פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



43
הוועדה המיוחדת לזכויות הילד
19/11/2024


מושב שלישי



פרוטוקול מס' 87
מישיבת הוועדה המיוחדת לזכויות הילד
יום שלישי, י"ח בחשון התשפ"ה (19 בנובמבר 2024), שעה 13:43

מימוש זכויות הילד בתקופת מלחמת חרבות ברזל

חברי הוועדה: אלי דלל – היו"ר
אושר שקלים – מ"מ היו"ר
דבי ביטון
טלי גוטליב

בועז ביסמוט

טל הובר - מפקחת על ייעוץ מחוז צפון, משרד החינוך

ד"ר אורנה שמחון - מנהלת מחוז צפון, משרד החינוך

מירב רחבי - מפקחת ייעוץ חינוכי במינהל חינוך התיישבותי, משרד החינוך

אחיה קמארה - מנהל התוכנית הלאומית לילדים ונוער בסיכון (360), משרד הרווחה והביטחון החברתי

אור צוברי - מנהלת אגף חרבות ברזל, משרד הרווחה והביטחון החברתי

ענת גרייפנר - מנהלת שירות לילדים ומתבגרים, מינהל מוגבלויות, משרד הרווחה והביטחון החברתי

רויטל אורדן - מנהלת מערך אמבולטורי בהר"ן, משרד הבריאות

מיכל גולד - ראש יחידת התיאום הממשלתית לזכויות ילדים, משרד המשפטים

ורד וינדרמן - עו"ד, מנכ"לית המועצה הלאומית לשלום הילד

מיכל גרושקו - מנהלת חינוך ירושלים ק"ש, משמר החינוך

אילנה מויאל - מנהלת בית ספר מקריית שמונה שמלווה את הילדים המפונים בירושלים

רוני קמאי - מועצת התלמידים והנוער הארצית

איתי כהן - מועצת התלמידים והנוער הארצית

רון טפר - מועצת התלמידים והנוער הארצית

אלה ז'ק - מועצת התלמידים והנוער הארצית

טוביה ולדמן - מועצת התלמידים והנוער הארצית

שירה אביטל - מועצת התלמידים והנוער הארצית

דניאל שטיין - מועצת התלמידים והנוער הארצית

יהלי וקנין - מועצת התלמידים והנוער הארצית

ליהיא ים הררי - מועצת התלמידים והנוער הארצית

לביא איצקוביץ - מועצת התלמידים והנוער הארצית

אליה זליזנגר - מועצת התלמידים והנוער הארצית

יהב גלי - מועצת התלמידים והנוער הארצית

תהל מלכא - תלמידת כיתה ו', אורט, מפונה מקריית שמונה לחצור הגלילית

תהל איתן - תלמידת כיתה ג', אורט, מפונה מקריית שמונה לחצור הגלילית

אור בן אשר - תלמיד אורט, מפונה מקריית שמונה לחצור הגלילית

גיא יעקב מלכא - תלמיד כיתה ג', אורט, מפונה מקריית שמונה לחצור הגלילית

הילה בן אשר - תלמידת אורט, מפונה מקריית שמונה לחצור הגלילית

שילת דנינו - תלמידת כיתה י"א, מפונה מקריית שמונה לירושלים

איתמר כהן - תלמיד כיתה י"ב, מפונה מקריית שמונה לירושלים

נאורה דוידיאן - תלמידת תיכון, מפונה מקריית שמונה לירושלים

נועם אוקס - תלמיד כיתה י"א, מפונה מקריית שמונה לירושלים

עדי חוסרבי - תלמידת כיתה י"א, מפונה מקריית שמונה לירושלים

נריה דנינו - תלמידת כיתה י"ב, מפונה מקריית שמונה לירושלים

הודיה בן שושן - תלמידת כיתה י', מפונה מקריית שמונה לירושלים

ארבל שחר - תלמיד כיתה ז', מפונה מקריית שמונה לירושלים

איילה כהן - תלמידת בית ספר יסודי, מפונה מקריית שמונה לירושלים

יאיר אבישי סלאב - תלמיד כיתה ה', מפונה מקריית שמונה לירושלים

אורי כהן - תלמיד כיתה ה', מפונה מקריית שמונה לירושלים

יוחאי אזולאי - תלמיד כיתה ג', מפונה מקריית שמונה לירושלים

אביה זוהר אזולאי - תלמיד כיתה ד', מפונה מקריית שמונה לירושלים

נועה קראוס - מפונה מקריית שמונה

ארז - תלמיד כיתה ב', מפונה מקריית שמונה

אורלי חוסרבי - אמא של תלמיד מפונה מקריית שמונה לירושלים

ענבל צח - בת דודה של טל שוהם החטוף בעזה

אוריה סויסה - תלמידת כיתה י', מאופקים

טוהר עומסי - תלמידת כיתה י', מאופקים

עדי שרעבי - הדודים יוסי ז"ל ואלי שרעבי נחטפו מקיבוץ בארי לעזה, בני משפחה נוספים נרצחו ב-7.10.

תמי ברנע

חבר תרגומים, מיטל פורמוזה


רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות.



מימוש זכויות הילד בתקופת מלחמת חרבות ברזל

צהריים טובים. היום כל היום מוקדש לזכויות הילד, כי היום זה היום הבין לאומי לזכויות הילד. אנחנו קיימנו דיון בשעות הבוקר בנושא של זכויות הילד בקשר לאמנה והייצוג המשפטי של המדינה בג'נבה. אירחנו את מנכ"ל משרד המשפטים.

הנושא היום הוא בעצם מימוש זכויות הילד בתקופת מלחמת "חרבות ברזל". והאמת שנפגשתי לאורך כל השנה האחרונה גם לא מעט ילדים בסיטואציות שונות. ואני אספר לכם אולי סיפור קטן. נפגשתי עם מפונים מקריית שמונה, ולא מעט מכם גם מקריית שמונה, בבית ספר ש"י עגנון בנתניה. ורציתי לשמוע באמת מהילדים מה הם מרגישים, מה חשוב להם. באיזו אווירה הם נמצאים. כי בנתניה יש חוף ים, בקריית שמונה אין חוף ים, אבל יש דברים אחרים. וההרגשה שבנתניה לא היו נפילות, אני מדבר אתכם על לפני כמה חודשים. אז היא הייתה שקטה. וכולם אמרו 'שמע, איזה יופי להיות פה ולא בקריית שמונה'. אבל בסוף שאלתי אותם שאלה אחת: מה אתם רוצים? מה הייתה התשובה? לחזור הביתה. זה כולם רוצים. זה לא משנה מי.

ולכן אני רוצה להתחיל בזה שנברך את חיילי צה"ל, כוחות הביטחון, שיחזרו הביתה בשלום. את כל פצועי המלחמה, רפואה שלמה. ונאחל שכל החטופים והחטופות יחזרו הביתה במהרה. שני הילדים שעדיין חסרים לנו, האחים ביבס.

ילדים ובני נוער, במיוחד אלה מקריית שמונה, שמפונים לחצור ומפונים לירושלים וקודם ציינתי תלמידים שמפונים לנתניה, אבל מי שנמצא פה אלה תלמידים שמפונים לירושלים. תלמידים מאופקים. מועצת התלמידים הארצית. רוני קמאי נמצאת פה? איפה רוני? את החברה הקבועה שלנו. אני שמח שיש פה גם נציגות כמובן של מועצת התלמידים שמלווים אותנו לכל האורך. תודה רבה לכולכם.

אנו מתכנסים היום ביום הבין לאומי לזכויות הילד במציאות מלחמתית קשה. אבל דווקא עכשיו חשיבותה של מחויבותנו לזכויות הילד גוברת פי כמה. אתם הילדים שנאלצתם לעזוב את בתיכם בקריית שמונה ומקומות אחרים. כמוכם גם הילדים מדרום ומצפון ניצבים בפני אתגרים קשים: חוסר ביטחון, היעדר יציבות, הפרעות קשב וקשות בחינוך ובטיפול רפואי. אתם זקוקים לתשומת לב מיוחדת וטיפול רגשי בצרכים הייחודיים שלכם.

אני חייב לומר שהייתי גם במטה אשר לפני כחודשיים. וגם שם ישבנו יחד עם מועצות אזוריות ומועצות מקומיות במקום של מטה אשר. שמענו את מינהל החינוך והרווחה וילדים. וראינו שזה באמת קשה לחיות, וזה לא משנה, גם למבוגרים קשה, אבל לילדים במיוחד, להסתגל למצב המלחמתי.

זוהי חובתנו להעניק לכם מענה הולם. לשמור על שלומכם ולדאוג לשיקומכם ולרווחה הכוללת. בזמנים אלה עלינו להפוך את זכויות הילד למרכז תשומת הלב הלאומית, כי אתם העתיד שלנו. אנו נפעל בוועדה בנחישות למימושן כדי להבטיח עתיד טוב יותר לכל הילדים, במיוחד לכם שנאלצתם לעזוב את ביתכם. הבניין הזה כולו, מכל הקשת הפוליטית, אופוזיציה וקואליציה, מחויבים להתגייס למען מטרה זו. רק יחד בשיתוף ובמחויבות משותפת נצליח להבטיח את העתיד שלנו ואת העתיד שלכם, עתיד לדורות הבאים. תודה לכם ילדים יקרים על שהגעתם לפה וההשתתפות שלכם בדיון חשובה מאוד.

אני רוצה להזכיר משהו שאמר פרס: "מי שלא רואה ילדים לא רואה עתיד". שמעון פרס, נשיא המדינה. זו באמת אמירה. מי שלא רואה ילדים לא רואה עתיד. אז תודה רבה לכם.

אנחנו נתחיל ככה, בעצם היום זכות הדיבור היא רק לילדים. המבוגרים ישבו מאחור וידברו אחר כך. נתחיל עם נציגה של משפחות החטופים. ענבל, שלום לך. בבקשה. הנוהג שלנו הוא כזה: אנחנו נותנים קדימויות למשפחות החטופים. הם מדברים ואחר כך אנחנו ניתן לילדים שנרשמו את זכות הדיבור. מאוד חשוב לי לשמור על זה. בבקשה ענבל.

שלום לכולם וברוכים תהיו כולכם. מדינה שלא רואה את ילדיה אין לה עתיד. העתיד, נווה ויהל, היו בשבי 50 ימים, שוחררו יחד עם אמא שלהם עדי ועם סבתא שלהם. אבא שלהם עוד שם. הילדים האלה צריכים את אבא שלהם על מנת להשתקם.

זכויות ילד במדינה זה לגדול בבית שלו, לגדול עם ההורים שלו ולהיות מסוגלים ברמה הרגשית להיות כמו כל ילד. ללכת לשחק, להיות עם חברים. זה שיש את התמונות מאחורה זה בכלל הזוי בעיניי. הזוי בעיניי אז, הזוי בעיניי היום, שיש חטופים, שיש עדיין שני ילדים חטופים. ילדים שמציירים ציורים לאבא שלהם "הלוואי שאבא שלי יחזור". זה צייר נווה ואת זה ציירה יהל, בת 4. מדמיינת את אבא שלה איך הוא יחזור ויחבק אותה. ואת זה צייר גם נווה, את אבא שלו בשולחן של החטופים בכיכר. ילד לא אמור לצייר את אבא שלו, ילד אמור לחבק את אבא שלו.

ואחרי 410 ימים באמת שלי נגמרו המילים. רציתי להראות איזה שהוא סרטון, החלטנו שלא, בגלל הקהל שיש איתנו פה היום. אני מבקשת מכולם, כרגע זה אתה, יושב-ראש הוועדה, להתחיל לעשות קצת יותר בשביל שהילדים החמודים האלה יחזרו לבית שלהם. שנווה ויהל, שגם הם גרים בצפון, יוכלו לגור שם שוב, עם אבא. ואני מבקשת שהמדינה הזאת תתעורר, כי ככל שנחכה אני לא יודעת כמה קשה יהיה השיקום אחר כך של הילדים, של האבא, של המשפחה כולה. שלנו כעם, של קהילת בארי. של משפחות חטופים, משפחות של עקורים.

אנחנו מדינה שחווה אסון באופן יום יומי ומישהו צריך לעשות stop לאסון הזה, כדי שכולנו נוכל לחזור לאיזה שהיא רמת שפיות כלשהי. אני לא מאמינה שזה מה שקורה פה היום. שהילדים החמודים האלה במקום עכשיו להיות בחוג או אני לא יודעת, הם באים לפה כדי לספר לנו על החיים כעקורים. אבל אני אספר על החיים כמשפחות חטופים. ילדים של חטוף שהיו בשבי, אין חיים. אין בריאות, אין כיף. ילד בן 9 שהלך השבוע ופגש את האפיפיור. לשכנע אותו למה לעזור לו להחזיר את אבא הביתה.

אז אני פה ואני גם מבקשת, תעזרו לי להחזיר לנווה ויהל את אבא הביתה. בשביל השיקום שלהם ובשביל כולנו.

תודה ענבל, תודה. שוב נתפלל לחזרתם של כולם.

אני מבקש רק מכל הילדים דקה או שתיים, גם שיציגו את עצמם מאיפה הם ומה הם חשים, מה הם רוצים וכך הלאה. אבל כדי שאנחנו נוכל לאפשר גם לילדים נוספים לדבר. יש לנו פה רשימה של 30. אז ברצון. בבקשה תהל.

שלום. אני תהל מקריית שמונה. אנחנו עוברים תקופה ממש קשה, מאתגרת. אנחנו חווים דברים שהם קשים, בלי הבית, בלי המיטה שלנו. בלי הדברים שלנו. וזה ממש ממש קשה. באמת ממש קשה. יש געגועים לבית, לחברים, לשכונה שלנו. לדברים שלנו. זה ממש ממש קשה. ממש מתגעגעים לבית, לדברים שלנו. אני ממש מתגעגעת לבית שלי.

אתם מפונים עכשיו לאן? לחצור?

לחצור, כן.

ואין לך שם חברים או שיש עוד חברים, אבל לא מספיק?

יש חברים. אבל עדיין, זה ממש קשה. וגעגועים לחברים מהבית. ממש קשה.

תודה תהל. תהל איתן?

כן.

שלום חמודה. היי, אני תהל איתן.

בת כמה את?

אני בת 8. אני מפונה מקריית שמונה ועכשיו אני בראש פינה. אני לומדת בבית ספר אורט בחצור הגלילית. ואני ממש רוצה לחזור כבר הביתה.

את צודקת. צודקת.

אני מתגעגעת ממש לחדר שלי ולבית שלי.

וואו, תודה. תודה לך. ובכיתה שאת לומדת יש חברים חדשים שמצאת?

