פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



9
ועדת הכלכלה
04/11/2024


מושב שלישי



פרוטוקול מס' 494
מישיבת ועדת הכלכלה
יום שני, ג' בחשון התשפ"ה (04 בנובמבר 2024), שעה 10:01

מנגנון הצמדה במכרזי הסעות תלמידים ועדכון תעריפי הנסיעה לאחר הקפאה של עשור, ביוזמת ח"כ שלום דנינו

חברי הוועדה: דוד ביטן – היו"ר
שלום דנינו – מ"מ היו"ר
ששון ששי גואטה
סימון מושיאשוילי

יוסף עטאונה

מור שוהם - אח של החטוף טל שוהם, משפחות החטופים

שמי קלדרון - דודו של החטוף עופר קלדרון, משפחות החטופים

אייל קלדרון - בן דודו של החטוף עופר קלדרון, משפחות החטופים

אודי גורן - בן דוד של החטוף טל חיימי ז"ל, משפחות החטופים

יזהר ליפשיץ - בנו של עודד ליפשיץ החטוף בעזה ושל יוכבד ליפשיץ ששוחררה משבי חמאס, משפחות החטופים

צורית פניגשטיין - אימו של החייל מעוז פניגשטיין ז"ל, פורום הגבורה

ד"ר עידית חנוכה

רינת בן מוחה, חבר תרגומים



רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי -דיוקים והשמטות


מנגנון הצמדה במכרזי הסעות תלמידים ועדכון תעריפי הנסיעה לאחר הקפאה של עשור

בוקר טוב חברים, אנחנו פותחים את הישיבה בנושא מנגנון הצמדה במכרזי הסעות תלמידים ועדכון תעריפי הנסיעה לאחר הקפאה של עשור. משפחות שרוצות לדבר? בבקשה.

לדבר בפני מי? איפה חברי הכנסת?

אתה רוצה לדבר? בבקשה תשב ותדבר.

אני אמתין ליו"ר הוועדה הקבוע.

מור, אח של טל שוהם שחטוף מקיבוץ בארי, שלום לכם. הרבה זמן לא הייתי פה, רציתי לבקש לדבר בהארכה ולא לקצר, אבל חבר הכנסת דוד ביטן לא פה.

ברשותכם קודם כול אני אספר לכם על אח שלי, כי לא יצא לי יותר מידי לשבת איתכם בוועדות. לאח שלי קוראים טל, הוא נחטף מקיבוץ בארי ביחד עם אשתו עדי ושני הילדים הקטנים נווה ויהל. איתם נחטפו גם אמא של גיסתי, הדודה של גיסתי ובת הדודה. לצערי זכינו בתואר המפוקפק המשפחה עם הכי הרבה נפגעים, יש לנו עוד שלושה נרצחים מה-7 באוקטובר ואנחנו גם תושבי העוטף, שרדנו את הטבח בעצמנו.

היום אני הגעתי לוועדה, אני פונה היום ספציפית, ברשותכם, לחברי הכנסת באופן ישיר ולא מסביב, מה שנקרא. כבר שנה שאנחנו מדברים על זה שטוענים שלא התריעו על ה-7 באוקטובר וחברי הכנסת לא ידעו וראש הממשלה לא ידע. אז היום אני כאן, דבר ראשון לעשות משהו מאוד פשוט, ברשותכם.

אני כאן היום להרים דגל אדום לחברי הכנסת (מרים דגל אדום). שימו לב: אני מתריע, בסדר? אני מתריע בפניכם חברי הכנסת, שמעל 27 חטופים שהיו חיים שיכולנו להציל – לא הצלנו. אני מתריע בפניכם שהמילה זמן בנושא החטופים היא אינה סיסמה, הזמן הולך ואוזל. אם נמשיך בדשדוש לא יהיה לנו את מי להציל.

אני מתריע גם שהדרך היחידה להצלת כל החטופים היא בהסכם, אין דרך אחרת. חושבים על להגיד שרק לחץ צבאי יחזיר אותם? אז תנו לי להקדים אתכם, אחרי שנה שצה"ל מחסל עשרות אלפי מחבלים, מפרק את עזה, חיסל את הניה וסינואר, זה לא מספיק לחץ בשבילכם? אני מתריע בפניכם שמכונת רעל פועלת כנגד משפחות החטופים באופן יום יומי על מנת להשתיק אותנו ולפגוע בנו. אני מתריע בפניכם שהמדינה לא מטפלת בצורה מיטבית במצב הנפשי של משפחות החטופים והשבים ואף שמענו לאחרונה על ביטול תקציב לטיפול נפשי למשפחות השבים.

