פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



6
ועדת החינוך, התרבות והספורט
19/11/2024


מושב שלישי



פרוטוקול מס' 301
מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט
יום שלישי, י"ח בחשון התשפ"ה (19 בנובמבר 2024), שעה 9:36

פתיחת תערוכה - נוף לילי

חברי הוועדה: יוסף טייב – היו"ר
סימון דוידסון

יהודית גידלי - מנהלת הוועדה לשעבר

מיכל סדן - אוצרת אמנות

מתן סקופסקי - צייר, מציג התערוכה

מיכאל סקופסקי - אבא של מתן

רועי סקופסקי - אח של מתן

תם גיאת - חבר של מתן

איליה גפטר - אמן, אורח, הציג בתערוכה

אבישג זוהר - ידיעות ירושלים

אתי דנן

נועם כהן, חבר תרגומים



רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות.



פתיחת תערוכה - נוף לילי

בוקר טוב, אני מתכבד לפתוח את ועדת החינוך, התרבות והספורט. י"ח בחשוון התשפ"ה, 19 בנובמבר 2024. הנושא כמובן פתיחת התערוכה נוף לילי, נמצא איתנו הצייר הדגול. קודם כול, אני רוצה באמת להודות ליהודית, מנהלת הוועדה המיתולוגית שעזבה אותנו, אבל לא עזבה אותנו. אתם רואים, הוכחה שאנחנו פה ממשיכים, באמת עם מסורת רבת שנים של תצוגה, של תערוכות מוועדת החינוך, התרבות והספורט של הכנסת.

יהודית התחלפה לפני מספר חודשים, אבל כבודה כאן ורוחה כאן. באמת אני חושב שההרגל הזה והמסורת שבוועדת החינוך, התרבות והספורט של הכנסת מתחלפת תערוכה אחת לשלושה חודשים, רבעון, תלוי בקצב העבודה וההתעניינות, באמת למרות שאת כבר לא עומדת כמנהלת הוועדה, ממשיכה לטרוח, ללכת, לבדוק, להיפגש, לראות איזו תערוכה באמת יכולה להתאים. נותנת מקום לכל האמנים, מכלל השכבות של החברה הישראלית. מבעלי מוגבלויות, עולים, חרדים ושאינם. באמת, יהודית, שוב תודה רבה, ואנחנו מעריכים את זה, והיה חשוב בהחלפת התערוכה שאת תהיי נוכחת. לפני שאני נותן לצייר שלנו, אני אתן לך כמה מילים וכמובן בעל השמחה.

תודה רבה. זו ההזדמנות הראשונה שלי לברך את אתי כמנהלת הוועדה החדשה. אני חושבת שהיא מוכשרת, ראויה, והאדם הנכון במקום הנכון. אני מודה לך, כבוד היושב ראש, וגם לאתי, שאתם מאפשרים לי את הזכות הזו להמשיך בתערוכות האלה, שזה לגמרי לא מובן מאליו, ואני שמחה שאת התערוכה הזו מתן מציג.

בתערוכות הקודמות הייתי שמה תערוכות בעיקר לפי חודשי השנה. זאת אומרת, תערוכה לחגים, תערוכה לט"ו בשבט ודברים כאלה. בשנה האחרונה עשינו תערוכות שנוגעות לשעה ולזמן של השנה האחרונה, אחת מהתערוכות האלה כבר הייתה, זו השנייה, ותהיה עוד אחת, אבל זה עוד לא נגלה. מתן, בבקשה.

אני רוצה להתחיל עם זה שהתערוכה הזאת מוקדשת לסבתא שלי, רות. סבתא הייתה אמנית בחסד, הטבעת שאני עונד היא פרי יצירתה ואני לוקח אותה איתי לכל מקום. רות ומיכאל מטר, סבא וסבתא שלי, הקדישו את חייהם לתקומת עם ישראל בארצו, ואני בטוח שהם מסתכלים על ילדיהם ונכדיהם מלמעלה בתקופה הזו ומתמלאים גאווה. זו ההתחלה.

