פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת

1

27
הוועדה המיוחדת לטיפול בשורדי השואה
28/01/2025


מושב שלישי



פרוטוקול מס' 58
מישיבת הוועדה המיוחדת לטיפול בשורדי השואה
יום שלישי, כ"ח בטבת התשפ"ה (28 בינואר 2025), שעה 13:36

לציון יום השואה הבינלאומי 2025 - "בסימן 80 שנה לשחרור מחנה ההשמדה אושוויץ"

חברי הוועדה: מירב כהן – היו"ר
מיכל מרים וולדיגר

יבגני סובה

סגן שרת התחבורה והבטיחות בדרכים אורי מקלב
יריב מן - מנהל, מנהל אזרחים ותיקים, משרד הרווחה

עדינה אנגלרד - מנהלת המחלקה לעבודה סוציאלית בגריאטריה, משרד הבריאות

ברהן מלדה - מפקח ארצי קהילתי, משרד העלייה והקליטה

שולי דוידוביץ' - רח"ט תפוצות ודתות, משרד החוץ

רונית רוזין - מנהלת הרשות, משרד ראש הממשלה - הרשות לזכויות ניצולי השואה

טובה דורפמן שוורץ - נשיאה, ההסתדרות הציונית העולמית

שרית הנדקנופף - מנכ"לית המחלקה לישראל והנצחת השואה, ההסתדרות הציונית העולמית

דוד יערי - סגן יו"ר קק"ל, יו"ר הוועדה לסיוע לניצולי השואה

מתן כצמן - ראש מועצת אבן יהודה, מרכז השלטון המקומי

שמשון רחמנפור - חבר מועצה, מרכז השלטון המקומי, מלווה את אביגדור נוימן, שורד שואה

שמעון רוטשילד - שורד שואה, שורדי שואה ניצולי מחנה ההשמדה אושוויץ

דן הדני - שורד שואה, שורדי שואה ניצולי מחנה ההשמדה אושוויץ

טומי שחם - שורד שואה, שורדי שואה ניצולי מחנה ההשמדה אושוויץ

אלונה שטרום - מלווה, חברה של טומי

מוגדי אונגר - שורדת שואה

אביגדור נוימן - שורד שואה

מנחם הברמן - שורד שואה, שורדי שואה ניצולי מחנה ההשמדה אושוויץ

רחל רוזנוסר - מלווה, בתו של שורד השואה מנחם הברמן

אורי הברמן - מלווה, נכדו של שורד השואה מנחם הברמן

עדי הברמן - מלווה, נכדתו של שורד השואה מנחם הברמן

נאוה הברמן - מלווה, כלתו של שורד השואה מנחם הברמן

ד"ר דורון קולר - דור שני לשורדי טרנסניסטריה

ד"ר דרור גולן - מנהל קליני ארצי, עמותת עמך

ירון מרקוס - ועידת התביעות

מירית עליס - ועידת התביעות

אריאלה אהרון

נועם כהן, חבר תרגומים


רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות.



לציון יום השואה הבינלאומי 2025 - "בסימן 80 שנה לשחרור מחנה ההשמדה אושוויץ"

תודה לכל האורחים, תודה לכל מי שטרחו להגיע לוועדה המיוחדת למען שורדי השואה. אנחנו מתכנסים מדי שבוע לנושאים מקצועיים שקשורים לצרכים של השורדים, אבל היום זו ישיבה מיוחדת לרגל יום השואה הבינלאומי. אני אפתח את הדיון הזה כפי שאני פותחת כל דיון, וזה בקריאה גדולה של כל עם ישראל שהחטופים והחטופות שלנו יחזרו הביתה. זו המשימה הכי דחופה והכי חשובה שמונחת לפתחנו, וכולנו מאוחדים, אופוזיציה וקואליציה, סביב הכמיהה הזו.

היום אנחנו מציינים את יום השואה הבינלאומי וזו גם שנה מיוחדת במינה כיוון שאנחנו מציינים 80 שנה לשחרור אושוויץ. היום אנחנו נקדיש את הישיבה הזו כדי לשמוע את הגיבורים והגיבורות ששרדו את התופת, את שורדי השואה עצמם. יש לנו פה היום שישה שורדים ושורדות שהם אורחי הכבוד שלנו, כולנו התכנסנו היום כדי לשמוע אותם, לעשות להם כבוד ולומר להם תודה. הם יהיו ליבת הכינוס הזה היום.

קצת לסבר את האוזן, היום בישראל חיים פחות מ-124,000 שורדים ושורדות והמספר של השורדים שיש לנו את הזכות עוד לחיות איתם הולך ופוחת משנה לשנה, זה ברור שיש לנו עוד שנים ספורות לשרת את הציבור הכל כך יקר הזה. ולצערי, אנחנו תמיד אומרים לעולם שאסור לשכוח וצריך להפיק לקחים ו-Never Again, אבל גם אצלנו לא מספיק זוכרים את זה כי אנחנו רואים נתונים לא פשוטים שמראים שכשליש מהשורדים שחיים בישראל מתקשים לסגור את החודש, כשליש מהשורדים מקבלים רק מענק שנתי ולא קצבה חודשית ומצבם הכלכלי הוא לא פשוט.

כיושבת ראש הוועדה למען שורדי השואה, יחד עם הצוות שלנו הכנו מסמך עם כל הדרישות התקציביות והצרכים שיש לשורדים ולשורדות והגשנו את זה ליושב ראש ועדת הכספים ולחברי ועדת הכספים בתקווה שיהיה שם קשב והם יתקצבו את הצרכים המיוחדים של השורדים והשורדות, שכאמור, אין לנו עוד הרבה שנים לשרת אותם.

ובין הצרכים האלה שמנו דגש על מיגור העוני בקרב שורדי השואה, שוב, זה בעיקר בקרב השורדים שמקבלים סיוע רק פעם אחת בשנה ולא קצבה חודשית; מימון הסעות, הרבה שורדים כבר מתקשים לצאת מביתם; מימון שירותים בשפה הרוסית; עדכון מנגנון הקצבאות; מניעת קיזוז הקצבאות שמגיעות מגרמניה, ועוד ועוד צרכים עליהם למדנו ושמענו במשך השנתיים האחרונות מהשורדים עצמם.

חשוב לי היום לציין את משה ריידלר זיכרונו לברכה, שורד שואה שנרצח באכזריות בביתו במתקפת 7 באוקטובר. לא ייאמן שבן אדם גם שרד את השואה וגם בסוף נרצח כאן בביתו.

נציין גם את שלמה מנצור שהוא שורד פרעות הפרהוד שגם ברגעים אלו חטוף בעזה וכולנו פועלים ומתפללים כדי שישוב לביתו. ולצערי, גם שמענו בוועדה הזו לא מעט שורדים ושורדות שהקרובים שלהם נרצחו או נחטפו והם חווים גם היום את הטראומה הזו מחדש.

אני אציין שבחוץ, אם יכולתם לראות, יש שתי תערוכות מאוד יפות שאני מציעה גם שכשנסיים את הכינוס אולי תעיפו מבט. יש שם את פרויקט לונקה שג'ים הולנדר וגם קק"ל שותפים ליוזמה הזו, ויש גם את פרויקט Last Link שיזם ויצר ניסים סלמה. אלה תערוכות שצילמו שורדים ושורדות ושווה להעיף מבט. יש שם גם ברקוד שאפשר באמצעותו לראות פרטים על המצולמים.

אני אציין שיש פה נציגים משגרירויות וגם שגרירים ממדינות שונות, אני רק אגיד לכם אילו מדינות מכבדות אותנו היום בנוכחות של השגרירויות שלהם: בוסניה, צרפת, ליטא, פנמה, פולין, סרביה, אסטוניה, יוון, גואטמלה, בלגיה, בלארוס, מולדובה, אירלנד, נורבגיה, האיחוד האירופי, אוזבקיסטן, קרואטיה, סלובקיה, קפריסין, ספרד, הפיליפינים, הולנד, גרמניה, אוסטריה, מלטה, סלובניה, דנמרק, שוודיה, פורטוגל, אוסטרליה, פינלנד, בולגריה, רומניה, קוסובו וארגנטינה.

(מחיאות כפיים)

תודה לכם שטרחתם לכבד אותנו ביום הזה ולהוכיח לנו שלא שכחתם ואתם איתנו גם בתקופה הקשה הזו.

בהמשך יגיע לכאן גם סגן השר אורי מקלב ואנחנו ניתן לו להתייחס, אבל אנחנו נפתח עם לשמוע את השורדים והשורדות שהם האורחים הכי חשובים שלנו. לאחר מכן אני גם אפתח את זה להתייחסויות של נציגים מארגונים שונים.

אם זה בסדר, אני אשמח להתחיל עם אביגדור נוימן. אביגדור נוימן, שורד שואה מאוקראינה, שהוא מלווה היום על ידי ראש מועצת אבן יהודה, מתן כצמן המקסים שבא וליווה אותו, ככה מתנהג מנהיג לתפארת מדינת ישראל, תודה שגם אתה איתנו. אביגדור, הבמה שלך, נשמח לשמוע את הדברים שלך יש למסור לאומה הישראלית בתקופה הזו, תודה שבאת.

שלום לכולם. כמו שנאמר, קוראים לי אביגדור נוימן, אני נולדתי בשנת 1931, אז צ'כוסלובקיה, היום זו אוקראינה. נולדתי בבית חסידי עם שבעה ילדים. הייתה חסידות בעיירה שלנו, אז קראו לזה סעליש, היום זה באוקראינה, קוראים לזה וינוגרדוב. ובזמן השלטון הצ'כוסלובקי לא הייתה אנטישמיות, אפשר היה לחיות בשקט עם השכנים ועם הממשלה והכול.

ב-1939 נכנסו ההונגרים, מיד התחילו החוקים נגד יהודים, האנטישמיים. יהודי לא יכול להחזיק עסק, יהודי לא יכול ללמוד לימודים גבוהים, התעללויות ברחוב, משטרה כל פעם בבית בסיפור אחר, להפוך את הבית. בשלב מסוים גירשו אלפי משפחות לפולין, פולין כבר הייתה כבושה על ידי הגרמנים ושם הייתה כבר תעשיית הרצח של יהודים, גם אחד הסבים שלי שם.

ב-1944, במרץ, נכנסו הגרמנים. להזכיר, אני עוד הייתי אז ילד בן 12 וחצי, עוד לא 13, ואפשר היה להרגיש, אני לא הבנתי ישירות, אבל האווירה ובכלל הדיכאון אצל המבוגרים, ראו כבר שאם הגרמנים באו, יהיה מאוד לא טוב. אומנם דבר ראשון, החוק הראשון היה טלאי צהוב, יהודי לא יכול לצאת לרחוב בלי טלאי צהוב ובכלל כבר הדם היהודי היה יותר הפקר בתקופה הזאת.

כעבור זמן, כמה שבועות, בלילה האחרון של פסח דופקים בדלת, כולם לצאת, לעזוב את הכול מייד. את אבא ועוד עשירי העיר ופעילי הקהילה לקחו למרתפי עינויים, איפה הכסף שלכם ואיפה הכסף של הקהילה? אימא ואנחנו, שישה ילדים, ילדה נפטרה בבית, לקחו לגטו, שמו אותנו עם עוד משפחה. כמובן עם ילדים, לא היו כבר מיטות, לא היו תנאים. מהבית לא הבאנו הרי כלום, כי הם אמרו תוך רגע לעזוב את הכול. ושוב, כעבור כמה שבועות להתיצב חזרה במקום הריכוז. תיקחו, תצטיידו, אתם נוסעים. לא אמרו לאן ומה, רק אמרו לבוא עם אוכל ועם בגדים וכולי.

וכאן יש קטע שאני תמיד מזכיר תוך כדי, משהו שמאוד מלווה אותי עד היום אפילו, התפקיד שלי היה בתור ילד לעמוד עם סל מזון אחד, להחזיק להמשך הדרך. עמדנו בשורה העורפית ושני שוטרים בשני הצדדים, ואני עומד מאחורי אימא, ילד בן 12 וחצי, ופתאום אני רואה שאחד מרביץ לאימא שלי. תארו לכם, ילד רואה דבר כזה, הבהלה והצער. כמובן באופן אוטומטי שמטתי את הסל הזה, עד היום זה מציק לי שלא נשאר אוכל להמשך הדרך.

מפה לתחנת רכבת, חיכו בקרונות של בהמות, 100-80 איש בתוך קרון, חולים, זקנים, ילדים, תינוקות. אין מים, אין שירותים, לא מים זורמים ולא מים ככה, בקושי יש קצת אוויר בקרון. ככה שלושה ימים ולילות עד שהגענו לבירקנאו, בירקנאו אושוויץ, מי שלא יודע. פתחו את הקרונות, מהר לרדת. כלבים אימתניים, מכות. נשים וילדים, להסתדר בצד שמאל, גברים בצד ימין, ואמרו שהנשים והילדים ילכו לקמפ, יחכו לאלה שהולכים לעבודה, ילכו יום ראשון לעובדים, יפגשו המשפחות, ככה אמרו.