אני מתריע בפניכם שהפילוג וההסתה שמגיעה מכל הצדדים הפוליטיים תהיה קשה מאוד על גבול הבלתי אפשרי לריפוי. אני מתריע בפניכם, חברי הכנסת היקרים, שכל מה שקורה כאן כרגע זה במשמרת שלכם, זה בידיים שלכם, ולעמוד מהצד או לתת חיבוק זה לא מספיק.

היום הרמתי פה דגל אדום בכנסת ישראל, שלא תגידו: לא ידעתי, לא אמרו, לא שמעתי. אשמח לתגובתכם בנושא. האם אתם מודעים לסכנות ולמצב שהחטופים נמצאים בו ביום-יום ושכל יום יכול להיות סיכון עבורם. מכירים בעובדות האלה?

תודה, חבר. מישהו אחר רוצה?

אפשר לקבל תשובה, אם מכירים רק?

אנחנו רק מקשיבים.

רק מקשיבים?

רק מקשיבים ומרכינים ראש בפני משפחות החטופים וכל הפעילים לטובתם.

בדרך כלל עונים לי.

מישהו נוסף מבקש להתייחס?

כן.

בבקשה, פורום הגבורה.

אני צורית פניגשטיין, אמא של מעוז השם יקום דמו, הוא נפל בטבת בג'באליה. בני בכורי אהובי, הוא יצא להגן על אחיו ולא חזר. מעוז היה חייל קומנדו במילואים, הוא היה בשירות בדובדבן והם עברו ליחידת הקומנדו במילואים. הוא השאיר אחריו אהבה גדולה, אישה צעירה, תינוקת, כישרונות, חלומות, חיים.

אף אחד לא רוצה לשלוח את הילד שלו למלחמה, זה נוגד את הטבע שלנו, את האינסטינקט האימהי, אבל מה האלטרנטיבה? ובאמת חשוב לי לומר שאני לא לעומתית, עם כל השבר והכאב והחורבן שלי קשה לי להישיר מבט למשפחות שעוברות גיהינום, אז חשוב לי להגיד שהבן שלי נהרג במהלך פעולה להשבת גופות חטופים וחזר גופה בעצמו. בזכותו ובזכות חבריו הובאו לקבר ישראל חמש גופות, רביד אריה כ"ץ, מיה גורן, אורן גולדין, סמ"ר תומר אחימס, סמל קיריל ברודסקי. והיום אני מדברת גם בשם אימהות לוחמים כי יש לי בן קצין לוחם שנאלצתי לחתום לו כדי שיחזור ללוחמה, זה היה מאוד חשוב לו, הוא הרגיש שזה מה שישרת את עם ישראל. כל אחד עושה את מה שהוא יכול.

מה שלי כואב ובאתי לדבר עליו זה הסיוע לאויב. בשבוע שעבר פסק בית המשפט שמחובתנו להכניס גם מנות דם לצפון הרצועה בנוסף למזון, דלק, תרופות, הם מקבלים גם סיגריות, אז מה מנופי הלחץ שלנו?

אני רוצה לספר לכם על סרט שראיתי על גולדה, זה אמנם סרט קצת קיטש והוליוודי אבל אני רוצה לחלוק איתכם איזו סצנה שבה – מן הסתם מי שלומד היסטוריה זה אפילו לא מדויק – אני מספרת לכם את החוויה שלי כצופה בסרט. בסרט על גולדה מאיר היא נקלעת לתוך הסיטואציה הבלתי אפשרית שהפתיעה אותה, ויש לה הרבה חזיתות ובכולן היא נכנסת לחמ"ל והיא פשוט נוחלת מפלה, והיא רואה שיש לה אבדות פה ואבדות בצפון והיא לא מתקדמת, ואז יש איזה רגע אחד שבו פתאום מזדמנת לידה הזדמנות והיא מכתרת את הארמיה השלישית. ואני קוראת לזה סייעתא דשמיא, יכול להיות שזה היה מזל, זה לא משהו מתוכנן או איזו אסטרטגיה גדולה – אבל בסוף היא הצליחה לכתר את הארמיה השלישית והיא מחליטה לא להכניס לשם שום דבר על אף הלחץ האמריקאי למסדרון הומניטרי, והיא אומרת: שום דבר. והיא ממש עומדת על שלה. והם אומרים לה: תקשיבי, יהיו פה אלפי יתומים ואלמנות, את יודעת מה את עושה? והיא פשוט כל-כך עקשנית, אני לא יודעת אם אפשר לגזור את זה אחד לאחד, אבל היא מחזירה לנו את השבויים הביתה, היא משחררת, יש מנוף לחץ.

