פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



16
הוועדה המיוחדת לזכויות הילד
19/11/2024


מושב שלישי


פרוטוקול מס' 86
מישיבת הוועדה המיוחדת לזכויות הילד
יום שלישי, י"ח בחשון התשפ"ה (19 בנובמבר 2024), שעה 11:32

היבטי זכויות הילד בזירה הבין-לאומית

חברי הוועדה: אלי דלל – היו"ר
אושר שקלים

איתמר דוננפלד - מנכ"ל משרד המשפטים

מיכל גולד - מנהלת, יחידת התיאום הממשלתית לזכויות ילדים ונוער, משרד המשפטים

ענת רגב - ממונה קשרי חוץ, משרד המשפטים

אסף רדזינר - עו"ד, היחידה להסכמים בין-לאומיים, משרד המשפטים

הילה טנא-גלעד - עו"ד, ראש אשכול זכויות אדם, המחלקה למשפט בין-לאומי, ייעוץ וחקיקה, משרד המשפטים

לידיה רבינוביץ' - עו"ד, ממונה ארצית ייצוג קטינים, הסיוע המשפטי, משרד המשפטים

עפרה אוסטין שיפריס - מרכזת בכירה מוגנות חסרי ישע וקטינים, משרד הבריאות

אחיה קמארה - מנהל התוכנית הלאומית לילדים ונוער בסיכון (360), משרד הרווחה והביטחון החברתי

ענת גרייפנר - מנהלת שירות לילדים ומתבגרים, מינהל מוגבלויות, משרד הרווחה והביטחון החברתי

סימונה שטיינמץ - נציבת תלונות ילדים בהשמה חוץ ביתית, משרד הרווחה והביטחון החברתי

טובה בן ארי - מפקחת ארצית ליישום חוק זכויות התלמיד, משרד החינוך

יוסי מיכל - מדריך ארצי לזכויות הילד, משרד החינוך

חוה לוי - עו"ס ראשית לפי חוק הנוער – טיפול והשגחה, משרד החינוך

ד"ר הדס יחיעם - יו"ר החברה הרפואית להגנת הילד, ההסתדרות הרפואית בישראל

ד"ר דנה קרופיק - מנהלת אגף ילדים, המרכז הרפואי לגליל נהריה

ורד וינדמן - עו"ד, מנכ"לית, המועצה הלאומית לשלום הילד

אור שמיסיאן - סגן היו"ר, מועצת התלמידים והנוער הארצית

ליהיא ים הררי - נציגה, מועצת התלמידים והנוער הארצית

איילה שטגמן - נציגת ציבור בוועדות מעמד הילד

נעם עידן בן עזרא - אחות של החטוף צחי עידן, ודודתם של מעיין עידן ז"ל, ושל שרון, יעל ושחר

יפעת זיילר - בת דודה של שירי ביבס, שהיא, בן זוגה ירדן וילדיהם אריאל וכפיר חטופים בעזה

חנה כהן - דודתה של ענבר הימן שנרצחה בשבעה באוקטובר וגופתה בשבי חמאס

צח בן יהודה

תמי ברנע

ליאור ידידיה, חבר תרגומים

רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי -דיוקים והשמטות.

היבטי זכויות הילד בזירה הבין-לאומית

שלום לכולם. ראשית, אני רוצה לדרוש לשלומם של כל חיילי צבא ההגנה לישראל – רפואה שלמה לכל הפצועים – ונתפלל כולנו לחזרתם הביתה בשלום של החטופים, ובמהרה. הנושא היום הוא היבטי זכויות הילד בזירה הבין-לאומית, אבל לפני זה, אני מבין שמשפחות החטופים ביקשו לדבר.

יפעת זיילר – את בת הדודה של שירי ביבס. התמונות של האחים ביבס פה. לצערי, כולם חזרו למעט הם. אני אזכיר אותם היום בכנסת, בנאום שלי בוועדה לזכויות הילד.

תודה רבה. קוראים לי יפעת. אני בת דודה של שירי ביבס ואחיינית של יוסי ומרגיט, זיכרונם לברכה – ההורים של שירי, שנרצחו ב-07 באוקטובר בקיבוץ ניר עוז. אני כאן היום בשם לזעוק בשם שני ילדים שקולם לא נשמע מספיק.

"אמא, אני רוצה הביתה", אמר אריאל לשירי. "עוד מעט, לולי", ענתה לו, "עוד מעט". "אבל בא לי". "אני יודעת, גם לי. עוד קצת". ערב יורד ובוקר עולה. יום עשירי לשבי. "אמא, אני רעב". "גם אני. אולי מחר נאכל. אתה יכול להתאפק?".

יום 15. "אמא, אני צמא". כפיר בוכה לבקבוק. "אולי מחר", ענתה לו. ערב יורד ובוקר עולה. יום 25 לשבי. "אמא, קשה לי להיות בשקט כל הזמן". "חייבים, אריאלי, חייבים. זה מסוכן". יום 40. "אמא, קר לי". שירי מחבקת אותו בשמיכה הכחולה מהבית, שאיתה נחטפו. "תדמיין שאתה במיטה שלך, אהובי, ויהיה לך חם".

ערב יורד ובוקר עולה. יום 50 לשבי. "אמא, איפה אבא? למה הוא לא בא?". "תכף נפגוש אותו. תכף הוא בא". "אני מתגעגע". יום 51. "אמא, אני רעב מאוד". "גם אני". יום 55. "אמא, לאן לוקחים אותנו?". "אני לא יודעת", ענתה לו.

יום 60. "אמא, אני מפחד מהבומים הגדולים. מתי זה יפסיק? אמא, איפה אבא?". ערב יורד ובוקר עולה, ויום 66 לשבי. "אמא, מתי באים לקחת אותנו הביתה? אמא, למה את בוכה?". ערב יורד ובוקר עולה. יום 70 לשבי. "אמא, למה כפיר ישן כל כך הרבה? למה כפיר לא מדבר איתי? הוא כבר לא בוכה כמו פעם". איך היא תסביר לו שזה בגלל שהוא בתת-תזונה?

יום 100. "אמא, אני מפחד מהאיש עם הרובה". "גם אני מפחדת", אמרה לו שירי. היא יודעת היטב שיש ממה לפחד, ומה קורה אחרי שהילדים נרדמים בכל לילה. יום 220 לשבי. "אמא, כואב לי. שורף בפצעים, אבל אין תרופה ואין טיפול". "עוד מעט זה יעבור. אולי חיבוק יעזור?". זה כל מה שיש לה לתת להם. "אמא, למה את בוכה?".

ערב יורד ובוקר עולה. יום 250. "אמא, אני מפחד מהחושך". "אנחנו במנהרה כמו של באטמן. תראה איזה גיבור אתה". "אמא, קשה לי לנשום". יום 280. "אמא, אני רוצה הביתה". יום 307. "אמא, אני לא מרגיש טוב". יום 317. "מתי נתקלח? אמא, יש לי כינים, אני לא יכול יותר".

יום 340. "אמא, איפה אבא? הוא מת?". יום 378. "אמא, למה הוא מרביץ לך? אמא, כואב לך?". יום 380. "אמא, איפה כפיר?". יום 400. "אמא, אני רוצה הביתה. אני רעב". יום 409. "אמא, שכחו שאנחנו כאן? אמא? למה את לא עונה?". ערב יורד, בוקר עולה, ואנחנו ביום ה-410 לשבי. אולי אתמול כבר היה מאוחר מדי.

בשבוע הבא נציין שנה לפיצוץ הפסקת האש והחזרה ללחימה, ותחילתה של המלחמה האישית שלנו, המשפחתית – האי-ודאות; השאלות; הספקות; מה עלה בגורלם? עד היום לא ניתנה לנו תשובה חד-משמעית. אולי הילדים הופרדו משירי בשלב מסוים? אולי רק כפיר נלקח ממנה בשלב מסוים, והוא נמצא בשבי 410 ימים, ולא יודע בכלל שהוא כפיר ביבס?

כאן, במשכן הזה, מרגיש שכבר הספידו אותם, כי זה נוח יותר לעיכול. איפה תחושת הבהילות? תחושת האימה והפחד? מה עלה בגורל שני הילדים היחידים שלא חזרו בעסקה? איפה האחריות? אני באמת לא יודעת איך אפשר לישון בלילה. כל יום שהם שם, כל יום שבו אין ודאות למצבם, הוא עוד יום שבו הם מופקרים למותם. ואם הם שורדים שם – הנזק, בשלב זה, הוא כבר בלתי הפיך.

