פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



2
הוועדה המיוחדת לזכויות הילד
12/11/2024


מושב שלישי



פרוטוקול מס' 84
מישיבת הוועדה המיוחדת לזכויות הילד
יום שלישי, י"א בחשון התשפ"ה (12 בנובמבר 2024), שעה 12:05

הגשת הדוח השנתי של עמותת חמניות - "יתמות בצל המלחמה" - לציון יום היתום הבין-לאומי

חברי הוועדה: אלי דלל – היו"ר

מתן כהנא

יעל שור מלינסקי - מפקח ומפקד ארצי לטיפול באוכלוסייה המבוגרת, משרד הביטחון

נוית דויטש - עו"ד במחלקת מדיניות וחקיקה, משרד המשפטים

נועה שטרן אחיפז - מתמחה, משרד המשפטים

אור צוברי - מנהלת אגף חרבות ברזל, משרד הרווחה והביטחון החברתי

ריבה שכטר - ממונה התמודדות במצבי משבר, חירום ואובדנות, משרד החינוך

עינב לוק - מנהלת אגף בכיר שירות פסיכולוגי ייעוצי, משרד החינוך

רני נויבואר - ראש תחום חקיקה ומדיניות, האפוטרופוס הכללי

מריה רבינוביץ - חוקרת מ.מ.מ

לינא סולטאן בשארה - ממונה חברה ערבית יחידת התיאום, יחידת התיאום הממשלתית לזכויות ילדים ונוער

הדר קס - מייסדת ומנכ"לית, עמותת חמניות

ליאת קליין גנץ - מנהלת תחום מדיניות וקשרי משל, עמותת חמניות

מיכל גרגו - ראש מטה, עמותת חמניות

ללי דרעי - מנהלת פרויקט יתומי המלחמה, עמותת חמניות

מיכל בלמס - מנהלת אזור, עמותת חמניות

נוגה אריאל - מנהלת פעילות השטח, עמותת חמניות

מוריס כהונאי - מנהל פיתוח ידע, עמותת חמניות

דפנה זקוביץ הרמן - מנהלת שיווק חמניות, עמותת חמניות

ספיר ג׳רבי - מנהלת ניו מדיה, עמותת חמניות

יעל נוימן - רכזת משאבים, עמותת חמניות

אלה לשם - אשת טיפול, עמותת חמניות

אלי לדרמן - מוזמן ע"י העמותה, עמותת חמניות

זלמן זאב לדרמן - ידיד, עמותת חמניות

ענבר שקד דליות - דוברת, עמותת חמניות

תומר מורלי - משפחה שכולה, עמותת חמניות

מורן שיין אסולין - משפחה שכולה, עמותת חמניות

ליאת אורן וקס - אימא של יתום מלחמה, עמותת חמניות

א.א - יתומת חרבות ברזל, עמותת חמניות

הינדי לדרמן - תורמת, עמותת חמניות

סטיבן זינגר - עמותת חמניות

שרון זינגר - עמותת חמניות

רותי פרמינגר - נציגת הארגון בכנסת וחברת ועד, ארגון נפגעי פעולות איבה

מיכל זקן אופיר - מתמחה מחלקה משפטית, ארגון נפגעי פעולות איבה

ליאור קרנכל - מנכ״לית, עטופים באהבה

הילה פארן - מנהלת קשרי משפחות, עטופים באהבה

סבין תעסה - ניצולת 7 באוקטובר, אב"י-אגודה בינלאומית לזכויות הילדים

אדוה פינקלשטיין - אמא של ט. וג. הורים

אייבי מוזס - יושב ראש הארגון, ארגון נפגעי פעולות איבה

תמי סלע

תמי ברנע

אליחי כנפו


רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות.

הגשת הדוח השנתי של עמותת חמניות - "יתמות בצל המלחמה" - לציון יום היתום הבין-לאומי

הגשת הדוח השנתי של עמותת חמניות - "יתמות בצל המלחמה" - לציון יום היתום הבין-לאומי

שלום לכולם. היום נדון בדוח השנתי של עמותת חמניות, בנושא יתמות בצל המלחמה. אני רוצה להודות להדר קס, שמלווה אותנו בכל הוועדות פה. התרומה שלך לוועדה, ובכלל ליתומים היא אדירה, ואני מודה לך על כך.

אני רוצה להקריא לפי הפרוטוקול את נוסח ההקראה בתחילת ישיבה בנוכחות קטינות או קטינים או במקרים בהם צריך לחסות פרטים מהפרוטוקול. כידוע מוקלטת ומשודרת, והפרוטוקול וגם שידור הישיבה יפורסמו באתר האינטרנט של הכנסת, ויישמרו במאגרי המידע של הכנסת. לאור העובדה שעלולים לעלות בישיבה, נושאים הנוגעים בצנעת הפרט של קטינים, אנחנו מבקשים מכלל הגורמים, כולל ההורים, להקפיד על שמירת פרטיותם, ולהימנע מלחשוף מעבר לנדרש. כמו כן, אם יעלה דבר הנוגע לקטינות או קטינים, ומקשר אותם לבדיקה, טיפול או אשפוז פסיכיאטרי וטיפול בהשגחה של עובד סוציאלי לפי החוק, לחלילה התאבדות או ניסיון התאבדות או להליך פלילי המתנהל בבתי המשפט, חל איסור פרסום על פרטים מזהים שלהם, ולכן הם לא יצולמו או יוקלטו, ולא ייכללו פרטים מזהים שלהם בפרוטוקול הדיון.

כמו כן, לאור האמור, אני קובע כי בהתאם לסעיף 120 לתקנון הכנסת, ככול שתהיה בקשה מטעם חבר כנסת, שר או נציגו או אם יעלה צורך לשם הגנה על קטין או חסר ישע, יימחקו מהפרוטוקול המפורסם לעיון הציבור, פרטים מזהים של דוברים או דוברות קטינים או קטינות לבקשתם או לבקשת משתתף אחר, אם העמדת הפרוטוקול לעיון הציבור עלולה לגרום להם נזק.

ראשית, אני רוצה לפתוח בתנחומים הכנים, והשתתפות המשפחות והקרובים של חמשת החיילים שנפלו ביממה האחרונה: סמל אור כץ, סמל ראשון נוה יאיר אסולין, סמל ראשון גרי זולת, סמל ראשון אופיר אליהו ורב סרן במילואים איתמר לוין פרידמן – יהי זכרם ברוך. בנוסף נישא תפילה יחד, כולנו, לשלומם של חיילי צה"ל, ולכל כוחות הביטחון, לרפואתם של הפצועים, ולשובם של כל החטופות והחטופים.

היום אנו נדון בממצאים של דוח היתמות, שפורסם על ידי עמותת חמניות. הדוח חושף את המציאות המורכבת והקשה, שעמה נאלצים להתמודד יתומים בישראל, במיוחד על רקע המלחמה האחרונה, שהותירה אחריה מאות ילדים יתומים ועם פצעי טראומה עמוקים. היו גם יתומים משני ההורים – גם מהאימא וגם מהאבא – למעלה מ-35 ילדים כאלה, נדמה לי.

הדוח מדגיש את הפערים הקיימים, בין התמיכה שניתנת ליתומים שכולים, לבין יתומים אזרחיים, אשר לא תמיד זוכים למעטפת התמיכה ההולמת שהם זקוקים לה.

האחריות שלנו כחברה, היא לדאוג לכל ילד יתום, שיוכל לקבל את התמיכה הנפשית, הכלכלית והחברתית, הנדרשת כדי להתמודד עם אובדן ההורה, ולצמוח למרות הקשיים.

כיו"ר הוועדה לזכויות הילד, אני רואה חשיבות עליונה בממצאים, ומחויב לקדם צעדים פרקטיים לשיפור מצבם של היתומים בישראל. אני קורא לפעולה משותפת ומידית של כל הגורמים הממשלתיים, האזרחיים והציבוריים, העמותות, להבטיח עתיד טוב יותר לילדים האלה.

אנחנו מתכבדים גם – משתתף אתנו חבר הכנסת כהנא. אתמול קיימת דיון, לצערי הגעתי רק בסוף, בנושא של אלמנות ויתומים. דיון מאוד מעמיק ופורה, אמנם היה סוער, אבל אלה הדברים, לצערנו, וטוב שכך, כי הדברים האלה צריכים להעיר אותנו. כשיש סערה היא מעירה אותנו כחברי כנסת, ותודה רבה לך על הדיון אתמול, וגם על זה שהגעת.

אני רוצה שוב להודות להדר. אני חושב שהעמותה שלך וגם הדוח פה, הם גולת כותרת של כל הפעילות שאתם עושים למען היתומים. נמצאת אתנו גם ללי, הייתי גם בשבעה, אני רוצה להגיד לך שכל עם ישראל גאה בך. הדברים שאמרת בשבעה, וגם בשלב יותר מאוחר, והפעילות שלך גאווה לעם ישראל. אני חושב שאת דוגמה ומופת לכל אישה, לכל אם ולכל רעיה. תודה רבה שהגעת לפה.

והיה לה יום הולדת לפני יומיים. מזל טוב.

היום.

היום יום הולדת, מזל טוב. אם היינו יודעים היינו מביאים עוגה. נתחיל עם המצגת, בבקשה.

אגיד שכבוד גדול מאוד שיש לדוח המיוחד שלנו מקום כאן, ותודה רבה, אלי היקר, על כל מה שאתה עושה למען היתומים. אתם לא יודעים שקורה הרבה מאחורי הקלעים.

הקמתי את חמניות לא באופן אמורפי. גדלתי בבית בורגני ומשעמם מאוד בהוד השרון, עד שכשהייתי בת 14, אבא שלי נהרג בתאונת דרכים – דרסה אותו משאית בוקר בהיר אחד. כשהתחלתי לפנות ולבקש עזרה מכל מי שהיה לצדי, נסגרו לי הדלתות, אחת אחרי השנייה. פניתי לרווחה, שאמרו שאין להם איך לעזור לי; פניתי ליועצת בבית הספר, שנתנה לי פתק לפסיכולוגית, שאני יכולה ללכת אליה פעמיים. מצאתי את עצמי מחפשת עזרה במקומות פחות טובים.

