פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



12
ועדת הפנים והגנת הסביבה
25/11/2024

מושב שלישי



פרוטוקול מס' 288
מישיבת ועדת הפנים והגנת הסביבה
יום שני, כ"ד בחשון התשפ"ה (25 בנובמבר 2024), שעה 12:50

התמודדות הממשלה עם אירועי האלימות החוזרים של מסתננים מאריתריאה והכשלים בהרחקתם מישראל לבקשתה של חה"כ יוליה מלינובסקי

חברי הוועדה: יעקב אשר – היו"ר
יוליה מלינובסקי
מטי צרפתי הרכבי

יוסף אבי יאיר אנגל - סבא של אופיר אנגל שחזר מהשבי בעזה

יואב אנגל - אביו של אופיר אנגל שחזר מהשבי בעזה

שרון אנגל - אימו של אופיר אנגל שחזר מהשבי בעזה

חן אביגדורי - אשתו שרון ובתו נעם שוחררו מהשבי בעזה

שמעון אור - דוד של אבינתן אור שחטוף בעזה

אליה אביטבול - גיסו של איתן מור שחטוף בעזה

לי סיגל - אח של קית' סיגל שחטוף בעזה

ריקי ברוך - גיסתו של אוריאל ברוך שנרצח וגופתו מוחזקת בעזה

חנה כהן - דודתה של ענבר היימן שנרצחה וגופתה מוחזקת בעזה

חיים ברנשטיין - אביו של סא"ל יהונתן צור שנפל בקרב

רחל וייצן - אימו של רס"ר ישראל עמיחי וייצן שנפל בקרב

ענבר גולדשטיין - אחות של נדב גולדשטיין שנרצח יחד עם בתו ים בכפר עזה, דודה של אגם, טל וגל שחזרו מהשבי בעזה

צורית פניגשטיין - אימו של רס"ל מעוז פניגשטיין שנפל בקרב

חנה קטן - אימהות הלוחמים

טליה חן - נציגת משפחות החטופים

גלעד קרן

לאה קריכלי

נועם כהן, חבר תרגומים

רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות.



התמודדות הממשלה עם אירועי האלימות החוזרים של מסתננים מאריתריאה והכשלים בהרחקתם מישראל לבקשתה של חה"כ יוליה מלינובסקי

חברים, אני מבקש לפתוח את הוועדה. על סדר היום: התמודדות הממשלה עם אירועי האלימות החוזרים של מסתננים מאריתריאה והכשלים בהרחקתם מישראל לבקשתה של חברת הכנסת יוליה מלינובסקי, היא תכף תצטרף אלינו.

אבל בטרם נתחיל את הדיון, נמצאות איתנו משפחות: משפחות החטופים, פורום תקווה ופורום הגבורה ואימהות ללוחמים. נשתדל לעשות את זה ממצה וברור. נתחיל עם יוסף אבי יאיר אנגל, אנחנו גם חברים הרבה שנים, אני לא יודע אם דילגתי או לא דילגתי, אבל נתתי לו קודם כי הוא ביקש ממני, הוא מאוד מאוד ממהר. בבקשה, ג'וחא.

416 ימים עברו מאז יום השואה של 7 באוקטובר, ועדיין 101 ישראלים חטופים נמצאים בידי הארגון הקיקיוני שגדל וצמח בעזרתו הנדיבה של ראש הממשלה, מר הפקרה.

שמי יוסף אבי יאיר אנגל, סבו של אופיר אנגל שחזר מהתופת החמאסית לאחר 54 ימים של טרור פסיכולוגי קשה. ביום שישי, כ"ט בנובמבר נציין שנה לחזרתו. אופיר שהה בגיהנום יחד עם אבי חברתו לאחר שנחטפו יחד מביתם בבארי. האבא יוסי שרעבי נהרג מאש כוחותינו לאחר 97 ימים וגופתו עדיין אי שם בעזה. ביום חמישי נציין בבית הקברות בבארי 11 חודשים למותו. אופיר נכדי היקר קם כל בוקר עם רגשות אשמה מדוע הוא שוחרר והאחרים לא.

היום, 416 ימים אחרי שואת 7 באוקטובר, אי אפשר לעמוד בלי לחוש בושה, כאב ואכזבה על המחדל ב-7 באוקטובר והכישלון המתמשך באי-החזרת החטופים ולנוכח הליקויים בהתנהלות המלחמה המתמשכת בהיעדר בהירות אסטרטגית ובהיעדר קידום תוכנית מדינית להשלמת ההישגים הצבאיים. הכישלון של אי-החזרת החטופים הוא מחדל מדיני ואנושי, והוא כישלון בהגשמת ערכי מדינת ישראל המחויבת לאזרחיה.

הכישלון והמחדל בהחזרת החטופים משולב עם הדמוקרטיה הישראלית. אילו הדמוקרטיה הישראלית הייתה משקפת את ערכיה האמיתיים של ישראל, לא היינו מגיעים למצב בו רוב העם רוצה לעשות צדק ולהחזיר את החטופים ואילו הממשלה בראשות נתניהו, מר הפקרה, נשענת על רוב פרלמנטרי פורמלי בעל אינטרסים אישיים וממשיכה להכביד ולעיתים לסכל הסדרים והצעות להחזרת החטופים.

מצב זה של גישה שלילית להחזרת החטופים בא לידי ביטוי בפרשה הביטחונית החמורה של הפעלת אדם שלא קיבל אישור ממוסדות הביטחון כנהוג, שעבד צמוד לראש הממשלה ועסק בפעילות שגרמה לפגיעה בהליך חזרת החטופים. מצב זה הגיע לשיאו בפיטורי שר הביטחון יואב גלנט, בין השאר בגלל המחלוקת של העסקה, ההשתמטות וועדת החקירה. במקומו מינה מר הפקרה איש ללא ניסיון וידע בתחום הביטחון שכבר ביום הראשון הצהיר כי ניצחנו את החמאס ואת החיזבאללה. רחמים עליו ורחמים עלינו.

ישנו קו מחבר בין כשל דמוקרטי וכשל אי-החזרת החטופים, ישנו קו מחבר בין אי-החזרת החטופים והכשל של אי-מינוי ועדת חקירה כתוצאה מהכשל הדמוקרטי. 416 ימים עברו כשעדיין אין נשמים במחדל הנורא ולא הוקמה ועדת חקירה ממלכתית כי מר הפקרה לוחץ בכוח להעביר חוק שלא תקום ועדת חקירה ממלכתית שתחקור את האירועים שהוא עמד בראשם. כנראה שהוא יודע למה. עד לאן ניתן לרדת נמוך מבריחה מאחריות לאומית?