אני ניסיתי ללכת עם האימא, לעזור לה, היה שם אסיר ותיק שהוא ידע בדיוק לאן יצעדו השורה הזאת, כעבור כמה זמן הצעידו אותה כבר ישר לקרמטוריום, לתאי הגזים. הוא קיווה שהוא יכול להציל אותי, הייתי כנראה יותר מפותח, תלש אותי מהאימא, זרק אותי איפה שהגברים עומדים לעבודה, עוד צריך לעבור מיון של מנגלה ימח שמו. ואני עומד מולו, אגב, פה כבר היה אבא והאח הגדול, אני עומד מול מנגלה, ככה הוא עמד, עמידה כזאת, ימינה, שמאלה, הוא לא דיבר. ימינה זה לעבודה, שמאלה זה למוות, מצרפים לאלו שצועדים לקרמטוריום.

אני באתי מול מנגלה ימח שמו, אומר לי, בן כמה אתה? אמרתי, בן 15, עוד לא הייתי 13 אפילו. מה אתה יודע לעשות? אני, מכניקה. טוב, צירף אותי לעבודה. הלכנו שם לבית מרחץ גדול, צריך לזרוק את כל הבגדים והנעליים, נעלי עץ, בגדים שלהם, בלי גופיה ותחתונים, צועדים לתוך המחנה בלילה.

בצריף, דרגשים שלוש קומות, דרגשים כמובן בלי מזרונים, בלי כלום. קר, רעבים, עייפים. בבוקר יוצאים למסדר כזה, יש שם גשם, בוץ, ואנחנו רואים ארבע ארובות, יוצאות להבות איומות, עשן שחור, ריח של בשר חרוך. עומדים שם האסירים הוותיקים, הסבירו לנו. איך הוא הסביר? הוא אומר, תשמע, אתה רואה את הלהבות? הנה אימא שלך יוצאת שם, תראה את אימא שלך בלהבות.

נורא.

אתה רואה את העשן? זה אחים ואחיות, אתה לא מרגיש ריח? ככה התחלנו להבין לאיזה 'קמפ' הלכו אימא והילדים. פה הייתי עוד עם אבא והאח הגדול, הפרידו בינינו. אותם לקחו למחנות אחרים שבסוף, במחנה אחד אבא והאח הגדול נרצחו שם. הכניסו אותנו, את הנערים, למחנה דיילאגר קראו לזה. דבר ראשון שמו את המספרים האלו, קעקוע למספר הזה. מרגע זה אין לך שם, מרגע זה אתה מספר. וחילקו אותנו לעבודות שונות, אני אומר, קיבלתי יחסית עבודה טובה, כי עבדנו בזבל, לסחוב עגלה של זבל ובמטבח מצאנו כל מיני שאריות של תפוחי אדמה, קליפות, יכולנו להשלים את המנה היומית.

המנה היומית אגב הייתה 250 גרם לחם, חתיכת נקניק, אולי חתיכת גבינה, בבוקר תה, בצוהריים זה קצת מרק, זאת הייתה התזונה. כמובן שהיינו רעבים ומוכים ועייפים ומושפלים והכול, אבל פה זה היה דליקטס, יכולנו להשלים מהזבל. היה מחנה נשים על ידינו, מצאתי את אחותי שם. ואז היא אמרה לי - - -

אביגדור, זה אתה בתמונה מאחורה?

(מוקרנת תמונה)

כן.

יפה. אביגדור, אני רק אגיד על סדר הזמנים אצלנו, הדיון הוא במשך שעתיים, ולכן אנחנו נצטרך לשמוע את כולם כמובן בתמצות כי לא נצליח לשמוע את כל סיפורי החיים. אני אודה לך גם אם לקראת סיום תחשוב על מסר שחשוב לך להעביר הלאה, כי ברור שלא נוכל במפגש אחד לשמוע את סיפורי החיים של כל השורדים והשורדות, שכל אחד זה ספר מטורף בפני עצמו. לשורדים אני כמובן אתן יותר זמן, לדוברים מהארגונים האחרים ממש זמן קצר מאוד. וסגן השר גם הצטרף אלינו, אורי מקלב, אני אתן לך מייד להתייחס לאחר מכן.

אגב, את התמונה הזאת צילם ניסים סלמה אצלי בבית.

מדהימה, מדהימה התמונה.

הגענו בראש השנה, הייתה סלקציה. סלקציה, גם כן, הוא עמד ככה, ימינה, שמאלה. מי ששמאלה, זה למוות, סגרו אותם בצריף, בלילה באו משאיות, ולוקחים אותם לתאי הגזים. אני נשארתי, בסלקציה הזאת עברתי, יום כיפור, עוד סלקציה, פה כבר לא טוב, הייתי כבר בתוך הצריף שהולכים בלילה לקרמטוריום, אבל קרה משהו שלא קרה לפני זה אף פעם. פתאום נכנס מנגלה לצריף באמצע היום, עושה לשמונה נערים, אתה, אתה, אתה, שמונה נערים, ראוס, החוצה, לא מבינים למה, היתר לקרמטוריום. בשמחת תורה עוד סלקציה, גם פה לא טוב. היינו כמה נערים, פרצנו את הצריף הזה, תפסו חזרה, הצעידו אותנו ברגל לקרמטוריום כבר, לא חיכו ללילה. פה לא רצו לקבל אותנו מסיבות שלהם, חזרנו למחנה, והגענו לעבודות אחרות.

הגענו ב-18 בינואר 1945 למצעד המוות, השלג עד הרגליים, הטמפרטורה מינוס 25, ואמרו, כל מי שלא יעמוד בקצב, ירו בו. ככה הלכנו שלושה ימים ולילות, בדרך ירו והכו למוות הרבה. יצאנו לרכבת, מאוטהאוזן, זה באוסטריה. גם שם, ממטהאוזן עוד מצעד מוות לגונסקירכן, שם שחררו אותנו האמריקאים. כשהשתחררנו, ראינו כל אחד לאן הולך, חזרתי לעיירה שלי והתברר שנשארנו שנינו, רק אחותי הגדולה ואני. היא הייתה בת 17, אני 14, והמגמה הייתה להגיע לפה, לארץ, היא החליטה שלא נשארים באירופה. אבל פה הייתה בעיה, הבריטים לא נתנו להיכנס, לפה הגענו בעלייה ב'.

בכל אופן, באתי עם האונייה תיאודור הרצל, שבועיים ככה בים, בתל אביב תפסו אותנו הבריטים, לחיפה, למחנה מעצר קפריסין שמונה חודשים. בכ"ט בנובמבר התחילו לשחרר אותנו. הגעתי לארץ, הייתי אז בן 16 וחצי כבר, מי שהיה כבר בגיל גיוס לקחו אותו, אני עוד הלכתי ללמוד בישיבה, אחר כך התגייסתי בגיל 17 וחצי, נשארתי בצבא קבע, נלחמתי בכל מלחמות ישראל.

וואו, אחרי כל מה שעברת.

בשריון. במלחמת יום כיפור נפצעתי גם. הקמתי ברוך השם משפחה לתפארת, יש לי שני ילדים, שבעה נכדים, לא אנקוב בדיוק, אבל למעלה מ-42 נינים וחימש אחד, גם חימש.

(מחיאות כפיים)

כל הכבוד.

השתחררתי מקבע, נכנסתי כחבר אגד. ואגב, שנים ארוכות לא אני והרבה דומים אליי לא דיברנו. אשתי למשל, שהיא ילידת הארץ, היא לא ידעה הרבה, גם הילדים שלנו, הנכדים והנינים כבר יותר שומעים ממני. היומן שלי מלא בלי סוף, מרצה ביד ושם, במשואה, זיכרון בסלון, ביחידות צבאיות, בכל מקום, גם בגרמניה, הייתי נוסע לשם, עכשיו אני עושה את זה בזום.

עכשיו חיברו אותי גם לפרויקט של שורדי נוחבה, של ניצולי נוחבה, יושבים מולי, הם מספרים לי ואני להם ומה המסקנה שלכם. אגב, אני לא יכול לדלג, הייתי עם עדים במדים ועשו לי שם הפתעת בר מצווה על יד הקרמטוריום, על יד פסי הרכבת.

ומה שאני רוצה להגיד לכולם, אגב אני אחזור על זה, מה שאמרתי קודם, אני טוען, אני חולק על אלה שאומרים שאנחנו היום בשואה, אנחנו היום לא בשואה. ב-7 באוקטובר עשו לנו מעשה שואה כי הכוח שהיה צריך להיות שם לא היה, אבל אנחנו יכולים לעמוד על נפשנו. בשואה לא היה צבא, לא הייתה מדינה, לא היה ארגון, לא היה מושג ועשו בנו מעשים איומים, מה שאלו למדו, החיות הדו רגליות האלו, והם ניצלו את זה, יום אחד עשו מעשה שואה. אבל ברוך השם יש לי כוח מגן, יש לנו מדינה. ותאמינו לי, אנחנו עם, אף אחד לא ינצח אותנו, אנחנו עם לנצח, כי עם ישראל חי, חי, חי.

(מחיאות כפיים)

תודה רבה, אביגדור, על הדברים המרגשים, השראה. לא יאמן שאנשים שעברו סיפור חיים כמוך גם עברו את מלחמות ישראל, גם הקימו פה בית, הקימו את המדינה, דור מופלא. תודה רבה רבה.

סגן השר, תרצה להתייחס עכשיו? בבקשה, סגן השר אורי מקלב.

ראשית, תרשו לי לפתוח בשבחה של הוועדה הזאת שאת עומדת בראשה. באמת ועדה מיוחדת בכנסת שהיא טיפול בשורדי השואה, זה לא דבר שהיה ועכשיו זה גם הוקם על ידך וזה גם הוכח שהטיפול שלך כשרה לשוויון חברתי, ששם הרשות לניצולי שואה שכנה והייתה, היה טיפול עמוק, זה לא רק התפקיד, אלא משהו מתוך שליחות. והנה עמדת וגם קצת יש לנו חלק קטן שחשבנו שזה נכון להקים את הוועדה הזאת.

נכון.

היא הייתה בוועדת כספים והיושב ראש חשב שאם זה בידיים שלך, חשוב. אני חושב שעשיתם הרבה דברים ודברים חשובים. זה כפתיחה בנושא הזה, באמת בשבחך בוועדה הזאת.

הנה, אחרי הדברים של מר אביגדור נוימן, אין ספק שהיום כשאנחנו מציינים 80 שנה זה לא משהו שאנחנו מספרים סיפור של העבר, אנחנו רואים את הדברים האלה שהם קיימים. זה לא רק הסיפור האישי שלך. אתה, בדברים שלך ובפעולות שלך ומה שאתה מביא גם לדורות הבאים, זה מעורר, כפי שאמרה היושבת ראש, השראה. זה משהו שמחייב, זה נותן את הכוח, זה נותן לנו את הבסיס ואת הכוח גם כשנופלים, שאנחנו כעם יהודי שעובר דברים כאלה, אבל זה לא רק סיפור היסטורי, זה סיפור עכשווי שמביא אותנו לכוח להתמודד גם היום כשיש נפילות, כשיש קשיים. זה משהו שנכנס והוטמע לתוך הנרטיב שלנו, לתוך ה-DNA שלנו.

באופן טבעי, אירועים, ככל שמתרחק הזמן, ככה ההרגשה באירוע, בהשפעה, מתקהה, נהיית יותר חלשה. אירוע כזה, בזכותכם, זה הפוך, ככל שעוברות השנים אנחנו רואים את תעצומות הנפש, אנחנו רואים מה עברתם, אנחנו מבינים שאנחנו לא יודעים הכול וזה מחייב אותנו להגיע. משל למה הדבר דומה? להר מרשים וגבוה. כשאתה נמצא קרוב, אתה לא רואה אותו, את העוצמה שלו. ככל שאתה מתרחק וככל שהשנים ואנחנו מתרחקים, ככה אנחנו רואים את העוצמה. אנחנו באמת חייבים לכם את הכול, ואנחנו מחויבים, ומבחינתנו, יש לכם מניית זהב ודברים יסודיים בזה שאנחנו יכולים להיות היום כאן בארץ ישראל ולהמשיך כאומה להתמודד ולהתגבר על הקשיים.

רק עוד מילה אחת ברשותכם. אנחנו אומנם יודעים, הוועדה הזאת עוסקת בזה לפי דעתי, אולי אפילו צריכים קצת יותר דגש, על הנושא של האנטישמיות. האנטישמיות גברה מאוד, רק אתמול ראיתי סקר חדש שאחד מכל שני בוגרים בעולם מחזיק בעמדות אנטישמיות, אלה דברים נוראיים. 46% מאוכלוסיית העולם, 46%, 2.2 מיליארד בני אדם מחזיקים בעמדות אנטישמיות. זו הכפלה ממה שהיה בשנת 2014.

יש הרבה דברים שצריך לעשות, אבל בזה שאנחנו לא נותנים לזה לעבור, בזה שצריך לעשות, במסרים האלה, ובאמת אנחנו חושבים ברשות, נמצאת כאן עו"ד רונית רוזין, ברשות חושבים, וזה בשיתוף פעולה, אני מבין שגם אתם העליתם את זה, צריכים לגייס את הדור השני לניצולי השואה. הם גם יכולים להעביר מסרים שהם ראו, הם יכולים לבוא. אנחנו צריכים באמת לקחת על עצמנו, לקחת את הפרויקט, ענק, זה לא פרויקט, זה הרבה יותר, פעולה ממשלתית, את הדור השני, את הדור הזה, ומי שקיים ודאי, להביא אותו לידי כך שנפעל בעניין הזה כדי למנוע, כדי למגר, כדי להילחם בתופעה הזאת, להיאבק בתופעה הזאת, למעט אותה.

