פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



29
הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי
28/10/2024


מושב שלישי



פרוטוקול מס' 104
מישיבת הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי
יום שני, כ"ו בתשרי התשפ"ה (28 באוקטובר 2024), שעה 10:00

ציון התאריך העברי למתקפת חמאס על ישראל - דיון עם משפחות החטופות והחטופים

חברי הוועדה: פנינה תמנו – היו"ר
מירב בן ארי
שלי טל מירון
מטי צרפתי הרכבי

דבי ביטון

אור צוברי - מנהלת אגף חרבות ברזל, משרד הרווחה והביטחון החברתי

איילת כהן גבאי - אגף משפחות, הנצחה ומורשת, משרד הביטחון

שרון רוטשילד - נציגת אגף בריאות הנפש במינהלת החטופים, משרד הבריאות

אילת אטיאס סיון - יועצת, המשרד לשוויון חברתי וקידום מעמד האישה

מירב שטרן - מנכ"לית, המשרד לשוויון חברתי וקידום מעמד האישה

אושרה גדרון - ראש תחום ממשל, מינהלת החטופים, הנעדרים והשבויים

ליאת הוד - שפ"י, משרד החינוך

מירב רחבי - שפ"י, משרד החינוך

רן מלמד - מנכ"ל, נקודת מפנה-המרכז לקידום מדיניות של רווחה כלכלית

איילת השחר סיידוף - עו"ד, תנועת אימהות בחזית

שלומית טסה - תנועת אימהות בחזית

מרב מור אביב - אחייניתו של אברהם מונדר ז"ל שנרצח בשבי בעזה

גליה חושן - אימא של הדר חושן ז"ל שנרצחה במסיבת הנובה ב-7 באוקטובר

ראובן יבלונקה - אביו של חנן יבלונקה ז"ל שנרצח במסיבת הנובה ב-7 באוקטובר

בר גורן - בנם שם מיה ואבנר גורן ז"ל שנרצחו ב-7 באוקטובר בקיבוץ ניר עוז

שרי גת - דודתה של כרמל גת ז"ל שנרצחה בשבי בעזה

שירה אלבג - אימה של לירי אלבג החטופה בעזה

אילת לוי שחר - אימה של נעמה לוי החטופה בעזה

אורלי גלבוע - אימה של דניאלה גלבוע החטופה בעזה

סימונה שטיינברכר - אימה של דורון שטיינברכר החטופה בעזה

אמנדה דמארי - אימה של אמילי דמארי החטופה בעזה

ירדן גונן - אחותה של רומי גונן החטופה בעזה

ורדה בן ברוך - סבתו של עידן אלכסנדר החטוף בעזה

אינה קופרשטיין - סבתו של בר קופרשטיין החטוף בעזה

אורה רובינשטיין - דודתו של בר קופרשטיין החטוף בעזה

ג'ולי קופרשטיין - אימו של בר קופרשטיין החטוף בעזה

גילת פיש - דודתו של שגיא דקל חן החטוף בעזה

מירב ברגר - אימה של אגם ברגר החטופה בעזה

דני אלגרט - אחיו של איציק אלגרט החטוף בעזה

מיכל קינן - בת דודתו של שגיא דקל חן החטוף בעזה

שמעון אור - דודו של אבינתן אור החטוף בעזה

רחל - משפחות החטופים

ריקי סיטון - מלווה את ג'ולי קופרשטיין, אימו של בר קופרשטיין החטוף בעזה

עדי אשכנזי - שחקנית וסטנדאפיסטית

דב ברנשטיין - ירושלמי

ענת מימון

דלית אזולאי

שירה הרוש

א.ב., חבר תרגומים


רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות.
































ציון התאריך העברי למתקפת חמאס על ישראל - דיון עם משפחות החטופות והחטופים

שלום, הייתי רוצה לומר בוקר טוב אבל התקופה שאנחנו עוברים וציון יותר משנה לכך שהבנים והבנות נמצאים ונמצאות בשבי, הוא לא מציין שום נקודת טוב אלא רק ציפייה, תקווה ותפילה לטוב. ימי החג שמאחורינו והימים הנוכחיים ובהם ימי הזיכרון לנרצחי טבח ה-7 באוקטובר, שבת שמחת תורה, הם ימים קשים, ימים נוראיים ומורכבים, ימים שהלב נשבר לרסיסים עבור המשפחות, משפחות הנרצחים והנרצחות, משפחות החטופים והחטופות. הלב של כל עם ישראל אתכם, אך דווקא ביום הזה שבו הכנסת מציינת את יום הזיכרון לקורבנות ולזוועות, הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי בראשותי מבקשת לעסוק בחיים ובחובה המוסרית של מדינת ישראל וממשלת ישראל ונבחריה לעשות הכול להחזיר את החטופות והחטופים החיים בגיהינום של האויב זה למעלה משנה, 387 ימים. 101 חטופות וחטופים נמצאים עדיין בשבי החמאס, שרבים מהם לצערנו אינם איתנו עוד, נרצחו באכזריות שאין לתאר וטרם זכו לקבורה יהודית בישראל. לצידם עשרות מבניה ובנותיה של הארץ הזאת נמצאים בתוך תופת המנהרות, בציפורניהם האכזריות של מפלצות החמאס, ועוברים התעללות כל דקה, כל שעה, כל יום.

ביקשתי להזמין לכאן היום אתכן, משפחות יקרות ובעיקר אימהות, אחיות, דודות, סבתות, בזמן שאני יודעת שאני ומי שלא, חלק מהמשפחות לא יכול לתאר עד כמה הימים האלה קשים עבורכן. אנחנו יכולים רק לדמיין שכל יום הסיוט שלכן עובר ונע בין תקווה לייאוש כשאתן עושות הכול כדי להשיבם הביתה. אני מכנסת את הוועדה כדי שנזכור כולנו במיוחד בבית הזה על כל נבחריו, שאין לנו שום זכות להחריש קול, לאטום אוזניים, לעצום עיניים ולעמוד מנגד כאילו היה מדובר בגזירת גורל. זה לא גזירת גורל.

אנחנו חייבות וחייבים, מי שכאן ויבואו בהמשך חברי כנסת נוספים, לעשות הכול, להשמיע את קולכם וזעקתם המפציר בממשלת ישראל ובראש הממשלה להביא אותם הביתה, ולשם כך לקדם מתווה להצלתם. החובה שלנו לעמוד לצידכם ולא שתחזרו בפתחים, כי אני יודעת שזה קורה לא אחת שנותנים למשפחות לדבר בפתח דיון כזה או אחר. זה הבמה שלכן. זה לא שייך לאף חבר כנסת או חברת כנסת. אנחנו מקבלים את הוועדות ואת הכיסאות שלנו כאן במשמורת, אבל זה שלכם. אסור לזמן לטשטש את העובדה שהאחים והאחיות שלנו בצרה, ובצרה הזו אסור שיופקרו בשנית. זה הזמן להחזיר אותם הביתה. אני רוצה להודות לכן שעל אף כל הקושי שגם תיארתי, אתן כאן.

אני רוצה לפתוח את הדיון ולאפשר תחילה לשירה אלבג, אימא של לירי.

בוקר טוב, אם אפשר להגיד בוקר טוב, כי אין לנו בקרים טובים כבר שנה. אני משערת שכולם מכירים את לירי. האמת שלא הכנתי משהו לדבר. זה תקופה נורא קשה בעיקר אחרי החגים, ושנה פלוס שאנחנו לא יודעים מה קורה איתם. שנה פלוס שלירי והבנות והחטופות והחטופים כולם במנהרות. שנה שהבנות שלנו אזוקות ככה בידיים מאחורה, שאנחנו יודעים את זה שככה מתנהגים אליהן, וקשה לראות את זה כי ככה הבנות שלנו נמצאות שם וכנראה גם כל החטופים. לא רק הבנות, גם הבנים. שנה שהם יושבים ככה אזוקים. אנחנו שמענו את זה מחטופים שחזרו, שהם היו קשורים בידיים וברגליים, שלא היה להם אוכל, שלא היה להם מקלחת, לא היה להם היגיינה.

אני רוצה שכל אחת פה מהנשים בעיקר, וגם הגברים, שינסו לדמיין מה זה לנסות לשבת בשירותים כשאי אפשר לפתוח את המים במשך עשרה ימים, וקבוצה גדולה של המחבלים ושל אנשים צריכים להשתמש באותם שירותים. תנסו רק לדמיין את זה לדקה, לשעה ביום שלכם, שאתם צריכים לעשות פיפי או לצורך העניין משהו אחר ולא נותנים להם לצאת החוצה. את הדברים הפשוטים שמובנים לנו מאליו כל יום וכל דקה ביום שלנו, ושהן לא יכולות והם לא יכולים לעשות את זה, וזה כבר ככה מעל שנה. בימים האלה שהגענו לכל כך הרבה הישגים צבאיים, איך מתרגמים את ההישגים הצבאיים האלה בעצם לעסקה, ואיך מביאים את זה לכך שמוציאים את כולם ומחזירים את כולם הביתה כבר?

אתמול הייתי באזכרה של נועה מרציאנו ז"ל שנחטפה בחיים ונרצחה בשבי. ישבנו שם עם כל המשפחות של התצפיתניות, ואנחנו לא רוצים להיות חלק מהמשפחות האלה. לא מגיע לנו להיות חלק. לבנות שלנו שעוברות שם את הסיוט מגיע לחזור כבר הביתה. מגיע לחזור הביתה לשיקום. מגיע להן לחיות חיים נורמליים של בנות, ילדות. לא היה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובהיסטוריה כולה שילדות יושבות בשבי כבר שנה, 386 ימים. זה לא נתפס. אני מדברת פה ואני מרגישה קצת שאני מדברת לקיר, כי כל מי שפה זה הורים של משפחות. איפה חברי הכנסת? איפה השרים שיבואו ישמעו?

נמצאת איתנו חברת הכנסת ביטון וזה משודר. אני רוצה לומר לך משהו. כנראה שקל לאנשים לעצום עיניים ולאטום אוזניים כשזה נהיה קשה, אז לא. אנחנו כאן ואתם תשמיעו את הקול, ואסור שזה ירד מסדר-היום עד שאחרון הבנים והבנות יחזרו הביתה.

נכון. אני שואלת, אימתי?

מישהו שאל אותי, למה את עושה את הדיון? מה חדש? אמרתי לו, בדיוק בגלל זה, כי אין חדש.

נכון.

אנחנו לא יכולים לתאר מה אתן עוברות, מה אתם עוברים כהורים.

אי אפשר להסביר את מה שאנחנו עוברים ואי אפשר להסביר את מה שהחטופים עוברים. אנחנו כנראה לעולם לא נבין מה שהם עוברים, אבל אני רק יודעת שהם כבר צריכים להיות בבית. בסוף זה החלטה של ראש הממשלה והחלטה של הממשלה להחזיר אותם הביתה. זה החלטה אפשרית וזה החלטה שצריכה להילקח כבר, וצריכים לעשות את הכול בשביל שהם כבר יהיו עכשיו. אין יותר תירוצים למה לא. זה רק למה כן. חיסלנו את נסראללה, חיסלנו את סינוואר. לאן רוצים עוד להגיע? הם צריכים להיות בבית כולם עכשיו. יש מתווה שאפשר לעשות. להחזיר את כולם זה מה שצריך לדאוג ולעשות. תודה.

תודה רבה, שירה.

נמצאת איתנו אילת לוי שחר. אנחנו רואים פה את החברות של נעמה במיצג מצמרר ותמונות שלא נשכח. ככה נעמה נחטפה לעזה, תמונה שמהדהדת לא רק בארץ אלא גם בכל העולם. הבמה היא שלך.

תודה. נמצאות כאן החברות, דודות. אני אתייחס לתמונה הזאת שמהדהדת, שנמצאת איתנו כבר למעלה משנה, שנמצאת עם העולם, שנמצאת עם החברה הזאת והמדינה הזאת. זה מה שאנחנו יודעים, שיש ילדה, נערה שנלקחה כך באכזריות והיא עדיין שם, והיא חיה והחברות שלה איתה, ו-101 חטופים שפשוט לא מחזירים אותם. הם פשוט נמצאים שם. זה מה שהעולם רואה. זה מה שהמדינה שלנו רואה וזה מה שאנחנו חווים כל יום.

נאמרו פה הרבה מילים. אני מאוד התרגשתי ממה שדיברת, פנינה, ומה ששירה אמרה. זה כל הדברים שצריכים להיאמר ואני מאוד רוצה להשמיע קול. אני רוצה להשמיע את הקול של נעמה. אני רוצה להשמיע את הקול של כל החטופות ושל החטופים, ואני כבר באמת לא יודעת איזה מילים עוד לומר. אני מרגישה שנאמרו ונערמו מילים על גבי מילים בכל השנה הזאת, והתחושה שזה לא הועיל ושזה לא הביא להצלה שלהן היא תחושה נורא מתסכלת. הנה אני שוב אומרת. אין לי מילים ובסוף יוצאות מילים, אז אני נזהרת מזה אבל אני רוצה אולי לעודד בזה את המיצג השקט והדומם הזה שהוא בלי מילים אבל מזכיר לכולנו שזה מה שנמצא לנו עכשיו. זה הפיגוע של ה-7 באוקטובר. אנחנו עדיין ב-7 באוקטובר 2023, וכל מי שאומר שדואגים שלא יהיה עוד פעם ה-7 באוקטובר, אין מה לדאוג מעוד פעם, אנחנו עדיין בתוך זה. זה לא נגמר. זה פיגוע שממשיך כל הזמן עם כל התיאורים, וכמו ששירה פירטה, זה לא נגמר, אז אל תדאגו לי עכשיו מהלאה, כי יש למה לדאוג ולמדנו לקחים, אבל עכשיו יש פיגוע שעדיין לא הצילו ממנו את הפצועים, את הפצועות, את הנפגעים, אז תסתכלו על המיצג הדומם הזה ותזכרו את נעמה ותזכרו שזה יכולה הייתה להיות כל אחת מאיתנו, וזה אולי מה שזה הכי ממחיש לנו. זה הייתה יכולה להיות כל אחת. זה היה יכול להיות ילדה של כל אחד, וזאת הילדה שלי והיא צריכה לחזור והם כולם צריכים לחזור.