416 ימים עברו, כמה ימים עוד יעברו עד שכמה מכם, חברי הכנסת מהקואליציה, תקומו ותעשו מעשה כדי להציל את 101 החטופים ואת החברה הישראלית מאבדון מבלי לפחד על אובדן הכיסא המרופד בכנסת. האם נאומו בן תשע הדקות שהוקלט ופורסם בשבת האחרונה, כן, בשבת, ואתם – הח"כים שומרי השבת שכה דואגים לשמירתה – לא אמרתם מילה. ממשלת רבין הראשונה נפלה בגלל שמטוסי F-16 נחתו בארץ שש דקות אחרי כניסת שבת.

זה לא מעביר בכם צמרמורת? האם באמת אתם מאמינים שכל העולם אשם במחדלים ורק מר הפקרה הוא הצדיק בסדום? עד מתי אני צריך להגיע לכאן מדי שבוע ולזעוק את זעקת החטופים ומשפחותיהם ולתבוע מכם, חברי הכנסת, שתעשו משהו להציל את המדינה?

תודה. לי סיגל, אח של קית'.

כן, לי סיגל, אח של קית', גיס של אביבה. בערך לפני שנה, אחרי 51 יום, אביבה חזרה אלינו. כל המדינה בהתרגשות עצומה. תשאלו את אביבה היום, היא עדיין בעזה. פיזית היא כאן, נפשית היא לא. קית' עדיין בעזה, עוד 100 חטופים וחטופות בעזה, אביבה עדיין בעזה, המדינה עדיין בעזה. חיילים נהרגים, הלומי קרב על הלומי קרב, אין ביטחון לא בצפון ולא בדרום. עד מתי אח שלי, שיש לנו אמא סיעודית בת 97 שהוא לא ראה אותה יותר משנה ועלול להיות מצב שהוא לא יזכה להיפרד ממנה? עד מתי הוא צריך להיות חטוף בעזה?

ואנחנו לא לבד בסיפורים. סבא של איתי חן נפטר לפני שהחזרנו את איתי חן לקבורה בישראל. סיפור על סיפור על סיפור על סיפור, משפחות שכולות, חיילים מקריבים את חייהם, ואפילו בסיעה שלך הבנתי שיש הבנה, המלחמה מיצתה את עצמה. חטופים לא חוזרים כשיורים. שבוע הפסקת אש, חזרו חטופים. חילוצים של צבא ומסעי שכנוע בעזה שעזתים ישתכנעו שטוב להם להחזיר חטופים זה טיפין-טיפין במקרה הטוב.

אני חושב שכל אחד שיושב במקום הזה ובכלל בישראל צריך לקום בבוקר ולשאול למה הם עדיין בעזה, למה אנחנו עדיין בעזה. ובסוף היום, לסכם, מה עשיתי למען זה שנחזיר את החטופים, אלה שבחיים לשיקום. תקומה לא תהיה לפני השבת החטופים, גם אלה שלא בחיים. וכל יום שעובר, הרשימה הזאת מתארכת. מגיעה להם קבורה ראויה בארצם. ואני מבקש מהסיעה שלך, יושב הראש, לא רק לתמוך בכל ההסכם שיבוא, תביאו את ההסכם. תודה.

תודה רבה. הרב שמעון אור, פורום תקווה.

תודה רבה. אני דוד של אבינתן אור שחטוף בעזה. כמו שאתם יודעים, נועה ארגמני חזרה. אני משתדל להיות פה לאחי, אחי הוא אחי התאום, הוא מתקשה להגיע לפה. לצערי, כל שבוע שאנחנו מגיעים לפה, אנחנו מתייחסים למשהו אחר שמתרגש. ואפילו בכל ועדה אתה צריך לדבר על משהו אחר, כי אפילו באותו שבוע כמה דברים קורים בבת אחת.

בוועדה הקודמת דיברתי על בן אדם שבגד בייעוד שלו, ראש השב"כ רונן בר. שלא מספיק שב-7 באוקטובר אבינתן נחטף בגלל תפיסות העולם שלו המיוחדות על הרתעה, על הרתעת החמאס – הוא דואג להסתיר היום את המסמך הזה שמראה קבל עם ועדה שחמאס לא רצה, לא רוצה ולא ירצה להחזיר את החטופים לעולם, אלא לקרוע אותנו בתוך ובפנים. על זה דיברתי בוועדה הקודמת.

אבל יש עוד אחד, גלנט, שהפך להיות צייצן אחרי שהוא פוטר. והוא כותב להביא חברה אזרחית שתאבטח את הכנסת הסיוע ההומניטרי זה מכבסת מילים לממשל צבאי, והוא מתנגד לממשל צבאי. ואני אומר לעצמי, מעניין את הסבתא שלי מה הולך להיות בעוד חמש, עשר שנים, ואפילו בעוד שנתיים. יהיו בחירות בישראל ועם ישראל יקבע, אזרחי ישראל יקבעו מה הם רוצים שיהיה בעזה, יהודה ושומרון ולא אכפת לי גם מה. האינטרס היחיד שמעניין אותי הוא החזרת החטופים.

ואם כדי להחזיר את החטופים צריך שאנחנו נשלוט על המערכת האזרחית ולפוגג ולהרוס את השליטה של חמאס במערכת האזרחית, צריך לעשות את זה. כשאני שומע אותו, את גלנט, אני אומר, הבן אדם הזה ועוד אחרים נוספים שחושבים מחשבות פוליטיות בוגדים במטרה היחידה שמדינת ישראל צריכה לעשות עכשיו, להחזיר את החטופים. שיהיה שלטון אזרחי ואחרי כן, כשחטופים יחזרו, החיים והמתים, יעשו בדיקה מה רוצים אחר כך.

ואני אומר לכל אלה שבוגדים בייעוד הזה, אנחנו נבוא איתכם חשבון. מי שהרצונות הפוליטיים שלו מעבירים אותו על דעתו ולא הולך עם החטופים, הוא ישלם מחיר ואנחנו נדאג שהוא ישלם מחיר. ואני רוצה גם להגיד לראש הממשלה, אתה רוצה ללכת בדרך מסוימת? אתה חושב ששליטה אזרחית היא חשובה? תלך עם זה עד הסוף, אל תוציא לי סרטונים. אתה לא איש מדיה חברתית, אתה ראש הממשלה. אם רונן בר לא מקיים את הייעוד שלו, תוציא אותו. אם צריך שלטה אזרחית, תעשה את זה. אל תגיד לגדעון סער, וגם ראש הממשלה אמר, ששולחים משלחות לעשות משא ומתן כי אי אפשר לעמוד מול משפחות החטופים, משפחות החטופים הן חזקות. אם יסבירו להם ששליחת משלחות מחזקת את החמאס ולא מאפשרת החזרת חטופים על ידי פנייה לגורמים מקומיים, הם יקבלו.

