פרוטוקול של ישיבת ועדה


הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



22
ועדת החינוך, התרבות והספורט
08/12/2024


מושב שלישי



פרוטוקול מס' 318
מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט
יום ראשון, ז' בכסלו התשפ"ה (08 בדצמבר 2024), שעה 12:00

סיור ב"בית אקדם"- מרכז שילוב קהילתי לטיפול וקידום ילדים ובוגרים על הרצף האוטיסטי

חברי הוועדה: יוסף טייב – היו"ר

סיגל אמון - מנהלת תחום בכירה, מערך היסעים, משרד הרווחה והביטחון החברתי

רויטל אילתי וייסמן - מנהלת תחום מסגרות יום לילדים ובני נוער עם מוגבלויות, מטה מינהל מוגבלויות. מפקחת ארצית בתחום של מועדוניות והארכות יום, משרד הרווחה והביטחון החברתי

ענת נהור - מנהלת, מחלקת צרכים מיוחדים, אגף לשירותים חברתיים, עיריית מודיעין, מכבים רעות

עמוס תמם - יועץ, מרכז השלטון המקומי

ינקי צור - יו"ר העמותה אקדם, מנכ"ל "בית אקדם"

צאלה שקד - עובדת סוציאלית, אגף לשירותים חברתיים. רפרנטית, רכזת מוגבלויות, "בית אקדם"

מרים כלי - מנהלת תוכן, עמותת "אקדם".

ציפי נגל אדלשטיין - מנכ"לית, עמותת "אותי".

נחמה פבר בן פזי - מנהלת תחום גילאי בית ספר, עמותת "אותי"

ליאור גבעון - מנהלת חלק טיפולי של צהרון, מועדונית תומכת שילוב ומרכז טיפולי מודיעין באקדם, עמותת "אותי"

ענבר דוברת - פסיכולוגית ומנהלת אזור מודיעין רבתי, במערך בית ספר, עמותת "אותי"

גילי שילת - יועצת משפטית, מנהלת משפט ומדיניות, עמותת "אותי"

ולרי זילכה - עו"ד, מנהלת מחלקת מדיניות, בית איזי שפירא

דקלה סיתי מאיר - יועצת משפטית, עמותת איל"ן

מאיה - אימא של ילד במועדון

אורית הראל - דוברת ועדת החינוך, התרבות והספורט

יוסף יצחק - יועץ פרלמנטרי של ח"כ יוסף טייב

אתי דנן

מעיין שבתאי, איטייפ


רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות.
סיור ב"בית אקדם"- מרכז שילוב קהילתי לטיפול וקידום ילדים ובוגרים על הרצף האוטיסטי

(סיור ב"בית אקדם")

(הצגת מצגת)

צהריים טובים לכולם. ברוכים הבאים, כבוד יו"ר ועדת החינוך של הכנסת. שמי ינקי צור, אני יושב-ראש עמותת אקדם ומנהל בית אקדם – המקום שאנחנו נמצאים בו. יש סדר יום שמתוכנן מראש. אני מציע שנעשה פתיחה והיכרות ואחרי הפתיחה כל השותפים יגידו מספר מילים על הארגון שלהם ונוכל לצלול לנושאים. כפי שאמרתי אני ינקי צור, יושב-ראש עמותת אקדם.

אני מרים, מנהלת תוכן בעמותת אקדם.

אני ענת נהור, מנהלת את המחלקה לצרכים מיוחדים באגף השירותים חברתיים במודיעין.

צאלה שקד, עובדת סוציאלית של האגף לשירותים חברתיים, יושבת פה בתוך בית אקדם. מטפלת במשפחות. רפרנטית, רכזת מוגבלויות.

ליאור, שלום. מרפאה בעיסוק ופיזיותרפיסטית, אני מעמותת "אותי". אני מנהלת חלק טיפולי של הצהרון, המועדונית תומכת שילוב שנפגוש היום, וגם מרכז טיפולי שקורה פה ב"אקדם".

אני ענבר דוברת, פסיכולוגית ומנהלת אזור בעמותת אותי, של מודיעין, בית שמש, ראש העין.

שלום, שמי רויטל אילתי וייסמן, אני ממטה מינהל מוגבלויות. אני אחראית, מפקחת ארצית בתחום של מועדוניות והארכות יום.

שלום, שמי סיגל אמון, אני אחראית על מערך היסעים של משרד הרווחה, ארצי.

אני אתי דנן, מנהלת ועדת החינוך, התרבות והספורט.

יוסי טייב, יו"ר הוועדה.

עמוס תמם, יועץ בשלטון המקומי.

ולרי זילכה, מנהלת מחלקת מדיניות, בית איזי שפירא.

דקלה סיתי מאיר, יועצת משפטית, עמותת איל"ן.

יוסף יצחק, יועץ פרלמנטרי של יו"ר הוועדה.

גילי שילת, מנהלת משפט ומדיניות בעמותת "אותי".

ציפי נגל אדלשטיין, מנכ"לית עמותת "אותי".

נחמה פבר בן פזי, אני מנהלת את תחום גילאי בית ספר בעמותה.

ברשותך, לפני שנצלול לנושאים, אני רוצה לספר על המקום שהגעת אליו. יש בו שלושה שותפים שנמצאים פה, כל אחד יגיד כמה מילים. אפתח את המעטפת בקצרה. עמותת אקדם זו עמותה מקומית עירונית של העיר מודיעין שהוקמה על ידי הורים לילדים ובוגרים על הרצף האוטיסטי לפני תשע שנים. האופן שבו העמותה מממשת את הפעילות שלה זה באמצעות בית אקדם, זה המרכז שאחרי זה נעשה בו סיור, גם יגיעו ילדים לפעילות ותראה אותם.

עם השותפים שתיכף יציגו את עצמם, הרמנו מודל ייחודי, אין כזה בארץ בשום מקום. משהו שמתבסס על האמירה One stop shopשאומרת – במקום אחד יש את כל השירותים למישהו על הרצף האוטיסטי ולבני המשפחות.

לכן אנחנו יושבים פה כעמותה מפעילה, זכינו במכרז של העירייה עם הקצעת קרקע ל-20 שנים, חתום על ידי שר הפנים. יש אתנו פה את השותפים שאתנו מהיום הראשון, שזה כמובן האגף לשירותים חברתיים של העירייה ועמותת אותי, ששלושתנו ביחד מיום ייסוד המקום הזה נמצאים פה ומריצים את הפעילות.

המקום הזה הוא בית לכל המשפחות בעיר. אנחנו מרכזים את מירב הפעילות – ברור שאנחנו לא עושים הכול – אבל את מירב הפעילות בתחום האוטיזם בעיר, שיתוף עם השותפים. הגענו בשנה האחרונה לסדר גודל של מעל 15,000 פעילויות בשנה פה לילדים על הרצף, שזו כמות מאוד גדולה.

הגענו דה-פקטו למצב שהמקום צר מלהכיל. אנחנו רוצים להגדיל ובגלל המקום אנחנו לא יכולים לעשות את זה. אנחנו לאט-לאט הולכים ומתרחבים להרבה מאוד תחומים. נדון פה היום במועדון תומכת שילוב. יש לנו מועדוניות, קייטנות, מועדונים חברתיים, הרצאות להורים.

מתחילים להתעסק בתעסוקה, מרכז זכויות להורים, ניסיון להיותOne stop shop זה מודל ייחודי שבזכות השותפים שאתנו פה, אנחנו מצליחים להרים. זה היה בכמה מילים על בית אקדם. ענת, את רוצה להגיד מכיוון הרווחה?

זה אחד השירותים המצוינים שיש, הבלתי אמצעיים, הישרים, מקצועיים, רציניים. הפורמט שהצלחנו לבנות פה, שהוא שיתוף פעולה של עמותת אותי המאוד מקצועית. עמותת אקדם, שזו עמותת הורים שנכנסה ועושה הרבה דברים. כל הכספים שהם מקבלים הולכים ישירות ללקוחות, להצלחה של הפרויקטים והתכניות. לא סתם אנחנו גדלנו פה ממועדונית של שמונה ילדים, ל-100 ילדים ויש לנו עוד 50 ילדים בהמתנות שרק מחכים שתהיינה פה אופציות ואפשרויות.

כולם תושבי מודיעין?

כולם תושבי מודיעין, מתדפקים עלינו מישובים אחרים, אין לנו יכולת. השירותים מאוד מצוינים. המועדונית הזו היא דוגמה ומופת ואני חושבת שצריך להעתיק ולשכפל אותה ברחבי הארץ ולאפשר את הקיום וההתפתחות שלה.

נושא ההסעות הוא אחד הנושאים הקריטיים בהגעה של הילדים, כי ילד אוטיסט שמגיע הביתה – מאוד קשה אחר כך להוציא אותו. פה הם מקבלים מעטפת שלמה שמאפשרת ומאוד תומכת בשילוב. אנחנו שומעים מההורים חוות דעת מעולות.

היו לנו לא מעט ממשקים. עמותת אותי זו עמותה ארצית. התחלנו מגן אחד, מאז ששיעור האוטיזם הלך ועלה. אנחנו מטפלים בילדים, בני נוער ובוגרים על הרצף. יש לנו מעונות יום שיקומיים ברחבי הארץ.

יש לנו 340 גני תקשורת, מרכזי טיפול, אנחנו נמצאים ב-160 כיתות בית ספר. המועדונית הזו פועלת במסגרת הכובע של ענף גילאי בתי הספר והרעיון של One stop shop הוא מאוד משמעותי. אנחנו בעמותה עושים הכול כדי להנגיש את השירותים הטובים והמקצועיים ביותר לכל ילד בכל מקום בארץ, בכל גיל, כאשר הילד לא ירגיש שיש לו קצת – רווחה, חינוך, בריאות, רשות מקומית.

הרעיון הוא שהטיפול יהיה סביב הילד, הנער, הבוגר, האדם במרכז, כשאנחנו עושים הכול מאחורי הקלעים כדי לייצר מודלים מותאמים במקסימום. כאן זו דוגמא מצוינת לשיתוף הפעולה הזה של הגופים שהוזכרו כאן וכמובן הרשות המקומית, שמצליחים להנגיש את הטיפולים ברמה המקצועית ביותר, עם הקשיים שמתעוררים בדרך כמו הסעות שאנחנו מכירים מאוד, כל מיני זירות שלנו.