איזה מנוף לחץ יש לנו היום? אנחנו ממש נותנים להם הכול, מה האינטרס שלהם? בפועל הרבה מאוד גופים מחזיקים, אנחנו צריכים ליצור איזשהו לחץ כדי שתהיה לנו הזדמנות, שיהיה להם איזשהו אינטרס. אנחנו לא יכולים לנהל את המלחמה שלנו בהתחשב בפוליטיקה פנים אמריקאית או בתנאים שמכתיבים לנו גורמים זרים או בצרכים של אזרחי אויב. אנחנו צריכים לחשוב, מה שצריך להנחות את מקבלי ההחלטות זו טובת המדינה, זה ביטחונה. באתי לחזק את ידי מקבלי ההחלטות ולגבות את המלחמה ברוע בלי פשרות, עד למיגור של הטרור והאיום שיש היום על ישראל. תודה.

בוקר, אני אייל קלדרון, בן דודו של עופר קלדרון. בוקר 395. אני הייתי אתמול בבית משפט השלום בראשון לציון בדיון על הסרת צו הפרסום לגבי פרשת המסמכים הסודיים, ואני רוצה להקריא לכם את פסק הדין, חלק מפסק הדין של השופט מזרחי.

"החקירה החלה לאחר שהתגבש חשד משמעותי בשב"כ ובצה"ל, גם נוכח פרסום תקשורתי לפיו מידע מודיעיני מסווג ורגיש נלקח מתוך מערכות צה"ל והוצא שלא כדין, והתקיים החשש לפגיעה חמורה בביטחון המדינה וסיכון מקורות מידע. בשל כך, עלולה הייתה להיגרם פגיעה ביכולתם של גופי הביטחון להשיג את היעד שהינו שחרור החטופים כחלק ממטרות המלחמה. בעקבות האמור נפתחה חקירה סמויה משולבת של שב"כ צה"ל ומשטרת ישראל, במהלכה התחזקו באופן משמעותי החשדות האמורים. בהתאם, נפתחה חקירה גלויה במהלכה נחקרו עד כה ארבעה עצורים המעורבים בפעילות, חלקם גורמי מערכת הביטחון, ואזרח ששמו מר אליעזר פלדשטיין. החקירה מצויה בעיצומה ומתנהלת על פי עדים לפי כוח בית המשפט. כל פרסום נוסף ביחס לחקירה עלול להוביל לפגיעה בחקירה, מטרותיה, ובביטחון המדינה."

אני מקווה שכל מי שנמצא כאן בחדר מבין את המשמעות של הפסקה הזאת מתוך פסק הדין של השופט מזרחי. אנחנו כרגע מדברים פה על חשדות, אבל כמו שאנחנו מבינים – כנראה חשדות מאוד מבוססים לכך שמישהו שנמצא בקודש הקודשים של מערכת הביטחון הישראלית, של הממשל הישראלי, ספסר בסודות מדינה וסיכן חיילים, כוחות שירות וביטחון, את האזרחים ואת החטופים. וכל זאת במטרה לסכל עסקת חטופים.

אנחנו, כמשפחות חטופים, שאנחנו נמצאים בשיח מתמיד עם גורמי הביטחון הכי בכירים, עם גורמי משא ומתן הכי בכירים, ידענו תמיד שיש ניסיון לסכל עסקה כזאת או אחרת, אבל לא בטוח שידענו מה האקדח המעשן. חברים, זה נמצא כאן מולנו, מול כולנו, וזה נמצא בדרג הכי גבוה שאמור וטוען שהוא עושה הכול כדי להחזיר את המשפחות שלנו הביתה.

עכשיו, אני לא אומר שראש הממשלה בהכרח ידע על הנעשה, אני מקווה מאוד שזה לא נעשה על פי מוצא פיו – זה יתברר בהמשך – אבל גם אם זה לא נעשה על פי מוצא פיו, הוא שמח לאמץ את המידע הזה, וכל זאת כי הוא ידע שעסקת חטופים לא עומדת באינטרס אחד שלו – שזו הישרדותו הפוליטית, של הממשלה של הקואליציה שלו. וכאן הדברים עומדים. חיי המשפחות שלנו עומדים וכאן אין שום צל של ספק יותר בדבר. חיי המשפחות שלנו עומדים בסתירה למטרות הממשלה.