מי שפוליטיקאי ולא מנהיג אלה לא אנחנו ולא משפחות החטופים, זה רק מי שנמצא היום למעלה ופועל בצורה פוליטית במקום בצורה של מנהיגות. ואתה נמצא בתוך המערכת הזאת של הקואליציה. אנחנו רוצים פרקטיקה, פרקטיקה. יותר משנה כל החיזור אחרי חמאס לא מוציא כלום. יש היום, עומדת על הפרק הנקודה הזאת של פנייה ישירה אל המערכת, מי שמחזיק את החטופים תוך כדי שאנחנו שולטים שלטון אזרחי על מה שקורה בעזה כדי שהחמאס לא יהיה ישירות על זה. תדאגו לקדם את זה. בלי שום פניות לאיך זה נראה פוליטית או, אני יודע מה? תקשורתית. תודה רבה.

תודה.

אני מבקש מכולם, אפשר גם לסרב לי, אין לי בעיה, אבל אם אפשר באמת למקד. אני אומר את זה לכולם, כי אני רוצה לתת לכמה שיותר אנשים, אבל יש לנו גם עוד דיון שביקשה חברת כנסת שאנחנו מוגבלים קצת בזמן אחר כך, לצערנו. חיים ברנשטיין מפורום הגבורה.

אקצר.

לא דיברתי רק אליך, אני דיברתי לכולם.

אף על פי כן, אקצר. שלום לכולם, שמי חיים ברנשטיין, אני אביב של בני בכורי, אהובי, אהבת חיי, סא"ל יונתן הידוע בכינויו ברנש שהיה מפקד סיירת הנח"ל שעלה בסערת אש בשמחת תורה בשעה 8:17 בקרב בלימה, קרב יחיד שהוא ניהל.

אני גם תושב העוטף, גם משפחה שלי הייתה תקופה מחוץ לבית, חברים ביישובים מסביב, מטופלים שלי, לצורך העניין גם מהקליניקה הפרטית והציבורית, ואני גם סיימתי בסוף שבוע האחרון כמעט 400 יום של שירות מילואים.

ואני רוצה לספר לכם שהייתי אתמול בערב בבית המשפט הגבוה לצדק בדיון חמישי במספר אודות הכנסת הסיוע ההומניטרי לרצועת עזה, שבו עמדו נציגי המדינה והצבא לחקירה צולבת של ארגונים עותרים וגם של השופטים הנכבדים, וניסו להגיד ככל יכולתם שהם עושים את המקסימום לשפר את איכות השירות ההומניטרי שישראל נותנת ברצועה. עבורי זה היה כמו להיות באיזו סצנה של חבורת מונטי פייתון.

אני בא מעוטף ג'בליה, שם שירתי בחודשים האחרונים, שם דיממו חברים. ונזכרתי לי אתמול בערב במשפחה מופלאה שזכינו ללוות אותה לפני שנים, כשלא ידעתי שגם אני אכנס לפול הזה, משפחת גולדין שהבן שלהם נבלע גם הוא אי שם במעמקי רצועת עזה, עוד באחד הסבבים הקודמים. באותה תקופה גם הרבה אנשים התקשרו אליי כי חשבו שזה הבן שלי שהיה קצין קצת יותר בכיר אז בסיירת, אבל גם בחור דתי. אז היה סיירת גבעתי וכולם התקשרו לשאול אותי, לא רצו להגיד למה וכולם שאלו אותי מה שלום יונתן. ומשפחת גולדין שפגשנו אותה מדי שבוע מגיעה לחץ השחור והם הרגילו אותנו למטבע הלשון של הומניטרי תמורת הומניטרי.

אין לנו בדל של מידע מה שלום אחינו ואחיותינו שנמצאים ברצועה, אין להם ביקורים של הצלב האדום, אין מהם אות חיים סדור, אין בדיקה רפואית, אין אפילו ידיעה לא רק היכן הם, אלא האם הם בין החיים או חלילה בין המתים. אין לנו ידיעה מי מחזיק במי, האם הם כולם בידיים מאורגנות. אנחנו לא יודעים עליהם כלום, אנחנו בעלטה.

ומצד שני, אנחנו משפיעים רוב שפע טוב. ואני ראיתי, בתור איש ניוד מבצעי ראיתי אינסוף שיירות בלילות של משאיות שנכנסות פנימה, ראיתי באיתורים את הערימות של שקי האורז ושקי הקמח. אנחנו עושים את כל זה למרות שאחינו ואחיותינו לא מקבלים בדל של הומניטריות ואנחנו לא יודעים אם גם גרגר אורז אחד נכנס אליהם.

אני יכול להגיד שאני בחודשים הראשונים של השירות, אז עוד שירתי בצפון, בהר דב, הייתי מנצל כל חופשה בשביל להצטרף אל אשתי וללכת ולמחות על הכנסת הסיוע לעזה עם שלטים, שעד שלא יהיה הומניטרי מצדם, לא יהיה הומניטרי מצדנו. לא יכול להיות שרק אנחנו בצרה ומצוקה, מספיק היינו בצרה ומצוקה באותה שבת שמחת תורה קשה, איומה, מדממת, שהכול בער ובימים שאחריה.

ואני מזמין את כל אחיי ואחיותיי פה להתגייס, להפעיל לחץ שהצד השני, גם עליו ירד הגשם ושלא יהיה להם בדל של חמצן בצינור החמצן הזה של המים, החשמל, האוכל, השתייה התרופות, הסיגריות, המנגו עד שנקבל גם אנחנו את כל האחים והאחיות, החברים והחברות שלנו, שנעמוד זקופים ואמיצים ונלחם בתור עם ישראל.

להוציא מידי האויב האכזר ולא להתבלבל, האויב האכזר והרע והשונא, הוא שונא את כולנו, הוא שונא את היישובים, את המושבניקים והוא שונא את הקיבוצניקים והוא שונא גם את הקיבוצים הדתיים שם וגם את המושבניקים של הפועל המזרחי. הוא שונא את כולנו וכולנו מתנחלים, הוא אויב מר ואנחנו צריכים להיות כולנו כגוף אחד, בראש חץ קשוח אחד, להתייחס אליו ולהיאבק בו כמו שנאבקים באויב. שגרגר אורז אחד לא ייכנס עד שאחרון בנינו ומתינו יצא משם. תודה.

תודה רבה. חנה קטן, אימהות ללוחמים.

תודה רבה ליושב ראש. אני מדברת בשם עשרות אלפי אימהות ללוחמים, אני אישית מייצגת שמונה לוחמים אישיים בבית שלי. אני לא ישנה בלילה כבר 14 חודשים. יש לי בן עם תשעה ילדים, שהוא משרת כבר 14 חודשים, יש לי חתן עם תשעה ילדים שמשרת, יש שניים עם שמונה ילדים, אחד עם שבעה ילדים. אחד עם ארבעה ילדים מתחת לגיל חמש, אשתו אחות, היא לא יכולה לעבוד עכשיו, היא אחרי לידה, וארבעה ילדים עם חום, גם היא עם חום עכשיו. וברוך השם הם לא מסכנים, הם גיבורים, הם צדיקים, הם עושים את מה שיהודי עושה.

