פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



2
ועדת החינוך, התרבות והספורט
02/12/2024


מושב שלישי



פרוטוקול מס' 314
מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט
יום שני, א' בכסלו התשפ"ה (02 בדצמבר 2024), שעה 12:05

הסעות תלמידים עם מוגבלויות

חברי הוועדה: יוסף טייב – היו"ר

טלי גוטליב
יונתן מישרקי

שמעון אבני - מנהל אגף א' הצטיידות והסעות, משרד החינוך

אילן שי - ממונה ייעוץ משפטי בלשכה המשפטית, משרד החינוך

ענת גרייפנר - מנהלת שירות לילדים ומתבגרים, מנהל מוגבלויות, משרד הרווחה והביטחון החברתי

דן פיקמן - רפרנט חינוך, אגף תקציבים, משרד האוצר

מנחם גולדין - מנהל תחום חינוך, נציבות שוויון לאנשים עם מוגבלות

אתי וייסבלאי - מרכז המחקר והמידע של הכנסת

מיכל מנקס - סמנכ"לית חינוך וחברה, מרכז השלטון המקומי

עמוס תמם - יועץ בתחום החינוך המיוחד, מרכז השלטון המקומי

שמעון פרץ - ראש המועצה המקומית מיתר

צופית גולן - סגנית יו"ר, הנהגת ההורים הארצית

ולרי זליכה - קידום מדיניות, בית איזי שפירא

דקלה סיתי-מאיר - יועמ"ש, עמותת איל"ן

מיכל טאו - אימא, עמותת איל"ן

יונתן אמויאל - הורה פעיל חברתית

מעינה אלבז - רכזת חינוך מיוחד, הורה לילד מיוחד

א' נ' - הורה לילד מיוחד

תמר גלפנד - ועד פורום צמיד, פורום למשפחות נכים

מיה לחוביץ' צדוק - מנהלת האגף לקידום זכויות, עמותת אלו"ט

מוריה כהן - מנהלת הלשכה המשפטית, אקי"ם

רויטל לן כהן - מנהלת קשרי ממשל וחברה בצוות המנהל, קואליציית הורים לילדים עם צרכים מיוחדים

אליהו בן מויאל - יו"ר שדולת הנכים בכנסת

רחל סגל - מנהלת מרכז סיוע ומיצוי זכויות, עמותת קשר - הבית של המשפחות המיוחדות

אוראל גל-אור - נציג מועצת התלמידים והנוער הארצית

דניאל וך - סטודנט, אוניברסיטת אריאל

תא"ל במיל' אמיר השכל - מטה משפחות החטופים

אלה מור - דודתה של אביגיל עידן שחזרה מהשבי

רינת דקל קינן - דודתו של שגיא דקל חן שחטוף בעזה

מיכל קינן - בת דודתו של שגיא דקל חן שחטוף בעזה

מישל מיכאל אילוז - אביו של גיא אילוז שנרצח ונחטף לעזה

משה ראב - נחטף בגיל 14 בחטיפת המטוסים לשדה דוסון

היידי מוזס - שדלנית, עמותת ישראל עצמאית

צח בן יהודה

אתי דנן

נועם כהן, חבר תרגומים

רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות.



הסעות תלמידים עם מוגבלויות

בוקר טוב, אני מתכבד לפתוח את ועדת החינוך, התרבות והספורט, א' בכסלו התשפ"ה, 2 בדצמבר 2024, סביב נושא הסעות תלמידים עם מוגבלויות לציון השבוע הבין-לאומי לשוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות.

בפתיחת הדברים רק אגיד שלאור השבוע הבין-לאומי לשוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות, בכל שנה נהוג לציין ב-3 בדצמבר, מחר, את היום הבין-לאומי לשוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות ברחבי העולם. יום זה מתקיים בהתאם להכרזת האו"ם משנת 1992 והוא מוקדש להעלאת המודעות לקידום זכויותיהם של אנשים עם מוגבלויות ושילובם בחברה בכל תחומי החיים באופן שוויוני, מכבד ומותאם לצורכיהם.

גם בכנסת נהוג לציין את היום החשוב בדיונים בוועדות השונות, וכך נוהגת גם ועדת החינוך, התרבות והספורט. השנה אנו מציינים את הנושא החשוב בימים קשים ומורכבים בישראל במהלך מלחמת חרבות ברזל, בימים בהם מתווספים אלפי אנשים ובני משפחותיהם למעגל המוגבלות בגין פציעות גופניות ופגיעות נפשיות. לצערנו, המלחמה הביאה לידי כך שכמות האנשים המתמודדים עם מוגבלויות עלתה באופן משמעותי וכולנו כחברה צריכים להיערך לכך ולאפשר לאותם אנשים מימוש מלא של זכויותיהם וסביבה נגישה יותר ומותאמת לצורכיהם.

משפחות החטופים, בבקשה, מישל מיכאל אילוז.

שלום לכולם, צוהריים טובים. אם עסקינן בחינוך ומוגבלויות, אני רוצה להציג בפניכם את המוגבלות שלי באופן אישי ואני רוצה קודם כול להציג את עצמי. אני מישל מיכאל, אני אבא של גיא אילוז, זה גיא אילוז שנמצא לצערי הרב כ-428 ימים בחולות עזה.

לצערי, כולנו הפכנו למעין מוגבלים בעת הזו. כולנו מוגבלים בעל כורחנו, כולנו מוגבלים בחוסר היכולת שלנו לשנות. ואני רוצה פה לפנות לחברי הכנסת, שאתם אלה שבעצם יכולים לשנות ולהגיד לכם, כמה עוד אנחנו כאזרחים יכולים לספוג? אני הגעתי לפה היום לא על מנת לדבר פוליטיקה מהסיבה הפשוטה שאני לצערי הרב כבר לא מאמין לפוליטיקה הישראלית. כל כך הרבה זמן אני כל כך כבוי, חבוט, חבול, כמטאפורה של קרב איגרוף שאנחנו כבר כשנתיים מאז הרפורמה המשפטית, אנחנו עדיין נלחמים כל יום. ואני מרגיש אותנו כציבור, וזה לא משנה אם אני ימין, אם אני שמאל, אם אני דתי, זה לא רלוונטי.

מה אנחנו רוצים? אנחנו רוצים לא להיות מוגבלים יותר. אנחנו רוצים חירות, אנחנו רוצים לדעת שאנחנו יכולים להגיע למחוז חפצינו. מהו מחוז חפצינו? של לחיות כחברה, של לחיות כולנו ביחד, והתפקיד שלכם, חברי הכנסת, לבנות את הקשרים האלה ולא כל אחד נעמד בדעותיו הוא, כן ועדת חקירה ממלכתית. מה זאת אומרת? איך הגענו ליום הזה בכלל שיושבים אנשים ומנסים לפתור את עצמם מוועדת חקירה, מלמצוא את האמת? לאן הגענו?

אתם יודעים, מאז 7 באוקטובר עסקינן בתהום, אני למדתי שלתהום אין תחתית. אני חשבתי, לא חשבתי, אני יודע שחרב עולמי מאז 7 באוקטובר. אבל אני יושב עם משפחות ואני מספר את הסיפור שלי, ואני מתבייש באיזשהו מקום לבוא ולהגיד שאני איבדתי רק את הבן שלי, כי הן איבדו משפחות שלמות. וככה אני מרגיש שקורה לנו כחברה, התהום, אנחנו לא מפסיקים לרדת, די.

אבל לא באתי לדבר פוליטיקה כמו שאמרתי לכם, אני באתי לספר את הסיפור של 101 החטופים. 101 החטופים הם לא מספר, הם אנשים, הם דמויות, הם ילדים לנו כאבות. ואני ברשותכם רוצה לגזול מכם רק חצי דקה של להשמיע לכם את השיחה האחרונה שלי עם הבן שלי, בני בכורי אהובי גיא ב-7 באוקטובר.

(להלן ההקלטה) "אבא, אבא, אני אוהב אותך." -"מה קרה? איפה אתה, גיאצ'וק?" -"אני נמצא ברעים, ירו בי, חטפתי כדור, אני שוכב פצוע, מדמם על הרצפה. ארבעה מתו לי בידיים, ארבעה." -"אתה רואה עדיין את המחבלים לידך?" -"אני לא רואה כלום, אני מתחבא בתוך עץ." -"אנשים לא מבינים ולא מספיק מעריכים את השיחות שלהם עם הילדים שלהם" -"אבא, אני אוהב אותך".

אני כל הזמן שומע את השיחה הזו והבטן שלי מתהפכת. זה לוקח אותי ל-7 באוקטובר, לשיחה האיומה הזו, שיחת טלפון של מעין ציווי פרידה, הבן שלי בעצם נפרד ממני בטלפון. ואני לא אשכח את הרעש של הירי, זה לא היה ירי רגיל, חברים, זה לא היה ירי של כדורים רגילים. זה היה ירי של מק"חים, הבית פשוט רעד. אני שמעתי את זה, אני פשוט אמרתי לו, גיא, גם אני מאוד אוהב אותך' שלא תעז להיפרד מאיתנו. אמרתי לו, אתה לא נפרד ממני, גיאצ'וק, אני בא להציל אותך, איפה אתה נמצא? והוא התחבא בין ניר עם לרעים.

כמובן שב-9:30 כבר הייתי שם. ב-9:30 לקחתי את הנשק שלי, את האקדח, את הדרגות שלי, רב סרן, שדה הקרב מוכר לי, הרעש לא היה רעש רגיל, והגעתי שם כבר לאזור ב-9:30. עם עסקינן במוגבלויות ונכות, כולנו נושאים צלקת מאז אותו יום של 7 באוקטובר.

אני לצערי הרב נעמדתי בצומת חלץ כי לא יכולתי להיכנס פנימה יותר, כי הבנתי שלנהל סכנה של בין ניר עם לרעים זה חצי שעה נסיעה ואני לא ידעתי באיזה עץ הוא מתחבא. נמצאתי שם בצומת חלץ וכל טנדר שהגיע, למצער, לא היה טנדר צבאי בכלל, הכול היו אזרחים. לא היה שם שום דבר, היו שם מחבלים והיו שם כוחות אזרחיים והטנדרים התחילו לבוא מהעוטף.

ואני רוצה רק לתאר לכם, ולו במעט את החוויה שחווינו ברמת החינוך, אתם אנשי חינוך. הטנדרים הגיעו ואני ספרתי 60 גופות לפחות, לא ספרתי, חיפשתי. חיפשתי את בני בכורי אהובי כי אני חשבתי שהבן שלי איננו איתנו. חיפשתי את הילד שלי ב-60 גופות ואלה לא היו גופות כמו שאנחנו רגילים למלחמה, אלה היו ילדי יפי הבלורית, הם היו ילדים של חופש, ילדים יפים. לא ניכר עליהם מוות, הם היו ילדים כמו שאתם בטח מכירים את חיים גורי בשיר הרעות של ילדי יפי הבלורית, ואלה היו הילדים האלה.

אני לא מדבר רק על הילדים המתים, אני מדבר על הילדים שנמצאים שם היום חטופים. ישנם שם 101 חטופים, ישנן שם 101 משפחות שזועקות, ישנן שם משפחות של ילדים ושל בנות שמחללים את נפשן, את גופן, שהן עדיין בחיים. ובמה אנחנו עוסקים, חברי הכנסת היקרים? במה אנחנו עוסקים? בהאם הגענו לעת, האם אנחנו מוכנים. ואני שומע את האמירה הזאת, בשלה העת, מה זאת אומרת בשלה העת? בשלה העת עכשיו, אחרי 428 יום? לא, לא בשלה העת עכשיו, היא הייתה אמורה להבשיל לפני 428 ימים.

ואני יודע מה יקרה, ואני מקצר, סליחה, לשתי דקות, אני יודע מה יקרה, חברים. אני כבר שמונה חודשים צועק בכל מסדרון אפשרי, אם זה במטה המשפחות ואם זה פה, שלא תהיה עסקה כבר לפני שמונה חודשים. ואני צועק בפניכם היום גם כן, עכשיו, לא תהיה עסקה, חברים, לא תהיה עסקה לפני שטראמפ יכנס לשלטון, קרי סוף ינואר 2025. לא תהיה עסקה. למה? כי הבן שלי, גיא, זה הבן שלי, הפך להיות מחווה, הפך להיות מחווה פוליטית לטראמפ או של כל מיני חברי קואליציה למיניהם שמונעים את העסקה הזו.

אני רוצה שתזכרו את השיחה שלי עם הבן שלי. כולכם פה אבות ואימהות. כשאתם הולכים היום הביתה, תנשקו את הילדים שלכם, תנשקו אותם במצח ותזכרו שאני לא יכול לעשות את זה, אני לעולם לא אצליח להיפרד מהבן שלי גיא. כי בדרך כלל אנחנו נפרדים, אני נפרדתי מאחות זיכרונה לברכה שנפטרה ממחלת הסרטן, נפרדתי מאבא ואימא. את כולם ראיתי, את הגופה ראיתי, נישקתי אותם על מצחם, את כולן, נישקתי, חיבקתי, פתחתי את החלון, כי אני רואה פה הרבה אנשים דתיים ומאמינים, אני איש מאמין, אומנם לא דתי, פתחתי את החלון כדי שנשמתן תצא החוצה ותפליג למחוזות טובים יותר.

אצל הבן שלי אני לעולם לא אוכל לנשק את המצח שלו, אני לעולם לא אוכל לפתוח לו את הדלת, לעולם לא. במקרה הטוב אני אקבל אותו כדנ"א. אני לעולם לא אצליח להיפרד מגיאצ'וק שלי. נלקחה ממני גם הזכות הזו שאין לי קבר לבכות על הבן שלי, אין לי. יש לי ימים ולילות שאני לא מצליח למצוא מזור למצוקה שלי ואין לי את הקבר הזה, גם את זה לוקחים ממני. אני מבקש אתכם, כשאתם מקבלים את ההחלטות שם, חברי הכנסת, תדעו במה עסקינן. תודה רבה.

תודה, מישל.

אני רינת ואני דודה של שגיא דקל חן, שחי, שעדיין חי במנהרות עזה. אני רוצה רגע להתייחס, אנחנו לפני כשעתיים קיבלנו הודעה מאוד קשה על כך שעומר נאוטרה נרצח. עומר היה חייל בודד שהגיע למדינה, הוא נחטף מהטנק, אזרח אמריקאי גם, והמשפחה קיבלה הבוקר הודעה שהוא נרצח ב-7 באוקטובר ועכשיו הגיעו המסקנות. ואנחנו, כל המשפחות, כל בשורה כזאת היא בשורה שדוקרת את הלב ואת הנשמה ומקשה על ההתמודדות, מקשה להיאחז בתקווה.

ואני פה היום מבקש מכם שתדמיינו איתי רגע, אנחנו צריכים להיאחז בתקווה, תדמיינו איתי, תדמיינו שנעמית אחותי מקבלת טלפון מקצינת הקישור שלה, שתי המילים, שגיא מגיע. טלפון טוב, לא בשורות של סרטון או גופות, טלפון טוב, שגיא חוזר. דמיינו, נכון? זה נשמע טוב. ואז בשעות הערב מתחילים לראות את הג'יפים הלבנים נוסעים שם בעזה וההתרגשות של כולנו גוברת ועולה.

ואנחנו רואים דמות שמציצה מתוך הג'יפ הזה והיא כחושה עם זקן חמאסניק והיא שפופה, ואנחנו אומרים, זה שגיא שלנו? ואנחנו לא כך מזהים אותו, אבל אז הדמות הזאת היא מחייכת והחיוך של שגיא ניבט מתוך הג'יפ ואנחנו כבר מעבר לדמיון, באים ואומרים, הנה זה הוא, זה הוא, והוא חוזר, וכמה טוב שאתה בא הביתה. ואז כולנו רצים לבית החולים לקבל אותו. אבל לפני זה עוד רואים שמורידים אותו באלונקה כי הוא לא יכול ללכת, כי מצבו קשה. אבל הוא עושה וי, הוא עושה וי עם היד כי הוא ניצח, וזה הניצחון האישי שלו כי הוא שרד, כי הוא שורד, וליבנו מתמלא אופטימיות.

ומגיעים למסדרון, ואז הבת שלו, בתו הקטנה, עוד שבועיים היא בת שנה, הוא עוד לא ראה אותה, הוא עוד לא פגש אותה, קוראים לה שחר מזל. היא תכף תגיד אבא, היא מתחילה ללכת, היא בינתיים רק נעמדת, אבל אנחנו מדמיינים אותה הולכת במסדרון לעברו, הולכת וצועקת ואומרת, אבא, אבא. וכולנו רוצים שזה יקרה כבר וכולנו מחכים לזה.

