פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



38
הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי
17/12/2024


מושב שלישי



פרוטוקול מס' 119
מישיבת הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי
יום שלישי, ט"ז בכסלו התשפ"ה (17 בדצמבר 2024), שעה 11:36

הכרה והטיפול בהלומות קרב ונכות צה"ל - לציון יום ההוקרה לפצועי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה

חברי הוועדה: פנינה תמנו – היו"ר
שלי טל מירון – מ"מ היו"ר
מירב בן ארי

יוראי להב הרצנו

שרית קדרון - סגנית בכירה לתהליכי הכרה ושיקום, משרד הביטחון

מיכל פיקל-דרי - ראש חוליית נפגעים, משטרת ישראל, המשרד לביטחון לאומי

שלומית נוטע - ר"צ נפגעים, שירות בתי הסוהר, המשרד לביטחון לאומי

מיקה וייס אוסטפלד - מפקחת שירותים סוציאליים, משרד הביטחון

דנה פנחסוב - נכת צה"ל, יו"ר, מחוז ירושלים, ארגון נכי צה"ל

מאיה יעקב - נכת צה"ל, יו"ר, מחוז באר שבע, ארגון נכי צה"ל

מיגל אבינועם - נכת צה"ל, ארגון נכי צה"ל, וסגנית ראש מועצת אבן יהודה

איילת השחר סיידוף - עו"ד, ארגון אימהות בחזית

רותי פרמינגר - עו"ד, נציגת הארגון בכנסת וחברת ועד, ארגון נפגעי פעולות איבה

ד"ר חנה קטן - רופאה בכירה, המועצה הלאומית לבריאות האישה

תמי רביב - אימה של ניב רביב ז"ל שנרצחה בקיבוץ כפר עזה ב-7 באוקטובר, מייסדת ויו"ר מרכז ניב ניראל

עידית ליפובצקי - מנהלת מרכז גאות, ההסתדרות הלאומית

עומר יעבץ - עו"ד, נכה צה"ל

רוחמה אלבג - דודתה של לירי אלבג החטופה בעזה

דלית אזולאי

א.ב., חבר תרגומים

רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות.


הכרה והטיפול בהלומות קרב ונכות צה"ל
לציון יום ההוקרה לפצועי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה

צוהריים טובים לאורחים שלנו, אני רוצה לפתוח קודם כל בהשתתפות בצער משפחת רוזנוולד, אני מקווה שאני אומרת את זה נכון, על נפילתו של רס"ן מושיקו (מקסים) רוזנוולד. לצערנו כל 'הותר לפרסום' הוא עולם ומלואו שקבע לא רק אובדן של משפחות, אובדן של אומה שבוכה על הבנים היקרים שלנו שנופלים, וכל אחד מהם הוא פשוט יותר טוב מהשני. כולם מדהימים עם סיפורי חיים. אתמול הקראתי את המכתב של רס"ן יוגב פזי שנפל בצפון רצועת עזה. הוא כתב שיר מדהים, שיר אהבה. בהתחלה זה נראה לאישה ואז רואים שהשיר הזה הוא נכתב על ארץ ישראל. אני חשבתי לעצמי, חברי הכנסת, כשקראתי, שאיזה אהבה של ילד שגדל בישראל. בדרך כלל אני רגילה לראות את זה מעולים חדשים שעושים עלייה או כאלה שהגיעו לארץ, אבל הוא שהיה בשליחות של הסוכנות היהודית כתב שיר מופלא שבעיניי צריך ללמד אצל כולם. בכל פעם אנחנו מגלים על החיילים שלנו ועל החיילות שנפלו, ערכים מהגבוהים ביותר. דור של גיבורים שהפתיע, בבושה אני אומרת את זה, שהפתיע את כולנו. אמרנו, דור של טיקטוק ודור של רשתות ודור מפונק. בהקשר של הגבורה, של חיילים וחיילות.

במעבר למי שנמצאים בחיים אבל נושאים איתם את הפציעות והקשיים והצלקות הפיזיות והנפשיות, אנחנו מציינים היום בכנסת את היום להוקרה לפצועי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה, ובתוך כך בוועדה שלנו, בוועדה לקידום מעמד האישה אני רוצה להזכיר שלא תמיד נשים שהן נכות צה"ל והלומות קרב, קיבלו את הבמה ואת המקום וההכרה הראויה בתוך החברה הישראלית, מה גם שאני אזכיר שגם בוועדה הזאת היו דיונים על כך שמעל 50,000 ומתחת ל-60,000 מילואימניקיות, עשרות אלפי נשים ששירתו ומשרתות במילואים, ואנחנו גאות בהן וגאות בחיילות של הסדיר, ואנחנו מצדיעות להן, ובתוכן רוצות לומר שאנחנו רואות את הנשים שנפצעו, נשים שסוחבות איתן התמודדות נפשית, רגשית וכמו שאמרתי, גם צלקות פיזיות.

יש איתנו עדות של מי מהנשים? מי נמצאת כאן מהנשים שרוצה לדבר? דנה פנחסוב, יושב-ראש מחוז ירושלים של ארגון נכי צה"ל.

איתי מאיה יעקב, יושב-ראש מחוז באר שבע של ארגון נכי צה"ל, מיגל אבינועם שהיא חברת מועצה במחוז תל אביב, וסגנית ראש מועצת אבן יהודה.

הפעם הנשים לא הגיעו. הזמנו. רצינו לשמוע אותן אבל אנחנו איתן. רק מי שרוצה להיחשף. יכול להיות שהיום באמת זה לא היה היום שרצו להגיע, אבל אני בטוחה שכארגון שמלווה ונמצא שם, אתן תדעו גם לתת את הקולות ואת המצב.

נכון. גם מאיה, גם אני וגם מיגל, שלושתנו פצועות צה"ל כבר הרבה שנים ויש לנו את הזכות להיות מובילות גם בארגון נכי צה"ל. מאיה ואני עשינו היסטוריה כשבפעם הראשונה בתולדות ארגון נכי צה"ל נבחרו נשים לעמוד בראשות מחוז בארגון המאוד גברי הזה.

אני רוצה רגע להתחבר למה שהתחלת להגיד על אלפי החיילות שמשרתות בתפקידים שונים, ולשתף נתון שהתפרסם אתמול לגבי אחוז גיוס לחימה של נשים בגיוס דצמבר. לחי"ר גבולות – 134%, איסוף קרבי – 186%, תותחנים – 183%, הגנ"א – 144%, חילוץ והצלה 157% – ומג"ב – 129%. אנחנו מדברים על אחוזי גיוס של נשים בלבד לתפקידי לוחמה, וזה בהחלט גאווה גדולה ושינוי מאוד גדול. לצד זה אני כן רוצה לשתף שלפני ה-7.10.23, לפני אירועי אוקטובר היו בארגון נכי צה"ל חברות 3,782 פצועות צה"ל, ומאז לצערי הרב נוספו לנו עוד 919 נשים שזה בהחלט מספר מטלטל וגדול מאוד.

רק במלחמה הזאת, כאשר אנחנו מדברים על 3,782 לאורך כל השנים, אבל רק במלחמה הזאת נוספו 919 נשים.

זה באמת מספר גדול. מצד אחד זה מראה את היכולות הנשיות בשדה הקרב, את המעורבות המאוד גדולה שלהן, של כולנו כמובן, ומצד שני את המחיר שהן משלמות בגוף ובנפש, שילמו בעבר ומשלמות ביתר שאת מאז המלחמה.

את יודעת לפלח את ה-919 נשים? זה משרד הביטחון?

שרית תתייחס לזה אחר כך.

את נפצעת פיזית?

כן. נפצעתי אנוש בפיגוע בקו 18 בירושלים ב-1996.

היית חיילת אז?

הייתי שוטרת מג"ב. הייתי בקבע במשמר הגבול, פציעה פיזית קשה מאוד, אנושה, ואחר כך גם התעוררה פוסט טראומה.

אחר כך אנחנו נגיע גם לאתגרים ומה צריך לשפר ומה צריך לתקן, כי בסוף הוועדה הזאת היא לא רק ועדה לציון או הוקרה. חשוב לנו מאוד לצאת גם עם דברים שאנחנו יכולים לעבוד איתם ככלים, להתקדם ולעשות תיקון ולהרחיב את ההכרה בפועל של אנשים.

את רוצה להמשיך?

לא. אם יהיה לי משהו להגיד, אני אבקש אחר כך.

אוקיי. משרד הביטחון.

אני שרית קדרון, סגנית ראש אגף השיקום.

שרית, כתוב לנו סגנית בכירה לתהליכי הכרה ושיקום.

באגף השיקום במשרד הביטחון.

את אצל לוריא.

(הצגת מצגת)

כן. קצת ליום ההוקרה. ערב חרבות ברזל טיפלנו ב-62,000 נכי צה"ל. ה-7 באוקטובר הגיע ונכון להיום אנחנו מטפלים ב-75,000 מטופלים נכי צה"ל ופצועי חרבות ברזל. 19,500 בקשות קיבלנו מה-7 באוקטובר עד היום, שמתוכם 13,500 פצועים ופצועות מחרבות ברזל. 6,000 בשוטף מגיעים בקשות מאירועים קודמים. פי שלוש פצועים נקלטו השנה מבשנה קודמת.

כמה מוכרים מתוך ה-19,500?

הם מטופלים אצלנו. לא כולם מוכרים.

כמה הוכרו בינתיים?

עדיין לא הוכרו כי לא ערכנו ועדות רפואיות, אבל אני אכנס לזה.

מה שאת אומרת, שבשנה ושלושה חודשים לא הוכרו עדיין?

בודדים. אני אסביר אחר כך. בעבר 26% הלינו על מצב נפשי. מה-7 באוקטובר 43% מלינים על מצב נפשי. טרום המלחמה היינו עם 8% צעירים מקרב נכי צה"ל. לאחר ה-7 באוקטובר אנחנו ב-51% של נכים צעירים.

מה זה צעירים?

מתחת לגיל 30. האתגר הגדול שלנו בפתח הלחימה הייתה התנהלות בשני צירים.

רגע, לפני האתגר. אני רוצה בתוך הפילוח שנתת לנו, כמה נשים?

אני, אגב, שמעתי היום 6,000 נשים, אבל את נתת מספר אחר.

היא נותנת מספר של מי שחברה בארגון - - -

אז יש יותר.

לא כולן חברות בארגון.

בואי נדלג לשקף שמדבר על נשים פצועות צה"ל באגף השיקום.

מתוך הפצועים שלנו, 7%, 919 פצועות מחרבות ברזל.

אני רוצה שנלך צעד-צעד כי חשוב לנו להכיר את הנתונים ולא לעשות עליהם 'וי'. אנחנו מסתכלים על השקף מהפצועים, על העוגה ימינה?

לא, השמאלית.

נשים 919 שזה 7%.

7% מכלל הפצועים.

החדשים.

של חרבות ברזל. זה רק חרבות ברזל.

וביחס לנתונים הקודמים?

אני אגיע לזה.

כשאת אומרת פצועים, מוכח שהם נפצעו לא בפן של מתמודדי נפש.

זה הכול, כולם. כרגע זה הכול.

אוקיי, אז זה 919 נשים, 12,370 גברים?

כן. 66% מכלל הפצועים הם מילואימניקים. משטרה – 11%. מתחת לגיל 30 – 51%. נכון להיום מאושפזים עדיין בבתי חולים 215 פצועים. יש 5% פצועים קשה.

7% בינוני, 88% קל. כמה מתוכם נשואים? כי אנחנו מדברים על צעירים וזה ממש מעניין מבחינת ההשפעה של המעגלים.

לא פילחתי את זה אבל אפשר לפלח.

