פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



22
הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי
11/11/2024


מושב שלישי

פרוטוקול מס' 107
מישיבת הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי
יום שני, י' בחשון התשפ"ה (11 בנובמבר 2024), שעה 11:37

מחאת התצפיתניות בצל אירועי ה-7.10 והמצב הביטחוני - ביטחונן ותנאי שירותן

חברי הוועדה: פנינה תמנו – היו"ר
מירב בן ארי
שלי טל מירון
יואב סגלוביץ'
מטי צרפתי הרכבי

קארין אלהרר
רון כץ
נעמה לזימי
יואב סגלוביץ'
יסמין פרידמן

סביונה רוטלוי - שופטת בדימוס

שמעון אור - דודו של אבינתן אור החטוף בעזה

אילת לוי שחר - אימה של נעמה לוי החטופה בעזה

שירה אלבג - אימה של לירי אלבג החטופה בעזה

אורלי גלבוע - אימה של דניאלה גלבוע החטופה בעזה

יחיאל יהוד - אביהם דולב יהוד שנרצח ב-7 באוקטובר, ושל ארבל יהוד החטופה בעזה

חיים הימן - אביה של ענבר הימן שנחטפה ונרצחה ב-7 באוקטובר

חנה כהן - דודתה של ענבר הימן שנחטפה ונרצחה ב-7 באוקטובר

שירה לישה - אחותו של דביר לישה ז"ל שנפל ב-7 באוקטובר

חן אביגדורי - אשתו ובתו שבו משבי חמאס בעזה

יהל אורן - תצפיתנית לשעבר, מחאת התצפיתניות

ענבר קמחי - תצפיתנית לשעבר, מחאת התצפיתניות

צליל אלוני - תצפיתנית לשעבר, מחאת התצפיתניות

הגר רופא - תצפיתנית לשעבר, מחאת התצפיתניות

ניקה יענקלביץ' - תצפיתנית לשעבר, מחאת התצפיתניות

חגית
- אימה של מ"פ התצפיתניות בחטיבה הדרומית עזה

דלית אזולאי

א.ב., חבר תרגומים

רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות.

מחאת התצפיתניות בצל אירועי ה-7.10 והמצב הביטחוני - ביטחונן ותנאי שירותן

שלום, אני רוצה לפתוח בדיון. תחילה ברשותכם, כנהוג בוועדה הזאת אני רוצה להזכיר שאנחנו היום 402 יום מאז פרוץ המלחמה ביום הטבח הנורא. 402 יום ש-101 חטופים וחטופות בני עמנו, נשים, ילדים, קשישים, גברים, חיילים נמצאים בשבי האויב המר ביותר. לצערי אנחנו לא רואים התקדמות בנושא ובינתיים אנחנו שומעים שמקדמים הפסקת לחימה בצפון, בלבנון, בזמן שההישגים הכבירים שלנו נמצאים כמובן גם בעזה, גם בלבנון מבלי להמעיט, אבל אני לא רואה שהחטופים והחטופות נמצאים על סדר-היום.

אני תמיד אומרת לכם שאני לא רוצה למכור ייאוש למשפחות. חלילה למכור ייאוש למשפחות, אבל הנושא הזה לא ירד מסדר-יומה של הוועדה הזאת. על המדבקה כתוב שזו יכלה להיות אני. זו יכלה להיות אני או אתה. זו יכלה להיות הבת שלי או הבת שלכם. זה האחים שלנו, זה האחיות שלנו, זה האבות שלנו, זה סבים שלנו וסבתות שלנו, זה ילדים שלנו שנמצאים שם, ואת הזעקה הזאת אנחנו נמשיך להשמיע בבית הנבחרים כאן בכנסת ישראל ולא נוותר.

הדיון היום בעניין התצפיתניות וביטחונן הוא דיון מאוד חשוב. אני יודעת שהנושא הזה נדון בוועדת חוץ וביטחון, ואני מספיק קולגיאלית לומר לכם, חברי הכנסת, גם ברגע ששם הרימו את הכפפה לא דנו בזה ואתם יודעים את זה, אבל בפעם האחרונה כשהגעתי לשם ויצאתי משם ודיברתי עם הורים, עם אימהות ואבות שמרגישים שאין קשב של צבא הגנה לישראל, צבא העם, לא יהיה מצב שבו התצפיתניות והסמב"ציות מרגישות מופקרות לגורלן. לצערי ה-7 באוקטובר לימד אותנו מה קורה כשלא מקשיבים לקולן של חיילות.

נמצאות כאן גם אימהות של התצפיתניות שחטופות. אני רוצה להודות לכן שאתן מצליחות בכל פעם לגייס את הכוחות ולהגיע לכאן. זה לא מובן מאליו. אני רוצה לחזק אתכן יחד עם כל חברי הכנסת. אתן לא לבד. אנחנו נמשיך לתמוך, לזעוק, להפוך כל אבן ולא להרפות כדי שאף נבחר ציבור, בטח בממשלה לא ישקוט עד שכולם יהיו כאן בבית. כמו כן אני רוצה להודות לכל חברי הכנסת שנמצאים כאן, ולך כמובן, כבוד השופטת סביונה. אני רוצה לאפשר למשפחות.

רק אני אתן לך תיקון קטן. אפשר, פנינה?

בוודאי.

יש פה עוד משפחות של חטופים, לא רק תצפיתניות.

אמרתי.

אני לא שמעתי.

אמרתי שהדיון הוא על התצפיתניות, אבל כל המילים שאמרתי, כל הדברים שלי מופנים לכל המשפחות.

יש 101 חטופים.

אמרתי, אבל זה בסדר. אם זה לא היה כל כך ברור, זה לכל המשפחות בלי הבדל בין דם לדם. כולם יקרים.

אז נשמע את זה.

כולם יקרים ויקרות לנו.

שמעון אור, דוד של אבינתן, בבקשה, פורום התקווה.

תודה רבה. אני מתרגש לראות פה את התצפיתניות כי הבן שלי הוא בגולני 13 והוא היה מוצב בנחל עוז. מי שיודע, המוצבים האלה הם מורכבים מכמה שכבות. יש מפג"ד, יש חיילי גולני שהיו שם מגדוד 13 והתצפיתניות שהיו בתפקיד שלהן. איך אמרת מקודם? אנחנו היינו יכולים להיות שם, אז הבן שלי במקרה היה שבת בבית. הוא היה יכול להיות באותו מקום, באותו אירוע, אז קצת מרגש אותי המפגש הזה.

אתמול היה לי איזה ראיון באחד מהערוצים. בראיון הוא שאל אותי אם ראיתי את התמונות ששחררו מצה"ל איך חמאס מתנהג מול מי שמתנגד לו, האנשים התלויים וכל התמונות האלה, ואז הוא שאל אותי, אני לא יודע איך הוא עשה את זה, איך היה לו את הטקט לעשות את זה, אבל הוא שאל אותי איך אתה מרגיש ביחס לאבינתן, כלומר שגם יכולים לעשות לו את הדבר הזה.

היה לנו פגישה עם שרנסקי והוא אמר לי כזה דבר, כל עוד שאני חשבתי מה יכולים לעשות לי, אז אני הייתי בתחתית המדרגה כי זה באמת לא היה תלוי בי. היו יכולים להרוג אותי, היו יכולים לעשות לי אלף דברים. אין לי שליטה על הגוף שלי, אבל ברגע שאני חשבתי על הקטע שלא יכולים לקחת ממני את החירות, אז הפכתי להיות מעליהם. אני אמרתי לאותו אחד ששאל אותי לגבי התמונות האלה ביחס לאבינתן, תראה, אין לנו שליטה על מה שיכולים לעשות לאבינתן, החמאס. אין לי שליטה ולכן אנחנו בצורה מודעת לא חושבים על זה ולא מוכנים להיות בני ערובה שגם אנחנו בני ערובה של החמאס. אנחנו חושבים כל הזמן על החירות שלנו, והחירות הזאת היא חזקה מכל דבר. היא לא יכולה להגן על הגוף שלנו, היא לא יכולה להגן על מה שיכולים לעשות לאבינתן ובטח לא לבנות ששבויות בידיים שלהם, אבל אנחנו צריכים להיאחז בחירות שלנו וגם לשדר להם את החירות הזאת כדי שכמה שיותר נוכל להחזיק ולהצליח להביא אותם.

אני רוצה לקחת את הנקודה של החירות הזאת גם כלפי מה שאפשר לעשות כדי להחזיר לא רק את התצפיתניות, אלא גם את אבינתן ושאר החטופים, גם החיים וגם אלה שמתים, ושאנחנו צריכים המון זמן כדי למצוא אותם. אני באמת מקבל את העובדה שאין מודיעין על המתים יותר מאשר מודיעין על החיים. גם דיברתי איתך על זה וגם אני פונה שוב פעם. חוסר החירות זה גם לחשוב כל הזמן שהחמאס יביא לנו את החטופים. זה גם חוסר חירות אחרי שנה שלמה שאנחנו נמצאים במשא ומתן שלא נגמר. אין לי אמון בחירות שאני לוקח לעצמי, שחמאס הולך להחזיר לי את החטופים, לא משנה באיזה עסקה.

אנחנו אומרים, לפני דקה דיברנו קצת על זה בינינו, הצלחנו מבחינת ארגון שהחמאס לא יהיה קיים. אני חושב שהחמאס לא קיים כארגון, ואני פונה גם דרכך וגם כלפי כל מי שיכול לתת לנו את האפשרות הזאת, להפסיק לחזר אחרי מי שלא מוכן לתת לנו את החטופים בחזרה. להפסיק לחזר אחריו ולפנות ישירות מהכוח שיש לנו בשטח למי שמחזיק את החטופים, גם החטופות, גם המתים, גם החיים ואיתם לעשות את ההסכמים הללו בצורה מקומית. תודה רבה.

תודה.

תודה לאילת, שירה ואורלי שאתן נמצאות איתנו כאן. אילת שחר לוי, אימא של נעמה, בבקשה.

אני אילת, אימא של נעמה. נעמה הגיעה יומיים לפני ה-7 באוקטובר לבסיס נחל עוז. היא עוד לא הכירה. אני קצת אקצר. אני רוצה להשאיר מקום. אני מרגישה שהמון דברים כבר נאמרים ונאמרו. אני רוצה להגיד שזאת הילדה שלי, והילדה שלי לא איתי 402 ימים. מה שעבר עליה ב-7 באוקטובר, אנחנו יודעים חלקיקים מזה כי ראיתם את הסרטונים. האלימות והתוקפנות והסיוט שבו היא והן והחטופים נמצאים, זה אותו סיוט מה שאנחנו רואים ב-7 באוקטובר וזה ממשיך. זה ממשיך כל הזמן. היה פיגוע ב-7 באוקטובר ולצערי הוא ממשיך עד עכשיו, והמדינה לא חילצה ולא הוציאה את הפצועות והפצועים ואת האנשים חסר הישע שעדיין נמצאים בו. ראינו באיזה מהירות אפשר להגיב ואפשר לטפל באירועים כמו שקרה באמסטרדם. ראינו באיזה יעילות ומהירות אפשר לטפל בזה. כולם התגייסו, ורכבת אווירית, ושר החוץ החדש הגיע בעצמו. יש למדינת ישראל את היכולת, את הכוח, אבל היא לא עושה שימוש נכון ולא מחזירים את הילדה שלי הביתה, ואפשר. אפשר.

אני אשאיר עכשיו מקום לאימהות אחרות ולתצפיתניות לדבר. אני חושבת שזה מאוד חשוב, אבל אני רק רוצה להגיד, זאת ילדה שנמצאת שם ולא מחזירים אותה.

תודה.

שירה אלבג, אימא של לירי.