תודות. תודה למשפחה, חברים, קולגות שהגיעו. תודה לבובע וזיידע שפה, תודה ליהודית, האוצרת הנפלאה, היה כיף מההתחלה עד עכשיו, פשוט נפלא לעבוד איתך. תודה למיכל סדן, האוצרת של ממילא. תודה לחברי הוועדה, חברי הכנסת, זו ממש זכות גדולה להציג פה את הציורים שלי למי שמשרת ומוביל את הציבור שלנו, זה ממש וואו.

החוק הראשון שלמדתי כאמן, אולי החוק הכי חשוב, זה בחיים, אבל בחיים, אבל בחיים אל תסביר לאף אחד את הפשר של היצירות שלך. וזה חוק חשוב, קרדינלי, אפשר להמשיך להסביר כמה הוא חשוב, וצריך להקשיב לו אם אתה רוצה שליצירות שלך יהיה מעוף. ויש לזה כמה נימוקים. כאשר אנחנו מסבירים למישהו את הפשר או את המשמעות של היצירה, אנחנו לוקחים ממנו את תהליך הגילוי, ותהליך הגילוי הוא מאוד מאוד משמעותי בשביל שמשהו, תהיה לו משמעות בשבילנו. אנחנו צריכים בעצמנו לעמול ולהבין.

בנוסף, כאשר אמן נותן פשר ליצירתו, הוא מצמצם אותה למשהו דידקטי אחד. מי כמונו יודעים את יופייה של פרשנות, של טקסט, את האמירה היפהפייה של 70 פנים לתורה? אסור לו לאומן לצמצם את משמעות היצירה. והנימוק האחרון, ואולי הכי חשוב זה אנחנו לא מבינים את עצמנו. הפרשנות שהאמן יביא ליצירה של עצמו כנראה שגויה מלכתחילה.

הדבר הנכון הוא לא להגיד כלום על היצירות, אבל אני אמן ואני לא אוהב להקשיב לחוקים ואני אסביר לכם בכל מקרה. נתחיל בסטודיו. כשחזרתי מהסבב הראשון במלחמה, אחרי חודש חזרתי לצייר. אני צייר נוף, אני בעיקר מצייר בחוץ. לקחתי את כל הציוד שלי, יצאתי לרחוב, ומבין הציורים הראשונים שציירתי זה הציור שם, שהוא גן סאקר, מוטיב שאני חוזר אליו מדי פעם. ואת האמת, זה הציור הראשון שאני מצייר בלילה, אני לא רגיל לזה. וכשהסתכלתי על הציור הזה בסטודיו, בחנתי אותו, חשבתי שסיימתי אותו, הבנתי שתפסתי משהו, הוא נגע בי. וכשאתה תופס משהו שנוגע בך או שמרגיש לך אמיתי, אתה צריך לשהות עליו ולחשוב עליו.

זהו, נצא מהסטודיו. אני ועוד הרבה אנשים שפה בחדר קפצו להילחם ב-7 באוקטובר, והשבוע הראשון בעוטף הוא שבוע שדי מעורבב בשבילי וקשה לי לזכור אותו. אבל יש רגע אחד שאני זוכר בצורה צלולה, זה היה לילה, הטנקים נעצרו ועמדנו מתחת לעצים. אני זוכר את הרגע הזה כי זה היה הרגע שנפל עליי פחד שלא הכרתי אותו לפני כן. חזרה לסטודיו. אתה תופס משהו, הוא מרגש אותך, ואתה מנסה להבין למה, אתה מתחיל לברור בו. ואז אתה צריך להחזיק בו חזק כמו רוטוויילר ולמה? למה זה טוב?

ואז, מתוך הציור הזה, התחלתי לצייר עוד. לבנות עוד ציורים, עוד קומפוזיציות, התחלתי לעיין בספרים שיש לי, חזרתי לציירי נוף ולרמברנדט, כי תמיד חוזרים אליו. ולאט לאט אתה מסתכל, בונה, ואתה לא בדיוק יודע מה אתה עושה, אבל אתה עובד. ואז טוב, ציורי לילה, זה מה שמרגש אותי, איך אני מצייר חושך בצורה הכי טובה? איך אני מצייר אור בצורה הכי טובה, בתוך חושך? מלא מלא שאלות ממש קטנות, פרקטיות.