חשוב שיהיה לכם פילוח כמה מתוכם - - -

מהביקורים בבתי החולים אני יכולה לומר לך שמרבית המילואימניקים נשואים, בעלי משפחות גדולות. הרבה כיפות סרוגות, 4–5 ילדים ומעלה.

להבדיל אלפי הבדלות, אנחנו עושים פה הרבה דיונים על נשות הנופלים. זה באמת אותו פרופיל של נשים עם הרבה מאוד ילדים, צעירות, קרייריסטיות, הרבה יתומים.

אפשר לשאול שאלה לגבי הנתונים האלה?

כן.

בהשוואה לנתונים קודמים, מה חריג? במלחמות קודמות 7% הפצועים לא היו נשים?

לא, זה לא דומה לשום מלחמה.

מה הפערים?

ההיקפים הם מטורפים.

אני מדבר על אחוזים, לא על היקפים.

המערכה היא יותר ארוכה, היא יותר עצימה.

אני לא מדבר על הכמויות. אני שואל אם במערכות קודמות שנוהלו, האם נפצעו פחות אחוזים של נשים?

כן, כי היא פחות זמן ופחות עוצמה.

פחות נשים.

האם יותר מילואימניקים נפצעו הפעם מאשר בפעמים קודמות?

בהחלט.

כי היקף המילואים היה יותר גדול?

כי היקף גיוס המילואים היה ענק. עצום.

אני פשוט רוצה להבין מה התובנות מהנתונים. יש יותר נשים בקרבי, לכן יש יותר פצועות?

אחד, יש יותר נשים שמתגייסות למילואים. שניים, בכללי בלי פילוח מגדרי, בגלל שהגיוס הנרחב של המילואים הוא גדול, אבל זה לא רק שאלת הגיוס. המערכה היא יותר עצימה. הכניסה לעומק האויב היא יותר גדולה והזמן שאנחנו נמצאים בתוך המלחמה הוא יותר ארוך, לכן יש לנו יותר פצועים, הרוגים.

לגבי הנשים, אתה צודק שהיינו רוצים לראות באחוזים, אם אמרנו לדעתי 7% נשים, זה לדעתי השאלה שלו, כמה בעבר היה אחוז הנשים? אני משערת שהוא היה אחוז יותר קטן.

דומה.

אני לא חושבת. הוא היה שונה כי במלחמת יום כיפור או בכל מלחמה אחרת הנשים היו פחות.

סוגי הפציעות הן אחרות.

לא סוגי הפציעות. אחוז הנשים הפעם הוא 7%.

בעבר לא היו הרבה לוחמות.

אז כמה היה בערך אחוז הפצועות?

6% מכלל הזכאים, ואנחנו היום על 8%.

אז יש עליה - - -

זה בתקופה מאוד קצרה. אנחנו מדברים על מקום המדינה עד היום.

הלאה.

איילת השחר, אימהות בחזית.

עו"ד איילת השחר סיידוף, אימהות בחזית. אני רק רוצה לענות על מה שאמרתן. היום אחוז הנשים בקרבי - - -

מאיפה את לוקחת?

אני לוקחת מצה"ל את הנתונים האלו.

את לוקחת מהאתר. מה כתוב לך?

לא, אני אומרת לך בעל פה את מה שאני יודעת ואנחנו עובדים איתו. היה לנו 20% ב-7 באוקטובר. 20% מהמערך הלוחם בצה"ל היה נשים. שבוע שעבר צה"ל פרסם שיש לו עלייה דרמטית, כמעט כפול במספר, ואנחנו נכנסים לשנת 2025 עם 40%.

לא על זה דיברנו. אנחנו דיברנו על כמות הנפצעות. תודה, איילת.

כן, להמשיך.

אני רוצה להזכיר שאנחנו מטפלים לא רק בצה"ל אלא גם בכוחות הביטחון. במלחמה האחרונה המון שוטרים נפגעו.

אוקיי. נתקדם.

8,500 מהפצועים פצועים פיזית. 5,200 פצועים מלינים על מצב נפשי.

אני חייבת סתם משהו סמנטי אצלי. כשאנחנו מדברים על מצב נפשי אנחנו אומרים "מלינים". למה?

נמצאים במצב נפשי כלשהו.

צריך לשנות את זה. זה לא רק איזה הלנה או תלונה. זה לא. נכון שלא רואים את זה כמו המצב הפיזי, אבל אנחנו במקום להתמודד עם הסיפור של הנפש והמורכבות של הנפש והתמודדות נפש.

את צודקת. 9% מהפצועים שהם מתמודדים עם פציעה פיזית, מתמודדים גם עם מצוקה נפשית כלשהי.

שזה בעצם שני הדברים יחד.

כן. 1,500 פצועים שנפצעו חזרו לשרת ונפצעו שוב.

וואו. 1,500 אנשים שנפצעו ועדיין חזרו.

ועדיין חזרו בשליחות. מתוך הפצועים פיזית 37% הם פצועי גפיים.

וואו.

הנתון הזה הוא מזעזע.

יש לנו 80 קטועי רגליים או ידיים.

ויש קטועי דאבל.

כן. 80 קטועים והשאר פציעות בגפיים או בידיים.

כמה מייצגים ה-37%?

אחר כך היא תפרט לנו. הייתי רוצה גם מספרים מוחלטים, אבל זה באמת מספרים קשים מאוד.

לעניין פצועי הנפש, נכון להיום האגף מטפל ב-22,700 מתמודדים עם בעיות נפשיות.

זה גם בעבר וגם היום.

17,500 מתמודדי נפש בפוסט טראומה מהפצועים הוותיקים שלנו. 5,200 מתמודדים היום עם תגובה נפשית.

הנתון שדיברת עליו על קטועי הגפיים זה אומר שכמעט 5,000 איש?

לא. אני כבר אתן את הנתון.

סליחה, רק שאלה. מה ההבדל בין תגובה נפשית לבין פוסט טראומה?

פוסט טראומה כנראה מאובחן. הם רואים את זה כמשהו שהוא כבר מאובחן. התמודדות נפשית כנראה זה ההלנה שהיא אמרה, או שאני טועה.

יש תגובות נפשיות שלא בהכרח מתפתחות לפוסט טראומה. יש טראומה, יש דיכאון.

אני חושבת שכולם זה פוסט טראומה, אבל מי אני? קטונתי. אני לא למדתי רפואה.

אני חושבת שאת צודקת.

עד 2030 אנחנו מעריכים שיהיו לנו 100,000 נכי צה"ל, ש-50% מתוכם יתמודדו עם בעיות נפשיות.

הערכה קודרת.

מאוד.

מאוד. זה קריסה חברתית.

לא, אנחנו חזקים. אנחנו גם צריכים לתת תקווה. תיראו, 1,500 שנפצעים וחוזרים עוד פעם לשדה הקרב, אנחנו עם של אריות ולביאות אבל המציאות היא לא פשוטה. אתה שמעת את ההערכה?

על מה היא מבוססת?

על הערכה אסטרטגית שעשינו.

הערכה אסטרטגית של מה? של צפי למבצעים או בלי לקחת בחשבון מצב ביטחוני אלא כבר על סמך המערכה שקיימת? לפעמים הטריגרים הם צפים מאוחר יותר.

נכון. ההערכה הסתמכה על מלחמות עבר, היקף הפצועים, היקף המגויסים והיחס ביניהם לעומת הנתונים של השנה האחרונה.

וכנראה גם היקף הפונים בטווח מאוחר יותר.

זה לא הגיוני.

בסדר, אנחנו שואלים. אם נצטרך נעשה גם ישיבה ביום מן הימים להבין את הנתונים, כי באמת ההערכה היא קשה. את בעצם אומרת ש-75 שנה של מדינת ישראל, זה לא יכפיל. את אומרת, זה ישלש את עצמו, התקופה הזאת.

ההערכה אמרה שעד 2025 אנחנו נהיה 80,000. אנחנו כבר עומדים על 75,000 פצועים.

כן, אבל השנה האחרונה הייתה שנה חריגה מאוד, ואם את אומרת שעד 2030, כלומר נותרו חמש שנים, אז את אומרת שבחמש שנים האלה יהיו עוד פעמיים חרבות ברזל מבחינת הנפגעים?

יוראי, הם צופים את הכניסה של הפצועים שעוד לא הגיעו לאגף. לוקח להם זמן. תגובות הלם קרב. לוקח להם זמן להגיע. לפעמים גם שנתיים ושלוש אחרי.

גם עשר.

אוקיי.

הם פתאום יכולים להתפרץ.

אנחנו היום מכירים בפצועים מיום כיפור.

את מדברת בעיקר על הלומי הקרב.

בעיקר על פוסט טראומה שמתפתחת בהמשך.

מאה אחוז.

מאז ה-7 באוקטובר אנחנו הובלנו תפיסה אחרת. אמרנו, שיקום תחילה בלי צורך לעמוד בוועדות רפואיות. לא חיכינו שיגיעו. אנחנו הגענו אליהם. קודם השיקום אחר כך הביורוקרטיה. שיתוף פעולה מבורך וקריטי באירוע המטורף הזה עם צה"ל ועם ארגון נכי צה"ל. חיכינו לפצועים בבתי החולים. התחלנו טיפול תוך 48 שעות. הצמדנו איש קשר לכל פצוע, זמין בנייד. נתנו חבילות סיוע כלכלי בזמן אשפוז, בדחיפה בלי צורך בדרישה. כלל המענים הרפואיים והשיקומיים ללא ועדות רפואיות, טיפולים נפשיים מידיים לכולם, גם לפצועים הפיזי, גם לפצועים נפשי וגם לבני המשפחה.

אני חייבת לומר שההצמדה של איש קשר לכל פצוע הוא דבר שהוא מאוד חשוב, אבל כן צריך לראות שיש זמינות מלאה ומחויבות לתהליך. מה שכן מטריד אותי זה שבאמת עדיין אף אחד לא הוכר. מה שאת אומרת, גם בן אדם שנפצע גפיים, עוד לא הכרתם בו?

הכרנו בו עקרונית. כן, הוא אצלנו, תחתינו. עוד לא נקבעה דרגת הנכות בגין אותה פציעה.

כי בעצם אתם לא מכנסים ועדות?

כן. לתת להם להתרכז בפציעה, להחלים.

זה החלטה מושכלת, לא בגלל ביורוקרטיה, לא בגלל עומס.

לא.

אבל בכל זאת בטח יש עומס וביורוקרטיה.

אנחנו מנסים לצמצמם ביורוקרטיה קיימת. אנחנו פועלים לצמצם איפה שאנחנו יכולים.

שאלה לי אליך. בדיון שעשינו בפעם הקודמת ראינו שיש פערים בזכויות של נשים, מה גם שאין התאמה מגדרית בהרבה מאוד מהמענים. הייתי רוצה שרגע תיגעי בזה או מישהו אחר שירצה.

אני אגע בזה. עוד דקה אני מסיימת. מענים טיפוליים – גייסנו בשנה האחרונה מעל 1,100 מטפלים חדשים, מתוכם 900 בתחום הטיפול הנפשי. הקמנו עשר חוות שיקומיות בפריסה ארצית. הקמנו את מד"א נפשי, מתן. זה סיוע נפשי למי שנמצא במצוקה בבית, ובמקום לשלוח אמבולנס או משטרה, שולחים צוות מטפל שמעריך מסוכנות, נותן טיפול, קשב, שיחות. פתחנו שלושה בתים מאזנים ייעודיים לפוסט טראומטיים. הקמנו מחלקה סיעודית לנכים צעירים בתל השומר. לצערנו יש הרבה פצועים שהפכו להיות סיעודיים לגמרי.

כמה סיעודיים?

יש לנו כרגע בבית החולים ארבעה סיעודיים שמצבם לא טוב.

נשים?

גברים. אנחנו קלטנו בשנה האחרונה 100 משרות. הקמנו חטיבת שירות לקוחות למבנה ארגוני חדש. זה אנשי הקשר שאמורים להיות בקשר עם הפצועים.

