פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



33
ועדת העבודה והרווחה
02/12/2024


מושב שלישי



פרוטוקול מס' 307
מישיבת ועדת העבודה והרווחה
יום שני, א' בכסלו התשפ"ה (02 בדצמבר 2024), שעה 11:37

מחסור במסגרות המשך לבוגרים בני 21 ומעלה עם נכות קשה

חברי הוועדה: ישראל אייכלר – היו"ר
דבי ביטון
טלי גוטליב
חילי טרופר

שרון רגב - מנהלת שירות בוגרים ומזדקנים (אגף בכיר קהילה), משרד הרווחה והביטחון החברתי

דניאל כץ - מנהל אגף בכיר קהילה, מינהל מוגבלויות, משרד הרווחה והביטחון החברתי

תאיר ראבוחין - רפרנטית רווחה, משרד האוצר

ד"ר יסכה מוניקנדם גבעון - מרכז המחקר והמידע של הכנסת

ענת בן צבי - מנהלת המחלקה לשיקום אנשים עם מוגבלות, מרכז השלטון המקומי

לילך רון לוי - יו"ר עמותת אמ"א

ילנה ליטיצבסקי - חברת עמותת אמ"א

ד"ר עמיחי תמיר - יו"ר ארגון הנכים, זכויות נכים

תמר גלפנד - ועד פורום צמיד, פורום משפחות הנכים

עזרא יהודה - מחנך, "להקשיב ללב הקהילה"

משה הררי - יו"ר "להקשיב ללב הקהילה"

עדית סרגוסטי - אחראית קידום מדיניות, "בזכות"

רותם אייזיק - ראש תחום חינוך ורווחה, האגף לקיום זכויות, אלו"ט

יהודה מרמורשטיין - מייסד ומנכ"ל רשת על"ה - עזר לילד המיוחד

מוריה כהן בקשי - מנהלת המחלקה המשפטית, אקי"ם ישראל

לימור קרוכמל - עו"ד, עמותת איל"ן

אוריה חזן - מנהלת מרכז יום בית אדליס, עמותת איל"ן

יעקב אבוטבול - מייסד תנועת העצמאים ויתום צה"ל, תנועת העצמאים המאוחדת

יצחק שפיגלמן - צעיר חרדי בעל מוגבלות

אמנון שפיגלמן - אבא של יצחק, צעיר חרדי בעל מוגבלות

יעקב רפאל שוורצר - פעיל חברתי למען אנשים עם מוגבלויות

נויה נילי ריבלין - אמא לילדה בת 21 עם אוטיזם

אווה פנש - יו"ר "עושים שינוי חברתי"

ירדנה קלימיאן - אמא לילדה עם צרכים מיוחדים

יפית לב רן - אמא לשתי בנות עם אוטיזם בנות 21

חני סגל - מורה

שירלי פינטו - ח"כ לשעבר, פעילה בקידום זכויות, נגישות ושוויון הזדמנויות לאנשים עם מוגבלויות

חנה כהן - דודה של ענבר היימן שנחטפה ונרצחה וגופתה מוחזקת בעזה

אבירם מאיר - דוד של שלומי מאיר ג'אן, שהיה חטוף בעזרה ושוחרר במבצע צבאי

משה ראב - נחטף לירדן בספטמבר השחור כשהיה בן 14

יוסף אבי יאיר אנגל - סבא של אופיר אנגל שהיה חטוף בעזה ושוחרר לאחר 54 ימים

גליה חושן - אמא של הדר חושן ז"ל שנרצחה במסיבת הנובה

ינון אליה מימון - בן דוד של רס"ן יהודה נתן כהן ז"ל

לאה הריס - אמא לחמישה לוחמים

ענת כהן שמואל

חבר תרגומים, מיטל פורמוזה



רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות.



מחסור במסגרות המשך לבוגרים בני 21 ומעלה עם נכות קשה

שלום וברוכים הבאים לישיבת ועדת העבודה והרווחה. א' בכסלו תשפ"ה, 2.12.2024. היום אנחנו עוסקים בנושא מאוד אקוטי של מחסור במסגרות המשך לבוגרים בני 20 ומעלה עם נכות קשה. כמו בהרבה דברים, חוקים טובים שדואגים להרבה אנשים. אבל פתאום שוכחים שהנכה הופך לגיל 21 אין לו שום מסגרת עד בכלל. אז יש מסגרות אחרות ויש ניסיונות אחרים, אבל יש פה באג גדול מאוד ואנחנו צריכים לעסוק בזה ולסדר את זה.

ואפשר לסדר את זה, כי סל השיקום יש לו מעלה גדולה, של משרד הבריאות, שאין לו הגבלה תקציבית. אבל מצד שני, המסגרות לא קיימות וההתאמות לא קיימות. יש המון דברים לעשות בזה. החוק, מתי היה החוק הזה שעכשיו אנחנו מקבלים את התקנות הראשונות?

יוני 2022.

ביולי 2022 עבר חוק שהיה אמור לכסות הרבה חומרים כאלה. ורק עכשיו, אומרת לי המנהלת, הגיע הסט הראשון של התקנות.

באמצע החודש אנחנו נשב עם מנכ"ל הרווחה. נעבור על כל נושא התקנות וזה יתחיל להגיע לוועדה.

זה סבב ראשון של תקנות?

סבב ראשון של תקנות אחרי יותר משנתיים. אני לא שופט אף אחד, הייתה מלחמה. אבל מצד שני, חייבים להתחיל להזדרז בעניין, כי יש אנשים שסובלים מזה.

אבל לפני שניכנס לעומק הדיון, אנחנו כמנהגנו, מקווים שהמנהג הזה ייפסק ברגע בעזרת השם שהחטופים ישוחררו במהרה. אבל בינתיים אנחנו צריכים ומאפשרים למשפחות להגיד את דברם.

הראשונה, חנה כהן. מי זאת?

אתה לא מכיר אותי?

לא, אני מסתכל איפה את יושבת.

חנה, הדודה.

אני פה.

כן, בבקשה. חנה כהן, זכות הדיבור.

תודה רבה על זכות הדיבור. שמי חנה ואני דודה של ענבר היימן. ענבר הייתה הלפרית, התנדבה כהלפרית במסיבת הנובה. עם חדירת המחבלים היא ברחה לקיבוץ בארי ושם היא נרצחה בצורה אכזרית ביותר ונלקחה על אופנוע לתוך עזה.

אני פה בכדי להיות הקול של ענבר. כי ענבר הפכה לשקופה לצערי. למה שקופה? כי כבר לא מדברים עליה, כי היא הפכה לחלל. מדברים יותר על החטופים החיים. הדם של ענבר זועק מן האדמה, אבל אנחנו מחרישים, לא שומעים. ההורים שלה נשרפים יום יום באש הגיהינום. הם עוברים חיים שאני לא יכולה אפילו לתאר אותם. הצער, הכאב, על המוות האכזרי של ענבר.

אומרים שלאבד ילד, לקבור ילד, כשהורים קוברים ילד, זה העונש הקשה ביותר להורים. אז להורים של ענבר יש עונש עוד יותר קשה. כי להורים של ענבר אין קבר לילדה, הם לא יכולים לקבור את הילדה שלהם. ואני כאן להגיד ולבקש, יש כאוס רציני מאוד בעזה, אנחנו לא נמצא את החללים שלנו שם. כי הם נקברו בהריסות. והם לא מייצרים מודיעין וככל שיעבור הזמן אנחנו עוד יותר לא נמצא חללים. לכן הסכנה היא גם לחללים. לחללים ולחיים.

ואם מדינת ישראל החליטה לוותר על ענבר ועל החללים היא צריכה לקחת בחשבון שהיא מוותרת גם על המשפחה של ענבר. היא מוותרת על המשפחה של ענבר, כי ההורים של ענבר לא יוכלו לחיות ללא סגירת המעגל הזה. ואם ענבר לא פה בקבר ישראל הם לא יוכלו לסגור את המעגל הזה. ומדובר על קדושי מלכות. אז איפה קדושי המלכות אם אנחנו לא מציבים אותם בראש יחד עם החטופים החיים? איפה הם? רק בתיאוריה, רק במושגים? הרי עזה תיבנה על הגופות שלהם. איך אתם כדתיים מוכנים לזה שעזה תיבנה על גופות של חללים שהם קדושי מלכות? איך אפשר לעשות דבר כזה? איך אתם כדתיים נותנים את ידכם לדבר כזה?

העסקה חייבת להיות עסקה אחת כוללת. לא לשחרר פעימה אחת ואז אנחנו לא נקבל יותר אף אחד. אנחנו אמנם נציל קומץ קטן, אבל אנחנו נפקיר את כל השאר. כל השאר לא יחזרו. אומרים הם יחזרו בשקים. זאת אשליה, כי גם בשקים הם לא יחזרו. אני מחדשת לכם. יש שם הרבה שלא יחזרו פשוט. איזה משפחה מוכנה לחיות עם הכאב הזה, עם הצרה הזו, עם האובדן הזה?

ענבר כבר לא תתחתן. להורים שלה לא יהיו נכדים ממנה. ההורים של ענבר, אמא שלה, במקום לבחור לה שמלת כלה היא בוחרת לה קבר, מצבה, שהיא תהיה בצבע ורוד. תראה לאן הגענו. ההורים של ענבר כבר לא יובילו אותה לחופה. מדינת ישראל מחויבת לאפשר להם להוביל אותה לקבורה. לקבורה. זה הדבר הבסיסי שיכולים לתת להם, קבר. ואם אנחנו לא נדרוש את החללים כמו שאנחנו דורשים את החיים אנחנו נאבד אותם. נאבד אותם, אנחנו לא נמצא אותם. איך אנחנו נחיה עם זה, איך? איך אתם כאנשים דתיים תחיו עם העובדה הזו שהפקרתם אותם?

תודה רבה. אני מבקש מאבירם מאיר, שהוא דוד של אלמוג מאיר ג'אן.

בוקר טוב. ביום ראשון הקרוב, 8.12.2024, אנחנו נציין חצי שנה למבצע ארנון. במבצע שבו שוחררו ארבעה חטופים. זוכרים את השמחה, זוכרים את ההתרגשות? זוכרים את העוצמות ואת התקוות שחשנו באותו יום? אני באותו יום הייתי speechless.

אני דוד של אלמוג ומאז חצי שנה אני רואה את החיות של אלמוג. אני רואה את השאיפות שלו, את הרצונות שלו. את החלומות שלו. ואני רואה איך הוא בטירוף רוצה להשיג ולטרוף את החיים. במקביל יש לו גם הרבה אתגרים שנבעו מהשבי. יש לנו כמשפחה הרבה מאוד אתגרים, אבל זה כבר אתגרים של החיים. זה כבר, עם זה כולנו נתמודד והמערכת סך הכול תומכת.

במוצאי שבת ראיתי את הסרטון של עידן אלכסנדר. עוד בחור צעיר עם רצונות, שאיפות וחלומות. ואנחנו צריכים לדאוג שזה יושלם. אנחנו צריכים לדאוג שהחיים שלו יבואו לידי ביטוי כפי שהוא רוצה, בצורה שהוא רוצה. וגם כל השאר. התבשרנו עכשיו על עוד מוות של עומר נאוטרה. וככל שיעבור הזמן, מן הסתם, החיות תקטן של החטופים. עכשיו זה הזמן, כמו תמיד, אבל עכשיו במיוחד זה הזמן של הבית הזה להוכיח את יכולתו להחזיר אותם, את החיים ואת הנרצחים. ועל הסיעות הדתיות במיוחד, האחריות חלה עליכם. תודה רבה.

משה?

אני משה ראב. אני הייתי בן 14 כשנחטפתי על ידי מחבלים בספטמבר השחור לירדן. אני, אמא וחמישה ילדים ועוד 120 נוסעים, ישבנו במדבר בירדן שבוע. אח שלי היה שם שלושה שבועות.

הרב הוטנר היה שם גם.

הרב הוטנר ישב לידי, ז"ל. סבלנו מחום איום ביום וקור בלילה. איבדתי חמישה קילו בשבוע. אנחנו היינו אמריקאים מניו ג'רזי. ואבא שלי היה מנהל בית ספר והרב קהילה. אז הוא חזר לפני כן. אז הוא התקשר למחלקת המדינה בארצות הברית וביקש עזרה. והם אמרו לו לך תלחץ על שגרירות ישראל בוושינגטון. אבא שלי סירב. הוא אמר הילדים שלי, המשפחה שלי אמריקאים, אין שום קשר לישראל.

למה השתחררנו בסוף? המלך חוסיין קם בבוקר יום אחד ואמר אנחנו מדינה ירדנית, לא פלסטינאית. אסור שהם יביאו ויעשו את הטרור פה במדינה. והוא הכריז על מלחמה, ספטמבר השחור, נגד המחבלים. והוא דרש, הוא התעקש שישחררו את כל החטופים בלי פגע. הוא לא נתן להם סיוע הומניטרי, לא נתן חשמל, לא מים, לא נתן להם כלום. בסוף הם נכנעו והם ברחו. הם ברחו ללבנון, לטוניס. ואנחנו יודעים מה קרה שם.

תוך כדי הדרך, הייתי שבוע, הם שחררו חלק מהחטופים, עשו סלקציה. הם שחררו את כל החטופים הלא יהודים והחזיקו בסוף רק את היהודים. זה כאב, לשחרר בחלקים. כל פעם המחיר תמיד עולה. מה שאנחנו לומדים מהסוגייה הזאת זה שללחוץ על המחבלים ומדינות העולם. ללחוץ על ישראל אין טעם, בגלל שזה לא תלוי במדינת ישראל, לא תלוי בממשלה. לא חשוב איזו ממשלה זו. זו הייתה אני חושבת גולדה מאיר.

