פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



21
ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות
04/12/2024


מושב שלישי



פרוטוקול מס' 237
מישיבת ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות
יום רביעי, ג' בכסלו התשפ"ה (04 בדצמבר 2024), שעה 10:00

סיוע נפשי למילואימניקים בודדים

חברי הוועדה: עודד פורר – היו"ר
טטיאנה מזרסקי
אלעזר שטרן

מיכל מרים וולדיגר

סא"ל ד"ר מיכל ליפשיץ - רע"ן תעצומות, צה"ל, משרד הביטחון

סא"ל אבישג סבג ראובן - ר' עתכ"מ, צה"ל, משרד הביטחון

יצחק אוחנה - סמנכ"ל חטיבת פרט, משרד העלייה והקליטה

רן קלדרון - מנהל תחום צה"ל ותפקידים מיוחדים, משרד העלייה והקליטה

עדי וולס - מנהלת שירות רווחה, משרד העלייה והקליטה

ברהן מלדה - מפקח ארצי, משרד העלייה והקליטה

נופר קין - עו"ס, סגנית מנהלת מחלקת חירום וטראומה, בריאות הנפש, משרד הבריאות

דב ליפמן - מנכ"ל יד לעולים, חבר הכנסת לשעבר

ד"ר ירדן לוינסקי - ראש מערך בריאות הנפש, שירותי בריאות כללית

הילה סולימני - מנהלת, תוכנית כנפיים

ד"ר שירי דניאלס - מנהלת מקצועית, עמותת ער"ן

נועם אביטל - מנכ״ל, עמותת רוח נכונה – למען חיילים במצוקה

איתן סרמונטה - לוחם מילואים, עמותת רוח נכונה – למען חיילים במצוקה

רחמים מלכא - לוחם מילואים, עמותת רוח נכונה – למען חיילים במצוקה

מאיה ברסלר - לוחמת מילואים, עמותת רוח נכונה – למען חיילים במצוקה

נויה גוברין - מנהלת תוכנית לחיילים בודדים, ארגון נפש בנפש

שפרה שחר - מנכ"לית, בית חם לכל חייל

צביקה גרייבר - יו"ר, עמותת קיפעולים

צבי יהונתן שור - מנכ"ל, עמותת לעולם לא לבד

אנה בלשוב - אלמנתו של רס"ל ולדיסלב סרגיינקו ז"ל

אלנה סרגיינקו - אחותו של רס"ל ולדיסלב סרגיינקו ז"ל

שלומית אבינח

הדר אביב


רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות.



סיוע נפשי למילואימניקים בודדים

בוקר טוב, אני מתכבד לפתוח את ישיבת ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות. היום 4 בדצמבר 2024, ג' בכסלו התשפ"ה. נושא הדיון הוא סיוע נפשי למילואימניקים בודדים. אנחנו 425 ימים מאז טבח שמיני עצרת, עדיין 101 חטופות וחטופים במנהרות החמאס. ובתוך כך, אנחנו עוסקים גם בהשלכות נוספות של המלחמה. אחת מהן היא נושא החיילים הבודדים והמילואימניקים הבודדים.

זה נושא שלא טופל, לצערי, ואני מקווה שהוא לא אירוע מתמשך להרבה מאוד שנים, אבל זה כנראה אירוע שילווה אותנו בשנה-שנתיים הקרובות מבחינת מספר ימי המילואים שעושים מילואימניקים בודדים וחיילים בודדים שהשתחררו, התגייסו למילואים, ובמילואים הם כמו חיילים בודדים, רק לא מקבלים שום מעטפת.

הדיון הזה הוא דיון המשך והוא גם לא הדיון האחרון. אני ביקשתי מפורום ארגוני החיילים הבודדים להכין איזושהי עבודת מטה משותפת, גם עם הגופים בצבא, כדי שנתחיל להתגבש סביב הגדרות. אני רק אעדכן אתכם שמאז הדיון הקודם, ביום שני, שוחחתי עם שר העלייה והקליטה אופיר סופר. אני מזכיר לכם – אופיר בעצמו היה מהדוחפים של כל נושא הסיוע הנפשי לחיילים ולנפגעי נפש מהשירות הצבאי. ביקשתי ממנו והוא לפחות הביע נכונות, גם מבחינת תקציב המשרד, וגם לערב פה את שר הביטחון. אני מאמין שהיום אני אצליח לתפוס את ישראל כ"ץ.

הדרישה שלי פשוטה והיא ברמה הבסיסית כרגע, כעזרה ראשונה. אמרתי את זה גם למנכ"ל המשרד שלך, איציק, כשפגשתי אותו. בכל הכבוד למשרדי הממשלה, יכולת התגובה שלכם היא איטית, ואני אומר את זה כי ממשלה זזה לאט. מה לעשות. אבל אם יהיה פה תקציב של 5,000,000 שקל שיצא בקול קורא לעמותות, עם הגדרות טיפול שאנחנו נקבע פה כדי שיהיה מענה למילואימניקים הבודדים, אני חושב שבחודשים הראשונים, עד שהמדינה תתארגן על הסיוע הקבוע ועל כל הדברים האחרים, זה יוכל לתת איזשהו פוש. אני גם בטוח שאם יהיה כזה סכום, העמותות ידעו להביא כסף נוסף מפילנתרופיה בעולם.

אני רוצה להתחיל דווקא עם הילה. ביקשתי ממך לנסות לגבש איזושהי הגדרה, כמו שאתם רואים אותה. אז תציגי את זה בראשי פרקים. הדיון שלנו מוגבל עד השעה 11:00. קחו את זה בחשבון, ובגלל זה אני אקצר פה את הדוברים. בבקשה, הילה.

אני מייצגת את פורום ארגוני החיילים הבודדים, משרדי ממשלה, צה"ל ועמותות מאופשרות לעבודה על-ידי צה"ל. עשינו את העבודה כמו שביקשת, גם לעניין ההגדרה ואני אפרט אותה.

ההגדרה, כפי שאנחנו מציגים אותה, היא שכל משרת מילואים אשר בתקופת גיוסו או במהלך שירותי הצבאי הוגדר כחייל בודד, זאת בהתאם לקריטריונים שנקבעו על-ידי צה"ל. ובהתייחסות למלחמה, אנחנו לוקחים את מי שעשה מעל 50 ימי מילואים לחלוקה לפי עורפי או קדמי, ואז מבקשים לתת להם את ההטבות ולגזור את זה 10 שנים אחורה, כמו שעושים היום באגף והקרן.

זאת אומרת, גם אם הוא היה חייל בודד והשתחרר, כעבור שלוש שנים גויס למילואים, ועכשיו הוא נמצא במילואים, אז הוא נכנס תחת ההגדרה שלכם.

כן.

ההגדרה הזו היא אחרי שיח שלך גם עם גורמי הצבא? או שזה רק בארגונים?

יש לי חברים טובים בצד השני. ביקשנו להיפגש. אני הושטתי את היד.

לא הספקתם. זה מיום שני. אבל יש לנו כאן בסיס.

נכון. אז אנחנו נשענים על ההגדרה של האגף והקרן להכוונת חיילים משוחררים לעניין משוחרר, ועל הגדרת צה"ל לעניין בודד. אנחנו כוללים גם את הנשואים, גם מי שהתחתן לקראת סוף שירותו הצבאי ומאבד את הגדרת הבודד, אנחנו מתייחסים אליו כמי שעדיין צריך תמך וסיוע נפשי.

אני אגיד לגורמי הצבא שנמצאים כאן ובזום – הדיון הזה לא מתמקד במכלול הסיוע שנדרש למילואימניקים הבודדים. אני ביקשתי להתמקד בסיוע הנפשי ברמת העזרה הראשונה.