קלטתם 100 משרות חדשות באגף?

השנה.

זה חשוב. כמה אתם נותנים מתשומת הלב לנשים? אגף לנשים יש?

לא.

לא, ממש לא. אין הפרדה.

לא, לא, אני לא מסכימה.

במחלקת שיקום?

במחלקת שיקום, כן. צריך שתהיה חשיבה מגדרית לנשים, וזה לא בושה לומר את זה במקומות שצריך. אני הייתי רוצה דווקא לשמוע את הארגון. אתן אמורות לספר לי איפה אתן חושבות שצריך בכל זאת התאמה מגדרית.

אני רוצה רגע לענות על זה. במחלקת השיקום כמובן שתהיה הפרדה בין גברים לנשים בחדרים, אבל הבנות שהן לוחמות ונפצעו בשדה הקרב לא רוצות מחלקה אחרת.

לא מחלקה אחרת. צריך מישהו שיודע לחשוב על המענים שהם מותאמים. אני אומרת לכם את זה באופן חד וחלק משיחות שיש לי עם נכות צה"ל.

אני אשמח להתייחס לזה כי אנחנו מדברים על זה גם.

תציגי את עצמך לפרוטוקול.

אני מיגל אבינועם. אני קודם כל פצועת צה"ל. ביום-יום אני סגנית ראש מועצת אבן יהודה.

את היית בדיון הקודם גם.

נכון. אני גם משרתת במילואים. פה אני נציגת הארגון. גם בארגון אנחנו עושים הרבה מאוד חשיבה על אגף לנשים. מספר אחוז הנשים בארגון, אבל גם באגף אני מניחה בכלל, היה קטן משמעותית עד למלחמת חרבות ברזל. ראינו את הצמיחה, ראינו את הגדילה, צפינו את זה. בשלוש השנים האחרונות אני ודנה מפתחות תוכניות נשים ייעודיות בארגון, שמתעסקות רק בטיפול בנשים עם מענים לנשים. גם האגף התחיל באיחור אבל התחיל לתת מענים ספציפיים לנשים בתוך הארגון.

אז יש פיתוח כלים ותוכניות ומחשבה.

לכן אני אוהבת את מה שאמרת ואני חושבת שזה כן חשוב לאור מה שדנה הקריאה בתחילת דבריה, לאור נתוני הגיוס בצה"ל. רק בחודש נובמבר-דצמבר לשירות קרבי אנחנו צופים, ואני שמה את המלחמה כרגע בצד, שאנחנו נראה ככל שהשנים חולפות צמצום ועלייה באחוזי הנשים הפצועות לאור זה שככל שהן מתגייסות יותר לשירות קרבי - - -

יותר מזה אני אגיד לכם. קרוב משפחה שלי ז"ל שהיה נכה צה"ל, נפטר בגיל מאוד צעיר. יום אחד הוא אמר לי, בואי תתלווי איתי לבריכות כאלה.

חמי מרפא.

בדיוק. הגיוני שאנחנו רוצים לדעת שאישה לא תגיע לשם ותהיה מוקפת רק בגברים ולא נוח לה. כל מיני מחשבות שהן לא רק בזה.

אנחנו לא צריכים להתעורר בעוד חמש שנים ולהגיד, למה לא הקמנו יחידה לנשים? אנחנו צריכים לחשוב על זה היום.

נכון.

נמצאת איתנו גם תמי רביב היקרה, אימא של ניב שנרצחה בכפר עזה, בדור צעיר, תודה שאת כאן, שפיתחה גם מענים טיפוליים לנפגעות. אחר כך את תציגי את זה.

לפני כן אני רוצה להודות לחברת הכנסת מירב, ולחבר הכנסת רם בן ברק ולחבר הכנסת יולי אדלשטיין שיזמו את יום ההוקרה לפצועי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה. מירב תדבר קצר ואז נעבור אליך, רוחמה.

אני חייבת קודם כל להגיד שאני משתתפת בצערכם לפני הכול, ושהייתי אצלך ב'שבעה'. תנחומיי. לא ידעתי בכלל שאת כאן.

כן. היה חשוב לנו להזמין. מאז היא לא מפסיקה לפעול.

קודם כל אני גם אשאר לשמוע אותך. אני מתנצלת. פשוט בגלל שזה יום מיוחד שלי, של רם ושל יולי, אנחנו נעים בין הוועדות. תודה רבה לפנינה על קיום הדיון, ובאמת יושבי-ראש שהתגייסו.

קודם כל משהו טכני. בעיקרון הכנסת תמיד מציינת גם באירוע מיוחד בצוהריים. בגלל שזה נופל על יום של ארגון נכי צה"ל, מתוך עבודה משותפת עם קליימן החלטנו לדחות את היום המיוחד של הכנסת ולכן הוא יתקיים ביום שני הקרוב בשעה 12:00 באודיטוריום, וכולכן כמובן מוזמנות. יהיה יום מקסים. גם תהיה הופעה של אביחי הולנדר והסטנדאפ של רשף לוי.

אביחי זה הבחור הזה עם - - -?

גם הוא לוחם.

סוף-סוף אפשר לראות את הפנים.

אני מזמינה אתכם לבוא. הכנסת תעלה על נס את גבורת הפצועות והפצועים. זה קודם כל מבחינה טכנית שתדעו למה אין היום.

אני כבר פונה אליך ואומרת לך, חשוב לי שתסתכלי על התוכנייה ובאמת שיהיו על הבמה נשים שהן מייצגות את הציבור היקר הזה.

הכנסת כמובן היום ב-16:00 בדיון מיוחד תקדיש לפצועים ולפצועות. החלוקה תהיה כמו שאמרתי, גם לשבוע הבא. זה קודם כל.

אני רוצה להגיד שאין לי ספק שחרבות ברזל זה אירוע חדש, אחר, שמעולם לא הכירו במדינה. מעולם לא היה כמות כזאת של פצועים. מעולם מדינת ישראל לא הייתה צריכה להקדיש כל כך הרבה משאבים.

שני דברים שחשוב לי מאוד להעלות כאן כי באמת הנושא גם מתעסק הרבה בנשים. מכיוון שרוב הפצועים, כמובן גם לפי הנתונים הם גברים, אנחנו צריכים לזכור, ופנינה נגעה בזה בנקודה, ואני אומרת להבדיל מהאלמנות. הנשים שמלוות את הפצועים בתוך הבית, אנחנו חייבים גם אחרי שאני אלך, אם תוכלו, לשמוע קצת, כי הנשים שנמצאות בבית, ובסוף היא צריכה להתמודד והילדים.

שנמצאות בבית עם מי שפצוע.

עם הפצוע והילדים.

גם, והיבט נוסף שאנחנו מדברים עליו במיוחד עם נשות המילואים, שיש הרבה אירועים ותופעות ופוסט טראומה גם אם היא לא מוכרת. לאורך שנים אמרו, אנחנו שם בצד הסופג את הפציעות של הגברים, אבל לא.

זה כמויות מטורפות. אני מניחה שאת יודעת. בסוף יש כאן גם הרבה אנשי מילואים. אנחנו דיברנו הרבה על הצעירים, איך ההורים שלהם מתמודדים בתוך הבית, אבל בטח ובטח הנשים הצעירות ששלחו את בעליהן לקרב, ומותר, כי יש פה בסוף רוב גברי. צריך לראות איפה מסייעים להן. בטח ראית את התמונה הזאת. לפני איזה שבועיים צילמו תמונה מדהימה, כולכם ראיתם, של בחור נכה בלי רגל, עם קב וילדה מחזיקה לו את הקב והולכת איתו כנראה למכולת.

לא ראיתי.

תמונה מדהימה בעיניי. תמונה מיוחדת. היא פורסמה בכל מקום. זה תמונה שמשקפת את המצב שמדינת ישראל נמצאת בו, ורואים ילדה קטנה מחזיקה את הקב לאבא, ואבא מחזיק את השקית. אני חושבת שזאת תמונה מאוד מיוחדת.

זה כואב.

אני קטועת רגל. זה דבר מופלא כי הם מקבלים - - -

יקרה, אנחנו מנסים לומר, זה מציאות שעם ישראל היה מוותר עליה. זה מציאות שנגזרה עלינו ונכפתה עלינו. זה מציאות שאף אחד לא היה רוצה לאבד את הרגל, את היד, את העיניים או את האוזניים שלו, אבל בתוך המציאות הזאת בוודאי מקבלים, מכילים, אוהבים ולא צריך לעצום עיניים.

אני מבקרת באגף השיקום בתל השומר הרבה פעמים. אני רואה גם את הגבורה של בנות הזוג והילדים, וצריך לדבר עליה פה. זה כל מה שאני אומרת. זה נקודה אחת שאני אשמח שגם אחרי שאני אלך, שגם תשמעי יותר על הליווי הזה של בנות הזוג והילדים.

אני חייבת לומר, אנחנו נעשה עוד דיון. אני מודה ומתוודה, ברוב הדיונים שלנו יש הרבה מאוד עדויות ממקור ראשון. זה חלק שחסר לי כרגע. אנחנו נעשה דיון. גם אם היה להם קשה לבוא, אנחנו ניעזר בכן. שיבואו יותר נשים. שישבו פה בגאון עם ראש מורם. אנחנו רוצות לשמוע אותן. אנחנו לא יכולים להביא את המציאות שלהן. הן יכולות להביא את המציאות שלהן.

אנחנו הבאנו אותן לכאן בעבר. הבאנו בנות.

נכון, אבל בשביל שנתפור פתרונות, בדרך כלל זה שיתוף הציבור, היכולת לשמוע. אנחנו לא מדברים מעל הראש של הנשים.

אני חושבת שזה לא הובהר בצורה מאוד ברורה בהזמנה לדיון, שיהיה פה דיון שהוא רלוונטי לפציעות עצמן ולהתמודדות איתן. יכול להיות שאם זה היה מוגדר כנושא הדיון והיינו יודעים שזה דיון סגור ספציפית לנושא הפציעה וההתמודדות עם הפציעה, אז היינו - - -

אז אנחנו גם מפיקות לקחים ואנחנו נהיה יותר ברורות ונעשה עוד דיון.

אני רוצה לסיים את הדברים. אני חייבת לעבור לעוד ועדה. אחד, הנקודה הזאת לקיים עליה דיון, על המעטפת מסביב. שניים, אנחנו כל הזמן מתעסקות בנשים של מילואים, אז בואו נדבר גם על נשות הפצועים יחד עם כמובן הפגיעה באותן לוחמות.

הדבר השני שהייתי רוצה לדעת, ועכשיו אני כן מחזירה את זה לדיון על הלוחמות עצמן. בשיקום בתל השומר היא בחדר בנפרד. בשיקום בתל השומר בפיזיותרפיה הן ביחד. מעניין אותי הרגע שהיא משתחררת, האם בתוך הבית המאזן או בתוך ההוסטל יש קבוצה שהיא מיוחדת לנשים שנפצעו, בפוסט טראומה שאת נגעת בה ובאתגר, כי בסוף זה עניין של היריון ולידה, משפחה, קריירה. זה שתי הנקודות שהיה לי חשוב שתדברו על זה, איך מלווים קבוצת נשים שנפצעו או פוסט טראומה בנפרד מהגברים בטיפול שביום שאחרי? אני אשמח שתתייחסי כי לא ראיתי את זה כאן.

תודה, חברת הכנסת מירב בן ארי, ולחברי הכנסת ברק ואדלשטיין. אני חושבת שימים כאלה בתוך הכנסת הם חשובים, כי בעצם כמו שהיא אמרה, אנחנו מנהלים כמה דיונים במקביל במטרה למצוא גם פתרונות, גם לשים את זה בסדר-היום של הכנסת, שזה אומר של נבחרי הציבור ושל הציבור.