זה יקרה שוב ושוב. אנחנו ראינו את זה בהיסטוריה. שלא גבינו מחיר. אני מדבר על העולם כולו, לא גבו מחיר מהמחבלים והם עושים את זה שוב ושוב. וגם דבר שני, לשחרר את כולם בבת אחת, לא קמעה קמעה.

תודה רבה.

שיהיו בשורות טובות.

תודה. יוסף יאיר.

חברי הכנסת, נגמרו לי המילים. לאחר חודשים רבים בהם אני טורח להגיע לכאן ולזעוק את זעקת המשפחות שיקיריהם עדיין בגיהינום. אז החלטתי לחזור על דברים אותם נשאתי כאן בחודש מרץ לאחר 168 ימים ולהביאם שוב עם תיקונים קלים.

423 ימים של גיהינום ל-101 החטופים או למשפחותיהם בייסורים שלא ניתן לתאר ואין סימן לסיום המחדל הגדול בהיסטוריה של מדינת ישראל, כשעד היום לא נמצא אף לא אחראי אחד. בתחילת האירוע היו מומחים ומביני דבר שהציעו הצעות שונות לחילופי אסירים עם החטופים. אבל בעיני כמה מהאחראים על המחדל ההצעות לא נראו. הסיסמה הייתה ועודנה "ננצח את החמאס ניצחון מוחלט ונשיב את כל החטופים". בשורה אחת, בסדר זה. נוסחה שמלכתחילה הייתה שגויה ולא ניתנת לביצוע. עכשיו, אחרי 423 ימי לחימה קשים, כאשר כמעט כל יום מקבלים הודעה על עוד חיילים שנהרגו או נפצעו ועדיין אין אופק שיחזיר את 101 החטופים.

כל מי שאכפת לו מעתיד המדינה צריך להמשיך ולהיאבק בכל דרך שמאפשר החוק בכל האחראים לשואה של ה-7.10. אחת הדרכים למאבק הציבורי היא להגיע לכאן בכל שבוע ולנסות למצוא מספר חברי כנסת מהקואליציה שיבינו את המצב ויעשו מעשה. כמו כן, יש להיאבק על תדמיתה של המדינה בכל העולם, שמשום מה חושב שהמלחמה התחילה ב-8.10. העולם זועק על מתן סיוע הומניטרי לשני מיליון העזתים המסכנים. שנים שהסיוע הוחרם על ידי החמאס שבנה בעזרתו מנהרות ומערך מבוצר והעולם שתק, כולל מנהיגי מדינת ישראל ובראשם מר הפקרה, שלא עקבו אחרי המשלוחים והכסף. ומה עם הסיוע ההומניטרי ל-101 החטופים שכבר 423 ימים מתחת לאדמה של עזה? על זה אנו כלל לא שומעים, כולל לא מהמנהיגים שלנו שאחראים על ההסברה בעולם.

הביטוי ניצחון בכל הקשר שהוא למצב בו אנו נמצאים אינו במקומו. אין ניצחון. לא יהיה ניצחון אחרי ההפסד הנורא ביום השואה של ה-7.10 עת נרצחו, נשחטו ונאנסו 1,200 ישראלים בלא עוול בכפם. ההפסד יהיה יותר גדול או יותר קטן, את זה נדע כשנראה את הסוף. אך ככל שעובר הזמן האופק מתרחק וההפסד נראה גדול יותר.

להזכירכם, הדברים נאמרו כאן בכנסת אחרי 168 ימים. מה השתנה אחרי 423 ימים? אני אומר את הדברים האלה מדם ליבי, כבן של ניצולי שואה שעלו לארץ ב-1946 להקים מדינה, שהיהודים יוכלו לחיות בה בביטחון. כאבא ליאיר שנפל, מחרתיים זה יהיה 28 שנים, שהוא נפל כחייל בשייטת. וכסבא שנכדו אופיר נחטף באותו יום נורא והוחזר בעסקה לאחר 54 ימים. לאופיר היה מזל ואת זה הוא חרט על ידו. גם בחוסר מזל צריך טיפת מזל. אך לשמוע ממנו את מה שעבר עליו בשבי החמאס ולזה לקרוא מזל – זה נורא.

אופיר ומשפחתו בקשר הדוק עם משפחת חברתו יובל שרעבי שעודכנה שאביה יוסי נרצח לאחר כ-100 ימים. ביתם של משפחת שרעבי בבארי נשרף כליל, לא נותרו זיכרונות. אחיו של יוסי, אלי, חטוף. אשתו ושתי בנותיו נרצחו ב-7.10 בביתם בבארי. במצב הזה נירה שרעבי ושלוש הבנות מחפשות דרך להמשיך בחיים. מציאות ישראלית קשה שכולנו נקראים לזעוק לשינוי הגישה ובעיקר כרגע להחזרת 101 החטופים, חיים או מתים, את כולם.

עד כאן הציטוט מחודש מרץ 2024, עם התיקונים המתבקשים.

ביום חמישי התקיימה אזכרה ליוסי בבארי. מאות הגיעו לזכור, בלי לעלות לקבר, כי הוא עדיין שם, מת. חברי הכנסת, מתי תבינו שלחץ צבאי לא יחזיר אף חטוף? בסוף נובמבר 2023 שוחררו 108 חטופים בעסקה. בחודש מרץ היו עדיין 136 חטופים בידי החמאס. מהם חזרו בחיים שמונה ו-27 נרצחו או נהרגו. רק בעסקה נוכל להחזיר את כולם.

זוהי קריאה לכם, חברי הכנסת, עשו משהו לשנות את המצב ולהביא גאולה למשפחות ולעם ישראל. עם ישראל חי רק אם 101 החטופים יחזרו הביתה. תודה.

תודה רבה. גליה חושן, אמא שכולה.

שלום, שמי גליה חושן. אני אמא של הדר חושן שהייתה בנובה ונרצחה במיגונית בכניסה לרעים. אני גם אמא לשני חיילים: אחד בעזה, אחד בצפון.

הדיון פה הוא על אנשים, על צעירים שבמצבים קשים שהמדינה צריכה לדאוג להם, נכון? למדינה יש חובה מוסרית לדאוג לחלשים. זו הרעות ההדדית. במלחמה הזאת, המלחמה הזאת הוכיחה לנו כמה לעם ישראל יש ערבות הדדית. אבל המדינה במלחמה הזאת גם הוכיחה לנו כמה קלקולים יש שצריך לתקן. צריך לתקן את העוולות שנעשות כלפי חיילים שמעלילים עליהם אונס והתעללות וטיהור אתני. צריך לתקן את ההתנהלות בצבא שבה מסכנים חיילים בהוראות פתיחה באש וטקטיקה של פשיטות שהורגות לנו עוד ועוד חיילים. צריך לתקן את מערכת המשפט שרודפת חיילים ודואגת לנוח'בות. צריך להעמיד למשפט בזק את המפלצות ולהוציא אותם להורג.

צריך לתקן את העיוות המוסרי של הסיוע ההומניטרי. כל עוד החטופים שלנו לא חוזרים. ולהפסיק ולהאכיל ולהנשים את האויב שמולו נלחמים. צריך לתקן את הגאווה הלאומית ולהבין שאנחנו עם ישראל, העם הכי מוסרי בעולם, העם שיש לו זכות על הארץ הזאת ושהוא יילחם עליה ולא יעזוב אותה ולא משנה מה האויבים שלנו יעשו. אנחנו צריכים להאמין בעצמנו. תודה.

תודה רבה. ינון אליה מימון.

שלום. קוראים לי אליה, אני גיסו של רס"ן יהודה נתן כהן. אני רוצה קצת לספר על יהודה ולדבר בהקשרים שדיברו פה קודם. יהודה נפל לפני שנה ושבוע וחצי בערך בג'באליה. יהודה היה מפקד פלגה בסיירת גבעתי. הוא היה שחקן ספורטאי מצטיין. היה כדורסלן, היה שחקן שחמט מצטיין, מקצועי, זכה בתחרויות. וכל זה היה במקביל לזה שהוא היה באמת עבד לעם קדוש, לעם ישראל. ומאז בעצם אחרי שנה שהיה במכינה בעלי התגייס לצבא, לסיירת ושם הוא התקדם במעלה הפיקוד עד שהוא הפך להיות מפקד בסיירת עצמה שזה היה החלום שלו.

ב-7 באוקטובר יהודה יצא מהבית, קפץ בין הראשונים, למרות שהוא היה מאוד רחוק, הוא גם בצפון בקעת הירדן. הוא ראה את הסרטונים, הבין די מהר את התמונה והקפיץ את החיילים, את הפלגה שלו קדימה לדרום. הגיעו בין הראשונים באמת לשדרות כבר בשעות הבוקר, הבינו שיש מצב מאוד קשה בקיבוצים ויצאו לכיוון נחל עוז. הם לחמו בנחל עוז במשך כל היום, הצילו עשרות משפחות, אנשים, ילדים, מבוגרים. עד היום יש לנו קשר מאוד טוב עם קהילת נחל עוז. אנחנו התחברנו עקב השכול הזה. זה חיבור שקשה לנתק אותו ואנחנו מאוד שמחים בו.

אני רוצה לדבר מתוך המקום הזה, דווקא מתוך החיבור הזה. אני דיברתי קודם, היום פעם ראשונה שאני מדבר בוועדה בכנסת. דיברתי קודם, אני מבקש לחזור על הדברים. יש איזה שהוא מתח שהוא לכאורה באוויר או איזה שהוא משהו שלצערנו נראה שאולי התרגלו אליו, בין הקבוצה שנקראת פורום הגבורה או פורום תקווה לבין מטה משפחות החטופים. או אני אגיד את זה אפשר להגיד בין ימין לשמאל, או משהו כזה.

אחד החברים הטובים מקהילת נחל עוז שיצא לי להכיר ואנחנו בקשר, אדם בשם אמיר תיבון, אולי חלקכם מכירים. אנחנו חברים. אחד הדברים שאמרתי לו בהקשר הזה שאני חושב שהטעות אולי הכי גדולה שלנו שאנחנו נתנו לדבר הזה להפוך למשהו שהוא מקובל, כאילו יש איזה שהיא מחלוקת על הדבר הזה. אני חושב שאין שום מחלוקת על זה שכל החטופים כולם צריכים להיות פה. אין ניצחון בלי החטופים. אין דבר כזה, כולנו מסכימים על זה. גם משיחות שלי עם אנשים וגם אחרי הוועדה הקודמת שדיברתי ברור לי גם שלמטה משפחות החטופים, להרבה מהם, לפחות הרוב המוחלט מהם, אין דבר כזה גם אחרי שאנחנו מטפלים בסוגייה הקשה והכואבת של החטופים אין דבר כזה לא לנצח את הרוע הזה ולחסל אותו לגמרי כדי שלא יהיו שוב חטופים. אני חושב שזו נקודה שחשוב להבהיר אותה.

תודה רבה.

אני רוצה רק לסיים בנקודה שקשורה לקונספציה. הרבה פעמים מדברים על קונספציה. חושבים שהקונספציה זה קשור לחמאס או לאיראן או לחיזבאללה. קונספציה לדעתי היא זה שאנחנו שקענו בבעיות של אתמול ושל היום ורק לנסות לפתור אותם. ובאמת באמת הבעיה היא הקונספציה הכי גדולה שאנחנו כל הזמן עשינו את זה במקום לחשוב קדימה. האויבים שלנו חושבים על חזון, האויבים שלנו חושבים על להילחם בנו והם רוצים להשמיד אותנו. אנחנו רוצים לחשוב על חזון. כשאנחנו דורשים ניצחון, הכרעה או ניצחון מוחלט או איזה מכבסת מילים שיקראו לזה, בסופו של דבר מה שאנחנו דורשים זה לחשוב קדימה. על עם ישראל, על מדינת ישראל.

רדפו אותנו במשך אלפי שנים ולצערנו הם לא מתכוונים להפסיק, ואנחנו יודעים את זה. וחלק מהרדיפות האנטישמיות שעד היום הן נמשכות, בין אם אדם עם זקן או כיפה, בגלל שראו שהוא יהודי, צבי קוגן באיחוד האמירויות זה היה אם אני לא טועה, ובין אם זה פה בארץ. זה לא משנה להם. אנחנו צריכים לשאול למה אנחנו כאן ולכוון לשם. וזה חלק מהדרישה שלנו. אני גם תושב עוטף, אני קשור גם לסוגייה הזאת.

לצערי גם אני מחובר לזה, גם הייתי מפונה מהבית, גם גיסי נפל. יש לי חבר מהמושב שהוא אח של חטוף, דיברנו על זה גם בוועדה הקודמת. ואני חושב שאנחנו חייבים לאחד את הזירות האלה. נכון, אנחנו חלוקים על הדרך, אבל אנחנו כולנו רוצים פה ניצחון מוחלט על הרוע הזה. וניצחון מוחלט זה חייב לכלול את החטופים וניצחון מוחלט חייב להגיד שאין דבר כזה שאנחנו מוותרים להם. אם קיבלו את תמונת הניצחון שלהם, כמו שהזכירו פה קודם. הם אנסו, שחטו, ביתרו גופות, עשו דברים נוראיים שלא היו מהשואה.

אני רק רוצה לסיים, אני מסיים.

אתה ביקשת כבר לסיים.