אנחנו מפורקים, אבל לעולם לא נוותר עליהם. לעולם לא נוותר עליהם. אין דבר שאני יותר רוצה לראות מאת המדבקה הזו מודבקת גם עליהם, כאן, מולי; את שירי וירדן, ואת המשפחה הזו מאוחדת. אנחנו מרגישים שעזבו אותנו לבד. אנחנו מרגישים שכל ביטחון המדינה יושב על שני התינוקות האלה שהיה צריך להחזיר הביתה מזמן, אז אל תגידו לנו שעושים הכול. אני מודה לכם על הזמן.

תודה, יפעת. מי עוד רצה לדבר ממשפחות החטופים? בבקשה.

שלום לחבר הכנסת אלי דלל. שמי כהן חנה ואני הדודה של ענבר היימן, שהייתה במסיבת הנובה. היא התנדבה כהלפרית, והופקרה מתוך שטחה של מדינת ישראל, נרצחה ונחטפה לעזה. מאז עברו 410 יום. במשך 70 יום – חשבנו שהיא בחיים. לאחר מכן, התברר לנו שהיא בעצם נרצחה.

חיים שלמים נגדעו לענבר. ענבר עמדה לסיים תואר ראשון. היא הייתה בזוגיות. כל החיים היו לפניה. היא הייתה אומנית גרפיטי מוכשרת שהיצירות שלה עיטרו את הארץ ואת העולם כולו. היא הייתה ידועה בשם "Pink".

אנחנו לא יודעים איפה ענבר. ענבר פשוט נעלמה – גם פיזית, ובכלל, מעיני מקבלי ההחלטות. לצערי הרב, לא מדברים על החללים מספיק. לא יודעים אילו סכנות טמונות ל-50 חללים עד היום – ואני מקווה שלא יהיו יותר; אלה ההערכות, ולא מספרים שזרקתי.

50 חללים שאם לא נמהר להוציא אותם מעזה – מקום קבורתם לא יהיה נודע. אנחנו לא נקבל אותם בחזרה. אני רוצה לראות איזו אמא שיושבת פה תהיה מוכנה לקבל את זה שחלילה – לילד שלה לא יהיה קבר. לא רק שלא יהיה לו קבר, אלא שעזה תיבנה על חורבות הבן שלה. מדינת ישראל הפקירה אותנו. היא הפקירה את 101 החטופים. היא הפקירה את משפחותיהם.

ההורים של ענבר – מאנשים בריאים הפכו לאנשים חולים. אם להודות על האמת – אני לא יודעת כמה זמן אחי יחיה לאור מצבו. אני לא יודעת כמה זמן גיסתי תחיה לאור מצבה. הם במצב נפשי גרוע. אנחנו, רוב המשפחה, נעזרים בתרופות, ועולם כמנהגו נוהג – ועדות הכנסת ממשיכות כרגיל. דנים בנושאים כרגיל, כש-101 חטופים נמצאים בשבי חמאס; מחציתם לא בין החיים.

כשראש הממשלה שלי עולה במליאה אתמול – והוא במקרה גם ראש הממשלה של ענבר – ואומר: "אנחנו נחזיר עשרות חטופים" – איזה יופי. שיטת הסלקציה – בואו נחשוב את מי אנחנו מחזירים ואת מי אנחנו מפקירים. בואו נחשוב – מי לחיים ומי להפקרה?

ב-07 באוקטובר פרצה שואה במדינת ישראל, ואנחנו ממשיכים את הסממנים שלה. אנחנו נתחיל לשחרר בשיטת הסלקציה. מה רע בזה? לא נורא, גם כך יש שני חללים – הדר גולדין ואורון שאול. הם עשור שם. האמת היא שאני מכה על חטא; חייתי את החיים שלי במשך 10 שנים. חייתי אותם יפה. אז מה? הם גופות. מה קרה? לא נורא. גופות יכולות להישאר בעזה, לא?

רק מי שעובר טרגדיה נוראית כזו – ואני לא מאחלת לאף אחד לעבור אותה – המילה "גופה" משנה משמעות לגמרי עבורו. זו לא גופה – זו ענבר; יש לה שם. ולענבר יש משפחה שלמה שמחכה לה בבית; שמתה איתה. בכל יום – היא נרצחת איתה.

ענבר קבורה בעזה – אנחנו לא יודעים איפה. אנחנו, המשפחה שלה, קבורים פה, מעל אדמת ארץ ישראל. החיים שלנו נעצרו; אין לנו חיים. אנחנו משולים למתים המהלכים. זה מעניין מישהו? אני שואלת את עצמי לפעמים: "אם זו הייתה ילדה של איזה חבר כנסת או שר – היא גם הייתה שם כל כך הרבה זמן?".

הילדה שלנו מתפוררת. מה אנחנו נקבל ממנה? מה אנחנו נקבל לקבור מהילדה? אם בכלל נקבל משהו; אם בכלל ימצאו אותה. אמא שלה בוחרת לה מצבה, במקום לבחור לה שמלת כלה. ההורים של ענבר כבר לא יובילו אותה לחתונה – היא בת 27. אם תתנו להם את הזכות – זה תלוי בכם – הם יובילו אותה לקבר.

אני באמת שואלת אותך, חבר הכנסת דלל, אם, חלילה וחס, זו הייתה הבת שלך – איך היית ישן בלילה? היית נותן לכל כך הרבה זמן לעבור? אני באמת שואלת – מה אתם עושים בשביל להחזיר אותם? כל הרבה זמן – מעל לשנה. זה לא מספיק זמן?

תפסיקו לדבר ולחלק אותם לקטגוריות. תחזירו את כולם. כולם תושבי מדינת ישראל שנחטפו מתוך שטחה הריבוני של מדינת ישראל, כי מדינת ישראל הפקירה אותם. אתם ישנתם במשמרת שלכם. אנחנו הקורבנות של מדינת ישראל. הילדים שלנו קורבנות.

איפה אתם היום? אתם מוסיפים פשע על חטא; ממש כך. היום, אני לא מגדירה את זה כהפקרות; היום, אני מגדירה את זה כפשע. אתם מבצעים פשע. אני מבקשת מבנימין נתניהו – אם הוא שומע אותי: אם הוא רואה אותי; אם הוא ראה את הבכי של הבחורה שיושבת לצדי – תפסיק לדבר על סלקציות. די, נגמר. תשחרר את כולם, בעסקה אחת, בפעימה אחת. מספיק. הגיע הזמן. תודה רבה.

תודה, חנה. אנחנו ניקח דקה הפסקה ונמשיך. תודה לכולם.


(הישיבה נפסקה בשעה 11:50 ונתחדשה בשעה 11:51.)

שלום לכולם. השבוע הוא השבוע הבין-לאומי של זכויות הילד. אנחנו עושים היום מספר ישיבות, וגם יהיו לא מעט נאומים בכנסת. הנאום הראשון והמרכזי יהיה שלי – של 10 דקות. אין ספק שילד הוא ילד, וזה לא משנה איפה הוא חי, איפה הוא גר, מה דתו ומה עדתו. אנחנו צריכים, כמובן, לדאוג לזכויות הילד.

נמצא איתנו איתמר דוננפלד. לפני כחודשיים, הוא הופיע בראש משלחת ישראל בוועדת האו"ם לזכויות הילד בז'נבה, והציג את הדו"ח התקופתי המשולב, החמישי והשישי, של מדינת ישראל. איתמר, רשות הדיבור שלך, בבקשה. תודה שבאת.

תודה רבה. תודה לך. קודם כול, בוקר טוב לכולם. אני רוצה לברך את יו"ר הוועדה על הדיון החשוב הזה. כאמור, מציינים היום את יום הילד הבין-לאומי. זה יום חשוב בהחלט, ואירוע חשוב. תודה רבה על ההזמנה.

נמצאים איתי היום גם נציגי משרדי הממשלה שהיו איתי במשלחת – נציגי משרד המשפטים. גם הם ידברו אחר כך, יציגו את ההיבטים המקצועיים ויפרטו על כל מה שהיה במשלחת ועל כל ההיבטים הבין-לאומיים שקשורים לזכויות ילדים ונוער.

אני קצת אחרוג מהפרוטוקול שהכנתי. אני רוצה להתייחס למה שהיה בתחילת הוועדה. קודם כול, כמובן, בראשית דבריי, אני רוצה להשתתף בצער כל המשפחות השכולות – זה אובדן קשה מנשוא; לאחל החלמה לכל הפצועים בגוף ובנפש; ולהתפלל להחזרת כל החטופים, בייחוד שני הילדים – כפיר ואריאל ביבס היקרים. הלב נחמץ ממה ששמענו.

גם אנחנו, במשלחת, ציינו את זה, כמובן; אני ציינתי את זה בנאום, וניסינו לעשות הכול כדי לקדם ולהציף את הנושא. צריך שזה יהיה בראש סדר העדיפויות שלנו בכל פעם. לבנו עם המשפחות. זה הדבר הכי חשוב, ורציתי לציין את זה בראשית דבריי.

