פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



2
ועדת החינוך, התרבות והספורט
11/11/2024


מושב שלישי



פרוטוקול מס' 296
מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט
יום שני, י' בחשון התשפ"ה (11 בנובמבר 2024), שעה 12:36

הצעת חוק להנצחת זכרו של הרב חיים דרוקמן, התשפ"ג–2023, של ח"כ משה סולומון

חברי הוועדה: יוסף טייב – היו"ר
אביחי אברהם בוארון - מ"מ היו"ר

משה סולומון

השרה להתיישבות ומשימות לאומיות אורית מלכה סטרוק
שרה גולד - משרד המשפטים

עשהאל צור - רפרנט שיכון באג"ת, משרד האוצר

ד"ר אייל צור - עמית בכיר, עוסק בתחום התאגידים החקוקים לרבות תאגידי הנצחה, קהלת

שמעון אור - דוד של החטוף אבינתן אור, משפחות החטופים, פורום התקווה

אסתר בוכשטב - אמא של החטוף יגב בוכשטב ז"ל, משפחות החטופים

יחיאל יהוד - אבא של החטופה ארבל יהוד ודולב יהוד ז"ל, משפחות החטופים

חיים היימן - אבא של החטופה ענבר היימן ז"ל, משפחות החטופים

חנה כהן - דודה של החטופה ענבר היימן ז"ל, משפחות החטופים

יזהר ליפשיץ - בנו של החטוף עודד ליפשיץ ושל יוכבד ליפשיץ שנחטפה ושוחררה, משפחות החטופים

קובי סמרנו - אבא של החטוף יונתן סמרנו, משפחות החטופים

צביקה מור - אבא של החטוף איתן מור, משפחות החטופים

רינת דקל קינן - דודה של החטוף שגיא דקל חן, משפחות החטופים

מירב סבירסקי - אחות של החטוף איתי סבירסקי ז"ל, משפחות החטופים

לאה האריס - אמא לחמישה לוחמים, אימהות הלוחמים

חני כהן זדה - אמא לחמישה לוחמים, אימהות הלוחמים

ד"ר חנה קטן - אימהות הלוחמים

תמי סלע

אתי דנן

מירב כהן

רינת בן מוחה, חבר תרגומים

רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי -דיוקים והשמטות

הצעת חוק להנצחת זכרו של הרב חיים דרוקמן, התשפ"ג–2023, פ/1648/25 כ/981

צוהריים טובים, אני מתכבד לפתוח את ועדת החינוך התרבות והספורט, י' בחשוון התשפ"ה, 11 בנובמבר 2024 בנושא הצעת חוק להנצחת זכרו של הרב חיים דרוקמן, התשפ"ג – 2023, הצעת חוק של חבר הכנסת משה סולומון, בהשתתפות חברת הכנסת, השרה אורית סטרוק, שרת ההתיישבות והמשימות הלאומיות. בפתיחת הדברים, אסתר בבקשה.

אני אחכה קצת לשרה.

אני נוהג להתחיל עם המשפחות, אבל אם אתם רוצים לחכות לשרה – בשמחה רבה. כן, בבקשה.

אז במסגרת הדברים אנחנו בעצתם עוסקים בהצעת חוק להנצחת זכרו של הרב חיים דרוקמן כמו שאמר יושב-ראש הוועדה, הצעה שעברה בקריאה הראשונה ואנחנו כעת דנים בה. זה הדיון הראשון במסגרת ההכנה לקריאה השנייה והשלישית. ככלל יש בחקיקה הישראלית חוקים להנצחת אישים, גם להנצחת אירועים אבל כרגע אנחנו עוסקים בהנצחת אישים. רוב החוקים הקיימים הם להנצחה של ראשי ממשלה ונשיאים אבל יש גם מספר חוקים להנצחת אישים שבאמת המחוקק בחר להנציח את מורשתם, פועלם, שהם לא ראשי ממשלה ונשיאים.

אני אגיד שבאופן כללי אנחנו רואים שני מודלי עיקריים בחוקים האלה, יש מודל יותר צר שבו בעצם פעולות ההנצחה הם באחריות משרד מסוים ומוקמת מועצה ציבורית שכוללת נציגי ציבור ונציגי משרדים רלוונטיים, לפעמים רשויות מקומיות רלוונטיות, והיא מייעצת באשר לדרכי ההנצחה וכו', וזה באחריות משרד. בעצם החוקים להנצחת אישים שהם לא ראשי ממשלה ואישיים, בכולם זה המודל היותר צר

יש מודל שבעצם זה המודל שמוצע כאן, שבו מוקם תאגיד על פי חוק, הוא הרשות או המרכז האחראי להנצחה, הוא מבצע את ההנצחה לפעמים בכל מיני דרכים, גם פה הקמת ארכיון, מוזיאון, פעולות הנצחה אחרות, הוא מקבל מימון ציבורי לצורך הפעולות האלה, וגם הוא מתנהל, יש בו מועצה שהיא בעצם כמו דירקטוריות בחברה, אז פה זה תאגיד סטטוטורי עם מועצה. בעצם זה תאגיד שהוא תחת אחריות של שר אבל הוא נפרד, יש לו איזושהי עצמאות והמועצה גם באה לבטא את הנציגות של הגורמים השונים מהציבור ומהארגונים שעוסקים בתחום הזה, אז פה אנחנו במודל הזה.

אני כן אגיד כראייה כללית, שהעובדה שאנחנו גם בתקופה הזו עוסקים בשתי הצעות חוק – יש לנו הצעה נוספת על שולחן הוועדה להנצחתו של מרן הרב עובדיה יוסף ז"ל – בשתי ההצעות המודלים הם שונים והמשרדים האחראים הם שונים ויש פה משהו שהוא אולי היה יותר מסודר אם הוא היה בנוי אחרת. כמובן שבסופו של דבר ההחלטה היא של הוועדה, של המחוקק, אבל אני כן מניחה את הדברים על השולחן. זאת הנקודה העקרונית.

לגבי השאלות הפרטניות, אני חושבת שתוך כדי קריאת הסעיפים. השאלה אם רוצים להיכנס עכשיו לקריאה?

כן.

נתחיל בקריאה, אלא אם כן המשרדים רוצים.

יש הערות? משרד המשפטים בבקשה.

שרה גולד, משרד המשפטים. אני ארצה להצטרף לדברים שאמרה היועצת המשפטית, אנחנו חושבים שאולי שתי הצעות החוק שנידונות כרגע מלמדות אותנו באמת על הקושי הרוחבי שקיים בתחום הנצחת אישים, שבו למעשה אין איזושהי הסתכלות רוחבית או אין גוף רוחבי שמתכלל את העניין הזה, אלא בסוף זה עניין של שר נקודתי שמחליט לעשות את זה או חבר כנסת וחקיקות פרטיות והדברים נעשים באופן יחסית ספורדי ובהתאם גם למוטיבים שונים והיקף ההשקעה שונה ולכן אנחנו גם עושים חשיבה פנים ממשלתית וחושבים שהדבר הראוי הוא לעשות את זה מתוך חשיבה רוחבית שגם יותר שוויונית, אבל זו הערה כללית.

ד"ר אייל צור מפורום קהלת, עוסק בתחום התאגידים החקוקים לרבות תאגידי הנצחה. אמרתי את זה גם בתאגידים קודמים, שלום לחבר הכנסת המציע, אני מקווה שהשרה תגיע בקרוב. מתוך הסתכלות רוחבית, בהמשך להערה לגבי העניין של חשיבה מערכתית, אני הייתי מציע כבר בשלב הזה לשקול בצורה רצינית, גם לנוכח ההשלכות התקציביות – אנחנו מדברים על עד 5 מיליון שקלים בשנה שנתיים ראשונות ו-10 מיליון שקלים לשנה בהמשך – להפוך את התאגיד הזה לתאגיד שינציח שורה של רבנים בציונות הדתית לרבות מורך ורבך הרב אליהו, הרב צבי יהודה קוק, הרב אליה, זאת ההזדמנות לדעתי לבוא ולעשות לחשוף את הציבור לגלריה של רבנים שחלקם היו המורים והרבנים של הרב דרוקמן.

אם מקימים תאגיד להנצחה של רב, אז אם כבר עושים ומשקיעים כזה סכום, כיוון שזו פעם ראשונה שמקימים תאגיד חקוק להנצחת זכרו של רב וזו ההחלטה.

למה צריך את זה היום?

סליחה, בלי התפרצויות, את לא בזכות דיבור.

אם באים ועושים את זה, אני אומר שלנוכח מה שציינתי, להנציח שורה של רבנים בתאגיד.

בוא נשים עוד כסף.

רגע גברתי, אני לא הצעתי את ההצעה, זה לא הוגן היחס שלך כלפיי.

אני חושבת שכן.

אני לא חושב שאת מכירה אותי.

גברתי, אני מבקש, אני לא רוצה להוציא אותך. בלי הערות ביניים ובלי מילים לא במקום, בבקשה.

אני מקבל, בסדר. מה שאני בא ואומר זה שיש הצעות להקים תאגידים חקוקים להנצחת זכרתם של אישי ציבור נוספים כמו דוד לוי שהלך לעולמו, גולדה מאיר וכו'. אני מציע גם לנוכח ההשלכות התקציביות והפוליטיות שלא נמצא את עצמנו במצב שמקימים עוד 10, 15, 20 תאגידים, להביא בחשבון את המשמעות הרוחבית וזה מה שאני קורא לחברי הוועדה, לחברי הכנסת בכלל לעשות.

אני רוצה רק להוסיף הערה נוספת ששכחתי. חשוב לנו גם לציין שההחלטה של ועדת השרים לגבי ההצעה הזאת עוד לפני הקריאה הטרומית, הייתה שלפני הקריאה הראשונה שההצעה תחזור למליאת הממשלה. אני מניחה שזה באמת בגלל ההשלכות התקציביות אולי אגף תקציבים ירצה להתייחס, ובפועל הדבר לא נעשה. אז לכן חשוב לנו להגיד שאנחנו כממשלה עומדים על מימוש החלטת ועדה השרים בפני עצמה.

אבל כבר עבר קריאה ראשונה, אז מה המשמעות כרגע?

כן, בסדר זה עבר, אבל ללפחות לפני השנייה והשלישית אנחנו חושבים שזה חשוב, במיוחד לאור ההשלכות התקציביות.

הייתה בקשה של ועדת השרים לחקיקה שזה יחזור לפני הצבעה במליאה לקריאה ראשונה וזה לא נעשה, אז משרד המשפטים עומד על זכותה של ועדת השרים שהצעת החוק הזאת תחזור לפני הצבעה לקריאה שניה ושלישית במליאה, לוועדת השרים. בסדר, מקובל. משרד האוצר רוצה לחדד?