אוקיי, נצא מהסטודיו. רועי, אחי הגדול בא לבקר אותי בסטודיו. לא באמת יוצאים מהסטודיו, אבל באופן מטאפורי כן יוצאים. מי שמכיר את רועי יודע שהוא לקח את הצד המילולי יותר, יש לו יכולת אנליטית ומילולית מאוד גבוהה וכשאנחנו נפגשים שתינו, אנחנו אוהבים לדבר, דברים שברומו של עולם, בשפלו של עולם, מדברים הרבה. והוא הסתכל על סדרת הציורים וחווה את דעתו. ואז פתאום הנופים האלה קיבלו שמות ומתוך השיחה הזאת, הם התבהרו.

הכביש הראשי שציירתי שחשבתי שהוא כביש שש נהפך לכביש 232 של העוטף. האורות של היישוב מרחוק שציירתי נהפכו לאיך נראים הקיבוצים מתוך עזה. והיער, או גן סאקר שציירתי, הפך ליער שמעוני, למקום שכנראה שהייתי בו פעם ראשונה. זה ממש פלא שאנחנו לא לבד בעולם, שיש לנו אנשים שמאירים לנו את הדרך ועוזרים לנו לתת פשר לכל התקופה החשוכה הזו. בחדר הזה יש כל כך הרבה אנשים מדהימים שנתנו בתקופה הממש קשוחה זו והאירו, ואני מתמלא גאווה ושמח על הזכות שהם פה ומסתכלים על ציוריי.

שנצליח להחזיר את החטופים הביתה לחיק משפחותיהם, שהפצועים יחלימו במהרה, שהחיילים ששומרים עלינו יחזרו הביתה בשלום, שננצח את המלחמה הזאת והיא תסתיים. תודה לכולכם שהגעתם, ממש.

(מחיאות כפיים)

מישהו רוצה להגיד משהו?

אחד האורחים? בבקשה. סבא וסבתא?

לא, בסדר.

בבקשה, נו.

נתקיל אותם?

כן, הכי ספונטני, פה בכנסת אנחנו מתקילים כל הזמן.

אולי אימא, אבא? רוצים להגיד משהו? להתקיל אתכם?

בוא, כמה מילים, בבקשה.

שאני אגיד? לא, אני לא איש של מילים. אני אגיד כמה מילים.

רועי, בבקשה, אתה הבא בתור.

מן הסתם אתם יודעים שאנחנו התחלנו את הדרך בחיים בחוץ לארץ, אני עליתי ארצה לפני 37 שנים ואשתי לפני כ-50 שנה. ולגדל משפחה בארץ זו זכות ממש גדולה, אנחנו מאוד מאוד גאים בכל המשפחה וכל הילדים שלנו. ואני יודע שאנחנו מאוד מבורכים שאנחנו משפחה מאוד מלוכדת ואני חושב שאחד מהדברים שניסינו להשפיע ולתרום לילדים שלנו היה להגיד להם ללכת אחרי החלומות שלהם, וכנראה מתן לקח אותנו ברצינות. וזה מאוד משמח אותנו.

והרי בדור שלנו היית צריך להיות רואה חשבון, עורך דין, רופא, ממש מן השורה. ואני חושב שהדור הבא, הדור הזה יותר משוחררים ומאוד פתוחים להעז, לקחת את הסיכון ולעשות דברים יותר יצירתיים. אני רוצה לברך את הבן שלנו וכל הילדים שלנו וכולם פה שנמשיך ונתקדם בצורה מלוכדת, כל אחד בדרכו, במה שהוא מאמין בו, ושרק ניפגש בשמחות ובעזרת השם בכנסת בתערוכה הבאה. תודה.

(מחיאות כפיים)

תודה רבה. רועי, בבקשה.

אין לי ממש ברירה, אחרי שמתן אמר שאני האיש של המילים, זו קצת הייתה הזמנה בפני עצמה. אז בתור האיש של המילים של המשפחה או של מתן, אני רוצה להגיד שתוך כדי שהוא אמר את זה אני חשבתי על זה שאנשים שעובדים עם מילים הרבה יודעים שלמילים יש איזשהו גבול, אין מה לעשות. זה לוקח אותך עד למקום מסוים וזה כלי נהדר, אבל יש לו גבול. ויש כלים אחרים שבמקומות מסוימים פורצים את הגבולות האלה, הם נוגעים בך במקומות שבהם מילים לא יכולות לגעת בך.