תודה.

אורלי גלבוע, אימא של דניאלה גלבוע.

באמת קשה לשמוע גם את שירה, גם את אילת. אנחנו אימהות שקוראים לנו לפעמים גיבורות. אנחנו לא גיבורות. אני אימא לילדה, שרוצה את הילדה שלה בבית ועושה כל מה שאימא אחרת הייתה עושה. אנחנו פה בוועדה לקידום מעמד האישה. אני מרגישה מאוד עטופה. רוב הנוכחים פה בחדר הן נשים. אני חושבת שזה המקום באמת שוב לדבר בשמן של 13 נשים שעדיין בשבי, עשר מהן בחיים, ואנחנו באמת עושים הכול כדי שהן יחזרו וכמה שיותר מהר. אנחנו שנה מדברים, גם עושים כל מיני דברים, אבל עדיין מבחן התוצאה זה שהן עדיין שם. כן, זה מתסכל אבל אנחנו לא נוותר כי אימא לא מוותרת.

אני חושבת שפעם קודמת כשהייתי במעמד כזה שדיברתי בפני מליאה כזאת, זה היה אם אני לא טועה ביום ה-200. פניתי למקבלי ההחלטות. לצערי לפחות בקבינט המצומצם שמקבל את ההחלטות אין אישה אחת. פניתי לגברים שם ואמרתי להם, ואני פונה שוב ואומרת להם, תחשבו על אימא שלכם. מה אימא שלכם הייתה אומרת לכם? שאתם לא עושים הכול כדי להחזיר אותם ואותן. ותעשו. הגיע זמן המעשים. אנחנו עכשיו באמת בשלב שאני רואה כן איזשהו אור בקצה המנהרה, מה שלא ראיתי כבר כמה חודשים, ואני כן רוצה שזה ימוצה וזה יקרה, וסוף-סוף יש לנו באמת הזדמנות. עשינו באמת את כל ההישגים הצבאיים שלא חלמנו.

אם היינו מדברים לפני כמה חודשים, אני לא הייתי מדמיינת שהיינו בנקודה הזאת. אנחנו הגענו לנקודה הזאת וצריך למצות אותה, וזהו, לא נשאר יותר מלהחזיר אותם ואותן. אנחנו הרבה זמן לא דיברנו על זה ולא שמנו את זה על השולחן. נשים בשבי. נשים בשבי עם מסוכנות מאוד גבוהה לפגיעות מיניות כל יום וכל דקה שעוברת שם. הנשים האלה חשופות לפגיעות. אנחנו קצת שכחנו מזה אני חושבת, כי באמת כבר בשלב הזה שהן שנה ו- – אנחנו חושבות רק על הרגעים שהן עדיין נושמות. אנחנו לא חושבות באמת מה עובר עליהן כל דקה וכל רגע שהן שם עם איום מתמיד על החיים שלהן ועל השלמות של הגוף שלהן. אני לא מדברת על הנפש שלהן שבטח כבר פצועה והרוסה, אבל אנחנו באמת צריכים לעשות את הכול כדי להחזיר אותן. אני באמת חושבת שזה הזמן לעשות את זה ואין כבר תירוצים ואין כבר שום דבר שאפשר להגיד חוץ מלהחזיר אותם. תודה.

תודה, אורלי.

סימונה, אימא של דורון, בבקשה.

קודם כל תסתכלו בבקשה על התמונה שזה מה שאני רואה כל הזמן מול העיניים שלי. אני כאן היום כאימא של דורון שטיינברכר שכבר 388 יום, שזה אין-סוף שעות ודקות ושניות שדורון הילדה הקטנה היפה שלי נאנקת בשבי החמאס, יותר משנה בשבי החמאס, בסיוט המתמשך שהדעת לא תופסת איך שורדים שם במנהרות המוות.

דורון שכולם מכירים מחייכת מהתמונות שתלויות בכל מקום. דורון שכולם מכירים מהסרטון וכולם נחשפו למשקל של 36 קילו של חטופים. אישה בגיל 31 במשקל 36 קילו. אסור להסכים לזה. אסור לשתוק. עכשיו אני פונה אל כולכם, שרי ממשלה וחברי כנסת וראש ממשלה ולכולם, ובייחוד לעומד בראש הממשלה. המאבק הוא לא אישי. הצילו את המדינה. החזרת החטופים היא חלק מביטחון המדינה. המדינה זקוקה לשחרור דורון וכל החטופים. הם לא סתם מספרים. הן משפחות שחייהן נעצרו. חייבים לפעול למען החזרתם. אנחנו כמשפחות לא שורדות, אבל המדינה עצמה לא תשרוד חזרה של 101 חטופים בשקיות. שום חיסול, הצלחה והישג לא ימחק זאת. רק עסקה, שחרורם והבאתם ארצה יעשה זאת. אין ניצחון עד החטוף האחרון. זה הוא הניצחון המוחלט.

תחשבו על בן משפחה שלכם חמש דקות במנהרות המוות. רק חמש דקות במנהרות המוות. תחשבו על הפחד והדאגה שלכם ועכשיו תחשבו על החטופים. אל תוותרו על דורון. אל תוותרו על 101 חטופים. אני אימא של דורון פונה אליכם, החזירו לי את דורון בחיים. לא רוצה את דורון בשקית. רוצה אותה לחיבוק ולשיקום. החזירו את דורון אליי, לאימא שלה ולמשפחה שלה. החזירו את כל החטופים למשפחות שלהם. אסור לנו לוותר עליהם. אל תוותרו עליהם. ויתור עליהם הוא ויתור על המשפחה שלכם, על המדינה שלכם, על העתיד שלכם ועל כולנו.

שואלים אותנו אותה שאלה כל הזמן, איך אנחנו מחזיקים מעמד? גם לי יש שאלה. איך זה שדורון ויתר החטופים עדיין שם ולא פה?

תודה רבה.

אמנדה דמארי, אימא של אמילי, בבקשה.

לא התכוונתי לדבר; אבל אולי אני אדבר באנגלית, זה יותר נוח.

(נושאת דברים בשפה האנגלית, להלן תרגום חופשי)

עברו 398 ימים, ובקושי לילות. אני רק רוצה לומר תודה לפנינה על כך שקיימת את הדיון הזה שוב. דיברת על הזיכרון של נועה. הלכתי ל-64 אזכרות בכפר עזה, ויש חמישה חטופים מכפר עזה, וביניהם אמילי, שעדיין מוחזקים בעזה. אני לא רוצה ללכת לעוד חמש אזכרות. אנחנו זקוקים להם בחזרה.

הקרב שלנו, למעשה, הוא קרב על הגינות, מוסריות וצדק כנגד שליטה, כסף, כוח ואגו. אני לא יודעת איך אנחנו יכולים להילחם כנגד זה יותר – הכוח שלי דועך במהירות – וזה קורא תיגר על כל האמונות שעדיין קיימות.

אני מתעוררת בכל בוקר כשאני חושבת על אמילי, והולכת לישון בכל לילה כשאני חושבת על אמילי – על מה היא עוברת, ועל מה שכל הנשים עוברות. הדמיון שלי משתולל לגבי מה שהם עלולים לעשות להן שם, אבל אני לא אוותר.

אני מתגעגעת אליה עד לירח ובחזרה, כמו שאני אומרת בכל פעם שאני מדברת עליה. הן חייבות לשוב הביתה, ועכשיו, לפני שזה יהיה מאוחר מדי. תודה.

(נושאת דברים בשפה האנגלית, להלן תרגום חופשי)

תודה. אנחנו לא יכולים לוותר. אנחנו פשוט לא יכולים. תודה לך על כך שאת כאן.

(חוזרת לעברית) ירדן גונן, אחות של רומי, שנאבקת פה לאורך כל השנה.

אני מתנצלת מראש מכולן שאני נאלצת לעשות את זה שוב. "התחבאנו בשיח. שמענו מלא יריות מסביב. אנחנו לא יכולים לצאת ולעזור. אנחנו נמות. ברקע הייתה בחורה שצרחה. בעברית היא צורחת "תעזרו לי". באנגלית היא צורחת "פליז סטופ". היא צורחת ואנחנו לא יכולים לעזור. שומעים אותם צוחקים מסביבה, ואותה ממשיכה לצרוח לעזרה עד משמע יריות שהשתיקו את הצרחות". "ראיתי אותם משחקים עם כדור מטפטף דם. אחרי מספר דקות הבנו שזה לא כדור. ראינו אישה שותתת דם, אישה שכרתו לה את השד ושיחקו איתו כדורגל. אישה שירו לה בין הרגליים מספר פעמים. לא רק אישה אחת. דפוס חוזר. אישה עם ידיים קשורות מאחורי הגב כשהחצאית שלה מופשלת מעלה ללא תחתונים. לא רק אישה אחת. דפוס חוזר. אישה שתקעו לה סכין באזור המפשעה, שבאזור ניכר שיש פציעות חוזרות של דקירה. אישה שהיה להם מספיק זמן, מספיק כוח רצון לקדוח לה מספר מסמרים באיבר מין שלה. מספר מסמרים."

הקראתי את זה בפעם האחרונה שעשינו פה ישיבה בסגנון הזה, והקראתי עוד, ויש לי עוד כל כך הרבה דוגמאות. אני מסתכלת על כל החברות המדהימות של נעמה ואני אומרת, אפילו אני לא מכירה את נעמה אבל יש את רומי שם, ואם ההנהגה שלנו לא תתחיל להתנהג כאילו זה לא זר להם, כאילו נעמה היא לא רק הבת של אילת ויוני, היא גם הבת שלהם, ואם הם יתחילו לתפוס שאנחנו 12 יום מיום ה-400. אני דיברתי פה ב-2 באפריל. זה יותר מחצי שנה וזה עדיין רלוונטי שכל הנשים המסכנות האלה והגברים המסכנים האלה שחוו את ההתעללות המזעזעת הזאת ב-7 באוקטובר, שיש לנו עדויות, שיש לנו סיפורים לספר בשמם.

המחבלים שעשו את זה הם בדיוק אותם מחבלים שמחזיקים את אחותי עדיין, שמחזיקים את נעמה ואת לירי ואת אמילי ואת דורון ואת דניאלה, שמחזיקים את עידן ואת שגיא, שהחזיקו את כרמל והיא שרדה, וזה באשמתנו ובאשמתכם שלא הצלחנו להציל אותה. אני תמיד אגיד לכם תודה על זה שאתן מקיימות את הוועדה הזאת, אבל זה פשוט לא מספיק. אני מרגישה כאילו צוחקים עליי. כמה אפשר להחזיק ככה? כמה אני יכולה להסתכל לחברים שלי בעיניים ולראות אותם עם התינוקות הטריים שלהם ולהגיד להם, יהיה בסדר בסוף? ולדעת ששום דבר לא בסדר, ש-388 יום, לראשונה בתולדות ישראל נחטפו כל כך הרבה נשים והן עדיין שם. איך אנחנו אמורות להרגיש שוויון? איך אנחנו אמורות להרגיש שמקדמים אותנו? איך אנחנו אמורות להרגיש שאנחנו שוות משהו אם הן עדיין לא שבו? מה עוד צריך להגיד? כמה עוד צריך לבקש?

כולן מדברות כל כך בנימוס ובאכפתיות ובראיית האחר, אבל רק בא לי לשפוך פה גלונים של דלק ולהצית את הבניין הזה. למה לא מתעוררים כאן? מה צריך לעשות כדי שנתעורר? יש עכשיו הזדמנות ממשית על הפרק. אין יותר תירוצים. אי אפשר יותר להפוך את הקערה ולהפוך את זה לעוד משהו חדש שאנחנו רוצים להשיג, עוד משהו שלא הספקנו, כי אם כל אחת ואחת ממי שיושבת פה וממי שהיה אמור לשבת פה, כי זה פשוט בדיחה שאתם כלום מחברי הכנסת, היה אומר לי שהוא מוכן להשאיר את הבת שלו שם בשביל לחסל עוד מחבל או שניים, אין תשובה לזה כי אף אחד לא היה אומר את זה. אף אחד. אף אחד לא היה משאיר את הבת שלו. אל תעשו לנו את זה. אל תשברו לנו את הלב לחלוטין. יש עכשיו הזדמנות להחזיר אותן ואותם וצריך לעשות את זה עבור כל הנשים במדינת ישראל, עבור כל הגברים במדינת ישראל, שאף אחד לא ירגיש שהוא second best.

אין סיכוי שהן יושבות שם 388 יום ואומרות לעצמן, אני אזרחית פחותה, לא אכפת ממני. אם יש שם מישהי שתחזור עם ילד או אחרי לידה, אני עוברת פה אחד-אחד ואני ארדוף אחד-אחד לכל שארית חייו, כי היה אפשר למנוע את זה ועוד כל כך הרבה דברים אחרים. הגיע הזמן לממש את החזון והערכים של מדינת ישראל ולא להגיד, אכפת לנו מהחיים, אבל. אין אבל בערכים שלנו. אין אבל. הגיע הזמן. אל תדפקו את זה.