נחמה תיכף תתאר יותר בחלק המקצועי את התשומה המקצועית המאוד גדולה של עמותת אותי בתוך המערך כאן במועדונית תומכת שילוב, שהמטרה להפוך אותה למודל ארצי כי זה פתרון מאוד משמעותי ותשמעו גם אימא שמדברת ומספרת על כך.

זה מודל ייחודי נכון? אתם לא פועלים בעוד מקומות בארץ בצורה כזו.

ישנם שני מקומות שזה פועל לאוכלוסיות שונות – לאוטיזם ולמוגבלויות.

אך בנינו מודל ארצי לצורך העניין.

היה לנו גם בפתח תקווה. הייתה לנו מסגרת שנפלה בגלל הנושא הזה.

של הסעות.

כן. עמותת אותי מטפלת היום בכ-5,500 מטופלים ברחבי הארץ מדן ועד אילת. אני מקווה שכל המסגרות בצפון יחזרו לפעולה תקנית. יש לנו כ-2,600 מטפלים עם הרבה – ימי עיון, ימי הכשרה, השתלמויות. אנחנו לוקחים מודלים מבחוץ, מטמיעים אותם, מיישמים אותם, חוקרים מודלים. היד עוד נטויה, יש הרבה עוד מה לעשות. נחמה, את רוצה בזום קטן פנימה לפני שנכנסים לעומק?

תפיסת העולם היא שאנחנו מסתכלים על מה שהמחוקק הוביל. המחוקק מוביל בארץ כיום יותר ויותר שילוב והשתתפות של הילדים האלה בחיים. כדי שזה יהיה ממשי צריך לתרגם את זה למסגרות שהן רלוונטיות, אחרת זה נשאר רעיון ואיננו. כך הקמנו את מערך הטיפולים שמונגשים לבתי ספר כדי לאפשר לילדים להיות במסגרות הכלליות ולא להצטרך להגיע דווקא לבית ספר סגרגטיבי כדי לקבל שירות.

כך גם הרעיון של המועדונית הזו, שאף הולכת צעד קדימה והיא לא רק נותנת את השירותים. הילדים בבית הספר, נשלפים פעמיים בשבוע בזמן צהרון, לא מפסידים בית ספר. מקבלים מקום שעוד מעט יתואר, ואנחנו לוקחים עלינו את הקשר עם בית הספר. אנחנו חוברים לחלק החינוכי, עסוקים בקשר לגבי כל ילד אך גם בשינוי פני התפיסה של הצוות בבית הספר.

זה לא מספיק שהילד עצמו ישתנה, צריך שהסביבה תשתנה כדי שהילדים שיבואו בעוד עשר שנים כבר יפגשו סביבה חדשה, אחרת. במקום הזה שבו אנחנו לוקחים את התפיסה של המחוקק ואומרים מה כוונתו, לא רק איך מיישמים, מה כוונתו ואת זה מתרגמים לעשייה, זאת ברכה עצומה שמתרחשת כאן בחדר הזה בצורה מופלאה.

אספר קצת על המערך. יצרנו צוות לא גדול, יש לנו כ-200 מטפלים ואנחנו מנגישים את שלושת קופות החולים עבור למעלה מ-2,000 ילדים. מבחינה חברתית חסרים מטפלים, נמצא את הדרך להנגיש את הטיפולים למירב הילדים עם מעט מטפלים כי זה צו השעה, זה מה שצריך, זה מה שאנחנו עושים.

אנחנו נמצאים ב-164 בתי ספר, יש הכשרות מעולות. אין אף עמותה אחרת או ארגון אחר שכרגע הרים את הסיפור. אנחנו חוגגים עשר שנים.

של בתי הספר. מועדונית זה חלק מתוך המערך של בתי הספר.

אני מבית איזי שפירא – ארגון שעוסק באיכות חיים של אנשים עם מוגבלויות, מפתח שירותים וטיפולים חדשניים. ואז אומרים זה עובד, זה לא מספיק ש-20 ילדים יקבלו אצלנו, אלא צריך לפתח את זה ברמה הארצית.

אלינו הגיעו ילדים שהיו ילדים עם מוגבלות מוטורית שהיו אצלנו במעון היום השיקומי, לידה עד שלוש. באו ההורים ואמרו שהילדים שלהם נכנסים לשילוב, לבית ספר יסודי. קודם כל, הם זרים בתוך הכיתה שלהם, הם ילדים יחידים במינם. הרבה פעמים, ספציפית הילדים עם מוגבלות מוטורית, אבל בכלל מוגבלות, לא פוגשים אף ילד שדומה להם בשום מסגרת ובשום מקום אחר.

בנוסף, הם צורכים הרבה מאוד טיפולים. עכשיו הם צריכים לצרוך את הטיפולים האלה אחרי צהריים בקופות חולים, זה מקשה על המשפחה. תנו לנו מסגרת כזו או אחרת, שהילדים יוכלו לבוא אליכם פעמיים בשבוע אחרי צוהריים, בשעות אחרות הם יהיו כמו כל הילדים בכיתה שלהם– ילכו למועדונית שכולם הולכים אליה, ופעמיים בשבוע הם באים אליכם, פוגשים את קבוצת השווים שלהם, מתחזקים מזה.

אין לתאר איך רגשית הם מתחזקים מזה וחוזרים לכיתות שלהם מועצמים ויכולים להכיל את השילוב, וגם מקבלים את הטיפולים ההתפתחותיים באופן קבוצתי במקום להתרוצץ בקופת חולים ויש פה ניצול של העובדה שיש פה קבוצה שאפשר לעבוד אתה בצורה משותפת.

בהשלכות של זה על הבעיות של חסר בכוח אדם במקצועות הבריאות – צריך להבין שיש פה אינטרס אדיר גם לקופות חולים וגם למשרד הבריאות.

כשהדבר הזה עבד אצלנו וראינו כי טוב, אמרנו שנסתכל ימינה ושמאלה ונראה מי עוד עושה. ראינו את העבודה המדהימה של אקדם ואותי וראינו שהיו מודלים דומים בכל מיני צורות – ילדים לקויי ראייה לקויי שמיעה, וגם מוגבלות שכלית התפתחותית.

הקמנו קואליציה משותפת, בנינו מודל משותף והלכנו אתו למשרדי הממשלה – רווחה, חינוך ובריאות. נמצאות פה נציגות הרווחה שיגידו שהן היו הראשונות שאמרו לנו קדימה, אנחנו פה, והן גם מממנות את החלק שלהן, את ההועדה בדבר הזה.

משרד החינוך התלהב ואמר שהם רוצים את השותפות הזו, זה בדיוק מה שהם צריכים. גם משרד הבריאות אמר נהדר, שנלך ונדבר עם קופות החולים ונתפור מהלך משותף. אדוני יושב-הראש, הדבר הזה התרומם, והתרומם ברמה כזו שהיינו כבר על סף פיילוט – כל הזמן אמרתי את זה בדיונים – לעשות הרחבה ארצית.

איל"ן רצו להיכנס לתמונה בנושא של ילדים עם מוגבלויות מוטוריות והפיילוט היה אמור לכלול כ-120 ילדים והוא לא התרומם בעיקר בגלל נושא ההסעות.

בתוך מערך גילאי בתי הספר של עמותת אותי, ישנו מערך טיפולי במודיעין בתוך בתי הספר מ-2016. לב העבודה שלנו במערך בתי הספר זה להשתלב ולעבוד בתוך בתי הספר, את זה אנחנו עושים כמו שאתה רואה, בצורה מאוד עקיפה במודיעין. במקביל אנחנו עובדים עם ילדי הסל האישי – הילדים המשולבים, שילוב דיפרנציאלי בכיתות הגדולות. כאן, בתוך המרכז הטיפולי החל מ-2018 כשנכנסנו עם בית אקדם, אנחנו מקבלים כאן ילדים במרכז הטיפולי לטיפולים פרטניים.

במקביל נפתחה המועדונית תומכת שילוב, בשנה הראשונה שלה עם ארבעה משתתפים, פיילוט קטן שמרים ואני הגשנו להם צוהריים, בדקנו איך בדיוק עושים את זה. השנה יש לנו כבר ארבע קבוצות, סך הכול 44 ילדים מקבלים מענה לאורך השבוע. מגיעים יומיים, שלושה. יומיים ישנם טיפולים ועוד יום שלישי של חוגים.

הילדים מגיעים מכל העיר, והדבר המשמעותי שקורה לאורך השנים האלה, מעבר להתרחבות וליכולת שלנו לתת מענה ליותר ילדים, זה תהליך ההעמקה המקצועי שאנחנו עושים. תיכף ליאור תספר יותר לאן הגענו היום.

להבין בכלל למה זקוקים הילדים האלה, איך המרחב הזה ייראה כדי שהוא יהיה מתאים גם לצרכים המיוחדים וגם לרצון שלהם להיות כמו בצהרון ולשחק, להיות בסיטואציות חברתיות מותאמות, וכמובן ארוחת צהריים שאנחנו רואים כאן שזו סביבה שמקיפה את כל הצרכים.

קשר עם ההורים בתהליך העמקה המאוד מוגבר שלנו. יש קבוצות הורים השנה שאנחנו פוגשים, קבוצות טיפוליות של ההורים, וכמובן הקשר עם המתי"א ועם הצוותים של הכיתות כדי לוודא שהילד אחוז ומוחזק וחושבים עליו מכל הכיוונים.

דיברנו תפיסה ודיברנו את המערכת ונעשה זום פנימה איך הדברים נראים, מה זה המודל הזה שאנחנו עובדים אתו פה. יש לנו ילדים שמאובחנים על הרצף האוטיסטי – ילדים אוטיסטים, ויש את הצד הנוירוטיפיקלי, אלה שני שבילים שהולכים לשני צדדים והמטרה פה של מה שאנחנו עושים, זה למצוא משהו שנותן מקום לשני הדברים.

איך ילד יכול להיות מי שהוא, עם הדברים שהוא אוהב והדברים שלא, עם דברים שקשים לו, עם החוזקות שלו, ולהיות חלק מהסביבה שלו – זה אומר אותו, האחים, המשפחה שלו. איך אנחנו כחברה הופכים להיות חברה שמכילה בתוכה את כולם? איך עושים את זה?

