פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



23
הוועדה המיוחדת לזכויות הילד
03/12/2024


מושב שלישי



פרוטוקול מס' 90
מישיבת הוועדה המיוחדת לזכויות הילד
יום שלישי, ב' בכסלו התשפ"ה (03 בדצמבר 2024), שעה 11:08

צעדים לזיהוי ולמניעת מצוקות אובדניות בקרב ילדים ונוער בזמן מלחמה ומשבר לאומי

חברי הוועדה: אלי דלל – היו"ר

יעל פומרנץ - מנהלת היחידה למניעת אובדנות, משרד הבריאות

שיראל הרוש עזרן - מנהלת אזור דרום מרכז, היחידה למניעת אובדנות, משרד הבריאות

ריבה שכטר - ממונה התמודדות במצבי משבר, חירום ואובדנות, משרד החינוך

אילן אביטן - מנהל תחום פ"א הגנה על קטינים ברשת, משרד הרווחה והביטחון החברתי

אליק קצב - מנהל תחום מחקר, 105, המשרד לביטחון לאומי

טלי יוגב - מנהלת אגף בכיר מניעה, טיפול ושיקום, הרשות הלאומית לביטחון קהילתי, המשרד לביטחון לאומי

ד"ר מיכל גלסר - מפקחת ארצית על המערך הטיפולי, משרד העבודה

מריה רבינוביץ' - מרכז המחקר והמידע של הכנסת

ד"ר איריס כהן יבין - פסיכיאטרית ילדים ונוער, מכבי שירותי בריאות

איריס ורד - פסיכולוגית חינוכית, סגנית מנהלת שפ"ח ירושלים, פורום הארגונים למען הפסיכולוגיה הציבורית

פרופ' יובל בלוך - מנהל מרפאת ילדים ונוער ורשות המחקר, מרכז לבריאות הנפש שלוותה, עמותת בשביל החיים

סתיו כהן - נציג העמותה, עמותת בשביל החיים

ד"ר אבשלום אדרת - ניהול קשרי ממשל, עמותת בשביל החיים

יעל ורשבסקי - ראש תחום דיגיטל וטכנולוגיה, על"ם - עמותה למען נוער במצבי סיכון ומצוקה

מיה מגנט - מנהלת מרחבי דיגיטל, על"ם - עמותה למען נוער במצבי סיכון ומצוקה

ענבר שנפלד - מנכ"לית, עמותת סה"ר - סיוע והקשבה ברשת

ד"ר אורי יצקר - יו"ר האיגוד לפסיכיאטריה של הילד והמתבגר, ההסתדרות הרפואית בישראל

ליאור בר-ניר - אחראית תחום חינוך ובריאות, המועצה לשלום הילד

יעל לב - נציגת מועצת התלמידים והנוער הארצית

אתי בן סעדון - יו"ר צוות מוגנות, הנהגת הורים ארצית

יהונתן שתיוי - כוכב נוער, טאלנט

איזבל שתיוי - אימא של יהונתן

אורנה היילינגר - מומחית גלישה בטוחה

צח בן יהודה

עאליה עודה

נועם כהן, חבר תרגומים


רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות.



צעדים לזיהוי ולמניעת מצוקות אובדניות בקרב ילדים ונוער בזמן מלחמה ומשבר לאומי

בוקר טוב לכולם. ראשית, נישא תפילה כולנו לשלומם של חיילי צה"ל ושל כל כוחות הביטחון, לרפואתם של הפצועים, ולשובם של כל 101 החטופים והחטופות שנמצאים כבר 424 יום.

אנחנו מתכנסים כאן הבוקר לדון בנושא קריטי ורגיש שיכול להיות הגנה על החיים של הדור הצעיר שלנו. מדובר בנושא שאף אחד לא אוהב לדבר עליו, אבל אנחנו מרגישים חובה לדבר עליו. כל שנה עשרות ילדים ובני נוער מאבדים את חייהם, מאות אחרים מנסים לפגוע בעצמם. אלה לא סתם מספרים, אלה סיפורים אישיים, משפחות שבורות וכאב שקשה להכיל. המטרה שלנו היום צריכה להיות ברורה, להבין איך אנחנו יכולים להציל ילדים, לזהות מוקדם, לתמוך ולהגן. אנחנו צריכים לחקור לעומק את הגורמים שמביאים ילדים למצוקה, שגורמת להם לשים קץ לחייהם.

אנחנו רוצים להבין מה עובד ומה לא עובד בתוכניות המניעה הקיימות, לייצר דרכי התמודדות חדשניות ויעילות יותר. אני לא אוהב דיונים תיאורטיים, בדרך כלל בוועדות תמיד אני מבקש לראות נתונים, לראות תוכניות, שהדברים יהיו יותר מעשיים, יותר מקצועיים. ואם צריך פעולות שעד היום לא נעשו, אני אשמח לקחת חלק ולהוביל אותן. אנחנו רוצים לשנות את המציאות, או לפחות להקטין את מה שקורה היום בנושא האובדנות.

אין ספק שהנתונים שאנחנו מקבלים ממשרד הבריאות, שאומר שבין 1% ל-3% מכלל ההתאבדויות בישראל הן של קטינים. המועצה לשלום הילד תיעדה ב-2023 כ-550 ניסיונות אובדניים בקרב ילדים ובני נוער, זה מספר מדהים. כשמדברים על ניסיון, גם איך אחר כך המשפחה מתמודדת עם זה, איך אותו ילד מתמודד עם זה. כי ברגע שיש את האובדן, יודעים שיש משהו סופי. לא שזה טוב, זה גרוע, אבל יש משהו שהסתיים. ברגע שיש ניסיון, אתה לא יודע מה הניסיון הבא והמשפחה כולה בחרדה, ואין ספק שזה דבר שהוא משבר משפחתי גדול.

גם בעקבות משבר הקורונה נוצרה פה עלייה חדה בהתערבויות של המערכת בנושא האובדנות. גם שיעור האובדנות של הילדים או הנערים, לפי הנתונים שקיבלתי, הם פי 2.5 משיעורי הבנות. שזה גם מספר שמעיד על מצוקה גדולה מאוד של הנערים, הילדים, שאולי נובעת גם מחרדות, מה שקורה בסביבה שלהם. אנחנו גם עשינו לא מעט ישיבות בנושא של חרמות ומסתבר שיש קשר בין הדברים האלה ויכול להיות שהילדים או הנערים מפנימים יותר מאשר הנערות, שאולי הם פחות פתוחים.

כל הנתונים האלה הם באמת נתונים שמאוד כואבים. הם לא רק מספרים, מאחורי כל מספר כזה עומדת משפחה, עומד ילד, משפחה שבורה, נער שנאבק עם מצוקות עמוקות שלא תמיד אנחנו מצליחים להגיע אליו. תפקידנו, ואני אומר תפקידנו, זה לא רק אנחנו חברי כנסת, אלא כל אנשי המקצוע, משפחה, מורים, כל מי שנמצא בסביבת הילדים, הוא להקשיב, לשמוע, לאפיין, לראות, לתת תשומת לב.

אנחנו רואים את זה, אני רואה את זה כמעט בכל הוועדות פה, שהנושא של הקשבה הוא מאוד מאוד חשוב. אתמול קיימנו פה דיון בנושא אחר לגמרי ושמענו פה את בני הנוער, והדבר הראשון שאמרה פה שונית ממועצת התלמידים, היא אמרה, תקשיבו לנו, תקשיבו, אנחנו יודעים איך לטפל באותן נקודות. ולכן צריכים להקשיב לבני הנוער, צריכים להיפתח אליהם ולהיות קרובים קרובים אליהם.

לפני שנתחיל, לפי הפרוטוקול אני חייב להקריא פה משהו. כידוע, ישיבת הוועדה מוקלטת ומשודרת והפרוטוקול וגם שידור הישיבה יפורסמו באתר האינטרנט של הכנסת וישמרו במאגרי המידע. לאור העובדה שעלולים לעלות בישיבה נושאים הנוגעים לצנעת הפרט של קטינים, אנו מבקשים את כלל הגורמים כולל ההורים להקפיד על שמירת פרטיותם ולהימנע מלחשוף מעבר לנדרש.

כמו כן, אם יעלה דבר הנוגע לקטינות וקטינים שמקשר אותם לבדיקה, טיפול או אשפוז פסיכיאטריים, לטיפול והשגחה של עובד סוציאלי לפי החוק, חלילה התאבדות או ניסיון התאבדות או להליך פלילי המתנהל בבית המשפט, חל איסור פרסום על פרטים מזהים שלהם ולכן הם לא יצולמו, לא יוקלטו ולא יכללו פרטים מזהים שלהם בפרוטוקול הדיון.

כמו כן, לאור האמור, אני קובע כי בהתאם לסעיף 120 לתקנון הכנסת, ככל שתהיה בקשה מטעם חבר כנסת, שר או נציגו, או אם יעלה צורך לשם הגנה על קטין או חסר ישע, ימחקו מהפרוטוקול המפורסם לעיון הציבור פרטים מזהים של דוברות או דוברים או קטינות או קטינים, לבקשתם או לבקשת משתתף אחר, אם העמדת הפרוטוקול לעיון הציבור עלולה לגרום להם נזק.

כמובן שנושא הדיון הוא אובדנות בקרב ילדים ובני נוער. מאוד חשוב לנו להבין מה היקף התופעה, נתונים וכך הלאה. אני רוצה להתחיל לפי רשימת הדוברים פה. הדיון יקח בערך שעה וחצי, רק כדי שאנחנו נהיה באילו שהם גבולות. בסביבות השעה 12:10 אני צריך איזושהי הפסקה של 15 דקות, אלא אם כן יהיה פה מישהו שיחליף אותי מחברי הכנסת. יובל בלוך, יש מצגת, נכון?

(מוקרנת מצגת)

שמי פרופ' יובל בלוך, אני מנהל מרפאת ילדים ונוער במרכז לבריאות הנפש שלוותה ומנהל את רשות המחקר שם, ומי שככה שידך אותי לוועדה ואני אסיר תודה על זה, זו העמותה בשביל החיים. ואני קודם כול מודה על זה שהזמנתם אותי ואני חושב שהפתיחה שלך, חבר הכנסת אלי דלל, לא יכלה לשרת אותי טוב יותר, כי אני אנסה לעבור מנתונים לדברים שאנחנו יודעים כבר שעובדים במודל בארץ לתוכניות להמשך. זאת אומרת, אני מאוד מייחל לזה שנוכל לעשות את הדיון עם מחשבה יישומית.

וכל מי שעובד עם ילדים ונוער, לא יכול שלא לציין את החטופים. אני מאוד עסוק עכשיו במחשבה שהסיוטים של ילדי ישראל זה הנוחבות והחטיפה. אני חושב שכל מי שעובד קלינית רואה את זה, זה מחלחל לתוכנו בכל כך הרבה מקומות.