אנחנו מבינים מגורמי הביטחון שעוד פעם אנחנו בקשר מתמיד עם כל האנשים הבכירים ביותר שעוסקים בדבר יום ולילה ומסכנים את חייהם ומקדישים את כל זמנם על מנת להחזיר את המשפחות שלנו, ואנחנו מבינים מהם שממזמן ממזמן כבר היה אפשר להביא אותם הביתה, ואנחנו מבינים היום מה מונע את זה.

חברי הכנסת הנכבדים שנמצאים כאן, אני רוצה את התייחסותכם, אני רוצה להבין מה אתם אומרים אחרי 395 ימים? כשכולם מבינים שעשינו כל מה שצריך, כל מה שאפשרי, כל מה שרק ניתן, כדי לאפשר את חזרתם של החטופים ואת הסרת כל הסיכונים משטח הרצועה על תושבי ישראל. מה אתם עושים כדי להחזיר אותם הביתה? אחרי 395 ימים. ביום שבת – 400 ימים. מה אתם עשיתם בשבוע האחרון כדי להחזיר אותם? אני אשמח שכל חבר כנסת שנמצא כאן ייתן את התייחסותו. בבקשה.

(היו"ר דוד ביטן)

עוד מישהו רוצה לומר משהו?

כן, אני אשמח. אודי גורן בן דוד של החטוף טל חיימי. טל היה בכיתת הכוננות בניר יצחק, נתן את חייו בהגנה על הקיבוץ וגופתו עדיין מוחזקת בעזה. אנחנו נמצאים בוועדת הכלכלה, שזו ועדה שמתעסקת בעיקר במספרים וצריכה שהמתמטיקה תעבוד, אז אני אשתדל לקצר ולהתמקד במספרים.

מניין הימים הרגע צויין. ב-7 באוקטובר נחטפו 251 אנשים, בזמן שהם נחטפו כבר היו ארבעה חטופים למעלה מתשע שנים בשבי, היום הם כבר למעלה מעשר שנים בשבי. 109 אנשים חזרו בעסקה, אף חטוף או חייל לא נהרגו תוך כדי השבתם. 45 חטופים חיים ומתים חולצו צבאית. 11 חודשים עברו מאז שנגמרה העסקה. לפחות 28 אנשים נהרגו ונרצחו בשבי בגלל הלחץ הצבאי, כמעט כולם בזמן שעבר מאז שישראל החליטה לעצור את העסקה בדצמבר האחרון. מתוך ה-28, לפחות 15 חטופים הוצאו להורג ישירות כתוצאה מהלחץ הצבאי והפחד של מחבלי חמאס.

אנחנו מכירים בשם חייל אחד שנהרג תוך כדי ניסיון חילוץ, היה פה חבר הכנסת דנינו, לא תואם מראש, ישבה פה אמא שגם הבן שלה נהרג תוך כדי ניסיון חילוץ, אנחנו אפילו לא מכירים את השם שלו. אנחנו אומרים שוב ושוב, אנחנו לא רוצים שאף חייל יאבד את החיים שלו כדי להציל חיים אחרים. מה שזה המחיש, זה שאנחנו פשוט לא יודעים את המספר המדויק של חיילים שנהרגו בניסיונות חילוץ.

ישנם 101 חטופים שעדיין בשבי האויב הכי אכזרי שלנו שעוברים עינויי גיהינום. 10 ימים של העסקה הקודמת הייתה מחזירה את כולם הביתה. מתוכם למעלה מ-15 חיילים וחיילות שעסקו בהגנה עליי ועלינו בזמן שהם נחטפו, חלקם הצילו מאות אזרחים בגבורה עילאית, והממשלה עדיין לא מגינה עליהם בחזרה, הם עדיין במרתפי חמאס.

12 חטופים מעל גיל 60. יושבים פה חברים, כולל ראש הוועדה, שהם מעל גיל 60, תארו לעצמכם. אחד מהאנשים האלה הוא בן למעלה מ-80 וכבר עבר שואה אחת, עבר את הפרהוד, ועכשיו הוא עובר שואה שניה, הוא נחטף מביתו שבקיבוץ. ישנם שבעה חטופים וחטופות מתחת לגיל 20.