חלילה לא ממקום של הסרת אחריות, אבל הקולות שנשמעים כאן, ובדרך כלל אני לא עושה הפרדה מגדרית, היא אחריות על כולם, צריכים להרעיד כל שרה. יש לנו שש שרות בממשלה. אני חושבת שבפעם האחרונה שהיה פה דיון עם עדויות מאוד כבדות, גם ריכזתי את כל העדויות של האימהות, של המשפחות ושמתי את זה. נתתי את זה לכל שר ולכל שרה. אם יש שני שרים שמצליחים לשתק ראש ממשלה כאשר צוות משא ומתן כזה או אחר רוצה לטוס, ואני פתאום נדהמת לגלות שיש מי שאומר, אני אפרק את הממשלה אם רק אותו צוות יצא לנהל משא ומתן, אני חושבת ששש שרות בהחלט יכולות לדרוש. אם שניים מצליחים לעשות את זה, שני שרים, שש שרות יכולות לדרוש, ואני יודעת שכמעט כולן תומכות במתווה להשבת החטופים.

אז איפה הן? למה הן לא פה?

את השרה למעמד האישה ראינו פה אולי פעם אחת.

אני רוצה שהקריאה הזאת תעיר את השרות כי יש להן כוח. הייתי שרה בממשלה. יש כוח לשרות.

זה לא הגיוני. פותחים היום, מתחילים את הכנסת כאילו - - - . צריך כמו שהיא אמרה, לשפוך דלק. מה זה? לשבת ולדבר מנומס ויפה? תודה רבה, אבל אתם שומעים. אין מילים אפילו. אין לתאר את זה. איפה כל האופוזיציה? איפה כל ההפגנות? לא לפתוח היום ובכלל לא להתחיל שום דבר. לא לתת לשרים פה לנשום. לנשום אסור להם ובטוח שלא לראש הממשלה, במיוחד. אני לא רוצה להשתמש במילים, אבל זה רצח של אנשים פה. זה לרצוח את האנשים ששם נמצאים. מה זה הנימוס הזה?

תודה.

אין פה אף חבר כנסת של יש עתיד אפילו.

יש פה שתיים.

סליחה, תפנימי מה שאת שומעת פה.

אני לא צריכה אותך בשביל להפנים.

אנחנו לא ניכנס כרגע לוויכוחים. אנחנו מכאן נצא גם עם פעולות נוספות.

אתמול היינו בניר עוז ואנחנו כל יום מלווים אותם.

תיכף חברות הכנסת גם יגיבו.

ורדה בן ברוך, סבתא. אני רוצה לומר שזה כמובן כאין וכאפס. יש פה את המטה במינהלת השבים, הנעדרים והחטופים, לאחרונה גם הכירו בדרך כזאת או אחרת למרות שהחוק לא תוקן, בכך שיש סבים וסבתות שהם משלמים מחיר מאוד כבד, סבים וסבתות של חטופים.

סבא אחד, עכשיו יושבים עליו 'שבעה'. סבא של איתי חן נפטר.

ברוך דיין האמת. לא ידענו.

טייס בחיל האוויר לשעבר.

בבקשה, ורדה, סבתא של עידן אלכסנדר, בן 19.

נכון. עידן הוא אזרח אמריקאי. הוא הגיע לארץ מתוך אהבת מולדת. הוא התנדב לצבא והוא חייל גולני חטוף מהבסיס שלו ביום ה-7 באוקטובר. אני רואה את כולכן, כוח נשי. תודה, פנינה, על הבוקר הזה ועל אחדות הנשים הזאת שיש כאן, אבל אני אומרת, אם היינו מוציאים את האגו הגברי והיינו מושיבים נשים סביב שולחן ממשלה, אולי הדברים היו נראים אחרת. נשים, יש להן כוח ואנחנו צריכים להראות את כוחנו.

אני מתפלאת מצד שני איפה כל ארגוני הנשים למיניהם בארץ שלא משמיעים את הקול שלהם? יש פה בנות, יש פה משפחות של בנות חטופות. איפה כל הגופים האלו? גם אני נמצאת בשדולת הנשים אבל אני לא שומעת את הקול של השדולה. בואו תדברו עכשיו על הנושא החשוב הזה והדחוף הזה. אתם חייבים להביא עסקה שתוציא את כולן ואת כולם הביתה. העם שלנו לא יוכל להבריא ללא כל החטופים והחטופות בבית, ויפה שעה אחת קודם.

אין לי הרבה מילים מה לומר. כל הדברים נאמרו כבר. היינו בוועדות, נפגשנו עם חברי כנסת. אני מרגישה שהכול נופל על אוזניים ערלות, ואני מאחלת ומתפללת שאלוהים יפתח לכולם את הלב הרחמן, הלב הטוב, ושבאמת ילכו לקראת עסקה וגם יצביעו בעד עסקה לשחרר את כולם ואת כולן במהרה. תודה רבה.

אמן.

אני נותנת לבת שלי שתדבר, למה לי מאוד קשה לדבר.

אני אורה, אני הדודה של בר. זאת אימא שלי. יש כאן את ג'ולי, אימא של בר. אנחנו כאן כולנו כבר 388 יום נלחמים לשחרור של כל החטופים ולשחרור של בר. מאוד קשה לנו. כולם מדברים כל כך שאנחנו כמשפחות, אנחנו בשמאל, אנחנו בימין. אנחנו לא שם. בשום מקום. אנחנו נלחמים עבור החטופים שלנו, עבור היקרים שלנו ולא מעניין אותנו שום דבר. אימא שלי הגיעה לפה לאחר שהיא סיימה טיפולים כימותרפיים, שהיא חלתה בסרטן בעקבות מה שקרה, אחרי מה שקרה, והיא בין לבין מגיעה לפה ובאה ואומרת שדי, מספיק. הממשלה, חברי כנסת נכבדים, מספיק. אנחנו כל כך הרבה ימים בתוך המלחמה הזאת. יש כמה מלחמות ואנחנו במלחמה שלנו על החטופים שלנו, על החיים שלהם. אנחנו מרגישים שאנחנו הופקרנו. אנחנו מופקרים מידי יום.

כולם מאוד אמפתיים, מאוד נחמדים, רוצים להחזיר את החטופים שלנו הביתה, אז איפה הם? איפה הם היום? אני בתור אישה, אימא לחיילים, דודה, איפה החטופים שלנו? אני פונה אליכם ומבקשת, תחזירו אותם הביתה. אני כבר לא מאמינה לעסקאות. אני לא מאמינה לשום דבר כי הבטחות יש, המון, אבל אף אחד לא מקיים שום הבטחה. אם מדברים על ניצחון, איזה ניצחון יש בלי החזרתם של החטופים? יש לי נכד שנולד ב-3 באוקטובר 2023. הוא היום בן שנה. איזה ביטחון אני יכולה לתת לו ולנכד הנוסף שלי ולילדים שלי כשאני לא יודעת מה קורה עם החטופים שלנו?

אמרו לנו פעם, כשהילדים שלכם יגיעו לגיל של הצבא, הכול יהיה בסדר, כבר לא יהיו מלחמות. איפה? נגמרה המלחמה. כבשתם, הגעתם, סינוואר מת. אני פונה אליכם, לחברת הכנסת פנינה, לכולכם, לכל חברי הכנסת, אנא מכם, הדבר הכי חשוב היום זה החזרתם של 101 החטופים, החיים לשיקום והחללים לקבורה. זה מה שגם סבתא של בר אומרת, ואני בטוחה שכולכם כאן, כל האימהות וכל קרובי המשפחה שנמצאים פה, וג'ולי וכולם אומרים. אני פונה אליך, בבקשה תצביעו כולכם יד אחת לחזרתם.

תודה.

היום יגיע לכאן הנשיא וגם ראש הממשלה כנהוג גם בפרוטוקול של הכנסת, בפתיחת המושב. בינתיים היועצת שלי יצאה להכין מכתב דחוף בשם נבחרות הציבור והאימהות שנמצאות כאן, לראש הממשלה, שאנחנו דורשים ממנו לממש מתווה דחוף. אני שמעתי את ירדן. אני יודעת שכל אימא, כל אבא, כל אח ואחות היו מתארים את הרצון של מה שאת אומרת. אנשים פה כשמדברים איתם, נבחרי ציבור, אם זה היה הבן שלך או הבת שלך, הם אומרים, היינו שורפים את המדינה. חלילה אני לא מעודדת אלימות כזאת או אחרת. אני חושבת שאתם רחוקים.

אני גם לא.

אני יודעת, אבל בכלים שיש ברשותנו, ואנחנו לא יכולים להמעיט בתור נבחרות ונבחרי ציבור, אנחנו נשתדל לעשות הכול כדי שהם ישובו הביתה. אני יודעת שיש פה הרבה תחושת ייאוש. זו לא המטרה של הוועדה הזאת, תאמינו לי. הרבה פעמים אני אומרת, יש פה גם דיונים קשים על המעטפת. זה לא המטרה. המטרה היא לתת לכן את הכוח ביחד, יחד עם נבחרות ציבור, יחד אתן שנמצאות אחת עבור השנייה, האימהות, הסבתות, האחיות, החברות, ובעזרת השם שכל הצעדים כולם יובילו להחזרתם הביתה.

גילת, דודה של שגיא דקל חן, בבקשה.

שלום לכל הנוכחות והנוכחים פה, וחברות הכנסת. אני גילת, דודה של שגיא דקל חן שחי וחטוף בעזה, ואני גם קולה של אימא, אני ואחותי רינת. אנחנו קולה של אימא כי אימא של שגיא שנחטפה באותו יום ארור לא יכולה להיות כאן. היא הצליחה לחזור, השתחררה, ברחה, חזרה בשארית כוחותיה והיום עוזרת לנכדיה שחוו את אותו יום ב-7 באוקטובר הארור, עוזרת להם להעביר את יומם.

תדגישי שהיא לא הוחזרה. היא פשוט ברחה. לא הצליחו לחטוף אותה.

זה מה שאמרתי. חטפו אותה והיא ברחה. נפצעה, חזרה מדממת בזחילה במשך שעתיים בשדות ניר עוז, חזרה לביתה, אז אנחנו קולה של אימא. ביום חגיגי זה כמו ששמתי לב כשהגעתי לכנסת, שפתאום כל השומרים בחוץ לובשים ג'קטים יפים וחולצות לבנות, שהכנסת חוגגת פתיחת מושב, אני רוצה לפנות לבנימין נתניהו, ראש הממשלה. כמו שאתם במליאה תמיד מדברים אל הכיסא הריק, ומדברים אליו נחרצות מדם לבכם, אז אני פונה עכשיו למר בנימין נתניהו, תפסיק עם הבולשיט. תפסיק עם זה. אנחנו יודעים היטב מה חמאס מתחילת מאי רוצה. אנחנו יודעים בדיוק שחמאס ביקש הפסקת המלחמה כבר ממאי. זה התנאי היחיד שהוא הציב לעסקאות. לבוא להגיד אין חמאס, אין עם מי לדבר זה הכול בולשיט, כדבריו של נשיא ארצות הברית. זה לא דבריי. נשיא ארצות הברית אמר את זה, אז תפסיק עם זה. אנחנו יודעים היטב שאתה מבזבז את הזמן היקר להם שם, שאתה שוב ושוב מורח פה את הזמן. אין להם זמן.

שמענו פה את דבריהם של כל האימהות היקרות, האחיות. אין להם זמן. אתה שוב מורח את זה עם עוד עסקה של 48 שעות, ארבעה חטופים, בוא נראה מה יקרה. לא יקרה. אנחנו יודעים היטב שלא יקרה, כי אתה יודע בדיוק מה צריך כבר מחודש מאי עבור המתווה שיחזיר אותם הביתה. צריך להפסיק את המלחמה בעזה. זה הדבר היחיד שצריך לעשות פה עכשיו, ולהחזיר אותם הביתה. הרגנו את כל מי שצריך היה להרוג שם, את כל הצמרת כולל את זה שבראש, אז אין להם יותר זמן. זה הזמן עכשיו לעשות עסקה של כולם ותפסיק עם הבולשיט. תפסיק. עכשיו צריך לעשות עסקה. אתה אחראי ואנחנו מצפים ממך לעשות את המתווה הזה כמה שיותר מהר. כל מי שבדוחא, רק זה מה שחשוב, את כולם. תודה.

תודה רבה.

שלום לכולם, שמי מרב מור אביב, אני אחיינית של אברהם מונדר, ובת דודה של קרן ורותי ואוהד שחזרו בעסקה בפעימה הראשונה ביום הראשון, ביום ה-49. פנינה, קודם כל אני רוצה להודות לך, כי לפי מה שראיתי זאת הוועדה היחידה, ופנינה היא היחידה שעשתה ביום הזה דיון מיוחד בנושא, והיו עוד דיונים שנכחתי בהם הרבה במהלך השנה הזאת.

אני רוצה לספר לכם שאני היום באתי לכנסת ונכנסתי עם שלט של דוד שלי שכתוב עליו "הופקר ונרצח". אני רוצה לשאול כל אחת ואחד מכם אם בן אדם בן 79 שנלקח מהבית שלו בשבת בבוקר ומחזיק מעמד חמישה חודשים בשבי במנהרות, ואחר כך נרצח בדם קר, אם הוא לא הופקר ונרצח? אבל עם השלט הזה לא נתנו לי, פנינה, לכנסת. האמת היא שהוא הופקר ונרצח, ואני כאן בשם אלה, יש 27 חטופים שהופקרו ונרצחו בשבי. בשביל שלא כל האימהות האלה, יהיה להן את אותו גורל. אנחנו כל הזמן אומרים שאין זמן, ואני ההוכחה. אני חושבת שגם ראיתי את גיל פה, בן דוד של כרמל. כל השישה האלה נרצחו בדם קר כנראה בתחילת מרץ. גופתם הוחזרה לארץ ב-20 באוגוסט.