ואני מודה גם על שיתוף הפעולה שאת ציינת. היום הזה, כפי שאת אמרת, אנשים, מטבע הדברים, כשחלשים, אולי רואים אותם בחולשתם ולא נעים להם בזה. לא, אנחנו רואים אתכם היום, אנחנו נחשפים ברשות, רואים את עוצמת הנפש שלכם כשאתם חלשים. איך אמרת? שאתה לא סיפרת עד עכשיו. היה כוח, אדם נמצא בשיא כוחותיו, יכול למנוע. כשנחלש יותר, הוא פחות יכול או שהוא מרגיש את עצמו שהוא צריך יותר להעביר את זה. אבל אז אנחנו רואים דווקא בסיפורים שהרבה שנים לא סיפרתם, אתם נצרתם את זה אצלכם ולא העברתם את זה, עכשיו כשאתם מספרים את זה, זה לא מתוך חולשה, זה מתוך עוצמה גדולה מאוד. אנחנו צריכים לברך ברכה ובהצלחה לכולם.

תודה רבה לך. ואני אגיד שאנחנו גם ריכזנו תובנות וצרכים שעלו לאורך השנתיים האחרונות מהשורדים, ריכזנו את זה למסמך, הגשנו ליושב ראש ועדת הכספים ונגיש גם לך כדי שנעשה את המקסימום כדי לתת לזה מענה. תודה רבה על שיתוף הפעולה.

אני עוברת למוגדי אונגר שאנחנו נשמח לשמוע אותך, ולאחר מכן אני כבר אכין את מנחם שהוא יהיה הבא בתור אחרי מוגדי. מוגדי אונגר היא שורדת שואה מהונגריה, אנחנו רואים גם את התמונה היפה שלך על המסך. ואנחנו נשמח לשמוע בקצרה קצת עלייך ובעיקר מה המסר שלך לנו, הדור הבא שחי פה במדינה וקיבל למשמורת את המדינה.

אני שורדת שואה מאושוויץ, שהייתי שם כאשת עדות 34 פעמים. ובפעם האחרונה הייתי באושוויץ בזמן השחרור של אושוויץ, 75 שנה לשחרור אושוויץ, הייתי בפולין בפעם האחרונה. נותרתי לבד מכל משפחתי עד שהכרתי את בעלי זיכרונו לברכה, היינו נשואים מעל ל-50 שנה, התחתנו ב-1950 ועד 2003, תעשו חשבון. אני באמת נותרתי לבדי, כמו שאמרתי, עד שהתחתנתי.

התחתנתי עם אדם שמאוד אהבתי, ברוך השם, זה לא מובן מאליו שמתחתנים ובאמת אוהבים. לפני החתונה הייתי עובדת במטבח כטבחית, והוא נכנס למטבח ואמר שהוא נוסע לתל אביב ורוצה ואחרי הצוהריים אני עדיין עבדתי במטבח, הוא ביקש שאני אכנס לאחד החדרים. נכנסנו לאחד החדרים והוא הכניס את היד לכיס והוציא משם חבילה קטנה, בחבילה הקטנה הייתה קופסה קטנה ובאותה קופסה הייתה הסיכה היפה הזאת שעד היום אני שומרת מכל משמר כי זה מזכיר לי אותו.

אני רציתי לספר לכם שעכשיו, לצערנו הגדול, היה האסון שעבר על עם ישראל, וקראו לאסון הזה שואה. ואני מאושרת, אני יום-יום יושבת ליד הטלוויזיה ואני רואה את החיבוקים ואת הנשיקות ונזכרת, שואה, ברוך השם הם חזרו הביתה לחיבוקים ולנשיקות ואני חזרתי לבדי.

תבדקי אם יש עוד משהו שהיא רוצה להגיד, אנחנו נחכה רגע. קודם כול, זה מקסים שמה שאת בוחרת לספר זה על האהבה שלך, שזה הדבר שהכי הכי חשוב לך, זה כל כך מרגש, באמת.

לא קיבלו סיכה ואני זוכרת עד סוף ימיי את הסיכה היפה שקיבלתי מבעלי.

מקסים. תודה רבה.

יש לי ארבעה ילדים, שלוש בנות ואחד בן, אחת הבנות נמצאת כאן איתי.

מרגש.

הבאתי מתנה לכנסת, מי יקרא או לא, העיקר שיהיה כאן בספרייה.

הספר שכתבת. אנחנו נעביר אותו לספריית הכנסת. תצייני את שמו או תראי אותו. שלום אחרון לאימא. תודה רבה, ואני אדאג להעביר את זה לספרייה. מרגשת.

תודה לחברת הכנסת מיכל וולדיגר שהצטרפה אלינו, אנחנו בדיוק שומעים את השורדים.

חברה חדשה בוועדה.

ברוכה הבאה, אני שמחה לשמוע.

אנחנו נעבור למנחם. מנחם, האם תרצה לדבר עכשיו? מנחם הוא שורד שואה מצ'כיה, שיש פה גם את בני משפחתו, אם אתה רוצה להציג את בני המשפחה שלך שפה.

זאת הנכדה וזה הנכד, זה הבן ויש לי עוד נכדים.

התרגשתי.

התרגשת וריגשת אותנו.

והייתי כבר פעם עם ניר גלים, עם הישוב שלי, הייתי בביקור בכנסת, אבל זה שאני לבד.

היממת אותנו והקסמת אותנו במילים שלך, תודה רבה. עכשיו אנחנו עוברים לשמוע את מנחם שהוא שורד שואה מצ'כיה. מנחם, הבמה שלך ותודה שבאת. זו לא פעם ראשונה ואני מאוד מאוד אוהבת ומעריכה אותך ותודה שאתה מכבד אותנו בנוכחות שלך.

זה חייל וחיילת ויש לי עוד נכד שהוא גם חייל, הם שלושה, לחמו, חדשים חדשים במלחמה. והוא גם נפצע ויש לו רסיס ברגל והוא ממשיך בצבא.

(מחיאות כפיים)

הנכד מובך.

והבן שלי היה סגן אלוף בחיל האוויר. מה שאביגדור סיפר לפניי, אני מאותו האזור ואני עברתי בדיוק את כל הדברים שהוא סיפר, בגטו ובכל הדברים האלה. אני עכשיו רוצה רק להתחיל לספר איך שהגענו מצ'כיה, שלושה ימים בקרון, 140-130 איש בקרון בהמות לבירקנאו. הגענו לבירקנאו, כולנו יצאנו, היה שם מנגלה, עשה סלקציה. הייתה לי אח יותר מבוגר ממני ואנחנו בצד ימין, אמי עם שישה אחים ואחיות לצד שמאל. והיה לי אח שהיה בגיל חמש, קראו לו בנימין, שהוא ביומיים בקרון כבר לא הרגיש טוב, הקיא והיה לו חום.

ואני עומד בצד ימין ואני רואה ממרחק של 200-150 מטר שאימא רוצה לקחת אותו על הידיים והיא לא מסתדרת איתו והוא בוכה. ואז מי ששמר עליי הלך שתי פסיעות, התכופפתי ורצתי לאימא לצד שמאל ולקחתי את האח שלי ביד ודיברתי איתו, הרגעתי אותו, החזקתי אותו. ואנחנו עומדים, אימא ואני ושישה אחים קטנים. אחר כך התחילו לצעוק, ללכת, ללכת. אנשי אס אס עם כלבים ואסירים, ללכת, ללכת. אנחנו הולכים, הולכים, בערך 20 דקות, חצי שעה, מרחוק אני רואה קיר ענקי, בערך שלוש קומות, בלי חלונות. מכל צד היו שתי דלתות, מכל צד דלת, רחבות, רחבות בצבע ירוק.

ואני עוד הולך, פתאום אני מקבל מכות חזקות על הגב. אני מסתובב, אני רואה אסיר, עם פסים. אומר לי, מה אתה עושה פה? זה לא המקום שלך. הייתי אז בן 16. אמרתי לו שאני בא לעזור לאימא. אח שלי אומר, תן מהר את הילד לאימא שלך ונתן לי עוד שתי בעיטות שאני ארוץ בחזרה. ואני עוד רואה, הסתובבתי ככה כמה פעמים בראש, אני רואה את אח שלי בנימין מנפנף לי ביד, ובזמן שהוא מנפנף לי ביד נפרדתי מאימא ומשישה אחים ואחיות.

אחר כך לקחו אותנו להחליף בגדים וכל זה ועשו לי גם כן מספר על היד, ואחר כך שלחו אותי עם עוד 80 איש לחקלאות למחנה, בערך 5 קילומטר מבירקנאו הראשי, היה שם מחנה חקלאות, שעיבדו את כל האזור שם, את כל הסביבה. היינו 600 איש בתוך בלוק, על כל דרגש היו דרגשים של שלוש קומות, בכל דרגש היינו שמונה-תשעה איש. כמובן בלי מזרון, בלי שום דבר.

ולמוחרת לקחו אותי לעבודה. העבודה הראשונה שהייתה, לקחו אותי לקבוצה של 30 איש, לקחו אותי לבירקנאו על הרמפה, איפה שהיה פינוי האפר מהמשרפות, ושם עבדתי זמן מה. רק למוחרת כשחזרתי מהעבודה שאלתי את אחד האנשים מה אני עשיתי היום, מה זה היה פה? הוא שאל אותי, מתי המשפחה שלך הגיעה לבירקנאו? אמרתי לו אתמול. הוא אמר שאתמול האפר של האימא ושל ששת האחים שלך עברו פה דרך התעלה לנחל.

עבדתי שם כמה שבועות ואיכשהו הצלחתי לברוח ולעבור לעבודה אחרת. אחר כך הייתי עגלון, עבדתי עם סוסים, קיבלתי פלטפורמה, עבדתי עם סוסים. כשעבדתי ברמפה, מה שרציתי להגיד לפני זה, ראיתי כל יום הלכו 6,000, 7,000, 8,000 איש למשרפות. עם כיפה, בלי כיפה, עם זקן, בלי זקן, מתוניס, מצ'כיה, מגרמניה, כולם היו יהודים וכולם הלכו למשרפות. ואני חושב שאנחנו היום, מה שאני ראיתי, שכל יום הלכו אלפים יהודים למשרפות, אנחנו היום צריכים להיות מאוחדים, מאוחדים ולא ימין ושמאל, דתי, לא דתי. אנחנו אחים, אנחנו חייבים להיות מאוחדים, מאוחדים ולשמור על הארץ, אין לנו ארץ אחרת.

(מחיאות כפיים)

שידבר אליך.

אני מחאתי כפיים לדברים, הראשון שמחא כפיים.

כן, ברור. תשלים את דבריך, מנחם, אתה רוצה לומר עוד משהו? שמעון, אנחנו כבר נעבור אליך. מנחם, אתה רוצה לומר עוד משהו? כמובן סליחה שאני תוחמת דברים בזמן, רק כי יש לנו פשוט שעתיים להרבה דוברים.

אני הייתי בבירקנאו שם בכל העבודות, הייתי עד 13 בינואר 1945. ב-13 בינואר עשיתי מצעד המוות לבוכנוואלד, עשיתי עשרה ימים מצעד המוות, חמישה ימים ברגל. ולפני שיצאנו כל אחד קיבל לחם של חצי קילו והלכנו חמישה ימים. אחר כך העלו אותנו על קרונות, גם כן נסענו חמישה ימים וגם כן קיבלנו לחם של חצי קילו ככה שמצעד המוות של עשרה ימים קיבלנו קילו לחם.

והגעתי לבוכנוואלד, היינו בקרון 150 איש ונשארנו 22-20 איש. אחר כך הייתי בבוכנוואלד והייתי בבוכנוואלד בבלוק 66, זה גם כן היה בלוק של ילדים, גם אלי ויזל היה שם בבלוק הזה. ובתחילת אפריל התחיל מצעד המוות. בבוכנוואלד היו 100,000 אסירים, כל יום הוציאו 7,000, 8,000. אחרי יומיים היו לי שם שני חברים שהם היו בבוכנוואלד כבר מ-1942 ואמרו לי, מנחם, פה מהבלוק שלנו עובר ביוב ויש פה מכסה של הביוב. אנחנו נקום בבוקר כשחושך, למה? כי 200 מטר מהביוב הזה היו אנשי שמירה של האס אס. קמנו בבוקר כשהיה חושך, פתחנו את המכסה והיינו חמישה ימים בתוך הביוב ללא אוכל ושתייה. ביום השישי, כשרצינו לצאת, תפסו אותנו, שלחו אותנו גם כן למצעד המוות. והצלחתי איכשהו לברוח ולחזור למחנה.

השתחררתי ב-11 באפריל, האמריקאים שחררו אותנו, וכשהשתחררנו, למוחרת רק קיבלנו חתיכת לחם ומרק. אחרי כמה ימים איבדתי את ההכרה, האמריקאים הקימו חדר מיון גדול והיה לי חבר שלקח אותי שם לחדר המיון ושם היו שני רופאים, אחד גרמני ואחד אמריקאי, ובדקו אותי, שאלו אותי בן כמה אני, הייתי אז בן 17, גובה 1.70 מטר. אמר לעלות על המשקל, שקלתי 34 קילו. והרופא הגרמני בדק אותי, אמר לילד הזה יש שחפת הכי קשה, לילד הזה יש לחיות עוד כמה ימים. צעקתי עליו, אני אשאר בחיים. אחר כך הייתי בבית חולים, העבירו אותי לשווייץ והייתי בשווייץ שלוש שנים בבית חולים עם ניתוחים. אחר כך עוד למדתי שנתיים מקצוע וב-1950, ב-1 במאי עליתי ארצה והקמתי משפחה וכל זה.