נעשה זום פנימה לעומר, ילד שהיה פה בצהרון במועדונית תומכת שילוב, ונראה תהליך, איך זה נראה. מדובר על ילד שכל שבוע כשהיינו צריכים להיפגש לטיפול – היה צריך להזכיר לו מי אני, איך קוראים לי כמטפלת, איפה אנחנו נפגשים, איך קוראים לקבוצה שלנו, קבוצת הזומבים, וכל פעם להזכיר את זה מחדש.

בהתחלה אפשר לראות אותו שם בצד, צד שמאל, תמונה ראשונה, מסתכל על ילדים אחרים שמשחקים ביחד. מסתכל, רוצה להיות חלק אך בלי יכולת. הרצון הוא רצון חשוב, לפעמים צריך לעשות עבודה כדי שיהיה את הרצון. הוא מסתכל, ואין יכולת להיות חלק.

בשלב שלאחר מכן, זה שלב שהפכו להיות שכנים. הביאו אוהלים, התמקמו אחד ליד השני והתחילה להיות אינטראקציה. בשלב שאחרי זה, רואים כבר יכולת לשבת ביחד ליד השולחן ולעשות פעילות דומה, משותפת. כל אחד בציור שלו אך ביחד.

אחד המפגשים הכי מרגשים פה, היה כשהוא חיכה לנו פה בחדר, עלה לבד, שזה ילד שקשה לו במעברים, ילד שיש לו קושי באוריינטציה. לעשות עלייה מהמתחם שאנחנו כבר נראה למטה, לכאן לחדר הטיפול, זה לא קורה לבד. נדרשה עבודה כדי לעשות את זה, הוא חיכה לנו פה ושאל מתי מתחילים.

הוא צייר על הלוח והכין לכל חברי הקבוצה את הריבוע שלהם, כמו שאנחנו עושים בכל מפגש. בשתי התמונות אחר כך, הוא כבר חלק ממה שקורה, קשה לזהות אותו בין הילדים. זה מעין זום פנימה לתהליך טיפולי קבוצתי, כשכל מה שאנחנו עושים במסגרת, הוא זה – איך ילד עם יכולות שלו והקשיים שלו, יכול להיות חלק מקבוצה, איך תומכים בדבר הזה על מנת שיקרה.

מספר עקרונות שהם משמעותיים פה. קודם כל, זו עבודה שהיא אקולוגית. הילדים מגיעים לפה לצהרון, קוראים צהרון ביחד כי באים לפה להיות ביחד. יש פה הרבה דברים נהדרים, הרבה דברים שילדים עושים. הם באים לפה לשחק ולהיות אחד עם השני.

המטרה של זה היא לתמוך גם בהעברה והכללה. מה זה אומר ילד אוטיסט? זה שפה הוא מצליח לשחק תופסת עם חברים, זה לא אומר שיצליח בסביבה אחרת. כדי לתמוך בזה שיעבור – אנחנו עושים את זה באופן טבעי ומתוך המשחק שלו עם חברים, וגם ענבר התייחסה לזה, ישנה עבודה מאוד אינטנסיבית עם בתי הספר, של ילדים מ-13 בתי ספר בעיר. עובדים בשיתוף פעולה עם המתי"א.

לכל ילד יש אשת קשר בבית הספר. אנחנו בתקשורת, נכנסים לתוך ישיבות של בית הספר כדי לחבר את מה מאפשר לו פה לשחק "חיי שרה" – זה דוקטורט מה שהילדים עושים פה – מה מאפשר לו פה לעשות את זה, ומה הוא צריך כדי שיוכל לעשות את זה עם חברים בבית הספר?

הצלע הנוסף הוא ההורים. יש לכל קבוצת ילדים, של ארבע קבוצות, יש קבוצת הורים שמלווה את התהליך שהילדים עוברים פה. ההורים עוברים תהליכים מאוד משמעותיים. לקבל את האבחנה, להבין מה זה אומר, והם נלחמים מאוד קשה כדי להיות חלק מהחברה.

האם מותר לדבר את זה בכלל, באיזה אופן? האם הילד שלי שייך, האם אני שייך כהורה? זה משהו שמלווה את העבודה שלנו, כי הם מה שמחבר את הילד בין הסביבות השונות שלו. הנושא של האבחנה. התייחסתי לזה קצת עכשיו. הילדים, רובם, יש פה ילדים מכיתות א' ועד ד'. רובם לא יודעים שהם מאובחנים על הרצף. הם יודעים ולא יודעים.

כתוב פה על השלט בכניסה ש"אקדם" זה מרחב לאנשים על הרצף, הם מרגישים את השונות או מרגישים האם הסביבה מתאימה להם או לא, האם הם יכולים להיות חלק או לא? פה אנחנו עושים תהליך לזהות – במה אני חזק, מה קשה לי וגם מה עוזר לי? ומתוך תחושת המסוגלות והמוטיבציה, עוזרים עם ההורים ועם הילדים, להגיע לזהות של מי אני ושאני חלק.

זה מוביל אותנו באופן ישיר לתפיסה של החברה כחברה של כל החלקים בה ושהילדים יכולים להיות שותפים לה. כמה דוגמאות על מטרות שהילדים הציבו לעצמם. בשיח עם הילדים, ילד אחד ששואל, אני רוצה לדעת מה מפריע לי, גם לדעת מה טוב לי ועוזר לי? גם דירג שעכשיו הוא יכול שש והיה רוצה בסוף השנה להצליח עשר.

ילד שאומר שהוא ילד מאוד רגיש – הוא לא אומר אני ילד על הרצף – הוא אומר שהוא רגיש וקשה לו להתאפק והיה רוצה להצליח להתאפק יותר. ילדה שקשה לה לכתוב אז ציירה את מה שהיא הייתה רוצה שיהיה.

העבודה היא משולבת עם הילדים, בהתאם למה שחשוב להם. אנחנו רואים אותם גדלים. משנה לשנה, ילד בכיתה א' לעומת ילד בכיתה ד' שבא לפה, כבר פותח את הדברים ומחליט. נניח שיש לנו פה את קבוצת המיינקראפט, יש להם כל פעם לוח זמנים. הילדים משבצים את עצמם בלוח הזמנים. נראה איך זה נראה, למטה כשהם בכיתה א' וצריכים את זה הרבה יותר מונגש ומובנה.

הם עוברים פה תהליך כדי שיוכלו להיות עצמאיים יותר, להבין מה הם רוצים, להגיד את זה ולהצליח להיות סוכנים של עצמם בסביבה שלהם.

לגבי צוות הצהרון – לכל קבוצה יש מובילת קבוצה, יש פה נשות מקצוע נהדרות שמגיעות, מחזיקות את הקבוצה, מצוות "אקדם". יש את המטפלות של עמותת "אותי", עובדים יחד, אנחנו נפגשים לישיבות צוות, חושבים את הילדים. כל פעילות אנחנו נראה, יש פה ג'ימבורי. זה כיף, זה נהדר, אך איזה קשה זה לילד לשחק בג'ימבורי כשאף אחד לא אומר מה בדיוק החוקים, או אני מכיר חוק אחד, ילד אחר מכיר חוק אחר.

ישנה חשיבה על כל המבנה של סדר היום ועובדים ביחד. הילדים הם פשוט ילדים פה ומשחקים, כי זה חשוב וזה לא כזה פשוט. אם אני מאוד עייף אחרי בית ספר, אם אני לא מווסת, לא יודע מה עוזר לי להירגע. זה מרחב של עבודה ואיך אני מתקדם כדי שמה שאני עושה פה ישרת את היכולת שלי לעשות את זה גם בחוץ.

משהו נוסף על מרחב הצהרון. כשנכנסים לפה כבר מריחים, יש פה ארוחות חמות ונהדרות וגם בהתאמה אישית. ילדים עם בררנות וזה גם מאוד משמעותי כשהילד אומר "את זה אני לא אוהב", או "לא נותנים לי את מה שאני אוהב" ואז מחכה לו בשבוע אחרי זה משהו שביקש. יש לו קול ורואים אותו והוא הרבה יותר רגוע ויכול להיות פנוי לשחק עם חברים כשיש לו אוכל שמתאים לו.

יש הרבה עבודה שמרים וצוות הצהרון עושים – הצגה עצמית, שכל ילד מציג את עצמו לקבוצה ומה הוא אוהב, וגם זה תהליך שהוא התפתחותי. אולי נראה עכשיו כמה תמונות, אגיד על הפרלמנט השבועי. יושבים 14 ילדים ביחד ומקבלים החלטה לאיפה יוצאים, מתי יוצאים, איך קוראים לקבוצה שלנו? על החוקים, מתאים לי, כמה זמן מסך? מנהלים דיון ביחד.

הסעות, קצת תמונות כדי לקבל התרשמות לילדים שמבשלים ביחד, איך להיות חלק מקבוצה גם ברמת ימי הולדת או בשיח קבוצתי. קצת קשה לראות פה אך לכל ילד יש את ההתאמה החושית שהוא צריך כדי להצליח לשבת לאורך זמן. משחק שהוא חופשי וגם משחק שהוא מובנה יותר. יש פה פינת חי שהיא מאוד משמעותית עבור הילדים.

כך נראה חדר הטיפול, לא יודעת מה אתם מדמיינים כשאתם חושבים טיפול אך פה לא יושבים. זזים, קופצים, יוצאים, נכנסים בכל מיני תצורות. אגיד משהו על תהליכיות. ילדים שמגיעים לפה בתחילת השנה, בכלל להצליח להיות אני בתוך הקשר קבוצתי, זה משהו שאני צריך ללמוד אותו. כשיש ילד אחר שמצליח, לפעמים אני לא מרגיש את עצמי ואני צריך עזרה. יש לנו פרויקטים שהם תהליכיים, משהו שלמדנו גם ביחד, איך להבנות את זה כך שהילדים שמגיעים לפה יוכלו לגדול עם התהליך.

מבחינת המרחב הפיזי, יש פה הרבה חשיבה על המרחב הפיזי שאקדם עשו בהבניית המקום. יש פה מרחבים שהם גדולים יותר כמו המרחב הזה. יש מרחבים שהם מצומצמים יותר ונועדו לאפשר דברים אחרים.