המקום הזה דחף אותי בשנים שלאחר מכן להקים את חמניות, והיום יש לנו את הזכות להיות העמותה הגדולה בישראל לילדים ובני נוער שאיבדו אחד או את שני ההורים שלהם. כאשר אני אגיד: לי יש זכות מאוד גדולה לעמוד בראש חמניות, ולפעמים הזכות הזאות נעשית בוואקום משמעותי מאוד. זאת אומרת – עוד מעט נציג את הנתונים המעודכנים, אבל בסוף צריך להבין: הסיפור של ילד כמוני היום, שמאבד הורה בסרטן, התקף לב, מחלת ניוון שרירים, הסיפור לא השתנה, זאת אומרת שעדיין בסוף, כמו כמו שלי היה לפני 10 שנים – גיליתי לכם, אני צעירה, זה גם הסיפור של היתומים היום – מה שמוביל אותם, לצערנו, להגיע לסיכון הרבה יותר.

הסיפור שלי הוא לא רק שלי. יתומים נעצרים פי ארבעה, נושרים מבית הספר פי 13, מגיעים לסיכון פי 10. ילד יתום היום בהרבה מקרים, נהיה נער בסיכון מחר, אבל, יש לאותם ילדים ובני נוער יתומים גם סיכויים הרבה-הרבה יותר גבוהים, להגיע לאותן נקודות של הצלחה. כאשר אנחנו מדברים על זה ש-27% אחוז מנשיאי ארצות הברית היו יתומים, 62% מראשי הממשלה בבריטניה היו יתומים. זאת אומרת שילד יתום עומד בצומת. היום לדאבוננו, 95% מהילדים היתומים, מוסללים מדינית לאותו מקום של סיכון, אבל יש להם את הסיכוי, והם עוד יגיעו למקומות של הצלחה.

השנה הזאת הייתה שנה קשה ומורכבת; היא העלתה את המועדות לדבר הזה שנקרא יתמות, כאשר, לדאבוננו, בין הזמן שהתראיינו או דיברנו על הדוח, לבין היום, נוספו עוד 901 ילדים ובני נוער יתומים שגבתה המלחמה הזו. השנה הזו מצד אחד העלתה מודעות, אבל היא גם הוכיחה את עומק הבעיה, שבסוף אין היום גורם מתכלל. אני צריכה למצוא את עצמי מספרת לראש רשות בדרום, שיש לו ילדים ובני נוער יתומים מהמלחמה, כי לא היה לו המידע.

נגיד שכל מי שכאן, בתפיסת העולם שלי, לא משנה מאיזו זווית, ובטח חברי הכנסת שיגיעו, אנחנו כאן כי בחרנו וזכינו לקחת אחריות. אני כל הזמן אומרת לאנשים שלנו – השותפים בחמניות, שאנחנו העמותה הראשונה בעולם שחיברה בין יתמות לבין סיכון. זאת אומרת שאנחנו הראשונים ששמנו את היתמות על מדף הבעיות החברתיות. הראשונים שאומרים שיש פה בעיה חברתית שמצריכה מענים רב מערכתיים. אני רוצה להגיד שכל מי שכאן, כאן, כי הוא עושה שליחות מטורפת, ויש זכות גדולה מאוד לעמוד בראש השליחות הזאת. אני רוצה להודות, עוד לפני המכובדים שכתבו בדוח, לעובדות ועובדי חמניות, למתנדבי חמניות, שמקדישים את החיים שלהם למשימה הזו, ולא תמיד נראים ונשמעים על כך. קודם-כול תודה. אני אגיד שוב תודה לאלי, לתמי, לכל מי שכתב את המאמר – לעינב, לריבה, לריקי מורד ממשרד הביטחון, לאור צוברי ממשרד הרווחה, למתן כהנא שכבד אותנו בנוכחותו, אנחנו מודות לך מאוד. בואו נתחיל.

בבקשה.

כמו שאתם רואים, חיים בישראל כ-45 אלף ילדים ובני נוער שאיבדו אחד או את שני ההורים שלהם עד גיל 21. אתם ממש שומעות ושומעים נכון – זאת אומרת ש-1% מכלל הילדים עד גיל 18 הוא ילד יתום. הנתון הכי מעניין כאן בעיניי הוא ש-¾ מהילדים היתומים הם יתומים מאב. למה הנתון הזה מעניין? כי במדינת ישראל 2024, עדיין אין שוויון בין גברים לנשים, וזה אומר שהילדים היתומים, וגם אני יכולה להגיד על הסיפור האישי שלי – ההורים שלי היו גרושים, אימא שלי נשארה לבד עם שלושה ילדים, וקיבלה קצבה של כ-1,200 שקל בחודש – זאת אומרת שלא היו לה הרבה ברירות חוץ מאשר לצאת לפרנס. גם כאן, אנחנו מסתכלים על זה שבסוף ¾ מהילדים האלה חיים בבתים, שבהם יש אם לביאה שמגדלת, אבל הדבר מצריך מאמץ משמעותי שלה. 1% מכלל הילדים היתומים הם יתומים משני ההורים.

שיעור היתומים לפי המחוזות – דווקא השיעור במחוזות לא מעניין כול כך, אבל הדבר שכן מעניין הוא שכ-40% מהילדים היתומים במדינת ישראל הם מהחברה הערבית. זה אומר שגם כך הם מוחלשים יותר סוציואקונומית, עם מענים רווחתיים פחותים, עם רשויות שמתוקצבות פחות. מתוך הדבר הזה, אנחנו מבינים שהבעיה הזו לא פוגעת באופן שווה בכלל המגזרים. אני רוצה לתת נתון, שלתחושתי הכי מלווה – ברעננה, הפנינה של השרון, 1% מהילדים יתומים, בג'סר א-זרקא 4% מהילדים יתומים. כשאנחנו מסתכלים על זה, אנחנו מבינים, שאנחנו כמדינה חייבים לקחת על זה את האחריות.

דרך אגב, יש לזה סיבה מיוחדת?

אוכלוסיות שמלכתחילה חיות בעוני, לצערנו נפטרות מוקדם יותר, וגם כל מה שאנחנו רואים בחברה הערבית – האלימות הגואה, הפשיעה.

אוקיי.

המלחמה העלתה את הצורך בעמותה כמו חמניות; העלתה את הצורך שהמדינה תיקח אחריות ותשדרג את המענים ושיהיה גורם מתכלל וכל מה שאמרנו קודם. אבל חשוב לי לשים על השולחן – כ-80% מהילדים היתומים במדינת ישראל, ניגשים היום לעובדת הסוציאלית ברווחה, וחוץ משובר לחג, היא לא יודעת מה לתת להם. זאת אומרת, שאסור לנו לשכוח, שבסוף המאסה הקריטית של הילדים היתומים במדינת ישראל יחיו מהקצבה יחיו מהקצבה הכי נמוכה. לא יודעת אם יש כאן נציגים של ביטוח לאומי, אבל קצבה שלא כול כך התעדכנה מאז שאני התייתמתי – יכולה להגיע ל-700 שקל בחודש. בסוף, זה מאוד יפה שאנחנו מסתכלים על הילדים היתומים, ומייחדים מענים, ומשרד הרווחה, ומשרד הביטחון נותן מענים ליתומי מלחמה, אבל בסוף, צריך לזכור, המסה הקריטית של 80%, לא מקבלים כלום. עד שזה יקרה, אנחנו כאן, ואנחנו מודים לכל מי ששותף לדרך שלנו.

תודה.

הם לא מקבלים קצבת שארים, צריך לדייק בנתונים.

אני אמשיך בנתונים: הדר דיברה על זה שהמאסה הקריטית של הילדים היתומים בישראל, הם לא יתומי מלחמה, אלא יתומים מנסיבות שונות, אבל כן בחרנו השנה שהדוח השנתי שלנו יעסוק ביתומי המלחמה. יתמות בצל המלחמה, כך נקרא הדוח שלנו, ולא סתם.

הנתונים של המלחמה הזאת מראים עלייה דרמטית מאוד ביתומי צה"ל ופעולות איבה. שלחנו את הדוח הזה להדפסה לפני חודש עם 814 ילדים יתומים, בחודש וקצת האחרונים מאז שנשלח לדפוס, התווספו עוד כ-100 ילדים יתומים. אנחנו עומדים היום על 901, זה נתון כמעט ולא נתפס של כמות ילדים. אם מסתכלים פה על הדוח, אנחנו רואים ש-62% מכלל יתומי פעולות האיבה במדינת ישראל, הם רק מהשנה האחרונה. זאת עלייה דרמטית, המדינה לא הייתה ערוכה לכזה מספר. משרד הביטחון מלווה היום יתומים מהשנה האחרונה, באותה כמות של 20 השנים האחרונות. אלה הכמויות והמספרים של הזנה הזאת. זאת עלייה משמעותית, וגם על הדבר הזה צריך לדבר. לכן בחרנו השנה, מטבע הדברים, שהדוח הזה, והמאמרים שכתובים בו, יעסקו בסוגייה המיוחדת של יתומי המלחמה, עם תקווה גדולה מאוד שהמספר הזה לא יעלה, ונדע ימים יותר טובים.

לכן צריכים יותר חיילים סדירים בצבא, במדינה.

נכון.

מספר היתומים של מערכת הביטחון שאני מכיר, נכון לאתמול הוא 667.

והשאר בפעולות האיבה.

בואו נמשיך, כי זמננו קצר.

מעבר למספרים האלה שהם משמעותיים ומדירי שינה, מה שעומד מאחורי המספרים האלה הוא הרבה מאוד דברים שצריך לעשות ולשנות, אני חושבת שזו תהיה המטרה העיקרית של הדיון הזה. מעבר לנתונים ולמספרים, ומעבר לפילוח החשוב שהדר הציגה, ומופיע פה בדוח, בחרנו לבחון לא רק את המספרים, ולבחון כמה ילדים יש ומה הפילוח, אלא לבחון מה המגמות, ואיפה זה בא לילדי ביטוי. עשינו סקר על מידאטה – חברה שליוותה אותנו בסקר לאורך השנה, בקרב אלמנות ואלמנים, שבחנו איך השכול, איך האובדן משליכים על חייהם של הילדים היתומים, ואיפה זה בא לידי ביטוי. אציג את זה בקצרה, זה נמצא בדוח, ארצה שיהיה זמן לשמוע את הדברים על יתמות המלחמה, אבל כן חשוב לי להציג חלק מהדברים. המחקר שערכנו מתייחס לשלושה מישורים בחייה הילדים – השפעות השכול והאובדן במישור הרגשי, המישור הכלכלי, ומידת הפנייה לסיוע וקבלת עזרה מהמדינה. ברמה של המישור הרגשי צריך להגיד שאובדן ושכול הם טראומה, הם אולי השבר הקשה ביותר בחייו של הילד. זה מוליד תוצאות כול כך קשות, בכול כך הרבה מישורים על הילד. יש כאן נתונים שאולי לא מפתיעים, שבשנה הראשונה הסמוכה לאובדן, 71% דיברו על ירידה משמעותית, על דיכאון, אלה דברים הגיוניים. אבל תסתכלו פה על המספרים – 42% מדברים על בדידות מאוד גדולה בשנה הראשונה של האובדן. 14% מדברים על חרם בשנה הראשונה של האובדן. השכול הזה משפיע על הרבה מאוד מערכות של החיים, וזה מה שהורים מדווחים. אני חושבת שזו אחת הסיבות, שעמותת חמניות בחרה במודל שלה לסיוע חברתי רגשי לילדים יתומים בכל מרכזי הפעילות שלנו, כדי לתת מענה בדיוק לדבר הזה, שילד יתום לא ירגיש לבד, שיהיה בתוך קבוצה, שיקבל מענה, והנתונים האלה הם מה שעומד מאחורי המודל.