ומה שעוד רציתי להגיד, אבא שלי, לקחו אותו כבר למחנות במאי 1940, הוא היה במחנות חמש שנים. ואחרי שהוא השתחרר, אחרי שבע שנים רק ידעתי שהוא חי. אמרתי אחריו יזכור וקדיש, והוא נמצא ברוסיה. ואחרי 23 שנים אני הצלחתי לנסוע לבקר אותו לשבוע, הייתי השני מהמערב שנתנו לי להיכנס. ואחרי שנה, ב-1963 הוא הצליח לעלות ארצה.

(מחיאות כפיים)

וואו, וואו, וואו. התאחדתם.

ומה שעוד רציתי להגיד, כשהיה 50 שנה לשחרור אושוויץ, ב-1995, האוניברסיטה עשתה סמינר ו-200 סטודנטים מכל העולם התארגנו ולמדו על השואה וכל זה, והייתי הראשון עם הבן שלי ונסענו למצעד החיים והבן שלי הדליק משואה בשם צבא ההגנה לישראל.

(מחיאות כפיים)

איזו גאווה.

אני באתי לארץ, הקמתי ברוך השם משפחה וחיילים, ברוך השם.

מדהים, כל הכבוד.

ברשותכם, אני רק רוצה להוסיף, לאבא זו שליחות יום-יומית לבוא ולספר את הסיפור בפני חיילים ותלמידים. הוא עמוס בתוכניות, וכמו שסגן השר דיבר על הדור השני, אני הדור השני שמספר במסגרת שגרירים בגוף ראשון את הסיפור של אבא ורעייתי שיושבת שם ומספרת את הסיפור של אימא שלי שהיא גם שורדת שואה מהולנד דרך ברגן בלזן.

עד 120 יש לך עוד הרבה עבודה, נשארו עוד הרבה שנים.

ישר כוח.

אני הופעתי גם כן לפני שנה בהרצליה כשהיו 27 שגרירים של כל אירופה כשהייתה תערוכה בהרצליה, ואני מופיע כי יש פה צייר שצייר עשרה אנשים מהמחנות כמו את השופט שהיה, וכל מיני דברים כאלה, ונמצא פה אחד השגרירים.

כן, יש פה שגרירים ממדינות רבות.

שגריר הנציגות האירופאית.

אני דיברתי איתו, הוא אמר שהוא יבוא.

תודה רבה שבאת. אני גם אציין שנציג אלבניה הגיע, שלא ציינתי קודם והוא הצטרף אלינו.

ואני גם הוצאתי ספר, "ביד רמה – סיפור חייהם של רבקה ומנחם הברמן".

מקסים. אם תסכים, אני אקח את זה ואפקיד את זה בספריית הכנסת. תודה רבה ותודה על כל הברכות שאתה נותן לי כל פעם שאנחנו נפגשים. תודה, מנחם.

עוד מילה אחת.

כן, ואז נעבור לבא כדי שגם נספיק.

אבא שלי קיבל סידור מאימא שלו בגיל שמונה והוא התפלל בו עד גיל 98, והסידור הזה עם אבא שלי חמש שנים במחנות, זה הסידור היחידי. וכל בוקר בקיץ 70-60 התפללו מהסידור הזה.

מרגש. תודה רבה, מנחם. אני עוברת לשמעון רוטשילד, שורד שואה מפולין, ולאחריו דן הדני שהוא גם שורד שואה מפולין. שמעון, תודה רבה שבאת. וחבר הכנסת יבגני סובה גם הצטרף אלינו, תודה רבה.

אני יליד פולין, לא רחוק מאושוויץ. גרנו בעיר בנדין, 30 קילומטר מאושוויץ. אנחנו ממשפחה של 11 נפשות, תשעה ילדים, הורים, סבתות ודודים וסבים, את זה אני כבר לוקח בחשבון. כולם הגיעו לאושוויץ, אני נשארתי לבד מכולם. קודם נתחיל עם זה שהגרמנים כבשו את פולין. זה היה ב-1939, אני הייתי בן 11. אני לא אספר, ידוע כל הסיפור עם הטלאי הצהוב, עם הגטו, היינו ארבע שנים בגטו שם. גם בתוך הגטו ידענו כל מיני דברים, אקציות, או שהוציאו להורג בלי משפטים. לך תתייצב, אז פחדו ללכת להתייצב. באמת היה מקרה אצלנו בבית, אח אחד היה באיזה מקום שם, באיזה מפעל, אמרו לו שילך להתייצב. הוא פחד, הוא לא רצה ללכת להתיצב. עצרו חצי משפחה, אם הוא לא מתיצב, שולחים אותנו לאושוויץ. לא הייתה לו ברירה, הוא התייצב. מאז כאילו האדמה בלעה אותו. מקרים כאלה, והיו כל מיני מקרים אחרים.

ביטלו את המזומנים והגרמנים הדפיסו תלושים. והיו כל מיני דברים שמצאו אחד שתפסו שהוא עשה משהו לא ישר, לתלייה. אנחנו גרנו מול בית עלמין עתיק מאוד ושם היו עצים רציניים ושם נולדתי, זאת אומרת, אני בגיל 11 כבר ראיתי איך שמוציאים אנשים לתלייה, עמדנו מהחלון והסתכלנו. זה דבר ראשון. פעם אחת הייתה אקציה, קודם כול שרפו את כל בתי הכנסת, לילדים היה אסור ללכת לבית הספר. אני בגיל 12 הייתי צריך לעבוד במפעל, מגיל 12, כל יום ב-7:00 באו, לקחו אותנו, הלכנו בחמישיות עד המפעל ושם עבדנו, הרכבנו נעלי עץ בשביל מחנות הריכוז. זו הייתה העבודה שלי בכל התקופה של הגטו.

ורציתי לספר, הייתה אקציה מסוימת, הם אמרו שהם רוצים לדעת כמה אזרחים יש, כמה מבוגרים וכמה כאלה, שצריכים להתאסף. היו שלושה מגרשי ספורט בבנדין ששם שיחקו כדורגל. כל המשפחות, כולם יצאו עם התינוקות ושם בילינו שלושה ימים ושלוש לילות בלי שירותים ולא אוכל ולא שינה. אחרי שלושה ימים הגיע משלחת מהאס אס, הם התיישבו על יד שולחן ומשפחה משפחה התייצבו אצל הקצינים האלה ועשו את הסלקציות. היו כאלה בשביל להישאר עוד לעבוד בגטו והיו כאלה בשביל לשלוח אותם לעבודה בגרמניה כי היה חסר להם כוח עבודה, כולם היו מגויסים לצבא הגרמני. ואחרי שלושה ימים חילקו אותנו, חלק שנשאר השתחררו, קיבלו, כל אלה שנשארו קיבלו חותמת ויכלו להשתחרר, יצאו לחופשי לגטו להמשיך בינתיים בעבודה שלהם.

אני וכל הקטנים עם ההורים, אנחנו לקבוצה בשביל לשלוח אותנו לאושוויץ. וחלק מהאחים, האחות הכי גדולה שלי, היינו שבע בנים ושתי אחיות, האחות הגדולה נשלחה לעבוד, למחנה עבודה בגרמניה, בינתיים לא הייתה רכבת בשביל לשלוח אותנו לאושוויץ, בינתיים. אכסנו אותנו בעירייה שהייתה של היהודים, שם היה מספר בניינים ביחד ושם את כל אלה שהיו מיועדים לשלוח לאושוויץ היינו שם.

היות שאני הכרתי את הסביבה, אחרי שלושה ימים הוביל אותנו לעירייה הזאת, איפה שאכסנו אותנו בשביל לשלוח אותנו לאושוויץ. קודם כול אחרי שלושה ימים שלא אכלנו ולא שתינו כל אחד תפס איזו פינה בשביל לעשות איזו שינה. אחרי שישנו איזה שעתיים, התעוררנו והתחלנו להסתכל, עלינו קומה ועוד קומה, הגענו לבוידעם, אני עם עוד אח שהוא שנה יותר קטן ממני ועלינו לשם וראינו שאנחנו יכולים, יש אפשרות. הכרתי שם, לא רחוק מהבית שלנו. קפצנו, אני עם אח שלי קפצנו וברחנו הביתה והתחברנו עם האחים שקיבלו את החתימה בזמן ששחררו אותם וההורים בינתיים נשארו עם הקטנים יותר שם.

האחים שהשתחררו לפניי, אני ברחתי, הם גם הכירו, התוכנית שלהם הייתה לשבור קיר בעירייה שם, הכרנו כל פינה, וזה מה שהם עשו, שברו קיר והצליחו להיכנס ולהוציא את ההורים משם עם יתר המשפחה. אבא פחד לצאת, הוא אומר, איך? אין לי חתימה, איך אתה יכול? לא עזר לו שום דבר, האחים הוציאו אותו. בפעם הזאת אנחנו ניצלנו וחזרנו לגטו, אף אחד לא בודק, לא שום חותמת, זה היה סתם בלוף. ואנחנו שרדנו, זאת אומרת, עוד אח אחד נשלח גם כן למחנה עבודה בינתיים כי העירייה הייתה צריכה, הגרמנים עם היודנראט עבדו ביחד. זאת אומרת, הם פנו ליודנראט, היודנראט היו צריכים לספק את הסחורה, אם זה בשביל לשלוח לעבודה או בשביל לשלוח למחנה השמדה או דברים כאלה.

עכשיו והגענו לתאריך, יוני 1943. כמה חודשים לפני שהיונריין, הגרמנים התחילו להפסיד את המלחמה ברוסיה, ואז הם מיהרו לגמור כמה שיותר מהר להשמיד את היהודים. כי כל הזמן הגרמנים, הצבא הגרמני נסוג, נסוג, נסוג. ואחרי חודשיים אנחנו התגלגלנו, אמרו לנו, לכו תבנו לכם צריפים, סיפקו לנו עצים שנבנה לנו. זאת אומרת, בתקופה, החודשיים האלה מאז שהוציאו אותנו מהבתים לא יכולנו לקחת שום דבר, לא היה לנו שום בית. בסוף, ב-24 ביוני 1943 באו, קיבלו הזמנה ל-3,000 אנשים, כל פעם לפי ההזמנה. אחרי שאספו 3,000, נגיד - - - היו עשרות אלפים בגטו, היו 40,000 או יותר אנשים. כל פעם כשאספו את כמות האנשים, סגרו, היתר בינתיים נשארו.

היות שאנחנו התחבאנו, כל אחד התחבא איפה שלא ימצאו אותו, אני הייתי עם אבא ועם עוד שני אחים ואחות הכי קטנה ואימא עם יתר אחים נשארו עדיין בגטו. אנחנו ידענו כל מה שהולך באושוויץ, עם הקרמטוריום. קודם כול, אנשים שידעו ניסו לברוח בדרך, הם ירו והרגו אותם עוד בדרך מהבית עד הרכבת. הובילו אותם, 3,000. האנשים ידעו, בשביל מה יסעו לשם? ירו בהם והרגו אותם. הכניסו אותנו לרכבת, היו גם אנשים שקפצו מהרכבת. גם כן שמרו עליהם מכל הצדדים האס אס הגרמני עם מכונות ירייה, מי שקפץ, הרגו אותו גם כן.

ואנחנו נסענו לאושוויץ, אני חשבתי בדרך איך אני ארגיש בתוך האש ובתוך. אנחנו הרגשנו אפילו את הריחות של השריפות של הגופות. איך אני ארגיש שם? מה אני אעשה? הגענו לאיפה ש- Arbeit macht frei, השער הזה, "העבודה משחררת", שם עשו את הסלקציה, הוציאו אותנו עם כלבים בכוח, מהר, הכול מהר. גברים לחוד, נשים לחוד, ואחרי שהיינו אבא ושלושתנו, הבנים, את אחותי הקטנה, היא הייתה בת שמונה, צירפו אותה לנשים.

אחרי מספר דקות, עשר דקות בערך, אחותי באה, היינו מרוחקים איזה 15-10 מטר, גברים ונשים. היא באה בריצה, צוהלת, היא לא ידעה כלום, אנחנו ידענו בדיוק לאן אנחנו מגיעים. ראיתי שאבא לא מגיב, אמרתי, אין לי מה לפחד, אני ידעתי, אני בסוף הדרך. לקחתי את אחותי ביד, יצאתי מהגוש של הגברים, נכנסתי לגוש של הנשים ומצאתי אישה שיש לה גם ילדה בערך בגילה וביקשתי ממנה. היא הבינה את המצב כי היא ידעה גם לאן שהיא הגיעה. לקחה אותה ביד אחת, לקחה אותה ביד השנייה, נפרדתי מאחותי, נתתי נשיקה, אמרתי יהיה בסדר. רציתי לפחות את החצי שעה שנשאר לה, שתהיה קצת רגועה, היא לא ידעה כלום.