אני רוצה לעבור לתמי, אימא של ניב רביב. אני רוצה להגיד לך שבפגישה הראשונה, שזה חודשים, כבר יש לנו קילומטראז'. זה כבר כמה וכמה חודשים. תעצומות הנפש של אימא שמאבדת בת ובכל זאת בוחרת לקום ולעשות למען אחרים, זה לא דבר שהוא מובן מאליו, אז אני מסתכלת עליך ואני מסתכלת על רוחמה ועל אחרות פה. על אף התקופה הקשה שהיינו מוותרים עליה, אנחנו לומדים להכיר.

רוחמה, להבדיל.

להבדיל.

יש כאלה שלא רוצים להתחלף איתי, הורים שכולים.

בוודאי. זו מציאות הזויה. אנחנו מבינים את זה. בתוך המציאות ההזויה אני רוצה להודות לכן על ההיכרות, נשים מופלאות שנמצאות, נלחמות, לביאות. אני הרבה פעמים אומרת לכן, יש לכן דלת פתוחה כאן בוועדה. אנחנו כאן אתכן.

תודה רבה. באמת תודה שהזמנתם אותי. ב-7 באוקטובר אני איבדתי את הבת שלי, ניב, ואת בן זוגה, ניראל. הם גרו ביחד בקיבוץ כפר עזה. הם נרצחו בביתם בדור צעיר. אחרי ה-30 של ניב התחילו להגיד לי, צריך להנציח, צריך לחשוב מה לעשות. לא כל כך ידעתי מה זה הנצחה בכלל, אבל אמרו לי, אנשים רוצים לתרום, אז צריך לקחת את הכסף שנותנים, אז התחלתי לחשוב. ניב למדה פסיכולוגיה והיא הייתה נפש מטפלת. פחות או יותר כל מי שעבר לידה קיבל איזה העצמה לחיים, מסרים. אנשים לא מפסיקים לבוא להגיד כמה היא שינתה להם את החיים. ניראל, בן הזוג שלה שהיה מ"פ בגבעתי ונפצע אנוש - - -

הכרתי אותו. בחור מקסים. ניראל זיני.

נכון. הוא נפצע אנוש בחברון.

הוא היה שייך למחוז שלנו, למחוז באר שבע. קצת לפני האירוע הוא היה אצלי. הוא קצת התעניין לגבי לימודים, לגבי הזכויות שלו. אחרי כן ניחמתי את המשפחה בבית, משפחה מדהימה ועוטפת. על שולחן פינת האוכל היו תעודות הצטיינות שלו. פשוט ילד מדהים, מלח הארץ.

תמי, לא סתם גם הגעת לכאן.

נכון, הוא באמת בחור מדהים. הוא נפצע אנוש ב-2015 בחברון. הוא היה אז נס רפואי וחזר להילחם, אבל כנראה פגעו לו אז בלב, ובהחייאה שעשו לו הוא היה במוות קליני. הוא תכנן מסלול צבאי כי הוא היה ממקימי ברדלס. הוא היה מ"פ בברדלס. הוא נאלץ לעזוב את הצבא. הוא נלחם על התנאים שלו. היה לו מאוד קשה לקבל את התנאים שלו. הוא ייעד את עצמו ללמוד משפטים, כי הוא אמר, אני רוצה לעזור לאנשים להשיג את התנאים שלהם. זה לא צריך להיות סיפור כל כך יקר ומסובך.

מהסיפור של שניהם ומצו השעה, וגם המון חברים של הילדים, ילדים של חברים שאני מכירה, שהם מתמודדים עם פוסט טראומה וספציפית על ילד אחד שהוא בעצם ההשראה שלי, שראיתי את התהליך, שלקח חמש שנים עד שזה יתפרץ, ילד שקיבל צל"ש על הפעילות שלו בצוק איתן. אמרתי, אם אנחנו נחכה עכשיו חמש שנים, אנחנו נקבל דור של אנשים לא מתפקדים ובמצב נפשי באמת קשה. אמרתי, חייבים עכשיו לתת מענה. יצאתי לדרך די לבד, ודי מהר פגשתי פסיכיאטר, מנהל מחלקה מבית חולים לב השרון שיש לו את הסיפור שלו, אני לא אכנס לזה עכשיו, אבל הוא גם חיפש איך להיכנס לזה. בעצם חברנו ביחד והקמנו תשתית מאוד מקצועית שלב השרון נותן את כל המעטפת הקלינית. מצאנו מקום קסום בבית ינאי, בכפר הנוער הדסה נעורים. הקמנו מרכז.

אגב, היום יש במקביל דיון על כפרי נוער שהם מדהימים באמת, מקומות מהממים.

זה שיתוף פעולה איתם, מהמם. המקום מדהים, מעל המצוק, על הים. שומעים את הגלים. שלי הייתה, אז היא יכולה להעיד. בדרך נס באמת עם עזרה של המון אנשים פתחנו ב-18 באוגוסט את המקום עם 15 מטפלים, כולם מקצועיים בתחום הטראומה. רובם מלב השרון, חלקם משלוותה ומאגף תגובות קרב מהצבא, אז יש לנו באמת מגוון של מטפלים.

כמה מטופלים?

היום כבר יש לנו כמעט 50.

כמה נשים?

זה הפואנטה. אני גאה להגיד שהאדם הראשון שפנה אלינו הייתה אישה. יש לנו 40% נשים.

כל הכבוד.

עם תוכניות ייעודיות לנשים כי באמת הטראומה היא טראומה, אבל הדרך לטפל בנשים היא אחרת. הן זקוקות לצרכים אחרים לגמרי. הטראומה יושבת על נקודות אחרות אצל נשים.

תמי, אני כן אגיד שיש צרכים חופפים שאין בהם משהו ייחודי, אבל יש צרכים שהם באמת מותאמים, כמו שגברים רוצים צרכים שמותאמים להם ולא בהכרח לנשים.

לגמרי. נשים שמגיעות אומרות שאין להן מענים היום ייעודיים לנשים. יש צורך משמעותי מאוד לתת את המענה ספציפית לנשים. אנחנו עובדים מאוד צמוד עם עוד עמותות. יש את "תרים ראשי" ויש עוד עמותות.

יש פורום של עמותות?

עוד לא.

הארגון צריך להקים פורום של ארגונים, שבפורום הזה ישב גם משרד הביטחון וכל משרדי הממשלה, שזה יהיה מקום שהוא לאורך זמן יודע לייצר את השיח והפתרונות.

זה רעיון מצוין.

תמי, זה הכול יוזמות פרטיות?

הכול פרטי לגמרי.

איך קוראים לפרופסור שהיה אצלי איתך?

ד"ר כפיר פפר. אנחנו לגמרי מתייחסים לבן אדם כחלק ממשפחה ואנחנו נותנים טיפול. יש לנו מטפלים לבני זוג ולהורים ולילדים.

שזה יומי, זה לא פנימייתי.

לא, בלי לינה. נפתחו קבוצות לבנות הזוג ולבני זוג ולהורים, ולגמרי יש התייחסות ספציפית אליהם כי הם סובלים ביחד עם כולם. אנחנו עובדים כרגע בפיילוט, אז אנחנו לא מפרסמים. הפניות זורמות אלינו בלי סוף והסיפורים קשים ועצובים של אנשים. הגיעה אלינו עכשיו בחורה שארבע שנים לא יצאה מהבית. הסיפורים קורעי לב באמת. אנחנו עכשיו צריכים לשפץ את שאר המבנים. אנחנו רוצים להגדיל את יכולת הקליטה.

היכולת לגדול זה גם שיתוף פעולה עם המדינה. יש לכם שיתוף פעולה?

אנחנו עכשיו בתהליך של הכרה במשרד הביטחון. משרד הבריאות כבר הכיר אותנו. היה אצלנו אירוע פתיחה עם משרד הבריאות. השר היה אצלנו. הם תרמו כספים דרך לב השרון, שאנחנו נקבל מ-JFNA שזה ארגון הגג הפדרציות בארצות הברית, וכן אנחנו צריכים את שיתוף הפעולה של הממשלה ואת העזרה. זה חלק מהסיבה שאני פה היום.

תודה, תמי, על פועלך. אנחנו גם נמצא זמן ואנחנו נבוא כוועדה, בלי נדר, לבקר.

אני אשמח. תודה.

חלק מהדיונים זה לעשות את החיבורים. לנו אין יתרון מופלא במקצועיות כי אתם אנשי המקצוע, מי שעוסקים במלאכה היום-יומית, אבל חלק מהוועדה זה באמת לאפשר את החיבורים.

פרופ' רוחמה היקרה שבשנה ושלושה חודשים האחרונות היא הדודה של לירי.

כן, אני דודה של לירי. אני כלום.

את עושה הכול כדי להילחם עליה. את הרבה.

לא, אין לי חיים אחרים. יש לי דודה של לירי.

כרגע?

כן. אני דודה של לירי אלבג, תצפיתנית חטופה בעזה. רק לסבר את האוזן, עם כל הסיפורים הנוראיים האלה, יש לי בת בגילה שגם הייתה צריכה להיות תצפיתנית ונלחמה עם כל צה"ל, כולל עם הרמטכ"ל שהיא תלך להיות משהו אחר, ולשמחתנו היא מדריכת כושר קרבי, התקבלה לקצונה השבוע, ולירי שם, וזה מאוד קשה לה במיוחד כי היא כמו אחותה. לירי הייתה בסך הכול יום אחד וחצי בבסיס נחל עוז, ונחטפה.

כשאמרתי לך קודם, מירב, אנחנו לא יודעים, פגשתי אב שכול שהבת שלו נרצחה בנחל עוז, והוא הסתכל על התמונה. זה היה במרץ. אמרתי לו, אתה מחליף איתי? הוא אמר, בשום פנים ואופן. תודה רבה. בשום פנים ואופן, ואשתו אמרה, לא, לא, לא, יש לנו את הקבר שלנו, אז רק שתבינו איפה החברה הישראלית נמצאת, באיזה טראומה. אתם מדברים על טראומה של פצועים שהיא נוראית, אבל כל המדינה הזו בטראומה.

אני נכנסת לנישה מאוד קצרה. אני אגיד את זה ממש בקצרה. אני מאוד מקווה שהעסקה שעומדת כעת על הפרק תצא לפועל.

אמן ואמן. אנחנו כולנו בתקווה גדולה.

והנשים תשוחררנה. יש חמש תצפיתניות שהן יהיו מן הסתם באגף השיקום באיזה שהוא אופן. אנחנו לא יודעים מי תחזור אלינו. זה לא הילדה ששלחנו.

ברור.

אנחנו עכשיו כולנו דרוכים מי תחזור ואיך תחזור ומה יהיה העתיד שלה ומה יהיה בכלל עם גורלה ואיך אנחנו מתמודדים איתה. גם לנו אין שום כלים להתמודד עם ילדה, כי היא ילדה. היא לא הייתה בצבא בכלל.

רוחמה, שתחזור קודם. שתחזור. אנחנו נהיה איתך בכל צעד ושעל וגם הם יהיו אתכם, עם ההורים המדהימים. אתמול פגשתי את גיסתך.

משפחה חזקה מאוד. בדיוק פגשתי קודם את גדי איזנקוט אז הוא אמר, תגידי, מאיפה יש לכם כוח? אמרתי לו, בדיוק מאיפה שלך יש. לכל אחד יש את הכוח שלו. זה כוח שנובע פתאום משום מקום.