13 נשים עדיין בשבי, גורלן וגופן מופקר לטוב ליבם של חיות האדם שטבחו אנסו ורצחו אותנו. ישנם 41 הורים שעדיין בשבי.

ישנם 17 ילדים שנלקחו בשבי, השתחררו, ויש להם עדיין הורה בשבי. אתם מבינים מה זה אומר לילדים שהיו בשבי? יודעים בדיוק מה זה אומר ובכל יום צריכים ללכת לישון ולדעת שאבא שלהם עדיין שם. בוודאי שהם לא ישנים, בוודאי שהם לא הולכים לבית הספר, בוודאי שאין שום סיכוי שהם יתחילו להשתקם, ובוודאי שכל המשפחות שלהם משותקות סביב זה.

שלושה ילדים נולדו בזמן שההורה שלהם בשבי, מתוכם שניים לא יכירו לעולם את אבא שלהם כי הוא נרצח, כולל טל בן דוד שלי. אחד מהאנשים האלה שרד 11 חודשים כדי לראות את הילד שלו ונרצח בשבי. ושלא נשכח – ישנם עדיין שני ילדים.

ישראל חיסלה לפחות חמישה אנשים מההנהגה הבכירה ביותר של ארגוני הטרור גם מצפון וגם מדרום. ההישגים הצבאיים המדהימים האלה לא מונפו עדיין למתווה שיחזיר את החטופים הביתה. ישראל פירקה את כל הדרג הצבאי הבכיר של חמאס לרמה שחמאס הפך לאוסף מליציות – עדיין זה לא מונף למתווה שישיב את כולם הביתה.

ישראל פגעה קשות בבת אחת ב-5,000 אנשי חיזבאללה – אירוע שאין לו שום תקדים בעולם – ועדיין זה לא מונף למתווה שיחזיר את כולם הביתה. ישראל הגנה על עצמה פעמיים כנגד מתקפה ישירה של איראן וזה גם לא מונף לעסקה שתשיב את כולם הביתה. חמאס נסוג מרבות מעמדותיו הראשוניות כולל סוגיית השליטה הבלעדית בעזה ביום אחרי ועדיין זה לא מונף לעסקה שתשיב את כולם הביתה. חיזבאללה ולבנון מאותתים בברור לסיום הלחימה בתנאים שטובים לישראל, זה עדיין לא ממונף לעסקה שתשיב את כולם הביתה.

הנתון הסטטיסטי אולי החשוב מכולם, יש מדינה יהודית ודמוקרטית אחת בעולם, נכון לרגע זה, זה המקום שבו קרתה ועדיין קורית הפגיעה הכי חמורה ביהודים מאז תקומתה של המדינה. יש ממשלה אחת ויחידה שיכולה לעצור את זה, מתי היא תעשה את זה?

עוד מישהו רוצה לומר משהו?

אני יזהר ליפשיץ, הבן של עודד ליפשיץ חטוף בעזה, ויוכי ליפשיץ ששוחררה ביום ה-17. יום ה-17, שחררו חטופים. וואו, איזה נס, יצאה מהמנהרות, לא האמנו. בן אדם נחטף לתוך מנהרות מינוס 40 מטרים, תעניות, פתאום הוא יוצא החוצה חי. איזו אופטימיות, יש סיכוי להוציא חטופים.

אבל אני רוצה לדבר על הנרמול של הטירוף לאורך זמן, וגם הפרשה שקורית עכשיו, וגם אם נגיב לאיראן וגם כל הדברים שלא מינפנו לעסקת חטופים. בעצם בכל פעם אנחנו מייצרים איזושהי תקווה קדימה, לגמור את פילדלפי, לגמור את חאן יונס, נהרוג את סינואר, נהרוג את נסראללה – בכל פעם יש איזה משהו, זה בסייקלים של שבועיים – והחטופים יורדים.