ואני אומרת, זה דמיון? אנחנו מדמיינים או שאנחנו מביאים את זה? ואני רק שואלת, אבל התשובה היא לא אצלי, אתה יודע, אנחנו מחכים שמישהו יתן לנו את התשובה, מתי הם כבר חוזרים הביתה, מתי הדמיון הזה שלנו יהפוך למציאות. עם שלם פה מחכה, מחכה לתמונות האלה, מחכה לאושר הזה של חזרתם, מי לחיים לשיקום ומי לקבורה, כולנו מחכים שיחזרו כבר הביתה. תנו לנו תשובה, תגידו לנו מתי זה קורה.

אני רק אחזק בנושא הדמיון שאני יודעת שיש הרבה אנשים בעם שלנו עם חששות לגבי העסקה ומה שזה יכול להביא לעתיד שלנו ואני כל כך יודעת שפשוט בשנייה שהם יהיו פה, כל העם שלנו וכל המנהיגים שלנו יתמלאו בכל כך הרבה עוצמה וכל כך הרבה אור, ואני באמת יודעת שבשנייה שהם יהיו פה ונהיה באמת כולם פה, נהיה בלתי מנוצחים ואף אחד לא יוכל עלינו ונוכל לעשות מה שאנחנו רוצים ולמגר ולהרוס ולהשמיד את מי שצריך, אבל כל דבר בעתו וכל דבר בזמנו.

ולחטופים, כמו שכולנו יודעים, אין עוד זמן. ולא צריך לפחד מהעתיד, צריך לחשוב על הכאן ועכשיו, הכאן ועכשיו, החטופים צריכים לחזור. ובאמת, זה יתן לכל העם שלנו כוח, זה יאחד אותנו, זה כל מה שאנחנו מתפללים לו ורוצים אותו וזה יביא את זה, החטופים יביאו את האור ואת הגאולה והכול, הם יביאו הכול. הם יביאו את הניצחון המוחלט, חד משמעית.

שלום, שמי אלה מור, אני דודה של אביגיל עידן הקטנה שחזרה מהשבי. אנחנו ב-26 בנובמבר 2023 כן קיבלנו ב-2:00 את שיחת הטלפון שכל המשפחות רוצות לקבל, שאביגיל ברשימה אחרי ששלוש פעימות היא לא הייתה וחשבנו שאיבדנו אותה. ומאז, היא חזרה, אבל אני לא יכולה לחזור לחיים שלי.

הייתי רוצה לשאול אותך, חבר הכנסת טייב, מה עשית השבוע בשביל להחזיר את החטופים כדי שאני אוכל לישון בשקט? כי תראה, הכוח הוא אצלך, הוא לא אצלי. אני יכולה רק לבוא לפה שבוע אחרי שבוע. אני מאוד רוצה לחזור לחיים שלי, אבל אני לא יכולה, הכוח הוא אצלך. אתה בממשלה, מה עשית השבוע כדי להחזיר את החטופים? תן לי נחמה בבקשה.

אני בדרך כלל לא מפרט מה אני עושה, אבל מפאת כבודך: תראי, בסוף אני לא בממשלה. אומנם חבר כנסת, יו"ר ועדה, זה נכון, אני לא לוקח את ההחלטות. אנחנו כן אמרנו ואנחנו ממשיכים לומר שמבחינתנו, שהממשלה תבחר את הדרך, אבל להחזיר את כולם, ואת כולם זה אומר את כולם. נמצא פה מני שאח שלו, אני לא שוכח גם את אחיך, מני. כי כשאנחנו מדברים על החטופים של 7 באוקטובר יש גם שני חיילים שלצערי לפעמים יש לי תחושה ששוכחים מהם גם. כשאומרים את כולם זה כולם, זה כולל אחיו, כולם שאול.

ושני אזרחים.

ושני אזרחים, נכון.

כולם. אנחנו רוצים את כולם, כולל כולם.

אני כן יכול לומר שמפאת תפקידי כיו"ר קבוצת הידידות, יש לי שיחות תכופות גם עם חברי הפרלמנט הצרפתי וגם השוויצרי כיו"ר קבוצת הידידות ואנחנו לוחצים גם שם. יש אולי דברים שאי אפשר לפרט, אבל אין לי ספק שחלק מההסדר, אפשר לקרוא לזה הסדר או ניסיון הסדר מול הצפון, הוא בסוף כדי להביא לשחרור החטופים.

פועלים בכל עת. אני אומר את זה כל הזמן ואני לא מפחד להגיד ואני לא חסין לביקורת וכשיש ביקורת אני מוכן לקבל אותה, יכול להיות באמת שלא עשינו מספיק ויכול להיות שאנחנו לא עושים מספיק, אבל אתם חייבים להבין שאנחנו כולנו באותו צד, כולנו רוצים פה את החטופים, כולנו פועלים כדי שהחטופים יחזור הביתה, מתפללים ועושים ככל שיש בידינו כדי לגרום לכך שהחטופים יחזרו הביתה, שהמשפחות יצליחו לחזור לחיים בצורה כזו או אחרת. ואני חושב שאת ההוכחה לכך שלא חוזרים במאה אחוז.

לא חוזרים, אי אפשר.

בסוף, כשאנחנו מדברים על משפחות החטופים, אני חושב שהיינו צריכים לקרוא לזה העם החטוף, כי בסוף אנחנו עם אחד. וזה שאולי ברמה הביולוגית אין לנו מישהו שנחטף, אבל ברור שכשיש מישהו מאזרחי מדינת ישראל שנחטף, כולנו מרגישים את החוסר, את הכאב, את החנק, ואנחנו צריכים לעשות את הכול כדי לראות אותם כמה שיותר מהר. ואם זה בעסקה, ואם זה בדרכים אחרות, המטרה היא מטרה משותפת. יכולים לחלוק על הדרך, זה בסדר, אבל לדאוג לכך שיבואו ויבואו כמה שיותר מהר ושיחזרו חיים, זה הכי חשוב.

האם אתה צפית בסרטון של עידן אלכסנדר שפורסם ביום שבת?

כן, ראיתי.

אני יכולה להגיד לכם שאני ראיתי אולי כמה שניות וזה כל כך טראומטי לשמוע ילד בוכה. הוא ילד. בן כמה הוא? הוא התגייס בגיל 18, הוא עלה לארץ, הוא היה ציוני, הוא התגייס לגולני, נחטף בן 18, עכשיו הוא בן 20 כי עבר זמן. ואתה שומע את הילד הזה מתייפח, מחזיק את הראש, משתגע, משתגע בתוך המנהרות של חמאס, מורעב. אתם יודעים, הרש חזר 36 קילו של עצמות, זה המצב שלהם היום. זאת אומרת, הם עושים בהם מומים, עושים בהם מוגבלויות, אפרופו הנושא החשוב של הוועדה הזאת.

מי אנחנו? אילו אנשים אנחנו במדינה הזאת אם אנחנו לא נציל אותם מהגורל האכזר הזה של להיות חטוף בעזה על ידי הפסיכופתים? אנחנו צריכים לעשות הכול, הכול. וגם אתם יודעים שמי ששם ומי ששורד והם במנהרות ואין להם חמצן למוח. אתם יודעים, המוח כבר לא יכול לתפקד במצבים אלה. זאת אומרת, יכולת החשיבה מצטמצמת, יכול להיות שזו כבר רמה שהם משתגעים שם. מעבר להרעבה ולאונס שגם הגברים עוברים, והצילוק בגוף וקטיעת האיברים.

זאת המחויבות שלנו כעם יהודי, פדיון שבויים, להחזיר אותם הביתה. אתם יודעים, אנחנו מדברים לפעמים על שואה כי אנחנו באמת עברנו פה שואה ב-7 באוקטובר, זאת שואה. אתם יודעים, סבתא שלי ניצולת שואה, כל המשפחה נרצחה, ותמיד היא אמרה, אם הם ידעו שתהיה פה מדינה והם היו עולים והיינו מצילים אותם. הנה, הייתה פה שואה ויש לנו מוזלמנים בעזה ואנחנו לא מוציאים אותם, אנחנו לא עושים מספיק בשבילם. איך אפשר לחיות ככה?

אתה מבין למה אני לא חוזרת לחיים שלי? ואביגיל הייתה חטופה "רק" 51 יום, שזה כאילו כלום, אבל אתם יודעים, ילדה בת ארבע. אני פחדתי פעם לאבד את הילד שלי בים, איזו פעם אחת דקה, אלוהים ישמור, הייתי בטראומה מאיזו דקה בים. תחשבו מה זה ילדה בת ארבע 51 יום בידיים של חמאס. אבל גם עידן אלכסנדר הוא ילד של מישהו וגם גיא הוא ילד ושגיא הוא ילד. הם כולם ילדים, צריך לחזיר אותם, זה לא משנה מה הגיל שלהם, זאת המחויבות שלנו. זה לא פוליטי, זה רק אנושי. תודה רבה.

תודה רבה. אמיר השכל, בבקשה.

תודה על רשות הדיבור. הדברים שלי לא יהיו קלים ואני מתנצל מראש. אני לא קרוב משפחה. אלכס דנציג, חבר קיבוץ ניר עוז שהגיע בחיים לרצועת עזה ונרצח שם היה מורה שלי. החטופים אינם הבעיה הפרטית של המשפחות שלהם, זאת לא הבעיה הפרטית של מישל שיושב לידי, זאת בעיה של כל החברה הישראלית, זאת בעיה שלנו כבני אדם.

ברשותך, אני מבקש לצטט שני משפטים מהסרטון של עידן אלכסנדר, והוא אומר לנו ככה: "בבקשה, אל תשכחו אותנו, הפחד והבדידות הורגים אותנו, אל תפקירו אותנו". עידן הוא חייל בודד של משפחה ישראלית שחיה בארצות הברית, הוא אזרח אמריקאי שבחר לעלות לבד לארץ כדי להיות לוחם בגולני. הוא לא היה חייב להגיע, הוא לא היה חייב להתגייס לצבא, אבל פעם אחת שהוא עשה את זה, אנחנו חייבים לו. והמדינה מפקירה אותו ועוד 100 חטופים כבר 423 ימים, מספר בלתי נתפס.

אתמול היה ציטוט של האלוף במילואים ניצן אלון שאומר את הדברים הבאים: "מתרבות ההערכות אצלנו על מצב הולך ומדרדר אצל החטופים, כולל הרעבה של חלקם. יש בעיה של נגישות למצרכים ברצועה. אני יודע לומר לכם על כך שחלק מהחטופים במצב רפואי קשה מאוד, על חלקם אנחנו יכולים לומר שהם בסכנת חיים". אדוני היושב ראש, אתה יודע וכל מי שיושב סביב השולחן הזה למה אין עסקה. כי יש אולטימטום של סמוטריץ' ובן גביר שאם תהיה עסקה הם מפרקים את הקואליציה, הם אומרים את זה בריש גלי.

אני, ואני עכשיו פונה אליך כחבר בסיעת ש"ס, אני מתקשה להסביר לעצמי איך אנשים שמתיימרים להצטייר כערכיים, כמוסריים, כשומרי מצוות, מתעלמים מערכים אנושיים בסיסיים והלכתיים כמו פדיון שבויים והצלת חיים. אתם שמקפידים ברגיל על קלה כחמורה, מסבים עיניכם ממצוות מרכזיות אלה ואדישים לסבלם הנורא של החטופים ובני המשפחות שלהם. אתם יוצאים ידי חובתכם על ידי זה ששלחתם מכתב לנתניהו שאומר שאתם בעד עסקה, אבל הנייר הזה לא שווה את מה שכתוב עליו.

אני לא יודע אם אתה יודע, אבל בשבועות האחרונים יש סקרים לגבי עמדות הציבור לגבי סוגיית החטופים. ביום שישי האחרון, על פי סקר, 71% מהציבור הישראלי בעד עסקת חטופים תמורת סיום המלחמה, אפילו 56% ממצביעי גוש נתניהו בעד עסקת חטופים תמורת סיום המלחמה. הציבור קורא לכם, לנבחריו, תגיעו לעסקה. זה מה שאומר הציבור, זה מה שמבקשים האנשים ששלחו אתכם הנה. אדוני, יש מפלגה אחת שיכולה להביא לשינוי המצב וזאת מפלגת ש"ס שאתה חבר שלה. אם אתם תציגו לנתניהו אולטימטום נגדי לזה של סמוטריץ' ובן גביר שאומר לו, אם לא תהיה עסקה, נפרוש מהקואליציה, הרי שיש סיכוי שיהיה שינוי. ואני רוצה לומר לך, זה בידיים שלכם, ואם לא תעשו כן, לא תוכלו לומר 'ידינו לא שפכו את הדם הזה'. תודה.

תודה רבה. משה ראב, בבקשה.

אני משה ראב, הייתי בן 14 כשנחטפתי על ידי מחבלים עם אימא, חמישה ילדים ו-120 נוסעים במטוס לזרקא בירדן. ישבנו במטוס שבוע, אח שלי שלושה שבועות, הוא נלקח מהמטוס. סבלנו מהחום איום ביום והקור חזק בלילה. אני איבדתי 5 קילו בשבוע אחד.

אנחנו היינו אמריקאים. אבא שלי זכרונו לברכה התקשר למחלקת המדינה של ארצות הברית וביקש מהם עזרה לשחרר את המשפחה שלו, והם הפנו אותו למדינת ישראל. אמרו לו, לך לשגרירות בוושינגטון של מדינת ישראל. הוא ענה להם, הם אזרחים אמריקאים, ישראל בכלל לא מעורבת בזה, למה ללחוץ על ישראל לשחרר מחבלים כשאין להם שום קשר? דרך אגב, אנגליה כן שחררה מחבלים כדי לשחרר את האזרחים האנגלים, לילה חאלד, שהיא עכשיו חוגגת בעמאן.

למה השתחררנו? כי המלך חוסיין קם בבוקר יום אחד והוא אמר, אנחנו מדינה ירדנית, לא פלסטינית, והוא הכריז מלחמה על המחבלים. והוא התעקש, הוא דרש והתעקש על שחרור של כל החטופים. לא סיפק להם עזרה הומניטרית, לא נתן להם חשמל, מים, כלום. הוא אמר שהוא לא מפסיק עד שהם נכנעים ומשחררים את כל החטופים בלי פגע, לכן זה מה שקרה. והם ברחו לירדן, אנחנו יודעים מה שקרה שם בירדן ותוניס.

הייתי שם שבוע, במהלך השבוע הם שחררו קמעה קמעה חלק מהחטופים, עשו סלקציה ליהודים. בתור מי שישב שם, קשה מאוד לראות אנשים שעוזבים ואני נשאר. וכמובן, בכל שלב המחיר עולה. מה לומדים מזה? צריך ללחוץ על המחבלים ועל אומות העולם, לא על מדינת ישראל, בגלל שזה לא תלוי, זה לא בידיים של מדינת ישראל. בגלל שאי אפשר לעשות עסק עם מי שלא רוצה לעשות עסק, זה counterproductive. בגלל שזה יקרה שוב ושוב, במיוחד אם אנחנו לא גובים מחיר. אנטבה, בלבנון, חטפו מטוס בלבנון, יש רשימה מלאה.

דבר שני, צריך לשחרר את כולם בפעימה אחת, לא לעשות עסקאות, עסקאות, עסקאות. בגלל שכל פעם שעושים עסקה, המחיר יעלה אחר כך. שנשמע בשורות טובות.

מני גולדין, בבקשה, אח של הדר.

אין לי הרבה מה להוסיף. הייתי בבוקר בוועדה לביקורת המדינה, סיפרתי שם שחצי שנה לפני 7 באוקטובר דיברנו שם והסברנו איך ששחררו מאז צוק איתן – שנת 2014 – 700 מחבלים על ידי ממשלות ישראל, על המסחר מול עזה, והשיא היה הכתבה ב-Ynet שגנבו למישהו בתל אביב אופניים והאיתוראן מצא את זה בעזה. ואז שאלנו שם את גורמי הביטחון וכולם, חצי שנה לפני 7 באוקטובר, איך זה יכול להיות שאת אח שלי לא מחזירים אבל מישהו מגיע לעזה ואומר, אהלן, אימא, מצאתי, הבאתי לך אופניים?

אנחנו כבר שנה אחרי, הדבר היחידי שיש להגיד, אין מצב שאין עסקה. גם חוסר עשייה זה עסקה, אף אחד לא מטומטם. המשמעות של כל יום שבו לא מחזירים שבויים ונעדרים, גם מבחינת אומות העולם, זה גם סוג של ביזנס, מבינים שזה לא מספיק חשוב. ולכן גם עכשיו אנחנו נמצאים, לאורך השנים קראו לזה לפעמים עסקה, לפעמים הסדרה, לפעמים סיכום, לפעמים, אני לא יודע, היו כל מיני שמות. הסדרות, הסתדרויות, לא יודע, היו כל מיני שמות. אבל הייתה לזה משמעות אחת, שמדינת ישראל מוכנה לעשות ביזנס ולהמשיך הכול כרגיל ושהאזרחים שלה יירקבו בעזה.