הנושא של החרם מהסביבה?

כן, זה מה שהילדים מרגישים בכיתה מול החברים. ההורים מספרים על 14% מהילדים, שבשנה הסמוכה לאובדן חוו חרם, נידוי, ניתוק. יכול להיות שזה קשור למצבים רגשיים של הילד, שהוא מרגיש פחות בטוח בעצמו, זה קשור להשפעה של כל מיני תסמינים נפשיים – משרד החינוך ושפ"י יגיבו כאן, אבל יש הרבה מאוד סיבות שהשכול מחלחל פנימה ומשפיע על המצב של הילד. מאוד חשוב שכשעוסקים בכלים ובמענים של הילד, להכיר את הנתון הזה.

זו נקודה חשובה.

רצינו גם לבדוק מה המצב הנפשי של יתומים, בעקבות המלחמה. הכוונה לא רק ליתומי המלחמה, אלא יתומים בכלל. אנחנו רואים שהתסמינים הנפשיים של ילדים, שהיו יתומים כבר לפני המלחמה, עלו בצורה משמעותית. עשינו את הסקר הזה כמה חודשים מתחילת המלחמה, ואני בטוחה שהם גדלו עוד הרבה מאוד. אבל אם מסתכלים על המספרים האלה, רואים פה ש-14% מהילדים שהיו יתומים קודם, בעקבות המלחמה החריפו התסמינים שלהם, והם הוכרו ממש כפוסט טראומתיים. הם אובחנו במישור הזה. יושבת פה אלה לשם, שהיא אשת טיפול וכתבה על זה דוח שאולי תציג בהמשך, אבל המלחמה משפיעה על כלל הילדים היתומים במדינת ישראל, לא רק על יתומי המלחמה. החרדה גדולה, מדובר טראומה על טראומה ותסמינים על תסמינים. כשהאבל הפרטי פוגש את הציבורי כל הדברים משתלבים, ואנחנו רואים עלייה גדולה מאוד במצוקה של ילדים יתומים בעקבות המלחמה.

הנקודה השנייה, ואני אדבר עליה בקצרה מאוד למרות שהיא חשובה מאוד, היא הנושא הכלכלי. אנחנו רואים שיש פגיעה משמעותית מאוד, שרוב האלמנות והאלמנים מעידים עליה, במצב הכלכלי. הרוב מעידים על פגיעה ביכולת הפרנסה שלהם, חלק היו צריכים לעבור דירה – אנחנו רואים ש-17% עברו לבית בעלות נמוכה יותר.

עשיתם בידול בין יתום ממלחמה.

לא.

כי אני מניח שיש שוני גדול מאוד בנושא הכלכלי.

נכון, ואני אדבר גם על זה.

אגיד משהו על יתומי המלחמה, כי זה חשוב לדיון, וחשוב לחקיקה, שנכון להיום, הכנסת מנסה לקדם, והיא חשובה מאוד. אבל אגיד משהו על המצב הכללי. בדרך כלל כשהורה נפטר, וכשאנחנו מדברים על הורים לילדים קטנים, מדובר על מישהו בתחילת הקריירה שלו. גם חיילי צה"ל, אגב, נכון שהמדינה נותנת קצבאות לאותן משפחות שאיבדו הכול, בגלל שהבעל או האבא יצאו לקרב ולא חזרו, אבל עדיין צריך להבין שזה לא מתקרב אפילו להיות מענה אמיתי. במיוחד כשאנחנו מדברים על קצבה עד גיל 21 ולא לכל החיים. מי האבות שיצאו למלחמה? מי ההורים האלה? אלה אנשים צעירים, שהיו בתחילת הדרך שלהם.

אני רואה אנשים שנהרגו עם שישה ילדים – בני 40 ו-50 ו-60, המלחמה הזו הוציאה החוצה כול כך הרבה לוחמים, אבל רוב האנשים שיוצאים לקרב ונלחמים, הם צעירים בשנים הראשונות של בניית הקריירה, שעובדים שעות נוספות, חלקם עדיין סטודנטים באוניברסיטה, שכל מה שחשוב להם זה לבנות לעצמם פרנסה, לתת ירושה בהמשך החיים לילדים – שיוכלו לסייע לילדים שלהם בחתונה, בקניית דירה ראשונה, טיפולי פוריות, לידות. ההורים האלה עובדים קשה מאוד, וכל מסלול החיים שלהם נקטע כי יצאו לקרב. הם לא הספיקו לרוב לצבור הון, לא הספיקו לסדר ירושה, והכול נקטע.

אותם ילדים שמגיעים לגיל 21, ואין להם קצבה המדינה ומענים נוספים, זה דבר לא הגיוני, ולכן כל הצעות החוק של חבר הכנסת כהנא ואחרים, שמנסים לשנות את המצב הזה, חשובות מאין כמוהן.

עוד נקודה קטנה בהקשר הזה. אני רוצה להגיד משהו על האלמנות. הדר דיברה על זה שרוב האלמנות הן אלמנות נשים, ונטל הפרנסה והתעסוקה נישאר עליהן, כמו גם גידול הבית. אנחנו רואים בנתונים שלנו בדוח, אחוזים גבוהים מאוד של נשים שנאלצו לשנות את כל סדר העבודה המוכר שלהן. 18% הפסיקו את העבודה שלהן, כי לא יכלו להמשיך גם לגדל ילדים לבד, וגם להמשיך ולפרנס; 30% צמצמו את שעות העבודה שלהן; 17% ויתרו על קידום, שהיו אמורות לקבל, בגלל נסיבות השכול והאבדן – חלק מהן שינו את המשרה, שינו מקום פיזי. אנחנו רואים שלאובדן כושר ההשתכרות, למשבר התעסוקתי של אותן נשים, עדיין אין הגנה חוקית במדינת ישראל. אין חוק שמגן על נשים אלמנות מפיטורים; אין התאמות לנשים אלמנות במקום העבודה, וזה משהו שבהחלט חייב להשתנות, ואני חושבת שהנתונים מראים את זה בצורה ברורה מאוד.

אגש לנקודה האחרונה, ואיתה אסיים. לא אמרתי, אבל אנחנו רואים שגם 40% מהילדים עצמם, מבינים את הקושי, ומצביעים על חשש מהמצב הכלכלי. אחוז גבוה מאוד מהילדים היתומים, למרות שהם צעירים, חוששים למצב הכלכלי שלהם – מה ייקרה עכשיו כשאין לנו אבא? איך נסתדר? אפילו רק ברמה הרגשית שלהם, אנחנו צריכים לתת לדבר הזה מענה. הדבר האחרון שאדבר עליו, הוא הנושא של הפנייה לסיוע נפשי ולימודי של המדינה. הדר דיברה על זה שנכון להיום, אין גורם מתכלל במדינת ישראל, והטיפול בילדים יתומים מתחלק בין משרדי ממשלה שונים – יש אגפים שונים במשרדים שונים. אין נכון להיום רשות שמלווה ילדים יתומים, ויש לדבר הזה הרבה מאוד ביטויים – הרבה מאוד יתומים לא יודעים לאן לפנות, לאן לגשת לקבל את הזכויות שלהם, לקבל מענה מהרשויות, מהמדינה. אנחנו בהחלט חושבים, שאחד הדברים החשובים הוא שיהיה גורם מתכלל ברשויות עצמן, שהשלטון המקומי ייכנס לתמונה וייתן מענה.

אוקיי נשמע אותם עוד מעט.

דבר אחרון: השנה פורסם חוזר מנכ"ל של משרד החינוך, שמדבר לראשונה, ובאמת הזדמנות להגיד למשרד החינוך תודה על החוזר החשוב מאוד הזה, כי בסקר שאנחנו עשינו, שחלקו נעשה לפני הדוח הזה, ראינו שהרבה ילדים לא קיבלו מענה בתוך מסגרות החינוך שלהם. זה לא אחוז מאוד גבוה – 33% מהילדים, שליש מהילדים דיווחו שלא קיבלו מענה רגשי בתוך משרד החינוך. אבל שוב אני אומרת, זה בימים שלפני החוזר, והתקווה היא שהדברים השתנו. אני חושבת שהחוזר הזה הוא הישג חשוב מאוד שיש לברך עליו.

מה שעדיין אין לו מענה, והיינו רוצים להזכיר את זה כאן בתוך מערך החינוך – שעדיין 45% מהילדים דיברו על קושי לימודי בעקבות השכול והאובדן. אני חושבת שצריך להיכנס סל מובנה מאוד של שעות תגבור, שנותן מענה לילדים היתומים. ודאי שהם נעדרים בימים הסמוכים לאובדן – שבעה, שנת אבל וכו', אבל בוודאי שהשכול משפיע על התפקוד הלימודי שלהם. צריך שיהיה סל מובנה של שעות תגבור, שכל תלמיד במדינת ישראל מקבל, כי אנחנו רואים שזה צורך אמיתי שעולה מהילדים עצמם.

תודה ליאת.

תודה, רק אגיד שוב משפט אחרון: תודה לוועדה. אנחנו נמצאים פה היום יומיים לפני יום היתום הבין לאומי, שמעולם לא צוין פה בכנסת, וזו פעם ראשונה, אז שוב תודה רבה שאנחנו מציינים את היום החשוב הזה, ושנותנים מקום לתופעה הכול כך כואבת, נפוצה, ועדיין לא מדוברת מספיק, של אובדן ושכול במדינת ישראל.

תודה לכם. א.א, בבקשה, תציגי את עצמך.