שחלקם מעל גיל 70.

יותר מגיל 70. דוד שלי בן 79 נחטף לא בריא. לא ברור איך הוא החזיק מעמד עד תחילת מרץ, אבל הוא החזיק מעמד עד תחילת מרץ.

פנינה, את אמרת בהתחלה שאי אפשר לתאר את ההרגשות. הבן שלי גם נפטר לפני שלוש שנים ואני אומרת לכם שאף אחד לא יכול להרגיש את מה אימא מרגישה כשהבן או הבת שלה אינם, אז כל מי שאומר, אני מבין אותך, קשה לי לתאר, אכן קשה לתאר ואף אחד לא מבין את זה. זה לא רק 24/7, זה כל שנייה. יושבות פה כל האימהות ולא מדמיינים מה זה החיים בשבי, אבל אני אספר לכם מה זה החיים בשבי כי בת דודה שלי, קרן, שהתה 49 יום בשבי, וזאת גבורה של נשים וזה המקום פה לציין את זה. קרן גם דיברה באו"ם ביום האישה הבין-לאומי וסיפרה את הסיפור.

הם היו עשרה אנשים בחדר בדיקת רופא בבית חולים. הגילים היו משנתיים, הבת של דורון, ועד גיל 85, עד יפה אדר. תארו לעצמכם עשרה אנשים, שלוש נשים, שתי נשים מבוגרות, דודה שלי ויפה אדר, וילדה בת שנתיים, ילדה בת ארבע, אוהד, הבן של בת דודה שלי שרק מלאו לו תשע בדיוק באותו יום בבית חולים הזה, ועוד שני ילדים, איתן ואוהד שהביאו אותם אחרי שהם היו שבועיים וחצי לבדם בשבי. לא לבדם ביחד. כל ילד בנפרד. הנשים שם, שלוש נשים שם היו גיבורות כי במשך למעלה מחודש הן תפקדו בחדר הזה, בחדר קטן, חדר רופא. הן תפקדו בחדר הזה והחזיקו מעמד ונתנו אופטימיות לשני ילדים שהם לא ידעו מה עם ההורים שלהם, שני ילדים שחשבו שכל המשפחה שלהם נרצחה, והם שאלו, אנחנו נהיה כמו גלעד שליט? אנחנו נחזור בבר מצווה או אחרי הבר מצווה? ילדים במדינת ישראל. הנשים, הן היו החזקות והן החזיקו שם תקווה, אז רק לדמיין צריך. ואיך עושים פיפי בפח אשפה, גם נשים וגם ילדים. מלמדים את הילדים לעשות פיפי בפח אשפה. זה מה שעובר עליהם, אז השומר בכנסת יכול להגיד לי עד מחר, הוא לא הופקר ונרצח, אבל כולם פה, כל הנשים פה וכל הגברים שעדיין בשבי הם הופקרו.

באמת תודה. את אומרת שזה נופל על אוזניים, אבל אני את השרה מאי גולן, חוץ מבאו"ם בניו יורק אני לא ראיתי אותה, שכעסה עליי שלכלכתי את החליפה שלה כשהיא נתקלה בי עם הרגל.

אני רוצה עוד משהו להגיד על האימהות, שתדעו. אני לא יודעת אם יודעים את זה, אבל כשהנשים חזרו אחרי 49 ימים ו-50 ו-51 ו-52, כל אחת מהן ירדה למעלה מ-10% מהמשקל שלה, והרופאים אמרו שהילדים הגיעו בסך הכול במצב גופני טוב. אתם יודעים למה זה? כי הן שמרו תמרים בשביל לתת לילדים. אתן זוכרות איפה אנחנו שמענו על סיפורים כאלה? בשואה. אמרו לנו Never Again, וראש הממשלה שלנו בקונגרס אמר Never Again, אבל זה קרהAgain . ב-7 באוקטובר זה קרה וזה ממשיך לקרות כל הזמן, כל יום.

גליה חושן, אימא שכולה, בבקשה.

תודה רבה. אני אולי אשמיע פה קצת קול אחר אבל אני חייבת להשמיע את הקול שלי. זאת הבת שלי, הדר חושן. היא הייתה בנובה והיא נרצחה במיגונית, באחת ממיגוניות המוות. אני פה די רוצה להגיב למה שנאמר. את אמרת, שירה, לא מגיע להם להיות שם בשבי וכל זה. לא היה מגיע לאף אחד ה-7 באוקטובר. הבת שלי הייתה נעדרת רק עשרה ימים. גיהינום להיות תלויים בין שמיים לארץ, ובימים האלו קיוויתי שהיא חטופה. הילדים שלי אמרו לי, אימא, השתגעת, את יודעת מה עושים שם לבחורות יפות? אמרתי, לא אכפת לי, אני רוצה אותה חיה, אני אטפל בה. אני רוצה אותה חיה. אז לי אין כבר את קרן האור הקטנה למרות שהם בגיהינום. לי אין את קרן האור הקטנה הזאת.

אני מתפללת על החטופים כל יום. כשהשישה נרצחו אני פשוט התפרקתי כאילו אחד הילדים שלי חטוף שם והוא נרצח. הכאב שלכם, אני לא יכולה לעמוד בו. אני לא יודעת מה זה 300 ו-400 ימים. לא יודעת. לא עמדתי בזה. עמדתי במה שאני עומדת עכשיו. גם לי אין יום ואין לילה. אחרי ה-30 הבן שלי נכנס לעזה והוא אמר לי, אימא, אני הולך להביא את החטופים. אם יקרה לי משהו, שום עסקת שבויים הוא אומר לי. שום עסקה. אמרתי לו, איך אתה מדבר? הוא אמר, אימא, שום עסקה. אני מודה, אמרתי לו, תשמע, עכשיו קמנו מ'שבעה'. אולי אל תלך. מה פתאום, אימא, זה לא מקרה פרטי, זה עם ישראל, זה הכבוד של עם ישראל. מה אני אגיד לו? אם כל אחד יגיד לא, אז מי ילך? יש לנו אויב מר, רצחני, ברברי וצריך להשמיד אותו. גם נאמר פה שכאילו רצחנו את כולם, את נסראללה, את סינוואר. לא, לא רצחנו את כולם. לא השמדנו את כולם. ממש לא. תגידו מה שאתם רוצים. אני אגיד את מה שאני באתי להגיד.

אני לא יודעת איפה הרוצחים של הבת שלי. אתם עשיתם פה מיצג מזעזע באמת. אני לא יכולה לעשות מיצג של הגופות במיגונית, של ערימה של גופות. אני לא יודעת איך הבת שלי נרצחה. אין לי אומץ ללכת לראות את התמונות. אני לא יודעת אם היא נשרפה, אני לא יודעת אם היא ירויה. לא יודעת.

גליה, אני רוצה לספר לך שהיה פה דיון לפני חודש ימים. הדיון היה גם על העמדה לדין של מחבלי מפלצות האדם של הנוח'בה. זה היה דיון מאוד קשה של שלוש שעות, שאנחנו רואים שהם לא התחילו לגרד בהעמדה לדין.

גם על זה אני זועקת. שנה עברה. הנוח'בות חיים על חשבוננו בבית כלא, ואת החיילים שלנו עוצרים בגלל שהם רצחו נוח'בות.

גליה, אני חייבת לשאול כאימא לאימא. אני לא חושבת שאנחנו בתחרות על הכאב.

לא, ממש לא.

אוקיי. אנחנו לא בתחרות. אנחנו כואבים את כאבך יותר ממה שאת מדמיינת.

ואני כואבת את כאבם, תאמיני לי.

אבל כמו שאמרת, לי עדיין יש זיק של תקווה.

נכון, והלוואי, אני מתפללת שיחזרו בריאים ושלמים.

ואת כל החטופים חייבים להחזיר.

נכון.

אני מסכימה איתך שכולם מחבלים שם. גם הבן של סינוואר מחבל קטן בן עשר, אבל הוא מחבל לכל דבר.

כולם מהרחם הם מחבלים.

ואנחנו צריכים לבוא בחשבון עם כולם, אבל לא על חשבון אלו שאפשר להציל. כאימא אני בטוחה שאם הבת שלך הייתה חטופה, את היית אומרת, קודם כל בוא נציל אותה ואחר כך נבוא איתם בחשבון. אין פה אחד, אני לא חושבת בקהל הזה ובכלל במדינת ישראל שלא מבין שצריכים לבוא איתם בחשבון, אבל זה לא על חשבון אלה שחיים שם ואת אלה שצריכים לבוא בקבורה, כי כמו שהבת שלך באה לקבורה במדינת ישראל, כל החטופים שנרצחו שם צריכים לבוא לקבורה, אז אני כואבת את כאבך ואת כואבת את כאבי, וכאימא לאימא את צריכה להבין שקודם כל אנחנו חייבים להחזיר אותם ואחר כך לבוא בחשבון כולנו, אין ויכוח על זה בכלל, ולבוא איתם בחשבון ולמצוא את כל המרצחים שרצחו גם את הבת שלך וגם שהתעללו בבת שלי וחטפו את הבת שלי, וזה לא אחד על חשבון השני.

תודה. אני רוצה לומר שהקול שלך, גליה, בשילוב הקול של שירה זה העמדה של כמעט כל נשות ישראל, אימהות ישראל. אנחנו רוצות אותם הביתה ואנחנו נבוא בחשבון עם כל המחבלים. התחושה היא שמנסים לשתול לנו כל הזמן בתודעה שזה על חשבון זה, זה על חשבון זה, ואני אומרת, סינוואר הארכי מחבל חוסל. בכל מה שקשור לשבויים ונעדרים זה עניין של לדעת מתי נפתחת הזדמנות ואפשר להחזיר אותם הביתה. אם נפספס את ההזדמנות הם לא יהיו פה.

יש לנו צבא חזק. המילואימניקים שלנו והחיילים שלנו מחרפים את נפשם כולל האבדות המאוד קשות. המספרים שאני לא מסוגלת לציין אותם, של הנופלים מאז תחילת החודש, אבל גם הערך שלנו כיהודים זה קודם כל פדיון שבויים, להחזיר אותם הביתה. אנחנו נחזיר אותם. יש השיגים צבאיים. אי אפשר להמשיך ולהגיד, אולי בקצה נצליח. בסוף הם פשוט יפלו על הרגליים ויביאו אותם. אנחנו יודעים, יש לנו עסק עם ארכי מחבלים, מקדשי מוות, מקדשי דם. אני שומעת את הקול שלך ואני שמחה שאת באה ואומרת את הדברים שלך כאן, אבל אני חושבת שאתן לא סותרות אחת את השנייה. אני משתתפת בצערך ואני חושבת שדווקא אימהות של ה-7 באוקטובר שאיבדו ילדים, אני חושבת שהדרך שלנו, ואני אומרת את זה באמת בזהירות רבה, הדרך שלנו לציין את ימי הזיכרון זה לא לשכוח את החטופים והחטופות, בעיניי.

באמת לא ימין, לא שמאל. כולם כולל כולם ישלמו על מה שהם עשו ב-7 באוקטובר. עכשיו אנחנו במלחמה. אני חושבת שעסקה להחזיר חטופים חייבת להיות, אבל אין לנו עם מי. אי אפשר לתת בהם אמון על שום דבר.

אבל את בת דודה שלי החזירו בעסקה.

נכון. זה היה בהתחלה וזה היה כשהם הרגישו - - - .

לא נכון.

זה דעתי. אני חושבת שהעסקה צריכה לכלול את כל החטופים, לא חלק, לא פעימה, לא כלום, כי מי שלא יחזור, לא יחזור לעולם. כל אחד פה עם הדעות הפוליטיות שלו. זה לא מעניין אותי עכשיו. גם אם הייתה ממשלה אחרת הייתי אומרת, אני לא מאמינה שיש מישהו שלא רוצה להחזיר את החטופים.

אם הייתה ממשלה אחרת הן לא היו נחטפות. אם הייתה ממשלה אחרת כל הדבר הזה לא היה קורה.

תצעקו גם על הממשלה שמכניסה אוכל ודלק ונותנת להם לנשום.

מה זה קשור?

זה קשור. הם צריכים להרגיש שנגמר להם האוויר, נגמר להם המים, נגמר להם הלחם. זה מה שאני חושבת. להחזיר את החטופים, אני מצטערת - - -

עכשיו.

כן, נכון, הם שם נמצאים בתחנת אוטובוס ופשוט אנחנו לא הולכים לקחת אותם. את לא יודעת איפה הם. הלוואי והיינו יודעים.

ידעו בדיוק איפה כרמל נמצאת אבל הגיעו מאוחר מידי.

כולם מדברים שהניצחון זה החזרת החטופים. אני חולקת עליכם.

אם הבת שלך הייתה שם את לא היית חולקת.

גליה, אני רוצה לאפשר לך לסיים. אף אחד לא נכנס לדברים של גליה. כשם שפרצופיהם שונים, גם דעותיהם שונים ולעיתים יש דעות שונות גם אם זה קשה. גם אם לי קשה להכיל חלק מהאמירות, אני רוצה לאפשר לך, גליה, ואנחנו נסכם את זה. דעתה, דעתה והיא שונה, ויש גם דברים שהם משותפים. בבקשה.

מה שקרה ב-7 באוקטובר, אזרחים הופקרו ומחובתה של המדינה לדאוג להם ולהחזיר אותם, אבל להחזיר את החטופים זה לא ניצחון. להחזיר את החטופים זה למחוק את ההשפלה. זה מה שזה צריך לעשות.

להחזיר את החטופים זה הניצחון.

