פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



65
ועדת העבודה והרווחה
11/11/2024


מושב שלישי



פרוטוקול מס' 292
מישיבת ועדת העבודה והרווחה
יום שני, י' בחשון התשפ"ה (11 בנובמבר 2024), שעה 9:30

הצעה לדיון מהיר בנושא: "מצב הטיפול בנפגעי ושורדי מתקפת השביעי באוקטובר בדגש על ניצולי המסיבות (נובה ופסיידאק) , של חה"כ חוה אתי עטייה, חה"כ עופר כסיף, חה"כ מירב בן ארי, חה"כ אורית פרקש הכהן

חברי הוועדה: חוה אתי עטייה – מ"מ היו"ר
דבי ביטון
מיכל מרים וולדיגר
מאיר כהן

קארין אלהרר
מירב בן ארי
מיכל מרים וולדיגר
עופר כסיף
ירון לוי
נעמה לזימי

מיקה וייס - מפקחת לשירותים סוציאליים ומרכזת קישור לב, אגף השיקום, משרד הביטחון

הילה סופרמן הרניק - מנהלת פיתוח מקצועי, תוכנית יתד - התוכנית הלאומית לצעירים וצעירות במצבי סיכון, משרד הרווחה והביטחון החברתי

בלה בן גרשון - עו"ס, מנהלת מחלקה אוטיסטים וטראומה, בריאות הנפש, משרד הבריאות

תאיר ראבוחין - רפרנטית רווחה, משרד האוצר

ענבר דוד - מנהלת אגף נפגעי פעולות איבה, המוסד לביטוח לאומי

אביבה קיס - ראש מערך בריאות הנפש, שירותי בריאות כללית

נוגה בן פרז - אמא לשורד נובה, מייצגת את הורי השורדים

זיוית בינדר - אמא לשלוש שורדות נובה

מאיר גולן - אביה של שיראל שרה גולן ז"ל, שורדת נובה שהתאבדה

יפה גולן - אימה של שיראל שרה גולן ז"ל, שורדת נובה שהתאבדה

אייל גולן - אחיה הגדול של שיראל שרה גולן ז"ל, שורדת נובה שהתאבדה

אסנת חסון - אמא של שורד נובה

אביעד עיוואן - שורד נובה

דרין דרינה קומרוב דה מיאל - שורדת נובה

מירב גילי הירש - מייסדת סלונס טרייב וטרייב

רעות לב - מנהלת מרכז חוסן ארצי, הקואליציה הישראלית לטראומה

נעמה שמואלביץ - מנהלת קשרי קהילה ושותפויות, עמותת קהילת שבט הנובה

אפרת אטון - מנכ"לית עמותת לב בטוח

אורי שניצר - מנהל שותפויות, עמותת לב בטוח

רותי פרמינגר - עו"ד, נציגת הארגון בכנסת וחברת ועד, ארגון נפגעי פעולות איבה

מאירה בסוק - עו"ד, לשכה משפטית, נעמ"ת

אסתר בוכשטב - אימו של יגב בוכשטב שנחטף ונרצח בעזה

גליה חושן - אמא של הדר חושן ז"ל שנרצחה במסיבת הנובה

יהודית בצלאל - אחות של רפאל קאודרס ז"ל

יעל סלנט

ענת כהן שמואל

חבר תרגומים, מיטל פורמוזה



רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות.



הצעה לדיון מהיר בנושא: "מצב הטיפול בנפגעי ושורדי מתקפת השביעי באוקטובר בדגש על ניצולי המסיבות (נובה ופסיידאק), של ח"כ חוה אתי עטייה, עופר כסיף, מירב בן ארי, אורית פרקש הכהן (מס' 303).

בוקר טוב, יום שני בשבוע, י' בחשבון תשפ"ה, 11 בנובמבר 2024. אני מתכבדת לפתוח את ישיבת ועדת העבודה והרווחה. על סדר היום: מצב הטיפול בנפגעי ושורדי מתקפת 7 באוקטובר. בעיקר מצב הטיפול בניצולי המסיבות.

לפני שנתחיל את הישיבה, פורום הגבורה ביקשו רשות דיבור. אז נתחיל עם יהודית בצלאל, בבקשה.

בוקר טוב. אני אחות של רפאל קאודרס מצור הדסה. אבא לארבעה ילדים ובעל מקסים לגיסתי יהודית. רפאל נהרג ביום ירושלים האחרון בצפון, מכטב"מ. על הנייר הוא לא היה חייב, הוא לא היה צריך ללכת להתגייס, כי היה לו איזה עניין רפואי. אבל תמיד מאוד קשה לי להגיד את ה-'לא חייב' הזה, כי הוא היה חייב. הוא הרגיש חייב וזה פשוט ברור. והוא עשה הכול כדי להתגייס.

הוא נפל ביום ירושלים וממש כמה שעות קודם הוא שלח לנו הודעה מוקלטת. היה לו מאוד קשה עם זה שלא מציינים את יום ירושלים בצבא. הוא אמר עזבו את ירושלים, אבל את הרוח, את הגבורה. בסוף הדברים שלו הוא אמר, הדברים שלו כולם היו משמעותיים. אני רק אגיד שהוא דיבר על זה. הוא אומר "מדינות ערב חוגגות את הניצחון הדמיוני שלהן במלחמת יום כיפור. אנחנו ניצחון אמיתי בצבא עצמו לא מצליחים לחגוג". וזהו, הפעם אנחנו אומרים 'יאללה, ניצחון'. אי אפשר עוד פעם להפסיק מערכה באמצע. נכון? אנחנו כל פעם עשינו עוד פעם איזה מערכה קטנה ועוד מערכה קטנה. ובסוף הרגשנו שהפסקנו באמצע.

אחותי גרה בקריית שמונה, היא כבר לא שם כמעט שנה. זהו. אנחנו רוצים לדעת שכאשר היא חוזרת הביתה אז היא חוזרת הביתה ולא ל-10 שנים או ל-15 שנים, היא חוזרת הביתה. אותו דבר גם כן לא ברור לנו מה הסיפור הזה בעזה, שהחיילים שלנו צריכים לחזור ולחזור ולחזור שם לצפון הרצועה. משהו פה לא הגיוני.

אנחנו מבקשים ניצחון אמיתי. אמיתי. ולדעת להגדיר את הניצחון ולדעת על מה אנחנו נלחמים.

תודה. הדוברת הבאה גב' גליה חושן, בבקשה.

שלום. שמי גליה חושן, אמא של הדר חושן. היא הייתה במסיבה בנובה. כשהתחילו האזעקות היא יצאה עם חברה שלה, לבנת לוי, להביא את הרכב. הן התחילו לנסוע, מהר מאוד החליטו לעצור ליד המיגונית בכניסה לרעים. לפני 7:00 הן כבר היו בתוך המיגונית. במיגונית הזאת היו 41 אנשים. הצפיפות שם אני לא רוצה בכלל לתאר. ב-7:50 כבר ניתק איתה הקשר. מהמיגונית הזאת יש חטוף אחד, עומר, ו-11 ניצולים.

כאשר חברות שלה האחרות, הן התפצלו, חברות שלה אחרות החליטו להמשיך לנסוע ובסופו של דבר בנס הן ניצלו. היא אמרה להן 'לא, לא, אתן מסכנות את עצמכן, תישארו שם'. הכול ב-S.M.S, כן? 'תישארו שם, זה מסוכן. הכי בטוח זה במיגונית. עוד מעט צה"ל יבוא'. כמו כל הסיפורים ששמענו. אחרי 10 ימים רק קיבלנו זיהוי.

הדיון הוא על נפגעי הנובה. הדר היא נפגעת הנובה, כן? אבל גם אנחנו המשפחה, שנה שלמה שזה פשוט גיהינום. לא גיהינום כמו של משפחות החטופים, שזה להיות תלויים בין שמיים לארץ, בין חיים למוות. זה לא נורמלי. אני ידעתי את זה 10 ימים. אני לא יכולה לחשוב על איך זה יותר, לא עומדת במקום הזה בכלל.

אבל אני יודעת שאנחנו לא מתפקדים. אני יודעת שהילדים שלי, הבת שלי הגדולה הפסיקה לעבוד, שנה שלמה לא עבדה. הבן שלי הגדול הלך לחפש את הדר בשבת בצהריים, הוא שמע שהיא שם. הלך לחפש אותה. יצא לו עם עוד אזרח להציל כמה צעירים שהתחבאו במרפאה ברעים, כשהוא רק עם אקדח. הוא הוזעק לצבא, הוא שם מדים והלך לחפש אותה במקום ללכת לבסיס. והמראות שהוא ראה שם, הוא אמר לי 'אמא, אני לא אתאר לך'. שמעתי אותו מדבר על חתיכות ועל כל מיני דברים. הוא ניסה להיכנס לאחת המיגוניות, לא למיגונית של הדר. הוא קיבל מיקום לא נכון. והוא לא היה מסוגל. ואחר כך אחרי ה-30 הוא נכנס לעזה והוא נלחם שם.

אז אתם יכולים להבין שהמצב לא טוב. אנשים לא ממש מתפקדים. ואני רוצה להגיד שמעבר לזה אני יודעת שיש הרבה משפחות שבמצב אפילו יותר קשה משלי. אני קשה לי, אבל אני ברוך השם מצליחה לקום. הנה, אני באה לפה. קשה לי ללכת לסופר לקניות, אבל לפה לבוא ולזעוק את הדם של הבת שלי זה הדבר היחיד שיש לי כוח בשבילו.

אנחנו רואים את העולם בוער באנטישמיות ואנחנו צריכים להבין שזה לא שטח אדמה, זו מלחמת דת. ומי שעשו לנו את זה עשו את זה בשם הדת. ואיתם אי אפשר לא הסכמים ולא הסדרות. שום דבר לא עבד עד עכשיו בכל השנים שמדינת ישראל קיימת. זה תמיד אחרי כמה זמן התפוצץ לנו בפנים.

אני פה כדי לזעוק שהמוות של הבת שלי לא יהיה לשווא. שתהיה לזה משמעות. כל אלו שנרצחו ונטבחו ונשרפו, אני מבקשת מכולם, מכל אחד ואחד, לא משנה איפה אתה נמצא. תעצום עיניים, תיזכר ב-7.10 וב-8.10 וב-9.10 ותזכור מה הרגשת, מה ראית, מה חשבת. מה אמרת לעצמך. זה מה שצריך לעשות עכשיו. תחזיר את עצמך למקום ההוא. ואז תבינו לאן אנחנו צריכים לצעוד.

משמעות למוות שלהם זה השמדת הרוע, זה ניצחון אמיתי. לא ניצחון בדיבורים, במילים ריקות. ניצחון אמיתי זה לקחת מהם את מה ששלהם ולהשמיד אותם. את כל מי שמבקש לכלותנו צריך להשמיד אותו. ולהיות היכן שהם לא רוצים שנהיה. כן, לכבוש. אני לא מדברת עכשיו על התיישבות. אני מדברת על כיבוש. להיות שם ולא לתת להם לגדול.

להביא את החטופים אנחנו חייבים. אבל אני לא רואה את הבאת החטופים כניצחון. הבאת החטופים זה הדבר הכי בסיסי שאפשר. אלה אזרחים שהמדינה חייבת להם, כמו שהיא הייתה חייבת להגן על הבת שלי. להחזיר את החטופים זה למחוק את החרפה. הם באו, נכנסו לנו הביתה ועשו בו כבתוך שלהם ולקחו מאתנו אנשים, כי הם יודעים שזה מה שמזיז לנו בלב. אבל להחזיר אותם זה לא ניצחון, להחזיר אותם זה להחזיר את הכבוד. ניצחון זה אומר לקחת מהם מה שלהם מזיז בלב. חיים לא מזיזים להם בלב, אדמה מזיזה להם. אנחנו צריכים לדעת שיש לנו עסק עם חלאות ועם חלאות צריך להתנהג בהתאם.

דבר נוסף, אנחנו מדברים, אתם מדברים היום בוועדה, הדיון הוא על נפגעי הנובה. מה עם אלה שפגעו בנובה? מה עם כל הנוח'בות האלו? שכבר שנה שלמה אוכלים על חשבוננו. שבג"ץ נתן הוראה לתת להם מזרנים עבים וויטמינים וכל מיני דברים כאלה. למה הם עדיין יושבים כשהבת שלי באדמה? היא כבר לא תחזור והם עוד יעשו תואר שני בכלא שלנו? ככל שהזמן עובר הנושא הזה מתמסמס. כולם מתקררים. וכאשר נבקש עונש מוות יגידו 'לא, לא, מה פתאום. עבר הרבה זמן, התקררנו'.

בבקשה, תילחמו בשביל זה. בית משפט מיוחד. הליך קצר ויאללה, לגרדום. לא יכול להיות שאלו שאנסו ורצחו וטבחו ושרפו עדיין חיים ובתנאים של בית מלון. לא יכול להיות דבר כזה. אני נפגעת נובה גם בגלל העובדה הזאת שהרוצחים עוד מתהלכים על פני האדמה. ויש אנשים שעוזרים להם ומשפרים להם תנאים.

גליה, אפשר בבקשה בהמשך אני אתן לך את רשות הדיבור להמשיך?

אוקיי, תודה.

אנחנו נשמח שתישארי בדיון איתנו.

תודה.

אסתר בוכשטב, בבקשה.

תודה. אני אדבר בקצרה. שמי אסתר בוכשטב, אני אמא של יגב בוכשטב. אני חברת קיבוץ נירים, הייתי ב-7 באוקטובר באסון. הבן שלי ואשתו רימון היו בבית שלהם. הם נחטפו די מוקדם בבוקר. הם הופקרו, לא היה שם אף אחד. היה שם מעט צבא, לא מספיק. לא הגיעו אליהם. הם נחטפו. רימון לשמחתנו הרבה הוחזרה במתווה הראשון בעסקה שנעשתה בצורה מסודרת, בצורה שהתאימה למדינת ישראל ולחמאס. קשה לשמוע את זה, אבל זו הדרך כנראה שאפשר להחזיר אנשים בחיים.

יגב נשאר שם. קיווינו שייעשה הסכם נוסף, כולנו האמנו בזה. לצערנו הרב זה לא קרה. החטופים שנמצאים שם בעזה נמצאים בעינויי נפש וגוף. הם נמצאים בידיים של אנשים שאני לא יודעת אפילו איך לקרוא להם. אין לי את הביטויים המתאימים בעברית. אני לא יודעת, אני לא יודעת איך לקרוא להם, אני גם לא רוצה. יגב והאנשים שהיו איתו במנהרה נרצחו על ידי המחבלים כאשר צה"ל התקיף באזור שלהם. זו התגובה של המחבלים. תגובה, שוב, אין לי מילים להגיד על ההתנהלות. יגב נרצח.

אני פה היום משתי סיבות: סיבה אחת כדי להזכיר לכולם שחייבים להחזיר את החטופים. אני כן רואה את ניצחון מדינת ישראל על הרוע בדרך של ראיית החיים. ראיית החטופים החיים והנרצחים שנמצאים שם, להחזיר את כולם הביתה. זה בעיניי ניצחון, זה בעיניי אפשרות לשקם את האזור שלנו, לשקם את הדרום. אין דרך לשקם את הדרום כאשר לא יחזרו החטופים.

הסיבה השנייה שאני פה, כדי לחזק את משפחות נפגעי ושורדי הנובה, כל המסיבות. לא רק המסיבות. אני רוצה לספר לכם שיש עוד כמה נפגעים. כן, קיבוצי העוטף. ואני אומרת שוב, השיקום הזה הוא שיקום אחר. ואני חוזרת על זה ומדברת על זה לאורך השנה הזאת. השיקום של המשפחות של הנפגעים הוא שיקום אחר. הוא שונה מכל שיקום של נפגעי פעולות איבה בעבר. זה אירוע מתמשך, זה אירוע שלא נגמר. אני יכולה להגיד על עצמנו שיגב, כאילו אנחנו בתוך הגיהינום בדרגה קצת יותר גבוהה מאחרים, כי יגב הובא לקבורה בנירים.

אבל הסיפור לא נגמר. התחקיר הצבאי חוזר בא להדהד לנו. עכשיו יש סרטון שגילו. כל הזמן, החיים שלנו לא נגמרו באירוע, הם ממשיכים בתוך החוויה של האירוע. שחלקנו גם שורדי האירוע עצמו. תודה .

תודה. אני מסבה את תשומת ליבכם שהדיון משודר בפומבי ונרשם פרוטוקול.

יחד איתי המציעים לבקשה לדיון מהיר חה"כ עופר כסיף, חה"כ מירב בן ארי ואורית פרקש. את הדיון יזמתי בעקבות התאבדותה של שיראל שרה גולן ז"ל, שורדת מסיבת נובה. בת 22. ביום שמחת תורה 7 באוקטובר, במשך שנה שלמה סבלה סבל רב והתמודדה עם קשיים רבים. היא עברה סבל וקשיים רבים שהתמודדה עימם בשנה האחרונה. בהמשך אתן את רשות הדיבור לנציגי המשפחה.

לצד הכאב הגדול על לכתה של שיראל ז"ל ישנם רבים משורדי המסיבות שמתמודדים עם קשיים. אסור לנו לשכוח שלא מדובר במספרים, אלא באנשים חיים. כל אדם הוא עולם מלא, כל נפגע הוא עולם מלא, כל משפחה היא עולם מלא. אין דבר בעולם ויהיה איזה כסף, שווה כסף, אשר ייתן מזור לכאבם.

מטרת הדיון היום היא למנוע את ההתאבדות הבאה. לכן עלינו לדון בכובד ראש בצעדים מעשיים שיביאו לידי טיפול הולם לשורדים ולמשפחותיהם. לצערנו ישנן קבוצות שלא מקבלות מענה או מקבלות מענה חלקי. קיים גם קושי בהתמודדות עם ההליך הבירוקרטי, בתביעת נכות ומיצוי זכויות לאלו שהוכרו כנפגעי פעולות איבה וגם לאלו שלא הוכרו.

כיום השורדים מקבלים במסגרת נוהל חרדה טיפול בין 12 ל-36 טיפולים. מספר זה של טיפולים אינו מספיק ולעניות דעתי השורדים זקוקים לטיפולים אינטנסיביים, ממושכים במשך שנה. עלינו לשקם אותם גם מבחינה כלכלית. כידוע, לפי חוק נפגעי פעולות איבה, שורד מן המסיבה שלא מסוגל לעבוד בתקופת הטיפול הרפואי זכאי לתגמול טיפול רפואי שנקרא תט"ר לכל תקופת ההחלמה. בהמשך הנציגה של הביטוח הלאומי תפרט יותר גם על ההכרה בנכות לצמיתות בוועדה הרפואית. נרצה לשמוע גם את נציגת משרד הביטחון בעניין הטיפול בחיילים שורדי המסיבות. לאיזה מעטפת הם זכאים.

ביום ה-23 ביולי 2024 הגישה הוועדה הציבורית לשר האוצר את המלצותיה למתן מענה לאנשים שנפגעו ב-7 באוקטובר. בהמשך אנחנו נשמח לשמוע בעניין מימוש ההמלצות. מטרתה של הוועדה להגדיל את סל הסיוע ולהבטיח את התנאים הסוציאליים לנפגעי פעולות האיבה ובני משפחותיהם.

לסיום, עלינו לשאוף לכך שהשורדים יחזרו למעגל העבודה, שיאפשרו להם הכשרות מקצועיות מותאמות. אסור לנו לשכוח את בני משפחותיהם של השורדים ולאשר להם יציאה לחופשה כדי שיוכלו לסייע לבן המשפחה ששרד מן המסיבה.

אני רוצה להודות בהזדמנות זו לביטוח הלאומי שעושה עבודה מבורכת. לשאר המשרדים הממשלתיים. למשרד הביטחון ולכל משרד שנוגע בדבר. למרות המחסור בתקנים שהם מציינים תמיד. ראש הממשלה הכריז אתמול בישיבת הממשלה על כוונתו להקים מנהלת ייעודית לטיפול במשפחות קורבנות הנובה, ללא כל קשר לאימוץ החלטות הוועדה הציבורית, בתקציב של מיליארד שקלים למימוש מעטפת מענים לנפגעי המסיבות.

אני רוצה בבקשה להעביר את רשות הדיבור לחה"כ עופר כסיף המציע ולאחר מכן לחברי הכנסת.

תודה רבה. אני רוצה להזכיר כי בשבי השטני של החמאס עדיין מוחזקים 101 חטופים, ביניהם גם חטופים מהמסיבות: אבינתן אור, אלון הלל, שגב כלפון, אור לוי, איתן מור, בר קופרנשטיין, גיא גלבוע דלל, יונתן סמרנו ז"ל, אוריאל ברוך ז"ל, עידן שתיוי ז"ל, ענבר היימן ז"ל.