יש חשיבה רבה על הצרכים החושיים, הפרופיל החושי של הילדים. מה הם צריכים כדי לאפשר לעצמם? יש ילדים שצריכים דווקא מקום שקט וסגור, לעומת ילדים שצריכים להתפרץ ולזוז. מרחבים שמאפשרים להיות ביחד אך גם מאפשרים להיות לבד, כדי שאוכל לחזור לעצמי ואז שוב לצאת ולהיות עם חברים.

אנחנו נעשה עכשיו סיור. זו שעה הילדים בדיוק מגיעים מהמסגרות שלהם.

נדבר על הסעות, ואחר כך.

הכי חשוב לי, ורואים את זה בכל ההצגה והקושי. יש פה הרבה לב בדבר הזה, זה גם אחד המחזיקים.

שיתוף הפעולה אתנו הוא לא רק ברמה של הוצאת הועדה ושל אישור. שיתוף הפעולה הוא כל הזמן, הוא חשיבה משותפת, אם עולים קשיים כאלה ואחרים – אנחנו מדברים ומתייעצים.

יש השתתפות הורים?

יש השתתפות הורים, כמו שמועדוניות - - -

מועדונית רגילה. מבחינת הרווחה זה כמו מועדונית רגילה. מבחן הכנסות והכול, וטופס 17 לטיפולים שהם מעבר לשעות העבודה של מועדונית. אנחנו מאריכים את השעות ושם נותנים את הטיפולים.

אני רוצה להוסיף על הלב. בישראל יש הרבה ידע, גם בקופות חולים וגם בהרבה מאוד עמותות, על עבודה עם ילדים אוטיסטיים עד גיל שבע, שמונה במקרה הטוב. מעבר ללב יש כאן התמקצעות מאוד גדולה. גם ליאור וענבר, מקפידות על הכשרה של המטפלים. מרים משיגה להם הדרכות, גם לצוות החינוכי. אנחנו לוקחים את הלב, דורשים מעצמנו יכולת מקצועית גבוהה מאוד, שזה חלק מהסיפור כאן.

נחמה, אוסיף על מה שאת אומרת, שהצוות שלנו הוא בעל הכשרה או סטודנטים, פסיכולוגים בהתמחות, שהם מחזיקים את המרחב סביב וצמוד לליאור, על המטרות שנעשות בחדרי הטיפול ומשתלבות לאורך כל היום.

הלמידה מזדמנת – מהכניסה של הילד, עד ליציאה של הילד, וגם הרבה פעמים אחרי שיחות, הדרכות של ליאור ומנהלי הצהרון, לדייק איפה שיש משברים. יש לנו הרבה פעמים עבודה שדווקא יוצאת בקבוצת ההורים שאתן מנהלות, שמתוכה אנחנו מבינים שיש קושי אחר בבית ואז דרך עזרה ברווחה, אנחנו נותנים מענים אחרים. זו חשיבה מאוד כוללת ומשמעותית.

הכתיבה כיום על אוטיזם נעשית יחד עם אוטיסטים בוגרים. אחד הדברים שהם חושבים ומעידים, שהעבודה לאורך השנים עם עיבוד וקבלה של הקשיים, אך לאורך כל השנים שהילד מקבל את הפלטפורמה, משנה לחלוטין את החשיבה שלו והיכולת שלו להתמודד בבגרות. אלה כבר הדים שיש לנו מהאוטיסטים עצמם שזו מתנה מאוד גדולה שיש לנו כיום.

המקום הזה תמיד מרגש אותי מחדש. אני רוצה להזכיר שכשאנחנו מדברים על מועדונית תומכת שילוב – אנחנו מדברים על כלל הילדים עם המוגבלויות, תיכף אגדיר את הקריטריונים. התיאום פה ספציפי לצרכים של ילדים עם אוטיזם. כל אחד צריך את קבוצת השווים שלו, שהוא רואה ילדים כמותו, וסוג העבודה, התמחות והתמקצעות, גם של אנשי המועדונית אך גם של אנשים הטיפול, היא שונה. לכן ההסתכלות היא הסתכלות רחבה של כלל המוגבלויות אך כל אחד עם קבוצת השווים שלו.

לגבי הקריטריונים של הילדים. אנחנו לא מדברים על כל הילדים, אנחנו מדברים על ילדים שהם זכאי שירותי חינוך מיוחדים שנמצאים משולבים, שהם שייכים למינהל מוגבלויות. לא מדברים על ילדים עם הפרעות קשב, אלא המוגבלויות הקלאסיות, וילדים שזכאים לסדר גודל של שלושה טיפולים התפתחותיים תחת חוק בריאות ממלכתי – שאלה ילדים עם אוטיזם או ילדים בהגדרה המאוד לא ברורה של ילדים סומטיים, שאז יכולים לקבל הרבה טיפולים, כי אז אנחנו בונים סל שהילדים באים והם מקבלים את הסל שלהם במועדונית. זה דבר אחד.

דבר שני, אני רוצה לדבר על גבולות כמות הילדים. אמרתי שאני מרכזת הקואליציה הזו ושיש לנו חברים מכלל המוגבלויות, לכן גם יש לי את הידע האותנטי מהשטח. כשאנחנו מדברים על ילדים משולבים שעונים על הקריטריונים שאני הגדרתי – אנחנו מדברים על סדר גודל של כל אחת מהמוגבלויות של 100 ילדים בשנתון, משולבים בגילאי יסודי.

100 מוגבלות מוטורית, סך הכול 600, כי אנחנו מדברים על א'-ו'. פחות או יותר 100-80 לקויות שמיעה כשהם אמרו לי שכרגע המודל הזה קצת פחות מתאים להם מכל מיני סיבות. פחות או יותר אותו מספר לקות ראייה ומוגבלות שכלית התפתחותית – יש מעט מאוד בשילוב בכלל כי אין להם את התמיכות הנדרשות.

היה בזמנו בפוירשטיין מקום מסוים שעשה מודל כזה, הוא בינתיים נסגר. יש לזה פוטנציאל אם זה יעבוד. ילדים עם אוטיזם, אנחנו מדברים על סדר גודל של 1,000 בשנתון. אוטיזם זה סדר גודל של 6,000, ואחרים סדר גודל של 2,500-2,400.

אם אני מחר יוצאת לפיילוט על כל הילדים המשולבים, על כל הפוטנציאל המלא – בסביבות-8,500 ילדים. משרד החינוך, משרד הרווחה, יכולים רגע לנשום, שלא כצעקתה, אלה לא המוני ילדים בשלב הראשון. כמובן שהתפיסה היא שהדבר הזה יעודד את השילוב כי – הוא ייתן יותר תמיכות, הילדים יהיו יותר מרוצים, תהיה הסעה, יקבלו את הטיפולים. כל המגמה הזו של להוציא את הילדים מהסגרגטיבי ולהיכנס לשילוב, זה הכיוון.

לגבי הסעות. אדוני יודע שהילדים לפי החוק זכאים לשתי הסעות. אלה שעומדים בקריטריונים, זכאים להסעה מהבית לבית הספר ומבית הספר הביתה. אנחנו הטבענו את המינוח הסעה שנייה גמישה, על שתי קבוצות אוכלוסייה – אלה שנשארים באותה מסגרת ובמקום שילכו הביתה ב-14:00, ילכו הביתה ב-16:00, או אלה שמסיימים ב-14:00 ורוצים לנסוע למועדונית תומכת שילוב.

ההורים שלהם כבר ייקחו אותם לביתם, אנחנו לא מבקשים את ההסעה השלישית הנוספת הביתה. למה הדגשתי את המספרים? כי אנחנו רואים למשל פה בבית אקדם, שכל הילדים באים ממודיעין ויש כבר הסעות עירוניות, ינקי ירחיב על זה במידה הצורך.

ינקי מסביר לנו עוד פעם ועוד הפעם, שכל מה שהילדים צריכים, זו שתהיה תחנה נוספת למסלול שממילא מתנהל. הדלתא הכספית הארגונית התוספתית, כשמדובר בילדים עם אוטיזם שיש הרבה כאלה בבתי ספר בסביבה – היא לא כצעקתה, היא דלתא לא משמעותית.

לעומת זאת, אצלנו בבית איזי שפירא, בגלל שישנם מעט ילדים עם מוגבלות מוטורית, או איל"ן, שמאוד רוצים לפתוח שני מודלים כאלה, אחד בספיבק ואחד בחיפה, אולי אחר כך דקלה תוכל להרחיב על זה – הילדים מפוזרים ואז רכיב ההסעה הוא עוד יותר משמעותי. גם העובדה שאצלנו למשל הם באים מכל אזור השרון.

אצלנו ספציפית, הרשויות המקומיות התארגנו, ויש ילד אחד, הם עושים את הטובה באופן וולונטרי ומסיעים את הילד. אם זה לא יוסדר – זה לא יקרה. זה שבמקרה אנחנו הצלחנו לעשות את זה ומצליחים כל שנה, זו לא תשתית להמשך המודל.

המורכבות היותר קלה היא אצל הילדים עם האוטיזם, שהם המסה הגדולה של הילדים. המורכבות היותר קשה, היא של הילדים האחרים. כשאנחנו רוצים לצאת לפיילוט, דיברנו על סדר גודל של 120 ילדים, כשדובר על חצי מהם פה בבית אקדם שממילא זה קורה, ועוד שניים, שלושה מקומות שעמותת "אותי" אמרה אנחנו נתקשר עם הרשויות המקומיות ונפתח.

דיברנו על איזי שפירא שממילא מתקיים, ועוד שני מקומות שאילן רצו לפתוח, ואז רכיב ההסעות היה מאוד משמעותי לדבר הזה. אדוני מכיר את החומר הזה. מאוד חשוב לי כל הזמן, אנחנו כל הזמן אומרים את זה, את ההבחנה בין הסעה שנייה גמישה לבין שלישית, כי השלישית צורבת בתודעה שכביכול אנחנו מבקשים לילד שלוש הסעות. יש לו זכאות על פי חוק לשתיים, ושתיים אלה צריכות לתמוך ביכולת שלו לממש את החינוך.