אז אנחנו מבקשים מענק נוסף לטיפול נפשי לבודדים. העליות, כפי שביקשת, מופיעות כאן. חישבנו פר פגישה ולפי ספק שעובד גם עם משרד הביטחון וגם איתנו, העמותות, והגענו ל-33,000,000 שקלים רק למשרת עצמו, לפי נתונים שהוצגו על-ידי נציגת צה"ל – משרד הביטחון.

בהנחה שכולם ישתמשו בזה?

הלוואי.

אני מניח שלא כולם ישתמשו בזה.

אנחנו מבקשים 3,000 שקל עבור משרת, 10 טיפולים, ומבקשים מענק דומה למי שנשוי. גם פה עשינו, לבקשתך, כמה כסף נדרש – זה כ-8,000,000 שקלים. אז יש לנו 33,000,000 שקלים ועוד 8,000,000 שקלים, וזה כסף שיכול להציל בסוף המון מקרים, בעיות, אתגרים וקשיים שעולים. יש פה בני משפחה שיוכלו להעיד מה הקושי של בודד.

אדוני היו"ר, הוספנו גם חוות-דעת מקצועיות, ד"ר לפסיכולוגיה, פסיכיאטרים, אנשים שעושים את סדנאות עיבוד חווית הלחימה של צה"ל, אנשים שפוגשים את הבודדים במילואים. יש לנו בין ארבע לחמש חוות-דעת של אנשי מקצוע שהם בלתי תלויים; הם לא אנשים שאני משלמת להם והם לא כתבו את זה כי יש להם קשר ישיר אלינו.

סדנאות עומדים בשער – הם יכולים להיות הגורם הראשון שפוגש אותם בסוף סבב, להוסיף שם גורם תמך, וגם להנגיש את המידע למילואימניקים. כמו שאני קיבלתי אתמול פוש ב-gov.il על מה אני זכאית, אני חושבת שהמדינה יכולה לאתר מילואימניקים או באתר המילואים או ב-gov.il ולהנגיש להם את המידע. הם לא תמיד יודעים, או כי הם ילידי ישראל ולא מבינים את השפה ביורוקרטית או כי אין להם בכלל שפה והם דוברים כל שפה אחרת חוץ מעברית.

זה בקצרה. תודה רבה. ואני רק אוסיף את עניין חסרי העורף, שלא נשכח.

בואו נסכם שכל פעם שאני אומר פה חיילים בודדים, הכוונה היא לעולים ולחסרי עורף משפחתי.

אז אני אגיד את זה, כי אין פה את הגורם שמטפל בהם.

לא. אורית בלימודים, היא מיתד והיא בזום. יש לה אישור להשתתף בזום.

אנחנו מדברים על בודדים ועל חסרי עורף משפחתי, כשאנחנו יודעים שיש את משרד העלייה והקליטה ויש משרד הרווחה, ויש את כל גורמי הממשלה השונים.

הלוחמים האלה, בוודאי כשאנחנו מדברים על העולים, הם אנשים שלא היו מחויבים להתגייס. חלקם לא גדלו בארץ. גם אם הם עשו פה שירות, אולי עזבו חזרה לחו"ל, ומוצאים את עצמם חוזרים למילואים, כפי ששמענו גם בדיון הקודם. והסיפורים הם לא פשוטים.

ביום שני שמענו סיפור מאחיו של סנטיאגו עובדיה. והיום בישיבה הנוכחית משתתפות איתנו אחותו ואלמנתו של רב-סמל ולדיסלב סרגיינקו, לוחם צנחנים, חייל בודד, שנמצא ללא רוח חיים בזמן שירותו במילואים. השאיר אחריו אישה ותינוק בן שנה וחצי. הלווייתו התקיימה ב-18 בנובמבר 2024. יהי זכרו ברוך.

את רוצה להתייחס אולי בהמשך?

אולי בהמשך. תודה.

ברגע שתרצי ותרגישי שאת מוכנה, תסמני לי.

ממד הטיפול הנפשי והזמן פה הוא קריטי. אני מרגיש בדיון הזה, ואני חושב שגם כל מי שנמצא פה, שאנחנו עוסקים בהצלת חיים ממש וגם איכות חיים שעלולה להוביל בן-אדם לכך שכל החיים שלו נראית אחרת. אני רוצה לשמוע, בעקבות מה ששמענו פה מהילה, התייחסות של משרד הביטחון.

תודה לכולם. אני מתנצלת שאני בזום, בגלל אילוצים, ואני שמחה להיות כאן. אני אבישג, ראש ענף מילואים של צה"ל.

בפתח הדברים – הנושא הזה צף לנו כנושא חדש. הכרנו אותו בעוצמות אחרות תוך כדי המלחמה. אני שמחה שהוועדה שמה את הדברים על השולחן בעוד היבטים שלא היו עמוקים במענים שכנראה נדרשים לתת להם. אנחנו נמצאים בעבודת מטה מהירה, לא עבודת מטה תר"שית למיליון זמן, משהו ממוקד שבא לפתור את הבעיות.

הקשבתי להילה. אני הכתובת לדבר איתה. אני לא יודעת את מי ניסית לפגוש, אבל הינה, נפגשנו, ואנחנו נתחבר ונסגור את ההגדרה. על פניו ההגדרה ששמת נראית לנו טובה. אני חשבתי להרחיב בהגדרות עוד עולמות של חיילים, גם בטווח של עשור, וגם כאלה שהתגרשו וכאלה שמהשחרור בחובה למילואים עשו המשך מילואים ישיר.

הנושא של 60 ימים הוא משהו שנרצה לדייק אותו. המלחמה היא הרבה יותר ארוכה מזה, וצריך לתת לזה מדרגות, מה ב-60, ויכול להיות שצריך לתת מענים יותר עמוקים למי שעושה כבר 200 ימים, ולא רק 60. זה לא דומה בהיקף. נכון שגם 60 זה עומס לא רגיל.

אני רוצה להגיד דברים שכבר שמנו לנו והם כבר בפתח המימוש בעולם הנפשי, ואני מתייחסת בעיקר למענים הנפשיים, כי זה מה שביקשת, כבוד היו"ר.

סדנאות – שמנו שני דברים לפתחנו, סדנת חוסן וסדנת עומדים בשער, שהיא סדנת סגירת משימה. הן יהיו מורכבות עבור האוכלוסייה הספציפית.

כשאת אומרת שמנו לעצמנו, זה קיים כבר או זה יהיה?

זה אומר עכשיו להכניס. את סדנת עומדים בשער עובר כל גדוד שמסיים שירות מילואים לעיבוד. מה שאנחנו הבנו, גם באדיבות הוועדה החשובה הזאת, זה שצריך לעשות להם גם משהו בנפרד, צריך לעשות להם מיקוד אחר ולא רק בתוך הקבוצה שהם נמצאים בה. יש חשיבות וערך לקבוצה שאתה נלחם איתה, ויש גם חשיבות וערך לאנשים שהם כמוך בשותפות ובחוויה הביתית בעורף. ולכן, נעשה עוד סדנה שמדברת על החוסן של המשרתים.

יש לנו צוותים של מנחים. אנחנו נסיט מהטיפול בדברים אחרים מנחים מידיים, עד שנבנה מערך גם לזה. יש בצבא ענף חוסן שלם שהוקם תוך כדי המלחמה, והוא ייקח על זה מיקוד. על זה, ובעיניי זה הדבר הכי חשוב, הוא ההצפה למפקדים. אני לא בטוחה שאצל כל המפקדים שלנו במילואים הסיפור של עולה או חסר עורף במילואים ישב בראש, כמו בעולם הסדיר כשהחייל מאוד צעיר, ואנחנו נתנו לדבר הזה מענה בסימון האוכלוסייה למפקדים, סימון לטובה, כדי שהמפקד ידע מי האנשים האלה. מלבד ההגדרה, גם מה שיש עכשיו, בן-אדם שהיה בסדיר, שהנתון הזה יקפוץ למפקד במילואים כי אלה מפקדים שונים, דרך המערכות שהמפקד עובד איתן וגם בעולמות סגלי משא"נ.