אני א.א, בת 16 מראשון לציון, הבת של מ. ול.א זכרונו לברכה, שנרצח בנובה. יום היתום הבין לאומי, ואני בכלל לא מאמינה ומעכלת שאני יתומה. שנה אחרי האסון שטלטל לי את החיים, שגבה ממני את האובדן של האדם הכי יקר לי בעולם – אבא שלי, ל.א. זכרונו לברכה.

אני עדיין נאחזת בחיים. בוחרת בהם כל יום מחדש, מנסה ללכת בדרך של אבא, שהיה צוחק מכל דבר שרק אפשר. אבל המצב במדינה לא מקל עליי, ולא על המשפחה שלי להמשיך הלאה.

אני א., תלמידת כיתה י"א מראשון לציון, שכמו כל נערה מתבגרת, העניינים החברתיים, הם אלה שהעסיקו אותי בשנים האחרונות. תמיד הייתי מוקפת במשפחה אוהבת ועוטפת – שני אחים – ר. בן 19 וס. בת 17. כמו שאנחנו צמודים בגיל, כך אנחנו תמיד שם אחד בשביל השני. ובכל זאת, עם כמה שהמשפחה שלי קרובה אליי, וכמה שהיה לי טבעי לחיות מגיל חמש כבת להורים גרושים, עדיין הייתה לי הרבה פעמים הרגשה של בדידות. ילדים יכולים לסמן מישהו, ופשוט לעשות עליו איקס. בגלל זה תקופה לא קצרה עברתי הצקות. אבל תמיד היה מישהו אחד, שגם כשהייתי לבד, ידעתי ששיחת טלפון אחת בהפסקה או ביציאה מהשיעור, ואני כבר לא לבד. המישהו הזה היה אבא שלי. אבא היה מעודד אותי, מצחיק אותי, שואל לשלומי, מייעץ לי, ופשוט דאג שלעולם לא אהיה לבד. הוא גם היה אבא, וגם חבר.

פתיחת שנת הלימודים שעברה, עברה עליי ממש טוב – עברתי בית ספר, מהלך שממש חיכיתי לו בשנתיים שלפני. התחלתי לרכוש חברים וחברות חדשים, וכמובן שהמשכתי לעשות כיף עם המשפחה. העברנו סופ"שים עם אבא בבית שלו ושל סבתא ברעננה. היינו יוצאים למסעדות, חוגגים את החיים מאושרים, ועדיין הייתי משתפת אותו בקשיים.

ב-6 באוקטובר, אבא חגג יום הולדת 43. תיכננו לצאת למסעדה, לחגוג לו כולנו ביחד, כמו שעשינו בכל יום הולדת, אבל בגלל שזו הייתה השבת שלנו עם אימא, החלטנו ביחד, שנחגוג לו כולנו ביום ראשון. בינתיים, אבא חגג ביום שישי בצהריים עם חברים בחוות הסוסים שבה עבד. משם נסע למסיבת הנובה, מאז השתנו לנו החיים.

אימא ואחים שלי קמנו לבוקר של אזעקות. מהפחד להיות לבד, עברנו לבית של דודה שלי שגרה קרוב אלינו. ניסינו לחייג לאבא הרבה פעמים, אבל הטלפון שלו לא היה זמין. בשלב הזה עוד לא ידענו בכלל שהיה במסיבה, אבל הייתה לנו הרגשה לא טובה.

לקראת הצהריים, כבר הודיעו לנו, שאבא היה במסיבה, ולאף אחד לא היה מושג מה קורה אתו. לאט-לאט, כשעברו השעות, התקווה שלנו כבר הלכה ודעכה, והפחד מהנורא מכל השתלט עלינו. מתישהו, לפנות בוקר, אני ואחים שלי, הצלחנו להירדם.

בבוקר של יום ראשון, זיהו את הגופה של אבא שלי, ואימא שלי ודודות שלי לקחו לנו את הטלפונים, כדי שלא נגלה את זה מהתקשורת ברגע שנתעורר. ברגע שבישרו לנו את הבשורה הכי קשה בחיים שלנו, הבנתי שהחיים של כולנו כבר לא יהיו אותו דבר.

בשבעה הגיעו הרבה אנשים. גם יועצת בית הספר והמורה, אבל אני, שרק התחלתי בית ספר חדש חודש לפני, עוד לא הרגשתי בנוח. לא באמת נתתי לעצמי להיפתח מולם. המשענת שלי היא ההורים שלי, ואבא שלי לא כאן. רוב השבעה נעלתי את עצמי בחדר של אבא. לא עניתי לטלפונים מהכיתה.

עם החזרה לבית הספר, כשרק התחלתי להרגיש איך הכאב ממשיך ללוות אותי בדברים הכי פשוטים, בשיעור כישורי חיים, כשהיו מדברים על המצב ועל הזוועות, המורה הייתה שואלת אותי: א. את רוצה לצאת? או הכול בסדר א.? כשברור לה ולי ביחד, ששום דבר לא יכול להיות בסדר בלאבד אבא, בטח באופן הזה.

כל הזמן הזה, כשאני מנסה להתמודד חברתית, אני מנסה לחשוב מה אבא היה אומר לי, כשאני מרגישה לבד או מה היה עושה כדי להצחיק אותי.

אני מסתכלת על אימא שלי, הלביאה, שדואגת לא רק לי ולאחיי, אלא החליטה להיאבק, כדי שלכל יתום ויתומה יהיו חיים ראויים, ושאף אחד לא יקבל פחות או יותר מהשני, רק בגלל שהוריו לא היו נשואים. אבל לא משנה כמה שאני גאה באימא שלי על כל יום שהיא עולה לכנסת או לאולפנים, ועושה דברים שממש לא תיארה לעצמה שתעשה, וחושפת את עצמה ואותנו, כדי לדאוג שיהיו לנו זכויות.

כל הזמן הזה, אני עדיין לא מבינה איפה המדינה. בזמן הזה שהמדינה מערימה עלינו קשיים, בזמן שאני בקושי מצליחה להסביר את הסיטואציה, בשנה הכי קריטית, שאנחנו מתמודדים עם האובדן, וממשיכים לחוות מצב בטחוני קשה שלא עוזב אותנו.

אימא שלי – רשת הביטחון שלי, צריכה להתמודד עם בירוקרטיה, ולקדם בעצמה חוקים, רק כדי להבטיח שיהיה לנו טוב. למה אני צריכה להגיע לכנסת, רק כדי להשמיע קול זעקה? למזלי, רשת הביטחון של אימא שלי ושל המשפחה שלי, וגם של יתומים אחרים, התרחבה בזכות ארגונים כמו עמותת חמניות, שמלווה את המאבק של אימא שלי – עבורי ועבור אחים שלי. לקבל זכויות ותגמולים שווים, כמו שאר היתומים, מבלי להבדיל ילדים להורים גרושים, כי אנחנו עדיין יתומים באותה מידה, עם אותו כאב שלא מרפה מהלב.

לאחרונה, שמעתי שאני יכולה להיות בעצמי, משענת ליתומים אחרים, שחוו אובדן הורה בנסיבות שונות. זו כוונתי, להתגייס ולהיות שם עבור ילדים צעירים ממני, שלעולם לא ירגישו לבד. עם ישראל עוטף אותנו, אבל בשביל העתיד שלי ושל האחים שלי ס. ור., וגם של חברים חדשים, שלצערי רכשתי, ממשפחת השכול, של למעלה מ-900 יתומים חדשים. אנחנו צריכים שהמדינה תיכנס לתמונה, ותאפשר לאימא שלי, פשוט להיות אימא, בלי עוד דאגות, לחיות את החיים שלנו, כמו שאבא היה רוצה שנחיה אותם. שנצליח לצמוח מהכאב, ופשוט לחיות.

א' תודה רבה, את ילדה אמיצה. אני כול כך שמח שהגעת לפה, זה לא פשוט, זה ברור לי, אבל לנו זה מאוד-מאוד חשוב כחברי ועדה לשמוע, להבין ולהשתדל גם לעזור בהמשך. אני רוצה לתת לך חיבוק קטן. שיהיה לך בהצלחה. תודה א.

תודה.

אדווה, בבקשה.

אני אדוה, אני אמא של ת. וג. דיברתי כבר בכול כך הרבה ועדות, וחשבתי שהבכי נשאר בוועדות הראשונות. אני אימא של ת. – עכשיו בן חמש וג. – בן שלוש. אבא שלהם – שלומי, נרצח בנובה. באתי לכאן לשתף על החיים שלנו בשנה האחרונה, על החיים שלהם, מתוך ראייה של ילדים שהיו סופר קטנים כשאיבדו את אבא שלהם. במובן מסוים, אני חושבת שאחת הסיבות שקשה לי כול כך לשמוע את א. זה בין השאר, כי הם לא יוכלו לדבר ככה על אבא שלהם, כי הם פשוט לא יזכרו אותו. כל הזיכרון שלהם, יהיה בנוי ממה שאנחנו כמשפחה נספר להם עליו – נראה להם תמונות, נשתף אותם – מחברים שלו. מאוד קשה המחשבה, שהם לא יחוו את אבא שלהם שכול כך אהב אותם, וכול כך היה לו חשוב להיות חלק מהחיים שלהם; וגידל אותם בכזו אהבה ומסירות.

אני לא יודעת איך אפשר לתאר במילים את השנה האחרונה. רק אגיד שהילדים שלי בסדר.

בני כמה הם?

חמש וארבע, תכף ארבע. הם בטוב, שמחים, מאושרים, זה לצד האבל, והקושי, והשאלות המאוד-מאוד קשות, שהם שואלים בכזאת תמימות. הלב נשבר כול כך הרבה פעמים ביום.