אני אתחיל עם קצת נתונים. אלה הנתונים של משרד הבריאות. לגבי הנתונים שהצלחתי לאתר, הם עד 2019, כשמדברים כאן על תמותה, על Mortality פר 100,000 בבני 15 עד 24, זו הצורה שהרבה פעמים הנתונים האלה מוצגים. ואתם רואים שבשנים מ-2017 ל-2019 אחרי שהייתה ירידה יפה, מתחילה סוג של עלייה.

הזכרת קודם את העניין של הקוביד, כאן אלה נתונים של פניות לחדר המיון בשלוותה משנה לשנה. זה משהו שפרסמנו, יש עליו המון נתונים, אבל מה שזה בא להדגים זה שמצד אחד יש עלייה מתמשכת, בקוביד, סביב זמינות וכל מיני נושאים, זה כאילו היה עצירה, וב-2021, מיד בשנה שאחרי הקוביד היה לנו זינוק של שתי סטיות תקן שמעולם לא היה וזה ממשיך, 2022, יש כאן פרסום על זה שהגיל של ההתאבדות והניסיונות האובדניים מתחיל לרדת, שזה תמיד סמן רע.

אנחנו יודעים ממש מעכשיו על נתונים של צריכת תרופות אנטי-דכאוניות, אנטי-חרדתיות, שזה שוב, סמן ישיר למצוקה וסמן עקיף לנתונים של אובדנות, של עלייה, מדובר על סדר גודל של 20% גם בילדים ונוער.

האם יש קשר לנושא של סמים? אני שואל את זה כי אתמול קיימנו פה ישיבה בנושא של צריכת סמים והקלות שבה הנערים משיגים את הסמים האלה, והגילאים של המעשנים, גם בנושא של סמים וצריכת סמים וגם עישון סיגריות הוא הולך וקטן. ואני שואל, האם יש איזשהו קשר בנושא הזה ואורח החיים אולי, זאת אומרת, אורח החיים נעשה הרבה יותר טוב במידה מסיימת, אני אומר את זה במירכאות, ואז הילדים מרגישים כאילו שהם נמצאים במקום הרבה יותר טוב בעולם ובואו ניקח את כל הטוב שבעולם.

אני לא יודע אם הרבה יותר טוב. אני אגיד שההתערערות של מערכות - - -

או רמת החיים עלתה, נקרא לזה.

שוב, אני חושב שבתוך המשברים שאנחנו עוברים עכשיו פחות הייתי מקשר לזה. אבל הייתי אומר שהמצבים שבהם המערכות מתערערות, זאת אומרת, אנחנו יודעים שלמשל נשירה מבית ספר או היעדר מסגרת, וכאן אני חושב על הרבה מאוד מהילדים שלנו, אם המפונים, אם כל העניינים הבטיחותיים, שמאוד מאוד - - - לתוך החלקים של שימוש לרעה בחומרים. והשימוש לרעה בחומרים הוא כמו מעגל קסמים, הוא כמו ספירלה, עם דיכאון, אובדנות לשני הצדדים.

אם אני לרגע ממשיך, אני רוצה להזכיר שאובדנות ניתנת למניעה וטיפול. זאת אומרת, זה לא איזה משהו שאנחנו צריכים להסתכל לשמיים, זו חובה שלנו לעשות ויש לנו עדויות מאוד טובות לאפשרויות של טיפול. אנחנו יודעים שאובדנות אפיזודית, זאת אומרת, הרבה פעמים אם תגן עליי עכשיו, שמרת עליי. מצד שני, אנחנו מבינים שזו התנהגות קטלנית שיכולה לנבוע מגורמים שונים. אם זה דיכאון, אם זו חרדה, אם זו פסיכוזה, אם זו אינטוקסיקציה של סמים ועוד.

אנחנו יודעים על גורמי סיכון מוכרים והם לא עד כדי כך מורכבים. יש עכשיו המון ניסיונות עם AI לחדד את זה ולדייק את זה, אבל 10% מהבנים שעשו ניסיון אובדני ימותו מהתאבדות, זה אומר שזאת אוכלוסייה בסיכון מצמרר. אנחנו יודעים שיש לנו כלים טיפוליים שמראים תועלת במניעת התאבדות בכלל ובפרט באוכלוסיות בסיכון ואנחנו מבינים שהטיפול צריך להיות מערכתי, מקצועי, שהוא צריך להיות נגיש, זאת אומרת, טיימינג הוא קריטי, ושיאפשר לך רצף טיפול.

מטופלת אומרת לי, אני לא יכולה לחיות ככה יותר, כל אזעקה, אני חושבת שחוטפים אותי לעזה ושלא יצליחו להחזיר אותי. זו מטופלת מהמיון. ואני רוצה לשאול מה אפשר לעשות ולהגיד שבטיפול, כמו בחיים, תקווה בעיניי זה צ'ק, שזו חובה שלנו לפרוע.

והאם יש מה לעשות? לרגע אני לוקח למשהו שנבנה כאן ומעורר הרבה מאוד תקווה בעיניי והרבה מאוד הצלחות. בזמן הקורונה ראינו שיש עלייה במצוקה הנפשית של ילדים ונוער וזיהינו צוואר בקבוק, שילד שמגיע נגיד עם מצוקה קשה, הרבה פעם אובדנות לחדר המיון, יש לנו אופציה או לאשפז או לשחרר, ואז בתוך מערכת עמוסה ורוויה עם תורי המתנה מאוד גדולים, אין לך מענה מוצלח.

יש לי שאלה. סליחה, ברשותך, פרופ' בלוך. כשמישהו מגיע למיון, אם אין לו חתך, אין לו בעיה גופנית, זה לא נראה דחוף. כשאתה אומר מענה דחוף, אני מניח, אני פשוט - - -

אבל כאן אני רוצה לתקן את ההנחה. אחת, יש אומנם נתונים של הפניות לחדר מיון פסיכיאטרי ואלינו, לחדר המיון הפסיכיאטרי בדרך כלל פונים לא עם איזושהי פגיעה גופנית. כל ילד או נער, כל קטין שמגיע לפי חוזר מנכ״ל למיון כללי עם משהו שקשור לאובדנות, יש נוהל שמחייב את השארתו ל-24 שעות כדי להגן עליו. זאת אומרת, המודעות בתוך המערכת הרפואית לסיכון היא מאוד מאוד מובהקת וההבנה הזאת שיש כאן איזושהי קסקדה מאוד מסוכנת של הדרדרות היא מאוד מאוד חיה.

באיזו מחלקה הוא מאושפז בבית החולים?

מחלקת ילדים, אם זה בית חולים כללי.

בתוך הזיהוי הזה של צוואר בקבוק, המחשבה הייתה שצריך להקים מרכזים שיתנו מענה קצר ואינטנסיבי. זה שיתוף פעולה במשרד הבריאות ואיגוד הפסיכיאטריה של הילד של הקמה של מרכזי משבר על בסיס מבחן תמיכה. בעיניי, זה שינוי מדהים של המענה הציבורי. הוקמו 12 מרכזים בפריסה ארצית על בסיס של גודל חדרי המיון הפסיכיאטרים, כמה ילדים במצוקה ומשבר רואים.

ב-2023 המרכזים ראו 820 ילדים עם מעל 5000 פגישות. ב-2024 כבר יש מעל 1,800 ילדים שטופלו במרכזים.

זה כבר כולל, בעצם מאפיין את המלחמה.

כן. בנוסף, היה הרבה ערך מוסף כי גויסו 25 פסיכיאטרים של הילד והמתבגר ועוד עשרות שותפים ממקצועות הבריאות, פסיכולוגים, עובדים סוציאליים, מטפלים באמנות וכולי, שהם לא היו שם קודם. זאת אומרת, 25 פסיכיאטרים זה בערך 10% מהקורפוס של פסיכיאטרים פעילים בארץ. זה שינוי.

יש לנו פה את המגמה של הגיל הממוצע? זאת אומרת, אם הגיל הממוצע נניח ב-2023 היה X, האם ב-2024 זה היה פחות מ-X? הגיל הממוצע.

אני אוכל להוציא את הנתונים, אין לי אותם פה.

אני אשמח, או להעביר לנו אותם אחרי הישיבה.

אני אוכל להשיג אותם. אני אגיד שנוצר שיתוף פעולה מקצועי לאומי בין כל המרכזים, מעבר לקופות, מעבר לבתי חולים וכולי. קידום של הכשרות מקצועיות, למשל בחלק של פוסט טראומה, למעשה מתוך המרכזים ועם איזושהי תרומה הייתה הכשרה לחלק גדול מהצוותים של המרכזים. גיוס של תרומות לטובה תשתיות ומחקר – אצלנו בשלוותה זה איפשר לבנות ויש כעת תרומה שתאפשר לנו לבנות מסגרת, כלומר תשתית כדי שנוכל להחזיק יותר טוב את המרכז. העלות של הפרויקט הזה הייתה כ-33 מיליון שקל על פני שלוש שנות ההקמה והמחשבה היא שההמשך יהיה במסגרת - - -

לכל המרכזים?

לכל המרכזים.

אוקיי. מה כולל מרכז? כשאתה אומר לי מרכז, מה הוא כולל?

הוא כולל שלושה פסיכיאטרים של הילד, שבעה פרא-רפואיים ואיש אדמיניסטרציה. אתה ממש עוזר לי כי זה ממש השקף הבא, השקף הבא הוא לגבי ההמשך.

אני אגיד, אחת מהבעיות שמרכזי המשבר מאוד חשפו היא שיש לנו לא מעט ילדים בני נוער שאחרי שישה שבועות עדיין אתה יכול לזהות סיכון אובדני משמעותי. זאת אומרת, תמיד, בכל מצב, בכלל בחיים, אבל בוודאי ברפואה, יהיה את אלה שאתה מצליח איתם יותר מהר, ויהיה את אלה שאם זה בגלל אבחנתם ואם זה בגלל מצבם, הם צריכים הרבה יותר. ואז ההצעה שאני הייתי שמח להיעזר בך חבר הכנסת דלל ובפורום, לקדם, היא המחשבה על הקמה של מרכזים שיאפשרו רצף טיפולי מותאם. בצמוד או במודל של מרכזי המשבר, המחשבה היא על מרכזים שיאפשרו רצף טיפולי, יציעו טיפול מיטבי, זמין וארוך טווח, כשנתיים טיפול.

זאת אומרת, במרכזי המשבר דיברנו על שישה שבועות כי אמרנו, אנחנו כל הזמן רוצים לפנות, אנחנו כל הזמן רוצים לקלוט את הבא שמגיע מהמיון. כאן אתה אומר, אני צריך עכשיו לפנות לאוכלוסייה שהיא יותר קשה ושהיא צריכה הרבה יותר, שזה לא יעבור בשישה שבועות. כולל קשר ועבודה עם גורמי חינוך ורווחה, שימוש וליווי של טיפולים פסיכולוגיים ופסיכיאטרים מבוססי ראיות.

