוק ומפקירה שוב את הנערות שיגיעו לזנות. הרצף שלהן של ההתמודדות עם כל התופעות האלה הוא משהו שממשלות ישראל, כולל הממשלה הזאת, בוחרת לא לעשות. וזה שאנחנו נשב פה ונצקצק לא יקדם אותנו בחיים.

בדיוק דיברנו על זה שאנחנו לא באנו לצקצק, אנחנו באנו - - -

תודה רבה. היה ראוי שנתחיל את הדיון איתה, אבל חיכינו לאישור הורים פשוט. נחמה לוי, תלמידה, בבקשה.

שלום. חשוב לי להגיד שנעורים זה הבית הראשון שלי, עכשיו זו השנה הרביעית שלי בנעורים. הייתי בכל החלקים, בליווים ובסדנאות, ואני חושבת שבלי נעורים אני לא יודעת מה הייתי היום, חד משמעית.

תודה רבה.

אדוני היושב ראש, אני יכולה רק מילה? משפט אחד.

אני לא יכול, אני ב-40 דקות איחור לדיון אחר ותאמינו לי שלא הייתם רוצים להיות 40 דקות מחוץ לדלת, אבל ישנם אנשים שהוזמנו.

אני רק רוצה שיהיה ברור שבחינוך הממלכתי, בדיוק אותה - - -

אנחנו נעשה דיון גם על החינוך הממלכתי, אל לכם לדאוג.

אני חושבת שצריך להוריד את המילה חרדיות מהדיון הזה.

לא, לכל אחד יש את המענים הספציפיים שלו, אפשר לדבר גם וגם וגם.

חברים, ישנן התאמות שהציבור הזה צריך ולכן התמקדנו סביב האוכלוסייה הזו במיוחד.

זה לא מפריע. בדיוק, זו התאמה תרבותית.

הוועדה שולחת תנחומים למשפחות הנופלים ומקווה ומתפללת להשבתם לשלום במהרה של כלל החטופים והחיילים.

הוועדה רואה בדאגה את תופעת נשירת התלמידים והתלמידות בפרט. הוועדה קובעת כי יש לטפל בתופעה בכל הדרכים האפשריות. הוועדה דורשת ממשרד החינוך והרווחה לתת את המענים, איתור, ליווי וטיפול לנערות בסיכוי עוד לפני שתגענה למצבי סיכון ונשירה.

הוועדה שמעה כי נתוני הנשירה שקיימים בפני הוועדה הם משנת 2021, הוועדה מבקשת ממשרד החינוך, ממרכז המחקר והמידע ומשרד הרווחה להעביר אליה נתונים עדכניים. שמעתי מאהרון שכבר יש לנו אותם, כך שזה מיותר מבחינתכם, אבל בסדר.

הוועדה מברכת את המרכזים הוולונטריים ואת העמותות שמטפלות בנערות הנושרות ונותנות את המענה גם טרם הנשירה. הוועדה דורשת לקבל ממשרד הרווחה כמה מרכזים מותאמים לנערות חרדיות קיימים תחת המשרד בפילוח לפי ערים וכמות נערות שמשתתפות.

הוועדה דורשת ממשרד החינוך לשנות את המדיניות במתן המענים לנערות חרדיות ונערות בכלל כך שהמענים ינתנו על ידי המשרד ולא באמצעות הרשות המקומיות, יש להפוך את הפירמידה.

הוועדה תטפל מול משרד החינוך, משרד הרווחה והשלטון המקומי כדי למצוא דרך לתקצב את תוכניות המניעה, הליווי והטיפול של הנערות הנושרות או טרם נשירתן.

ברשותכם, אני נועל את הדיון.


הישיבה ננעלה בשעה 12:35.