אי אפשר לדבר על שיקום מלא ברמה החברתית כל עוד החטופים לא חוזרים. זה ציווי מוסרי, זה ציווי חברתי. אנחנו יודעים שכבר מאז שהחלה, מאז הטבח ומה שבא בעקבותיו, יש עלייה משמעותית של בין 30% ל-50% בפניות למערך בריאות הנפש. זה דיווח של פסיכיאטר הראשי בקופת חולים כללית. בספטמבר הוא אמר יש עלייה בין 30% ל-50% בפניות למערך בריאות הנפש.

מדובר פה בעצם במשבר שהוא כפול או שזה שני צדדים של אותו מטבע. מצד אחד, כמובן, המשבר החמור שעוברים שורדי הטבח. והמקרה הנוראי של ההתאבדות של שיראל שרה הוא דוגמה, ולצערי הוא רק קצה הקרחון, אנחנו יודעים שיש רבים מהשורדים שמתמודדים עם טראומה קשה. זקוקים, כמו שנאמר גם, לסיוע נגיש ורציף, זמין וחינמי. הסיוע הנפשי שכל אחד ואחת מהשורדים והשורדות חייב להיות נגיש, זמין, רציף וללא עלות.

הבעיה היא, וזה הצד השני של המטבע, ואי אפשר להתעלם מזה, זה המשבר הכללי בתחום בריאות הנפש. לא רק אל מול שורדי הטבח, אלא בכלל. מערך בריאות הנפש נמצא במשבר לא במקרה, זו תוצאה של מדיניות של שנים. קיצוץ בשירותים הציבוריים, הפרטה של מערכת הבריאות והרווחה. אי אפשר להתעלם מהדברים האלה. הם הבסיס גם של המשבר שבפניו עומדים השורדים.

בנובמבר 2023 הולט על מה שנקרא נוהל חרדה. אבל כמובן אין לי את הזמן להיכנס לכל, אני אומר שני דברים.

הנציגה של הביטוח הלאומי תפרט.

אני אומר רק שני דברים לגבי זה ואני אסיים בכך לאור קוצר הזמן. דבר ראשון, בהתחלה נקבעו 24 פגישות. לאחר מכן זה הועלה ל-36 פגישות. זה לא מספיק. זה לא מספיק. לא צריכה להיות הגבלה. זה צריך להיות כל אחד על פי צרכיו והזדקקות שלו. זה דבר אחד.

דבר שני, משרד הרווחה הקצה סכום של 1.2 מיליון ש"ח לנושא. שזה אתם יודעים כמה לכל שורד? 44 שקלים ו-50 אגורות. זה לא יעלה על הדעת הדבר הזה. זה לעג לרש, להוסיף חטא על פשע.

אתה יכול בבקשה לחזור שנית על המספר?

1.2 מיליון. הנתונים שיש לי זה של נובמבר 2023, שמשרד הרווחה הקצה סכום של 1.2 מיליון שקלים.

נשמע את נציג האוצר. לדעתי זה לא נכון.

אם יתקנו אותי, בסדר. אלה הנתונים שיש לי. אני אשמח לדעת שאני טועה ושהמצב הרבה יותר טוב. אבל אלה הנתונים שנמסרו לי, 1.2 מיליון, שזה יוצא כ-44 שקלים לשורד. ואם זו טעות אז אני גם מתנצל וגם שמח.

תודה. לפי הסדר, חה"כ דבי ביטון.

בוקר טוב ותודה על הדיון המאוד חשוב. מצער אותי שבכלל אנחנו שוב צריכים לעסוק בסוגייה הזו, סוגייה שאנחנו כבר מעל שנה מכירים את האירוע לפרטי פרטים, את הסיפורים. ראינו כבר את הסכנות. הנושא הזה כבר עלה, חה"כ קארין אלהרר הקימה גם שדולה ופגשנו את המשפחות.

אבל הנושאים עלו לפני שהוועדה הציבורית שהסיקה את מסקנותיה. אבל עכשיו יש את המסקנות של הוועדה.

גם תוך כדי וגם אחרי. השדולה התכנסה גם תוך כדי, גם אחרי. ולצערי, שום דבר לא קרה עם המסקנות.

בואי נשמע. יש פה את הנציגים. נראה מה לגבי היישום.

ועדות קל להקים, השאלה מה עושים עם המסקנות.

במשך שנה אנחנו כהורים מגיעים לכאן ומציפים מבחינה אינפורמטיבית את אותן נקודות מהותיות וחשובות בפני אותם גורמים.

סליחה, את יכולה לפרוטוקול את שמך?

שמי אסנת חסון.

אני אתן לך בהמשך. זה בסדר?

אני מקווה, באמת, שמהוועדה הזאת ולא יהיה עוד איזה דיון שעשינו "וי" ושוחחנו.

יהיו דיוני מעקב.

צריך לקבל פה החלטות גורליות ומשמעותיות. הכאב הזה שהם לא עומדים ולא שורדים והטראומה והטבח הנורא שהם עברו, גם הם משלמים את המחיר וברור לנו שגם בני המשפחה כאן. ובהזדמנות זו כמובן ששוב אני מצטרפת לתפילה להשבת החטופים שלנו, לסיום המלחמה והחיילים שיהיו בריאים.

תודה. קארין, בבקשה.

תודה רבה גברתי היושבת בראש. קודם כל, לציין שהיום היום ה-402. היום ה-402 שהאחים והאחיות שלנו נמצאים שבי חמאס. אתמול כולנו צפינו בתמונות המזעזעות של ההתעללות של חמאס בפלסטינים, באנשיו. זה פחות מעניין. מה שמעניין זה מה עושים לאנשים שלנו. והעובדה שעוד לא החזירו אותם היא, אני לא רוצה להשתמש במונחים פומפוזיים, אבל זה פשע.

עכשיו תראו, אני באמת רוצה להתנצל בפני יחיא ויעל יהוד, שארבל שלהם עוד לא חזרה. הם איבדו כבר בן, את דולב ב-7 באוקטובר. אבל ארבל עוד שם. ולהתנצל בפני ילנה טרופנוב, שהיום סשה הבן שלה, חוגג יום הולדת שני בשבי. עד מתי? עד מתי? היה פילדלפי, היה רפיח, היה הכול. אבל עד מתי? אז אני מתנצלת בשם מדינת ישראל בפני כל היקירים של אלה שנמצאים עוד שם.

ולעניין הנושא של הדיון שהוא גם קשור. תראו, הוקמה ועדה ציבורית. ישבה על המדוכה. היא לא הוקמה, אגב, סתם. היא הוקמה אחרי לדעתי חמישה דיונים בכנסת גם בוועדה לפניות הציבור, גם כאן בוועדה, גם דיונים של השדולה שהקמתי ביחד עם חבריי, חה"כ פינדרוס, חה"כ אפרת רייטן. זה לא קרה כי מישהו קם בבוקר ואמר 'וואו, צריך לטפל'. לא.

רק קחי בחשבון שצריך גם לתקצב אותה. לכן היה דיון על התקציב.

שמעתי שיש לא מעט כספים לדברים אחרים.

בסדר.

לטפל באנשים שלנו אין? אני מציעה לא ללכת לכיוונים האלה.

נשמע את האוצר לגבי זה.

מילא שלא נעשה שום דבר עם המלצות הוועדה, שהיו באמת המלצות צנועות. ביחס לצרכים, צנוע ביותר. גם אתמול שמעתי את ראש הממשלה שאמר שהוא מקים ועדה, מנהלת, סליחה, לסיוע למשפחות נרצחי המסיבות. מדהים, אני מברכת, אגב. חשוב מאוד. רק מתי זה יקום? כי כבר עברו 402 ימים. ומה היא תעשה? ולמה זה עוד לא קם?

ולמה זה רק קורבנות? מה עם השורדים?

רגע, לא סיימתי.

יש החלטת ממשלה.

לא, אין החלטת ממשלה. יש הצהרה.

אבל עכשיו מכינים החלטת ממשלה.

חה"כ עטייה היושבת בראש.

שנה אחרי מכינים החלטת ממשלה? מה יש לכם?

בואו לא נעשה את הדברים פוליטיים.

לא, זה לא פוליטי.

זה לא פוליטיקה. אבל את כיושבת-ראש ועדה אל תגידי דבר כזה. מה, מתגאים בזה שהחלטת ממשלה קורית שנה אחרי? מה קורה לכם, תגידו?

אז אני מפנה אותך לפרוטוקול של הוועדה לביקורת המדינה ויש שם, נעשו הרבה פעילויות. אז תקרא את הפרוטוקול.

אני מכיר את כל הפעילויות. אני מכבד אותך, אני מכיר לפני ולפנים.

אז בוא, בוא נשמע. גם אני הכנתי שאלות.

לא צריך בוועדה הזאת להחמיא לממשלה, צריך להגיד את האמת.

זה נכון.

גם לא לקטול אותה כל הזמן.

לא, אני לא קוטל אותה.

מי שעומד מול עינינו זה האזרחים.

אבל אם יש עדיין שורדים שנמקים ואנשים אין להם תשובות, אז על מה אתם מדברים? מה, צריך הכול פוליטיקה?

בואו נכבד את משפחות השורדים. לא. אני מסכימה איתך.

מתאבדת מישהי, זיכרונה לברכה, כי העובדת הסוציאלית אומרת לה תבואי לפה ואני לא אבוא אלייך.

אז למה הדיון היום? מה המטרה של הדיון?

אפשר אבל להמשיך?

קודם כל חברי הכנסת. גם את רוצה לדבר, לא? אני יזמתי את הדיון עם חבריי ואני בקשר רציף עם המשפחה. אז בואו ניתן לחה"כ קארין לדבר. ולפני שמדברים אז תקראו את החומר לפני שמדברים.

יושבת-ראש הוועדה, יש לך סטטוס אחר עכשיו, עם כל הכבוד ותתייחסי גם בהתאם.

אז אני באמת מתייחסת בהתאם.

זה בסדר לקבל ביקורת.

אני כבר שבועיים ימים נוברת בניירת, קוראת פרוטוקולים.

עצם העובדה שכינסת את הוועדה.

דבי, לא חבל?

יש החלטת ממשלה מספר 1459. מה זה?

לא עכשיו, לא עכשיו. 1459 אנחנו מכירים. ויש גם החלטה נוספת לפני. תמשיכי קארין.

באשר לשורדי המסיבות. ביחס לעניין הזה, שבוע שעבר אחרי המקרה באמת המזעזע, שבו זה מצער מאוד, אחרי שאישה צעירה עם עתיד מבטיח נטלה את חייה, שיראל שרה גולן ז"ל. היא נטלה את חייה כי לא ניתנו מענים. אתם, תנו לזה לחלחל רגע. בן אדם במדינת ישראל שהיה אמור לקבל מענים, כי המדינה חובתה לתת מענים, היא הייתה בכזה מקום נמוך ונטלה את חייה.

הדיון שהיה שבוע שעבר בשדולה הוא באמת היה דיון בשיח עם הגורמים המקצועיים בממשלה, עם העמותות הרלוונטיות, עם השורדים, עם בני המשפחות שלהם. והצענו לקדם באופן מיידי שני צעדים כדי לייצב את הדברים: אחד צוות מתכלל, זמין 24/7 לטובת מקרי קצה. לא כולם מקרי קצה, אבל יש כאלה. ועד שלא יהיה מישהו עם היד על כל הפרטים לא ידעו לאבחן את מקרי הקצה. לא יידעו לתת להם יד בזמן.

זה כתוב בוועדה. בוועדה הציבורית העלו את זה.

תגידי, את גם תתני לי להשלים ארבעה משפטים ברצף?

אבל העלו. העלו את הסוגייה שאת מעלה ובהמשך הם יתייחסו.

זה לא עלה בוועדה.

זה עלה, אני יכולה להפנות אותך לעמוד שזה.

מדהים.

זה לא התנצחות.

הצוות הזה צריך להיות מורכב מגורמים מקצועיים שידעו לתת מענה תוך פרק זמן קצר מאוד, כדי למנוע את האסון הבא. הצעד השני לשוב ולהנגיש לכל העמותות הפעילות, כל העמותות שנותנות מענה ביום יום את התכנים למניעת אובדנות, בדיוק לשורדים ולבני המשפחות שלהם.

תראו, נוטים לא לדבר על זה, אבל בני המשפחות הם העוגן. הם הגורם שעליו נשענים. אנשים שהיו עצמאיים לגמרי חוזרים לחדר שלהם בבית של ההורים. ולפעמים לא יוצאים מהמיטה. ואם ההורים שלהם לא יקבלו את ההדרכות המתאימות הם לא יוכלו לעזור להם. אז באמת, אני מצפה, בואו נמנע את המקרה הבא. ואפשר למנוע אותו. תודה רבה.

נעמה, את רוצה?

אני רוצה אם אפשר לשמוע את ההורים של שיראל.

לא, בהמשך.

אבל אתי.

בסדר, אני מנהלת את הדיון. יש לי סדר יום, יש לי סדר דוברים. ירון?

בהמשך אני אשמח.

מאיר כהן, בבקשה.

תודה. גברתי יושבת-הראש, יש פה, אני רק אומר את זה, יש פעמים שבאמת אנחנו חברי הכנסת צריכים להיות מעל כל הוויכוחים הפעוטים ולא משנה מאיזה מפלגה אתה או אני. יש פה אירוע שהוא אירוע קשה מאוד שבעיניי הוא לא מטופל נכון.

לכן אני אגיד בקיצור. לפני שתצללו לתוך הפרטים, והפרטים הם קשים. יש, משערים, מדברים על כמעט 10 חבר'ה שהתאבדו. שזה אירוע משמעותי. זה מקפל בתוכו את התחושות הקשות שלהם. אלה אנשים שמגיעים באמת עד לקצה.

חה"כ כהן, מאיפה הנתון של 10 מקרי התאבדות?

אני מסתמך על מה שמשרד הבריאות אומר.

יש להם בטח גם את הנתונים של כמה שניסו להתאבד, אלה מספרים הרבה יותר גבוהים.

אני מבקשת מאוד, כדי לא לייצר משהו שהוא פוגע בשורדים שלנו, במשפחות שלנו, וליבנו איתם.

לא ביקשנו שמות. ביקשנו נתונים.

בלה בן גרשון, ממונה טראומה נפשית בחירום בבריאות הנפש.

אז עוד כמה, תני לה לסיים ואחר כך.

אבל יש פה נתון שאסור להציג אותו באופן הזה, שהוא שגוי.

אני מציע, שנייה, גברתי.

אבל כל פעם כשמדברים על זה אז אסור ואסור ואסור, וצריך להראות גם ולהשמיע שקיפות.

אני לא מבין את הגישה הזאת. או שאתם רוצים, ואני מדבר למשפחות, בצדק, לפתוח את הפצע הזה ולטפל בו כמו שצריך. סליחה, גברתי, אני לא מתווכח איתך. אני מאוד מכבד אותך, אני לא מתווכח עם משפחות של שורדים. אני אומר את דעתי כחבר כנסת וכאיש מקצוע. אני קצת מבין בזה, הייתי פעמיים שר הרווחה.

אני יודע מה המדינה צריכה לעשות עכשיו. גברתי יושבת-הראש, אתי, מה שצריך לעשות, ואני הצעתי את זה חודש אחרי. פניתי לשר הרווחה, פניתי לשר הבריאות, פניתי לביטוח הלאומי. כל גוף בנפרד עושה את שלו, אבל מה שחסר זה שיהיה שולחן עגול שיושבים בו והוא מתכנס כל יום, לא פעם בשבוע. יושבים בו משרד הבריאות, משרד הרווחה, הביטוח הלאומי והאוצר. זה טוב יותר, מהניסיון שלי, אתי, מכל החלטת ממשלה.

גם גוף מתכלל.

זה גוף שיושב, נפגש כל יום. יש לו שני אנשים, לא יותר, שיודעים לקבל כל יום אבל, שכל ניצול או ניצולת הנובה או המשפחות יודעים להתקשר כל יום, כמה שהם רוצים, ומישהו עונה להם. והמישהו הזה יכול להגיד לזה 'זה הביטוח הלאומי, זה הבריאות, זה הרווחה' מיד. כי אחרת, אתי, אנחנו נשב פה בעוד שנה וחלק יגידו לא, אל תדברו על הנתונים כי זה לא נעים. וחלק יגידו, תפקידה של הוועדה הזאת שאת עומדת בראשה, אתי, זה לפתוח את הדברים.

אני פוגש בדימונה, אני פוגש במודיעין, בכל מקום בארץ, אני פוגש חבר'ה שהולכים חפויי ראש. אתה שואל אותם מה קיבלתי? 34 מפגשים. יושבת פה הגברת מהביטוח הלאומי, אין לי שום מילה רעה להגיד על הביטוח הלאומי. מה שאומרים להם הם עושים. אומרים להם 34. אבל מישהו צריך להגיד שה-34 מפגשים האלה הם כלום.

זה אתם, חבר הכנסת, אתם צריכים לכפות את זה.

רותי, לכן אנחנו צריכים להביא לכאן את האוצר.

לא.

לא נציגי האוצר צריכים להגיע לוועדה הזאת. שר הרווחה, האחראי על הביטוח הלאומי, שר האוצר ושר הבריאות, שיעמדו כאן וייקחו אחריות.

שר העבודה.

שר העבודה. שר העבודה הוא אחראי על ביטוח לאומי.

חה"כ מירב בן ארי, את רוצה עכשיו?

לא. אני אשמע ואז אני אדבר.

אז אנחנו נותנים את רשות הדיבור לנציגי המשפחה.

חבריי חברי הכנסת, בוקר טוב. רובכם כבר מכירים אותי. שמי אייל, אני אחיה הגדול של שיראל. נמצאים פה איתי היום הוריי, יפה ומאיר.

בקצרה, הכנתי דברים לומר, אבל שני דברים בעצם רצים לי בראש: אחד העניין שאמא של השורדת שנרצחה במיגונית, ברח לי שמה, אמרה. שככל שעובר הזמן הדברים מתמוססים. מלחמת העולם השנייה נגמרה ב-1945. משפט אייכמן אירע ב-1961. 16 שנים עברו ומדינת ישראל לא רק שבאה חשבון עם גדול מרצחי עמה, אלא גם כפי שהיא אמרה, בהליך משפטי מהיר דנה אותו לגזר דין מוות בתלייה. גופתו נשרפה ואפרו פוזר מעבר למים הטריטוריאליים של מדינת ישראל. אם לאייכמן עשינו את זה לאחרי 16 שנה למה לנוח'בות אנחנו לא מסוגלים לעשות את זה אחרי שנה? 402 ימים. למה אחותי צריכה להיות קבורה באדמה, מתחת שלושה מטרים, ואני צריך לבוא לכאן לזעוק את המובן מאליו?

וזה לא עניין פוליטי, ומי שייקח את זה לעניין פוליטי אוי ואבוי לו. אוי ואבוי למשפחתו, אוי ואבוי לקהילתו ואוי ואבוי גם לקהל בוחריו. זה לא עניין פוליטי. סליחה שאני מדבר ככה, אבל אני שומע את, בטריפוליטאית עולה לי "דואו פארה". הדיבורים ביניכם והוויכוחים מי אחראי, מי כן אחראי, מי לא. חלאס, את אחותי זה לא יחזיר. את אחותי שום דבר לא יחזיר. אבל אני אעמוד כמו בולדוג ואשמור על כל אחד ואחת משורדי המסיבות. כן, שורדי המסיבות. לא שורדי הנובה, כי היו ארבע מסיבות.

הבן של חבר טוב שלי, שגם הוא נרצח ב-7 באוקטובר, אור תעסה נרצח במסיבה בזיקים. מישהו מכיר במשפחה שלו? אמא שלו סבין רצה בכל העולם וחמותו כדי לפרסם, כדי להסביר את המקרה גבורה של חבר טוב שלי, של גילי תעסה. אבל מישהו דיבר על אור? מישהו דיבר על המסיבה בזיקים? כלום, דממה. זרקו אותם כמו שזרקו את המשפחה שלי ואת המשפחות האחרות של השורדים, להתמודד. תתמודדו לבד מול ביטוח לאומי, תתמודדו לבד מול העובדת הסוציאלית. תתמודדו לבד מול מחלקות הרווחה השונות. השאירו אותנו לבד במערכה הבירוקרטית המחורבנת של מדינת ישראל.

דובר כאן על הרעבת מערכת הבריאות הציבורית. אם מערכת הבריאות הציבורית מורעבת, מערכת בריאות הנפש הציבורית בצום כבר כמעט 40-50 שנה, אני לא יודע כבר כמה זמן. חיה רק ממים, מבקבוק מים ליום. ברמה כזו.

לענייננו – שלושה שבועות לפני שאחותי שמה קץ לחייה הייתה שיחה. קודם כל, העובד הסוציאלי שליווה אותה במשך תקופה לפתע נעלם. הפסיק, יום אחד הוא מרים טלפון לאימי, אומר לה, הוא גם לא הרים, היא הרימה לו.