אני חושב שכולנו פה איפשהו אחראים על זה. זה לא מונף, זו מילה גדולה כזאת "לא מונף לעסקת חטופים" כולנו בתוך הזמן הזה, אף אחד לא יעקוד את ההר ולא ישים איזשהו ברקס לסיפור הזה של הקרבת חטופים על מגש הכסף של יעדים נוספים שהם חשובים, שאף אחד לא יזלזל ביעדים האלה, אבל זה המצב – אנחנו מקריבים אותם, אנחנו מכניסים 250 משאיות עם אוכל לתוך חמאס, המליציות שנשארו – בגלל שהרגנו את כל ההנהגה – יכולות לחיות שנים קדימה. אוכל זה לא פירות וירקות וסוכר, האוכל זה מנות קרב, זה כולל הכול, מזון משומר, והם יכולים עכשיו להישאר שם, אף אחד לא שם את זה כמו איזה חוק גיוס או משהו כאילו זה משהו שהוא לא מוכן שיקרה, צעקו, עשו, הכלבים נבחו, השיירות עוברות והחטופים מתים.

צריך פשוט להבין את זה שבעזה כרגע סוללים דרכים שחורות כבר. ציר פילדלפי אנחנו עושים ככרות ורמזורים, ציר נצרים – אותו דבר, תפתחו גוגל, אנחנו הולכים להתיישב שם. תוכנית האלופים זה סוג של סיפוח, אנחנו מוציאים את כולם לשם, אנחנו כאילו נחלק אבל בעצם יהיה לנו איו"ש-2 בצפון הרצועה. האמת שיכול להיות שזו תוכנית מצוינת, אני לא פוסל שום דבר, אבל החטופים הם מתים, בזמן הזה הם מתים, ברגע שלא נוציא את אותם 40 שנשארו כרגע.

אנחנו דיברנו את אותה השיחה לפני שנה, אז היו לנו שם 60 או 70, עוד 30 חיים, ואני חושב שאנחנו בקצב הזה נדבר בעוד שנה ולא יישארו חטופים חיים, מה שהופך את כולנו לאחראים פאסיביים ישירים – כל אחד שיסתכל במראה – להקרבת חטופים למטרות אחרות והחטופים עוד לא זכו להיות ראשונים. כרגע מה שהכי מפחיד זה איראן, תגובה, מלחמת עולם, ואנחנו יכולים לדון על מיליון דברים שבאמת זורקים את החטופים הצידה. בשורה התחתונה כולנו חלק מהקרבת החטופים ונרמול הטירוף, ואיזה בני אדם אנחנו? זאת השאלה הבאה קשה, איזה בני אדם אנחנו?

דבר נוסף, אני הייתי בישיבה קודמת וקראו לראש הממשלה בוגד. אני מזכיר שבפעם האחרונה שקראו: בוגד, ועשו פולסא דנורא ודיני רודף ודברים – זה נגמר נורא. אנחנו כולנו רוצים כמשפחות חטופים להגיד: הוא לא עושה את הכול להחזרת חטופינו. נדייק במינוחים. וזהו, תדעו לכם שאנחנו ממש מיואשים כי אנחנו בעצם מגלגלים פה, אני תכף גומר, ואין לי מה להגיד, באמת אין מה להגיד, אני חושב שכולנו הפכנו לבני אדם פחות טובים כי עברו 395 ימים. עצוב. חיי אדם זה כבר לא מה שהיה קודם.

שלום רב, אני שמי קלדרון, דודו של עופר קלדרון. אני יודע שיש חברי כנסת – לא כולם – שמתנתקים מהרגש, כי לקבל החלטות מהרגש מפריע להם. זה לא נכון לא ביהדות ולא בישראליות שאני מכיר אותה, ואני צבר.

ארז שנחטף ביחד עם סהר ועופר, ילדיו של עופר, הם חזרו אחרי 52 וארז ציין עלייה לתורה ביום חמישי האחרון. לאבא שלו אנחנו מחכים כדי שיברך ברוך שפטרנו – לא לפני שהוא חוזר. סהר וארז ראו את אבא שלהם לפני שהם יצאו מהמנהרות וסהר שמעה את אבא שלה אומר לה – ילדה בת 16 – סהר, תילחמי עבורי, תצאו לרחובות, אני לא רוצה למות במנהרות. זה מה שהוא אמר לה, ילדה בת 16 נושאת על גבה, על כתפיה, אימרה כזו. וזה עניין של הרגש.

אנחנו מגיעים גם לכאן ולכל מיני מקומות כדי להשמיע את קולנו, לא תמיד אנחנו בטוחים ששומעים או מקשיבים לנו. שומעים – אולי, אבל מקשיבים – פחות. בדרך חשבתי ואמרתי: בעצם, מה קורה? מה זה חברי כנסת? מי מממן את חברי הכנסת? מסתבר שאנחנו, האזרחים. אז לנו קצת נמאס מהליטופים, ולהגיד: אנחנו איתכם. אין מקום כבר על הגדר, יש יותר מידי כאלה שיושבים על הגדר, וזה לא בדיוק התפקיד.