ככה אנחנו עמדנו בתוך הגוש ולא ראינו מה שנעשה בחוץ, אנחנו לא גבוהים גם כן. אחרי שחזרתי לאבא חזרה עם האחים קבוצת נוער עומדים בצד ושומרים עליהם הגסטפו, האס אס הגרמני. בא לי רעיון, אני אנסה, אין לי מה להפסיד, ידעתי שהגעתי לסוף הדרך. יכול להיות שישלחו אותי חזרה לגוש של הגברים. החלטתי ואמרתי, אני הולך, הלכתי לשם, רציתי לשרוד. אני הבנתי, ברגע שקבוצה עומדת בצד מחוץ לגוש, הוציאו אותם למטרה מסוימת. והלכתי לשם והיו שני קצינים, אחד היה, אז לא ידעתי מי אלה, עכשיו אני יודע, אחד היה מהוורמאכט, קצין, והיה מנגלה השני ליד זה. הגרמנים ששמרו על הקבוצה הלשינו לקצין מהצבא, אמרו לו, הוא שייך לפה, תשאיר אותו. בצורה כזאת אני ניצלתי. בגלל שהעזתי, אמרתי אולי אני יכול לשרוד.

מדהים. מה קרה לאחותך? מה עלה בגורלה?

אחרי שעמדנו שם עם הקבוצה, היינו 18 נערים, איתי ביחד היינו 19. אחרי שהייתי בקבוצה הרגשתי קצת יותר, יש סיכוי משהו. ותוך כדי שעומדים בצד אחד ה-18, 19 בצד הזה, קודם כול הצטערתי שלא נפרדתי מאבא. וניסיתי, כמה שאני גבוה, לראות, אולי אני אוכל לעשות איזה משהו. לא ראיתי. מה שראיתי, אחרי שעמדתי שם 15-10 דקות, הגיעה שיירה עם משאיות והעלו קודם את הנשים לתאי הגזים, זה אני יודע. בטח אחותי הייתה הראשונה. אחרי שגמרו עם זה, את השיירה של הגברים כבר לא ראיתי, הובילו אותנו למחנה אושוויץ בשביל לטהר אותנו, בשביל לשים לנו את המספרים.

(מוקרנת תמונה)

ואת הניסויים הרפואיים שעברת.

סליחה, כדי שאני אספיק לשמוע את כולם, אני אשמח אם תחשוב איך אתה מביא לנו את העיקר. כלומר, הכול, את מה שאתה בוחר שיהיה.

אני לא סיפרתי הכול.

ברור, כל אחד מכם הוא סיפור חיים מטורף.

אחרי חודשיים לקחו אותנו, עשו רשימה, יש לי עדיין את הרשימה הזאת, זה נמצא במוזיאון באושוויץ ומישהו צילם את זה וכל אחד מאלה שהיו, הובילו אותנו לזקסנהאוזן. יש לי פה מסמך שנמצא במוזיאון באושוויץ אם אתם רוצים לראות. גם המספר כתוב פה וגם תאריך הלידה שלי.

נשמור את זה גם, אני אעביר את זה למנהלת הוועדה.

כן, תשמרו, יהיה לכם העתק. הייתה שם רשימה של שני אחים, אחד מהם חלה באושוויץ, הייתה לו אפשרות להישאר או להצטרף. יש שם רשימה של 12, מתוך ה-19 לקחו רק 12, את שמה לב?

כן, אני רואה.

הם שני אחים. עשו ביניהם הגרלה כי לא ידעו לאן לוקחים. החליטו, אחד נשאר ואחד נסע. קודם כול עמדנו על יד איזשהו משרד שהדפיס את המכתב הזה בשביל לשלוח אותנו לזקסנהאוזן, אנחנו לא ידענו לאן לוקחים אותנו, זה לא רחוק מהקרמטוריום וכל זה. אחרי שעתיים-שלוש הגיעו שלושה גרמנים ולקחו אותנו לרכבת ולקחו אותנו עד ברלין, נסענו לילה שלם מאושוויץ לברלין. הגענו בבוקר לברלין, שם חיכתה לנו משאית כבר בשביל לקחת אותנו. לקחו אותנו עם הבגדים שלנו מהגטו, שבדרך, ברכבת שלא יראו אלה ששייכים למחנה ריכוז, שאמרו לנו את הבגדים לכל אלה שהביאו אותנו לזקסנהאוזן.

למה לזקסנהאוזן? הרופא שעשה עלינו את הניסויים הרפואיים, זה קרוב לזקסנהאוזן, אני לא זוכר השם. את השם של הרופא אני זוכר, קראו לו ד"ר דהמה (Döhma). כשהגענו לזקסנהאוזן, אחרי שהיינו שם יומיים-שלושה, זה היה מחנה ריכוז שהגרמנים בנו, היטלר בנה את מחנה הריכוז ב-1936 לכל אלה שהתנגדו למשטר שלו, בשביל הגרמנים שלו, גם גנבים וכל מיני מה שלא מצא חן בעיניו הוא הכניס לשם.

הגענו למחנה הזה, ואז בדרך כלל הגרמנים הם ניהלו את המחנה, אם זה בלוק אלסטרים, אם זה זה. זה שהיה אחראי על הבלוק, הוא סיפר לנו לאיזו מטרה הגענו לשם. הגעתם פה למחנה למטרת ניסויים רפואיים, וזה היה בית חולים בבלוק שתיים בזקסנהאוזן ואנחנו עשינו שם סרט, מוזיאון קטן, עשו עלינו סרט, איך שהכל מחזרה, מה-11 האלה, איך שמהגטו הובילו אותנו לזה עם כל הסיפור. זה נמצא - - -

ביד ושם?

בזקסנהאוזן. הנה, קיבלתי גם הזמנה.

שמעון, פשוט כדי שלא ייווצר מצב שיהיו פה שורדים שהגיעו ולא יספיקו לדבר, אני חייבת שתיקח עוד שתי דקות. ממש סליחה, תמיד אני מבקשת גם כמה שיותר זמן, אבל זה מה שיש לי.

אני אומר, קיבלתי הזמנה לבוא ל-80 שנה לשחרור. טוב, שם נודע לנו שאנחנו למטרת ניסויים רפואיים. הצבא הגרמני סבל ממחלה שקוראים לה הפטיטיס, אז לא היו להם תרופות לזה. הדביקו אותנו עם המחלה, הרופא בא אחרי כמה ימים אלינו, והיינו שם שנתיים. זאת אומרת, היה שם גם תחת הצלב האדום בית חולים וכל הניסויים, ישבנו עם הצינורות באף, עשו לנו כל מיני דברים לבדוק איך הלב עובד, איך התרופה עובדת.

תספר איך השתחררת, על השחרור.

אחרי שגמרו עם הניסויים הרפואיים רצו להוציא אותנו לקרמטוריום, שלא ישאר שום זכר מהניסויים. היות שאלה שניהלו את המחנה, הגרמנים אהבו אותנו, הלכו להתחנן אצל הרופא של הגסטפו, אס אס שלא יוציא אותנו. הלך משלחת מהגרמנים, עוד רופאים, אחד מנורבגיה, היו מכל אירופה. הצליחו להציל אותנו מהקרמטוריום. ואחר כך, כשהרוסים עמדו, ההתקפה האחרונה על יד האודר-נייסה, כשפתחו את ההתקפה שם, אז הוציאו אותנו לצעדת המוות. הלכתי 13 ימים בצעדת המוות בלי לאכול, בקושי, אם היה לוקח עוד יום כבר לא היה לי יותר כוח.

למה קוראים לזה צעדת המוות? מי שאמר לאלה, המובילים, הגרמנים, שאין לו כוח, אומר תשב, תשב. כל כמה עשרות מטרים היה אחד מת, לכן קוראים לזה צעדת המוות. הלכנו מאות קילומטרים. ובלילה אחד, זה היה ב-3 במאי, באו ואמרו שהם משחררים, השאירו אותנו לילה באיזה יער בשביל לנוח. הם באו לשם ואמרו שהם הולכים להתמסר לצבא האמריקאי, הם פחדו מהרוסים, לשבי. אז השתחררנו, זאת אומרת, אני נשארתי בלי כוח, נשארתי שוכב. מי שהיה לו כוח הלך, ארגן איזה מקום לישון. ושם, כשהלכנו לישון בלילה, באמצע הלילה, כשאני ישן, הייתי עם עוד שניים מה-11, ביציאה לא ידענו למי להתחבר, היו מכל מיני ארצות.

אני הלכתי עם קבוצה מסוימת וכל השלושה ניצלנו. זאת אומרת, אני נשארתי לישון, ואחר כך התארגנו והלכנו לישון, סידרו איזה קש שם לילה שלם. באמצע הלילה אחד מהשלושה, שמעון, הרוסים הגיעו. פתחתי עיניים, לא היה לי כוח אפילו להסתכל. ב-13 במאי 1945 ניצלתי ונשארתי שם. כוחות לא היו לנו, הם ברחו מהבתים, הגרמנים, זה היה בתוך גרמניה בקלטנברג באיזה מקום, קוראים לעיר שטז'ין. אוכל לא היה חסר, הם ברחו מפחד מהרוסים.

היה לנו איפה להיכנס ולאכול. כמה שבועות נחנו ואחר כך נסענו הביתה לחפש אולי אחות שהיא הייתה במחנה עבודה ואח אולי, בכל זאת אף אחד לא נשאר, נסענו סתם לפולין בחזרה. הפולנים לא רצו לקלוט אותנו בחזרה, אז נסענו לצ'כיה והצ'כים קיבלו אותנו. בהמשך הייתי בצ'כיה שנה, קיבלנו חינוך שם, היינו בארגון, הוציאו את כל הנוער אליהם בנפרד, הצ'כים, בשביל לחנך אותנו. לא היה לנו בית ספר כל הזמן.

ובאיזה שלב הגעת לישראל?

התארגנו כל הקבוצה הזאת שהיינו ביחד, בנים, בנות, שהוציאו מהגוש של כל האנשים, נוער, נהפכנו לקבוצה, היינו שנה ביחד. הם היו בנפרד, בנים בנפרד, תמיד התחברנו לכל מיני דברים, טיולים ביחד או דברים כאלה.

כולם ביחד באתם לארץ?

רגע. שם הייתי שנה והצ'כים הכינו אותנו לשלוח לארצות הברית. צילמו אותנו כבר, את המספרים, הכול, הלבישו אותנו. בינתיים נודע למשלחת מהארץ, יש קבוצת נוער שם בצ'כיה, 20 קילומטר מפראג. כשבאו, הציעו לנו אם אנחנו רוצים לנסוע לארץ ישראל, אמרתי אנחנו בטח שרוצים לנסוע לארץ ישראל, רצו לשלוח אותנו לאמריקה. לאט-לאט התארגנו כקבוצה, השליחים התחילו לארגן אותנו. קיבלנו שם, איזה קיבוץ לבנות בארץ, קיבוץ להט, מפלגה כזאת וכזאת. ולאט לאט התחלנו, במקום אמריקה התחלנו לנדוד מצ'כיה לגרמניה, העבירו אותנו גבולות, מגרמניה לצרפת, קודם עשינו שנה מין ניסיון בחקלאות גם כן. והיינו עוד שנה בדרך מצ'כיה לגרמניה, מגרמניה לצרפת, היינו בעיר, יש לה נמל גם כן.

שמעון, אני חייבת לתת לעוד שני שורדים שפשוט הגיעו ועוד מעט יקחו לי את האולם. אם אתה יכול, מסר אחרון ואני חייבת לעבור.

הגענו לפה עם אוניה, קוראים לה תיאודור הרצל, ב-1947, האנגלים לא נתנו לנו להיכנס, הרגו לנו שלושה חברים, לקחו אותנו לקפריסין, הייתי שנה גם כן. בינתיים הכריזו על המדינה. אני באתי בתור גיל 15, היו צריכים גיל יותר מבוגר בשביל להכין אותנו לצבא. החלפתי שם, קיבלתי שם של זלדה ויקטור, מישהו, והוא קיבל שמעון רוטשילד. כשהגעתי לפה החלפתי, הלכתי לבית משפט.

כל זה בשביל להתגייס לצבא אחרי כל מה שעברת.

כן, שירתי בצבא בגולני, גדוד 13. אני נכה צה"ל גם כן, נפצעתי. ויש לי שני בנים ובת, חמישה נכדים, שלושה נינים בינתיים, נינה אחת בדרך וזו תהיה רביעית, ובעזרת השם יש עוד ילדים שצריכים להביא תוצרת.

(מחיאות כפיים)

בעזרת השם. תודה רבה, שמעון. ואני שוב אתנצל, סליחה שאני נאלצת לתחום את זה בזמנים, כי פשוט המליאה נפתחת ואז האולם נסגר ואני רוצה לכבד את כולם ושכולם ידברו, סליחה. וכמובן שאי אפשר באירוע כזה לקלוט בכלל את סדרי הגודל של הסיפורים.

אני מספר את זה בסלון, זה שעתיים.

זה שעתיים, בדיוק. תתנו את המסר שחשוב לכם וסליחה ממש, ממש, ממש שאני מקצרת, פשוט כדי להספיק את כולם. אני עוברת לדן הדני שהוא גם שורד שואה מפולין. שלום, דני, תודה שבאת.

שמי דן הדני, נולדתי ב-24 באוגוסט 1924, אני עברתי את ה-100.

(מחיאות כפיים)

זה לא יאמן העניין הזה.

עד 120.

טפו, טפו, טפו, עד 120.

עד 180.

עד 180, נכון, סליחה.