המזכירה של הרווחה הרימה לי טלפון ואמרה שהעובדת הסוציאלית צריכה לפגוש אותך. אמרתי 'מה עובדת סוציאלית? איפה אלמוג?' אז היא אומרת לי 'אלמוג כבר יצא, ליהי צריכה לחזור מחופשת לידה. היא חזרה והיא צריכה לדבר אתכם'. בסדר, דיברנו למחרת בטלפון. הייתי במקרה אני הולכת פעם בשבוע לאירנה נובה, זה שיחות להורים פעם בשבוע. ועצרתי בצד בכביש והיא אמרה לי 'תספרי לי מי זאת שיראל, מה, מו, מי'. 'מה מי זאת שיראל? אלמוג טיפל בה כמעט כל השנה. כאילו מה, אין לך כלום?'. 'לא, אני רוצה לשמוע, אני רוצה לדעת. לא יודעת, אני לא רואה שום דבר'.

התחלתי להגיד לה שהיא שורדת וקשה לה ועכשיו היא מסתגרת בחדר. זה היה בסוף ספטמבר בערך. סוף ספטמבר. אז היא אומרת לי 'טוב, בגלל שהיא בגירה אני צריכה את החתימה שלה, היא חייבת לחתום לי'. אמרתי לה 'היא לא יכולה לבוא לחתום לך. ואם היא לא תחתום? מה את מחכה, שהיא תתאבד? תגידי לי, מה, את נורמלית?' היא אומרת לי 'מה, ככה את מדברת?' אמרתי לה 'כן, ככה אני מדברת'.

אחרי יומיים או שלושה דיברנו עם המנהלת של הרווחה וליהי הייתה לידה, כאילו התחבאה בסינר של המנהלת. כאילו תראי מה היא אומרת, כאילו היא מתאבדת. והמנהלת הבהירה לי בשיחה שזה התהליך וזה שיראל צריכה להסכים לחתום על טופס. אבל שיראל מסוף ספטמבר עד 20.10 זה אולי בואו נגיד 20 יום. מאז אף אחד לא הרים לי טלפון ואף אחד לא שאל מה שלום שיראל. זה משרד הרווחה במועצה אזורית לב השרון, קודם כל.

אני רוצה להגיד לכם, אני מוותרת על הבמה הזאת, הייתי מאוד רוצה שהבת שלי תהיה איתי ואני ממש, ממש, אם אני באה לפה אני פשוט רק להרים את השורדים, שלא תהיה להם חרב חדה על גרונם, בשביל להציל אותם. קודם כל. אני באה לפה רק בשבילם. את הבת שלי איבדתי. עם כאב עמוק וצר לי. והבן שלי עכשיו מאושפז, הוא גם הלום קרב והוא מאושפז בשיבא משברון לב. כאילו, אני במעטפת של כל הכאב הזה.

חוץ מזה, כשהיא הייתה מאושפזת בבית חולים, בלב השרון, של חולי נפש. לקחתי אותה בכיף לחדר מיון שם, צחקה, רקדה, צחקה עם האחיות. הכניסו אותה לחדר, ג', פעילה סגורה. נכנסה, התקשרתי בצהריים, אמרו שמו לה זריקה, זהו, היא ישנה. אמרתי בסדר. ב-12:00 אני באה, אני מוצאת את הבת שלי שבר כלי, עם כתמים בפנים, כל הגוף שלה כתמים כתמים. היא רצתה לצאת מהדלת, אחזו אותה בצורה מגעילה. אמרתי להם תגידו מה, היא ברחה מהחמאס. אתם ככה מחזיקים אותה? רציתי שתטפלו בה והחמאס פה החזיק אותה, המשיך להחזיק אותה?

הבת שלי הייתה על הפנים. מאז אותו שבוע הזה שאני הייתי איתה כמעט כל יום, מהבוקר עד הערב, בשביל להרים את הנפש שלה. ובתוך השבוע הזה משרד הבריאות עשה ועדה בשביל לא להוציא אותה. רצינו להוציא אותה משם. אני לא מבינה למה לא העבירו אותה מקום. אנחנו לא מבינים את הכללים, אנחנו לא יודעים מה עושים בדברים האלה בכלל. מה זה חולה נפש בכלל? אבל להשאיר אותה במקום הזה שהכאיבו לה זה היה חטא. ואני לא ידעתי שום דבר והמשכנו את כל השבוע הזה והיא המשיכה את האשפוז. יום שישי הייתי איתה עד כניסת השבת. מוצאי שבת נכנסתי, טיל נסעתי אליה.

יום אחד אני מגיע לשם, יום אחד אני מגיע אליה. היא אומרת לי אבא, בוא תעשה סיבוב בחווה, בתוך פרדסיה. ישבה לי תחת העץ, מסתכלת על השער. עבר רכב, היא פתחה את הדלת, קפצה לתוך המכונית. אמרה בוא מהר, אנחנו בורחים. קפצו עליה שומרים. בא השומר של החדר, החזיר אותה עוד פעם למיון. אומר לה 'שיראל, את לא יוצאת לשמש יותר'. וככה היא פחדה. נתנו לה כפר איזון. מרוב הפחד כבר לא יכולה. הדודה שלי עובדת במעייני הישועה, אמרה לה בואי שיראל למעייני הישועה. מרוב הפחד של החדר הסגור הזה לא מוכנה ללכת לשום מקום.

אני רק רוצה להגיד משהו, שיראל שלנו נקטפה אחרי שנה של סבל. היא פרח שלי, פרח, נקטפה לא בזמנך. סבלת שנה. אני אחרייך. רצינו, אבל פספסנו, כי לא יכולת מול מה שמוחך, המוח לא יכול היה להכיל את מה שעברת בזמן המסיבה. פרח שלי, פרח, הלכת לא בזמן, עם כאב, בגלל מה שעברת בסגורה בפרדסיה. לא הסכמת להיכנס לשום מקום שיטפלו בך כולם. אני מקווה שבעזרת השם תהיי על כולם ותתעוררו כולם, על מה שעבר על שיראל. ובעזרת השם נקום מזה לאט לאט.

עוד משהו אני רוצה להוסיף על בית החולים. בגלל שאנחנו צעקנו 'אנחנו נתלונן למשטרה', והבן שלי רצה להביא תקשורת. למרות שלא עשינו את זה, אחרי שבוע - - -

כי פחדנו שהיא תחזור לשם.

חשבנו שיעבירו אותה למחלקה פתוחה. ממחלקה סגורה למחלקה פתוחה. אמרו 'לכי הביתה. זהו, את גמרת את השבוע אשפוז שאת חייבת לעשות. לכו הביתה'. הלכנו הביתה. מה עושים עם הילדה הזאת? מה אנחנו מבינים מכל הפסיכותרפיה? לא מבינים איך להשתמש, מה לעשות איתה, איזה טיפול, איזה מה?

התקשרתי למנהל ביום ראשון בצהריים. התקשרנו אליו, דיברנו איתו. אז מה הוא אומר לי? הוא אומר לי 'מה את היית עושה אם את עובדת בגן, היו מתלוננים עלייך למשטרה והיו מביאים לך תקשורת?'. הוא פחד על האגו שלו. העיקר תעופו לי מהעיניים. זה מה שזה היה. כאילו עשה לי טובה שהוא פתח לי איזה תור לפסיכיאטר, שהוא היה פריג'ידר חבל על הזמן. כן, אני אגיד את השם שלו גם, זה ד"ר ברכי, הוא היה פריג'ידר שם. הוא רק מסתכל על המחשב, ככה. פסיכיאטר לא צריך להסתכל על המחשב, הוא צריך להסתכל על הנפש של החולה שנמצא מולו. וזה מה שאני אמרתי למישהי שלומדת פסיכיאטריה. אמרתי לה אל תסתכלי על מחשב, קודם כל תסתכלי על הנפש של המטופל הזה שנמצא מולך. לא על המחשב, את המחשב את מכירה, את המקלדת את מכירה. אבל צריך להגיע לטפל בהם בצורה הכי עמוקה ועוטפת ורגישה. לא נכון להשתמש ככה.

אני הייתי עם הבת שלי במשך כמעט כל השנה הזאת, בוא נגיד ממרץ, יוני. אני הפסקתי גם לעבוד. אני הפסקתי לעבוד בגללה, בשביל להיות איתה. והיא ישנה לידי במיטה חודשיים וחצי, בשביל להתחזק ולחזק אותה. עד שהיא אמרה לי 'אמא, זהו, אני רוצה קצת לבד'. יש לה יחידה בחוץ. אמרתי לה לכי מאמי. חשבתי שהיא תעלה, חשבתי שהיא התחזקה. אבל לא, היא עוד יותר גרוע נכנסה לאמוק של כאב ופוביות. אחר כך אמרה לי 'אמא, אני לא יכולה לצאת'. אפילו לבית של סבתא היא לא באה להגיד שבת שלום. ממש לפני ראש השנה, בקושי ישבה איתנו בשולחן. רק בחדר, רק בחדר. ואם לקחתי אותה כמה פעמים באוטו היא עושה לי 'אמא, לא רוצה, אני רוצה הביתה. אני רוצה הביתה. אמא, אמא'. אמרתי לה 'בואי, כפרה, תתחזקי'. כמו ילד קטן, רציתי שתתחזק. אבל לא הצלחתי. לא הצלחתי. לא היה לי את הכלים, לא היה לי את ההדרכה. לא היה לי כלום. עכשיו אנחנו חיים בחושך, אנחנו בשוק של האבדה. והבן שלי שבור בבית חולים. כולנו שבורים והמומים, ממש, מהאבדה הזאת.

אני רוצה להגיד דבר אחד. אם אני, שאני סובל מפוסט טראומה משומר חומר, נגרר, אתם יודעים מה? אני לא אפתח את זה. אני רק אגיד שאני עם פוסט טראומה משומר חומות. ואני יש לי את הכלים, ואני לא נשבר בקלות. יש לי אישה שאני צריך להיות חזק מולה. יש לי ילדה שהיא העוגן שלי. אני צריך להיות עוגן עכשיו של שתי משפחות: גם של ההורים שלי וגם של המשפחה שאני יצרתי. עוגן אחד יכול להחזיק שתי ספינות? שלוש, אם אני מכליל גם את אחי. באיזה שהוא שלב גם הוא נשבר. ובאיזה שהוא שלב גם לו נשבר הזין. לא, ככה צריך לדבר. די, חאלס, את הכבוד ואת היופי ואת ההדר.

תתעוררו כבר על החיים שלהם ומהר. די עם דיונים עקרים, תתחילו לתת פעולות בשטח. ואני אומר אתם, אני מתכוון לכולם: חברי כנסת, גורמים מקצועיים, כולם. בלה, שבוע שעבר, אם את זוכרת, בדיון בשדולה, כשחברת הכנסת אלהרר שאלה אתכם האם יש גוף מתכלל? הייתה דממה. הייתה דממה. והדממה הזאת של ה-10 שניות הייתה מאוד רועמת. ושם באמת נזכרתי בפסוק "דמי אחיך זועקים עליי מן האדמה".

אפשר להמשיך?

סליחה שנייה, אני רוצה להוסיף עוד משהו. הבן שלי הלום קרב דרך משרד הביטחון. אנחנו עוברים איתו גם כל מיני. בשביל לדבר עם העו"סית אני צריכה להתקשר למרכזייה, והמרכזייה תדווח תוך 48 שעות. ואני אומרת לה, מה יקרה עם זה S.O.S? היא אומרת לי 'לא, מחכים 48 שעות. אני אגיד לה שזה דחוף'. רק בשבעה התקשרתי שלוש פעמים. פעם אחת חזרה אליי. פעם שנייה כבר אמרתי אני לא רוצה לדבר איתה, שיבואו אליו, משרד הביטחון שיבואו אליו לראות אותו, איך הוא. הוא פשוט היה גמור. גמור. אני פעם אחת הלכתי למשרד השיקום בנתניה, פיזית, שלא קיבלתי מענה. אז אמרו לי 'לא, היא בישיבה'. גם פה צריך לשנות את הנהלים האלה. כאשר בן אדם במצוקה ומסוכן, ומסוכנות סביבו, אני חושבת שאתם חייבים לשנות נהלים דחוף. היום, לא מחר, היום צריך לשנות אותם. גם אתמול גם.

אני אסיים במשפט אחד. אחותי נרצחה פעמיים: פעם אחת נפשית ב-7 באוקטובר 2023 ופעם שנייה הבירוקרטיה של מדינת ישראל רצחה את אחותי ביום הולדתה ה-22, ב-20.10.2024. תודה רבה.

תודה. נמשיך עם המשפחות.

אפשר לתת לשורד קודם?

נגה בן פרז, נתחיל לפי הרשימה, זה בסדר?

אני אתחיל.

אבל הוא צריך להירגע.

הוא נרגע, הוא בסדר גמור.

כן? אז קדימה. שם לפרוטוקול.

אביעד עיוואן, הוא שורד נובה.

אני הייתי ב-6.10 במסיבת הנובה. הגעתי כדי לרקוד, כדי לאהוב, כדי לשמוח. וב-7.10 מצאתי את עצמי נס על נפשי להציל את חיי ואת חיי חבריי ולהיפרד מחברים, מהחבר הכי קרוב אליי. להיות זה שמסתכל עליו בפעם האחרונה ונפרד ממנו כמו שצריך.

מאותו יום אני שנה נלחם כדי לשרוד, כדי להתקיים. אם זה לנסות לצאת לעבוד בעבודה של אנשים נורמליים, אם אפשר לקרוא לזה, ולבסס לעצמי איזה שהם חיים. מקודם דיברת פה על למנוע את המקרה הבא של ההתאבדות. אני כמעט הייתי המקרה הבא. אני מצאתי את עצמי נלחם בבירוקרטיה, נלחם בגופים שאני לא מבין למה אתם לא באים לקראתי, לעזור לי, להבין, לשמוע. למה אני צריך כל נציג שאני מדבר איתו, אם זה ביטוח לאומי או לא יודע כבר מה, להסביר לו את הסיפור מההתחלה. להסביר לו שיש פה סיפור חריג ועוד פעם לפתוח את הטריגר הזה.

האם יש לך מלווה?

רק בחודשים האחרונים. עד שהבן אדם לא מגיע לקצה אף אחד לא עוזר לו. ועד שלא הגעתי לקצה - - -

הוא לא מטפל עבורך בכל?

אף אחד לא מטפל.

לא, המלווה.

הוא לא קיבל תט"ר פעם אחת בשנה האחרונה. רק לפני יומיים הוא קיבל הכרה כנפגע פעולות איבה. יש לו מחר ועדה בביטוח לאומי על אחוזי נכות. הוא קיבל פעם אחת סכום בדצמבר ומאז הוא לא קיבל כלום. מס רכוש, הוא איבד את הרכב שלו. תספר מה היה לך עם הסיפור.

נציגה נמצאת פה, דוד ענבר, והיא תתייחס בהמשך, ניתן לה להתייחס.

אתה יכול להגיד? אמרת שהגעת למצב קיצון ורק אז התייחסו אליך.

אתה יכול להמשיך בבקשה?

ביום ראשון לפני שבועיים שלושה מצאתי את עצמי לבד בבית. קם בבוקר עם הטלפון למס רכוש 'חסר לנו טפסים, תביא לנו את זה. תפנה למימון ישיר שיביאו את זה'. אז פניתי למימון ישיר, חצי שעה על הקו, מחכה, שובר את הראש בקיר בבית, לבד. ואין לי כוח לחכות. ופתאום עונים לי ושולחים לי את הטופס. חוזר אליו, ואז אומרים לי 'נו, זה היה קשה?'. ואני תופס את הראש, זורק את הטלפון על הרצפה ומתחיל לצעוק. וואלה לא בא לי יותר, בא לי לסיים את זה כאן ועכשיו, כי מה הקטע? למה כולם נלחמים בי במקום לבוא לקראתי ולעמוד לצידי? למה אני מוצא את עצמי נלחם מול משהו שאמור להיות בידיים שלי אוטומטי? אם זה עזרה, אם זה הכרה, אם זה לא יודע כבר מה.

ומה ביקשתי כולה? לחיות. אני רוצה לחיות כמו בן אדם, לא כמו קליפה של בן אדם. כי כשאני מסתובב ברחוב וכשאנשים מזהים אותי 'אה, אתה היית במסיבה'. אני לא רוצה להיות ההוא שהיה וההוא שניצל. אני רוצה להיות בן אדם, אני רוצה לחיות. אני רוצה שיראו אותי. שנה אני נפלתי בין הכיסאות, כמו שאמרו לי בביטוח לאומי. לא שמנו לב אליך. אני שקוף? אני יושב כאן ואני לא שקוף.

תודה רבה. ניתן לדוברת הבאה, נוגה בן פרז. בבקשה.

נוגה בן פרז, אני אמא לשורד שאביעד חבר של הבן שלי. משתתפי המסיבות בעוטף עזה שניצלו מהטבח ב-7 באוקטובר חזרו הביתה ומתמודדים עם קשיים רגשיים פיזיים מורכבים מאוד. שבחלק מהמקרים הם מחמירים עם הזמן. הקושי העצום שלהם שואב למעגל הסבל שלהם את כל בני המשפחה שמתמודדים כמעט לבד עם דברים כמו התמכרויות, התקפים פסיכוטיים, חרדות.

תמשיכי את, תכף אני אמשיך.

שמי אסנת חסון, אמא של אלעד, שורד מהנובה. בעצם מה שנוגה כאן התחילה לומר ואני אמשיך את דבריה, זה שמעטפת, קהילה שלמה של ילדים שמחולקת להמון המון. אם יש חיילים ואם יש חד הוריות ואם יש חיילים בסדיר ומילואימניקים. חבר'ה, יש פה, אני אומרת את זה בכל ועדה. יש כאן בלגן מאוד מאוד גדול. דבר שכחובה מוסרית שלנו לעשות סדר למענם ולמען המשפחות.

ואמרתי את זה שבוע שעבר ואני אגיד את זה שוב. הילדים האלה וחלק מהמשפחות שלהם גם, אגב, הם פצצה נפשית מתקתקת. משום שאת הנפש אי אפשר להגביל בטיפולים. והנפש צריכה וראויה לקבל את כל המעטפת המכובדת בעבור כל אחד ואחד מהם כדי לבוא ולשקם את החיים שלהם. הם צריכים להקים בית בישראל. הוא מאוד רוצה לבוא ולצאת לעבוד, אבל הוא לא מסוגל. גם הבן שלי. הוא ניסה.

יש פה המון גורמים שנמצאים מתחילת הדרך. כל אחד לפי הצינורות הפורמליים והמקובלים שלו מנסים לעזור בצורה כזו או אחרת. ולדעתנו כמשפחות שנמצאות כאן בהמון המון ועדות ובהמון פגישות. יש פה בלבול וחייבים לעשות סדר. צריך להקים מסד נתונים. לקחת את כל השמות של משתתפי המסיבות. לא הייתה מסיבה אחת, היו ארבע מסיבות. לקחת, לעשות מסד נתונים. לעשות הצלבת מידע, ואני אגיד את זה, צ'ק ליסט של כל אחד ואחד. תקימו חמ"ל. כל אחד ואחד שהשתתף במסיבות באותו יום, ב-7 באוקטובר, באותו טבח ארור, יימח שמם וזכר זכרם של כל מי שבאים לרעתנו ולכל מי שגם, כפי שאמרו כאן, נותן להם את כל המעטפת ואת כל העניינים שם בבתי הכלא. זו בושה וחרפה שהילדים שלנו סובלים בנפשם, שיש חטופים, שיש משפחות שכולות, ודואגים להם לכל מיני תנאים בבתי הכלא. זה לא יתכן דבר כזה. כי אם היינו חיים בעולם אחר אז היה שם גזר דין מוות בלי בכלל למצמץ. זה דבר אחד.

הילדים האלה וגם אנחנו כמשפחות, חבר'ה, אנחנו שנה שלמה מסתובבים סביב הציר של עצמנו.

אנחנו בתוך הטראומה, זה לא פוסט טראומה, אנחנו בתוך הטראומה.

בדיוק. חייבים להקים מסד נתונים ולעשות סדר. צריך להתקשר לכל שורד ושורד, לכולם.

יש 4,100 שורדים שלהם יש את כל המשפחות שלהם. אני מדברת למשל על משרד הביטחון. יש כמות של חיילים, כמה? משרד הביטחון יש לו מעטפת שיקום לפוסט טראומה מאוד טובה. הבן שלי מוכר והוא מקבל את המקסימום. אבל הבן שלי מוכר. אבל כל החיילים האחרים לא מוכרים. ואני מדברת עם חיילים שאפילו לא פנו אליהם ממשרד השיקום. למה משרד השיקום לא מקבל רשימה מצה"ל של כל מי שהיה, כי בצבא לא טיפלו בהם כי לא יכלו להשכיל את הטיפול, היו להם מספיק דברים לטפל בהם. והם השתחררו מהצבא ואף אחד לא יצר קשר איתם. וכשאמרתי להם תיכנסו, תגישו דוח אירוע חריג, תגישו תביעה, תהיו מוכרים במשרד הביטחון, תיכנסו לאפליקציה.