במעבר חד, לפני שאתן סקירה לגבי כל המשלחת, אני אציין רקע על כל ועדת המנכ"לים הבין-משרדית לגבי זכויות ילדים ונוער. אני אתן רקע כללי על כל הפעילות הממשלתית שמשרדי הממשלה עושים, וכפועל יוצא – המשלחת שעמדתי בראשה.

בסוף שנת 2022, במסגרת החלטת ממשלה 1652, הוקמה ועדת המנכ"לים לזכויות ילדים ונוער, שאמורה לתכלל ולתאם את כל פעילות הממשלה בנושא זכויות ילדים ונוער. במקביל לזה, גם הוקמו החטיבה החברתית במשרד המשפטית, והיחידה לתיאום זכויות ילדים בחטיבה – המתאמת הממשלתית, יותר נכון.

במהלך התקופה הזו, ובמהלך השנים האחרונות, העברנו מספר חוקים משמעותיים שנוגעים בזכויות ילדים ונוער. אני לא אציין את כולם, כמובן, אבל אחד החוקים המרכזיים שהממשלה העבירה, באוגוסט האחרון, הוא הרחבת הסיוע המשפטי לילדים ונוער.

ילד שנפגע כתוצאה מעבירות מין זכאי לעורך דין מטעם המדינה, כמובן. מהרגע שהתחילה החקירה – מוצמד לו עורך דין שילווה אותו בכל העניין של זכויות אזרחיות ובהליכים אזרחיים. זו חקיקה מרכזית מאוד שהעברנו באוגוסט האחרון, בקריאה שלישית. זה נושא שהוא חשוב מאוד. בין היתר, היו עוד חקיקות, כמו, לדוגמה, החוק למניעת אלימות במשפחה, ויתר הדברים שנפרט עליהם אחר כך.

יש חוקים מסוימים שעדיין לא הצלחנו לפצח. לדוגמה, אני עובד על חוק חשוב מאוד במשך שנה וחצי – אני רוצה שיהיה סנגור בחקירת קטינים ובעלי מוגבלויות. אני לא רואה שום סיבה שחקירה של קטינים – ובטח של בעלי מוגבלויות – לא תהיה מלווה על ידי סנגור.

זו חקיקה ממשלתית חשובה מאוד. כרגע, אנחנו נתקלים בבעיה מול המשטרה, אבל אני מקווה, ומאמין, שנצליח לפצח את העניין הזה. סתם נתון, כדי לסבר לכם את האוזן: כ-90% מבני הנוער שנחקרים בחקירתם הראשונה – מודים. רק שתבינו כמה הרשעות שווא יש ולאיזה מקום זה הולך. לכן, זו עוד חקיקה חשובה מאוד שאנחנו רוצים להעביר, ואני מקווה, בעזרת השם, שגם נצליח להעביר אותה.

אני אדלג לפעילות שלנו במהלך המלחמה. במהלך המלחמה, הפעילות שלנו התחלקה למספר רבדים. קודם כול, מתן מענה למשפחות נרצחים, חטופים, שבים והשבים מהשבי. דרך אגב, כבר באוקטובר הרחבנו את חוק הסיוע המשפטי, שנותן מענה וסיוע משפטי בחינם גם למשפחות חטופים. תכללנו את כל הפעילות הממשלתית במסגרת ועדת המנכ"לים, שבה מיפינו את הצרכים וניסינו לתת מענה איפה שניתן.

קודם כול, היה דוח ממשלתי בנושא ילדים ונוער – דוח שמפרט, גם מרמת הנתונים, כמה ילדים נרצחו, נחטפו או נותרו יתומים משני הורים. זה דוח מפורט מאוד. אני לא יודע אם הוא הובא בפניכם, אבל אם לא – אפשר להביא אותו בפניכם.

הוא נמצא במצגת שלכם?

לא. יש שם גם נתונים שבאמת חשוב לדעת. למשל, 50,000 פונו מבתיהם; כ-20,000 ילדים הוכרזו כנפגעי פעולות איבה בביטוח הלאומי; כ-1,900 ילדים קיבלו הכרה כנכי פעולות איבה. אם אפשר, אני רוצה לשקף את הנתונים האלה אחר כך, במסגרת דיון ההמשך. זה דבר שחשוב שיהיה מול העיניים.

צוות של שולחן עגול, רב-מגזרי, "ילדים ונוער במלחמה", שתיכלל את כל משרדי הממשלה והחברה האזרחית, שמע את הצרכים, מיפה אותם ונתן את כל המענים האפשריים; צוות משימה בנושא מוגנות – ילדים ונוער שפונו מבתיהם.

אחד הכשלים ששמנו לב אליהם, בתחילת המלחמה, הוא שהייתה גישה במרכזי המפונים לכל אחד שרצה, לילדים ונוער, וזה גרם למקרים לא פשוטים – חלקכם בטח שמעתם על זה. לכן, גיבשנו על זה מתווה מסוים, שעבד בצורה טובה, עם משרד המשפטים, המשרד לביטחון לאומי ומשרד ראש הממשלה.

המשרד לביטחון לאומי לקח על זה אחריות, וקבענו מספר כללים. לדוגמה, חולקו תגי זיהוי למתנדבים; הנחינו לקבל אישור העסקה מהמשטרה – לא לכל אחד הייתה גישה לילדים; ובכלל, היה משרד ממשלתי שלקח אחריות על הנושא הזה, וגם צוות חשוב מאוד, שגיבשנו תוך כדי המלחמה, שנתן את המענה.

היה גם צוות בראשות משרד הרווחה, שגיבש מענים, וגיבש איזה שהוא אוגדן זכויות לילדים שנותרו ללא שני הורים. גם כאן, זו תת-אוכלוסייה שזקוקה למעטפת הכי גדולה שאנחנו, בתוך עובדי ציבור וממשלה, צריכים לתת לה. גם פה, ניסינו לתת את המענה הכי טוב והכי אופטימלי שאנחנו יכולים.

בנוסף – וזה עוד משהו ששמנו לב שעבד פחות טוב במשרדי הממשלה, ושיפרנו את זה תוך כדי תנועה – לא היה מסד נתונים אחיד של כלל משרדי הממשלה. פה, הקמנו מסד נתונים של כלל משרדי הממשלה, של תשתית וידע, כדי שכולם ידברו באותה השפה.

בסופו של דבר, כשאנחנו באים לאסוף נתונים – שמנו לב שזה גם משתקף בדוח – יש פערים בהגדרות. זאת אומרת, ילד הוא עד י"ב או עד גיל 18. זאת אומרת, משרדי ממשלה דיברו בשפות שונות. אז, גיבשנו את מסד הנתונים הזה, שממשיך איתנו גם עכשיו, קדימה, ואפשרנו לתת את המענה הטוב ביותר.

לצד ההישגים וההצלחות האלה, יש לנו עוד הרבה דברים לעשות, ועוד הרבה דברים לשפר ולייעל. דרך אגב, אם מישהו פה, בוועדה, רוצה לציין הערות או נקודות שהוא חושב שלא נתנו עליהן מענה – נשמח לשמוע; אנחנו פתוחים לביקורת. כמובן, אם יש דברים שצריך לשנות – נשמח לעשות את זה.

עכשיו, אני אעבור למשלחת ישראל לוועדת האו"ם לזכויות הילד. קצת רקע – כמובן שהילה, ראש אשכול ייעוץ וחקיקה, תפרט על זה בצורה רחבה יותר. אני אתן רק רקע כללי: מדינת ישראל הצטרפה לאמנה ב-1991, והיא נמנית עם אחת המדינות המתקדמות בעולם בתחום הזה.

כחלק מההופעה בוועדה, וכחלק מהאמנה, בספטמבר 2023, הגשנו דוח תקופתי שסוקר את יישום הוראות האמנה בישראל, לרבות חקיקה, מהלכים בתחום זכויות הילד, מידע כללי על מצבם של - - -

יש דירוג של המדינות?

להערכתי – אין דירוג.

מי בראש או באמצע מבחינת יישום האמנה?

הבחינה היא פרטנית. זאת אומרת, כל מדינה נבחנת על בסיס המצב אצלה.

תודה.

ואנחנו עדיין במקום טוב.

רק רציתי לדעת. אם אנחנו במקום טוב – לפחות שנציג את זה.