המחשבה היא שצוות למרכז כזה יזדקק לשני פסיכיאטרים של הילד ושישה תקנים של מטפלים, בדרך כלל המטפלים עובדים בחצאי תקנים, ותקן של אדמיניסטרציה. כשהתפוקות, הרצון הוא שיטופלו כ-20 מטופלים קשים, אני מגדיר כאן את הקשים דרך מה שאני צריך לתת להם. אני אומר, אלה מטופלים שצריכים לפחות מעל שלושה מפגשים בשבוע, ו-20 מטופלים מורכבים, שזה אומר שהם מקבלים אחד עד שלושה מפגשים שבועיים. אני מעריך את העלות על הבסיס הקודם, זה לא שאני איש כלכלה, בערך ב-30 מיליון שקל לשלוש שנים.

הצגתי את זה ואמרו לי, אוקיי, זה מאוד יפה, מאיפה הכסף? נאלצתי קצת לחקור וחיפשתי את העלות מאובדנות. סליחה שאני לרגע הולך לצד ההפוך, בסדר? אני אבוא עם המצוקה ועם החוויה שלי במיון ועם החוויה של הורים וילדים ועם זה שאני לא ישן בלילה, אבל אני אדבר לרגע על כסף. עדליא, שהיא אחד מגופי המחקר העצמאיים שחוקרים, אבל ראיתי שגם מחקר קודם שנעשה לטובת הכנסת וגם עולמית מסכימים עם הנתונים האלה, הם אומרים כמה עולה לחברה אובדנות. אתם רואים שככל שהגיל יורד, העלות היא גדולה יותר, כי החברה מפסידה יותר על האדם.

ובואו ניקח את זה לרגע, יש הבדל בין בנים לבנות, אבל בואו ניקח את זה לרגע על הבסיס של כ-12 מיליון שקלים. עשיתי חישוב נוראי, אבל אם כל מרכז רצף יש לו 40 מטופלים בשנתיים ואנחנו נגיד שלמטופלים במסגרת יש 5%-10% סיכון לתמותה, אנחנו מדברים על כשלושה מטופלים בשנתיים שיש לך פוטנציאל להציל. אני לא רוצה להגיד שטיפול הוא מושלם, בסדר? לאוסטרלים יש תוכנית של Zero Suicide, שהם אומרים, היעד צריך להיות שנצליח מניעה מוחלטת. אני רוצה להיות יותר מציאותי ולהגיד, בוא נגיד שהתוכניות המאוד יעילות שלנו מורידות את האובדנות ב-30%.

זה חיסכון למרכז של מוות בשנתיים, על פני כל המרכזים – 12 מקרי תמותה בשנתיים, 18 מקרי תמותה. ויש חיסכון מעבר לחישוב הזה כי הרי אלה מטופלים שהם צרכנים של תשואות ועבודה של כל המערכת בגלל שהם לא מטופלים נכון, כי איפשהו יהיו יותר אשפוזים פסיכיאטריים, יהיו יותר אשפוזים בכלל, יהיו יותר פניות וכולי. כך שאם אני צריך לדבר על כדאיות כלכלית, אני אגיד שבהשקעה של 30 מיליון שקל יש חיסכון, רק לשנים האלה, המחשבה היא שזה ימשיך הלאה, של 225 מיליון שקל. נראה לי עסקה טובה.

דרך אגב, הנושא הזה הוצג בפני משרד הבריאות, מנכ"ל או שר הבריאות?

אני מאוד מייחל שהפלטפורמה הזאת תעזור לי לדחוף את זה הלאה.

בשביל זה אני שואל. המצגת, יש לנו אותה, נכון? יפה. בסדר, אנחנו נעביר את זה כמובן כחלק מהפרוטוקול הלאה. בוא נתקדם בבקשה.

הסיכום שלי, אנחנו ממש בשקף האחרון. אני אגיד שאי אפשר להשאיר את בריאות הנפש של ילדים ונוער בקונספציה של 6 באוקטובר. אנחנו צריכים להבין שאנחנו כל הזמן היינו במקום קשה, אבל עכשיו אנחנו כל הזמן במקפצות. הלחץ האובדני עם השבר של חיי הקהילה שמתקשר ישירות למה שאתה שואל, על שימוש לרעה בחומרים, השברים באמון ובביטחון, ההחמרה במצב הכלכלי, הם כולם מוכחים, זה לא משהו שאני אומר כמו בחיבור, אלא לכל אחד מהם יש נתונים מאוד חזקים. מעלים את הסיכון לתחלואה נפשית, שימוש לרע בחומרים ואובדנות בילדים ונוער. ההשקעה בטיפול היא כדאית והזמן זה עכשיו. תודה רבה.

יופי, תודה רבה לך על המצגת המעניינת והחשובה, כמובן כחלק מההמלצות שלנו בסיכום הדיון נעלה את הדברים האלה. סתיו כהן, בבקשה.

בוקר טוב, אני סתיו, נציג מטעם עמותת בשביל החיים. אבא שלי התאבד לפני 4 שנים ואני כאן גם כדי לשתף מנקודת המבט שלי. אני יוצר תוכן ועובד בהכשרה של בני נוער ליצירת תוכן בתוכנית שנקראת תוכנית המשפיענים. אני רוצה להתחיל מאיזשהו סיפור קצר כדי להוריד לקרקע גם את הנתונים שעכשיו הוצגו וגם כדי לתת איזושהי הבנה קצת יותר אישית ואולי פחות מספרית על החוויה הזאת.

לפני שנתיים בערך הייתי באיזה אירוע משפחתי, הסתובבתי באירוע ושתי מכרות רחוקות שאני מכיר הסתובבו באזור שלי ושמעתי אותן מתלחששות ואמרו, אני מכירה אותו, זה הבן של ההוא שהשתגע והתאבד. לא כעסתי עליהן והייתה לי איזושהי תקווה בלב שאם חס וחלילה יגיע היום ואחד מהילדים שלהן יחווה איזושהי טלטלה נפשית מאוד מאוד רצינית, יהיה לשתיהן את הכלים להתמודד עם החוויה שהם עוברים.

ומה שאני רוצה להעביר כאן זה את הפער המאוד גדול שקיים בין החוויה של מישהו מתמודד נפש ועובר את זה ברמה היום-יומית המנטלית, לבין מי שנמצא בסביבה שלו והיכולת והמסוגלות שלנו לעזור למי שהוא מתמודד נפש.

בני נוער, אני עובד איתם המון המון שנים, גם כמדריך בצופים וגם ברמה ההתנדבותית ועל אחת כמה בשנים האחרונות כיוצר תוכן. ובנייה של מערך של משפיענים שיודעים לייצר תכנים, שהתכנים הם תכנים הולמים, שהתכנים הם תכנים תומכים. אנחנו נמצאים בתקופה, דיברת על קונספציה של 6 באוקטובר, אני חושב שזה התחיל עוד הרבה קודם, 7 באוקטובר רק דחף את כולנו לתוך הבנה שהתודעה שלנו מורכבת מהמון אינפורמציה שאנחנו צורכים, וככל שאנחנו נהיה רוויים באינפורמציה שתדע לתמוך, אנחנו נדע גם להיות כלים טובים יותר עבור הסביבה שלנו.

ונגעת, חבר הכנסת אלי, בנקודה מאוד מאוד רלוונטית. אם אני אשאל כאן מי יודע מה זה חסם עורקים, מרביתכם תדעו לענות. אם אני אשאל בפורום הזה מי יודע לזהות אדם אובדני ואיך אפשר לעזור לו, כנראה שמרביתכם תגרדו בראש. אולי לא בחדר הזה ספציפית, אבל במרבית החדרים שאני שואל את זה, אנשים מגרדים בראש. וההבנה שאליה אני מכוון, גם ברמה האישית היום-יומית שאני מתקדם איתה, זה שאם אני חווה איזושהי טלטלה פנימית, אתה לא תדע על זה. אם אתה תראה שאני מדמם, אתה תגיד, חסם עורקים, חסם עורקים. אבל אם אני חווה משהו פנימי ואין לי את הכלים לדברר את זה אליך החוצה ואני גם מרגיש כל כך נורא על מה שאני מרגיש כי הסביבה קוראת לי משוגע, זו קונספציה תודעתית מאוד מאוד רחבה.

הפתרון שלי, וזה ברמה אישית מתוך מחקר אישי, יש לי את המספרים שלי, בטח לא מסודרים כמו שלך, אבל זה צריך לבוא בשני מישורים. משהו שהוא מאוד מאוד מוסדר ומוגדר ברמת הטיפול, אבל משהו שנמצא ביכולת שלנו להעביר את המסרים האלה בצורה רחבה, וזה לפרק את התודעה כמו שהיא עכשיו. בפתיחת הדברים שלך אמרת נושא שנורא קשה לדבר עליו, שאנחנו מעדיפים שלא לדבר עליו, ומי שלוקח את ההחלטות נמצא בחדר הזה, מי שלוקח את ההחלטות לגבי העתיד של הילדים, מי שלוקח את ההחלטות לגבי איך הטיפול של הילדים יראה נמצא בחדר הזה. ואנחנו, ואני רואה את זה בעצמי, ברמה היום-יומית, ברמה ההתנדבותית, אני חוד החנית של זה שצריך לבוא ולהגיד, הם זקוקים לעזרה. הם לא מסוגלים להגיד, אני צריך עזרה כרגע בצורה הזו או הזו.

והפתרון שאני מציע, וזה חלק מהעשייה שלי כשחקן, כיוצר תוכן זה ליצור תוכן לתוך השצף האינסופי של האינפורמציה המזוהמת הזאת שקורית, להיות נקודה של אור בתוך כל המערך הזה. מה זה אומר ברמה הפרקטית? תקציב, תקציב ראוי להסברה, ולא להסברה נישתית לאנשים שכבר חוו את הטראומה, אלא להסברה פתוחה יותר לאנשים שכרגע עדיין לא באמת מבינים מה זה אומר לחוות טלטלה רגשית מבפנים. כולנו חווינו את זה בצורה כזו או אחרת, אני יודע להגיד את זה - - -

הם גם לא יודעים לזהות.

לא יודעים לזהות, אבל יותר ויותר בעקבות 7 באוקטובר, ואני חושב שזה מה ששינה גם את התמה, זה מה שקצת הסיט את הנרטיב למקום קצת אחר. 7 באוקטובר פתח אצל כולם משהו בנפש שלא היינו מודעים אליו ברמה ובצורה הזאת עד עכשיו.

השורה התחתונה שלי היא שזה חייב לבוא בשני מישורים, גם במישור של טיפול אקטיבי, לקלוט מטופלים ולתת להם מענה הולם, שזה משהו שאני יודע להגיד מסיפור החיים האישי שלי שלפעמים אבא חסך. ובצד השני, להיות נוכחים בצורה אמיצה, נקרא לזה אמיצה כי הרבה פעמים בתוך המקום הזה, מי נושא את הדגל? מי בא ואומר את הדברים בצורה נחרצת? מי לוקח את האחריות על זה? אני לוקח את האחריות על זה, אין לי בעיה. תודה רבה.