שלום לכולם, אז גם אני אימא של לירי. ילדה. פשוט ילדה רק בת 19. אני אתייחס למה שאמרת על הסרטונים של ההתעללות של חמאס באנשים שלהם. אנחנו יודעים גם מחטופה שחזרה וגם מחטופים, שהם גם עושים את זה לחטופים, אז שכל אחד ידמיין 402 יום את היקירים שלהם. אני לא יכולה לא לדמיין את זה כאימא. כשאני הולכת לישון בלילה, זה מה שאני מדמיינת, את לירי שלי, את הזוועות שהיא עוברת, ואנחנו יודעים שהן עוברות שם זוועות.

אנחנו פה בדיון גם על התצפיתניות, ואנחנו יודעות שהתצפיתניות לצערנו הן הפכו לסמל ההפקרה. 16 תצפיתניות שנרצחו בנחל עוז ביום הארור ב-7 באוקטובר, אבל יש גם חמש תצפיתניות שהן סמל החיים והן בחיים, חמסה עליהן, שיהיו בריאות. הן בחיים וצריך להציל אותן ואותם, את כולם, וצריך להחזיר את כל החטופים, את כולם כבר הביתה. אנחנו יודעים שהן סמל החיים וככה הן צריכות לחזור הביתה, בחיים. מדינת ישראל צריכה לטפל כמו שאילת אמרה, בפיגוע שקרה ב-7 באוקטובר. אנחנו 13 חודשים אחרי והיא לא מטפלת בפיגוע הזה. היא לא מטפלת. אמרו לנו לחץ צבאי וכולנו הסכמנו על לחץ צבאי, ואמרו לנו שצריך למוטט את חמאס, וחמאס מוטט וחמאס מורתע וסינוואר חוסל וטרמפ נבחר, ומה עכשיו? מה הסיבה עכשיו לא להחזיר אותם הביתה, את כולם? אני לא רואה שום סיבה. מדינת ישראל ממקום של חוזקה יכולה להחזיר את כל החטופים והחטופות הביתה. זה החובה שלה המוסרית. מלחמת תקומה רוצים לקרוא למלחמה הזאת. לא תהיה שום תקומה לשום מדינה אם לא יחזירו את החטופים והחטופות הביתה. תודה.

תודה, שירה.

אורלי גלבוע, אימא של דניאלה.

אני חייבת להגיד שזה לא פעם ראשונה שאני יושבת פה, אבל מהרגע שהתיישבתי פה היום אני כולי בצמרמורת כי אני רואה גם את הבנות פה, התצפיתניות, שבאמת מהחודשים הראשונים מלווים אותנו ויזמו איזו שהיא קבוצה משלהן, תצפיתניות עבר והווה. הן עוד מעט ידברו.

מי התצפיתניות, אפשר להרים יד?

עם כל החולצות הצהובות.

תודה רבה שבאתן.

הן הגו את המונח 'לא עוצמות עיניים עד שכולן בבית', ואני רוצה להגיד שאני היום עם המשקפיים של דניאלה. זה המשקפיים שלה שאני מקפידה לשים אותן. הן נשארו באוטו שלי כשהיא הייתה נוסעת בו כל סוף שבוע כשהיא הייתה באה הביתה, והן נשארו שם ומאז אני איתן גם כשאני נוהגת, גם כשאני צריכה אותן לראיה לרחוק. אני לא אעצום עיניים עד שהיא תחזור, עד שכולם יחזרו. שואלים אותי, מאיפה יש לך כוח? איך את מצליחה לעמוד על הרגליים? אז אני אומרת שאין לי ברירה. אני חייבת לעמוד על הרגליים ואני חייבת שיהיה לי את הכוח, כי עד שהיא לא תחזור אני לא אנוח, ואני אגיע לפה ואני אגיע לכל מקום בארץ ובעולם אם צריך, ואני אעשה כל מה שאני יכולה כי אני אימא, וכל אימא שהייתה במצב הזה הייתה עושה את זה. אני לא עושה שום דבר שהוא לא רגיל מבחינתי. זה הייעוד שלי. זה הבת שלי. זו הילדה שבזכותה הפכתי לאימא, הילדה הבכורה שלי שציינה בשבי את גיל 20, שהיום היא בכלל בקבע כי היא הייתה אמורה להשתחרר כבר, ואני רוצה אותה הביתה. אני רוצה לחבק אותה. אני כן מדמיינת את היום שהיא תחזור, שאני אחבק אותה ואני אעטוף אותה. אני חייבת לעשות את זה וכולנו חייבים לעשות את זה, כי אנחנו לא נוותר עד שהם יחזרו.

אני רוצה כן להתייחס לדברים שלך, לאפשרות להחזיר אותם. מה שרמזת, שנעשה עסקאות עם החמולות או עם אנשים מקומיים. אנחנו נפגשים עם הרבה אנשים, ואנחנו יודעים שדי מהימים הראשונים הציעו את זה, אבל לא נענינו לזה ולכן אני לא הייתי תולה תקוות בזה. אני יודעת שזה משהו שמציעים אותו והוא קיים, אבל אני לא רואה את הפתרון בזה. אני רואה את הפתרון בדרך היחידה שהחזירה לפה חטופים ובכמויות. אני לא מדברת על המבצעים ההרואיים שהחיילים הגיבורים שלנו עשו והחזירו כמה, אבל גם לא הצליחו להחזיר כמה בחיים, שאני יודעת שנהרגו תוך כדי, שלא מדברים על זה, אז אני אומרת שהדרך היחידה להחזיר אותם זה בהסכם שבסופו אנחנו אמורים להתחייב להפסקת המלחמה, שזה כרגע הנקודה שהממשלה שלנו לא מוכנה להגיד, לכן כל הזמן שהיא לא תגיד את זה, כנראה שלא יהיה הסכם כזה. אנחנו צריכים לעשות כל מה שניתן כדי שיהיה הסכם כזה שבסופו תהיה הפסקת המלחמה, כמובן אחרי החזרת אחרון החטופים, החיים והמתים.

אני אגיד שיש לי גם שני בני דודים שחטופים חוץ מהבת שלי. הדבר הזה היכה במשפחה שלנו לא מעט. יש לי בן דוד שנרצח בשבי, יוסי שרעבי, ויש לי עוד בן דוד, אלי שרעבי שהוא בחיים, שרצחו את כל המשפחה שלו. הוא צריך לחזור וכולם צריכים לחזור. זה יקרה רק בהסכם, וזה יקרה רק כשהממשלה שלנו והעומד בראשה יחליטו שהמלחמה הזאת תסתיים. זה לא יקרה לפני וצריך להגיד את זה. תודה.

תודה, אורלי.

יחי יהוד, אבא של ארבל ודולב.

שלום, שמי יחיאל יהוד, אני אבא של דולב שנרצח בשבי בבוקר ה-7 באוקטובר כשיצא לטפל בפצועים מקרב תושבי ניר עוז כשהתחיל ירי הטילים, אבא של נטע שניצל עם ביתו אלם מהטבח, לא הצליחו לחדור אליו לממ"ד, ואבא של ארבל שנחטפה יחד עם בן זוגה, עם אריאל, ולמעשה מה-8 באוקטובר ארבל ואריאל בן זוגה, ודוד אחיו, ולירי ודניאלה וכולם הם בני ערובה לחיי המחבלים. הם בני ערובה להישרדות הממשלה.

אני כבר ב-5 בנובמבר 2023 פגשתי את שר הביטחון ואמרתי לו, אל תנהג כרמטכ"ל-על, תנהג כמדינאי כי הכוח בידי סינוואר והמחבלים שמחזיקים 240 בני ערובה. הכוח הוא בידיהם ושום לחץ צבאי לא יעזור. הוא אמר לי, הוא לא בא למשא ומתן ורק לחץ צבאי יעזור. חודשיים אחרי שאלתי אותו, איפה הם? בלחץ הצבאי שחררנו שמונה. בשוגג גם הרגנו שלושה מבין בני הערובה. בהסדר של משא ומתן הבאנו 110. מה הדרך הנכונה אם לא משא ומתן? מה יוביל למשא ומתן? רק הפסקת הלחימה. לא יכול להיות שמעצמה אזורית כמו ישראל לא תוכל לקחת את הסיכון הזה של להפסיק את המלחמה, להגיע לפשרות כואבות ולעמוד בהשלכות של זה. לבגין, לשרון, לשמיר ולשאר ראשי הממשלה לא הייתה שום התלבטות לגבי המחירים שצריכים לשלם עבור בני ערובה, ובהתאם לעמוד בהשלכות של זה.

זאת כבר השנה השנייה שהבת שלי, ארבל, מוחזקת בשבי. היא מוחזקת על ידי שלושה סוהרים, על ידי האחים סינוואר ועל ידי ראש הממשלה ביבי נתניהו, הוא ולא אחר. כל פשעה שהיא יהודייה, אזרחית מדינת ישראל. היא מוחזקת 402 יום ללא משפט וללא סניגור, אבל הסוהרים רואים בה נכס לשימור מעמדם בקרב ציבור תומכיהם, והמערכות שסביבם, של האחים סינוואר מענות אותה. המערכות שסביב ביבי נתניהו רואות בה בוגדת. כאשר אני פונה לחברי הכנסת ולשרים, אין ספק שיש להם מנופי לחץ להפעיל על אחד הסוהרים שלה, על ביבי נתניהו, אבל גם הם נמנעים מלהפעיל את אותם מנופי לחץ מתוך רצון לשמר את מעמדם. הם מזדהים איתי, מקשיבים לי, מחבקים אותי, מספרים לי בדמעות איך נפשם ונפש בני משפחתם נקרעת על גורלה של ארבל, אבל זה לא גורם להם לפעול למען שחרורה מהשבי. כשאני מעמיד בפניהם את הדילמה שהבת שלכם בשבי, הם מזדעזעים.

השבועות חולפים, ואני אמשיך במאבק שלי לשחרר את ארבל. אני אמשיך לפנות לחברי הכנסת ולשרים. אני אמשיך להתחנן להמוני העם שירדו לרחובות ושיהדהדו של הסיפור של בני הערובה ברשתות החברתיות, כי באמת כמו שנאמר, לא תהיה תקומה לעם שלנו אם 101 בני הערובה לא יחזרו, הנרצחים לקבר ישראל והחיים לשיקום. אני מבקש רק, תחזירו לי את ארבל שאתחיל את מסע השיקום שלה, מסע השיקום שלא יסתיים עד יום מותי. לפחות את הזכות הזאת, וגם את הזכות הזאת להעמיד אותם תחת חופה, את אריאל וארבל. הם חזרו במאי 2023 מהטיול הגדול בעולם ואלה היו התוכניות שלהם. לא תהיה לנו תקומה אם משבר בני הערובה בעזה לא יסתיים. שימו לב איך הוא מקרין על כל המזרח התיכון ועל כל העולם. הגענו בלבנון להישגים צבאיים מרשימים תוך פרק זמן מאוד קצר. למה זה? כי אין שם בני ערובה וידי הצבא לא קשורות, אך בעזה אותם כוחות שפועלים בלבנון, אותו צבא, אותם מפקדים. אותם חיילים אמיצים שהם משלמים בדמם, גם פעלו בעזה וזה לא הביא את הניצחון המיוחל שהוא החזרתם של יקירנו, 101 בני ובנות הערובה.

תודה רבה לך, גבירתי היושבת-ראש, פנינה. אני רוצה באמת באופן אישי להודות לך על כל מה שאת עושה למען בני הערובה מ-day 1 בכל דרך אפשרית, ולא רק בדיונים כאלה שבהם נוכחים חברי כנסת ותקשורת. גם ברמה האישית. תודה רבה לך, גבירתי.

תודה לך.

חיים, קרוב משפחתה של ענבר הימן, יהי זכרה ברוך, שנמצאת בשבי החמאס.

אני קרוב מאוד-קרוב אליה. אני אבא שלה.