כן. מצאתי כמה חברים חדשים ואני משחקת איתם. אבל אני גם מתגעגעת מאוד לחברים שלי מקריית שמונה.

תודה. אור בן אשר. שלום לך.

שלום. אני מפונה מקריית שמונה לחצור הגלילית.

באיזה כיתה את?

בכיתה ו'. בתחילת המלחמה אני הייתי בכיתה ה', עכשיו עליתי לכיתה ו' ובשנה הבאה, בעזרת השם, זו כבר תהיה התחלה חדשה.

אני מאוד מקווה שאני אזכה לראות את הכיתה שלי לפני שנתחיל את השש שנים הבאות שלנו. לא מזמן גם פגשתי חברה שלי מקריית שמונה. נסעתי להרצליה כדי לפגוש אותה. אני מאוד מתגעגעת לבית שלי, לחדר שלי. בהתחלה אמא שלנו אמרה לנו לנסוע לכמה ימים לחצור וזה כבר נמשך שנה ויותר.

חשוב לי גם לחזור בביטחון ולא רק לחזור ועדיין תהיה מלחמה מעל הראש שלנו. אני מאוד רוצה להרגיש שוב את הביטחון באוויר. אני מקווה שנחזור בקרוב.

את אומרת דברים מעניינים וחכמים, באמת. אני חושב שזו הרגשה של כולם – לחזור חזרה, להיות במקום בטוח. מגיע לכם. באמת מגיע לכם. את רוצה להוסיף עוד משהו?

אני מאוד מתגעגעת לחברים שלי. יש לנו קבוצה בכיתה שהיא כבר הפכה לשקטה. אין הרבה דיבורים. קשה מאוד לשמור על קשר מרחוק. זה לא פשוט לעזוב את הבית שלנו לשנה שלמה ולא לראות אותו. אבא שלי גם במילואים בקריית שמונה, אז יש גם דאגה גדולה מאוד. ואני מקווה שנזכה לחזור לבית שלנו.

שאבא יחזור בשלום. תראו מה זה משפחה ישראלית. מפונה, אבא במילואים. תודה. גיא יעקב מלכא.

חה"כ אושר שקלים הגיע. הוא אחד מחברי הכנסת המתמידים בוועדה הזאת וישר כוח. תודה רבה. תודה.

גיא יעקב מלכא, שלום חמוד. בן כמה אתה?

תשע. אני מקריית שמונה, מפונה לחצור הגלילית.

למה כל הילדים כל כך חמודים? באמת, מה קרה? מגיע לכם.

אני בבית ספר, כרגע במלחמה, אורט חצור. אני מתגעגע לחברים שלי מקריית שמונה, לשכונה ולשחק איתם ולהיות איתם בחוץ וליהנות. ולחברים שלי מבית הספר. זה קשה לעזוב, לארוז מחדש את הדברים, למקומות חדשים, ולעזוב את החברים שהיו איתי במקומות האלה.

אני מתגעגע הביתה, לבית, לחדר שלי. להיות עם ביטחון בבית. לשכב, להיות עם אבא ואמא והאחים.

כמה אחים יש לך?

עוד שניים. אני מתגעגע הביתה, לחדר ולחפצים שלי. ולישון בבית ולהיות טוב.

איזה תחביבים היו לך קודם ואיזה עכשיו? שינית תחביבים או משהו? או דברים שאהבת לעשות אז ואתה לא עושה היום?

לא, לא ממש.

אתה רוכב על אופניים?

לא.

תתחיל לרכוב, יהיה לך כיף. במיוחד באזור של חצור הגלילית.

בסדר.

יופי. לא, כי אני רוכב שם באזור.

תודה.

הילה בן אשר.

אני מפונה מקריית שמונה לחצור הגלילית. ובהתחלה אמא שלי אמרה לי שאנחנו הולכים לכמה ימים. לקחנו משחק קופסה וכמה בגדים. מאז אבא שלי כל הזמן כשהוא הולך לבית לקחת דברים, אז אנחנו מתקשרים אליו בשיחת וידיאו ואומרים לו שיראה לנו את הבית ואת החדר. ושיביא לנו את הדברים שאנחנו צריכים.

אני ממש מתגעגעת לבית שלי ולחברים שלי. ואני רוצה לחזור לבית ולהיות שם. אני גם רוצה לחזור לבית ספר שלי ולחברים. וגם הכרתי פה חברות חדשות, אבל אני לא מצליחה לשמור על קשר.

יש חברות שפונו למקומות אחרים?

שלוש חברות שלי עכשיו בבית הספר שלי בחצור, איתי. וחברות שלי מקריית שמונה פונו לאזורים אחרים ואני לא מצליחה לשמור איתן על קשר. אני מתגעגעת לבית שלי ולחדר שלי ולעיר שלי. וזהו.

תודה הילה. עכשיו, בעצם, שמענו מפונים מקריית שמונה לחצור הגלילית. עכשיו נשמע ילדים שפונו מקריית שמונה לירושלים. כמובן שחצור הגלילית זה נופים אחרים. ירושלים אין ספק שזאת עיר יפיפייה, הכי יפה במדינה. אבל עדיין זו עיר. ואני מניח שמי שבא מקריית שמונה לירושלים זה קצת בטח אתגר אחר, שוני אחר. בואו נשמע את שילת דנינו מכיתה י"א. שלום שילת.

שלום. לי קוראים שילת, אני בכיתה י"א. אני מפונה כרגע לפה, בירושלים.

יותר יש קשיים לימודיים והמגמות. המגמות רחוקות, בעיקר מועברות בזומים ויש כאלה שגם לא. אז קשה לי, אתה יודע, לתפוס חומר במגמות, זה גם משפיע על הצבא.

עשית כמה בחינות בגרות בשנה הזאת?

השנה הזו עדיין לא היו לי בחינות בגרות. יש גם בעיות עם ההקלות. במרכזי הלמידה בטבריה ובתל אביב יש הקלות. לכל התלמידים האחרים שמפוזרים אין הקלות מסתבר.

למה? אמרו לך?

לא. פשוט החליטו ככה.

זה תלוי במשרד החינוך?

כן.

והמנהלים אומרים משהו, או המורים, המחנכת?

אני אתייחס לזה, אני יושבת עם המשרד.

אם זה נמצא בידיים שלך אז אני, נעזור לך.

לא, זה לא קל.

נעזור לך.

כן, זה קצת מוזר. וכן.

במה הייתם רוצים הקלות או באיזה הקלות נתנו במקומות אחרים ולכם לא?

יש למשל את הבגרות בהיסטוריה. לנו עושים חיצוני. במרכזי הלמידה עושים אותם פנימי. זה גם די חשוב.

את יכולה להגיד מה ההבדל בין החיצוני לפנימי?

בפנימי זה כאילו - - -

עם המחנכת.

בדיוק, כן.

בתוך בית הספר.

כן. המורה מכיר אותך, הוא יודע במה לעזור לך, במה לא.

אתה פחות מתרגש, זה מה שנקרא בחינה בבית.

נכון. ובחוץ זה יותר, אתה יודע, מלחיץ וזה.

דווקא בתקופה הזאת אתם צריכים מעטפת.

כן, דווקא בתקופה הזאת.

ברור לי. יופי, נשתדל מאוד לעזור בנקודה הזאת. תודה שילת. איתמר כהן.

אני גם מפונה לירושלים מקריית שמונה.

איזה כיתה?

י"ב. ואני גם אדבר על הנושא של ההקלות. השנה אני נכנסתי לבית ספר פה בירושלים.

הספקת לעשות בחינה אחת או שתיים?

שנה שעברה כן.

באיזה מגמות?

מתמטיקה, אנגלית, לשון. תנ"ך, תושב"ע. עשיתי בגרויות.

בשנה שעברה היה לי הרבה יותר הקלות. הייתי במרכז למידה. השנה נכנסתי לבית ספר. ומשרד החינוך כאילו פרסם הצהרה של הקלות למפונים, אבל בעצם זה רק למי שנמצא במרכזי הלמידה, כמו ששילת אמרה, בתל אביב, אילת ואזור טבריה. למרות שלא כל מי שנמצא באזורים האלו נמצא במרכז למידה. יש לי כמה חברים שנמצאים בטבריה שלומדים בבית ספר רגיל. יש לי אחד בתל אביב לומד בבית ספר רגיל. ואין לנו שום הקלות. מה שבית הספר הרגיל מקבל זה מה שאנחנו מקבלים.

מה הקשיים שלך כתלמיד י"ב מפונה בבית ספר שאתה נכנס אליו, פחות מכיר את החברים. אתה עובר, אני לא רוצה להגיד טראומה, אבל אין ספק שהמעבר הוא קשה. תגיד מה בעצם הקשיים, איזה דברים שאתה יכול לשתף אותנו.

אלו בדיוק הקשיים. להסתגל לחברה. בקריית שמונה למדנו בבית ספר די קטן. במתמטיקה חמש יחידות למדתי בכיתה של ארבעה תלמידים. לא כי הייתי בכיתה קטנה, כי בסך הכול בית הספר היה קטן ומתוך 13 ילדים בכיתה אז היינו ארבעה תלמידים עושים חמש יחידות. עכשיו עברתי מללמוד ארבעה תלמידים חמש יחידות ללמוד 24 תלמידים חמש יחידות. הרבה יותר קשה לתפוס חומר. תפסתי פער די גדול בין שאר הכיתה מתחילת שנה. עכשיו יש לי מבחן בעוד יומיים שאני לא ממש יודע מה לעשות איתו.

אבל צריך להסתגל לזה. אבל העניין הוא פשוט ההקלות בבגרויות. כי אם אני אישאר ככה הבגרות שלי פשוט תידפק.

ברור. אני באמת מחזק אותך. תלמד טוב, תחפש לך חבר או חברה ששם אתה יכול לשבת, לעשות, להתכונן ביחד. כי מאוד מאוד חשוב להתכונן בצוות. תמיד אני אומר את זה מתוך ניסיון. תודה. נהוראי דוידיאן.

אני נאורה דוידיאן, אני מפונה ממושב זרעית לירושלים. המושב נמצא על הגבול, על גבול לבנון. זה לא פשוט להיות כאן פתאום ממושב שאתה רגיל שכל מה שיש לך זה גן שעשועים וחצי מכולת, לעיר שאתה גר בבניין ומתחת לבית שלך יש 10 חנויות.

יש לי חברים. המשפחה עדיין נשארה שם, אבל לא בזרעית, יותר רחוק מהגבול. אבל מסתדרים. מנסים להעביר את התחושה ומנסים להסתדר.

באיזה כיתה את?

אני בכיתה ו'.

תודה. שלום נועם.

שלום. אני נועם אוקס מקריית שמונה, עכשיו מפונה למרכז ירושלים כבר 13 חודשים. אבא שלי הוא עובד במפעל חיוני בצפון, בקיבוץ בר עם ולן בקריית שמונה. וכל יום הוא נוסע 45 דקות באזור מטווח.

אז אתם רואים אותו רק בסופי שבוע?

כן, אבא שלי מגיע אלינו בסופי שבוע, פעם בשבוע, פעם בשבועיים. אנחנו השתלבנו בבית ספר בית חינוך בירושלים לא בכיתה רגילה. כי בבית הספר לא היה שכבת י"א אז הקימו במיוחד בשבילנו כיתה חדשה, רק למפונים. בהשוואה כזאת, אז אי אפשר לומר שהמפונים שלומדים בתל אביב או בטבריה שונים מאתנו. כי גם לנו אין כיתה שלמה, מלאה או לא עם כל התלמידים או לא בקצב נכון.

למשל אני לומד במגמת ביו-טכנולוגיה, לומד דרך הזום. החברים שלי שלומדים בטבריה ובתל אביב ייגשו לבגרות פנימית. והמורה אמרה לי שבעקבות ההחלטה של משרד החינוך אני נאלץ להתמודד אך ורק בבגרות חיצונית. היא אמרה גם שעל בית הספר למצוא לי מורה בנפרד לביו-טכנולוגיה, שעם הזמן לא יהיה לה סמכות ללמד אותי. זה מאוד בעייתי.

אנחנו כמובן רושמים את הדברים, נתאם עם מועצת התלמידים, נעביר את הדברים גם למשרד החינוך. גם בחרת במגמה שהיא טובה, חשובה וגם קשה קצת.

מאתגרת.

מאתגרת מאוד. אני אומר את זה כי הבת שלי סיימה מהנדסת ביו-טכנולוגיה וזה מקצוע שבאמת, איך אומרים, קח את זה במלוא המוטיבציה. עם כל הקשיים, אבל תתקדם עם זה. יופי, תודה לך. עדי חוסרבי, שלום.

איזה כיתה את?

י"א. אני מפונה מקריית שמונה לירושלים. כמו חבריי, אני גם נמצאת בבית חינוך. כמו שחבריי אמרו לפניי, יש לנו בעיה בבגרויות. שנה שעברה התלמידים שעשו בגרויות הם קיבלו גם 18% יותר תוספת לציון. וזה ממש קשה ללמוד ככה. רוב הבגרויות שלנו השנה הן חיצוניות וזה הרבה יותר קשה לעשות בגרויות חיצוניות מאשר בגרויות פנימיות.

זאת אומרת אם אני מבין טוב ממה שנאמר פה, בעצם כל הבגרויות החיצוניות הן מקשות עליכם ביכולת להתרכז בסביבה, במעטפת וכך הלאה?

זה גם יותר חומר.

זה יותר חומר. מה את מבקשת מאיתנו?

אם אפשר לזרז את זה, כי אנחנו גם לא יודעים מה למדו התלמידים האחרים במרכזים. אז אני לא יודעת מה שאר הכיתה שלי למדה ואיפה אני עומדת לעומת הכיתה שלי.

תודה עדי. נריה דנינו. באיזה כיתה את?

אני נריה דנינו, מקריית שמונה, כיתה י"ב. כל המצב הזה קשה, במיוחד שלא כל המשפחה פה. שאני, אחותי הקטנה ואמא שלי נמצאות פה ואבא שלי ואחותי הגדולה בקריית שמונה, כי הם עובדי רפואת חירום במד"א. גם המצב הזה, כל הבגרויות, שמודיעים לך שפתאום עכשיו אין לך הקלות. שהכול זה בגרויות חיצוניות, זה עכשיו עוד יותר קשה.

תודה. הודיה בן שושן.

אני הודיה, גם מפונה מקריית שמונה פה לירושלים. אנחנו בבית ספר בית חינוך. כמו שאמרו לפניי חברים, יש כיתה רק למפונים, כי בבית הספר אין כיתה י"א. זה קשה, כי ירושלים זו עיר גדולה לעומת קריית שמונה. זה הקושי בעיקר.