כמו שאמרתי, היה דוח תקופתי שסקר את מצב הילדים והנוער, לרבות חקיקה, פסיקות רלוונטיות, צעדים מינהליים בתחום ועוד. חשוב לציין שעוד לפני ההופעה בוועדה, ובאופן חריג, הוועדה הפנתה לישראל רשימת שאלות, שעסקה בעיקר במצב הילדים בעזה ובאיו"ש – דברים שלא קשורים לנו. אני אגע בזה בהמשך, כי היו הטיות והתנהלות לא הגונה מצד הוועדה, גם במהלך הוועדה, וראוי לציין את זה.

כחברי הוועדה, כמובן שבאנו ועשינו עבודה מכינה מראש – תכף נפרט עליה. גם ראינו שעוד לפני הוועדה העבירו ביקורת, וביקורת קשה, על ישראל, שהיא לא ביקורת עניינית, כמובן, אלא ביקורת על מה שקורה בהתנהלות בלחימה בעזה – שום דבר שנוגע לזכויות ילדים או לפעילות השוטפת שלנו פה, בשטח מדינת ישראל.

דרך אגב, דווקא על רקע העוינות הזו – החלטתי שזה נכון שאני אעמוד בראש הוועדה. הוועדה כללה גם את משרד החוץ, גם את משרד החינוך, גם את משרד הרווחה, גם את הפרקליטות הצבאית, גם את משרד המשפטים, כמובן, וגם את משרד הבריאות. הם עשו עבודה מדהימה. עשינו ישיבות הכנה והתכוננו לוועדה. זה המקום להודות לכל אחד ואחת שהיו איתנו במשלחת, ולמשרדי הממשלה – עשיתם עבודה מדהימה, ותודה רבה לכולם.

בסוף, באנו להציג את מצב הילדים ודיברנו בעיקר על מצב הילדים בראי המלחמה – על פגיעות הילדים; על משפחת ביבס; על מה שקרה במג'דל שמס. רצינו לשקף גם את הצד השני, כי ידענו שאנחנו הולכים למקום שהוא עוין מבחינה דיפלומטית, וזירה לא פשוטה.

במסגרת התודות, ביקשנו, וגם הצטרפה אלינו, סבין טסה. מי שלא מכיר, סבין - - -

היא הייתה פה באחת הוועדות.

היא דיברה שם בצורה מעוררת השראה על הסיפור שלה. היא שכלה את בנה, אור, ואת בן זוגה, גיל. כמובן שגם הילדים היו פצועים. היא דיברה שם, בפני הוועדה, וגם נפגשה עם הקהילה היהודית ועם השגריר. בזכות אומץ הלב שלה, היא הצליחה להציל את יתר הילדים.

אני חושב שזה היה חשוב שהיא הצטרפה אלינו. ניסינו לתת גם את הצד הזה, ולשקף את זה לוועדה במהלך שני ימי הדיונים. למרות שהיא לא נוכחת, אני אגיד לה גם פה: תודה רבה. זה היה לא פשוט לבוא, וכל המעמד הזה. תודה רבה לך.

כמו שציינתי, היו שני ימי דיונים. לצערי, כבר בהתחלה ראינו שהוועדה הייתה מוטה; חשוב לציין את זה, כי אני חושב שמדינת ישראל עושה פעילות טובה, בסך הכול – יכול להיות שלא מספיק, או שצריך לעשות יותר, אבל היא עושה פעילות טובה בנוגע לזכויות ילדים ונוער, בין אם זה בנושא החקיקה וההסדרה.

בסוף, גילינו שהוועדה הייתה זירה לניגוח פוליטי במקום פורום מקצועי ואובייקטיבי, וזה ניכר בעיקר בהתבטאויות. במקום לדון במצב הילדים – היה חלק נכבד מאוד שדן בנושאים בעזה ובמלחמה, וגם בנושאים באיו"ש. לצערי, זה גם חלחל למסמך המסקנות. אני לא יודע אם יש פה את מסמך המסקנות, אבל אתם תראו שחלק נכבד ממנו – 40% מסעיפי ההמלצות – בכלל לא נוגע למצב הילדים בישראל, אלא למצב בעזה ובאיו"ש.

דרך אגב, אני מתכוון להוציא, ביחד עם הדרג המקצועי, מסמך מסקנות מתקן, לצרף אותו לוועדה ושהוא יהיה כחלק מהדוח – שינסה לעדן ולתת פרספקטיבה טיפה שונה.

ראו שם שבתי ספר של אונר"א ושל אחרים משמשים כמפקדות של מחבלים וכך הלאה. פה – זכויות הילד.

דיברנו על זה; ציינו את זה בנאום. אתם צריכים להבין באיזו סביבה היינו – בסביבה שבה תוך כדי הדיונים, וגם במסקנות, מציינים שאנחנו מתעללים שיטתית בילדים; משתמשים בצלפים ובכטב"מים כדי לפגוע בילדים ולהרוג אותם. זאת אומרת, זה היה המקום; זו הייתה הזירה.

לפעמים אתה גם מרגיש שאין לך איזה שהוא שיח. זאת אומרת, בן אדם שבא ואומר שאתה משתמש בכטב"מים כדי להרוג ילדים במכוון, ושיש יחידות כאלה – אין לך שום שיח איתו; ואחרי הדיון דיברו על מצב זיהום האוויר בעזה כתוצאה מההפצצות שלנו. זאת אומרת, בחלק מהדיון – זה היה השיח; אני אכניס אתכם קצת למקום שאליו הגענו.

כמו שאמרתי, בכוונתי להגיש דוח לאו"ם שמצביע על כל ההשגות וההטיות העובדתיות שיש לנו מהדברים, וכמובן על הדברים החיוביים – ויש גם היבטים חיוביים בדוח הזה. הדוח מציין את החקיקות שמדינת ישראל עושה – בתיקון חוק זכויות נפגעי עבירה ופקודת הראיות; הוא מציין גם את הקמת ועדת המנכ"לים; את הקמת היחידה הממשלתית לתיאום; וגם, כמובן, את הקמת היחידה לתיאום המאבק בגזענות, שהוקמה במשרד המשפטים לפני כמה שנים.

לפני שמעבירים את השרביט להילה, אני רוצה להגיד שוב תודה לכולם, וברכה רבה על כל מה שעשיתם בוועדה. עוד פעם, כמו שאמרתי בתחילת השיחה, אם למישהו יש איזה שהם השגות או נקודות שאנחנו ואני, בתור יו"ר הוועדה הממשלתית, יכול לעשות בצורה טובה יותר – אני אשמח לשמוע ולקבל את ההערות. תודה רבה.

תודה, איתמר. בבקשה, הילה.

בוקר טוב ותודה רבה. הילה טנא-גלעד, אני ראש אשכול זכויות אדם במחלקת ייעוץ וחקיקה, משפט בין-לאומי. לבקשת הוועדה, אני אלך שני צעדים אחורה ואדבר על המסגרת המשפטית הכללית. ישראל היא צד לשבע מתוך תשע אמנות זכויות האדם המרכזיות – האמנה לזכויות הילד; האמנה לביטול האפליה נגד נשים; האמנה לביטול האפליה על רקע גזעי; האמנה לזכויות אזרחיות, מדיניות, כלכליות, חברתיות ותרבותיות; האמנה נגד עינויים; והאמנה לשוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות.

אנחנו צד בכל האמנות חוץ מאמנת מהגרי עבודה והאמנה של היעלמויות כפויות. אנחנו גם צד – וזה רלוונטי מאוד – לשני פרוטוקולים נלווים לאמנה לזכויות הילד: אחד על מעורבות ילדים בסכסוכים מזוינים והשני על זנות, מכירה ופורנוגרפיה של ילדים.

האמנות האלה מורכבות, פחות או יותר, משלושה חלקים: חלק של הוראות מהותיות, שבאמנה לזכויות הילד הוא מקיף ומפורט מאוד – זו האמנה הכי גדולה; פרק שעוסק בדיווחים – ההופעה הייתה הרגל המסיימת של מהלך שלנו; והנושא של הקמה של ועדות מומחים.

לכל אחת מהאמנות שקיימות יש ועדת מומחים ייעודית, שמוקמת מכוח האמנה עצמה. חבריה מומחים בעולמות התוכן – פרופסורים במשפט בין-לאומי, שופטים, פיגורות מקצועיות מאוד – והם אמונים על יישום האמנות. הם נבחרים, אומנם, ב-Capacity המקצועי שלהם, מגיעים לז'נבה מספר פעמים בשנה ובוחנים את היישום על ידי המדינות.

חשוב לי להדגיש שלישראל יש נציגה אחת בוועדות כרגע – פרופ' דפנה האקר. היא חברה באמנה לביאור כל צורות האפליה נגד נשים. ממש לא מכבר, סיימה אודליה פיטוסי, שהייתה ישראלית שישבה באמנה לשוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות. אנחנו כל הזמן מעודדים את העשייה הזו.