עשהאל צור, אגף תקציבים. בנוגע לסעיפים התקציביים כשנגיע אליהם בקריאה, היה שיח מול השרה ומול חבר הכנסת המציע, ונמצא מקור תקציבי על ההחלטה, אנחנו נגיע לזה בהמשך.

אוקיי. טוב, אסתר בבקשה.

שלום, שמי אסתר בוכשטב, אני אמא של יגב. יגב, הבן שלי הבכור, נחטף מקיבוץ נירים ביחד עם אשתו רימון. לשמחתי הרבה – שמחתנו אני מקווה שהשמחה של כולם – שהיה מתווה ראשון שחזרו בו חטופות וילדים, רימון חזרה במתווה הזה, יגב נשאר שם עם עוד הרבה מאוד חטופים.

יגב היה עם עוד מספר חטופים באחת המנהרות שנחשבה למנהרה שמורה, ככה אמרו לנו: מנהרה שמורה, שיודעים איפה הם. קיבלנו את הידיעות לקראת סוף מאי שיגב כבר לא בן החיים, שכנראה – היום אנחנו יודעים שזאת האמת אבל אז ידענו רק כנראה – שהצבא התקרב, המחבלים נבהלו, והנוהל שלהם במקרים האלה להוציא את החטופים להורג. יגב הוצא להורג במנהרה ביחד עם עוד חטופים.

לשמחתנו אני אומרת, אני לא יודעת איך להגיד את המשפט הזה בתוך הגיהינום שאנחנו נמצאים, אנחנו במצב הטוב, הבן שלי הובא לקבורה, הצבא הצליח לגלות את המנהרה ולהביא אותו לקבורה. אתם מבינים מה אני אומרת? עכשיו אני מגיעה לפה שבוע אחרי שבוע אני ממשיכה לבוא כדי לנסות לעזור למשפחות שהחטופים שלהם עדיין שם, החיים והחללים.

אני מבקשת מכל מי שנמצא פה ויש לו סמכות אבל אין לו אחריות – כי לדעתי לרובכם אין את האחריות כי אתם לא עושים מספיק כדי להחזיר את החטופים – ואני מבקשת שתיקחו אחריות ותחזירו את החטופים, תעשו כל מעשה. אני לא רוצה לדבר על החוקים שאתם מתעסקים בהם עכשיו כי יכול להיות שזה חוק מאוד חשוב, אבל החטופים נמקים בעזה, החטופים החיים והנרצחים. גם הנרצחים נגמרים שם. גם החטופים החיים וגם הנרצחים. אני מבקשת מכם שתסתכלו לנו בעיניים ותתחילו לעשות את המעשה שצריך כי לנו זה כבר לא יעזור, לחלקנו זה לא יעזור, אבל למי שעוד בחיים – תעזרו. זה תפקידכם, זו אחריותכם. תודה.

יזהר נמצא? יחיאל, בבקשה.

שלום, שמי יחיאל יהוד, אני אבא של דולב שנרצח בבוקר ה-7 באוקטובר כשיצא לטפל בפצועים במתקפה שהייתה על ניר עוז, אבא של נטע שניצל מהטבח עם בתו התינוקת ואבא של ארבל שנחטפה עם בן זוגה אריאל ב-7 באוקטובר ולמעשה מה-8 באוקטובר היא מוחזקת כבת ערובה לחיי המחבלים, היא מוחזקת כבת ערובה להישרדות הממשלה כפי שלמדתי במהלך החודשים הראשונים מאז ה-27 באוקטובר כשנפתחה המלחמה.

אני ב-5 בנובמבר כבר אמרתי לשר הביטחון: תנהג בבקשה כמדינאי ולא כרמטכ"ל כי הכוח הוא בידי המחבלים עם 240 בני ערובה בידיהם, ולא בידינו עם כל הטנקים והמטוסים. וכמובן הוא אמר לי שהלחץ הצבאי זה מה שיביא, אבל כפי שנוכחנו לראות, בלחץ הצבאי שוחררו שמונה, בלחץ הצבאי נהרגו בשוגג שלושה, ובדרך המשא ומתן שוחררו 110. אז אני שואל: מה הדרך הנכונה? ואני עונה לכם ולי: אך ורק במשא ומתן.

כאשר נפגשתי ב-9 במאי עם כבוד השרה אורית סטרוק, היא אמרה לי ששלשום השואה הפרטית שלנו התחברה לשואה הכללית, כפי שהיא צוינה אז. אני ראיתי בכך סימנים מעודדים בזה שגברתי תפעל בכל כוחה לשחרר את ארבל בתי ואת יתר 100 בני הערובה.

למעשה, ארבל בתי כבר השנה השנייה מוחזקת בשבי, היא מוחזקת בשבי על ידי שלושה סוהרים, זה האחים סינואר, וראש הממשלה נתניהו. כל פשעה הוא אך ורק בזה שהיא יהודייה, אזרחית מדינת ישראל. זה כל הפשע שלה. היא מוחזקת ללא משפט, היא מוחזקת ללא סנגור, ומי שמחזיק אותה – כמו שציינתי שלושת הסוהרים הבכירים האלה – הם מחזיקים בה כנכס לשימור מעמדם, כנכס לשימור מעמדם בקרב ציבור התומכים שלהם. וגם רואים בה – כפי שאני שומע מפעם לפעם וביתר בני הערובה – בוגדת. בוגדים. אני שומע את זה בשיחות שלא יודעים מי אני כי אני לא תמיד הולך עם החולצה שלה, וזה פשוט מחריד איך מכונת הרעל מסיתה נגד יקירנו שנמצאים בשבי המחבלים ורואים בהם עניין פוליטי ועל הדרך גם בנו, שמאלנים, בוגדים, ומאשימים אותנו שההתנתקות קרתה בגללנו ושזה מגיע לנו במירכאות או לא במירכאות.

דבר נוסף, כאשר אני מסתכל על מה שארבל עוברת עם העינויים שלה ושאר בני הערובה, היא לא זוכה לתנאי מאסר כפי שזוכים להם מחבלים שנמצאים בבתי הכלא בישראל. ההזדהות של חלק מחברי הכנסת, מהשרים, היא באמת נוגעת ללב. למעשה לאותם חברי כנסת ולאותם שרים יש מנופי לחץ להפעיל על הסוהר שלה, ביבי נתניהו, אבל מתוך רצון שלהם גם כן לשמר את המעמד שלהם הם לא מפעילים אותם. וכאשר בהזדהות שלהם הם מקשיבים לי, הם מחבקים אותי, הם מספרים לי בדמעות איך נפשם ונפש בני משפחתם נקרעת על גורלה המר של ארבל, ההזדהות הזאת לא גורמת להם לפעול לשחרור שלה מהשבי הנורא, היא לא מניעה אותם למעשה הכי יהודי שאפשר, הכי ישראלי שאפשר בכלל לצפות מנבחרי ציבור.

לראשי ממשלה בעבר, ביניהם בגין, שרון, שמיר, לא הייתה התלבטות כאשר עלה מקרה של בני ערובה, הם ידעו לשלם את המחירים, הם ידעו גם לעמוד בהשלכות של אותם מחירים. לא יתכן שמעצמה אזורית כמו שלנו שמגיעה להישגים מרשימים בלבנון תוך זמן קצר, ולמה זה? כי אין שם בני ערובה, ידי הצבא לא קשורות. 402 ימים אותם כוחות, אותן אוגדות, אותם מפקדים, אותם חיילים אמיצים שמשלמים בדמם לא מצליחים להביא את 101 בני הערובה שנמצאים שם.

אני רוצה לומר שאין לי ברירה. דרך אגב אותה חברי כנסת ושרים מאוד מזדעזעים כשאני שואל אותם: מה היית עושה לו הבת שלך הייתה נמצאת שם? עם אחד השרים שנפגשתי וכאשר אני אמרתי לו את זה הוא תקע בי זוג עיניים מאיימות, הוא נחרד מהעניין. אמרתי לו: פחדן, אתה אפילו לא מסוגל לדמיין את זה. כשאני מציין את השמות של שתי הבנות שלך ואני אומר לך: מה היית עושה לו הן היו שם? אל תנעץ בי עיניים.

איך אתה מחזיק מאמץ? איך סיגל אלמנתו של דולב מחזיקה? איך יעל אשתי? תראו, אני אמשיך במאבק, אין לי ברירה אחרת. אני אמשיך לזעוק ולהתחנן בפניכם נבחרי הציבור, בפני המוני העם בישראל, על מנת שתפעלו לשחרורה של ארבל ולשחרור יתר בני הערובה, כי זה יהיה הניצחון האמיתי, זה יהיה המילוי של המצווה הכי קדושה של פדיון שבויים כפי שהרמב"ם קבע. זו תהיה המצווה להביא את הנרצחים ביניהם בחורים צעירים, אבות לילדים קטנים, שיצאו להגן על ניר עוז בגופם ונהרגו כי אף אחד לא הגיע לניר עוז עד 14:30, אף חייל לא הגיע לניר עוז, ו-110 מחבלים שפשטו על ניר עוז – ניר עוז זה ה-ground zero של ה-7 באוקטובר – פשטו על ניר עוז, רצחו, אנסו, שרפו, בזזו, חטפו. אף אחד לא בא לעזור.

אין שום דבר אחר שאני יכול לבקש מכם חוץ מאשר תראו את הבת שלי, את הבת של יעל אשתי, כמו הילדה שלכם, ותתנו לנו את הזכות האחת והיחידה שאנחנו מבקשים, להתחיל במסע השיקום שלה. מסע השיקום, אדוני יושב-הראש, גברתי השרה, שלא ייגמר עד יום מותנו. תנו להו את הזכות להביא אותה ואת אריאל בן זוגה, להעמיד אותם מתחת לחופה. הם חזרו במאי 2023 מהטיול הגדול בעולם, וזה מה שהם תכננו, להקים בית בישראל, מטר מהגדר בעזה. הסבא והסבתא של ארבל הקימו את ניר עוז, ככה גם היא וגם דולב וגם נטע ראו את זה, אז רק את הזכות הזאת תנו לנו, את האפשרות הזאת לקבל בחזרה את בתנו ארבל ואת אריאל בן זוגה ואת דוד אחיו ואת יתר 98 בני הערובה מי בחיים – לשיקום ומי הנרצחים – לקבורה. רק את זה אנחנו מבקשים. עם כל חורשי רעתנו נוכל לסיים את הסיפור גם בהמשך. תודה רבה לכם.

תודה יחיאל. שמעון אור בבקשה.