אנחנו חייבים להחזיר את החטופים, למחוק את ההשפלה ולהמשיך לנצח. להמשיך את המלחמה ולנצח.

לא מעניין איך שיקראו לזה. שיחזירו אותם ולא משנה השם.

אבל זה לא יהיה הניצחון. זה לא ניצחון. הם לקחו את שלנו. להחזיר את שלנו זה לא ניצחון. לקחת את שלהם זה ניצחון.

רבותיי, אני לא עשיתי את הדיון הזה בשביל שיהיה פה התכתשות. ממש לא. אתם יודעים מה? זה פרס לפוליטיקאים שהופכים את הנושא של החטופים לימין ושמאל. זה לא. אף אחד עכשיו לא מדבר. אני רוצה לאפשר גם לחברות הכנסת שיושבות כאן.

לפני כן, ג'ולי ומירב, אתן רוצות לדבר עכשיו לפני חברות הכנסת?

מה זה ניצחון בעינייך?

להשמיד אותם.

את מסוגלת?

צריך להחזיר את החטופים, אבל ברגע שהחטופים יחזרו אי אפשר להגיד ניצחנו. החזרנו את מה שלקחו לנו. זה עדיין לא יהיה ניצחון. אני אמרתי, למחוק את ההשפלה הזאת, אבל זה עדיין לא ייגמר כי זה לא יהיה ניצחון.

גליה, תודה. לא להיכנס יותר לדברים.

אני רוצה לאפשר בבקשה לג'ולי. קודם כל אני מתנצלת בפנייך שחווית חוויה לא פשוטה בכניסה לכנסת. אנחנו נבדוק את זה. אני מתנצלת.

פנינה, תבדקי גם איך לי לא נתנו להיכנס עם "מופקר". לפורום תקווה נותנים כל הזמן להיכנס עם השלטים שלהם.

זה מפריע עכשיו. אנחנו רוצים לאפשר לג'ולי.

ג'ולי, בבקשה, אימא של בר.

להגיד לך בכנות? כששמעתי שיש ועדה לקידום מעמד האישה, לא חשבתי שיהיה פה גברים. קצת קשה לי עם זה אבל זה בסדר. כמובן יש פה הורים, יש פה משפחות. הכול בסדר, רק קשה לי ממש הדרך וההתנהלות של מה שהולך פה באולם הזה. כולנו שותפים לכאב הזה. כולנו באותה סירה, אם זה חטופים ואם זה נרצחים. זה כואב לכולנו. זה כואב לכל עם ישראל.

פנינה, אני רוצה להגיד לך תודה שאת פה ותודה שאת הפה שלנו.

לא צריך להגיד לי תודה. אני עושה את העבודה שלי.

אני יודעת שכואב לך ואני מרגישה אותך. תודה על החולצה הצהובה שמראה קצת.

אני אימא פשוטה, לא מבינה בפוליטיקה, לא מבינה במהלכים צבאיים. אני לא שם. אני לא מגיעה בכלל לוועדות ודיונים. משפחות החטופים יודעים את זה. אני לא אוהבת את זה ואני מתעסקת בדברים אחרים שאני חושבת שיחזירו את בר ואת כל החטופים, ומתפללת באמת בכל כוחי שתעשו ותצליחו ושלא תוותרו עליהם ובאמת שלא תנוחו לרגע, כי אי אפשר. באמת שאי אפשר להמשיך עוד רגע כשיש 101 חטופים.

אם אנחנו פה במעמד קידום האישה, אז רק לחשוב על זה שיש חמש אימהות שיש להן זוגות של חטופים, שזה קשה, ובכלל להבין שזה גורל וגורל של כולנו. אנחנו צריכים להתחזק מזה, להבין למה זה קרה לנו, לכן למצוא את הדרך שבאמת אל תנוחו. כמו שלנו אין מנוחה, הלוואי ואנחנו כולנו נמשיך להתפלל באמת בכל הכוח. שתזכו להיות שליחים טובים.

באופן אישי ממש קשה לי להיות פה. אני מרגישה שזה באמת לא קשור אלי ואני לא מאמינה בדרך הזאת. למעלה משנה באמת היו מלא דיונים ופגישות. אני לא מרגישה שזה עזר לי. מבחינתי זה ממש גובל בבזבוז זמן. אני יושבת, מתפללת ועושה כל מיני פרויקטים רוחניים. אני חושבת שבאמת הזכויות והתפילות זה מה שישיב אותם הביתה, אז בדרך שלי אני עושה את זה. תודה לכולם והיה לי קצת קשה.

אני רוצה לחזק אותך. אני לא חושבת שבזבוז זמן ואני מקווה שנראה אותם בבית.

ריקי, גם חברה אישית שלי שעוסקת בהמון מיזמים של חיבור בין דתיות לחילוניות, וגם מלווה את ג'ולי. בבקשה.

האמת היא שמי אני לדבר? לא חשבתי להגיד אף מילה, חוץ מזה שאני בשנה האחרונה ביחד עם ג'ולי, ביחד עם שאר המשפחות בתוך המסע המורכב, הלא פשוט, המטלטל הזה. לא יודעת כאימא איך אפשר בכלל לחיות באופן הזה, ואני חושבת שג'ולי אמרה את הדברים. אתם מוניתם לשליחים. אתם פה ויש לכם תפקיד. ג'ולי דיברה על עשייה רוחנית והיא כמובן מאוד חשובה, אבל אין ספק שעשייה רוחנית מלווה בעשייה מעשית, במעשים. אנחנו מהצד שלנו, מה שאנחנו יכולות. הלוואי ויכולנו להיכנס לשם ולהביא את כולם. אין לנו את היכולת. אנחנו נתפלל שלכם יהיה הכוח, האומץ, היוזמה, התושייה להצליח להביא אותם, וביחד בעזרת השם נקווה שנזכה לשבת פה עם כולם.

אמן.

אני רוצה להעביר להתייחסויות חברות הכנסת. לפני שאני נותנת את הבמה לחברת הכנסת דבי ביטון, יש משפחות שעדיין רוצות לדבר? קודם העבירו ביקורת על חברות הכנסת, חברי הכנסת של יש עתיד. אני רוצה לומר ביושר ובכנות שאני מאוד מעריכה את החברות שנמצאות פה בפרט, ובכלל את העבודה של הרבה מאוד חברי כנסת של יש עתיד שמגיעים לכאן. הם לא מהמפלגה שלי. אני מהמחנה הממלכתי אבל אמרתי, זה לא פוליטי. יש פה נשים, במיוחד השלוש כאן שנמצאות, שעובדות הרבה מאוד, אז אני שמחה שאתן כאן למרות הנסיבות.

דני, בבקשה. בינתיים אנחנו מעבירות את המכתב שאנחנו נגיש היום לראש הממשלה.

שלום לכולם, אני באתי לכאן עכשיו ממאהל שביתת הרעב. אנחנו שובתים רעב כבר 34 ימים. אני באופן אישי שובת רעב כבר 26 ימים. אנחנו שובתים רעב כי אני חושב שעד שלא תהיה התקוממות עממית, אנחנו לא נצליח לשכנע אף אחד להביא את החטופים. עד שלא יהיה פה חגורה של אלפי אנשים מסביב לכנסת שתמנע מכל 120 חברי הכנסת להיכנס לכאן, אנחנו לא נביא את החטופים. אני מדבר על 120 חברי כנסת. 120 חברי כנסת מבחינתי זה הממשלה שאחראית על מה שקרה ב-7 באוקטובר, וכל השאר, על ההפקרה מה-7 באוקטובר עד היום. 120 חברי הכנסת אחראים על האירוע ועל ההפקרה. אף אחד מ-120 חברי הכנסת לא יכול להישאר חבר כנסת אחרי השנה הזאת. אף אחד. כולם צריכים לעזוב את הבית הזה, ואם אתם לא תעזבו את הבית הזה בעצמכם, אנחנו נוציא אתכם מפה. פשוט נוציא אתכם מפה כי זו דמוקרטיה, לכן אף אחד מ-120 חברי הכנסת לא נקי מכיוון שיש 101 חטופים למעלה משנה, ולאופוזיציה היה מספיק זמן לעשות את מה שהיא צריכה לעשות והיא לא עשתה, כולל נשיא המדינה, אגב, שהיום בשעה 18:00 אני אפגש איתו בבית שלו בבית הנשיא.

אני קורא עכשיו לאופוזיציה, אם אתם רוצים לתקן, עכשיו תעזבו את הכנסת. תשאירו אותם לבד פה. תחרימו אותם. לא מספיק להחרים את הנאומים של בן גביר. פשוט להחרים אותם, לתת להם פה לבד להסתובב בחדרים האלה. לתת להם לבד לשבת בוועדות שידברו עם עצמם, שידונו עם עצמם. בלאו הכי אתם לא משמיעים. בלאו הכי אתם לא מגישים שום חוק והוא עובר. הכול חוקים ממשלתיים. הכול פה קורה על פי מה שהממשלה רוצה, ועכשיו הקואליציה בכלל עם 78 חברי כנסת. פשוט תיקחו את הרגליים וצאו החוצה ותנו להם פה את הבית הזה עד הבחירות ועד שהוא יחליט שיהיה בחירות.

ביבי עובד עליכם בעצם. הוא יוצר אצלכם פחד שאולי זה פוליטי ואז אם אתם תגידו ויגידו שאתם פוליטיים, אז לא יצביעו לכם. הוא מצליח לעבוד על כולם כל הזמן. פשוט תצאו מפה. תבואו, תשבו איתנו פה בכיכר החטופים. תעשו את ההפגנות שאתם צריכים לעשות. אתם לא צריכים לשתף פעולה. יש משתפי פעולה עם ראש הממשלה, אחד מהם זה גם הרמטכ"ל. הרמטכ"ל הרצי הלוי קיבל פקודה בתחילת המלחמה להביא את החטופים ולחסל את החמאס במקביל. הוא ידע שהוא לא יכול לעשות את זה. הוא ידע אבל הוא שתק, כמו השתיקה שלפני ה-6 באוקטובר.

אני לא רוצה להגיד מילים חריפות אבל צה"ל הרג 27 אנשים כתוצאה מהדבר הזה, 27 חטופים. אני אומר לכם לפי מה שאני יודע מבפנים, יש עוד חטופים שמתים שם כתוצאה מהלחץ הצבאי של הצבא. הצבא לא הצליח להוציא חטוף אחד. מי שהוציא חטופים זה הימ"מ שהיה ממודיעין מיוחד על אנשים שהיו בבתים. הלחץ הצבאי, לא רק שלא הוציא חטוף אחד, הוא הרג עשרות חטופים והרמטכ"ל שותף לזה. הוא עד היום לא אומר שום דבר בעניין הזה ולכן הוא שותף לזה. גם ראש המוסד שנסע עכשיו לקטאר, הוא נסע מסונדל. הוא נסע בלי מנדט. הוא נסע סתם כמו כל הפעמים הקודמות, והוא משתף פעולה עם ראש הממשלה בשקט, כי ראש הממשלה צריך זמן. ראש הממשלה מה-7 באוקטובר מחזיר מנדטים. פנינה, הוא לא מחזיר כלום חוץ ממנדטים, והוא החזיר הרבה מנדטים. אתם עזרתם לו. אתם בשתיקה שלכם עזרתם לו. תבינו.

אני רוצה להגיד עוד דבר אחד. יש כאן אנשים שדיברו לפניי ואמרו שצריך קודם כל למוטט את החמאס ואז להביא את החטופים. אלה אנשים שהם מונעים משנאה. אלה אנשים שמונעים מנקמה. הם שונאים את החמאס יותר מאשר אוהבים את החטופים. כל מי שאומר למוטט את החמאס לפני שמביאים את החטופים, שונא את החמאס יותר מאשר הוא אוהב את החטופים, וזה צריך להכניס טוב-טוב לראש. אין דבר כזה. תיראו, ראש הממשלה ויתר עכשיו על ארבעה חטופים חיים כי הוא לא רצה לתת יומיים הפסקת אש. תבינו, הוא לא רצה לתת יומיים הפסקת אש. הוא ויתר על ארבעה חטופים חיים. אני לא יודע אם יש מילה בעברית יותר מהפקרה כדי להגיד שזה נכון. הוא שלח את רונן בר, את ראש המוסד ואמר לו, לך תביא עסקה יותר טובה. יומיים, להביא ארבעה אנשים חיים. אמר לו, לא טוב יומיים. אני לא רוצה הפסקת אש יומיים. צריך כל יום למות שם מישהו בעזה. צריך לשמר את המלחמה הזאת כי במלחמה כל מי שמדבר נגד ראש הממשלה הוא מחליש אותנו והוא בוגד והוא זה והוא זה.

אנחנו המוחלשים. משפחות פה מרוסקות. משפחות פה, הן לא קמות בבוקר. משפחות פה לא יכולות לחיות. לי יש אח בן 69, חטוף, שאני יודע שהמצב שלו הוא בסכנת חיים ממשית. יש פה אימהות לילדות, לבנות, שהן דיברו פה היום. אתם לא מבינים. אנחנו מחלישים? לנו אין כוח לעמוד על הרגליים כבר ועוד אנחנו מחלישים?

אתה עצמך היית איש ביטחון, איש משטרה.

בבקשה, חברת הכנסת ביטון.