את מרגישה שאת הולכת לאיבוד?

אחרי שנה כבר כמעט לא, אבל בהתחלה היה נורא קשה למצוא את עצמך בעיר הגדולה הזאת לעומת קריית שמונה. גם הלימודים, שנותנים לערים אחרות לקבל הקלות ולנו כלום, ואני לא רואה הבדל. אלו בעיקר הקשיים שאני מרגישה.

תודה.

אם תוכלו גם להתייחס, יש פה המון נציגים של משרדי ממשלה.

אחיה, לא כולם מכירים אותך. אני לשמחתי מכיר אותך מעיריית נתניה, שאירחתי אותך פעם, אם אתה זוכר, בחופי הים. נגישות, בנושא של נגישות. הנה, אני קצת זוכר.

ואם אתה נעלה את נושא הנגישות, הנגישות פה בוועדה היא מדהימה. ממש.

אז אני אתן לך, בגלל הזכות שהכרתי אותך אז ניתן לך. כי לא רציתי להפריע לילדים, אבל בבקשה אחיה.

זה בשביל הילדים. יש פה נציגים של משרדי הממשלה. אם אתם יכולים להגיד לנו עוד דברים שחסרים לנו. שאנחנו, המבוגרים, אנחנו המשרדים, יכולים לעזור לכם. מעבר להקלות בבגרות, שזו נקודה שהובהרה מספיק.

צודק אחיה. כשאנחנו מדברים פה, יש פה נציגים ממשרד החינוך, משרד הרווחה, משרד לביטחון לאומי וכך הלאה. אז אתם יכולים להעלות גם דברים נוספים שמפריעים לכם. ברצון רב. ואם זה רק החינוך אז בסדר.

תודה הודיה. ארבל שחר.

אני ארבל שחר, מפונה גם מקריית שמונה. לומד בבית ספר כרמי יהודה בגוש עציון.

באיזה כיתה אתה?

אני בכיתה ז', בן 12. שאני לא יודע איפה אני חוגג את בר המצווה, זה ממש עוד כלום זמן אני בר מצווה ואני לא יודע איפה אני חוגג, איפה אני נמצא. אני קרוע בין קריית שמונה לבין הגוש. בין אם אני מזמין חברים מקריית שמונה או סתם כל מיני. זה קשה מאוד להחליט, לדעת איפה לעשות, לדעת את מי להזמין.

גם בבית הספר יש קשיים מסוימים. כמו שבאנו לפה אז באנו לחמישה ימים, עם כלום ציוד. אני זוכר שהיה לנו חמישה מכנסיים, הכול חמישה. ואמרו לנו זה שבוע, זה כיף, נסיעה טובה.

חשבתם קייטנה.

כן, קייטנה אצל דודים, באלעזר בגוש עציון. אז לא חשבנו שזה יהיה כל כך ארוך. אני לא יודע איך הבית נראה גם, כלום, אפס, לא יודע איך הוא נראה, איך נראה החדר שלי. גרנו בקריית שמונה מגיל שנה-שנתיים ועברנו דירה לפני ארבע שנים. ארבע שנים אני הייתי באותו הבית ואני לא יודע איך הוא נראה.

כמה אחים אתם בבית?

אנחנו חמישה אחים, כולל אותי. לא יודע איך הבית נראה ואיך החצר נראית, השכונה, הרחוב.

עבדת בגינה קצת?

לא, כלום.

שום דבר.

כלום, לא יודע כלום, אפס. אבא כמעט מהבוקר עד הערב בעבודה. אמא פה מובטלת.

איפה אמא?

שם, מצלמת.

תראי איזה בן יש לך. גאווה, גאווה. אתה אוהב את האוכל של אמא? היא מבשלת?

כן, כן.

מבשלת טוב?

כן.

יופי. אם לא, אני אתן לה מתכונים. לא, בלי צחוק. באמת, אני הייתי במאסטר שף. מה אתה אוהב לאכול? איזה אוכל אתה אוהב?

קוסקוס, כשהדודה מכינה.

דודה, לא אמא.

לא הקוסקוס של מזנון הכנסת.

כן. אתה עוזר לאמא בבית במשהו?

כן.

במה?

רוב הפעמים שאבא בעבודה אז בתחילת המלחמה אבא היה בצבא. אז אני כל פעם קם ב-6:00, מעיר את האחים, מארגן את האחים, דואג לאחים.

אתה הבכור?

כן, אני הבכור. יש לנו מכולת קטנה ביישוב, היא קרובה, אז אני הולך ובא. אני דואג לאחים. אני זה שמעיר אותם בבוקר, לוקח אותם להסעה.

אז רגע, מה אמא עושה? לא הבנתי. באמת, מה קורה פה?

קרה לי השבוע מקרה שאח שלי איחר את ההסעה, עצרתי את ההסעה כדי שהוא יעלה.

כל הכבוד.

וגם בלימודים קשה מאוד.

מה אתה אוהב ללמוד הכי הרבה? יש תנ"ך, מתמטיקה.

אנגלית. באתי לפה בפער.

מה תרצה להיות בעתיד? שגריר ישראל בארצות הברית או באו"ם?

באתי בהפרשי ענק בהלכה, תורה, כל המקצועות. עדיין יש לי פערים בחשבון וכל מיני. אנחנו בגוש, זה כאילו קטן יותר. אין מקום כל כך. בקריית שמונה יש נחלים, כאילו כמעט כל הזמן, כמעט כל מקום. ופה יש כאילו מים וחצי, באלעזר ובשאר. וזה שונה, כי אנחנו ארבעה חברים בכל הגוש. אנחנו ב-70 ומשהו מקומות. ואנחנו לא בקשר. יש אחד בצפון, אחד בדרום, אחד באילת שפתחו לו בית ספר חדש, רק לו. ואנחנו לא היה לנו קשר, כלום. שבוע הבא יש טיול של כולם, של כיתה ז'.

לאן?

לאזור הנגב. אבל אני לא רואה את עצמנו יוצאים שכבה שלמה. אנחנו יוצאים שישה-שבעה. יש אנשים שעברו, שאולי לא נראה אותם יותר. אולי הם משתכנים בתל אביב, כל מיני. אז קשה, קשה לחשוב שעוד מעט יש - - -

איך אתה מתקשר עם חברים שלא נמצאים יחד איתך? בפלאפון?

יש לנו שתי קבוצות.

בפלאפון?

כן. יש לנו שתי קבוצות. לאחת קוראים מחזור ס"ד, כי זהו, גמרנו את ו' בלי בית ספר. לא היינו בבית ספר ב-ו'. היינו שבוע-שבועיים ב-ו' וזהו, נגמר. והלכנו. ניסינו להיפגש. יש ילדים שלא ראו את הבית שנה, יש ילדים שלא ראו. ויש לי חבר שעדיין בעיר, כי הוא לא מצא מקום להתפנות. לכולנו קשה במלחמה הזאת. יש אחד בתל אביב ואחד באילת.

הדבר היחיד שמקשר בינינו זה הווטסאפ, S.M.S.

בגוש עציון היו אזעקות?

היו פעמיים.

אבל אתה מנוסה מהאזעקות של קריית שמונה. בטח החברים שלך יותר פוחדים ואתה יכול - - -

היה פעם אחת שהייתי עם אחותי הקטנה ואמא שלי, ואמא יצאה לאסוף את שני האחים שלי והייתה אזעקה. היה באפרת. והייתי צריך לצאת עם אחת תינוקת ואחד יותר גדול ולחפש ממ"ד, מקום, כי היינו בבית מאוד קטן של שני חדרים, מקלחת וסלון ומטבח ביחד. אז הייתי צריך לצאת החוצה, לחפש מקום, למצוא מקום להיות.

יפה. תודה. ארבל, תודה רבה. אתה ילד מקסים, באמת. תודה רבה. תודה לאמא שהבאת אותו. איילה כהן, שלום חמודה. בבקשה.

אני איילה. אני בת תשע. אני מפנה מקריית שמונה לירושלים. יש לי חברה בבית הספר. אני השלישית, הייתה לי עוד אחת ואז היא עזבה. ואנחנו ביחד. ויש לי גם חברה ממש ממש טובה מקריית שמונה שהיא עכשיו גרה בתל אביב ואני לא פוגשת אותה. ואני אוהבת לשחק איתה. אנחנו חברות ממש טובות ואנחנו אוהבות לשחק ביחד. במלחמה אנחנו לא נפגשות הרבה. ואין לנו, אנחנו לא מתקשרות. ואני כמעט ולא רואה אותה בכלל. אני הכרתי מלא חברות חדשות והן כל הזמן באות אליי. אנחנו אוהבות לשחק ביחד.

במה לשחק?

אנחנו אוהבות גם מאוד לעשות צמידים ולשחק במשחקי כדור.

אני מתנצל, אנחנו נעשה הפסקה של רבע שעה.

לא, אושר מחליף אותך.

אושר, בוא תחליף אותי, יופי. רבע שעה בערך.

(היו"ר אושר שקלים)

בבקשה.

אני אוהבת את הבית שלי. אנחנו עברנו בהתחלה לדודה שלי לשמונה ימים ואז מצאנו אכסנייה ובאכסנייה רצו לתת את זה לאנשים אחרים, אז עברנו למלון. ואז רצינו לעבור לדירה, אז עברנו לדירה ולא ממש אהבנו אותה. אז עברנו לדירה אחרת. ומהדירה הזאת אמרו לנו לפני שאנחנו נצטרך לעזוב. ואז עזבנו לדירה שאנחנו עכשיו בה ואני אוהבת אותה.

כמה זמן אתם שם? באותה דירה.

לא יודעת.

באיזה בית ספר את?

גוננים.

ויש לכם איזה מסגרות מעבר ללימודים הרגילים, עם החברים?

לא ממש. יש לי חוג שאני בו ואני אוהבת.

אוקיי. תודה. יאיר אבישי.

זה היה בהתחלה קשה, לעבור בית ספר והכול.

בן כמה אתה יאיר?

אני עכשיו בן 10, בכיתה ה'.

מאיפה?

מקריית שמונה. יש הרבה דברים שאני מתגעגע ויש דברים שאני לא כל כך רוצה.

מה חסר לך הכי הרבה?

חסר לי את משחקי הקופסה שהיו לי בקריית שמונה. וחוץ מזה, כמעט לא חסר לי שום דבר בקריית שמונה, חוץ מהבית והחברים. ואת הדברים החשובים לי. את כל המורים האהובים עליי ואת הדברים האהובים עליי.

בהתחלה חשבתי שזה הולך להימשך כמה ימים או שבועות. וגיליתי שטעיתי בגדול. ואז חשבתי שזה הולך להיפסק מקסימום שנה, לא הולך לעבור את זה. עכשיו אני כבר חושב, איבדתי שליטה. אני לא ידוע עכשיו מתי הולך להיגמר, עוד כמה זמן. אני מאוד רוצה לחזור.

מה היית רוצה שיקרה הכי הרבה?

שאני אחזור לקריית שמונה.

אמן, בעזרת השם זה יקרה בקרוב. אמן. אורי כהן.

שלום. אני אורי כהן, מפונה מקריית שמונה לירושלים. לומד בבית ספר אפרתה. עם חבר, זה שדיברת איתו לפני רגע.

סליחה שנייה אורי. הצטרף אלינו חבר מאוד מאוד יקר, בועז ביסמוט, שהוא גם יו"ר הוועדה לנושא של סמים ואלכוהול בקרב בני נוער. כך שגם הדברים שאנחנו מדברים כאן מתקשרים מאוד לפעילות הקבועה שלו. סליחה אורי, תמשיך.

אוקיי. אז כמו שאמרתי, יש לי פה חבר שמאוד מאוד עוזר לי, זה שדיברת איתו לפני שנייה. הוא עבר לבית הספר שלמדתי איתו שבוע בערך אחרי שבאתי. ומאוד כיף לי איתו. הכרתי מלא חברים חדשים. ומה שאני בעיקר רוצה זה לחזור הביתה, לכל החברים שלי, לדברים האהובים עליי. אני מאוד רוצה שהעיר שלנו, כשאני אחזור אליה, תהיה מוגנת. בלי לחזור הביתה, ללכת למיטה, אם פעם זה קרה שהייתי במיטה, אז נרדמתי עם סיוט של איזה חלום של איזה ספר או סרט שראיתי. היום אני נרדם ופוחד שיקרה איזה אזעקה או טילים ו-"בומים". ואני מאוד רוצה שכאשר נחזור זה לא יקרה.

אוקיי. בועז.

תודה תודה רבה. מרגש מאוד. באתי אבל בעיקר לשמוע אתכם. פחות לדבר ויותר לשמוע, אני חייב להודות. אני רוצה להגיד, אני רואה את כל הפיצים החמודים האלה, הקטנים. ואני באופן טבעי חושב על הילדים שלי, שהם חלק יותר גדולים, חלק יותר קטנים, כיתות ה'-ו'.

ואני אומר לעצמי, ילדי קריית שמונה, אמרת קודם, חמוד, שאתה חולם רוצה לחזור הביתה. ואין דבר יותר טבעי מלהיות בבית, כי הבית זה הביטחון שלך. הבית זה המקום שאתה מרגיש הכי בטוח בעולם. בשנה האחרונה קרה משהו שהוא נוגד את כל מה שאנחנו מאמינים בו שנכון במדינת ישראל, אבל לא לתמיד, ליום אחד. יום אחד היה, קרה, כמו שהלכת לישון, מי שאמון על הביטחון שלך קצת ישן. אבל הוא התעורר. הוא התעורר למחרת והוא ער והכול בסדר.

ולמה אני אומר את זה? זאת אומרת שאתה, הדור שלך, כל החמודים שיושבים פה יחד איתך, יש פצע. זה כואב. אתה לא נמצא בבית, אתה במלון. אחר ראה את אחיו או חבר שלו חטוף. אחד לצערנו הרב לא איתנו. וזה פצע. אבל זה פצע שיגליד כי אתה צעיר והמבוגרים יעשו את הכול כדי שהפצע הזה יגליד ואתה תמשיך בחיים שלך. אתה והחברים שלך, יהיו לכם את החיים הכי נפלאים בעולם, כי ככה מגיע. ככה מגיע, מגיע לילדים הכי טוב. אחרי זה הם גדולים ואנחנו משתדלים שזה יימשך כך.