אני חושבת שהסיבה שהם בסדר, היא כי אני עובדת בזה – זו המשימה שלי בשנה האחרונה. המשימה שלי היא לדאוג לילדים שלי ושל שלומי, בצורה כזו שהאובדן והאבל, והקושי והעצב, לא ייפגעו בהם, ולא ישפיעו על העתיד שלהם לרעה. אם זה בטיפול שאני דואגת שיקבלו. על כל דבר ועל כל שאלה, אני מתייעצת – עם המטפלת של הגדול והקטן, המטפלת המשפחתית, ועם הגננת, ועם היועצת של הגן. אין סוף התעסקויות – איך, מה ומתי להגיד ומה לענות. לפעמים, אני מוצאת את עצמי מייעצת לאימהות אחרות בגן, שמתקשרות אליי. אימא אחת התקשרה אליי לא מזמן, וסיפרה לי, שהבן שלה שאל אותה אם אבא שלו אוכל ושותה, והיא לא הבינה למה הוא שואל את זה, והיא ענתה לו: בוודאי שאבא אוכל ושותה. אז הוא אמר לה: כי אבא של ג. לא אוכל ושותה. אז אני צריכה להסביר לאימא – היא סיפרה לי שהיא השתתקה, ולא ידעה מה לענות לילד בן שלוש. הסברתי לה, שהי צריכה להסביר לילד שאבא שלו בסדר, ולא ייקרה לו כלום, ומה שמה שקרה לאבא של ג. מאוד יוצא דופן. אתה מבין שיש פה גן שלם של ילדים שנכנס לפוסט טראומה בגלל הילד שלי שמספר ומשתף. מצד אחד זה נהדר שהוא מספר והשתף – זה אומר שהוא במקום טוב, אבל זה כואב מאוד, כי יש חשש ממה שהיה בדוח על החרם – הם קטנים מאוד, ועדיין לא שם, אבל יש חשש שאימהות לא ירצו שהילדים שלי ישחקו עם שלהן, כי מה הן צריכות שיתחילו לשבר על זה שהרעים הרגו את אבא, ושאבא בקבר, ועוד דברים שילדים בגיל הזה לא אמורים להגיד. זה ממש בקצה המזלג מה שאנחנו עוברים.

תודה אדווה.

אני רוצה להגיד דבר נוסף בהקשר של התעסוקה. אני מוסיקאית – יש לי תואר שני במוסיקה. עם השנים, בעבודה מאוד קשה, הגעתי לעבוד בחברת הייטק. הרבה שעות, עבודה סביב השעון. עבודה שהתאפשרה בגלל שאני ואבא שלהם היינו פרודים, והם היו אצלו חלק מהזמן. כל זה נגמר ב-7 באוקטובר. לא הצלחתי לחזור – חזרתי, אבל זה לא עבד. לא רק שלא הצלחתי לחזור, אני גם לא יודעת במה עכשיו כן לחפש עבודה, כי זו עבודה בהייטק. בהייטק אין פחות – זה תמיד רק יותר. אני צריכה לפזר את הילדים לגן, עד שאני מגיעה למשרד, זה כבר תשע עם הפקקים, אני כבר צריכה לחזור לאסוף אותם. במשרה כזו, אני לא אוכל לעבוד, ואז לא אוכל לעבוד במקצוע שרכשתי. זה מעגל שאין לו סוף, והוא קשה מאוד, ואנחנו צריכים את העזרה של המדינה ושלכם, כדי שנוכל לתת לילדים שלנו את כל מה שהם צריכים.

תודה אדוה, ריגשת אותנו מאוד.

שמי סבין תעסה, תושבת נתיב העשרה, קליטה בנתניה. דלל מכיר אותי, הוא עזר לי די הרבה בחצי השנה האחרונה, אם לא יותר. חשוב לי להגיד לך תודה בפורום הזה. בזכותך הבנים שלי היום בבית הספר.

אני ניצולת 7 באוקטובר, ואני אם קלטת הזוועות. איבדתי את בעלי – גיל תעסה זכרונו לברכה – לוחם אש, שקפץ על רימון, על מנת להציל את הבנים שלי, ואיבדתי את אור – בני הבכור בן ה-17 בחוף זיקים.

לא באתי לפה להתמסכן ולקבל פה חיבוקים ואהדה, באתי לפה כדי שאני וליאת, שפתאום פגשתי אותה פה, מכירות הרבה שנים – בעלה זכרונו לברכה גם נרצח, כשיצא להציל אותי.

אנחנו פה כדי שנדאג לעתיד ילדינו. ילדי ישראל הם דור העתיד, ילדי ישראל וילדי עוטף עזה, הם פוסט טראומתיים. הילדים שלי היום במצב נפשי שאף מטפל לא יכול לעזור לי. היחיד המצליחה לפי אינטואיציות לדעת איך לשקם אותם, ולהצליח לגרום להם טיפה לחיות ולרצות לחיות, זו אני. אבל אני צריכה עזרה.

קיבלתי בשורה היום בבוקר, שתושבי נתיב העשרה חוזרים למושב ב-30 בדצמבר, משמע שמפסיקים לנו את המתווה; משמע שכל ילדי נתיב העשרה חוזרים לתופת. מושב נתיב העשרה הוא עדיין שטח צבאי סגור, עדיין אין לנו ביטחון, ורק אתמול בערב נודע לי שהיה צבע אדום – התראת שווא, אנחנו כבר לא יודעים, אנחנו כבר לא אוכלים את הדבר הזה.

כשאני אומרת שראיתי שהכתובת על הקיר התכוונתי לכל מילה והזהרתי, אז אני אומרת לכם עכשיו שאני לא אסכים להחזיר את הילדים האלה לנתיב העשרה, כל עוד אין לי ביטחון, אין לי ממ"ד תקני – כן מה שאתם שומעים, כי לא נתנו לי ממ"ד, כבוד יושב-ראש הוועדה, אבל כבודו יודע מה אני מרגישה כלפיך.

תודה.

כי מדינת ישראל ומועצת חוף אשקלון לא סבסדו ממ"ד – לא לי ולא לגיל. התוצאה – גיל מת ויגאל מת. אנחנו לא נסכים לזה יותר, אני לא אסכים לזה יותר. מלבד זאת שהבנים שלי לא במצב נפשי לחזור לנתיב העשרה. אני כן אחזור הבייתה, שלא תתבלבלו. אני אחזור למושב נתיב העשרה, ואני אבנה את הבית הכי יפה והכי גבוה במושב – מול החמאס. אני עסוקה עכשיו בלתבוע אותם, אז זה קצת פחות זמן. כן, אני תובעת את חמאס על פשעי מלחמה ואת אונר"א והצלב האדום, ואני אצטרך גם את העזרה שלכם.

תקבלי אותה, אני מכיר אותך ויודע שאת אישה לוחמת, ואני מאחל לך הצלחה בכל דבר.

אני פה בשביל לבקש את מעט האנושיות שנשארה למעט מאיתנו. ילדי נתיב העשרה במצב נפשי לא טוב, הבנים שלי במצב נפשי לא טוב. בבקשה, כבוד היושב-ראש, אל תאפשר את זה. אנחנו לא יכולים לחזור הבייתה עדיין. אנחנו צריכים שתגנו עלינו – על כל תושבי עוטף עזה. אני מדברת על נתיב העשרה – צמוד גדר 400 מטר – לא חצי קילומטר, כרם שלום ועוד ישוב שאני לא זוכרת.

אנחנו מתחננים. אני שילמתי מחיר יקר, ואני לא מתביישת לומר, שאתם – כולכם פה בממשלה – חייבים לי, כי אני ראיתי את זה בא. אני ראיתי את זה בא, ויש גם הוכחות. אמרתי למשה גפני במאי 2023, שזה עניין של זמן שייקרה משהו בנתיב העשרה ובעוטף עזה, בבקשה, אנחנו לא אזרחים שקופים.

אז הנה, אני אומרת לך שוב עכשיו – זה לא עניין של זמן. אם תושבי נתיב העשרה, ילדי נתיב העשרה, עזוב אותנו, אנחנו המבוגרים כבר במצב אלוהים ישמור, אם ילדי נתיב העשרה חוזרים מחר למושב הילדים הללו אבודים. אין עתיד במדינת ישראל. הילדים האלה הם דור המחר, הם ההמשכיות של המדינה הזו – כולם פוסט טראומתיים, כולם במצב נפשי לא טוב. ילד ששמע אתמול צבע אדום, היה בטוח שנכנסו מחבלים הבייתה. עם התקף חרדה הוא לא יכול לנשום, עד שאמבולנס פינה אותו.

בבקשה, אני מבקשת, תנו לילדי נתיב העשרה זמן להשתקם. אנחנו נחזור לבתים שלנו, אין ספק. אני מבטיחה לך, שרוב קהילת נתיב העשרה יחזרו לבתים. אני הראשונה, ואני גרה מול בית לאהיה. גם היום, כשאני יוצאת לגינה בסופי שבוע, כי אני נוסעת כל סופ"ש לנתיב העשרה, כדי לשקם את הבנים שלי. אני לוקחת את הבנים שלי כל סופ"ש – מראה להם כתמי הדם, את הריח, את המעט שנשאר מגיל – כי זו הדרך לרפא אותם. אבל תבטיחו לי, נסעתי לפה ב-150 קמ"ש כדי להגיע, תסתכל לי בעיניים כי אני מאמינה לך – עזרת לי, שלא תחזירו אותנו ככה ותזרקו אותנו לתופת. שילמנו מחיר יקר מדיי – אני שילמתי מחיר. לא אסכים לחזור לבית שלי ללא ממ"ד תקני צבא, ללא ביטחון מדינת ישראל – צבא איכותי מקצועי ששומר עליי, בתוך המושב שלי, צמוד למושב שלי והיכן שגוש קטיף.

תודה סבין, נעשה כמיטב יכולתנו.

מבטיח לי? בבקשה הסתכל עליי.

כל מה שתלוי בי.

אתה מבטיח לי שאני יכולה לסמוך עליך, ועל כל החברים פה, שאני יותר לא אזרחית שקופה?

קודם כול, תודה רבה, אנחנו נשתדל. כל מה שתלוי בי, צריך להבין שאנחנו כחברי ועדה או יו"ר ועדה, לא כל מה שאת מבקשת תלוי בנו, אבל נעשה כל מה שנוכל כדי לעזור לך.

במי זה תלוי?

ממשלת ישראל, שרים.

למי צריך להגיע? אגיע לכל אחד.

כן, אבל הנושא הוא יתמות, אבל בכל מקרה, בגלל שאני מכיר את סבין, ואני רוצה שנשמע את הדברים שלה, לכן אפשרתי. אני מציע שנדון בנפרד, יחד עם סבין כדי לבדוק את הדברים.

תודה לך, חברי אלי דלל, על ההתכנסות הזו. תודה לכם, חמניות על כל הפעולות שאתם עושים. נפגשנו גם אצלי במשרד באופן פרטי.

הנושא של יתמות, בטח על רקע חרבות ברזל, הוא נושא שעכשיו מאוד בטיפול. אני חושב שגם הדברים שנאמרו פה על ידי אדוה, הם דברים חשובים מאוד, אלי, כי החוק שמדבר על משפחות נפגעים – גם חללי צה"ל וגם פעולות איבה, נכתב מאוד מזמן, ואין שום התייחסות למצב החדש, שבו נשים הפכו למפרנסות, לפעמים מפרנסות עיקריות. יוצא מצב שהתגמולים או הפיצויים, מפצים על אובדן ההכנסה של הגבר שנהרג, אבל גם האישה מפסיקה לעבוד, ומשק הבית נפגע מאוד כלכלית. לשמחתי, בנושא הזה אין קואליציה ואופוזיציה. יחד עם לימור סון הר מלך, הגשנו הצעת חוק, כדי לטפל בדיוק בנושא הזה של אובדן של כושר עבודה של נשים, אחרי שהן מתאלמנות, וגם גברים, זה לא משנה.