תודה, סתיו, אמרת דברים חשובים מאוד. ד"ר אבשלום אדרת, בשביל החיים.

הבן שלי התאבד לפני 27 שנים.

בן כמה הוא היה?

הוא היה בתחילת השירות הצבאי. הוא נקלע למצוקה קשה מאוד, הוא רצה לשרת במחשבים, תקשורת מחשבים, והציבו אותו באפסנאות. הוא מצא את עצמו מעמיס ומפרק משאיות במשך שמונה שעות ביום ומהר מאוד הוא נכנס לדיכאון נפשי עמוק. הוא הספיק להיות שם בסך הכל חודשיים ופעם ראשונה שהם יצאו עם נשק, כי למוחרת הם הלכו לשמירה בטרמפיאדות, הוא לא חזר לבסיס, הוא הלך לשדה ליד הבית והרג את עצמו.

ראשית, משתתף בצערכם.

השוק שהיה לנו, ההלם היה איום ונורא. ידענו שקשה לו, היה ברור שקשה לו, אבל חשבנו שזה קושי רגיל של תחילת השירות. המושג מצוקה אובדנית, לא הכרתי אז בכלל, שזו לא מצוקה רגילה. מצוקה רגולה גם היא קשה, מצוקה אובדנית היא שיש לבן אדם מחשבות אובדניות. הוא היה ילד מופנם ולא דיבר על זה בכלל, אבל היה ברור שקשה לו. ובהתחלה הרבה הרבה רגשות אשמה, אבל אחר כך החלטתי לתעל את זה לפעילות, כמו שסתיו אומר, לפעילות בעמותת בשביל החיים, ככדי להפיץ את הידע על זה.

וכשאנחנו התחלנו לפני 25 שנה, אף אחד לא רצה לשמוע את זה בכלל. עד לפני עשר שנים המדינה לא לקחה אחריות בגרם אחד בנושא הזה. ואז המדינה הקימה את היחידה למניעת אובדנות, יושבות כאן נציגות של היחידה שעושה עבודה מדהימה. רק לחשוב, אחרי עשר שנים שיש ב-200 רשויות מקומיות ועדות היגוי למניעת אובדנות. מי היה מעלה על דעתו דבר כזה? ועוד הרבה מאוד דברים קורים.

אבל אין לנו מספיק גיבוי של חברי כנסת, גיבוי פוליטי לעשייה הזאת. ואנחנו תכף נשמע כאן את ענבר, המנכ"לית של סה"ר – סיוע והקשבה ברשת. הארגונים שמנסים לתת איזשהו פתרון למצוקה של ילדים נאנקים. והם לא צריכים משאבים ענקיים. התחומים שיובל בלוך מדבר עליהם, גם הם לא גדולים, אבל כאן מדובר על סכומים עוד הרבה יותר קטנים, ממש. אבל בלי איזשהו תקציב, בלי אילו שהם משאבים, אי אפשר לענות לילדים שמבקשים עזרה. במקרה של סה"ר זו עזרה דרך הוואטסאפ, הם מבקשים, תעזרו לי. ואי אפשר אפילו להגיד להם מילה טובה כי אין מספיק תשתית כדי לעשות הדברים האלה.

רגע, העמותה בשביל החיים היא מוכרת? היא מקבלת תמיכה ממשרדי ממשלה?

מקבלת אפס תמיכה, אפס תמיכה.

ואתם מבקשים אותה?

הכול מתרומות ומענקים. אנחנו הצלחנו לגרום לזה שמשרד הרווחה יקים שמונה מרכזים בכל הארץ למשפחות אחרי אובדנות. כי מה שהמשפחות עוברות אחרי התאבדות זה איום ונורא, זה איום ונורא. כל מי שבא ממשפחה שקרתה בה התאבדות יודע, זה קשה לחזור לחיים מתוך הדבר הזה. אני לא דוגמה מייצגת, ממש לא דוגמה מייצגת. אני הצלחתי מתוך הדבר הזה, לקחתי את זה למקומות אחרים. אבל רוב המשפחות שאני פוגש, החיים שלהן נגמרו.

רגע, כלומר, העמותה בשביל החיים, היא עוסקת או יותר מטפלת במשפחות אחרי האובדנות?

כן. יש שמונה מרכזי סיוע למשפחות, אנחנו ועמותת אלה חלקנו את זה, היה מכרז, ואנחנו מטפלים במשפחות אחרי האובדנות. מה שאנחנו מדברים כאן היום, ביום הזה, זה על טיפול באנשים האובדניים, במשפחות שיש בהן אדם אובדני לפני כן. וסתיו כל כך צודק בזה שרוב האנשים פשוט מפחדים מהנושא הזה, לא מדברים על זה בכלל.

ואני רוצה ממש עוד דקה אחת להקריא לכם משהו שאני מקריא בסוף הרצאה כשמזמינים אותי לבתי הספר ולדבר עם יועצות, לדבר עם סגל המורים. נדיר שמזמינים אותי לדבר עם בני נוער.

עוד צעיר שם קץ לחייו וכולם תמהים, למה? עכשיו? וקרוביו המוכים נותרו חסרי אונים, "היכן טעינו?" עובדי עצות שואלים. עוד צעיר שם קץ לחייו, את מצוקתו הנוראה אולי שפך במכתב. וכולם המומים מהסוף המר, תמהים, למה ואיך יקירנו נשבר? עוד צעיר שהחליט לא לחיות והשאיר אחריו שובל של תהיות ומשפחתו שמתמלאת ברגשי אשמה, איך לא צפו כזאת טרגדיה איומה?

אין זה מקרה יחיד ובודד של צעיר שמחליט באחת להתאבד. אולי משהו בסיסי לוקה באופן מוחלט בהתייחסות של כולנו למצוקתו של הפרט שבלחץ החיים מתעצמת וגוברת ונפשו הרגישה לעתים כך נשברת. וחבריו וקרוביו שלא היו מודעים ורגישים, מה עובר על בני אדם שהם כך מיואשים? כאב שכול לצעיר שהתאבד, כואב, מודאג, חושש, חרד, אבקשכם, יקיריי, חברות וחברים, להבין כדי למנוע מקרי התאבדות מיותרים. נלמד לחפש הסימנים למצוקה, לכאב, ניסיון התאבדות אינו למשוך תשומת לב.

משימתנו קשה, אך אין ממנה חשובה. האם נשכיל לאתר אותו ולתמוך באהבה? גם אם הוא יוצא דופן או משונה, גם אם הוא נראה לפעמים כמו חולה מדומה, בל נשכח שבמעשינו, לעתים בסתם שיחה, נוכל לקבוע גורל של משפחה. ומתוך הטרגדיה ונפש כאובה, פנייתי אליכם באה באהבה ותקווה כי המציל נפש אחת בעולם כולו כאילו הציל עולם ומלואו.

תודה רבה לך. משתתף בצעך וכואב את כאבך. תודה רבה לך. ענבר שנפלד, בבקשה.

שלום, שמי ענבר שנפלד, אני מנכ"לית עמותת סה"ר. עמותת סה"ר הוקמה על ידי אבשלום אדרת בשנת 2000, שלוש שנים אחרי לכתו של ערן. סה"ר פועלת במטרה להציל חיים, אנחנו מעניקים סיוע מיידי, נפשי, נגיש ואנונימי באמצעות האינטרנט לאנשים החווים מצוקה נפשית ומצבי אובדנות. סה"ר נותנת מענה בשפה הכתובה בשתי פלטפורמות, צ'אט אנונימי בעברית וערבית, וסיירת שמאתרת ומנטרת פוסטים אובדניים ברשת. הסיוע, כמו שאמרתי, ניתן בשפה העברית והערבית. עד 7 באוקטובר עמותת סה"ר הייתה פעילה בצ'אט - - -

זה נכון שיש יותר מתאבדים מהמגזר הערבי?

הנתונים חלוקים, אבל יש לא מעט מתאבדים בחברה ערבית. אנחנו לא תמיד יודעים, שם הסוד וההסתרה הם גדולים יותר. עד 7 באוקטובר עמותת סה"ר נתנה מענה 11 שעות ביממה, מ-7 באוקטובר בשעה 9:00 קווי הסיוע שלנו, עוד פעם, באמצעות צ'אט, זה לא קו טלפוני, נפתחו ל-24/7 ולא סגרנו מאז. מעבר לכך, אנחנו רק רואים עלייה גדולה, הולכת ועצומה יותר.

עשינו הכשרות חירום, הגדלנו את מערך המתנדבים שלנו בארץ ובעולם כדי להצליח ולתת את המענה הנדרש לאותם ילדים ובני נוער שפונים אלינו. הצ'אט עלה ב-233% מספטמבר 2023 לאוקטובר 2023, והפוסטים ברשת גדלו ב-400%. תחשבו על המצוקות ההולכות וגדלות של בני הנוער והילדים במדינת ישראל היום.

אנחנו מצילים חיים על בסיס יום-יומי. יש לנו שיתופי פעולה עם הרשויות ואנחנו מצילים חיים על בסיס יום-יומי. דיברת על המספרים ההולכים וגדלים ואנחנו רואים ומרגישים את זה בקווי הסיוע שלנו. 70% מקהל היעד שלנו הם בגילאי 10 עד 30. ואם אני רגע הולכת עוד צעד אחורה, 30% מהפניות הן של נוער, של ילדים מגיל 10 עד גיל 20. תחשבו ששליש מהפניות הם בגילאי עשר עד 20.

איך הם יודעים להגיע אליכם?

א', זה מאוד קשה, אבשלום דיבר על המצוקות, אני גם אדבר על הנושא הכלכלי ועל התמיכה שיורדת השנה במקום לעלות, במקום שהמדינה תתמוך בעמותות ובעמותת סה"ר, התמיכה יורדת. יודעים להגיע אלינו דרך פרסום שאנחנו עושים באינטרנט, אנחנו קיימים בפייסבוק ובאינסטגרם. אנחנו צריכים לעשות יותר כדי שיותר יכירו, ולצערנו, המשאבים הם לא גדולים.

75% מהמצוקות של בני נוער באוקטובר 2023 היו סביב החרדה מהמלחמה. זה כאילו מובן מאליו, אבל זה נתון עצוב מאוד. בני נוער היום מתמודדים עם מציאות מאוד מורכבת ומאוד מערערת ומעורערת. המציאות מחייבת את כולנו, ואני מאוד מודה על הוועדה הזאת שאתה עומד בראשה, המציאות של השנה האחרונה, עולים ומשתפים אותנו ילדים צעירים, בני עשר, שכבר יש להם את הסמארטפון הראשון שלהם.

דרך אגב, מה הגיל הכי נמוך של התאבדות שאתם מכירים או שמישהו מכיר?

הגיל הנמוך ביותר?

כן, זאת אומרת, הצעיר ביותר שהתאבד.