אתה האבא? אני רגילה לראות את חנה שאני איתה בקשר. אני מתנצלת קודם כל. אתה פתאום נראה לי מרחוק כל כך צעיר, אז סליחה, התנצלותי.

קודם כל ענבר בחורה יצירתית, מלאה אהבה, מלאה נתינה. גם כשהיא הגיעה למסיבת הנובה, היא הגיעה על תקן מתנדבת כדי לעזור למבלים שהרגישו במצוקה. אני אקצר בסיפור, סיפור ארוך ואכזרי. ענבר נמלטת לשדות שבין בארי לבין המסיבה, שם היא נחשפת על ידי מחבלים שרוצחים אותה באכזריות וחוטפים אותה לעזה. במשך 70 יום היינו בתקווה שענבר בחיים, שהיא קיבלה טיפול. חמאס מפרסם סרטון שבו ענבר נראית מחוסרת הכרה ופצועה קשה, אבל אנחנו בכל זאת היינו בתקווה שטיפלו בה והיא בחיים.

אני פה כדי להגיד שהמאבק של ענבר הוא לא השתנה. אני רוצה את ענבר. הייתי מעדיף אותה בחיים אבל המאבק שלי על ענבר הוא אותו מאבק. אני רוצה להשיב אותה בדיוק כמו שנאבקתי עליה כשהיא הייתה בחיים. חשוב לנו להשיב אותה, לעשות איתה את החסד האחרון, להשיב אותה לקבורה ראויה באדמת ישראל.

אני שומע כל מיני עסקאות חלקיות. כשאני שומע על עסקאות חלקיות, אני שם את זה בצד שהן עסקאות שהן לא מוסריות מבחינתי, עסקאות שמשחררות רק עשרה ומפקירות 90, מבחינתי הן עסקאות לא מוסריות, אבל אני שם את זה בצד. כשאני שומע את העסקאות האלה אני מבין שיש פה גרירת רגליים. אני מבין שאין פה אסטרטגיה ואני מבין שאין פה אסטרטגיה אמיתית להביא 101 חטופים, ואפילו לא את העשרה שמדברים עליהם, כי זה לא מגיע אפילו לנקודת ההתחלה לדבר על עסקה, לכן צריך לדבר על 101 חטופים, כולם הומניטרי. כולם רוצים לראות את היקירים שלהם בבית בלי הבדל של קטגוריות. יש 101 חטופים ועליהם צריכים להילחם. כולם נחטפו ביום אחד וכולם צריכים לחזור ביום אחד. תודה רבה.

תודה. כולנו שותפים לכך שצריך להביא גם את החטופים שאינם בחיים לקבורה בישראל. תודה, חיים.

שירה לישה, בבקשה, אחותו של דביר.

אני אחות של דביר לישה. אנחנו זכינו שהוא היה החלל הראשון בהר הרצל. כבר בלוויה חלק מהמשפחה שלי זכרו ואמרו שזה לא ברור מאליו שיש לנו גופה שלא התעללו בה לפי מה שאנחנו יודעים, והייתה לו לוויה מכובדת. אני אומרת את זה קודם כל כי יש אחים שלי שלא זכו, ובאמת אנחנו לא ישנים בלילה. אולי יום אחד אנחנו חנוקים מגעגוע לדביר, יום אחד אנחנו חוששים לאח השני שזוכה ונלחם עכשיו בעזה, ויום אחד יש אחים שלנו שיכול להיות שמתעללים בהם ברגעים האלה. יכול להיות שברגעים האלה כבר לא נשאר במי להתעלל חוץ מבגופה, שגם זה לא קשה פחות.

בזכות דביר ובגלל מאיר ואולי אפילו בשביל הבת שלי שיום אחד היא תזכה והיא תהיה תצפיתנית או שהיא תרצה לתרום בדרך אחרת, הגענו לכאן בשביל לבקש את מה שאתם מבקשים, את מה שהעם שלנו מבקש. אנחנו מבקשים לנצח. אני חושבת שהדרך והמחשבה איך לנצח או ההגדרה של הניצחון, יכול להיות שעל זה לא נסכים לעולם. אני ילידה של 1998, וב-2005 כשסיימתי את כיתה א' גורשנו מגוש קטיף. אני לא זוכרת את זה. זה תיאורים של ההורים שלי, שאנשים מקיבוצים שהיו סביב גוש קטיף ביקשו מאיתנו לחזור הביתה. עמדו בצמתים לפני הגירוש וביקשו מאיתנו, תחזרו הביתה, ואנחנו שאלנו לאיזה בית? לאיזה בית אתם רוצים שנחזור? נווה דקלים היה הבית שלנו. הוא עדיין הבית שלי. בטעות גרים שם מחבלים, טעות שעלתה לנו במוות של אח שלי, שעלתה לנו בכל התמונות שאני לא יכולה לראות אותן. אני לא מסוגלת להישיר מבט לתמונה בעיניים שלהם. אני לא מסוגלת להסתכל עליהן.

אנחנו חושבים שכן צריך להמשיך את המלחמה. עוד לא ניצחנו. עוד עזה, יש שם מחבלים. יש שם מקומות שלא הגענו אליהם. אנחנו מוכנים למסור את הנפש של כל אחד מהמשפחה שלי שמחר יתגייס. אח שלי עכשיו בעזה. ההורים שלי חתמו לו בידיעה שיכול להיות חס וחלילה שנצטרך לבכות עוד מצבה ועוד קבר, אבל אנחנו יודעים להגיד שזו הדרך היחידה. בגלל זה אנחנו מתחננים שלא נפסיק את המלחמה. אח שלי שנה זוכה להילחם. אנחנו רואים בזה זכות. גם בכיסאות של מי שיושב פה, השופטת, סליחה שאני לא מכירה, אבל פנינה, אותך אני מכירה מוועדות קודמות, שבועות קודמים. אנחנו מודים לכם על זה שאתם כל יום קמים לעבודה החשובה שלכם. אתם סופגים ביזיונות והרבה פעמים תסכול כי באמת לא יכול להיות שעברו 400 ימים והם עדיין לא איתנו, אבל כמו שאת אח שלי לא יהיה אפשר להחזיר, אנחנו מבקשים שננצח.

כמובן שבלי החטופים אין זה ניצחון, אבל החטופים זה חלק מהניצחון. אנחנו דורשים התיישבות. אנחנו דורשים לחזור לבית שגרתי בו. בלי זה אח שלי סתם מוסר את החיים שלו. אם לצה"ל לא יהיה על מי להגן, שוב נמצא את עצמנו אולי לא ב-7 באוקטובר אלא בתאריך אחר. אנחנו לא עושים משא ומתן עם אויבים. אנחנו מנצחים, אנחנו משמידים אותם ולא נותנים להם את היכולת לחזור להתחמש. תודה על הסבלנות.

תודה, שירה. לא על הכול אנחנו נסכים אבל דבר אחד את אמרת שאנחנו מסכימים עליו כולם. בכלל אני לא מבינה את המושג הזה של לדבר על ניצחון אחרי מה שחווינו. אין ניצחון בלי החטופים והחטופות בבית.

פנינה, אני רוצה להוסיף כמה מילים, ברשותך.

בבקשה, חנה.

אני הדודה של ענבר, הילדה השקופה שלא מדברים עליה. למה היא שקופה? כי היא כבר לא בין החיים. ענבר, אנחנו לא יודעים איפה היא. החללים לא מייצרים מודיעין. כמו ענבר יש עוד 50 חללים שאין מודיעין עליהם.

אני רוצה לפתוח ולאחל לכם, ההורים של התצפיתניות, שתקבלו את הילדות שלכם בשלום הביתה. שאף אחד לא יהיה במצב שאנחנו נמצאים בו. באמת מכל הלב.

אמן.

עכשיו אני אמשיך ואומר. החשש שענבר היא תהיה רון ארד הבא או גולדין או שאול. יש חשש גדול שלא נקבל אותה בחזרה. אני רוצה לדעת איזה אימא מוכנה לחיות עם מחשבה כזו? הילדה שלנו לא מייצרת מודיעין.

אני רוצה להגיד עוד משהו. ההורים של ענבר, אימא שלה כבר לא תוביל אותה. ההורים שלה לא יובילו אותה לחתונה, לחופה. תאפשרו להם לפחות להוביל אותה לקבר ישראל, שיהיה להם לאן לעלות לבכות. אימא שלה מתחננת לקבר. זה מה שנשאר לה, לקבל קבר כשהילדה שלה טמונה בו. זה הזכות הבסיסית של כל אזרח במדינת ישראל. לאימא שלה אין עוד בת. זאת הייתה הבת היחידה של ההורים שלה. אין להם לאן לעלות. אין להם קבר. לפחות שיהיה להם קבר. זה מה שאנחנו מבקשים. אנחנו לא רוצים לחיות בידיעה שאנחנו לא מוצאים את ענבר ולא מחזירים אותה. אין חיה כזאת. אני אלחם בשיניים. אני אבוא לפה כל יום. אני אלחם בחוץ. אני לא אתן לאף אחד לחיות, אני אומרת לכם, לאף אחד. אף אחד לא יחיה אם ענבר שלי לא חוזרת הביתה. זה מה שיש לי להגיד, ועסקה אחת כוללת שתכלול את כל 101 החטופים היא העסקה שתבטיח את חזרתה של ענבר שלנו לקבר ישראל, של ענבר ושל כל שאר 100 החטופים והחטופות. תודה רבה.

תודה, חנה.

רק עוד משפט, פנינה.

משפט, כי אנחנו צריכים וחייבים לעבור לדיון שהוא סופר חשוב, מה גם שאני רואה שנציגי צבא הגנה לישראל מזלזלים ולא מגיעים לוועדה לקידום מעמד האישה. אני רוצה להזכיר להם, למעלה מ-60,000 מילואימניקיות. אני רוצה להזכיר להם ש-50% מהמשרתים זה משרתות. אני רוצה להזכיר להם שמי ששולח את הילדים לצבא זה האימהות והאבות, ואימהות שיושבות פה. אני רוצה להזכיר להם שביטחונן של תצפיתניות לא יופקר, והם יפסיקו לפחד לבוא גם לדיונים שהם פתוחים לציבור, שיש להם שקיפות. הם לא ימשיכו להסתתר בוועדת חוץ וביטחון כאילו הוועדה הזאת זה איזה סוג של המלצה. אני מתביישת בזה שצבא הגנה לישראל לא כאן. אני מתביישת במשרד הביטחון שבחר שלא לזכור שיש הפרדת רשויות בין הרשות המפקחת לרשות המבצעת, והם חושבים שזה רק בגדר המלצה. אם נצטרך להגיע איתן לבג"ץ, נגיע לבג"ץ. היינו מספיק סובלניים בשביל לשמוע ולראות אם יש התקדמות. לצערי משפחות ותצפיתניות וסמב"צים מרגישים מופקרים. אנחנו לא ניתן להפקרות הזאת לעלות בחיי אדם. זה גם ככה עלה ביוקר רב מידי לחברה הישראלית, למשפחות השכולות. אנחנו לא נוותר על הדבר הזה.

יחי, בבקשה.

רק משפט אחד. תוך כדי שדיברתי, חברת הכנסת קארין אלהרר שיושבת לימיני, המדהימה שמלווה את סיפורה של ארבל מ-day 1, התיישבה לידי, שמה את התמונה שלה. אני לא ידעתי שזה התמונה של ארבל. אתם רואים שהגיל שלה, 28, מחוק כי ב-21 ביוני השנה ציינו את גילה ה-29. בסיוטים שלי זה המשקל שלה ושל כל יתר בני הערובה שנמצאים שם. תודה רבה לכם.

תודה.

בבקשה, דקה.