לגבי כל אחת מהאמנות האלה, פחות או יותר לאחר שנתיים מרגע ההצטרפות, המדינה מגישה דוח ראשוני שפורס את מצב העמידה של המדינה בכל ההיבטים. לאחר מכן יש דוח תקופתי, שמעדכן את הנתונים ואת המצב. כאן, כאמור, כמו שציין המנכ"ל, הגשנו דוח בספטמבר 2023 – כתב אותו עו"ד אסף רדזינר, שיושב כאן, בחדר – ואנחנו מגישים דיווחים ועדכונים בשוטף. כאן, כאמור, כמו שצוין, גם בגלל חלוף הזמן והאירועים של חרבות ברזל, הגשנו דוח משלים.

חשוב לי להדגיש שהדוחות, וכל מה שקורה סביב האמנות – הדוחות שאנחנו מגישים; ההופעות; כל מסד הנתונים – נמצאים באינטרנט וזמינים. אפשר לצפות בהופעה עצמה בזמן אמת והיא גם נמצאת באתר. כל הדוחות, השאלות וההתכתבויות עם האמנות עולים לאתר של משרד המשפטים. אנחנו מתרגמים את הכול לעברית, כמו שגם העברנו לוועדה, כדי שזה יהיה זמין, ויש תרגום שנעשה גם לערבית. זאת אומרת, זה שיח פתוח מאוד.

הדוחות נכתבים אחרי פניה רחבה מאוד להרבה מאוד גופים בתוך הממשלה, מכיוון שהם נוגעים להרבה מאוד היבטים. אני חושבת שזה ניכר מאוד באמנה לזכויות הילד, כי היא באמת נוגעת בהרבה מאוד ממשקים – כל רכיב של חיים של ילדים ובני נוער – ומקבלים תשומות.

במקביל לשיח עם המדינה, מתבצע גם שיח עם ארגוני חברה אזרחית. יש עיתוי שבו כל הוועדות פונות לארגוני חברה אזרחית ומבקשות מהם תשומות. הם גם מגישים דוחות מקבילים – דוחות צללים או דוחות אלטרנטיביים – ומעבירים את התשומות שלהם.

גם כאן, לקראת ההופעה שלנו, הוגשו קרוב ל-20 דוחות. יש כאן את המועצה לשלום הילד, שהגישה דוח מקיף מאוד, שבהחלט ניכר בהופעה, אבל הוגשו עוד הרבה מאוד דוחות. כאמור, זה חלק מהשיח בפורומים, בפרט בנושאי זכויות אדם.

היה לנו גם שיתוף פעולה מצוין, בשנים האחרונות, עם מועצת הנוער הארצית. עשינו איתם מפגשים, התייעצויות והכנה של חומרים, מתוך תפיסה שבה בני הנוער מעורבים בתהליך, ושזה בהחלט רלוונטי להם.

זה מה שאני רוצה מפה. הכנתם סרטון?

הסרטון הוא של בית הספר "ידלין", שפונה ל-UNICEF. משרד החינוך הביא את זה.

בואו נראה את הסרטון שהכינו תלמידים שמציגים פעילות בין-לאומית. לפני זה, איתמר, אני רוצה להודות לך ולכל הצוות שלך; למשרד המשפטים, בראשות סגן ראש הממשלה וחבר הכנסת יריב לוין; ולכל משרדי הממשלה שהיו שותפים לנושא.

ורד מהמועצה לשלום הילד, בבקשה. את נציגה קבועה אצלנו, ושותפה להרבה מאוד דברים, כולל לחוק שהעברנו לאחרונה. בבקשה.

באהבה גדולה, על החוק. תודה. עו"ד ורד וינדמן, מנכ"לית המועצה לשלום הילד, ארגון חברה אזרחי. אני רוצה להתחיל בלהגיד את השם של כפיר ואריאל ביבס. כפיר ואריאל ביבס. ההמחשה של יפעת אפשרה לנו לדמיין לרגע אחד איך נראים, אולי, החיים הקשים שלהם בשבי, ואת תווי הפנים שלהם.

המחשבות שלנו נתונות להם, והשמות שלהם שגורים בפינו, אבל כל המאמצים המעשיים צריכים להיעשות מצד המדינה ומצד מדינות העולם המתווכות. זו המחויבות הלאומית והבין-לאומית הראשונה במעלה, שצריכה להיות במרכז היום ומחר – המחויבות לזכות שלהם לחירות ולחיים, והזכויות של כל הילדים שמחכים להורים שלהם שנמצאים בשבי.

זה חלק חשוב ממה שעשינו, גם במבוא שלנו לדוח הצללים שהגשנו לוועדה לזכויות הילד באו"ם, וגם בהופעה שלי בפני כוח המשימה של הוועדה לזכויות הילד באו"ם, כדי שהילדים האלה יהיו במרכז החשיבה והשיח.

לצד זה, עשינו בחירה מודעת מאוד להתרכז במה שאנחנו מזהים כנושא המטריד ביותר בתחום של ילדים, וזה הנושא של בריאות הנפש, במובן הרחב, והזכות של הילדים להתפתחות, לבריאות, לחינוך, לשוויון, לכבוד – במיוחד על רקע השנה הכל כך קשה.

מי מכם שהספיק לראות – זה קיבל ביטוי תקשורתי. סקר שערכנו בהקשר של בריאות הנפש במובן הרחב, שמצביע על 85% מההורים שדיווחו על תסמינים פיזיים, נפשיים והתנהגותיים שחלה בהם עלייה אצל הילד שלהם בהשפעת המצב הביטחוני.

בחרנו שלא לבדוק את הקצה בסקר הזה – לא את הילדים שמאושפזים אשפוז פסיכיאטרי, לא את הילדים שסובלים ממצבי קיצון, לא את הילדים שמכירים אדם שנפגע, שזה בערך אחד מחמישה, לפי הסקר שלנו, ואפילו לא את הילדים המפונים ואלה שנפגעו במעגל הראשון. הממצאים לגבי כלל הילדים הם מדאיגים מאוד, וגם על זה צריך לדבר.

בדוח הצללים שלנו, הבאנו נתונים משלושת החודשים הראשונים של המלחמה, שדיברו על עלייה של 33% בשיעורי החרדה, ועל זמני המתנה של חודשים ארוכים לטיפול ולאשפוז. אלה מספרים, אבל מדובר בילדים אמיתיים, בשר ודם; יש נערה שנמצאת באשפוז פסיכיאטרי, כשכולם ברור שהמשך האשפוז שלה יזיק לה, אלא שאין לה מקום בפנימייה פוסט-אשפוזית. או שהילדה הזו תישלח הביתה והמצב שלה יחמיר, או שהיא תישאר באשפוז פסיכיאטרי והמצב שלה יחמיר.

זה המצב שמדינת ישראל נמצאת בו היום – חוסר יכולת. למרות שנעשו מאמצים חשובים של משרד הבריאות והתקדמות מסוימת, אנחנו נמצאים היום במצב של חוסר יכולת לתת מענה לכל אותם ילדים שזקוקים למענה בתחום של בריאות הנפש במובן הרחב.

אחד הדברים הקשים ביותר שהסקר שערכנו מגלה הוא שיש קבוצת משמעותית שאומרת: "הילדים שלנו זקוקים לטיפול, אבל לא הצלחנו לקבל אותו – או בגלל תורים במגזר הציבורי, או בגלל שאין לנו כסף לשלם עבור מטפל פרטי". אנחנו יודעים היום, מהשטח, שיש תורים שאי-אפשר להגיע אליהם גם אצל מטפלים פרטיים. זו המשמעות, וזו מציאות חייהם של ילדים בישראל.

דוח הצללים מאפשר לוועדה לזכויות הילד באו"ם לשים זרקור על תחום שהוא דרמטי בעינינו, כארגון חברה אזרחית, ולבוא ולומר למדינה: "זו החובה שלכם לממש את הזכויות האלה של הילדים". זה כלי עבודה עבור המדינה לדאוג שהזכויות הקריטיות האלה ימומשו.

בדוח הצללים גם המלצנו המלצות שקשורות להשקעה בכוח האדם שעוסק בילדים – הפסיכולוגים החינוכיים, הפסיכולוגים הציבוריים, הפסיכיאטרים הציבוריים. המלצנו המלצות הרבה יותר מפורטות ממה שאני מתארת כרגע – הרחבה של מרכזי הטיפול בקהילה, הרחבה של תקינה מחייבת ואיוש של תקינה מחייבת, במיוחד סביב הפסיכולוגים החינוכיים.

לצדי יושבת נציגה של משרד החינוך. הסקר מדבר בצורה ברורה מאוד על החשיבות הגדולה שילדים והורים מייחסים למחנכת בתוך הכיתה, ולאפשרות של המערכת החינוכית – לא רק הרווחה ומערכת הבריאות, אלא גם מערכת החינוך – לתת מענה בתחום בריאות הנפש.