תודה, כבוד היושבת-ראש. משפחות יקרות, לפעמים מרגיש כאילו הוועדות האלה זה פינת ליטוף. לצערנו, באמת אני יכולה לומר ואין פה פוליטיקה, שהכלים הפרלמנטרים בחלקם פועלים לא תמיד לטובתנו אנחנו, בין אם זה אופוזיציה או אחרת. אני רוצה לקרוא כאן לראש הממשלה, ולצערי אני עושה את זה יחד אתכם כי גם אנחנו כחברי כנסת לא מצליחים להבין מה המניע שלא מחזירים את החטופים הביתה. אני תושבת שדרות. הבת שלי חברת קיבוץ כפר עזה. היינו ביום ההפקרה הנורא הזה ואני אומרת, תעצרו את המלחמה, תוציא את כל החטופים בבקשה. יש לנו צבא חזק. זה לא מה שקרה ב-7 באוקטובר. זה כבר לא יקרה שוב ולכן כל תירוץ מטורף, ציר פילדלפי, רפיח, סינוואר, די, נגמר הסרט הזה. הלוואי, ראש הממשלה, והיית מתעסק בחטופים כמו בחלון של הבית שלך. בושה למדינת ישראל.

שירה, אם יש לכם תיקונים תרגישו בנוח לתקן. הכול בסדר.

אין לי מילים. אני רוצה רק לומר לאימהות כאן משהו בנימה אישית. יש לי בת חיילת. מה-7 באוקטובר אני מטמטמת לה את השכל עם הודעות. השבוע היא כתבה לי, אימא, די, אני בת 20. מה את כל היום בודקת מה מסוכן, איפה את, כי גם היא נמצאת באזור לא סימפטי. רק שתדעו שאני לא מצליחה לדעת ולהבין מה עובר עליכם. אם לי יש ילדה חיילת חיה, סבבה, ואני לא ישנה, באמת אין לי מילים. הגיע הזמן שתקבלו את החטופים כולם הביתה, עסקה כוללת. זה בושה אם אכן מה שנאמר כאן על יומיים הפסקת אש. לא החזירו ארבעה חטופים. אנחנו רוצים חיים וכמה שיותר.

הקול הזה של הנשים לא מספיק נשמע ואנחנו צריכות להרים את הקול, לקרוא לנשות ישראל. שלום עדי אשכנזי, אני יודעת שגם את החלטת לצאת מאזור הנוחות שלך כדי להעלות למודעות ואת הקריאה הזאת.

חברת הכנסת מירב בן ארי.

תודה רבה. קודם כל אני רציתי להגיד משהו ואז שמעתי את הכול כאן, אז אני אתייחס למה ששמעתי. אני אתחיל איתך. אני גם אדם מאמין ואני אדם שבא מבית מסורתי. גדלתי בבית ספר דתי 12 שנה, ואני שמחה שגדלתי בחינוך הדתי. אני גם מאוד אוהבת אותו ואני מקפידה עליו גם בבית בדברים שאני מאמינה בהם. אחרי שאמרתי את זה, בלי אבל ובלי כלום, זה לא מספיק להתפלל. זה לא עובד. גם אני כל יום שישי מדליקה נרות ומבקשת. זה לא מספיק. זה לא מה שיחזיר הביתה. להבדיל, עזבי, אני לא שליחה, אני חברת כנסת. שליח זה מישהו אחר יותר מרומם ממני. אני נותנת את הכבוד לשליח. בסוף מה שיחזיר את החטופות והחטופים והילדים הביתה זו עסקה. להבדיל, גם מי שרוצה לזכות בלוטו צריך למלא את הטופס. לא מספיק להתפלל, לכן לבוא ולהגיד, אין עם מי לדבר, כולנו באותה סירה. לא. יש כאן נשים ואנשים שיום-יום, כל היום מתעסקים בחטופים, ויש אנשים, כמו שקרה לי בכיכר החטופים וסיפרתי לא כאן, כשאתה מגיע לכיכר ואומרים לנו, זה אירוע של שמאלנים. מה קשור? כשחטפו מישהו שאלו מה הצביע בקלפי? באמת אני שואלת. אז תפילות זה טוב.

ירדן אמרה ובצדק, זה בסדר, אנחנו מאמינים בזה אבל זה לא מספיק. זה שאומרים אין עם מי לדבר זה לא נכון, כי יש. זה שזה לא פוליטי, ברור שזה פוליטי. מה זה קשור בכלל? אין דבר יותר פוליטי מעסקת חטופים, כי הרי בסוף כדי להביא אותם הביתה צריך ממשלה ושרים וראש ממשלה שדוחף. כן, יש בעיה. אי אפשר כל היום לשבת פה ולזרוק מילים של כולנו באותה סירה וכולנו רוצים אותם הביתה. זה לא מספיק. צריך לפעול להחזיר אותם הביתה.

דני, אני לא יודעת אם הוא פה, שאני מאוד אוהבת באופן אישי וישר קמתי לחבק. עם כל הכבוד, מה זה כל ה-120 אשמים? לא. זה מלבין את המושחתים. זה מלבין את אלה שלא פועלים. מה זה הדבר הזה? להבדיל, זה מזכיר לי מורה בבית ספר, כשהגיעו התלמידים שהגיעו לבית ספר היא אומרת, כולכם תגידו לאלה שהבריזו למה הם לא פה. לא, זה לא עובד. תפסיקו כבר. זה מלבין את אלה שלא עושים. זה פשוט מלבין אותם וזה מטריף אותי. אפילו את הדיון הזה. תסתכלו מי מהקואליציה נכנס לדיון. ממה הם מפחדים? מה הנושא של הדיון? יש כאן דברים שמרתיחים אותי.

הדבר שצריך לעשות היום, ושמעתי כאן על תחושת נקמה. סליחה. האירוע ההזוי הזה שישבנו פה בשקט דווקא, של אם שכולה, אם של ילדה חטופה. איך הגענו בכלל למצב הזה שאם שכולה מהנובה רבה עם אם?

ויכוח ודעות אבל לא היה ריב.

סליחה, אני רק נגד האירוע שבכלל הגענו למצב כזה.

יש אמוציות. איפה שאת תשימי את המציאות, שם היא תהיה.

את לא צריכה לשכנע אותי. אני בן אדם אמוציונלי מטבעי. ככה נולדתי. אני לא מצטערת על זה.

סליחה, איפה אתם הייתם עד עכשיו? למה עד עכשיו לא החזרתם לנו את הנכדים שלנו?

בגלל שאני צריכה לסיים אני לא אענה לך. אם תרצי אני אדבר איתך אחרי זה, בסדר? הנה אני אומרת לך כמרכזת האופוזיציה. הלוואי שהייתה פה ממשלה אחרת. הלוואי שלא הייתי יושבת באופוזיציה, כי כן, יש כאן אירוע ברור בעיניי לחלוטין וזה אירוע פוליטי. כל מי שנמצא כאן יודע.

מעניין אותנו האנשים שסובלים בתוך המנהרות. זה מה שמעניין אותנו. אנחנו אנשים זקנים. אנחנו לא יודעים מה נשאר לנו, אבל רוצים לראות את כולם בבית.

אנחנו מסכימות על אותו דבר. אני מסכימה איתך לחלוטין שהדבר הכי חשוב היום, עכשיו זה להחזיר את החטופים, כן, יותר ממה ששמעתי כאן, מחיקת השפלה. בסוף מה שהחזיר אותם הביתה זו עסקה ולכן אני לחלוטין איתך. אין לי איתך שום ויכוח, ואם תרצי אני גם אדבר איתך שוב. באתי לפה קודם כל להקשיב, ובשלוש-ארבע דקות שפנינה נתנה לי, גם להגיד שאני אתכם. בשביל זה אני פה.

תודה רבה למירב שהיא חברת כנסת שעושה לא מעט, ולעיתים גם בלהט העניינים אם דברים מתפרשים אחרת, תמיד אפשר לקחת חברי כנסת ולהיפגש איתם באופן בלתי אמצעי ולדבר.

אינה, קודם כל תודה שאת כאן. אני מאחלת לך רפואה שלמה ובריאות מלאה כדי שתזכי לראות במהרה את בר. אם את רוצה להגיד, זה בסדר. קחי את המיקרופון. יש לך את כל הזמן לדבר.

אנחנו סוג ב'. סבא וסבתא זה אחרים.

אני אסביר לכם למה היא מתכוונת.

אני יודעת למה היא מתכוונת. אנחנו דנים בוועדה פה.

היינו כאן בכמה דיונים על סבא וסבתא.

תודה.

חברת הכנסת מירון, בבקשה.

תודה רבה. זה דיון מאוד קשה. מהבוקר הדיונים פה מאוד קשים. אני חייבת להגיד, אני פתחתי את היום בוועדת כלכלה ומשם עברתי לוועדת הפנים ואז הגעתי לפה באיחור כי עברתי בין הוועדות. משפחות מאוד נוכחות והרבה מאוד אנשים נוכחים היום בכנסת, ואני מאוד מברכת על זה, אבל אני גם מאוד מתביישת שכנסת ישראל היום דנה בנושאים, כבישים, פארקים, כל מיני נושאים. תמיד יש דברים חשובים במדינת ישראל שצריך לטפל בהם בטח בעת מלחמה, אבל אין חשוב מהשבת החטופים. אין חשוב מהחיים של האחים והאחיות שלנו שכרגע נמצאים במנהרות, 101 אנשים שהם אחים ואחיות שלנו, ובעיניי כל דיון בכנסת ישראל היום צריך לעסוק בזה.

אני גם התביישתי מאוד שחלק מיושבי-ראש הוועדות לא הצליחו להישיר מבט למשפחות ולענות להם כשמדברים אליהם. זה המינימום שנבחרי ציבור יכולים לעשות. גם כשיש ביקורת קשה כלפיהם, צריך להישיר מבט באומץ, לענות להם ולא להתעלם מהם, כי העם שם אותנו פה כדי לייצג אותם. אנחנו עובדים בשביל העם. אנחנו משרתי ציבור. זה חרה לי מאוד והיה לי קשה מאוד עם המעמד הזה.

אתמול ביקרתי בקיבוץ ניר עוז. חברי הקהילה הזמינו את חברי הכנסת, השרים וחברי הממשלה.

גם את ראש הממשלה, אגב.

נכון, אמרתי, להגיע לסיורים בקיבוץ. אני הגעתי לשם יחד עם חבריי לסיעה והייתה לי הזכות להיות שם בסיור עם הדס קלדרון וסהר קלדרון שחזרה מהשבי, נערה בת 17, ועם איילה מצגר. עברנו בשבילי הקיבוץ מבית לבית ושמענו את הסיפורים של המשפחות השונות שכנראה הרבה אנשים מכירים מהטלוויזיה, את הסיפור של משפחת ביבס ועוד רבים אחרים. כל משפחה זה עולם. כל סיפור שם עומד בפני עצמו. אחד מכל ארבעה מבני הקיבוץ הזה או נחטף או נרצח, וזה רק קיבוץ אחד מבין כל מי שעבר את השואה הזאת ב-7 באוקטובר. באמת התביישתי גם בפניהם שחברי הממשלה לא באו לעמוד שם, להסתכל להם בעיניים ולהקשיב לסיפורים שלהם. הם, אגב, רצו לקבל אותם בידיים פתוחות, בזרועות פתוחות באמת, בנפש חפצה. הם רצו שהם יגיעו, במיוחד ראש הממשלה שעוד לא היה בקיבוץ ניר עוז.

אני חושבת שכנסת ישראל היום, במליאה, בטקס שמתוכנן להיות פה צריכה לעסוק אך ורק בחטופים ובחטופות שלנו שנמקים במנהרות החמאס. אנחנו צריכים לעשות הכול כדי לייצר עסקה עכשיו כי זו הדרך להביא אותם הביתה. לצערנו זו הדרך שמביאה את מרב החטופים. מבצעים צבאיים הרואיים ככל שיהיו לא יחזירו 101 חטופים.

אני רוצה לקרוא גם לחברי הקואליציה ובטח לחברי הממשלה וראש הממשלה להיות מספיק אמיצים לדפוק על השולחן ולהגיד, אנחנו עוצרים הכול, אנחנו מתעסקים עכשיו בזה. זה הדבר היהודי והנכון לעשות, ולדפוק לראש הממשלה על השולחן ולהגיד לו, מה אתה עושה כדי להחזיר אותם? ולהאיץ בו לקחת את עצמו כי הוא מאמין כנראה מאוד בעצמו, שהוא ייסע לקטאר, למצרים, לא אכפת לי לאן כדי להביא את העסקה. זה בידיו, זה ביד הבית הזה, זה ביד ממשלת ישראל, ולהביא עסקה זה הדבר הכי חשוב במדינת ישראל היום יותר מכל דבר אחר. תודה.

תודה.

חברת הכנסת מטי צרפתי הרכבי.

תודה, גבירתי יושבת-הראש. שלום למשפחות. אני בניר עוז פגשתי את מור צרפתי ואת בר גורן שסיפרו לנו שהקיבוץ בער. כל בתי הקיבוץ עלו באש ואף אחד לא היה לעזור להם. אחד מכל ארבעה נרצח או נחטף. הם מחכים עוד ל-29 חטופים בני הקהילה, וממשלת ישראל לא ראתה לנכון לבוא, לראות את המקום ולחבק.

הבוקר כשעליתי לירושלים, ככל שהתקדמו הקילומטרים סף העצב והכאב הלך וגבר. כחברי אופוזיציה אני לפחות מנסה לעשות ככל שביכולתי גם בבית הזה וגם במחאות וגם עם המשפחות. 388 ימים. ממשלת ישראל, תעוררי. אדוני ראש הממשלה, תתעורר. 388 ימים זה לא נתפס. איך מנרמלים לנו את המציאות ההזויה הזאת? הנרמול מטריף. איך לא עסוקים כל דקה וכל רגע בלשחרר את החטופים? איך עוסקים בבית הזה בזוטות של דברים? מנסים לטשטש, מנסים לעמעם, מנסים להרדים. לפחות אנחנו לא ניתן לזה, אז מהמקום הזה נילחם ונצא החוצה לחבק.