הסיפור של הנגשת המידע נכון בכל הדברים. התלבטנו אם לשים את זה כהנגשה אישית לבן-אדם לטלפון, או שאנחנו עושים כהנגשה באתר עם לינק שאתה יכול להיכנס אליו. וגם זה משהו שנעלה.

אני רוצה לדבר על העורף המשפחתי. אנחנו מזהים שחשוב גם שהבן-אדם רוצה, שיש איזשהו רצון. יש הרבה אנשים שפנינו אליהם, לדוגמה, אנשים שבאו מחו"ל לשירות מילואים ארוך והם לבד כאן בארץ, והם אמרו לנו, הכול טוב, שחררו, אנחנו בסדר, מסתדרים, טסים, רואים את המשפחה ואת מי שנמצא בחו"ל, וזה מספיק לנו. וחשוב לנו שהפרט יהיה חלק מהתהליך.

יש לנו מה ללמוד ולהשתפר, בטח בקצבים מהירים, אבל אני חושבת שאנחנו בעיצומו של שינוי מידי בתחום הזה.

אבל זו השאלה שלי, ולא קיבלתי עליה תשובה בפעם הקודמת – מילואימניק שמרגיש מצוקה?

זה אליי.

אז אני אעבור אלייך עוד מעט. מילואימניק או אחרי שחרור – היא תתייחס לזה.

גם אני יודעת להתייחס לזה. אני אשמח שהיא תתייחס לזה, כי זה נכון שהיא תתייחס לזה. אני רק אגיד שיש כתובת. לכל חייל מילואים יש כתובת בנושא - - -

אנחנו נשמח לשמוע אותה, כי אף אחד ממי שישב פה בדיון הקודם לא הכיר את הכתובת.

אני מניחה שהגברת תרצה לדבר. את רוצה להוסיף ואני אוסיף אחרייך כדי שנהיה בקורלציה לדברים?

אז תישארי בדיון, בבקשה. סא"ל ד"ר מיכל ליפשיץ, בבקשה.

שלום, אני ד"ר מיכל ליפשיץ. אני פסיכיאטרית בצבא. הייתי ראש הענף הקליני. כלומר, הייתי אחראית על המדיניות לפני כן, ואני מכירה פה את רוב הגופים שמטפלים בחיילים בודדים. היום אני ראש ענף תעצומות, ותיכף אני אסביר מה זה אומר.

מענה בריאות הנפש בצבא ניתן לכלל המשרתים, גם בחובה, גם בקבע, ובוודאי שבמילואים. יש לנו קב"נים בכל יחידה. אם בשגרה יש לנו קב"ן ברמת החטיבה, אז בחירום, מתחילת המלחמה, היה עיבוי מאוד-מאוד משמעותי בכוח-אדם. בשגרה יש לנו 250 קב"נים, ובחירום הגענו ליותר מ-800 קב"נים בכל רגע נתון. זה אומר שהיה יכול להיות קב"ן ברמת הגדוד. כלומר, שלכל חייל הייתה כתובת מול העיניים שלו, של קב"ן שאפשר לפנות אליו אם יש מצוקה.

הדבר השני זה מסגרות החירום שהוקמו במהלך הלחימה. היו צוותים לטיפול בתגובות קרב, שהיו בהם גם פסיכיאטרים, גם פסיכולוגים וגם עובדים סוציאליים קרוב לגזרת הלחימה.

הדבר השלישי זה מה שהיה מרכז לשיקום עורפי, שהפך להיות מרפאת תעצומות. זאת המרפאה שלי. זה בעצם ענף חדש שהוקם במהלך המלחמה. זו מרפאה שנפתחה בחודש מאי, ונותנת מענה לחיילים עם תסמינים פוסט-טראומתיים בעקבות המלחמה. יש אצלנו גם משרתי מילואים בתוך המרפאה שלנו.

סליחה, ד"ר ליפשיץ. כשאת אומרת, נותנת מענה – זה רק למי שמחויל או גם למי שהשתחרר ועבר חודש.

אני אסביר. כרגע אני מדברת אך ורק על משרתים בשירות פעיל, כי אני קופת החולים שלהם. המדד שלי הוא לטפל אך ורק במי שבשירות פעיל. עוד רגע אני אגיד מה אנחנו עושים עם מי ששוחרר.

במרפאת תעצומות בינתיים עברו יותר מ-500 משרתים, קרי: חיילים שחוו אירוע טראומתי בלחימה ויש להם תסמינים פוסט-טראומתיים משמעותיים עם פגיעה תפקודית. רובם הגדול לוחמים, וחלק קטן תומכי לחימה. יש במרפאה שלנו גם חיילי מילואים שמקבלים מענה. יש לנו גם חיילים בודדים כמובן. חשוב מאוד להגיד, הדבר הזה ניתן גם למשרתי מילואים.

מי ששוחרר, יכול לפנות ולקבל טיפול ביחידה לתגובות קרב. זו יחידה ששייכת למערך שלנו, עומד בראשה סגן-אלוף שהוא קב"ן ותיק, פסיכולוג קליני. הם נותנים טיפול מעולה, וזה בעצם המקום היחיד בצבא שמטפל באזרחים. יתר מערך בריאות הנפש, יתר חיל הרפואה, המנדט שלו הוא לטפל אך ורק במשרתים. היחידה לתגובות קרב זה המקום היחיד שיש לו מנדט לטפל באזרחים שחוו אירוע טראומתי בלחימה. הם לא חייבים להיות לוחמים. הם יכולים להיות תומכי לחימה. הם יכולים להיות חיילים אחרים, אבל האירוע הטראומתי קרה בלחימה.

בנוסף, חוץ מהיחידה לתגובות קרב, ואגב, הפנייה אליה היום היא מקוונת ואפשר מאוד בקלות להגיע לשם, מגיעים לאינטייק תוך שבוע, מתקבלים לטיפול תוך פחות מחודש, טיפול באמת מצוין שהוא ללא עלות. ואולי יותר חשוב מזה, בלי צורך לפתוח תהליך הכרה בנכות. גם הדבר הזה חשוב מאוד. אין כאן שום הסללה לנכות. זאת אופציה אחת.

אופציה שנייה היא לפנות לאגף השיקום במשרד הביטחון, לפתוח תהליך הכרה, והם נותנים מענה מצוין. אופציה שלישית, כאזרחים, כמובן שכל האפשרויות של האזרחים פתוחות בפניהם, בין אם זה מרפאות הטראומה שקמו בקהילה בחודשים האחרונים, בין אם זה קופות החולים - - -

תיכף נדבר על זמן התגובה באזרחות.

אין בעיה. מה ששלי שלי, ומה ששלנו זה היחידה לתגובות קרב, וזמני התגובה שם מאוד-מאוד מהירים.

איך פונים?

פונים בצורה מקוונת. כל אחד יכול לכתוב היחידה לתגובות קרב באינטרנט, וישר מגיע לטופס פנייה מקוון. תוך כמה ימים יוצרים איתו קשר ומזמינים אותו לאינטייק ביחידה.

כל חייל מכיר את זה?

זה רלוונטי אך ורק למי ששוחרר.

כל אחד ששוחרר מכיר את זה? פה אתם מכירים את זה?

אנחנו עוסקים בהעלאת מודעות לזה כל הזמן.

תוך כמה ימים הוא מקבל אינטייק?

כן, תוך כמה ימים מקבל אינטייק והקבלה לטיפול היא מאוד-מאוד מהירה. עיבינו שם מאוד את המענה כדי שהקבלה לטיפול תהיה מאוד מהירה.