יש פה המון כאב בחדר הזה. אני מסתכל על שירה ועל אילת ועל אורלי ועל חנה, ואני רוצה להזכיר לכולם שמדינת ישראל לא עושה טובה לאנשים האלה בזה שהם מחזירים להם את הילדים, ואנחנו לא נלחמים רק על הילדים. אנחנו נלחמים על דמותה של המדינה. איזו מדינה אנחנו נהיה אם אנחנו לא נחזיר אותם? איך אסתכל על הילדים שלי? יש לי ילד שהוא מלש"ב. איך אני יכול להגיד לו, סע, יחלצו אותך אם יקרה משהו?

אני מסתכל פה על הנשים. אחיינית שלי שדודה שלה ובת דודה שלה היו בשבי, הלכה להתגייס להיות תצפיתנית. התנדבה במיוחד ולחצה על הצבא ללכת להיות בגזרת עזה כי שם חסרים. איך אני יכול להסתכל על האחיינית שלי, על תומר, ולהגיד לה, יהיה בסדר? מה שאנחנו עושים פה, גבירותיי ורבותיי, לדעתי זה המאבק הציבורי החשוב ביותר בתולדות מדינת ישראל, כי אנחנו לא רק רוצים להציל חיים או להביא לקבורה. אנחנו רוצים לתקן משהו שנשבר ב-7 באוקטובר.

עוד שתי מילים לידידי שמעון ולזאת שישבה לידו. אנחנו לא עם עם חירות כל עוד יש 110 אנשים שנשללה מהם חירותם. על חירות העם הזה אנחנו נלחמים. התוכניות שלכם של שוחד וחמולות נוסו, בוצעו. לא הביאו הישגים. חילוצים, שמונה. הסכמים, 110. 27 חטופים נרצחו תוך כדי הלחץ הצבאי. הלחץ הצבאי הורג חטופים.

מילה אחרונה לגברת המתוקה שישבה עם הילדה העוד יותר מתוקה, ובזה אני אסיים.

שירה קוראים לה.

שירה. חברים, כל הכבוד לכם על התוכניות ליישובים.

עדיף שלא תפנה לאנשים שדיברו. זה לא מכובד.

רבותיי, אני רק רוצה לומר, לא לקרוא לנשים, בוועדה שלי בטח לא, 'מתוקה', 'חמודה'.

סליחה, את צודקת במאה אחוז.

פה העירה לי השופטת, וצודקת בהחלט.

דיברתי על התינוקת החמודה. סליחה שזה יצא מהקשרו.

לא, אמרת על האישה ועל התינוקת.

סליחה. התינוקת חמודה.

היא לא פה, אבל במשפט.

במשפט, כי יש פה אנשים שמסכימים איתה. לפני שאתם דואגים שיהודים יתחילו להתיישב בחבל עזה, תוציאו יהודים שלא רוצים להיות שם בכלל.

נכון.

תדאגו לאנשים, שיעיפו אותם משם. האנשים האלה צריכים לצאת משם לפני שאתם מתחילים לבנות את איקאה נצרים ואת סינמה סיטי כפר דרום.

תודה.

פנינה, אני מבקש שיהיה כיבוד, שהפנייה לא תהיה כלפי אנשים שמדברים אלא כלפייך וכלפי - - -

אני מתקן. כלפי כל מי שחושב ככה, שמעון.

אני מבקשת לפתוח את הדיון בנושא מחאת התצפיתניות בצל אירועי ה-7 באוקטובר והמצב הביטחוני היום, ביטחונן ותנאי שירותן של מי שנמצאות היום בחזית. אני רוצה לפתוח בבקשה בדוח תיעוד חיילות בחמ"לים קדמיים בגזרת עזה בעקבות אירועי 7 באוקטובר 2023, של השופטת סביונה רוטלוי. את תציגי כמובן את השותפות האחרות. אני רוצה לומר שזה מטעם אוניברסיטת בן גוריון וכמובן המכללה האקדמית אשקלון. המטרה שלנו כאן, ואמרתי את הדברים שלי והביקורת שהבאתי על הצבא ועל משרד הביטחון, שהם לא יעסקו רק ברובים ובטנקים. לא חלילה שאני מזלזלת. הם יעסקו בביטחון גם של החיילים והחיילות שלנו.

בבקשה, כבוד השופטת, הבמה היא לרשותך. כמובן התצפיתניות היקרות, אני אתן לכן אחרי שהשופטת תציג.

תודה לחברת הכנסת פנינה תמנו שטה שהזמינה אותי לספר לכם על הדוח שיצא לפני כחודש, שעליו שקדתי יחד עם שתי חברותיי, פרופ' אילת הראל מאוניברסיטת בן גוריון, פרופ' שיר דפנה-תקוע ממכללת אשקלון, ואנוכי. קצת קשה עם כל הרגשות שפה התחוללו, לעבור לעולם שהוא מחבר בין הרגשות האלה ובין העולם התבוני, כי המטרה של הדוח הזה היא בעצם להאיר את מה שקרה ב-7 באוקטובר וגם לפניו לתצפיתניות בנחל עוז, ולא רק בנחל עוז אלא גם בחמ"לים אחרים בגזרת עזה.

אני רוצה רק בכמה מילים לספר לכם איך אני כשופטת בדימוס הגעתי בכלל לחקור את הנושא הזה. ב-24 באוקטובר 2023 הוזמנתי למטה החטופים יחד עם הנשיא בדימוס אהרון ברק והנשיאה בדימוס דורית בייניש, להיפגש עם משפחות של חטופים וחטופות, בהן היו גם מי שסברו שהן חטופות, משפחות של הורי תצפיתניות. הייתה שם עדי מרציאנו, אימא של נועה ז"ל שמאוד התחברתי אליה והייתי איתה בקשר עד ליום המר שבו נפגשנו ב'שבעה' אצלם בבית, לשם הגיעו גם שרון ואיל אשל שאיתם שוחחתי במהלך ה'שבעה'. הייתה סערה מאוד גדולה כמובן רגשית. שוחחתי ארוכות בעיקר עם אייל, ואני כבר הגעתי בתחושה שצריך לעשות משהו מאוד דחוף שיהיה סמוך לזמן האירועים. כמשפטנית אני יודעת שעדויות, אם הן מזדהמות במשך הזמן, אז הן פחות אמינות. הרעיון שלי היה שיש לעשות איזה שהוא מחקר, לא ידעתי עוד איך אפילו לקרוא לזה, שבצורה סיסטמטית יבדוק את הנושא של מה קרה להפקרות ולאסון הנוראי בנחל עוז במיוחד. סיכמתי יחד עם איל שמה שחשוב זה להכין במהרה דוח שיוגש לוועדת חקירה ממלכתית לכשתקום.

אז, כשהיינו אופטימיים שתקום.

היינו אופטימיים, לכן אני אומרת כשתקום ואני מקווה שהיא תקום יום אחד. מכל מקום, הדוח הוכן לאחר כמעט שמונה חודשים של ראיונות שאנחנו ערכנו עם כ-60 מרואיינים ומרואיינות בהם הורים של תצפיתניות שלצערנו נספו בנחל עוז, הורים של תצפיתניות גם בחמ"לים אחרים, תצפיתניות ששרדו וגם לא רק תצפיתניות אלא גם תומכות לחימה אחרות שהיו בחמ"לים. הרעיון שלנו היה לעשות מחקר אקדמי שקיבל את אישור ועדת אתיקה של אוניברסיטת באר שבע. אנחנו התחלנו כאמור במחקר בראיונות. אני קצת מפרטת איך זה התחולל ואחר כך אני אספר לכם קצת מהמסקנות שלנו.

בנינו כמובן מבנה לראיונות. הראיונות היו בצורה גם מובנית וגם פתוחה, ואפשרו לנו בעצם לעשות את מה שלא היה קודם, להקשיב. להקשיב להורים, להקשיב לתצפיתניות קשב מלא. הכול מוקלט ומתומלל. מלכתחילה חשבנו שהתחושה היא שבנחל עוז קרה אסון נוראי. הוא באמת האסון הכי גדול שקרה במלחמה, כש-52 חיילות וחיילים נספו בחמ"ל הזה. חשבנו שאנחנו צריכות לעשות השוואה גם לחמ"לים אחרים כדי לבדוק מה קרה שבחמ"ל הזה האסון היה באמת פי כמה וכמה גדול מהחמ"לים האחרים שבהם התצפיתניות ניצלו.

לא אמרתי ששתי חברות שלי למחקר התנצלו שלא יכלו לבוא היום. הן פשוט מלמדות. אני בתור בדימוס, היה לי יותר זמן לבוא ולהיות אתכם. אני מוכרחה לומר שאנחנו לא הגענו עם איזו אג'נדה למחקר הזה, אלא באנו עם פתיחות לשמוע את הדברים. אני אומרת כך כי בתודעה הציבורית כל הנושא של התצפיתניות התקבע כמשהו שלא הקשיבו להן. כאילו מלכתחילה האשימו את אותן נשים, חיילות שהן לא התריעו והן אשמות בהפקרות הגדולה הזאת שקרתה, אז אני כבר אגיד ואומר, כי אני לא חושבת שאני אוכל לדבר את כל מה שהייתי רוצה בפורום הזה.

סליחה, אני פשוט לא ציינתי עוד עובדה מאוד חשובה, שבמסגרת הראיונות אנחנו לא רק בדקנו את התצפיתניות ותומכות לחימה אחרות שהיו במוצב הזה ובחמ"לים אחרים, אלא גם קיבלנו אישור לראיין קצינות בכירות ביותר שבחלקן עדיין משרתות בצבא. זה היה יתרון מאוד גדול שיכולנו לשמוע לא רק מה שהתצפיתניות חשבו או הרגישו, אלא גם מה שהקצינות ידעו על דברים שהתצפיתניות לא ידעו, וזה בקשר להתרעות.

אני עוד אציין שבשלב מאוד מוקדם אנחנו ביקרנו בחמ"ל נחל עוז יחד עם תצפיתנית שהשתחררה שבועיים קודם מהשירות. זה היה באמת מאוד מרגש אבל גם מאוד מלמד, כי יכולנו ללמוד כשראינו בעיניים איזה הפקרות הייתה במוצב הזה. זה היה מוצב שלא היה בנוי להיות מוצב. ההפקרות הייתה נוראית ואני רק אגיד בכמה מילים, לעומת חמ"לים אחרים. ההפקרות הייתה בכך שהמוצב הזה לא היה בנוי להגנה. במוצב הזה לא היה בחמ"ל דלת כספת שאפשר לנעול מבפנים. לא היה ציוד כיבוי אש, לא היה פתח מילוט, כל התנאים של הביטחון הכי בסיסי שהיו בחמ"לים האחרים. זה החמ"ל היחידי שלא שופץ. זה אחד הדברים הנוראים שבעצם צריך למצוא את האחראים למחדל הנוראי הזה.

כשאת הדוח הזה הצגתם גם למשפחות.

המשפחות היו הראשונות שקיבלו את הדוח. זה הבטחה שנתנו להן.

אני רק אקרא איזה משפט שאמרה אם שכולה מנחל עוז, שתבינו את החיבור שהרגשנו כשביקרתי שם. "יש פה מוצב שהוכרע ונכבש ואסור לנו להפוך את המילים האלה, והחובה והאחריות המוסרית שלנו לדור הבא היא לספר את הסיפור, ללמוד ולשנות". זאת המטרה של הדוח, לספר מה היה שם מבחינת נקודת הראות שלנו, מבחינה אובייקטיבית. לא באנו עם איזו שהיא אג'נדה ואיך אנחנו נצליח לשנות.

בעינינו הדוח שלנו הוא גם מתריע וגם מנציח את הגבורה של התצפיתניות ויתר תומכות הלחימה והלוחמות. הוא משמר את הזיכרון של ההורים על המידע שקיבלו מהבנות, ובכך גם מקווה לעשות צדק איתן. כמו כן יש לנו שורה של לקחים והסקת מסקנות שאנחנו מקווים ומקוות שכאשר תקום ועדת חקירה, היא תיקח אותם בחשבון.