שתי המלצות נוספות קשורות לחשיבות בקביעת מתאם טיפול בילדים. מנכ"ל משרד המשפטים הציג את יחידת התיאום הממשלתית לזכויות ילדים ונוער. זה גוף חשוב מאוד, וזה בולט בדיוק בדוגמה שנתתי בתחום של בריאות הנפש, שלא חונה רק אצל משרד הבריאות – היא חונה גם במשרד החינוך והרווחה, והיא קשורה לפעילות פנאי משמעותית.

אפשר ללמוד מהמודל הזה, של התיאום ושל העבודה הבין-משרדית, גם לעניין מינוי של פורום קבוע, שיעסוק בתיאום ובהסתכלות הוליסטית על הנושא של בריאות הנפש של ילדים. יש הרבה על מה לדבר בזכויות ילדים, אבל בעיניי – זה נושא שהוועדה לזכויות הילד צריכה לשים עליו זרקור.

זו הזדמנות לומר לך תודה, יו"ר הוועדה לזכויות הילד, שמקדיש לילות כימים לתחום של זכויות ילדים מתוך אכפתיות. תודה.

תודה. אני מבין שהדוח שהגשתם הופץ לכל משרדי הממשלה הנוגעים בדבר?

הדוח נמצא באתר.

אני מציע שתהיה גם פנייה למשרדים הנוגעים בדבר, כדי שאחר כך נוכל, בוועדה, לעקוב אחרי הפעילות של המשרדים. צריך להיות פה איזה שהוא מעקב. זה דבר שיכול לשאת תוצאות.

בהחלט. כך נעשה.

תודה רבה. אנחנו רוצים לראות את הסרט שהכינו תלמידים, שמציגים פעילות בין-לאומית. בבקשה.

(להלן הצגת סרטון)

"בית הספר שלנו, בקמפוס הבין-תחומי על שם 'ידלין', הוא בית הספר היחיד בארץ בעל תו תקן בין-לאומי של UNICEF – 'בית ספר המכבד זכויות ילדים'. ב-07 באוקטובר התחילה המלחמה. ישבנו וחשבנו מה נוכל לעשות כדי לעזור ולהשפיע.

"הקמנו מיזם וכתבנו מכתבים לשגרירויות ברחבי הארץ, ל-UNICEF ולאו"ם, בהם הבענו את החשש מאי-חזרתם של הילדים והנערים החטופים.

"מיזם נוסף שעשינו הוא שכל תלמיד כתב מכתב אישי באנגלית שמביע את החששות והדאגות שלו לילדים ולנערים החטופים, ובית הספר איגד את זה בספר הדיגיטלי. פרסמנו את הספר הדיגיטלי בכל רחבי העולם, והמוני אנשים קיבלו אותו. קיבלנו תגובות אוהדות, ואנחנו שמחים גם אם תרמנו קצת לשחרורם של הילדים החטופים.

"החלטנו לכתוב מכתב לאו"ם, וזה קרה מכל שכבה - - - בפרויקט "להשמיע את קולם". גיבשנו מיני רעיונות, ויש לי קטע ממכתב שכתבנו שאני אשמח לקרוא לכם: "ליבנו עם ילדי הדרום הנמצאים בימים אלה תחת תופת של ארגון הטרור 'חמאס', שחטפו תינוקות שעדיין ישנים ממיטותיהם, ובחלקם ערים, אך רועדים מקולות הירי והנפץ המבשרים רעות. אנו קוראים לכם לעמוד לצידנו ולקיים את עיקרי אמנת האו"ם בדבר זכויות הילד, שהרי מעשים נוראים אלה, של ארגון טרור אכזרי ורצחני, נוגדים את יישומה וקיומה של האמנה לזכויות הילד". אומנם אני קראתי את המכתב הזה, אבל בסופו של דבר, זה בא מכל בית הספר, וכל מי שנתרם לפרויקט – הביא את עצמו לידי ביטוי. אני באמת מקווה שהצלחנו להשפיע ולהשמיע את קולנו בצורה ברורה.

"במכתב שלי התייחסתי לפן החוקי – כמו שהעולם תמיד מנסה לשפוט אותנו בערכי מוסר בחוקים בין-לאומיים, כך אני התייחסתי במכתב שלי גם לחוקים הבין-לאומיים הרבים שהפרו חמאס ועוזריהם ברצועה כשהם חטפו את הילדים שלנו, בעצם.

"עשינו דיון בשיעור אנגלית על כל המצב של החטופים, ובאמת איך שהוא הגענו למצב שאנחנו יוצרים עצומה – לעשות מכתבים ולשלוח אותם לאיגוד לשמירה על זכויות הילד. רציתי מאוד, עם המכתב שלי, להעלות את המודעות. אני התמקדתי באביגיל, שאז עוד הייתה חטופה בעזה, ושני הוריה נרצחו ב-07 באוקטובר. הסיפור שלה נגע בי מאוד. היא התעצבה סביב מחבלים בתוך מנהרה, וזה שינה לי את הפרספקטיבה לחיים. היום, היא המשיכה עם דודים שלה. היא חיה את חייה טיפה יותר טוב אחרי שעשינו עסקת שחרור. אני מקווה שאולי נוכל, בכל זאת, לשנות משהו – גם עם מכתבים שהם ישנים, אבל הם עדיין רלוונטיים."

(תלמידי אורט שמעון פרס יקנעם זועקים) "החזירו אותם עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו."

(נושאים דברים בשפה האנגלית. להלן תרגום חופשי)

"אנחנו צריכים את העזרה שלכם, עכשיו. החברים הילדים שלנו נחטפו על ידי הטרוריסטים של חמאס, ומוחזקים כבני ערובה בעזה. אתם ראיתם את הזוועות שהמפלצות האלה מסוגלות לבצע. גם אנחנו ראינו. אנחנו צריכים את העזרה שלכם. כולנו יודעים שהזמן הוא הכול. בכל יום שעובר – התקווה דועכת. אנחנו צריכים את העזרה שלכם. בבקשה, השמיעו את קולכם ברשתות החברתיות והשתמשו בו כדי לעזור להעצים את הקול שלנו". (סוף סרטון)

תודה רבה. מרגש מאוד. אני מעריך מאוד את הפעילות של הנוער. אני חייב לומר: נחשפתי לפעילות דומה של נער מאשקלון או משדרות, שכבר ביום השני למלחמה הוציא סרטון על המלחמה, הפיץ אותו וקיבל מעל מיליון צפיות – מה שאף משרד ממשלתי לא עשה בימים הראשונים. ילד בן 13 לקח את זה על עצמו והוא הציג פה את הסרטון.

אני אומר לכם: הפעילות של הילדים והנוער היא כל כך מרגשת. היא גם קולעת ונוגעת בכל אחד ואחד, כי זו פעילות שבאה מהלב. היא משדרת כנות, ואולי קצת תמימות, אבל יודעים שזה בא מהילדים אז זה אחרת לגמרי. תודה רבה לכל מי שעסק בזה.

אני מבקש מד"ר הדס יחיעם, שנמצאת פה, בבקשה.

אני נציגה של החברה הרפואית להגנת הילד – מייצגת רופאים שאמונים על איתור וטיפול בילדים נפגעי התעללות מטעם ההסתדרות הרפואית. קודם כול, כמובן, אני רוצה להתייחס לדברים של יפעת פה לגבי כפיר ואריאל ביבס.

לפני שנה, נזכרתי שורד ואני נפגשנו פה, בוועדה הזו, ומפה – הלכנו לשאת דברים מול משרדי UNICEF בבקשה להוציא את הילדים מהסכסוך ומהתופת. אני זוכרת שגם אז, כחלק מהכבוד והגישה הרגישה למשפחות, ביקשתי רשות מכל משפחה שהזכרתי את הילד שלה בנאום שלי.

זכיתי, אחר כך, לשלוח הודעת ברכות לכל המשפחות כששבו יקיריהן, ולא זכיתי לעשות את זה מול עפרי ביבס. מאז, אני עומדת איתה בקשר בכל פעם שאני ממשיכה להזכיר אותם בנאומים שלי. יפעת לא רק ביטאה פה שיברון לב; אני חושבת שצריך לקחת את הדברים שלה בנימה הפרקטית, ותודה רבה שנתתם לה את המקום לדבר ולייצג את הילדים פה.

היא הביאה לשולחן את הביטוי הפרקטי לאובדן של הזכויות של האחיינים שלה, ואת המשמעות החברתית הכוללת, מבחינה מדינית ובריאותית – אני מייצגת פה את הבריאות – של הכאב שלהם עבור כולנו, כי הם אנחנו.