תודה רבה, השם שלי שמעון אור, אתה כבר מכיר אותי אבל אני אומר את השם שלי בכל אופן. אני דוד של אבינתן חבר של נועה ארגמני שחזרה. הוא לא חזר. ירון אחי התאום הוא האבא, קשה לו להגיע לפה.

אני אומר את הדברים שאני אומר פה בדעתי, אני אומר את זה כי בוועדה הקודמת אני מאוד נפגעתי, אנחנו קבענו כלל בתוך החברים של משפחות החטופים שלא מדברים אחד כלפי השני ולא תוקפים אחד את השני במשפחות. הייתי בוועדה אחרת נוספת מקודם, לזכויות האישה כך זה נקרא, ושם תקפו אותי אישית ואני אומר את האמת, נפגעתי, כי לא שמרנו על הכללים. אז מה שאני חייב לומר זה שאני אומר עכשיו את דעתי ולא כנגד כל מה שאומרים משפחות אחרות, זו הדרך שלי, שאני חושב איך אפשר להציל את היקירים שלנו, וכל אחד מהמשפחות עושה את מה שהוא חושב שנכון לעשות וזכותו לעשות ככה וחובתו לעשות ככה, אנחנו צריכים לכבד אחד את השני. אני מכיר פה את כולם, את כל האנשים פה, אז לי חבל שיצאתי מהוועדה הקודמת פגוע.

הייתי אתמול באיזה ראיון, והמראיין שאל אותי בצורה שהיא קצת מוזרה איך אני מרגיש מול התמונות שהתפרסמנו ביחס לאיך שחמאס מתנהג לאנשים שנמצאים תחת השליטה שלו? אני לא יודע אם אתה ראית את זה אבל תמונות זוועה של איך הוא מתייחס לפלסטינים שהוא רוצה לחקור אותם וכו'.

אני אמרתי לו ששרנסקי פגש אותנו ואמר לנו שכל עוד שהוא היה בשבי והוא חשב מה שאפשר לעולל לו, אז הוא היה בתחתית המדרגה כי הם שלטו בו, בגוף שלו, מה יכולים לעשות לו, להרוג אותו. ברגע שהוא החליט שהוא מתייחס לחירות שלו אז הוא התעלה מעליהם ומאותו רגע הוא היה חופשי. ואז אמרתי לו אותו דבר גם אנחנו, אנחנו לא רוצים להיות בני ערובה בידיים של החמאס, ולא חטופים בידיים של החמאס. את החירות שלנו הם לא יכולים לקחת לא לנו ולא לאבינתן ולשאר החטופים, את החירות הזאת אי אפשר לקחת ועל זה אנחנו בונים.

אני רוצה לפנות גם אליך וגם לשרה סטרוק שכבר דיברנו איתה על הנושא הזה לפני כמה חודשים. אנחנו טוענים שאנחנו צריכים להיות בחירות מול החמאס. להיות בחירות מול החמאס זה אומר שמפסיקים לפנות לגוף שכבר לא קיים, לארגון שכבר לא קיים. ארגון שלא קיים. הוא לא קיים כי סינואר מת כראש חוליה, הוא לא קיים כי בקטאר שאלו: מול מי אנחנו עושים את המשא ומתן? וקטאר הפסיקו עכשיו את המשא ומתן, לא מכיוון שהם נחמדים, הם בעצמם בדיוק כמו החמאס, פשוט אין מול מי לעמוד. הגורם היחידי שממשיך להתייחס לחמאס כארגון זו מדינת ישראל.

זה פשוט מטורף, ודיברנו על זה איתך כבר לפני כמה חודשים שהדבר הראשון שצריך לעשות זה להפסיק את המשא ומתן עם חמאס כארגון, ולפנות למי שמחזיק את החטופים באופן פרטני. ואז אומרים לנו: אבל ניסו את זה. שטויות. תוך כדי שהם מנסים את זה ממשיכים את המשא ומתן עם חמאס כארגון. אז מסתכלים מי שמחזיקים את החטופים ואומרים: מה, אנחנו נעשה הסכם עם ישראל או ננסה לדבר איתם כשהם מקימים את החמאס מעפר? כולם זוכרים מה ישראל עשתה בדרום לבנון כשהיא הפקירה את צבא דרום לבנון, כולם זוכרים את זה. אף אחד לא יעשה איתנו הסכמים ולא ינסה להחזיר את החטופים תמורת כסף או כל דבר אחר כשהוא רואה שביד השנייה מדינת ישראל הולכת ומנסה להקים את החמאס מחדש.

אנחנו פונים גם אליך, כי אתה חלק מסיעה, וגם אליך השרה, תשתמשו בהשפעה שיש לכם כדי לקדם את האלטרנטיבה היחידה שיכולה להחזיר גם את החיים וגם את המתים, באופן הצהרתי להודיע שאנחנו לא עושים יותר שום עסקה מול החמאס, לא מכיוון שאנחנו לא רוצים עסקה, כי אנחנו יותר סוגרים את הנושא הזה שנקרא חמאס כארגון כדי שנוכל לפתוח את הפתח ומול מי שמחזיק באמת בחטופים ושיודע איפה החטופים ולא מול ארגון אמורפי שרק קיים בחו"ל אבל לא קיים בעזה.

אנחנו מנסים כבר כמה חודשים ליצור פגישה עם דרעי ועם הסיעה על הנושא הזה ואנחנו לא מצליחים. אנחנו מנסים לעשות פגישות עם אנשים שבקבינט ואנחנו לא מצליחים. איתך דיברנו, השרה, כבר כמה חודשים על הכיוון הזה, את זוכרת שדיברנו על זה? הגיע הזמן לממש את הדבר הזה כי החטופים פשוט נהרגים שם ואלו שכבר, לצערנו, נהרגו, העפר עולה עליהם.

זאת הבקשה שיש לנו כלפי שניכם, השרה ביחס לקבינט וראש הממשלה. ואליך, מול סיעת ש"ס ואריה דרעי, לפתוח את הנושא הזה לדיון. בבקשה. האם תוכל להעביר את הדברים שלנו אל דרעי? האם תוכלי להעביר את זה בבקשה לקבינט מחדש, והפעם בעיניים אחרות? תודה רבה.

תודה שמעון. חנה בבקשה.

אני אתן קודם לאחי.

אני חיים, אבא של ענבר היימן. ענבר נרצחה ונחטפה ממסיבת הנובה. ענבר הייתה מלאת אהבה, נתינה, ילדה יצירתית ועם לב רחב וככה גם היא התנדבה במסיבת הנובה כדי לעזור לאחרים. אני רואה את הדיון הזה פה, זה דיון להצעת חוק להנצחת הרב חיים דרוקמן ואני שואל מתי לנו תהיה את האפשרות הבסיסית להנציח את זכרה של הבת שלי? יש תשובה לזה? אני באמת שואל שאלה, אנחנו לא מבקשים פה הרבה, חס וחלילה לא ביקשתי את ענבר בחיים, את המינימום להביא את ענבר לקבורה בארץ ישראל ביקשתי, ופה מתעסקים בהנצחות. מתי לאמא של ענבר יהיה קבר לעלות אליו?

יש 101 חטופים, אני שומע על עסקאות חלקיות, אז לא, כשאני שומע על עסקאות חלקיות אני מבין שזו גרירת רגליים ומשיכת זמן, יש רק פתרון אחד וזו עסקה אחת כוללת שתביא את החיים ואת החללים. יש 101 חטופים, אין priority, לכולם יש אותה חשיבות. גם לחללים יש חשיבות. צריך להביא את כולם, 101 חטופים.

האספקה ההומניטרית ממשיכה לזרום לעזה בלי פיקוח, אנחנו לא משתלטים על האספקה ההומניטרית. זה מאריך את המלחמה. קודם כול זה לתת אוכל למי שרצח את הבת שלי, ככה אני מרגיש, זה ממש לזרוע לי מלח על הפצעים. ברגע שאנחנו לא משתלטים על הסיוע ההומניטרי אנחנו במו ידינו מאריכים את המלחמה, ולמה זה קורה? יש לנו הישגים צבאיים כבירים בעזה, כן, עזה מפורק מבחינה צבאית כמסגרות צבאיות, אבל על כל מחבל שאנחנו מורידים להם הם מגייסים שתיים עם הכסף שזורם להם מהסיוע ההומניטרי. הם לא צריכים להעביר אותם איזו טירונות של גבעתי, גולני, מספיק הם לוקחים איזה עזתי בן 18 חדור שנאה עם מעט כסף, אומרים לו תעלה פה לגג עם קצת כסף שהם מצליחים לגייס, והוא יורה נ"ט על הכוחות שלנו, ככה המלחמה מתארכת, אנחנו לא שולטים על הסיוע.

באמת עשינו הישגים כבירים וכל הכבוד לצה"ל וכל הכבוד למי שלקח את ההישגים האלה, פעל לכיוון ההישגים האלה, אבל מצד שני אנחנו רואים פה באמת שאין פתרון במיטוט של החמאס מבחינה אזרחית. שני הדברים חייבים ללכת ביחד כדי להביא לעסקה אחת כוללת, כדי שחמאס ירגיש שבאמת הוא עם הקיר, ולא שירגיש שהוא נמצא למעלה וקובע את הכללים. תודה רבה.

חנה בבקשה.

קודם כול שלום לחבר הכנסת טייב, השרה סטרוק, שלום לכולם, חבר הכנסת סולומון. אני הדודה של ענבר, אתה כבר מכיר את הסיפור. אני באה לפה בכל שבוע, לפעמים פעמיים בשבוע גם, לדבר על הילדה השקופה הזאת שקוראים לה ענבר, על הילדה שאף אחד כמעט כבר לא מדבר עליה כי היא כבר לא בחיים. לפי ההערכות, לצערי הרב, ישנם כ-50 חללים. כולי תקווה שזה ייעצר בזה, אני קצת פסימית.

50 חללים שלא מייצרים מודיעין, לא מייצרים מודיעין כי חללים מטבע הדברים לא מייצרים מודיעין. אנחנו לא יודעים איפה ענבר שלנו נמצאת, איפה קברו אותה שם בעזה או ששמו אותה בתוך איזה קיר? אנחנו חיים את המוות האכזרי של ענבר יום-יום, אנחנו נרצחים איתה כל יום. אנשים אומרים: טוב אז היא נרצחה. אבל אנשים לא מבינים מה זה נרצחה, זה סיוט אחד גדול. אומרים שהקללה הכי גדולה להורים זה לקבור ילד, זאת הקללה הכי גדולה להורים, להורים של ענבר אפילו אין מה לקבור, אין לה קבר, אין להם את הילדה.