סליחה, נושא הסוגיה של ההסעות, אדבר בשם מטה מינהל מוגבלויות, היא לא רק לילדים למועדונית תומכת שילוב אלא לכל הילדים עם המוגבלות שזכאים למועדוניות, והרבה מאוד מועדוניות נסגרות בגלל בעיית הסעות. אני רוצה לשים את זה על השולחן שזה לא יהיה רק למועדונית תומכת שילוב. זה גם למועדונית, בוודאי אנחנו מאוד מפרגנים לפרויקט החשוב הזה. זה צריך להיות מכלל הילדים עם המוגבלויות.

זה מה שחבר הכנסת אמר. בדיון האחרון, שמעון אמר שישנה הסכמה להתקדם בחינוך הכוללני וחבר הכנסת טייב הוסיף בהחלטה שלו, שהוא מבקש שזה יורחב לכל המועדוניות ולכל השילוב.

למשל ילדים עם לקות ראייה ועיוורון – רוב המועדוניות נסגרו בגלל זה.

גם אצלנו במוטורית, איל"ן סגרה שתיים כי לא היה - - -

יחד עם זאת אני אהיה חצופה רגע, אגיד את מה שאני כל הזמן אומרת בדיונים. נחמה אמרה את זה, החוק מתעדף את השילוב. אם אנחנו צריכים להיכנס לדבר הזה באופן מדורג – כולנו מבינים שזה לא קורה כי זה הרבה כסף – התקצוב צריך לתעדף את השילוב. אנחנו יודעים שהתקצוב של הילדים זכאי שירותי חינוך מיוחדים, מתעדף את החינוך הסגרגטיבי. אנחנו עושים פה צעד אחד קטן, להתחיל לתעדף את השילוב.

תמי אומנסקי שאלה אותי, איך? אמרתי לה שזה יעמוד במבחן בג"ץ בגלל שהחוק והאמנה מתעדפים את השיתוף, ואתם תקציבית לא מתעדפים את השילוב. לכן אם אנחנו עושים פיילוט שמתחיל לתעדף את השילוב שגם יוביל לכיוון של להזרים יותר ילדים לשילוב, צריך להחליט מאיפה מתחילים. אני כואבת את כאבם של כל הילדים. יש פה משהו שהוא באינטרס ובמגמה שמשרד החינוך רוצה ללכת אליו.

ואגיד עוד משהו שבעיניי מאוד מהותי. אנחנו במשבר אקוטי בנושא של מקצועות הבריאות ומטפלים של מקצועות הבריאות. המודל הזה מאפשר באופן מיטבי, שילוב קבוצתי, לא כברירת מחדל וכי אין ברירה, אלא תוך התמחות ספציפית שעונה לצורכי הילדים.

אם יש אצלנו ילד שלא מתאים לו לטיפול קבוצתי אז הוא לא יהיה במועדונית. תראו איך אנחנו פותרים גם את הבעיה הזאת במשרד החינוך וגם בקופות חולים. יש פה אינטרס משותף של מדיניות של כל שלושת המשרדים, ומעבר לזה, לטובה האישית של הילד והמשפחה. אמרתי את מה שהייתי צריכה להגיד?

כן.

יש תקדימים גם בגירושים, שילד נוסע פעם לפה ופעם להורה שם. אנחנו כמעט סגרנו את המועדונית פה. היה לנו מאוד קשה והרבה דיונים עם ראש העיר, העמותה נשאה על עצמה עד שלא יכלה כבר, בסוף מצאנו בצורה כזו או אחרת, לא יודעת כמה זמן זה יכול להחזיק.

מה הפער ברמת העלות?

אני יכול לצבוע לך את זה לגבי המועדונית תומכת שילוב שיש פה ב"אקדם". הכי גדולה לצורך העניין, יש לנו 45 ילדים שבאים לפה שלוש פעמים בשבוע. בגלל שאין היום תמיכה – אנחנו עושים את זה כעמותה, ולנו זה עולה 250,000 שקלים בשנה. ענת הזכירה, ראש העיר ניסה לתמוך ולכן שליש מהתקציב הזה, העירייה נותנת כסיוע לעמותה כדי לפצות על זה, זה לא במסגרת ההסעות.

את כל הלוגיסטיקה ומול חברת ההסעות – הכול אנחנו עושים לבד. אנקדוטה מאוד חשובה, בגלל שאנחנו כגוף פרטי עובדים מול אותה חברה שעושה את הסעות העירייה, אנחנו משלמים כפול מההסכם של העירייה. אם אני מסתכל בהיבט כספי ציבור, 50% זו עלות עודפת שאנחנו משלמים כי אנחנו כעמותה פרטית מתנהלים מולה.

גם בזה מנכ"ל העירייה ניסה לסייע אך החברה לא הסכימה. הוא ניסה להחיל אותנו תחת החוזה והם לא הסכימו. 250,000 שקלים אלה, אצבע לך אותם שוב בשני מובנים – זה 10% מתקציב העמותה, לא מתקציב הצהרון, מתקציב העמותה השנתי, רק על ההסעות האלה. ההיבט השני, אם לא הייתי מוציא את 250,000 השקלים האלה, הייתי יכול להוסיף לילדים במועדונית, עוד חוגים ועוד דברים להעשיר הרבה יותר, כי אנחנו כעמותה לפחות, אני מתנדב, אנחנו מתנדבים חלקינו, אין פה עוד תקורות.

כל כסף שאנחנו משקיעים – היה יכול ללכת לטובת הילדים נטו, לכן יש פה לקונה שמאוד קשה לנו, שחייבים להתגבר עליה. אם אני מסתכל שוב על העיר מודיעין אצלנו, חוץ משני ילדים שבאים מחוץ לעיר, כולם ממודיעין. בכל בתי הספר שאנחנו אוספים את הילדים – יש הסעות של חינוך מיוחד.

את הקו שנוסע מבית ספר דורות, מוריד שישה ילדים בבית, להוסיף תחנה לבית אקדם, שזה בעיר. איזי שפירא אולי זה קצת יותר מורכב כי זה מחוץ לעיר, זה פה בעיר ואין בית ספר שאין בו הסעות חינוך מיוחד, לכן ישנה פה סוגיה שמהרבה מאוד בחינות היא לא צודקת בעיניי, עושה לנו עוול ופוגעת ביכולת שלנו לממש עוד יותר טוב את המסגרת הזו ולהביא אותה לרמות יותר גבוהות.

אנחנו אמרנו בכנסת שני דברים – שאנחנו מברכים את ההחלטה של המנכ"ל, לא יודע מתי זה יקרה, שכלל הלקויות בשכיחות גבוהה, יוכנסו לפרויקט הזה בתנאי אחד, שהם לומדים באותו בית ספר, ואז אנחנו נפתח הסעה נוספת.

שזו הקבוצה שאביטל דיברה עליה.

הילדים לומדים, יש עשרה ילדים בקבוצה. שמונה הורים אומרים אני רוצה להישאר, ושניים אומרים אני רוצה את הילד שלי ב-14:30 בבית, אני רוצה לגדול אתו, לגדל אותו. זה קרה לי בתפקיד הקודם שלי בפתח תקווה, היה לי מענה כמו שיש לכם, בכלל הלקויות.

ישנם הורים שאומרים, אתה לא תשאיר את הילד שלי כאן. אני רוצה אותו ב-14:30 בבית, אני רוצה להיות אתו, לחוות אותו, להיות אתו. עם זה אמרנו שאנחנו נוכל לקחת ולעשות את כל ההסעות בתנאי שהמדינה תממן אותן ב-100% ויהיה לנו מול פרויקטור אחד.

הם מוציאים לי את הילדים על לקות ראייה ועיוורון.

כן. את כולם. אך כרגע המנכ"ל אישר שזה יהיה המשך.

אגף התקציבים עוד לא אישר את זה, אנחנו נעבור גם אותם.

אתה מדבר על הסעה שלישית?

כן.

חשוב לי להבין עד הסוף. ילדים עם לקות ראייה ועיוורון. כל ילד לומד בבית ספר אחר.

אנחנו לא מדברים על המשולבים. מדברים על חינוך מיוחד.

אתם מדברים כרגע על חינוך מיוחד, שחלק יכולים להישאר וחלק עד הסעה שלישית. הסעה שלישית, זה קיים היום.

לא קיים, לא לכולם.

המושגים הם שונים בתפיסה שאנחנו אומרים. אנחנו מדברים כמו ברווחה – הסעה שלישית. מה זאת אומרת הסעה שלישית? יש איקס ילדים בכיתה, חצי רוצים להישאר, לקבל את השירות במקום שהם נמצאים וחצי אומרים אני רוצה את הילד שלי.

על פי חוק, ברגע שהוא סיים את הלימודים – צריכים להסיע אותו הביתה. היה בג"ץ מסוים, משרד הרווחה, החינוך, קיבלו החלטה שמשרד החינוך ינהל את זה. משרד הרווחה יעביר אליהם את התקציב, ואנחנו כרשות, מתנהלים מול משרד החינוך.

כשאנחנו מדברים על ילדים משולבים, מי שהיה שותף לתיקון 11 לחוק החינוך המיוחד, זה כל הזמן עלה, שאין שוויון בין ילד שהולך למסגרת כוללנית, לילד שההורים שלו בוחרים כיתת שילוב או סל אישי, יש עם זה בעיה.

אם אנחנו מחליטים לפתוח את הרעיון הזה שכל הילדים המשולבים – לא מדבר כרגע על השכיחות הנמוכה רק , כי מבחינת החוק זה צריך להיות שוויון לכולם – ילכו כל אחד למקום שלו. אנחנו מעריכים כרגע שישנם מעל 25,000 ילדים. משרד החינוך די נבהל, זה סכום אסטרונומי.

מה שיקרה, אנחנו נהפוך להיות חברת הסעות. ילדים יסיימו בית ספר איקס. הדבר הנוסף, אם וכאשר יעשו את זה במסגרות האחרות כמו שבאקדם, אנחנו היינו מבקשים שזה יהיה במקום אחד בעיר. שלא יהיה שבעיר אחת יפתחו כמה מועדוניות כאלה ואז נתחיל לחלק את הילדים.