אני מסיים. הם לכאורה קיבלו את תמונת הניצחון שלהם. אנחנו צריכים לגבות מהם מחיר שהם יזכרו ביום הזה הם ירצו לשכוח אותו. כמו שאת יום כיפור עד היום למרות הניצחון שלנו מגדירים כיום ניצחון כי לא גבינו מהם מחיר. אבל את מלחמת העצמאות, במלחמת ששת הימים, מגדירים כנכבה, כי גבינו מהם מחיר. וזה מחיר טריטוריאלי וזה מחיר של חזון שלנו. אותו דבר אנחנו צריכים לעשות כאן. ואנחנו דורשים את הדבר הזה, אנחנו דורשים הכרעה, כי אנחנו דורשים ניצחון, כי אנחנו דורשים את כל עם ישראל, אנחנו לא חלוקים פה. תודה רבה.

ישר כוח. אני מבקש, היות וכבר עברנו את החצי שעה ויש לנו פה נכים שהגיעו מכל הארץ והנושא הוא אקוטי אז אני אתן עוד זכות דיבור לנרשמת. לאה הריס.

שלום. קוראים לי לאה הריס, אני אמא לחמישה לוחמים. אני חמות לעוד שניים. שבעה לוחמים שלנו עשו ועושים מאות ימי מילואים מאז תחילת המלחמה. ברגע זה יש לנו ארבעה שמשרתים, שניים שבדיוק יצאו מלבנון ועוד אחד שתכף נכנס.

כאמא, אני שולחת את בניי עם תפילה גדולה בלב ועם הרבה דאגה. הלוחמים שלנו עומדים מול סכנות רבות בכל רגע נתון. מהחמאס בדרום, חיזבאללה בצפון ומחבלים מכל הארגונים האפשריים כאן, במרכז הארץ. הם נכנסים ללחימה בידיעה שחלילה יוכלו להיפגע מהאויב ונערכים לזה וגם מודעים היטב למחיר המשפחתי והכלכלי שעליהם לשלם.

תפקידכם כנבחרי הציבור הוא לוודא שהם יוצאים לקרב עם התנאים האופטימליים האפשריים. בשבועות האחרונים אנחנו רואים התקדמות בהבנות בסיסיות בעניין הזה, אך לצערי רק בדיבורים ולא במעשים. למשל יש כבר הסכמה רחבה שטירטול ההומניטרי שנכנס לעזה בכמויות הזויות מגיע ישר לחמאס, מחזק אותם. ובכך באופן ישיר הורג את חיילינו וחטופינו. מובן, מוסכם, כמעט על ידי כולם, אפילו על ידי ראש הממשלה. אז למה משאיות ממשיכות להיכנס יום יום לעזה? ברוך אומר ועושה, מספיק עם הדבר הזה.

בנוסף בשעה טובה שר הביטחון כ"ץ הורה לא לאפשר למי שקרא לסרבנות, לאי התייצבות המונית לצה"ל, להמשיך לשרת בצה"ל. מצוין, מתבקש. אבל למה מי שרודפת אחרי חיילים מוסרים, מוציאה דיבתם רעה בעולם, כמו לוחמים משדה תימן, עם טענות מופרכות עדיין נמצאת בעמדת מפתח בצבא? למה חיילינו המוסריים, המסורים והעייפים צריכים להתלבט אם להתייצב לעוד סבב מתיש של מילואים, לא רק בגלל הקושי המשפחתי, הכלכלי והסכנה הפיזית, אלא גם מחש שאולי יפלו קורבן לרדיפה משפטית בעת מילוי תפקידם? וזה דבר שהם אכן חוששים ממנו.

מצוין שגורמים בממשלה מבקרים רמטכ"ל ושר ביטחון לשעבר שאני לא מוכנה אפילו להגיד את שמו, שמוציא דיבת חיילינו הגיבורים רעה בעולם. אבל גינוי זה לא מספיק, אנחנו דורשים מעשים. לא יכול להיות שאנחנו ממשיכים לשלם את הפנסיה המנופחת של מי שמתיר דמם של חיילינו, בנינו היקרים. ולא יכול להיות שעד לרגע זה הרמטכ"ל ודובר צה"ל לא מצאו לנכון אפילו לגנות את הדברים החמורים שנאמרו וממשיכים בתפקידם. בושה וחרפה.

מדינת ישראל מצויה במלחמה הכי צודקת בעולם. מלחמת הטוב מול הרע, האור מול החושך. היום זה ראש חודש כסלו, החיילים בשטח מסכנים את חייהם בשביל כולנו. תפקידנו ותפקידכם, נבחרי הציבור, הוא לתת להם גיבוי מלא. לא רק במילים, אלא גם בעיקר במעשים. תודה.

תודה רבה. אנחנו עוברים לנושא שלשמו התכנסנו: מחסור במסגרות המשך לבוגרים בני 21 ומעלה עם נכות קשה. יש פה איתנו שוורצר? אתה רוצה להציג את הבעיה?

בוקר טוב לכולם, שמי יעקב שוורצר, אני בן 23 עם מוגבלות מוטורית קשה. ברשותך, אני קצת רוצה להביא רקע. דבר ראשון אני רוצה להגיד שאני מאלה שלחצו מאוד על הדיון, גם היו"ר יכול להעיד על כך שביקשתי ממנו לא מעט פעמים לקיים את הדיון החשוב הזה. בעצם אני ועוד מחבריי נמצאים בסיטואציה שהיא מורכבת. אני מודה שהיא מורכבת, אני לא מסתיר את המורכבות. בעצם ישנה מורכבות. אנשים בגיל 21 שעוזבים את מערכת החינוך עם מוגבלות מוטורית קשה, פחות או יותר כמו שיש לי. ארבע גפיים פגועות, אבל קוגניטיבית הם תקינים. אז בעצם הם מוצאים את עצמם כמעט ללא מענה שיכול להיות תואם מצד אחד ליכולת הקוגניטיבית שלהם ומצד שני להתאים למה שהם מסוגלים לתת, עם ולמרות המוגבלות שלהם.

אז כמובן אני יודע שלמשרד הרווחה קיימות הרבה אפשרויות ואני מברך על מה שמינהל מוגבלויות עושה ומתאמץ ומשקיע הרבה. גם מינהל מוגבלויות מכיר אותי ואת הפרצוף שלי, לא מעט פעמים. אני אמנם חופר לא מעט, אני מודה. כי בסוף השילוב הזה של בין מוגבלות קשה לבין קוגניציה תקינה הוא מורכב, אני מסכים. אבל אני עדיין חושב שצריך לתת עוד הזדמנות לעוד אנשים שמכירים את האירוע הזה, מכירים את התחום הזה. וכן גם להביא את מינהל מוגבלויות למצוא את הפתרונות, כי לכולם יש רצון טוב. יש הרבה אנשים, הרבה רצון טוב. וביחד אני חושב שאפשר לחשוב איך אפשר לפתור את הבעיה הזאת.

אני החלטתי לתת עוד אנשים שעד היום לא היו תחת מינהל מוגבלויות, לתת להם הזדמנות להוכיח שהם מסוגלים לתת את המענה הזה. יש להם את הניסיון, את הידע, הם נמצאים איתנו בשטח. עכשיו אני מבקש ומציע למינהל לחשוב להכניס את אלה שהם חדשים לתוך התחום הזה של מרכזי היום ומרכזי תעסוקה. יש הרבה, אבל מה שיש היום, כפי שגם מינהל מוגבלויות יודע, לאנשים כמונו הוא פחות נותן את המענה. ואני חושב שאנשי מינהל מוגבלויות יסכימו איתי.

אז אני מבקש לחשוב לתת לעוד אנשים להיכנס לתחום הזה, במיוחד שאנחנו לקראת חוק חדש, שאני מברך עליו מאוד ואני מכיר אותו. ואני גם מבקש, כמו היו"ר, תקדם את החוק הזה כי יש בו הרבה בשורה ואני מאמין שאנחנו ניפגש פה בדיונים על החוק. ואני אהיה נודניק כדי שהצרכים שלי יהיו בפנים. אז תודה לכולם. שוב, תודה כבוד היו"ר.

בסיום נעשה תודות. עכשיו אני רוצה לראות איך אני מגיע למטרה. דניאל כץ? אולי אני רוצה לפני שאנחנו נכנסים לכל הקהל, אתה כראש אגף בכיר קהילה, מינהל מוגבלויות. תסביר לי את ההיגיון של עד היום. איך יכול להיות שאדם כשהוא מגיע לגיל 21 הוא מפסיק לקבל את השירותים ואין משהו אחר?

אז קודם כל הוא לא מפסיק לקבל שירותים. יש לנו היום 20,000 אנשים.

הוא פשוט לא אמר נכון?

לא.

מה אתה עונה לי הם לא מפסיקים. כשאני אומר שהם מפסיקים זה אחרי שבדקתי את זה.

הוא לא, הם לא - - -

את המסגרת שהוא היה שם זה נפסק.

המסגרת הספציפית שיעקב היה בה הופסקה, זה נכון, יושב-הראש.

זהו. אז בוא נראה מה עושים הלאה. יש כמוהו הרבה שמגיעים לגיל 21. זה טבעי שאדם בן 20 מגיע לגיל 21. מה התשובה שלך?

אז אני דיברתי על כלל האנשים. יש לנו מעל 20,000 אנשים שכן נמצאים במסגרות רווחה מעל גיל 21 ועד גיל 120. זה קודם כל מבחינת האמירה. זה נכון שיש לנו בעיות מסוימות ביחידות קצה או ברשויות מסוימות או במקומות מסוימים, שבהם אנחנו לא מספיקים לפתח מענים ולתת את המענים בזמן על מנת שבאמת יוכלו לקחת את האנשים או לעזור לאנשים ולתמוך באנשים וליצור מעטפת שתוכל לתת לאנשים מענה בהמשך חייהם.

מאז שחוקק החוק אנחנו עמלים כל הזמן על פיתוח של מסגרות נוספות. כבר היום למשל יש 50 פרויקטים של מרכזי יום שיושבים על הדוכן, שיושבים על השולחן והם מוכנים. הרשויות המקומיות הקצו שטחים והקרנות נתנו את הכסף. כרגע אנחנו מתקדמים בקצב מאוד מאוד איטי.

עבור חרדים?

גם עבור חרדים. אנחנו מתקדמים בקצב מאוד איטי, כולל עיריית ירושלים.

50 מקומות שכבר מוכנים?

50 מרכזי יום.

מתי הם מתחילים לפעול?

זו בדיוק הבעיה שאותה רציתי לתאר כאן. הבעיה היא שאנחנו מאוד מאוד מתעכבים והעבודה עם הרשויות המקומיות הולכת בקצב מאוד איטי. והבנייה במדינת ישראל לוקחת הרבה מאוד זמן. ויש כל מיני מכשולים שעומדים בדרך על מנת שבסופו של דבר נשלים את הבנייה ואת הפיתוח של המקומות האלה.

כמה זמן אתה מעריך ייקח הדבר הזה כדי שייפתחו ה-50 האלה?

אני מעריך שמרכזי היום ייקח להם בערך חמש שנים.

חמש שנים?

חמש שנים עד שכל מרכזי היום יוקמו ועדיין - - -

וכל החמש שנים האלה אני אשב בבית? דני.

שמעת מה שהוא אומר? שזה מצחיק.

נכון.

מה זה חמש שנים? חמש שנים הוא יישב ויחכה פה?

לא. אנחנו בינתיים מוצאים פתרונות במסגרות הקיימות היום.

מה המסגרות הקיימות?

חלק מהמסגרות האלה הן מסגרות שנותנות מענים גם לאנשים עם מוגבלות פיזית. יכול להיות שלא כל מסגרת מתאימה לכל אחד, אבל המסגרות קיימות. יש לנו למשל בירושלים, יש לנו קרוב ל-15 מרכזי יום שיכולים לתת מענים. נכון שהם לא ריקים והם לא ממתינים, יש בהם הרבה מאוד אנשים. אבל עדיין ערוכים כן לתת מענים גם לאנשים ברמות התפקוד הנמוכות. יש לנו בשיח סוד, יש לנו בעלי שיח. גם לחברה החרדית וגם לחברה הכללית וגם במזרח ירושלים.

אבל אתה לא יכול לסגור מונופולים. אתה לא יכול לזרוק מונופולים. אתה לא יכול לזרוק שם של מוסד ולהגיד יענקי שוורץ תיכנס למקום מסוים, למרכז יום מסוים. לכן אנחנו פה, לדון על זה.

אני לא לוקח אף אחד ולא מכניס אף אחד.

אבל אתה זורק שמות של מפעילים.

נכון, אני יכול להציע את המפעילים ואת מרכזי היום הקיימים. יש מבנים קיימים שהם מוכנים. אנחנו כמובן ממשיכים לפתח כל הזמן מרכזים נוספים, כי ברור לנו שהמענים האלה לא מספיקים ואנחנו רוצים להרחיב. אנחנו יוצאים גם למכרז בקרוב לעוד מפעילים שייכנסו גם כן לתוך המערכת הזאת. אין רגע דל אצלנו במשרד מאז שקיבלנו את הכסף לחוק. יש פיתוח מואץ מאוד של מסגרות ומענים. אנחנו צריכים לעמוד בקצב, והקצב הוא, הפער הוא פער מאוד גדול והצרכים הם צורכי ציבור והם צרכים מרובים.

אנחנו עוד נחזור אליך. רציתי קודם שתיתן לנו את התמונה הכללית. אני מבקש מהממ"מ, מרכז המחקר והמידע של הכנסת, ד"ר יסכה גבעון הכינה עבודה ואני רוצה שהיא תפרט לנו את זה בתמצית. מה הפתרונות הקיימים בכל זאת. אנחנו מחפשים פתרונות. אני מעדיף נתונים של פתרונות.