אנחנו חיים בחשכה ואני שומעת שחיברו לעזה את החשמל, זה נשמע לכם הגיוני? הם מקבלים אוכל בשפע, הם סוחרים באוכל הזה, והילדה שלנו מתחת לאדמה, אנחנו לא מקבלים אותה.

אני שואלת עוד פעם: כל העסקאות החלקיות האלה, בשלבים, נשחרר עשרה, נשחרר תשעה, כל פעם אני שומעת משהו אחר, ארבעה, בכל פעם מספר אחר. ומה יהיה עם השאר? זאת עסקת התנעה? אנחנו קוראים לזה עסקת התנעה? עם השטן אפשר לעשות עסקת התנעה? אנחנו יכולים להאמין לשטן הזה שהוא ישחרר לנו את כל שאר החטופים? מה זה עסקת התנעה? אני לא מבינה, עם מי אנחנו מתעסקים? עם שטן. וכשמתעסקים עם שטן ועושים עסקה עם שטן, העסקה צריכה להיות סגורה כך שכולם חוזרים, עד האחרון שבהם, ואסור לעזוב את עזה עד שאחרון החטופים חוזר משם. לא לצאת מעזה.

היעלה על הדעת? אנחנו כבר היום לא יודעים איפה חלק מהנרצחים נמצאים, לא יודעים איפה כולם נמצאים. יושבים פה אנשים דתיים, היעלה על הדעת שחורבות עזה, עזה תשוקם על גופות של ילדינו היהודים? נשמע הגיוני? אני לא מאחלת לאף הורה את מה שאנחנו עובדים פה. לענבר שלנו אמא שלה כבר לא תבחר שמלת כלה, אמא שלה מעצבת לה קבר, ההורים שלה לא יובילו אותה לחופה.

מדינת ישראל, תנו להורים שלה את הזכות הבסיסית להוביל את הילדה שלהם לקבר ישראל, אני כבר לא מדברת על חופה, לקבר ישראל. ככל שיעבור הזמן אנחנו לא נמצא אותה. איזה הורה מסוגל לחיות עם הידיעה שהילדה שלו נרצחה באכזריות וגם תישאר בעזה לא ימצאו אותה?

העסקה היחידה שתבטיח את החזרת כולם – חיים לשיקום וחללים לקבורה – זו אך ורק עסקה כוללת אחת, בפעימה אחת. לא יום אחרי נחזיר לכם את השאר, לא. שמונה אמבולנסים, עשרה אוטובוסים, לא יודעת מה. כולם ביחד בפעימה אחת. אני לא רואה שום סצנריו אחר שכולם חוזרים הביתה ביחד ושאנחנו לא נאבד אף אחד מהם, רק בתרחיש הזה. תודה רבה.

תודה רבה, יזהר ליפשיץ בבקשה.

שלום לכולם, אני יזהר ליפשיץ הבן של עודד ליפשיץ שנמצא בשבי, בן 84, ויוכבד ליפשיץ בת 86, נלקחה וחזרה ביום ה-17. אני בן של קיבוץ ניר עוז, קהילה של כ-400 איש, 100 מתוכם או נרצחו או נחטפו. וואלה כשאני מדבר, לא נעים לי להגיד, אני לפעמים חושב על אבא שלי אחרון, אני רואה את הבת שלו עוד לפני, הבת שלו חיה, פדיון שבויים, מדבר על החיים ועל תעניות.

אנחנו עושים פה איזשהו סלט, חטופים מתים בשבי כי מפעילים לחץ צבאי, כל חברי הקיבוץ שלנו נרצחו בשבי כאשר התקרבנו אליהם, על ידי החמאס. הששה האחרונים כשהתקרבו לסינואר נרצחו, סינואר דאג לרצוח אותם. ואני רוצה להגיד עוד משהו שחשוב להבין, סינואר יכול להיות לקח איתו את המיקומים של הרבה מחברי הקיבוץ שכנראה נקברו או הוחבאו בתוך קירות במנהרות ולעולם לא נדע את מקום קבורתם.

אני לא מדבר על הכול או חלק, אני רוצה רק להגיד שיש פה פיל גדול בחדר, חמישה חודשים יש לנו כבר יוזמת ביבי-ביידן, הפיל הזה אומר בדיוק את התנאים שצריך, אנחנו יכולים לעשות הרבה סיבובים, לכבוש עוד, אנחנו נהיה 17 פעמים בג'בלייה, חמש לא הספיק לנו. הם יעשו, הם ייקחו, חמאס מפורק כארגון צבאי, כולל הג'יהאד אבל הם עדיין ארגון של טרוריסטים קטנים, מאפיה, הם שולטים באוכל, באנשים, ומי שיעז לשתף פעולה יירצח אחרי יום.

אני מזכיר גם ניסיונות שהיו עם בשיר ג'ומאיל בצפון. אם אנחנו רוצים להחזיר חטופים – יש לזה מחיר, וזה הפיל שבחדר. יש אנשים עם מטרות נוספות ואני לא אומר מה הן, אבל עזה כרגע מבותרת לחצי, ציר פילדלפי סלול עם רמזורים וכיכרות יהיו, כנ"ל בצפון אנחנו מוצאים אותם תכל'ס אולי איזשהו פיחות זוחל של התיישבות – לא ברמה של התיישבות אלא שצה"ל אם הוא רוצה גם לחלק את האוכל וגם לעשות ממשל צבאי הוא צריך שיהיו לו בסיסים ואחיזה, זה לא מצב של נסיגה מעזה והחזרת החטופים, זה מצב שאנחנו לא נחזיר חטופים חיים.

אני לא רוצה להיכנס למתווכות שלנו שמהיום הראשון בחרנו אותם עם אינטרסים מוזרים, אבל קטאר זה חמאס, קטאר מחזיקה את חמאס שם, קטאר בנתה את חמאס ביחד עם ישראל, והיום היא מין איזה עורך דין שמייצג את כל הצדדים ויש לה גם אינטרסים משל עצמה אנחנו לא נראה מהם את הכול. כולם רוצים להחזיר חטופים, כולם הורגים לראות חטופים חוזרים, אבל השאלה כמה? האם אתה מוכן לשים הכול. כשזה הבן שלך אתה תמכור גם את הבית שלך בשביל להכניס אותו לניתוח, כשזה הבן של השכן אתה תתרום 1,000 שקלים. זה המצב שלנו. החטופים כרגע בפדיון שבויים, זה לא בראש מעייני החברה שלנו ואנחנו לא מוכנים לשים את הכול.

ב-7 באוקטובר הפסדנו כשהם הצליחו לקחת 250 איש. הם החזיר 100 לא בגלל לחץ ולא בגלל סיפורים – לא ידעו מה לעשות איתם. וכשכבר את כלו שידעו מה לעשות איתם והם היו במקומות מסודרים, כשהגענו אליהם הובילו אותם לתעלות צרות, וכשהתקרבנו לגמרי הוציאו אותם להורג. וזה הסיפור,

איך נחיה עם הכתם המוסרי הזה שאנחנו לא מחזירים חטופים? אנחנו מלכלכים את עצמנו כאומה. וחשוב להבין, 402 ימים אפשר היה לעשות מה שרוצים גם ב-100 ימים, ואפשר להילחם עם אוגדה אחת ולחזור 17 פעמים ואולי להיכנס עם 15, לא נלחמנו עד הסוף, לא שחררנו עד הסוף, לא ויתרנו כדי להביא אותם. אנחנו משחקים פה ומגלגלים עיניים כשיש אינטרסים נוספים והאינטרסים האלה הם לא האינטרסים של החטופים, הם אינטרסים פוליטיים.

פה אני פונה לכל מי שיש לו את הלב להבין: הבת שלו היא לא אינטרס פוליטי, ארבל יהוד, וגם לא אבא שלי, וגם לא כל אחת מהתצפיתניות שנלקחה. הן מחוללות יום-יום כשאנחנו עושים פה דיונים ואנחנו עדיין דנים אם אפשר או אי אפשר להעביר תקציב? אם צריך להוסיף? למי נקצץ? אם נקצץ לקיצוצים לבניית הנגב איזה מיליארד, אם נוסיף למישהו אחר מיליארד? משחקים ציניים על הגב של החטופים.

אני אומר לכבוד השרה שנמצאת פה, ואני מכבד, אבל פדיון שבויים זה משהו שלא שייך לשום דבר, הוא שייך ללב היהודי של כל אדם פה, וב-7 באוקטובר האוכלוסייה של קיבוץ ניר עוז נפקרה 15 שנה. ההורים שלי רצו לממ"ד פעם אחת כשהם הבינו שהם לא מצליחים להגיע בשנייה וחצי לממ"ד הם נשכבו על הרצפה. הדם שלהם לא היה כחול כמו הדם של אשדוד ואשקלון כי הם יכלו כל הזמן לחטוף פצמ"רים לאורך 15 שנים, ובכל פעם עשו מבצע קטן ואמרו להם שיהיה להם שקט קצת או שנתנו להם איזושהי הטבה, רק כשהתחילו להפציץ את אשקלון אמרו שזו עליית מדרגה.

יש את חוטף עזה, לא עוטף עזה, שהוא הופקר לאורך שנים ואז ב-7 באוקטובר אף חייל לא הגיע לשם כי היה מחדל נוראי והם הופקרו, נרצחו, ועשו טבח בניר עוז, שואה. 15 שעות של אונס, התעללות ילדים שחתכו להם את הראשים, אנסו אנשים וגם ב-12:30 בצהריים לקחו אותם בקלאבקרים, זקנה, תינוק, טלוויזיה וטבעות שמצאו אחרי ששרפו את הבית מאחור, וזאת המציאות. עכשיו זו ההפקרה השלישית. כשאתה נמצא במצב הזה וזה היקיר שלך, לכל אחד ברור שנותנים את הכול כדי לקבל. כשזה לא, אנחנו מוכנים לעסקה אבל שהיא לא תסכן ולא תעשה.

מדינת ישראל היא מדינה גדולה וחזקה, יכולה להיכנס לעזה שלוש פעמים אם היא תרצה להיכנס ולצאת. כמות הנשק שיש לנו והצבא, אם היינו שמים 0.01 מהכמות הזאת ב-7 באוקטובר זה לא היה קורה. אנחנו שחררנו את המפלצת הזאת, נתנו לה לטרוף לנו את כל הנגב המערבי והאזרחי ועכשיו מגלגלים עין לעין כי לא רוצים לשלם את המחיר. זה המחיר – הפסקת לחימה, נסיגה, החזרת האסירים. זאת העסקה, כן בפעימות, אולי היום פעם אחת.