אין לי הרבה מה להוסיף לאנשים פה חוץ מזה שאולי לא עשינו יותר בשביל לצעוק יותר, בשביל שזה לא יקרה. אבל אולי עם כל 10 השנים, להבין שכל יום שלא מחזירים, יש לזה גם את המשמעות ההפוכה. ואפשר לדבר על טראמפ והיינו כבר בכל הממשלות האלה, הדבר הכי נורא זה שהביזנס המשיך כרגיל והיו עסקאות והסדרים מול כל מיני מדינות ודברים כאלה ואנשים פה יירקבו בעזה. זהו, תודה.

תודה, מני. אתי, בבקשה. נקבל סקירה ממרכז המחקר והמידע ונתקדם.

קודם כול, אני באמת מצטרפת לתקווה ולאמונה שנאמר פה, כמה שאפשר.

(מוקרנת מצגת)

בהמשך לדיונים שהיו בוועדה בקיץ, ביולי ובאוגוסט, מרכז המחקר והמידע של הכנסת בדק את הנושא של ההסעה של ילדים עם מוגבלויות שנמצאים במסגרות המשך של משרד הרווחה בשעות אחר הצוהריים.

ראשית, כמה מילים כלליות לגבי הסעה בחינוך המיוחד. אני אתחיל בנושא של הזכאות של תלמידי חינוך מיוחד, תלמידים זכאים לשירותי חינוך מיוחדים זכאים לשירותים נלווים לפי חוק החינוך המיוחד, בהם שירותי הסעות וליווי. ההסעות של החינוך המיוחד מוסדרות כיום באמצעות חוזר מנכ״ל, היה הנושא של התקנות שבוודאי דובר פה, שהוא משנת 2022, שבו נקבעו הרבה מאוד הוראות לגבי ההסעות.

בהקשר של הזכאות להסעות, תלמידים עם מוגבלויות שנחשבות שכיחות, הזכאות להסעה מותנית במרחק בין בית התלמיד למסגרת הלימודים, תלמידים עם מוגבלויות שנחשבות שכיחות פחות כגון רצף האוטיזם, מוגבלות שכלית התפתחותית, נכות פיזית קשה ועוד, שאלה בעיקר התלמידים שאני עוסקת בהם במסמך הזה כי הם אלו התלמידים שמקבלים שירותים ממערכת הרווחה, הזכאות שלהם להסעה לא תלויה בתבחין המרחק.

על פי הנתונים שקיבלנו ממשרד החינוך בשנת תשפ"ד, שנת הלימודים הקודמת, כ-98,000 תלמידים שזכאים לשירותי חינוך מיוחדים הוסעו למסגרות החינוך. התלמידים האלה הם 75% מן התלמידים שלומדים במסגרות חינוך מיוחד או זכאים לשילוב באמצעות סל אישי. מה שחשוב להגיד לגבי זה, שהנתונים האלה מבוססים על דיווחים של הרשויות המקומיות שהן אלה שבפועל אחראיות לארגון ההסעות, התפעול שלהם באמצעות זכיינים. מהסיבה הזאת למשרד החינוך אין נתונים מלאים, לא על מאפייני ההסעות, לדוגמה שעות ההסעה, אם יש הסעות בשעות אחר הצוהריים או מוקדם יותר.

אם אפשר רק להגיד שתמיד המשפט הזה של אין בידי משרד החינוך את הנתונים, באמת, התחלתי כשאלעד היה בן ארבע, הוא השתחרר מהצבא, איך אתם ממשיכים לתת את התשובה הזו? ואיך אין לכם את הנתונים?

תודה רבה. אתי, תמשיכי.

אני אוסיף על העניין הזה שזו לא רק אני אומרת עכשיו, גם מבקר המדינה אמר בדו"ח שפורסם לפני שנתיים והמצב, עד כמה שאני מבינה, לא השתנה.

עלות ההסעות מתחלקת בין משרד החינוך והרשויות המקומיות ולפי קריטריונים שקשורים בעיקר במאפייני הרשות. על פי הנתונים שקיבלו ממשרד החינוך, בסך הכול בשנת 2023 העלויות של ההסעות היו כמיליארד וחצי שקל מתקציב של משרד החינוך, כ-950 מיליון ש"ח להשתתפות במימון ההסעות ו-570 מיליון ש"ח נוספים לליווי. ונדגיש שהנתון הזה מדבר רק על השתתפות משרד החינוך, לא על חלקן של הרשויות המקומיות שגם ההיקף המלא של הסכום הזה לא ידוע בגלל שאין עדכון של תעריפי ההסעות בעשור האחרון, כך שההשתתפות של הרשויות המקומיות בפועל היא גבוהה מזאת שנקבעה על ידי המשרד ולכן זה משהו שהוא לא ידוע.

אתי, אנחנו מדברים פה על עלות כלל ההסעות או רק חינוך מיוחד?

רק חינוך מיוחד, הסעות חינוך מיוחד, וזה רק החלק של משרד החינוך, לא היתר.

המסמך עוסק בנושא של הסעות תלמידים ששוהים במסגרות המשך. אני אדבר דקה על הצורך במסגרות המשך בחינוך המיוחד. יום הלימודים ברוב מסגרות החינוך המיוחד, מלבד תלמידים עם מוגבלויות מסוימות, מסתיים עד 14:30. ומהסיבה הזאת, תלמידים בחינוך המיוחד, כמו גם תלמידים צעירים שהם לא בחינוך המיוחד, נזקקים למסגרות משלימות, גם להתאים את אורך יום הלימודים לאורך יום העבודה של ההורים וגם לאפשר פעילויות העשרה ופנאי.

לא רק מסגרות החינוך המיוחד, גם ילדים שמשולבים.

כן.

לא, אבל באמת, זו לא סמנטיקה.

לא, רויטל, תודה.

החינוך המיוחד, אלה שירותי חינוך מיוחדים.

את לא בזכות דיבור אבל.

אבל פה ספציפית אני מתייחסת למסגרות החינוך המיוחד, כי אנחנו מדברים על מועדוניות.

אבל בג"צ קבע שאלה גם ילדים - - -

רויטל, אני לא רוצה להוציא אותך. אני אמרתי בבוקר כבר שאני אחרי שלושה ימים במיטה ואני חסר סבלנות. תודה רבה.

אני מנסה באמת לדייק במונחים ואני מדברת על מסגרות משלימות שמיועדות לתלמידים במסגרות חינוך מיוחד, לא לתלמידים משולבים שזה נושא אחר.

יש לנו שני מקומות שבהם ניתנות מסגרות מהסוג הזה. יש לנו מסגרות למערכת הרווחה, מועדוניות שמופעלות על ידי מנהל מוגבלויות לילדים מגיל שלוש עד 21 שזכאים לשירותי רווחה. אלה מוגבלויות מסוימות, מוגבלות שכלית התפתחותית, תלמידים על רצף האוטיזם, מוגבלות פיזית, מוגבלות חושית. בסך הכול בשנת 2024, על פי נתוני משרד הרווחה, פועלות 776 מסגרות מהסוג הזה במודלים שונים של הפעלה, נרחיב על זה קצת בהמשך, שוהים בהן כ-13,000 ילדים ובני נוער עם מוגבלויות.

הסוג השני, אלה צהרוני ניצנים של משרד החינוך בחינוך המיוחד שהם פועלים לפי קול קורא של משרד החינוך, מיועדים לתלמידים בגנים בכיתות א'-ב' בחינוך היסודי. בשנת תשפ"ד היו בצהרוני ניצנים כ-8,300 תלמידים ב-55 רשויות מקומיות.

רגע, עוד שאלת הבהרה. לא לקחתם בחשבון את תלמידי הגנים בכל הסוציו הגבוה שלא נמצאים בתוך ניצנים אבל כן נמצאים בצהרונים בגני הילדים.

נכון, אבל הם לא במסגרת תוכנית ניצנים, אלה רק צהרוני ניצנים.

כלומר זה רק הסוציו הנמוך שנמצא פה, חסרים לנו פה הרבה מאוד ילדים, רק שנהיה ברורים על התמונה.

בגנים, כן.

לא רק בגנים, אבל גם אם אנחנו הולכים ספציפית על זה. ועוד שאלה, האם לקחתם בחשבון, בניצנים, בבתי הספר הרי פותחים כיתות צהרוני חינוך מיוחד רק אם יש חמישה ילדים ומעלה וגם רק אם הרשות מסכימה. זאת אומרת שכל אלה שמשולבים, למרות שהם תלמידים בכיתות חינוך מיוחד, בכיתות הקטנות בבוקר ומשולבים בצהרונים רגילים, גם הם לא פה.

זה כולל כיתות צהרון של חינוך מיוחד. אם אין, אין.

אבל אם הכיתה לא נפתחת כי אין לה מספיק ילדים או כי אין צוות או כי הרשות החליטה שלא משתלם לה לפתוח והיא משלבת אותם בכיתה רגילה למרות שבבוקר הם כיתת חינוך מיוחד?

לא.

כלומר גם זה לא פה. רק שנהיה ברורים כמה נתונים חסרים לנו פה, שמה את זה במסגרת.

נקודה חשובה, תודה, צופית.

כפי שאנחנו רואים, יש פה 55 רשויות מקומיות מתוך מעל ל-200 רשויות מקומיות שמפעילות את תוכנית ניצנים, שזו גם משמעות.

אבל אם נחזור לנושא של ההסעות, מדיניות משרד החינוך לגבי ההסעות של מסגרות המשך, היא מנוסחת בחוזר מנכ"ל, היא קובעת שני עקרונות מרכזיים. העקרונות האלה הם שבכל מוסד חינוכי מאושר איסוף ופיזור אחד בלבד, המשמעות היא שאין הסעה שלישית. כלומר, תלמידים שנשארים במוסד החינוכי – הסעה בסוף היום, ויש זכאות להסעה למוסדות החינוך ומהם בלבד לבית התלמיד. כלומר, אין אפשרות להסעה שנייה גמישה, הסעה שלוקחת את התלמיד למקום אחר, למוסד.

עוד הבהרה.

זה גם לא נכון.

רגע, עוד שאלה קטנה. הסעה למוסדות החינוך ומהם, גם תלמידים של כיתות קטנות, כשיש להם אחר כך צהרון, הם גם לא מקבלים הסעה.

זה כולל, זה מתייחס גם לתלמידים - - -

כלומר, למרות שזה אותו מוסד חינוכי, שנהיה ברורים, זה אותו מוסד שהם זכאים הלוך וחזור, אבל אם הם נשארו לצוהריים, אז לא, זהו, הם כבר לא.

זה גורף גם לגבי מה שאמרת וגם לגבי תלמידים בצהרוני ניצנים.

פשוט שנהיה ברורים על הנתונים שאין לנו.

החריג לגבי - - -

רגע, אתי, אפשר להבהיר את ההגדרה של הסעה שנייה גמישה? כי כשהמצאנו את ההסעה השנייה הגמישה הכוונה הייתה או לאלה שצריכים לצאת הביתה ב-14:00 ולא יכולים לצאת הביתה ב-16:00 ולכן הם רוצים גמישה במובן של שעה יותר מאוחרת, מתוך אותו מוסד. או שהמועדונית נמצאת במקום אחר והם מבקשים לנסוע שנייה אחת למקום אחר.

אני רוצה שיהיה ברור שאין דבר כזה מבחינת הזכאות של הילד להסעה שלישית. זאת אומרת, המינוח הזה של הסעה שלישית הוא מטעה. חוץ מילדים עם מוגבלות שכלית התפתחותית בינונית וקשה שיש להם אכן שלוש הסעות, כל השאר זו הסעה שנייה. ונורא נורא חשוב להקפיד על המינוח הזה כי התפיסה הזאת כאילו שאנחנו מבקשים לילד הסעה נוספת שאין לו זכאות אליה היא מטעה והיא מבלבלת והיא מבלבלת גם תקציבית.

אם כך אני אנסה, הסעה שלישית, הכוונה לסבב הסעות נוסף באותו מוסד חינוכי.

אני מבינה, אבל נקודת המבט היא הזכאות של הילד להסעה, והוא זכאי רק לשתיים. זה שמשרד החינוך או הרשות קוראת לזה אחרת כי הם מוציאים מסלול נוסף הוא לא רלוונטי לדיון.

דרך אגב, גם אם יש עוד הסעה שם, לא נותנים אותה.

החריג למדיניות הזו הוא הסעה של ילדים עם מוגבלות שכלית התפתחותית קשה ובינונית, מושמים במסגרות יום שהות ארוך, וזה לפי הסדר שנקבע בין משרדי הרווחה והחינוך בשנת 2012 בעקבות בג"צ שהיה.

מסגרות יום שהות ארוך של משרד הרווחה הן מסגרות שפועלות בתוך מבנה בית הספר וילדים נשארים בהן עד השעה 18:00. בשנת 2024 פעלו 200 מסגרות יום שהות ארוך ובהן מושמים כ-3,800 ילדים ובני נוער עם מוגבלות שכלית התפתחותית קשה ובינונית ואלה התלמידים שזכאים להסעה. מדובר ב-30% מכלל הילדים ששוהים במסגרות אחר הצוהריים של משרד הרווחה.

כ-9,000 ילדים ובני נוער עם מוגבלויות שוהים ב-576 מסגרות אחר הצוהריים נוספות של משרד הרווחה והתלמידים האלה לא זכאים להסעה. כמו שאנחנו רואים, הילדים האלה הם בגילאים שונים, בעלי מוגבלויות שונות.

עם מוגבלויות שונות.

עם מוגבלויות שונות, אוטיזם, מוגבלות שכלית התפתחותית. מה שחשוב להדגיש לגבי המועדוניות של משרד הרווחה, שבניגוד לתוכנית ניצנים שפועלת לפי קול קורא אחיד, הן מאוד מגוונות מבחינת מודל ההפעלה שלהן. חלקן בתוך המסגרת החינוכית, אחרות מחוץ לה, חלקן אחרי שעות הלימודים, אחרות בשעות אחר הצוהריים המאוחרות יותר, ואין איזשהו איסוף מרוכז של הנתונים האלה, כך שקשה לעמוד על הצרכים בהקשר של ההסעות.

סוגיית ההסעות למסגרות המשך נדונה מזה זמן ארוך מאוד, עלתה בסבב הקודם של הדיונים פה בוועדה בתקנות הסעה בטיחותית לילדים עם מוגבלויות בשנת 2019, לא נמצא לה פתרון. המצב כמו שהוא כיום מטיל נטל כבד על הורי הילדים במסגרות שבדרך כלל הם אלה שמסיעים את הילדים, ומהווה חסם לפיתוח שירותים נוספים כולל מועדוניות תומכות שילוב שדובר עליהן כאן, וגם מונע את הזכות של תלמידים, אלה ששוהים במסגרות ונשארים לאחר הצוהריים להסעה בסוף יום הלימודים שלהם.

ומנגד, כמו שנאמר גם פה, להרחבת הזכאות יש השלכות גם תקציביות וגם ארגוניות שמאוד קשה לאמוד אותן בגלל חוסר המידע, כמו שהוצג פה, וחוסר המידע גם על הצרכים של הילדים וגם אם יוסר החסם הזה, עד כמה השירות יתרחב. והמידע המלא נמצא במסמך שנמצא גם באתר של הוועדה וגם באתר מרכז המחקר והמידע. תודה רבה.

תודה רבה. משרד הרווחה והביטחון החברתי, בבקשה.

אני מנהלת השירות. מבחינתנו, אנחנו רואים צורך לפתח שירותים למועדוניות גם לילדים המשולבים שנמצאים בחינוך הרגיל. עניין ההסעות הוא מוקד שמאוד מקשה על פיתוח המענה. אנחנו מקיימים שיח עם משרד החינוך בסוגיה, אנחנו היום נמצאים סביב החוק שלנו בשיח בכלל על כל נושא ההסעות, אין ספק שנושא ההסעות הוא היום הגורם המעכב. תלמידים שנמצאים, אם אנחנו רוצים לתת להם מענה שהוא רלוונטי לגיל, למגדר, לזהות של המוגבלות, אנחנו צריכים להסיע אותם מכמה בתי ספר לתוך מועדונית אחת, והעניין של ההסעה הוא בילט-אין בתוך המענה הזה.

אנחנו מדברים על הסעה, כמו שוולרי אמרה, לתוך המסגרת, בשעות אחר הצוהריים ההורים יאספו את הילדים בתום המועדונית, אבל בשביל זה צריך את הגמישות שההסעה לא תיקח אותם אל הבתים, אלא תקח אותם אל המועדונית. וזה נושא שקיים היום בדיונים, אבל הוא צריך להתכנס לתוך הכרעה ולפתח את המענים האלה.

יש לנו הרבה מאוד ילדים, זה תומך בחוק של משרד החינוך שמורה לשלב אותם בתוך מסגרות של חינוך רגיל. אנחנו חושבים שמועדוניות שיתנו את המענה אחר הצוהריים שהוא מותאם להם ושיתן להם גם איזשהו רגע של מקום עם חברת השווים שלהם ויתן להם את המיומנויות שהם צריכים לפתח את כישורי החיים, זה יכול לעזור גם לשלב אותם בתוך החברה כמו שאנחנו רוצים.