זה מסובך, כי חלק מהתאונות, אתה תשאל עד כמה זו הייתה תאונה. או שתעדיף לא לשאול לפעמים. אבל יש ממצא עולמי שהגיל יורד בחלקו - - -

הולך ונעשה קטן יותר. זה בדיוק מה שרציתי בשקף ההוא, לדעת את המגמות. כי אז גם אתה יכול לנסות להבחין או לנסות לבדוק או להתאמץ יותר לבדוק גם בגילאים צעירים יותר שאתה אפילו לא מדמיין לעצמך שבכלל יש חשיבה כזאת.

נכון, אז אנחנו באמת רואים עלייה.

אני שמעתי הרצאה של משרד הבריאות בנושא אובדנות דרך עמותה שאני חלק ממנה, ושם נפלה לי הלסת לרצפה, כי שם מה הבנתי שבאמת, לפי מה שהם עשו, הגיל שממנו מתחילים לצאת ניסיונות האובדנות שקרו, גיל עשר.

זה גיל עשר, גם אנחנו רואים את זה, שגיל עשר אלה הגילאים. אפילו היו לנו פניות של ילדים בגיל תשע. גיל תשע, תחשבו את המצוקה הנפשית שגרמה להם לפנות אלינו, לחשוב על התאבדות, בגיל תשע. המצוקות הן גדולות, יש ילדים שעקורים מהבתים שלהם, מדברים על בדידות מאוד גבוהה, על התערערות המערך המשפחתי, גירושין, אלימות, חוויות מאוד מאוד קשות שילדים מתמודדים איתן. על מתח, על הפרעות אכילה, על פגיעה עצמית, על פגיעות מיניות שאנחנו מרגישים ורואים שזה עולה, תחושת כישלון וחוסר אונים, פריצות בפיקוח ההורי, ההורים היום פחות פנויים, ילדים ובני נוער חשופים ועלולים להיפגע הרבה יותר.

תחשבו ובואו נחשוב איזה דור גדל פה. עוד כמה שנים מי שינהל את המדינה הזאת אלה אותם בני נוער שהיום חווים מצוקות מאוד מאוד קשות. בשנת 2024 25% מהדיווחים שיצאו לרשויות, שאנחנו הוצאנו לרשויות בנוגע לאובדנות קונקרטית היו של ילדים בגיל 14 עד 17. רבע מהדיווחים של ילדים בגיל 14 עד 17.

ראוי לציין כי הסיוע הנפשי שעמותת סה"ר מספקת לא רק מסייע ישירות לאוכלוסייה במצוקה, אלא גם מפחית באופן משמעותי את העומסים על המערכת. דיברנו על חדר מיון, אנחנו חדר המיון הנפשי של הסיוע הנפשי. אנחנו מייצרים את הטריאז', אנחנו מפנים לקהילה, אנחנו עוזרים במצוקה מאוד מאוד גדולה באמצע הלילה כשאין אף אחד שיתן את המענה.

אני שואלת רגע, איך אנחנו מסבירים בכלל את היקפי הפניות ואת העלייה המאוד גבוהה בהיקפי הפניות מול הפחתה של כ-20% בתמיכה שאנחנו כעמותה מקבלים? המדינה צריכה לחזק היום את ארגוני החברה האזרחית שעוזרים ותומכים ונותנים את המענים שהמדינה צריכה לתת. המדינה צריכה לחזק אותנו, את עמותת סה"ר כדי שנוכל להמשיך ולתת את כל מה שאנחנו צריכים לבני הנוער והילדים שנמצאים בסיכון. תודה.

תודה. אנחנו נרשום את זה בפרוטוקול ונעשה כל מאמץ.

תודה רבה.

תודה לכם, אתם עושים עבודה במקום המדינה, אין ספק. אליק קצב.

בוקר טוב, שמי אליק קצב, אני ראש תחום מידע, מחקר ושיתופי פעולה במטה הלאומי להגנה לילדים ברשת – 105. אני רוצה קצת לדבר על העבודה שלנו בנושאים האלה. 105 מתעסק בכל מכלול הבעיות שבני נורא נתקלים בהן ברשת. ואובדנות זה חלק אחד, חלק מאוד גדול מהעבודה השוטפת שלנו. אם אני אתן קצת מספרים, כי אנחנו מאוד אוהבים פה מספרים, החיתוך שלי הוא מ1 בנובמבר 2023 עד 30 בנובמבר 2024, למעשה עד לפני שבוע, המוקד טיפל במעל 10,000 אירועים, 16% מהם, שהם 1,700 אירועים היו אירועים של חשש לחיי אדם.

דיברנו על גילאים, אנחנו מפלחים את זה ואנחנו יודעים שעיקר הנפגעים שאנחנו נתקלנו בהם היו בגילאי 13, 19% מהילדים שהגיעו אלינו. ובין גילאי 12 ל-15, שם זה שוכן, באזור 15% לכל אחד מהאחוזים האלה.

אליק, יש לי שאלה אליך. במידה ויש משהו דחוף שמישהו פונה אליך, ואתה חושב שיש צורך להזעיק משטרה, אתם עושים את זה?

105 זאת יחידה משטרתית-אזרחית.

לא, אבל השאלה אם אתם מפעילים את המשטרה.

בוודאי. אחת הגדולות שלנו ב-105 היא מעגלי העבודה המאוד מאוד קצרים. המוקד שלנו מופעל, יושבים שוטרים ואזרחים ביחד, נציגים של משרד החינוך, משרד הרווחה, משרד הבריאות ביחד עם שוטרים. מי שעונה קו ראשון תמיד אלה שוטרים, ואז עושים את ה - - - דרך המשרדים השותפים.

ופעילויות, גם סה"ר יוכלו להגיד, גם ער"ן, העבודה מולנו הרבה יותר נוחה מאשר לחייג ל-100 ולחכות לתשובה כי אנחנו עובדים במעגלים מאוד מאוד קצרים. וגם יש לנו נציגים ממשרד הבריאות, מהיחידה לאובדנות שיושבים במוקד ויש יכולות לזהות, והיום גם יש מה שנקרא Risk assessment לכל פוסט שעולה ואנחנו יכולים לנתח ולדעת האם כדאי לשלוח ניידת, כי בעבר פשוט היו שולחים ניידות וזה היה מייצר סיטואציות הרבה פחות נעימות, בייחוד אם הילד נמצא בסיטואציה שבה ניידת מגיעה ועלולה לעשות הרבה יותר נזק. היום אנחנו יודעים להגיע למשפחה, אנחנו יכולים להגיע לקהילה ולייצר את ההשפעה בצורה יותר רכה כדי למנוע את האובדנות בסופו של דבר, זו המטרה שלנו.

קודם כול, ישר כוח באמת על העבודה שאתם עושים. זה עלה גם בישיבות במשך השנה האחרונה, השאלה באמת איך אתם מגיעים ואיך המודעות של אותם ילדים להגיע אליכם. כי כשאומרים 100, כל אחד יודע מה זה 100. כשאומרים 105, אנחנו דיברנו לנסות באמת דרך משרד החינוך, דרך תנועות הנוער. זה חשוב מאוד לתת יותר נגישות או פתיחות של אנשים, או ילדים בעצם, שידעו ש-105 זה עבורם.

אחד האתגרים הגדולים ביותר שלנו הוא להתמודד עם האין תקציב למרות שאנחנו עדיין שייכים למשרד לביטחון לאומי. התקציב שלנו, המטרה שלנו בעיקר היא מניעה. להגיע למקום שבו ידעו מי אנחנו כדי שנוכל לייצר את ההשפעה החיובית לגבי כל מה שקורה ברשת.

אחת הסיבות שעדכנתי את הנושא, התחלתי מ-1 בנובמבר ולא ב-7 באוקטובר, זה בגלל שב-7 באוקטובר 105 הפך להיות המרכז לנפגעים וסגרו את המוקד לפניות חיצוניות. זה לא אומר שלא היו פגיעות וצורך של עבודה ברשת, אבל פשוט המוקד הפנה את הקשב שלו לטובת המשפחות של החטופים והנעדרים למשך שלושה שבועות.

וכאן נכנס פרויקט הדגל של האגף האזרחי של פרויקט אבירי הרשת, שזה פרויקט מתנדבים שנמצאים ברשת ומתבססים על מידע, מאוד דומה למה שעושה סה"ר. למרות שאנחנו לא גוף טיפולי, המטרה שלנו היא לעשות אגרגציה של פוסטים ושל אירועים שבהם בני נוער מציפים מצוקה. וב-7 באוקטובר הם לקחו על עצמם פשוט להגביר את הפעילות שלהם והם עובדים ככה במהלך כל התקופה. מאות פוסטים של מצוקה וקשיי חיים כשאנחנו מדברים על משהו כמו 15% מהפוסטים שמטפלים בהם הם אירועי אובדנות. יש לנו צוות של 40 מתנדבים שמגיעים על בסיס יום-יומי ל-105 ומייצרים השפעה חיובית ברשת.

שוב, המטרה שלנו היא לא לטפל, אלא רק לתת, אם אנחנו קוראים לזה, להעלות את הטנק דלק של הילד מאפס קצת יותר למעלה כדי שהוא יוכל להמשיך ולהתקדם. ובמידה ויש באמת פוסטים ואירועים שאנחנו צריכים לטפל בהם, המוקד נמצא אצלנו, פשוט מרימים טלפון ויש שוטרים ויש אזרחים, מעגלים מאוד מאוד קצרים שאנחנו עובדים איתם. אנחנו עובדים המון עם היחידה לאובדנות, הם עוזרים לנו בכל מה שקשור בהדרכות למענה מיטיב ברשת. קצת NLP, קצת CBT כדי לתת לילדים את האנרגיה שהם צריכים כדי לעבור עוד יום אחד קדימה ולהימנע - - -

תודה רבה. הייתי רוצה לראות יותר שיתוף פעולה בשטח בין מוקד 105 לבתי הספר.

יש לנו נציגים של משרד החינוך.

לא רק נציגים. אני אומר, אם אני לוקח בכיתה, שיהיה כתוב, נניח איזשהו פוסטר שאומר 105, שכל ילד ידע ש-105 זה עבורו, שידע להתקשר ל-105. אני חושב שאתם עושים עבודה טובה, אני אומר את זה, באמת, אני מאוד מעריך את העבודה שלכם, של המתנדבים, אבל חשוב לי שכל ילד ידע שאם הוא נמצא במצוקה, הוא מתקשר ל-105.

זה החלום שלנו בסופו של דבר.

בסדר, אני רוצה פשוט, איך אומרים, אני מנסה לאתגר אתכם כי אני יודע שלא תלוי רק בכם, אבל לא רוצה להגיד פלייר או משהו, אבל כל מה שיעזור לאותם ילדים דרך המחנכים, המורות, או אפילו פלייר שנמצא בכיתה או משהו כזה, אני חושב שזה יתן יותר מודעות.

פלייר אחד לא יעשה שינוי, צריך פה שינוי תודעתי מעמיק, זו הנקודה שניסיתי להעביר.