אנחנו תמיד משננים את אותם קיטועים, פעם אולי היא נכון פעימות אולי היום פעם אחת, אבל אלו המחירים, ומי שלא מוכן לשלם אותם ורוצה דברים אחרים מקריב על מגש הכסף של האינטרסים האלה את החטופים, זה קשה להגיד את זה, זה קשה לעשות את זה, אבל זאת המציאות, ואני פונה לכל מי שליבו וחושב על האב היקר שיושב פה. אני חזרתי עכשיו מוועדה שהיו שם תצפיתניות, לך לישון לילה אחד שאתה חושב שזה מה שעושים לבת שלה ותהיה מוכן לשלם את הכול, זה כל הסיפור.

אז אני חושב שצריך לקרוא לפיל שבחדר בשם שלו וזה המצב שלנו ובסיפור הזה לא תהיה עסקה, זה לא משנה אם טראמפ יבוא וזה לא משנה כמה כוח. פירקנו אותם, הם כולם מפוזרים בכל מיני מקומות, בורחים כי מחפשים אותם, הורגים כשמתקרבים אליהם, זה המצב. יש לנו ידע לגבי חלק מהם וחלק לא, וחלק לעולם לא נחזיר אותם, כולם יודעים את זה וגם על זה משתדלים לא לדבר, אני לא יודע אם זה חמישה או 50 אבל לא ידעו כי הם נקברו.

אנשים מספרים ש-15 פעמים התקרבו, הרסו את הבתים שהם היו והם ברחו. תסתכלו על נועה ארגמני ששוחררה, היא הייתה עם סבירסקי והייתה עם שרעבי, הם התפוצצו באותו בית, אחד נהרג ואת השני השומרים ישר הרגו והיא בתור פצועה בסוף שוחררה. יופי, שחררו אותה מבית, מה עשו לכל האחרים? זרקו אותם לתוך התעלות, השומרים האנושיים, החטופים של סינואר, מתו בתת תזונה באיזו תעלה נידחת כי חיפשו את סינואר והרסו את הבית למעלה. מספיק עם הסיסמאות, אנחנו מקריבים חטופים למען מטרות אחרות נעלות ככל שיהיו, וזה על המצפון שלנו, זה כתם לדעתי לדורי דורות על העם היהודי שהוא הסכים לעשות דבר כזה.

תודה יזהר.

סליחה שאני מתפרצת. הן לא מטרות נעלות - - -

בלי התפרצויות. אף אחד לא ייכנס לדברי משפחות החטופים ולא משנה מאיזה צד.

חיי אדם. אם נחכה יותר מידי, יכול להיות שנחזיר 101 בשקיות.

גם לא בטוח.

מה שנחזיר – נחזיר, אבל חייבים שהחמאס בעצמו יעשה את החיפוש ויגיש רשימה אחרי שהוא יוכל לנשום, לא יודע שבועיים או חודש. אח של סינואר יבקש את אותם תנאים כמו סינואר או טיפה יותר, הוא לא יצא פראייר. אנחנו כולם יודעים את זה, הצבא אומר את זה, האנשים, ואנחנו לא יודעים מה לעשות עם הברוך שנכנסנו. 400 ימים לא פתרנו את הבעיה, היא רק מסתבכת. תודה רבה.

צביקה בבקשה.

אולי קובי.

קודם כול תתנצל אולי בפני ארגמני, יופי שוחררה. הצלנו עולם.

אני לא מתנצל לאף אחד, אני אומר שאני גאה.

אל תגיד יופי שוחררה, לא בזלזול כזה. הצלנו חיים.

יופי ששוחרר גם עולם, אבל סמרנו, תרגיע.

אל תפריע לי. אנחנו פה להנצחת חיים דרוקמן, סליחה על הבורות אין לי מושג מי זה. נגמרה לנו ההרתעה. אני שומע שהפוגרום שהיה באמסטרדם, הכתובת הייתה על הקיר. מעניין אותי מאוד לדעת מה הכתובת הבאה ולמה אין פה הרתעה? למה זה לגיטימי, אפילו בתוך כנסת ישראל לא להעלות ולהגביר את ההרתעה של מדינת ישראל, ומה האסון הבא? זאת השאלה שלי אליכם.

יש לנו פה חבר כנסת בכנסת הזאת שמיהר לתת לגיטימציה לפוגרום שעשו על יהודים באמסטרדם. יש לנו פה 50 אנשים שהצביעו נגד גירוש משפחות מחבלים. אני חושב שהרב חיים דרוקמן מתהפך בקברו שאנחנו מתעסקים פה בהנצחות כשיש 101 חטופים ואני באמת מנסה לדמיין את התסריט הבא, מה האסון הבא כלפי יהודים בעולם? איך אנחנו נותנים לגיטימציה לאנשים שיושבים פה ואנחנו מאכילים ומפרנסים אותם והם אמורים לייצג אותנו? איך אנחנו נותנים לזה לגיטימציה ולא מתעסקים בזה, במקום להתעסק בהנצחות? לי אין מקום להנצחה ויש כמוני עוד הרבה. הלוואי שכולם יחזרו על הרגליים.

יש 101 חטופים, קהילת נובה היא קהילה גדולה אבל אני חושב שצריך גם להפסיק לקטלג אותם. יש קהילת מדינת ישראל, ואת זה צריך להדהד, יש חשיבות לכולם. בזה שפינינו ועקרנו יהודים מהבתים שלהם ושיקמנו את הרצועה כי רצינו שיהיה להם טוב – קיבלנו את ה-7 באוקטובר. וזה שאנחנו מאכילים היום את החמאס, את המחבלים, אז הם מחזיקים את ה-101 חטופים.

המילה ניצחון מוחלט היא לא קללה, המילה ניצחון מוחלט היא גם החזרת החטופים, ואני חושב שצריך להחזיר את ההרתעה של מדינת ישראל ולא לתת לגיטימציה לפגיעה ביהודי בכל מקום בעולם. אתמול זה היה אמסטרדם. אני ביום שישי התעוררתי לאותו בוקר של ה-7 באוקטובר. הפעלתי קשרים כמה שיכולתי לחלץ כמה שאפשר יהודים, ועברתי את אותו תסריט כשניסיתי להבין מה קורה עם הבן שלי, ילד שכל חטאו זה ללכת לרקוד. הוא היה יוזם מסיבות מגיל אפס, סצנה שונה קצת, והיה אוהב לחוות ובכל פעם לראות מסיבות שונות, אז זאת הייתה הפעם הראשונה שהוא היה במסיבת טבע של טראנס וזה היה כל חטאו וכמוהו היו עוד הרבה, ואם הייתה פה הרתעה אז בן אדם היה חושב פעמיים אם לקום בבוקר ולפגוע ביהודי, ואת זה צריך לשקם פה – לא הנצחות ולא שום דבר אחר, כי האסון הבא הוא גם על הקיר, אני רק מנסה לדמיין איזה אסון זה יהיה?

אני גדלתי בתל אביב, אני לא צעיר, אני בן 49, וכל חיי הייתי שומע קטיושות בצפון, קטיושות בדרום ותמיד התפללתי שזה ייפול לי בתל אביב, שההרתעה תהיה בהתאם. אז האחים שלי בדרום ובצפון הם סוג ב' והגיע הזמן לשנות את זה, הגיע הזמן שדין אזרח בתל אביב כמוני יהיה אותו דבר כמו אחד שחי בדרום ובצפון, אותו דבר, ההרתעה צריכה להיות אותו דבר. תודה רבה לכם.

צביקה, בבקשה.

שלום, אני צביקה אבא של איתן, 402 ימים אנחנו לא יודעים מה עם הבן שלנו. האם הבן שלנו חי? ואם הוא חי, איפה הוא? האם הוא לבד? האם הוא עם חטופים נוספים? החשש היום-יומי מהדפיקה הנוראה על הדלת כמו שלפני חודש משפחת שתיוי קיבלה דפיקה בדלת ולפני זה משפחות אחרות שהיו בדיוק במצב שלי. הגיע הזמן להפסיק עם הדבר הזה. יש פה עיקרון מאוד ברור – ככל שאנחנו רודפים אחרי עסקה או מדגישים את הקושי האמיתי שלנו, האויב רואה את הקושי שלנו ומתבצר בעמדתו כי הוא יודע שאנחנו נשלם לו יותר.

יש פה פרדוקס, מצד אחד הקושי והכאב שאתה רוצה לבטא ומצד שני ההבנה, השכל הישר, שהבעת הכאב בפומבי, הצרחות בכל מקום בארץ, עם שלטים של עסקה עכשיו וקריאות מהסוג הזה וצעדה של אימהות או כל אירוע אחר, הכאב מובן אבל זה לא עוזר להחזרת החטופים – נהפוך הוא, זה מאחר את השבת החטופים, האויבים שלנו רואים הכול. גם בשנות ה-80 בעסקת ג'בריל האויב ראה מה קורה פה בארץ, מה אותן משפחות אומללות וכואבות של ששת חיילי סולטן יעקב ושמונת חיילי הנחל שנחטפו רק שלושה חודשים אחרי קרב סולטן יעקב, מה שהמשפחות האלה עשו בארץ. ומי שהיה ממונה על השבויים והנעדרים, שמואל תמיר זכרונו לברכה, ביקש והתחנן מהן לעצור את המסעות שלהן בארץ, את הבכי שלהן בטלוויזיה וברדיו כי האויב רואה ושומע ומרגישים את זה בסוף בחדרי המשא ומתן.

את הדבר הזה אנחנו חייבים לקחת לתשומת ליבנו. רדיפה אחרי עסקה מרחיקה אותך מעסקה, ככה זה במזרח התיכון, מי שמציע ראשון במזרח התיכון אוכל אותה. ככה שמואל תמיר אומר, יש לו ניסיון גדול.

מדברים שיש איזושהי עסקה שהכול תמורת כולם. כלומר אנחנו נצא מעזה ואז יחזירו לנו את כל החטופים כולם. השאלה מי זה כולם? אנחנו, כמובן, מתכוונים ל-101 חטופים כולל כולם, אבל על מה הם מדברים כשהם מדברים כולם כשהם מעולם לא נתנו לנו רשימה, מעולם לא נתנו לנו מידע? וזה ברור למה כי הם יגידו לנו: מצאנו רק 20, אין יותר. ואז בעוד חמש שנים הם פתאום ימצאו שניים ואז הם יגידו לנו: תקשיבו מצאנו עוד שניים, אתם רוצים לדון עליהם? וכן הלאה.

זאת אומרת שהיוזמה חייבת לחזור אלינו, להפסיק לרדוף אחריהם, להפסיק להציע להם הצעות חוץ מכניעה ויציאה, אזרחות זרה, מעטפה, כל מה שצריך. וכשהכדור יחזור אלינו ונפסיק להראות את הקושי שלנו כאן – וכמה שזה קשה ואני מבין את המשפחות – יש סיכוי הרבה יותר גדול לחטופים, זה לדעתי הצ'אנס הטוב ביותר לחטופים. תודה.