ואני גם זוכר את היום הזה שהגעתי לסטודיו, ואני גם זוכר את השיחה שניהלנו סביב הציורים השונים שיש פה בתערוכה, וגם אני ביליתי תקופה ארוכה ברצועת עזה. וכשאני מדבר על הגבולות של המילים, אני מדבר על המחשבה שהייתה לי כשראיתי את הציור הזה, ממש שם. מי שהיה בצד השני של הגבול והסתכל אחורה על היישובים וראה את ההילה של היישוב, יודע שזו תחושה שקשה לכנס אותה לתוך מילים. התחושה, איזו תחושה של שמירה על הבית שמילים קצת חוטאות כלפיה. אבל לפחות עבורי, הציור הזה לא חטא כלפי התחושה הזאת, הוא פשוט הביא אותו לחיים.

אני רוצה להגיד תודה רבה למתן, קודם כול על הזכות לדבר פה על התערוכה שלו ועל הזכות גם ללוות אותו בתהליך שהוא עושה כאמן, בנגיעות. וגם על שאתה בשביל כולנו מביא לחיים דברים שלא יכולים להגיע לחיים בעזרת מילים. תודה.

(מחיאות כפיים)

תודה רבה.

תרשה לי עוד משפט אחד.

בבקשה, יהודית.

בספרות זה דבר מאוד מקובל כן לתת הסברים לסיפורים וכדומה. ש"י עגנון כתב על הרבה דברים שכולם הבינו. מי שהיה באוניברסיטה העברית האדם שהיה מתרגם או מסביר היה פרופ' קורצווייל. פעם שאלו את ש"י עגנון, "למה התכוונת כשכתבת בסיפור מסוים דבר כלשהו?" הוא אמר, "תשאלו את פרופסור קורצווייל, הוא יודע טוב יותר מה אני התכוונתי ממה שאני התכוונתי באמת".

יפה מאוד. מתן, באמת אנחנו רוצים לאחל לך הצלחה רבה, להודות לך שאתה בסוף נותן לנו את האפשרות לחלק, להתחלק באמת גם ברגשות וגם באמנות, אני חושב שרועי הסביר את זה בצורה הטובה ביותר. ספרות, מילים, חזקות ככל שהן יהיו, בסוף יש להן איזושהי מגבלה. וכשאנחנו נמצאים פה ולפעמים צריך לצאת, ברוב הפעמים, ודאי בוועדת החינוך, צריך לצאת מחוץ לקופסא, ודאי בתקופה האחרונה, בנושאים שאנחנו עוסקים בהם, באורחים שמגיעים לוועדה. כמעט בכל יום משפחות החטופים. אתה צריך באמת לצאת ולהביא איזושהי יצירתיות, לפעמים אתה צריך לתת תשובות מהרגע להרגע, ולפעמים אין תשובות.

אני חושב שהנוף של החדר הוא באמת אמנות, ציור. הפעם זו התערוכה שלך ולפעמים אלה תערוכות אחרות, וכל פעם אתה מקבל הסתכלות אחרת על המקרים, על הנושאים שאתה מטפל בהם. ובאמת פתאום כשהתחלת לדבר על זה, פתאום אתה מביט יותר בציורים. ואני חושב שבאמת יש פה אמירה מדהימה וכל אחד, עוד פעם, יכול לפרש את זה איך שהוא רוצה, על דברים שקרו, אבל אולי גם להסתכל על מה יקרה לקראת העתיד, לקראת התקומה. זה נכון שאנחנו בתקופה של חושך, אבל בסוף באופק תמיד יש אור, ואנחנו מקווים שכמה שיותר מהר נוכל באמת לראות את האור, לראות את כלל חטופינו חוזרים הביתה, חיילינו חוזרים בריאים ושלמים, ומי שנפצע באמת יוכל להתרפא כמה שיותר מהר.

ואני באמת רוצה להגיד לך, אתה רק בתחילת הדרך, אולי תזכה עוד כמה פעמים שהתערוכות שלך יופיעו בכנסת, מקווים בתקופות גם יפות יותר, טובות יותר. ושוב תודה ליהודית ואתי, מנהלת הוועדה, למירב, באמת על היוזמה, באמת יוזמה חשובה, ודאי במה שאנחנו עוסקים בשנה וחצי האחרונות, אני חושב אפילו אולי בארבע השנים האחרונות, מאז הקורונה. לצאת כל פעם מהשגרה ופתאום להיכנס קצת לפרופורציות ולהבין שיש דברים אמיתיים יותר, שבסוף אנחנו פה עם אחד.