צריך לקחת בחשבון במקרה הזה של השבויות, שהשחיתו להן את צלם האנוש שלהן וגם את הצלם הנשי שלהן. זה משהו שאנחנו כחברה לא יודעים להתמודד איתו. מה זה אישה ששנה וחודשיים בשבי? אני מתייחסת עכשיו בכלל לא לנושא המיני, כי אני לא נוגעת בו מתוך חשש עמוק וחרדה. סתם אני שואלת, יש לך פינצטה? יש לך שמפו? יש לך קרם פנים? כל בוקר כשאני מתקלחת ואני מורחת לעצמי איזה קרם, אני מתביישת. אני מבקשת סליחה שלך אין את זה, ומה את עושה?

אוכל.

מה היא עושה עכשיו ברגע הזה? מה היא עושה עוד שעה? הן לא עושות כלום שם הרי, וזה פשוט נורא לחשוב. כל העולם הנשי הזה. אני לא מדברת על מחזור חודשי בכלל.

צלם אנוש זה נקרא. צלם אישה.

צלם אישה.

הרי הריסוק האמיתי זה שכמתחילים לקחת לך, את תיארת את זה בפעם הקודמת. את לא יכולה להסתרק, את לא יכולה להתקלח. את במחזור. פשוט זה ההתעללות ומחיקת האדם.

זהו, אז אנחנו נצטרך לעבור דרך ארוכה יותר משנה וחודשיים. תודה רבה.

תודה, רוחמה, שבאת במיוחד.

משטרת ישראל, ב-7 באוקטובר התגלתה גבורתה של המשטרה, של השוטרים והשוטרות שהיו בהרבה מאוד חזיתות, בין אם זה מהמשטרה הכחולה ובין אם זה לוחמות מג"ב, גם ב-7 באוקטובר וגם לאורך כל המלחמה, אז אני מבקשת לתת לכן את הבמה.

רפ"ק מיכל פיקל-דרי.

רפ"ק מיכל פיקל-דרי, ראש חוליית נפגעים של משטרת ישראל. חשוב מאוד להבין שה-7 באוקטובר הוא למעשה היה הפעם הראשונה שנשים לחמו ממש קרב לחימה של פנים אל פנים עם מחבלים. עד לפני ה-7 באוקטובר שוטרות, אף שהן באמת מצויות בתפקידים בליבת העשייה, הן נתקלו באירועים פח"עים, בפיגועים או בסדר ציבורי. רק לפני שלושה שבועות שוטרת שלנו נקראה לאירוע של אדם שמאיים להתאבד ונורתה בראשה. זה היה סוג האירועים ששוטרות התמודדו איתם עד יום ה-7 באוקטובר. 260 שוטרים נפצעו החל מה-7 באוקטובר, כאשר 10% מתוכם הן נשים. ביום הלחימה עצמה נרצחו שבע שוטרות. בהמשך היו לנו עוד ארבע שוטרות שנרצחו בפיגועים אחרים. נכון להיום במשטרת ישראל יש כ-380 נשים שהן מוכרות PTSD. זה עדיין ללא חרבות ברזל.

הסיוע שאתם נותנים, בעצם יש ממשק מלא עם אגף השיקום?

כן.

זה מאוד חשוב כדי שלא יהיה מי שמקבלים יותר. צריך האחדה של הדברים.

כן. גם לאור חרבות ברזל אצלנו הטיפול שניתן הוא ללא הבדל מגדרי. נקבע תו תקן מאוד מקיף לכל ההיבט של הטיפול בפצועים, גם אם זה בהיבט של שימור הזכאויות הכספיות שלהם, אפילו שהם לא מצליחים לממש את התפקיד הייעודי - - -

כן, אבל מה קורה, מיכל, אם מגיע מישהו ואומר לך שצריך משהו ייחודי לאישה?

אני מניחה שאת מתייחסת להיבט של השמה.

השמה בתוך המשטרה?

כן.

לא בהכרח. אנחנו מדברים על אישה שיכול להיות שהיא הייתה בתפקיד ויש לה ילדים קטנים, ואומרת, אני כאימא, עכשיו קשה לי לתת את המענים הרגשיים לילדים שלי כי אני בטראומה, כי אני מתמודדת, או שהיא צריכה ליווי אחר. יכול להיות שגם השמה.

גם כאן יש לנו את מערך העזרה הנפשית של משטרת ישראל שתומך בכל זה. יש גם את כל הסיוע הנפשי שניתן במעטפות היותר גדולות של משרד הביטחון. יש לנו ליווי מאוד מקיף של מפקדים ומערכי הרפואה. בהיבט של ההשמה אני יכולה לומר, זה לא משהו שנגזר דווקא מהיותה אישה. אנחנו כן מאוד מעודדים אותם לחזור לאיזו שהיא שגרה, גם אם זה אומר שהיא לא תחזור לתפקיד הייעודי שלה שלשמו היא התגייסה או שממנו היא נפצעה, אבל אנחנו נותנים להם קדימות במרכזים. יש לנו גם מיזם מאוד יפה ופורה בשיתוף עם משרד הביטחון שנקרא "תקן משותף". אנחנו מציבים אותן בתקן הזה למשך של מקסימום חמש שנים כאשר הן עובדות חצי משרה, משתלבות בכל מיני תפקידים כדי לאט-לאט לאפשר את החזרה שלהן לנהל שגרת חיים בסביבה הידועה והמוכרת שלהן. עד כאן.

תודה.

ד"ר חנה קטן, מועצה לאומית לבריאות האישה, רופאה בכירה. את עוסקת הרבה בהיבט המגדרי. יש לך תובנות?

כן. קודם כל באמת יישר כוח ממש גדול מאוד על הדיון הזה. קודם כל לגבי הנושא המגדרי. יש תחום היום ברפואה שזה רפואה מגדרית, שבאמת מתייחס להבדלים הן בתגובה לתרופות, הן במחלות שלד ומחלות קרדיו-וסקולריות. יש מרפאות לב האישה וכו', דברים ידועים.

כי הרפואה הייתה מוטה, ועדיין.

ועדיין.

ועדיין. צודקת. תודה על הדיוק, כלפי גברים, ואנחנו שילמנו מחירים כבדים על הדבר הזה, והן משלמות.

באמת לא היה מחקר גם בתחום הזה. קודם כל הייתי רוצה באמת לדעת שבמהלך האשפוז יש כמובן התייחסות גם לצרכים הגניקולוגים של אותן מאושפזות. הייתי רוצה לדעת אם יש התייחסות גם לדימוי גוף שהוא מאוד משמעותי אצל אותן פצועות, והייתי רוצה גם שבאמת יהיה עיבוד של הדבר הזה גם בהמשך.

גם נשים שרוצות להביא ילדים ונגיד נפצעו לפני. יש כל כך הרבה היבטים.

של פוריות ושל היריון ושל כל מה שקשור להורות ומיניות וכו'.

בסדר גמור.

מי מהארגונים שרוצות? כן, רות, בבקשה.

עו"ד רותי פרמינגר מארגון נפגעי פעולות איבה. אני רוצה להגיד בסוגריים. עם האהבה שלי והכבוד שלי וההערכה לפצועות צה"ל ומערכות ישראל, זה לא רק הצבא, זה גם הרבה במעגלים היותר רחבים. זה יום הוקרה גם לנפגעי פעולות איבה. אני לפעמים חשה שאנחנו קצת שקופים בעניין הזה, אבל אני באתי להגיד את מה שאני רוצה להגיד, ואני מדברת על נשים עכשיו.

אני לא מכירה ואני אשמח לשמוע מה יש על נושא של בריאות Designate לנשים, ואני רוצה לספר עלי כקטועת רגל. אני נפצעתי בגיל 13. נכנסתי לשדה מוקשים ואיבדתי רגל בשדה מוקשים. אני 50 שנה הולכת עם פרוטזה. העולם שלנו השתנה לחלוטין לגבי איך נראות נכות ומה הן עוברות ומה בכלל עובר בנושא של פרוטזות. היום כל אחד יודע מה זה פרוטזה. פעם זה לא היה. השקענו המון שעות וגם אני, בלהסתיר ושלא ידעו ושלא יראו. היום התותבות הן 99% לגברים. אני רוצה תותבת אסתטית. אני לא אוהבת את המקל, את המוט של המתכת. אני אוהבת כיסוי. אמנם אני old fashion, זה נכון, אבל זה מה שאני אוהבת. אני רוצה תותבות למים, יפות, מעוצבות, גרביים כמו שצריך. אני לא שמה לק למשל בציפורניים, אבל בסדר. אין בכלל התייחסות לזה. אני רוצה לשים את זה פה. יש במדינה שלנו היררכיה של נפגעים וזה בסדר גמור, אבל יש גם הרבה כאלה שחיות עם תותבות מאוד ישנות ומיושנות במקומות אחרים. אני שמחה, פנינה, שאת מעלה את זה על סדר-היום. זה חשוב.

אני רוצה להגיד כאימא לארבעה ילדים. בהריונות שלי הביטוח הלאומי, אני הייתי צריכה לנהל איתו מאבק, להגיד לו, תקשיבו, אני הולכת עם פרוטזה. רופא כשאמר לי, אין שום קשר לכאבי הגב שלך כאישה בהריון, לפרוטזה שלך, זה היה פשוט מביש. יש המון דברים נקודתיים וחשובים ולא רק למי שהולכת עם פרוטזות, ואני רואה את זה באהבה גדולה כשהילדים חיים כחלק מהחיים שלי. אני אימא לארבעה ילדים וסבתא להרבה נכדים בלי עין הרע, לכן אני חושבת שלשים את המקום שלנו כנשים זה מבורך.

אני כמייצגת את ארגון נפגעי פעולות איבה, היום יש לנו לצערי הרב עוד המון נשים פצועות וכואבות, גם פיזיות והרבה מאוד נפשיות, וזאת סוגיה מאוד קשה. אני מבקשת שאנחנו נהיה חלק קבוע פה, לבוא ולתת ולהגיד את מה שיש לנו להגיד גם מהניסיון שלנו.

תודה רבה לך. את הרבה פה פועלת ביתר שאת. זה לא נעלם מעינינו, אז באמת תודה רבה.

אימהות בחזית.

שלום, עו"ד איילת השחר סיידוף, אימהות בחזית. הייתה אמורה להיות פה אגמית גלב שהיא מנהלת מערך תחום בריאות הנפש אצלנו. אנחנו עוד לפני המלחמה, באוגוסט שנה שעברה הקמנו את מערך בריאות הנפש לאימהות. כרגע יש לנו שיתופי פעולה עם לא מעט חברות ועם מטפלים, והמערך הולך וגדל.

אני רוצה לדבר על הפצועות שלנו. לפני המלחמה המספר היה נמוך. אחרי המלחמה אני חושבת שהמספר הוא באלפים ולא במאות. צריך לזכור שאם היא לא פונה, היא לא מקבלת. כרגע המספרים שאנחנו יודעים זה מספרים שפנו. אנחנו עושות עכשיו תוכניות הכשרה לאימהות שיהפכו להיות המזהות, מה שנקרא הברומטר בבית לראות אם הילד או הילדה צריכים איזו שהיא עזרה. אנחנו עושים עכשיו תהליכי חקיקה שמדינת ישראל תכיר בעובדה שאם ההורה פונה לבקש עזרה בשביל הילד, זה כאילו הילד פנה, כי לא באמת יש להם את היכולת היום להגיד את זה. לנו כרגע יש קרוב ל-100 נפגעות פוסט טראומה שהן בנות של, שהן לא מוכרות באף מקום. אנחנו נותנים להם מענים בלתי פורמליים.

אני רוצה להעלות פה סוגיה שבעיניי הוא סופר אקוטית. מעבר לעובדה שצריך להתאים את הטיפולים לנשים וכל מה שאמרתם פה שהוא נכון, עד היום הייתה לנו את הפריבילגיה, הנשים, לא להיות בפוסט טראומה. במקום להביא חרדים לשירות, במקום להביא עוד חיילים לשירות, מה שעשתה מדינת ישראל, היא הרחיבה את מערך הלוחמה הקרבית לנשים, ואני חייבת להגיד שזה לא מטעמי פמיניזם, זה פשוט מטעמי צרכים ביטחוניים, והנשים באו כי אנחנו נשים. אנחנו עושות.