האם נעשתה עבודה של המשרד מול משרד החינוך ומשרד האוצר על צפי עלות תקציבית נוספת כדי לפתור את המשבר הזה?

אנחנו בשיח, אנחנו רוצים לראות היום את ההשלכות מבחינת החוק שלנו, זה בדיון, אנחנו בדיונים. קיימנו כמה דיונים עם משרד החינוך, דיברנו על הליכה משותפת למשרד האוצר וזה בבחינה. כלומר, אנחנו מנסים לעשות הערכות תקציביות וזה על שולחן העבודה.

אוקיי. משרד החינוך, בבקשה, שמעון.

שמעון, מנהל אגף הסעות במשרד החינוך. אני אתייחס לכמה דברים שעלו כאן ואחר כך עניינית לסוגיה.

קודם כול, מבחינת נתונים, יש לנו נתונים וחלק גדול מהנתונים הם אגב שקופים. לא כל דבר אנחנו יודעים, גם אם נראה שאנחנו כל יכולים, אבל יש לנו מערכות מחשוב ודרכן אנחנו אוספים נתונים, ולצערי, בסוף החיים יותר חזקים מהכול. זאת אומרת, לא מה שקורה במחשב זה מה שקורה בפועל בשטח. זה לסוגיית הנתונים.

צריך לזכור שהרשויות המקומיות, תכף אנחנו נשמע אותן, אבל הן חלק מההסדרה הזאת. זאת אומרת, בסוף הם אמורים לתפעל, אנחנו כולנו - - -

הן הבעיה.

הן לא בעיה. זו שאנחנו מן הסתם נקשיב, אנחנו נפגשנו עם השלטון המקומי, אנחנו יודעים מה עמדתם, אני מניח שהיא תוצג כאן. היה דיון אצל המנכ״ל בעקבות הדיונים אצלך בוועדה, חבר הכנסת טייב, דיון באמת עם הרבה מאוד גורמים בתוך המשרד, כולל תקציביים, כולל חינוך מיוחד, והעלינו למנכ״ל את כל הסוגיות כפי שהן עלו פה.

הסוגיה של מועדוניות ביום שהות ארוך לצורך העניין לילדים שנמצאים במוסדות כוללניים, המנכ״ל נתן את אישורו להמשיך ולהתקדם בנושא הזה, אישר את זה באופן עקרוני. אנחנו מדברים על ילדים שלומדים, כמו שאמרתי, במוסדות חינוך כוללניים, נכויות פיזיות, מוגבלות שכלית קלה.

משולבים.

לא, לא משולבים. אני מדבר על הילדים שלומדים במוסדות חינוך ונשארים בתוך המוסד. זה הכי קל לנו וזה הכי פשוט לנו, גם בהיבט התפעולי, שהילדים האלה, מה שנקרא, אפשר להתחיל בהנחה שינתן לזה התקציב הנדרש.

נשמח לקבל רק לוח זמנים לתחזית הזאת, כי אני כבר שומעת לפחות שנה וחצי שזה הכי קל וזה עדיין לא קורה.

למה שנה וחצי? למה לא עשור?

כי רק עכשיו אני שומעת שזה הכי קל.

הסוגיה השנייה, הקבוצה השנייה, אלה התלמידים שלומדים בשילוב. וכאן המשרד לא השתתף במימון ההסעה שלהם ממועדוניות הרווחה וישאר הכלל, מה שנקרא, מביאים בבוקר, מחזירים בסוף יום הלימודים כפי שזה מתבצע היום.

ומה עם אלה שנשארים באותו מקום, לצהרון באותו מקום?

לא על זה הוא דיבר.

לא, הוא דיבר על מוסדות כוללניים, אני מדברת על משולבים.

אני אומר, תראי, בגלל זה אמרתי לשלטון המקומי, בגלל זה אמרתי, לא תמיד יש לנו את הנתונים. אני אומר לך שהרשויות המקומיות מחזירות הרבה מאוד ילדים שנשארים כי ההסעה לא משתנה להם.

על בסיס רצון טוב אם יש להם מקום.

כן, על בסיס רצון טוב, כן.

זה לא צריך להיות רצון טוב. יש הלוך, יש חזור, הילד זכאי לאחד ועוד שניים, למה אפשר להחליט את זה?

על זה אין בעיה, אף פעם לא עצרנו הסעה כזאת.

לא, אתה צריך לממן אותה, אתם לא מסכימים לממן אותה.

לא צריך לממן אותה, ממילא זו אותה עלות.

אבל היא לא חוזרת ב-14:00, היא חוזרת ב-16:00.

זה לא משנה, היא עולה 100 שקל ב-14:00 והיא תעלה 100 שקל ב-16:00.

אבל אתם לא מאשרים.

אפילו כרגולטור אתה לא אוכף ואתה גם לא מאשר את זה. אתה לא מאשר את זה, אתה.

אנחנו מאשרים את זה.

לא נכון.

אבל הנה, גם היא אמרה את זה.

ויש המון הסעות כאלה.

אני רואה את ההתכתבויות במיילים עם הרשויות המקומיות, אתם לא מאשרים.

תודה רבה, הנקודה הובהרה. שמעון, אם אתה יכול לענות על זה, אתם מאשרים את ההסעות האלה?

אני אומר עוד פעם, אם אין שינוי בעלות של ההסעה, זה לא מעניין אותי אם היא תבוא ב-14:00, ב-16:00 או ב-20:00.

העלות, על מי היא קיימת?

אם צריך לפצל, אנחנו - - -

אבל אתם לא - - -

רויטל, אבל הוא רוצה לענות. בבקשה, שמעון.

בקטע הזה, אני אומר שוב פעם, גם בבתי ספר רגילים.

אני מנומסת עכשיו, אני מצביעה גם לפני שאני שואלת.

הוא עוד לא ענה, מה את שואלת?

אני רוצה לחדד, חלק מהילדים המשולבים חוזרים ב-14:00 וחלק נשארים לצהרון כי אימא ואבא צריכים צהרון.

לא, זה לא, את זה אנחנו לא מפצלים.

תודה.

אבל אם כל הילדים נשארים עד 16:00 או עד 18:00.

לא מגיע. אני אגיד לך, כי אם המסלול, אדוני, המסלול נקבע לפני בית המגורים של הילד, ולכן אם המסלול שלו לא חוזר, הוא ישאר.

הבנו, הוא יענה ואני אשאל את השאלות הרלוונטיות, תודה.

אני אומר עוד פעם, חבר הכנסת טייב, כדי שיהיה ברור, במקום שההסעה היא אותה הסעה ולא צריך להביא עוד כלי רכב ועוד כלי רכב, כי חלק יוצאים ב-14:00, חלק ב-16:00, וחלק ב-18:00. אם אותם ילדים נשארים בבית הספר והם נשארים למועדונית ונשארים עד 18:00, לי מבחינתי זה לא משנה אם ההסעה תיקח אותם ב-14:00 או תיקח אותם ב-18:00, זה לא משנה. ואם יש בעיה עם זה, אנחנו ננחה, בסדר? אבל לא יהיו הקפצות והסעות.

במקרה שיש פיצול, לצורך העניין, מתוך חמישה ילדים שמוסעים בבוקר למוסד, שניים - - -

אני תמיד מחזיר בשעת סיום הלימודים.

אני אומר, שניים נשארים במועדונית, שלושה חוזרים. האם במקרים האלו אתם מאשרים או לא?

השלושה שחוזרים, אני מביא להם הסעה לשעת סיום הלימודים הרשמית.

זה ברור.

והשניים לא.

הנה.

בסדר, שאלתי את השאלה, קיבלנו את התשובה, לא צריך לקפוץ. כן, שמעון, בבקשה, תמשיך.

הוא אמר שזה פשוט.

כן, זה פשוט.

אני רק רוצה להגיד שהסיטואציה הזאת - - -

חברים, אנחנו מכירים את הסוגיה, אנחנו מחדדים ורוצים לשמוע תשובות ממשרד החינוך ואנחנו נשמע את השלטון המקומי ונשמע גם אתכם.

אל תשאלו אחר כך למה אנחנו מתנגדים לנתק את הסל האישי מהילד ולהפוך אותו לסל בגין. זאת התשובה למה.

טוב, תודה. בבקשה, שמעון.

זהו, אלה הן שתי הסוגיות.

אוקיי. האם נעשתה עבודת שטח, עבודת מטה מול האוצר ומשרד הרווחה על צפי עלויות במידה ואנחנו רוצים כן לשנות?

אני מבין ממשרד הרווחה שמדובר במשהו כמו 5,000 ילדים. עוד פעם, אין לי את הנתון, יכול להיות שזה 6,000, יכול להיות שזה 4,000. מדובר על 5,00 ילדים, אני מניח שתהיה פה תוספת תקציבית לכל מה שאנחנו מקבלים היום דרך האוצר. התקנה יושבת באוצר, אני לא יודע להגיד עדיין כמה זה יעלה, זו עבודה שצריך לעשות אותה ולאסוף אותה. אני כרגע לא יודע להגיד כמה תוספת תקציבית תידרש.

דן, אתם בדקתם את זה? משרד האוצר.

כפי ששמעון אמר, אנחנו יודעים שהם עובדים על זה, אנחנו מחכים לתחשיב מהם. ברגע שיהיה לנו, נדע להתייחס.

טוב. השלטון המקומי, בבקשה, מיכל או עמוס? עמוס, ברוך הבא.

תודה. אנחנו מתייחסים כאן לשתי קבוצות, קבוצה אחת של ילדים שלומדים בתוך בתי ספר כוללניים, כמו שיש לנו במוגבלות שכלית התפתחותית שיש שם שלוש הסעות, הסעה שלישית. אין לנו שום התנגדות כרגע שגם בבתי הספר האלה, בתנאי שזה יתקיים בתוך המוסד החינוכי, יאריכו את יום הלימודים, הורים יוכלו לבחור בין להישאר לפעילות או להמשיך.

מה שאנחנו מבקשים, והיה ויפתחו בעקבות זאת הסעות שלישיות, אנחנו דורשים שהמדינה תממן ב-100% את ההסעה השלישית. אנחנו נארגן את זה, למרות כל הקושי בעניין הזה של הסעות וחוסר של רכבים. זאת ההתייחסות שכרגע יש לי. לקבוצה השנייה אנחנו כרגע לא דנים, המנכ"ל לא מאשר. והיה וכן יאשרו הסעה גם לילדים המשולבים, אנחנו דורשים את אותו דבר. אנחנו כן נארגן את ההסעות, אבל אנחנו נדרוש השתתפות של 100% בפיצול ההסעות האלה.

רגע, אתה מבקש - ?

על הפיצול, כן.

כן, על תוספת העלות. ומי שאמור לממן את זה זה משרד החינוך.

מבחינתנו, אנחנו לא יודעים להגיד, כי הרי חלק מהצהרונים הם של הרווחה, חלק של החינוך. חשוב לנו להבהיר שאנחנו נבקש גם שיהיה מקור תקציבי אחד ואיש קשר אחד, לא שנצטרך להתמודד מול ההסעות. אנחנו ממש מבקשים שיהיה לנו איש קשר אחד שאיתו אנחנו נתנהל, לא נתחיל להתנהל מול הרווחה ולא נתנהל מול. זה בדומה למה שקורה כרגע בהסעה השלישית, אנחנו מתנהלים רק מול משרד החינוך ומשרד החינוך מתקזז או לא מתקזז עם משרד הרווחה. תודה.

טוב, תודה רבה. אני אתן שתי דקות זכות דיבור לכל אחד לפי מי שנרשם פה. בבקשה, צופית גולן, הנהגת ההורים הארצית וסגנית יו"ר הנהגת ההורים. בבקשה, צופית.

תודה רבה. אני רוצה להתחיל את שתי הדקות שלי בשאלה אולי מצחיקה כמו 'איפה הילד', אבל איפה התקנות שהבטחנו לפני חמישה חודשים, שמונה חודשים, שנה, שנתיים, שמונה? איפה הן? כי הן לא פה, והן היו אמורות כבר להיות פה והן כבר היו אמורות להיות בעבודה ואז אולי אפשר היה באמת להתקדם בסוגיות אמיתיות ולא להמשיך להפריח כל מיני הבטחות לאוויר שאין מאחוריהן שום כיסוי וגם לא יהיה מאחוריהן שום כיסוי. זו לא הסעה שלישית, זה פשוט את האפשרות - - -

אפשר לענות?

לא, עוד לא. אני אסיים ואז תענו, אני משתדלת בדרך כלל לתת לכם לדבר. אבל אני שומעת פה המון כלי רכב, אי אפשר, אי אפשר, אי אפשר, כסף, כסף, כסף. אנחנו מדברים על ילדים. למקרה שמישהו קצת פספס, הוועדה אמורה לעסוק בחינוך של הילדים שלנו. הילדים האלה זכאים להסעה הלוך וחזור. לא יכול להיות שהורה יצטרך לבחור בין הזכות להתפרנס ואז להשאיר את הילד שלו בצהרון לבין הזכות שלו לקחת את הילד שלו בחזרה כי אחרת אין לו ברירה, לפעמים, אני מזכירה, חלק מהילדים, לצערי, לומדים מחוץ לעיר או בצד השני של העיר. ולא לכולם יש רכב, לא כולם יכולים, לא לכולם יש פניות.

זאת אומרת, כשאנחנו לוקחים את הזכות של הילד להסעה, זכות שמוקנית לו על פי חוק ואנחנו אומרים להורים, תבחרו, או הסעה או שתעבדו. כי אי אפשר אחרת, ומי שלא מצליח להשתלב, ואנחנו רוצים שהילדים ישתלבו בצהרונים גם. עובדה, משרד החינוך בקול קורא ניצנים גם מממן סייעת לשעות הצהרון. זאת אומרת, זה אידיאל, איזושהי הנחיה מלמעלה, חזון.

אנחנו רוצים את הילדים כמה שיותר משולבים בתוך המערכת הרגילה ובסוף זה בא ונופל על כסף, ועל כסף שאף אחד לא מנסה לפתור אותו כבר אלוהים יודע כמה זמן. אני יושבת פה עוד מאז שמרגי הרים את היד על התקנות, התקנות עוברות בקול אחד, הקול שלי.

אלוהים יודע כמה שנים כבר עברו מאז, ואנחנו שומעים את אותן הבטחות ואת אותם דיונים, ואני מרגישה, אמרתי פה לחבר'ה, אני מרגישה בריפיט, ריפיט וריפיט וריפיט. יש לכם בעיה לסדר הסעה שלישית? תחזירו את האופציה של להחזיר להורים כסף על הסעה. לא יכול להיות שזה יהיה או כסף או ילד, אי אפשר, די.

תודה רבה. אוראל גל-אור, מועצת התלמידים והנוער הארצית, בבקשה.

שלום לכולם, אוראל גל-אור, מועצת התלמידים והנוער הארצית, אני פה לייצג את הנוער, מייצג את התלמידים הזכאים לשירותי חינוך מיוחדים. אני אשמח להעלות פה נקודה חשובה. כולם מדברים פה בטח על החינוך הפורמלי, אבל אני רוצה לדבר שנייה על החינוך הבלתי פורמלי שהוא מבחינתי החינוך המשלים שנותן את המענה הטוב ביותר לתלמידים.

אני לדוגמה נמצא בתנועת נוער, אני יכול להגיע למסגרות שונות, אבל חברים שלי לדוגמה אולי לא יצליחו כי אולי יש להם קשיים להסתדר עם תחבורה ציבורית. אני מציע פה הצעה, אני אשמח אם תיקחו את זה, לשיקולכם, שיהיה איזשהו פתרון מוסדר בנושא ההסעות בחינוך הבלתי פורמלי, אם זה תנועות נוער, ארגוני נוער, מועצות התלמידים והנוער בתיאום עם מנהל חברה ונוער או יחידות הנוער ברשויות המקומיות ביחד עם השלטון המקומי. מועצת התלמידים והנוער הארצית תשמח נורא לקחת חלק בהליך הזה ושיהיה פתרון בנושא הזה, כי יש תלמידים שנמצאים בדברים האלה.

תודה רבה. א' נ', בבקשה.

שלום, אני רחל סגל מעמותת קשר, אני באתי להציג את המקרה של משפחת נ'.

היא נמצאת פה?

כן, הם נמצאים.

בבקשה, בלי שמות ובלי תמונות ובלי פרטים מזהים, ולא לצלם בבקשה.

בלי פרטים מזהים. אנחנו מדברים על ילד סיעודי מונשם שנמצא מתחילת שנה ללא שום מענה של הסעה לבית הספר. אין לו הסעה, ובמקרים שההורים יכולים להסיע אותו על חשבון פרנסה, הם מסיעים אותו, במקרים שלא, הוא נשאר בבית.