אני אומר לך, אלי, בסוף אין קואליציה ואין אופוזיציה, אבל כולנו מבינים שלקראת העברת התקציב הקרוב, היד שלי פחות דרמטית מהיד שלך. אנחנו צריכים לראות שאנחנו בסדרי עדיפויות, מבינים את החוב העצום כלפי אותם חיילים וחללי טרור שנהרגו, או כי הם רצו לאש או כי הם יהודים ישראלים בארץ ישראל. ואנחנו צריכים לראות שמתעדפים את הדבר הזה.

כרגע, לצערי, אני לא רואה שיתוף פעולה מספיק טוב בין משרד האוצר למשרד הביטחון, ואני אומר פה לכל הנוכחים, שזה נכוון שמי שמושך את העגלה הזו הם זה חללי מערכת הביטחון, אבל בגלל המצב החוקי, זה ישליך מיד על גם נפגעי הטרור. לכן, אני קורא לך, אלי, לראות שגם האנשים שהיד שלהם יותר משפיעה מהיד שלי בהצבעה על התקציב, יבהירו למי שצריך, של ייתכן שבשנה כזו יעבור תקציב שלא נותן מענה ליתומים ולאלמנות בסיטואציה הזו.

תודה חבר הכנסת כהנא.

אני מתנצל שאני צריך ללכת, דיון מאוד חשוב.

ללי דרעי, בבקשה, יהי זכרו של סעדיה ברוך.

אמן.

אני תמיד זוכר את המלים שאמרת, שאין סתירה בין לימוד תורה לבין להתגייס לצבא.

הפוך, זה הולך יחד.

נכון. אלה המלים שאמרת, ואני חושב שזה נכנס לכל אחד ללב, ואם אלה דברים שנאמרים על ידי אימא, זה אומר המון. בבקשה.

תודה רבה לך חבר הכנסת אלי דלל, יושב-ראש הוועדה, תודה להדר, שמנהלת ביד רמה את עמותת חמניות, שאני זוכה לעבוד בה, ולנהל בה את פרויקט יתומי המלחמה.

ב-20 ביוני האחרון, הייתי בשדרות בכנס מקצועי על שכול ואובדן. כל היום שמעתי הרצאות מרתקות, על איך מבשרים – איך מתווכים את זה לילדים. אז חזרתי הבייתה, וחיכו לי שלושה מלאכים במדי זית, ובישרו לי שבני נהרג בעזה. יחד עם זה קיבלתי את הבשורה, שאני סבתא לשני נכדים יתומים, שעכשיו צריכים להתמודד עם האובדן הזה.

היכולת הזאת של עמותת חמניות, להבין את הנפש של ילד יתום, את הצורך שלו בקבוצת שייכות, את הצורך שלו במפגש עם קבוצת השווים. אני ידעתי את זה בתיאוריה לפני, והיום אני חווה את זה בעצמי, ומבינה עד כמה היתומים האלה יכולים לדבר רק עם ילדים שחוו אובדן דומה; עד כמה היכולת הזאת להפגיש ביניהם מאפשרת להם להרגיש בטוחים, לבטא את עצמם. לא כולם רוצים ללכת לטיפול. קשה להם מאוד לפתוח את הפצע, אני מדברת אפילו על עצמי. הם לא רוצים לפתוח את הפצע, אבל עם ילד בגיל שלהם, שמבין את הקושי שלהם, הם יכולים לדבר ולפתוח את הלב.

הכותרת של הדוח שמוגש פה היא יתמות בצל המלחמה, אבל צריכים באמת להבין שהטיפול ביתומי המלחמה הוא רק ההתחלה. אנחנו חייבים גם לתת מענה ליתומים משכול אזרחי. אני אומרת את זה, כי הקושי הוא גדול לא פחות גם אצל ילד קטן שמאבד הורה ממחלה. גם הוא צריך להתמודד, וגם אימא שלו צריכה להתמודד עם קשיי פרנסה. גם אבא שלו צריך להתמודד עם קשיי גידול ילדים, כשהאימא נפטרת. הם העוגן של הילדים האלה, ואותם צריך לחזק.

תודה רבה לעמותת חמניות, על מי שהם. תודה רבה שפתחתם לי את הדלת, ואפשרתם לי להתכונן גם קצת נפשית להיותי סבתא ליתומים. תודה לך, חבר הכנסת אלי דלל, ואני ממש מקווה שמהתובנות של הדוח הזה יצאו דברים טובים, יצאו חקיקות, ויצאו הנחיות למשרדים הממשלתיים, כי אין דבר יותר יקר, גם ביהדות ובכלל מיתומים ואלמנות. תודה רבה.

נכון. תודה גם לך. את מהווה השראה להרבה מאוד סבתות, הורים. יעל שור, משרד הביטחון, שלום.

אנחנו מטפלים ביתומי משרד הביטחון. עד 7 באוקטובר, היו לנו כ-800 יתומים עד גיל 18. כמעט שילשנו את המספר מאז 7 באוקטובר. אנחנו ניצבים בפני מציאות חדשה לגמרי, שמחייבת אותנו לפתח מענים ייחודיים ליתומים הצעירים.

בשנים האחרונות, עוד לפני פרוץ המלחמה, החלטנו שאנחנו שמים את אוכלוסיית היתומים בקדמת הבמה, נותנים להם מקום; משקיעים בהם ומנכיחים את המדינה בחיים שלהם מגיל צעיר, על מנת לסייע להם להתפתח כאנשים בוגרים, עצמאיים, בטוחים בעצמם וביכולות שלהם. לעזור להם לסלול את הדרך.

אנחנו נותנים להם מעטפת מאוד מחבקת, החל מרגע היתמות, ועד גיל הבגרות, במגוון מישורים. כאשר הנושא המרכזי שאנחנו עודים בשנים האחרונות, והוא מאוד-מאוד משמעותי, ומאוד מקיף, הוא תוכנית ליווי אישית ליתומים. זו תוכנית שפותחה למעשה באוגוסט 2020, ובאה לתפור לכל יתום חליפה בהתאם למידותיו. אנחנו מסתכלים על היתום ב-360 מעלות, בכל מישורי חייו – לימודיים, חברתיים, רגשיים, ומנסים לתת לו את המעטפת המיוחדת עבורו. מתייחסים לכישורים, לחוזקות, ונותנים להם מענה. מסתכלים על האתגרים שהוא מתמודד אתם, ונותנים להם מענה. כך, למעשה, אנחנו צועדים עם היתומים. כמובן שהכול בשיתוף האלמנה, שהיא שומרת הסף, והיא מאפשרת לנו את התקשורת הישירה עם היתומים. אבל אנחנו מלווים אותם יד ביד מרגע יתמותם ועד בגרותם.

יש לי שאלת תם: אני מבין שיש שוני בין יתום בפעולות האיבה, לעומת יתום של חלל צה"ל.

בעיקרון, התוכנית הייחודית הזאת – תוכנית ליווי אישית ליתומים, קיימת רק ליתומי מערכת הביטחון. יתר הדברים – כל מה שכתוב בתקנון זהה – כל מה שקשור לשיעורי עזר, חוגים.

איך אנחנו, או אני יכולים לעזור לאותם יתומים של פעולות האיבה?

כרגע, התוכנית עליה אנחנו מדברים, היא תוכנית שאנחנו עושים בשיתוף ארגון אלמנות ויתומי צה"ל, והיא נסמכת על תרומות – קרנות גדולות הסכימו לתרום כסף לטובת התוכנית הזו. אני יכולה לומר, הרבה משאבים.

אבל יש גם עמותות, למשל של אדי מוזס, שהן לכלל – כולל את פעולות האיבה. אולי כדאי לנסות ללמוד גם ממשרד הביטחון, איך למנף את הדברים שלכם, שהם דברים חיוביים, לכיוון יתומים, כי לא משנה לי כרגע, איזה ארגון או איזה משרד.

אני מסכימה אתך, אני רוצה להגיד שאני שומעת פה את הדברים. אני מרכזת את נושא היתומים ברמה הארצית, ומצטמררת, כי אני יודעת איזו מעטפת - - -

כי יתום הוא יתום, וילד הוא ילד, ולא משנה איך.

נכון. יש הבדל משמעותי, ואני יכולה לומר שאוכלוסיית היתומים היא מרכזית באוכלוסיית הילדים שאנחנו מטפלים בה.

תודה רבה. אני רוצה להתמקד יותר ביתומים שאני מכנה מופלים, כי אין מילה אחרת. לנסות לעזור.

אני מקשיבה לדברים, ואני לא מסכימה עם כל מה שאמרת. הבנים שלי הם גם יתומי פעולות איבה, ובעלי היה לוחם אש ורבש"ץ. אני יכולה להגיד לכם, ששום דבר היום, אני לא מקבלת מלוחמי האש. לא בגלל שהם לא רוצים, אלא כי בעלי לא מוכר כעובד של משרד הביטחון. אני רוצה להגיד לכם ששילמתי מחיר מאוד יקר. גם בחופשת לידה שלי עם שי, גם כשהייתי אחרי ניתוח קיסרי עם סיכות, בעלי קם אחרי שלושה ימים, והלך והתגייס, בזמן שהיו שריפות בעוטף עזה. אף אחד לא אמר לי: סבין, האם זה מתאים? כי אולי הוא עובד מדינה או לא. היום, כשאני רוצה את הזכויות שלו, אתם יודעים מה אומרים לי? אי אפשר. אני מתביישת אפילו להגיד לכם כמה קיבלתי מהפנסיה וביטוח החיים שלו. זה לא העניין – גם במצבה הם לא לקחו חלק, וזו בושה.

סליחה רגע, סבין, אני רוצה להבין, זה גם כולל שוטרים?

שוטרים מוכרים כעובדי משרד הביטחון.

שוטרים כלולים במשרד הביטחון. ולוחמי אש?

לוחמי אש לא מוכרים.

דקה, סבין, אני רוצה להבין.

אני לא יודעת להגיד לגבי לוחמי אש.

הבנים שלי לא מקבלים כלום.