השרה, בבקשה.

השרה להתיישבות ומשימות לאומיות אורית מלכה סטרוק:

שלום לכולם, אני אדבר קצר כדי שבעזרת השם נוכל גם להצביע. אני רוצה קודם כול לפתוח בדברים קצרים למשפחות כולן, מכל קצוות הדעות והדרישות, כולן. אנחנו נמצאים היום י' במרחשוון, הערב אנחנו נציין את יום פטירת רחל אימנו.

רחל אימנו, מעבר לזה שאנחנו מכירים אותה כמי שממתינה לבניה "ושבו בנים לגבולם" הבנים כולם, וכל בן וכל בת של רחל אימנו שלא נמצא איתנו, רחל מבכה עליו בלי קשר לשאלה מאיזו מפלגה הוא? מאיזו דעה הוא? מאיזה סקטור הוא? היא אוהבת את כולם ומחכה לכולם. אבל מעבר לזה אנחנו מכירים את רחל אימנו גם מהרגע ההיסטורי הזה שבו רחל ויתרה לאחותה לאה, הן היו לכאורה משתי מפלגות שונות עם שני אינטרסים שונים, אבל כשהיא ראתה שאחותה לאה מובאת ואין לה את הסימנים שיעקב מסר לה, היא מסרה את הסימנים ללאה כי היא אמרה: חס וחלילה שלא תיכלם אחותי. כלומר, אהבת האחים הייתה עבר לחילוקי הדעות, מעבר לאינטרסים, מעבר להפסד האישי ומעבר להכול.

כשאני רואה את המנעד הרחב הזה שיש בין המשפחות שאלו דורשים דבר אחד ואלו את ההיפך, אבל בסוף כולם יודעים לכבד ולאהוב אחד את השני, בעיניי זה המפתח שרחל אימנו הורישה לנו.

אני רוצה להגיד לכם שהנושא של החטופים לא ירד מסדר היום, לא בממשלה, לא בקבינט. אני רוצה להגיד ספציפית לשמעון אור, לא רק שמאז שאתם העליתם את הדרישה הזו, אני מעלה אותה בכל פורום שאני נמצאת, אלא אפיו רק אתמול הדרישה שלכם עלתה, דווקא לא מפי, לפני דיבר עליה שר החינוך יואב קיש שדיבר בתקיפות גדולה על זה שצריכים להפריט את העניין של השבת החטופים ולא להידיין עם החמאס, ואני דיברתי על כך אתמול בקבינט, אז הנושא הזה לא ירד מסדר היום.

באמת אני חושבת שהיחס הזה של הכבוד ושל האהבה מכולם, ושל האכפתיות מכולם ביום הזה ובכל יום הוא צריך להיות נר לרגלנו כי אנחנו בסיטואציה מאוד לא פשוטה, אם לא נדע לאהוב ולכבד את כולם, לא נדע לעשות שום דבר.

אני במשפט רוצה לומר כמה חשוב להקים סוף-סוף את המרכז הזה שבאמצעותו תונצח הדרך, התורה, המורשת החינוכית, של הרב דרוקמן, ואני אגיד את זה קצר ולעניין, ודווקא בהקשר של החטופים.

השרה, אנחנו, משפחות החטופים עוזבים לא בגלל שזה לא חשוב, אלא מכיוון שאנחנו עוברים לפגישה שלנו, אנחנו מתנצלים, בסדר?

אנחנו עוד לא סיימנו את דברינו, הראשונים שהיינו, אני עוד לא דיברתי.

השרה להתיישבות ומשימות לאומיות אורית מלכה סטרוק:

אם תרצו לשמוע במשפט – בסדר, אם תרצו לצאת – גם בסדר. מה שנוח לכם תעשו, מה שנכון לכם תעשו.

מי דיברה עכשיו? מירב?

אני רינת, אני עוד לא דיברתי, וגם מירב עוד רשומה.

(היו"ר אביחי אברהם בוארון)

השרה להתיישבות ומשימות לאומיות אורית מלכה סטרוק:

אני רוצה לומר כך: אנחנו עדים במלחמה הזו מראשיתה, מהרגעים הקשים ביותר שעברו עלינו ועד היום – לדור שהמילה "הננו", שהיא הייתה מילת המפתח של הרב דרוקמן, המילה הזו שאני קם ומתגייס ומגייס את עצמי לטובת האחרים, למען האחרים, למען המדינה, למען העם למען הארץ, המילה הזו היא המילה שמפעמת בליבם של כל מי שיצאו להציל אנשים ב-7 באוקטובר, חיילים ואזרחים, ושל כל החיילים שנלחמים למעננו ומוסרים נפש למעננו כבר למעלה מ-400 יום.

המורשת הזאת של "הננו", שהאדם אומר: אני מוסר את עצמי למען האחר ולמען הכלל ולמען מדינת ישראל ולמען החטופים, אנשים מסכנים את חייהם, החיילים שלנו מסכנים את חייהם יום-יום למען החטופים שלנו ולמען הביטחון של המדינה שלנו ולמען הניצחון שלנו, כל זה בעצם גלום במורשת של הרב דרוקמן, שהוא היה בעצם מחנך הדור הזה. ולכן אני מודה מאוד, חבל שיושב-ראש הוועדה חבר הכנסת טייב לא נמצא, אבל אני מודה לו אפילו בהיעדרו.

תצטרכי להסתפק בי.

השרה להתיישבות ומשימות לאומיות אורית מלכה סטרוק:

אני מודה למחליפו, אני מסתפקת בך חבר הכנסת אביחי בוארון, אני מודה מאוד ליוזם החוק, חברי חבר הכנסת משה סולומון על היוזמה הברוכה והחשובה הזו כי המורשת הזו והדרך החינוכית הזאת של הננו היא חייבת להמשיך ולפעום ולפעם בליבות רבים ולהפעיל את עם ישראל בדרך אל הניצחון ואני בטוחה שבעזרת השם כך יהיה, תודה רבה.

חבר הכנסת, אני אשמח גם לדבר, אני צריכה לצאת.

יש לנו חמש דוברות ויש לנו 24 דקות לדיון שלשמו התכנסנו, אז בואו נדבר בזריזות. בבקשה ד"ר חנה קטן.

אימהות הלוחמים. אני רוצה להתחבר רק לרמה שאורית אמרה, לי אישית יש שבעה לוחמים ומכל הציבור הגדול של הלוחמים שבאמת מוסרים את נפשם כבר 400 ימים, באמת אני יכולה לומר שמסירות הנפש הזאת שהיא לא פשוטה, שרוצה להרים את הרוח של עם ישראל ואני יודעת שאם יש מי שצופה בנו ברשת אלג'זירה שישמע שאנחנו לא נופלים, אנחנו גיבורים, אנחנו מנצחים, אנחנו נצליח בקרב הזה, אנחנו נכריע את הרוע וכל זה בא מתוך רוח מאוד גדולה שאותו למדנו באמת מתורתו של הרב דרוקמן, מתורתו של הרב נריה, תורה גדולה, תורה של גבורה, תורה של מסירות נפש, תורה של אהבת ארץ ישראל ועם ישראל ותורת ישראל. בלי הרוח הזו אי אפשר לנצח, החיילים שלנו יוצאים עם רוח גדולה מאוד שאומרת: אנחנו נמגר את הרוע הזה, אנחנו נשליט את הטוב על הרע ונעשה את זה במכה גדולה ביותר בעזרת השם.

בעזרת השם. תודה רבה ד"ר חנה קטן. אני רק רוצה כדי שנתאפס וכדי שאני אתאפס ברשותך, יש לנו ארבע דוברות, לאה האריס, רינת, מירב סבירסקי וחנה כהן זדה. נכון? יש פה עוד מישהו שלא הקראתי בשמו שרוצה לדבר בהקשר הזה?

רק תיקון קטן. דרוקמן, לחימה – לפני פדיון שבויים; הרב עובדיה יוסף – פדיון שבויים ואחרי זה לחימה. זה פה שני מקומות שרואים את העולם קצת אחרת, ורצוי לציין שגם לזה יש הפכים.

תודה רבה על ההערה. רינת, דודה של שגיא דקל חן, בבקשה.

שלום. קודם כול להגיד שגיא דקל חן שחי, עדיין חי וחטוף בעזה, נחטף מקיבוצו ניר עוז. דבריי א-פוליטיים, שהרי משפחות החטופים משתדלות להיות כאלה א-פוליטיות בדיוק כמו מהלכי המלחמה הזאת הפוליטית ועכשיו מדברים על מהלך מדיני בצפון שיביא להפסקת אש מול החיזבאללה. הוכרז ניצחון על החיזבאללה. רגע, זה הניצחון המוחלט? בטח שלא, מצב החיזבאללה טוב בכמה מונים ממצב החמאס ובכל זאת הוכרז ניצחון על החיזבאללה, ניצחון א-פוליטי.

שלא תבינו אותי, כתושבת הגליל אני שמחה לסיים את המלחמה בצפון בהליך מדיני, אבל – ויש הרבה אבלים פה – איפה מנוף הלחץ על החמאס כשהחיזבאללה קשר את פעילותו המלחמתית איתו, עם החמאס? הוכרע לכאורה, יוצא מהזירה ומשאיר את החמאס להתבצר בשלו בלי שחיזבאללה יוכל להשפיע עליו להגיע להסכם עבור שניהם ביחד.

עוד אבל, על המלחמה בעזה כבר ממזמן היה אפשר להכריז שהיא הסתיימה. קחו ניצחון, קחו ניצחון מוחלט שם, רק החזירו לנו כבר את החטופים הביתה. אבל לא, בגישה הא-פוליטית של הממשלה הזאת יש עוד על מה להילחם, לכתוש, להרעיב, להזיז כוחות מימין לשמאל, להרוג ולהשמיד, וגם על הדרך לכתוש, להרעיב, ולהרוג את חטופינו, כי המלחמה הזו א-פוליטית וכוחנו באחדותנו ויחד ננצח, האמנם?

אז כיוון שמהלכי המלחמה הזאת מאוד פוליטיים, הפכתם אותנו את המשפחות לאויבי העם, לבוגדים, לפוליטיים על ידי הגדרה מאוד ברורה של המהלכים שקורים עכשיו בעזה ובטח בזכות המהלכים שלא קוראים כבר חודשים רבים בעזה, הבאתם וחרצתם במו ידיכם את גורל החטופים. כמה כבר נשארו שם בחיים? אני שואלת, כמה עוד חיים שם? וכמה עוד יצליחו להחזיק מעמד כשאין שום וכלום באופק? לדיראון עולם תישאו על גביכם את ההחלטות הפוליטיות המסכנות שלקחתם ועוד לוקחים על גב החטופים. לא נשכח ולא נסלח.