כמה ילדים, כמה מסגרות, כמה חסר? קודם כל שנדע לפרוטוקול.

הנה יושבת הראש.

לא, סליחה. אני פשוט יודעת מה אנחנו צריכים. אגב, אם לא הייתי מכירה את זה מקרוב ואם לא הייתי יודעת שעוד מעט הבת שלי תהיה בת 21 ונגמרים לי החיים, לא הייתי יודעת לשאול את השאלות האלה. בסדר? תודה.

שלנו כבר בני 21.

נכון.

בבקשה דוקטור.

תודה רבה. אני ד"ר יסכה מוניקנדם גבעון, מרכז המחקר והמידע של הכנסת.

אנחנו כתבנו סקירה לפני כשנה, על נתוני 2022, בנוגע למרכזי יום לאנשים עם מוגבלות פיזית קשה. מדובר במסגרת טיפולית לאנשים עם מוגבלות מעל גיל 21, כמו שנאמר כאן. כשהמטרה היא באמת לעבוד על שיפור של מיומנויות אישיות, חברתיות ותעסוקתיות וגם סיפוק צרכים פרא רפואיים, שזה היבט מאוד חשוב של מרכזי היום.

נכון לשנת 2022 היו 685 אנשים ב-22 מרכזי יום. אלה נתונים, שוב, הם נכונים לפני שנתיים. יש שני מרכזי יום חרדים ומרכז יום אחד לחברה הערבית. אנחנו תכף נשמע פה מה המצב כיום, לא רק מה עתידים להיפתח, אלא האם השתנה או לא השתנה. שזו אחת הסוגיות שכדאי לברר.

בנוסף, נתונים שאין לנו זה בעצם מה השיעור. זאת אומרת כמה אנשים עם מוגבלות קשה בעצם נמצאים שממתינים לאותן המסגרות ומה רמת הביקוש למסגרות האלה, שזה גם נתון שאין בידינו.

אבל יש בידיכם עד אז? יש לך?

לא, זה לא נתון שאנחנו קיבלנו. זה נתון שהמשרד יכול לבדוק אותו.

אז בואי תני לנו את הנתונים שכן יש לכם.

לא. מה שיש לנו זה שיש 685 אנשים שנמצאים במרכזי יום נכון לפני שנתיים.

685?

מוגבלות פיזית?

עם מוגבלות פיזית קשה.

ומה עם המוגבלות הקוגניטיבית וללא מוגבלות פיזית?

הם לא בדקו.

אנחנו בדקנו מוגבלות פיזית קשה עם תפקוד קוגניטיבי תקין.

למה לא בדקתם?

כי זה כתבנו לפני שנה. זה מסמך שלא נכתב לצורך הדיון היום.

לא, בסדר. למה ההפרדה הזאת?

לא, זה רעיון טוב. חה"כ גוטליב אומרת דבר נכון, אתם יכולים, אפשר להזמין אצלם.

אפשר, אנחנו יכולים לבדוק את זה.

מה קורה לדוגמה עם ילדים אוטיסטים בתפקוד נמוך, מגיל 21. איזה מסגרות יש להם? כמה נמצאים בבתים? כמה נאלצים לצאת להוסטלים מכל מיני סוגים ומינים?

מרביתם.

אלו"ט נמצאת איתנו, אז תכף היא תיתן לנו אולי קצת נתונים. בואי נמשיך.

מרכזי היום פה באופן ספציפי נותנים מענה בעיקר לאנשים עם תפקוד קוגניטיבי תקין ומוגבלות פיזית קשה.

נושא נוסף שעלה בסקירה זה הנושא של המרחק של הבתים ממרכזי היום. זאת אומרת, גם אם יש מרכזי יום באזורים מסוימים לפעמים הנושא של המרחק הוא מאוד קריטי ביכולת של הפונים בעצם לקבל את השירות. זה עוד נושא שכדאי לבדוק אותו.

גם השירותים החליפיים. בהינתן והמסגרת לא מותאמת מה עוד מוצע לאותם אנשים, איזה עוד שירותים קיימים?

וזה מופיע אצלכם?

אלה נתונים שאנחנו לא בדקנו אותם. זה היה מסמך נתונים ראשוניים. וסוגיות שאני חושבת שאפשר להפנות למשרד ולקבל מהם תשובה.

אני אפנה עכשיו לרב יהודה מרמורשטיין. אתה יש לך את על"ה שיח?

על"ה.

יש רק לפורום עוד דיון של ההסעות באותה שעה. אנחנו נשמח פשוט חמש דקות לדבר, כי אנחנו פעלנו.

איזה פורום?

פורום משפחות צרכים מיוחדים. הוא עשה את הדיון פה וגם בהסעות. אנחנו חייבים פשוט לעוף מדיון לדיון באותה שעה.

עד שהם כבר הצליחו להשיג הישג של ההסעות, שההורים יוכלו לעשות, אז גם את זה לוקחים לכם. עד שהצלחתם, עשיתם את המאבק הזה, עכשיו רוצים לקחת לכם את זה מתחת לאף. כן.

מאוד חשוב, אז נשמע גם אתכם.

ברשות יושב-הראש, אני רוצה לברך את היוזמים למפגש הזה, המפגש הזה מאוד חשוב. אני לא מדבר מתיאוריות, אני מדבר ממעשים כל יום. ארגון על"ה שלקח על עמו את החסות לטפל בעיקר באוכלוסיות קשות, לאנשים מרותקים, המאבק פה בחדר הזה הוא חשוב מאוד לדיון היום.

לפני 22 שנים ישבנו ונאבקנו שיכירו בחוק מעונות יום שיקומיים וברוך השם היום הוא פעיל ועובד. והלוואי והמאבק ההוא יחזור להתמודד עם הנושא של גילאי 21 פלוס. כללנו אז הסעות, כללנו הכול.

אתה מדבר עד גיל 21?

אני מדבר על העבר, על גיל 0-3.

המוסד שלך על"ה?

מגיל 0 עד 120.

זאת אומרת אין בעיה של גיל 21 אצלכם.

יש בעיה, בוודאי שיש בעיה. אנחנו כל שנה מסיימים אצלנו 10 תלמידים שמסיימים את בית הספר לחינוך מיוחד ונאלצים לשלוח אותם הביתה, כאשר למחרת ב-1 בספטמבר החדש הם לא יכולים לבוא להשתתף במרכז היום. מרכז היום מיועד אך ורק לילדי בני ברק. הם הקצו לנו איזה שהוא שטח. כמובן לא מבנה, לא שום דבר. אני אומר ליושב-הראש ולצוות פה.

אבל יש לך גם מוסד בנגב, לא?

יש לנו על"ה בנגב, יש בירושלים, יש בגדרה, יש בכל מקום.

בנגב זה גם עד גיל 21?

לא, זה בית לחיים, זה לא מרכז יום. זה בית לחיים. יש גם מרכז יום באופקים, שזה רק ליום, בלי לינה.

אני רוצה להגיד ליושב-הראש וכל היושבים פה, הנושא הזה של האוכלוסייה של גיל 21, אוכלוסיות קשות ומרותקות, שתי בעיות יש שם: יש צורך להקצאת קרקע, להקים את המעון, את המרכז הזה. ויש את התקציב השוטף לכל חוסה כדי שהוא יוכל להתקיים בו. והיום, לי יש דוגמה בבני ברק. יש לי מרכז יום שנמצא בצפיפות אדירה, שקיבלתי בזמנו קרוואנים מהביטוח הלאומי. אבל זה בושה, 22 אנשים נמצאים שם מ-7:30 עד 18:00. התקציב שלהם, ממש זה בושה, אני לא רוצה להגיד את המילה. 6,800 שקלים. שתבינו שילד מקבל ליום פחות מ-20 שקלים להזנה. מקבלים לפרא רפואי שעה נקודה שלוש, שזה פיזיו, ריפוי בעיסוק, כל הרצף. שעה נקודה שלוש. אין אחות. וזאת אוכלוסייה שצריכה אחות צמודה. האישור לאחות זה ל-30 תלמידים ב-75% משרה.

רבותיי, זה מוות. אל תחפשו מחר מחקרים למה זה קורה. המצב הזה הוא איום ונורא. אני שמעתי את השר הקודם ואני שמעתי פה את דני כץ האהוב שלי, הוא לא אשם, הוא בסדר גמור. אין לו כסף, נקודה. לא מעניין. הסיפור של החוק ביולי 2022 אמרו שאת האוכלוסייה הזאת בסוף נטפל בו. אתם מדברים על חמש שנים? יפה שהוא אומר את האמת, זה היה הרבה יותר מחמש שנים.

תכלס, כבוד יושב-הראש, המקום הזה צריך לשכנע את הרשויות להקצות שטחים ולמשרד הרווחה עם החוק לבנות את המקום ולשנות את התקציב. ואני בטוח שבשולחן הזה נבוא כל הזמן עד שהעגלה תזוז. אני מודה לכם מאוד.

תודה רבה. רותם אייזיק מאלו"ט.

שלום, תודה רבה. אני אתחיל רגע קודם כל להסביר. אנחנו כאלו"ט פה בעצם בשני כובעים: אנחנו מצד אחד גם ארגון סנגור וגם בסופו של דבר גוף שמפעיל הרבה מאוד מסגרות. אז ביקשתם נתונים. אני יכולה להגיד עלינו כמובן, זה לא על כולם. זה גם מופיע בנייר עמדה שהגשנו לוועדה.

אנחנו מפעילים היום 19 בתים לחיים, שזה בעצם מסגרות דיור שיש להם בערך 480 מבוגרים. בנוסף אנחנו מפעילים 17 מרכזי יום, מרכזי לימוד ותעסוקה, שיש שם בערך 670 אנשים.

העניין הוא שאנחנו כמסגרות, כגוף מפעיל, אנחנו מקימים את מרכזי היום בדרך כלל צמוד למרכזי הדיור, כדי לספק תעסוקה ובעצם את כל התהליך שאנחנו צריכים לחברים שלנו במסגרות. בסופו של דבר בערך רק 25% מהאנשים במרכזי היום הם אנשים שמגיעים מהקהילה. אם אנחנו רוצים להגדיל את האפשרות של אנשים לחיות בקהילה ולהגיע למרכזי יום שבאמת גם יתאימו להם, אוקיי? חשוב להבין שיש הרבה מאוד אנשים שכבר נמצאים במסגרות, אבל עדיין פונים אלינו, כי המסגרות האלה לא מתאימות להם.

בסופו של דבר אנחנו חייבים להגדיל את המסגרות. דיברנו על חמש שנים כי אנחנו יודעים שיש הרבה מאוד בירוקרטיה ועניינים ותקציבים. בסופו של דבר, כמו שעכשיו עם המלחמה מצאו דרכים באזורים מסוימים להקל על בנייה של מרחבים מוגנים, כל מיני דברים. בסוף זה התפקיד של הממשלה, לכנס את המשרדים הרלוונטיים ולעזור אחד לשני מול הרשויות, מול כל הגורמים שצריך כדי לאפשר ולקדם ושלא חסמים בירוקרטיים הם אלה שימנעו מרכזים שכבר ממש אפשר להקים אותם. וזו כמות משמעותית.

בנוסף אני אגיד בדבר הזה שחייבים, כמו שדיברו כבר קודמיי, התקציב פה הוא עניין משמעותי. כבר היום אני יכולה להגיד על אלו"ט, התקנים שנותנים במרכזים הם לא באמת מספיקים כדי להפעיל את המסגרות בצורה שהיא מספקת ונותנת את הצרכים הנכונים לאותם אנשים. בסופו של דבר צריך להבין שצריך פה גם איזה שהיא גמישות מסוימת. התקן של אלו"ט במסגרות, גם דיור וגם מרכזי יום זה 1 ל-3. שזה מדריך אחד על שלושה אנשים, שזה תקן יותר בעצם שעלות סופגת את ההפרש לעומת המכרז.

צריך ליצור פה איזה שהיא אפשרות של גמישות, יש מצבים שצריך אחד על אחד. בן אדם זקוק לעזרה הרבה יותר צמודה, לפחות בחלק משעות היום וצריך לאפשר את הגמישות הזאת שבמקרים מסוימים, בהתאם לצרכים של אותו אדם, תהיה אפשרות גם לקבל אישור לכוח עזר נוסף ולאנשי צוות שהם עם המומחיות והיכולת באמת לעזור ולקיים את הדבר הזה.

גם על העניין של המיקום. בסופו של דבר צריך להתאים את המבנה ואת המקום גם לאוכלוסייה שמגיעה אליה. גם כאשר זו לקות קוגניטיבית ולא רק לקות פיזית עדיין צריך לעשות התאמות ולא כולם יכולים עכשיו להיות בדירה בקומה בלי מעלית או להיות במקום ובאזור שהוא רועש. בסופו של דבר באמת גם אלו"ט כשאנחנו מקימים את המקומות אנחנו הולכים למקומות כמה שיותר מותאמים ונגישים. כי גם בסופו של דבר הרבה מהאנשים נשארים הרבה מאוד שנים באותם מקומות. זה גם חלק ממה שמונע תחלופה וכניסה. כי בסופו של דבר מסיימים בגיל 21 את מערכת החינוך ונכנסים כל הזמן עוד ועוד.

זו הטעות, אגב. זו הטעות, הכול מתחיל ונגמר שם. מה זה גיל 21? מאיפה הקרצתם את הגיל הזה? לא הבנתי.

לא אני זו שקבעה.