אני חוששת שאם אני הייתי בת לאבא פוסט טראומטי, והתחתנתי עם גבר שהתגרשתי ממנו, שהוא היה פוסט טראומטי, ואני מאוד מקווה לא להיות אימא לבן פוסט טראומטי, אנחנו מכניסים לתוך השיחה הזאת גם את הנשים שלנו, של המגזר שלנו. כולכם יודעים שאימהות בחזית נלחמת על גיוס כלל החברה האזרחית במדינת ישראל, חרדים, ערבים לטובת הצרכים הלאומיים. כרגע מאחר והם לא באים, אז לוקחים עוד מתוך הבתים שלנו. כרגע הבנות שלנו הן היחידות שיש להן גיוס חובה. אני אומרת שלנו, אני מדברת על המגזר החילוני-ליברלי בחובה. אני יודעת שהציונות הדתית באות להתנדב וזה מוערך, אבל זאת התנדבות וזה לא חובה. אצלנו הן בחובה, ואני רוצה להגיד לכם שעושים עליהן עבודה תודעתית מזעזעת, ומשכנעים אותן ללכת ללוחמה קרבית. מה יהיה לנו? לא יהיה לא אימהות, לא אבות. הנשים האלו צריכות להיות אימהות, אז מילא על אבא ויתרנו, על הספה, כועס, אבל גם אם אימא לשם - - -, לכן אנחנו היום מתעקשות על מנע.

אני אשמח לקחת מפה פרטים מהארגונים ולראות איך אנחנו מונעות, כי 99% מהפוסט טראומה, אני לא מדברת על פציעות פיזיות שלאגף השיקום באמת יש את כל הידע לטפל בהם. קטונתי. אבל בפגיעות נפשיות תהליך העיבוד, הטיפול המהיר, המניעה היא הרבה יותר קריטית וחשובה, ושלא נגיע להזנחה, אז תדעו לכם שיש היום בבית לא מעט לוחמות שלא באות לבקש הכרה מכל מיני טעמים, ואנחנו הולכות ומחפשות אותן, והמספרים הם על סף קריסה חברתית. כשהיה רק הבנים, ניחא. כשאנחנו מכניסים גם את האימהות, והנה עוד פעם הציונות הדתית גם הן באות וללוחמה. מי? איפה? איזה חברה תהיה פה? מדובר על עשרות אלפים, על מאות אלפים. זה מטורף. בשורה התחתונה צריך להפסיק את מפעל הפצועים שזה המלחמה.

במצגת היפה שאני ראיתי אותה גם שבוע שעבר בוועדת חוץ וביטחון, יש נתון שלא הובא לפה והוא קריטי והוא דרמטי. על כל 3,400 פצועים יש רופא אחד.

4,000.

זה כבר עלה ל-4,000? שבוע שעבר זה היה 3,400 במצגת שיש לי, אז על כל 4,000. שלי, תחשבי שאם הוא נותן להם חמש דקות, זה 20,000 דקות. תחלקו ב-60 - - -

(היו"ר שלי טל מירון, 12:43)

זה עוד לפני בריאות הנפש שגם שם אנחנו הולכים להיות בבעיה מאוד גדולה.

בריאות הנפש זה 1 לכל 300 - - -

היא מדברת על רופאי אגף שיקום ויש מחסור גדול מאוד ברופאי אגף שיקום.

היום גם אין מי שיקלוט. אין מתקן קליטה לכל הפגועים והנפגעים, אז מי שיש לו כסף לעשות את פרטני, אחלה, ומי שלא, לא. אנחנו רגע לפני קריסה חברתית. תודה.

תודה רבה, איילת.

אני רוצה קודם כל להתנצל בשם פנינה. היא הייתה צריכה ללכת לדיון אחר שהיא חייבת לנכוח בו, אז אני ממלאת את מקומה. קודם כל אנחנו 438 ימים לתוך המלחמה. שום דבר שאני עושה בכנסת ישראל וגם מחוצה לה, אני תמיד פותחת בלהזכיר לכולנו שיש 100 חטופים וחטופות בעזה. בזמן שאנחנו יושבים פה במזגן עם בקבוקי מים, ונעים לנו ונוח לנו ונורא מתורבת פה ומנומס פה, יש לנו 100 אחיות ואחים במצב אחר, מתוכם 13 נשים, מתוכם לירי שלנו. זה התפקיד שלנו להחזיר אותם הביתה ומייד, ובחיים וכמה שיותר מהר. זה לפני הכול, בטח ובטח בוועדה הזאת.

אני נורא התרגשתי לראות את תמי, כי בתחילת המלחמה תמי ואני נפגשנו דרך איזה שהוא קשר אישי, באיזה פרויקט שחשבנו להרים ביחד. זה היה לפני שהרמת את הפרויקט הזה, ואז גם זכיתי לראות אותה בזיכרון בסלון. ככה קראנו לזה, זיכרון עוטף? זה כמו זיכרון בסלון שהיה נהוג לעשות ביום השואה, היה בנושא ה-7 באוקטובר, וזכיתי לשמוע אותה מספרת על הפרויקט הזה שהיא הרימה, והיום אני פוגשת אותה פה. עשינו איזה דרך ביחד.

אני רוצה להגיד שיש משהו כל כך מזוקק וטהור ויפה בחברה האזרחית שלנו, שאני לא יודעת מה מדינת ישראל הייתה עושה אם לא היה לנו אזרחים כאלה מופלאים במדינה שלנו, שמרימים כאלה דברים. אני לא יודעת איך היא עשתה את זה. אני אומרת לכם, זה בניגוד לכל היגיון מה שהאישה הזאת הצליחה להרים בעשר אצבעות. זה בלתי יאמן, כי הביורוקרטיה במדינת ישראל והקשיים פה להרים כזה פרויקט זה בלתי נתפס. כשאני הלכתי לבקר את מרכז ניב ניראל, אני פשוט נדהמתי. קודם כל זה פיסת גן עדן. זה נראה כמו פיסת גן עדן. זה פשוט פרויקט מופלא שעושה עבודה מדהימה. אני רוצה לשבח אותך על זה ולהגיד לך, כל הכבוד. אני חושבת שקודם כל מדינת ישראל צריכה לשתף עם זה פעולה. אנחנו משתדלים לעשות את החיבורים הנכונים, אבל גם להודות על זה שיש לנו אזרחים ואזרחיות מופלאים שמרימים פה פרויקטים מדהימים.

בתחילת המלחמה אילולא הייתה פה חברה אזרחית, היינו בבעיה קשה באמת. ראיתי את זה ושיתפתי איתם פעולה ועבדנו ביחד. אם לא היה אותם, היינו במקום אחר היום, אז תודה על זה. הגיע הזמן שמדינת ישראל תלמד מהארגונים האלה, איך עובדים. פשוט ללמוד מהם, אז תודה לך, תמי.

אני רק רוצה להגיד לכם שהבת שלה שהייתה גם קצינה רצינית מאוד בצבא, סרן, ובן זוגה שגם היה לוחם ונפצע קשה כמו שהיא תיארה, ועוד חזר להילחם, היו זוג מאוד מיוחד ויש להם סיפור יוצא דופן. כל מי שהגיע לכפר עזה וסייר שם וראה בעיניים את הקיבוץ, בטוח ראה את הדירה שלהם, את הבית שלהם שם. זה משהו שהולך איתי ויישאר איתי כל החיים, והייתי חייבת רגע לפני הכול לשים את זה על השולחן. תודה על כל מה שאת עושה, תמי. אנחנו מעריכים את זה.

תודה רבה.

אני גם רוצה לחזק את פרופ' רוחמה שהיא גם שכנה שלי. אולי היא לא זוכרת. אנחנו גרות ממש שני רחובות אחת מהשנייה. אני לא בשכונה, אני גרה פה, אבל זאת זכות להיות פה. אני רוצה לחזק גם אותך. את באה לפה ואת נלחמת ונאבקת וזועקת את זעקתה של לירי יחד עם ההורים שלה והאחיות שלה, ועוד הרבה אנשים טובים מסביב שעושים את זה. אני כל הזמן אומרת בשנה האחרונה פה בכנסת, ואי, איך אני מחכה שיהיו פה ועדות שיצעקו עלינו, על השיקום של החטופים. אני מחכה שיצעקו עלינו. שיהיו פה. נתמודד עם הכול. נעשה הכול. נעשה מהפכות עולם. נילחם, נעשה הכול אבל שיהיו פה שנשקם אותם. אמן במהרה בימנו. תודה לכם.

אנחנו נחזור חזרה לדיון. אני רוצה לפנות ללשכת עורכי הדין. יש לנו גם את עומר יעבץ מלשכת עורכי הדין וגם את יעל.

עומר, בבקשה, תציג את עצמך.

עו"ד עומר יעבץ. אני נכה צה"ל בעצמי. מכיר את דנה בטח 20 שנה עוד בימים לפני שהייתה פעילה בארגון נכי צה"ל. אני פעיל בארגון עשרות שנים. הייתי גם חבר מועצה. אני כרגע יו"ר ועדת נכים, תגמולים ושיקום בלשכת עורכי הדין. גם שלום לשרית קדרון היקרה. אנחנו מלווים את הסיפור הזה. אמרה פה חברתי שכרגע יצאה לגבי הנושא של המערכת שהיא לא בנויה לנשים. זה משהו שהוא בעייתי. אני בעצמי העליתי את הנושא הזה לא פעם, שלמעשה המערכת הטיפולית היא בנויה לגברים, ודברים שמאוד אופייניים לנשים לפעמים נופלים בין הכיסאות. כשאני חושב על החטופות שלנו ומה שהן עוברות יום-יום בעזה, זה לא נתפס, הטירוף הזה. לחשוב בידיים של מי מחזיק אותן, אני חייב להגיד שזה מזעזע ברמות קשות.

אני עורך דין שמטפל בנכות לא מעט. יש לי בחורה שהיא גם הלומת קרב והיא גם עם חבלת ראש, שאני מלווה אותה ביום-יום. היא מדברת איתי כל הזמן. אני חשוף לזה כמטפל מעבר לתפקידים ציבוריים. באמת אני חושב שהמערכת צריכה לעשות את ההתאמות הנדרשות. אני בטוח שעושים. מה שעשו עם חרבות ברזל למשל, כל הנושא של ה-point of contact זה דבר מאוד יפה. הייתי רוצה לראות שמרחיבים את זה למי שלא נפגע בחרבות ברזל.

חרבות ברזל ובצדק, אני חייב להגיד, מקבלים יחס מועדף אבל אסור לשכוח שיש עשרות אלפי נכים כולל בחורות פוסט טראומטיות, אנחנו פה במעמד האישה, שכרגע כשהן רוצות להגיע לאגף השיקום, הן צריכות להשאיר הודעה באזור האישי. אני לא אומר שלא חוזרים, אבל אין וואטסאפים ואין את הנגישות הזאת שיש לחרבות ברזל. אני יודע שהעומס על המערכת הוא מטורף. אני נמצא מול האנשים האלה ביום-יום. אני מבקר אותם במשרדים. אני רואה את הערימות של התיקים ואת הטירוף, ואני מדבר עם קצינות התגמולים שמטפלים בתיקים ואני יודע כמה קשה הן עובדות. אני כן הייתי רוצה לראות שהנושא של point of contact עובר גם לאוכלוסיות אחרות עם עדיפויות כאלה ואחרות לפי מה שיכולים, אבל כן הייתי רוצה את זה במקומות אחרים כי כרגע לצערי האגף מטעמים כאלה ואחרים לא נגיש כל כך לכולם כמו שהוא נגיש לחרבות ברזל. נקווה לטוב ולהצלחה לכולם.