תודה רבה. מירב סבירסקי, בבקשה.

שמי מירב סבירסקי, שני הוריי אורית ורפי נרצחו בבארי ב-7 באוקטובר. אחי איתי הגיע לבקר את אמא שלי, נחטף ונרצח אחרי 99 ימים כפי שיזהר סיפר, ביום ה-97 קרס עליו, על נועה ארגמני ועל יוסי שרעבי מבנה כתוצאה מהפצצות חיל אוויר – כי אי אפשר באמת לשמור על החטופים שם כשיש לחימה, וזו האמת – יומיים אחר כך ירו בו השובה שלו זה שנשאר בחיים, ירה בו ככל הנראה סביב הלחץ שהיה שם. זה עוד היה לפני שזו הייתה ההנחיה של החמאס לירות בחטופים. זה היה כנגד ההנחיות שלהם, אנחנו יודעים את זה.

אני יושבת ומסתכלת, אנחנו פה יותר משנה, לפחות שנה אני פה בכנסת מגיעה, מסתכלת ואני שואלת: מה לעזאזל אני עושה פה? מה אנחנו עושים פה? אנחנו משפחות החטופים יושבים פה, מדברים אתכם, מוציאים את הקרביים שלנו, מדברים מדם ליבנו, טקסטים קשים מנשוא, ואני חושבת שהאוזן האנושית כבר ממזמן נעשתה אדישה אליהם. אני רואה, אנחנו מסתכלים עליכם, אין מה לעשות, זה האנושי שבנו, שומעים את זה שוב ושוב וכבר האוזן נעשתה אדישה.

אנחנו מדברים, כל אחד אומר את דברו, צדדו, וכלום לא קורה פה, ואז אתה אומר לנו גם שהזמן קצר כי אתם חייבים, כי יש תמיד נושאים יותר דחופים, ומה לעשות נכון יש נושאים יותר דחופים וצריך לנהל מדינה, ומה לעשות שהחטופים תמיד מפריעים וגם אנחנו מפריעים.

זה לא מה שאמרתי, סליחה גברתי.

נכון, זאת האינטרפרטציה שלי כרגע אבל זו התחושה שלי בתור מי שנמצאת פה. ומה לעשות, שנה שלמה זה לא עובד. אני מדברת בכבוד, אנחנו מדברים בכבוד, מנסים לא להיכנס אחד לשני לדברים ,נותנים את הזמן וגם אתם נותנים לנו את הזמן אבל כלום לא קורה, במבחן התוצאה כולנו נכשלים. אנחנו נכשלים בזה שכנראה אנחנו לא עושים את העבודה מספיק טוב ואתם נכשלים כי זו אחריותכם ועובדה שהם לא פה בסוף. אז לא משנה מה יגידו, עכשיו עוד לחץ צבאי ועוד לחץ צבאי, מבחן התוצאה הוא שהם לא פה. אח שלי בחיים כבר לא יחזור.

אחרים כן יכולים לחזור בחיים, אני לא יודעת מה התוכניות שלכם אבל משהו לא עובד בפורמט, לא עובד ביחסים, המקום לא מכבד אותי בכך שמבחינתי הוא לא רואה אותי, בכך שאני לא שווה כלום כרגע, זאת תחושתי.

אני רק אגיד משהו על ביטחון ועל חיסולים ועל עוד ועוד לחץ צבאי, ואמרתי את זה השבוע באחת הפגישות שלי עם אחד השרים. לא משנה כמה ביטחון חיצוני תבטיחו לי כשאני האזרחית הפשוטה לא יודעת שנלחמים פה על חיי אדם ובמקום זה מוכנים להקריב חיי אדם, שום ביטחון לא יהיה לי, לי האזרחית הפשוטה שהוריה נרצחו, ש-102 אנשים מהקהילה שלה נרצחו, שהילדים שלה עדיין בחרדות, שאני כרגע, רק מלהסתכל אליכם מבינה שאני באמת לא מעניינת פה אף אחד, כי אפילו להישיר אליי מבט אי אפשר. תודה.

ברשותך אני רוצה לומר לך אולי שני מילים. אני לא נוהג להתייחס לדברים של המשפחות כי במקום שבו אתן עומדות אין בריה יכולה לעמוד במחיצתכן, מי שלא יודע את הסבל שלכן. אבל יחד עם זה לומר שלא אכפת לנו ושאנחנו לא מעורבים, אני חושב שזה חוטא לאמת. אני לא מתווכח עם התחושות שלך, אני יכול לומר לך ששכנתי ליישוב, אחיה, אבינתן אור, בן זוגה של נועה ארגמני נמצא בשבי את אותם מספר ימים, והחטופים בליבנו ובנפשנו ובתפילותינו ובחוויה היומיות שלנו

ולא יחד עם זה, בלי להוריד פסיק וקמצוץ ממה שאמרתי, אני חושב שהמקום הזה גם מחויב לטובת חייהם של אזרחי מדינת ישראל להמשיך לנסות באנומליה שאנחנו נמצאים בה כולנו לספק איזושהי נורמליות, זה דבר ראשון. לכן אין שום חוסר רגישות, חלילה, בזה שאנחנו שואפים להמשיך להסתכל לשגרה בעיניים ולנסות לקיים אותה ואני חושב שזה מאוד מכובד, ברשותך, בדיון של שעה וחצי או שעתיים, להקדיש את כל הזמן כמעט הנדרש, ולהשאיר לנושא עצמו פחות מ-14 דקות כי יש לנו שתי דוברות נוספות, זה דבר ראשון.

דבר שני, אני חייב לומר לך שמההיכרות שלי את הדברים ואני חושב שגם מההיכרות של אזרחי ישראל כולם, מי שנמצא בלב קבלת ההחלטות עושה את כל שביכולתו – ואני לא מדבר על ראש הממשלה אני מדבר על כל העוסקים במלאכה – כדי לשפר את המצב, אבל את יודעת וכולנו יודעים שיש צד שני למשוואה הזאת, והצד השני שמענו רק אתמול מבכיר בממשל האמריקאי – לא מעוניין. ואנחנו נמשיך לעשות הכול והכול זה אומר גם בשדה הקרב וגם בשדה המדיני, כדי לטייב את המצב, וזה בסדר שאלו התחושות, אני לא מתווכח עם תחושות אבל גם את העובדות הפשוטות האלה צריך לשים על השולחן וככל האפשר להתבונן רק בהן.

זה לא רק תחושות, אדוני.

אני דיברתי על התחושות של הגברת.

אני יודע. יש עובדות לכך שראש הממשלה ממחצית ינואר מטרפד שלבים במשא ומתן.

אני לא מתווכח, אדוני.

רגע, אני רוצה להגיב כי אתה דיברת אליי ואני רוצה להבהיר את הדברים שאמרתי.

בסדר, רק נסכם שאנחנו צריכים לשמוע גם את חנה כהן זדה ואת לאה האריס.

אני רק אגיד כמה דברים, אחד לא אמרתי שאתם לא מתחשבים או מזדהים איתנו, אתם מאוד מזדהים איתנו. במבחן התוצאה כולנו נכשלים כי הם לא פה. אני יכולה להיכנס לאינטרסים השונים מה שיחיאל דיבר, אני לא חושבת שכרגע אני רוצה להיכנס לזה. אבל כן, בסופו של דבר אתם, חברי הכנסת נבחרי הציבור, אחראים על חיי וחיי אחי. אני לא צריכה לבוא בציפיות לחמאס, אני צריכה לבוא בציפיות אליכם, כי אתם אחראים על הציבור ועל החיים שלו ועליי.

בוא אני אגיד לך משהו ברמה האישית על שגרה, אני האזרחית הפשוטה, אחת מהנפגעים האינסופיים כנראה, של האירוע האינסופי הזה – שאני לא יודעת למה הוא אינסופי כי המעגלים רק הולכים וגדלים כל הזמן – לא יכולה לחזור לחיי, לא יכולה לבנות את חיי, לא יכולה להתחיל לעשות צעד קדימה לשקם את חיי, אני לא יכולה שתהיה לי שגרה ואני גם בוחרת בזה כי אני מבינה שהדבר הזה שהוא מאוד אנושי להמשיך הלאה, זה עובד כנגדנו.

האנושי שבנו רוצה להמשיך הלאה, הוא חייב להמשיך הלאה, אבל זה כנגדנו בדיוק כי ככה להמשיך הלאה ולתת לשגרה הזאת לנצח זה בדיוק מה שקובר אותם שם כרגע, זה בדיוק מה שמקריב אותם שם, זה בדיוק מה שמנרמל את הסיטואציה וזה בדיוק מה שמאפשר לאנשים להמשיך הלאה. רק השבוע שמעתי מישהי אומרת: כן, זה נורא אבל אני חייבת להמשיך בחיים שלי. זה קרה להם, להם, אנחנו המוקצה. אז אתם מבינים על מה אני מדברת? אז כשהשגרה נמשכת והכנסת ממשיכה לתפקד והכול ממשיך לתפקיד כרגיל, מבחינתי זו הסכמה להקריב חיי אדם כרגע, ולזה אני לא מוכנה כי אני לא מוכנה להיות במקום שמקריב חיי אדם.

לכן אני פה בכל שבוע למרות הכול, למרות שאני באמת לא מבינה מה הפורמט הזה עושה כבר, ואני באמת לא מבינה אם אתם פועלים בכל יכולתכם או שמה שמתרחש כאן זה רק מהשפתיים, לא שלכם, שלנו אפילו. על זה שאנחנו אומרים את שלנו, אתם שומעים, ממשיכים הלאה.

תודה רבה, לאה האריס, בבקשה, אימהות הלוחמים.

שלום, אני ממש לא רוצה לגזול מהזמן שלכם, אני אמא לחמישה לוחמים, אחד בסדיר ועוד ארבעה במילואים. אני חמות לעוד שני לוחמים. הילדים שלי ביחד אמרו "הנני" כי אנחנו למדנו מתורתו של הרב דרוקמן והם קמו בשמחת תורה כל אחד מהם ואמר "הנני", הם עזבו את הבתים שלהם ועזבו את המשפחות שלהם והלכו להילחם.