לא, אני לא באה בטענות, אני שואלת. אני באמת רוצה להבין, מאיפה הקרצתם את המספר? גיל 21. מה זה הדבר הזה? אני מבקשת זכות דיבור אחרי שהגברת הנכבדה מסיימת. כמובן זה לא אישי, חס וחלילה, אתם עושים עבודה נהדרת. זה לא קשור אליכם.

במוגבלות שכלית התפתחותית התקינה 1 על 8. אנחנו מדברים פה 1 על 3 שזה לא מספיק. מוגבלות שכלית התפתחותית התקינה היא 1 על 8 ביום, 1 על 16 בלילה. אני רוצה שהדבר הזה יישמע כאן כל הזמן, בלי סוף. שכולם יידעו לדקלם אותו. על אותן רמות התפקוד, במוגבלות שכלית התפתחותית 1 על 8. ואנחנו מדברים פה 1 על 3 שלא מספיק.

סליחה, אבל זה לא הדיון, זה לא הדיון. אנחנו קבענו את הדיון, זה לא פייר אבל.

סליחה, סליחה רגע.

אנחנו כאן לתת אופציה לא לסגור על המונופולים. כרגע יש מונופולים.

סליחה רגע.

כל המונופולים פה מדברים.

סליחה רגע. אני רוצה עכשיו לתת רשות דווקא לתמר גלפנד.

אני יכולה רק לסיים בבקשה?

אז שלום לכולם.

אה, זאת את.

כן.

אז למה היית צריכה לצעוק?

כי זה לא פייר שנותנים למונופולים לדבר לפני כל אלה - - -

מה זאת אומרת לפני? יש פה 20 אנשים שעוד לא דיברו.

אני לא מונופול.

לא דיברתי עלייך ספציפית.

ואת פורום צמיד, כן? בבקשה.

כן. שמי תמר גלפנד, אני מפורום משפחות צרכים מיוחדים. אנחנו פנינו ליושב-הראש באמת שיפתח את הדיון הזה. אנחנו מסתובבים במשרדי ממשלה, במיוחד במשרד הרווחה. ישבנו עם כל הבכירים שם, מכירים אחד אחד. כל אחד, מי מחליט, מה מחליט.

כל הבעיה כרגע שבעצם הילדים שמסיימים גיל 21, שזה מערך החינוך, נזרקים לבית. אחרי שלושה חודשים ההורים שלהם מתייאשים. כי תחשוב, כבוד יושב-הראש, מחר יש לך ילד מיוחד. אין לך מי שישמור עליו, אתה צריך לעזוב את העבודה. אחרי שלושה חודשים אתה מתייאש. מה, תעזוב את העבודה ש-20 שנה עבדת? לא. אז אתה מכניס את הילד להוסטל, זה מה שקורה כרגע.

אנחנו פתחנו את הוועדה הזאת. יושבים פה שרון רגב היקרה, שאני באמת מכירה אותה באופן אישי. אותך לא הכרתי באופן אישי, אבל אני מכירה את רקפת ואת השר. אנחנו מבקשים שהתקציב כרגע הוא 7,800,000, שבעצם לכל מרכז יום. מחר מגיע מפעיל שהוא מביא 10 ילדים, זכותו לפתוח מרכז יום. עם הרשויות אנחנו נתמודד. לא יכול להיות שיזרקו אותנו למונופול שפוגע בילדים. מה שהולך שם זה פשוט בושה וחרפה. ילדים לא מחליפים להם יום שלם טיטולים, נמצאים הרבה מדריכים שבכלל לא מבינים באנשים עם מוגבלות. פשוט זה נהיה מסחרה, הילדים שלנו נהפכו להיות חפץ.

הייתי מצפה שבדיון כזה יישב שר אוצר, שר חינוך, שר בריאות ושר רווחה. כי מי שיכול להמשיך במערכת החינוך שימשיך גם עוד 20 שנה. מי שצריך שיפתחו מרכז יום שיפתחו מחר בבוקר. תודה רבה. ואני מקווה שנעשה המשך לדיון הזה. ותודה לכולם.

אני רוצה לקבל את הטענה שגיל 21 אולי מתאים למערכת חינוך רגילה, שיש שוני. במצבים האלה, זה שאלה של מצב, לא שאלה של גיל. ולכן יש מצבים שצריך להמשיך ויש מצבים שאפשר. אתה לא יכול להכניס בן 21 למרכז יום של בני 70 ו-80 או 60. זה לא אותה קהילה.

חה"כ דבי ביטון הייתה פה הראשונה וזכות הדיבור שלה.

כבוד יושב-הראש, ההורים הנפלאים, כל מי שנוכח כאן, שאני מכירה כמעט את כולכם באופן אישי. הדיון הזה חשוב. והאמת, קצת מביך, 2024 ואנחנו לא נותנים תשובות ראויות לא למשפחות ולא לילדים המדהימים שיושבים כאן.

בעצם העניין שבגיל 21 לכאורה הילדים האלה חוזרים לבית, הופכים להיות יותר עצמאיים, נהפוך הוא. כי אז כבר הנטל, וסליחה שאני משתמשת, זה לא נטל במובן הרע. האחריות, המעטפת ההורית צריכה להיות הרבה יותר גדולה. מה שאומר שהורים גם מתקשים באופן כלכלי. דבר שני, אתה מנתק אותם חברתית, את הילדים המדהימים האלה. ואני לא מצליחה להבין. אתה יודע, ילד רגיל מסיים 18 הולך לצבא, עושה שירות לאומי, לומד, עושה משהו.

אם אנחנו לא נדע לספק להם את כל הכלים, אחרי זה עולה למדינה יותר. אני חייבת לומר שזה עולה למדינה יותר. אם אנחנו נדע קודם כל מגיל מאוד צעיר לעבוד ולעשות את העבודה הנכונה נרוויח אותם.

דבר נוסף, די, צריך להפסיק עם הנושא הזה שבגיל 21, אתה רואה הורים הולכים לאיבוד. אני מקבלת טלפונים 'מה אני עושה איתו מחר?'. ואז מתחילים אלו"ט, כל מיני מסגרות. וזה כאילו רולטה רוסית, איפה שיש מקום שמים אותם. עכשיו בוא, לצערי לפעמים המוסדות האלה זה לא מוסדות, אני לא יודעת כמה פיקוח יש בהם. אנחנו שומעים כאן על החלפות של פעם ביום. על התנהלות מביכה, מבישה, לנו כמדינה.

לכן כבוד יושב-הראש, קודם כל נושא ה-21 נראה לי, כי אנחנו 21. אצל הילדים המדהימים האלה ה-21 זה לא ה-21 שלנו. צריך לזכור, גם מוטורית וגם התפתחותית. ולכן הגיל צריך להיות כן להשאיר אותם במסגרות שמתאימות להם ולא להביא אותם, אנשים מבוגרים שבעצם המראה שהם רואים שלפעמים זה יכול להיות או עם זונדה או עם צורה מעוותת של גיל. לפעמים זה לאו דווקא אבחנה.

לכן אני קוראת מכל הלב כאן, כבוד יושב-הראש, ואני יודעת שליבך במקום הטוב. אני בטוחה שנשמע את חה"כ טלי גוטליב שזה אצלה בבית. וצריך לעשות מעשה. ואם יש מסגרות עוד חמש שנים, אז תוציאו אותם כשהמסגרות תהיינה מוכנות ואתם לא תטילו את כובד המשקל על המשפחה. כי אתם עושים עוול.

תודה רבה. חה"כ טלי גוטליב, בבקשה.

שלום רב. אני מדברת כאן בשם ההורים לילדים אוטיסטים בתפקוד נמוך. לא על הרצף, לא על הרצף בתפקוד גבוה, לא בשילוב. לא. אלה בתפקוד נמוך, שלא יכולים לאתר עבור עצמם סכנות. שלא יכולים להיות דקה אחת לבד, שצריכים כל רגע נתון להיות בדברים ובמסגרות מאוד מאוד קבועות. זה האוטיזם בתפקוד נמוך. מי שמכיר, מכיר. מי שלא מכיר, לא מכיר.

אמרו שצריכים להיות פה שרים. לא יעזור לכם לא שרים, לא משמאל ולא מימין. מי שלא ראה ולא מכיר את זה מקרוב לא יכיר ולא יבין. אני לא ידעתי מה זה אוטיזם. ולא משנה כמה אני אנסה להסביר מה זה אוטיזם אף אחד לא יבין. אף אחד לא יכול להבין מה זה שהבת שלי אומרת לי 'חה', אני צריכה להגיד 'בה'. וכשהיא אומרת לי ככה אני צריכה לענות לה ככה. וכשהיא אומרת מילה אני צריכה לחזור על אותה מילה, כי אחרת היא תגיד את זה 80 פעמים. אי אפשר להסביר את זה למי שלא מכיר. אני כבר עברתי את השלב הזה של לנסות להסביר. אין צורך, זה לא שם.

אני מנסה למצוא פתרון. נתחיל בזה שיש לי בעיה עם גיל האפוטרופסות. לא יכול להיות שגיל האפוטרופסות הוא גיל 18 כמו לשאר הבגירים ואנחנו צריכים לפנות לבית משפט על כל דבר קטן. זה לא נורמלי. אני צריכה להביא עכשיו את הילדה שלי, אני צריכה להביא אותה לבתי משפט? יעלה על הדעת דבר כזה? כדי לעשות לה שינוי כזה או שינוי אחר? כל תפיסת האפוטרופסות מעוותת. אם לבן אדם יש אחוזי נכות והוא הביע הסכמתו על יסוד חוות דעת זה צריך להיות מאוד מובהק שגיל האפוטרופסות צריך להיות במקרה של נכויות, על תפקוד קוגניטיבי אני מדברת, חייב להיות נגזרת של חוות הדעת ולא נגזרת של גיל. אחרת אנחנו לא מצליחים לעשות כלום. זה קודם כל באשר לזה.

באשר למסגרות מגיל 21. אני רוצה רגע קודם כל לומר לטובת מי שמקשיב פה. תבינו משהו, נגיד הבת שלי אוטיסטית, מבינה. קמים בבוקר, אנחנו מאחרים. אז היא מבינה שצריך להתלבש. ברוך השם שהיא גמולה, זה גם סיפור בפני עצמו. אני לא רוצה להיכנס אתכם למורכבויות של בנות. פעם אמר מישהו שלא דומה ביזיונה של אישה לביזיונו של איש. לא, זה לא דומה. שאלתם את עצמכם למה לפעמים ילדות בעלות מוגבלויות נראות מאוד מאוד מוזנח או מאוד מלאות ונראות ככה מוזנח? כי כל ההורמונים האלה שלא יקבלו מחזור, אוי אוי אוי, מישהו יראה איזה כתם ויהיה לו קשה. אז אני צריכה להפוך את הבת שלי לאחת שמקבלת זריקות כל היום? כדי שחס וחלילה לא יראה דם ויהיה לו קשה וצורם? לא. לא קורה. דרך אגב, זה תהליך שאני עברתי גם מול עצמי. גם אני מול עצמי שקשה לי לראות חוסר אסטטיות. קשה לי לראות שיערות בבית השחי. ואני לא יכולה להוריד לה. אני יכולה לתקוף את הבת שלי בלי שהיא מבינה? יש לי זכות על הגוף שלה? איזה זכות יש לי?

אתם צריכים להבין, זה בדברים הקטנים. באמת, זר לא יבין זאת. אי אפשר, אין מה להסביר. זה באמת רק מי שמבין זה עין בעין רואה והכול מובן. אני אתן לכם דוגמה. שאלתם פתרונות, שאל אותי היו"ר. הם נמצאים במסגרות חינוך עד גיל 21. בתוך מסגרת החינוך, לדוגמה הבת שלי בבית ספר בפתח תקווה, בית ספר רבין, בית ספר מדהים, הייתה גם ברעות. באמת, תודה לצוותים, תודה לראש העיר. איזה עבודה מדהימה. זה בית ספר שיש בו בערך 80 ילדים. מה פתאום הוא נגמר בגיל 21? מה פתאום הוא נגמר בגיל 21? הרי מבחינת היכולות של הילדים, הילדים שנמצאים במסגרות הללו הם עם יכולת קוגניטיבית נמוכה. הם עושים דברים מאוד מאוד מסוימים, הכול מאוד ברור. אני מדברת, שוב, על התפקוד הנמוך.

אני לא יכולה למות. תראו איזה פריבילגיה זה להתאבד, לצורך העניין. יש לך ילדים רגילים, אתה אומר יאללה, סיימת, מיצית, הילדים שלך יעמדו על שתי רגליים. לא משנה מה יקרה, יסתדרו. אתה לא יכול. מה יקרה כשאני אמות? איפה היא תהיה? מי יבין אותה? מי יסדר בה? שלא יהיה לה כתמים בגוף, שלא תתבזה. שלא תהיה מוזנחת. שתהיה מסודרת. כי היא לא מסוגלת להבין את זה, לא משנה כמה נסביר את זה. אלה מחשבות שאין את זה להורים שיש להם ילדים רגילים. ברוך השם, יש לי גם ילדים רגילים, שיהיו בריאים. אבל אלה מחשבות שאי אפשר להסביר את זה. אי אפשר, מה יקרה כשתמות. מי חושב ככה בכלל?

כל ההורים לילדים רגילים רוצים שהילדים יגדלו. אתה רוצה שהגיל לא יעבור. לא רוצה, אמאל'ה, אני מפחדת. כל פעם כשכל שנה עוברת אני אומרת רק שאני אקח אוויר, טוב, יש לי עוד קצת אוויר עד שהיא תגיע לגיל 21. זה לא הגיוני.