לנו, הדור שלנו, וזה אבא שלך וזה סבא שלך וזה אני, וזה חבר שלי אושר שקלים, יש להניח שאנחנו נסחוב את זה לכל החיים. לך זה יהיה פצע שיגליד, לנו זו תהיה צלקת. צלקת כואבת. אבל הצלקת היא צריכה להיות שלנו. לך זה צריך להיות פצע שיגליד. אנחנו מחויבים שלך יהיו החיים הכי טובים בעולם, כי זו המחויבות מספר אחת. כל דור עובד מאוד מאוד קשה כדי שהדור שבא אחריו יהיו לו חיים טובים יותר. לכן השנה הזו היא שנה מלאת אתגרים וכנראה גם שנה הבאה, ואולי אפילו עוד שנה אחרי זה. כי זה קצת ארוך, כי היה קשה. היה קשה מאוד, השנה היא קשה מאוד.

אבל אני יכול להבטיח לך דבר אחד, בתור אחד שאני אספר לך סיפור. כשהייתי ילד הייתה לי דודה ודוד בקריית שמונה, אז הייתי מגיע לעיתים תכופות לקריית שמונה. לפעמים השכנים היו אומרים לנו בתל אביב או בחולון 'וואו, איזה אמיצים אתם, אתם נוסעים לקריית שמונה'. זה היה תקופה של קטיושות. אתם זוכרים, נכון? והייתה הגדר הטובה והיינו נוסעים עם המשפחה והיינו נראים כאילו האנשים הכי אמיצים בעולם. והתגברנו. אבל מה לעשות? הקטיושות היה נשמע יותר מפחיד אז.

אני זוכר שהמשפחה הייתה מגיעה אלינו, כשהיו יותר מידי קטיושות הם היו עוזבים את קריית שמונה ובאים אלינו. אמרתי אז לדודה שלי, דודה ריימונד קוראים לה, עכשיו היא במלון בירושלים, את תחזרי הביתה והבית שלך יהיה עוד יותר יפה. ובאמת היא חזרה הביתה והם גרו שם וצמחו והכול היה טוב ונפלא.

כך אותו דבר. אתה תחזור הביתה וקריית שמונה תמשיך ותחזור לפרוח, כי זו עיר חשובה מאוד במדינת ישראל. וגם מטולה, השכנה שלכם, שראיתי אותה בפעם הראשונה מלבנון, שבאמת היום לא נראית כמו מטולה הרגילה וגם כן שלומי לא נראית כמו ששלומי צריכה להיות בדרך כלל.

ואני יכול להבטיח לך דבר אחד, ולזה אנחנו מחויבים ולזה עובדים קשה. כל אחד מכם הצעירים, הילדים ובטח ובטח ההורים, המחויבות היא, ובטח היום כאשר מדברים על הסדרה בלבנון. לא תהיה הסדרה אם אני לא יודע שאתה שמח, בטוח וכמו כל ילד אחר בעולם, כמו כל ילד אחר בעולם, יש לך את החיים הכי רגילים. מה אנחנו בסך הכול מבקשים במדינת ישראל? חיים רגילים. לקום בבוקר, לאכול ארוחת בוקר, ללכת לבית הספר, להכין שיעורים. לפעמים לריב עם ההורים, לראות את הקבוצה שלנו פעם מנצחת, פעם מפסידה. חיים רגילים, זה כל מה שהישראלי או היהודי מבקש.

ומגיע לכם, וכך יהיה, אני מבטיח. תודה רבה.

תודה רבה בועז. נמצא איתנו ד"ר אורנה שמחון, מנהלת מחוז צפון ממשרד החינוך. הועלו כאן כמה בקשות לגבי הנושא של הקלות, בעיקר של התיכוניסטים. אז אודה להתייחסותך בעניין.

קודם כל שלום לכולם. אני רואה פה את התלמידים, את המנהלים שלנו. זה מחמם את ליבי. קודם כל שלום לכולכם, וכל מה שאנחנו עושים וכל התכלית שלנו כאנשי חינוך זה שיהיה לכם טוב. אני יכולה להצטרף למה שאמר חבר הכנסת, שעוד יהיה טוב. גם אני בוגרת מלחמות וגם לי היו בעיות והיו קטיושות. אני גרה באבן מנחם, אני מפונה כמוכם, אגב, ילדים. וגם הנכדים שלי. אז אני מאוד רגישה לצרכים שלכם ואנחנו נעשה הכול כאנשי החינוך לתת לכם את המענים שצריך.

ואחרי שתיגמר המלחמה, והיא תיגמר, מתישהו היא תיגמר, אני מבטיחה לכם שהיא תיגמר. אנחנו נעשה כדי להחזיר לכם את חדוות החיים, את החברים. נצמצם פערים, מטפל במענים הרגשיים. וזה כל התכלית שלנו ואנחנו מאוד מאוד אוהבים אתכם. אני רוצה שתדעו את זה כל הזמן. ומחבקים אתכם.

לגבי הבגרות אני רוצה להגיד, נכנסתי לוועדה, יש לי פה נציגה, אבל ביקשו ממני להגיע, אז אני אעשה את זה ממש קצר וברשותכם אעבור לנגב גליל. אני אומר שלגבי מתווה הבגרות אנחנו בשנה הנוכחית, אחרי שהייתה לנו שנת הרצה, עשינו שיפור במתווה הבגרויות. נתנו מספר מענים לנושא של הקלות בבגרות. אני רוצה לומר שגם בשנה קודמת כשקמה זעקה גדולה של מתן הקלות לתלמידים, בסוף בדקנו את כל ההישגים של התלמידים והממוצע של התלמידים, גם בקריית שמונה וגם בישובים האחרים המפונים, היה יותר גבוה מאשר הממוצע הרגיל של התלמידים. אנחנו דואגים שהתלמידים לא ייפגעו, ובצדק. תלמידים בכיתה י"א-י"ב שניגשים לבחינות בגרות אסור שהם ייפגעו אחרי החוויה הטראומטית של להיות מפונה. וגם כמובן תלמידים נוספים שנכנסו למעגל הזה.

הפעם במתווה בגרות הכנסנו גם יישובים שלמדו משך זמן יותר ארוך בלמידה מקוונת והלמידה לא הייתה רציפה ונקטע הרצף התפקודי לימודי. אז שיפרנו ועשינו דיוקים במתווים. אנחנו הגדרנו במעגל ראשון תלמידים ביישובים ספציפיים שבהם, מקצועות שבהם משקל הבחינה היה 70% בחינה חיצונית ומשקל ציון שנתי 30%. נתנו אפשרות שציון הבחינה יהיה רק 50% ויהיה משקל יותר גדול לבתי הספר, שזה 50%. באותם המקצועות שקבענו בתוכנית הרגילה, ש-50% זה ציון שנתי ו-50% ציון בית ספר אנחנו נשנה את המינון. הציון החיצוני יהיה רק 40% והציון הפנימי יהיה 50%.

כל התלמידים המפונים, ללא יוצא מן הכלל, שמשתלבים בבתי הספר, גם בנתניה, בתל אביב ששם הייתה רציפות תפקודית, ייהנו ממעגל אחד. למעט ילדים שלומדים בבתי ספר ארעיים, כמו למשל דנציגר, קריית שמונה, שבו התלמידים לומדים בשלושה מוקדים. באילת יש לנו מוקד אחד, בתל אביב יש לנו מוקד שני ובטבריה יש לנו מוקד שלישי. התלמידים הללו יקבלו את המדרג הגבוה, שזה בעצם מדרג 3. והמשמעות של מדרג 3 זה הקלות הרבה יותר גבוהות. זה אומר שאנחנו משנים את המשקל של ציון הבחינה החיצונית מ-70% ל-50%. ומקצועות שבהם המשקל הוא 50% אנחנו נוריד אותו ל-40%. בנוסף בכל המקצועות ההומניסטיים כל התלמידים של קריית שמונה שלומדים בבתי ספר ארעיים שציינתי אותם כרגע, בכל המקצועות ההומניסטיים תהיה להם בחינה פנימית בלבד ולא בחינה חיצונית. במקצועות הליבה, שזה מתמטיקה, שפת אם ואנגלית ההיבחנות תהיה בשאלון מיוחד שבו אנחנו מקצרים את כמות החומר ובעצם בונים בחינה מותאמת לתלמידים. והתלמידים ייבחנו בבחינה המותאמת הזאת ויקבלו עליה ציון.

במקצוע מוגבר אחד בתעודת הבגרות הוא יהיה בהיבחנות פנימית. וכמובן, כל הילדים, ללא יוצא מן הכלל, של הצפון, שבשנה הזאת חוו חלילה אובדן במעגל ראשון הם מקבלים אוטומטית 3. ומי שנמצא במעגל 3 וחווה אובדן בית הספר מגיש אותו לוועדה אצלנו, אומר לנו ומודיע לנו שזה התלמיד והתלמיד הזה יקבל הקלה נוספת מיוחדת, בגלל המצב המיוחד שיש לו.

התלמידים של קריית שמונה שלא לומדים במוקדים הללו ומפוזרים בכל קצוות הארץ, למשל בריאלי בחיפה, למשל בבית ספר רגיל בנתניה, בגלל הרציפות הלימודית התפקודית שהם למדו, מקבלים מעגל 1.

דיברת למשל על הנושא של אובדן. את יכולה להגדיר מאיזה קרבה?

כן. אם חלילה אבא.

מי יכול לתבוע את העניין הזה?

קודם כל, אם ילד אביו או אימו נפגעו כתוצאה מפעילות, או במלחמה או פעילות של טיל או עוינת או משהו שהוא כתוצאה מאירוע שקרה במלחמה, הוא מקבל את ההכרה הזאת. ואם אח או אחות וכו', מעגל ראשון. פשוט בית הספר צריך להודיע לנו על זה ואנחנו נותנים לו את ההקלות המקסימליות.

אם זה למשל בני דודים מאותה עיר?

אם זה בני דודים זה כבר לא קרבה ראשונה. אבל אם יש אירוע ספציפי.

אז רק קירבה ראשונה.

כן. אבל אם יש מקרה ספציפי שבו המנהלת אומרת שכתוצאה מהאירוע הזה קרה משהו לילד, רגשי, וגרם לו כך וכך, אנחנו נתחשב ואנחנו נעשה ועדת חריגים ואנחנו ניתן מענים לתלמידים שבאמת חוו אובדן.

אוקיי. תודה.

רוני קמאי, אם תוכלי להגיב.

לפני שאני מדברת אני רק רוצה להתייחס לנושא של ההקלות בבגרויות. אני בתור יושבת-ראש מועצת התלמידים והנוער הארצית נפגשת בקשר ישיר גם עם שר החינוך ועם כל המינהל הפדגוגי כדי להשמיע את הצרכים. והיו לנו המון פגישות עם המשרד ולצערנו אף בקשה ממה שביקשנו שייכנסו במתווה של הבגרויות לא נכנסה.

מה ביקשתם?

ביקשנו הארכות זמן, מתוך הבנה, שנה שעברה מי שלא יודע, הייתה הארכת זמן ארצית לכל התלמידים. מתוך הבנה שעכשיו אנחנו פחות מפוקסים. אני גרה בכפר יונה, אני לא בצפון, היו לי רק ב-12 שעות האחרונות שתי אזעקות. הנפילה היום הייתה קילומטר מהבית שלי. ואנחנו עוד לא מדברים על בני הנוער בצפון ובני הנוער המפונים שאין להם תוספת זמן גורפת.

אנחנו מבינים, זו גם התגובה שאנחנו מקבלים מהמשרד. מנסים להחזיר אותנו לשנים האחרונות, מנסים להחזיר איזה שהיא יציבות. מנסים להחזיר לנו שגרה. ואנחנו מבינים את הנקודה הזאת. אבל אי אפשר משנה שעברה שבה היה מאה אחוז הקלות, שנה שעברה, הייתה תוספת זמן והיו תוספות של נקודות והייתה הקלה משמעותית בחומר והייתה בחירה. הבינו שאנחנו לא במצב אידיאלי. פתאום להגיע לאפס הקלות. וההקלות שיצאו השנה, ואני יודעת שהייתה המון חשיבה, הן לא מקלות.

העניין של האחוזים בין המגן לבגרות הם יכולים לפגוע בתלמידים. יש תלמידים ששנה שעברה המגן שלהם יותר נמוך מציון הבגרות. ולצאת מנקודת הנחה שהדבר הזה זה מה שיציל לנו את הבגרויות, זה לא יעזור. ושנה שעברה הציונים בקריית שמונה ושל המפונים היו כל כך גבוהים כי שנה שעברה הבגרויות האלה לא היו אמיתיות.

יושב פה לידי תלמיד מקריית שמונה, חמש יחידות מתמטיקה. הבגרות שהוא ניגש אליה לא קרובה לבגרות שאני כתלמידה במרכז ניגשה אליה. ברור לנו שזה לא אותו מענה, אבל אי אפשר להשוות.

קודם כל, כן צריך להשוות. כי תלמידים שגרים בטווח אש צריכים לקבל הקלות, תלמידים שמפונים צריכים לקבל הקלות.

ברור.

ואת לומדת באיזה בית ספר?

בכפר יונה.

בכפר יונה. בכפר יונה יש טילים ואתם נכנסים למקלטים לעיתים תכופות?

כן.

גם, נכון?

יחסית.

יחסית. אבל זה עדיין לא אותו דבר.


(היו"ר אלי דלל)

הגיעה לפה חה"כ טלי גוטליב.

אני לא מדברת על ההשוואה בין ההקלות של הצפון למרכז הארץ, זה ממש לא הסוגייה. עומדת מולי נערה מהקריות, המצב שהיא למדה, היא לא הייתה בבית הספר מספטמבר. זאת לא אותה סיטואציה.

תלמידים מהקריות נכנסו למעגלים עכשיו, כי הקריות וחיפה נכנסו לטווח הירי, אז הם כן עם הקלות. לגבי כפר יונה. תראו, ככל שיש הפרעות גם במהלך הבחינה, והיה לנו אירוע כזה בצפת, כאשר התלמידים ניגשו לבחינת בגרות והייתה אש מאוד גדולה. היו טילים. שלוש פעמים הבנות נאלצו להיכנס למקלטים. באותו רגע מנהל בית הספר או מנהלת בית הספר במקרה הזה פונים לאגף הבחינות ואנחנו נותנים הארכת זמן. אני אישית הייתי מעורבת בזה ונתנו את כל הארכות הזמן האופטימליות כדי שהילדים כן יקבלו את המענה.

כל מנהל בית ספר אצלכם יודע את הכתובת של אגף הבחינות. יש בזמן הבחינות יש טלפון פתוח עבור מנהלי בתי ספר וכל מנהל בית ספר שחושב שהתלמידים שלו צריכים לקבל הארכת זמן בשל הנסיבות שאת תיארת אותן כרגע, לא היה ולא יהיה מצב שאנחנו לא ניתן לזה מענה אד הוק.