אני ממש מצטערת שהמשפחה של ענבר היימן יצאה עכשיו, כי כל-כך התחברתי למילים שלהם במיוחד הדודה שאמרה שאנחנו לא עוזבים את עזה עד שאנחנו לא מביאים את כולם הביתה ואני מסכימה. אבל השאלה מי אמור לעשות את זה? ואני רוצה לתת כדוגמה את בניי, חלק מהילדים שלי עשו רק כ-120 ימי מילואים, חלקם עשו הרבה יותר.

יש לי בן שנשוי ואב לשלושה שיצא מלבנון לפני שבוע, והוא סיכם 335 ימי מילואים. יש לו ילדה שנולדה חודש לפני תחילת המלחמה שבקושי מכירה אותו, יש לו ילד בן שלוש שבוכה בכל פעם שהוא רואה אותו עולה על מדים. יש לו ילדה בת 5.5 כשפעם אחת כשהטלפון שלו צלצל בשבת – אצלנו הטלפון לא מצלצל בשבת אם זה לא מקרה חירום – היא רצה אליו ואמרה לו: אבא אתה לא הולך עוד פעם למילואים. זו ועדת חינוך פה, הילדים האלה בטראומה, אשתו גיבורה, וכולנו אומרים "הנני" כולם רוצים בטובת העם, אבל זה ממש קשה, ולכן אני פונה במילים ספורות לנבחרי הציבור, איך אנחנו עושים את זה כדי שיהיה יותר שוויון בנטל?

בשוויון בנטל אני לא מדברת רק על הציבור החרדי, כי אם אנחנו מדברים רק על 4% מהאוכלוסייה שלוקח על עצמו את הנטל הזה של המילואים, זה אומר שאנחנו לא מדברים רק על החרדים, אנחנו מדברים על עשרות אלפי חיילים שהמדינה השקיעה בהם והם עשו שירות קרבי ומשום מה, בגלל כל מיני בעיות בירוקרטיות לא קוראים להם למילואים. אני מדברת על כל מיני אוכלוסיות שלא מתגייסות.

אז דבר ראשון צריך לגייס אותן באופן מיידי. דבר שני, אנחנו צריכים לדאוג לכך לרווחת המילואימניקים. אם הבן שלי שכבוד יושב-הראש מכיר אותו היטב כי הוא שכן שלך, הוא התגייס אתמול לעוד חודשיים במילואים, והוא עצמאי והעסק שלו קורס, בסדר? למה אנחנו לא דואגים לזה? למה אנחנו לא נותנים עוד הטבות למילואימניקים? בהנחות במעון, בהנחות בחשמל, בהנחות בארנונה? למה חוק כזה עלה לכנסת לפני שבוע וכל אנשי האופוזיציה הצביעו נגד? איך יכול להיות כזה דבר? זה לכל העם.

דבר שלישי, אנחנו צריכים לדאוג לכך שזה יהיה באמת שוויון בנטל גם בתוך הצבא. לא יכול להיות שהבן שלי שעכשיו סיים 335 ימי מילואים, אמרו לו לצפות לעוד צו במרץ, לעוד חודשיים. הוא לא קצין, הוא חייל פשוט באלכסנדרוני. יש עוד חיילים ואנחנו צריכים לדאוג לכך שיהיה שוויון בנטל והטבות למשרתי המילואים. תודה.

תודה רבה לך. חני כהן זדה בבקשה.

שלום, השרה סטרוק וחבר הכנסת בוארון וחבר הכנסת הלך, סליחה. שמי חני כהן זדה, אני הגעתי היום מטעם אימהות הלוחמים, אני אמא לחמישה לוחמים שארבעה מהם לחמו מתחילת המלחמה ועדיין לוחמים פרקי זמן ארוכים.

ביציאתם בקרב הבנים שלי הקריבו זמן עם משפחתם, הקריבו עסק מתפתח, וכמובן שהם מוכנים למסור את נפשם למען עם ישראל, כל זה כדי למגר את האויב שרוצה להשמיד כל יהודי, כל אחד מאיתנו כאן, וכדי להציל את החטופים וכדי להביא אותנו לניצחון מוחלט במלחמה.

כאמא ללוחמים שלחתי אותם לשדה הקרב בלב חרד ודואג אך עם הבנה שאין לנו ברירה כי האויב המרושע שלנו נחוש להרוג אותנו וזה מה שנדרש מאיתנו וכך נכון לעשות. באתי לכאן היום כדי לחזק את ידיהם של מנהלי המלחמה, שימשיכו בלחימה בכל העוז ובנחישות ושיסירו כל מכשול המפריע לבנינו ללחום.

אני רוצה רגע לדבר על המכשולים שאני רואה. כאמא ללוחמים אני רוצה לדבר על תפיסות עולם, קראתי את משרד רוח צה"ל ומצאתי בו הוראה לשמור על כבוד האדם ועל טוהר הנשק. למדתי שהוראה זו נולדה מתוך התפיסה המערבית שינקה דרך הנצרות מהתורה. מהפסוק בספר בראשית "ויברא אלוהים את האדם בצלמו, בצלם אלוהים ברא אותו, זכר ונקבה ברא אותם" פסוק זה שאומץ על ידי מדינות המערב הביא לעולם את הרעיון המדהים של כבוד האדם וחירותו. רעיון שבזכותו אזרחי מדינות אלו זכו למעמד של שוויון בפני החוק ושמירה על חיי אדם, וחופש העיסוק וחופש הביטוי של כל אדם. בזכות הרעיון המובע בפסוק הזה זכו אותן מדינות במשך עשרות שנים לפריחה ושגשוג אנושי, חברתי וכלכלי, אך בדור האחרון מסתבר שלקחו אותו למחוזות שגויים, במסגרת הניסיון לשמור על כבוד האדם נוסחו זכויות רבות "המגיעות" לכל אדם והתעלמו מהעובדה שכבוד האדם הוא לא רק מגילת זכויות אלא גם מגילת חובות.

חובתו של כל אדם לקחת אחריות על חייו ורווחתו שלו ושל חברו ולוודא שבני אדם שמשחיתים את צלם האלוקים שקיים בהם, לא יוכלו לממש את רצונם המרושע לרצוח, לאנוס, לשדוד ולחטוף. כך קרה שבשם כבוד האדם טושטשה ההפרדה בינינו לבין האויב, בין תרבות טובה לתרבות רעה, בין אלו שאורח החיים תורם לעם ולמדינה ובין אלו שמזיקים להם.

רעיונות חדשים אלו שבשבו את משמעותו המקורית של הפסוק מבראשית והתעלמו מפסוקים אחרים בתורה העוסקים בענייני מלחמה. בגלל שהזמן קצר אני לא אקריא את הפסוקים אבל יש הרבה כאלה שמוכיחים שהמלחמה באויב איננה סותרת את כבוד האדם, אלא להיפך – שומרת עליו.

כשאנחנו עומדים מול אויב הנחוש להשמיד אותנו דווקא המלחמה היא זאת ששומרת על כבוד האדם. הרעיונות משובשים, השולטים בתודעתנו בדור האחרון גרמו לתוצאות קשות והנה כמה מהן, אחד, חיילים המתקשים בלחימה בגלל הוראות הפתיחה באש. שתיים, חיילינו חשופים לסכנות בגלל ניסיון לשמור על חיי אזרחי האויב. שלוש, שליחת סיוע הומניטרי מחזק את האויב שבו אנחנו נלחמים ומבטל את המנוף להשבת חטופינו. ארבע, חיילנו חשופים לתביעות ממערכת המשפט שלנו. חמש, אנחנו נמנעים מלכבוש שטח, מה שמהווה סכנה ארוכת טווח למדינה.

לוחמים איתם דיברתי מאוד ביקשו שאדבר על השטח אבל אני מבינה שאנחנו קצרים בזמן אז אני אדלג על הדבר הזה.

ההוראות לשמור על כבוד האדם הכתובות במסמך רוח צה"ל, אינן עושות הבחנה בינינו לבין האויב ולכן הן נוגדות את המוסר היהודי ואת ההיגיון הבריא. חז"ל לימדו אותנו שהבא להורגך השכם להורגו, ושכל מי שמרחם על האכזרים סופו שיתאכזר לרחמנים. אנחנו רואים בעשרות השנים שבהם נכפו כללים אלו על חיילנו שחז"ל צדקו. כללים אלו כובלים את ידי לוחמינו ומפריעים להם להציל את אחינו החטופים בידי האויב. למשל, העיתונאי עמית סגל דיווח שיש מניעה משפטית לחסל את חוטפי משפחת ביבס אלא רק לעצור אותם כי הם לא משתייכים לחמאס. החובה לבצע מעצר במקום לחסל מסכן את חיילינו.

דוגמה נוספת, העיתונאי אבי וויס דיווח שהשב"כ מציע מבצעים צבאיים לשחרור חטופים אשר נבלמים מחשש משפטי שמא ייפגעו עזתים שלא משוייכים לחמאס. היתכן שחיי העזתים קודמים לחיי החטופים והחטופות או לחיי חיילינו? הרעיונות המשובשים האלה, למרות הרצון הטוב ממנו נולדו, אינם מתואמים עם המציאות בשטח ולכן הם אינם מוסריים.

אחרי כל-כך הרבה שנים של ניסיון לכפוף את המציאות לרעיונות הכביכול נעלים, הגיע הזמן לנטוש את הכללים המדרדרים את ביטחוננו ולחזור למוסר היהודי ולשכל הישר. אני היום מחזקת את ידי ראש הממשלה, שר הביטחון, הרמטכ"ל ועם ישראל, לנטוש רעיונות מסוכנים אלו שרק דרדרו את ביטחוננו על הטבח האיום ביישובי עוטף עזה ולאמץ מחדש את העוז והגבורה היהודית שמבוטאת בכל מלחמות עם ישראל בעברו. אסיים עם משפט שאמר לי בנה של לוחם הסיירת של חברתי: תגידי להם לתת לנו להיכנס בהם חזק, מהר ולכבוש את האדמה. תודה רבה.

תודה רבה על הדברים.

חברים יקרים נשארה לנו עוד דקה, פחות או יותר, לדון בהצעת החוק להנצחת זכרו של הרב דרוקמן, וכולנו רוצים לחלוק לרב דרוקמן ולזכרו כבוד גדול יותר מהדקה הזו שלא תאפשר לנו. לכן, חבר הכנסת יוסי טייב מבקש לדחות את הדיון, תרשמו לפניכם, ליום א' הקרוב, 17 בנובמבר, על השעה אנחנו נעדכן. ואני ממש מתנצל שחברים הגיעו מרחוק, אולי גם מקרוב, אבל כך ראוי שיהיה, שנקדיש לדיון הזה זמן רב יותר. תודה רבה לכם. אני מתנצל, סליחה, חבר הכנסת סולומון.


הישיבה ננעלה בשעה 14:00.