לכן אני אומרת, בתי הספר צריכים להמשיך לפחות עד גיל 40. סליחה, אם אתם רואים ילד, סליחה, זה אותו מבנה. הרי זה אותו מבנה, לצורך העניין. אין שום בעיה שהבת שלי תהיה בבית ספר שיש בו לדוגמה עד גיל 21. הם ימשיכו באותן קבוצות. נכון, צריך עוד מקום, צריך עוד כיתות. אבל המסגרת צריכה להיות בדיוק זאת. והמסגרת צריכה, כמו הדברים הסיזיפיים הקבועים שהם עושים, שלפעמים הם נראים חסרי תכלית, אבל זו התכלית שלהם. ואין לנו שום זכות קיום יותר מאשר להם. אז אם אין לנו זכות קיום יותר מאשר להם, לי יש מסגרת עד סוף חיי. גם לה צריך להיות דבר כזה. והוסטל הוא לא פתרון.

לי אין בעיה, בסדר, אז היא תגדל אצלי בבית או אצל הגרוש שלי, לצורך העניין, אנחנו עושים משמורת משותפת. אבל אנחנו גם לא נוכל בסוף לשאת את זה. אז כחברה צריך למצוא לזה פתרון. אני לא מבינה, מה, זה בעל חי? בסוף שמים אותו באיזה מקום? תסלחו לי, זה לא הגיוני. אתם יודעים, לפעמים עוברות לי מחשבות בראש איומות, שאם אני ממש אהיה לפני מוות אולי כדאי לי להעדיף שגם היא תמות. ככה עוברות, תראו איזה מחשבות שאתם לא יכולים בכלל להבין את זה. אני אומרת לעצמי עדיף, יהיה לה יותר קל. כי מי יודע מי ידאג לה ומי ישמור עליה?

לכן אני אומרת כאן לסיום, אני מצטערת שאני מביאה את זה כל פעם באופן הזה. אני קצתי, באמת תסלחו לי אנשים שלא מבינים את זה, אני כבר אחרי זה. לא מנסה להסביר. אני לא שם, באמת. לא צריכה להסביר לך מה זה פטור מתור ולמה היא הולכת אז שתעמוד בתור. אני גמרתי עם הסברים. אני רוצה פתרון. והפתרון בעיניי הוא קודם כל שינוי הגיל באפוטרופסות, אחר כך שינוי הגיל במסגרות החינוך. אני לא יכולה למצוא פתרון עד גיל 100, עד סוף החיים. אני יכולה למצוא כרגע, לתת עוד פתרון לעוד 10-15 שנים בתוך מסגרות החינוך הקיימות. להשאיר את זה במסגרת החינוך. למען כבודם, למען שלוותם, למען חיים נורמליים, מכבדים. ריבון כל העולמים. עבורם ועבורנו.

תודה רבה. מותר לי לעשות איזה פסק זמן של סיפור? מאוד חשוב. אחרי מה שדיברת פה על העניין של לחיות, למות. פעם בא איזה יהודי שהיה לו ילד חולה. הוא בא אל הצדיק ואומר 'הוא חי בזכותי ואני צריך להחזיק אותו 24 שעות ונורא קשה לי'. אז אמר לו הצדיק 'מאיפה אתה יודע שהוא חי בזכותך? אולי אתה חי בזכותו? בזכות זה שאתה מטפל בו הקדוש ברוך הוא מאריך לך את החיים ונותן לך בריאות, כדי שאתה תוכל לטפל בו'. סתם סיפור, סגור סוגריים.

אז אני אגיד רק, במשפט, בהקשר למה שאמר היו"ר. תראו, לאף אחד באמת אין זכות קיום יותר למישהו אחר. אנחנו לא יודעים חשבונות של ריבונו של עולם, אנחנו לא יודעים את דרכו הנשמתית של אדם שלכאורה חי חיים רגילים. לי אין ספק שדרגתו הנשמתית של מי שחי חיים מורכבים הרבה יותר גבוהה והזיכוך והתיקון הוא הרבה יותר גדול.

אני לא אומרת את זה חס וחלילה כדי לפגוע באדם שיש לו קושי. אבל אנחנו מחויבים למצוא פתרון ולכן צריך לדברר את זה. ובסוף הדברור הוא לספר את המורכבות של זה. אני כמובן מתנצלת אם אני יוצאת, כי אנחנו בחוץ וביטחון היום, יש לנו סקירות מאוד מורכבות.

אז לא תצליחי לשמוע את מוריה בקשי.

אבל טובה ליברמן פה ואור והם מסכמים לי. אני כמובן מתנצלת.

הגב' מוריה בקשי, אקי"ם ישראל. בבקשה.

אז גם אנחנו גוף שהוא גם גוף סנגורי לאנשים עם מוגבלות שכלית ובני משפחותיהם בכל רחבי הארץ וגם גוף שמפעיל מסגרות. ואני רוצה לדבר קודם כל בכובע הראשון.

אני חושבת שצריך לחלק להיום ולעתיד. היום, כבר היום יש חסר גדול במסגרות יום. חלק זה מקומות מסוימים, אני יכולה להזכיר את רמת גן, ראש העין, מקומות אחרים. והחסר הזה מוביל למצבים שבהם אנשים נמצאים במסגרות שלא תמיד מתאימות להם. האתגרים הם מאוד גדולים בתוך המסגרות עצמם, בשל חוסר בתקינה. אני רוצה להזכיר, יש גם פער בין מה שהוזכר כבר, בין מסגרות יום לאנשים עם מוגבלות שכלית לבין אוטיזם. ואנחנו חושבים שצריך להעלות את התקינה לאנשים עם מוגבלות שכלית. יש צורך במלווים שחסרים היום.

אני רוצה לדבר גם קדימה. אנחנו בתהליך שמוביל משרד הרווחה ואנחנו מאוד מברכים עליו, של מעבר לקהילה. המעבר הזה ממעונות למסגרות בקהילה ומהוסטלים למסגרות קטנות יותר ולמגורים בבית. כל המהלך הזה אם לא ילווה בתקציב משמעותי מאוד למסגרות היום עלול להביא למצבים שאנחנו כבר רואים אותם היום של אנשים שעברו למסגרות דיור קטנות יותר וטוב להם במסגרות הדיור, אבל אין ליד מסגרת הדיור היום מסגרת יום שהם יכולים ללכת אליה. ושוב, בכל הרמות. זה יכול להיות מרכזי יום וזה מרכזי תעסוקה, כל אחד לפי יכולתו.

יש צורך פה בחשיבה, אני חושבת לאומית כמעט, בנושא הזה. לחשוב איך אנחנו יוצרים מסגרות יום לצד המסגרות שעכשיו אנשים עוברים אליהם לתוך הקהילה. ואני יכולה לציין כמה דברים. אני יכולה להגיד עלינו כאקי"ם ישראל, על אחד המקומות שנרתמנו בטבריה לאחרונה. יש קושי, לא תמיד יש מבנים. ואנחנו איכשהו מהתקציב שלנו, עם בקשה של ראש העירייה שם, נרתמנו מתקציב עצמי כדי לממן את הדבר הזה. אבל זה אפשר לעשות במקום אחד ובעוד מקום אחד. צריכה להיות פה חשיבה רוחבית. אני חושבת שהחשיבה הרוחבית הזאת צריכה להתבטא למשל בקרן לביטוח שירותים לנכים של הביטוח הלאומי שמממנת היום, עוזרת במבנים ובנייה של מסגרות כאלה.

צריך לחשוב על התקציב הזה. אנחנו חושבים שצריך להכפיל את התקציב הזה. כי יש פה באמת שינוי נורא משמעותי בתוך הדבר הזה. צריך לחשוב לחשוב למשל על נושא של - - - שיכללו שכירות במקום שהמועצה המקומית או העירייה לא יכולה להעמיד מבנה. אז אנחנו ספגנו על עצמנו שכירות לכמה שנים עד שיהיה מבנה במקום אחד. אבל בסוף זה לא עוד מסגרת ועוד מסגרת. צריכה להיות פה חשיבה רוחבית.

ואני חושבת שלצד המבנים והמקום מאוד מאוד חשוב לדבר על התקנים ועל האמצעים, כדי שהמקומות גם יותאמו לאנשים. ולא יערבבו וישימו אדם במקום שלא מתאים לו. ואנחנו רואים את זה כבר היום. וזה אני חושבת כיוון שצריכה להיות בו חשיבה רוחבית.

תודה רבה. משרד האוצר.

אני מתנצלת שאני יוצאת לוועדת חינוך.

כן. עוד מעט אני גם אצא. משרד האוצר, תאיר ראבוחין, רפרנטית רווחה, בבקשה.

כן. אז באמת אני גם ממקבלת ועדות, אז באמת ביקשתי להתייחס לפני. יש במקביל הרבה ועדות היום בתחומים דומים, אז אני מניחה שזה לא רק אצלי.

אבן שושן הפך למילון דל. כן.

ככל שיש שאלות אני כמובן אשמח לענות.

האוצר צריך להשיב לגבי ההצעות למשל שאמרה הגברת מאקי"ם ומה שאמר מר מרמורשטיין. כי חשבתי אפילו על הבזבוז לפעמים שמקימים מבנים שפועלים בערך שש-שבע שעות ביום וחבל על 24 שעות ביממה. אפשר לעשות כל מיני דברים אולי לשלב את כל הטיפולים לאנשים עם מוגבלות. כמו שדיברה הגברת מאקי"ם, אני לא צריך לחזור על הדברים שלה. בבקשה.

בסדר. קודם כל אני אתייחס לדבר שעוד לא צוין פה במפורש, אבל אנחנו בקרוב נבוא גם לדון בוועדה הזאת, אבל גם לפני, אנחנו נמצאים ביחד עם הרבה מהארגונים שנמצאים פה וגם עם משרד הרווחה, בתהליך ארוך שנים של התקנת תקנות חוק שירותי רווחה, במסגרת חוק שירותי רווחה שעבר פה בכנסת לפני בערך שנתיים וחצי. הוקצה באמת סכום חסר תקדים בתחום האנשים עם מוגבלות.

מה הסכום בערך?

אני כבר לא מדברת על המהות של החוק, שהוא חסר תקדים. 2.2 מיליארד שקלים.

בשנה הקרובה?

בפריסה של חמש שנים. כאשר השנה הראשונה של החוק כבר רצה ומשרד הרווחה עושה הרבה מאוד דברים בכיוון של החוק. ובקרוב גם בתקווה שבאמת יעברו התקנות והדבר הזה ימשיך ויתממש. אז זה באמת דבר אחד.

דבר נוסף, מעבר לסכום באמת החסר תקדים הזה של חוק שירותי רווחה, הוקצו עוד כ-300 מיליון שקלים כבר השנה לנושא שנקרא תומך מקצועי. שזה באמת פרופסיה חדשה שמשרד הרווחה הקים לאנשים שבעבר נקראו מטפלים.

מה שנקרא חונכים?

בעבר זה נקרא מטפלים של אנשים עם מוגבלות, היום עושים בזה שינוי.

זה גם בסל השיקום הדבר הזה, של משרד הבריאות?

לא. אני כרגע מדברת רק על מסגרות.

יש משהו מקביל במשרד הבריאות גם? על התומכים האלה.

יש שם דבר אחר, אבל הוא מאוד דומה, כן. אני לא יודעת להתייחס לגופו של עניין, כי לא מהתחום של בריאות.

כן, בבקשה. אז 300 מיליון בתקציב הזה ותוך חמש שנים 2.2 מיליארד ממוקד למה?

נכון. ממוקד למה שנקרא חוק שירותי רווחה שהמהות שלו היא מעבר לקהילה.

שהתקנות האלה אנחנו צריכים לדון בהם.

בדיוק הדברים שהתייחסו פה. יציאה לקהילה, צמצום של המעונות הגדולים ועוד פיתוח שירותים מאוד נרחב. זה באמת מבחינת הסכומים. אם יש דברים נוספים.

תודה. ביקשה לדבר תמר.

סליחה, השם שלי חני סגל, אני אמא של יעקב ברוך, נכה עם ניוון שרירים. אני רוצה להגיד בכמה משפטים עוד משהו שלא עלה פה. הבן שלי בן 21.5, סיים ישיבת בינת דניאלי, משי. ואנחנו גם לא ידענו מה הולכים לעשות איתו. היינו בשיח סוד, זה ממש לא התאים. משום בחינה. הילד קוגניטיבית מצוין, מדבר יפה, מבין עניין, יש עם מי לדבר, משהו משהו. ממש לא התאים.

אנחנו הכנסו אותו לאיל"ן. איל"ן זה מרכז יום נפלא. אבל הוא לא שומר תורה ומצוות. הילד שלי, ילד חרדי, אנחנו משפחה חב"דית והוא נמצא שם והוא נהנה מאוד. יש פעילויות סביב השעון, מדברים איתו, שמחים איתו, הכול מקסים. אבל החלק הרוחני מאוד מאוד קשה לו. הוא שומע שירים, הוא נחשף לשירי אהבה. קשה לו, הוא בא הביתה, 'אמא, זה פוגע לי בנפש'.

יש משהו שכן מתאים לכם בירושלים?

לא, לא.

בכל ירושלים אין?

בכל ירושלים אין מוסד מתאים חרדי, ולכן אני מבקשת.

לכן אני גם יושב פה, אתה יודע את זה. זה בדיוק, לכן אני יושב פה.

הכול בגלל שנהיית בן 21.

נכון.

עד 120.