הרשות העמידה הסעה, לטענתה, שעברה אישור של קצין בטיחות. ההורים הגיעו, הם ראו הסעה שיש בה כשלים בטיחותיים, רשימה של כשלים בטיחותיים. כיסא הגלגלים לא קשור טוב בהסעה, הוא לא מעוגן בצורה בטיחותית, המכשירים החיוניים אינם זמינים לשעת מצוקה, חירום, למקרים תכופים שקורים בשעת הנסיעה. הרכב הגיע עם ריח של עשן, ילד מונשם. וכשההורים ביקשו להיפגש עם קצין הבטיחות, לעבור על רשימת הכשלים, נאמר להם שהדבר לא נהוג, לא מקובל, הרכב עבר אישור, שיעלו את הילד וזהו.

עד היום הבקשה הפשוטה הזאת, להיפגש עם קצין הבטיחות, והיושבים כאן מכירים את המקרה, אנחנו פנינו ודרשנו. ההורים פנו, העבירו אותם מיד ליד, אני פניתי, העבירו אותנו מיד ליד, ובסופו של דבר, הם לא קיבלו את האפשרות להיפגש עם קצין הבטיחות, לעבור על רשימת הכשלים, לראות איך אפשר בכל זאת להגיע להבנות בעניין.

אנחנו דורשים את האפשרות לפגישה הזאת, להסדיר הסעה שהיא מותאמת באמת לילד ושהילד לא יישאר ללא מענה של הסעה.

שמעון, אתה מכירים את המקרה?

אני מכיר את המקרה היטב. מפאת כבודה של המשפחה, אני לא רוצה להגיב כאן, אני אעביר לך התייחסות כתובה לסיפור הזה, בסדר?

בסדר גמור. בסדר, אני אטפל בזה אישית.

מיה לחוביץ', בבקשה.

ההורים גם מבקשים לדבר.

אני נתתי להורים לדבר, ולקחת להם את זכות הדיבור.

אין מקריות שאני בדיוק ישר אחריה. אני אתחבר לצורך הגדול מבחינת תקנות בטיחות נכתבו כבר, נעשתה כבר עבודה רבה ומקצועית על ידי אלי"ן, הגוף המקצועי. יש תקנות כתובות שבהקשר של הבטיחות, נותר בעיקר לאמץ אותן. הן מוסכמות גם על הארגונים, גם עלינו.

הנקודה השנייה בקצרה, בהמשך לצורך בבטיחות, זה שילדים רבים נוסעים משך נסיעה שיכול להגיע גם לשעתיים, משך נסיעה ממושך שגם הוא בפני עצמו לא בטיחותי והקשיים של ילדים עם מוגבלות כזו ואחרת, אני מדברת לא רק בשם כל האוטיסטים של אלו"ט, אלא בצורה רחבה יותר. הקושי לנסוע זמן ממושך כל כך הוא בפני עצמו, מעבר למצוקה הנפשית, לא בטיחותי בפני עצמו. תודה על הזכות לדבר.

תודה רבה. רויטל לן, בבקשה.

אני רוצה קודם כול להזכיר שבג"צ קבע כבר שתלמידים משולבים צריכים לקבל את אותן זכויות, גם את הזכות להסעה. גם תלמיד משולב שנשאר בצהרון של בית הספר זכאי שיחזירו אותו הביתה, זה השירות. עצם העובדה שאתם כל פעם מחדש מתבלבלים בין הזכות של הילד שכתובה בחוק חינוך מיוחד, היא הזכות שלו, ההסעה היא הזכות שלו, ואתם מתבלבלים בין הזכות שלו לזכות של הרשות המקומית לארגן את ההסעות במסלולים. שיארגנו את זה אחרת, לא מעניין אותי.

באותה מידה אפשר, כמו שמארגנים את המסלולים של הבוקר לפי הבתים ובתי הספר, שיארגנו מסלולי אחר הצוהריים בהתאם למי שנשאר בבית ספר לצהרונים או למועדוניות ומי שנוסע הביתה. אז כן, אז תהיה עוד עבודה, וההסעה שהוא הגיע בה היא לא תהיה ההסעה שהוא חוזר בה, תהיה אחרת, אבל הזכות שייכת לילד, היא לא שייכת לחברת המוניות, והיא בטח לא שייכת לרשות המקומית, זאת הזכות של הילד.

אני בכלל לא מבינה למה אחרי כל כך הרבה שנים אנחנו ממשיכים להגיד את זה, וגם בג"צ כבר אמר את זה, כמה אפשר להגיד את זה? זה של הילד, זה כתוב בחוק שזה שלו, לא כתוב בחוק שזה תלוי בהסדרים של תחנת המוניות. ואגב, הרשויות המקומיות, מה זה אנחנו רק נסדר את ההסעה? מה זה? הפכתם לתחנת מוניות? הייתי סגנית ראש עיר, בחיים לא עלה על דעתי להפקיר את הילדים שהם תושבים שלי. אתם לא תחנת מוניות, אתם לא רק מסדרים. הם התושבים שלכם, הם צריכים לקבל שירות, חלק מהשירות עולה כסף, תושב זה דבר גרעוני, ככה, זה הדבר הראשון שאמרו לי כשנבחרתי למועצה. זה עולה כסף, מה חשבתם?

לגבי הנושא של העלויות, כל הזמן מדברים על כמה זה עולה. א', אין להם מושג כמה זה עולה. כלומר, אנחנו רואים את זה. וחוץ מזה, כשאנחנו מדברים על כמה זה עולה, כדאי לבדוק כמה זה עולה למדינה. כי ילד כזה שלא מצליח ללכת למועדונית או לצהרון וההורים שלו לא מצליחים לעבוד והאחים שלו משלמים על זה מחיר והקהילה שלו משלמת על זה מחיר, גם לזה יש מחיר כלכלי. יש לזה מחיר כלכלי למשרד הרווחה, יש לזה מחיר כלכלי לביטוח לאומי, מחיר כלכלי לתל"ג של המדינה שנפגע, מחיר במס הכנסה שיורד.

תודה רבה.

רגע, אדוני, ממש עוד שני דברים קטנים.

יש לך עוד 20 שניות, רויטל.

ואף אחד גם לא סופר בעניין הזה כמה כסף נחסך מהילדים האלה שלא מקבלים את ההסעה שהם חייבים היו לקבל, גם זה כסף. כמה חסכתם? למה את זה אתם לא מציגים?

והדבר הנוסף שאני רוצה להגיד זה שכל הנושא הזה נגרר ונסחב כבר מעל עשור. אי אפשר כל הזמן לדבר על הוועדה הקודמת, האחרונה, זה נושא שנגרר ונסחב מעל עשור. הכנסת, התפקיד שלה הוא לוודא שהממשלה עושה את תפקידה, שהמשרד הזה עושה את תפקידו. הוא לא עושה את תפקידו. לוועדה יש כלים, אני מבקשת מהוועדה, אחרי יותר מעשור, להשתמש בכלים שיש בידה, אי אפשר לתת לזה להיגרר ככה יותר, די. הבן שלי סיים בית ספר, הוא סיים צבא.

תודה רבה. מיכל טאו, בבקשה.

אתחבר לדברים שלך. צוהריים טובים, אני אמא לילדה עם צרכים מיוחדים מזה 11 שנה, עם CP. 11 שנה שיום העבודה שלי נגמר ב-16:00-15:45 כי אין הסעה. אני משלמת למועדונית, אבל אין הסעה. גם לא בחופשות, כשגם מגיעה הסעה, גם אז הרשויות אולי לא יודעות ואין לה הסעה, אבל היא מסיימת ב-12:30.

לא רק שאני אימא לילדה מיוחדת, אני אימא לילדה, אני יחידנית, אני עצמאית ואני עובדת בענף הפרסום. ברגע שהבת שלי מגיעה הביתה ב-16:00-15:45, נגמר היום, היא לא עצמאית. כמה לקוחות אני מפספסת 11 שנה? בואו ניקח את השעות מ-16:00-15:45 עד 17:30, בואו נכפיל את זה בשבוע, בואו נכפיל את זה בחודש, בואו נכפיל את זה ב-11 שנה. אפרופו תל"ג, זה ההפסד של ההכנסה שלי, של המדינה, כי אם אני עובדת יותר, אני מפיקה יותר. אני לא שכירה, התפוקה שלי, ידיים שחורות מביאות לחם לבן.

לא צריכה שאף אחד יתן לי שום דבר, רק את מה שמגיע לה. ולכל ילד של צרכים מיוחדים, לא משנה אם הוא אוטיסט קל, לא משנה אם זה CP קשה, הוא צריך הסעה. ולא רק שהוא צריך הסעה, ההורים צריכים את זה. ההורה לא יכול לסיים 11 שנה את יום העבודה שלו ב-15:45, כי הוא גם לא רוצה. אבל אין לו גם אפשרות אחרת והמועדונית של הבת שלי בתוך בית הספר, ו-11 שנה היא חוזרת ב-15:45 מבית הספר. למה? היא גם רוצה להיות בקבוצת השווים שלה, זה טוב לה, זה כיף לה, אבל אני לא יכולה לספק לה את זה.

לא רק זה, גם כשאני רוצה להציע איזושהי הצעה, כשאני מבינה שהדברים כל הזמן נופלים פה בין משרד החינוך אולי לרווחה, ואני גם מרגישה את זה ביום-יום כי זה קורה. כי זה שהבת שלי במועדונית, זה לא אומר שמחלקת רווחה העבירה למחלקת היסעים שהיא צריכה לקבל הסעה.

אני רוצה להציע איזה משהו אחר לכל החברים פה שיכולים אולי לעשות משהו. בארצות הברית, ההסעה היא ברשות המדינה. אתה עובד מדינה, זה לא מופרט, זה לא משנה כמה מוניות אתה מוציא, אתה עובד מדינה. הנהג יגיע ויאסוף עוד כמה ילדים כל שנה, כל יום. הוא לא צריך טובות מהרווחה, הוא לא צריך טובות ממשרד החינוך, יש לו כי זה מגיע לו, ולא משנה באיזו מסגרת הוא לומד ולא משנה מתי הוא צריך לחזור. צריך לתת להורה את האפשרות, ולילד לממש.

וככה, 11 שנה הילדה שלי לא מממשת ואני לא מממשת. מי רוצה שיום העבודה שלו יגמר ב-15:45? מי רוצה? ולמה? מה הבעיה לעשות את זה בצורה מסודרת שלכל הילדים, ולא משנה, גם בשוויון, לא משנה מה המוגבלות ולא משנה אם זה כוללני, וזה לא משנה אם זה בית ספר רגיל והוא משולב, הוא צריך את ההסעה שלו, הוא לא יכול להתנייד לבד. אם יש לו CP קל, הוא יכול להתנייד ב-17:00 לבד, אם יש לו אוטיזם קשה, קשה לו? הם לא יכולים. הם צריכים את זה. יש כאלו שיכולים להתמצא במרחב ויש כאלו שלא, תן להורה להחליט מתי הוא רוצה שהילד שלו יחזור הביתה, לא לקבוע לו. מי קיבל פה את הזכות לקבוע לי מתי הילד שלי חוזר הביתה? למה? וזה מגיע לו, הוא צריך את זה. זה לא היום אני יכול, אני אעשה את זה לבד, הוא לא יכול. וכל הזמן ההורים נמצאים מול הרשויות, מול משרד החינוך, מול ההסעות, שלא נדבר על החומר האנושי שם, זה לא רלוונטי.

אבל אם זה היה בחסות המדינה, שלכל אחד פה, אני בטוחה שהייתה לו נגיעה לילד מיוחד כזה או אחר, והייתה אומרת, אני לוקחת אחריות על הילדים האלה. כי לא רק שהם ילדים, הם גם חסרי ישע. ואני לוקחת את זה תחת המטריה שלי, מטריה אחת גדולה ומסודרת שמאגדת את כולם ביחד. לא משנה איפה הוא לומד, לא משנה מה הקושי שלו, הוא צריך את זה, ההורה צריך את זה. הרי ברגע שהילד המיוחד מגיע הביתה, תחשבו שיש משפחות שיש עוד ילדים, ההורה לא יכול לתפקד.

לתשומת הלב של האוצר, מה המדינה מפסידה.

דקלה מאיר, בבקשה, עמותת איל"ן.

תודה, אדוני. קשה לי קצת לדבר אחרי מיקי. אנחנו בעמותת איל"ן שומעים הורים כמו מיקי באמת כל יום, שלא להגיד כל היום. יש לי כמה הורים שבאופן קבוע בשעה 14:30 שולחים לי סרטונים של הילדים שלהם עולים להסעה לפני שאר חבריהם כי חלק מהחברים ההורים יכולים להחזיר וחלק לא. ושולחים לי כאילו אות בבקשה תצילי אותנו מהאירוע הזה. כך שמאוד קשה לי לדבר אחרי מיקי, אבל אני אשתדל לקצר.

קודם כול, אני רוצה להודות ליו"ר שהוא הקדיש את השבוע הבין-לאומי לשוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות לנושא ההסעות. אצלנו באיל"ן זה נושא אקוטי, אנחנו מייצגים ילדים ובוגרים עם מוגבלות מוטורית, נושא ההסעות הוא הנושא. לכן תודה שראית לנכון לציין את היום המיוחד הזה בנושא האקוטי הזה. אני גם רגע רוצה להודות לאתי ממרכז המחקר והמידע, הדו"ח מקיף, באמת, בעולם של חוסר נתונים הצלחת להפיק נתונים. ובאופן עקבי מרכז המחקר והמידע מוציא דו"חות ואני מנצלת ההזדמנות להודות לכם.

אני מאוד שמחתי לשמוע את שמעון אומר שיש אישור מהמנכ״ל להתקדם להסעה שנייה גמישה, זה לדוגמה פותר את הבעיה של מיקי. ואם תקראו היטב את השורות הקטנות בדו"ח של אתי, תראו שיש עוד 700 הורים במצב הזה. 700 בעיניי זה כלל את הכול עם הכול, לפי הנתונים שלנו זה קצת פחות, אבל לא משנה, זו לא כמות הורים שאי אפשר לסייע לה ומצד שני זה עולם ומלואו לכל הורה, כך שמאוד שמחתי לשמוע.

אני כן הייתי רוצה דיוק למה ששמעתי כדי שלא ניפול בתרגום. במידה ויש צהרון, מועדונית בתוך מקום הלימודים וילד אחד רוצה לחזור ב-14:30 ואחד רוצה לחזור ב-16:30, האם יש אישור מנכ״ל משרד החינוך לאשר הסעה השנייה גמישה?

שמעון ענה, הוא אמר שלא.

דהיינו כשמדובר על פיצול הסעות. כי כרגע אני מקבלת מיילים בשבילה.

אני עונה לך, שמעון ענה, את רוצה לשמוע את זה משמעון עוד פעם?

כן.

לא, כרגע אין אישור. אני טועה, שמעון?

לא, בכוללני הוא אמר שיש אישור.

בכוללני יש.

גם כשיש פיצול הסעות? נסדיר.

בניגוד להחלטת בג"צ שחייבים להשוות את המשולבים.

רגע, רויטל, תני לי.

בכוללני זו אותה מתכונת של המוגבלות השכלית הבינונית.

רק אם כולם נשארים?

רגע, תנו לי לשמוע. כלומר יש. גם אם יש פיצול הסעות?

גם אם יש פיצול, באותו מודל של המוגבלות הבינונית והקשה הגבולית. בסדר? באותו מודל.

מעולה.

לזה קראנו הסעה שלישית.

זו הסעה שנייה.

לא, זו הסעה שלישית.

זו הסעה שנייה גמישה. גמישה כי הילד נוסע פעמיים. ובבקשה, שנייה, תנו לי לסיים.

לא, אז תדייקי.

זו לא הסעה שלישית.

במודל הזה זו הסעה שלישית.

אבל הוא אומר שכן.

זה לא שלוש הסעות.

זו לא הסעה שלישית, זו הסעה שנייה.

אדוני, מתפתח דיון על חשבון הזמן שלי, שיירשם לפרוטוקול.

אם תדברו על הילד, תבינו שזה שניים, אם אתם מדברים על תחנת המונית, זה שלוש.

רגע, רגע, כדי שנצא מפה ברורים, בסדר? מה שאנחנו קוראים הסעה שלישית, זו בעצם השלישית לרשות, הילד מקבל שתיים.

אבל הזכאות של הילד - - -

רגע, תני לי רגע לדבר אבל. הילד בבוקר מגיע בהסעה אחת, בסדר? ב-14:00, אם הוא מסיים את יום הלימודים הרשמי והוא לא רוצה להישאר למועדונית, מגיעה מונית, לוקחת אותו ומחזירה אותו הביתה. וב-18:00, מי שנשאר למועדונית, באה עוד מונית, אבל הילד מקבל שתי הסעות, הרשות שלוש. זהו, זה כל הסיפור.

מצוין, כך שאנחנו אומרים אותו דבר.