מה שהיא עשתה זה לסדוק עבור כולנו את חומת ההפרדה ששומרת עלינו בשנה האחרונה, ואני מבקשת שכל אחד ייקח את הביטוי של הסיפור שלה לפריזמה המקצועית שלו סביב השולחן, כדי לעשות שיהיה יותר טוב, עד כמה שאפשר, בשביל אריאל וכפיר, ובשביל כל הילדים במדינת ישראל, שאמורים לגדול למבוגרים מתפקדים בחברה שלנו. על מנת שזה יקרה, אנחנו גם צריכים לוודא שתחושת המוגנות חוזרת אליהם, כולל הבאת הילדים האלה בחזרה לביתם.

מלחמה – עלייה בסיכון להתעללות בילדים. כל הילדים נפגעי המלחמה; מפונים; עדים לתופת; נפגעי תופת; נפגעי פעולות איבה; חטופים ששבו; חטופים שלא שבו; קרובי משפחה של חטופים; יתומים; משפחות עם הורה שנעדר למילואים; משברים כלכליים; משברים חברתיים; איום קיומי – הוכחו כולם, בעבודות מחקריות, כמעלים סיכון לאלימות בחברה ובמשפחה.

אני מייצגת קבוצה של רופאים שאמונים על זיהוי הילדים האלה וטיפול בהם בתוך מערכת הבריאות. המחקרים והעבודות מראים שהילדים האלה פונים למערכת הבריאות באחוזים גבוהים, ומפוספסים בה שוב ושוב.

יש קבוצת רופאים שהוכשרה על ידי מערכת הבריאות ומכון חרוב לאתר את הילדים האלה; להכשיר את שאר הרופאים לאתר את הילדים האלה; לטפל בהם בצורה רגישה לטראומה, כך שהטיפול עצמו לא יפגע בהם; לקיים את שיתופי הפעולה בטיפול הרב-מקצועי מול מוסדות הרווחה והחינוך.

אנחנו יודעים לעשות את זה; אנחנו הוכשרנו לעשות את זה. צברנו ניסיון של כ-15 שנים בשטח, אלא שמעולם לא תוקננו. לכן, מספר הרופאים הולך ואוזל, מכיוון שהם לא מחזיקים משרה כזו – הם עושים את זה בהתנדבות – ונפח העבודה הולך ועולה, כפי שכולכם מבינים.

בנוסף למה שאת הזכרת, ורד, על התחלואה הרגשית, שאנחנו חווים אותה מדי יום – אנחנו כל הזמן נפגשים בילדים האלה, שאנחנו לא מצליחים להשיג להם עזרה. אנחנו צריכים לדעת לאתר את אותם בתוך המערכת הרפואית, ואנחנו לא טובים בזה – הם בורחים לנו מבין האצבעות, וזה מוכח בעוד ועוד מחקרים. אנחנו מבקשים את המקום המקצועי שלנו – להכיר בנו, לתקנן אותנו ולאפשר לנו לעבוד ולחנך את שאר הרופאים לעשות את זה.

יושבת לצדי ד"ר דנה קרופיק. היא מנהלת את מערך הילדים בבית החולים לגליל בנהריה, וחווה מדי יום את המצוקה הספציפית של האוכלוסייה שהיא מטפלת בה מתחת לאדמה בשנה האחרונה. אם תרצו, היא יכולה להוסיף במשפט. תודה רבה לכולכם.

תודה, הדס, שהציגה יפה מאוד את החברה להגנת הילד. אני רוצה לייצג קצת את הפריפריה, ואת הזכות לבריאות של ילדים, בכלל, ובפריפריה בפרט. אם יש לנו בעיה עם זכויות הילד לבריאות בשנה האחרונה – בפריפריה עוד יותר, ויש פערים גדולים מאוד שהיו גם לפני כן.

מהיום הראשון למלחמה, המרכז הרפואי לגליל ירד מתחת לקרקע. ילדים מטופלים במרתף, ומאושפזים ליד מאושפזים אורולוגיים, שמסתובבים עם קטטר, וכל מיני מבוגרים אחרים עם כל מיני מחלות אחרות ומראות שלא בהכרח נעימים לילדים, בצפיפות. ילדים אמורים להיות בחדרים כירורגיים נקיים, ליד ילדים עם מחלות זיהומיות.

אנחנו עושים מאמצים גדולים מאוד, והצוות שחוק מאוד – 10% מהצוות של המרכז הרפואי לגליל מפונה. זה אומר שאחות שגרה בטבריה כרגע, כי היא מפונה, ובעלה במילואים – מביאה את הילדים למשמרת ערב ב-15:00. הם יושבים במיון כשאמא עובדת, ורואים את מה שרואה ילד שיושב במיון ואין לו מה לעשות. זו ממש לא סביבה לילדים, ויש הרבה כאלה, כי אין סידור לילדים מ-15:00 – בבוקר יש שמרטפיה.

הזכות לבריאות של ילדים נפגעת בפריפריה עוד הרבה לפני המלחמה. כשנפלה רקטה במג'דל שמס ונהרגו ילדים – כולם הזדעזעו מאוד. אני הקמתי את מיון ילדים בזיו וניהלתי אותו במשך 10 שנים, אבל לא היה מיון ילדים בזיו ב-2014. זה קצת מפתיע, אבל לא היה.

ילד ממג'דל שמס שנופל בבית וצריך תפירת חתך – ההורים שלו צריכים לנסוע שעה וחצי למיון ילדים כדי לטפל בו, בחורף, בשלג. זה יום-יום, עוד לפני המלחמה; זה לא קשור למלחמה. כשאין Infrastructure וקורה מה שקורה במג'דל שמס – אין איך לטפל בילדים; לוקח שעה וחצי להגיע אליהם, כי אין דרכים, אין שם צוות נוכח ואין ציוד. אין דרך לטפל באירוע רב-נפגעים שקורה במקום כזה, ואיתרע מזלם של הילדים האלה שהם גדלו שם.

יש נטישה גדולה של רופאים; אנחנו רואים עלייה גדולה מאוד בפנייה של ילדים עם חרדות ודיכאונות. דיברו פה על מספרים שהם מרשימים מאוד, אבל אני רוצה לדבר על הגיל: מגיעים אלינו ילדים בני שמונה עם מחשבות אובדניות. אני לא זוכרת שכתוב ב-Textbook שלנו שקיים דבר כזה. בכלל, אצלנו דיברו על מתבגרים ומעלה, אבל מגיעים אלינו ילדים בני שמונה עם מחשבות אובדניות.

יש משהו שנקרא "אובדנות שקטה" – ילדים שפשוט לא אכפת להם למות, אז הם עוברים כביש בלי להסתכל. זה לא נספר במספרים, כי היא פשוט עובר כביש בלי להסתכל או עושה כל מיני דברים מסוכנים.

את מדברת על השנה האחרונה?

אני מדברת בכלל. זה התחיל בקורונה, דרך אגב. הילדים שלנו היום חוו קורונה ומלחמה, ויש גם מחקרים שפרסמנו על הקורונה. אנחנו אוספים היום נתונים על מה שקורה במלחמה – גם בחוג לרפואה דחופה וגם במרכז הרפואי לגליל – ונשמח להעביר לכם את הנתונים. תודה רבה.

תודה, דנה. נעם עידן בן עזרא.

נעם עידן בן עזרא. אני אחות של צחי עידן שחטוף בעזה, אבל פה, בחדר, אני אמא ודודה של שרון, של יעל ושל שחר, שעברו את הנורא מכל על בשרם. אנחנו 410 ימים, והם עדיין ממשיכים לעבור את זה, יום-יום, כי אבא שלהם לא פה.

באתי לפה ללמוד. מבחינתי, הכותרת של הדיון הייתה "זכויות הילד בזירה הבין-לאומית", וממה שקצת קראתי, אני מבינה שהפשע הזה, שהיה ב-07 באוקטובר, ממשיך עוד ועוד על האחיינים שלי. כמוהם – יש עוד אבות שנמצאים בשבי.

החדר הזה מחויב לראות את הילדים ולהגיד להם סליחה. להגיד: "משפחות החטופים מקבלות" או "דנות", או "רואים אותן" – חבר'ה, זו לא הסיטואציה. מה אנחנו עושים על מנת להיעזר בכלים בין-לאומיים כדי להשיב את אבא שלהם הביתה?

בדברים שלי אין בכלל סתירה לילדים שנמצאים שם, אלא רק תוספת על הבהילות שבה אנחנו צריכים להחזיר אותם הביתה. האימהות שלהם לא יכלו להגיע לפה היום כדי להגיד ולהציג את עצמן, או את המקרים שלהן. איך אנחנו עוזרים להן להחזיר את האבות של הילדים שלהן? כל עוד האבא לא נמצא פה – הילדים לא יכולים להמשיך בהתפתחות.