אני רוצה לומר כמה דברים. א', לגבי הנושא של הסיוע ההומניטרי, אני חושבת שכולנו מסכימים שהדבר הזה חייב להיפסק. הוא מסכן את החטופים, הוא מסכן את החיילים, הוא מסכן את המשך הניצחון שלנו. ומה שנאמר פה על ידי שמעון, אני תומכת בכל מילה, שהאסטרטגיה חייבת להשתנות, ולזכור שיש חיילים שמחרפים את חייהם. יש לנו פה נציגים של הורים שכולים שנתנו את היקר מכל ועבור ניצחון צודק לעם ישראל, להרים את קרן עם ישראל ולעשות את זה כמו שצריך. הסיוע הזה הוא נגד התורה, זה לרחם על אכזרים, זה דבר שאומר שאנחנו מתאכזרים לרחמנים.

אני רוצה גם לקרוא לכל חלקי העם להיות שותפים בנושא של הלוחמה. זה לא יהודי, זה לא מוסרי, זה נגד התורה שיהיו רק חלק קטן מאוד של אנשים שהילדים שהם לא רואים אותם במשך כל כך הרבה חודשים, שהאימהות שלהם לא ישנות, שהנשים שלהם נושאות לבד בנטל. בגלל שהם לא מקטרים, בגלל שהם אידיאליסטים, בגלל שהם צדיקים, זה לא אומר שזה יכול להמשיך ככה. עם ישראל צריך להיות מאוחד בכל המשימות, זה לא יכול להיות.

אני לא מדברת עכשיו נגד עולם התורה, אני תומכת בעולם התורה. אבל כל מי שאיננו לומד וכל מי שגם במגזרים אחרים לא תורם את חלקו ללוחמה, זה דבר שהוא בזוי, בזוי ובזוי, זה דבר שהוא לא תקין. זה לא יכול להיות, לא יכול להיות שיש כאלה שנמצאים בג'וחות כבר 14 חודשים ויש כאלה שיושבים במסעדות וסועדים את סעודתם ואין תחושה של אחדות אמיתית.

שוב, אותם לוחמים עושים את זה בשמחה, בגאווה, רואים איך אנחנו באמת מנצחים את האויב, אנחנו מתקדמים, הלוחמה הזאת היא מועילה, היא צודקת, היא מתקדמת, אנחנו במקום טוב מאוד מאוד מאוד, הרבה יותר טוב משהיינו לפני שנה וחודשיים מבחינת הניצחון מול האויב האכזר הזה, שאפילו לא ידענו עד כמה הוא אכזר. ואנחנו בעזרת השם גם נמשיך לנצח אותם ביד קשה, בזרוע נטויה.

אבל הדברים שדיברתי עליהם הם מאוד מאוד חשובים כדי שבאמת כל עם ישראל יהיה מאוחד במשימה הזאת. אנחנו רואים כל כך הרבה אחדות בתוך השורות, גם של לוחמים, גם של האזרחים, גם בתוך החדר הזה אנחנו מאוחדים ברצון שהחטופים יחזרו ושהחיילים בעזרת השם יהיו בריאים ושהמשפחות השכולות תמצאנה את מנוחתן ואת נחמתן, ובעזרת השם נעשה ונצליח.

תודה רבה. חנה כהן, דודה של ענבר.

היא תדבר לפניי.

אני אדבר לפניה. אני ריקי ברוך.

אני רק אצטרף לבקשה הקודמת, שוב, החלטה שלכם, אני מבקש רק.

אין בעיה. אני ריקי ברוך, אני גיסתו של אוריאל ברוך. אוריאל בילה בנובה, בדרכו הביתה הוא נורה ונחטף. אנחנו רק כעבור שישה חודשים התבשרנו בנורא מכל, שהוא ככל הנראה נרצח ונחטף. לאוריאל יש אישה, שני ילדים קטנים. הילדים מחכים לאבא ואין תשובה מניחה את הדעת לתת לילדים, בטח לילדים קטנים על איפה אבא ומה הסיפור, מה קורה פה.

אני משתפת אתכם בזה כי אני מרגישה שהקושי האישי שלנו כמשפחה ושל כל משפחות החטופים הוא קושי שהוא באמת עצום ונורא וגדול, אבל יש קושי באמת בכל העם שלנו. אני לא חושבת שיש אזרח במדינה שלא קיבל איזושהי בשורה כזו או אחרת ממישהו שהוא מכיר ושהוא נמצא באיזושהי חרדה. העם שלנו כבר עייף, חלש ורוצה כבר להגיע לסוף של הסיוט הנורא מכל שאנחנו חווינו וחווים יום-יום, שעה-שעה.

במהלך השנה וחודשיים האחרונים אנחנו נלחמים בעזה ומחרפים נפש של חיילים שלנו שבאמת, כבר אין לנו כוח להכיל את הכאב הזה והצער הזה. אזרחים שלנו נהרגים, אנחנו באמת במלחמה קשה מאוד מול האויב האכזר הזה. ואנחנו, לצערי הרב, לא הצלחנו עדיין להביא את החמאס למקום שהוא רוצה עסקה ושאנחנו יכולים להשיב את כל החטופים כולם, כולל הנרצחים. ולדעתי, הדרך פשוט שאנחנו מתנהלים בה היא לא הדרך הנכונה עבור החמאס.

החמאס לא מבין באובדן של חיים, אין לו ערך לחיי אדם. אנחנו הורגים בהם אחד, נולדים באותו רגע 100 חמאסניקים חדשים. אנחנו לא יכולים לצערי הרב להרוג כל ערבי שנקרה בדרכנו כי כרגע כל ערבי מבחינתי, בעיקר בעזה, הוא חמאסניק, ואנחנו לא יכולים למחוק את כל עזה. ולכן אי אפשר להגיד שאנחנו יכולים לגמור עם החמאס, כי זה לא יגמר. הדרך היחידה שאנחנו יכולים לגרום להם לבוא ולרצות עסקה, לבוא ולהשיב את כל החטופים כולל כולם היא בעצם לפגוע בהם ברוח, לתת להם להבין שהמלחמה שהם נלחמים לא משיגה את המטרות שלה.