זו בדיוק הנקודה. טוב שאת פה, ואת מעירה, כי אנחנו לומדים ממה שאת אומרת, כי לא תמיד אנחנו יודעים. בסדר? אנחנו רושמים בפרוטוקול. משרד החינוך, עינב, בבקשה. שמענו פה את הנושא של יתומים שצריכים לקבל את כל הנושא הרגשי, לימודי, עזרה כדי שלא יהיו נגדם חרמות וכך הלאה. בבקשה.

אני רוצה לברך על הדיון החשוב הזה בנושא יתמות. רוצה לברך את עמותת חמניות על הדוח ,על הדוח על השותפות. אני חושבת ואומרת באופן הכי ברור, שלמערכת החינוך, יחד עם כל השותפים, יש תפקיד מאוד משמעותי בליווי, בתמיכה, בשמירה על הרציפות – החברתית והתפקודית של התלמידים, ללוות ולתמוך בהם. כפי שציינה עמותת חמניות, משרד החינוך מתמודד, יחד עם כל מדינית ישראל עם אובדן ושכול של ילדים; של צוותי חינוך שמתמודדים עם המציאות הכול כך מורכבת, מאז ה-7 באוקטובר. אגיד שהפעולה הראשונה שפרסמנו בשנה שעברה, היא לפרסם חוזר מנכ"ל.

נכון. זה היה פה.

פרסמנו את חוזה המנכ"ל, כי הבנו שמעבר לפעולות הברורות מאליהן שאנשי חינוך עושים, צריכה להיות מדיניות מאוד ברורה בנושא, שמנכיחה את הנושא של ליווי תלמידים שחווים משבר מתמשך. וזה לא רק בשבוע הראשון. הקשבתי לדברים שלך, א., כמה בשבעה, אבל מה קורה אחר כך? חוזר המנכ"ל מתייחס לליווי ארוך טווח, כי מדובר על ילדים שהצרכים והמענים שהם זקוקים להם, הם לא רק בתקופה הראשונה, אלא לאורך כל שנות לימודיהם במערכת החינוך. לכן חוזר המנכ"ל, מתווה מדיניות שמדברת על ליווי ותמיכה בעקבות משבר מתמשך, שאמורה להיות לאורך כל תקופת הלימודים.

עינב, האם יש לכם מעקב, כבר דיברנו על כך שכל מנהל חייב לדעת?

אני אתייחס לזה.

יכול להיות שפרסמתם והנחיתם, אבל צריך לעשות על זה בדיקה ומעקב.

לגמרי. בהחלט הפעולה הראשונה היא כתיבת המדיניות. הפעולה השנייה הייתה של הטמעה, שנעשתה דרך מנהלי מחוזות, מפקחים ומנהלי בתי ספר, כדי שיכירו את ההנחיות. מעבר להטמעה, אנחנו מקיימים הכשרות ליועצים, פסיכולוגיים, מפקחים ואנשים בנושאים של אבל, שכול ויתמות. זה נושא שצריך ללמוד אותו לעומק. לפעמים, גם עם כוונות טובות, לא עושים את הפעולות הנכונות, לכן הנושא של הכשרה של אנשי מקצוע הוא קריטי. אנחנו מקיימים החל משנה שעברה, כנסים במחוזות, וכנס מרכזי כבר בחודש הבא. כול הזמן אנחנו עסוקים בליווי, הטמעה והכשרה.

הדבר השני שאגיד, הוא שיש למערכת החינוך מערת ממוחשבת – יחד בחינוך. בתוך המערכת מונחים מוסדות החינוך, לתעד את שמות ממעגלי הפגיעה השונים – שהתייתמו, אי שקרוב משפחתם נפטר, נרצח, נהרג, נחטף. כל הילדים האלה נמצאים במערכת ממוחשבת. חוזר המנכ"ל מדגיש שהמוסד החינוכי, צריך למנות, איש צוות חינוכי שילווה את הילד, יהיה בקשר עם המשפחה. שם איש הקשר, גם מופיע בתוך המערכת. הדבר הזה מאפשר לנו ליווי ומעקב. בנוסף לזה הוקם צוות מחוזי, שהתפקיד שלו לעקוב אחר הליווי של התלמידים. הצוותים האלה מתכנסים ועוקבים דרך מוסדות החינוך על המענים שניתנים.

דיברתי על השתלמויות והכשרות, וכמובן שהתהליך הזה הוא תהליך שאנחנו כול הזמן מדייקים אותו. לצערנו ההיקפים מאוד-מאוד גדולים, והצורך בהכשרה, הטמעה ומעקב, ובדיוק הצרכים האלה, הוא קריטי. אגיד כמה עקרונות בסיסיים מתוך החוזר: החל מקשר אישי ודאגה לשלומם של הילדים, גם מהיבטים רגשיים, חברתיים ולימודיים. זה עלה בדברים של אנשים שדיברו כאן, גם על הדברים החברתיים. אני חושבת שהסוגייה הרגשית – ילד שחווה אובדן כול כך גדול, ומתמודד עם כאב ומצוקה משפחתית כול כך גדולה, משאבי החוסן שלו נמצאים במצב שהם לעתים משפיעים, גם על התפקוד הלימודי, גם הרגשי וגם החברתי.

תודה עינב. אני שמח שמשרד החינוך הפיק לקחים, והדברים האלה חשובים.

ברשותך, אלי. ההירתמות של שפ"י פשוט מדהימה. הם עשו חוזר מנכ"ל ויש הכשרות, יש עבודה מדהימה מבחינת הייעוץ. אבל בסוף לתלמיד יש מורה, אבל אני אגיד שבהקשר הזה, לא יעזור – אדבר עליי – אני פספסתי בשבעה של אבא שלי שבוע לימודים, ולא יכול להיות שהמורה לא תקבל כסף על השלמת הלימודים. חייב להיות סל שילוב והכלה, שהאוצר יעביר למשרד החינוך, על כל ילד שמתייתם – איקס שעות שיאפשרו לו להשלים ולתגבר את החומר שהוא הפסיד.

לגבי משרד החינוך, אני חושב שצריך לשים – לא רוצה להגיד קופה קטנה, אבל לתת את הסיוע הזה. קחי לתשומת ליבך.

אור צוברי, שלום לך. שמעת פה, ואני מבקש ממך וממשרד הרווחה, לנסות לראות אלו חוסרים יש בין יתומים של מערכת הביטחון לעומת יתומים של נפגעי פעולות האיבה. פה, כנראה צריך לעשות איזשהו שוויון, יכול להיות, שצריך להיות שינוי בחקיקה, ופה אני לעזרתכם, אבל נסו לראות מה הצרכים, ולפי זה נתקדם.

אני רק רוצה לדייק: לא רציתי להיכנס פה לשיח בירוקרטיה, אבל בסוף המשרד שמקביל למשרד הביטחון הוא הביטוח הלאומי.

הוא כפוף למשרד הרווחה.

לא, יש משרד העבודה, הפרידו את זה מיניסטריאלית עם הקמת הממשלה, והביטוח הלאומי כפוף למשרד העבודה, ושם יש תמונת מראה לזכויות של משרד הביטחון. מה שאנחנו כן עושים: הנחינו את הרשויות המקומיות, כבר בתחילת המלחמה, לפנות למשפחות השכול, ולוודא שמכירים את המשפחות, יודעים להציע את השירותים של שרותי הרווחה. אני יודעת שיש יוצאי דופן, ושיש בשטח משפחות שנפלו בין הכיסאות, אבל זו ההנחיה הראשונה שלנו לרשויות המקומיות.

לא היה ולא נברא. מעולם לא פנו אליי ממועצת חוף אשקלון, ואני חושבת שגם ליאת יכולה להעיד את זה.

בעקבות מה שאת אומרת, כדאי מאוד לוודא. יש לכם את המרכז לשלטון מקומי, והמרכז של המועצות האזוריות, וצריך באמת לראות, שהמועצות האזוריות, אכן מכירות בתושבים, באזרחים, ביתומים – כי, הנה, יש לנו פה דוגמה מהשטח, שלא הייתה פנייה.

כן. אגיד שכדי לאתר את המשפחות האלה, אנחנו עובדים בשיתוף פעולה צמוד עם הביטוח הלאומי, כדי לייצר מענים שמשלימים את מה שהביטוח הלאומי לא נותן מתוקף הזכויות שלו מתוקף החוק. אנחנו מייצרים מענים נקודתיים. אני מסכימה פה עם הדר, אנחנו גם בקשר ושיח סביב זה, וגם עם הרבה אנשים טובים שעוסקים בזה ביום-יום. בסוף צריך גוף שיראה את הרצף. אנחנו מייצרים מענים שאני יכולה לפרט עליהם – נקודתיים וספציפיים בתוך שירותי הרווחה. אבל בסוף הרצף פה הוא חשוב. אנחנו מובילים ועדה מתכללת שמטפלת בילדים שנותרו ללא הורים בכלל – שאיבדו את שני ההורים, ושם יש מודל טוב מאוד של שיתוף פעולה יחד עם משרד החינוך והבריאות.

עשינו ישיבה בנושא הזה.

נכון, לפני כמה חודשים.

דווקא שם ראינו דברים.

גם בשיח פה צריך להבחין בין נפגעי פעולות איבה, ובין שכול אזרחי, שהמסה נמצאת שם.

כן, היא גדולה יותר.

נכון.

למה צריך לעשות את ההבחנה הזו?

לא את ההבחנה, פשוט צריך לוודא שהשירותים שמגיעים - - -

אבל מי אחראי לזה? האם משרד הרווחה בודק את זה? שמי ליאת אורן וקס, גם אני מנתיב העשרה. יגאל וקס היה בעלי ונרצח ב-7 באוקטובר. אני שואלת למה צריך את ההבחנה הזאת בין גוף לגוף, למה אין גוף אחד.

קודם כול, תודה רבה. לא שיש אבחנה יזומה, אלא שאנחנו מגלים שישנו שוני, ואנחנו בוועדה הזו, ברגע שגילינו – הרי זו בדיוק הנקודה, שאנחנו רואים שיש שוני, והוא לא הגיוני, ופוגע ביתומים. לכן אני חושב שמשרדי הממשלה, צריכים לבדוק, מה חסר, ולנסות לקדם חקיקה בהתאם, וזה מה שבקשתי.