לא, ברור, אני אומר, אמצעי מסוים שצריך להיות בכיתה, נתתי דוגמה. אבל אין ספק שילד צריך לדעת. תראה, בסופו של דבר, כולנו גדלנו באיזושהי צורה על 100. כל אחד יודע, אתה קורא משהו, 100 זה משטרה. אני רוצה שהתפיסה של הילדים בגילאי בית ספר יסודי, תיכון, יודעים שאם הוא נמצא במצוקה, גם החברים שלו צריכים לדעת ש-105 זה הפתרון. וזה נאמר, כי 105 נותן פתרון שהוא כוללני, ועל זה באמת יש לי הערכה מלאה אליכם. תודה רבה.

אני רוצה רק לציין את שיתוף הפעולה המדהים שיש למוקד 105 עם עמותת סה"ר והתוצאות בשטח הן מדהימות, תודה רבה.

אין ספק, בכל אורך הישיבות פה, אין ספק. תודה רבה. יעל ורשבסקי, שלום לך.

שלום. אני רוצה להציג סרט, אבל לפני זה אני רגע אפתח. יעל ורשבסקי מעמותת על"ם, עמותה לנוער בסיכון. אנחנו פה מביאים את הקול של בני הנוער בדיגיטל, במרחב הדיגיטלי. אנחנו עובדים על מנעד של איתור, התערבות וטיפול מול בני נוער. אנחנו נתמקד הפעם יותר באיתור וגם בתוך האיתור, תכף אני אסביר, משום שהוועדה מדברת על זיהוי ומניעת מצוקות. התחום שלנו פוגש אלפי בני נוער בשנה, באמת אלפי בני נוער. הוא מאתר, מזהה ומייצר את ההתערבויות.

הרשת היא המרחב שבו בני נוער נמצאים. כשרוצים לזהות ולמנוע, שם צריכים להיות. כבוד היושב ראש, דיברת קודם על לייצר, לשנות מציאות, צריך קודם להסתכל למציאות בעיניים וזה מה שאני רוצה להראות לכם בסרטון הבא. בני הנוער, אני רק אסביר גם מה אנחנו הולכים לראות, יוצרים תכנים, מדברים ברשת, מביעים את המצוקות, ככה זה נראה. משאלות מוות.

(מוקרן סרטון)

זו הייתה טעימה קטנה של איך שזה נראה. תחום הדיגיטל מתמחה בפלטפורמה שנקראת טיקטוק, שלמעט אחד שיושב פה שברור לי שהוא שם, אני בספק עד כמה השאר מאוד מעורבים.

מי שלא יודע, יהונתן שתיוי.

לא, לא ידעתי, נעים מאוד.

כוכב נוער, עוד מעט נשמע גם אותו.

מצוין.

יש לנו פה גם ממועצת התלמידים.

מועצת התלמידים וההורים.

הם שותפים יקרים שלנו, דרך אגב. בוועדות פה אנחנו נותנים את כל הכבוד, באמת, למועצת התלמידים, לנוער, לילדים. אני רוצה לומר לכם שהחשיבות, סליחה שאני קוטע אותך לרגע. לפני כשבועיים עשיתי ישיבה עם ילדי מפונים, הישיבה כולה הייתה עם ילדים. ישבנו שלוש שעות, שמענו ילדים, 60 ילד, וכל משרדי הממשלה היו ככה בצד, הם רק שמעו, הם הגיבו רק בסוף. אבל נתנו לילדים את כל הבמה, ואני רוצה לומר לכם שזו חוויה, כי הילדים שמגיעים לפה, הם אומרים את מה שיש להם בלב, אומרים את האמת, אומרים מה כואב להם. ואז אתה יודע גם לא רק לפתור, אלא פשוט אתה מבין יותר איך לפתור ובמה להתעסק. תודה רבה לכל בני הנוער שמגיעים לפה. בבקשה, סליחה שהפרעתי.

בהמשך לאותה פריזמה שאתה מדבר עליה, אפרופו להכיר ולשמוע את בני הנוער ואת מה שהם אומרים, זה המרחב שבו צריכים להיות. המרחב הרשתי או הדיגיטלי הוא אנונימי, הם מרגישים שם בטוחים, הם נמצאים שם את רוב שעות היום. אובדנות היא ביטוי של החרפה של הרבה מאוד מצוקות, כמו שענבר דיברה. אנחנו פוגשים שם את הדכאונות, את הפגיעות, את הכול. אני הבאתי פה דוגמאות לאובדנות.

יש שפה, על מנת לאתר ולזהות, יש שפה של בני נוער. שוב, אתם תראו סימנים כמו פסיק נקודה, ואני בספק אם זה אומר פה משהו למישהו. אלה סימנים של פגיעה עצמית, אלה סימנים של אובדנות, יש סימנים להרבה מאוד פגיעות, ואם לא מכירים את השפה של בני הנוער, קשה מאוד לאתר.

10% ממה שאיתרנו, וזה למעלה מ-10,000 בני נוער השנה שפגשנו, עסקו בפגיעות עצמיות וכולי. אנחנו מדברים על אתגרים. הרשת זה ביג דאטה, קשה מאוד מאוד, אנחנו עובדים עם עשרות זוגות עיניים, ועדיין, זה כמו חכה לדוג באוקיינוס. אנחנו צריכים את הכלים הטכנולוגיים, אנחנו צריכים את התקציב שהולך ויורד בדיוק כפי שאנחנו פשוט באותו שדה, שותפות לחלוטין לאותן מצוקות, כמו שענבר אמרה.

התקציבים הולכים ויורדים וכמות המצוקות בבני הנוער הולכת ועולה, באמת הולכת ועולה. הקווים קורסים, יש יותר מצוקות, מערכות תמיכה לא קיימות, מערכות בבית, ילדים סגורים, איפה הם נמצאים? בכף היד של הטלפון, הכי פשוט. ושם אנחנו נמצאים ושם אנחנו פוגשים אותם, והאתגרים שלנו הם למעשה, א', לזהות את המקרים, את האובדנות, את המצוקות, להגיע, לייצר את הקשר. זה לא פשוט, זה לא אהלן, אני פה. אלה בני נוער, זו שפה אחרת.

וגם ההתערבות עצמה. אנחנו מבקשים עזרה בפיתוח של כלים טכנולוגיים, בתקציבים שיכולים לייעד למקום הזה, ויש היום את הכלים האלה. בתעשיות ביטחוניות, בתעשיות, אין מה לעשות, אפשר לזהות, פשוט לנו אין את הכלים או את ההשקעה הכספית שיכולה לתמוך פה, עמיתים שנמצאים פה איתי.

וגם באמת הנושא של הסדרה והבהרה של מה שקורה ברשת, עקרונות ההתערבות, חוק נוער, זה לא פשוט. הדבר היחיד שאנחנו יכולים לעשות כשאנחנו רואים פוסט אובדני זה שאני כותבת לאילן מ-105, זה הקשר שלנו, ואנחנו על זה יום-יום. אני חותכת את הוורידים, אני מדממת עכשיו. זו המציאות ואנחנו חייבים להכיר בה ולראות אותה.

אין לנו את הכלים אחר כך לא לאתר, הרי אלה פוסטים, זה יכול להיות מפרופיל אנונימי של חתולה שחורה, זה יכול להיות שאם אין לי IP אני לא יודעת להגיע, אני לא יודעת לשלוח משטרה, איפה עו"ס נוער נכנס. צריך הסדרה גם של חוקי האתיקה, גם של אופן ההתערבות ברשת, גם של הממשק בין הרשויות, זה נושא שחסר.

וגם לקיחת אחריות של הפלטפורמות, זה בסדר אגב. אנחנו לא באים תחת האמירה שהרשת היא מקום מסוכן, העולם הוא מקום מסוכן. זה המרחב שבו הצעירים נמצאים, זה בסדר, אבל אז הפלטפורמות של טיק טוק ופייסבוק, אפשר לייצר שולחנות עגולים, אפשר שהם ייעדו תקציבים על מנת לקחת אחריות גם על החלק הפחות טוב של הרשת, והוא קיים. אנחנו מסתובבים שם, בחצר האחורית, והיינו שמחים לשולחן עגול ולמחשבות וליצירתיות יותר, שנוכל לשנות דברים. אי אפשר יהיה לשנות לבד, באמת. וזה העולם ולשם זה הולך.

תודה, יעל, תודה רבה. נמצא איתנו יהונתן שתיוי, בחור צעיר, כוכב נוער, לא יודע אם כוכב רשת, אני כבר לא יודע איך להתבטא, בגיל שלי אני כבר לא מבחין. אבל בוא נשמע גם אותך. קודם כול, תודה רבה שבאת. ילד מקסים, נער מקסים, בבקשה.

תודה לכם. חברי הוועדה היקרים, בוקר טוב. שמי יהונתן שתיוי, אני יוצר תוכן ברשת, זמר ושחקן בסדרות נוער. לפני הכול, אני רוצה להגיד לכם ולכן תודה על הזכות להיות פה ולהשמיע את קולי בנושא כל כך חשוב. ברשותכם, אני אתחיל בסיפור אישי.

בילדותי, גם אני התמודדתי עם קשיים חברתיים. הייתי ילד ביישן וסגור, אני יכול להגיד שזה השפיע על יכולתי להשתלב חברתית. בבית הספר ילדים רבים התקשו לקבל אותי והרבה בהפסקות הייתי יושב לבד ומסתכל על ילדים אחרים והייתי מתוסכל. גם עד שכבר העזתי לגשת לילדים אחרים ולדבר איתם, זה לא היה מתפתח לחברות אמיתית וזה היה נשאר רק ברמת שיחה רגעית. התחושות הללו ליוו אותי לאורך השנים החל מבית הספר היסודי ועד התיכון.

אחרי בית הספר הייתי חוזר הביתה והייתי מבלה את רוב הזמן לבד. ובדיוק במקום הזה, דווקא במקום הזה מצאתי מפלט ברשתות החברתיות. התחלתי להיות פעיל, התחלתי לשתף תוכן של דברים שאני אוהב, ולשמחתי ולהפתעתי, התגובות היו חיוביות. זה גרם לי להיות יותר פתוח והביטחון העצמי שלי גדל ברוך השם. ואנשים פשוט ראו אותי באור שלא יכולתי להציג קודם לכן, ובזכות זה הצלחתי ליצור קשרים חברתיים משמעותיים.

החוויה הזו לימדה אותי לזהות ילדים אחרים שנמצאים באותה סיטואציה, ילדים שנמצאים בצד, שלא רואים אותם. זה מדהים כמה הייתי מקפיד לגשת לדבר איתם, לשמוע מה יש להם להגיד, לתת להם להיפתח אליי, וזה מדהים כמה השפעה הייתה לזה גם עליהם וגם עליי. אני באמת מאמין אבל גם שכל ילד יכול לעשות את הדבר הזה, לגשת רגע אל הילד שנמצא בצד, הילד השקט של הכיתה, ובאמת לשאול אותו מה שלומו, לדבר איתו, ומי יודע, על הדרך גם לגלות חבר לחיים.