תודה רבה. אולי ניתן לכם רגע להתייחס לנושא הזה של המענה מחוץ לחרבות ברזל.

אני יכולה להגיד משהו בעניין שלו?

כן, ואז ניתן לה להתייחס רגע לנושא הזה.

לעניין הזה של חרבות ברזל, ברור שצריך לתת תיעדוף כרגע לחרבות ברזל.

בסדר, אנחנו בעיצומה של מלחמה. אין פה שאלה.

אני סתם נותנת לכם עכשיו דוגמה למה שקורה בבאר שבע, ושרית נמצאת פה אז אני אשמח גם להתייחסות שלה. יש חוות חוסן אחת בבאר שבע בקיבוץ להב. החווה הזאת כמעט עומדת ריקה. לא מגיעים חרבות ברזל. באנו וביקשנו לפתוח את זה לפוסט טראומטיים ותיקים. שלילי. למה? חוות חוסן אחת בכל אזור הדרום.

זה לא שלילי, זה בבדיקה ואני מקווה שעם כל ההתאמות שלנו, אנחנו נוכל לפתוח את זה גם לוותיקים. בחוות אחרות כן פתחנו גם לוותיקים, וגם פעילות למשפחה וגם בשעות אחר הצוהריים.

אני אשמח אם תסייע לנו. מהיום קיבלתי תשובה מנכה שמבקש. הוא במצב קטסטרופלי. יצא מבית מאזן, זקוק למשהו שיקומי. מהיום קיבל תשובה מעובדת השיקום, לא, אתה לא חרבות ברזל.

אוקיי, זה משהו נקודתי שאחר כך אנחנו נבדוק אותו. אני אשמח להתייחסות שלך ואני גם אשמח להבין האם אין במסגרת המלחמה, כי אנחנו כבר 14 חודשים בתוך האירוע הזה, אנשים שכן היו רוצים להיעזר בחוות כאלה מתוך המלחמה? אין כאלה מקרים?

יש, לא כמו שציפינו שיהיה. לא לכולם זה מתאים.

מבחינת הבשלות לדבר הזה?

או מבחינת הבשלות או שאנשים לא רוצים להגיע.

אבל הם יודעים ומכירים שקיים כזה דבר? זה נדחף להם האינפורמציה הזאת?

כן. אנחנו מפרסמים את זה בכל המקומות. אנחנו מעודדים אותם. אנחנו עובדים, ה-point of contact של הפצועים החדשים. מעודדים אותם.

אם זה קיים באמת, חבל לא לנצל את זה עבור כאלה שכן רוצים להשתמש וזקוקים לזה.

אנחנו עלינו על הצורך הזה ובחוות אחרות כן הצלחנו להכניס גם את הוותיקים, גם פעילות לבני המשפחה וגם פעילות אחר הצוהריים. אני מקווה שנצליח להרחיב לכל החוות.

אני רק מבקשת, כי אני לא יכולה לשמוע על מקרה של מישהו שהוא במצב כזה ולא ניתן לו מענה, שבסיום הוועדה נסגור מעגל ונבין אם אפשר את המקרה הספציפי הזה לפתור, ואם את יכולה להתייחס למה שנאמר על ידי לשכת עורכי הדין בנושא ה-point of contact לאנשים מחוץ למלחמה, לדרך שבה אתם מתקשרים איתם.

בהחלט. כמו שאמרתי בהתחלה, זה היה האתגר הכי גדול שלנו לא לפגוע בפצועים והנכים הקיימים, ויחד עם זאת לתת את מלוא תשומת הלב לפצועים החדשים בשלבים הראשונים של השיקום, בתהליכים הארוכים שהם עוברים עד שיעמדו על הרגליים. אנחנו עובדים בשני צירים. אף אחד לא מזניח - - -

השאלה הספציפית הייתה, תדייק אותי אם אני טועה, שפשוט סוג המענה הוא שונה. אני מבינה את התיעדוף לחרבות ברזל. כולנו מבינים. אנחנו במלחמה, הכול בסדר, אבל היום בעידן הטכנולוגי ווואטסאפ, אין חברה שלא עובדת עם זה. זה הרבה יותר נגיש וקל. גם עבור מי שנותן את השירות זה יותר קל, אז השאלה היא למה לא להתקדם לשם?

גם - - - הטלפוני יש קו וואטסאפ שאפשר להתכתב איתו.

אתה מכיר את זה?

אני מאוד אוהב את שרית אבל לא נעים לי.

לא אתה כמייצג. השאלה אם אנשים יודעים?

עזבי אותי כמייצג. אני פה עומר יעבץ עכשיו, נכה צה"ל. אני מול המערכת. אני קבוצה מועדפת. אני מהקרם דה לה קרם של הנכים הקשים. זה קטועי שתי גפיים, זה משותקים כמוני. אני משותק ארבע גפיים כמעט, ועיוורים ושרופים ופגועי ראש קשים. זה קבוצה יחסית קטנה. היינו קודם בדיון על פגועי ראש, על חבלות מוחיות. אגב, פגועי ראש לא אוהבים שאומרים פגועי ראש. אומרים חבלות מוחיות.

אגף השיקום מטעמים כאלה ואחרים צמצם את הנגישות שלו. זה, אגב, נושא שלשכת עורכי הדין כן טיפלה בו לאחרונה. אנחנו הוצאנו פנייה מסודרת בנושא. לטעמנו אגף השיקום לא נגיש לנכים בצורה נוחה. נכון, יש אזור אישי, אתה יכול לפנות למוקד. מה יעשו במוקד? היא תשאיר הודעה ויחזרו אליך. זה אותו דבר כמו לפנות באזור האישי. העובד הסוציאלי שלי כן הרים לי טלפון ואמר לי, תקשיב, זה השם שלי, זה הטלפון הנייד שלי. זה קורה, אבל כשאתה פונה לאגף השיקום, רוב הפניות נעשות באזור האישי. אין פה point of contact, אין Case Manager.

אוקיי, הבנתי את הנקודה. תודה רבה.

למה לא מתקדמים עם העניין הזה, טכנולוגית?

זה לא עניין טכנולוגי. משאבים.

כוח אדם.

כוח אדם.

אתם במחסור? כי אתם קלטתם 100 משרות חדשות.

קלטנו 100 ועדיין כל עובד מטפל בממוצע ב-700 - - -

אתם זקוקים לעוד תקנים?

כן.

לכמה תקנים אתם זקוקים?

לא יכולה להעריך את זה, אבל לא כולם רוצים קשר.

בסדר, אנחנו לא מכלילים. יש מקרים ויש מקרים. זה נושא שהוא מחוץ לדיון הזה, אבל אנחנו נבדוק אותו אחר כך ונראה מה אפשר לעשות בעניין הזה. נבין את הקושי שלהם וננסה להגיע לאיזה שהוא פתרון. זה נושא חשוב. תודה לך על כל מה שאתה עושה. זה מוערך מאוד.

תודה לכם.

את רוצה להוסיף עוד דברים?

כן. אני רוצה להגיד שיש הטבות ייעודיות לנשים נכות. הן אמנם לא רחבות אבל יש. גם בתקופת ההיריון, גם אישה שמנהלת משק בית עצמאי, יש תוספת. בכלים שיש לנו היום אנחנו יכולים לסייע לקבוצות נשים בקבוצות טיפוליות ייעודיות לנשים, ייעודיות לפוסט טראומטיות.

קבוצות תמיכה שנפגשות פיזית?

כן.

זה מחולק לפי אזורים בארץ? איך זה עובד?

זה מופעל בכל המחוזות בארץ. אנחנו בפריסה ארצית. בכל מחוז יש קבוצות ליבה. קבוצת נשים היא אחת מקבוצות הליבה. קבוצות לנשים של פצועים, קבוצות לפוסט טראומטיים, קבוצות להורים וילדים, קבוצות ייעודיות ליוגה לנשים. ככל שיש צרכים שעולים מהשטח, אנחנו נקים קבוצה ייעודית. זו הדרך שיש לנו כרגע בלי לעשות אפליה בין הפצועים הנשים לגברים.

אוקיי. אנחנו תיכף נחזור אליך בסיכום הדיון הזה, כי יש כמה דברים שאנחנו חושבים שצריך לעשות. לפני זה אני גם רוצה לשאול את ארגון נכי צה"ל אם יש לכם עוד מה להוסיף או להגיד, ואז אני רוצה לעבור לתמי, לשאול אותה שאלה בהקשר של מה שהיא עושה.

אוקיי, אז קודם כל גם לנו יש כמובן מענים לפצועות ותוכניות שאנחנו מריצים עבור הפצועות.

שזה שלכם בנפרד.

זה שלנו בנפרד. אנחנו כן משתדלים לעבוד בממשקים צמודים ובשיתוף פעולה עם אגף השיקום. בנוסף למענים לפצועות יש לנו קהילה לאימהות הפצועים שנקראת "אימהות ברזל", וקהילה לנשות הפצועים שנקראת "מקום בשבילך".

זה קהילות חדשות שהקמתם במלחמה?

בחודשים האחרונים.

אוקיי, מדהים.

הן רצות ברמה ארצית מתוך איזו שהיא הבנה שגם האוכלוסיות האלה זקוקות למענה נוסף.

מה המספרים, אתם יודעים להגיד?

עדיין לא. אנחנו עדיין אוספים את האנשים אלינו. לאט-לאט הכמויות גדלות במחוזות, אבל אנחנו נותנים מענה גם ברמה הזאת.

אני מניחה שאתן משתפות פעולה ומכירות את הארגונים האחרים, אבל אימהות בחזית ונשות המילואים. יש כל כך הרבה ארגונים כרגע שאתם יכולים לחבור אליהם ולהנגיש את המידע של מה שאתם עושים אצלם, כי בטוח יש שם אוכלוסיות שישמחו להיעזר במה שאתם עושים.

הדלתות שלנו פתוחות וכמובן שנשמח לשתף פעולה.

אנחנו נעשה לכם חיבורים. גם זה חשוב ממש.

ככל שהם מקבלים יותר עזרה מיותר עמותות, יותר גופים, זה רק מבורך. ברור.

אז חשוב לעשות את החיבור הזה.

תמי, רציתי לשאול אותך. המרכז שאת הקמת, את דיברת על זה שאתם באיזה שהוא תהליך הכרה על ידי משרד הביטחון, אז קודם כל תסבירי לנו איפה זה עומד ובמה אפשר לסייע בעניין הזה?

זה תהליך. הגשנו את כל הטפסים. אנחנו מחכים לקבל את מספר הספק.

ומשרד הבריאות?

משרד הבריאות קיבל כסף מ-JFNA. הכסף עובר דרך בית חולים לב השרון אלינו. יעבור בהמשך. זה הכול בתהליכים. כרגע אנחנו רק מתרומות פועלים. בגלל זה אנחנו שומרים את עצמנו מאוד קטנים כדי להיות מסוגלים לתת מענים מדויקים לכולם.

והייתם מאוד רוצים להרחיב את הפעילות, אני יודעת.

אנחנו מייעדים את עצמנו לקבל כ-1,500 אנשים בשנה כשנהיה במצב המלא שלנו.

אוקיי, בסדר גמור.

רק אולי להגיד עוד משפט, שאנחנו מקבלים את כולם. זה לא רק חרבות ברזל. יש לנו מישהו שעכשיו המלחמה הזאת הייתה טריגר עבורו, מיום כיפור. 50 שנה הוא סבל ועכשיו כבר לא היה מסוגל, וכמובן מצוק איתן ומלבנון.

חשוב מאוד.