והמטרה הידועה היא שהם רוצים לקחת לנו אדמות, להשתלט פה על הארץ שלנו ושאנחנו לא נהיה פה, שהם יהיו פה במקומנו. ברגע שהם נלחמים עבור אדמה, אנחנו צריכים לקחת להם אדמות בחזרה אלינו, להצהיר על ריבונות, לקחת את האדמות, לתת להם להבין שהם הפסידו את מה שהם נלחמים בעבורו. וברגע שהם יבינו שהם מפסידים הפסד אמיתי, כי זה ההפסד מבחינתי, זה מה שהם רואים כהפסד, הם לא רואים שום דרך אחרת הפסד. אין להם בעיה למות ואנחנו הורגים בהם, אבל זה לא מקדם אותנו. אנחנו צריכים לקחת את מה שבאמת חשוב להם, להשתמש בזה כקלף מיקוח ולהחזיר את החטופים לא מחר, אתמול.

אנחנו כבר באמת עייפים, חלשים ואנחנו רוצים להתחיל לשקם את המשפחות, את העם שלנו. יש פה תהליך שיקום ארוך מאוד שכולנו צריכים לעבור והגיע הזמן שכבר נגיע לרגעים האלה שאנחנו יכולים להתחיל לשקם את החיים שלנו. תודה רבה.

תודה. חנה, בבקשה.

זו ענבר היימן, היא האחיינית שלי. ענבר התנדבה כהלפרית במסיבת הנובה, נרצחה באכזריות על ידי מחבלי חמאס, ילדה בת 27. ואנחנו ראינו למוחרת את הסרטון, אני לא ראיתי, לא העזתי לראות, אבל אנשים שראו את הסרטון שיצא מחמאס, מראים אותה שכובה על הרצפה כשמחבלי חמאס פשוט טובחים בה, אחר כך מרימים אותה מהרצפה, הראש שלה שמוט לאחור והידיים שלהם מלאות בדם שלה, עד לפה, של כל המחבלים, הנאצים אני קוראת להם, זה מעבר למחבלים כבר. לצערי הרב, ענבר כבר מעל לשנה בעזה, לא יודעת איפה היא נמצאת, איפה היא קבורה, איפה היא טמונה, באיזה קיר.

אומרים שהורים שקוברים ילד זו המכה הכי גדולה שיש. אבל זה לא נכון, יש מכה יותר גדולה מזו. כשהורים לא יכולים לקבור ילד, זו המכה היותר גדולה מזו. אני פשוט רוצה את ענבר בבית, אני רוצה אותה שלאימא שלה יהיה לאן לעלות, שלאימא שלה יהיה קבר, שלהורים שלה יהיה איפה לדבר, עם מי לדבר, עם ענבר? הקבר הוא לא סתם. אפילו ביהדות, זה מסע של ריפוי של משפחה, ואנחנו עוד לא יכולים להתרפא. אנחנו לעולם לא נתרפא, אבל לפחות לאסוף את הרסיסים שלנו ולהתחיל לחיות לצד השואה הגדולה. כי אנחנו נחיה לצד זה כל החיים שלנו. זו תהיה שארית חיינו, ההתמודדות עם השואה שפקדה אותנו.

ישנם 13 נשים בשבי חמאס, אבל תמיד לצערי כשאני שומעת וכשמדברים, מדברים על עשר נשים, שזה פוגע בפני עצמו כבר. אתמול למשל הביאו שי למטה, שי ממשפחות של דתיים, והיו שם אך ורק עשר שקיות. שלוש הנרצחות השניות מהנשים, שלוש הנשים השניות פשוט התאדו, הן לא קיימות. הן לא קיימות וזו תופעה שחוזרת על עצמה כל הזמן.

הייתי עכשיו באיזו ועדה – לא חשוב, אני לא אציין את שמה – ואני שומעת את אחד הדוברים שם מציין שיש לו שתי אזרחיות ששייכות למדינה שלנו, שלו, אבל הוא שכח לציין את השלישית שגם לה יש את אותה אזרחות. ניגשתי אליו ושאלתי אותו: "איפה ענבר? למה לא ציינת את ענבר? גם ענבר קיימת ביניהן. הוא ענה לי בפשטות: "ענבר נרצחה". שאלתי אותו: "מה זה נרצחה? היא לא צריכה לחזור הביתה?", "היא צריכה, אבל אני מזכיר רק את ה- - -, יש רשימה של נרצחים ויש רשימה של חיים".

וככה מתייחסים אליהם. וזה מאוד עצוב לי, באמת עצוב לי. כי את המחיר האמיתי שילמו הנרצחים. הם כבר לא ישתקמו, הם כבר לא יחיו, הם כבר לא כלום. הם שילמו את המחיר האמיתי, תבינו את זה. השאר השתקמו, אנחנו איבדנו. אז תחזירו לנו אותם לעזאזל, לפחות שיהיה לנו קבר. קבר, הם הרוגי מלכות.

חבר הכנסת, אני יודעת שאתה מסכים איתי. אני יודעת את זה, היו לנו אינספור שיחות, ואני יודעת שאתה באמת מסכים איתי. וכשאני מדברת, אני מרגישה שאני מדברת אל בן אדם שמבין אותי, שמסכים איתי, אבל לצערי, לא כולם כמוך. אנחנו רוצים את הנרצחים ואת החיים יחד, באותה פעימה, באותה עסקה. וצר לי מאוד אם זה לא מצטלצל טוב לאוזניים של רבים ממכם. אני גם אומרת תמיד שמי שזה לא מוצא חן בעיניו מתבקש להחליף אותנו, ואז נראה אם זה ימצא חן בעיניו או לא. זה הכול. תודה רבה לך, חבר הכנסת אשר.

תודה. צורית פניגשטיין.

אני אימא של מעוז פניגשטיין, השם יקום דמו, בני בכורי, אהובי. מעוז היה חייל מילואים, את השירות שלו הוא עשה בדובדבן ואחר כך הצוות שלו המשיך ישירות לחטיבת הקומנדו 551.

אני רוצה להגיד שהגבורה שלו, כמו הגבורה של כל הלוחמים שיוצאים עכשיו למלחמה, היא לא רק הגבורה בשדה הקרב והאומץ שלו, היא היכולת להשאיר את הכול מאחורה ולהתמסר לטובת הכלל במין אלטרואיזם כזה שהוא באמת לא מובן, זה מדהים. ומעוז שלי יצא להגן על אחיו, והוא השאיר אחריו אהבה גדולה, אישה צעירה, תינוקת, כישרונות, חלומות, חיים מלאים. ואנחנו נתנו לו ללכת. זאת אומרת, הוא הלך על דעת זה שהוא עושה מה שצריך וחוזר. אבל הילד שלי לא חזר. הוא השאיר אותנו חסרים, מתגעגעים, כואבים על החמצה הגדולה של חיים ושמחה, על היתמות. השאיר אותנו עם מוות שנוכח בחיינו.