אני רק אגיד לכם את הנושאים העיקריים שבהם טיפלנו בדוח, וכל אחד יוכל לקרוא את זה. זה מופץ ברשתות. דנו באופי השירות בחדרי המלחמה, הביטחון והיעדרו במוצב ובחמ"לים, סוגיית המרחק מהגבול, שאלת הצורך או אי-הצורך בנשק לתצפיתניות, תנאי השירות שלהן, שפה אני יכולה לדבר שעתיים והשערות סומרות. ההתרעות המוקדמות והמשמעות שלהן, חוסר מוכנות לאפשרות של חדירה המונית למרות ההתרעות, ההודעות להורים השכולים והטיפול בימים שלאחר ה-7 באוקטובר, מבנה התפקיד והאחריות הפיקודית הקשורה בבעיות מבניות בצה"ל. אלה הנושאים העיקריים. פה הייתי רוצה רק להעלות שני נושאים כי אני לא יכולה לדבר על הכול.

בכל מוצב יש חיילות וחיילים מחיילות שונים. היו גם כאן. יש אחריות פיקודית ויש אחריות מבצעית. התצפיתניות שהן חלק ממערך האיסוף בחיל הגנת הגבולות כפופות לפיקוד של החיל הזה, אבל המפקדות שלהן ושאלות מבצעיות כפופות לגדוד, שמה שנקרא, תופס קו. במקרה הזה זה היה גולני, והוא זה שמכריע כאשר יש חילוקי דעות, זאת למרות שהתצפיתניות נשארות במקום הזה זמן רב, שנתיים שירות, והקצינות גם יותר מזה, ואילו הגדודים האלה מתחלפים כל שלושה-ארבעה חודשים. זאת נקודה מאוד חשובה.

אנחנו לא יכולנו כמובן לראיין אנשי מודיעין לצערנו, אבל זה תוכל לעשות ועדת חקירה. התרשמנו שלאנשי המודיעין הייתה השפעה מכרעת, לפחות ממה שיכולנו להסיק מהראיונות, על מקבלי ההחלטות במבצעים. כשאחריות מפוזרת נוצרים מצבים כפי שהיו ב-7 באוקטובר, למשל שלהורים לא הייתה כתובת, לכן נוצר המושג אצל ההורים שהתצפיתניות היו 'חיילות של אף אחד'.

אני חייבת לומר, כבוד השופטת, שגם עכשיו ההורים מרגישים שאין להם כתובת, ופה אני מזדעזעת. מילא, לא נותנים להקים את ועדת החקירה, אבל גם עכשיו אחרי שכבר לצערנו אנחנו יודעים לאן זה יכול להוביל, הורים נשארים ללא כתובת.

הדוגמה הטובה ביותר זה הניסיון להרוס את החמ"ל, בעוד שהובטח להם בזמנו שזה יהיה אתר זיכרון, ועוד דוגמאות נוספות באמת קשות.

אני שוב מצטטת אימא שאומרת, "אם מבנית הן של אף אחד, אז ברגע האמת אין סיכוי. זה לא טבעי שיזכרו אותן. הן לא בראש והן לא באוטומט", וזה מה שקרה שם.

אנחנו שואלות מי אחראי לכך שנחל עוז שהתיימר להיות מוצב בו החמ"ל הגדול ביותר מבין ארבעת החמ"לים שבגזרת עזה, הוא היחיד שלא שופץ, שלא היו מיגוניות שניתן לנעול, ויושבות פה האימהות של אלה שהיו במיגונית, וראיתי את המיגונית. אני יודעת על מה אני מדברת. לא הייתה לו דלת שנסגרת מבפנים, שני פתחים. גם בחמ"ל עצמו לא היה פתח מילוט.

במסגרת הזמן כמובן אני לא יכולה להעמיק בשלל הנושאים. אם יש יותר זמן, אני יכולה לפרט בזה. המסקנה מהדברים שאנחנו בחנו, ובאמת בחנו באובייקטיביות. לא באנו עם ידע מקדים. אני בכלל, אין לי הבנה בנושא הצה"לי, ואם שאלתי שאלות על מבנה די בהתחלה, זה כי לא התחבר לי העניין הזה ולכן התחלתי לשאול מי אחראי למי. מי אחראי על הבנות האלה? זה דבר שהוא מפורט מאוד. יש פה עשרות עמודים של פירוט. אני אתן רק דוגמה אחת קטנה למה קרה בשירות עצמו, והוא גם קשור לנושא מגדרי שהוא מאפיין את חוסר האחריות.

כפי שאמרתי, כל שלושה-ארבעה חודשים תופס קו חיל אחר. ניקח את גולני שהיו בנחל עוז. החיל הזה מגיע עם המטבח שלו, הטבח שלו והרופא שלו. התצפיתניות שעובדות כל כך קשה, בשעות לא-שעות, לא יכלו להשתמש במטבח כי המטבח נסגר בשעות שהן לא היו יכולות לאכול בו, ואז הן היו אלה שעושות לעצמן את האוכל. לא אדבר על טיב האוכל ועל העכברים וכו'. זה תמצאו בדוח.

זה מעיד על יחס.

נכון. אמרנו לעצמנו, החיילים שתופסים קו יוצאים בלילה לשטח, חוזרים בשעה שהמטבח לא פתוח. הטבח לא יפתח להם ויעשה להם ארוחה? בוודאי שהוא יפתח, אבל לחיילות לא. זה דוגמה קלאסית. יש דוגמה למשל של רופא שבא עם הגדוד ותצפיתנית רוצה שהוא יראה אותה. לא, את לא שייכת לגדוד. לחיל האיסוף אין במקום רופאה בשביל התצפיתניות ויתר הלוחמות.

בזמן שיש לי אני רוצה לגעת בנושא של ההתרעות, ולא הקשיבו לנו. פה אני חושבת שאנחנו מצאנו ממצאים שלא מתיישרים עם הקו הזה. אני אשאל קודם את השאלות ששאלנו את עצמנו. האם אכן התצפיתניות לא התריעו? האם אכן לא הקשיבו להתרעות שלהן? מה זה בכלל הקשבה מבחינה מודיעינית? לאן הועברו הדיווחים שלהן? מי עצר את הדיווחים? באיזה שלב? מדוע? האם הדיווחים הגיעו למעלה? האם לא הקשיבו להן עקב היותן נשים? אבל בסוגריים, גם לא הקשיבו לבלונאים שהתריעו.

שאלת ההקשבה או ההתעלמות רק בשל נימוק מגדרי היא הרבה יותר מורכבת. בהקשר של חיילות בחמ"לי תצפית מדובר בחיילות בכמה מיקומי שוליים. הן חיילות מאוד צעירות. הן נשים שתפקידן לא נחשב יוקרתי במיוחד בצבא. דרך אגב, אין מיונים לתפקיד הזה. לכאורה נאמר להן לא לחשוב יותר מידי, רק לצפות ולדווח. יש היררכיה בצבא ואתן בתחתיתה. היחס הזה מן הסתם מאוד מתסכל. לעומת התפקיד הנחות לכאורה של חיילת בחמ"ל תצפית וההיבט המגדרי שלו, ניצבים המודיעין וקציניו הבכירים שיש להם מעמד בלתי מעורער, ופה אני מזכירה שהתצפיתניות בעבר היו שייכות לחיל המודיעין.

בפרק שלנו על התרעות אנחנו מביאות פירוט רב מפי כל המרואיינות, על ההתרעות שדווחו על ידי התצפיתניות לאורך כל התקופה ובמיוחד בששת החודשים שקדמו ל-7 באוקטובר. אני מציינת את זה במיוחד. גם הורים סיפרו שהבנות שלהן התלוננו על הסכנה ההולכת וגוברת ועל הפחדים שלהן. העדפנו שלא להסתמך רק על עדות שמיעה של ההורים. מהעדויות של הקצינות הבכירות ביותר הוברר שידיעות מהתצפיתניות הועברו הלאה וככל הנראה נדונו בדרגים הגבוהים הרלוונטיים. איננו יודעות כמובן אם כל ההתרעות הועברו, אבל מסתמן שכנראה אם ההתרעות לא עלו בקנה אחד עם סדרי העדיפויות שנקבעו מראש, לא תמיד הן נדונו ברצינות הראויה. בפועל ההתרעות לא השפיעו על המהלכים הצבאיים או המדיניים, לכן ההמלצות שלנו הן לבדוק את כל ההודעות של התצפיתניות החל מפסח 2023 שאז התחילו ההפס"דים הגדולים ביותר והתכופים ביותר, ואז נראו הנוח'בות בטנדרים ובאופנועים והיו רחפנים, חצי שנה ולבחון למי הן הועברו ומה הדרך שהן עשו עד שהן נדחו. מי היה הגורם שסבר שאין זו ידיעה חשובה? מה היו נימוקיו, אם היו?

יושבות פה תצפיתניות, אז הן בוודאי יודעות. בשגרה המידע שנאסף על ידי התצפיתניות ומועבר על ידי המפקדות שלהן, מועבר לחטיבות, לאוגדות עזה באמצעות המפקדות של הפלוגות ואמור להיבחן בקרב גורמים האמורים על ההערכה שלו. למה אני אומרת חצי שנה? ההורים שפנו להקמת הוועדה האזרחית ומדברים שם, ללכת אחורה כמה שנים. אני כבר אומרת, אם תקום ועדה ויטילו עליה לבחון כמה שנים אחורה, היא לא תסיים גם כשהתצפיתניות יהיו סבתות, לכן אנחנו חשבנו שחצי שנה של בדיקה יסודית היא אפשרית והיא יכולה להגיד באמת מה קרה.

כבוד השופטת, אולי אפילו אפשר לקחת את הסיפור של החייל חדריה, שמגיעים עד לפתח מוצב. היה שם איזה עמדת שמירה ופשוט, אם אתם זוכרים, תמונות מצמררות, ויורים לו בתוך - - -

גם בנחל עוז. אני ביקרתי שם. יש בודקה, ש"ג עם איזה חבל. היה לפני כמה חודשים.

זכרו לברכה.

כן, זכרו לברכה.

מכיוון שמהקצינות הבכירות שמענו שהתרעות עברו לקצינים בדרגות היותר גבוהות, אז נשאלת השאלה, כאן אני גם מתחברת לנושא המבני, מדוע האנשים שאמונים על המבצעים לא העזו להגיד מילה, שצריך לעשות דברים אחרים? ואנשי המודיעין כנראה, יש לנו על זה עדויות, שאמרו, כנראה שאין צורך. לא בכדי אחת הסיסמאות של התצפיתניות הייתה 'עזה, לא בשישי-שבת'. לצערנו גם באותה שבת חיילים ומפקדים רבים יצאו לחופשה.

אחת ההמלצות שלנו החשובות, אני חושבת, נוגעות לעריכת איזון בין הצורך בהעצמה של עבודת התצפיתניות לבין חוסר היכולת למסור להן את מכלול השיקולים להחלטות כי אין להן סיווג ביטחוני. מה שקורה, התצפיתניות הרגישו מאוד מאוכזבות שהן מתריעות והן לא יודעות מה קרה עם זה. לפעמים אומרים להן, בסדר, אבל הן לא מבינות כי אסור למסור להן את כל הפרטים, אין להן סיווג. חשבנו שצריכה להימצא דרך שאנחנו קוראות לה סוג של היזון חוזר, שלפחות הן ידעו שזה עבר ואז המוטיבציה תהיה הרבה יותר גבוהה גם של התצפיתניות.

בנובמבר 2022 בעקבות דיון נרחב באגף המודיעין על כוונות הפשיטה של חמאס, קבע ראש אמ"ן חליווה אז, כי נדרש לשלב את התצפיתניות בתמונת המצב המודיעינית על מנת לייצר את השלם במערך האיסוף הקרבי באוגדת עזה. התוצאה, 52 חיילים וחיילות נספו רק בנחל עוז, מהן 16 תצפיתניות ותומכות לחימה, וחמש תצפיתניות עדיין חטופות בעזה. תצפיתנית אחת הוחזרה.