אתם יודעים, בכל מפעל, בכל מוסד, יש מנהל יש עובדים והמנהל מצפה שהעובדים יבצעו את משימתם על פי חשיבותן. במידה והם לא מבצעים את מה שנדרש – נוקטים נגדם אמצעים, גם פיטורים. אז זה מוזר, זאת אומרת אני כאזרח, חלק מאלה שמממנים את חברי הכנסת אבל אני לא יכול לפטר אותם, למרות ש-395 ימים הם לא מממשים, מבצעים, ופועלים להחזרת החטופים שזאת המשימה היותר חשובה במדינה. לא יעזור שום דבר.

השיעור הכי טוב שאני קיבלתי בבה"ד 1 זה לא להשאיר חייל מאחור, ואני, בוגר מלחמת יום הכיפורים, כמפקד, לא השארתי אף אחד מאחור, והם עדיי. אני מצפה, וזה כבר נמאס לומר את זה, שאחרי 395 אזרחים, חיילים, נשים, זקנים, מבוגרים, נערים – נמקים. אני לא מאמין שאני חי במדינה הזאת, אני חי במדינה הזאת שאני, לא רק אני, רבים, נותנים את דמם. זה לא יכול להיות. ולהגיד: אנחנו איתכם, אתם צודקים. לא. לעשות מעשה. ויושבים כאן אנשים שיכולים, צריכים, במיידי, לעשות מעשה. די, נמאס. מה יש עוד לעשות בעזה? להפסיק לעבוד עלינו. אני קצת הייתי בצבא. תודה.

עוד מישהו רוצה להגיד משהו?

כמו שביקשתי, אני אשמח שכל חבר כנסת יתייחס.

אנחנו לא נתייחס.

אז אני מבקש שתתייחסו.

אמרתי לך שאנחנו לא נתייחס.

אז אני מבקש שתתייחס, חבר הכנסת דוד ביטן.

אני אמרתי שאני לא. אתה רוצה להגיע לטלוויזיה, אני מבין?

אל תדאג, אני לא צריך את הטלוויזיה. אני רוצה שאתה תיתן לנו תשובות, אל תגיד לנו טלוויזיה, אל תתחכם.

אנחנו לא נתייחס.

אתה לא תתייחס? מה הסיבה שלא תתייחס?

דקה הפסקה ונתחיל את הדיון.

אני פונה אליכם אזרחים יקרים שאתם נמצאים כאן בוועדה. אתם רואים את המצב, אתם רואים את ההתייחסות של האנשים שאמורים להיות כאן איתנו ולעשות כל מה שצריך כדי לקבל את ההחלטות, כדי להחזיר את האחים והאחיות של כולנו הביתה ואתם רואים את היחס, וזה לא כאן בוועדה, זה בחיים עצמם, זה בחיים עצמם. החיים של המשפחות שלנו, וכמו שזה המשפחות שלנו זה יכול היה להיות כל אחד ואחד, גם המשפחה שלך, חבר הכנסת ביטן. ואחרי כמעט 400 ימים מגיע לנו יחס הרבה יותר טוב.

לפחות תשובות.

דיון כאן לא יכול להתקיים במציאות הזאת. דיון שלא עוסק בדבר הכי חשוב, הכי ערכי, הכי מוסרי שקיים במדינת ישראל. שום דבר אחר לא יכול להתקיים כאן, ובוודאי ובוודאי ביחס הזה. אז אני מבקש מכל חברי הכנסת שנמצאים כאן להתייחס ולומר מה הם עושים כדי שאנחנו לא נהיה פה יותר? לא רוצים לראות אתכם יותר לעולם, לא רוצים. לא רוצים להפריע לכם ולא רוצים שאתם תפריעו לנו.

מגיעה לנו תשובה.

אני מבקש שום פעם, אל תקראו לי להתחנן, כי אני לא אתחנן, אבל אני אבקש את התייחסותך, זו הזכות שלנו והחובה שלך. חבר הכנסת דנינו גם אתה יכול להתייחס.