אתמול היא נכנסת לאפליקציה והיא אומרת לי אני כבר ארבעה חודשים מנסה לקבל פסיכיאטרית והבן שלי לא יכול להגיע, כי הוא בצפון גם והוא בפוסט טראומה והוא לא יכול בכל האזעקות. הוא רוצה בזום. ארבעה חודשים פסיכיאטרית. הוא לא מצליח לקבל פסיכיאטרית. ואני אומרת לה אוקיי, יש לך עובדת סוציאלית באפליקציה? תיכנסי. לא, לא ציוותו לי, אין לי. אז אמרתי תתקשרי מחר לשיקום תבקשי ציוות של עובדת סוציאלית שתדאג לך לזה. למה הם לא יודעים את הדברים האלה? איפה אתם? למה אתם לא יצרתם קשר עם כל חייל וחייל, ויש לכם את המספרים ויש לכם את השמות. עם הבית שלו, ואמרתם לו זה מה שמגיע לך. תעשה ככה וככה וככה, ותלוו אותו צמוד.

אני בשמחה עושה את זה, אבל אני לא מכירה אותם. אין לנו איך להגיע.

אנחנו גם לא יכולות לקחת אחריות. אסור לנו.

נכון. יצרנו קבוצת הורים, אז אנחנו מרכזים. אז אנחנו עכשיו 200 הורים. אבל יש 4,000 הורים שאנחנו לא יכולים להגיע אליהם.

ויש כאן המון גופים שנמצאים ועובדים בעבור הנושא הזה. למה אתם כולכם לא מאחדים כוחות ועושים data base אחד? הרי יש פה כפילות בעבודה של כל המשרדים בדברים מינוריים.

אני רוצה, יש פה עוד אמא שלא יכלה להגיע.

זה לא רק בנושא הזה, זה גם בנושא המוגבלות ויש עוד.

יש שתי אימהות שלא יכלו להגיע ואני רוצה רגע להשמיע.

(להלן השמעת ההקלטה) "אני אמא של שורדת מסיבת הנובה. חד הורית, מפרנסת ומגדלת לבד ארבעה ילדים. עליתי לישראל מדרום אפריקה בגיל 18 על מנת לשרת בצה"ל וברוח זו גם גידלתי את הילדים שלי לתרום ולעזור ולשמור על המדינה.

באותה שבת 7 באוקטובר איבדתי את כל הביטחון שלי. שעות של חרדה וחוסר אונים מול התופת שעוברת הבת שלי בצד השני של הטלפון ואין לי שום יכולת לעזור לה. ניסיתי הכול. התקשרתי לכל מי שאני יכולה במערכת הביטחון, אבל כולם היו חסרי אונים. אפילו המשטרה לא ענתה לטלפון. זה השאיר אותי ממש מפוחדת.

מזה 30 שנה יש לי גן ילדים בתל אביב, כך אני מפרנסת את ילדיי בכבוד. מגדלת באהבה את דור העתיד. אבל באותה שבת קרה לי משהו. כנראה שזו הייתה טראומה, היום אני מבינה את זה. אני פשוט שלחתי הודעה לכל ההורים בגן ואמרתי להם שאני לא יכולה יותר להפעיל את הגן ואני סוגרת ואני צריכה להיות בבית עם הילדים שלי, לשמור עליהם וללוות את הגדולה שלי ששרדה את הנובה, את התופת הזאת.

היה לי קשה גם לקחת אחריות על 30 ילדים בחצר הגן, מהפחד שפתאום יבואו ויטבחו בנו. אז פשוט החלטתי לסגור ולפתוח משפחתון קטן בבית, כדי שאני אוכל גם להיות קרובה לילדים שלי וגם להמשיך לפרנס אותם. וכמובן להיות שם עם הגדולה ששרדה ונמצאת בטראומה ומוגבלת מאוד. לא מצליחה להחזיק עבודה ולא מצליחה להחזיק את עצמה. כמובן שההכנסה שלי היום הרבה יותר נמוכה ואני לא יכולה לקחת ימי חופש. לא לרוץ איתה לפסיכיאטרים ולא לרוץ איתה לרופאים, אני חייבת לעבוד כדי שיהיה לנו איפה לגור ויהיה לנו אוכל לאכול ושכירות לשלם. אין לי את האפשרות להחזיק אותה כלכלית.

מעבר לכך, ללכת איתה, לריב ולנסות להשיג את מה שמגיע לה, כדי שנוכל להמשיך בחיים רגילים, שתוכל להשתלב בחברה. היא צריכה טיפול, היא צריכה שיתמכו בה גם כלכלית וגם נפשית. וזה לא מה שקורה. אנחנו די אבודות. היא לא מצליחה להחזיק עבודה, היא לא מצליחה לכלכל את עצמה וזה מאוד מאוד מקשה עלינו".

תודה רבה.

רגע, זה חשוב.

לא נהוג להשמיע בוועדה.

רגע, אני אגיד לך רגע מה היא ממשיכה. לא, לא, משהו קטן.

מה השם של הדוברת לפרוטוקול?

יעל ליבוביץ'.

אם את יכולה, במילה.

אני אמצה. היא הלכה לרופא משפחה, כי בביטוח לאומי כשהם באים הם צריכים כל מיני אישורים מרופא המשפחה על חופשת מחלה. רופאת המשפחה אמרה שהיא יכולה לתת לה רק, כדי לקבל אובדן כושר עבודה אז היא צריכה להראות כל מיני מסמכים שהם דורשים ממנה מהמדינה.

לגופו של עניין, אבל תבינו את הבעיה.

אחרי הדיון תשבי עם הנציגה של הביטוח הלאומי.

לא, לא, לא. לא ספציפית היא. הם הולכים ומקבלים רק חודש חופשת מחלה מרופא. ואז הם צריכים, כדי להגיע לוועדה ולקבל את הוועדה הם צריכים יותר, אבל הרופאה לא מוכנה לתת להם. והם זורקים אותם ממקום למקום. אין שום נוהל מסודר לגבי מה שצריך.

מה שאנחנו דורשים זו הכרה קולקטיבית ונוהל מסודר. הכרה קולקטיבית בכל הנפגעים של המסיבות האלה, שהם לא יצטרכו לעבור את כל התהליך הזה.

ביטוח לאומי מודע וגם זה ביישום מסקנות הוועדה הציבורית.

במילה אחת זה נקרא טרטור.

שנה שלמה הם לא מקבלים. הוא לא קיבל שנה שלמה תט"ר. למה הוא צריך לחיות מהיד לפה? אנחנו לא עובדים, עזבנו את העבודה שלנו. אנחנו שנה שלמה לא עובדים. למה אין תקנות כמו שיש למילואימניקים ויש לצפון ויש לדרום? למה אין? הם לא חטופים, אבל הנפש שלהם נחטפה.

הגורם המקצועי ישיב לך.

אבל אם היה טיפול נכון לא היה טרטור ולא היינו פה, נקודה.

מה שצריך זה חוק שורדי מסיבות הנובה ובני משפחותיהם, שיהיה תקנות מסודרות לפיצוי. מתווה פיצויים, תכניסו את זה לתוך המתווה מצידי, לתוך התקנה של חרבות ברזל. כי אנחנו שנה שלמה איבדנו את ההכנסה שלנו. אנחנו הוצאנו את החסכונות שלנו כדי להחזיק את הילדים שלנו.

אנחנו יודעים.

אבל אתם יודעים אחרי שנה וכלום.

וכל דיון זה אותו סיפור. כל דיון זה אותו סיפור, זה never ending stories.

תודה, תודה. דוברת הבאה מירב גילי הירש, היא ביקשה? או זיוית בינדר. את רוצה לדבר?

זיוית אמא לשלוש שורדות.

אני זיוית בינדר, אמא לשלוש שורדות שלפני כמה שנים איבדתי את בני בכורי במחלת הסרטן וראיתי את שלוש בנותיי נטבחות עוד רגע על ידי המחבלים. יש לי שלוש בנות מדהימות כאשר הקטנה מהן היא קצינה בצה"ל בדרגת סרן. שנה שעברה הייתה מצטיינת הנשיא, לפני חצי שנה הייתה מצטיינת החיל ולפני שבוע קיבלה מצטיינת האלוף.

הבת הגדולה שלי היא לא בפוקוס. היא ירדה מהפסים לגמרי. וכולן ילדות טובות. ואני ראיתי את המוות מול העיניים. אני ראיתי. אבל באנו לדבר על מה שקורה אחרי. יושבים פה כל מיני אנשים ממשרד הבריאות, ביטוח לאומי, משרד האוצר. מה אתם עושים? יש לי שאלה, עם כל הכבוד, אם אני היום רוצה לקבוע או הבנות שלי רוצות לקבוע תור לפסיכולוג או לפסיכיאטר יש לכם מושג מתי התור הקרוב? יש לך מושג? איפה נציגי משרד הבריאות? איפה נציגי משרד האוצר? את יודעת מתי התור הקרוב לפסיכיאטר? את יודעת מתי הקרוב? בפברואר.

הבת הקצינה שלי רצתה להתאבד. הלכה לצבא ואמרו לה לכי לקב"ן. מצטיינת צה"ל. זה הפרצוף של המדינה? ואיפה ההורים שצריכים להתמודד מול כל הדבר הזה? איפה כל חברי הכנסת? פתחו ג'ובים לרבנים. תביאו כסף לאנשים שבאמת זקוקים לזה. איפה כולם, איפה?

אנחנו מתמודדים, הבת הגדולה שלי לא בפוקוס. היא לא יוצאת מהחדר. ראיתי מול עיניי שלוש בנות נרצחות לי, שכמה שנים לפני כן שכלתי את בני ממחלת הסרטן. תגידו, אתם נורמליים? מה שוות כל הוועדות האלה? יושבים פה ומדברים, טוחנים מים. טוחנים מים. אז היו החלטות, היו זה. תכלס מעשים. בואו תגידו לי שמישהו מהאנשים הנוכחים מכל חברי הכנסת, משרד האוצר, משרד הבריאות, מה עשיתם? אגב, גם ביטוח לאומי לא חפים. מה עשיתם בשביל לשפר את התנאים של הניצולים? איזה ערך מוסף הבאתם? איך אתם עזרתם? שמישהו יקום ויגיד, אני פנויה לשמוע.

יש את כל העמותות האלה, כמו איזון, שאני מכירה את יפה ואנחנו בתור הורים נפגשים ושופכים את הכאב הנוראי שלנו. אבל איפה גופי הממשלה? איפה? תגידו לי איפה אתם? על מה אתם מקבלים משכורת?

וזה כל ה-120, אחד אחד מכם. כולכם.

ומה את חושבת שההורים עוברים? אני שבועיים ישבתי בבית והייתי כמו זומבי. אולי אני אשמיע לכם את ההקלטה של הבת שלי? אולי קצת אני אכניס אתכם לאיזון. זו ההזדמנות, ברשותכם.

חברת הכנסת מירב, את רוצה?

היא רוצה להשמיע.

לא, אולי בהמשך.

(מושמעת הקלטה)

סליחה.

לא, אתם חייבים לשמוע.

אנחנו רוצים לפרוטוקול.

זאת הבת שלה.

אז לפרוטוקול את שמה.

(מושמעת הקלטה)

אנחנו רוצים לשמוע בבקשה את משרדי הממשלה.

רגע, יש כאן שורדת שרוצה לדבר.

אוקיי, בסדר, בבקשה. שם לפרוטוקול.

אני דרין קומרוב, אחת משורדי הנובה. במהלך השדולה של שיראל דיברתי על הסיפור שלי והסברתי איפה הייתי. בקצרה, הייתי בלב הטבח, בתוך קרוואן עם עוד שבעה אנשים. שמענו את כל הזוועות. ואחר כך ראינו אותם.

אבל אני שוב פה היום כי אני אמנם מדברת בשם עצמי, אבל אני יודעת שהסיפור שלי משקף גם את מה שעברו אחרים שהיו שם. שנמצאים עדיין בנינו, אבל מתים מבפנים. כמו שאמרתי גם בשדולה של שיראל, מתים בין האנשים החיים. כך זה מרגיש.

מה שמפחיד אותי הוא לא רק הכאב שלי. אני רואה איך כולנו מקבלים שוב ושוב תשובות ציניות, אדישות, ונלחמים במערכת שמדברת אלינו בחוסר רגש. ביחס משפיל שמזכיר כל פעם מחדש כמה מעט ערך נותנים לנו. רק כדי לתת דוגמה, אחרי ועדת ערר בביטוח לאומי קיבלתי 20%, כשהייתי בלב השטח ושמעתי וראיתי את הכול. ואין לי בעיה גם לפרט את זה, זה פשוט יזעזע את כולכם שוב.

קודם כל הפסיכיאטר ישב מולי בחוסר רגש וכל האירוע הזה שהיה שם בוועדה היה שלוש דקות. אפשר להמשיך?

תמשיכי, תסיימי את שהתחלת.

בכל מקרה, אני רואה שזה לא מעניין פה יותר מידי, אבל אני אמשיך.

תמשיכי, מה זה לא מעניין? מי שלא מעניין אותו שיקום וייצא.

אני צריכה שגם אנשי המקצוע יתייחסו למה שאת אומרת.

אני רוצה להגיד את מה שיש לי להגיד, אחרי זה שהם יתייחסו. כי עד היום הם לא מתייחסים לאף אחד. אוקיי? ואני לא מגיעה לפה למקום לעשות בלגן.

תמשיכי בבקשה.

זאת לא הנקודה. אבל כשאני רואה זלזול כזה מחבר כנסת.

זו לא המטרה.

זו בושה.

למה את נסחפת? זה לא המטרה לזלזל.

אני? אני לא נסחפת.

זה לא פייר להגיד ככה.

בכל מקרה, אני מנסה להילחם על הזכויות שלי, להמשיך הלאה ולקום על הרגליים. ואני באמת לא בטוחה כמה זמן נשאר לי, עם כל מה שקורה כאן. עם כל מה שאני רואה שקורה כאן. ומה עלול לקרות לי אם לא אמצא איפה פה תשובות. כי למקום אחר אין לי ללכת. אין לי. אין לי לאן ללכת.

הייאוש הזה מצטבר ותחושת חוסר הערך הולכת ומתפשטת. אני מרגישה איך הכאב הזה יוצר בי משהו שאני מפחדת ממנו מאוד. איך זה יכול להפוך אותנו לאנשים חסרי רגש, למפלצות שיצמחו מתוך החשכה והאדישות הזאת. אני כאן היום כי אני מבינה שזו ההזדמנות היחידה שלי לבקש את העזרה שלכם, אני מאוד מקווה. אין לי מושג מאיפה אני אמורה למצוא את הכוחות להמשיך כאשר כל מה שאני מרגישה זה את השחיקה וההתעלמות. איך אני מבקשת שיראו אותנו ובסופו של דבר זה לא קורה.

תבינו, זו קריאה לעזרה. זו לא בקשת רחמים ולא מעניין אותי להיות פה. זה אף פעם לא עניין אותי. אבל אתם חייבים לשים לב לפני שכולנו נגלוש אל תוך תהום שאין ממנה חזרה. ולפני שניפול לחורבן שלא יהיה אפשר לתקן. תודה רבה.

תודה רבה.

עוד מילה אחת לביטוח הלאומי בבקשה. עברנו כבר עד היום שלושה שבועות או יותר, ביטוח לאומי בא אלינו באמצע השבעה, יש באיתנו, הביא לנו חוברת שאני לא הסתכלתי, לא בני ולא אשתי. אמרו נהיה אתכם בקשר. עברנו שבעה עם סכום, אשתי כבר ארבעה חודשים לא עובדת. אין לה כלום, אין לה זכויות, אין לה כלום. קיבלה מביטוח לאומי 2,600 שקלים. אין לה פנסיה, כי עוד לא סידרו לה את הפנסיה. אני כבר עובד במועצה עם סכום נמוך בגלל שהייתי צריך לשמור על שיראל כמעט שנה. אנחנו עומדים בפני חודש, עומדים בפני מצבה. אין לנו כלום ואנחנו באמת במצב לא טוב מה שהיינו לפני שנה. מצבנו היה טוב וגם שיראל לקחה לנו את הוויזה. תמכנו בה, לקחה לי את הוויזה. ואני לא יכולתי להגיד לה שיראל, אל תיקחי את הוויזה שלי. כי מה שהיא אמרה בוועדה של ביטוח לאומי, מעל 100,000 שקלים לקחה לנו מהוויזות. לא יכולנו להגיד לה שיראל, אל תיגעי, כי לא היה לה.

אני מבקש אם ביטוח לאומי יכול לבוא לקראתנו, לעזור לנו לצאת מהמצב שאנחנו נמצאים בו. תודה .

רק שתבינו שכל העול הכלכלי במהלך השנה האחרונה, ואני אומר את זה בתור אחיה, נפל עליי ועל אחותי הגדולה. ואנחנו, אני בנוסף גם צריך לכלכל את הבית שלי. ההורים שלי הפכו להיות, אני הפכתי להיות תומך בהורים שלי. נשמע לכם הגיוני?

אפשר בבקשה? חה"כ מירב בן ארי.

תודה רבה. תודה רבה גם לכל מי שהצטרף לדיון החשוב הזה. היה לי חשוב לשבת ולשמוע, גם באופן אישי ביקרתי את המשפחה המקסימה של שיראל. ולכן אמרתי לך ואני אומרת לך שוב, טוב שבאת וטוב שדיברת. אני יודעת כמה זה קשה. אבל זה חשוב שאתם מגיעים, שזה לא יהיה קל ביניכם, כי העובדה שאתם מגיעים לפה ומשתפים, ואת במיוחד מהכאב, ראיתי אותך גם בשבעה ואני יודעת. אני ראיתי, אנחנו אף פעם לא נבין, אמרתי גם לאייל. אבל זה חשוב מאוד שהגעתם, זה לפני הכול.

עכשיו אני רוצה להגיד שתי נקודות בקצרה. גם אנחנו, שלא תתבלבלו, פה לפחות המשפחות. גם אנחנו חברי הכנסת, ואייל, חשוב לי שתשמע את זה, גם אנחנו התעייפנו מלשבת בעוד דיון ועוד דיון ואיפה אמא של, זיוית, נכון? גם אנחנו. וכן, הסתכלתי עכשיו בזמן שדיברתם, על פרוטוקולים שכבר לפני שלושה חודשים אמרתי שצריך להקים גוף מתכלל. אחרי 11 בספטמבר, אחרי שהתרסקו המגדלים בארצות הברית, ארצות הברית הפדרלית הקימה גוף מתכלל בשביל המשפחות. רק בשביל המשפחות. מה שנקרא one stop shop. אתם יכולים לבדוק את זה. אתה מתקשר, "מה אתה צריך?". ביטוח לאומי, רווחה? נעזור לך לקרוא מה ששמו לך, נשב איתך, יהיה לך איש קשר שתדבר איתו. לא מתקשרת והפסיכיאטר, אלא 'שלום, אני מירי, אני אשת הקשר שלכם מול המשרדים'.

ואני כבר מרגישה שגרוני ניחר. עכשיו אייל, אתה יודע שאני גם מאוד מחוברת לדברים שאתה אומר. אבל לא, לא כל 120 אותו דבר. אם אני אומרת דבר כזה, אני חברת כנסת באופוזיציה, אני אגיש דיונים, אני אדבר עם חברי כנסת בקואליציה. אבל בסוף יש משרדים ויש אחריות מיניסטריאלית. ובסוף זה כן, זה חונה במשרדים. ברווחה, קודם כל. גם במשרד הביטחון ואגף השיקום וביטוח לאומי. והדבר הזה, לצערי, הוא לא בידיים שלי, לא של ירון לוי, לא של דבי ביטון, לא של עופר כסיף. ואפילו אתי עטייה שהיא חברת קואליציה, זה אפילו לא בידיים שלה.

אז הנה, יש לכם מקרה איציק סעידיאן שתיים. יש לכם מקרה, איציק סעידיאן שתיים. רק שלהבדיל מאיציק סעידיאן אחותי לא פה.

אייל, אני רוצה להגיד לך משהו. אני גם ניהלתי במשך שנה ועדה. מאוד חשוב להקשיב. הקשבתי לכל מה שאמרתם, כל המשפחות. לא פספסתי אף אחת. תן לי לסיים את הדברים שלי. אני מבטיחה לך שהתקשורת בינינו לא תסתיים בוועדה.

תקשורת לא מסתיימת. השאלה מה קורה אחרי שמתקשרים.

אבל אני רוצה גם להגיד לך משהו.

בואו ניתן לה.

בסוף אני רוצה להגיד את הדברים שיש לי ומיד לאחר מכן לתת למשרדים. אני מאוד מבינה את התסכול.