אני לא מדברת על הסיטואציה שלי, אני מדברת ברמה ארצית, ברמה רוחבית. ואני מדברת גם על הצפון וגם על הקריות וגם על הנוער בעוטף. ברמה הארצית אין יותר מידי הקלות.

יקירה, תקשיבי, אני רוצה להגיד לך משהו. כדי שאנחנו ניצור את המצב שאת אמרת אותו עכשיו, לא ניצור את המצב שאת אמרת אותו עכשיו, שיהיה הבדל בין בחינות הבגרות. אנחנו לא רוצים לפגוע בתלמידים ולהפוך את בחינות הבגרות למשהו שהוא יש לו זילות. נכון? כדי שאנחנו נקבל גם את ההקלות האלו אנחנו צריכים לשכנע את המל"ג, שזה האוניברסיטאות, כדי שלא יהיה הבדל בין תעודת בגרות של תלמיד מקריית שמונה לבין, אנחנו לא רוצים שיהיה כתוב שם שהוא ילד מפונה.

זה ברור לגמרי.

יפה. אז אם אנחנו עכשיו ניתן הקלות, אנחנו יכולים בקלות גם לתת לכל מדינת ישראל הקלות בבגרות. אז פעם אחת לא תהיה למידה, ואת זה הוכחנו גם בדיון שהיה בקריית שמונה בשנה קודמת, שהתלמידים ביקשו לא להיבחן בבחינות אלא הכול שיהיה פנימי. זה פשוט פוגע בתלמידים. אנחנו רוצים קודם כל לשמור על רציפות.

את יודעת שאם אנחנו היינו מוותרים על הבחינות, את יודעת שתלמידי י"ב לא כולם היו באים לבית ספר ולומדים.

לא, אתם עושים השוואה לתלמידים רגילים. לא, זה טעות.

אנחנו לא מדברים על ביטול הבחינות.

זו השוואה לא נכונה.

אבל אני כן רוצה, סליחה רוני, סליחה. תראו, קודם שמענו פה את הילדים, גם הקטנים יותר. על מה הם דיברו בעצם? הם רוצים חיבוק, הם רוצים מעטפת.

שתהלום את הקושי שלהם.

כאשר מדברים על בחינה חיצונית זה לא אומר שהבחינה צריכה להיות שונה במהותה מהבחינה הפנימית. אבל אני אומר לך, כאשר ילד נבחן במקום שלו הוא פחות מתרגש. במיוחד שיש לו בעיות שהוא בעצם מחוץ לבית, הוא מרוחק מהבית. הלא תראו, כשאני מקשיב לילדים, ילד שישן בחוץ וצריך למחרת ללכת לבחינה חיצונית, זה אחרת לגמרי מאשר הוא ישן בבית, בחדר שלו, איפה שהוא מכיר טוב ולמחרת הולך לבחינה רגילה. זה לא אותו דבר.

באמת, אני אומר לכם את הדברים כי אני שומע את הילדים האלה ושמעתי הרבה מאוד וגם מפונים, אם זה בטבריה שנסעתי לשם ומקומות אחרים. זו הרגשה אחרת. זה לא רק התוכן של הבחינה. לא רק על זה הם מדברים. הם מדברים על הקלה בזמן. זה לא שצריך עכשיו לבוא ולהקל שלא ילמדו במתמטיקה חזקות. אבל אם ילד שהוא מפונה, שזמן הבחינה הוא שלוש שעות ולתת לו עוד חצי שעה, לא סוף העולם. באמת, הנושא של ההקלה זה לא בתוכן, אלא במעטפת. ואת זה אני מבקש שתבינו במשרד החינוך.

אז הבנו את זה. ולכן כל תלמיד, כל תלמיד בקריית שמונה שלומד בבית ספר ארעי על כל שלוחותיו, מקבל מעגל מקסימלי, שזה מעגל 3.

מה זה אומר? לא רוצים סיסמאות. רוצים להבין מה זה אומר מעגל 3.

אמרתי, את נכנסת באיחור. אני יכולה להסביר לך מה זה מעגל 3.

בתור הורה אני חייבת להגיד פה, זה לא יכול להיות דבר כזה. סליחה, זה אטימות פשוט.

תראו, אנחנו רק בהתחלה של דברים. אני קודם כל אומר לכם, כל ילד או ילדה או מורה שחושב שיש לו איזה שהיא בעיה, קודם כל נציגת משרד החינוך אמרה שאתם יכולים לפנות. אבל אני גם פותח את הוועדה שלי לפנייה בכל דבר שנוכל לעזור. יש לי גם קשר בלתי אמצעי עם שר החינוך או לפחות פעמיים שלוש במליאה. לא תמיד יש לי איתו על מה לדבר. אז אני אמצא עכשיו נושא על מה לדבר איתו.

אני רוצה שתבינו שאנחנו באמת הזמנו אתכם פה כדי לעזור לכם ולהקשיב לכם. אנחנו לא רוצים, תראו, הלא מי שלומד מתמטיקה ורוצה להיות מהנדס ורוצה ללכת לאוניברסיטה הוא צריך לדעת מתמטיקה טוב. אנחנו לא רוצים להקל עליו שלא במקום חמש יחידות יקבל ארבע יחידות.

אבל זה לא מה שאנחנו מבקשים. אנחנו מבקשים הקלה במבחן. את הלימודים הם ילמדו וישלימו. זה הכול, מאוד פשוט.

צריכים את המעטפת לתת.

אני יכולה להסביר את כל הסיטואציה, את כל מה שקרה?

בסדר, אבל ממש. דקה, אני רוצה פה, אני אתן לך עוד מעט רוני. אני מבקש ככה: יש לנו פה שני חברי כנסת שהגיעו. בואו נעשה דבר פשוט, יש לי פה שני חברי כנסת שיש להם גם ישיבות במקומות אחרים. אני אתן להם לדבר. אני אבקש רק שאושר, כי אושר רוצה גם לצאת, אז בבקשה.

קודם כל תודה רבה. אני אעשה את זה יחסית קצר.

לא צריך קצר, שזה יהיה ענייני, כדרכך בקודש.

האמת שאני מאוד התרגשתי בעיקר מהחבר'ה כאן, כי אני רואה בתור אבא לארבעה ילדים, אני רואה ממש את הילדים שלי ששמו להם מיקרופון ליד הפה. ואני מרגיש כאילו הם מדברים אליי. זה הכי טבעי שילדים ירצו את הסביבה הרגילה שלהם, את המיטה שלהם, את החברים הקרובים שלהם, את השכונה. את הכדורגל, את החוג, את זה שרגע לרדת למטה ולשחק במחשב ביחד. וכבר למעלה משנה שהם מנותקים מהעניין הזה.

כמי שיצא לי לבקר אולי בכל מתחם מפונים אפשרי, אם זה בצפון עד ירושלים ואילת ותל אביב ובשרון. ובכל המקומות שיצא לי לבקר היה ממש, זה המכנה המשותף שכולם רוצים את אותו דבר, לחזור לסביבה הטבעית שלהם.

אורי, בעזרת השם, אנחנו נשחק כדורגל ביחד בקרוב בקריית שמונה ואתה תזמין אותי. ואנחנו נעשה את זה ככה כמו שצריך, עם כל החבר'ה שלך ואנחנו גם נביא אולי את נבחרת הכנסת אם צריך.

רק שתדעו לכם שנבחרת הכנסת היא חזקה.

היום היה פה פיני בלילי שהוא גם מאמן נבחרת הכנסת. אז אולי נרתום גם אותו לעניין הזה. וכן, יש לנו פה מחויבות. בסוף יש לנו פה מחויבות להחזיר את כולם לסביבה הטבעית שלהם. אבל בין לבין לנסות לפתור כמה שיותר בעיות.

וכמו שיושב-הראש אמר, הנושא של המעטפת של היחס, שאנחנו רואים אתכם כאן. אנחנו מבינים באמת את הבעיה. ואנחנו צריכים לבוא עם יותר פתרונות ועם יותר לב חם. זה רק עניין של רצון טוב ואני מאמין שיש אותו ונפתור את כל הבעיות.

אז סליחה שאני צריך ללכת, אבל יש עוד מחויבויות אחרות. תודה רבה.

תודה רבה לך חה"כ אושר שקלים, שתמיד מגיע לישיבות. אני מעריך מאוד. וגם החלפת אותי לכמה דקות. חשוב, תודה. בבקשה חה"כ טלי גוטליב.

תראו, כל פעם כשאני רואה את יו"ר אלי דלל בתור יו"ר הוועדה, שהייתי אמורה להחליף אותו. אמרתי ליו"ר הקואליציה, הסיבה היחידה שאני מסכימה לקבל סנקציה פרלמנטרית שאני לא אהיה יו"ר הוועדה זה אך ורק אם אלי דלל ימשיך בתפקיד שלו. מהסיבה הפשוטה שאני לא רואה יושבי-ראש ועדת זכויות הילד שפותחים את הוועדה לפניות אישיות. אני לא רואה את עצמי עושה את זה. אבל באמת, גם כשאני מתאמצת להיות נחמדה זה לא עולה שלב.

אבל אני פה מדברת בשם הפתרונות הפרקטיים כשאני מתייחסת לסיטואציה הזאת. ואני כמובן פונה בעניין הזה לנציגות משרד החינוך. אני עשיתי את זה גם מול המל"ג. אף אחד לא יכול לחשוד בי שלא הייתי תלמידה ג'בזנית קצה. הבגרויות שלי נתונות אצלכם ואתם יודעים בדיוק שאני מתלמידות החרשניות שאין לתאר. אני גם לא צריכה שאף אחד יכפה עליי משמעת או לימוד, אני ממילא אלמד לבד תמיד ואאסוף מידע, גם אם אני יכולה להיות תלויה באחרים. זאת משמעת עצמית שאני חושבת שכל תלמיד גוזר אותה על עצמו.

כשאנחנו ביקשנו לתת פטור וציון עובר לסטודנטים גם ברפואה וגם בהנדסה, מול המל"ג, למילואימניקים, אז אמרו לנו האומרים באוניברסיטאות 'מה זאת אומרת? איך הוא יכול להיות מהנדס אם הוא לא יידע איך בונים את הקומה הראשונה?'. אני סומכת על מי שלומד הנדסה. אני סומכת שלפני שהוא ילמד איך בונים את הקומה השנייה הוא ישלים בעצמו את הלימודים כדי להיטיב את עצמו ולהתאים את עצמו למסלול.

אותו דבר התלמידים. כל מי שרוצה ללמוד רפואה, לצורך העניין, צריך לאסוף ידע מסוים. צריך להוציא פסיכומטרי מסוים. אז הוא יעשה את זה. אבל אני מדברת פה על הבגרויות. הבגרויות, בשונה מפסיכומטרי, יש להם שני אלמנטים: יש את אלמנט השינון, שבזה אפשר להקל עליהם. אני לא חושבת שתלמיד עכשיו בזמן מלחמה, ואני בזמן מלחמה, פשוט מאוד. אני לא חושבת שצריך להדגיש אצלם את אלמנט השינון. כי אלמנט השינון אפשר לוותר לא רק לתלמידי קריית שמונה, אלא לכל תלמידי המפונים. הם שישננו יודעים לשנן. אפשר להוריד את הכמות בחומר. וזה לא הופך את תעודת הבגרות שלהם לאחרת, מהסיבה הפשוטה שתעודת בגרות היא תעודת בגרות. וברגע שאת מוציאה תעודת בגרות אף אחד לא יודע למי נתת הקלות או לא נתת הקלות. זה לא עניינו של אף אחד, כי זו תעודת בגרות חתומה כפי סדרה.

לכן אני מציעה קודם כל באלמנט השינון, להפחית בצורה דרמטית את החומרים או את הבחינות שיש בהם אלמנט שינון. קודם כל. כי עם כל הכבוד זה לא רק לא מלמד כלום. תקשיבו טוב, אני יודעת ללמוד חומרים בעל פה בקטע שזה הזייתי. זה לא אומר עליי כלום. באמת, כלום. חסר כל חשיבות. תאמיני לי שהרבה יותר הגיוני שאני אדע לחשוב לעומק ואני אקבל כלים להיות יותר רגועה או נחמדה, נגיד, לצורך העניין. לכן אני אומרת שאת אלמנט השינון צריך לעשות בו התערבות אמיתית.

שתיים, יש עוד אלמנט בבגרויות שזה ידע. בסדר? ופה אני סומכת על המורים. אני חייבת לומר לכם פה. למה אני סומכת על המורים? כי כאשר הכינו אותי לבחינות המגן מבחינתי המגן והבגרות, הרי זה 50%. אולי אני כבר זקנה, כי אני עוד שנייה בת 50, זה הרבה שנים אחורה. אבל אני אומרת שהמגן והבגרות זה 50%-50%. אני חושבת שלתלמידים בקריית שמונה ובכלל תלמידי המפונים אפשר להסתפק בבחינות המגן. מהסיבה הפשוטה שיש לי אמון מוחלט במורים ואני רוצה להאמין שמורים מכירים את התלמיד, יודעים לבדוק את הבחינה. גם יודעים להיעזר בעוד כל מיני אלמנטים בקביעת ציון. אני חושבת שצריך לוותר בהקשר הזה. לוותר. להפוך את בחינת המגן לבחינת בגרות. זה לא בשמיים, אלא אם כן תגידו לי שני דברים: אחד, שאלמנט ההפתעה בשאלה לא ידועה, כי מגנים לקוחים ממבחנים כבר ידועים. אז יכולים לשאול אותי השואלים שיכול להיות מצב שאלמנט ההפתעה מגרה את סוג החשיבה ומיטיב אותה לקראת תוצאה מסוימת. נגיד. כי מכל הבחינות בגרות, אני לדוגמה ניגשתי לבחינת בגרות במתמטיקה, ידעתי את כל הספרים של גורן בעל פה. שום שאלה לא הפתיעה אותי. יש גם עוד ג'בזנים כמוני. מה זה אומר עליי? כלום.

לכן אני אומרת שצריך לתת אמון מוחלט במורים, בצוותי ההוראה, שהם אנשים רציניים, בטח המורים המכינים לבגרות, הם יודעים בדיוק איזה בחינות מגן לעשות. אפשר לשנות גם את הזמנים ולהתאים את זה לתלמידים. וזה כאשר אנחנו סומכים, עוד פעם, אני בצוק העיתים הזה, בצוק העיתים הבלתי רגיל הזה. כי תקשיבו, אני לא יודעת מה אתכם, המדינה מצפה מאתנו להתרגל. לא מאתנו, המדינה מצפה מאזרח להתרגל. ובכן, אתם לא יכולים להתרגל למצב המוזר וההזוי הזה. ממש לא. ואתם לא יכולים להיות באותו מקום כמו לפני המלחמה עד שלא תחזרו בבטחה איש איש לביתו, איש איש למקום שגרתו.