אותו חליווה שגם המחדל הזה רובץ על כתפיו והתפטר מהתפקיד.

מאוד מעניין לוועדה שלך, שמרבית הקצינות הגבוהות ציינו שהן לא הבחינו באפליה מגדרית כלפיהן.

הקצינות הבכירות.

גם הקצינות הבכירות, כן. יחד עם זאת במהלך הראיונות כשהתחלנו לשאול שאלות ולהיכנס לתכנים, עלה שקצינות מצטיינות הרגישו שדרכן חסומה ואין להן אפשרות לתרום תרומה ממשית למערכת, והשתחררו, או כאלה שנאלצו לעבור לחיל אחר. נראה שקצינות בכירות התעלמו מהיבט מגדרי הקשור בשאלה המבנית שהצגתי קודם בנושא למשל האוכל או הרופא הגדודי. גם הורים של לוחמת מיחידת רוכב שמיים של חיל התותחנים, שנהרגה במיגונית אחרי שהיא ירתה במחבל שהגיח, אימא שלה סיפרה על אפלייתה בקידום במסגרת הקשה שהיא עברה בצבא, שהיא מאוד מאתגרת ושבה משרתים שווה בשווה גברים ונשים.

טכנאית בחמ"ל תצפית שגם ראיינו, אני אקרא לכם מה היא אמרה. "יש מלא פעמים שגברים נותנים כזה מבט מזלזל כשאת אומרת שאת הולכת לטפל בתקלה שהיא לכאורה מסובכת, ויש מלא חיילים, לפעמים חיילים שלי", היא הייתה מפקדת, "שחושבים שלאישה אין מקום בתפקיד הזה, אבל רוב הפלוגה יושבת על נשים. רוב הפלוגה המשיכה ותמשיך להתקיים על נשים. לא משנה כמה הן קטנות, גדולות, גבוהות, חזקות, חלשות, השכל זה הכוח וזה מה שהרים גם את הפלוגה".

תצפיתניות רבות התלוננו שכאשר יש אירועים רעים בגזרה, מהמבצעים באים בהאשמות לתצפיתנית שלא זיהתה, ואילו כשיש אירוע מוצלח של תצפיתנית שאיתרה וזיהתה מרחוק, הכוח הגיע לשטח, הוא פעל בהצלחה על סמך ההתרעה, כל המחמאות ניתנות לגדוד הגזרתי ולא לאיסוף.

אני מסיימת ואני אומרת שיש חשיבות רבה לנוכחות של נשים בכירות מוכשרות במוקדי קבלת ההחלטות הצבאיות והמדיניות כאחד. השתתפות של נשים מיומנות במוקדי קבלת החלטות תאפשר חשיבה ביקורתית ויציאה מקיבעון מחשבתי. נשים אלה יהוו מודל מנהיגות לדור הבא שיתקדם לתפקידים מובילים בצבא ובחברה.

השיח על חמ"לי התצפית שהתפתח בחברה הישראלית בעקבות התקיפה הנרחבת של החמאס, הוא שיח מבורך. הוא מעמיד את החיילות תומכות הלחימה שבחמ"לים הקדמיים בחזית השיח. הוא מאפשר להנכיח את התרומה שלהן להגנה ולביטחון, ולהעלות לדיון כשלים שמוכרים זה שנים רבות ולדעתי נמשכים עד היום. עם זאת, הנרטיב שהתקבע, 'הכול קרה כי לא הקשיבו לתצפיתניות', איננו ממצה את כל ההיבטים וגם הוא מטעה, כי התצפיתניות היו גיבורות. בנחל עוז ישבו ליד המצלמות בחמ"ל בקומה מתחת, יכולתם לשמוע חלק. הן הודיעו בקולן על מה שהן רואות. בכרם שלום סיפרה לנו תצפיתנית שניצלה, במילותיה, ואני מצטטת: "דיווחנו, הכינו והמשכנו".

קצינות מחיל האיסוף ב-7 באוקטובר יצרו בשיתוף פעולה ביניהן חמ"ל זמני בג'וליס לאחר שלא יכלו להגיע מבתיהן לחמ"לים של עזה. משם הן התקשרו לחיל אוויר, לקצינות במילואים, להורים, לקצינים ולחיילות בחמ"לים, תוך דאגה להוצאתן מהתופת בביטחון.

על רקע מערך הכשלים שזיהינו, והם רבים מאוד בדוח בעיקר בנושא ההתרעות, ההתעקשות על הנרטיב הזה של אי-הקשבה לתצפיתניות כגורם מרכזי לכישלון, לדעתנו הוא מקטין אותן ואת פועלן וממעיט בערך התפקיד. התצפיתניות ועימן הסמב"ציות והמפקדות היו חיילות חזקות שסיפרו על תחושה של גאווה בתפקיד. אחווה ביניהן עזרה להתגבר על הקשיים.

הדוח מציג תמונה מורכבת בהרבה של השתלשלות האירועים, של מעמד התפקיד ושל הטעון תיקון. אני רק רוצה להזכיר שלמרות ההישגים של נשים בצה"ל בשנים האחרונות וגם במלחמה בחילות השונים, עדיין במטכ"ל לא נמצאת סביב שולחן ההחלטות אף אלופה. אף אחת מהקצינות המשרתות במשך שנים בחיל האיסוף עדיין לא מונתה לעמוד בראשו. יש עדיין תקרת זכוכית שאי אפשר להתכחש לה. אנחנו גם מצפות שבעת מתן אותות הערכה לחיילים בעקבות המלחמה הנוכחית, יינתנו אותות כאלה גם לנשים לוחמות ותומכות לחימה שתפקדו באופן מעורר השתאות בחמ"לית בגזרת עזה. כל מי ששמעה בקשר את הקולות האחרונים של התצפיתניות בנחל עוז יודעת שהן היו גיבורות, וכך יש לזכור אותן. אנחנו מקוות שבקרוב תוקם ועדת חקירה ממלכתית שתצליח להוציא לאור השמש את האמת בדבר האשמים לאסון הגדול של ה-7 באוקטובר.

תודה, כבוד השופטת סביונה רוטלוי. זה לא מובן מאליו שלא רק כשופטת, כאזרחית את בחרת לעשות את עבודת הקודש הזאת בזמן שמקבלי ההחלטות היו צריכים להקים את ועדת החקירה. עם לא צריך להתחנן שיקימו ועדת חקירה. משפחות לא צריכות להתחנן שיקימו ועדת חקירה. ברמה האישית אני אגיד לך שבן דוד שלי גם נהרג בנחל עוז. הם הופקרו. חייל בגדוד 13 של גולני. כל כך הרבה חיילים נפלו שם, נהרגו, נרצחו, נטבחו.

אני רוצה לעבור ברשותכם לתצפיתניות שנמצאות איתנו. רשומות לי יהל, צליל וענבר. תודה רבה שאתן ישבתן כאן בקשב. אני חושבת שאתן כמי שמכירות את העבודה, יכולות להשמיע אולי באופן הכי קוהרנטי.

לפני שאנחנו מתחילות, יש לי רק שני משפטים ממש חשובים להגיד. דבר ראשון, בכל אחת מהגזרות במדינה, גם לפני 15 שנה וגם היום אפשר למצוא הרבה מאוד מחדלים. נחל עוז היה האסון הכי גדול שלנו מבחינת התצפיתניות, אבל עוד חמ"לים ספגו לחימה. בכל הגזרות שלנו יש כרגע מחדלים ובכולם צריך לטפל. אנחנו בדיון כרגע על התצפיתניות, אז עליהן אנחנו נדבר, אבל כל מה שאנחנו הולכות להגיד, ניתן למצוא את זה בכל אחת מהגזרות במדינה ובכל אחד מהגבולות.

כולל סמלות מבצעים, סמב"ציות.

סמב"ציות ותצפיתניות זה עבודה שהיא ביחד.

נכון, ולצערי אנחנו גם רואים כמו שאמרה השופטת, אין להם אבא ואימא וכל אחד זורק את זה על השני.

אנחנו נדבר גם על זה.

דבר שני, אני רוצה להגיד שזה פשוט ביזיון שאין פה נציגות צה"ל בדיון על תצפיתניות, שאין פה נציגות של משרד הביטחון על תצפיתניות.

הם לא רוצים להגיע לוועדה לקידום מעמד האישה.

זה פשוט ביזיון שאנחנו כולנו פה בדיון ממש ספציפי.

אגב, זה לא מקרה נדיר שזה קורה שהם לא מגיעים לוועדות שדנות בדברים האלה.

אל תדאג. כשמדובר ברובים, טנקים – הם נמצאים בוועדת חוץ וביטחון ששם הדלתיים סגורות. ולא להתפרץ, ברשותך, בסדר? תודה.

זה שני משפטים לספתח, שנבין רגע איפה אנחנו עומדים פה.

(השמעת הקלטה של תצפיתנית)

אנחנו נשמיע את קול זעקתן. זו הייתה יעל לייבושור, תצפיתנית בנחל עוז שדיווחה עד הרגע האחרון. יעל נפלה בחמ"ל ב-7 באוקטובר ביחד עם חברותיה בחמ"ל ובמיגונית.

שלום לכולם, שמי יהל אורן. הייתי תצפיתנית בנחל עוז והיום אני ממובילות מחאת התצפיתניות. הקבוצה שלנו היא מאגדת תצפיתניות מ-30 השנים האחרונות ומכל הגזרות ברחבי הארץ, והתאחדנו בדרישה להביא אותן הביתה כי באמת שזו הייתה יכולה להיות כל אחת מאיתנו.

כבר אז, לפני עשר שנים הרגשנו את התעצמות האויב. הם בנו מתחתינו מנהרות ואנחנו היינו מדווחות עליהן. היינו שומעות אותם מתחתינו. היו אומרים שאנחנו היסטריות. היינו רואות טרקטורים יוצאים מהאדמה. עוד יום של חפירות בקו דיווח 96 מול בארי, 600 מטר משטח הארץ, וזה היה לפני עשר שנים וכל הדבר הזה התפוצץ לנו בפנים ב-7 באוקטובר.

תצפיתניות נחל עוז ראו את המוות מול העיניים ולא יכלו להסיט מבט. דיווחו בגבורה על החדירה לבסיס עד הרגע האחרון, ועשו מה שמצופה מהן לעשות, לא להפקיר. אגב, הן לא עשו את זה כי הן פחדו מעונש, ויש עונש. הן עשו את זה מתוך מחויבות אין-סופית לחברות שלהן ולאזרחים שעליהם הן התחייבו לשמור.

אנחנו רוצים להסב את תשומת ליבכם לרצף העובדות הבאות. אחת, החיילות ישבו קרוב לגדר ובזמן אמת נותרו ללא הגנה, ולמרות זאת דיווחו והתריעו עד הרגע האחרון. שתיים, חיילות התריעו שוב ושוב שבועות מראש, ולא קיבלו מענה למודיעין שמסרו כפי שציינה כבוד השופטת. עד רגע זה לא קמה ועדת חקירה, לא צבאית ולא ממלכתית שתענה על השאלה למה חברות שלנו הופקרו להישרף בחיים בחמ"ל למרות שכולם ידעו על הסכנה, וחמש מהן עדיין בשבי.

כפי שציינה כבוד השופטת, עדויות עם הזמן מזדהמות. אין לנו זמן. מעבר לכך, מאות תצפיתניות המשרתות כרגע בגבולות ישראל אינן מוגנות. זה לא שהן מגישות שהן אינן מוגנות. הן אינן מוגנות, כאילו ה-7 באוקטובר לא קרה מעולם, אז הנה אנחנו פה, תצפיתניות עבר אמנם אבל תצפיתניות. אנחנו במשמרת החשובה ביותר בחיינו. אנחנו מתריעות ואנחנו מדווחות כפי שנדרש מאיתנו. הן בסכנה תמידית. הן ליד הגבול כי הלקחים לא הופקו, ולכן גם ההגנה על מי שיושב פה, על כל אזרח במדינת ישראל, בסכנה.