אנחנו מבקשים מסגרת חרדית שמותאמת. הנה, גם לילד החמוד הזה שהוא חבר של הבן שלי, שכחתי את שמו. ליענקי, לעוד הרבה כאלה. יש עוד שלושה יושבים בבית, חברים של הבן שלי. למה? זה לא יכול להיות דבר כזה. אנחנו מבקשים שעוד השנה תיפתח מסגרת מותאמת.

יעקב היה צריך למצוא מקום עבודה. אני אמרתי לו שהוא צריך להיות יועץ פרלמנטרי, עוזר פרלמנטרי. זה הכי מתאים לו.

אבל באמת יש תעסוקה לאנשים האלה?

אנחנו מוצאים מקומות תעסוקה. אנחנו עוזרים במציאת מקומות תעסוקה. אבל כמו שאמרה פה חה"כ גוטליב, החברה צריכה להיות הרבה יותר מקבלת ומאפשרת. זו התמודדות מאוד קשה למעסיק שצריך להעסיק בחור ולרכוש הרגלי עבודה.

במיוחד אם הוא מביא עימו עובד זר. אין הרבה מעסיקים שמסכימים.

זה נכון. צריך לעשות התאמות לא פשוטות בכלל. אבל זה הרבה יותר מתאים מאשר לשבת במרכז יום.

סליחה רגע, יש פה מישהו ממשי.

לא, לא, אל תנהלי לי את הסדר. אתה רוצה לדבר, נכון? תגיד מה השם שלך ומה אתה רוצה לומר.

בוקר טוב. צהריים טובים לכולם. שמי שפיגלמן יצחק. גם אותי משרד הרווחה מכיר. שר הרווחה מכיר. כולם מכירים. אני רוצה לעלות פה נקודה. נקודה שלא יתכן שאנחנו, אני בן אדם עם יכולת קוגניטיבית תקינה ולא יתכן שאני אצטרך להיות או במרכז יום יחד עם פיגור, שזה מה שיקרה, בני ברק שמה לי ילד במרכז, או במרכז יום, כמו שאמרה פה הגברת של עמותת איל"ן ששמעתי מרכז יום מאוד מצוין. אבל בתכלס זה לא רלוונטי. ואנחנו, אני באתי לפה היום, אבא שלי לקח חופש, כדי לזעוק את זעקתי. מה שאמר פה אדון כץ מאוד מאוד מצחיק. הוא אמר, זאת אומרת שאני אמור להיות בעמותת - - - היא עמותה נפלאה. אבל אין שום אפשרות לשים אותי שם וזה יכבול אותי שם. משרד הרווחה מכיר את זה, את הסיפור שלי.

אתה צודק מאה אחוז.

ואם יורשה לי עוד מילה אחת. יש לי פתרון, אבל הוא גם הפתרון שיש לי למרכז יום לעצמי. א' המקום לא מוכן לקלוט עוד חניכים, עוד מטופלים. חוסר מקום.

על איזה פתרון אתה מדבר? על מה הוא מדבר?

יש מרכז יום אחד בכל אזור המרכז לאנשים חרדים עם בעיה מוגבלותית תקינה ואני מפחד שאדון כץ לא יגיד לי כי אין לו, אין לו מה להגיד לי.

התחלנו לטפל בנושא של מסגרת אחרי גיל 21, התחלנו שנה קודם. וזה נסחב ונסחב ושורה תחתונה הוא היום בבית. צורת החשיבה צריכה להיות שהיום אנחנו צריכים לחשוב בעוד חמש שנים, מה קורה לילדים בעוד חמש שנים. לא איך נפתור את הבעיה של הילדים היום, שנמצאים.

חה"כ לשעבר שירלי פינטו בבקשה.

תודה אדוני היו"ר. אני לא צריכה להסביר למה חשוב באמת לתת מסגרות אחרי גיל 21 לאותם ילדים. ילד עם מוגבלות מגיל 0 עד גיל 21 מתחנך במערכת החינוך המיוחד, מקבל את הכלים. מלמדים אותו אפילו להיות עצמאי, להתפתח, כל אחד ברמתו. אבל כשאתה מגיע לגיל 21 רוב המשפחות אחרי כמה חודשים זה נהיה איזה שהוא נטל שהילד בבית. קשה לטפל בשאר הבית, בילדים, בעבודה. והם מחפשים את המקום הכי טוב עבור הבן שלהם או הבת שלהם, וזה הוסטל.

לצערי, הוסטל זה כר פורה להתעללות. בכנסת הקודמת, בכהונתי כחברת כנסת זה היה אחד מנושאי הדגל שנלחמתי עליהם. בעצם פירוק ההוסטלים ומעבר לדיור עצמאי בקהילה עם תמיכה של המשלה. ואני רוצה לספר משהו שחרוט בזיכרוני עד עכשיו וזה חשוב לי בשביל לשקף כאן בוועדה שכאשר נותנים ענה לתעסוקה, לדיור בקהילה, אותם אנשים, מה קורה בהוסטלים.

אני באתי להוסטל. ההוסטל שלי נמצא בנתניה. והמנהלת חסמה אותי כחברת כנסת להיכנס להוסטל, למרות שיש לי חסינות שמאפשרת לי להיכנס ללא התראה מראש, לבוא ולראות. פשוט ביקורת פתע. ביקורת פתע. היא חסמה אותי בגופה, יש לי סרטונים. בגופה, ומנעה ממני להגיע. ופתאום כל המדריכים מתחילים להוציא מטאטא, מגב, אני מתחילה להריח אקונומיה. ומשהו מריח לי לא בסדר.

בסוף נכנסתי. אני רואה מקרר שהוא נעול, ארונות בגדים שהם נעולים. שאלתי למה הכול נעול? 'לא, זה מסכן את הילדים'. אבל אתם מבינים שאותם אנשים, שבעצם נכנסים לאיזה שהוא כלא, כלא. כלא שלא נותן להם מענה מקיף.

ואחד הדברים שאני חייבת לשתף, אחת הנשים שהיו שם, בת 23-24, משהו כזה, הגיעה ופשוט בכתה. לקחתי אותה הצידה והיא אמרה לי 'תוציאי אותי מפה. תוציאי אותי מהמקום הזה'. היא פחדה לדבר איתי בנוכחות הצוות. אז באמת אני מבקשת מיושב-ראש הוועדה, אתה באמת רוצה לעשות שינוי אמיתי ולא דיון בוועדה בגלל יום המודעות הבין לאומי לזכויות אנשים עם מוגבלויות? שינוי אמיתי בחברה הכללית, החרדית, החילונית. כולם, גם הערבים. לתת מענה גם בתעסוקה ובדיוק עצמי בקהילה, עם תקציבים אמיתיים. לבוא למשרד הרווחה בדרישות לבוא עם פתרונות. כי אותם אנשים חייבים לקחת חלק שווה בחברה הישראלית. בגיל 21 זורקים אותם לבור, לכלוב, והם פשוט בכלא. אלה לא חיים. פשוט אנחנו נותנים להם גזר דין מוות בגיל 21. אנשים שהיו עצמאיים, אחרי כמה חודשים אין להם שיניים, מעבירים אותם לחיתולים.

אז באמת, אני מאמינה בוועדה ובכנסת, שלא רק שזה ציון יום מודעות לאנשים עם מוגבלות. עד היום הבא, שבשנה הבאה אנחנו כבר נמצא פתרון.

תודה רבה לחה"כ לשעבר פינטו. עכשיו אנחנו נעבור למרכז השלטון המקומי, שאתם בונים את הדבר הזה. ענת בן צבי ומרים עטאללה, בבקשה. אני חייב לסיים את הדיון. אז כל מי שעוד רוצה להגיד משהו, שיתמקדו בדקה מקסימום. כן, בבקשה.

שלום. שמי ענת בן צבי ואני רוצה לדבר על הנושא של הקמת מסגרות. אני חושבת אין ספק, לא במשרד הרווחה ולא ברשויות המקומיות, שיש חוסר מאוד מאוד גדול של מסגרות. ואנחנו עובדים על זה גם במסגרת החוק וגם עוד קודם, לפתח שירותים.

אחד הדברים בעיניי שחשוב להדגיש פה, אתה דיברת בתחילת הדיון על סל שיקום ודיברת כמה החוק הזה נהדר. החוק שאנחנו עכשיו מקדמים, חוק שירותי רווחה לאנשים עם מוגבלות, אינו כפי החוק שאתה ציינת, הוא חוק שמוגבל בתקציב. ויותר מזה, הוא גם לוקח בחשבון, הוא גם מטיל 25% מהתקציב שלו על הרשויות המקומיות שגם ככה נמצאות היום במשבר, עוד לפני המלחמה ואחרי המלחמה עוד יותר מכך.

כמה שזכור לי, כל החוקים שהעברנו פה למען נושא המלחמה, נדמה לי שאף פרוטה אחת לא צריכה להגיע מהעיריות, אם אני לא טועה. הכול הממשלה.

אני מדברת על שירותי הרווחה. דיברתי על חוק שירותי רווחה לאנשים עם מוגבלות.

בחוק החדש הזה את מדברת? מוטל 25% על העירייה?

מטיל 25% על הרשויות המקומיות. זה דבר אחד שמאוד חשוב לי לציין. הדבר השני, גם הרב מרמלשטיין דיבר על זה שיש ציפייה שהרשויות המקומיות יתנו מקום, פיזית, בשביל שאפשר יהיה לבנות. אבל זה לא די בכך, כי היום אין תקציב ריאלי לבנייה של מסגרות. ובעצם הקרנות שדיברתם קודם נותנות איזה שהוא סכום, 40% בערך. ואז הרשות המקומית לא רק שצריכה למצוא מקום, אלא גם צריכה למצוא עוד מקורות מימון.

ואנחנו כל הזמן חוזרים ופונים ומבקשים, כדי לתת פתרון לא בעוד חמש שנים, אלא בשנה הבאה. להכניס בתוך התעריף את נושא שכירות המבנה. ואז כל ארגון שמקבל יכול גם לשכור מבנה כדי לתת פתרון כאן ועכשיו. אי אפשר לחכות רק לבנייה. ואם אנחנו מדברים על בנייה, יש חשיבות שמשרד הרווחה יתקצב כמו שמשרד החינוך מתקצב בנייה של בתי ספר, כך שגם משרד הרווחה יתקצב מסגרות לאנשים עם מוגבלות.

תודה רבה. עזרא יהודה, בבקשה.

שלום. ראשית, קודם כל תודה על רשות הדיבור, למרות שלא נרשמתי מראש. לצידי יושב יענקי, תלמידי, יענקי שוורצר. אני מחנך מעל 10 שנים ברשת משי. אני לא בא מטעם משי, אני מדגיש. אבל חשוב לי להדגיש, כן, כל מה שנאמר פה. ואני עומד מאחורי כל מה שנאמר. המסגרות הללו, יענקי שוורצר סיים את המסגרת שלנו לפני שנתיים וחצי. לפני שנתיים וחצי היה לי חלום לקום ולפתוח מסגרת. ולא היה מישהו לצידי, לא היה אז מישהו לצידי של לקום ולפתוח מסגרת של 21, לכן לא קמתי ועשיתי מעשה.

אבל כיום באתי לוועדה להצהיר בקול שאני כיום מוכן לקום ולפתוח מסגרת של 21, מסגרת חרדית מותאמת. ואני מדגיש, לא בייביסיטר, לא כמו מרכזי היום שיש היום בשוק. אני לא מזלזל באף מסגרת, אני מכבד כל מסגרת. אבל אני מדגיש ואומר, אני רוצה לתת להם את ההמשך שזרענו. את ההמשך שהשקענו בתלמידים האלה. ולראות אותם עכשיו יושבים בבית ומה-1 בספטמבר לפני שנתיים, שאין להם מענה ולקום ללא מסגרת לימודית מותאמת – בושה. פשוט בושה למדינת ישראל שקיים כזה דבר במדינה שלנו. שאין להם מסגרת, יכולת ללכת ולקום בבוקר כמו כל ילד אחר.

קודם כל, זאת הבשורה הכי טובה ששמעתי פה היום. בא בן אדם ואומר הנני, אני מוכן לפתוח.

אתה מוזמן.

מר דן כץ אומר בבקשה.

הצעתי את עצמי לשר הרווחה. הוא הפנה אותי למר משה לבון. מה לבון, שוחחתי איתו גם על הנושא. אני עדיין תלוי ועומד ומחכה לתשובה, כבר מעל חודש.

תודה רבה.

אני אציין שיש לי סכום, יש לי ניסיון רב בתחום המוגבלויות מעל 10 שנים.

אני חושב שאני לא צריך לתת לך את הטלפון של דני כץ. אבל אם כן, נשוב אליכם. עכשיו לפי הסדר, ממש חצי דקה, כי אני חייב לסיים.

עו"ד לימור קרוכמל, מעמותת איל"ן ונמצאת איתי כאן אוריה חזן, שהיא מנהלת בעצמה מרכז יום שהוזכר כאן בירושלים, של עמותת איל"ן.

אני רוצה לחדד, אנחנו נהנים משיח מאוד מפרה וחיובי עם משרד הרווחה ומאמינים שנצליח לייצר עוד פתרונות מצוינים וטובים. באמת זה פונקציה של תקציבים ושיתוף פעולה. יש לנו קושי מאוד משמעותי במכרזים של משרד הרווחה שהיום מציב למרכזי יום שאנחנו מפעילים, כאשר משרד הרווחה, בניגוד למה שקורה עם המכרזים שנוגעים לאוטיזם, במכרזים שמדובר באנשים עם מוגבלויות מוטוריות, כפי שקהל היעד שלנו חל, משרד הרווחה מצרף את נושא ההסעות למכרז. ואת ההסעות, את הפעלת ההסעות ואת החבות הכלכלית עליה מפיל על העמותות. עלינו, על איל"ן.