זה הולך להיות מורכב כי אין הסעות כרגע. ההורים צודקים, שרשויות מקומיות לא מוצאות הסעות, אין מלווים מספיק. כולם טוענים – עכשיו לפצל? ביום מסוים בבוקר יצאו לבית הספר שתי הסעות של ילדים באוטובוסים, שישה, שבעה ילדים בכל אחד מהם ויגיעו, ופתאום בצהריים נצטרך לפצל אותם לשלושה וארבעה ולא בטוח שישנם רכבים בשעות האלה, לא בטוח שיהיו מלווים בשעות האלה. נניח שכן, צריך לקחת את זה בחשבון שמדובר בעלויות גבוהות.

לכן אני אומרת – בוא נצא לפיילוט. הפיילוט משקף בדיוק את ההבנה, מה קורה בבית אקדם במודיעין, שאזה העלות והתפעול הם הרבה יותר קלים, ומה קורה במקומות אחרים ואז נבין, נקבל תמונת מצב של עלויות והשלכות.

אין לי שום דבר נגד פיילוט, אני רק אומר - - -

אנחנו כרגע מבועתים מהיקפים ומספרים שהם לא בהכרח ריאליים.

אני כעמוס, יש לי בעיה מאוד קשה ואני כל הזמן אומר את זה אז אגיד את זה גם עכשיו. הילדים לקויי הלמידה שאני מאמין שחלקם הגדול צריכים להיות באגף ליקויי למידה אבל זה לא קשור, את זה אני אומר בוועדת שפירא כל הזמן, צריך לתת להם מענים אחרים.

הילדים הכי אומללים במערכת החינוך אלה הילדים עם ההפרעות הרגשיות, מה שאנחנו קוראים 55, שהאפשרות היחידה שלהם זה להיות בכיתה מיוחדת, 12 ילדים. אם הם מפריעים, מהר מאוד או שכותבים מכתב שהם מסכנים את עצמם ומסכנים את האחרים וישנה ועדה מיוחדת בירושלים. זה לא קורה הרבה אבל מוציאים אותם לבית ספר כוללני של ילדים עם בעיות התנהגות.

הם הילדים הכי אומללים במערכת, לומדים רק עד 13:30 במקרה הטוב. אין להם ארוחת צהרים, אין להם 11.5 חודשים בשנה כמו כל ילד אחר, אלה ילדים שחיים בסביבות מוחלשות. כשמסתכלים על זה, צריך להסתכל על כלל האוכלוסייה.

אוכלוסיית מוגבלויות, ובאוכלוסיית מוגבלויות זה קורה בהרבה מקומות. מחר יש לי ילדה שאני מפסיקה לה את שלוה כי אין לי איך להסיע אותה מבית הספר שלה לשלוה בירושלים. חבל מאוד, היא באה לבית בסיכון מאוד גבוה. אין למדינה לשלם את הכסף הזה.

אנחנו כמדיניות צריכים לתעדף. סוף סוף לתעדף את השילוב כי אנחנו רואים את היתרונות של זה. אצל היושב-ראש כל הזמן יש את הדיונים האלה, שמשרד החינוך היום לא מסוגל לספק את הצרכים של הילדים והכמות הולכת וגדלה.

אנחנו מציעים מודל שיעודד את האפשרות למשרד החינוך לתת את המענים בצורה שיוכל להכיל את כל הילדים, ואנחנו מדברים על זה בוועדת שפירא כל הזמן. לתעדף זה לתעדף את המודלים שיביאו אותנו במדיניות עתידית לאן שאנחנו רוצים להגיע.

הגילאים שאתם מדברים, ילדים שהולכים להוצאה חוץ ביתית, שהולכים לבתים. בפתח תקווה יש שישה בתים כאלה, הוסטלים. שם ישנם ילדים מגיל 18 עד בוגרים. אנחנו לא מדברים על הילדים האלה.

רק יסודי.

אנחנו מדברים על ילדים משולבים ביסודי שמגיעים לכאן והילדים האלה מקבלים פה כלים מעבר לכל מה שדיברנו, וכלים להתמודד בבית הספר שלהם.

עד כיתה ג' או ד' מגיע טופס 17.

האוטיסטים עד גיל 18.

ולסומטים.

עליהם אני מדברת, על האוכלוסייה של הילדים עד גיל 18, והתפיסה היא שאם אנחנו ניתן להם, כמו שאומרים שבגיל הרך אם נותנים בסיס טוב זה עוזר, אם ניתן להם בסיס טוב לשילוב – החיים ייראו אחר כך יותר טוב. זה כבר מאוחר.

באתי כאורחת ללמוד מהטובים ביותר איך עושים מועדונית תומכת שילוב. עוד לפני הסיור אני רוצה גם אצלנו, לילדים שלנו, רוצה להעתיק את המודל. לא מביישת להגיע, אחד לאחד לשים אותו אצלנו. האויב הכי טוב של הטוב מאוד, זה המצוין.

אם נחשוב על כל התרחישים מעל מגיל 18, כל המוגבלויות, לא נגיע רחוק, תאמינו לי שבמוגבלות המוטורית אני רוצה יום לימודים ארוך כמו לאוטיזם, סל טיפולים כמו לאוטיזם, הרבה דברים כמו לאוטיזם. אנחנו נמצאים במדינה עם תקציב אחרי מלחמה. זה לא יקרה, צריך לבחור את הקרבות וגם לראות עיקר וטפל.

גם כשאנחנו ביקשנו הסעה שנייה גמישה, לא ביקשנו את זה בכל הילדים המוגבלות המוטורית, אלא אמרנו לפחות את אלה שבתוך המסגרת, תעבירו את זה מ-14:00 ל-16:00, לא ביקשנו הרבה. אני מרגישה שאנחנו פה, בשולחן הזה, ארגונים אחראים, גם לתקציב המדינה אפילו שזה כביכול זה לא בפררוגטיבה שלנו ומבקשים יחסית בקשות מאוד צנועות ומתבקשות.

אם ינקי אומר שכל הסיפור זה להוסיף תחנה או לשנות תחנה, לשנות מסלול או להוסיף מסלול אחד, בא לי למרוט את השערות מהראש. זה כל כך פשוט ולא יקר, בואו נעשה אפילו רק פה את זה רגע, בלי שום קשר לפיילוט הגדול. בואו נתקן את מה שהולך פה.

רוב אלפי הילדים, אם תהיה זרימה מטורפת, זה יהיה כזה.

אנחנו מוכנים לפיילוט בשני אזורים בארץ. חשוב לי לתת זווית על המוגבלות המוטורית בקצרה. עמי דדון, כל הספורטאים הפרה-אולימפיים שקיבלו מדליות, הם צמחו אצלנו, הם ילדים משולבים שאחר הצהריים הגיעו אלינו במימון איל"ן ובטרטור אין-סופי של המשפחות והאחים שלהם.

אם רוצים עוד ילדים כאלה שיגיעו, ייצגו את מדינת ישראל, והמוגבלות תהיה דבר מעצים עבורם ולא מוריד – המדינה חייבת לעזור בסיפור הזה, חייבת לממן את ההסעות. זה המכשול היחידי, לפחות מבחינתנו. אנחנו מתכננים צהרונים בהתמקדות בספורט. רוצים עוד מודליסטים אולימפיים? בואו שימו. המדינה רק תרוויח מזה, זה מעין גלגל.

זה נשמע אבסורד הדבר הטכני הזה, זה היש או אין. לנו יש מרכז טיפולי – זה לא מועדונית – מרכז טיפולי שנותן טב"ם לגני תקשורת ברחובות. זה המקום היחיד שבו הצלחנו לקיים אותו, כי העירייה מפעילה הסעה גמישה והילדים מצליחים להגיע לשם. אלמלא זה, פשוט לא היה קורה.

זה טיפול אינטנסיבי לילדים, אי אפשר לתאר שבדינה הזו בשנת 2024 – עוד לא אחרי מלחמה, אני מקווה שזה יקרה בקרוב – לא יכול להיות שזה הדבר שמונע מילדים בגילאים האלה לקבל את הטיפול הכול כך משמעותי שלהם, חייבים למצוא פתרון. הסעה שלישית זה עוד חזון שהלוואי שתהיה הסעה שלישית, אך הסעה גמישה.

זה בדיוק זה – שהם באים יומיים ובשאר הזמן הם בגן הרגיל. זה מאפשר להם את היומיים האלה.

אוסיף על מה שעמוס אמר. במבחן המציאות אמרת, יכול להיות שישנה פה מגבלה של חברת הסעות, מלווים וכולי. אני נצמד למה שקורה פה, זה המודל הכי גדול שפועל היום ואנחנו באיזי שפירא ופה, ישנם כ-50 ילדים, עובדים מול אותה חברת הסעות של העירייה, זאת אומרת שאין בעיה בכלי רכב גם אם צריך להוסיף קווים, כי לנו אלה קווים אוטונומיים משלנו.

זה אומר שישנם מלווים, זה אפשרי לחלוטין בעיר מודיעין כמודל הסתכלות כולל. עמוס, אתה מכיר היטב את המודל שהיה פה, אתה בעיריית פתח תקווה, העתקתם את פתח תקווה. להבנתי זה נפל כי לא היו הסעות.

כל עוד שאני הייתי אז היו הסעות. הכנסתי את העירייה לגירעון של 30 מיליון שקלים. בא ראש עיר חדש, אמר "תעצור רגע". זו תפיסת עולם שלי שכוללת - - -

עמוס, אנחנו הקמנו מועדונית תומכת שילוב, לא לפי מה שאתה עושה. הקמנו מועדונית תומכת שילוב שבנתה על זה שההורים היו צריכים להפסיק את היום באמצע היום.

בפתח תקווה?

כן. שנתיים, לא בתקופה שלך, אתה בדיוק עזבת. הם היו צריכים להפסיק את יום העבודה ואז כל הסיפור איבד מעיקרו וההורים לא עמדו בזה ובצדק.

למה גם חשוב בעיניי פיילוט, שאנחנו נלמד את המספרים? להקים מועדונית תומכת שילוב, זה מורכב, זה דורש שותפות גדולה. ישנה שותפות של בית אקדם כגוף מפעיל, את "אותי" כספק הטיפולים, יש שותפות של העירייה, הועדה של משרד הרווחה. יש קישור מול משרד החינוך, הרבה מאוד תפעול.