אני אקצר את זה בצורה מיוחדת. אני אספר בכמה מילים דברים מסוימים שאני חושב שצריכים לדעת, אבל ענייני השואה וכל הדברים האלה, במקום לספר סיפורים כאלה, יש לי אתר שבניתי אותו לבד, תכתבו, פשוט מאוד, אפילו בטלפון, באנגלית, dan-hadani.com, תקבלו שם חומר מלא, מלא, מלא. אם תכתבו בעברית דן הדני בגוגל, תקבלו עוד יותר חומר כי תקבלו, גם כן בספריה הלאומית תרמתי שם ארכיון גדול מאוד ופעיל מאוד. אני מוכר בכל מיני מקומות, כולל בגרמניה. הארכיון של האס אס ושל הגסטפו שנמצא במקום מסוים, זה ארכיב, ארולזן נתן לי ג'סטה ופרסם אתר שלי עם הפרצוף שלי שם, להפנות לאתר שאני מציע אותו. באתר הזה אפשר לקרוא הכול, שואה בצורה מדויקת, לא קטעים-קטעים, אלא שלב אחרי שלב. פשוט מאוד, תכתבו, מי שרוצה עכשיו לפתוח דן הדני בטלפון.

רעיון טוב. כלומר, הסיפור המלא באתר.

אני כרגע מדבר עקרונית. אני נולדתי בתאריך הזה בשנת 1925, כשהייתי בן חצי שנה אנחנו נסענו לפלשתינה. קיבלנו סרטיפיקט, אבא היה ציוני גדול ופעיל מאוד, ובדרך הגענו לטריאסטה. כשהגענו לטריאסטה, אני זוכר את צילום הפספורט שלי כשאני בן חצי שנה על הברכיים של אבי. אבא פגש חבר שלו שחזר, ברח מישראל, פלשתינה, והשביע אותו לחזור לפולין. אנחנו חזרנו לפולין, ב-1936 קיבלנו סרטיפיקט פעם שנייה ועמדנו לנסוע לפלשתינה. גורל קרה שאבי קיבל מחלת כיס מרה ולא יכולנו לנסוע והוא נפטר ב-1942 בגטו.

אני לא אכנס כרגע לגטו וכל הדבר הזה, אפשר לקרוא את זה בצורה ברורה מאוד. אני בכל אופן חמש שנים הייתי בגטו, באושוויץ שנה שלמה ואחר כך במחנות ריכוז נוספים, שזו עבודת פרך. אני לא מדבר צעדת מוות. מנגלה, היה לו כבוד לדבר איתי. זה היה סיפור שכדאי לשמוע כי הייתה לי החוצפה לשאול אותו אם הוא מתכוון אליי. אני אספר את זה.

לקראת הסלקציה שהוא עשה, לקחו אותנו 1,000 איש ונתנו לנו פקודה להפשיט את הבגדים, לגמרי עירומים. העמידו אותנו בחמישיות, 1,000 איש, ועל מנת שלא נוכל לתקוף אותו כשהוא יבוא לעשות את הסלקציה, נתנו לנו לרוץ מסביב לשני מגרשים גדולים בקפיצות צפרדע. קפיצות צפרדע זה ידיים לזה, להתכופף לגמרי ולקפוץ עם ידיים ככה. ואנחנו קפצנו והאס אס-מנים עמדו עם מקלות של שלושה מטר והרביצו, לאסו, ככה, בצורה כזאת, מי שקיבל את המכה, מכה. מ-1,000 איש כ-300 איש נשארו לשכב על הרצפה. כשחזרנו בחזרה שוב העמידו אותנו בחמישיות ואז הוא הגיע ועשה את הסלקציה.

כשהגיע לחמישייה שלי, הוא לא דיבר אלא עם אצבע ככה הראה ולכן חשבתי שהוא מתכוון אליי, ואני דיברתי גרמנית פרפקט. אמרתי לו "meinen mich?" – אתה מתכוון אליי?, "Bleib stehen, Hund" – תמשיך לעמוד, כלב. ואני עמדתי והתכוון לחמישי, אני הייתי הרביעי. זה סיפור קצר, אבל יש שם סיפורים, אני מתאר שם. קבלת הפנים מהרמפה שירדנו, ראינו מה שראינו בקרונות, תקראו את זה.

נקרא.

הסיפור שלי הוא לא רק שואה. חמש שנים שואה זה קטע מסוים, שלוש שנים אחר כך כעקור במחנות עקורים, זה היה סיוט. ואני בן 21 ולא למדתי כלום חוץ מבית ספר עממי. ופתאום, באחד המקומות באיטליה אני שומע שהגיעה קבוצה מגרמניה שלמדו שם על הדנובה ימאות ועומדים באיטליה ללמוד ימאות בבית הספר הימי האיטלקי. אני ביקשתי שיקבלו אותי כי הקבוצה הזאת הייתה חופשי הים שחיו בצורת קיבוץ וביקשתי להצטרף. ואני הצטרפתי, קיבלו אותי, והתחלנו ללמוד שם שלושה חודשים איטלקית, אחר כך ימאות, וקיבלנו תעודות, חלק מכונאי, מייסטר, וחלק קפטן לספינות קטנות של 300 טון. יש לי את התעודה, באתר יש לי גם את הדברים האלה.

הסיפור הוא שאנחנו אכלנו ארוחת בוקר ברומא אחרי טיול כשסיימנו את בית הספר, עבדנו גם כן על ספינות דיג, לקבל הכרה מעשית. בסופו של דבר, ב-8:00 אכלנו ארוחת בוקר בשדה תעופה רומא, בשעה 17:00 אכלנו כבר ארוחת ערב בחיפה כי באנו במטוס דקוטה, שבע-שמונה שעות טיסה, ואנחנו עלינו בעלייה ד'. סך הכול עלו בעלייה ד' 3,000 איש ובסך הכול זה היה מיוחד במינו. דרך אגב, אחרי שישנו לילה אחד ב-5:00 העירו אותנו ולקחו אותנו באוטובוסים לטכניון הישן של חיפה שהרסו אותו ושם גויסנו מיד לצבא, לילה אחד הייתי אזרח בישראל.

מדהים.

אני גויסתי, קיבלנו יומיים חופשה להכיר את המדינה, וזו כבר הייתה מדינת ישראל כי אני הגעתי ב-22 ליוני 1948. גייסו אותי ומייד, כעבור יומיים שלושה, נכנסנו לחיל הים ושם כעבור שבוע הייתי כבר משרת באונייה ההגנה ק-20 שהייתה אוניית מלחמה אמיתית. הייתה עוד אונייה, וג'ווד, שזה ק-18. על האונייה הזאת אני עשיתי את כל מלחמת העצמאות, עם כל המבצעים, ועשינו לא פעם, כולל שוד של ספינה שהייתה ספינה סורית שהם קנו 6,000 רובים ותחמושת ורצו להביא אותם לסוריה.

למעשה, ההגנה התלבשה על זה, ואנחנו, אנשי אוניית חיל הים, בלב ים כבשנו את הספינות האלה כביכול, ממש הרסנו אותן, כל הנשק בה סחבנו לאונייה וככה זה הגיע, למוחרת זה הגיע ישר לחזית בדרום. בחיל הים אני שירתי 17 שנים. יותר נכון שם 15 שנים, ושנתיים במודיעין. שם, בחיל המודיעין שנה שלמה אני עסקתי בקורס מיוחד, סודי ביותר לאלופי צה"ל, הייתי רב סרן דרך אגב, מחיל הים, הגעתי בדרגה, קורס חובלים, קורס קציני מבצעים וכך הלאה. שירתי דרך אגב על האונייה אילת שהוטבעה על ידי המצרים. למעשה, הייתי צריך להפליג איתה עוד באותה הפלגה. למזלי, כבר הייתי משוחרר, קיבלתי עבודה שלי כעיתונאי ואז לא הפלגתי.

איפה היית עיתונאי?

היה לי משרד גדול עם הרבה צלמים בסופו של דבר ועיתונאים, אפשר לקרוא את זה.

דן, אתה רוצה להגיד משהו לסיום שחשוב לך לנצל את הבמה פה כדי להעביר מעבר לסיפור האישי?

אני מוכרח להגיד דבר אחד. אני זוכר היטב את ההרגשה שהייתה לי אחרי שישה חודשים שהייתי בישראל ושירתי באונייה, ואני זוכר שהפלגנו עם האונייה הזאת לצרפת, ושם, כשהאונייה מגיעה לצרפת יש אופן שיפ, בודקים את האונייה ובאים ומבקרים. ושם ראיתי אחד שחיכה לעלייה לארץ ממחנות העקורים. וראיתי אותו, אני הייתי חצי שנה בארץ, סך הכול לפני זה הייתי כמוהו. ואני ראיתי את ההבדל ביני ובינו, זה שבר אותי נורא. מצד אחד, קבלת הפנים פה בארץ שאני קיבלתי גרועה מאוד. לא ידעו מה זה בוגר שואה, לא ידעו איך לאכול את זה עד שעשו משפט אייכמן.

כן, ואז הציבור הבין.

זה כל העניין הזה. עלבונות, גידופים, מוזלמן, כל מיני, אני לא רוצה לחזור על זה.

לא יאמן שככה התקבלתם.

כן. ראיתי דברים נוראיים. היה צנע בארץ, הקיבוצניקים לא הבינו מה זה צנע. אני אקצר את זה. את כל הדברים האלה אפשר לקרוא בצורה ברורה. אני בסך הכול אחרי חיל הים פתחתי סוכנות לצילום עיתונות נגד הזרם. אני פיתחתי דבר, עובדה שהספרייה משתמשת בארכיון גדול שלי, שני מיליון פריטים, ופעיל מאוד ויש לי קלף פתוח בספרייה הלאומית. את זה אפשר לראות גם כן באתר שלי, יש שם כל מיני כתבות וכל מיני סרטים וחגיגה שעשיתי בגיל 100 לחברים שלי, באו 80 איש לבית ציוני אמריקה וכל אחד היה יכול לדבר מה שהוא רצה ואני מעט מאוד דיברתי. בשבילי זה כרטיס הביקור שלי, כי אחרים דיברו עליי.

(מחיאות כפיים)

יפה, השראה, מדהים. תודה רבה, דן. ואני עוברת לאורח הכבוד האחרון שלנו, טומי שחם שהוא שורד שואה מסלובקיה.

אני אשתדל גם כן קצת לקצר.

רק שתבינו, ב-16:00 נפתחת המליאה, אני אמורה ב-15:30 לסגור את המקום, אני אנסה 'לגנוב' עוד איזו רבע שעה, אבל אחרי שטומי יסיים אני אפתח ככל שמתאפשר לי.

קודם כול, כל אחד שירצה לשמוע ולראות את הכול, ישנו ספר בחינם באינטרנט, סיפורה של תמונה, ואני אתן לכם כמובן את הספר. אתמול הייתי גם כן בחיל הים, נתתי עדות ל-300 חיילים. יש לי שני חיילים, בעצם סרנים, לא סתם חיילים אלא סרנים בחיל הים. אחת עכשיו, אני חושב שהיחידה שנמצאת בסטי"ל כסגנית מפקדת.

וואו.

ואתמול הייתי אצלם ונתתי עדות ל-300 חיילים. היא חובלת. החובל כבר השתחרר והחייל השלישי שיש לי הוא צנחן, לא בחיל הים.

ועכשיו קצת על הסיפור. אני בן 92, נולדתי בצ'כוסלובקיה גם כן, וב-1942 לקחו מסלובקיה 50,000 יהודים למחנות. מה-50,000 חזרו סך הכל 600. אנחנו היינו בכפר, היו שם כ-250 יהודים, היה שם בית כנסת, הוא חשוב מאוד לסיפור. אני אשתדל באמת כמה שרק יותר לקצר. בכל אופן, ב-1942 לקחו 50,000, ההורים שלנו, ההורים שלי בכל אופן פחדו ודאגו שגם אותנו יקחו למחנות ריכוז. ניסינו לברוח להונגריה ששם עדיין לא לקחו יהודים למחנות ריכוז וכל פעם תפסו אותנו והחזירו אותנו חזרה.

בסופו של דבר, 1944, אחרי שנתיים רק, באו לקחת אותנו. מסתבר שהיה איש ששמו וילוז'ני בסלובקיה שקיבל 10,000 דולר מג'וינט, מהיהודים, כדי לא לשלוח יהודים למחנות ריכוז ולכן אנחנו היינו עד אוקטובר 1944 בבית ונשלחנו לאושוויץ בסוף אוקטובר והגענו ב-2 בנובמבר לאושוויץ וכבר לא היה קרמטוריום. אנחנו הגענו לשם ב-8:00 ורק אחר הצוהריים ב-16:00 הוציאו אותנו מהרכבת מכיוון שלא ידעו בדיוק כנראה מה לעשות איתנו. הכניסו אותנו לתוך צריף, כולם.

זאת אומרת, הגעת בדקה 99, וואו.

נכון. למוחרת הודיעו, כל הילדים הבנים מגיל עשר ומעלה והגברים לצאת החוצה, הטביעו להם את המספר על היד ואני לא אספר בדיוק מה שעשו כי אני אספר את זה כשאני אהיה בתוך התהליך הזה. למוחרת, אני נשארתי עם אימא, הייתי בן עשר וחצי, הוציאו אותנו החוצה, אני חושב שהפעם הראשונה שהסתובבתי עירום עם בנות ועם אימהות בתוך התהליך הזה. סיפרו כמובן את כל השׂערות, הטביעו לנו את המספר על היד. המספר שלי על היד הוא B, בירקנאו, 14295.