אנחנו ביום שבו כבר מהבוקר יש אזעקות בצפון, וכמו בכל החודשים האחרונים, מחבלים צמאי דם נלחמים באזרחים תמימים, יורים עליהם ארטילריה כבדה וכבר מבשרים לנו שההסכם קרוב, אוטוטו נחתום הסכם בין-לאומי ונחזור לבתים בצפון ואנחנו כל כך רוצים להתפתות לשקר הזה, לרקוד את החיים במסיבות, לרצות את השקט, השלווה, כולנו רוצים חיים מתוקים ונוחים. ואני אדם מאמין, אני מאמינה שבעזרת השם עוד יבואו ימים יפים באחרית הימים, אבל עכשיו, בינתיים אני חייבת להיות מציאותית.

על מה בעצם הסכסוך? מה אנחנו אומרים? אני מציעה פשוט להקשיב לאויב, כי הם אומרים בצורה מאוד מאוד מפורשת. החיזבאללה קורא לזה הדרך לירושלים, והחמאס אומר בפירוש, מבול אל אקצה. ולכן יהיה קשה גם לפייס אותם בשום דבר אחר מלבד באמת מלחמה על הרוח. יש סביבנו מיליונים שלא ישבו בשקט עד שלא נתקיים ואסור לנו להוריד רגל מהגז עד שלא השגנו את מטרות המלחמה ואין לנו על מי לסמוך חוץ מעל עצמנו, ואני אדם מאמין, גם על הקדוש ברוך הוא.

הוא דיבר על בג"צ והבוקר היו שבעה דיונים בעתירות של מחבלים ותומכיהם נגד המדינה. אני מרגישה שהמדינה מתנהלת בצורה עקומה, בית המשפט הגבוה לצדק לא מבין מה שמבינים רוב חיילינו האמיצים ואני מרגישה שהוא לא מאמין בצדקת הדרך.

אנחנו נלחמים לא רק באויב, אנחנו נלחמים באיזושהי תודעה, תודעה שדואגת לאויב שלנו לפנינו ועל חשבוננו ומנציחה את המלחמה. והמלחמה הזאת היא כל כך צודקת, היא הכי צודקת, אני מחזקת את ידי הממשלה במלחמתה ברוע ואני דורשת להכריע אותו. ולי באופן אישי לא תהיה נחמה פרטית כי הילד שלי כבר לא יחזור, אבל כן תהיה לי איזושהי נחמה כשזה לא יהפוך לעוד סבב, כשהמלחמה הזאת תשיג איזושהי הכרעה, וכמובן כשישובו החטופים. תודה.

תודה רבה. אליה אביטבול.

שלום, אליה אביטבול, גיסו של איתן מור. איתן בן 24, היה בנובה בתור מאבטח, ממש לפני שחטפו אותו הציל גופות של בחורות והחביא אותן כדי שיביאו אותן לקבר ישראל. מה שנאמר פה מקודם, כל ההרוגים והנרצחים הם באמת הרוגי מלכות, וזה מה שאיתן עשה ודאג להם.

ואנחנו בתור מדינה צריכים לדאוג לכולם, אנחנו צריכים, כדי להחזיר את כל החטופים, לעשות פעולות שוברות שוויון. חלאס להשתמש בכל הכלים היותר מדי משפטיים, יותר מדי מוסריים שבסוף אנחנו רואים שהם לא מחזירים לנו את החטופים. איתן לא יחזור אם כל פעם יבוא איזה גוף ויעתור לבג"צ ואז יטיבו את התנאים של הסיוע המוניטרי או שיטיבו את התנאים של המחבלים, כי ככה חמאס שנמצא ברצועה מסתכל ורואה ואומר, הכול טוב, אין שום דבר שיגרום לי לבוא ולהחזיר את החטופים.

ואם אנחנו לא נעשה את הדברים שהם שוברי שוויון, ניקח להם אדמה, נעצור את הסיוע, נביא כמה שצריך ולא יותר, נפגע להם בנכסים בחו"ל, נפגע בג'יאהד האיסלאמי, לא פגענו בו מספיק, אם לא נעשה את הדברים האלה, אנחנו לא נראה את החטופים. אנחנו מתגעגעים לאיתן יום-יום, יש לנו בבית מין פינה, כל בוקר אשתי קמה, אומרת, זה נקרא תהילים החיד"א, מצפים שכולם יחזרו, מתגעגעים מאוד. ושיהיה לנו כוח ונעמוד על היותנו עם חופשי בארצנו ונחזיר את כל החטופים. תודה.

תודה רבה. טליה חן.

אני רק רוצה להקריא פסוק ממגילת אסתר, כשאני פונה פה לשלטון: "כי אם החרש תחרישו בעת הזאת רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר ואתם ובית אביכם תאבדו, ומי יודע אם לעת כזאת הגעתם למלכות". אתם עכשיו בשלטון, זה הזמן שלכם. תודה רבה.

תודה רבה. חן אביגדורי.

שלום, שמי חן אביגדורי, אשתי שרון ובתי נעם נחטפו ב-7 באוקטובר כשבאו לבקר בקיבוץ בארי, ואני רוצה לנסוך פה בחדר הזה טיפה של אופטימיות. היום, ב-25 בנובמבר, לפני שנה, אדוני היושב ראש, זכיתי לחבק את הבת שלי פעם ראשונה אחרי 50 יום שלא ידעתי איפה היא. לא היו לנו סרטוני חטיפה, כלום, אפס. זכיתי לחבק את הבת שלי וזכיתי לחבק את אשתי אחרי 50 יום של טרפת.

כולם פה, רובנו פה אימהות ואבות, גם כאלה שאיבדו את היקר להם מכל. כולנו זוכרים את הרגע הזה שאתה מחזיק את הילד שלך הראשון שנולד, זה שהפך אותך להורה. כולם, אם אני אבקש מכם לעצום את העיניים, אתם תדעו לתאר לי את התחושה, אין על התחושה הזאת. כשאני חיבקתי את נעם אחרי 50 יום, זה כמו התחושה הזאת כפול עשר. כי אני הרגשתי שילדתי מחדש מישהי שהספקתי להכיר, לאהוב, לצחוק, לשחק, לדאוג, לחרוד ולהשתגע עד שזה היה שלם.

ואני כאן כדי להגיד לכל חבריי ואחיי ואחיותיי למשפחות החטופים, הן החיים והן הנרצחים, שמגיע לכם את הסוף הטוב שהיה לי. וזאת הסיבה שאני פה וזאת הסיבה שאני כאן כמעט כל יום שני, אדוני היושב ראש. אני מאחל ללי שכמו שאני חיבקתי את הבת שלי, הוא יחבק את אח שלו. ואני מאחל לאלי אלבג שנמצא פה במסדרונות שהוא יחבק את לירי. ואני מאחל לריקי ולחנה אחיותיי שיהיה לכן קבר לעלות אליו, זה חשוב באותה מידה.