לכן אני אומרת שההצעה שלי היא גם להוריד את דרגות השינון וגם לוותר על בחינות הבגרות ולהסתפק במגנים, כשאנחנו סומכים בהקשר הזה על המורים ועל ציוני המגן שהם נותנים. אני לא מוכנה לשמוע אמירות כמו שנשמעו בסיטואציות מסוימות שלא נסמוך על המורים. אני סומכת על צוותי ההוראה בצורה מוחלטת ואני חושבת שצריך לשים לזה לב. יכול להיות שצריך לעשות בעניין הזה דירוג. יכול להיות שבאזור שיש בו רמת סיכון גבוהה יותר או היתכנות סיכון גבוהה יותר. יש כל מיני מדדים. כמו שאנחנו מודדים את זה בקריטריונים של ביטחון. אני חושבת שכך צריך לעשות.

פה אני רק אומר לתלמידים, תרשו לי לפנות אליכם. בסדר? אני יכולה להגיד לכם רק דבר אחד: השמיים הם הגבול. כל מה שחשבתם שאתם תעשו, אתם יכולים לעשות הרבה יותר. ואם תרצו לעשות פחות זה גם בסדר. ובלבד שתהיו נאמנים למה שנכון לכם. החיים יש בהם מיליון טעויות. אתה יכול לבחור ואתה יכול לטעות ואתה יכול לחשוב שאתה עושה משהו אחד או משהו אחר. אני יכולה להגיד לכם, כל ילד שיושב פה יכול להיות יום אחד חבר כנסת, ויכול להיות מורה שיעמיד דורות ויחנך אותם. הוא יכול להיות כל מה שהוא רק חולם.

אז תזכרו, אני בטוחה שהמורים אומרים לכם את זה. הכול זה אתם ואתם אנשים הכי גיבורים. כי הילדים הכי הכי ספגו פה את הטלטלות. אנחנו המבוגרים עוד יש לנו תעצומות נפש. אבל הילדים לימדו אותנו כמה תעצומות אדירות יש בכם, כמה אתם נותנים. אתם הדור הבא שלנו, אתם התפארת וחובתנו לעזור לכם בכל דרך אפשרית. תודה שהקשבתם. סליחה שלא הייתי כל הדיון, אנחנו היום פשוט ביום מאוד מורכב בכנסת. וסליחה.

תודה לחה"כ עו"ד טלי גוטליב. תבדקו את הנקודה הזאת. שמשרד החינוך צריך להגיד שהוא נותן הקלות שוות לכל המפונים. פשוט לאורך השורה, בלי להיכנס עכשיו מאיפה הוא התפנה, לאיזה בית ספר. אם זה משהו חיצוני, פנימי, אם זה מרכז לימוד כזה או אחר. כי מה שהם מבקשים הילדים האלה זו התייחסות.

עכשיו אני חייב לומר לכם, והדברים האלה גם נאמרו פה באיזה שהיא צורה. לילדים בסוף, לא משנה כרגע איזה תעודת בגרות הוא יקבל, אני אומר לכם מניסיון, אני לצערי, איך אומרים? אני עוד מעט כבר בן 70, אבל כאשר נכנסתי לאוניברסיטה, בסמסטר הראשון אני זוכר ילדים שקיבלו הכול 100 בבית הספר. תעודת הבגרות, לא החזיקו סמסטר אחד בהנדסה. סמסטר ראשון לא החזיקו. והיו בבתי ספר מהאליטה של האליטה של האליטה.

אז תבינו, יש עוד סינון בחיים. יש הרבה מאוד דברים. אבל הילדים האלה זקוקים היום למעטפת. יש קושי במעטפת. אבא נמצא בקריית שמונה, הילדים בירושלים. מגיע פעם בשבוע. מי יעזור להם קצת בלימודים? מי ייתן להם את החיבוק?

אני מאוד מבקש, משרד החינוך חייב להתייחס לילדי המפונים בצורה קודם כל שווה, אבל להתייחס בצורה מחבקת. אני מאוד מבקש. תעבירו את המסר הלאה. תודה.

רוני, אני הפסקתי אותך באמצע, נכון. אבל תנסי ככה משפט מסכם.

אני אקצר, כן. אני רוני קמאי, אני יושבת-ראש מועצת תלמידים והנוער הארצית. אני תלמידת כיתה י"ב. קשה נורא לדבר על זכויות הילד בתקופה שיש שני ילדים שעדיין חטופים בעזה. ויושבים פה ילדים קטנים ואני לא חושבת שיש ילד במדינה שזה לא משפיע לו על החיים. גם מתי שהוא נכנס לבגרות וגם מתי שהוא מבלה עם חברים. אנחנו לא בשגרה ואנחנו לא נהיה.

ואני כן רוצה לדבר על זכות, זאת הזכות לביטחון. וברור לנו שאנחנו במלחמה ויש לנו את הפרופורציות. אבל הזכות לביטחון מתחלקת לשני דברים: הביטחון הפיזי, שאנחנו כתלמידים לא מקבלים. אם זה ברמת מרחבים מוגנים, שהיום תלמידים הולכים מכות בכניסה לממ"ד כי הם לא נכנסים במקומות, או שהם צריכים לשבת מתחת לשולחן או פינה בחדר. שזה לא אידיאלי. וזה לא רק בצפון, זה כל הארץ.

אם זה ברמה של הביטחון ברחוב, שצריך להגביר, יושבים פה משרדי ממשלה. צריך להגביר את כוחות הביטחון ברחובות וצריך להגביר את הדברים שאנחנו כבני נוער מקבלים. כי לא מרגישים בטוחים כרגע. וזה מדובר על הביטחון הנפשי, שהמון תלמידים מתמודדים עם חרדות. ואורנה שהייתה פה דיברה על הילד שאבא שלו במילואים או הילד שאבא שלו לצערנו נפל. אבל גם ילד שהחבר הכי טוב שלו איבד אבא וגם ילד שבן הדוד שלו נמצא במילואים, הם גם במעגל פגיעה והם גם לא מתרכזים. ואנחנו לא מקבלים מספיק מענים נפשיים, כי זה דבר כל כך תקדימי שאף אחד לא יודע איך להתייחס לזה. אף אחד לא יודע איך לתת לכל ילד במדינה מענה נפשי כזה או אחר. כי כולנו בחרדות וכולנו בלחצים וברור שיש ספקטרום וברור שאנחנו לא באותה סיטואציה, אבל אין מענים.

אני רק רוצה להגיד לגבי ההקלות. היא אמרה פה דברים, המשרד עושה דברים. הם לא מה שאנחנו צריכים כרגע, זה לא מה שמקל על התלמידים. אמרנו את זה למשרד, אמרתי את זה ליואב קיש, אמרתי את זה למנכ"ל. אין התחשבות.

תודה. רוני, את אותם נושאים שאת רוצה בנושא של הקלות תעבירי גם אלינו, את אותם מכתבים שביקשת. תעבירי גם אלינו כדי שנוכל באמת לעקוב אחרי הדברים וגם לדבר. תודה רוני.

מיכל גרושקו, בבקשה. שלום מיכל.

שלום. שמי מיכל גרושקו ואני ממונה על ילדי קריית שמונה שמפונים לירושלים. מלווה ילדים מגיל 0 עד כיתה י"ב. מאוד מתרגשת לראות את הילדים שהגיעו לכאן, שסיפרו לכם על הקשיים. נמצאת איתה כאן אילנה מויאל, מנהלת בית ספר מקריית שמונה שמלווה פה ילדים בירושלים.

פגשתם את הילדים שפה והם תיארו לכם את הקשיים של געגועים, של חוסר ביטחון, קשיים לימודיים ופערים, חרדות. הם עוד הילדים שהם במצב טוב. אני מלווה ילדים שלא יוצאים מהחדר שלהם בבית מלון. יש כאן ילדים, מקודם היה כאן בועז ביסמוט, יש ילדים שלא היו קודם במעגלי סיכון, פגיעה וסמים.

מיכל, נתקלתי בזה בטבריה.

אני אומרת, גם בירושלים. בועז ביסמוט יצא, אבל יש ילדים שנפלו לסמים ולא היו קודם. משרד הרווחה שכאן, המשרדים האחרים. הילדים שמפונים נמצאים במעגלי פגיעה מאוד קשים. יש לנו הרבה ילדים שרשומים במערכות חינוך, אבל לא מגיעים אליהם. הם מרגישים תלושים. חוסר הוודאות שמדינת ישראל נמצאת בה, כל התלמידים שלומדים פה לא יודעים מתי הם חוזרים לצפון. האם הם חוזרים ב-1.1, האם הם חוזרים בסוף יוני? יש ילדים שאומרים למה להגיע לבית הספר? הרי ממילא עוד מעט יחליטו שאנחנו חוזרים. אז ענן חוסר הוודאות שתלוי מעליהם מאוד מקשה. ואם המדינה תקבל החלטה מסודרת וקם אם היא תודיע, הם פה עד סוף יוני, שזה מה שאנחנו רוצים שיהיה בשבילם, התלמידים. כדי לשמור להם על יציבות.

גם חוסר הוודאות, גם המודעות שלכם לזה שאת מי שראיתם פה, ראיתם את התלמידים שהם במצב טוב. וגם התלמידים שהם מקסימים ובמצב טוב מאוד קשה להם. ובקצה יש ילדים שהם מפורקים נפשית וצריכים הרבה מאוד סעד, הם והמשפחות שלהם.

תודה שהעלית את זה. אנחנו נתקלנו בנושא הזה של המפונים מקריית שמונה בטבריה. שאז ביקשתי ממשרד החינוך לעקוב אחרי ילדים שלא מגיעים לבתי הספר. זה לא עניין רק של לרשום את הילד. ילד יכול להישאר במלון ולא להגיע לבית הספר. גם הדברים האלה אנחנו כמובן טוב שהעלית את זה.

אני רוצה כמובן לחזור לאביה זוהר אזולאי. שלום חמודה. כן, בבקשה.

אני אביה זוהר ואני מקריית שמונה.

באיזה כיתה את?

ד'. המלחמה הזאת באמת ארוכה. ואנחנו כבר כמעט שנה בה. וכרגע אני לומדת באפרתה, והכרתי שם כבר הרבה חברות והמורה שלי מאוד נחמדה. והייתי מאוד רוצה לחזור לבית הספר בקריית שמונה, כי יש לי שם הרבה חברות טובות. ויש שם מורות שמאוד אוהבות אותי ואני אוהבת אותן. וגם אמא שלי מורה שם.

איזה דברים את אוהבת לעשות בבית? איזה תחביבים?

יש לי פינת יצירה גדולה ויש לי ארנב. והרבה משחקים

היו דברים שעשית בקריית שמונה ואת לא יכולה לעשות עכשיו באפרת?

היה לנו ליד בית הספר גן משחקים גדול, עם נחל כזה. קוראים לזה פארק הזהב. והייתי לפעמים נפגשת שם עם חברות אחרי צהריים. ועכשיו אני לא עושה את זה.

טוב.

מה את מבקשת מאתנו?

שנחזור כמה שיותר מהר לקריית שמונה ובביטחון.

ביטחון, בדיוק.

ביטחון, זהו.

לא ניתן לכם לחזור בלי ביטחון.

האמת היא שלאורך כל הישיבה הזאת וגם בביקורים ובסיורים שעשיתי, כולם רוצים לחזור הביתה.

בביטחון.

זה דבר הכי חשוב, ממש. יופי. תודה. תודה אביה. יוחאי אזולאי.

אני יוחאי אזולאי ואני מהצפון, מקריית שמונה. אני בן 8.5. אני הייתי מאוד שמח לחזור לצפון, בגלל שיש לי שם חדר ממש גדול. ואני אוהב כל בוקר לקום לסלון, לראות את אמא מבשלת.

רגע, מה זה חדר גדול היה לך? תאר לי, כמה? מה היה בו? מיטה, ארון, מה? שולחן?

מיטה, ארון, שולחן.

מגרש כדורגל?

לא.

כדורסל?

כן. היה לי בחוץ כזה מעמד של כדורסל. וכל פעם כשהייתי קם בבוקר הייתי רואה את אמא מבשלת וזה היה ממש ממש כיף. אבל פה החדר שלי לא קרוב למטבח והוא די רחוק. והייתי ממש שמח לחזור לצפון. ויש לי המון חברים בצפון. עכשיו אנחנו לא נפגשים יותר, כי הם בצפון והם עברו לטבריה.

כשעברתי אז חשבתי שזה ייקח אולי יומיים-שלושה. אבל אחרי שגיליתי שזה אולי הולך להיות שנה אני הייתי ממש עצוב, כי אני לא רציתי. ואז אמרו לי לעבור לירושלים אני שמחתי שאנחנו נעבור למלון. ואז חשבתי שזה יהיה כיף. אבל אז גיליתי שזה לא כיף. כי נגיד בא לך צ'יפס, אין שם צ'יפס. אתה אוכל מרק אפונה. ונגיד, סתם דוגמה, בא לך פיצה, אז יש ברוקולי. ונגיד, יש שם חדר משחקים, בא לך לשחק במשהו מעניין, אז יש לך פאזל. ונגיד המיטה, נראית כיפית במלון, "וואו", אתה ישן על מזרן. לא, לא כזה כיף.

אז כשעברנו מהמלון חשבתי שיהיה כיף לעבור בדירה. אבל אז כשעברנו לדירה לא היה מזגן, זה היה נוראי. וזה עוד היה בקיץ. זה היה קיץ הכי חם בעולם. ואז כשעברנו לעוד דירה, אז שם היה מזגן ושם אנחנו בסדר. וזה פה.

תודה חמוד. בוא, אני אחבק אותך. אמא, תהיי גאה בו. בעצם כל האימהות, יש לכם פה ילדים נפלאים ומקסימים. אתם לא מבינים מה עשיתם לי היום. אנחנו עוד מעט הולכים לכנסת, שם צועקים ומתווכחים. ופשוט האמת היא שקשה לי להיות במליאה. אבל מה שבעצם מחבר אותי - - -

אלי הוא המבוגר האחראי.

באמת. תודה. בזום יש לנו את אוריה סויסה וטוהר עומסי. נכון?

שלום, אני אוריה סויסה, מהעיר אופקים. אני מייצגת את מועצת הנוער והנוער בכללי של העיר אופקים.

אני טוהר עומסי, אני גם ממועצת נוער. אני בת 16 מאופקים, עיר של גיבורים.

ספרו לנו איך אתן מתמודדות עם הפחד, איך השגרה נבנית?

אני כמו שאתם יודעים, העיר אופקים ספגה הרבה בשנה האחרונה.