אנחנו יושבות כאן ושואלות את השאלה המתבקשת שעוברת לכולנו בראש, מה היה קורה אם היו מקשיבים להן? האם דניאלה, אגם, לירי, קרינה ונעמה היו עכשיו במנהרה אילו רק היו מקשיבים להן כשמילאו את תפקידן? במדינה המתקדמת והליברלית הזאת בשנת – סליחה על המילה – פאקינג 2024, לא יתכן שעדיין נשאל את השאלה הזאת שיכלה לשנות את כל המציאות, ובבסיס שלה אולי כפי שאמרה כבוד השופטת, עומד מגדר. האם לא הקשיבו להן כי הן נשים?

מה היה קורה אילו היו יותר נשים שמחזיקות בתפקידים בעלי השפעה והן היו עושות את התפקיד כפי שנדרש מהן? גם היום יש בחיל שלנו, חיל איסוף קרבי או היום הגנת הגבולות חמישה מג"דים גברים. סליחה על השאלה, אבל איפה חברי הכנסת הנוספים? האם יש לנו פה אוזן קשבת?

שלום לכולם, אני צליל. הייתי תצפיתנית בכרם שלום בגדוד 414. היום אני גם אחת ממובילות מחאת התצפיתניות. אני רק אשאל, מתישהו שם בצה"ל הגדול החליטו שתצפיתנית זה תפקיד נשי. נתנו לנו את המצלמות הכי טובות, את המכ"מים הכי טובים, כיסאות לא תמיד הכי נוחים אבל כיסאות. נתנו לנו קול אבל לא אוזן. התצפיתניות יושבות במוצב קבוע. הגדודים לעומת זאת מתחלפים. לצורך העניין, אני ישבתי בכרם שלום אבל הפלוגה שלי בכלל יושבת ברעים והגדוד בכלל יושב באורים. זה רמת הפיצול. בסיטואציה שבה הייתי צריכה משהו, אין לי אימא ואבא. אני אדייק את זה. יש לי הורים, הורים גרושים.

בבסיס אנחנו נתונות לחסדיהם של מפקדים בכירים שתופסים גזרה באותו רגע, במקרה שלי הגדס"ר הבדואי. במקרה שלה, צנחנים. יש פה אחת עם מג"ב, גולני וכל מיני גדודים לוחמים. עכשיו אני מעלה כמה מורכבויות שאני חוויתי בשירות שלי לפני עשר שנים. אוכל אצלי במוצב, היינו תלויות באספקות מהגדוד הלוחם שנמצא בגזרה. הגדוד לרוב לא היה מחשיב את הסד"כ שלנו, אותנו התצפיתניות ככוח אדם. לא פעם ולא פעמיים נתקענו בלי אוכל ולא אפשרו לנו להיכנס לחדר אוכל אחרי המשמרת.

אני שומעת ואני פשוט לא מאמינה.

לפני עשר שנים.

לצערי הרבה מאוד מהדברים קיימים גם עכשיו.

רפואה – אם הייתי צריכה לראות רופא, הייתי צריכה להגיע לרופא הגדודי. מזכירה, הוא נמצא באורים, 30 דקות נסיעה, וזה אם היה לי טרמפ. מבצעיות – לי אישית היה מג"ד מילואים שלא הקשיב לי במהלך האירוע, מה שהוביל לאירוע חדירה חמור של שב"חים לתוך הבסיס. במקרה שלי זה נגמר בנס. במקרה של נחל עוז זה נגמר באסון. אנחנו פה כדי למנוע את האסון הבא, כי מהביקורים שלי בבסיסים, כל המחדלים נותרו כמו שהם בכל הגזרות בכל רחבי הארץ, ואסור לנו לשכוח את חמש התצפיתניות מהאסון של ה-7 באוקטובר שעדיין בשבי. מזמינה את כולם לרדת לבסיסים. תיראו אותם, תשמעו אותם.

שלום לכולם, אני ענבר קמחי. אני הייתי תצפיתנית בכרם שלום וגם כן ממובילות מחאת התצפיתניות. אנחנו כאן, כל מי שהיא עם החולצה הצהובה, ויכול להיות שיש פה גם כמה סמויות, כולנו היינו תצפיתניות, כולנו נשים ואנחנו מיצבנו את עצמנו כאחיות הגדולות של קרינה, נעמה, אגם, לירי ודניאלה כדי לסיים את המצב שבו נשים נשלחות לגבולות כדי להגן על המדינה ומופקרות לגורלן, ולוודא שזה לא יקרה עוד.

מי שלא יודע, ההגדרה המילונית להפקרה זה עזיבה, השארת דבר ללא השגחה, ננטש ונעזב לכל המעוניין. המילה הזאת היא א-ב ללקסיקון של כל תצפיתנית. אסור להפקיר מסך. זה הדבר הראשון שכל תצפיתנית יודעת. ארבע שעות משמרת שהעיניים מרותקות למסך. העיניים האלה חוקרות כל תזוזה חשודה, מכירות כל אבן ויודעות היטב מה שגרתי ומה לא. אין ימינה, אין שמאלה, אין לראות מי נעמד לידך. אם הזזת את העיניים מהמסך, הפקרת. הפקרת את הגזרה. כל מספר הקילומטרים הבודדים האלה נותרו ללא השגחה לכמה שניות, ואנחנו קיבלנו ריתוק 28 אם הפקרנו.

לעומת זאת, אחיות שלנו מופקרות כבר 402 ימים בשבי חמאס. רק העיניים של המחבלים עליהן. אנחנו לא יודעות מי עומד לידן, וכל דבר סביבן חשוד ומסוכן, אז המילה הזאת 'הפקרה' שמורה לנו התצפיתניות. אחיות שלנו הופקרו בכל יום שקדם למתקפה כשהן התריעו עליה. הופקרו ב-7 באוקטובר כשהן קוראות לעזרה שלא הגיעה, ומאז מופקרות כל יום בשבי, ואנחנו, מחאת התצפיתניות לא נעצום עיניים ולא נפקיר אותן עד שכולם, כל החטופים בבית. אתם מוזמנים לבוא למיצג שהקמנו היום, של עמדות תצפית ליד הקפיטריה החלבית, ולהשתתף ולקחת חלק, להבין מה זה אומר להיות תצפיתנית.

בואו תחוו את החוויה.

תודה רבה.

אני מצדיעה לכן גם על הפעילות שלכן למען התצפיתניות, שיש לזה גם השלכה על הסמב"ציות, ובעיקר על הקשר עם המשפחות. זה לא מובן מאליו. אולי תוסיפי לדברים שלך, השתמשו, ראו בכן כעיניים אבל העלימו לכן את הקול, ואנחנו לא נוותר גם אם יש מישהו שלא רוצה שנשים את אור השמש על פני הדברים. זה מחדל שממשיך, ועם כל זה שהם עסוקים במלחמה, הן עדיין לא בטוחות.

פנינה, אם אפשר בבקשה להשמיע שוב את ההקלטה, ואנחנו גם נסביר מה היא אומרת.

(השמעת הקלטה של תצפיתנית)

"ארבעה אנשים שיורדים לכיוון הגדר, אשרו קבלה", "פרש תורכי חצה", "אשרו קבלה". היא מסבירה איפה הם. 'רואה יורה'. "- - - לכיוון היישובים, - - - ואני מזהה שהם רצים לכיוון המוצב", "הם נמצאים בתוך המוצב".

כפי ששמתם לב, קודם כל היא דיווחה על היישובים. נחל עוז זה ימינה, הקיבוץ, והבסיס זה שמאלה. הם היו פיזית יותר קרובים לבסיס מאשר ליישוב. היא עדיין דיווחה על היישוב קודם.

באיזה מסירות נפש ומקצועיות.

תודה על הבמה. שמי הגר רופא, הייתי תצפיתנית בחמ"ל מכבים ביהודה ושומרון. אני רוצה להגיד שמאז שהשתחררתי ב-2011 עסקתי המון בהסברה על התפקיד של התצפיתנית. אני כבר קרוב ל-13 שנים אוספת עדויות של תצפיתניות מכלל גזרות המדינה. הדבר הזה ממשיך לקרות בחמ"ל אחרי חמ"ל בכל גזרה, מלבנון ועד עזה. 14 שנה שאני מכירה עדויות של תצפיתניות שקולן או לא נשמע או מתמסמס איפה שהוא ברקע, וחבל שהכול צריך להיכתב בדם במדינה הזאת, וחבל שאי אפשר למנוע דברים שאפשר בקלות היה למנוע לפני כן. תודה.

תודה.

כן, בבקשה.

שלום, רק רציתי להוסיף. ציינת את המילה מקצועיות. אני רוצה לשאול דבר ראשון, אנחנו נמצאות פה – אני אומרת ברבות כי יש פה רוב נשי – איפה הגברים בוועדה הזאת?

היה פה חבר הכנסת סגלוביץ', ואת צודקת שזה לא מספיק. את צודקת שצריכים להיות פה יותר חברות כנסת ויותר חברי כנסת.

אז אני רוצה למנף את זה לעניין של המילה מקצועיות. ציינת שהבנות היו מקצועיות. איך יתכן שאנחנו קוראים לצה"ל צבא מקצועי, אם יש התעלמות מוחלטת מקול נשי רק כי הוא נשי ולא כי הוא לא מקצועי? בואו רגע נחשוב על הדבר הזה ונראה את הייצוג גם כאן. האם מעמד האישה לא נוגע לדברים אחרים במדינה? אני רוצה דרככן, חברות הכנסת, וכבוד השופטת וכל מי שנמצא כאן, בואו נדבר על מקצועיות במונחים של מקצועיות ולא במונחים של מגדר. בסופו של דבר מה שקורה, תצפיתנית היא היחידה שיושבת 24/7 לאורך שנים בגבול שבו הגדודים מתחלפים. זה אומר שאף חייל שמגיע יום ראשון, יום עשירי וגם אחרי חודשיים, לא מוגן כי הוא לא מכיר את הגזרה. זה אומר שבהתעלמות מהקול של תצפיתנית החייל זורק את עצמו לסכנה עד כדי מוות.

תודה. אני תיכף צריכה לסגור את הדיון אבל אני אומרת לכם, זה דיון ראשון ויהיה לזה דיון המשך. אני לא מתכוונת לוותר. אמנם הדיון הזה משודר לכל עם ישראל בערוץ הכנסת, אבל כשאנשי הצבא לא נמצאים פה, אנחנו נדאג להביא אותם. הם יגיעו לפה כי הם לא מעל החוק. אף אחד לא מעל החוק, לא משרד הביטחון ולא צבא הגנה לישראל, ואת הקולות האלה הם ישמעו לא כדי לשמוע ולהעביר את זה כאילו לא היה, אלא כדי לתקן את כל הליקויים שיעלו פה, יעלו בדוח. אני חושבת שנשות ישראל ובכלל אזרחי ישראל, יש להם אפס סובלנות להפקרה, למחדלים שעולים בחיי אדם.

חגית, אימא. אני בכוונה לא מזכירה את שם המשפחה, אם היא עדיין משרתת.

היא עדיין משרתת.

בבקשה. את אימא לתצפיתנית בכירה.

שלום לכולם ותודה על הדיון החשוב מאוד הזה. תודה לכבוד השופטת סביונה רוטלוי על הדוח המדהים שהם כתבו. אני חגית, אני אימא של דניאל, קצינה מצטיינת ששירתה כמ"פ התצפיות של החטיבה הדרומית בעזה ב-7 באוקטובר. כבר שמונה שנים שאני אימא של תצפיתנית, שמונה שנים שבהן אני רואה את הבת שלי רק פעם בשבועיים במקרה הטוב, אבל בכל פעם היא מגיעה עם חיוך גדול ותחושה עצומה של שליחות.