איך המדינה במשך שנה מפקירה את תושבי הצפון? איך המדינה לא מתחילה לטפל ביום שאחרי, במתווה? הרי לא נצליח לנקות את המזרח התיכון מאויבי ישראל. לא נצליח. בסוף אנחנו נצטרך להגיע להסדרים ולהסכמים. איך המדינה, איך הממשלה הזאת בתעדוף התקציבי שלה שוכחת את מי שבאמת צריך את התמיכה, ומקצה את התקציבים למקומות הכי לא ראויים? איך הממשלה הזאת לא דואגת שכל מי שיכול להילחם, יתגייס ויילחם ויישא בנטל? איך הממשלה הזאת לא דואגת לקיים הסברה ויחסים בין-לאומיים כאלה שתהיה לנו אהדה בין-לאומית? כי לא נוכל להיות מדינה דמוקרטית, ליברלית אם לא תהיה לנו הכרה בין-לאומית. לא תהיה תקומה לחברה בישראל אם לא יחזרו כל החטופים עכשיו ובעסקה.

תודה, מטי.

תיראו, אני חייבת לומר, יש מי שרוצה שנתייאש. זה לא יקרה. הפחד הזה של לא לקיים דיונים כדי לא להתמודד מול משפחות או כדי שלא יהיה עימות כי יש דעות שונות, זה לא מקובל. בסוף אנחנו לא אותם אנשים והיו גם דעות שונות, אבל את הקול שצריך להשמיע, ואת הלחץ, אנחנו חייבים לעשות אותו. הרבה פעמים גם אנחנו כנבחרות ונבחרי ציבור, אנחנו רואים את הכלים הפרלמנטרים. הם לא תמיד מספיקים ואני שומעת את אח של דני, תתפטרו או תלכו מהכנסת. זה לא יעזור לצאת מפה, לא להיות כאן, ואנחנו נצטרך להשתמש בכל מה שיש לנו כדי להיות כמו שג'ולי אמרה, שליחים נאמנים. ג'ולי, תפילה כן עוזרת ואני באה מבית דתי. גם תפילה, אבל מתחת לבורא עולם אין דבר כזה שלא עושים. תעזרו לעצמכם ואני אעזור לכם.

אני יכולה להגיד עוד דבר?

כן.

אני בדרך כל כלל לא מגיעה לכנסת ולוועדות. אני מסתכלת פה על כולם ואני רואה כאן שכמות חברי הכנסת וחברות הכנסת שנמצאות כאן היא כל כך זעומה, ולעומת זאת יש כאן כל כך הרבה משפחות של חטופים. זה בושה לכנסת ישראל, בושה לבניין הזה שאני כל כך גאה שאני נמצאת כאן מצד אחד, אבל אני מתביישת שנבחרי הציבור שלנו לא מקדישים לנו את מספיק הזמן שלהם כדי להיות כאן ולכבד אותנו. זה כואב מאוד. אני פונה אליך, חברת הכנסת פנינה, להעביר את המסר הזה לכל חברי הכנסת שפשוט לא מתביישים. הם הרי צריכים להיות הקול שלנו, ואני נוכחת היום שהם לא הקול שלנו. איך הם יכולים להנהיג את המדינה הזאת, במיוחד הקואליציה, ואני הייתי בעד הקואליציה, אם הם לא כאן ואם הם לא איתנו?

תודה.

היום נתנו רק לשישה בני משפחה להיות נוכחים במליאה. את זה אתן יודעות?

את זה אנחנו יודעים.

זה מה שנתנו לנו. אנחנו ביקשנו וניסינו להפעיל קשרים. לא, הם לא רוצים לראות אותנו שם, אז יש רק שישה בני משפחה בפתיחת המושב.

אנחנו ננסה לטפל בזה.

נמצאת איתנו הסטנדאפיסטית, השחקנית והיוצרת עדי אשכנזי. אני רוצה קודם כל להודות לך, כי בסוף המאבק צריך לבוא מכל חלקי החברה וגם כאלה שיש להם השפעה על דעת הקהל. את מאוד אהובה, מאוד מוכרת. יש ציבור שעוקב אחרייך. תודה שאת כאן. אנשים צריכים לצאת מאזור הנוחות שלהם או מהשיקולים האישיים, ולשבת פה ולהיות בוועדה. זה מוכיח כמה את גדולה ביכולת שלך לשים את העניינים האישיים שלך, שחלילה זה יפגע, ואת כאן. דרכך אני רוצה להעביר מסר לכל אחד שיש לו השפעה, שיצטרף למאבק הזה. בבקשה.

אבל אין לנו השפעה.

בדעת הקהל. בגלל זה אמרתי בדעת הקהל.

אנחנו נמצאים כאן בוועדה לקידום מעמד האישה ואני שואלת איפה האישה? איפה השרה? איפה ראשת הוועדה? איפה הנשים בכלל מאז ה-7? איפה אנחנו פוגשים נשים? אנחנו 50% מהאוכלוסייה, הנשים, אבל איפה אנחנו פוגשים את האישה בתוך התפקידים, בתוך הפסאדות האלה של המלחמה? אנחנו לא המפקדות, אנחנו לא ראשות הממשלה, אנחנו לא הקבינט. אנחנו נאנסות, אנחנו נקברות בערימות, אנחנו מבכות על קברים, אנחנו מבכות על הבנים שלנו, על הבעלים שלנו. אנחנו בבית לא יודעות אם לתת לילדים לעמוד בתחנת אוטובוס או לתת להם ללכת לחבר ברגל או להרשות להם לעלות על רכב עם מבוגר שאנחנו לא מכירים או להרשות להם ללכת לצבא. באיזה עולם לתת לילדים שלנו ללכת לצבא?.

אני לא יכולה לשים את עצמי בנעליכם, והלב שלי כואב את הכאב של כל המשפחות שנמצאות כאן. אני רוצה להגיד להשוואה שאני הייתי גם בצבא בחיל קשר. אני הייתי צפ"טית. אני יודעת בדיוק מה זה להיות הבורג הקטן בקצה שלא מקשיבים לו. כשאני באתי לבקר אותם בבתי חולים, את אותן תצפיתניות ששכבו מתחת לערימות של גופות, והן תיארו לי את זה כי זה היה הימים הראשונים ועוד לא ידענו מה לא אומרים, הן אמרו שהן שכבו מתחת לערימות של אחרות. אני יודעת שכשהן התגייסו לצבא הן התגייסו להגן על המדינה שלנו. ליד כל מיטה של תצפיתנית פצועה עמדו הוריה שאמרו לי מייד, וזה היה אולי ב-9 באוקטובר. הן כל הזמן אמרו שאנחנו עומדים בפני תקיפה, שהם שומעים אותם מתאמנים. הן אמרו.

התצפיתניות האלה חיו את כל חייהן כמו פרח. טיפחו אותן בבתים שלהן ואז הן הלכו לצבא ואימנו אותם והשקיעו כסף להסיע אותם וללמד אותם את הקורס הזה, והן למדו אותו מצוין והן עשו אותו מעולה, וכל הטפסים וכל התחקיר הזה של אותה מפקדת, ואז לקחו אותן, פגעו בהן ולא באו לקחת אותו, אז למה הן התגייסו להגן על המדינה אם המדינה לא מגנה עליהן, אם הן עשו את העבודה שלהן נאמנה? רצחו אותן, אנסו אותן ועושים עליהן גם רוורס? מה זה? אנחנו השתגענו? איפה הנאמנות של המדינה לאזרחים שלה? ואז אומרים, לא, לא, רגע, רק ציר פילדלפי. רגע, רגע, רק שנייה, רק ניצחון מוחלט. איזה ניצחון מוחלט? איזה ניצחון? תחזירו אותם. איזה ניצחון יש לנו אם לא להתחייב לאזרחים שלנו?

השיט קרה לנו ב-7 באוקטובר ולפני ה-7 באוקטובר, שלא הגנו על הגבולות שלנו ועל האזרחים שלנו. שם קרה לנו החרא ועכשיו אומרים, לא, אבל אם נחזיר אז - - -. לא, אבל מה לעשות? תשב לאכול את מה שבישלת. זה מה שהמצב. זה מה שקרה. עכשיו עם כל הצער וכל אי הנוחות וכל ההפסד של הניצחון הכול כך כייפי שיכול להיות לנו, אנחנו נחזיר אותם כי זה המחויבות שלנו. זה כמו שאנחנו ניגש עכשיו למשפחה של חטוף ונגיד, רגע, רגע, אנחנו לא מחזירים לך אותו, בוא תביא את הילד השני שילחם חזק, שילחם עד הניצחון. איזה עניין? נתנו כבר. תחזירו אותם, אחר כך תעשו את מה שצריך. את מי עוד לא הרגתם? הרגתם עם שלם. את כל האימהות במדינה שלא ישנות בלילה. הם הילדים של כולנו, החטופים ששם. איזה ביטחון יש לך במדינה? אתה נדרש כאן לתת 100% התמסרות למדינה כשהמדינה מבריזה לך. איך?

אני קוראת לכל נשות המדינה, תשימו לב, אין לנו ביטוי לא בממשלה, לא בקבינט. אנחנו נועדנו לבכות ולהיאנס. זה המקום שלנו. מעט הנשים שנמצאות שם למעלה, תעשו את העבודה שלכן. פה בפוליטיקה צריך להיות נשית. אם את אישה שהצליחה לעלות למעלה, תעשי הכול למען נשים כל היום. כל יום תעשי הכול למען נשים.

צודקת. תודה על הדברים מדם הלב.

35 עמודים על 'שורה', על כל הגופות, לראות מה עשו להם, גברים, נשים, ילדים, תינוקות. תקראו את הדוח הזה ותבינו שאתן לא יכולות לשבת פה יותר.

קראנו.

תקומו, תשפכו עליכם דם על הגוף. תבינו שאי אפשר להמשיך ככה. הן עדיין נאנסות שם. הם עדיין נאנסים שם. הם מעונים. הם מתים.

תודה.

ראובן יבלונקה, אבא של חנן יבלונקה שנרצח ב-7 באוקטובר.

אני פעם ראשונה נמצא בכנסת. גילוי נאות, יש לי במקרה יום הולדת היום.

מזל טוב.

תודה. אני זקן כבר, והחברים הביאו אותי לפה. אני נלחם למען המשפחות. יש לי שאלה. אני שומע את כל הדיונים. פנינה, אין מצב ב-16:00 שאף אחד מהאופוזיציה לא יכנס למליאה? כל הקהל בבית שיראו בטלוויזיה, יבינו, כי חוק הגיוס יעבור. כל החוקים שהם יעבירו היום, לא היום, מחר. האופוזיציה, אין להם כוח. אל תיכנסו ב-16:00, אני ככה חושב, ואנחנו כל המשפחות שפה להיות בכניסה ולשכנע את כולם לא להיכנס היום ב-16:00. כל המדינה תראה את זה, כולם יהיו בהלם. זה רק יחזק את כל המשפחות לפי דעתי.

תודה.

אם תוכלי לעזור לנו מבחינתכם, מטעם יש עתיד, מחנה ממלכתי. תודה לכם.

אני אאפשר למיכל קינן, בת דודה של שגיא דקל חן, בבקשה.

בגדול, כבר איבדתי את המומנט. רציתי להגיד בלי קשר. אני בת דודה של שגיא דקל חן. אני יודעת שלהמון פה יש דעות שונות. זאת אם שכולה, ומשפחות חטופים, ובאמת לכל אחד יש את המקום שלו וגם להגיד מה שהוא חושב, וזה בסדר שלכולנו יש דעות שונות. גם אם זה לא נעים וגם אם זה לא הדעות שלנו כביכול, תלמדו להיות מאופקים. תלמדו שנייה להוריד את הסיסמאות. גם אני מבקשת לא להחליט בשביל אף אחד מה הוא ניצחון ומה הוא הפסד. כל אחד, יש לו את הניצחון הקטן שלו. לכל אחד יש את תחושת הניצחון שלו. לא חייב להסכים עם האחר וזה בסדר. תהיו קצת יותר מאופקים ואוהבים אחד את השני. אף אחד פה לא אויב וכולנו בסוף מרגישים אותו דבר וכולנו לא באותה סירה. כל אחד עם הסירה שלו ועם הניצחון שלו, אבל כולנו כואבים, אז לא צריך להוסיף עוד כאב ועוד מלח.

תודה.

בינתיים הסירה טובעת.

זה בדיוק ההערות שלא צריך. למה?

תודה.

מי מהאימהות, אחיות, דודות וסבתות שלא דיברה? בבקשה.

שרי גת, דודה של כרמל גת. הייתי בבוקר בוועדת כספים וחוויתי חוויה מאוד קשה. דיברתי על המשפחה, על מה שחווינו בבארי, על הרצח של גיסתי, של השכנים, של החברים, על החטיפה של בני משפחה, של שכנים, של חברים, ועל הרצח הנתעב של כרמל שיכולה הייתה להיות כאן איתנו.

ושל אימא שלה האמיצה. אנחנו כולנו זוכרים את התמונות של האומץ.

נכון. אני חוויתי זלזול מאוד קשה של ביטן. הוא רצה להוציא אותי מהוועדה. דיברתי בקול קצת רם. היו בקהל עוד אנשים שדיברו על כביש 6 והתרעמו, דיברו בקול רם. לא הייתה שום תגובה אליהם. הוא רק אמר לי לקצר בדברים, לא להוסיף, שאני מגזימה בדיבור שלי על החטופים. אמרתי לו שהוא מגזים בזה שהוא משתיק אותי, כי הדבר היחיד שצריך לדבר עליו בראש ובראשונה זה החטופים והחזרת החטופים.