אנחנו מוסיפים.

בסדר גמור. אנחנו מסתכלים מנקודת המבט של ההסעות של הילד שזה שתי הסעות ושמעון מסתכל מנקודת המבט של הרשות שמוציאה עוד מסלול. לא משנה לי, תקראו לזה תפוזים או תפוחים, העיקר שתהיה להם את ההסעה.

אני כן מבקשת מאדוני כן לבקש לעמוד בזמני ההגשה של טיוטת התקנות כיוון שיש עוד נושאים. זה נושא שפותר נקודה מסוימת, אבל יש עוד נושאים רחבים יותר. אם אפשר שולחן עגול בחסות הוועדה עם נציבות שוויון זכויות. עשינו את המודל הזה כמה פעמים, זה מודל מוצלח, הוא מודל קבוע בזמנים, הוא מוצלח, יש שם זכות לשיתוף הציבור בצורה יותר מהותית מלשלוח באתר ושיגיבו הערות בכתב. זה יחסוך לוועדה אחר כך את כל הוויכוחים מסביב לשולחן או לפחות שלושת רבעי מהם, ואנחנו - - -

ככה עשינו לתלמידים חולים וככה נעשה גם.

מעולה, תודה רבה, אדוני.

רק שאלה קטנה, אני מנסה להבין. המערכת הולכת לכיוון כמה שיותר ילדים לשילוב, לשמה היא חותרת, ואחר כך שואלים, כשיש אופציה כזאת רק לילדים במסגרת כוללנית, למה הם לא הולכים לשילוב. זה למה.

בסדר, עוד לא הבעתי את דעתי על זה.

רגע, בואו נפתור את הבעיות הקיימות לפני.

דקלה, עוד לא הבעתי את דעתי על זה, אני נוטה להסכים עם צופית.

חבר הכנסת מישרקי, בבקשה.

תודה רבה, אדוני היושב ראש. קודם כול, אני מאחל לך רפואה שלמה, אני יודע שבאת לדיון הזה במסירות נפש, תרגיש טוב. אני מבקש להעלות נקודה נוספת מבלי לגרוע כמובן מאף נקודה.

זה בגלל מה שראיתי בנגב, נהייתי חולה.

לא, לא, אוי ואבוי.

תלמידים צריכים ללכת במים בשביל להגיע לבית הספר.

אוקיי. מבלי להמעיט חלילה באף סוגיה שעלתה פה על השולחן, אני מבקש להעלות נקודה נוספת, נושא של הנחיה חדשה שיצאה ממשרד החינוך בהקשר של הסעות לילדים בעלי מוגבלות משלוש עד 21, כאשר עד היום נהנו מפיילוט שלדעתי חסך הרבה מאוד משאבים למדינה בהקשר של מלווים וכולי, הורים יכלו לקחת את הילדים שלהם ברכבם ולקבל החזר מהמשרד או מהרשות המקומית יותר נכון לטובת אותה הסעה. אנחנו מדברים על ילדים שסובלים ממוגבלויות חמורות, הם מסוגלים באמצע הדרך לפעמים גם לאבד הכרה וכדומה. זה נוח יותר להורים, זה חוסך למדינה מלווים ותקציבים נוספים.

ואני הייתי מבקש לקבל כאן תשובה בהקשר הזה, א', למה יצאה הנחיה להפסיק? ודבר שני, אנחנו דורשים להחזיר את זה בחזרה, אולי אפילו באופן וולונטרי. זאת אומרת שהרשות תוכל להחליט אם היא מוכנה או לא מוכנה. אני מציע רק, בסדר? הנושא הזה הוא נושא אקוטי וחשוב מאוד. תודה.

שמעון, אתה רוצה להתייחס?

תראו, בקשר להסעות של ההורים שמקבלים תשלום, זה מעולם לא היה. שנה שעברה עשינו את זה בפעם הראשונה בגלל משבר שהיה בהסעות, שהוא נפתר. האחריות של הרשות המקומית, אני אומר לכם ואנחנו צריכים להקפיד את זה, אני חושב שארגוני הורים צריכים לדרוש את זה, שהאחריות של הרשות המקומית על פי חוק להעמיד הסעה לילד, בסדר? זו החובה. אנחנו אישרנו את זה לשנה אחת בגלל משבר ובגלל המלחמה שהתארכה, לצערי, אפשרנו את זה.

שמעון, מה נשתנה משנה שעברה להיום?

קודם כול, איגוד המסיעים שלא נמצא פה, אבל הוא כבר אומר שהוא מסוגל להעמיד את מספר כלי הרכב הנדרש, זה אחת. שתיים, מתקיים דיון כרגע במשרד בנושא הזה. זאת אומרת, זה עוד לא סגור ועוד לא חלוט. יכול להיות שבאמת ילכו לכיוון הזה עם הרבה מאוד הגבלות, זה לא יהיה משהו, קח כסף ותיסע כמו שעושה עיריית ירושלים, זה יהיה הרבה יותר.

לא, עיריית ירושלים מחתימה אותנו עם עורך דין, זה מסודר.

בסדר? יהיו לזה תקנות וכללים מאוד מאוד ברורים.

אני יוצא מנקודת הנחה שהרשות המקומית יודעת הכי טוב מה קורה אצלה בשטח. זה קורה בעולמות של בריאות וזה קורה בעולמות של רווחה ושאר העולמות. השלטון המקומי, הוא לא קיים סתם.

לפני רגע שמענו כמה תלונות יש על השלטון המקומי.

לא, מכיר, לא אמרתי שאין תלונות, מכיר את הנתונים. שלטון מקומי, אם אתה אומר לו באופן וולונטרי, תקשיב, אתה תבחן, תבדוק אם יש לך מלווים, אם יש לך הסעות.

לא, יהיו כללים ברורים.

אם יש לך מענה, אותו מענה שאתה מדבר עליו. תבחן, תגיד לי אתה שיש, אני רגוע. לכן אמרתי, בואו נעשה את זה בצורה וולונטרית, תן לרשות המקומית שהיא זו שתקבע בסופו של דבר אם יש לה מענה או אין לה מענה. אם אין לה מענה, תן להורים.

שמעון, יש לך התנגדות?

יש פה המון שאלות.

יש לך התנגדות שהשלטון המקומי יחליט אם הוא הולך על פיילוט כזה או לא?

יש על זה דיון במשרד אצל המנכ״ל אוטוטו, חכו.

אם הוועדה תוכל לקבל דיווח על זה - - -

היא תקבל.

השלטון המקומי, עמוס, אתה מכיר את הסוגיה הזו?

כן, זה היה למשך שנה ויש חוזר מסודר, והיה גם אחר כך קושי בעניין של תשלום, כמה. בירושלים שילמו - - -

נקבעו דרגות לפי - - -

אוקיי, כלומר יצא, יש מכתב כזה מסודר, אני לא בטוח שההורים רצו אותו, אבל בסדר.

בירושלים הצטרפו מעל 1,000 הורים.

כן, אבל התשלום היה - - -

תודה רבה. עמוס, אתה חלק מהדיון הזה מול המנכ״ל?

לא.

שמעון, מי מהשלטון המקומי יקח חלק?

הם יזמינו, אנחנו נצטרף, מיכל או אני.

אם תוכל לבקש שהוועדה תקבל דיווח תוך שבועיים או שלוש איפה הדברים עומדים.

האם נמצא בזום ראש מנהל חינוך בעיריית בני ברק, משה רוזנטל? לא נמצא, אוקיי. עד שהוא יעלה, דניאל וך, בבקשה, אוניברסיטת אריאל.

אני פה במסגרת מטלה שקיבלתי בלימודים, אבל במקרה אני גם מלווה הסעות של חינוך מיוחד ואנשים עם צרכים מיוחדים ליד כפר סבא כמעט חמש שנים. כל שנה אנחנו עוברים יום הדרכות של בין ארבע לשש שעות, ובחיים אני לא אשכח שבאחד מהכנסים האלה אחת האימהות עלתה וסיפרה לנו על זה שהיא יותר לחוצה מההסעה מיום הלימודים עצמו. וזה מהדהד לי בראש לא מעט ואני מרגיש שההדרכה הזאת היא לא מספיק מקיפה.

מעבר לזה שמי שעובד עם ילדים על הרצף יודע שיש קשת רחבה של קשיים שונים ואתגרים שונים, מעבר לזה שגם יש ילדים עם בעיות בריאותיות שהן מסכנות חיים שלא תמיד הדרכת העזרה הראשונה הבסיסית שאנחנו עוברים מקיפה את כל האתגרים האלה. אני הייתי שמח באמת להדרכה של שבוע הדרכה במקום יום אחד של הדרכה.

גם יש שבועיים בסוף כל אוגוסט בהם יש לנו חופשה מרוכזת והרוב הגדול של המלווים לא עובדים בשבועיים האלה. הייתי שמח אם באמת היינו זוכים למשהו כמו שבוע של הדרכה כדי לתת שירות מיטבי להורים ויותר חשוב מזה, שירות מיטבי לילדים.

תודה רבה. שמעון פרץ, ראש מועצת מיתר, בבקשה.

תודה. אני אתחיל בזה שתראו, טענו פה על הרשויות ומרכז השלטון המקומי. כראש רשות, אני לא מנהל הסעות, אני לא אחראי על הסעה לילד. אני צריך לדאוג לכל הילדים שיש לי ברשות שיקבלו את כל מה שמגיע להם ושתהיה להם הזכות ושהם באמת יהיו שווים, וזה מאמץ שאני עושה.

אני פה כי אני צריך להגיד לכל הגורמים שיושבים פה סביבי, כולל שמעון במשרד החינוך. אם אני הייתי השמעון הזה, הייתי מאשר אחרת את הדברים. אבל בשורה התחתונה, אני כראש רשות ואני מייצג כמה רשויות מהסוג הזה, בסוף התקצוב של המדינה שאמור לתת לי מענה לפתור את הבעיות שאני מתמודד איתן, עם האתגרים שאני מתמודד איתן, הוא דיפרנציאלי. ורשויות לכאורה שנחשבות בסוציואקונומי גבוה, הילדים שלנו לא שווים. הם עם אותן מוגבלויות, הם עם אותן בעיות, יש לי בעיה עם ההסעות, עם היכולת להביא אותם למקומות, להחזיר אותם, משמרת שנייה, משמרת שלישית, אבל אני מתוקצב ברמה מאוד מאוד נמוכה, אני צריך להשלים מהרשות.

וכשאני יושב על תקציב כראש רשות, יש לי בעיה. ופה אני אומר, השיקולים או ההחלטות האלה, יש קו שחותך. אני ראש מועצה חדש יחסית, אבל יש קו שחותך על פי הלמ"ס, כללים שהמדינה מתקצבת, המועצה המקומית מיתר. וזה מביא אותי למקומות שבהם, בסופו של דבר, כמו שכולנו יושבים פה סביב השולחן, אני שואל את עצמי, רגע, מה אני עושה עכשיו? מאיפה אני מביא את הכסף כדי לפתור בעיה כל כך משמעותית לילד אחד?

יש לי דוגמה מצוינת מילד שהתמודדתי איתו. חברים, אני בתקציב השנתי שלי מוציא כמעט 150,000 שקל רק לילד אחד, תדמיינו שיש לי עוד שניים-שלושה כאלה בתקציב של רשות קטנה, אני לא מסוגל לעמוד בזה. אני נלחם על זה, אני עושה את זה, אני דואג לילדים שלי. הקמתי מסגרות חדשות, פתחתי השנה, אבל גם מה שנאמר פה על השילוב. חבר'ה, צריך לראות איך פותרים את הבעיות האלה בצורה רוחבית, אנחנו לא צריכים להתעסק בהסעות, אנחנו צריכים לדאוג שכולם יהיו שווים, שהם יקבלו את הזכויות שלהם בצורה המלאה. ופה אני מבקש גם את העזרה של הוועדה בתפיסה הזו. בסוף אם התקצוב הוא דיפרנציאלי, הוא יוצר בעיה ללא מעט רשויות.

אליהו בן מויאל, בבקשה.

אני ישבתי עם שמעון אבני בנושא של ההסעות. יש איזשהו חוסר ודאות בין התפקוד של הרשויות מול מנהל ההסעות ומשרד החינוך. אנחנו רואים את הליקויים הקיימים בתוך ההסעות וקודם כול לא מממשים את חוק מנכ"ל לגבי הסייעות שנוסעות שצריכות לקבל הדרכה. בחוק מנכ"ל יש גם את העזרה הראשונה שצריכים לקבל, לא מקבלים, והכול על מי מנוחות ינהלני.

יש מקרים שאתה יודע אותם בעצמך, היושב ראש, ואני העברתי אותם אליך ואתה ישבת על הדברים האלה, דברים חמורים מאוד, גם שמעון יודע מהם. אבל פשוט החוקה המשפטית מקצרת לו את הידיים. למי שצריך לבצע שימוע או דבר אחר, קוצרים את זה ממנו, ואז הוא לא יוצא לממש את מה שבאמת צריך לעשות, אם לקרוא לשימוע, לא לקרוא לשימוע, ואלה דברים שצריכים לתת עליהם את הדעת. אדוני היושב ראש, אנחנו שולחים ילדים עם מלווים, לא תמיד אותו מלווה הוא בן אדם. ואנחנו צריכים לתת את דעתנו על זה כאן בבית המחוקק, שדברים כאלה לא יקרו.

אם ישלמו למלווה מה שצריך, אולי היו מקבלים משהו אחר.

יש עוד מקרים של ילד שהוא מונשם. אבי יודע מזה, אנחנו נדבר על זה אחר כך, אתה גם שמעת את החלק הזה. הילד המונשם הזה, אין לו את הציוד הרלוונטי שהוא צריך להתחבר אליו בתוך הרכב. הרשות אומרת אין תקציב. לא על חשבון החיים של הילד, אף אחד לא יכול לסכן את הילד, לא אתה, לא אני, אף אחד פה לא יכול לסכן את הילד.

מי אמור לפקח על זה, שמעון, עמוס? מי אמור לפקח על זה?

אני רק אגיד שאנחנו מסיעים הרבה מאוד ילדים מונשמים, אנחנו מסיעים הרבה מאוד ילדים קשים למוסדות.

אין לי ספק. שאלתי מי מפקח.

אני על המקרה הזה אגיש לך - - -

לא, אני לא מדבר על המקרה הספציפי הזה, אני אומר בכלליות, מי מפקח שאכן הדברים נעשים כמו שצריך?

בעיקרון הרשויות הן אלה שצריכות לפקח.

לא, אתה, אתה הרגולטור.

רויטל, אני לא צריך עזרה. תעצור, שמעון. אני אתחיל להוציא אנשים.

הרשויות צריכות לתת את המענה.

אני שאלתי את שמעון, אליהו. העלית את הנקודה, אני בודק.

בעיקרון הרשויות הן אלה שצריכות לעשות פיקוח. אנחנו, עם כוח האדם הדל שלנו, המועט שלנו, יוצאים לביקורות אינסופיות. אגב, מפטרים, שזה לא בסמכותי ואסור לי לעשות את זה, מפטרים נהגים, מפטרים מלווים שנמצאו, ואנחנו תופסים.

ועם נהג מעשן אתה שולח ילד מונשם? נהג מעשן?

לא, אני מחליף את הנהג וזה מה שעשיתי אצלכם. ואני מבקש לא להעלות את זה, כי חבל, אני אענה בצורה מפורטת לוועדה.

חברים, אני לא מנהל פה שיח על מקרים ספציפיים. דיברנו על המקרה שלכם, אני אטפל בזה מול שמעון.

הסוגיה של המלווים או המלוות, זו סוגיה שאני מדבר עליה כבר שנים. היא ליבת ההסעה, מה שנקרא, הנהג רק נוהג. והיא אחראית, היא מנהלת ההסעה. ואם אנחנו לא נטפל בסוגיה של המלוות, אנחנו נמשיך להגיע.

שלטון מקומי, כמה תקנים שלכם?

אבל זה לא הדיון, הדיון הוא לבטל את ההסעות שההורים עושים.

טלי, שנייה. לא, הדיון לא על זה, הנקודה הזאת גם עלתה, אבל זה לא הדיון.

זה היה הבסיס לדיון.

לא, ממש לא. לא יודע מה אמרו לך, זה לא בסיס הדיון, זו נקודה חשובה והיא תטופל. שלטון מקומי, כמה תקנים?

מה תטופל? רוצים לבטל את זה. אדוני היו"ר, עושים לך פה מתחת לאף, מבטלים לך פה.

טלי.

בסדר, אני אגיד את זה בדברים שלי.

עמוס, שאלה. כמה תקנים יש בשלטון המקומי של מפקחים שבודקים את נושא ההסעות?

רק רגע. קודם כול, יש תקן, זה יוצא ממוצע של כל מלווה שווה שלושה ילדים וזה התקן שלהם. אין לי כרגע - - -

לא, אני מדבר על הפיקוח.