נכון, הדעות שלנו ודאי שונות, כשם שפרצופיהם שונים גם דעותיהם שונות. אבל אנחנו עם אחד, מאוחדים, מדינה אחת, עם אחד, ואנחנו צריכים להילחם, להילחם בשביל מה שיש לנו. ואני, כמי שעלה גם מצרפת, אומנם לא לפני 37 שנים כמו אבא שלך, אבל אני 28 שנים, ואני חושב שכשאתה גדלת בתפוצות ואתה חי פה, אתה מבין שיש פה משהו שאסור לנו לאבד אותו, אסור לנו לפספס, ואנחנו צריכים להילחם כדי לשמור על הקיים, לשמור על האחדות בינינו, לחיות לא רק אחד ליד השני, אלא אחד עם השני. אני חושב שגדול המאחד מהמפריד.

וזה נכון שהתקופה גורמת לפעמים לשסע כזה או אחר, והתפקיד שלנו הוא לאחות את הקרעים, כי בסוף אויב יש רק אחד, והוא מעבר לגבולות מדינת ישראל. ואנחנו משתדלים, לפחות פה בוועדה, אופוזיציה וקואליציה, לעבוד יחד, גם אם יש חילוקי דעות, אבל מנסים כמה שאפשר ולפעמים אנחנו גם חוטאים בזה, שיח מאחד, מכבד, גם אם אנחנו לא מסכימים. כל אחד יכול להגיד את מה שעל ליבו, אבל יש צורה להגיד, יש צורה להנגיש את הדברים. ואנחנו מקווים באמת שכנציגי ציבור נצליח להביא דוגמה אמיתית לכלל הציבור במדינת ישראל ובפרט לילדים שלנו, התלמידים שלנו שיהיו בסוף דור העתיד. וזה תפקידנו ולשם אנחנו צריכים לנסות להגיע.

שוב, תודה רבה, תודה רבה להורים, לסבים ולסבתות שגידלו אותך. בסוף זכינו שבמדינת ישראל אמן מוכשר נוסף יצליח להעביר מסרים שלא מוגבלים באמת במילים וכל אחד יוכל בסוף לקחת את ההתבוננות ביצירות האלה למקום שהוא מתחבר יותר. שוב תודה רבה גם לאורחים שהגיעו, כיבדו, כיבדו גם את הוועדה וגם אותך, מתן. ונתפלל שנראה ימים טובים יותר.

סימון, אתה רוצה להגיד כמה מילים?

אמרת כל כך יפה, אם אני אגיד אני רק אהרוס.

בבקשה.

שלום לכולם, תענוג להיות פה. דבר ראשון, אני רוצה להגיד מזל טוב למתן ולאחל הצלחה ושגשוג למתן ולמשפחה המדהימה שלו. יש לי קשר מסוים למקום הזה ולכוכב האירוע, הצגתי פה לפני כשנתיים בתור צייר ולפני כשנתיים מתן היה סטודנט שלי. מתן עכשיו לא סטודנט, הוא צייר, כפי ששמעתם, הוא גם חייל, אבל לא פחות חשוב משני הדברים האלה, הוא בן אדם מדהים. ומה שאנחנו רואים בתערוכה, לדעתי, מה שאני חווה בתערוכה הוא סוג של המשכיות, המשכיות אישית של מה שאני עושה, אבל במובן יותר רחב, המשכיות של עולם התרבות.

וברגע זה אני גם רוצה להגיד לכולם שמתן פותח גלריה, וגם במשימה הגדולה הזו אני מאחל למתן המון הצלחה ולהמשיך להביא אור לעולם שלנו. תודה רבה לכולם, תודה רבה לכל אלה שמאפשרים את האירועים האלה.

(מחיאות כפיים)

תודה רבה. ברשותכם, אני נועל את הוועדה, בואו נעשה תמונה ונעבור לוועדה הבאה.


הישיבה ננעלה בשעה 09:59.