עשינו את זה שבוע שעבר ועשינו את זה לפני חצי שנה ושבעה חודשים. אבל דברים כאן לא זזים בגלל שיש כאן התנהלות לא נכונה של כל המשרדים ושל עמותות והגיע הזמן שייקחו גוף אחד. חבר'ה, הילדים האלה הם פצצה נפשית מתקתקת.

נכון, נכון.

נקודה. תכניסו לכם את זה למיין ליסט, כל יום, כל היום, 24/7. זהו.

בסדר. מירב, סיימת?

לא, לא, ממש לא סיימתי.

קדימה, תמשיכי.

זה מפריע לי, תני לי לסיים לדבר. בסוף צריך להבין, אני מבינה את התסכול, אבל צריך לשמוע את משרדי הממשלה. ובאמת, מיותר לציין, אתם גם רואים את חברי הכנסת. אנחנו יושבים פה ומקשיבים. אבל עם כל הכבוד, יש אחריות מיניסטריאלית ויש משרדים.

איפה חה"כ כסיף היה עד היום? איפה הוא היה, איפה היית?

אני מתנצלת, אבל זה לא מתאים לי הסגנון הזה.

לי זה מאוד מתאים. איפה היית עד היום?

אני לא מתכוון להתנצח.

זכותי. אתם רוצים, תוציאו אותי מהוועדה, אין לי בעיה. איפה היה עד היום?

אין לנו מה להוציא אותך מהוועדה.

חה"כ עופר כסיף, במילה, רצית, ביקשת.

כן, כן. קודם כל, אני לא רוצה להתווכח עם אנשים שאני שותף לכאבם. מי שרוצה לדעת איפה הייתי יכול לעקוב אחרי העשייה שלי שהיא לא הפסיקה לרגע.

איפה היית בכל הוועדות? לא היית כאן. אני בכל הוועדות נמצאת. למה אתה לא כאן?

קודם כל, אני לא מתכוון להתווכח.

יפה, ברור.

דבר שני, אם את באמת רוצה להקשיב ולא רק לתקוף, אני מוכן לענות לך. השאלה אם זה מה שאת מעוניינת או שאת מעוניינת להתנגח כי אני לא מעוניין להתנגח.

למה אתה לא מעוניין להתנגח?

כסיף, תסיים וניתן לגורמי המקצוע.

קודם כל אני חזרתי עוד פעם למה שאמרתי קודם, למידע שיש לי. ואני רואה פה שבנובמבר באמת פורסם בשומרים שהסכום שהקצה משרד הרווחה לטיפול בכל אחד מהשורדים, כמו שאמרתי קודם, מתמצה ב-44.5 שקלים. אם זה לא נכון אני אשמח לדעת. זה דבר אחד.

אז בוא נשמע את האוצר.

בוודאי. אני מסיים תוך חצי דקה.

בנוסף לכל הנושא שהזכרתי קודם והזכירו גם אחרים, בנושא של הבירוקרטיה שצריך לקצץ אותה ולהוריד אותה. אני לא אחזור על דברים שאמרתי.

לגמרי, לגמרי.

אבל אני גם שמעתי פה מהמשפחה השכולה של שיראל שרה דברים מזעזעים לגבי היחס שהם קיבלו. צריך גם את הדבר הזה לבדוק בדיעבד. לא רק כדי למנוע רק, אלא גם כדי כמובן לבוא חשבון עם היחס הזה. זה מזעזע. משפחה שאיבדה את היקר לה מכול וצריכה גם להתמודד לא רק עם אדישות, אלא עם השפלה וביזוי? שזה מה שאני מבין שהם עברו, כולל עם שמות שנתנו. אני מבקש מיושבת-ראש הוועדה להעלות את זה גם כחלק מההמלצות בסוף, לבדוק ולבוא חשבון עם מי שמתייחס כך למשפחות.

הדבר האחרון, יש גם דף שאנחנו קיבלנו שחתומים עליו עמותת לב פתוח, עמותת איזון, מרכז החוסן הארצי. יש כאן גם דברים ספציפיים ואני לא אחזור עליהם מפאת חוסר הזמן. אבל יש פה גם כן המלצות והצעות שחייבים לקבל כאנשי מקצוע.

תודה רבה. אני עוברת לדובר הבא, משרד הבריאות.

בלה בן גרשון, ממונה על טראומה נפשית וחוסן בשעת חירום בבריאות הנפש, משרד הבריאות.

ועדה קשה, וזה מצב קשה ואני כן רוצה לנסות, ותנו לי רגע לנסות להגיד מה כן נעשה, כדי שתדעו מה כן נעשה. אבל קודם כל, אני כן רוצה להתייחס. יש את המקרה הטראגי והנוראי של שיראל. אני מדגישה ואומרת, זה המקרה היחידי. כולנו פה עובדים מאוד קשה כדי שלא יקרו עוד מקרים כאלו. חשוב מאוד לדייק ולא להגיד שיש פה התאבדויות רבות, כי זה פוגע בשורדים שאנחנו כל כך דואגים להם.

ניסיונות רבים יש. יש.

מאז המקרה של שיראל, גם לפני זה נעשתה עבודה בכל מיני מישורים. אבל הסקת מסקנות אחרי המקרה שלה יש לנו צוות קבוע שאנחנו מדברות כל יום ויושבים ובונים ביחד את התוכניות, גם מניעה וגם התערבות. החברות שלי, שיש פה את משרד הרווחה, את הילה, את ענבר דוד מביטוח לאומי, ואני כנציגת משרד הבריאות. אנחנו יושבים ובונים את כל תוכניות ההתערבות והמניעה שניתן לעשות. כבר נעשו מפגשים שגם אני מניחה הם גם יזכירו אותם.

את יכולה לפרט לנו את הצעדים האופרטיביים שאתם עושים בבקשה?

אני מבקשת, אני אגיד הכול אם יתנו לי לדבר. אני מאוד מבקשת, הייתי קשובה לכל מילה שאמרת.

אתם יושבים על מצבי קיצון, אבל צריך למנוע את הדברים שלא יגיעו למצבי קיצון.

סליחה, זה מפריע. הם גם חיכו בשקט כשדיברתם. תנו להם לדבר.

כנראה שהם לא עברו את הטראומה שאנחנו עברנו. אולי כדי להזיז דברים הם צריכים לחוות, היו צריכים לחוות.

לא, לא להגיד.

אז הדברים היו זזים.

זה לא עובד ככה, תנו להם להמשיך.

אני שואלת אותך, אם שלושת הילדים שלך, היית עומדת ורואה שעוד רגע הם נהרגים לך. באיזה מצב היית עומדת?

אין לי ילדים. אוקיי?

לא משנה, למישהו ממשרד הבריאות.

לצערי אין לי ילדים.

כן, אבל זה לא תשובה. את יכולה להבין למה היא מתכוונת.

אני מזדהה עם מה שאת אומרת ואני לא מסכימה עם מה שאת אומרת. אבל אנחנו צריכים לקבל את גורמי המקצוע.

אני רוצה לדעת איזה צעדים אופרטיביים נניח שלא עשו או עשו.

אז היא תתייחס בהמשך. היא תתייחס.

שנייה, תני לי לסיים משפט. אני רוצה לדעת מהיום שהבת שלי תרצה לקבוע תור לפסיכיאטר מה יהיה התור הקרוב שלה?

אבל היא תגיע לזה.

לפברואר, למרץ, לאפריל?

את צודקת, אבל תני לה לדבר.

מה זה עוזר לי שאני צודקת?

אז את צודקת. בואי נשמע. בשביל מה הגענו לכאן לוועדה? היינו יכולים לשבת בשיחה אישית וזהו זה. אבל אנחנו רוצים לשמוע אותה.

אני לא רוצה שיחה אישית עם אף אחד.

אז תני לה. אנחנו מזדהים עם הכאב, אנחנו לא מאחלים לאף אחד את מה שעברתם.

אה, תודה.

אנחנו צריכים שיהיה חוק ונוהל מסודר, כדי שהם יוכלו לעבוד לפיו. כי הם עובדים היום במסגרת הכלים שאולי יש להם והכלים האלה לא מספיקים.

בסדר, אז תני לה להתבטא ובהמשך אני אתן לך, אני אחזיר לך את רשות הדיבור. תרשמי ותגידי בהמשך.

אז לגבי אותם מקרים שאנחנו ישבנו ובנינו ואיתרנו את כל האנשים שאנחנו מניחים ומעריכים כאנשי מקצוע שהם נמצאים בסיכון מוגבר. יש לנו רשימה של אותם אנשים לפי פרמטרים של תחלואה קודמת, של תחלואה כפולה, של אנשים שיש להם כל מיני קשיים נוספים שאנחנו יודעים עליהם. אותם אנשים אנחנו בונים היום בצורה אישית את המעטפת כדי לוודא שלא יקרה מה שקרה במקרה הטראגי של שיראל.

אני כן מזכירה לכולם, דיברנו על זה גם בשדולה. אני רוצה להגיד משהו על אשפוזים, חברים. אנחנו מדברים על אנשים בוגרים. במדינת ישראל אתה לא יכול לאשפז מישהו, גם אם הוא נמצא בסיכון אובדני, זה החוק, אם הוא לא מעוניין בכך.

אז תתקנו אותו.

רק רגע. לא, אנחנו לא נאשפז אנשים בגלל שהם אובדניים אם הם לא פסיכוטיים.

הם לא יגיעו למצב של אשפוז אם מההתחלה יתייחסו אליהם כמו שצריך להתייחס אליהם, וזה מה שאמרנו. המצבים היותר שמגיעים לקיצוניים וכאלה - - -

אני מבקשת ממך, אם את רוצה לקבל תשובות לתת לי לדבר.

את רוצה שננעל את הישיבה? את רוצה שננעל? אנחנו לא רוצים לנעול. תני לה לדבר ואחר כך תמשיכי.

שמענו.

תרשמי את הנקודות שמפריעות לך ותגידי לה ושיתייחסו.

זה כמו תקליט שבור.

תשאלי את השאלות אחר כך. תני לה להתייחס.

יש פה כאב עצום. אני רוצה להגיד לך בתור מי שהייתה בלבנון הראשונה, שעברה לא מעט בעצמה, שיש לה בן עכשיו בצבא. כל אחד מאתנו חווה פה דברים מאוד לא פשוטים. אני לא רוצה להשוות את זה, כי באמת מה שעברתם זה זוועה.

אבל אני רוצה להגיד לכם מה שיש, ותקשיבו, כי אני לומדת מכם יום יום. ואפרופו אביעד שאני מלווה את כל מה שקורה איתך מהרגע הראשון, ואני אשמח לדבר איתך אחרי הישיבה לוודא שכל מה שמדווחים לי הגורמים שלי, אם זה באיכילוב ואם זה המטפלת שלך בנוהל חרדה ואם זה אנשים אחרי, שאכן זה מתבצע כמו שאני יודעת. נעשים פה הרבה מאוד דברים. זה לא אומר שאנחנו לא צריכים עוד לשפר ולעבוד עוד. אז תקשיבו מה שיש.

אנחנו כן עובדים עכשיו עם המשפחות, גם משרד הבריאות וגם משרד הרווחה וגם ביטוח לאומי נפגשים איתם בזומים כדי לתת להם הדרכה איך לזהות, איך לפנות, לאן לפנות ומתי לפנות. זה דבר אחד שנעשה. דבר שני, כמו שאמרתי, לגבי אשפוזים. חברים, אשפוז זה דבר מאוד מאוד מסובך. כי אם אדם הוא לא פסיכוטי, אם הוא לא חולה הוא לא יכול להתאשפז רק בגלל שהוא אובדני במידה והוא לא מעוניין בכך. ויש אנשים שאתה לא יכול לשים אותם במחלקה פתוחה, כי אתה לא יכול לשמור עליהם במחלקה פתוחה. והם לא רוצים להיכנס למחלקה סגורה כי זה באמת לא פשוט. יש פה מורכבות מאוד גדולה. זה לגבי אשפוז.

לגבי אותם אנשים שאנחנו סימנו אותם, כמו שאמרתי, כאנשים בסיכון יותר גבוה. או בגלל ההיסטוריה הנפשית הרפואית שלהם או בגלל כל מיני דברים אחרים שהם עברו. אנחנו מנסים לבנות להם עכשיו איזה שהיא חליפה אישית ולוודא איתם. אנחנו עובדים עכשיו מאוד קשה. אתמול ישבנו מ-6:00 התחלנו את היום, סיימנו אותו ב-21:00, הם עוד המשיכו אחריי כי הייתי צריכה לצאת. אנחנו רוצים לבנות.

בונים עכשיו צוות שזה צוות שביטוח לאומי בודק וגם דרך משרדי ממשלה נוספים את האופן המימון של הדבר הזה. ואנחנו משרד הבריאות בונים אותו מקצועית, ש-once מישהו מודיע לנו שיש לנו אנשים בשטח שזה עובדת שיקום של ביטוח לאומי, זה יכול להיות מארנה, זה יכול להיות חונך שאנחנו בנינו אותם במרחבי מרפא, שכל המשרדים פה שותפים להקמה של המרחבים האלה.

מה עם כל, רגע.

לא סיימתי.

רגע, כי את אומרת כאן נקודה מאוד חשובה. מה עם כל המטפלים המקצועיים כביכול שמסתובבים בכל מיני מרחבים והם מתחזים, שהם באים אל הילדים שלנו. מה איתם?


מי מפקח ומבקר על מי שהבן שלי פוגש?

אם את רוצה, אני נורא רוצה לענות לך.

תני לה, תני לה לענות בבקשה.

את יכולה לספר על מי שהתחזתה ולקחה ממך מאות אלפי שקלים.

בלה תמשיכי בבקשה ואם לא אני נועלת את הישיבה.

אנחנו רוצים שאותם אנשים שנמצאים בקשר עם יקיריכם שהם כן נמצאים בסיכון גבוה. once הם מודיעים לנו או השורד עצמו מודיע לנו או אחד המטפלים שלו מודיע לנו שהוא נמצא בסכנה ייצא צוות כזה שאנחנו בונים אותם, נבנה אותם עכשיו בפריסה ארצית. הצוות הזה ייגש אליו. הוא יבדוק האם צריך להזמין אמבולנס, האם מספיק ללוות אותו למיון. האם צריך פשוט לערב, לבדוק איתו מי הגורמים המטפלים, כדי שלא יהיה פיזור ולא יהיה חוסר קשר בין המטפלים. ואז אנחנו נדע איך להיעזר בו. הצוות הזה גם ילווה אותו כמו שהעובדת שיקום ליוותה אותך בזמן שהיה צריך את זה והייתה שם.

גב' בלה, אם המשפחה רוצה להגיע אליכם ויש לכם מספיק כוח אדם? ההליכים הם מהירים?

רק רגע. מה המענים הקיימים? המענים שקיימים היום זה א' נוהל חרדה. נוהל חרדה, חברים, זה נוהל מניעה.

אבל זה לא מספיק מספר הטיפולים שלכם שאתם נותנים.

הנוהל עצמו חטף חרדה מעצמו. הנוהל חרדה הזה כבר חטף חרדה מעצמו. זהו. זה לא.

זה לא מספיק הנוהל חרדה.

בשטח זה לא ככה.

כמו שאמרתי יש מספר מענים. נוהל חרדה לא תמיד מתאים. אנשים שיש להם תחלואה כפולה, אשפוזים כפולים ותחלואה קודמת זה לא הנוהל שמתאים להם. אלו אנשים, ואגב, קופות החולים אפשר להגיד עד מחר שיש תורים וכו'. אבל אנחנו כן יודעים שאנחנו פונים היום לקופה, ויושבת פה אביבה, שהיא אחראית על בריאות הנפש בקופת חולים כללית. כשאנחנו פונים ואומרים יש לנו פה מקרים דחופים כמו עם המשפחות של החטופים או עם השורדים, הם נענים ובמיידי.

גם בנוהל חרדה, אגב, אם אנחנו צריכים בדיקה של פסיכיאטר יש לנו פסיכיאטר במיידי שיכול לבדוק כבר יום למחרת. תור לנוהל חרדה במרכז החוסן הארצי, של מרכז החוסן של משרד הבריאות ועמותת לב בטוח שהיא חלק ממשרד החוסן הארצי, הוא יומיים לאינטק עד שבוע להתחלה של טיפול. אז אפשר להגיד שאנחנו צריכים לפתח עוד דברים ולשפר את הקשרים. אבל אנשים, תבינו, אנחנו אתכם וכואב לנו הכאב שלכם, כי אנחנו פוגשים אתכם ביום יום, אתם יקרים לנו.

יש לי שאלה, רק שאלה. כשיש לכם נתונים על אנשים שלא הפעילו את הנוהל חרדה? יש אנשים שלא הגיעו אליכם, שלא עשו את הצעד הראשון והם יושבים בבית ויש להם הורים שלא מודעים למה שהם צריכים לעשות? יש מישהו שמגיע אליהם? כי יש המון כאלה שלא התחילו תהליך. גם במשרד הביטחון זה קורה. יש כאלה שלא התחילו תהליך אחרי שנה שהם הולכים לטפל בלב בטוח והולכים לטפל פה ולטפל שם. פתאום אחרי שנה הם מבינים שבירוקרטית הם צריכים להתחיל את התהליך במשרד הביטחון. אז הם עכשיו צריכים להתחיל את הכול מחדש. וההכרה לוקחת להם עכשיו עוד שנה.

יש טיפול בחיילים.

ואביעד רצה לענות לך על משהו. אביעד, רצית להגיד משהו.

אביעד, בבקשה.

לגבי האשפוז וכל מה שדאגתם לי בחודש האחרון, אוקטובר 2024. אני רוצה להגיד שעורכת הדין שלי דאגה לי והיא הצמידה לי מישהי מטעם ביטוח לאומי, עובדת סוציאלית, שבזכותה אני ממשיך ומתקיים ומתקדם והיא נותנת לי את כל העזרה.

אביעד, אתה שילמת באופן אישי?

דרך אגב, גם הרכב שנהרס לו, ממס רכוש, תספר על מה שעשו לך ממס רכוש.

הוא סיפר, בואי נתקדם.

לא, הוא לא סיפר, כי זה קורה לי הרבה. נהרס לו הרכב.

תני לו לדבר, בואי, חבל, שלא ייגמר הזמן.

חבל, הנציגה של משרד הבריאות עדיין לא סיימה.

אחוזים מהזכייה שלי כביכול, של האחוזים - - -

אני אקח ממך בתום הדיון את הפרטים ואני אבדוק לך מול מס רכוש, בסדר? אני חברה גם בוועדת הכספים. מגיעים אלינו, הנציג נמצא בוועדת הכספים. אז תן לי אחרי הדיון, אני אשב איתך.

כשאני אכלתי את ההתקף הראשון שחוויתי אותו בבית לבד, בין ארבעה קירות ולא ידעתי מה לעשות עם החיים שלי, באמת, תרתי משמע לא ידעתי מה לעשות עם זה, על כל הדבר הזה שזז, מתקיים פה, עם כל הקליפה הזאת של הבן אדם. הדבר הראשון שעשיתי זה להתקשר אליה ולדבר איתה, עם עורכת הדין שלי. מה אני עושה ולאן אני ממשיך מפה. והיא פשוט צורחת עליי ודואגת לי ואומרת לי אביעד, אתה מסוגל, אני מאמינה בך. ובאותו רגע התאשפזתי בוולפסון, כדי לקבל איזה שהוא טיפול קטן. הייתי במיון שם, של כמה שעות. מהצהריים עד שעות הערב המאוחרות. והגיעה לשם עובדת סוציאלית מטעם ביטוח לאומי והגיעה לשם מנהלת לא יודע, חולים שם, באיזה מחלקה וגם דיברה איתי וראתה אותי שבור והכול.

כאשר הגעתי לגורם מקצועי הוא דחף לי כדורים. הוא אמר לי יהיה בסדר. ואני לא מרגיש שבסדר. וזה כואב להגיד, אבל עורכת הדין שלי עוזרת לי והמדינה זורקת אותי לכלבים. אתם דוחפים לנו כדורים. אתם חושבים שזה ישכיח. זה לא, זה לא. אני חי את זה ביום יום, אני חווה את זה על הבשר שלי. אני יודע מה קורה לי בגוף. אני יודע מתי כואב לי, מתי אני חווה את ההתקף. מה אני אמור לעשות ואיך אני אמור להתמודד? איך אני אמור איכשהו - - -

אתה יכול בבקשה לתת לחבר הכנסת?

תני לו לסיים.

לא, אבל חבר הכנסת.

אבל הוא לא מסיים.

יושבת-הראש, בבקשה, אנחנו רוצים לשמוע את הנציגים. אנחנו באנו רק כדי לשמוע את הנציגים. הם היו כמה פעמים, שמעתם אותם, דיברו. אנחנו רוצים לשמוע מה אני מקבל מביטוח לאומי.