דבר נוסף, מי שיש לו מצוקה מידית, חוץ מלפנות למפקד ולקב"ן היחידה, יכול לפנות לקו הסיוע שהקמנו. ב-8 באוקטובר, יום אחרי תחילת המלחמה, הקמנו מוקד סיוע טלפון, 6690*, שלוחה 3. זה מאויש 24 שעות ביממה על-ידי אנשי מקצוע.

המענה שם הוא בשפות?

בקו הסיוע, לדעתי, הוא ניתן בעברית. יש לנו קבוצה של כל הקב"נים, וכל פעם שמגיע מישהו שלא דובר עברית בצורה מספיק טובה, יש לקב"נים דרך לפנות אחד לשני, ואנחנו נעזרים במי שדובר שפה זרה; בין אם זה רוסית, ערבית, ספרדית, צרפתית.

תודה. אנה בלשוב, בבקשה.

קודם כול, תודה רבה שיש לי אפשרות לפגוש אתכם היום. יש כמה דברים שעכשיו שמעתי וחשוב לי להגיד לד"ר ליפשיץ ולאבישג סבג.

האמת היא שיש המון דברים שאתם צריכים ללמוד מהיום, וזה דחוף. ד"ר ליפשיץ, אנחנו התקשרנו למספר הזה, ואני עדיין מחכה לעזרה לוולדי. אני התקשרתי ביולי ועדיין לא מקבלים כלום.

התקשרת ביולי?

התקשרתי ביולי. הפקידה לקחה את כל הפרטים של לונה וגם של ולדי, ואף אחד לא חזר אלינו. זה לא עובד תוך כמה ימים.

אני חושבת שיש כמה דברים שחיילים לא מבינים. שיש להם עזרה, הם לא מבינים את זה. פשוט לא יודעים. וגם חשוב שחייל לא ידבר עם קב"ן, אלא עם מישהו בחוץ, כי חייל הוא גבר והוא לא יכול להגיד את כל מה שיש לי בפנים לעוד חייל. ככה זה עובד. אני חושבת שזה גבול שלו, שהוא לא יכול להתפרק ליד חייל. אני חושבת שחשוב שהם יקבלו עזרה מבחוץ, ולא מקב"ן.

אני חושבת עכשיו על החיילים שמצאו את ולדי, ומה הם מרגישים. הם אומרים, כן, אנחנו מדברים עם קב"ן, אבל אני חושבת שזה לא מספיק לחייל.

תודה ששיתפת אותנו. בבקשה, אלנה.

אני אשמח להוסיף. קודם כול, אני ממש רוצה לשתף שאני באה לפה עם לב הכי שבור שיש. הלב שלי פשוט מדמם, וזה אובדן נוראי.

אח שלי התגייס למילואים בתחילת המלחמה. הוא חזר לחופשת פסח, ולאחר מכן הוא התגייס שוב פעם. אחרי זה הוא חזר בקיץ, ואנחנו שמנו לב שיש שינוי בהתנהגות שלו, שהתחילה מתיחות במשפחה בגלל שהוא היה מאוד-מאוד עצבני, ואלה ממש תסמינים קלאסיים של הדבר.

פנינו לעזרה. אני התקשרתי לאגף שיקום של משרד הביטחון במחוז דן ביולי, והפקידה לקחה ממני את כל הפרטים, וכמו שאנה אמרה, עד היום אנחנו מחכים שיחזרו אלינו. מעבר לזה, ניסיתי להשיג לו פסיכיאטר או מישהו ממכבי, והתור הוא לעוד חצי שנה. פשוט לא הייתה לנו אפשרות לתמוך בו יותר מזה ולא קיבלנו מענה. לפני שבועיים וקצת קברתי את אח שלי, והיינו יכולים להימנע מזה. היינו יכולים ממש להימנע מזה. זה מאוד-מאוד חבל.

וכמו שאנה אמרה בעניין של קב"ן – דיברנו עם החיילים שמצאו אותו, החבר'ה מהפלוגה שלו, והם אמרו שכן יש להם עיבוד של החוויה, אבל זה עיבוד קבוצתי. מה זה עיבוד קבוצתי לחיילים? תגידו, מי עכשיו יפתח את הלב שלו ואת הנפש שלו, וישתף בקושי שלו מול קבוצה? איך זה נראה לכם?

אני מרגישה שאני יושבת במעמד הזוי לגמרי, ושיכולנו לגמרי להימנע מזה. וגם לא ידענו לאן לפנות. אני הייתי צריכה לדבר עם חברות, עובדות סוציאליות, שהכווינו אותי לאן לפנות. אני לא ידעתי שיש עזרה.

אלנה, תודה ששיתפת. מה שאתן עושות פה דורש מכן הרבה מאוד כוח, אבל זה חשוב כדי שלא יקרה עוד מקרה מזעזע כזה. ואני אומר את זה פה לנציגי צה"ל ומשרד הביטחון. מה שקרה עד עכשיו הוא לא טוב, לא עובד, ואנחנו צריכים למצוא מהר את הדרך לתת מענים אחרים ומהירים. קחו את זה לתשומת ליבכם. אתם תשמעו פה גם דברים לא פשוטים מהנוכחים.

אני נועם אביטל מרוח נכונה. היינו פה בדיון ביום שני, ובדקתי, גם לא ידעתי כמה מילואים עשיתי אחרי 396 ימי מילואים. הגעתי לכאן אחרי שלא הצלחתי להוריד דמעה אחת במהלך כל השנה הזו, ומה-7 באוקטובר בכפר עזה התחלנו צוות של שמונה, וסיימנו את היום עם שלושה. הגענו ב-9:00 בבוקר למסיבה. זוועות עולם. התחלנו פה את הדיון, ואנחנו רואים פה את משפחת ביבס מגיעים, ואני נזכר בכל תינוק קטן שעבר אצלנו במחסומים, ואנחנו פותחים את הקטנים כדי לבדוק אם הוא ג'ינג'י. ואנחנו רואים פה את מתן צנגאוקר עם השלטים שלו שהיו כאן. ואני זוכר את הבית הממולכד ששלחו אותנו אליו ומצאנו את הטלפון שלו שם, ונהרג לנו שם חבר צוות.

וברגע אחד, כשאני בא לדבר על דברים מקצועיים, פה מול הקולגות שלי בצורה שאותי הבישה, לא היה לי נעים. ראית, דמעתי פה ולא הצלחתי, החזרתי את רשות הדיבור. ואלו הסיטואציות שפתאום תוקפות אותנו, פתאום זה קורה.

להגיד עכשיו שאני אלך לקב"ן ואתקשר אליו, וגם לקולגה שלי כמפקד ביחידה ללכת ולהגיד לו את מה שפתאום קורה לי בוועדת העלייה והקליטה כשאני רוצה לעזור לחיילים נוספים, זה חתיכת אתגר.

לגבי הדברים שהעלינו כאן עם צה"ל והדיון בפורום, אני רוצה לדייק כמה דברים. דבר ראשון, כמובן שהצעד הראשון, ואת זה אני אומר לאבישג, הוא שאנחנו רוצים שהכסף הזה, 40,000,000 השקלים האלו שיגיעו – הצעירים, החיילים, הצעד הראשון זה שהם מבקשים את זה. הכסף קיים. ביקשתם, יש לכם את המענה. וכולנו יודעים, אני לא צריך להתחיל לפתוח את משנת החינוך או את 12 הצעדים, כמה חשוב שהצעיר או החייל המשוחרר פונה ומבקש, כמו שהמשפחה של ולדיסלב ביקשה, זה הצעד הראשוני שברגע שהוא קורה, יש לנו משהו ראשוני לתת לו.