עברנו את התהליך ואחד הדברים הקשים שאני זוכר ואני מספר אותו עכשיו, אחרי שעברנו את המקלחת והתלבשנו נכנסנו לאיזה אולם גדול, כ-300 ילדים, כ-300-250 אימהות, ישבנו על הרצפה כל הילדים, ואז נכנסו לשם שוטרים גרמנים עם כלבים ובמכות ובצעקות הוציאו את כל הנשים החוצה, והשאירו אותנו על הרצפה, 300 ילדים בוכים. אני אספתי איזה עשרה ילדים מסביבי, הייתי בן עשר וחצי, וניסיתי להרגיע אותם, ניסיתי כמה שרק אפשר, זה בלתי אפשרי כשלקחו את ההורים, לקחו את האימהות עכשיו.

תראה את הילדים.

יש באושוויץ, התמונה הזאת נמצאת באושוויץ היום, היא נמצאת שם.

אלה עשרת הילדים שהוא אסף.

אלה אותם הילדים שהיו איתי. ולקחו אותנו לאיזה צריף, כולם ביחד, למוחרת הכניסו אותנו למחנה B, אבא שלי היה במחנה A עם אח שלי, והייתי סך הכל שם שלושה חודשים. שלושה חודשים עם הילדים, אבל מתוך עשרת הילדים שאני שמרתי, תשעה ילדים מתו מטיפוס. השירותים באושוויץ בירקנאו, מי שהיה שם, זו הייתה מחראה כזאת מבטון מסביב, וכל מי שהלך לשם בקלי קלות קיבל מחלה. ונשאר רק ילד אחד שעליו אני אספר קצת יותר שנשאר בחיים ששמו פלו בלום, ואני קופץ עכשיו עד 18 בינואר.

ב-18 בינואר היה אותו מצעד המוות המפורסם וגם אותי עם עוד 14 ילדים אחרים הוציאו החוצה, עמדנו בכפור של מינוס 30-25 מעלות, אתם יודעים איזה קור יש בפולין בחורף, ואני הרגשתי אחרי כשעה שעמדתי בחוץ שאני קופא. ואני אומר לחבר, תשמע, אני מרגיש שאני קופא, ואם אני נופל פה, הורגים אותי. בוא ניכנס לצריף, אין פה שומרים, ניכנס לצריף, נתחמם, עשר דקות, 15 דקות, ונצא החוצה ונעשה את זה שכולם ילכו. וזה שאני מספר פה, פשוט יצאנו החוצה אחרי 15 דקות ולא היה שם אף אחד, 13 ילדים הלכו למצעד המוות, ואני עם הבני הזה שהיה איתי נשארנו בחיים. זה מה שהשאיר אותי בחיים.

אבל למוחרת בבוקר הגרמנים שכנראה ליוו את השיירות הגיעו חזרה למחנה וניסו להוציא אותנו החוצה וללכת עוד פעם לאיזשהו מצעד. יצאנו החוצה בלילה, הלכנו קילומטר אחד עד הגשר של אושוויץ, של תחנת הרכבת של אושווינצ'ים. הגיעה שם איזו משאית, הגרמנים עלו על המשאית וברחו, ואנחנו המשכנו ללכת ונכנסנו לתוך המחנה אושוויץ. המחנה אושוויץ היה ריק, לא הייתה שם בעיה למצוא מקומות.

ומכיוון שאני מספר ואני מודיע חד משמעית שאני בחרתי בחיים, אני אמרתי שאחרי השואה אני לא אבכה כל הזמן. זה שאבא ושני האחים שלי לא חזרו, רק אימא שלי נשארה בחיים והיא נפטרה בגיל 97, אבל אני בחרתי בחיים. ואני הלכתי לתנועה ועליתי לארץ ב-1949 לקיבוץ כפר מסריק, ובמקרה הייתי ספורטאי ושיחקתי כדורעף, ושיחקתי כדורעף כל כך טוב עם הקבוצה שלי שלקחנו בנוער ב-1954 את אליפות צה"ל בכדורעף, יש לי תמונה שאני מקבל את הגביע.

(מחיאות כפיים)

ואז, בתור קצין ספורט הייתי בגליל העליון והייתי - - -

נראה לי גם היום אתה יכול להציג אותנו באולימפיאדה.

נכון. והיו לי שני ספורטאים באולימפיאדה, מרים סידרנסקי ב-100 ו-200 מטר, וגדעון אריאל בכדור ברזל ובדיסקוס. אני מספר את זה לא כדי להשוויץ, אני החלטתי לחיות. ואז הלכתי לכפר הנוער הדסים, הייתי שם 43 שנים. הייתי מורה לחינוך גופני, יש לי שלושה ילדים, הגדול בן 63, עורך דין, השני בונה בתים, הנדסאי בניין, ואל תיפלו מהכיסא, הבת שלי בברלין, כבר 20 שנה בברלין והיא מתעסקת בתפאורות ותלבושות לאופרה, ובארץ יש רק אופרה אחת. אומנם היא עשתה אופרה אחת כאן בארץ, אבל עכשיו היא עושה את זה באירופה. ויש לי שם שני נכדים, והיא התחתנה עם גוי. אל תיפלו מהכיסא, כי היא גם התגרשה ממנו. ושני הילדים כמובן יהודים גם כן והם עכשיו כבר גדולים, 17 ו-14.

ואני ממשיך כל הזמן לתת עדויות ביד ושם, במיוחד לחיילים. ואני אומר להם, תיקחו דוגמה ממני. כל אחד יש לו איזה הובי, משהו שיכול לעשות, לך תעשה, אל תבכה, תעשה חיים, תעשה משהו, ואני אומר את זה גם לכם. ואני מקצר כי ביקשת לקצר. ואני נותן לכם את הספר, פה יש את כל הסיפור, גם אחרי וגם לפני. תודה רבה.

(מחיאות כפיים)

טומי, זה הזמן להיכנס לפוליטיקה. לפי האנרגיות שלך, זה הזמן להיכנס לכנסת.

ממש. יבגני, רצית משהו קצר? את אשתו של טומי?

רגע, אני בכוונה לא סיפרתי את זה. אני נותן עדויות, כן. ולפני שלוש שנים נתתי עדות אצלם בבית והיא התלבשה עליי.

מדהים, שיחקת אותה. זה מה שרצית להגיד? הבנתי. שתחגגו את האהבה שלכם עוד שנים רבות. אנחנו סיימנו עם אורחי הכבוד שהם השורדים עצמם, עכשיו אני הולכת להיות מאוד מאוד קשה עם הזמנים. יבגני, קחי דקה.

תודה. קודם כול, אני רוצה לפרגן לך, מירב, גם על ראשות הוועדה, וגם את שרה לשעבר ואני בטוח שגם תהיי שרה בעתיד. עשית עבודה מצוינת, מצוינת לשורדי השואה. והיה לנו את הכבוד להיות ביחד בממשלה הקודמת ואנחנו גם נמשיך לעשות דברים.

אני נכד לניצולת שואה, סבתא שלי מחר תחגוג יום הולדת 94. אצל הסובייטים לא נהוג לחגוג לפני, מחר אני אגיד לה מזל טוב. אח שלה היה קצין בצבא אדום, גאווה מאוד בשבילי, אני סיפרתי עליו הרבה פעמים כאן בכנסת. הוא לצערי נפטר ב-2009, זכה לעלות לישראל, הוא היה מבוגר ממני ב-16 שנה. לכן כל שנה אני מציין, פעמיים מזכיר את שמו, גם ב-9 במאי, שזה יום הניצחון, וגם ב-27 בינואר, היום אנחנו ב-28, כי אתמול בדיוק לפני 80 שנה הצבא האדום שיחרר את מחנה אושוויץ ואנחנו בהחלט מודים לכל החיילים של הצבא האדום ש-500,000 בצבא הזה היו יהודים, אחד מהם היה סבא שלי.

ודבר חשוב שהרבה אנשים לא זוכרים, שבין הקצינים שפרצו למחנה אושוויץ היה גם קצין יהודי ששמו אנטולי שפירו, הוא נפטר בגיל 92 בניו יורק לפני כמעט 18 שנה, וסיפרו שהוא היה בין הקצינים הסובייטים שפרצו למחנה וזו הייתה סגירת מעגל, גם יהודי וגם שחרר את היהודים מאושוויץ. מבחינתי, יום השואה הבינלאומי זה גם זיכרון השואה, כמובן שאני מאחל אריכות ימים לכל האנשים הנפלאים האלה, יש לכם עוד שנים קדימה, זה אני בטוח, אבל זה גם לציין גבורה יהודית במלחמת העולם השנייה. למעלה ממיליון וחצי חיילים יהודים לחמו בצבאות הברית נגד הצורר הנאצי ואנחנו נזכור אותם ובוודאי שנעביר את הגבורה לדורות הבאים, לילדים ולנכדים. תודה רבה על הזכות הזאת לדבר.

תודה רבה. טובה דורפמן, נשיאת ההסתדרות הציונית העולמית.

תודה, מירב. אני ממש אקצר. כתבתי כמה דברים, אבל אני ממש נרגשת כי פשוט הסיפורים, לא יאמן, בלתי נתפס. אני נשיאת ההסתדרות הציונית העולמית ואני פה בשני כובעים, הראשון, כנשיאת ההסתדרות הציונית וגם כבת לשורדי שואה. ומשני הכובעים האלה אני מבקשת להדגיש את החשיבות, במיוחד עכשיו, של שמירה על זיכרון השואה וזה מה שאנחנו עשינו פה היום.

אני רק רוצה לצטט משפט של רומן קנט, שורד אושוויץ, שאמר ב-2015: "אנחנו לא רוצים שהעבר שלנו יהיה עתיד ילדינו". והיום, אני רוצה לסיים עם זה, היום אנחנו רואים עולם שבו האנטישמיות מרימה שוב את ראשה המכוער ומגיעה לשיאים שלא נראו כמעט 80 שנה. עלינו לעמוד על המשמר ולוודא שהשואה לא תשכח, והסיפורים שלכם זה קריטי. ואנחנו בהסתדרות הציונית העולמית מנסים כמה שיותר לשמור על הדברים האלה ולקחת את כל הסיפורים שלכם, לא רק שלכם, אלא אני מאוד מקווה שגם דור שני ודור שלישי, אנחנו חייבים לעשות כמה שיותר תוכניות כדי שהם ימשיכו לספר ולספר ולספר. תודה רבה.

תודה רבה, טובה, על כל העשייה.

(מחיאות כפיים)

דוד יערי הוא סגן יושב ראש קק"ל ויושב ראש הוועדה לסיוע לניצולי השואה.

תודה רבה. ראשית, רציתי להודות ליושבת הראש על שהזמינה את קק"ל להיות פה וגם על העשייה המרשימה של מירב שהיא עושה כל הזמן.

(נושא דברים בשפה האנגלית, להלן תרגומם:)

לשגרירים שנמצאים פה איתנו, אני רוצה להודות לכם על שהקשבתם וראיתם את בני האדם המדהימים האלה שמשתפים את סיפוריהם וגם על כך שאתם עומדים לצידנו ומכירים בכך שכדי שרוע ינצח, כל מה שצריך זה שאנשים טובים לא יעשו כלום. לכן, כשאתם חוזרים לייצג, שתפו את הסיפורים האלה והצטרפו אלינו בשנה ה-80 בפולין, באושוויץ, בצעדת החיים.

(נושא דברים בשפה העברית)

אנחנו חיים בעידן שבו ההזדמנות להכיר וללמוד ישירות מהשורדים הולכת ומצטמצמת. בתור אבא לילדים צעירים אני משתדל שהילדים שלי יזכו להכיר ולשמוע ממספר שורדים את סיפורם, ומקווה שנעלה את זה לסדר עדיפויות עליונה שכל ילד, ואני שמעתי פה, שכל ילד ישמע, שהוא יכול לספר, והגדת לבנך, עוד ועוד ועוד, שזה לא יקרה.

רק לסיום, היום אני עומד בראש ועדת ניצולי שואה. יש לנו מלא פעילות שאנחנו עושים למען השורדים ואנחנו עושים סיורים וכמובן מתאימים לגילאים וכמובן פעילות הומניטרית. ואנחנו נשמח, עובדים יחד עם קבוצות והרבה ארגונים, כולל עמך ו-Adopt a Safta עם ג'יי שולץ ואריה ברנע. ומה שהכי חשוב, לפחות לסכם, ושמעתי את זה, אני מאוד מאוד התרשמתי מטומי, ממה שאתה מספר, שבחרת בחיים, כי השקנו לפני שנה ספר כשעמדנו באו"ם בפני 40 שגרירים והבאנו את הספר הזה, בדיוק על מה שאתה מדבר, "The Power Of Life", ובחרת בחיים. אלה לא סיפורי גבורה, אלה לא סיפורי קורבנות, אלה סיפורים של אנשים שבאו והצליחו להשתקם, לבנות את החיים ולתרום תרומה נכבדת להקמת מדינת ישראל. בגאווה הצהרנו שם, לא רק שנזכור ולא נשכח, אבל עודנו כאן ותמיד נהיה.

גם היום, לאחר מאורעות 7 באוקטובר, המלחמה הבלתי פוסקת, החטופים שכולם מייחלים לראותם בבית חזרה בהקדם, אנחנו עם חזק ומקבלים השראה מכם כל הזמן, ומדור השורדים. השנאה הבלתי פוסקת כלפי העם היהודי והשכנים שלנו שבאים להשמידנו מדי יום, אנחנו ממשיכים לבנות ולחזק את העתיד של העם היהודי במדינת היהודים.