כיום נושא זה חשוב לי מאוד ואני משקיע רבות בקידום המודעות אליו. בין אם זה בביקורים בבתי ספר כמו באופקים, שהגעתי לשמוע על התמודדותם של ילדים עם המצב הביטחוני היום-יומי. הגעתי לבתי אומנה, ביקרתי שם, שם אני שומע על חיים שהילדים שם לא אמורים להתמודד איתם. רק אתמול הייתי בשיחת וידאו עם ילד בן 12 שעובר חרם ואני רוצה להאמין ואני בטוח שזה שדיברתי איתו רק כמה דקות והצלחתי לשמח אותו ולהרים לו חיוך על הפנים, זה רק הראה לו שיש מישהו שאכפת לו ממנו, אני חושב שזה הדבר שעושה את הכול.

החוויה שלי מכל המפגשים והשיחות האלה היא ברורה. יש ילדים במדינה שלנו, יש ילדים רבים במדינה שלנו שהקול שלהם לא נשמע. הילדים האלו זקוקים לעזרה ואנחנו חייבים להיות שם בשבילם. ולכן אני פונה אליכם, חברי הכנסת משני צידי המתרס. קל מאוד לעסוק בנושאים שמסעירים את החדשות, במחלוקות פוליטיות, במאבקים יום-יומיים, אך אסור לנו לשכוח שיש ילדים שם בחוץ, ילדים שמתמודדים עם קשיים חברתיים, משפחתיים וכלכליים, ופעמים רבות ההורים הם לא המענה ואין להם למי לפנות. הילדים האלו לא יכולים להצביע, ולכן זאת החובה שלנו ושלכם לדאוג להם. בואו נעשה יחד את השינוי הזה למענם ולמען העתיד של כולנו. תודה רבה.

(מחיאות כפיים)

אנחנו גאים בך, והאימא שנמצאת פה, אנחנו גאים בבן שלך. ורציתי לשאול, האם כשהוא התכנס בחדר כשהוא היה קטן, מה ההורים חשבו? מה יכולתם לעשות באותו רגע? מה ניסיתם לעשות? כי זה יכול לתת לנו עוד מבט.

נעים מאוד, שמי איזבל. זה היה לא פשוט, זה היה באמת קושי אחר, שאין מה לעשות הרבה. אני זוכרת שכן דיברתי עם יהונתן וניסיתי ביכולות שלי ובמסגרת היכולות שלי, אבל זה לא באמת עזר כי הוא היה בשלו. היה קושי שבתור הורה שכן במודעות וכן יחסית פעיל בכל מיני מסגרות חברתיות, ועדיין היה לי קשה. קודם כול, לא הצלחנו, הוא נשאר בשלו, הוא היה סגור. ולבד הוא עשה את ההתפתחות הזאת שלו ואת הצליחה הזאת ואת הפתרון הוא מצא בעצמו. אבל אני בטוחה שהסביבה התומכת בכל זאת והמעודדת והבית החם והמשפחה, מפה הוא צמח. הביטחון העצמי והביטחון הכלכלי עזרו לו לצאת מכל זה.

אין ספק. גם דיברנו קודם, וכשיהונתן אמר לי שיש לו משפחה תומכת, זה כל כך חשוב. נכון שהוא פרץ לבד, נכון שיש לו את הכוחות שלו, את הביטחון. זאת אומרת, היו לו הרבה מאוד תכונות שהוא היה יכול להוציא את עצמו משם, אבל הסביבה התומכת היא מאוד מאוד חשובה.

ואני רוצה לפנות אלייך, יעל לב, בבקשה. תודה רבה לך באמת שבאת, זה מאוד מאוד חשוב.

אני יעל לב, אני בת 16 מאשדוד, אני נציגה של מועצת התלמידים והנוער הארצית. לפני הכול, אני רוצה להתחיל בזה שאומרים שאנחנו הדור שראה את סוף העולם, אבל אני רוצה לתקן את זה קצת, אנחנו דור שחווה את סוף העולם. המלחמה הזאת הותירה בני ובנות נוער עם נפשות פגועות. במועצה אנחנו מקבלים המון פניות מתלמידים שמתחילת המלחמה לא שואלים אותם, מה שלומכם, איך אתם? מה אתם מרגישים מהמלחמה? לא משוחחים איתם על המצב הזה, וזה חמור.

הצוותים החינוכיים צריכים להסתכל עלינו, לזהות את המצוקות. כשילד היה פעיל לפני המלחמה ועכשיו הוא לא, זה סימן של מצוקה. הנוער של השוליים מתרחב מאוד. המון ילדים מחפשים את עצמם, בורחים מעצמם כי ההורים שלהם או הקרובים שלהם נמצאים במילואים. מי רואה אותם? חייב לשים לב יותר אלינו. תזהו אצלנו את המצוקה, את הקושי ותעזרו לנו. הנוער פשוט מתפרק, הנוער לא מקבל את העזרה שהוא צריך לקבל. תעזרו לנו לפני שזה יהיה מאוחר מדי. תודה רבה.

תודה, יעל. שם המשפחה שלך הוא לב, תדעו שיעל היא כולה לב. היא מגיעה לפה מדי פעם ובאמת מדברת מהלב. תודה רבה, יעל.

יש לנו פה את פרופ' גיל זלצמן?

הוא בוועדת הבריאות, הוא מיד יגיע לפה.

מאה אחוז, בסדר גמור. יעל פומרנץ.

נעים מאוד, שמי יעל פומרנץ ואני מנהלת היחידה למניעת אובדנות במשרד הבריאות. רשמתי לי נקודות מכל אחד שדיבר פה. אני אשמח לפתוח בסרטון קצר ועד שנשים אותו אני אגיד ממש מילה ברשותכם. קודם כול, תודה על הדיון החשוב הזה, זה יום מניעת אובדנות בכנסת, אנחנו כל שנה כאן ביום הזה וכל שנה אנחנו מציגים משהו ואנחנו הולכים להציג ולומר שכל שנה אנחנו רואים איזושהי התקדמות במה שיש להציג.

יש עוד המון עבודה, והחל מ-7 באוקטובר יש עוד הרבה יותר עבודה לפנינו. אנחנו רוצים להראות לכם את הסרטון הזה שהפקנו אותו פחות או יותר השבוע. הוא מסכם איזושהי עשייה של עשור, והעשייה הזאת שתראו כאן, זה שתי דקות סרטון, הוא מסכם פחות או יותר עשור של פעילות בין-משרדית, כולל משרד החינוך שאיתנו, משרד הרווחה, עלייה וקליטה, אנחנו קוראים לזה כל הכפר שאיתנו שעוסק בזה.

דרך אגב, איפה נמצאת היחידה הזאת? תחת משרד הרווחה?

תחת משרד הבריאות, תחת לשכת משנה למנכ"ל. מאוד חשוב להבין את הנושא הבין-משרדי, קורה פה משהו רחב.

עד שהם יפעילו, אני רק אגיד שזה תוכנית שפועלת מתוקף החלטת ממשלה, כמו שנאמר פה. אני אתייחס בינתיים לנושא של הניתוח הכלכלי שציינת. הניתוח הכלכלי של חברת עדליא, הוא נעשה בשיתוף פעולה עם היחידה למניעת אובדנות במסגרת שיתוף הפעולה איתם. אלה גם נתונים ממש מהזמן האחרון, שאלת אם זה הובא לידיעת המנכ״ל והשר. הם ראו את הנתונים האלה. בואו נתחיל מזה.

(מוקרן סרטון)

אמשיך את הדברים לגבי הניתוח הכלכלי. אמור לצאת בקרוב נייר עמדה מסודר, הנושא הוצג גם מול המועצה הלאומית למניעת אובדנות שפרופ' גיל זלצמן הוא היושב ראש שלה. למעשה, גם הנתונים האלה נחשפים עכשיו במשרד. אנחנו יודעים שיש עלויות ישירות ועקיפות לתופעת האובדנות, הרבה מעבר לעלות של התוכנית ותקצובה, וקריאה להרחבת התקציב לתוכנית הלאומית זה משהו שמדובר פה רבות בכל הוועדות השונות.

חשוב להגיד מבחינת נתונים, אני לא יודעת אם זה נאמר פה במפורש, אולי פספסתי, נכון לעכשיו, בעקבות 7 אוקטובר וחרבות ברזל, אנחנו לא רואים עלייה בשיעורי התאבדות בישראל. זה צריך להיאמר מפורשות גם מבחינת להוריד שמועות. לפעמים אמירות לא נכונות - - -

כן, זה מפתיע, כי האווירה היא כזאת שיש יותר. ולכן אני ביקשתי מגמות, אני אקבל ולפי זה נדע. הנתונים אצלכם.

יש עלייה בחרדות.

זה נכון.

אני אסביר רגע. מי שבתחום המחקר יודע שזה לא מאוד מפתיע. מה שקורה גם בקורונה וגם במלחמה, וזו תופעה ידועה במחקר, בעתות המשבר אנחנו לא רואים שם את העלייה בהתאבדות.

אלא מיד אחרי?

עכשיו אפילו רואים ירידה קלה.

כאילו שזה מופיע בהפרש פאזה, זה מה שאת מנסה לומר.

אנחנו חוששים ביציאה מהמשבר, שם אנחנו חוששים.

כי שם כולם הולכים אחורנית, פתאום חושבים שהכול בסדר.

יותר מזה, עכשיו אנחנו עסוקי באויב החיצוני ופחות באויב הפנימי, מה שנקרא, בנפש שלנו. ואנחנו, כן, בהחלט חוששים מהבאות.

יעל, באמת, ראיתי את הסרטון ואני יודע שנעשה לא מעט.

יש עוד הרבה מה לעשות.

אבל אני אגיד לכם ככה, נקודה שהיא, לא יודע אם אני הולך לפתח אותה עכשיו מחדש, אבל הדבר החשוב ביותר בסופו של דבר הוא זיהוי מוקדם. להבדיל אלף הבדלות מנושא של סרטן, אנחנו מדברים פה על זיהוי מוקדם מציל נפש. והקושי בזיהוי מוקדם הוא קושי גדול מאוד, כי אתה לא הולך לעשות בדיקת דם ואתה מוצא זיהוי מוקדם, אלא באמת זו הסביבה הכי קרובה שיכולה להיות כדי לזהות את זה, ולא תמיד הנושא הזה צף.

יש גם בעיה עם הזיהוי המוקדם. בבתי הספר היסודיים יש לך בעיה של אנשי צוות. היום קשה, יש בתי ספר שאין - - -

זה מה שאני מנסה להגיד, אנחנו צריכים להתמקד בזיהוי מוקדם, כי זה הדבר הנכון ביותר, הוא גם, לא רוצה להגיד הכי קל, אבל הוא עולה פחות כסף וגם הרבה יותר נכון לעשות את זה כי זה מציל חיים עוד לפני שקורים דברים אחרים. אני פשוט פונה אליכם, אני אפילו לא מצפה כרגע לתשובה, אבל אני אומר לכל מי שעוסק בזה, תנסו באמת לחשוב על נושא של להקדים את התרופה למכה, מה שנקרא, ולעשות את הזיהוי המוקדם. אנחנו נעשה כמובן עוד ישיבות מעקב וכך הלאה, אבל באמת, מאוד מאוד חשוב שאנחנו נמצא את הדרך להגיע לגילוי המוקדם הזה.