כל מה שעבדנו פה, אומנם זה לא פלסטר, אבל זה גם לא הצורה הכי מיטבית. אנחנו רק נוגעים במענה החירום לטיפול נפשי. לתת 10 מפגשים במחיר של 300 שקלים, זה בערך 3,000 שקל לחייל, בתוספת למי שמבקש – חבר'ה, זה רק ההתחלה.

חידוד נוסף לגבי ועדות חוסן של המילואים – צריך להגיד לא רק למפקדים. בואו נגדיר את זה כהגדרה שבכל סדנת משתחררים - - -

חשוב להדגיש, רבים מהמפקדים הם בעצמם חיילים בודדים או חסרי עורף משפחתי, וחלק מהדוגמאות שהבאנו פה בדיונים היו של חבר'ה שהם מפקדים של חיילים. הם חוזרים הביתה והבית ריק, ואז הם צריכים את התמיכה.

היו"ר, זו המציאות. אני נציג של עמותה שהוציאה חצי מיליון שקלים בזמן המלחמה, כשאני לא נמצא, התחילו לתמוך בחיילים בודדים דרך מרכז אלה. עושים את זה מייקל לוין, ועושים את זה כנפיים, ועושים את זה עוד לא מעט ארגונים.

בסוף כמפקד בחטיבת גבעתי והחיילים שלי הם חיילים צעירים, חיילים סדירים, והם בעצמם חיילים בודדים, אני פוגש אותם ואני חוזר הביתה לבית חצי מפורק עם ילדה בת חמש שחזרה להשתין, אז גם זה אתגר. ועם כל הכבוד, לעמוד ולתת את מה שאני רוצה לתת לשאר הצעירים – גם לי יש אתגרים וזאת לא בושה. עם כל אי הנעימות כאן מול כל האנשים, זאת לא בושה, זאת המציאות.

חידוד אחרון לאבישג – אנחנו מדברים על סדנת עומדים בשער, מבחינתי אם אתם לא יודעים להגיד, אני שם נציג שלוקח את החייל הבודד מתוך הקבוצה, מתוך הפלוגה, מתוך הגדוד, לשיחה אישית, ויודע לחבר אותו אליכם, למשרד הביטחון, למי שתחליטו; אני בטוח שכל נציגי העמותות פה ישמחו להיות שם, אחד מטעמנו כל פעם, נעשה סבבים, נעמוד שם, נקשיב, ניתן לו את המענה הזה, נחבק אותו. יש לנו רק דרככם, דרך סדנאות המשתחררים האלה, ויהיו הרבה שייפלו בין הכיסאות, יהיה לנו את הקשר הישיר איתם, ובואו נדאג שהדבר הזה קורה. תודה רבה.

תודה רבה. מאיה ברסלר, בבקשה.

שלום. שמי מאיה ברסלר. עליתי מארה"ב ב-2017, והתגייסתי כחיילת בודדה ולוחמת לחילוץ והצלה. היום אני סטודנטית באוניברסיטה העברית, למדעים ביו-רפואיים, שנה ב', ואני גם מלגאית בקרן הישג.

מאז 7 באוקטובר עשיתי מעל 200 ימי מילואים, גם בגדוד המילואים שלי בפלח"צ, וגם סופחתי כחובשת קרבית בגדוד 17, ונכנסתי איתם לעזה. הדבר הכי קשה שהיה לי בכל התקופה הזו היה לנסות לחזור לשגרה. אחרי שיצאתי מעזה רק חיפשתי את המענה, רק חיפשתי שיהיה לי מישהו לשבת ולדבר איתו. לצערי, לא מצאתי מענה, והחיפוש אחרי זה גזל ממני זמן רב, גם תוך כדי ניסיון לחזור לשגרה ובכללי ללימודים.

אני לא יודעת מה תצליחו לעשות פה עבורי ועבור החברים שלי. זה יכול להיות מענה ראשוני טוב רק שיהיה לנו איש מקצוע אמיתי לדבר איתו. אני מבקשת כאן גם מהצבא שנתתי לו באמת את כל כולי, וגם מהממשלה, אל תמרחו את הזמן עם הצלת נפשות.

את יכולה לייחס את זה להיותך חיילת בודדה?

את הקושי של חיילים בודדים?

פה מסביב לשולחן אנשים מבינים שני דברים, את הקושי בכלל של לחזור לשגרה, ואת הקושי המיוחד של חייל בודד. אז אם את יכולה להתמקד טיפה בנקודה הזאת.

אלעזר, אני רק אגיד שזה כל-כך טריוויאלי, כי חלק מהחוסן של כולנו זה התא המשפחתי, זה התמיכה.

אני יודע.

אז זה כל-כך צועק וברור שכשבן-אדם נמצא פה לבד, אז מתעצם פי כמה וכמה הקושי.

נכון, אבל כשאנחנו נגיד את זה, זה דבר אחד. וכשמאיה תגיד את זה, זה דבר אחר.

בואו נשמע אותה אומרת את זה.

לחזור לשגרה זה באמת משהו קשה, וגם כחיילת בודדה. בעזה נפצעתי ושברתי את היד, והייתי צריכה להיות בדירה לבד עם יד שבורה, לנסות לטפל בעצמי עם יד אחת, ולא היה לי מישהו שיבוא ויביא לי אוכל. הייתי צריכה לעשות הכול, להתקלח, ללמוד, עם יד אחת. ולא הייתה לי שום עזרה. כשהיינו בתחילת המלחמה, בעלה של קרן, שפה לידי, בא במיוחד לבאר-שבע להביא לי ציוד כי לא היה לי כלום.

תודה ששיתפת אותנו. איתן סרמונטה, בבקשה.

שלום לכולם. אני איתן סרמונטה, עולה חדש מאיטליה וסטודנט לפסיכולוגיה שנה ב' ברייכמן, חייל בודד לשעבר.

מתי עלית לארץ?

ב-2021.

והעברית מאיפה?

למדתי פה מהר.

מפה או שלמדת קודם?

למדתי קצת בבית-ספר, אבל העיקר מפה.

הצבא זה בית-הספר הכי טוב.

זה נכון. לא רק לעברית, אגב.

נכון. היום אני משרת מילואים פעיל בחטיבת הצנחנים. יש לי את הזכות לשרת במערך הלוחם ולהיות פה היום.

איפה בצנחנים?

בחטיבה 646. אני מתייחס לקושי של חייל בודד. אנחנו חוזרים הביתה ומגלים שאנחנו כבר לא אותו בן-אדם, ואני חושב שזה לכל בן-אדם שחוזר ממילואים בתקופה כזאת קשה.

אנחנו צריכים מענה ראשוני. אנשים חוזרים הביתה ומגלים שהם חייבים לקבל משהו. וזה חייב להגיע במיוחד לחיילים בודדים במילואים, כי אנחנו בחרנו להיות פה, ישראל זה הבית שלנו וזו המדינה שלנו, וחובה של כל בית לדאוג לאנשים שלו; ובמיוחד לאנשים שהם חיילים בודדים, כשאין לנו משפחה בבית, ואנחנו חוזרים הביתה ואין לנו אנשים שיבינו את הקושי שאנחנו חווים ביום-יום. אצלי, למשל, כשחזרתי הביתה אחרי תקופה ארוכה של מילואים, דיברתי עם ההורים שלי ועם המשפחה שלי, אבל הם לא מצליחים להיות באותה מנטליות, הם לא מבינים מה באמת עובר עלינו.

כמה ימי מילואים עשית?

מעל 250. הספקנו להיות גם בעזה, גם ביהודה ושומרון - - -

לפני שבועיים הם סיימו לבנון.

נכון. אז הספקנו לעשות את כל הגזרות.

חשוב לי מהלב שאנשים שנמצאים במצוקה, במיוחד ממגזר יותר רגיש, כמו חיילים בודדים, יקבלו את מה שמגיע להם, כי אלה אנשים שבאו לפה וזה הבית שלהם, מדינת ישראל זה הבית שלהם, ובית צריך לדאוג לאנשים שלו.