כמובן שההועדה שמשולמת למקבל השירות אינה עולה בקנה אחד עם גובה עלות ההסעה. ואנחנו נמצאים גם ניזוקים כלכלית וגם באמת, כפי שהעידו כאן חבריי.

הבקשה פשוטה, שעניין התקציב וההסעות יתווסף.

על הרשות.

או עליכם, אבל שימנו אתכם.

לא עלינו.

לא עלינו ולא עליכם. אבל אני זוכר את הטנדרים של איל"ן כבר לפני 30 שנה.

נכון, נכון.

מצעד הפרוטות.

כן. אז אני לא יודע למה את לא רוצה את ההסעות. את רק צריכה תקצוב להסעות.

אני צריכה תקצוב להסעות, אני צריכה שמי שמפעיל את זה זה לא יהיה אני.

בסדר, תודה. בבקשה, "בזכות", בבקשה.

תודה רבה ותודה על הדיון. אני רוצה לחזור לדברים שאמרת, אדוני יושב-הראש, בתחילת הדיון. ביוני 2022 נחקק חוק שירותי רווחה לאנשים עם מוגבלות שנכנס לתוקפו, למרות שהתקנות עדיין בעיכוב. החוק עצמו נכנס לתוקף בינואר השנה הזאת. האנשים היקרים שיושבים כאן זכאים היום מתוקף חוק, מה שלא היה בעבר, זכאים לקבל שירותים במשך היום, שירותי יום.

אני חושבת שחלק ממה שקורה לאורך השנים זה שמשרד הרווחה, לצערנו, לא נערך מבעוד מועד. יודעים הנתונים כמה אנשים עומדים לסיים את מערכת החינוך בכל שנה ושנה. הנתונים האלה קיימים. ניתן להיערך וצריך להיערך.

אני רוצה להציע הצעה פרקטית לוועדה, שתבקשו ממשרד הרווחה להכין תוכנית עשור, כמה אנשים עומדים לסיים בכל שנה ושנה את מערכת החינוך. מה היצע השירותים שיינתנו להם בקהילה. החוק עצמו, ואני ממשיכה את הדברים של חה"כ לשעבר פינטו, החוק עצמו אחת המטרות המרכזיות שלו זה לאפשר לאנשים לחיות בקהילה, חיים עצמאים ואוטונומיים בקהילה. זו מטרה מרכזית של החוק. אם, כמו ששמענו כאן, כתוצאה מזה שאין שירותים בקהילה אנשים נאלצים להגיע להוסטלים אנחנו במצב מאוד גרוע.

תודה.

לכן ההצעה הפרקטית, שמשרד הרווחה יציג תוכנית עשור איזה שירותים.

אמרת את זה. אנחנו רשמנו את זה. ואני מחזיק ביד את הסט הראשון של התקנות שהייעוץ המשפטי של הוועדה עובר עכשיו על זה. ברגע שזה יושלם אנחנו נעביר את זה מיד. אבל אני כבר רוצה לקבל את הסט השני לפני שאנחנו נגמור את זה. בבקשה.

אני אמא לילדה בת 23 עם צרכים מיוחדים, סיעודית לחלוטין. על בסיס פרכוסים יומי, ממש לא פשוטים. עד כדי כך שאם אני פותחת מעדן אז היא נכנסת לפרכוס. ברמה כזאת. אני מדגישה שאני גרה ברמלה ואין לי שם מסגרת מתאימה. לאחר חודשיים שהילדה שלי ישבה בבית נמצא לה מרכז יום ביד בנימין, שזה הכי קרוב. אני מדגישה ש-15 שנה הילדה שלי הייתה בעל"ה בני ברק, שקיווינו שהיא תמשיך ללמוד שם בהמשך. אבל נתקלנו במחסום שאומר אין מקום לילדים מחוץ לבני ברק.

לא הייתה לנו ברירה. נלחמתי, אני כל החיים נלחמת בשביל הילדה הזאת, לאורך כל הדרך. נמצא לנו מרכז יום ביד בנימין, שזה הכי, עונה הכי פחות לצרכים שלנו. גם שם המתנו חודשיים, הילדה בבית. ועם כעסים והתמרדה, כי היא רוצה מסגרת. החליטו שמוציאים אותנו למרכז יום ביד בנימין, אבל אין הסעה. עוד פעם מלחמות, קיבלנו הסעה. בחודש נובמבר קיבלנו הסעה. שנה הייתה לנו שקט. הילדה לקח לה זמן להתאקלם, עם כל הצוות. נגמרה השנה, תחילת שנת הלימודים, שבועיים לפני תחילת שנת הלימודים 'אין לכם הסעה'. למה?

עיריית רמלה?

מהרווחה. למה? אין תקציב, אין סבסוד.

אני רוצה רק להוסיף כאן, פשוט אני מלווה ואני עוזרת למשפחה. אני לא הולכת להוסיף על הקשיים שיש למשפחות אחרי גיל 21 ואני יודעת שירדנה עברה תהליך מאוד ארוך עד שהיא מצאה מסגרת מתאימה לילדה. אבל זה לא יכול להיות, אני רוצה, חייבת להוסיף כאן איזה שהוא נושא שלא עלה. שעד שמוצאים מסגרת טובה שמתאימה, שאנחנו תלויים, המשפחה תלויה בחסדים ומצב רוח של ראשי ערים. שנה שעברה היא קיבלה הסעה. ראש העיר התקשר, זה היה לפני בחירות, אז ברור שאנחנו נקבל הסעה. אבל השנה, שבועיים לפני תחילת הלימודים ראש העיר החליט שלא. למה? לא. אין תקציב.

אני חושב שהעירייה חייבת לתת את ההסעות, לא?

זה מה שאני שואלת. כרגע העירייה אומרת לא, לא רוצים לתת. בדקנו, נלחמנו, הגענו עד מנהל אגף הרווחה. התקציב של הרווחה נמצא שם. כל מה שחסר זה ה-25% של העירייה. אם אני יורדת לסכומים זה 40,000 שקלים ל-12 חודשים. תחלקו את זה ל-12 חודשים 3,300 שקלים. זה אומר שעד היום משפחת קלימיאן מסיעה את הילדה באופן עצמאי כבר ארבעה חודשים הלוך וחזור. בלי תנאים, על הידיים, מפסידים ימי עבודה, בגלל 3,000 שקלים. זו נקודה שממש צריך להעלות בעניין הזה בוועדה.

ושוב, אני מוסיפה שצריכים עזרה. מבחינתי זה בושה וחרפה, גם לעיריית רמלה.

מה שאני מציע, דיברתי עכשיו עם המנהלת. היות ואנחנו עוסקים בדברים כלליים, תעבירו לנו את העניין הפרטני הזה. אני רוצה באופן אישי מטעם הוועדה לפנות לעיריית רמלה ולשר הרווחה ולבדוק מה קורה.

רק עוד נקודה שנייה.

יש עוד אנשים.

אנחנו מעמותת אמ"א לא דיברנו.

אנחנו פשוט משפחה דתית.

אני מדבר על כל הרשויות, אבל אני רוצה עכשיו לקחת את הדוגמה הזאת ומכך אנחנו נשליך על כל העיריות. לא יכול להיות שהעיריות תתנערנה מזה.

אנחנו משפחה דתית. ובמרכז יום בעיר שלנו זה לא מרכז היום שמתאים לנו, לא מבחינה רוחנית ולא מבחינה מקצועית. לכן אנחנו רוצים להמשיך את אורח החיים שלנו.

בבקשה, כן.

שלום. אני לילך רון לוי.

קצר ולעניין וגם פתרון לבעיה, לפחות חלקית. אנחנו עמותת אמ"א, עמותה שהוקמה למיצוי זכויות של אנשים שמתגוררים בדיור חוץ ביתי. אנחנו מבני ציון, מעון בני ציון. מעון שחווה מעל 600 מקרי אלימות קשה.

החוק שמדבר על יציאה לקהילה, לאנשים שלא יכולים לעבור לקהילה, הם לא יכולים לחיות בקהילה בלי שיקום אחרי בעצם החיים הקשים, הסגירה המוחלטת. אני רק רוצה להגיד שעדיין בכפר פרח היום יש את כיסא הריתוק. בשירותים שם אין נייר טואלט, אין סבון, אין שום דבר, אין מגבת. הכול כביכול על נושא של התנהגות מאתגרת.

אני מציעה כאן בשביל לשפר את איכות החיים של האנשים שגרים שם, תוכנית שיקום מרווחה. שבאה ומאפשרת להם כישורי חיים בקהילה, כדי שהם באמת יוכלו לעבור לקהילה ולחיות בקהילה.

שלום, אני יחד עם ילנה הקמנו את עמותת אמ"א. אנחנו אימהות ואחיות לאנשים שגרים בדיור חוץ ביתי. המטרה שלנו בעצם זה למצות את הזכויות שלהם, כי מגיע להם להיות הפה שלהם, שיהיה להם חיים בכבוד.

רציתי להתייחס פה לכמה דברים, אני אקצר. ביולי 2024 התפרסמו שני דוחות של מבקר המדינה שנוגעים לנושא הזה: רכישת שירותים חברתיים במיקור חוץ על ידי משרד הרווחה והשוויון החברתי. וטיפול משרד הרווחה בבוגרים עם מוגבלויות. אז נושא הוועדה הזה הוא מאוד ספציפי על מחסור מסגרות המשך לבוגרים בני 21 ומעלה עם נכות קשה. אבל אני רוצה לציין כאן, אם זה לא הובן עד עכשיו, מדובר פה בעצם בבעיה קשה יותר, רחבת היקף, כפי שמציין בדוח.

אני רוצה קצת להסביר. דיברו פה על זה שבגיל 21 בעצם עם סיום מערכת החינוך אפשר להגיד שהחיים שלנו כמשפחות והדאגות לא עוזבות אותנו. אין מענים. ואני רוצה להציג את המצב האבסורדי שנוצר בשנים האחרונות במדינת ישראל בכל הקשור למסגרות המשך, שזה גם תעסוקה וגם דיור. כי המחסור במסגרות תעסוקה שמתאימות מאלץ משפחות להשאיר את היקירים שלהם בבית גם במשך שנים, לשלוח אותם למרכזים מרוחקים ממקום מגוריהם, על בסיס עדיפות לתושבי העיר. להסיע הלוך וחזור. שלפעמים אחד מההורים לא עובד, אז זה פוגע ביכולת ההשתכרות שלו. או לשלב אותם במרכזי תעסוקה שאינם מותאמים למוגבלות כמו אוטיסטים שמשולבים במסגרות של מש"ה שלא מתאימות להם לא מבחינת תקינה ולא מבחינת הכשרות של המדריכים.

בנוסף לפי חוק שירותי הרווחה שנחקק ב-2022 נדרש משרד הרווחה בעצם לצמצם את מסגרות הדיור מסוג מעון והוצאה לדיור בקהילה. אבל מה קורה? בקהילה אין תעסוקה. כך שהמצב מעכב גם את צמצום המסגרות. בנוסף, החוק לא מחייב ולא מתקצב רשות.

תודה רבה.

החוק לא מחייב את הרשויות המקומיות להקים מסגרות תעסוקה ברשויות שלהם. וזה מה שמשאיר אותנו אבודים.

תודה רבה. אני רוצה לסכם במשפט אחד. קודם כל, כבר הובעה פה הזעקה. משרד הרווחה, תתחילו לחשוב מחדש על הרעיון הזה, שבעניין האנשים עם מוגבלות, העניין הזה של גיל לא משנה, השאלה המצב. לכן צריך לפתור את העניין הזה של גיל 21 ולא באופן שרירותי בגלל שהתאריך נקבע שזה 21 אז צריך לזרוק אותו. אין דבר כזה.

דבר שני, אנחנו מחכים לתקנות של החוק של משרד הרווחה. אנחנו עומדים לאשר, ברגע שהייעוץ המשפטי יעבור על זה, את הסט הראשון. אבל זה לא מספק אותנו, כי אנחנו רוצים לגמור את כל החוק, כי כבר מזמן החוק הזה נחקק וכבר נכנס לתוקף. אני מקווה שבחוק הזה יימצאו פתרונות לכל הבעיות שהועלו.

כבוד יושב-הראש, עוד משפט אחד, בבקשה.

אנחנו נמצאים במעגל קסמים ללא מוצא. בסוף מה שקורה זה שאנשים חוזרים, אין להם מקומות, הם חוזרים למעונות.

ועכשיו אני רוצה לדבר על העניין של ההסעות. אני רוצה לקיים דיון מיוחד על העניין של ההסעות, בעזרת השם. אני לא יודע מתי, המנהלת תקבע. כי לא יכול להיות שהעיריות תתנערנה. מצד אחד העיריות הן היום יש להן משימות רבות מאוד והן דורשות עוד סמכויות כדי לאפשר, ויש בזה צדק, שהשלטון המרכזי יבזר קצת סמכויות לרשויות המקומיות. מצד שני, הרשויות המקומיות תתנערנה מכל דבר ועניין שעולה להם כסף. יש רשויות באמת שאין להן כסף והן צריכות עזרה, בשביל זה יש את משרד הפנים ויש תב"רים. אבל העניין של ההסעות זו חובה חוקית על העיריות והן חייבות לעמוד בזה. ואם לא, שראש העיר יתפטר.

תודה רבה, ישיבה זו נעולה.


הישיבה ננעלה בשעה 13:14.