וזה יגיע רק בעסקה. כי כל מה ששמענו פה בחדר, אדוני, לא ריאלי. לא ריאלי לקחת הומניטרי כי על כל שק קמח שאנחנו מכניסים אנחנו מקבלים כדור או קליע או פגז וכולם יודעים את זה, אין אפשרות לשחק עם העניין ההומניטרי, לצערי הרב. אין אפשרות לכבוש, אין אפשרות לדברים האלה.

הילדה שלי והאישה שלי ועוד חמישה בני משפחה ויחד עם עוד 110 אנשים חזרו בעסקה. המספרים מדברים, 110 חזרו בעסקה, אדוני, שמונה חולצו במבצעים צבאיים, 27 חטופים נרצחו על ידי החמאס כתוצאה ישירה או עקיפה מהלחץ הצבאי. הלחץ הצבאי הורג חטופים. והדרך היחידה שלנו להוציא אותם היא בהסכם, והדרך היחידה להגיע להסכם היא לעצור את המלחמה.

ואין איש ביטחון אחד שעיניו בראשו שלא מבין שנגמרו לנו המשימות. וההלוך חזור הזה מג'בליה זה רק בגלל שיש שם חטופים. למה הצלחנו בלבנון כל כך מהר? כי עשינו אודרוב תודרוב, כי לא פחדנו, כי לא התנהגנו כמו פיל בחנות חרסינה, כי שם אין אזרחים שלנו. אבל כשהילדה שלי מספרת לי, כשהיא הייתה בשבי על הקולות של הלחימה ועל המחבלים, על השומרים שלהם ששמו להם מזרונים כדי להגן עליהם, כי הם הנכס. אבל על כרמל גת לא הגנו ועל עדן ירושלמי לא הגנו. ושתי הנשים האלה היו, אדוני היושב ראש, בשתי רשימות של שתי עסקאות שממשלת ישראל לא פספסה את ההזדמנות לפספס.

ויש 110 כאלה, שהם צריכים לצאת והם צריכים לצאת בעסקה ותפסיקו עם כל הרעיונות המוזרים האלה. אי אפשר לכבוש, אי אפשר לגעת בהומניטרי כי אז יחתכו לנו את הפצצות ואת הטילים שאנחנו משתמשים בהם גם בלבנון. והחמאס הוכרע או קרוב להכרעה והוא מתחנן לעסקה ואנחנו מתחננים לעסקה וכולנו רוצים את האנשים האלה בבית.

מילה אחרונה ברשותך, אדוני. עם ישראל עם חזק שההיסטוריה שלו נעה במעגלים: עצמאות, חורבן, תקומה. אנחנו בשלב של החורבן. ועד שכל האנשים האלה לא יחזרו, לא נגיע לשלב התקומה. ולכן אני מבקש ממך, אדוני, גם כחבר כנסת, גם כחבר הקואליציה, עשה ככל שביכולתך, אחת, להבטיח לראש הממשלה שיש לו ממשלה בכל מקרה אם תהיה עסקה, שמא חס וחלילה, הדברים שאני שומע, שהוא מונע עסקה בגלל שיקולים פוליטיים, תורידו את השיקולים הפוליטיים מהשולחן. והדבר השני, אני מודה לך על זכות הדיבור ועל זה שאתה פועל ונותן לכולם זכות דיבור בדבר הזה ואני מקווה מאוד, עוד פעם, אני רוצה לגמור בתקווה, כמו שאני חיבקתי את הילדה שלי, ככה אני מאחל לכל אחד מאחיי ואחיותיי ממשפחות החטופים. תודה.

תודה רבה. רחל וייצן.

אני אימא של עמיחי, השם יקום דמו, ישראל עמיחי, אני פה בשמו ובשם הרבה קולות שכבר לא יכולים להישמע, קולות דוממים שכל קול דומם כזה שווה אלפי קולות שצועקים. ישראל עמיחי, כשמו כן הוא, חי כגיבור למען העם והארץ, עבר לגור במקום שבו הכי יועיל לעם ישראל, גם במחיר נוחות. לכן הוא עבר לגור בקיבוץ כרם שלום, שם הוא מצא גם קירוב לבבות עם שונים ממנו וגם מגורים במקום שחשוב לעם ישראל. כל חייו הוא דיבר על כך שכל זמן שאנחנו מכילים את ההתקרבות של מחבלים לגדרות וסומכים על אויבינו בשמירה על ביטחוננו, נשלם על כך במחיר דמים. לצערי, אנחנו את המחיר היקר מכל שילמנו.

עמיחי יצא כגיבור בבוקר שמחת תורה והציל בגופו קיבוץ שלם, ואני דורשת בשמו גבורה, גבורה שראויה לעם שהוא ריבון בארצו, שנאמן לדורי דורות. אותה גבורה היא הגבורה בטיפול בזרים בתל אביב, היא הגבורה של שליטה ישראלית בצפון ובעזה באופן שמאפשר לתושבים לחזור הביתה לגור, לכלתי, לנכדים שלי, לכל הקיבוצים. גבורה שמאפשרת לצה"ל לשלוט בעזה, לפעול בעזה באופן שהמחזיקים בחטופים שלנו יביאו להחזירם.

לי יש אמון בהנהגה שלנו, לי יש אמון שכשהם מרגישים שאפשר לעשות עסקה, הם עושים, וכשהם מרגישים שאין על מה לדבר על עסקה, אי אפשר לעשות עסקה. ברור לי שאין אחד שלא רוצה להחזיר את החטופים הביתה. כמי ששילמה מחיר, ושלחתי גם עכשיו את הבן הצעיר שלי שהוא אבא לשלושה ילדים והוא נשבע שהוא יעשה את הכול גם במחיר חייו, וזה קשה לשמוע את זה, אבל אני עומדת מאחוריו, אני רוצה להגיד תודה על הרוח שמביאה את עם ישראל להיות ממובילי המלחמה ברוע בעולם. עלינו להתחזק כי אנחנו עדיין באמצע המשימה ואסור לנו להתעייף ואסור לנו להתבלבל. קולות החולשה שלנו ובכל מחיר מחזקים אותם. עלינו להפסיק לשחק לידיהם, עלינו להיות גיבורים ולהיות מוכנים לשלם מחירים, אני יכולה להגיד את זה.

תודה רבה. יואב אנגל.

שלום, אני יואב אנגל, אני אבא של אופיר אנגל שהיה חטוף בעזה 54 ימים, לידי יושבת שרון, אימא של אופיר.