להיות אימא של תצפיתנית זה לדעת שהיא אמנם יושבת בחמ"ל, אבל היא תמיד קרובה מידי לגבול. במהלך השירות שלה דניאל שירתה כמעט בכל גזרה, ביהודה ושומרון, בלבנון וגם בעזה, וככה אני יודעת כמה דאגה ואחריות יש על הבנות האלה בכל מקום שהן נמצאות. הן עושות עבודה מקצועית וייחודית שמצילה חיים של חיילים ואזרחים כל יום לא רק במלחמה, גם בשגרה, אבל יש כאן גם אימה שהיא חלק בלתי נפרד מהחיים שלי, לדעת שהתרומה שלה אדירה אבל שהיא גם עלולה להישאר מופקרת בשטח, כי כשהגיע ה-7 באוקטובר, בשבוע הראשון כולם חיפשו אשמים מיידיים וגם היא כמו כל התצפיתניות הייתה על מוקד האשמות ואף אחד לא מיהר להגן עליהן. לקח זמן עד שהגלגל הסתובב והתחילו לפרסם את הגבורה שלהן, את העבודה המקצועית שהן עשו תחת אש גם כשיורים על דלת החמ"ל.

דניאל נכנסה לתפקיד בחטיבה הדרומית שהמפקד שם היה אסף חממי ז"ל שנפל ב-7 באוקטובר, והיה מפקד מאוד מוערך על ידה. הוא ידע מה הוא ערכן הרב של תצפיתניות ונתן לזה משקל מאוד גדול בגזרה שלו. הוא נתן לדניאל מקום רחב בפיקוד של החטיבה, ובכל פעם שהגיע מג"ד חדש לגזרה, חממי היה נותן לו סקירה מיוחדת עליהן. הוא היה מסביר לו שהחמ"לים הם שמורות טבע, והפרחים המוגנים הן תצפיתניות ושחובה עליהן לשמור עליהם.

בזכות המקצועיות שלה, הניסיון מגזרת לבנון ובזכות האישיות הבלתי מתפשרת שלה, דניאל ידעה בדיוק מה לעשות באותו יום קשה. למרות שהיא הייתה בבית לכמה שעות באותו לילה כי הם לא יצאו מהבסיס במשך חודשים שלפני, היא מייד ידעה איפה כל חיילת שלה נמצאת. היא ידעה מי נשארה במוצב בסוף השבוע הזה, והיא הגיעה לרעים עוד באותו יום בנסיעה בכבישי המוות מלאי הרכבים השרופים והגופות שליד, כשיש עדיין מחבלים בשטח.

כשדניאל הגיעה לעזה מלבנון היא הכתיבה להם נהלים מאוד ברורים לזמן חירום, שאסרו עליהן, על החיילות שלה בכל המוצבים, כיסופים, כרם שלום ורעים, להיכנס למיגוניות המצ'וקמקות שהיו במוצבים, והנוהל היה שהן חייבות כולן להגיע לחמ"ל. למזלן החמ"לים במוצבים של החטיבה הדרומית היו ממוגנים, בניגוד לחמ"ל נחל עוז למשל. היא גם הכירה כל אחת מהחיילות שלה עד לרמת הפרטים הקטנים כמו קעקוע שמסתתר מאחורי האוזן של חיילת שלה.

ב-06:33 היא כבר הייתה ברכב בדרך דרומה, וזה היה היום הכי מפחיד בחיים שלי, חרדה קיומית. מעבר לכל המשפחה שלי שגרה בעוטף, הידיעה שהילדה שלי וכל החיילות שלה נלחמות בלי מפקדים, בלי מח"ט, בלי תמיכה מצה"ל הגדול, המח"ט שלה נהרג בתחילת הקרב ומג"ד האיסוף, המפקד המקצועי שלה פשוט לא ענה לה לטלפון במשך יותר מ-24 שעות. דניאל, הילדה המופלאה שלי ניהלה את כל היום הזה בכוחות עצמה בשעות הראשונות עד שהגיע מח"ט מחליף לחממי והיא התחילה לקבל עזרה מהמג"דית הקודמת שלה שבכלל יצאה ללימודים.

החיילות של דניאל ניצלו פיזית אבל הן נלחמו תחת אש במוצבים שאליהם חדרו מחבלים. הן טיפלו בפצועים כשמסביבם דם, מחבלים מנסים לפרוץ לחמ"ל ויורים עליו בלי הפסקה, ולצידם שוכבים חיילים שנלחמו על החיים שלהם ושל התצפיתניות, ונהרגו. המלחמה הזו הוכיחה לי שוב שהאופן שבו מתנהלים המוצבים האלה תלוי בבני האדם ששם. זה לא עניין של נהלים כמו שאמור להיות, אלא עניין של מנהיגות.

אחרי שהמח"ט אסף חממי נפל, דניאל והחיילות שלה המשיכו להיות מופקרות על ידי מפקדת גדוד איסוף 414. במשך שבוע היא לא ממש יכלה לדבר איתי, עד שב-03:00, לפנות בוקר ביום שישי שאחרי, היא התקשרה אליי ואמרה לי, אימא, אני צריכה עזרה. היא סיפרה שהיא זקוקה לציוד בסיסי לחיילות שלה ברעים, כיסופים ובכרם שלום – תחתונים, גרביים, מזרנים, והכי חשוב, משחקים כדי שיהיה לבנות שלה משהו שיקל עליהן קצת מהזוועות שהן עברו, כי הן עדיין היו שם, ציוד שלכאורה היה הגיוני שהגדוד ידאג לו באופן מיידי. פניתי ל"בונות אלטרנטיבה" וביקשתי סיוע, והצלחנו לגייס משאיות שיצאו דרומה באותו יום, והחיילות קיבלו את מה שהן צריכות, אבל גם הפעם הצלחנו לעשות את זה בגלל - - -

לסיכום, כי אני פשוט נאלצת תיכף להיפרד מאימהות החטופות.

אני מסיימת. הצלחנו לעשות את זה בגלל אופי המפקדים שהגיעו להחליף, ולא המפקדים שהיו צריכים לעשות את זה.

את השאלות הקשות שלי בתור אימא על התנהלות חיל האיסוף לפני, באותו יום ואחרי, אני שואלת בקול רם. אני לא מחכה שהצבא יבוא אליי. אני באה לצבא. אני יודעת שנעשו תחקירים מעמיקים ורציניים על האיסוף והתצפיתניות בגזרת עזה, שלא פורסמו לציבור עדיין. תחקרו גם את דניאל והתפקוד שלה. אני מכירה אישית שני תחקירים כאלה. אני מקווה שוועדת חקירה ממלכתית תקום ממש בקרוב ותחקור את המחדלים הנוראיים והדברים הגרועים שהובילו לאותו יום, אבל שגם תאיר את החיילות והחיילים שעשו עבודה מטורפת, טובה, שהתריעו, שראו, שנלחמו. זה מגיע להורים שיושבים כאן, זה מגיע למשפחות השכולות וזה מגיע לנו כעם.

תודה.

חברת הכנסת שלי טל מירון, אני סוגרת את הישיבה הזאת אבל אני קודם כל אעביר את זכות הדיבור כמובן אליך. אני רוצה רגע לפני ששלי מדברת, את השמות של חברי הכנסת שהיו פה בסובלנות רבה והקשיבו לכל הדברים שנאמרו. כמו שאמרתי, יהיה פה דיון המשך. חברת הכנסת דבי ביטון, חבר הכנסת יואב סגלוביץ', חברת הכנסת יסמין פרידמן, חברת הכנסת מירב בן ארי, חבר הכנסת רון כץ, חברת הכנסת נעמה לזימי, חברת הכנסת קארין אלהרר וחברת הכנסת מטי צרפתי הרכבי. לא שכחתי אף אחד אחר, נכון?

שלי, בבקשה.

תודה רבה. תודה על הדיון החשוב הזה. אני חושבת שמבין כל הדברים המאוד חשובים שנאמרו פה, והגעתי גם מהמיצג. הייתי במיצג וגם ישבתי בעמדה לכמה דקות, ואפילו כשקראו בשם שלי, תדרכו אותי מאוד טוב במיצג שאסור להסיט את המבט. כשאנחנו אומרים את זה, זה נשמע, כן, מה הבעיה? ואז לשנייה מישהו קרה בשם שלי וסובבתי את הראש בטבעיות. אתה מבין פתאום כשאתה יושב שם בעמדה הזאת, את גודל האחריות שיושבת על כתפיהן של התצפיתניות המופלאות האלה.

תודה רבה על הדוח החשוב הזה. צריך לטפל בצבא במה שצריך לטפל, אבל ברגע זה ממש יש חמש תצפיתניות שהחיים שלהן תלויות במדינת ישראל, ושאנחנו צריכים להציל את חייהן וגורלן, ואין דבר יותר חשוב מזה, כמובן עם כל שאר החטופים, אין שאלה. הקריאה הכי חשובה שצריכה לצאת מהוועדה הזאת כמובן, מהבית הזה, ופנינה ואני כמובן שותפות בזה לחלוטין, זה שחייבים להחזיר אותם הביתה עכשיו. אין יותר זמן, אין יותר ספינים, אין יותר תירוצים, אין יותר סיבות למה לא, למה אי אפשר, למה כן לחסל את זה, לעשות את הציר הזה והציר ההוא. לא מעניין. עסקה עכשיו, את כולם הביתה. תודה רבה.

תודה רבה. אני רוצה לסכם את הדיון בהנחיות הבאות. זה גם לפרוטוקול וזה ייצא גם לשר הביטחון ליושב-ראש הכנסת, על כך שלא די בכך שב-7 באוקטובר הופקרו התצפיתניות, משרד הביטחון ממשיך להפקיר את הסוגיה שהיא דיני נפשות, ואנחנו מצרים על כך שנציגי צה"ל ונציגי משרד הביטחון בחרו להיעדר מהוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי. הם לא סוברנים להחליט לאיזה ועדה הם מגיעים. תפקיד הכנסת הוא לפקח, והם הרשות המבצעת והם צריכים לבוא לכאן ולתת תשובות לעם ישראל ולנבחרי הציבור.

הוועדה מודה לשופטת בדימוס סביונה רוטלוי ולשותפות שלך, פרופ' אילת הראל ופרופ' שיר דפנה-תקוע. אנחנו מודים לכם על הדוח המפורט. על אף שלא הוקמה ועדת חקירה ממלכתית, עם ישראל צריך לחקור, בין אם זה יוזמות של אזרחים, בין אם זה יוזמות של נשים יקרות כמו התצפיתניות בדימוס, ובין אם זה כאן בכנסת ישראל. אסור לנו להרפות. אני חושבת שזה המעט שאנחנו חייבים, בכאב אני אומרת את זה, לקורבנות ולכל מי ששילם מחיר דמים.

הוועדה תכנס ישיבה מיוחדת בנושא, כי מבחינתי כרגע רק התחלנו לגעת בנושא הזה. חודשים נותנים הבטחות בוועדת חוץ וביטחון. אני לא ראיתי שזה התקדם. אנחנו נדאג שצה"ל לוקח אחריות. אין דבר כזה שאין אבא ואימא לתצפיתניות, כי יש להם אבא ואימא והם מאוד מודאגים. הם לא ישנים בלילות. הם נתנו את הדבר היקר מכל ובינתיים לא ככה נראה שמתייחסים לכך.

תודה רבה לכם, המשפחות, האימהות היקרות. תודה לכן שבאתם לכאן. אני סוגרת את הישיבה. הישיבה נעולה.


הישיבה ננעלה בשעה 13:20.