כל התיאורים שהיו פה על האוכלוסייה – אני בעד; אני מבינה את כל הנאמר פה - - -

זה לא סותר.

בדיוק, זה מה שחיפשתי, תודה. אבל אני אוסיף כי הם לא מצליחים להשתקם. האחיינים שלי איבדו את אחותם הבכורה, שנרצחה מול עיניהם. הם לא יכולים להתאבל עליה; עברו 410 ימים. כשאנחנו מדברים על משפחות שכולות – כאן, בחדר, אנחנו צריכים לדבר על הילדים שלהן, כי כשבן דוד שלי נהרג בלבנון לפני שלושה שבועות – אני חושבת על שתי הבנות שלו ועל האחיינים.

דרך אגב, קיימנו פה כמה דיונים על יתומי המלחמה – גם על היתומים שהם יתומים גם מאבא ואמא, מה-07 באוקטובר, כך שעשינו לא מעט דיונים בנושאים האלה. הוזמנו אליהם אנשים רבים, כולל סבין טסה, שהייתה פה רק לפני שבוע, והייתה גם בדיונים קודמים. יש לך עוד משהו להוסיף?

רק לבקש מכם את כל העזרה שאתם יכולים לתת. לוועדה הזו יש משמעות, מבחינתי, לעזור לנו להחזיר אותם הביתה.

תודה, עידן.

תודה.

מועצת התלמידים, בבקשה. אחר כך – מיכל גולד, אם את רוצה. אני לא מכריח, אבל יש לך תפקיד חשוב – מתאמת.

אדוני היושב-ראש; מנכ"ל משרד המשפטים; חברים וחברות יקרים – בוקר טוב. אני אור שמיסיאן. אני בן 17, תלמיד כתה י"ב מפתח תקווה, ומכהן כסגן יושבת-ראש מועצת התלמידים והנוער הארצית.

אנחנו שמחים וגאים, בשנה כזו, לקחת חלק בפעילות שמדווחת לוועדה באו"ם כחלק מהדוח התקופתי. זה לא סוד שממש מהרגע הראשון, בני ובנות הנוער הבינו את גודל השעה, התעלו, נרתמו ונתנו כתף בתוך המאמץ המלחמתי.

היה אפשר לראות את זה, בשנה האחרונה, בכל מקום – במלונות, במתקני המפונים, בחקלאות, בהסברה. היום, לא צריך להפוך עולם כדי לעזור ולסייע – מספיק סרטון אחד בטיק-טוק שיכול להתפוצץ ולסייע לנו מול העולם כולו. ראינו את זה בצורה משמעותית ומסיבית מאוד השנה, ואנחנו שמחים על כך.

עוד נקודה ששווה להגיד בהקשר הזה היא שיתוף של בני ובנות הנוער בתוך קבלת ההחלטות. זה נכון לשגרה, אבל אומרים שמה שנכון בשגרה נכון גם בחירום, ואפשר לראות את זה כאן: ראינו שבמקומות שבהם בני הנוער היו שותפים בתוך קבלת ההחלטות – בבתי הספר; ברשויות המקומיות ברמה הארצית – היה חיזוק של תחושת השייכות.

התייחסו פה מקודם לכל מה שקשור לבריאות הנפש ולמענה הרגשי שמקבלים בני ובנות הנוער. זה לא סוד שמעגלי הפגיעה התרחבו בצורה משמעותית – ילדים שפונו והתפנו מהבתים שלהם; אלה שחווים אזעקות בצורה יום-יומית, ויש כאלה בצפון שחווים אותן על בסיס שעתי; וסתם אלה שדואגים לבן המשפחה שלהם שנמצא כרגע במילואים או בסדיר. כולנו סביב הנושא הזה, גם אם אנחנו לא חווים את המלחמה בחזית או יוצאים ונלחמים.

מעבר לפגיעה בחוסן הנפשי, שכולנו מדברים עליה, יש פה פגיעה שאי-אפשר להתעלם ממנה – הפגיעה ברצף הלימודי בתוך בתי הספר והפגיעה הלימודית. המערכת חייבת להשכיל לתת מענה לדבר הזה. לצורך העניין, אם לפני יומיים ראיתי את הסרטון של החטוף שפרסמו, ואני כל היום חושב על זה – ברור שלא אהיה פנוי ללמידה למבחן שיש לי בעוד יומיים. המערכת חייבת לדעת לתת מענה לדבר הזה. אדוני היושב-ראש, אם תרצה – נרחיב על זה בוועדה הבאה.

זה בדיוק מה שרציתי לומר. תקצר פה, כי אני רוצה לחזור לנושא הבין-לאומי, כי זו מטרת הדיון היום, ואני רוצה לתת למיכל גולד לדבר, ברשותך.

בטח. נתייחס לכך בהרחבה גם בוועדה הבאה. נגיד שחשוב לתת מענה לדבר הזה גם בתוך בתי הספר, מול המחנכים, וגם בתוך מתווה הבגרויות שפורסם. תודה רבה.

תודה לכם. מיכל, את מתאמת בין כל היחידות, נכון? ספרי מה התרומה של שאר היחידות ושלך בנושאים.

גם אנחנו נרחיב יותר בוועדה הבאה, אבל אני רוצה לפתוח בתודה – גם על הדיון הזה וגם על הדיון הבא, ובכלל, על כל הדיונים. אני חושבת שהמלחמה פוגעת בכולם, וזה שיש את המקום הזה כדי לדבר על הילדים והנוער בתוכה. כמו שאמרת, ההסתכלות על הילדים והנוער שבתוך משפחות החטופים והנרצחים זה התפקיד של כל מי שיושב פה. תודה על כך, ותודה על הכול.

אני חושבת שאנחנו מגיעים לדיונים האלה בעיקר כדי ללמוד. המנכ"ל אמר את זה, ואני אומר גם: אומנם אנחנו משתדלים, עושים ומקדמים, אבל תמיד יש עוד. הדיונים האלה מאירים לנו עוד נקודות שאנחנו לא מספיק רואים או לא מספיק מגיעים אליהן, ותודה גם על כך.

ברמה הבין-לאומית, זו לא ההופעה הראשונה, אבל הפעם – יש ועדת מנכ"לים קבועה, בראשותו של מנכ"ל המשפטים, וזה פורום שאפשר להביא אליו את ההמלצות ולבחון בו את הדברים. חלק מהדברים הם דברים שאנחנו כבר נמצאים בעבודה עליהם – אם זה צוות ממשלתי שעובד עכשיו על נתונים בהקשר של המלחמה; אם זה שמיעת הנוער, ונציגי הנוער שגם הגיעו לוועדת המנכ"לים, ועוד.

אני חושבת שכל משרדי הממשלה – ופירטנו את זה גם בדוח הממשלתי – הבינו שזו מציאות אחרת – גם בדברים שנראים וגם בדברים שפחות נראים, אולי. כל אחד עשה את הכול, בגזרה שלו, כדי לתת את המענה הכי טוב בנסיבות שאף אחד לא חשב עליהן או צפה אותן. זו הזדמנות להגיד תודה מיוחדת לכל המשרדים – גם על העבודה וגם על השותפות.

תודה, מיכל. חבר הכנסת אושר שקלים נמצא איתנו. תודה רבה שבאת. אתה רוצה לומר מילה?

אני מעדיף שלא.

אחיה קמארה, אני רואה אותך פה. אתה רוצה לומר משהו?

בדיון הבא.

בסדר. אם יש עוד מישהו שלא דיבר ורוצה לומר משפט – בבקשה. אם לא – נסכם את הדיון. טוב. כמובן, יש לנו דיון נוסף ב-13:30, באולם נגב, שבו ההתייחסות תהיה לנושא של הפעילות של המשרדים ושל כל הארגונים במלחמת חרבות ברזל.

הקדשנו את היום לנושא של זכויות הילד. אנחנו נשמע, נקשיב, נעביר את הדברים הלאה, כמובן, ואיפה שניתן וצריך לתקן – נתקן. אני מודה לכולם. כמו שציינתי קודם, אני מודה לך, איתמר, על כך שבאת – תמסור גם לשר; לכל הגורמים בתוך משרד המשפטים שדאגו לקדם ולהביא את הדברים בפני העולם לגבי הנושא של זכויות הילד. לפי מה שהבנתי, שמעתי, ראיתי ודיווחתם – מדינת ישראל נמצאת במקום טוב באמצע, או למעלה. גם זה בסדר.

תודה רבה לכולם ויום טוב. תודה.


הישיבה ננעלה בשעה 12:45.