תודה רבה. רחמים מלכא, בבקשה.

שלום לכולם. אני רחמים מלכא, חייל בודד לשעבר ולוחם מילואים פעיל בסיירת חרוב. אני נמצא כאן היום בשביל להשמיע את הקול שלי וגם את של החברים שלי, המילואימניקים הבודדים שמסכנים את החיים שלהם למען המדינה, ועושים את באהבה גדולה.

אני מגיע מרקע של ניתוק משפחתי. למדתי בפנימיות, וגם אחרי שהשתחררתי אני עדיין גר בדירות של נועם, של עמותת רוח נכונה.

כמה ימים עשית מילואים?

עברתי מהסדיר ישר למילואים. ברוך השם.

אחלה חופשת שחרור בעזה. קיבלת כרטיס חינם.

קיבלנו עזה. קיבלנו לבנון. ברשותכם אני אמשיך.

בשירות שלי עברתי מלא חוויות מורכבות. איבדתי לא מעט חברים וגם מפקד וחבר טוב שלי מהפלוגה, סרן אלון סקאג'יו, זכרונו לברכה.

כאדם שלחם בחזית מה-7 הארור באזור רעים ועד לעומק הרצועה, ולחימה במחנות הפליטים בג'נין, בטול כרם ובנור א-שמס, לא סוד שקשה להישאר שפויים אחרי מראות כאלה. ברור לכולם שלחיילים הבודדים חסרה התמיכה המשפחתית שתעזור להם להתמודד. למזלי, בעמותה שאני נמצא בה חייבו אותי ללכת לליווי מקצועי. היום אני יודע להגיד שזה הדבר הכי טוב שבחרתי לעשות.

לעומת זאת, שאר חבריי, חיילים בודדים שלא נמצאים בעמותה, נאלצים להסתמך על סיוע מזערי שהמדינה כיום נותנת.

לך, כחסר עורף משפחתי, בעצם אין את משרד הקליטה כמעטפת. זה רק משרד הרווחה. הם נותנים תמיכה דומה למה שנותן משרד הקליטה, או יותר או פחות? מישהו יודע לענות לזה?

דרך אגב, זה משרד הרווחה רק אם הוא מוכר כנוער בסיכון.

ההגדרה שלו מסתיימת ברווחה ברגע שהוא התגייס.

חייל בודד חסר עורף משפחתי מקבל סיוע מהצבא, כמו כל מה שמקבל חייל עולה שמקבל עזרה ממשרד הקליטה?

נגיד פשוט, מבחינת המשרדים האחרים, חוץ מצה"ל ומערכת הביטחון, הוא לא בודד.

אין לו שום פריבילגיות.

אבל באגף והקרן הם מוכרים.

באגף והקרן. אמרתי, הוא מוכר כחייל בודד בתוך המערכת הצבאית. אני יודע שמשרד העלייה והקליטה נותן מעטפת נוספת לחיילים האלה. החיילים הבודדים חסרי עורף משפחתי, ואין אף משרד שנותן להם את המעטפת הזאת.

הם אפילו לא מקבלים את היכולת להשתתף בתוכנית כנפיים, שהיא תוכנית מבורכת. אבל הם לא מקבלים אפילו את הזכות הזאת.

סליחה שעצרתי אותך. בבקשה.

ברשותכם, מדינת ישראל חייבת ללוחמים וחייבת לדאוג לרווחת כולם. כמו שהיא דואגת לתחמושת בזמן מלחמה, היא גם חייבת לדאוג לנפש אחרי המלחמה.

אני קורא לכם לא לחשוב פעמיים כשמדובר בחיי נפשות. בידיכם היכולת לשנות חיים. בואו נוכיח שישראל היא מדינה שלא שוכחת את אלו שנתנו לה הכול. תודה.

תודה. איציק אוחנה, סמנכ"ל משרד העלייה והקליטה, בבקשה.

כמו שאמרתי קודם, חלק גדול מהגופים עוד מעכלים ומנסים להבין את השינוי המשמעותי מאוד שמדובר בו כרגע באוכלוסייה הזו. יש עוד אוכלוסיות שנראה בהן את האדוות, אבל בטח האוכלוסייה הזאת.

עניינית אני אגיד שני דברים וגם פרקטית בהיבט הדברים והתהליכים שאנחנו במשרד נפעיל במידי, מעבר לסיוע. אני מדבר עכשיו על החוסן הנפשי.

כשחייל משתחרר ממילואים, כמו שגייסו אותו – אני לא מצייר עכשיו את הסצנריו, קטונתי, ואני לא בריאות הנפש, ולא כלום, והסדנאות מצוינות, ולא אמרתי כלום, ואולי כן קבוצתי, מי אני בכלל שאני אגיד על העניין – לא יכול להיות שגם אם גורם מקצועי, משא"ני לצורך העניין, ממה שאנחנו מכירים, או כל גורם פיקודי, צריכות להיות שתיים-שלוש שאלות לפני הזיכוי, כמו שמזכים אותו על הנשק ועל הציוד ועל הכול. שתיים-שלוש שאלות, אם אתם שואלים את דעתי, ויכול להיות שאני לא פוגע. אם מתממשקות שתי נקודות, חווית, ראית, עשית, קודם כול, איזו אינדיקציה נדלקת, והמערכת הזאת מעלה למעלה.

חד משמעית.

כי אם לא, מה שלא נמצא מתחת לפנס ובאותו רגע נגענו בו, לך תחפש אותו, לך תראה אותו. זה סיפור אחר לגמרי. בזה מיציתי. מתנצל, זה מ-26 שנות שירות, אבל מהניסיון הקצר שיש לי גם בלחימה וגם בעזה.

אני יודע שהמערכת עושה מאמץ עילאי. זה אירוע גדול על צה"ל, אני מדבר בהיבטים של מה שחווינו והתמשכות שלו. רק חייבים וזה דיני נפשות, ואני אומר את זה בכאב לב – שמעתי חברים, ראיתי בני משפחה וראיתי גם שכנים, שהם לא אותם אנשים שיצאו, לא עולים בודדים ולא חסרי עורף, אלא אנשים עם משפחות לא מתפקדים. יש את כל העניין הזה ואנחנו כולנו צריכים להירתם, ואני בחלקת אלוהים הקטנה שלי אגיד מה אפשרי במשרד העלייה והקליטה.

בעקבות הדיון, התחדד וירד – אני לא רוצה להגיד האסימון, כי כבר נשבר תא הטלפון של עזה, כשהיו מדברים עם אסימונים. אבל אני חייב להגיד שבדאטה בייס היחיד שיש לי, אין לי מי הוא משרת מילואים, וזה מידע של צה"ל שאני אמור לקבל אותו. דרך אגב, אגיד בהגינות, דרשתי אותו, העברנו דרישה בכספת, וזה לטובת הפעלת צוותים שלנו שמלווים בכל מיני דרכים, לעומת הפצועים שנפגעו והחללים, התממשקנו על הפצועים עם משרד הבריאות במידי, וצוותים שעדי, מנהלת שירותי הרווחה אצלנו, סגרה מעגל על כל משפחה ופצוע. ביקרו אותו, אני יודע שביקרו אותו עוד גורמים, גם צה"ל, אבל סגרנו עוד מעגלים כי צה"ל לא יכול בכל זה, ועשינו טבלאות ורשימות והכול. הוא הדין לעניין הזה.

אם הייתה לי גם את האינדיקציה, יכולתי להפעיל את השילוש של הכמות של עדי וזה במידי, שהמשרד נערך בהפעלת עו"סים.

אבישג בזום? יש לכם מניעה לעשות את הממשק הזה באופן מידי מול משרד העלייה והקליטה?