ואני מתחבר לחיזוק לדברים של אביגדור שאמרת. ההבדל של הניצולים אשר שרדו את השואה לבין החטופים ששבו לאחר יותר משנה בשבי, שלשורדי השואה לא היה לאן לחזור. לא היה להם משפחות שחיכו להם, לא הייתה מדינה שלמה שמחכה לתמוך בהם בתהליך השיקום. ובכל זאת, אנחנו היום חיים כאן בזכות התקומה של שורדי השואה. הם עמדו לבד, בודדים, כל אחד עם סיפור אישי של אובדן, אימה ובדידות, ועדיין הם שרדו ובכבוד ובחוסן של העם היהודי, העם הנצחי.

הכוח שלנו נמדד לא רק ביכולתנו להתמודד עם הקשיים, אלא גם ביכולת שלנו לקום מחדש, להתאחד, להתמיד ולהתיצב בכל רגע. We are still standing, ואנחנו חיים ובועטים ונמשיך כל הזמן. עם ישראל חי.

אמן.

ואני מבקש להעביר ליושבת ראש את הספר הזה, לשים בספרייה.

תודה רבה, אנחנו נשים. יש לנו היום הרבה נכסים להביא לספרייה.

אני רוצה רק להוסיף דבר אחד קטן. לפני חודש וחצי הייתי במחנה דכאו. יש שם פנימייה, לא ליהודים, באים לשם נוער מכל העולם ומקבלים שם שבועיים, ממש מספרים להם כל מה שהיה בדכאו ובכלל. הייתי שם ונתתי שם הרצאות לקבוצה הזאת של לא יהודים, 100 לא יהודים. ואני מקווה בשנה הבאה לנסוע לשם שוב כדי לתת עוד פעם, לספר את הסיפורים כדי שישמעו, מכיוון שזה חשוב מאוד לא לשכוח מה שעברנו.

מאוד. תודה רבה. אני עוברת לשרית הנדקנופף, היא מנהלת המחלקה לישראל והנצחת השואה בהסתדרות הציונית העולמית.

אני גם אקצר את דבריי. כמדי שנה אנחנו מתכנסים כאן לציון יום השואה הבינלאומי. השנה אנו מציינים גם 80 שנה לשחרור מחנה ההשמדה אושוויץ. 80 שנה חלפו מאז השחרור, והזיכרון נותר חי, חקוק בליבנו ומלווה אותנו בכל צעד ושעל. בימים בהם אנחנו חווים התגברות של האנטישמיות בעולם, כולל תופעות של הכחשת השואה, זאת חובתנו להמשיך ולספר ולהזכיר את הסיפור הזה. לזכור פירושו להיות יהודי אמר הסופר שורד השואה וזוכה פרס נובל אלי ויזל.

כמנהלת המחלקה לישראל ולהנצחת השואה בהסתדרות הציונית, אני רואה בזיכרון השואה לא רק חובה, אלא שליחות. שליחות שטובה מאיתנו להעביר הלאה את הלפיד ולהבטיח שהסיפורים, העדויות והמשמעויות לא יתפוגגו בשכחה, אלא יאירו את דרכינו. ההנצחה לא עוסקת רק בסיפור עצמו ובגבורה, אלא גם במסרים הערכיים שאנו מבקשים להעביר הלאה ולחנך באמצעותם את הדור הבא.

יום השואה הבינלאומי הינו יום בעל חשיבות עצומה, יום שתפקידו גם לזכור את שהיה ולוודא שלעולם לא עוד. משימתנו וחובתנו לקיים את משאלתם של הגיבורים, להילחם באנטישמיות ובאי הצדק ולדאוג לקיים עולם טוב וצודק יותר ומדינה יהודית ישראלית טובה וצודקת ובכך להבטיח שהרוח והמורשת שהנחילו לנו תישאר כאן איתנו לדורות הבאים.

אנו פועלים ללא לאות כדי לוודא שסיפורי השורדים יחלחלו לדור הצעיר על מנת שהם יפעלו להיות השומרים של הזיכרון היהודי. זו משימה שמחייבת אותנו לפעול בעוצמה מול ניסיונות ההכחשה ושכתוב ההיסטוריה ולחזק את הערכים של צדק ומוסר ואנושיות.

אני מבקשת להודות לך, חברת הכנסת מירב כהן, יו"ר הוועדה, על פעילותך הבלתי פוסקת בנושא חשוב זה וכינוס הוועדה לציון יום משמעותי זה. ותודה גם לכל מי שעוסק בנושא ובשימור המורשת. נמשיך כולנו להבטיח כי לעולם לא עוד. ובהזדמנות זו, מי יתן וכל חטופינו ישובו במהרה למשפחותיהם, הפצועים יחלימו במהרה וחיילינו ישובו בשלום. תודה רבה.

(מחיאות כפיים)

תודה רבה. אני עוברת לרונית רוזין שהיא מנהלת הרשות לזכויות ניצולי השואה, ובהזדמנות הזו נגיד לך גם תודה על העבודה הקשה והמסירות לאורך כל השנה. אנחנו עובדים יום-יום, שעה-שעה, תודה על זה.

תודה רבה גם ליו"ר הוועדה על שיתוף הפעולה ועל הובלת הוועדה בנושא החשוב הזה. אני אעשה את זה מאוד קצר. הרשות מטפלת היום ב-124,000 שורדי שואה, נפגעי התנכלויות אנטישמיות, ולצערנו, המספר הולך ופוחת. יש לנו מחויבות יום-יומית, 365 ימים בשנה לפעול לרווחה שלכם, שורדי השואה, לאיכות החיים, להזדקנות מיטבית, למניעת בדידות, הפגת בדידות.

יחד עם זה, שמנו לנו ליעד מרכזי גם לשים לב לאיך נזכור את ניצולי השואה במדינת ישראל. אחרי שלא יהיו פה עוד שורדים חשוב שנזכור את גבורת הרוח ולא רק את גבורת הכוח. ושמענו פה סיפורי גבורה, טומי אמר, ובחרתי בחיים, זה מזכיר לי שורד יקר שהלך לעולמו בחודש שעבר, צבי גיל, שהיה חבר יקר של הוועדה, שהוביל את מצעד התקומה ואת מנשר הניצולים, שזאת צוואתו שאנחנו רואים לנו חובה לקיים אותה, לזכור את התקומה ולא רק את הקורבנות בצד זכר הנספים, לשים לנו ליעד מרכזי לספר לדורות הבאים על הגבורה, ושמענו פה סיפורי גבורה, אחד-אחד סיפורי גבורה ואנחנו שומעים אותם יום-יום גם ברשות.

לספר את סיפורי הגבורה, הגבורה היא גבורת הרוח, ההתנגדות לא הייתה חייבת להיות התנגדות בכוח, אלא גם באותו סיפור של הילד שהציל את אחותו או טומי שעזר לעשרה ילדים אחרים. באמת זוהי מחויבותנו. תודה לכם על הסיפורים ובריאות ואריכות ימים ותמשיכו לספר ואנחנו נמשיך את שלנו, את חובתנו.

(מחיאות כפיים)

תודה רבה. מוגדי היקרה, אני הבנתי שיש עוד משהו שרצית לספר עליו, על המשמעות של השם שנתת לספר שכתבת, אנחנו נשמח לשמוע על המשמעות של השם, למה בחרת לקרוא לספר "שלום אחרון לאימא".

האמת שכאן אני אומרת שלום אחרון לאימא, בספר.

משמעות חזקה. תודה ששיתפת אותנו, מוגדי, תודה ותודה שבאת. אני ממש לקראת סיום, יש לנו את ד"ר דורון קולר שביקש, ממש בקצרה, דורון, סליחה.

חבריי, אחיי, אתם הגאווה שלנו, אתם דוגמה איך שורדים. אני לא אוהב את המילה ניצול, בגלל שאף אחד לא ניצל אותנו, אלא שורדים. אתם עשיתם וניסיתם להסביר לנו את המרשם איך שורדים אירועים קשים, ועם ישראל מומחה לסבול ואני בטוח שנצטרך את הניסיון שלכם כדי לעבור גם את התקופה הנוכחית.

אני לא בדיוק יודע איך לחבר את הדבר הזה, אבל בנוסף לכם, גיבוריי, שסבלתם באושוויץ, כל אירופה וכל העולם סבל, ואני רוצה ברשותך, חברת הכנסת מירב כהן, להזכיר שגם בצפון אפריקה אנשים היו במחנות ונהרגו וגם באירופה אנשים נהרגו ונרצחו. ואני אזכיר את ההורים שלי שהם בוגרי טרנסניסטריה, שהם שם לא ידעו גזים.

יושבים פה מאחוריי הנציגים של ממשלת רומניה שהם חברינו להנצחה, שמותר להגיד מילה טובה, שהם הכירו בפשעים של הנאצים במלחמת העולם השנייה. ב-2004, בספר שנכתב ברשותו של אלי ויזל יחד עם ד"ר ראדו יואניד שהוא היום שגריר של רומניה בישראל, והרומנים יחד עם יד ושם כתבו את הכול ומחאו על חטא. והם היום יחד איתנו כדי לגדל דור חדש ולהסביר גם לרומנים וגם לישראלים איך חיים ביחד, איך חייבים לחיות ביחד.

רק מילה אחרונה. אני מאוד מודה לך חברת הכנסת, לא רק בגלל היום הזה, אלא בגלל שכל השנה, אנחנו לפני הרבה שנים אמרנו, בסדר, נזכרים בשורדים ביום השואה. לא, את עושה את זה כל הזמן ואני רוצה להגיד שאין מנהל בלי עוזרים.

נכון.

ורוצה להגיד מילה טובה לאריאלה על זה שהיא טורחת ומזמינה ודואגת ותומכת בך כמנהלת קודם כול ובאנו כמציגים את המציאות.

(מחיאות כפיים)

נכון. תודה רבה, ותודה לאריאלה ותודה לרועי שעבדו על היום הזה מאוד מאוד קשה.

דובר אחרון, וסליחה אם יש עוד אנשים, כי אני חייבת לסגור את הדיון – ג'ים הולנדר מפרויקט לונקה. הוא פה? הוא האחרון שרשום לי. אם הוא לא כאן, אני יכולה להספיק עוד מישהו שרצה לדבר על גוף ראשון.

רק יאמר לזכות ג'ים, דרך אגב, ג'ים הוא זה שיזם את זה.

כן, בבקשה, תאמרי את שמך לפרוטוקול.

נאוה הברמן, אני הכלה של מנחם הברמן. אני לא אחזור על התודות מפאת קוצר הזמן, אבל באמת תודה ענקית. מה שכולכם דיברתם על ההמשכיות, ורציתי להגיד שלי יש את הכבוד לרכז בעיר שלי, בשוהם, מיזם שנקרא שגרירים בגוף ראשון, שזה מיזם ארצי. ומה שאנחנו עושים, אנחנו לומדים על בוריים סיפורים של שורדי שואה, ניצולי שואה, חסידי אומות עולם, ומספרים את הסיפור בגוף ראשון, כי פשוט בגוף ראשון אנשים מקשיבים יותר, כמו שאנחנו הקשבנו לכם.

ובסוף אנחנו עושים כמובן אפילוג ואנחנו מספרים מי אנחנו כלפי הדמות. ואני מזמינה את כל מי שרוצה, גם כשורדים וגם כניצולים, שהסיפור שלו יסופר, וגם מי שמבין שחשוב לעשות את זה, לבוא להיות שגריר, כי אני מרגישה שזו החובה שלנו.

יש פה חיבור.

החיבור שלי למיזם הוא בזכות מנחם, שהבנתי כמה אנחנו, מי שלא דור שני וחי את זה, כמה אנחנו באמת לא יודעים את הסיפורים.

אני חייבת לקטוע אותך, אנחנו חייבים לסגור. פשוט מה שקורה זה שבשעה 16:00 מתחיל יום מיוחד לציון יום השואה הבינלאומי במליאה ואני פותחת אותו עם נאום, לכן אני חייבת לנעול את הישיבה.

קודם כול נאמר, קיבלנו פה הרבה ספרים שאני מבקשת ממנהלת הוועדה, אריאלה, להעביר את זה, זה מאוד חשוב. גם לונקה, גם מוגדי, גם מנחם וגם טומי הביאו לנו ספרים. אריאלה, אנא תוודאי שהכול עובר לספריית הכנסת וישאר פה עוד לשנים רבות קדימה למען הדורות הבאים, זה מאוד חשוב.

אני אגיד בנימה אישית שהסיפורים ששמעתי פה היום ושמענו כל חברי הוועדה לאורך השנים האלה הם סיפורים שאנחנו ניקח איתנו לעולמים, סיפורים שמזכירים לנו ומחדדים לנו מה המשמעות של הישיבה שלנו במדינה הזו ולמה חשוב להילחם על המדינה גם כשקשה, ועכשיו לא פשוט. תודה שאתם מביאים עבורנו את ההשראה הזו ומוכיחים שגם אחרי תקופות קשות אפשר להשתקם ועוד יכול להיות טוב ועוד אפשר לחיות חיים מלאים ומאושרים.

ושוב, אני רוצה להגיד תודה לאריאלה ולרועי שעבדו על הוועדה והזמינו את כולם. תודה רבה, ושניפגש בשנה הבאה ונדבר על זכר השואה והתקומה, לא פחות חשוב. תודה רבה.


הישיבה ננעלה בשעה 15:48.