ההתקשרויות שלהם עם ארבע קופות חולים, זה מאוד מורכב. אצלנו למשל באיזי שפירא, לא הצלחנו להרים את החיבור מול קופות החולים ואנחנו מממנים באופן וולונטרי את הטיפולים, אבל זה לא המודל הקלאסי.

זה לא פחד שמחר כל הערים בכל המסגרות עם כל המוגבלויות, עכשיו יפתחו את זה. יהיה פה משהו הדרגתי שאנחנו נלמד אותו תוך כדי התקדמות, ולכן אנחנו עמותות חזקות שבדרך כזו או אחרת מצליחות להחזיק כרגע. איל"ן, כעמותה חזקה, רוצה להכניס את הרגל פנימה ולאט לאט נלמד את זה תוך כדי התקדמות ונראה מה אפשרי ומה לא אפשרי ונגדור את זה, נתחום את זה.

יש לי הצעה אחת בשביל יושב-הראש. כל הרשויות המקומיות עובדות לפי חוזה שנכתב על ידי משרד החינוך. אני כפתח תקווה – תמיד הפעלתי לבד, לא אהבתי את המשכ"ל, אני צריך לאהוב אותו כי אני עובד אצלו. לא הפעלתי, לא בהאזנה ולא בשום מקום כי האמנתי שהניהול הזה יהיה הכי נכון.
בחוזה הזה, אם יצליחו להוריד את הסעיף הזה שאומר מהבית לבית ספר ומבית הספר לבית, יכול להיות שיוסיפו נקודה נוספת. יגידו בסדר, זה יעלה עוד עשרה שקלים להסעה ולא יעלה הסעה אחרת. צריך לראות אם אפשר לעשות את השינוי הזה בחוזה כי זה יאפשר לרשויות להגיד לחברות ההסעה, אתה לקחת אותו מחפץ חיים, עכשיו תחזיר אותו לרחוב ביאליק. זה ילך כמו הורים גרושים שמחליפים.

צריך לאשר את זה.

אנחנו לקחנו עלינו תכנית חברתית בהקשר הזה של לקדם את העניין של הקבוצות. אנחנו רוצים לראות את הילדים בטיפולים שמקדמים אותם, עם יכולת. זה לא שאנחנו אומרים שההורים ישלחו ואנחנו נספק להם את הטיפולים. זה לא מתאים להורים שרוצים רק סיפוק טיפולי מפני שבטיפולים קבוצתיים אין כמעט טיפולים פרטניים.

זה גם נכון מבחינת העבודה של מספר מטפלים. כמו שאמרה דקלה, אנחנו קבוצה של עמותות עם תכנית מאוד ברורה. לא באנו לעשות פתרון יפה, לכן זה מתאים לחלק מההורים, לא לכולם. זה גם מגביל את המספרים.

זה פתרון מאוד מקצועי ונכון. אחד הפתרונות המקצועיים הנכונים. לא סתם יושבים פה עם כל כך הרבה שיתופי פעולה.

טיפולים קבוצתיים, אנחנו עושים לבוגרים. זה השלב הבא בטיפולים. זה פתרון טוב למחסור בכוח אדם וגם כל המחקרים המקצועיים מראים שזו הדרך הכי נכונה לטפל בקבוצה ולא אחד לאחד.

באילו ישובים אתם רוצים?

בספיבק ברמת גן ובמרכז הספורט בחיפה.

יוסי, עוד משהו. השאיפה שלנו, כשאני רואה בעיניי רוחי את המודל, אני רואה נוהל משותף שכבר כתבתנו לו טיוטה. משרד הרווחה היה שותף לכתיבת הטיוטה. כתבנו לו טיוטה שהוא נוהל משותף של – רווחה, בריאות, חינוך.

ישבנו אתכם, פעמיים.

נכון, בוודאי. נוהל משותף שמסדיר את הקריטריונים של הילדים, מה כל משרד נותן לטובת העניין? אנחנו בדרך, יש לנו קשיים בדרך לתהליך הזה אך זה יקרום עור וגידים. החלק של ההסעות, כמו שרויטל אמרה על מסגרות שכבר ממילא קיימות. מסגרות לא נפתחות או נסגרות על הדבר הזה.

אנחנו קודם נעשה פה סיבוב, במיוחד כדי להמחיש לך עד כמה המרחב המותאם עושה את ההבדל. זה לא מקרי. מרחב שתיכף תראה הוא ממש מותאם לילדים וזה עושה את ההבדל.

(הישיבה נפסקה בשעה 13:00 ונתחדשה בשעה 13:15.)

כפי שאני רואה את זה, ישנם שני מסלולים לגשת לדבר הזה – מסלול אחד הוא כמובן התקנות, שאנחנו מחכים להן. הזכאות צריכה לבוא לידי ביטוי בתקנות. מסלול אחר, מה שאני מאוד הייתי רוצה, אנחנו כל הזמן באים אליך בבקשות לשולחנות עגולים תחת החסות שלך, אני חושבת ששולחן עגול כזה או אחר תחת החסות שלך, ספציפית לנושא של הסעה שנייה גמישה או לא הסעה שנייה גמישה אלא הסעה למועדונית תומכת שילוב, כשאנחנו רואים איך אנחנו לאט לאט בונים את הדבר הזה.

לשולחן עגול כזה, הייתי רוצה שיהיו – משרד הרווחה, משרד החינוך, השלטון המקומי וגם את משרד הבריאות, ואת החלק של קופת החולים. חשוב לי שהמשרדים יבינו עד הסוף. גם הבריאות, החינוך – כי הרווחה, מבינים לגמרי – את התועלות ואיגוד המשאבים שבא לידי ביטוי בתהליך הזה. אנחנו הקמנו ועדת היגוי כזו, אך כשזה תחת חסותך – זה יותר אופרטיבי.

הנושאים עלו בוועדת שפירא?

כן, דקלה ואני יושבות בוועדת התשתיות של ועדת שפירא והעלינו את זה בישיבה של ההסעות. אחר כך דקלה ואני נפגשנו עם היושב-ראש של אותה הוועדה, של תת הוועדה, כדי לנסח המלצה שתצא מוועדת שפירא באופי הזה. רצה הגורל והיושב-ראש סיים את תפקידו ועוד לא נכנס מישהו חדש ואנחנו עדיין עובדות על זה. הציפייה שלנו שתצא המלצה כזו גם מטעם ועדת שפירא.

ושפירא עצמו מגבה את זה במאה אחוז.

נאמרו הרבה דברים חשובים במצגת מאוד גדולה. על בסיס הרקע שלי כאיש צבא הרבה שנים אני רגיל שהכול - - - אני רוצה בחמש נקודות להגיד את כל מה שנאמר פה, בחמישה סעיפים. קודם כל, חשוב לדעת שהמועדונית הזו, אגב ההתפתחות שלה במודיעין וברעננה הייתה בלתי תלויה לחלוטין, בכל זאת הגענו למודל שהאבולוציה הביאה אותו להיות מאוד דומה. זה כאן כצורך מהשטח, אלה הורים שלנו שהביעו לפני שמונה שנים מצוקה מהיכולת של הילדים להיות בצהרון רגיל ולהשתלב במשך כל היום.

זה עלה כצורך אמיתי. זה אחת החוזקות שלו, זה שירות שצמח מלמטה. הדבר השני, התפתח פה מודל מאוד ייחודי וחדשני. ולרי דיברה על זה, יש פה משהו שבעיניי מאוד מיוחד, השיתוף הבין משרדי. יש את משרד הרווחה שהתשתית היא שלו.

כשאנחנו יצאנו לפיילוט ורויטל יושבת פה, היא אמרה אני מאשרת לכם את זה לפני שמונה שנים על בסיס ההורדות של משרד הרווחה. ישנה פה הירתמות אדירה של – משרד הרווחה, החינוך ומשרד הבריאות, כמי שמספק את השירותים הפרה-רפואיים או שירותי רפואה משלימה.

זה יוצא דופן, יש פה התחברות של ארבעה משרדי ממשלה עם מה שמתחתיהם, הרשויות המקומיות, השלטון המקומי וכדומה. התחברות יוצאת דופן. הדבר השלישי, המענה שנבנה פה בצורה מקבילה ובלתי מתואמת אך יוצא דופן באיכותו ובשלמות שלו מבחינת היעד – הילד, בראייה כוללת שמשלבת את הבית ואת בית הספר.

ראייה שלמה שעושה הרבה יותר טוב ומביאה הרבה יותר הישגים בהצלחת הטיפול וכל המענים, הרבה יותר משמעותית. הנקודה הרביעית, המודל הזה מחזק את השילוב, עניין של מדיניות מוצהרת ונאמר פה על האמנות הבין-לאומיות, זה מחזק את זה ונותן עוד אפשרויות, תומך בילד שנמצא בשילוב כדי שימשיך בשילוב והשילוב יצליח.

יש פה חיסכון ממשלתי, בין-משרדי. כשיש ילד שמגיע למסגרת שילוב ולא נדרש להגיע למסגרת של חינוך מיוחד – זה חיסכון. כשהוא מקבל פה באיגום משאבים את הטיפולים הקבוצתיים – הוא מקבל וכל הילדים מקבלים, זה חיסכון למערכת. גם בהיבטים כלכליים, מהחור של הגרוש, יש פה תועלות מאוד גבוהות.

בנוסף, אני כיושב-ראש העמותה המקומי, אני עושה את זה. בעיר מודיעין זה קיים. אני מתקשר, מוציא 250,000 שקלים. אני באתי על סיפוקי בתפקידי כיושב-ראש העמותה. אנחנו כן, יחד עם איזי שפירא שיזמו את העניין הזה, חושבים שיהיה ראוי להפוך את זה לשירות שיהיה לכולם. למה שילדי – רעננה, אילת, קריית שמונה וירושלים, לא ייהנו מאותו שירות? לכן נרתמנו לזה בהובלת איזי שפירא ועם שאר הארגונים – "אותי", איל"ן, אנחנו. זה ראוי שיהיה עבור כולם.

אנחנו לא באנו על סיפוקנו מפני שאנחנו עמותה ארצית ורוצים את זה לעוד הרבה ילדים. זה בדיוק השיח.

אני אומר בזווית הראייה שלי, כמי שב"אקדם". עם כל הדיבורים, המכשלה שנותרה לא פתורה לעניין הזה הוא סיפור ההסעות. זו הסוגיה.