אין לך פיקוח על זה?

יש לי.

עמוס, נאמר גם על ידי שמעון שהאחריות על הפיקוח היא אצלכם.

אצל הרשות. בחוזים שאנחנו מקיימים ברשויות המקומיות עם חברות ההסעה והמלווים יש לנו גם תקן של מעקב אחרי ההסעות. עוצרים את ההסעות, בודקים שהילדים באמת חגורים, בודקים שהנהג לא מעשן.

מי עושה את זה, עמוס?

ברשות – הנציגים של הרשות, ויש רשויות ששוכרות חברות.

מה הכוונה? איך זה עובד? מי הנציג ברשות? יש תקן?

כן, יש. מי שאחראי על ההסעות אצלנו ברשות, אני יכול להגיד בפתח תקווה, הם יוצאים לשטח, עוצרים. אני 15 שנים ניהלתי את האגף לחינוך מיוחד בעיריית פתח תקווה, גם אני באופן אישי יצאתי בבקרים לנקודת ההתחלה, בדקתי שהנהג באמת מגיע בזמן.

אתה יודע מה קורה עם 150 מורים עכשיו - - - שמונה גנים שאין בכלל הסעות לילדים? על מה הוא מדבר?

לא, לא יעזור.

אבל למה להכליל כל הזמן?

שמונה גנים, איזו הכללה? שמונה גנים של מורים שעכשיו - - -

חברים, אני אתחיל להוציא אנשים, באמת.

עמוס, רק אני רוצה לחדד. אין תקן של פיקוח לנושא ההסעות, נכון?

יש תקן, אדוני.

יש. בהסכם שעושים דרך המש"ם, כשעושים את ההסכם עם חברות, יש חלק גם של פיקוח על ההסעות ועל מה שקורה בתוך ההסעות. יש בכל רשות מי שממונה, ולא אחד ולא שניים, על המלווים. והתפקיד שלהם, כמו שאמרו כאן, הוא להדריך אותם. אנחנו כן עושים בפתח תקווה, אני יכול להצהיר שאנחנו עושים לפחות פעמיים בשנה עזרה ראשונה לכל המלווים. תראו, כמו שאתם מכלילים - - -

חברים, תנו לו רגע להשלים, אני לא עוקבת. את מדברת על סוגיה סופר חשובה שקשורה לסגירת מסגרת.

לא סגירה, זו הפסקה. המסגרת נסגרת מוקדם, בגלל שהמסגרת נסגרת מוקדם, אין הסעות לילדים. למה? כי ההסעה לא מגיעה מוקדם.

חברים, אנחנו נעלה גם את הנקודה הזאת. בבקשה, עמוס.

ולכן אני אומר, יש את התקנים האלה ורשויות מפקחות על ההסעות שלהן ועל המלווים שלהן ומדריכות אותם. יכול להיות שבמקומות מסוימים זה עובד פחות, בסדר, אבל יש.

יש נתונים?

לא, אין. כשלטון מקומי אין לנו נתונים.

אוקיי. לאור מה ששמעון אמר, שהפיקוח הוא אצלכם, אני מבקש לקבל מהשלטון המקומי את המקרים של השנה האחרונה ואיך טופלו.

אם היו תלונות - - -

אדוני, אבל לא יכול להיות שהגוף המבצע הוא גם המפקח. ממתי יש דבר כזה?

קודם כול שיהיה פיקוח, אחרי זה נראה מי מפקח.

על מי? על עצמו?

רויטל, וכרגע אין פיקוח. על מה את מדברת?

ברור שאין פיקוח, אבל גם לא יכול להיות שהמדינה אומרת שהמבצע הוא המפקח כשהיא הרגולטור. החתול שומר על השמנת.

חברת הכנסת טלי גוטליב, בבקשה. תמר, את אחריה.

אני נכנסתי לעניין ספציפי. ראשית, שמעון, בהקשר למלוות, אני חייבת לומר לך כמי שמכירה את הנושא הזה מקרוב, אני חייבת, באמת, אני מרגישה כמו תקליט, אני שנתיים פה, כל פעם אנחנו דנים באותו נושא. למה שמישהי תרצה להיות מלווה כשזה התפקיד הכי קשה שיש, הכי סיזיפי שיש, כשמשלמים לה על הדבר הבא: היא לוקחת מהבוקר אוטובוס מהבית שלה לבית של הילד או הילדה שהיא לוקחת, והיא עולה על המונית עם הילד הקשה כך או אחרת שהיא צריכה ללוות, על המורכבות שבזה לבית הספר, ואחר כך היא נוסעת מבית הספר לבית שלה באוטובוס, אחר כך היא חוזרת אחר הצוהריים באוטובוס לבית הספר, מחזירה את הילד או הילדה למסגרת שלו במונית וצריכה לחזור לבית שלה. ועל כל היום הזה היא מקבלת חמש שעות.

אף אחד לא ירצה להיות מלווה, ההון האנושי, אין צורך בקריאות מורל, אני מביאה את העובדות, אף אחד לא ירצה לעבוד בעבודה הזאת, זה לא רווחי, זה לא כלכלי. כמה פעמים אמרתי פה שמשרד החינוך, לא הרשות המקומית, כי זה לא הגיוני להעמיס את זה על הרשות המקומית, עם כל הכבוד. זה התפקיד של משרד החינוך וההבנה שלו מה צריך לתת. המלוות צריכות לקבל משרה מלאה או לכל הפחות שבע שעות כדי שנוכל לגייס הון אנושי שישמור על הליווי.

אני, טלי גוטליב, חברת כנסת, עושה לבת שלי את ההסעות כבר בעצמי כי המלווה הקבועה שלה התפטרה לי ב-1 בספטמבר ובגלל המורכבות של ליווי שהעירייה דואגת כל פעם למלווים, אבל לך תסביר למלווה שבא הבוקר שהילדה שלי לא מדברת, מה עושים אם היא צועקת, או איך שמים לה את החגורה כשהיא לא רוצה שאף אחד לשים לה את חגורה.

לכן אני אומרת, אם לא תשלמו, אם משרד החינוך לא יעשה חשיבה נורמלית של איך להתייחס למלוות, אנחנו נהיה בנושא הזה עוד פעם. אני פעם אחרונה נכנסת לדבר על זה כי באמת זה לדפוק את הראש בקיר. אני עושה לבת שלי את הליוויים. אני גם נוסעת לא פעם ולא פעמיים באמצע ימי מליאה לגבעת שמואל וחזרה, חוזרת לכנסת, בסדר? שימו את זה רגע בצד. באשר להסעות - - -

כמה זה עולה למדינה?

רגע, אני לא נכנסת גברתי, אני מבקשת להעביר את הנושא, בכל הכבוד. לא נכנסת להכול כי אלה באמת נושאים מאוד מאוד מורכבים.

דבר אחד שאני רוצה לדבר בהקשר לעיריית ירושלים, בהקשר לזה שההורים לוקחים את הילדים. לא יכול להיות מצב, הרי מי שמעביר את התקציב זה משרד החינוך, ומשרד החינוך מעביר את התקציב כי זאת חובתו. יש מקרים קשים שאין לנו לא הסעות ולא מלווים.

ישבנו כאן בוועדה, הגענו סוף סוף להבנה שההורים יוכלו לעשות הסעות. זה לא רק חוסך לכם, זה חוסך לכם את המלווים, הרי זה אל"ף בי"ת של גימ"ל דל"ת, אתה לא צריך ליווי כשההורה לוקח. ואין שום היגיון, הורים שנרתמים לדבר הזה, שבאמת, אני לא הייתי עוצרת את החיים שלי, אני חייבת להגיד לכם, באמת, אני מסירה את הכובע להורים שעושים את זה, זה מאוד קשה. אני לא הייתי מוותרת לגמרי על החיים של עצמי ולגמרי על המיצוי של עצמי בעבודה או בצורך בפידבקים ועושה את הדבר הזה, זה מאוד קשה. באמת, זו גדולה, גדלות של ההורים, תדעו לכם. זה ביטול עצמי ממש לטובת הילדים. הלוואי והייתה לי הגדולה הזאת.

אבל עם כל הכבוד, הורים שמסכימים לעשות את ההסעות לילדים, לא יכול להיות מצב שהפסקתם את הפרויקט האדיר הזה של הורים שעושים את עבודת ההסעה ומשלמים להם את חמש השעות האלה. אתם חסכתם את המלווה, חסכתם הכול, מה הבעיה? אני נכנסתי לפה רק לזה כי הייתי היום בחוץ בביטחון ולא הגעתי לזה פשוט כדי לומר לכם שאין היגיון, נלחמנו קשות על הדבר הזה פה, חמש שעות.

זה שההורים מקבלים קצבה, אני לא רוצה אפילו לשמוע את הדבר הזה שאומרים לי, לא, לא, לא רוצה לשמוע אפילו את הדבר הזה, באמת. לא, פעם אחרונה. פעם אחרונה שנציג מדינה באשר הוא מעז לומר להורים שאנחנו מקבלים קצבה, פעם אחרונה.

אני רוצה לראות שאתה תגיד לי שהבת שלי מקבלת מחזור ואני צריכה לשים סייעת, מי צריך לשלם את זה? איך אני אשלם את זה? יש לי קצבה, נכון? יש לי ברירה? אתה רוצה אתה להחליף לה תחבושת? אתה רוצה שהיא לא תתבזה? איך נעשה את זה? למה אנחנו מקבלים קצבה? מה לעשות? אנחנו לא מצליחים להשתלט על זה, אי אפשר להשאיר את הילד בבית אפילו דקה לבד. עם כל הכבוד לכם, אני לא רוצה לשמוע, פעם אחרונה שאני שומעת פה מישהו שמדבר איתי על קצבה שילדים מקבלים, לא יכולה לשמוע את הדבר הזה.

ובאשר לפרויקט שנכנסתי לתוך הדיון לדון בו, ההורים שעושים את ההסעות, אני מסירה את הכובע, באמת, מסירה את הכובע. את הפרוטות שגלומות בזה תשלמו להורים, זה חוסך לכם את המלוות, עם כל הכבוד, וזה דואג לילדים וכך צריך לעשות. תפסיקו כבר, שאני כל פעם נכנסת לדיונים האלה, משפילה את עצמי, אנחנו מושפלים בו. אני חברת כנסת, למען השם, אין לי שום סיי בדבר הזה. למה? כי כל פעם פקיד אחר אומר. די, זה כסף צבוע, ילד מקבל את הכסף. חסכתם את המלווה, ההורים עושים את העבודה הזאת, זאת עבודה לכל דבר ועניין, זה הכול. תודה רבה.

תודה רבה. תמר, בבקשה.

אדוני, תן לי רק דקה לסיים.

בקצרה.

בנושא של הליווי של ההורים, בנושא של ההסעות, הם נוסעים עם רכב שהוא מותקן לילד, הוא מאובזר עם ציוד רפואי בתוך הרכב. זה יקל ויגרום לעלויות נמוכות ממה שהיום מוציאים, ויש פיקוח של הורה על הילד שלו ולא שאין פיקוח. אתה לא יכול לספר לי שיש לך פיקוח כשאני 27 שנה בתוך המערך הזה של נכים בקהילה ולבוא לספר לי שיש לך פיקוח. אין לך כוח, אין לך את האפשרות הזאת לפקח על כל העיריות, אתה לא יודע מה קורה בעיריות.

מה עוד שאתה עמותה שאין לה כוח.

תמר, בבקשה.

שלום לכולם, שמי תמר גלפנד, אימא לילדה בת 16 כבר, ילדה נכה סיעודית קשה. בפעם הראשונה שהשתמשתי בהסעות הילדה שלי לא הגיעה הביתה, היא הגיעה מחוץ לעיר, לטלסטון. אני גרה בירושלים, הורידה אותה לטלסטון. אז לא היו טלפונים חכמים, אני מחפשת את הבת שלי, מתקשרת למשטרה, מתקשרת לרשות, למנהל מערך החינוך, לכולם, לא יודעים איפה הילדה. אחרי שעה מתקשרים, סליחה, הורדנו אותה לטלסטון.

אתם יודעים מה זה לאימא שזו הבת הראשונה שלה שאומרים לה שלקחו אותה מחוץ לעיר? היא חששת שכבר חטפו אותה. זה מה שעברתי בהסעות. בהמשך, הבת שלי בתוך ההסעה בולעת ניילון, אוקיי? היא מגיעה הביתה, מקיאה את נשמתה. המלווה אומר, סליחה, מגעיל אותי לגעת בפה שלה, להוציא לה את הניילון. זה מה שהיה. פעם שלישית, הכנסתי מצלמה נסתרת, שמעון, לתוך ההסעה, ורואים את שירלי הבת שלי מפרכסת, המלווה קורא עיתון.

וזה מה שעברתי בהסעות ואז יצאתי למחאה בעיריית ירושלים על כל הנושא של ההסעות. וקיבלנו ראש עיר מדהים שהבין את המשמעות שהיום לחברות ההסעות אין הסעות בפועל. מה קרה עד עכשיו, חברות ההסעות? הילדים שלנו היו רשומים בהסעות ולא לקחו את הילדים שלנו. הם קיבלו כסף, גנבנו להם את הדובדבן שבקצפת, לכן הם בוכים. ואנחנו פה עכשיו נמצאים בוועדה הזאת. למה?

מצד אחד אתה סותר את עצמך בתוך משרד החינוך. אתה אומר, ילדים שזכאים להסעות פרטיות, ילד מונשם למשל שזכאי להסעה פרטית, אין לך רופא בתוך משרד החינוך שיאשר את זה. אפילו שהוא מוגדר בתוך ביטוח לאומי, הוא מוגדר מונשם או אחוז נכות של 188%-235%, אבל אין לך רופא שיתן לו את ההסעה הפרטית, אתה סותר את עצמך. ואני פונה אליכם גם.

עצרי שנייה. אילן, אתה יכול להתייחס לזה? למה אתם צריכים לאשר את זה אם ביטוח לאומי כבר מאשר שהוא צריך?

אנחנו לא מאשרים את אחוזי הנכות, אבל לא כל מי שיש לו 180% נכות צריך הסעה נפרדת ולא כל מי שמונשם צריך הסעה נפרדת. בסדר? יש כללים. תראה, כשמסיעים 50,000 מסלולים ביום, וואלה, זה לא מושלם ואני מקבל את ההערות של חברת הכנסת גוטליב על הסיפור של המלווים ואני בעצמי אומר את זה כל הזמן, אוקיי? אבל בסוף, אני טוען שכל יום ילדים מגיעים לבתי הספר ויש מלווים מצוינים.

כמה זמן לוקח לאשר הסעה כזאת, שמעון?

ויש מלווים מעולים, והרבה פעמים הורים, ואני גם אמרתי את זה בפעם הקודמת, תוקפים את המלווים ותוקפים את הנהגים. ואני מבין את ההורים מהמקום של לדאוג לילד, אבל בסוף, אני אומר לך, זה לא חד צדדי שההורים מושלמים וההסעות הרוסות, זה ממש לא המצב.

20% יש נהגים טובים ומלווים טובים, לא אמרנו שלא. אבל מציאות שהבת שלי סבלה שנים.

תמר, כמה זמן לוקח לאשר הסעה פרטית לילד שיש לו אחוזי נכות גבוהים?

חודשים.

יש ועדה.

יש ועדה, אין רופא.

והיא דנה והיא מאשרת.

כמה זמן - - -

כל כמה זמן - - -

רויטל, אבל אני שואל שאלות, אני לא יכול לקבל תשובות כי אתם מתפרצים כל רגע, באמת.

אחת לחודש הוועדה הזאת מתכנסת.

מרגע ההגשה, כמה זמן הורה יודע אם הילד שלו זכאי או לא זכאי?

כמו שהיום הייתה הוועדה ומחר הוא הגיש, גג חודש.

אבל זה לא נכון.

אוקיי, זאת אומרת שאם ילד לצורך העניין פספס את הוועדה, הוא מחכה חודש שהוועדה תתכנס ואז עוד חודש לקבל את התשובה. זאת אומרת גג חודשיים?

אבל זה לא נכון.

ארבעה חודשים.

אם אתמול הייתה ועדה והוא מגיש היום, והוועדה מתכנסת אחת לחודש, זה עוד חודש.

אפשר להכניס נציג ציבור לוועדה הזאת?

הוא מחכה חודש.

וזה מביצוע הוועדה?

ושבוע עד פרסום.

חבל שהמציאות לא קשורה.

עד שהרשות תמצא רכב.

רגע, אפשר להכניס נציג ציבור לוועדה?

אני שאלתי שאלה מאוד ספציפית וקיבלתי תשובה.

אם את יודעת למצוא רכבים בצורה יותר קלה, אולי את תעשי את העבודה של הרשות ותביאי רכבים אם את כל כך מוכשרת.

אני מאוד מוכשרת, אבל זאת העבודה שלך, אתה מקבל על זה כסף.

ואני עושה ימים כלילות.