אני חושבת שיש כאן הרבה חברי כנסת. אני לא פונה לאף אחת מכן שיושבות כאן, כי אתן איתנו תומכות ומכילות ורוצות להעביר מהלכים ובאמת לקדם, ואנחנו מרגישים את ההזדהות, כמה שאפשר להזדהות, אבל שם אטימות, ויש עוד הרבה חברי כנסת כאלה ואנשים שהם פשוט אטומים. אני רוצה להציע, פנינה, חוץ מוועדות ועיסוק בתחומים שאתם מובילים אותם בוועדות, תעשו לכם ימי עיון, תדברו קצת על פסיכולוגיה, על נפש האדם, על סוציולוגיה, על יחסי אנוש עם אנשים שבאים לישיבות.

אולי צריך פה פסיכולוג או פסיכיאטר לכנסת. פעם רציתי להביא הצעת חוק.

גם. אני לא צוחקת. אני אומרת שהרבה אנשים פה צריכים סתירת לחי וצריכים לנסות להכניס למוח שלהם ולרגש שלהם את ההבנה שיש לאחר רגשות, ואת ההבנה שאנשים פה סוערים ואנשים פה בקושי וצריכים עזרה, והם לא מבינים את זה. רק להשתיק. כביש 6, זה מה שחשוב. כן אגרה, לא אגרה, משלמים בדרום, משלמים בצפון. חכו. החטופים שם. בבקשה, משהו עם 120 חברי כנסת שאנחנו בחרנו אותם. חלקם נבחרו ומובילים כל מיני ועדות ויושבים בוועדות, ואין להם שום השכלה ושום ידע. תעשו לעצמכם הרצאות, ימי עיון. כן, תביאו פסיכולוגים ופסיכיאטרים שידברו.

תודה. רק אני אומר, יש את ועדת האתיקה. אני, אגב, חברה בוועדת האתיקה. אם מי מחברי הכנסת מבזה אתכם, ואגב, גם נגדי הוגשה למרות שתמיד אפשר גם לשפר את הדרך. אם מי מחברי הכנסת עבר את הגבולות ולא פעל בצורה אתית, תגישו תלונות. אנחנו דנים בזה. זה לא אומר שאם חברי כנסת, יש להם חסינות, יש להם חסינות להשתלח, לפגוע בצורה שהיא לא קשורה בשום דרך לניהול או תפקודם כחברי כנסת. תודה על הדברים שלך.

רחל, בבקשה.

אני רק רציתי משפט להגיד בהקשר למה שאת, מרב, סיפרת שאת בכניסה באת עם שלט של 'הופקר ונרצח', ומי שעצר אותך שם זה לא השומר. זה ראש הממשלה עצר אותך שם, ושני השותפים שלו שאני יכולה להעז ולומר לפי מה שאני שומעת. אולי אתן, חברות הכנסת פה מהאופוזיציה יודעים יותר מאשר אני, פשוטת העם שאני שומעת מה שיש בחדשות להגיד. משם אני ניזונה, שהם אלה שעוצרים את העסקה. בפירוש ככה, והם אלה שעצרו אותך מלהכניס את השלט הזה. כן היינו צריכים פה להפוך את הכול שכן תיכנסי עם השלט הזה. תודה.

תודה, רחל.

ופורום גבורה ותקווה נכנסים עם השלטים שלהם.

שמעון, בבקשה.

פנינה, זה קצת לא פייר. אני יושבת פה כבר שעתיים.

אני אתן לך לסכם.

לא, אני צריכה להגיע לעוד ועדות. יש לי עוד עבודה.

שיהיה ברור, התעדוף שלי זה משפחות וזה ידוע, אז די. אני הבטחתי לך, את תקבלי.

גם אימהות של חיילים, יש את הקול שלהן.

אני הבטחתי. אני אתן לך למרות שאני לא חייבת, ועדיין קצת צניעות מול משפחות, שהאמיני לי, קשה להן להגיע לכאן. אימהות בחזית, גם אני אישה שבן הזוג שלה עכשיו בלבנון, ועדיין זה לא אומר שמותר להתפרץ.

זה לא עניין של להתפרץ. עניין שיושבים פה כבר שעתיים.

קודם כל המשפחות. גם אני מאבדת את הסבלנות שלי.

בבקשה, שמעון אור.

אני אקצר, וגם אני מודה לך שאפילו שנכנסתי מאוחר וזה באילוץ, את מאפשרת לדבר. השם שלי שמעון אור, אני דוד של אבינתן אור שחטוף בעזה. נועה ארגמני החברה שלו חזרה. הוא לא זכה לחזור בינתיים. אני רוצה לומר את מה שאני חושב מהלב שלי. אני לא אומר פה שום דבר כנגד או מול משפחות שחושבות בצורה אחרת. כולנו נמצאים באותה סירה. כולנו כואבים וכולנו גם מתוסכלים ממה שקורה עכשיו.

אנחנו חשבנו שראש הממשלה מוביל מהלך לפני שסינוואר חוסל, ואחרי שחמאס כארגון למעשה הפסיק לתפקד בתוך עזה, שהוא מוביל מהלך חדש שבו יש פנייה ישירה לכל מי שמחזיק את החטופים, לבוא בקשר עם צה"ל או גורמי השב"כ להחזיר את החטופים, לקבל מתת כספי או יציאה לחו"ל או משהו כזה.

שמעון, אין כזו פנייה. יש שרים שמתנגדים.

הייתה הצעה כזאת שהוביל אותה גל הירש, וראש הממשלה דיבר אותה בוועדת החוץ והביטחון בצורה מפורשת, והוא אמר אותה שוב פעם גם לפני השבוע האחרון, הציע שוב פעם את ההצעה הזאת. אנחנו היינו בטוחים שהוא יוביל את ההצעה הזאת כדי שאנשים שמחזיקים את החטופים יבינו שאין להם למה להחזיק את החטופים, וכל מה שיש להם לקבל זה דברים אישיים בשביל עצמם. אני אישית כששמעתי על היציאה של המשלחת לדוחא, כשאני מסתכל ואני אומר, יש משלחת שיוצאת לדוחא לעשות משא ומתן, אבל אין ארגון חמאס בעזה. יש אולי בחו"ל אבל אין בעזה, ואני מורט את השערות שלי ואני אומר לעזאזל, אתה מקים את החמאס מחדש ולא מאפשר את האפשרות היחידה שנוצרה להביא את החטופים.

סליחה, אם אין חמאס בעזה מה הבעיה לסיים את המלחמה? אין חמאס בעזה?

כארגון.

אז בוא נסיים את המלחמה ונסגור את האירוע.

כארגון אין חמאס בעזה.

אז איזה חמאס יש בעזה?

חוליות של טרוריסטים שמחזיקים את החטופים. הפנייה הישירה הזאת שהוא הציע זה שינוי אסטרטגי קצת במחשבה הזאת שתשעה חודשים לא מביאה כלום.

יש לך חברים בממשלה שאומרים לך לא לתת להם שקל גם אם עכשיו תציע להם. אין לך למי להציע כי הממשלה הזאת לא מציעה גם את הדרך הזאת שאתה מציע. לא רק שבן גביר אומר לא לשלוח משלחת, אני אומרת לך שרק תגיד את הרעיון הזה שלך, הוא לא מוכן לדבר עם אף אחד. מבחינתו קודם כל לרסק את עזה, והחטופים והחטופות מופקרים בשנית.

אז אני אומר לך, את הרעיון הזה הציע גל הירש וגם ראש הממשלה דיבר על זה בוועדת חוץ וביטחון, ואני אומר לראש הממשלה, תעמוד במה שאתה מקדם.

אז אתה קורא לו. זה קריאה שלך?

נכון. אתה לא יכול ללכת לשני כיוונים הפוכים, מצד אחד לשלוח משלחת לדוחא, מצד שני לבקש מהמקומיים פנייה ישירה. אנשים מקומיים לא יפנו חזרה לשב"כ ולצה"ל כשהם רואים שהחמאס שוב פעם יוצא מהאשפתות על ידנו. זה מה שאני מציע.

תודה, שמעון.

קודם הבהרתי, אני אדגיש עוד פעם. העברתי את המכתב, העצומה שאנחנו נעביר לראש הממשלה, שיהיה חתום במשותף על ידי נבחרות ציבור, מי שתרצנה, וכמובן אני קוראת להן לעשות את זה, ואימהות וגם דודות ונשים שנמצאות כאן. גם אבות וסבתות, כל מי שרוצה לחתום על המכתב הזה, אנחנו נגיש לו את זה היום. מישהי העלתה כאן שנתנו רק לשישה, אז נמסר לי בינתיים ש-24 נציגים יכנסו. אני אבדוק את זה אחרי הדיון.

לבקשת קבוצת האימהות, אנחנו גם נשאיר לכן את הוועדה שהיא תהיה לשיח שלכן, לא קשור אלינו, חברות הכנסת. אנחנו אחר כך נביא את הכיבוד וכל מה שצריך. מי שלא חתמה מהאימהות, נועה, זו היועצת שלי, היא תחתים אתכן.

אני רוצה בעיקר לסיים. אמרתי קודם, אני מאמינה גם בתפילה אבל גם בעשייה, כי מתחת לבורא עולם אנחנו צריכים גם לעזור לו לדאוג לממש את הדברים, ואי אפשר רק להיתלות על זה. כמו שאנחנו מדברים על תורה, אבל תורה בלי הגנה על ארץ ישראל זה פשוט לא עובד. אני חושבת שכל המשפחות, ואת, עו"ד איילת השחר שנלחמת על הרחבת השורות בצבא ואת נמצאת כאן כאימהות בחזית, את מדברת דקה ואנחנו מסכמות. אחריך אנחנו נסכם בתפילה לשבויים ולמען החטופות והחטופים. בבקשה.

היי, שלום לכולם, אני עו"ד איילת השחר סיידוף, אימהות בחזית, תנועה שקמה לפני שנתיים במטרה להשיג שוויון בשירות, ומה-7 באוקטובר נלחמת על החיים ועל ההווה על הילדים שלנו, כרגע 75,000 אימהות. אני אגיד את מה שאני רוצה להגיד. יש לנו 101 חטופים בשבי, אזרחים ואזרחיות, אבל יש לנו שם חיילים וחיילות. אני רוצה להגיד משהו שאולי יישמע קשה, אבל נעמה, קרינה, אגם, דניאלה ולירי, ואיתי חן ועוד חיילים הם לא בחרו ללכת למסיבה על הגבול, והם לא בחרו לגור בעוטף ולסכן את החיים שלהם. הם הופקרו בפקודה. זה שמדינת ישראל באה ואומרת לנו האימהות, הילדים שלכם הם מתחת לגופות, קודם גופות של אזרחים ואז חיילים חיים כי הם גיבורים במדים.

אף אחד לא מדבר על החזרת החיילים. במשך שנה העלימו אותם שחס וחלילה לא נדע שיש חיילים וחיילות חטופות. אני רוצה להגיד פה בוועדה ושיהיה ברור. אנחנו האימהות בחזית החתמנו בינינו שאם הילדים שלנו, החיילים והחיילות לא חוזרים יחד עם כולם אלא משאירים אותם באיזה עסקאות מאחורי הקלעים כי יותר קל ונוח, אנחנו נהפוך את המדינה הזאת ואף אחד לא יתגייס פה, כי אם אנחנו שולחים ילדים חיים להגן על המדינה והמדינה לא מגינה עליהם והם מופקרים בפקודה. לאף אחד מהם לא הייתה בחירה אישית אם להיות שם או לא להיות שם, וזה סופר קריטי ורלוונטי וחשוב, לכן אנחנו נאבקות בכל יום שהחיילים והחיילות שלנו יוחזרו ראשונים כי אלו ילדים בני 19. אם נעמה הייתה הולכת למסיבה, היא כבר הייתה פה, ואם לירי הייתה הולכת למסיבה, היא כבר הייתה פה, ואם דניאלה הייתה הולכת למסיבה, היא הייתה פה, ואותו דבר אגם וקרינה. איתי חן נהרג, אבל כל אחד מהחיילים שנחטף בחיים כבר היה חוזר.

עומר נאוטרה.

עומר נאוטרה, אלכסנדר. סליחה שלא הזכרתי את כולם. גם אלכסנדר, כל החיילים והחיילות. זה חשוב. זה ילדים. זה בני 19. אז מה אם יש עליהם מדים? הן לא גיבורות כי שמנו עליהן מדים, וצריך לזכור את זה. תודה.

תודה.

אני רוצה להקריא תפילה למען השבויים והחטופים והחטופות. יש כאן את התמונה של עידן אלכסנדר בן יעל, וכל אחד יכול להקדיש את התפילה הזאת לכולם בעצם. "יהי רצון מלפניך ה' אלוהינו ואלוהי אבותינו, שתחזק ותשמור ותנצור את אחינו בית ישראל", את אחיותינו בית ישראל "השבויים והשבויות, בעבור שאנו מתפללים בעבורם. הקדוש ברוך הוא ימלא רחמים עליהם, ישמרם מכל צרה וצוקה ומכל נגע ומחלה, וישלח ברכה והצלחה בכל מעשי ידיהם, יוציאם מחושך וצלמוות וישיבם מהרה לחיק משפחותיהם, ואמרו אמן."

"אחינו כל בית ישראל הנתונים בצרה ובשביה, העומדים בין בים ובין ביבשה" ובין מתחת היבשה, "המקום ירחם עליהם ויוציאם מצרה לרווחה ומאפלה לאורה ומשעבוד לגאולה, הָשָׁתָא בַּעֲגָלָא ובזמן קריב ונאמר אמן."

אני נועלת את הישיבה.


הישיבה ננעלה בשעה 12:17.