במכשלה, אך זה לא למרכז העניין, זה למדרגה הבאה. כדי שהמודל הזה יהיה בר-קיימא מבחינה כלכלית – אנחנו רוצים ליצור מודל שהוא דומה בתפיסה שלו למעון יום שיקומי מול קופות החולים. שלא כל עמותה צריכה להתחבר עם כל ילד עם כל קופת חולים שלו, אלא לייצר במודל הזה, שברגע שילד נכנס למועדונית, אובחן כמתאים – קופת חולים תעביר. לכן אמרתי שאלה חייבים להיות ילדים שיש להם זכאות לשלושה טיפולים ואתה לא מתחיל לריב אתם על היקף הטיפולים.

קופת חולים מעבירה סכום קבוע במשך 11 חודשים או כמה זמן שלא יהיה, כמו במודל מעון יום שיקומי, ואז חוסך את הבירוקרטיה, נותן לילד את המענה והבית שלו הטיפולי לאותה שנה. זה עוד משהו שאנחנו בעבודה לא פשוטה מול קופות החולים ומשרד הבריאות, ישנה שם עבודה וחשיבה. אחרי שנפתור את ההסעות, אתה תעזור לנו גם לפתור את זה אולי.

צריכים להיות להם אינטרסים, למשרד הבריאות.

זה לא יעצור אותנו. הסעות עוצרות אותנו, זה לא.

ההסעות גם פה, אתה בא על סיפוקך. יכול להיות ששנה הבאה, לא יודעים מה יהיה התקציב העירוני. זה גם נלקח מהילדים, כשיכולתם לתת יותר.

מאיה, תודה שבאת. אימא של ל' וא'. אשמח שתביאי את הזווית שלך כאימא, על המענה.

אני מאיה, יש לי ארבעה בנים, מתוכם שני ילדים על הרצף. למקום הזה אני קוראת לו קסם. אני מאוד מתרגשת שאני מדברת אתכם, זה קסם של מקום. נכנסנו לפני שנה בערך למקום הזה, ומה שאנחנו עברנו עד שהגענו לכאן, אלה היו תלאות של טיפולים אין-סופיים, אחרי שעות הלימודים כשהילדים כבר עייפים ואנחנו צריכים למצוא את הזמן והמקום, לאיזה ילד לתת תשומת הלב וכתוצאה מזה ילדים אחרים מרגישים מוזנחים.

כשל' הגיע למקום הזה, הלוואי שא' שלי היה יכול להיכנס לכאן, הוא לא יכול. ל' שלי, כל ההתנהלות מולו השתנתה פלאים. הילד הזה לא החזיק שום חוג באופן קבוע, שום מטפלת. הילד מגיל חצי שנה, ריפוי בעיסוק, קלינאי תקשורת, טיפול רגשי. רק מה שאפשר הילד קיבל באופן פרטי, עוד לפני שבכלל אבחנו אותו והוא לא החזיק מעמד בשום מקום. הוא לא הרגיש שייך, אני לא יודעת להגדיר את זה. גם מבחינה חברתית, בית הספר, התעסקות יום יומית, שעה-שעה עם הילד.

אני עובדת בשביל הילדים האלה יותר מהילדים האחרים שלי וקרה משהו כשלביא נכנס לכאן. הוא אוהב לבוא לפה, לא להאמין. הייתי אומרת להם, הוא לא יחזיק מעמד פה ולא רק שהוא מחזיק מעמד, הוא מחכה. כשהיה בחופש בין הקייטנה, הוא חיכה, ופתאום יש לו חברים.

בבית הספר תמיד זה השתבש, כי הוא רוצה לשחק עם ילדים אבל הוא לא יודע איך לדבר או לגשת אליהם. זה תמיד יוצר ריב כזה או אחר. פה פתאום יש לו חברים ואת התיווך של המדריכות, שלא לדבר על הטיפולים בתוך המסגרת שמפנה אותי לא'. פה הוא מקבל את כל הטיפולים שלו והמטפלות פה זו ליגה אחרת לחלוטין.

אין טיפול שקיים במודיעין, בכל צורה שהיא, שהילדים שלי לא עברו שם. הורדתי שם משכנתא על הילדים האלה. פה אני רואה את התוצאות. א' שלי לדוגמה, מקבל פה רק בשעות אחר הצהריים מרפאה בעיסוק והיא היחידה שמצליחה לתקשר אתו.

אותו הדבר ל', מבחינת התקשורת שלו מול המטפלות והצוות. הילד הזה לא היה מוכן להיות יום אחד בצהרון. מכיתה א' לא הייתה לי אף פעם מסגרת בשבילו. היו אומרים לי שהם מצטערים, שאין להם יכולת להתמודד עם הילד.

כשהוא נכנס לצהרון, זה שינה לנו את החיים. האנשים שישנם פה זה קסם. מילה אחת, קסם. המקום הזה צריך לקבל פרס ישראל וצריך להעתיק אותו לכל הערים. אין לי מילים.

באיזו כיתה הוא עכשיו?

הוא עכשיו בכיתה ד'. הם עושים פה עבודת קודש.

איזה כיף לשמוע.

היא סיכמה את זה יותר טוב ממני.

בנוסף, יש תקשורת בין המטפלות פה לבית הספר. משהו בהתנהגות של ל' השתנה בבית הספר. המורות יודעות היום איך לגשת אליו, איך לדבר אתו. ברגע שהילד מגיע למקום שהוא מרגיש בטוח וטוב לו – הכול משתנה. שלא לדבר על כך שאני מקבלת בבית ילד אחר. כשל' בצהרון, אני מקבלת ילד אחר לחלוטין, וזה בזכות המקום הזה.

אני יכולה לספר על ילד אצלנו שהיה במועדונית, עם מוגבלות מוטורית, לא דיבר על זה בכיתה, וזה הגיע למועדונית, פגש ילדים כמותו ואחרי שנה במועדונית, החליט לעשות מצגת בכיתת האם שלו כדי לספר על המוגבלות והקושי שלו. זה ילד שהוא נחבא אל הכלים, הוא שם את עצמו. זה עושה את כל ההבדל.

אספר על שבוע הבא – אמנם אין לנו את המועדונית עדיין, אך יש לנו במתכונת אחר הצהריים – ילד אצלנו הזמין את כל הכיתה לראות אותו במשחק כדור-סל של ילדים על כיסאות גלגלים, וכולם עם חולצות מריעים לו ומעודדים אותו, עושים להם על הדרך מפגש חשיפה עם עוד ילדים וכל המקום מתכנס לאירוע הזה. זה קורה באופן שוטף.

כמה כוח יש בחדר הזה.

אין ספק שאיגום משאבים ושיתוף הפעולה הרחב – גורם להצלחה ובקצה יש את הילד. הוא המרוויח הגדול פה בסיפור. רציתי לבוא לפה לפני הדיון שהיה בוועדה, לא הסתייע לי, הייתי חולה שבוע שעבר אך טוב מאוחר מאף פעם.

אני לא יורד מהסיפור הזה, גם במסקנות, מעבר למענה של בתי הספר הכוללניים אנחנו צריכים לתת את המענה לילדי השילוב. אני לא אוריד את זה מסדר היום. כבר דיברתי עם המנכ"ל, נעשה ישיבה משותפת כדי לדחוף את זה קדימה.

הפיילוט הזה גם פה ובאיזי שפירא, וגם הרצון של איל"ן להיכנס לזה, זה הפתרון, אמרתי את זה בכל מיני מפגשים. איגוד משאבים של משרדי ממשלה סביב קורת גג אחת, שיתוף הפעולה והקשר עם בית הספר, עם ההורים, המענה הטיפולי.

לא ניתן להגיע לתוצאה אם לא איגום משאבים זה, גם ברמה הכספית, אך בואו נשאיר את זה בצד. גם ברמה הטיפולית, שיש את כלל הגורמים שנמצאים תחת קורת גג אחת ונותנים את המענה, אין שום סיבה שזה לא יעבוד.

זה עובד פה וזה יכול לעבוד במקומות אחרים. הפיילוט הזה חייב לשכפל את עצמו בעוד כל מיני ערים בארץ. אני אדחוף את הסיפור של ההסעות, אנהל שיחות גם עם שר הרווחה, גם עם שר החינוך התחלתי, עם המנכ"ל דיברתי בטלפון. אני מקווה שמהר מאוד – לפחות כפיילוט ברמה הארצית – נצליח להריץ מספר מקומות.

נבחן את התוצאות, נראה את העלויות כדי שנגיע, אני מקווה, לתוצאות טובות. שוב, תודה רבה על כל מה שאתם עושים. היה חשוב לי מאוד לבוא לראות את זה, להבין בעיניים. אני מקווה שמהר מאוד נוכל להגיע לביקורים נוספים בערים נוספות, שנמצא את הפתרון. תודה רבה לכם, שהגעתם.

תודה למקום הזה.

תודה לעיריית מודיעין, זה לא מובן מאליו.

תודה רבה לך שכיבדת אותנו ובאת לפה, מבחינתנו זה כמובן נושא חשוב ומרכזי. הנכונות שלך לקדם היא מרגשת ואנחנו מקווים שנביא את הפיילוט הזה לידי מימוש. בשם כל השותפים שפה, אני מודה לך על זה שהגעת לפה. אנצל את ההזדמנות לומר לך שאתה מוזמן עם כל הוועדה מתי שאתם רוצים, לבוא ולראות בהקשרים יותר רחבים.

אם צריך לשכנע עוד מישהו במשהו.

אתה מוועדת החינוך אך מאותה מפלגה של שר הרווחה ואנחנו נשמח אם תלחש לאוזנו שיש מקום כזה, שיבוא לראות. שרי הרווחה, היו כמה כבר בעבר מהפתיחה – כץ היה, נשמח שהוא יבוא. יש פה מודל ייחודי שגם מעבר לצהרון הייחודי, גם המודל הזה של בית אקדם הוא ייחודי, של עיריית מודיעין, שגם אותו ראוי לשכפל בערים נוספות. נשמח כמובן לביקורים נוספים. תודה לכולם.

תודה לכולם, ותודה לכל השותפים המדהימים, שאנחנו כל פעם עושים כאלה דברים יפים.


הישיבה ננעלה בשעה 13:30.