בדיוק ביקשתי בצ'אט להתייחס. אנחנו נשמח. אני אסגור מעגל מולו עכשיו. אני לא מכירה שהייתה דרישה כזאת. טופס א' לא הגיע לשולחננו. אנחנו מעבירים העברות מידע לכל משרד ממשלתי.

לא על אנשי מילואים.

בעולם המילואים אנחנו נעביר את המידע הנדרש בשביל לעזור למשרתים.

זה צריך להיות באופן רציף, לא על-פי דרישה.

אבישג, זה עלה פה גם בדיון הקודם. הרי הבעיה בסוף היא היכולת ללחוץ על כפתור, לא משנה איפה, ולדעת על מילואימניק בודד. הכותרת הזאת, ההגדרה הזאת, היא הגדרה הזאת היא הגדרה חשובה עוד לפני מה שאיציק פה בהקשרים של מה חווית ומה לא חווית. אני חושב שהיא אפילו שאלה מקדמית יותר.

לא היית בתחילת הדיון. דיברנו על ההגדרה של מילואימניק בודד.

שזה אובייקטיבי, ולא סובייקטיבי.

הייתי בדיון הקודם, ואני אומר את זה גם לאבישג.

בתחילת הדיון הציגו כנפיים ופורום העמותות את ההצעה שלהם להגדרה. אבישג אמרה שבסך-הכול זה נראה משהו שיודעים לעבוד איתו, ואני מקווה שלקראת הדיון הבא זו תהיה כבר הגדרה פורמלית.

ברור שכיוונתי.

בקטע הזה זה כל-כך מהותי, כי בסוף אפילו בדבר כל-כך - - - וזה לא בריאות הנפש, על כל הסטודנטים עולים בודדים שלומדים אצלי, שלא באו ולא דרשו ולכאורה הייתי אמור להפסיק להם את הסיוע. דבר טכני. עכשיו תגידו, אני מזכיר, אוקטובר הקודם. לא הפסקנו. קיבלתי החלטה, כמובן בגיבוי, שחלילה לא מפסיקים את הסיוע, וניסינו אס.אם.אסים לראות מי חוזר, אתם זוכרים, זמינות, טלפונים, עדכונים. שורה תחתונה, זה הגיע אחרי שלושה חודשים, כשכבר קיבלנו את ההחלטה. אוי ואבוי לי אם לאורה לא הייתי עושה, אבל בטח דיני נפשות שעכשיו אנחנו מדברים.

אנחנו נגיש את הטופס בפעם השלישית לגברת רעות מולה בהיבט של העברת הנתונים.

מה זה משנה?

בסדר, היא לא אחראית.

העניין הזה נסגר. עזוב.

העברת מידעים, יש גורם, אבל היא צריכה לתת את האישור.

יבוצע.

איציק, אני רואה את העניין הזה כסגור ואנחנו נוודא את זה.

מעולה. ואני אומר, שגם לקבל את השמות זה מה שנקרא מעגלים שאנשים לא יזלגו לנו מהרשת. אני לא ח'ליף של אף אחד, אני לא עושה עניינים של התערבויות. שיהיה עוד גורם שנוגע כמו העמותות.

דבר נוסף, היות שאין לי את המענה, הלוואי שאני אקבל אותו, אבל אני לא מחכה – אז אנחנו נשלח אס.אם.אסים. לזה כן יש לי את היכולת. הרי חיילים עולים בודדים נתמכים על-ידינו במלגות סיוע לכל אורך השירות, ועל בסיס הדאטה שיש לי, מה שיש יש ויצליח, גם אימיילים וגם אס.א.אסים לחיילים עולים בודדים 10 שנים אחורה, בהודעה לקונית. אתה איש מילואים, היית באירוע, אתה מרגיש, למוקד שלנו, כדי לנסות לדלות, ואולי מתוך זה נוציא.

אתה אומר לנציגים של משרד הביטחון וצה"ל, אתם צריכים בדחיפה להעביר את זה לכל החיילים, כולל למרכז לתגובות קרב, לאיזה מייל אפשר לפנות גם אחרי שחרור. כל מילואימניק ששירת צריך לקבל אס.אם.אס. שידע שאליו הוא יכול לפנות.

דבר נוסף, ואני אסיים בזה, לקחתי לעצמי, למרות שאנחנו בקשר יומיומי טוב מאוד עם העמותות ועם ארגוני עולים, ואנחנו חלק מתוך הפורום עוד מ-2016, עם תוכנית כנפיים, אבל לא באתי לספר סיפורים, אלא באתי להגיד, וגם מנהלת שירותי הרווחה פה, אנחנו נבחן את הסיפור – כי אתה מכיר, אדוני את הסיפור של התמיכות. יש לנו הגדרה רחבה שנקראת – אני מחבר את פשוט כי זה גם חלק מהמענה – מיצוי זכויות רחב מאוד. אנחנו נעשה עבודה מול הרשויות כדי שגם הסיוע הנפשי ייכלל כסיוע. אנחנו צריכים לעבור דרך הלשכה המשפטית, אבל את זה שימו בצד. ואנחנו ננסה גם למצות יותר את העניין וגם לזה יושם תקציב מבחינת המשרד.

ואני אומר בכנות, שאלמלא העמותות והגורמים ששמענו, אני בטוח שאנחנו כמשרדי ממשלה לא יודעים לעשות חלק מהדברים, וצריך להודות על זה.

תודה. נמצאת איתנו בזום שירי דניאלס, מנהלת מקצועית של ער"ן, ואחריה אני ארצה את קופת-חולים כללית.

שלום לכולם, ותודה על ההזמנה לדיון החשוב הזה.

אני רוצה לספר לכם שלא מזמן הייתה אלינו פנייה – פנה אליי אחד המנהלים וסיפר על אדם שחזר ממילואים, ששאל שאלה לכאורה תיאורטית על כמה כדורים צריך לבלוע כדי למות. לאחר שהשיחה המשיכה להתנהל, וכמובן, המתנדב זיהה שמדובר באדם בסיכון, האדם סגר את הטלפון. המנהל הזה פנה אליי ושאל אותי מה לעשות, ואמרתי לו, עכשיו להפעיל נוהל חירום מציל חיים, והפעלנו את כוחות ההצלה. כשהגיעו לאותו אדם, חזרו אלינו ואמרו שכשמצאו את אותו אדם הוא היה כבר בלי הכרה, אחרי שהוא בלע למעלה מ-40 כדורים, והצילו את החיים שלו.

אני מספרת את זה כדי להדגיש, ואני אומרת את זה הרבה ואומר את זה גם כאן, כשמדובר בדיני נפשות ובמצבי סיכון, צריך עזרה כאן ועכשיו ולא שם ואחר-כך. הסיוע צריך להיות זמין והוא צריך להיות נגיש.

עמותת ער"ן מפעילה קו לחיילים ולבני משפחותיהם כבר מ-2006, ואנחנו עובדים בשיתוף פעולה עם הצבא ועם בריאות הנפש. וכבר שנה שלישית שאנחנו הולכים להפעיל בשיתוף משרד העלייה והקליטה מענה לעולים בחמש שפות: אנגלית, צרפתית, ספרדית, רוסית ואמהרית. במקרה הזה יושבים שם אנשי מקצוע, פסיכולוגים קליניים ועובדים סוציאליים קליניים, ונותנים מענה טיפולי.

יחד עם זאת, אני רוצה להגיד שיש צורך מאוד גדול בהנגשה של כל השירותים האלה. הרבה פעמים אנשי המילואים חוששים מהסטיגמה, הם חוששים לפנות למערכות המסורתיות. ולפעמים, רק אחרי שהם פונים אלינו ומקבלים מענה תומך ומכיל, הם בעצם אוזרים את האומץ כדי לפנות לטיפול מקצועי, ולפעמים אנחנו עוזרים להם בזה, אנחנו עוזרים לחבר אותם לגורמים המתאימים.