אביעד פה פעם ראשונה וזו פעם ראשונה שהוא מדבר וחשוב לו להגיד כל מה שיש לו. אז תנו לו.

בסדר, דיברנו, שמענו.

אין בעיה, אני מקבלת.

תנו לנציגים לדבר.

אבל בואו נשמע את ההתייחסות.

במשפט אחרון, כשאני ביקשתי מהמדינה עזרה - - -

גם דרין תדבר, בסדר? רצית להמשיך את הדברים שלך.

כשאני ביקשתי עזרה מהמדינה, כשהייתי בוולפסון, העזרה שאני קיבלתי זה אשפוז סגור באברבנאל ברחובות. אני לא משוגע עד כדי כך ללכת להתאשפז עם אנשים פסיכופטים ולא יודע כבר מה להתאשפז באברבנאל. כאשר כל החיים שלי אני שומע מה, אתה מאברבנאל וכאילו סתלבט על זה שיש שם רק משוגעים. אני משוגע? אני יושב פה ביניכם. אני מנסה לחזור לעבוד. אני מנסה לשקם את עצמי בכוחות עצמי, כי אין מישהו שבאמת יכול לעזור לי.

חד משמעית.

ואותי שולחן לאברבנאל? אם לא עורכת הדין שלי אני באמת שם היום ולכי תדעי איך הסיפור הזה נגמר.

אני אתן לך בהמשך להמשיך. חה"כ ירון לוי ואחר כך גורמי המקצוע.

ממש בקצרה. תראו, אנחנו נפגשנו בשדולה שבוע שעבר. וזה מין דז'ה וו כזה שאנחנו חוזרים על אותם דברים וחשוב שתשמיעו - - -

מחר נחזור עוד פעם בוועדת הצעירים.

בסופו של דבר, אביעד, אני מסכים איתך. תראו, אני לא רופא, אני חבר כנסת. אבל מי שלוקח כדורים בלי טיפול אצל פסיכולוג זה כמו כלי חרס עם סדק. אתה סותם, תפסיק את הכדורים.

ניסיתי פסיכולוגים שונים, אף אחד לא עוזר.

צריך לדאוג לטיפול מאוד רחב.

אחותי ניסתה להתאבד לפני חודש וחצי-חודשיים, עם כדורי ליתיום שפסיכיאטר נתן לה.

תן לי שנייה, באמת נשארתי כאן וישבתי בשקט ואני אמשיך לשבת בשקט, כדי לנסות להביא את אולי משפט אחד שיעשה כאן שכל ואולי גם לא.

בסופו של דבר צריך שיהיה כאן חוק לשורדי המסיבות. זו שורה תחתונה. יש פה טיפול ושיקום לפרקי זמן ממושכים, כי אנחנו יודעים שהדבר הזה לא יעבור לא ב-36 טיפולים וגם לא ב-50 טיפולים. יש כאן מצב - - -

בוא נראה עוד 10 שנים איפה נהיה.

נקודה שנייה, אנחנו צריכים לדאוג, אביעד, שיהיה כאן באמת מעטפת שלצד הטיפולים ידאגו שאתם תיכנסו לשוק העבודה. זה חלק מחוק מקיף. אנחנו צריכים שהמשפחות וההורים, לצערנו, משפחת גולן, אתם איבדתם את היקר לכם מכול ואתם כאן כדי שזה לא יקרה לעוד משפחות. אנחנו צריכים לא לחשוב מה לעשות ולא לדבר עוד פעם על התיאום בין המשרדים ועל הגדלה, זה לא העניין. העניין הוא להבין שיש כאן אירוע לאומי מאוד גדול. ולחכות שנה למסקנות ועדה זה נחמד וזה טוב, וזה טוב שיש ועדה שהחליטה. אבל בסופו של דבר אם לא יהיה כאן חוק שלוקח את כל ה-data הזאת של 4,100-4,400.

3,700.

שורדים פלוס בני משפחותיהם.

ובני המשפחות. אנחנו נמשיך לשבת כאן בוועדות ולהיתמך על העמותות שעושות עבודת קודש ומזל שיש אותן. ויש מזל גם שאתם באמת, תראו, בסופו של דבר כולם תוקפים את האנשים האלה. וגם אני בחודשים האלה תקפתי ולא מעט. צריכים להבין שזה סדרי עדיפויות ואנחנו נמצאים במקום שאתם אומרים אל תדברו פוליטיקה. זה מקום פוליטי.

חה"כ ירון.

סליחה, ממש במשפט אחרון. בסופו של דבר צריך להקצות לזה תקציבים. וזה סדרי עדיפויות וזה כן פוליטי. והלוואי ומישהו יקבל את השכל כאן כדי שלא יקרה לנו עוד מקרה מצער. זהו, אין לי מה להוסיף. דיברנו, דיברנו כל כך הרבה פעמים. לפני שנה בוועדת הבריאות אני אמרתי צריך גורם מתכלל. הייתי חבר כנסת חדש, חודשיים וחצי-שלושה חודשים בבניין הזה. יהיה גורם מתכלל. אמרתי צריך להביא פסיכולוגים כי ממתינים שמונה חודשים בקופת חולים עוד לפני ה-7 באוקטובר, אם אחד מהילדים שלנו היה צריך טיפול היה צריך שמונה חודשים להמתין. אז אמרתי בואו נעשה סכמי שכר מהר לפסיכולוגים כדי לקלוט אותם בשירות הציבורי, אמרו לי בסדר. עובדים על הסכמי שכר ב-2025. זה הדבר הראשון שהיה צריך לקרות כאן אחרי המלחמה.

עובדים סוציאליים, פעימה שנייה של התקצוב שלהם, כי אנחנו צריכים לקלוט עובדים סוציאליים. כי אז אומרים לנו אנחנו מוסיפים תקנים. חבר'ה, יש 1,500 תקנים פנויים של עובדים סוציאליים. למה להוסיף עוד תקנים? תשלמו להם שהם יבואו לעבוד. זה הבסיס. לפני שאנחנו מדברים על מספר טיפולים, על אופן הטיפול, על העברת המידע. בואו נחזיר את הפסיכולוגים, הפסיכיאטרים, את העובדים הסוציאליים, למערכת בריאות הנפש.

ירון, יש פה נציג משרד הרווחה, בוא ניתן להם.

אי אפשר לבוא ולהשתמש בטיעון הזה שמערכת בריאות הנפש הורעבה במשך שנים. שמענו את זה במשך שנה. מה קרה מאותה שנה?

תודה רבה. תמשיכי בבקשה, בלה. את יכולה להמשיך? להתייחס בעיקר למה שעלה פה.

אני רק אוסיף קצת בהמשך למה ששאלו. אנחנו כן, בנוסף כמובן ל-reaching out, לזה שאנחנו פנינו מיוזמתנו לכל השורדים, בהתחלה בהתחלה, באמצעות מוקד מיוחד שאנחנו תדרכנו ועקבנו אחריו. עכשיו נעשה סבב נוסף, גם ביטוח לאומי עובר אחד אחד לוודא שהוא אכן בטיפול. האם הוא כן פרש מהטיפול. גם מרכז החוסן הארצי שמטפל בכ-2,000 שורדים, חלקם הגדול באמצעות לב בטוח, שזה הכול, אגב משרד הבריאות. אתם אומרים עמותות, עמותות, אבל זה מדינה שפנתה ובנתה את זה ביחד איתם תחת הגג של המדינה. הם עושים אותו דבר. הם בודקים אחד אחד. מי נשר מהטיפול.

אולי אתם תדברו גם.

לב בטוח זו עמותה שעובדת בתוך מרכז החוסן הארצי. מרכז החוסן הארצי הוא אחד מ-15 מרכזי חוסן של משרד הבריאות.

הנה הם פה, תשאלי אותם. היא פה.

אפרת פה וגם רעות פה. אכן, הן פה. אין לי מה לשאול, אני עובדת איתן ביום יום.

מה הם צריכים אולי.

אני מסבירה לאלו שאולי חושבים שכל זה מופרד. זה לא.

מה עם עמותת שבט הנובה?

עמותת צוות הנובה היא עמותה, תכף החברה שלי מרווחה תדבר. זו עמותה שעובדת יחד עם משרד הרווחה. עמותות, אני משרד הבריאות. אני אחראית על הטיפול.

אוקיי, אבל את גם מייצגת אותם.

רגע. חברים יקרים, אני לא יכולה לדבר ביחד אתכם.

בלה, יקרה שלי, אני שואלת את אותה שאלה - - -

אז בואי, את מוזמנת לדבר.

כמו תקליט שבור.

אסנת, תדברי איתה אחרי הדיון. חבל, יש לנו עוד.

לא, אני לא מבינה מה קורה פה. אנחנו רוצים שקיפות מלאה.

את צודקת, זה נכון, חייב שקיפות.

במשך שמונה חודשים להגיד את אותם דברים כאן זה די מסתכל אותנו בתור משפחות.

אז תתאזרי טיפה בסבלנות ואני אתן לך תשובה למה שאת מעלה כאן.

אבל זה לא עניין של סבלנות, כי היא לא עונה לנו. שתענה לנו.

זה לא היא.

איזה אינטראקציה יש עם עמותת שבט הנובה? הם יושבים פה, שידברו. משרד הרווחה, לדבר. מה זאת אומרת?

אז תני להם לדבר.

אבל היא אומרת, אבל היא לא אומרת כלום.

יש גם את משרד הרווחה, יש את משרד הביטחון. תנו לעוד נציגים לדבר.

זה למדר אותנו, זה משפחות שלא נותנים לנו את המענה - - -

צר לי, צר לי שאת מרגישה ככה.

ושקיפות, כן.

זה לא אותי.

אבל הדיון פה לא מתמקד על משפחות, זה רק על שורדי המשפחות.

לא, זה שורדי המסיבות ובני משפחותיהם.

אבל לא, קיבלתי הוראה ממזכירות הכנסת לדון רק בשורדי המסיבות. לא נתנו לי.

אבל מי העוגן של השורדים האלה?

זה דיון אחר.

מה זאת אומרת? אז למה אנחנו פה?

אני צריכה לעבוד לפי ההנחיות שהנחו אותי. אני צריכה כאן לדון רק על שורדי המסיבות.

אנחנו שורדי המסיבות.

זה מה שקיבלתי. אבל לא המשפחות.

מה זאת אומרת? ומי נמצא עם הילד שלי בבית? את? אני נמצאת עם הילד שלי בבית. היא נמצאת עם הילד שלה בבית. מה קורה לכם? תגידו לי.

נראה לך שהשורדים, רובם לא יכולים לבוא לפה. מי הפה שלהם בכלל?

בואו נחזור ואני אומר לך.

אני אגיד לכם למה אני מדברת על העמותות. כי כל הזמן אומרים אין כסף ואין כסף.

אני איבדתי את אחותי בגלל שאמא שלי ואבא שלי עזבו אותה לחצי שעה. לבד. חצי שעה לבד. ובגלל העניין הזה מאוד חשוב לנו שהדיון פה גם מדבר על השורדים וגם על בני המשפחות. כי המדינה לא לוקחת אחריות על הטיפול בשורדים והנטל, נטל הטיפולי, הנטל הכלכלי, הנטל הפיזי, הנטל הנפשי. כל זה נופל עלינו בני המשפחות.

כל מה שאתה אומר זה נכון. בואו ניתן לנציג של הביטוח הלאומי.

לא רוצים להיות במקום של אף אחד, אבל יש משפחות חטופים ומשפחות שכולות ויש משפחות שורדים.

גם אבא שלך ביקש לשמוע את גורמי המקצוע. משרד הבריאות ואחר כך הביטוח הלאומי, גם לי יש שאלה.

ביטוח לאומי, בואו נשמע.

בלה, תאמרי מה שיש לך ובואו נעבור לנציגה, לענבר.

אני אמרתי מה שיש לי, אני מעבירה לחברותיי.

יופי. ענבר, הביטוח הלאומי. אני רוצה גם שתתייחסי למסגרת נוהל חרדה. מתי זה 12 טיפולים, 36 טיפולים. ואחר כך מתי זה הולך לוועדה רפואית. והאם מסגרת נוהל חרדה חל על נפגעים, לא אלה שמוכרים כנפגעי פעולות איבה. בואי תחדדי לנו.

רק מילה אחת אני רוצה להגיד. לפני שבוע היינו אני ואשתי במעייני הישועה והפסיכולוגית הסתכלה עליי אמרה לי מאיר, בוא תעלה קומה שלישית. עליתי איתה לקומה שלישית. הוא אומר לי מאיר, תתאשפז בבקשה לשבועיים. נתן לי גם כדורי ציפרלקס להתחיל. ואנחנו אחרי שנה כזאת ארוכה נכנסנו גם לחרדות. אשפוזים, הכול. אני עוד שבועיים נכנס לחודש במעייני הישועה לנוח לי קצת. תודה.

ענבר, אני רוצה גם שהלב של הדיון פה, אנחנו ממתינים להגשת הסכם לפי סעיף 9 לחוק הביטוח הלאומי והוא מתוקצב. אני מאמינה שהוא גם יגיע חלקו לוועדת עבודה ובא לציון גואל. אולי שם נראה קצת מזור מההסכם הזה שיפתור, אולי 70%-80%. אני רוצה, של הוועדה הציבורי.

אני אתייחס.

זה חשוב לדעת מה קורה עם ההסכם. ברגע שהוא יגיע לוועדה אז רוב הבעיות ייפתרו.

להתייחס או אחרי? אוקיי.

אם את יכולה גם לדבר על התקציב. כמה עד כה הקצבתם עבור השורדים, המשפחות, השורדים. תני לנו נתונים מספריים.

אני אתייחס רגע למה שכיניתם ההסכם. אני אתן על זה שתי מילים. באמת ישבה ועדה ציבורית בראשות אביעד הכהן. המלצות הוועדה התפרסמו לציבור. ישבו שם כמובן כל אנשי המקצוע, נשות המקצוע שגם יושבות פה וגם נציגים נוספים מהציבור. היה תהליך של שימוע, של משפחות ושל עמותות.

זה מוכר לנו, את יכולה להתקדם.

בסדר גמור. ההסכם הוא כרגע לקראת סיום. נותרו הליכים של חקיקה. בעצם ההסכם הוא הסכם לפי סעיף 9, זה סעיף בחוק הביטוח הלאומי שמאפשר לחתום על הסכם בין הביטוח הלאומי לבין משרד האוצר כדי לשלם איזה שהן הטבות או תגמולים כאלה ואחרים.

את יכולה להיכנס גם לתקציב? לדבר הזה נתנו מיליארד שקלים.

נכון.

ומתוך המיליארד, כמה כבר?

ההסכם עדיין לא יצא לפועל, כלומר הכסף עדיין לא יצא. זה כסף שהוא משוריין לטובת ההסכם הזה.

זה מיליארד חדש? מעבר למה שניתן?

כן, כן.

והמיליארד זה מחולק לאנשים או לעמותות? לשורדים?

באופן ישיר לאנשים.

לשורדים. תני לה, זה חשוב.

אני שואלת.

זה הלב של הדיון.

אני אגיד שההסכם הזה יאפשר בעצם לכל הניצולים - - -

44 שקלים, שמעת כמה זה. מיליארד שקלים לחלק לכל השורדים.

זה משרד הרווחה, זה לא מדויק.

אני אתייחס למספרים.

בואו נשמע.

סליחה רגע, שורד התאבד, מה הוא מקבל? מכל המיליארד הזה שאת מדברת עליו?

תקשיב, אני מציעה, מר גולן, שבתום הדיון תשב עם הנציגה של הביטוח הלאומי והיא תיתן לך יחס אישי. ענבר, אני מבקשת בכל לשון של בקשה, את יושבת איתם עם המשפחה ומלווה אותם את כל השאלות שלהם. את כל שחסר את מטפלת בהם.

אני אגיד שבמסגרת המלצות הוועדה, זה גם כתוב, אפשר לקרוא את זה, זה מפורסם לציבור. כל שורד יהיה זכאי בעצם לדרגה שלישית, שזו בעצם הדרגה הכי גבוהה שכוללת מענק בגובה של 28,000 שקלים ותוכנית טיפול ושיקום בגובה כמעט זהה ואפילו יותר גבוה של עוד 30,000 שקלים. זה דבר שאני אחזור, יגיע ישירות לאנשים. בטח המענק כמובן הכספי לאנשים, לא דרך עמותות.

את יכולה לחזור שנית על זה? כי דיברת מהר. אנחנו רוצים לאט, זה חשוב, תרשמו לכם.

הוועדה בעצם המליצה על שלוש דרגות של כל מיני סוגים בעצם של ניצולים, נפגעים. זה כמובן לא רק לשורדי המסיבה, אלא לכל האנשים שנפגעו במהלך ה-7 באוקטובר. בעצם שלוש רמות פגיעה שבהתאם יקבלו איזה שהם סכומים לצורכי טיפול ושיקום. הרמה השלישית והגבוהה ביותר.

אזרחים, לא משרד הביטחון. אני רק עושה את ההפרדה.

יש פה נציגה של משרד הביטחון.

בסדר.

תעמוד על 28,000 שקלים.

ומה התנאים שהמענק הזה יתקבל?

כשאתם תגיעו לדיון.

יש בעיה חמורה עם הדוח של הוועדה הציבורית, כל המנגנון הזה.

אבל למה? את צריכה לפרוטוקול. אז תני לה לסיים את דבריה ואחר כך תתייחסי.

כל הרעיון של הוועדה, וזה גם כתוב בהמלצות הדוח, שהדרך לקבל את הסכומים תהיה בצורה הכי פשוטה שאפשר, כמה שפחות בירוקרטיה.

אין בעיה, מה התנאים?

הדבר הזה כשהוא יהיה חתום הוא יהיה מפורסם לציבור ויהיה אפשר להגיש בקשות לביטוח הלאומי ובעצם לקבל את הסכומים האלה. אני מציעה שבהתייחסות של הביטוח הלאומי - - -

מה מסע הייסורים שיצטרכו לעבור?

מתי זה ייצא לפועל? יש איזה דד ליין?

אני שואלת שאלה פשוטה, מה התנאים לקבל את הכספים האלה?

מתי, זה חשוב, זה חשוב לדעת.

זה נמצא כרגע ממש לקראת סיום, בתהליכים של חקיקה בנוסח של ההסכם.

בערך? לדבר עם יועץ השר?

אני חושבת שכל הנוגעים בדבר רוצים מאוד שזה יקרה כמה שיותר מהר, בתקווה בחודש הקרוב.

את יודעת רק שזה לא מספיק, זה צעד ראשון.

וזה צעד לא מתאים. יש איתו המון המון בעיות.

בסדר, כשיגיע הדיון תבואו לוועדה.

יגידו נתנו לכם את זה ותשבו בשקט. אבל יש שם הרבה ליקויים והרבה כשלים.

תאיר, תמשיכי.

זהו, זה מה שיש לי להתייחס בעניין ההסכם.

אבל ההסכם עם מי הוא? איתנו? כי אנחנו לא מסכימים לו. אני לא מבינה, יש שם הרבה כשלים והרבה בעיות.

תאיר, תדברי איתי ובסוף הדיון תשבי איתה, אם את פנויה ותתני לה, תשיבי לה על השאלות. אני רוצה לדעת עד כמה על מה הלך הכסף? אמרו שקיפות, שקיפות.

גם על מה הלך כסף העמותות. צריך לעשות שקיפות גם על העמותות שמתרימים כספים. על זה שהם מתרימים כספים, על זה שהם מייצגים את השורדים. כספים מגיעים לשם.

אבל אתם מתפזרים.

אנחנו לא מתפזרים, זה הכול תחת דבר אחד.

את צריכה לעשות שיעורי בית, סליחה שאנחנו אומרים לך את זה.

ממש.

אתם צריכים לעשות שיעורי בית. משום שיש המון כספים שזורמים להרבה עמותות ואנחנו, הרי העמותות האלה חלקן הוקמו בגלל וזכות השורדים.

בגלל שהמדינה לא תכללה את האירוע בזמן אמת.

אי לכך ובהתאם לזאת אנחנו כהורים דורשים שקיפות מתוך מקום של משהו הגיוני. זה לא איזה משהו שבא לנו מלמעלה. אנחנו מבקשים שקיפות מכל העמותות.

אז נבקש דיון בסוגייה הזאת.

ופיקוח לאן הולך, ומה נכון ומי החליט שהטיפול הזה זה הטיפול הנכון. שהכסף ילך למשלחת למידברן או לא ילך לעמותה סוציאלית.

מאות אלפי דולרים מיצגים במאות עשרות אלפי דולרים בחו"ל. למה ולמה?

את רוצה שאני אענה?

הזמן עוד מעט נגמר, תנו לביטוח לאומי לדבר. הזמן עוד מעט נגמר.

תני לי תשובה לאן הלך הכסף אני רוצה לדעת.