אני ממש מרגישה צורך להתייחס.

בבקשה, אבל ממש בקצרה.

כי לשמחתי, אני יכולה להתייחס. וגם אתה הזכרת את זה בדברים שלך, הזיהוי המוקדם. אם ראיתם, חלף מהר הנתון של 100,000 שומרי סף. מדי שנה אנחנו מכשירים אלפי שומרי סף. שומרי סף, מה שהם לומדים לעשות, אני מזמינה כל אחד מהחדר אנחנו מציעים את ההכשרה הזו לכולם, זה לא בהכרח של אנשי מקצוע, זה כל אחד מאיתנו, לזהות סימני אזהרה ישירים ועקיפים לאובדנות, לדעת לנהל שיח ראשוני ולעזור לאדם להגיע לטיפול.

כדי להתייעל ולעשות את הקפיצה הזו שאתה מדבר עליה, אנחנו עוברים ללומדות. יש לנו לומדה שממש תושק בחודשים הקרובים, יש לומדה במקביל לרופאים, רופאי משפחה ורופאי ילדים כדי שהמבט והכלים והידע ומה עושים כשיש לי איזשהו חשד, הידע הזה יצא החוצה הרבה יותר מהר, הרבה יותר בנגישות, בצורה אדוקה, גם לא הכשרות ארוכות.

כדאי שזה יגיע גם להורים. אם יש ילד שהוא מופנם ויושב בבית, אם להורה יהיה את הכלי לזהות ולראות גם את הסממנים השונים שהוא לא יכול לזהות אותם - - -

חברים , אני מבקש, לא להתפרץ לדברי השני. אני רוצה לשמוע את כולם, לא להתפרץ אחד לדברי השני, אני אתן לכולם.

ההכשרה תהיה זמינה בפלטפורמה הלאומית של קמפוס IL. כל הורה, כל אזרח, כולם יוכלו לראות.

תודה, יעל. משרד החינוך הלך לישיבה מקבילה בוועדת החינוך. אני מבקש ממש מילת סיום כי אנחנו צריכים לסיים פה עוד חמש דקות. אילן שריף נמצא פה?

אילן אביטן, אני עו"ס ארצי לחוק נוער במשרד הרווחה והביטחון החברתי. אילן שריף לא יכל להגיע, אני נמצא פה גם בכובע של 105 כי אני מנהל את הצוות של הרווחה ב-105. אחד הדברים שמאוד חשוב לי כאן להדגיש, ודיברנו פה על זיהוי מוקדם, אני חושב שמעבר לזיהוי מוקדם, צריך גם לתת מענה מיידי. זאת אומרת, גם אם זיהיתי, וחלק מהתפקיד שלנו ב-105 זה להיות זמינים 24/7, אנחנו נותנים כוננות בלילה. ואם מתקשרים אליי ב-2:00 ומדווחים לי על פוסט אובדני שעלה, גם אם היה פה זיהוי דרך הפוסט, חשובה פה מאוד הזמינות שלי כמטפל להגיע לילד הביתה, לדבר עם ההורים, לתת לו את המענה שהוא נדרש לו באותו רגע, או במיידיות לזמן שהגיע אליי הדיווח.

ואני חושב שבתוך 105 אנחנו כצוות עושים המון המון מענים, זמינים גם לסה"ר וגם לעל"ם, לצ'אטים שהם מקבלים. אנחנו מגיעים ונותנים מענים בתוך מערכות החינוך ובתוך מערכות 105, בתוך הבית כדי שהמענה שינתן יסייע מאוד לילד להתמודד עם אותה מצוקה שהוא כתב.

תודה רבה. ד"ר אורי יצקר, ממש בקצרה.

תודה. לי קוראים אורי, אני היו"ר של איגוד פסיכיאטריית הילדים והנוער בישראל ומנהל את פסיכיאטריית הילדים בצפת, בצפון, עובדים הרבה עם מפונים ועם וילדים ובני נוער, מאוד גאים בעשייה. אני רוצה קודם כול להודות לך, חבר הכנסת דלל, על הישיבה הזאת, ולהודות לכם, כי סביב השולחן הזה יושבים השחקנים והאנשים המרכזיים בארץ היום שמסייעים.

ותודה למנהלות והצוות של הוועדה שהם יודעים לאתר את האנשים הנכונים. זו עבודה שלהם, אני חייב לומר, ואני מפרגן להם.

כן, ממש.

אם זו טלי ועאליה, וכמובן מריה, תודה.

תודה על זה. חשוב להגיד שעוד לפני המשבר והמלחמה שפוקדת אותנו עכשיו, אנחנו יודעים ש-20% מבני הנוער סובלים ממש מקשיים נפשיים משמעותיים שחלקם מובילים לאובדנות, וגם אנחנו יודעים שמעל חצי מהקשיים הנפשיים שבן אדם חווה לאורך החיים שחלקם מביאים לאובדנות מתחילים עוד בגיל הנוער. ואלה נתונים עוד מלפני המלחמה.

ב-2022, מה שפרופ' בלוך הראה, אנחנו עשינו מיפוי וראינו ש-553 ילדים ממתינים לאשפוז ממש עכשיו בגלל אובדנות ואז הוקמו המרכזים שעליהם דיברתם והיום 1,800 ילדים בשנה מקבלים את הטיפול. אבל מה שאנחנו מזהים זה שמתוכם יש לנו סביב 250-200 ילדים שצריכים טיפול הרבה יותר אינטנסיבי, אבל לא חייבים להיות באשפוז. אשפוז הוא מקום מדהים שנותן הרבה תקווה, ויש לו גם הרבה מאוד תופעות לוואי של ריחוק מבית ספר וריחוק מהקהילה וריחוק מהמשפחה.

ובגלל זה בנינו את התוכנית הזאת שאומרת ש-250 ילדים ובני נוער בכל זמן יקבלו טיפול אינטנסיבי של ארבעה-חמישה מפגשים בשבוע שלדי. יש פיילוטים כאלה, זה כבר קורה, כמובן, כמובן עם המשפחות, המשפחות וההורים הם חלק בלתי נפרד מזה. ואנחנו יכולים להגיד גם, כי מה שקורה, השותפים פה, התוכנית הלאומית, סה"ר, 105 על"ם, המועצה לשלום הילד, אלה השחקנים הכי משמעותיים בשטח, וכשזה עולה בסוף באמת לטיפול או טיפול אינטנסיבי של הילד, של ההורים, של המשפחה, צריך באמת לגייס את הכוחות והיום אנחנו מזהים שם את הפער.

ובאמת, כמו שפרופסור בלוך הציג, יש תוכנית עם תקציב, מסודרת, שאנחנו יודעים היום שנוכל להגיע לרוב הילדים ובני הנוער האלה, והמשפחות כמובן, הורים ומשפחות. ואנחנו מאוד מאוד מקווים, שאלת אם זה הוצג, זה לא הוצג, אנחנו באמת מאוד רוצים את השותפות של כולם כאן. זהו, ואני יכול להגיד שכאיגוד מקצועי אנחנו יודעים לתת לזה הכשרות, תקציב של פעילות, להביא את המספרים ואת הבקרה של זה, ואת ההדרכות של זה, להעביר את הנתונים למשרד הבריאות, לכנסת.

תודה.

אני מבקשת להוסיף משפט.

כל אחד ממש משפט, אני צריך עוד שתי דקות לסיים.

שמי איריס, אני מהשירות הפסיכולוגי החינוכי בעיריית ירושלים, אני מייצגת את פורום הארגונים של הפסיכולוגיה הציבורית. פסיכולוגים חינוכיים, קליניים, שיקומיים, כל הרצף. במערכת אנחנו בזליגה נוראית של פסיכולוגים לתוך השירות הפרטי.

ברור, נכון. התופעה הזאת ידועה.

אנחנו רוצים שתעזרו לנו לשמור על הפסיכולוגיה. ההסכם של הפסיכולוגיה הציבורית ממש עומד - - -

תודה, זה ידוע, אנחנו גם מטפלים בזה.

תעזרו לנו לשמור על זה.

תודה. מי עוד רצה? מילה. כן, שלום הילד.

תודה. בגלל קוצר זמן אני אתמקד בנקודה אחת, בחוסר המסגרות הפוסט-אשפוזיות. אנחנו מקבלים במועצה הרבה מאוד פניות בתקופה האחרונה לגבי נערות ונערים שפשוט אין להם מענה במסגרות פוסט-אשפוזיות. בזמן שכולנו מדברים כאן, יש ילדה בת 12 אחרי אשפוז פסיכיאטרי עם סיכון לאובדנות שאין לה מקום, היא פונה אלינו כדי שאנחנו נעזור לה. למה? למה המדינה לא יכולה לספק לה מענה?

אדוני, אתה אמרת בתחילת הישיבה שאתה רוצה לצאת מפה עם בשורה, שאתה לא אוהב דיונים תיאורטיים. הנה פרויקט מדהים, צריך מסגרות פוסט-אשפוזיות לקטינים, הם עם סיכון לאובדנות ומעבר לגילוי המוקדם, גם כשמגלים, אין להם מענה, מה נעשה עם זה? אני אשמח להתייחסות, תודה.

תודה רבה, תודה. אורנה בזום, בבקשה, אורנה.

שלום לך, תודה לך, אדוני היושב ראש. אני באמת בקצרה רוצה לדבר על הפלטפורמה. המומחיות שלי היא שימוש מיטבי בדיגיטל והעולם המקוון. לדיגיטל יש מכפיל כוח, מכפיל כוח בטיפול ומכפיל כוח בסכנות. וחשוב מאוד לשים את זה כדגש, זו אחת הפלטפורמות היותר שכיחות היום שבני הנוער נמצאים, ככל שמדובר בצעירים. רק להבין את הנתון של 12 שעות ביום נמצאים הצעירים מול מסך. אגב, גם המבוגרים. שם נמצא חלק גדול מהסכנה ושם נמצא גם חלק גדול מהסיכון.

ודבר נוסף שחשוב לי מאוד שהפורום הזה ישים לב אליו הוא ההתפתחות והכניסה של ה-AI לעולם של היום-יום של כולנו ובוודאי של הצעירים, והיתרונות/הסכנות בדברים האלה. צריך להתבונן בזה ולראות איפה ישנן סכנות ואיך אפשר לטפל בהן, כמו שאמרת קודם, בזיהוי ודם ומתן הכדורים לפני שהסכנה הזאת מתפוצצת.

תודה רבה. אני נועל את הישיבה, תודה רבה.


הישיבה ננעלה בשעה 12:30.