אני פתחתי את הדיון ואמרתי שאנחנו פה באמת מקשיבים לכם. באמת, אתם לא מבינים כמה זה מכאיב לנו וכואב לנו מאוד העניין הזה. זה יכולתי להיות אני, זה יכול היה להיות דוד ביטן הנחטף או הבת שלו במסיבת הנובה. ואתם יודעים שאנחנו כמשפחה איבדנו על העוטף לוחם, ואני בן אופקים, נרצחו 54 אנשים, ומה שאנחנו לא יכולים לעשות פה זה דיונים בנושא הזה. וחלילה שניכנס לעימות ולוויכוח וניגרר, אז גזרנו על עצמנו להרכין ראש בפניכם ורק להקשיב, אז תכבדו את זה.

לא ביקשתי שננהל דיון. ביקשתי לשאול מה אתה עושה? מה עשית בשבוע האחרון כדי לקדם את חזרת המשפחות שלנו הביתה? זה מה שביקשתי.

אז אני אשמח לתשובה, כי רק על ידי דיבורים – אני מבין ואני מבין גם שהכאב שלך הוא כאב אמיתי והוא לא שונה מכל אחד אחר כאן – אנחנו לא מביאים אותם, אנחנו צריכים מעשים, ולכן עד שלא נדבר באופן פרקטי על המעשים שאתם, האנשים שבכוחם לעשות את המעשים, כדי להחזיר אותם, אנחנו לא נבין מה כל אחד ואחד עושה, לא ישתנה פה שום דבר. אנחנו נמשיך גם להיות פה עוד עשר שנים, כי יש משפחות שכבר נמצאות בסיטואציה הזאת עשר שנים.

קלדרון, מה שאני יכול להציע, אם אתה רוצה יותר מאוחר, אני אפגוש אותך, אתכם, באופן אישי ונדבר על זה, בסדר? לא בדיון, תכבד אותנו בבקשה.

אני מכבד, תאמין לי שאני מכבד.

תודה רבה, באמת תודה, אני מעריך את זה.

יש עוד חברי כנסת שירצו להתייחס? אני אשמח.

אני באמת מנסה להבין, אין לי שום רצון להיות כאן, אני פוגע בעסק שלי, אני פוגע במשפחה שלי. אין לי שום רצון להיות כאן. מה אתם עושים כדי שאני וכל המשפחות כאן וכל האזרחים לא נהיה כאן? אין לנו שום רצון שנה שלמה – מעבר לשנה שלמה – אנחנו כאן בכל שבוע, לא רוצים להיות פה. מה אתם עושים כדי שלא נהיה פה? מה? אחרי 395 ימים מגיע לנו לדעת. מבחינתי, השתיקה היא בזה שאתם לא עושים שום דבר. אם מישהו רוצה לסתור את האמירה הזאת שלי – אני אשמח עכשיו.

אין מילים, פשוט אין מילים. גאווה. גאווה.

אמרנו, אנחנו לא עושים דיון על העניין.

אמרתי לך שאני לא רוצה דיון; רוצה מעשים. אני רוצה לשמוע מה הם.

בוא, מספיק, די.

תגיד לי דבר אחד שנעשה, שאתה עשית באופן אישי, למען החזרתם בשבוע האחרון. לא רוצה דיון פה. אני לא אבקר אותך, אני לא אחלק לך ציונים. אני רוצה לדעת שאתם עושים. וברגע שאתם שותקים מבחינתי ומבחינת כל האזרחים כאן אתם לא עושים דבר. אתם רוצים לומר משהו אחר? בבקשה, יש לכם את הבמה. אני לא צריך לתת לכם את הבמה, זו הבמה שלכם.

חברים, נבחרי הציבור שלכם שותקים. אפשר להמשיך לנהל דיונים פה על הא ודא ויכול להיות שהדברים חשובים מאוד, לא מזלזל חס וחלילה, אבל אם אנחנו נמשיך להתנהל כאילו הכול כרגיל במדינת ישראל אז היום זה אנחנו, מחר זה מישהו אחר חס וחלילה, ואיפה אנחנו? איפה אנחנו כבני אדם? איפה אנחנו כחברה יהודית, ערכית, מוסרית? איפה אנחנו ממשיכים להתקיים? איך? במה אנחנו שונים מכל עם אחר שיושב פה במזרח התיכון, אם הדבר הקדוש ביותר לא מעניין אותנו? מה אנחנו עושים פה? מה המשכן הזה עושה פה?

רבותיי, הישיבה הסתיימה, נבוא ונשב בפעם אחרת. תודה רבה לכולם.


הישיבה ננעלה בשעה 10:39.