יש כאן עוד מישהו שרוצה להגיד משהו לפני שאנחנו מסכמים את הדיון? רותי, רציתי להגיד תודה על מה שאת אמרת קודם. את בדיוק יצאת לדעתי, ולא יצא לי להודות לך, אבל את נתת זווית מאוד חשובה שהיה חשוב לגעת בה בעיניי, ושאין לה כל כך התייחסות. אני לא חושבת ששמעתי מישהו מתייחס בכלל לנושא הזה, ולצערנו לאור המציאות החדשה שלנו שאנחנו עדיין לא יודעים לאן נגיע מבחינה מספרית, לאור המציאות החדשה אנחנו נידרש לשאלות האלה ולסוגיות האלה, אז תודה לך על הזווית הזאת. זה היה חשוב.

אני שמחה. תודה.

אני רוצה קודם כל להודות לכולכם שבאתם וטרחתם. אנחנו יודעים שזה לא פשוט. תודה לכם שהגעתם לפה. אנחנו היינו רוצים שאגף שיקום יתייחס ויערך לדיון נוסף שאנחנו נעשה בוועדה מתי שהוא בחודשיים הקרובים בנושא הסתכלות מגדרית. אנחנו כן חושבים שצריך לתת לזה מקום. אנחנו מאוד מודים לכם, אגב, על כל מה שאתם עושים. שזה לא ישמע אחרת. זה 14 חודשים מטורפים לחלוטין. הייתה פה ורסטיליות. היה פה מאמצים אדירים. קלטתם הרבה מאוד אנשים חדשים. אתם עושים עבודה שהיא עבודה מאוד חשובה, עבודת קודש, אין לי מילה אחרת, אבל המציאות הקשה הזאת מחייבת אותנו תוך כדי תנועה להיות טובים יותר ולהשתפר כל הזמן, אז אנחנו כן חושבים בוועדה לקידום מעמד האישה שתפקידנו בסוף זה לפקח על עבודת הממשלה ולייצר פה תוצאות יותר טובות. אנחנו חושבים שצריך תוכנית בראיה מגדרית.

אני חושבת שכדי לייצר את התוכנית הזאת שאני בטוחה שיש לכם מומחה תוכן אצלכם, מאוד חשוב שתשמעו את מה שהארגונים אומרים. יש להם זווית מאוד חשובה. שלא תפספסו איזה פן גם מארגון נכי צה"ל. גם מה שרותי אמרה פה סופר חשוב בעיניי גם לבריאות הנפשית של נשים.

את יודעת ששרית ואני ממש לפני הדיון דיברנו, ואמרנו שנעשה שולחנות עגולים כדי לראות איך אפשר לקדם את המענים האלה.

נהדר. זו יוזמה מצוינת.

אגב, עשינו את זה כבר עם לימור לפני המלחמה. כבר היינו על זה. המלחמה טרפה את כל הקלפים ועכשיו היא הפכה את זה להרבה יותר נדרש.

אני רוצה להוסיף רק דבר אחד, שתתייחסו גם לנושא של הביטוח הלאומי, כאגף איבה ושיקום של ביטוח לאומי שעושים באמת עבודת קודש, שהם ימנפו את הדבר הזה של לשים את הנושא המגדרי ולהתייחס אליו.

קודם כל אנחנו לדיון הבא שיהיה, נזמן לפה את נציגי ביטוח לאומי שיהיו כאן.

היא נמצאת.

בדיון שנעשה אנחנו נרצה את ההתייחסות שלכם להיבט הזה, אז חשוב לעשות שיעורי בית לפני, כי אחר כך כשמגיעים לוועדה והכול מהתחלה, חבל על הזמן. אנחנו בעניין של לייצר תכלס.

השולחנות העגולים שאתם מדברים עליהם מאוד מבורכים. אני באופן אישי מאוד אשמח להגיע לכזה מפגש ולקחת בו חלק. מניסיוני הניהולי עוד לפני ימי הכנסת, בסוף כשמושיבים אנשים ביחד לפתור את הבעיות, זה קורה, בטח ובטח כשזה שולחנות נשיים. אני אומרת את זה בפה מלא. אנחנו לא באנו פה, סליחה, אל תעלבו, אבל בסוף עד שיש לנו איזה רוב באיזה חדר פה בכנסת, תתמודדו, מה שנקרא.

אני רוצה שנצא מפה עם דברים תכלס, לא רק דיבורים, דיבורים, דיבורים. יש פה את כל הרצון והיכולת לעשות את זה, ולכן אני אשמח מאוד לקבל הזמנה. כמובן אני אעביר את ההזמנה גם לפנינה ולכל חברי הוועדה כאן שרוצים לקחת חלק, ונשב איתכם ביחד ונחשוב איך אנחנו פותרים את הבעיות ומה אפשר לעשות. איפה שאנחנו יכולים לייצר את הלחץ מבחינה תקציבית, מבחינת דברים שאתם זקוקים להם כדי לתת את המענים, אנחנו פה בשביל זה. תפעילו אותנו.

שלי, אני יכולה להוסיף רק עוד דבר בנוגע לחוסר המזעזע ברופאים ובאנשי טיפול? מדינת ישראל לוקחת ראשי מחלקות, רופאים בכירים ושולחת אותם ל-300 ימי מילואים בתפקידים מפגרים, תסלחו לי. לפעמים אפילו בשביל להיות פרמדיק, שהוא לא מוכשר. יש לי חבר שהוא מנהל מחלקה מאוד בכירה בשיבא, קרדיולוג, שלא נתן מענה למטופלים שלו כבר 200 יום, אבל הוא משמש כפרמדיק בצבא הגנה לישראל.

אני מניחה שזה בגלל איזה שהיא מצוקה.

אין מצוקה. המדינה מגייסת רופאים. היא לא שמה לב שהם רופאים בכלל. אין פרמדיקים, אבל אי אפשר לגייס רופאים. אפשר להכשיר פרמדיקים. מה שאני מנסה להגיד, אם אפשר היה לחוקק פה חוק בכנסת הזאת או לעשות איזה הוראת שעה או פקודת צה"ל, שבעידן כזה שיש לנו מחסור חמור במטפלים, ברופאים, שצה"ל לא יגייס אותם לתפקידים שהם לא רפואה נטו.

אוקיי, אז קודם כל זה נושא שנשמע מאוד חשוב. אני פשוט לא בקיאה בו וצריכה לבדוק את הנתונים. זה דיון נפרד, מה שנקרא.

תזמיני דיון דחוף ותיראי ש-99% מהרופאים במדינת ישראל נקראו למילואים. זה גם פוגע במטופלים שלהם, האזרחים שלא מגיעים. יותר מזה, אין באגף השיקום רופאים ומטפלים. מטפל, פסיכולוג, עובד סוציאלי. כל המקצועות שהם גם ככה מינוריים כי זה מקצועות שקשה להתפרנס מהם ולעבור התמחות. גם ככה מדובר במאות ובאלפים, אז שמדינת ישראל לא תקרא להם למילואים.

הנושא ברור, איילת. הבנתי אותו. הוא נושא חשוב. אני חושבת שהוא פחות רלוונטי לוועדה הזאת. זה נושא שקשור במשרד הביטחון ובמשרד הבריאות. זה צריך להיות דיון משותף בעיניי. אנחנו נבדוק את זה בנפרד. זה נושא מאוד חשוב, פשוט לא קשור לוועדה הזאת.

עוד מילה אחת. הייתי מאוד רוצה לראות בדיון הזה גם את נשות הנכים.

צודקת. זו זווית מאוד חשובה.

יש את הנשים הנכות. יש את נשות הנכים שזה מאוד חשוב. אגף השיקום עשה דבר נפלא בעניין הזה שהוא השכיל והבין שכשנכה נפצע, אם הוא נשוי, כל המעטפת שלו נפגעת יחד איתו.

קודם כל זה נכון מאוד. איך אנחנו יכולים להגיע לאוכלוסייה הזאת?

אני רוצה רק להגיד משהו קטן לגבי אגף השיקום, להגיד גם דברים טובים שהם עושים. אם קודם לכן אשת הנכה רצתה להגיע לטיפול פסיכולוגי, קצת לספר מה קורה לה בבית, לטפל בה, היא לא יכלה, אלא אם כן הנכה ישב יחד איתה והיה בשיחה הזאת. היום תודה לאל, לא. היא רוצה לבוא לספר מה קורה ללא נוכחותו, אפשרי. הילדים גם כן לא יכלו לקבל טיפול אלא אם כן זה טיפול משפחתי, אז היום לא.

זה התקדמות גדולה וזה חשוב מאוד.

זה התקדמות נהדרת. תחשבו על אישה ששולחת את הגבר שלה שהיה אריה והחזיק את כל הבית, ופתאום הוא בא אליה שבר כלי. הדימוי העצמי שלו.

היא צריכה לטפל בו וגם בילדים.

בדיוק, לרבות הפוסט טראומטיים. הייתי מאוד שמחה לראות אותן פה איתנו ולשמוע מה הן צריכות.

נכון. יש להן איזה ארגון יציג?

אולי אפשר לפרסם איזה קול קורא בעניין הזה.

שלי, אני רק רוצה, סליחה, שנייה אחת להתייחס. אני פשוט חייבת. הדיון במהות שלו הוא על פצועות. יש כאן איזה שהוא ניסיון נורא קטן, זה דרך ניסיון שלנו כנשים, כמיעוט, לחשוב שאם אני אישה פצועה פה, אז אני צריכה שגם האישה של הפצוע תהיה פה. לא. הדיון הוא על נשים פצועות.

אוקיי, אבל זה לא סותר.

זה סותר לחלוטין. אם היית אומרת לי, הבעלים של הפצועות צריכים להיות כאן, אז זה בסדר, אבל הדיון הוא על פצועות, לא על נשות הפצועים.

הכול בסדר. אנחנו בדיון הזה ואנחנו מסכמים אותו. להבא זה לא אומר שאנחנו צריכים להעלים עין מהנושא הזה. הוא נושא בפני עצמו.

אין בעיה. זה פשוט לא במקום שלו.

בסדר, אנחנו בדיון הזה כבר סוגרות את הדיון והם לא כאן ממילא. אני רק אומרת, הם אוכלוסייה שצריכה לקבל יחס.

בהחלט, אפילו בוועדה שלכם.

ברור. כמו שאנחנו לקחנו פה במלחמה את הנושא של נשות המילואים ושמנו אותו על נס, ואנחנו כל הזמן עובדות איתם - - -

אגב, גם אנחנו המילואימניקיות הוזמנו לדיון של נשות המילואימניקים.

נכון.

זה היה מגוחך. אני מילואימניקית, אני לא נשות המילואימניקית.

הכול בסדר. בסוף הכול מכוונה טובה. אני מבינה את החידוד, אבל זו כן אוכלוסייה שאנחנו צריכים להתייחס אליה. יכול להיות שצריך לעשות דיון נפרד בנושא הזה, ואנחנו נבחן את זה. אין להם איזה ארגון שמייצג אותם? אתם מכירים כזה ארגון?

יש איזו שהיא עמותה חדשה שאני לא זוכרת את שמה.

קודם כל בואו נבדוק אם יש כזה דבר, ואם לא, אני מניחה שדרך אגף השיקום אפשר להגיע לאוכלוסייה הזאת. אנחנו נבדוק את זה כנושא נפרד.

אני רוצה להודות לכולם שהגעתם לכאן. תודה גם למשטרה. תודה לכם. תודה על העבודה הקשה שלכם. תודה לשוטרות שב-7 באוקטובר הקריבו את חייהן. אנחנו לא שוכחים אותן לרגע, וחסמו בגופן באמת, תוצאות הרבה יותר גרועות שיכלו לקרות פה, ובכלל לשוטרות ולשוטרים על עבודת הקודש שהם עושים. אנחנו מעריכים אתכם מאוד.

תודה לכולם. אנחנו נוציא זימון לדיון המשך. תודה רבה, הישיבה נעולה.


הישיבה ננעלה בשעה 13:11.