אתם פוניתם, חזרתם או שנשארתם?

בתחילת המלחמה פוננו לאילת. עכשיו אנחנו פה בעיר.

חזרתם לבית. חזרתם הביתה.

כן. והעיר אופקים ספגה באמת הרבה. היו לנו בסך הכול אבדה של 54 אנשים. 34 אזרחים, תשעה שוטרים וחמישה חיילים. שבאמת, כולם יצאו להגן על העיר שלנו.

אנחנו מאוד מתקשים לאחרונה עם המצב בעיר.

מסגרות הלימוד עבדו, חזרו לעבוד מסגרות הלימוד? סליחה שאני מתערבת לך, רציתי רק לשאול.

חזרו. שנה שעברה לא ממש למדנו. ניסו הרבה לעשות לנו דברים של חוסן וזה, ופתאום השנה אין שום דבר. פשוט בא לנו ב-"בום" כל המכה של הלימודים. וזה לא רק לנו, זה לכל בתי הספר בעיר. אם זה שירדו הקלות, שעות של לימודים. אני לרוב חוזרת בחושך לבית לאחרונה.

מאוד קשה המצב בלימודים עכשיו, כי באנו מרמה מאוד נמוכה של לימודים, כי שנה שעברה לא בדיוק למדנו. באנו לרמה ממש גבוהה של לימודים, כי כל ההקלות ירדו. ואנחנו מאוד רוצים לחזק את החוסן בעיר, את ההקשבה יותר לנוער. אנחנו צריכים את זה ממש.

אולי רק תספרי לנו, כדי שזה יהיה ברור למשרד החינוך. סליחה שאני מתערבת, כי זה מאוד קריטי. תספרי לנו, קודם כל יש לכם עדיין אזעקות בהפתעה, בלי התראות מראש?

אזעקות לא היה לנו מאז התקרית עם איראן.

יופי. אבל עד אז?

כן, יש "בומים" בלי סוף. בלי סוף.

בדיוק. אתם גם שומעים את ההרעשה מתוך עזה, נכון? אתם שומעים גם את פעילות צה"ל וזה מאוד מטלטל אתכם. נכון? זה מפחיד.

כן. אנחנו לומדים ופתאום באמצע הלימודים יש "בום". ברגע שיש "בום" אני בתור אחת עם הפרעות קשב וריכוז, ברגע שיש "בום" הכול כאילו, פתאום נאבד לי בשניות.

זאת אומרת זה לא קשור רק לאזעקות, זה מה שאת אומרת.

ברור. ולא אישרו לכם לימודים בזום, כמו שהיה בקורונה, מתוך הבית? בגלל הקרבה נגיד לממ"ד? שואלת רק כדי להבין. ביקשתם וסירבו לכם או לא ביקשתם?

לא, לא הייתה אופציה. אמרו שחוזרים, כי זה יותר נוח ולמורים פחות נוח ללמד בזום.

לכם יותר נוח ללמוד בזום? רק רוצה רגע להבין, כדי לדעת מה לבקש ממשרד החינוך. לכם יותר נוח בזום?

לא.

לא.

ואיזה הקלות אתם רוצים? מה לדעתכם, איזה הקלה תיתן לכם תחושה שמסתכלים עליכם ורואים אתכם?

אני חושבת ששעות וקצת פחות עומס במבחנים. אנחנו יש לנו מעל שלושה מבחנים בשבוע. ואנחנו רק בתחילת שנה.

זה ממש הרבה. סליחה רק רגע, אני רוצה שנייה לרשום את זה. יש להם שלוש בחינות שבוע.

שלוש בחינות בשבוע זה הרבה, זה עומס.

זה המקסימום. שלוש בשבוע לפי הזכויות. וזה רוב בתי הספר בארץ שלוש בחינות בשבוע בתקופה הזאת.

לא, אז צריך להקל.

מה זה התקיפה הזאת?

אנחנו עכשיו בתקופה לפני הבגרויות.

כן, כן.

הם גם ממש כאילו מעמיסים בחומר. הם לא נותנים איזה קצת חומר, הם ממש מעמיסים על כל חומר וחומר.

כמה שעות לומדים ביום בתוך המסגרת עצמה?

10.

10 שעות ביום?

9-10 שעות, כן.

הבנתי. ואגב, יש מיגוניות שנותנות לכם תחושת ביטחון במסגרת עצמה? מבחינת קרבה, מבחינת הזמן של אזעקות והכול?

אני אוסיף שבית הספר שלנו גם ספג הרבה אבדות. שבעה בוגרים שלנו נהרגו. הרבה פצועים אצלנו, אם זה בעלים של מורות, אם זה אחים, אבות של תלמידות אצלנו. בית הספר שלנו ספג הרבה. וזה גם מה שגורם לנו להתקשות בהצלחה של החומר, של הלימודים, להתרכז. הרבה בנות פחות רוצות פתאום להשקיע, כי באמת זה לא אותו דבר כמו שהיה בשנים קודמות.

אתם יכולים לדייק לנו בבקשה את ההצעה שלכם? שזה בעצם נאמר, במקום ללמוד 10 שעות ללמוד נגיד שש שעות ביום? זה יקל עליכם? תסבירי איך זה מקל עליכם, כדי שנוכל להעביר את זה הלאה. לי זה ברור, אבל אני לא יכולה לומר את זה, אלא אם כן אתן אומרות את זה.

כן, כן. ברור שאם נלמד ארבע שעות פחות זה ממש יקל עלינו. כן, זה ממש יקל עלינו. בנוסף יש לנו ימי שישי. אין לנו זמן ליציאות.

אבל ממה זה נובע? שתספיקו יותר חומר? זה היה גם בשנים קודמות, בכיתה י' ו-י"א?

זה לא היה.

זה לא היה? אז מאיפה זה נובע בעצם? מה הסיבה? או מה ההסבר של המורים?

רק השנה הכניסו שעות כאלה למערכת שלנו. שנים קודמות זה לא היה השעות האלה.

אבל הסבירו לכם למה?

אמרו שזה בגלל צורך בחומר.

כי שנה שעברה לא למדנו, אז זה יצר פערים.

אוקיי, אנחנו נבדוק את זה עם משרד החינוך. בסדר גמור.

אתן מסוגלות כתלמידות, נאמר ונצליח להשיג הקלות של שש שעות לימוד ביום, אתן מסוגלות להשלים לבד את הלימוד של החומר עצמו שלא מביאים פרונטלית בכיתה? מבחינת אחריות אישית או משמעת? אתן מבינות, אנחנו לא רוצים להציע משהו שחס וחלילה עלול לפגוע במידע שאתן צריכות לדעת או בהעברת החומר. אני לא רוצה להציע לכן משהו אחד וזה עלול להזיק.

אנחנו רוצים שיקלו לנו את החומר.

את השינון. פה אני אומרת לפרוטוקול, צריך פה הקלה בחומר השינון.

זה לא העניין של השינון. זה בגלל שאנחנו שש שנים עם הקלות של קורונה, מלחמה ועיצומים, השנה שמורידים את כל ההקלות אנחנו צריכים ב-י"א-י"ב להשלים חומר של חמש שנים. ובגלל זה הן נשארות עוד שעות בבית הספר.

עכשיו אני שואל עוד שאלה. כשאתן נשארות בבית הספר, איפה אתן אוכלות? יש לכן הסעדה?

אנחנו מביאות מהבית.

אין לכן הסעדה בבית הספר?

לא.

לא.

אלי, לא.

בסדר, שאלתי.

אני לא חושבת שילד יכול לשבת 10 שעות. אנחנו כבר, אני כבר בשעה שישית שביעית כבר אני מאבדת את זה לגמרי ואני לא באמת מבינה את החומר בשעות לא הגיוניות כאלה.

אוריה, אנחנו קיבלנו את המסר.

תודה רבה לכן.

ואנחנו ננסה לראות מה אנחנו עושים.

תודה רבה רבה.

תודה. תודה לכן ובהצלחה.

אני רוצה לעבור לבני משפחה נוספים שנרצחו ב-7 באוקטובר. הדודים יוסי ואלי שערבי שנחטפו מקיבוץ בארי לעזה ועדיין לא הוחזרו. נמצאת איתנו עדי שרעבי, בת ה-16, שרוצה להעביר לנו מסר. ואנחנו מקבלים אותך בברכה ובחיבוק גדול. תודה שאת באמת נענית לאתגר הזה. בבקשה.

תודה. אני עדי שרעבי, אני בת 15. אני בכיתה י'. אני אחיינית של יוסי ואלי שרעבי. יוסי ואלי שרעבי נחטפו מבארי. המשפחה של יוסי ניצלה. יוסי נרצח ביום ה-100 בשבי, גופתו עדיין מוחזקת בעזה. ואין קבר ואין מקום להגיע אליו לאלו שמתגעגעים אליו. אין סגירת מעגל. המשפחה של אלי נרצחה כולה. אשתו ליאן, דודה שלי. ושתי הבנות שלו נויה ויהל שרעבי, בנות דודות שלי. בעצם בשנה הזאת איבדתי את שתי החברות הכי טובות שלי, בנות דודות שלי. ואת דוד שלי ואת דודה שלי. ואני מקווה שאני לא אאבד גם את אלי.

אני מבין שאת כתבת שיר, נכון?

נכון.

את תוכלי להשמיע לנו אותו?

בטח.

את מסכימה שנקרין את הסרטון ונשמע?

כן, בטח.

יופי. אז נשיר כולנו איתך.

(מוקרן סרטון)

תודה עדי. אנחנו גאים בך. גאים בך. באמת, כולנו התרגשנו.

בעצם כתבתי את השיר על הדבר הזה, על המאבק, על מה שכולנו, כל המשפחות עוברות יום יום מעל שנה. אני בתור ילדה צריכה ללמוד להכיל את כל המציאות ההזויה הזאת. ואני מקווה שנזכה לבשורות טובות בקרוב. תודה שאתם מקדישים לנו את הזמן.

תודה רבה, באמת תודה.

אני מבין שישנם עוד שני ילדים שלא דיברו. נועה? שלום נועה.

אני נועה קראוס, מפונה מקריית שמונה. אני מתגעגעת לשכונה שלי, למכולת שלי ליד הבית. לחברות שלי, לבית שלי, לחדר שלי. וחוץ מכל הגעגועים האלה אני ממש שמחה שהגעתי לירושלים, כי הכרתי חברות חדשות שממש מקבלות אותי יפה. גם היה לי קייטנות בחופש הגדול וכיף לי פה. אבל אני מקווה ממש לחזור הביתה. וזהו.

תודה נועה. ארז? בוא ספר לנו בן כמה אתה.

אני בן 7, עוד מעט 8.

באיזה כיתה אתה לומד?

ב'.

ומה חסר לך?

חסר לי החברים שלי. והבית שלי, הנוף לחרמון. החדר שלי וקריית שמונה.

וואו, הנוף לחרמון. יפה, תודה. תודה ארז.

אני רוצה לשמוע את משרדי הממשלה, עכשיו התור שלכם. אני מבקש, בגלל שאנחנו בלחץ זמנים, כל משרד שתי דקות, ככה ממש בקצרה. גם אם אין תשובות כרגע אני אשמח לקבל אותן אחר כך. אבל ממש כל אחד ככה בריף, משפט סיכום. שתי דקות. בבקשה, נתחיל ככה לפי הסדר.

שלום, שמי טל הובר, אני מפקחת על ייעוץ במחוז צפון. התרגשתי לשמוע את הילדים מקרוב. אני יכולה להגיד שכמו שאמרה המלווה של הילדים מקריית שמונה, הילדים שהגיעו לוועדה הזו הם הילדים שעוד במצב טוב. ואנחנו נתקלים במוסדות החינוך במצוקות רגשיות מאוד מאוד גדולות.

אני דווקא רציתי להתייחס לגבי הנושא של ההקלות בבגרות. אנחנו שמענו ונעביר את הדברים למי שצריך להעביר, גם מהכיוון שלנו. יכול להיות שמירב תרצה להתייחס באופן נוסף. אבל חשוב לי להגיד שנעשו מה-7.10 בעצם מאמצים מאוד מאוד גדולים של המשרד לתת מענים רגשיים, ללוות את הילדים, את המשפחות, את צוותי החינוך. כי באמת המצוקות מאוד גדולות.

אני יכולה להגיד שהרחבנו מענים רגשיים, ייעוציים ופסיכולוגיים בכל מוסדות החינוך בצורה מאוד משמעותית. פיתחנו מודלים ותוכניות לעבודה כדי שהילדים יקבלו תמיכה רגשית, כדי שהצוותים החינוכיים יקבלו תמיכה, כי גם הם מתמודדים גם עם האתגרים האישיים שלהם וגם כאנשי חינוך, אנשי מקצוע שצריכים לתת מענה. וכמובן גם עם ההורים. פיתחנו מודלים לליווי של ההורים שמתמודדים עם התקופה הזאת באמת עם קשיים מאוד משמעותיים.

אנחנו נותנים כלים שמקדמים חוסן ויכולת להתמודד עם טראומה ליועצים ולפסיכולוגים לאורך כל השנה האחרונה. אנחנו קוראים לזה מטראומה לחוסן. אנחנו נותנים מענים בתוך מרכזי "יחד" לילדים בסיכון, שזה גם מאוד מאוד חשוב להגיד, כדי לשמור על רציפות תפקודית כדי לתת להם משמעות ולהפחית את המצב הסיכוני.

אנחנו נותנים מענים הפגתיים של חינוך בלתי פורמלי גם בשעות אחר הצהריים גם לילדים מפונים במרכזי הפינוי, גם לילדים ביישובי קו עימות שחווים את המלחמה בצורה מאוד מאוד עצימה. כמובן בהתאם להנחיות פיקוד העורף. אבל זה גם חשוב לנו לשמור.

שלום, נעים מאוד, אני מירב, אני מפקחת על הייעוץ במינהל לחינוך התיישבותי במשרד החינוך. אני ככה ליוויתי גם את כל תהליך העזרה והתקומה במהלך השנה הקודמת, מאז ה-7 באוקטובר ועד עצם היום הזה בעוטף עזה.

אני רוצה להוסיף לטלי, שמשרד החינוך מאוד מאוד קשוב לצרכים שעולים בשטח. ואני שמחה להיות כאן ולשמוע את הילדים מהמקום הכי אמיתי, הכי טבעי, הכי אותנטי שלהם. אני ממש התרגשתי לשמוע פה את הקולות. ואני רוצה לומר שאנחנו במשרד החינוך עושים ככל שביכולתנו בשביל באמת להחזיר את תחושת המסוגלות ולהחזיר לילדים את התחושה שאני חי במקום נורמטיבי, למרות שהמצב שאנחנו נמצאים בו הוא ממש לא נורמטיבי. וחלק מפיתוח תחושת המסוגלות וההתמודדות היא באמת לתת להם את החוויה שהם מסוגלים להתמודד גם במצב כזה קשה שהם נמצאים בו. חלק מההתמודדות זה באמת ההקלות שניתנו בבחינות הבגרות ואנחנו באמת קשובים ונותנים את המענה.