שמעון, תעצור.

אני לא עוצר, לא. אני שנה במילואים, מגיע כל יום ברצף. ומי את שתגידי לי שאני אעשה את העבודה שלי כמו שצריך?

שמעון, תעצור שנייה. רויטל, פעם אחרונה שאני נותן לכם להשתלח בפקידים משרדים. אפשר להביא ביקורת, אבל בצורה מכובדת. אני אמרתי מה שאמרתי, אם את רוצה להתנצל, את יכולה להתנצל.

בי זה בסדר להשתלח?

לא, לא אמרתי שזה בסדר.

למה הוא השתלח בי?

אחרי ששעה את תוקפת אותי - - -

אני לא תקפתי אותך שעה, לא.

כן, את תוקפת אותי מתחילת הדיון.

רויטל, תשתי מים קרים חמש דקות בחוץ, תחזרי. בסדר, זה לגיטימי.

הכול בסדר, אני אשתה אותם פה.

זה לא לעניין. נמצא פה פקיד משרד, יש לו על הגב שלו הרבה דברים, וכמי שיודע מה הוא עושה – והוא גם שנה במילואים – אפשר גם להתחשב.

אני מאוד מתחשבת, שנה - - -

לא, את לא.

רגע. בוועדות אפיון יש נציגי ציבור, אני מבקשת משמעון אבני היקר באמת שלוועדה הזאת של הסעות פרטיות נכניס נציג ציבור ונראה. נציג ציבור זה גם נציג הורים, זה נציג שהוא ייצג את הבעיה. האם אתה מוכן לזה? זה רק לטובת הילדים.

טוב. ולרי, בבקשה.

אני רוצה גם כן, אומנם אנחנו כבר בסוף, להגיד תודה לך, יוסי, על קיום הדיון הזה. אני יודעת שאתה ממשיך לעקוב על זה ואנחנו נבקש שתעשה את זה יותר. וגם לאתי על הדו"ח המאוד מאוד מפורט שלה.

אני מתכנס פעם בחודשיים על הסיפור הזה.

אנחנו תכף נבקש שתתכנס יותר, זה יהיה חלק מה שאני רוצה לבקש.

שמעון, אוהבים אותך, רוצים אותך פה כל שבוע, מה אני אעשה?

אני רוצה להאיר זרקור על הנושא של הילדים המשולבים. קודם כול, אני מאוד מאוד שמחה לשמוע את מה ששמעון אמר לגבי העמדה של מנכ״ל החינוך לגבי הילדים שנמצאים באותה מסגרת ויכולים לנסוע בשעה יותר מאוחרת. זו פריצת דרך שלא הייתה עד היום ואני רוצה להודות עליה ואני רוצה שהוועדה תפקח על זה שבאמת יש לוח זמנים לאירוע הזה וזה קורה.

עכשיו אני רוצה להתייחס לילדים המשולבים, אני רוצה להגיד כמה דברים. אחת, אני רוצה להתייחס לענת, נציגת הרווחה. את התייחסת לזה ואמרת שבמסגרת חוק שירותי רווחה מתהווה, אתם צופים ועושים כן איזושהי עבודה לנושא של ההסעות למועדוניות ההמשך. אבל אנחנו, חלק מאיתנו יושבים פה בוועדה בנושא של היקף השירותים ונשאלת השאלה האם המועדוניות יוגדרו כפעילות המשך שכתוצאה מזה יהיו להסעות, כן או לא, למיטב הבנתי, הדבר הזה עדיין לא הוכרע.

זאת אומרת, אנחנו צריכים לוודא שהאמירה, הרצון, אני יודעת שיש רצון במשרד, אבל בסוף כשהתקנות יבואו לדיון, יכול להיות שהדבר הזה, מאוד מאוד יכול להיות, שהוא ייפול בין הכיסאות מתוך הבנה של המשמעויות הנרחבות של זה. אני רוצה קודם כול נורא נורא להיזהר שלא יהיה פה איזה מצב של פינג פונג שבא שמעון ואמר, מנכ"ל משרד החינוך אמר שלא יהיו הסעות למסגרות המשך, והרווחה ככה מרצון טוב ואחריות לוקחים את זה על עצמם ובסוף זה נופל לא פה ולא פה. קודם כול צריך לוודא שזה באמת הדבר שקורה, כי ממידע פנים שיש לנו כרגע, אני עוד לא רואה את זה קורה.

דבר שני אני רוצה להגיד, ספציפית לגבי מסגרות ההמשך, ספציפית למועדונית תומכת שילוב שאתי התייחסה אליה גם בדו"ח שלה. אני ישבתי פה לפני כמה חודשים בדיון האחרון ודיברנו על הפיילוט שאנחנו יוצאים עליו למועדונית תומכת שילוב. ילדים בשילוב הכללי בגיל יסודי שמסיימים את יום הלימודים שלהם והולכים למסגרת המשך שנותנת להם גם את קבוצת השווים שלהם, חלק מהשווים שלהם, וגם את הטיפולים שהם זכאים להם. והדבר הזה הוא בסיס תמיכה שמאפשר לשילוב להתקיים, כי הילדים מאוד מאוד מתקשים בשילוב מהמון סיבות.

ולא הצלחנו לצאת לפיילוט הזה כי לא הצלחנו לקדם את סוגיית ההסעות. ואני רוצה להגיד כאן, אני רוצה להזכיר שסוגיית ההסעות, מטרתה לתמוך בחינוך. והאינטרס של המדינה והחלטת המדינה והאו"ם וחוק שוויון מעודד את השילוב, ובפועל, אנחנו לא תומכים בדבר הזה. ולכן דווקא זה אינטרס של משרד החינוך להתחיל איתנו את הפיילוט הזה של הסעות למועדונית תומכת שילוב כדי לראות שבסופו של דבר גם הכיוון שוועדת שפירא הולכת אליו של לתמוך בשילוב לא יקרה אם לא יהיו הסעות למסגרות.

השלטון המקומי גם אמר פה משהו שלא נאמר קודם. הם אמרו, אנחנו מוכנים לקחת על עצמנו את כל התפעול של הדבר הזה ובלבד שתהיה הסעה. זו לא אמירה שהייתה קודם וגם על זה צריך לברך. זאת אומרת, יש פה התקדמויות. ולכן אני מבקשת ממך, אדוני, מה שהתבקש קודם, שהוועדה הזאת תפקח באופן קרוב גם על נושא התקנות שלא הוגשו שהיו צריכות להיות מוגשות, אבל גם ספציפית על נושא ההסעות למסגרות המשך כדי לתת לזה פתרון. אם אתה לא תתערב כדי לתכלל את זה, זה לא יתוכלל. תודה רבה.

תודה רבה. מוריה כהן, אקי"ם ישראל, בבקשה.

אני מאקי"ם ישראל. דובר כאן קודם על אנשים עם מוגבלות שכלית התפתחותית שלכאורה יש להם מענה. אכן בעקבות בג"צ נמצא פתרון לילדים עם מוגבלות שכלית בינונית וקשה, אבל ילדים עם מוגבלות שכלית קלה נמצאים בדיוק באותו המצב שתואר כאן על ידי חברתי מאיל"ן.

אני אתן דוגמה, האימא רצתה לבוא ולא יכלה להגיע, לפנייה שפנינו גם לוועדה וגם למשרד החינוך. אימא חד הורית, שני ילדים, גרה באחת הערים הסמוכות לתל אביב, לא נמצאה מסגרת מתאימה לילד בן 6 וחצי ולכן מסגרת הלימודים שלו היא בתל אביב. אין הסעה בשעה של תום המסגרת, בשעה 18:00-17:30, אלא רק בשעה 14:00. המשמעות של הדבר הזה לאישה כזאת היא שהיא צריכה כאם חד הורית שמתפרנסת גם במשמרות, לקצר משמרות, לבקש ימים אחרים. והיא באה אלינו ואומרת, זה מקצץ ביכולת שלי היום לשאת בפרנסה של הילדים שלי בגלל ההסעה הזאת.

אנחנו פנינו למשרד החינוך בעניין הזה, אני שמחה מאוד ואני שומעת כאן שיש בשורה, אני חושבת שהבשורה הזאת צריכה להיות ברמה הכי מיידית וחשוב מאוד מאוד שהוועדה תפקח על הדבר הזה וממש לקצוב פה לוח זמנים כדי שהדבר הזה יקרה. אלה ממש משפחות שלא שולחות ויש כאלה שלא שולחות בכלל, יש כאלה שנוסעות ומחזירות מוקדם, כל האלטרנטיבות העקומות האלה. ובסוף זה בא על חשבון או הילד שלא נהנה או ההורה שלא מתפרנס.

או האחים.

או כולם, כל המשפחה שסובלת מהדבר הזה. אני אוסיף עוד דבר, שיש קבוצה של ילדים עם מוגבלות שכלית קלה אבל התנהגות מאתגרת שנמצאים בתוך התע"ס. הבג"צ קבע שמי שחל עליו התע"ס הוא מחויב והלכו על זה דווקנית בפרשנות. אני לא חושבת שהיה צריך ללכת כך, אבל הלכו על זה. אבל הם לפחות נמצאים בתוך התע"ס, ויש לנו לא מעט ילדים כאלה שלא מקבלים מענה למרות שזה חלק מפסיקת בג"צ. ופנינו למשרד החינוך בנושא הזה, עדיין לא קיבלנו תשובה. אבל אם הפתרון יהיה לכולם ביחד מהר, ימצא פתרון גם לאלה. ותודה, אדוני, על הדיון החשוב הזה.

תודה רבה. היידי מוזס, בבקשה.

כבוד היושב ראש, תודה רבה על הזכות להיות כאן. אני רוצה לדבר בשם אחיינית שלי החרדית החסידית שהיא לא יכולה להיות כאן. יש לה ילד עם שיתוק מוחין אבל בתפקוד שהוא הולך על הרגליים ונופל מלא פעמים ביום. הוא מצא את עצמו בסיטואציה בשכונה חרדית בבית שמש שאוספים אותו, איזה בחור, ואחרי כן הם עומדים ליד האוטובוס, הוא נופל על הבחור והאוטובוס בורח. השפלות על גבי השפלות, פשוט הלב נשבר.

מה הם לא ניסו לעשות? לממן איזשהו רכב פרטי ב-150 שקל בבוקר כפול שישה ימים בשבוע, בחזור שני אוטובוסים, סיוט של החיים. חודשיים לא מצאו להם פתרון. וכשהם ניסו להעביר כבר מסגרת, היה חסר משהו בקוד המוסד משהו, פשוט סיוט והלב נשבר. אני שומעת פה את הדיבורים ואני אומרת, מה כל כך קשה בסיפור של המלווים לסדר שההסעה תעבור דרך הבית של המלווה ותאסוף אותו? זה כזה מסובך? אם אין את הכסף למלווים ואם אין את כל ההוצאות, תעברו ותאספו אותם, זה מינימלי. לגבי אחיינית שלי, הם בסוף פתרו את זה בלמצוא משהו אחר, אבל יש מלא אנשים חרדים חסידים שהם לא ישבו כאן בשולחן וגם להם צריך למצוא פתרון.

תודה רבה. א' נ', בבקשה.

שלום לוועדה. אני שוב חוזר על העניין של בני, ילד מונשם שלא מקבל כרגע הסעה. דיברנו עם הרבה גורמים בעירייה, עם שמעון אבני ממשרד החינוך, ועד עכשיו, כרגע חודשיים וחצי, אין לו הסעה. הילד שלי הוא מאוד מורכב. במהלך שלוש השנים הראשונות שהבן שלי היה בגן, עמוס תמם שנמצא פה מצא לי פתרון, וכרגע הוא עזב את הרשות והחליפו במישהי אחרת שמטפלת בעניין. אני אשמח שימצאו לי פתרון לילד כי אני כבר מתמודד עם הבעיה הזאת הרבה מאוד זמן ואני כרגע מסיע את הילד וזה מאוד מקשה עליי.

טוב, זה אותו מקרה שרחל דיברה עליו. בסדר, אמרתי, אני אטפל בזה באופן אישי. יוני אמויאל ואני אסכם, בבקשה.

שלום וברכה, כפי שציינתי לפני חצי שנה ואז זה היה בנימה חיובית של תודה, קודם כול תודה רבה באמת שוב ליוסי טייב, לטלי גוטליב שתמיד מלווה אותנו ואני אז הודעתי באמת לשמעון אבני ולמשרד החינוך על המהלך הזה, כפי שדיברו קודם, על פיילוט ההורים.

אני שוב מזכיר את מה שאמרתי, אני זכיתי לילדה מאוד מורכבת, ילדה עם אפילפסיה שכל פרכוס שלה מהווה לה סיכון חיים. טכנית אין מענה לא לנהג ולא למלווה. הבשורה הזאת שהרשות יכולה לתת לי את הסכום כדי שאני אלווה אותה, זה דבר נפלא ביותר ולא רק עבורי, עבור מאות ואלפי הורים שכל כך שמחים מהבשורה הזאת. שהוא מבקש, הוא מתחנן מכל הגורמים שאפשר להמשיך את זה, ולא רק בירושלים. אני חושב שירושלים זה אור לכל הארץ להמשיך לפתח את זה ובאמת לתת את המענה ואת האפשרות להורים להסיע. תודה רבה לשמעון אבני, תודה רבה לכל מי שמקדם את זה, תודה.

תודה רבה. הוועדה שולחת תנחומים למשפחות הנופלים, מקווה ומתפללת לשיבתם לשלום במהרה של כלל החטופים והחיילים.

הילדים זכאים להסעות הלוך וחזור במסגרת החינוכית, יש חשיבות בהסדרת ההסעות שתהיה מותאמת לילדים ולצורכיהם. יש חשיבות רבה שהילדים יהיו משולבים במערכת החינוך הכללית, אולם מגבלת ההסעות היא גורם מעכב לילדים אלה לקבלת חינוך משלים.

הוועדה שמעה כי השלטון המקומי מוכן לארגן ולהפעיל את ההסעה השנייה או השלישית, איך שתקראו לזה, אך לא מוכן לתקצב. הוועדה דורשת ממשרד החינוך ומשרד הרווחה בתיאום עם משרד האוצר למצוא את המקור התקציבי לכך גם לילדים המשולבים.

הוועדה מבקשת לקבל תוך שבועים ממשרד החינוך וממרכז השלטון המקומי ומעיריית ירושלים דיווח על התקדמות בנושא החזר כספי להורים בגין ויתור על ההסעות. אני מציע שלא רק לסגור את הפיילוט של עיריית ירושלים, אלא להרחיבו לשאר הערים בארץ. אני מבקש שבשבועיים האלה נקבל גם את הנהלים המתבקשים סביב סוגיית ההסעה על ידי הורים לילדים עם מוגבלויות.

הוועדה דורשת מהשלטון המקומי להעביר לה דיווח על טיפול במקרים שבהם לא היה פיקוח על ההסעות, תלונות בנוגע למלווים ו/או נהגים או כשל ברכבים. הוועדה דורשת להעביר אליה את תקנות ההסעה – בטיחות לילדים ופעוטות עם מוגבלויות בנוסח המרחיב את זכותם של תלמידים להסעות. אני רק אגיד שבדיון הקודם כבר דיברתי על זה, על הנושא של תקנות, לא מצליח להבין למה זה תקוע.

חבל שלא נתתי לאילן באמת להגיב על זה. אילן, בבקשה. סליחה שברח לי, היית רשום.

חוק הסעה בטיחותית מופיע בנוהל של רשות האסדרה כאחד החוקים, זו רשימה לא סופית, כאחד החוקים שצריכים לעבור תהליך רגולטורי, Impact Assessment במקרה שמבקשים להתקין תקנות. פנינו אליהם בתחילת חודש ספטמבר כדי לקבל תשובה האם כשורה תחתונה אנחנו צריכים לבצע את ההליך הזה לפני שאנחנו מתקדמים בהליך התקנת התקנות, עד היום לא קיבלנו. חזרנו אליהם כמה פעמים וביקשנו ותזכרנו אותם שאנחנו מבקשים תשובה לשאלה, האם צריך לעשות תהליך של RIA. עד היום לא קיבלנו תשובה, וזה מה שמעכב.

אבל גם לא ישבתם איתנו. התבקשתם לשבת איתנו לדבר על העקרונות, גם לפני הניסוח.

ולרי, טוב. אין לי זכות הבאה, אז אני מבקש לכנס את ועדת הביקורת שיביאו אותם, נראה למה הם לא עונים לכם. הוועדה תקבע שולחן עגול.

אבל אם אפשר עד אז שישבו איתנו על מה שיש.

אתם רוצים להגיד את המסקנות במקומי, רויטל?

הוועדה תקבע שולחן עגול בהשתתפות הנציגים הרלוונטיים כולל נציגות ההורים, עמותות ועוד כדי לקדם את נושא התקנות.

ברשותכם, אני נועל את הדיון.

הישיבה ננעלה בשעה 14:10.