מאוקטובר 2023 ועד היום, וזאת בעצם - - -

את מדברת גם על משרד הרווחה, תוכניות שלהם ולכל המשרדים?

רגע, שאלתם על סוגיית הכספים. רוב הכסף הגדול יוצא בביטוח לאומי, ישירות לאנשים. משרד הרווחה גם כמובן עוד רגע חברתי הילה ממשרד הרווחה תתייחס גם לסכומים וגם לתוכניות שהיא מפעילה במשרד. אני רגע אתייחס לסכומים בגדול, כמו ששאלתם. רוב הכסף הוא בביטוח הלאומי. מדובר בסדר גודל של 2.5 מיליארד שקלים שיצאו כבר לאנשים. זה לא קשור להמלצות הוועדה, כבר שולמו לאנשים. מאוקטובר 2023 ועד היום. הכול בתגמולים למשפחות שכולות.

לא, אנחנו מדברים על שורדי המסיבות.

אני אומרת, זה מספר שהוא הכול.

אם את יכולה פחות או יותר לתת, שורדי המסיבות.

אני לא יודעת עכשיו להתייחס לשורדי המסיבות באופן סליקתי.

תגידי, 255 מיליון שקלים שהתקציב הנוסף ב-2024 שאישרנו, עבור המסיבות והמשפחות. לאן זה הלך? את יכולה להגיד לנו חלוקה?

כן, כן. זה סכום שנועד לממן את המלצות הוועדה.

מה? רק 255 מיליון?

לא, לא, זה חלק מהמיליארד. פשוט זה רק בשנת 2024, בגלל שאנחנו כבר בחודש נובמבר וייקח זמן להתחיל לשלם ולבחון את הבקשות וחלק מהכסף בפועל ייצא בשנה הבאה אז מדובר בערך ברבע מהסכום שאנחנו חזינו שייצא השנה. ושוב, ככל שיגיעו בקשות, יחוקק החוק הרלוונטי ויגיעו בקשות ויתחילו לשלם את הכסף, אז גם אם זה יהיה יותר וגם אם זה יהיה פחות, ביחס למה שחישבנו לשנה, הכול ישולם.

נציגת הביטוח הלאומי ואחר כך משרד הרווחה והביטחון.

שלום לכולם.

- - - רמזים. כשיהיה חוק נדע.

יהיה החודש. את מוזמנת. אתם תוכלו להיכנס, זה יהיה דיון פתוח. זה יבוא לוועדת העבודה. ושם תגידו את מה שנראה, אולי אפשר עוד לשפר. בבקשה, ענבר.

שלום לכולם, אני ענבר דוד.

תתייחסי לנוהל חרדה.

אני אתייחס לכל. ענבר דוד, מנהלת אגף נפגעי פעולות איבה. אני קודם כל משתתפת בצערכם. ואביעד, אני שמחה בעצמי לראות את הפנים, כי גם אנחנו ליווינו אותך. וחיבקנו, וזה לא עורך דין.

אני אגיד נתונים לטובת אסנת. אז יש לנו מאגר נתונים. אנחנו יודעים להגיד שיש לנו 3,711 שורדים שהם מוכרים, אין לנו אף אחד שלא הוכר. אנחנו לא קיבלנו את כל הרשימות מהעמותות, לא כולם היו רשומים. אבל קיבלנו רשמית קרוב ל-3,500 אנשים.

כולל החיילים?

נוגה, תקשיבי.

אני רושמת.

את אומרת שהדברים חוזרים על עצמם, בין היתר בגלל שאתם מתפרצות. אז אני אשמח, לא כולל חיילים. ביטוח לאומי מטפל רק באזרחים.

ואת לא מתפרצת? נו.

לא התפרצתי. כדי לקדם את הדיון, אני מוכנה לענות לכם על הכול, לשבת פה, מה שתרצו. אני אגיד ככה: אני אתכם, אוקיי? אנחנו אתכם. אני יכולה להגיד שביטוח לאומי כבר אחרי תחילת המלחמה, בפעם השנייה, הפעם הראשונה הייתה אחרי הר מירון, קרא שיש לקיים חקיקה בנושא אסון לאומי. ולאפשר למשפחות ולניצולים לבחור בין הכרה ופיצוי על אסון לאומי, כי באמת קרה כאן דבר אחר שלא היה במדינה, לבין הכרה כנפגע פעולות איבה. ברור שהכרה כנפגעי פעולות איבה, אולי הכרה יותר מוקפדת, אבל היא ליווי לכל החיים עם זכויות לכל החיים מקרות האירוע ועד לעולם. והיא נותנת דברים שלא נותן פיצוי חד פעמי. אם זה טיפול פסיכולוגי, אם זה שיקום תעסוקתי, אם רפואה משלימה וכדומה.

אבל אין חוק כזה, מה זאת אומרת?

אין. אנחנו הגשנו הצעה לחקיקה.

אז הממשלה עובדת על זה?

היא נדחתה על ידי הממשלה. כן, פעמיים.

מי זה, איזה משרד? משרד הרווחה עובד על זה?

לא, ביטוח לאומי הגיש פעמיים הצעת חוק ונדחתה, כאן בכנסת.

לא בכנסת. זו הייתה הצעת חוק פרטית של חברי הכנסת.

בסוף הביטוח הלאומי הוא גוף משלם.

זה רק הצעת חוק ממשלתית.

אני פשוט ליכדתי דברים שרצו שאני אגיד. אני אגיד גם לגבי נוהל חרדה ואני אהיה פרקטית. אני רוצה להגיד שהחל מה-8 באוקטובר הביטוח הלאומי נמצא שם בשטח. הקמנו מוקד שמקבל אלפי שיחות. מוקד "חרבות ברזל" שעד היום הוא קיים. אנחנו מגיעים עדיין, בהתחלה הגענו פעמיים בשבוע, אבל אנחנו מגיעים לפחות שלוש פעמים בחודש לערבי קהילה שיש פעם בשבוע בכל מתחם, ואנחנו נמצאים שם.

יזמנו שלושה סבבי טלפונים לשורדים. התקשרנו אחד אחד ועכשיו אנחנו, כמו שאמרה חברתי, בפתחו של סבב רביעי. אנחנו קיימנו ארבעה מפגשי זום ואנחנו בודקים עם חברותיי לצוות, שאנחנו עושים שולחנות עגולים, לא היינו צריכים שיגידו לנו, אנחנו אתכם ואנחנו יושבות ומשוחחות כל הזמן. לא סתם אנחנו יושבות כאן יחד. מחשבה איך לתת מענה להורים הדואגים. אני אישית כבר עשיתי שני זומים עם הורים, כדי לתת מענה, כדי שהם ידעו מה קורה עם הילד שלהם ואיך המדינה נערכת.

אנחנו בנינו מייל ייעודי לשורדים, כדי שיקבלו מענה בשפה שלהם, בצרכים שלהם. אנחנו נתנו סל טיפולי גוף נפש, שבחיים לא היה. בנינו מתקציב ואני יכולה להגיד לכם שהסכומים הם מאוד נכבדים, כבר 9,000 אנשים נהנים מהסל הזה. עד 6,000 שקלים בשנה. כמו נכה שיש לו פוסט טראומה.

אבל מי זכאי לטיפולים האלה?

כל אחד.

גם מוכרים וגם לא מוכרים?

כל מי שהוכר על הפרעת דחק ונמצא באיזה שהוא טיפול.

ואלה שלא מוכרים, הוא לא יקבל את הדברים האלה, את הטיפולים שאת מדברת עליהם?

כל השורדים מוכרים כנפגעי פעולות איבה. בניגוד למה שנאמר כאן. ואני אעשה חידודים.

כן, תעשי. כי יש מעבר. הבעיה עם אלה שלא מוכרים.

אין לנו אפילו לא אחד לא מוכר, מבדיקת הנתונים.

מכל ה-3,700 שציינת את המספר הזה, כולם מוכרים?

3,711 מוכרים. 3,711 קיבלו אחד אחד 17,000 שקלים. וירים מישהו יד שיגיד שהבן שלו לא קיבל או שהוא לא קיבל.

בזה את צודקת.

בלי לבדוק.

אבל מה זה 17,000 שקלים?

ענבר, כולם זכאים לנוהל חרדה, למה שאת אומרת?

מה זה 17,000 שקלים?

סליחה גברת, סליחה, סליחה. שיראל פנתה לביטוח לאומי, הבטחתם 7,000 לחודש, תשעה חודשים. שיראל פנתה, אני דיברתי עם ביטוח לאומי. כל פעם אומרים לה לכי לרופא תעסוקתי, תביאי אישור.

שיראל קיבלה יותר מ-17,000?

לא קיבלה כלום. פעם אחת קיבלה 7,000 ו-7,000.

מכיוון שהיא לא עובדת?

היא לא עבדה בכלל. אחרי כן הייתה ועדה, קיבלה 50%, הביאו לה לחשבון 50,000 שקלים ולא רוצה להשתמש בהם.

מר גולן, היא הבטיחה שאחרי הדיון היא יושבת איתך. בסדר?

אני אשב איתך. אני תוך כדי בודקת גם את נושא המענקים ואני דואגת שאתם תקבלו את זה כבר מיידי.

תמשיכי לפני שאני אתן למשרד הרווחה.

אני אגיד ככה: את ה-17,000 שקלים נתנו ללא בדיקה, ללא צורך. אוקיי? רק הכרה. ואנחנו, עובדי הביטוח הלאומי התקשרו לאנשים ומילאו איתם תביעות להכרה. מדובר בחבר'ה צעירים, אבל הבנו את המצוקה ואת הבלבול ואת ההצפה.

לגבי נוהל חרדה.

גברת ביטוח לאומי, אף אחת מהבנות שלי לא קיבלה טלפון.

אז רגע.

אז שבי איתה ותני לה, היא תעזור לך.

יש לך בת אחת חיילת, זה לא אצלנו.

זה משרד הביטחון.

היא לא קיבלה 17,000 שקלים כי היא חיילת. אבל שתי הבנות האחרות קיבלו 17,000 שקלים לפחות? אחת מהן קיבלה, ויותר, נכון?

אני לא יודעת בדיוק.

אני בדקתי את הנתונים תוך כדי. אז אני פשוט פניתי לסניף הרלוונטי ובדקתי.

קיבלו, לא אמרתי שלא.

אז בסדר.

אנחנו צריכים עוד מעט לנעול את הדיון.

אני אומרת מה נותנים. אני אגיד לגבי נוהל חרדה. הביטוח הלאומי בשיתוף השותפות שלי, באמת, אני יכולה להגיד על הזכות הזאת, זה לא ברור מאליו. הרחבנו את הטיפולים, מנובמבר הודענו שהטיפולים לנוהל חרדה לא יהיו 24 אלא 36 טיפולים. נוהל חרדה נועד גם למי שלא הוכר כנפגע - - -

אבל אתם עושים קצת קשיים להגיע ל-36.

לא. חד משמעית. יושבות עמיתותיי מהעמותות. מי שמפעיל את זה זה הקואליציה לטראומה, הם השותפים מול משרד הבריאות. אין שום מגבלה. להיפך, אנחנו מעודדים. אני יכולה להגיד לכם שאנחנו שולחים S.M.S לכל מי שמגיע לבית חולים ואומרים לו קודם כל תתחיל טיפול. גם עכשיו, להבדיל, לאמסטרדם, התקשרנו לכל מי שהגיע. יש לנו כבר רשימה שאנחנו עושים לפוגרום באמסטרדם ואמרנו תתחילו טיפול בנוהל חרדה. לפני הכרה. רק נוכחות באירוע זה מספיק, אנחנו לא צריכים מעבר לזה.

יש לי שאלה.

תרשמי לך ואני אתן לך.

אני אארגן לכם את הכול. אני אגיד, אנחנו מבינים שעד יישום המלצות הוועדה הציבורית ייקח זמן. אז עם משרד הבריאות הוחלט שמקרים יותר מורכבים שצריכים למשוך את רצף הטיפול עד לקבלת המענק לצורך טיפולים נפשיים הרחבנו בעוד סל של עוד 12 טיפולים. ככה שיהיה רצף טיפולי. כל מי שמגיש תביעת נכות, ואני יכולה להגיד לכם שמרבית הניצולים הגישו תביעת נכות. ויש להם מעל 20% נכות.

את בעד להגיש? כי זה סטיגמה. יש כאלה שלא רוצים.

מי שעדיין סובל אני חושבת שסל המעטפת שניתנת לאנשים שנותר בהם נזק, היא חשובה והכרחית. אנחנו עשינו הכול. ביטוח לאומי מתח עד קצה היכולת את הזכויות. אבל תט"ר הוא דבר בסוף מוגבל להחלמה ושיקום. מי שלא יכול כן שיגיש נכות. ואז אם יש לו 20% נכות הוא ממשיך לקבל טיפול נפשי. הוא מלווה על ידי עובד שיקום ונותנים לו את כל מעטפת הזכויות.

לכמה זמן אתם נותנים את התט"ר? בין תשעה לשנה? כמה זמן?

תראי, תט"ר התחיל בהתחלה לשישה חודשים. הרחבנו את זה, בגלל המלחמה, בגלל המצוקה, בגלל שאנשים לא מצליחים לעבד את האירוע, לעד שנה. אבל התנאי הוא שאנשים צריכים להיות בטיפול. ונכון שלא קל למצוא פסיכיאטר. אבל אנחנו מצפים שבמהלך השנה הזאת כבר היה צריך להיות איזה שהוא קשר טיפולי. הביטוח הלאומי בנה טופס שנקרא טופס מטפל, ב.ל.589, אוקיי? בצד PCL5 שמעיד על חומרת הפוסט טראומה ונתנו את זה לכל המטפלים בנוהל חרדה. כדי שיהיה כלים לדייק עם האדם ולתת לו לפי מצב החומרה שלו.

תראו, לא דומה אדם אחד, נפגע אחד למשנהו. בהתחלה נתנו לכולם בצורה זהה. אבל הפגיעה היא שונה. זה תלוי בכל כך הרבה פרמטרים. זה במשמעות, באיזה חוסן הגעת, במה שייכות והתמיכה המשפחתית שלך, היית תחת סמים או לא היית תחת סמים – שאלה גם דברים שנלמדים תוך כדי תנועה. יש כל כך הרבה אלמנטים. ולכן אנחנו חייבים לבדוק בוועדות הרפואיות. אני נותנת לך תשובה, דרין. איש איש בהתאם למסמכים הרפואיים שלו. לא, אני שמעתי אותך גם פעם קודמת ואני לא דיברתי. בהתאם למסמכים הרפואיים שלו וחומרת הפגיעה שלו.

למסמך הרפואי שלי לא התייחסו. הגעתי עם החמרה מפסיכיאטר ורשום את זה.

אוקיי. אני אשב איתך.

דרין, אני אתן לך.

איש איש לפי המסמכים הרפואיים שלו, לפי מצב חומרתו אנחנו ניתן אחוזים רפואיים. זה החוק. כך נוהגים גם בחיילי צה"ל. ואנחנו מנסים לעשות את המיטב. באמת, עובדי הביטוח הלאומי עובדים ימים כלילות ואנחנו מנסים לתת שירותים יש מאין. באמת, אנחנו מקבלים תמיכה מכל המשרדים ונמשיך לעשות יותר.

תודה. משרד הרווחה לא שמענו. תאיר כבר לא נמצאת פה. את יכולה להשיב על מה שאמר חה"כ כסיף? על הנתון.

כן. שמי הילה סופרמן, אני ממשרד הרווחה ואני מרכזת טיפול בשורדי המסיבות מטעם המשרד. אני לא אחזור על הדברים של ענבר ושל בלה, אבל כן, רוב החדר כבר נשאר ריק, אז אני אדבר רגע לשני הכיוונים. קודם כל, משרד הרווחה הוא הגוף המתכלל שמוביל את העבודה המשותפת של משרדי הממשלה.

זה לפי החלטת ממשלה.

תחת החלטת הממשלה.

אבל לפי מה שכתוב במסקנות של הוועדה הציבורית שצריך, עד היום אין גוף מתכלל.

נכון.

יש הרבה הרבה גופים, עמותות, לא הגיע הזמן שתעשו one stop center?

יש, רגע.

לא, במוגבלים, יש תשעה משרדים שמטפלים.

אני לא יודעת אם שמתם לב, אבל אני פה שעתיים וחצי ועוד לא פציתי פי. אז ברשותכם אני אוכל להגיב, כי אני חושבת שאחת הבעיות זה שיש הרבה מאוד הנחות ואין קשב לתשובות המלאות.

גוף מתכלל הוא לא תמיד הגוף המבצע. כי משרד הבריאות נותן את הטיפול הנפשי וביטוח לאומי מספק את המעטפת הפסיכוסוציאלית החומרית ברמת הפרט ומשרד הרווחה נותן מערך של מענים שהם מענים מבחירה. או באמצעות המחלקות לשירותים חברתיים או באמצעות ארגוני חברה אזרחית. זו הפלטפורמה שבה משרד הרווחה עובד. אלה דרכי הביצוע. זה לא משהו שהתחיל היום. אלא הפרקטיקות.

אבל זה מבוזר מאוד.

לכן חלק מהביזור הוא ביזור מקצועי, כיוון שנדרשת כאן מומחיות. משרד הרווחה לא ייתן טיפול פסיכיאטרי, כמו שמשרד הבריאות לא ייתן מענה דיור או סיוע בתעסוקה.

אבל למשרד הרווחה יש נציגות בשבט עמותת הנובה שיושבים שם, נכון?

לא, אין נציגות בשבט עמותת הנובה.

אז מה יש שם ממשרד הרווחה?

אני אגיד את מה שאמרתי גם במפגש הקודם, והאמת שכולם מוזמנים גם לרשום את זה וגם להקליט את זה, הכול בשקיפות מלאה. משרד הרווחה נמצא היום בשלושה כובעים: כובע אחד זה ריכוז עבודת הצוות הבין משרדי. זה צוות שעובד מה-13 באוקטובר, עוד לפני שהחלטת הממשלה יצאה לדרך. ענבר ובלה הן שותפות לצוות הזה. יש בצוות הזה עוד שותפים מעוד משרדי ממשלה. הרבה מהתהליכים שאתם רואים את התוצר שלהם זה גם תוצר של הצוות הבין משרדי הזה שפועל. המשמעות של זה זה גם סכומים מאוד מאוד גדולים שתאיר הזכירה קודם. פשוט הם שקופים, הם לא נמדדים. אבל בסוף זה הרבה מאוד עלויות של טיפול בנוהל חרדה ותט"רים ומענים כספיים עבור כל אותם אנשים שנמצאים בתוך נכות.

הכובע השני זה פיתוח של מערך מענים ותוכניות שיקומיים לשורדי המסיבות באשר הם. גם אם הם מוכרים ברווחה, גם אם מוכרים בנכות וגם אם לא מוכרים בנכות ולא מוכרים ברווחה.

תחת איזה טייטל, הילה? אנחנו לא מבינים את זה כבר שמונה חודשים.

תחת מיזם שנקרא מיזם יובלים.

מיזם יובלים, אוקיי.

האתר פורסם כבר בהרבה מאוד צורות ודרכים, ואנחנו באמת במאמץ מאוד גדול להגיע שטח עם הקישור של האתר הזה, כי הוא מכיל בתוכו את כל המענים. המענים האלה ניתנים על ידי ארגוני חברה אזרחית, עמותות וארגונים, כי זאת הדרך הביצועית.

כמו מי למשל?

כמו לב בטוח, כמו איזון ארנה, כמו אדמה טובה. כמו כשכולו טוב, נט"ל. כל אותם גופים שחלקם נכנסו לשטח מהיום הראשון, אנחנו כחלק מהתהליך איתם זה גם לייצר גם אימון והשתתפות משמעותית בפעילות שלהם וגם רגולציה. אגב, אני לא זוכרת מי כאן אמרה בדאגה מי פוגש את הילדים שלכם בתוך הפעילויות.

אני, נכון.

אני אגיד שכל התוכניות שנמצאות תחת מיזם יובלים, אני לא יכלה לקחת אחריות על עבודה של ארגונים שהיא לא תחת המיזם.

איזה אינטראקציה יש למשרד הרווחה עם עמותת שבט הנובה?

מיד אני מגיעה לזה, רגע. זה הכובע השלישי, אני עדיין בכובע השני. בתוך הכובע הזה יש לנו צוות פרט. צוות הפרט הזה עכשיו עומד לקראת הרחבה. כי צוות הפרט הזה מקבל פניות פרט. פניות הפרט האלה מופנות לעו"סיות ברווחה, לתוכניות שיקומיות במסגרת מיזם יובלים. וחלק מהסדרה שאנחנו עושים עכשיו עם משרד הבריאות, אם אנחנו נצליח לקבל איזה תקציב ייעודי לטובת צוות חירום של משרד הבריאות, זה גם להיות אלה שמפעילים את צוות החירום שיידע להגיע לשטח. כי אנחנו רוצים להימנע מהגעה של משטרה שלא תמיד יודעת.