אני רוצה לדייק שחלק ממה שחה"כ טלי גוטליב העלתה כצורך הוא קיים במענים שד"ר אורנה שמחון העלתה. ואם יש עוד התאמות והקלות כאלה ואחרות, אז כמובן מפנים ואנחנו בוועדת חריגים נותנים את המענה.

תודה מירב. אבל צריך להיות מתווה, דיברנו.

יש מתווה, יש מתווה.

מתווה לכולם, לכל המפונים.

יש מתווה.

יש מתווה לכל המפונים.

תודה מירב. מיכל גולד, בבקשה.

אני מתאמת ממשלתית לזכויות ילדים ונוער במשרד המשפטים. אני רוצה להודות לך על הדיון החשוב והשונה והמיוחד. אני רוצה להגיד לכולכם, חלקכם באתם מחצור, אז בטח יצאתם בשעה מאוד מוקדמת ויש לכם עוד נסיעה ארוכה הביתה, אבל זה היה ממש חשוב שבאתם ותודה רבה לכם. אנחנו שמענו ממש כל דבר שאמרתם ואנחנו לוקחים את זה איתנו הלאה. אז אני מקווה שזה באמת היה שווה את זה. תודה לכם.

תודה מיכל.

ענת גרייפנר, אני מנהלת שירות של ילדים ומתבגרים במינהל מוגבלויות. פלח אוכלוסייה שפחות היה לו ביטוי היום בדיון. אבל קודם כל אני מצטרפת למיכל, זה היה לנו מאוד חשוב לשמוע אתכם. אין תחליף לשמוע אתכם בצורה בלתי אמצעית ותודה לכם על המאמץ ושישבתם כל כך הרבה זמן בדיון. זה מאוד מאוד מוערך.

אנחנו ממשיכים לתת תמיכה לאוכלוסייה שאנחנו אמונים עליה. גם תמיכה טיפולית גם מסגרות אחר הצהריים למי שצריך. ונמשיך כל עוד הם לא יחזרו לביתם.

תודה.

אור צוברי, מנהלת אגף "חרבות ברזל" במשרד הרווחה. אני מצטרפת לחברותיי. תודה ליו"ר הוועדה שאתה תמיד מביא את השטח לכנסת ויוצא לנו לשמוע מקרוב ובצורה הכי אותנטית את הכאב. האמת שאני יוצאת מפה עם תחושה של כאב, כי אני רואה את ההשלכות של המלחמה על הילדים שיושבים פה. ואנחנו מלווים גם את הילדים השווים והילדים היתומים. ואנחנו רואים כמה ההשלכות הן עוד יהדהדו הרבה זמן קדימה. ואנחנו כמשרד הרווחה צריכים להיות כל הזמן עם האצבע על הדופק כדי לוודא שהילדים לא נופלים בין הכיסאות ולאתר את הילדים שנמצאים בסיכון. לכן הגברנו ותגברנו את התוכניות גם של המשרד, אבל גם בתוך המלונות. גם המענים הנפשיים, אבל גם המשפחתיים, כדי לוודא שיש מי שמחזיק את כל המעטפת והקונסטלציה המשפחתית.

אנחנו נשמח, רוני, את דיברת מאוד יפה ואני אשמח לקבוע איתך איזה שהיא פגישת עבודה כדי לשמוע קצת יותר מה הייתם צריכים בהיבט של הרווחה.

כדאי לשמוע אותה, היא תורמת המון.

היא גם משפיעה, לא רק שהיא תורמת, היא משפיעה. אחיה, בבקשה.

תודה רבה. אחיה קמארה, מנהל התוכנית הלאומית לילדים ונוער בסיכון. אני מאוד מעריך את זה שאתם מדברים בצורה כל כך גלויה ורהוטה. אני מנסה לחשוב עליי בגיל הזה. לא בכיתה ב'-ג', אלא בכיתה י"א-י"ב. אני לא חושב שהייתי יכול לדבר ככה בפני ועדה בכנסת. באמת כל הכבוד לכם.

אני חושב שאתם גם הזכרתם את הכוחות שאתם קיבלתם בשנה האחרונה, שזה מאוד מאוד חשוב לנו, לראות את הכוחות האלה שאתם קיבלתם. ולהגיד, אדוני יושב-הראש, שאנחנו כממשלה מאוד קשה לנו לענות על הפערים העצומים האלה בין מה שאנחנו יכולים לתת לבין מצב הילדים. קשה להודות בזה, אבל זאת האמת. הילדים פה תיארו איך הם עוברים ממלון למלון, מעיר לעיר, מדירה לדירה. אנחנו כממשלה מאוד קשה לנו לקחת את המסגרת שבנינו, לא משנה אם זה משרד החינוך או משרד הרווחה או משרד הבריאות, ולהתאים אותה לקבוצה יותר קטנה במלון כזה, שהמרחק הוא כזה. שזה שונה מכל הקריטריונים שבנינו.

מה שניסינו בשנה האחרונה, ואני לא טוען שעשינו את זה בצורה מלאה, ממש לא, ניסינו ליצור מצב שאנחנו בכל זאת מצליחים להתאים את עצמנו למצב של הילדים ולמצב של השינויים שהם עוברים, השינויים התכופים. כלומר, להתאים את כרטיסי הפרויקטים של התוכניות השונות כך שהם יתאימו לבית ספר שבו יש מעט ילדים מפונים מקריית שמונה. או לבית מלון שיש בו יחסית מעט ילדים עם צרכים מאוד מאוד מגוונים. זה דבר אחד שניסינו לעשות.

הדבר השני שניסינו לעשות זה מדריך תכנון לשעת חירום, ליצור מצב שאנשי המקצוע שדרך אגב גם הם עברו טראומה מאוד קשה בשנה האחרונה, אנחנו ניסינו מאוד גם לתמוך באנשי המקצוע. לסייע לאנשי המקצוע להתמודד עם המצב, עם הבית, עם המצב האישי ועם המצב של הילדים. אז ניסינו ליצור מצב שאנשי המקצוע מצליחים לצאת רגע, וזה קשה, ממצב החירום הנוראי והסתכל על הצרכים החדשים של הילדים ולהתאים עבורם את המענים מ-360 מעלות. כלומר, ליצור מצב שיושבות האחיות ויושבות המורות ויושבות הגננות והעובדות הסוציאליות וכל אנשי המקצוע. כל יישוב, אם הוא מפונה ואם הוא קולט, ומנסים לתכנן יחד את מערך השירותים.

וכמובן תוכניות שונות. תוכניות לאימהות שבעליהן במילואים. תוכנית לבני נוער שמפונים שמסתובבים ברחובות. תוכניות לקיץ, תוכניות מג"רים – מרכזים לגיל הרך. כל הדברים האלה ניסינו להתאים. אבל להגיד ביושר, בכנות, שהצלחנו לענות על כל המענים זה ממש לא.

גם אי אפשר.

אבל כמו שאתה יכול לראות פה, לא רק הילדים היו רוצים שזה יקרה, גם אנחנו כממשלה היינו רוצים שזה יקרה. ואני חושב שכולנו פה מאוד מעריכים את הדיון וזה שאתה שם לנו עוד זרקור על מה עוד אנחנו צריכים לעשות בשביל להשתפר.

רויטל אורדן, אני מנהלת את המערך האמבולטורי בבריאות הנפש במשרד הבריאות. אני אגיד שדווקא אני יוצאת פחות עם תחושות קשות היום, יותר באמת אופטימיות ותקווה. כי אני רואה באמת את הכוחות והחוסנים ואת היכולות של ההתמודדות של הילדים שלנו, ויש לנו הרבה תקווה.

לצד האמירה, כן אנחנו מתמודדים באמת, תחילה היה את הקורונה ואז 7 באוקטובר ו-"חרבות ברזל". אנחנו ואתם ביחד מתמודדים עם באמת תקופה, תקופה אחר תקופה, לא פשוטה. לא פשוטה זה understatement. אני חושבת שבאמת משרדי הממשלה השונים, בהם גם משרד הבריאות, אנחנו מנסים לעשות ככל שביכולתנו כדי לעזור ולהתאים את המערכת אליכם. יש לנו עוד מה לעשות. אנחנו באמת הקשבנו רוב קשב ותודה על הדברים.

תודה רויטל.

וזהו. אני אומרת, יש תוכנית לאומית לבריאות הנפש, יש מרכזי חוסן. אנחנו שם ואנחנו עוקבים.

יש תוכנית לאומית לבריאות הנפש, אבל למשל עשרות אחוזים חסרים בתקנים של היועצות הפסיכולוגיות. ויש סך הכול 350 פסיכיאטרים לכל הארץ.

אנחנו יודעים.

לא נפתח עכשיו את הדיון, אבל היא צודקת. לא, לא, אני לא רוצה לפתוח כרגע את הדיון. תודה רבה. אמרת את זה, זה בסדר. אנחנו מודעים. קיימנו גם כמה דיונים, זה בסדר גמור. בבקשה רוני.

רק רציתי לסכם. יש המון אתגרים. דיברנו על הפסיכולוגים, דיברנו על היועצים, גם העניין של מקומות מוגנים. מצד שני, הנוער עם כל זה, נורא חזק. ואני רוצה שכן נצא מפה עם איזה שהוא מסר אופטימי של אנחנו פה אחד בשביל השני. ואם זה הפערים הלימודיים, יש עשרות תלמידים שמלמדים את חברים שלהם ויש המון בני נוער שמתנדבים. אנחנו יוצאים לפרויקט עם בית הנשיא של שבוע אהבת חינם לקראת השנה החדשה של להאיר את הארץ בקצת אהבה, שאנחנו דור העתיד רוצים להחזיר פה את התקומה ואת השיקום.

בשביל זה אני פונה גם אליך וגם לכנסת ולכל משרדי הממשלה. אנחנו פה ואנחנו עוזרים אחד לשני ואנחנו פה משקמים את עצמנו. אנחנו פשוט צריכים שתיקחו את כל מה שאנחנו אומרים פה ותיישמו את זה ותעזרו לנו, כי אנחנו רוצים להשתקם.

תודה. תודה רוני. בבקשה, עו"ד ורד וינדמן מהמועצה לשלום הילד.

תודה רבה. המועצה לשלום הילד, ארגון חברה אזרחית. אני אעשה את זה מאוד בקצרה, כי עיקר החשיבות של הדיון הזה הוא בהקשבה.

שלושה נתונים שאני רוצה שתדעו. קיבלנו הצצה לחיים היום יומיים, אבל הנתונים משקפים מצב קשה. 24% מההורים מעידים שהמצב הרגשי של ילדם הורע מאוד. 42% מהילדים חווים מצבים של לחץ ופחד לפחות פעם בשבועיים בעקבות המצב הביטחוני. נתון שלישי שבהשוואה למצב של לפני המלחמה כשני שליש מהילדים נמנעים מיציאה מהבית ומפחיתים את תדירות היציאה מהבית. 7% מהילדים כמעט אינם יוצאים מהבית. 41% הילדים נמנעים מיציאה מהבית, מפחיתים את תדירותם ועושים את זה ביוזמתם.

זה משמעותי ויש לזה הרבה השפעה. מצד שני, הילדים והנוער מדברים על החשיבות של המחנכת, של מערכת החינוך, של פעילות פנאי, של תנועות הנוער כמנוע לחוסן. הנתונים האלה, לרגל יום זכויות הילד, צריכים לעמוד לנגד מקבלי ההחלטות ואנחנו נדאג שהם יהיו בפניהם. זה דבר אחד.

הדבר השני, הוועדה לזכויות הילד היא בית לילדים ונוער להשמיע את קולם. זה צעד ראשון חשוב. מה שצריך לקרות זה שלילדים ולנוער, ודאי למועצת התלמידים, יהיה מקום בשולחן. מקום בשולחן לא רק סביב השולחן הזה, אלא מקום אמיתי בשולחן של קבלת ההחלטות. לא רק להקשיב להם, וזה בדיוק מה שהאמנה בדבר זכויות הילד אומרת. זה מה שהמועצה לשלום הילד מנסה להגשים דרך פרלמנט הנוער שלה. אלא שהקול של בני הנוער, שמה שהם מביאים לשולחן, ישוקלל בתוך קבלת ההחלטות. וזאת השתתפות אמיתית וזה מה שהאמנה בדבר זכויות הילד אומרת.

אני אסיים עם מה שהייתי צריכה להתחיל בו – כפיר ואריאל ביבס. הזכות שלהם לחיים, הזכות שלהם לחירות. זה מה שצריך להיות לנגד עינינו ביום זכויות הילד ובכל יום במהלך השנה האחרונה ובתקווה שאנחנו לקראת שובם הביתה בבטחה. ואנחנו צריכים לא לשכוח את זה לרגע.

דבר אחרון, תודה לך אדוני יושב-הראש, שפותח את הדלת שלך מילולית ומטפורית עבור הילדים והנוער.

תודה לך. תודה לכולכם.

אני חייב לומר לכם, אני מרגיש שעם כל הקשיים, באמת, ויש לנו הרבה קשיים, ואי אפשר לטפל בכל. אנחנו עברנו טראומה ב-7 באוקטובר. אבל כשאני שומע פה את הילדים, ובאמת, אני מסתכל להם בעיניים, ממש נהניתי לשמוע אתכם. אני פשוט מרגיש גאווה איזה נוער, איזה ילדים מקסימים יש לנו. אתם העתיד של המדינה.

מאחר ואתם העתיד של המדינה, ואני רוצה שפעם כשתהיו גדולים אני אגיד וואלה, הייתי עם הילד הזה והילד הזה, ועכשיו הוא כבר גדול גם בתורה, גם בכנסת וגם בציבור. אנחנו נתכנס פה וכל הילדים, בואו תצטלמו יחד איתי.

סליחה אדוני יושב-הראש, אני ממש הייתי רוצה לדבר בתור הורה. יש פה עוול לנוער בירושלים מקריית שמונה.

אני מתנצל עכשיו, אני פשוט צריך לסיים. ממש. אני מתנצל.

ממה בקצרה.

אני מתנצל. באמת, אני נתתי פה לכולם. תרצי אחר כך, בבקשה, אני מתנצל. אני צריך להיות בעוד ישיבה. אני ממש מתנצל, סליחה.

הישיבה נעולה.


הישיבה ננעלה בשעה 15:13.