ואולי שווה לשקול להקים גוף אחד, שתחתיו נמצאים כל משרדי הממשלה, והוא זה שקובע ומתווה את המדיניות והחלוקה של התקציבים, ומי מקבל מה, ויש פה הבניה ומשהו מסודר. כי גם אני מקבלת תשובות שונות מחברתי ושכנתי פה, או ממה שהחברות שלי כאן – אדוה ומורן. כל אחד מאתנו מקבל תשובה אחרת. הייתי רוצה, לתת את הדוגמה הכי קטנה, ברשותך: תעודת משפחה שכולה – יש לי חברות שיש להן את התעודה הזו, וזכאיות להרבה מאוד הטבות, ואני צריכה לריב עליה, כי אני לא מקבלת את זה.

אני יכול להבין מאיפה זה נובע, ויכול להיות שהרעיון שלך הוא רעיון טוב, אבל צריך להבין, שמשרד הביטחון אחראי אל יתומי צה"ל וכוחות הביטחון, ואני לא יכול להיכנס לתוך משרד הביטחון. מה שאנחנו כן יכולים לעשות, הוא שמשרדים אזרחיים, כמו משרד הרווחה וכו', יגלו את ההפרש או מה שחסר ושם הם יפעלו, וזה מה שאני מבקש לעשות כרגע, לפחות כהתחלה.

אני מנכ"לית עמותת עטופים באהבה. תודה רבה, הדר, על הדיון החשוב הזה, ובכלל העבודה שלכם בשטח – זכות גדולה ללמוד מכם, מכל הלב.

אני מתרשמת שאתה רוצה לשמוע, חבר הכנסת אלי דלל מה חסר בשטח, ואני אתמקד רק בזה. במילה אגיד, שאני בת 37, יש לי שתי בנות, אני חיה בישראל כל חיי, ועבדתי בהייטק הישראלי עד 7 באוקטובר. בעקבות מה שקרה במדינה, החלטתי להקדיש את כול כולי למדינה. זה התחיל בכך שהתנדבתי במושיבים וישובים בעוטף. בעשרת החודשים האחרונים, אני עובדת במשרה מלאה, לילות כימים, עבור יתומים אזרחיים, שאיבדו הורה או הורים ב-7 באוקטובר.

מה שאני אגיד לך בדקות הקרובות, הוא רק דברים שאני שומעת ביום-יום בשטח, מ-180 משפחות שאנחנו מלווים, בלי שום תיווך, בלי שום טייטלים, נטו בשביל לעזור להם – גם מבחינה כלכלית, וגם מבחינת מיצוי זכויות, שיקום וחיבות לתוכניות מיטביות, כמו חמניות, שפועלות בשטח.

רק אגיד, שאנחנו לא פועלים לבד, יש ארגונים מצוינים בישראל, שקיימים כבר לפני 7 באוקטובר, ולשמחתנו חולקים את הידע. אבל אנחנו מתמקדים, אך ורק ביתומי 7 באוקטובר.

הדבר הראשון שאני רוצה לספר עליו, הוא שיש עשרות מקרים – כל דבר שאני אגיד לך הוא לא מקרה אחד, אלא עשרות מקרים, שבהם יש הורה – לפעמים אבא, לפעמים אימא, עם תינוק בן שנה, שנה וחצי, שנתיים, שאין להם שום מימון לגנים פרטיים במדינת ישראל. דיברנו קודם על חזרה במעגל העבודה, או יציאה לראשונה למעגל העבודה. כי בחלק מהמשפחות האלה, ההורים לא נדרשו לעבוד עד אותו היום.

מדברת אתי אימא, ואומרת לי, תראי: אני רוצה לצאת לעבוד פעם ראשונה בחיים שלי, אבל גם יש לי תינוקת בת שנה וחצי. גן פרטי בישראל, חבר הכנסת, אני מניחה שאתה יודע כמה הוא עולה. אין לזה תקצוב בכלל. היא יושבת בבית כבר שנה, בוכה, לא משתקמת, לא משקמת את הבת שלה, ואין לה שום ברירה, אלא לפנות לגופים פרטיים, שמנסים לקושש נדבות בשביל לתת לה הזדמנות לצאת לעבוד. אני מניחה שכולנו נסכים שזו חכה.

צהרונים, אותו הדבר בדיוק. וצהרונים מלווים עד כיתה ג'. ילדים לא יכולים להישאר בבית לבד במדינת ישראל. גם אם הם היו רוצים, הם לא יכולים על פי חוק, בטח שההורים האלה לא רוצים ללכת לשום מקום, ולהשאיר את הילדים שלהם במקום אחר. אבל הורים שרוצים לצאת ולעבוד מעבר לשעה אחת בצהריים, לא יכולים, כי, שוב, צהרונים לא מתוקצבים. שוב פונים אליי, כגוף פרטי, ומבקשים ממני מימון של עשרות אלפי שקלים. אתה יכול לדמיין יחד אתי, שיש משפחות שיש בהן – חמש, שש, שבע נפשות – שבעה ילדים לתת להם את המימון הזה, ואין מימון לדבר.

אז הגיל הרך הוא נושא אחד שכרגע לא מקבל פתרון, ומאוד-מאוד כואב. שלא נדבר על זה, שבגיל הרך, יש יתומים משני ההורים. אפוטרופוסים שצריכים לממן לשני תינוקות עכשיו גנים בישראל. ויש להם גם ילדים משל עצמם, ואין להם תקציב לדבר הזה, והם קיבלו את התשובה לא, גם כשהפנינו אותם לוועדות ל'. הפנינו אותם דרך האנשים הטובים ביותר – זה לא שהם לא ידעו למי לפנות, והם קיבלו את התשובה לא.

אנחנו בדיון הזה מדברים אך ורק על יתומים עד גיל 21. אני רוצה להביא את הקול של עשרות צעירים מעל גיל 21, שמרגישים שהמדינה עזבה אותם פעמיים: פעם אחת ב-7 באוקטובר, כשהם חיכו שעות על גבי שעות שיבואו לחלץ אותם ולהציל את המשפחות שלהם, ולא הגיעו בזמן; פעם שנייה בשנה האחרונה, שאומרים להם, סליחה, אתם בגירים, אתם אמורים להסתדר לבד. זה נכון, שאין לכם אבא, ולפעמים אין לכם אימא, ולפעמים יש לכם אימא, אבל היא פשוט לא מתפקדת, כי היא בעצמה חוותה טראומה, כי הם גם יתומים, אבל גם נפגעי טראומה. הילדים האלה קיבלו גם כן את התשובה לא. אין להם תקצוב לטיפולי נפש, לעתיד אקדמי, הם פשוט מסתובבים במדינה הזאת לבד ומחפשים את העתיד שלהם. ואיך הדר אמרה? יתום היום זה נוער בסיכון מחר. לילדים האלה, אין זמן לחקיקה שתשתנה. הם זקוקים לתקציב אתמול, כדי להתחיל להשתקם, הום זקוקים לזה שהמדינה תסתכל להם בעיניים, ותגיד: אנחנו לוקחים עליכם אחריות. גם כאן פנינו, עם מקרים מאוד ממוקדים, עם מקרים קורעי-לב, למשרדים הכי גבוהים, ואמרו לנו, סליחה, הוא היה מעל גיל 21 ב-7 באוקטובר, אין לי איך לעזור לו.

טיפולים אלטרנטיביים, ועזרה, וסיוע בלימודים. זה כבר עלה פה קודם, אבל אני חייבת להגיד את זה שוב. אנחנו מבינים ב-2024, שטיפול בטראומה, יכול לבוא בהרבה מאוד דרכים. הגיע הזמן שהמדינה תתקצב, גם עבור היתומים, טיפולים אלטרנטיביים רחבים – זה יכול להיות נגינה, סוסים, גלישה.

תודה.

תודה על ההקשבה.

אלה נקודות חשובות מאוד. אייבי, אתה אחרון חביב. יש לנו זמן קצר, אבל מאחר ואני רוצה לתת לך גם את זכות הדיבור וגם את הכבוד, אני יודע שאתה פועל הרבה למען יתומים, אלמנות ומשפחות של פעולות האיבה. בבקשה.

תודה לך, אדוני היושב-ראש, שקיבלת את הדקות המעטות והחשובות האלה. שמעתי את הדיון. יש מענה לדברים האלה – גם ליתומים, גם לאחים שכולים, אבל זה במסגרת. צריך לעשות חקיקה מיוחדת לאחים השכולים, כי הם לא מקבלים כלום מבחינת עזרה נפשית. וזה לא נכון, כי אנחנו גדלנו כמעט בשליש. הכוונה היא ב-700 – ב-680 אחים שכולים, ואתה לא קולט עוד כמה אנשים מתווספים לדברים האלה. לא נדבר על היתומים.

אבל אתה יודע שאנחנו מקדמים את החקיקה בנושא. אייבי, אתה גם שותף לה.
.

עד גיל 21, יתום מקבל את כל מה שהוא צריך. בגיל 21, מה זה יתום? אבא שלו קם לחיים? אימא שלו קמה לחיים? לא, הוא יתום לכל החיים. אבל צריך לעזור לו במידה, אני לא אומר לכל החיים, עד שהוא מוצא עבודה, מקים משפחה, כי הוא נמצא לבד. יתום או אח שכול זה דבר שאנשים עוד לא קלטו. מה זה אח שכול? יש לו אח בוגר שהיה אלוהים בשבילו, והוא נהרג. הילד המסכן הזה נשאר לבד, אין לו מענה, חוץ משיחות – מה זה עוזר 30 שיחות? הבת שלי היא אחות שכולה, היא פצועה, היא יתומה מאם, יש לה אח נכה ואבא נכה. עד היום, כבר 34 שנים היא מקבלת טיפולים. אין, זה לא נגמר. 30 זה לשים פלסטר על הפצע. צריך לדאוג למשפחות האלה. נכון, שמעתי גם את הגברת, בקשר לנושא שהורים רוצים לצאת לעבודה, אבל יש תינוק, חייבים לעזור גם להורים האלה. זה עניין של משאבים, כספים, ושל חקיקה. אדוני היושב-ראש, אני יודע כמה שאתה עובד, וכמה שנתת מזמנך לדברים האלה – גם לצה"ל וגם לתחום שלי. אני מאוד מבקש ממך: תרים את הכפפה ותצא לדרך.

תודה רבה אייבי. אני מודה לכולכם. תודה רבה לכם. קודם כול אני מודה לכם שבאתם, זה מאוד חשוב, כי זה שאתם פה, עוזר לנו לעזור לכם. תודה רבה.


הישיבה ננעלה בשעה 13:25.













�« �¨�£�££�– ���£��´�¦�¬®�£¬�®ª�©��²�, ©��²���³�²��³�£












�« �¨�£�££�– ���£��´�¦�¬®�£¬�®ª�©��²�, ©��²���³�²��³�£