אחרי 416 ימים, אני רוצה לבקש, ואני פונה לכל חברי הכנסת, יושבים פה באולם וגם אנחנו איבדנו, אח שלי נהרג לפני 28 שנה בשייטת, אנחנו משפחה שכולה, ואופיר נחטף ב-7 באוקטובר. ויושבות פה עוד משפחות שכולות שחלק מהחיילים הגיבורים, הם נהרגו ככל הנראה בהסתערות על האויב. אני הייתי חייל גם בקרבי ביחידה מיוחדת, ביחידה של הבן שלך. מפקד היחידה אייל וייס, אחר כך מפקד דובדבן, נפל גם בקרב. לימדו אותנו, לא היו צריכים ללמד אותנו, כשאייל או כשהבן שלו לחיילים היה צועק "קדימה, הסתער", קמים ומסתערים, אף פעם לא שאלנו שאלות. חלק נהרגו, חלק נפצעו, אף פעם לא אמרנו, רגע, בוא נשב, נדבר על זה עוד פעם, נראה אולי האויב רחוק או קרוב". כולם קמים בשורה אחת, מסתערים עד שהורגים את האויב.

יש לנו 101 חטופים בעזה אחרי 416 ימים. כמו שחן אמר, רק עסקה תביא אותם. ובשביל להגיע לעסקה, כל חברי הכנסת צריכים להיות מיושרי קו ולהסתער. יכול להיות שחלק יפלו בדרך פוליטית, יכול להיות שהם יאבדו איזשהו תפקיד, אבל החובה של כל חברי הכנסת זה להסתער על 101 החטופים, חיים ומתים זה אותו דבר. אנחנו יושבים פה עם תמונה של יוסי ואלי, יוסי הוא אבא של חברה של אופיר שישב עם אופיר 53 ימים, נהרג אחרי 97 ימים. אי אפשר יהיה לספר להם שהכוח הצבאי עזר לחטופים, הכוח הצבאי הרג אותו.

אני מבקש, כל חברי הכנסת, תיישרו קו, קומו והסתערו על 101 החטופים, גם אם זה לחלקכם יעלה במחיר. עליכם מסתכלים גם מלמטה אנשי הצבא וכוחות הביטחון. אם ככה תראה הסתערות בקרב הבא, כמו שאתם מסתערים על החטופים, זאת תהיה בעיה גדולה. תודה.

תודה רבה. ענבר גולדשטיין.

אני ענבר גולדשטיין, תודה רבה על הזכות לדבר כאן. בשבת הארורה איבדתי את אחי. "איבדתי", הוא לא הלך לי לאיבוד, אני יודעת בדיוק איפה הוא. אחי הבכור נרצח יחד עם ביתו הבכורה, מכת הבכורות של המשפחה שלי. אבל זה לא הסוף של הסיפור למשפחה, כי מאותו בית נחטפו גיסתי חן ושלושת האחיינים שלי, אגם, גל וטל. זכיתי לקבל אותם מחר לפני שנה. שנה שלמה שאנחנו מנהלים מאבק כפול, פעם אחת להשיב את החטופות ואת החטופים ופעם שנייה לחיות פה בכבוד אחרי אסון כזה שנפל עלינו.

ברשותכם, אני אעשה את זה קצת אחרת. אני לא אגיד לכם איך, אני לא רוצה להגיד לך איך להביא את החטופים, אף אחד לא מינה אותי לקבוע מדיניות, אני לא אשת צבא ולא למדתי ממשל מימיי, אני בסך הכול אזרחית. אבל תראו בחדר הזה מסביב כמה משותף לנו, לאחים, לאחיות שלי, לכולם. משותף לנו המוות ומשותפים לנו החיים, משותף לנו השכול ומשותפת לנו אהבת הארץ והרצון לחיות פה.

וכולנו יכולים לחזור יחד לבסיס כי תשימו לב שאולי לא נסכים על האיך, אבל כולנו, כולנו, כולנו מסכימים על המה. די לריב על איך. סליחה שאני אומרת לכם את זה, אף אחד לא שואל אותנו, זה לא בידיים שלנו, זה בידיים שלהם. כל שאנחנו צריכים לעשות זה לבקש מהם פשוט לסיים את האסון הזה. אני מבינה שבמשחק הפוליטי יש שתי גדות, יש קואליציה ויש אופוזיציה, אבל אנחנו לא עושים פוליטיקה על חשבון החטופים ובטח שזה לא משחק, חיי אדם.

בשדה שאני נמצאת בו יש גדה אחת, יש מגרש אחד, שכולנו משחקים באותה קבוצה. אמרתי את זה בבוקר ואני אגיד גם עכשיו, התפקיד שלכם זה להחזיר אותם. אני לא יכולה להחזיר אותם, אתם כן, זה התפקיד שלכם להחזיר אותם ואז כולנו יחד נבנה מדינה. אז אנחנו נהיה יחד ונעשה מה שגם אנחנו יכולים לעשות יחד. גם אחיינית שלי אמרה שמשתחררים מהשבי פעמיים, פעם אחת כשאתה משתחרר ובפעם השנייה כשכולם. זה אומר שכולנו עדיין בשבי, בטח מי שבאמת באמת היה שם.

תכף תחזרו לסדר היום שלכם, על סדר היום, ככתוב, התמודדות הממשלה עם אירועי האלימות החוזרים של מסתננים מאריתריאה. על סדר היום של כולנו התמודדות הממשלה עם אירועי האלימות החוזרים של חמאס. אבל יותר מזה, כי אם גם המדינה מפקירה ומזניחה את החטופות ואת החטופים, ואנחנו יודעים שהזנחה היא סוג של אלימות, האם הממשלה שלנו שותפה לאלימות כלפי אזרחי ישראל החטופות והחטופים בעזה? במשמרת שלכם, האם אתם מסוגלים לחיות עם ההנחה שהנחתי פה בחוצפה על השולחן? לדעתי לא.

בשם ישראל נעשה ונצליח, נחזיר אותם הביתה ונחיה כאן יחד. כי עבור האויב שלנו היינו מספיק ישראלים כדי להירצח ולהיחטף יחד ואוי לנו אם עבור עצמנו לא נהיה מספיק ישראלים כדי לחיות פה יחד כשכל הסיוט הזה ייגמר. יחד. מה, לא איך, שחררו את האיך, רק מה. במה לא יכולים עלינו. תודה לך, אדוני יושב הראש.

תודה לך. נעשה הפסקה חמש דקות ונתחיל את הדיון.

(הישיבה נפסקה בשעה 13:46 ונתחדשה בשעה 13:48.)

מי שהגיע לדיון שאמור היה להתחיל ב-12:30, אנחנו חייבים לסיים עד 14:00, לכן נראה לנו ממש חסר היגיון להתחיל את זה בשביל עשר דקות. נקבע דיון נוסף ונזמן אתכם. אני ממש מתנצלת.

כולם הגיעו.

כן, כולם הגיעו, אני יודעת, אבל אין לנו כל כך איך לפתור את זה. סליחה. אנחנו נשלח לכל מי שנרשם מתי יהיה הדיון הבא, בסדר? אנחנו מתנצלים. היום בוודאי שלא, פשוט תכף עד 14:00 נצטרך לסיים כי יש ישיבות סיעה. אין טעם לדון בשביל כמה דקות.


הישיבה ננעלה בשעה 13:49.