מאיפה יגיע התקציב שאת אומרת?

במשרד הרווחה יש כרגע מהלך של העמדה של תקציב נוסף לתקנים עבור עו"סיות ייעודיות לשורדים ברשויות הגדולות ועוד עו"ס פרט שאמונה על החירום. או שזה יתוקצב מטעם משרד הרווחה. תאיר כבר הלכה, אבל זה בבדיקה של המנכ"ל שלנו. אתמול הייתה פנייה של משרד רה"מ כדי לבדוק מה הצרכים שלנו כדי לעשות לזה תקצוב נוסף. אנחנו מחכים לתשובה מהם.

סליחה רגע, צוות החירום פועל?

צוות הפרט כבר עובד. אנחנו מקבלות פניות על בסיס יומי.

החירום שאלתי.

צוות החירום של משרד הבריאות עדיין לא עובד. כרגע זה נשען על הפלטפורמות הקיימות של משרד הבריאות. עדיין אנחנו יודעים להפעיל גם את מד"א וגם את - - -

מתי? את יכולה להתייחס, בלה? זה חשוב לדעת צוות חירום.

צוות חירום אנחנו התחלנו לדון בזה אתמול בצורה ממש פרקטית. אנחנו כן צריכים לראות מי הגורם המממן. כרגע זה בדיון. אני בינתיים עושה את ההבניה של הצוותים עצמם ואיך אנחנו נעשה את זה. אבל עניין המימון אנחנו כן בודקים את זה מול משרדי ממשלה נוספים.

אוקיי, תודה.

חשוב להגיד גם, אני חושבת שגם אמרתי את זה בוועדה הקודמת. אין כאן איזה מטרה לצייר תמונה ורודה. ההתמודדות היא קשה, הצרכים הם רבים, הלמידה היא למידה שנעשית ככל שניתן כל הזמן, עם עבודה עם המשאבים שלנו בשטח, שמאוד קשה, חה"כ עופר כסיף לא פה, אבל קשה מאוד לכמת אותה. כיוון שיש לנו היום עובדות סוציאליות במחלקות לשירותים חברתיים שמרבית העשייה שלהם כרגע היא עם שורדי המסיבות. זו לא עבודה שקל לכמת אותה, שקל להגדיר אותה בעלות כספית.

לגבי הכובע השלישי שלנו. הזכרתי שלושה: אחד ריכוז הצוות הבין משרדי, שני זה בשותפות עם קרנות הביטוח הלאומי והג'וינט, מערך של תוכניות שיקומיות רחבות. והכובע השלישי זו עבודה בשותפות עם עמותת קהילת שבט הנובה. שם יש לנו התקשרות בסך מיליון שקלים. מיליון השקלים האלה מיועדים לעו"ס פרט שמועסקת על ידי עמותת שבט הנובה.

היה מיליון שקלים.

לא.

אה, הוא גם כן לשנה הקרובה?

המיליון הזה התחיל ביולי 2023. העו"סית נכנסה - - -

הוקמתם בדצמבר 2023, נכון? וקיבלתם מיליון שקלים תקציב ממשרד הרווחה?

לא. ההתקשרות עם נובה התחילה ב-1 ביולי 2024.

איך היא התחילה, אנחנו רוצים לדעת. על ידי מכרז, הילה? אנחנו רוצים לדעת. הנה, זה הזמן להגיד.

ההתקשרות היא במנגנון התקשרות יחיד עם נובה.

מה זה אומר?

זה אומר שנובה, אני עונה. תקשיבו, אני אומרת דברים שאני מאוד בטוחה בהם

סבבה.

שמגובים משפטית. שאנחנו מאוד שלמים איתם, אז אני גם לא מתנצלת, אני רק מנסה להסביר אותם.

אני אגיד לך. סליחה, חשוב מאוד, כי אנחנו מאוד טעונים, אז סליחה. בשלושה חודשים הראשונים אחרי ה-7 באוקטובר מדינת ישראל לא ידעה לתכלל את האירוע וכל העמותות האלה עזרו מאוד. הקימו מרכזים, עזרו לשורדים והכול. ואז אחרי השלושה חודשים האלה כל המאגר של השורדים והכול היה בנובה והם קיבלו את האסמכתה אולי לטפל בשורדים, אני לא יודעת מאיזה גושפנקה. ואז מה שקרה, הם פתחו את העמותה בדצמבר, הם קיבלו תרומות על השורדים. ואז הם החליטו 1,200,000 מהתרומות שלהם לשלם אחורנית את כל מה שהם הוציאו בשלושה חודשים לפני שלא היה על זה פיקוח. אף אחד לא אמר להם. אין בעיה, עזוב. הם שילמו מהכיס הפרטי. יש הרבה עמותות וגופים ששילמו מהכיס הפרטי ולא קיבלו חזרה מהתרומות אחר כך את הכסף.

הם החליטו, אין בעיה, הכול בסדר. אבל אחר כך הם התחילו להפריש תרומות.

כפי שאמרתי, אני אתייעץ. צריך לעשות דיון בפני עצמו.

צריך שקיפות לדברים האלה.

אז צריך להגיש בקשה לדיון בעניין העמותות, למה שאת טוענת.

רצינו לעשות פעילות להורים וזה נעצר.

אבל את קטעת אותה והיא צריכה לצאת לדיון אחר.

אני רק אגיד במשפט. ההתקשרות עם עמותת קהילת שבט הנובה פורמלית התחילה ביולי 2024. זה כולל עו"ס פרט שנכנסה לתפקיד ב-1 בספטמבר.

שתיים.

תקשיבי לי, אמצע הלילה תראי אותי אני יודעת להגיד את הפרטים. 1 בספטמבר נכנסה עו"ס פרט בשם מאיה. ב-1 בספטמבר. לצערנו הרב עוד לא הכנסנו עו"ס קהילתית, כי יש מחסור מאוד גדול בעו"סיות קהילתיות. ראיינו שתי עו"סיות קהילתיות מאוד טובות. התקדמנו איתן בתהליך, כל אחת מסיבתה. אחת אנחנו לא קיבלנו והשנייה היה מאוד קשה בתוך התהליך. שתיהן לא נכנסו לתוך התפקיד. ביום רביעי בשעה 14:00 אנחנו מראיינים את המועמד הבא. ברגע שהוא ייכנס לתפקיד הפרטים שלו יתפרסמו. אנחנו בשקיפות מלאה. שתי משרות עו"ס, אחד פרט ואחד קהילתי.

בנוסף לזה יש שם תקציב להכשרה וליווי מקצועי של המנגנונים שנובה עושים, שתחת האחריות והפיקוח שלנו. ותקציב פעילות שמחכה לעו"ס הקהילתית שתפעיל אותו. אף אחד בעמותת קהילת שבט הנובה לא יכול להפעיל את התקציב הזה, למעט אותה עו"ס קהילתית שתהיה בפיקוח ובליווי. אנחנו יכולים לקחת אחריות רק על מה שתחת אחריותנו ובפיקוחנו.

אני אגיד שגם חלק מהעמותות שפעלו בשטח קיבלו תמיכה משמעותית, גם במרחבים על ידי משרד הבריאות, החל מדצמבר לדעתי. וחלק גדול מהתוכניות קיבלו מימון משמעותי מקול קורא לטראומה של קרנות הביטוח הלאומי. חלק נתמכו על ידינו, חלק בתרומות. גוף שמקבל תרומות צריך להיות בשקיפות מול רשם העמותות. יש לזה חוקים במדינת ישראל.

הבעיה שהוא נקרא נובה אז הוא מקבל אוטומטית את הגושפנקה והאסמכתה שהוא מייצג את השורדים של הנובה. והוא עוזר המון בהרבה דברים. אבל כל המאגר נמצא אצלם והם לא יכולים או לא רוצים לשחרר את המאגר. לא יכולים. אז צריך למצוא דרך שהם יוכלו לשחרר את המאגר ויהיה אפשר לקחת את המאגר הזה. כי לא יכול להיות כשאני התקשרתי אליהם לפני שלושה שבועות לגבי אביעד והם לא הבינו את המצב הסוציאלי הכלכלי הקשה שיש למשפחה שלו. שאנשים לא יודעים בכלל שיש עמותה כזאת שהם יכולים לפנות אליה.

תודה רבה. נמצאת פה נציגה של משרד הביטחון, בבקשה. ואחר כך את. ודרין, רצית להגיד משהו.

יש לי משפט אחד, אני יכולה להגיד אותו גם עכשיו.

תני שנייה לדרין. סליחה, אני מתנצלת שטענת שזלזלתי בך. זה לא אישי, אני מתנצלת. תגידי את מה שיש לך ונמשיך עם הנציגה של משרד הביטחון.

דבר אחרון שי לי להגיד שבאמת כל אחד צריך לקחת לתשומת ליבו מבחינת חברי כנסת, מדינה, שאיך זה הגיוני שאנחנו מדינה טראומתית, מהשורש שלה. מאז ומעולם. יש פה מלחמות, יש פה הכול. כולנו פה טראומתיים. אין פה שום דרך לגשת לבן אדם טראומתי, לדבר איתו, לדעת איך לתקשר איתו. זה לא הגיוני שאני אשב בוועדה ויסתכל עליי פסיכיאטר במבט ששלח אותי אחר כך שבועיים הביתה, שלא יצאתי. אני חושבת שגם לזה צריך לתת רגישות. זה נחמד שעושים פה את כל מה שעושים וכל הכבוד. אבל סופו של יום צריך לבדוק מי האנשים שמדברים איתנו. מי האנשים שאנחנו איתם בתקשורת אחד על אחד. כי אותם אנשים, היום הם לא, לצערי, ממה שאני נתקלתי, ועברתי לא קצת, הם לא יודעים לתקשר. הם לא יודעים.

תודה רבה. נציגת משרד הביטחון ואחר כך את גם רצית להגיד משהו.

תודה רבה. אני מיקה, עובדת סוציאלית באגף שיקום נכים. אגף השיקום מטפל בכל פצועי צה"ל וכוחות הביטחון שנפצעים במהלך השירות הצבאי שלהם. למעלה מ-12,000 פצועים כבר הוכרו באגף השיקום.

חיילים בנובה?

חיילים וכוחות הביטחון. עכשיו אני רגע אתייחס לחיילים של הנובה.

חיילים ששוחררו?

חיילים ששוחררו.

תדברי גם על התקופה שלפני שהם השתחררו וגם כאלה שסופחו למילואים אוטומטית.

תני לי. אנחנו מכירים מהגורמים של הצבא, אין פה גורמים של הצבא. אני מתייחסת כנציגה של אגף השיקום על חיילים משוחררים. כל הטיפול של החיילים שעודם נמצאים בשירות הצבאי, בין אם זה בקבע, בין אם זה בחובה, הם בטיפול הצבא. בסדר? גורמי ברה"ן ות"ש ונפגעים, שהצבא אמון עליהם. אנחנו איתם בקשר. אנחנו מכירים 185 חיילים שהיו באותו יום במסיבות הדרום, מסיבת הנובה, ומתוכם כבר 99 הוכרו באגף השיקום ומלווים בעצם על ידינו. כלומר, הם השתחררו מהשירות הצבאי שלהם.

עוד בעצם 86 חיילים נמצאים עוד בשירות הצבאי. כאשר הם יסיימו את השירות הצבאי שלהם, יהיה תאריך שחרור הם בעצם יכולים להגיש בקשה לאגף השיקום במשרד הביטחון והם יקבלו את כל המענים שיש לאגף השיקום להציע. ובאמת במהלך השנה האחרונה, בנוסף למענים שכבר נמצאים, יש המון הרחבה של מענים חדשים והרחבה של המענים הקיימים.

אני רגע גם אגיד על קו הסיוע שלנו, לכל הפצועים. גם מי שעדיין לא השתחרר יכול בעצם להתקשר כוכבית 8944. זה קו סיוע של גורמי מקצוע שנמצאים. אני יכולה כאן לספר על כל המענים שיש, אבל אני חושבת שזה יותר ככה אתם מדברים - - -

יש מענים, המענים הם טובים. הבעיה היא להגיע למענים האלה וזה מה שניסיתי להסביר.

זה מה שאני רציתי להגיד לך, ההליך הבירוקרטי הוא צורם.

גם אם הם מוכרים, ואני אומרת לך, יש המון שהם מוכרים. הם לא מודעים לאיך הם צריכים להתנהל. הם לא מגיעים למצב, איך מצב שמי ששנה עד היום הוא מוכר ואין לו עובדת סוציאלית צמודה? וההורים לא יודעים בכלל שהם אמורים.

אני אתייחס.

בקצרה.

ובנוסף תדברי על המענק הראשוני שלא קיבלו אותו.

את מדברת על ההשוואה מה שביטוח לאומי? זה באחריות הצבא, אני לא יודעת לענות על זה. אני רק רוצה לדבר על המענים.

זה יהיה בהסכם. כשיגיע בהסכם אנחנו נבחן אותו.

כשזה יגיע בהסכם, אז תביני, כשזה יגיע בהסכם הם יכולים לבחור לקבל את המענק הזה ולהמשיך באזרחות או ללכת עם השיקום.

אני רוצה רגע לדייק. אתם נתתם לי מקודם את זכות הדיבור. מירב גילי הירש מטרייב וסלונס טרייב. עם החיילים, גם למרות שיינתן להם מענה במסגרת הוועדה הציבורית, עדיין יש פער של 17,000 שקלים ממה שקיבלו בהתחלה לעומת אזרחים שקיבלו ביטוח לאומי.

כלומר הם הוועדה הציבורית החליטה שחיילים שהיו על אזרחי במסיבות ב-7 באוקטובר הם לא שונים מאזרחים שהיו במסיבות, זה אומר שצריך להשוות את כל התנאים שלהם.

אז כאשר ההסכם יגיע אנחנו נעלה את הסוגייה.

רגע, אני רוצה רגע לוודא שסגרנו את זה. זה אומר שלצורך העניין מה שנותנת הוועדה הציבורית, שזה בערך כ-60,000 שקלים, עדיין חסר 17,000 שקלים שהחברים שלהם האזרחים קיבלו בהתחלה.

מעבר לזה, אני רוצה רגע לשים על השולחן.

אולי אפשר לעשות את זה בחקיקה, לא?

אני רוצה לשים על השולחן שיש עוד משהו שחשוב לקחת אותו בחשבון. חיילים, עד שהם לא מוכרים, לא זכאים למעטפת שענבר דיברה עליה כמו חברים שלהם. למשל טיפולים משלימים. הרי אנחנו מבינים שהטראומה נמצאת בגוף. למה לא נותנים לכל החיילים האלה, מעצם היותם שיודעים שהם היו בנובה, את כל המעטפת של הטיפולים המשלימים והם יקבלו אותה רק כשהם ישתחררו מצה"ל? למה אי אפשר לתת את זה עכשיו?

יש לי חיילת שהיא סופחה למילואים וקשה לה לצאת החוצה, כי היא לא יודעת איך להתמודד באזרחות. והיא נשארת במילואים שנה, כי היא לא יכולה להשתחרר, כי אין לה תמיכה.

נוגה, רגע. אנחנו מדברים בסך הכול על 6,000 שקלים לחייל בשנה.

בכמה מדובר?

אם מדובר על 212 חיילים או 108 חיילים.

88 חיילים?

188.

אז אולי אפשר לטפל בחקיקה. ענבר, אני אומרת שאפשר. כי אתמול הייתה לי גם סוגייה.

זה מיליון שקלים. תנו להם את זה.

גם ה-17,000 שקלים. 3 מיליון שקלים, דיברנו על זה לפני שנה כבר.

אני אדבר עם האוצר. אני אקח ממך את הטלפון ותני לי יותר.

תודה רבה. ואני רוצה להתייחס לעוד דבר אחד.

את יכולה גם לקחת את הטלפון שלי, אנחנו קבוצת חופשיה, לזכר שיראל גולן. ואנחנו מייצגים את ההורים. לא רוצים שייצגו אותנו, ואת המשפחות ואת השורדים. אנחנו לא מעוניינים שמישהו אחר ייצג אותנו, אנחנו מעוניינים לייצג את עצמנו. כי כל אחד מושך את זה לכיוון שלו ואנחנו יודעים מה אנחנו צריכים.

בואו ניתן לה, שהיא כבר מ-9:00 ביקשה ממני.

אני לא מ-9:00, אבל אני רק אגיד משפט. אני רעות, נעים מאוד, אני מנהלת את מרכז החוסן הארצי שמפעיל את נוהל חרדה מטעם משרד הבריאות וביטוח לאומי.

אני רק אציין שאני שומעת פה המון דברים חשובים שאתם אומרים. בכל הסאבטקסט ניכר שיש הרבה חוסר בידע וחיבור באמת למה שניתן. וזה חלק מהתפקיד שלי שאני לוקחת על עצמי ביחד עם מי שאני מייצגת. לדייק רגע את המידע שאולי חסר וגם להנגיש אותו. אני חושבת שנאמרים כאן המון מושגים שהם מבלבלים את כולנו. יש הבדל בין אנשים שהם מוכרים כנפגעי איבה לבין אדם שעבר ועדת נכות והוכר בנכות. המענה שניתן לו, מעטפת המענים שניתנים לו זה דבר אחד. ואדם שהוכר בנכות יש לו מעטפת אחרת.

סתם לסבר את האוזניים, במרכז חוסן הארצי נקלטו 2,527 שורדי מסיבות. הופנו לטיפול כ-2,000. היום נמצאים 1,200 כי השורדים נמצאים בכל מיני מצבים נפשיים כאלה ואחרים, שמצריכים מהם הרבה פעמים לקבל טיפול אחר. לא כולם מתאימים לטיפול הזה. חלקם צריכים מעטפת אחרת. האתגר הגדול, כמו שאמרה בלה ממשרד הבריאות וגם ענבר מביטוח לאומי וגם הילה מהרווחה, הוא באמת לדעת איך להסתכל על כל פרט, ויש הרבה פרטים, ולדעת מה נכון לו ואת מה צריך להתאים לו.

יחד עם זאת, לעשות סדר עם כל מה שאתם דורשים מבחינת מיצוי הזכויות ומה שמגיע לכם. וכן לחבר אתכם גם לתוכניות שקיימות בשטח, שנותנות מענים נוספים. אבל חשוב, ואת זה אני אומרת כאן גם למליאה, צריך לעשות הבחנה מאוד מאוד ברורה בין המענים שניתנים במסגרת טיפול שהמטרה שלו לשקם מפוסט טראומה, ואנחנו עדיין בטראומה, אנחנו עוד לא בפוסט טראומה, לבין מענים נוספים שהם מענים קהילתיים, שהם תומכים. ובין מענים שכן, צריכים וחשובים שיינתנו גם למשפחות ולהורים. כי הם רשת הביטחון הכי גדולה של השורדים האלה.

אני אמא ואני מדברת כאן גם בכובע של אמא. ואני יודעת, ואמרתי את זה גם בשדולה, שהדבר הכי חשוב לי בכל העשייה היום יומית שלי זה קודם כל הדאגה ליקירים שלי. ואין פה אחד בחדר שזה לא הדבר הכי חשוב לו. אז תעזרו לנו. אנחנו רוצים לעשות את מה שצריך ולדייק ולתת.

משפט אחרון לנושא של אובדנות. הוא נושא שנוגע לכולנו והוא נושא מורכב ומסובך. כי כל סיטואציה, בין אם היא בדרך לאובדנות או אובדנות פעילה, מביאה אותנו לתרחיש שדורש מאתנו להפעיל אנשים, גורמים, אפילו פרטים, בתצורות אחרות לגמרי. והמחויבות המוסרית שלנו, לא רק הממשלתית, היא על השולחן. ואנחנו לומדים כל יום יחד אתכם איך לעשות את זה יותר טוב.

תודה רבה.

אני רק רוצה להגיד שיש גם הורים במצבי קיצון. אני לא יודעת אם את מכירה איך אחד השורדים, אני לא אגיד שמות, שאמא שלו לא יכלה לשאת את הכאב והסבל והיא גם. אז אנחנו גם מגיעים למצב כלכלי, גם נפשי וגם כלכלי. עוד לא הספקנו להתמודד עם הטראומה שלנו. אני הייתי עם הבן שלי כל יום מ-9:00 עד למחרת בטלפון.

אני נועלת את הדיון. אני רוצה לסכם. אנחנו נמתין לקבלת ההסכם וכאשר יגיע לפתחה של ועדת העבודה והרווחה אנחנו נמשיך. אנחנו נעקוב, נמשיך בדיון. ואתם כמובן מוזמנים להגיע לדיון.

היינו רוצים באמת שתדחפי לחוק.

זה מה שאני אעשה.

שביטוח לאומי, נגיד אם מישהו מקבל 20% שיגידו לו מה מגיע לו.

הישיבה נעולה, תודה רבה.


הישיבה ננעלה בשעה 12:07.