דבר נוסף שאנחנו רואים ואני רוצה להדגיש, זה שמאוד קשה לדבר את הטראומה, גם פנים אל פנים ולפעמים גם בטלפון. בשנים האחרונות, רוב החיילים ורוב המילואימניקים הצעירים פונים אלינו לסיוע בשירות האון-ליין שלנו, בצ'אט, בפורום ובווטסאפ, ואנחנו צריכים להשתפר בשירותים שמותאמים לעידן הדיגיטלי שאנחנו חיים בו. נושאים של טראומה ואובדנות הם בשכיחות של בערך פי שבעה בשירות המקוון לעומת השירות הטלפוני, ובוודאי לעומת שירות פנים אל פנים. אז גם כאן יש לנו מה לעשות כדי להתאים את הסיוע גם לרוח התקופה וגם לצרכים של האנשים.

פניות נוספות רבות מאוד אנחנו מקבלים מבני המשפחות של החיילים הבודדים. למשל, חברה שאומרת: אני לא מזהה אותו, כדי להציל את החיים שלו במילואים הוא שכב מתחת לגופות, הוא נחשף למראות שאי אפשר בכלל לדמיין, הוא לא מוכן לקבל עזרה, מה אני עושה? יש גם צורך לתת מענה לבני המשפחה ולעזור להם לתת מענה ליקרים להם.

עלה פה העניין של הרצון לקבל טיפול, וגם זאת סוגיה חשובה. אנחנו צריכים להיות יכולים לעשות reaching out, כי זה שאדם לא היה מעוניין בסיוע בסבב המילואים הראשון, זה דבר משתנה ודינמי. ואני רוצה להזכיר לכולנו שטראומה יכולה להתפתח באופן מושהה. זה לא תמיד מתפתח באופן מידי. ואנחנו רואים גם המון אשמה, גם אשמה של ניצולים, גם אשמה של חיילים בודדים שאומרים, אמרו לנו שיהיה קשה ואנחנו בחרנו, או מי אני שאפנה לעזרה כשיש אנשים שאיבדו את הכול.

יש המון עניין של אשמה וחשש, וגם כאן אני חושבת שבעבודה משותפת של כולנו אפשר לעשות שינוי בזכות שיתוף פעולה עם משרד הקליטה. יש מענה לאלפי אנשים שמשרתים במילואים בשנה, ורוב הפניות, 25% מהן עוסקות בדיכאון ובכאב נפשי, 15% בחרדה ובמצב הביטחוני, ו-10% בתחושה מאוד חריפה של בדידות.

תודה רבה. אני רק אזכיר עוד פעם גם למשרד העלייה והקליטה, שהשירות הזה צריך להינתן בדחיפה ולא בדרישה.

וגם לחסרי עורף משפחתי, זה ממוקד עולים. אנחנו מדברים על עולים, עולים, עולים. צריך למקד את הפתרון.

היא ציינה, ואני חייב להגיד, לחיוב, פעילות של משרד העלייה והקליטה. חסרי עורף משפחתי, ואמרנו את זה קודם, ואני אומר את זה לממשלה פה, אין להם משרד. בזה הדיון הזה נוגע.

אפשר להציע פתרון? אנחנו הפורום שמאושר על-ידי צה"ל לעבוד, ואנחנו נקבל את הדאטה הזאת.

אני אגיד את זה בסיכום. אני רוצה לשמוע ד"ר ירדן לוינסקי, ראש מערך בריאות הנפש בשירותי בריאות כללית – בזום.

- - -

לא שומעים אותך. חבל, אבל חשוב לי שתשתתף בדיון הבא שנקבע. נויה גוברין מנפש בנפש, בבקשה.

שלום לכולם ותודה על הדיון המאוד-מאוד חשוב הזה. כחלק מהפורום צפיתי בכל הדיונים הקודמים. אני רוצה להגיד תנחומיי לאנה ואלנה, שלא תדעו עוד צער. ולמילואימניקים שהגיעו לכאן – בזכותכם אנחנו פה.

מאז תחילת המלחמה אנחנו רואים ממש מקרוב את המצוקה של המילואימניקים, גם בפניות לקו שלנו 6563* שעובד 24/7, ועד כה נתנו מענה מאוד נקודתי למי שפנה אלינו, באמצעות עובדים סוציאליים. נמצאת איתי פה מרים ניימן שמתכללת את כל הנושא הזה אצלנו בארגון, ותמיד הייתי פונה אליה בכל פנייה.

ברשותכם, אני רוצה להגיד מה הפתרון שהולך ומתגבש והולך להיות כבר בשבועות הקרובים, יחד עם ארגון ידידי צה"ל בארה"ב ובית-חולים שיבא, כמובן תחת הידיעה של משרד הביטחון ובברכתו. כבר בשבועות הקרובים ייפתח מרכז חוסן שבו כל חייל בודד שהוא עולה ומילואימניק שירצה טיפול יוכל להגיע.

למה לא גם חסר עורף משפחתי?

כי כרגע התחום שאנחנו מתעסקים בו הוא עולים.

אני יודע מה התחום שלכם בנפש בנפש. אבל אם כבר אוספים כסף מה-FIDF, ואם כבר יש לנו מערך כזה – הינה, זאת בקשה, תעבירו אותה, בבקשה.

אני אעביר את הבקשה.

זה אותו עורף.

- - -

אנחנו לא מתקיפים את נויה.

היא לא הכתובת, אבל מי מוביל את הפרויקט הזה?

אנחנו יחד עם ה-FIDF.

אז זאת בקשה שלי כיושב-ראש הוועדה. אנא תעבירי אותה, שהפרויקט הזה ייתן מענה גם לחסרי עורף משפחתי, ואם יש בעיה, תעדכני אותי.

היושב-ראש לא מאשר לי להאריך את הישיבה ברבע שעה אחרי השעה 11:00. מישהי מהח"כיות רוצה להגיד משפט לפני שאני סוגר?

אני אגיד רק משפט. שמעתי את ד"ר מיכל ליפשיץ, ואני חושבת שלהפנות את החיילים המשוחררים, שכבר לא בשירות פעיל, למערכת האזרחית, היא בעיניי לעג לרש, כי המערכת האזרחית גם ככה מלאה עד תום ולא מסוגלת לתת מענים. ולכן זה כן צריך להיות בפתרון בתוך המערכת הצבאית הביטחונית, ולא להעביר את זה למערכת שלא יכולה לתת שום מענה כרגע לאלה שנתנו והקריבו את חייהם למען ביטחון מדינת ישראל, ואנחנו בעצם מפקירים אותם. כי זו בעצם הפקרה מלאה, להעביר אותם למערכת האזרחית. זה מה שחשוב לי להגיד, ותודה על הדיון.

אדוני, אני מבקש גם להגיד מילה.

לא, אני מצטער. אני חייב לנעול.

אנחנו חייבים לצאת מפה היום כשיש משהו פרקטי - -

אנחנו נצא - - -

- - כשיש פה טלפונים, כשיש פה קווים שכבר עובדים.

צביקה, אנחנו נצא עם משהו פרקטי. בסדר. יש לי מגבלה, והכנסת לא מאפשרת לי.

אני מבין את המגבלה.

תשמע את הסיכום שלי. אחרי זה אם תרצה משהו, תבוא אליי באופן פרטי. בבקשה, חה"כ מזרסקי.

הכול דיבורים - - - שום דבר אם אני לא יכול להתקשר. אנחנו רוצים לצאת עם דברים פרקטיים.

תודה. הישיבה נעולה. הסיכום יישלח בכתב.


הישיבה ננעלה בשעה 23:40.