פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



18
הוועדה המיוחדת לזכויות הילד
29/10/2024


מושב שלישי

פרוטוקול מס' 81
מישיבת הוועדה המיוחדת לזכויות הילד
יום שלישי, כ"ז בתשרי התשפ"ה (29 באוקטובר 2024), שעה 10:30

התמודדות עם חרם ונידוי חברתיים כלפי ילדים ובני נוער

חברי הוועדה: אלי דלל – היו"ר
דבי ביטון
אושר שקלים

ירון לוי
יוסף עטאונה

קרן רוט איטח - מנהלת אגף תוכניות סיוע ומניעה, שפ"י, משרד החינוך

ורד גיל - ממונה אקלים חינוכי מיטבי ומניעת אלימות, שפ"י, משרד החינוך

אדורה אלעיס - מנהלת תחום חינוך במטה הלאומי להגנה על ילדים ברשת, משרד החינוך

עידית ענתבי אלמוג - עו"ד, יחידת התיאום הממשלתית לזכויות ילדים ונוער, משרד המשפטים

סמדר פישמן לאופר - עו"ד, ייעוץ וחקיקה

ד"ר נאוה כהן אביגדור - ראש אגף, המטרה הלאומי להגנה על ילדים ברשת, 105, המשרד לביטחון לאומי

רפ"ק אסף בג'איו - ר' חו' מניעה והסברה נוער, משטרת ישראל, המשרד לביטחון לאומי

סנ"צ יפעת חסון - מ' מוקד 105, משטרת ישראל, המשרד לביטחון לאומי

ווגאי טבג'ה - מנהלת תחום קהילת יוצאי אתיופיה, המשרד לביטחון לאומי

חופית פנחס - מנהלת תחום שותפויות מוקד, המטה הלאומי להגנה על ילדים ברשת, 105, המשרד לביטחון לאומי

יעל לב - נציגת מועצת התלמידים והנוער הארצית

ליאור בר ניר - עו"ד, אחראית תחום חינוך ובריאות, המועצה הלאומית לשלום הילד

אתי בן סעדון - יו"ר צוות מוגנות ארצי, הנהגת ההורים הארצית

רונית כהן גלוזברג - מנהלת רשת שגרירים, עמותת כנפי דרור, רשות שגרירים ארצית

ליאור שוחט - מנהל אסטרטגיה ושותפויות, אקדמיית מצמיחים

שולמית בורשטיין - מנכ"לית העמותה הישראלית לאטופיק דרמטיטיס

נורמן נתן בורשטיין - מתנדב, העמותה הישראלית לאטופיק דרמטיטיס

אורן להב - משפיען

אייל לוי - אמן, יוצר תוכן ברשת

א' - אבא לילד שעבר חרם

מ' - אמא לילד שעבר חרם

תמי סלע

תמי ברנע

חבר תרגומים, מיטל פורמוזה



רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות.



התמודדות עם חרם ונידוי חברתיים כלפי ילדים ובני נוער

בוקר טוב לכולם. אנחנו היום מכנסים את הוועדה לזכויות הילד ונדון במניעת חרם חברתי בבתי הספר או בכלל. ראשית אני אפתח בתפילה לשלומם של חיילי צה"ל וכוחות הביטחון, לרפואת הפצועים ולשובם של החטופות והחטופים במהרה.

אנחנו מתכנסים היום לדיון חשוב, כואב ורגיש במיוחד, שנוגע לליבת החוסן החברתי של ילדינו, תופעת החרם, הבריונות והנידוי החברתי. תופעה מצערת זו בשנים האחרונות, בעידן הרשתות החברתיות והתקשורת הדיגיטלית, רק הולכת ומחריפה. ההתמודדות עם חרם ובריונות חברתית כלפי ילדים ובני נוער משאירה צלקות שלעיתים מלוות את הילדים שנים רבות, צלקות בנפש המשפיעות על התפתחותם הרגשית והחברתית.

לא מדובר בתופעת שוליים, אנחנו מדברים על פגיעה אמיתית בזכותם הבסיסית של ילדים לחוש ביטחון, להתפתח, לפרוח, לממש את עצמם בסביבה בטוחה ומוגנת. כפי שציינתי, בעידן הדיגיטלי החרם לא נגמר, נשאר בבית הספר או בשכונה או בעיר. הוא ממשיך ברשתות החברתיות, בווטסאפ או בכל פלטפורמה אפשרית. נשאר גם לעתיד לצערי. ילדים ובני נוער רבים מידי חווים חוויות בדידות, דחייה, ניכור. ואני כיו"ר הוועדה והוועדה כולה, כחברה, לא יכולים לעמוד מנגד.

היום נשמע את הגורמים המקצועיים, את נציגי משרד החינוך ובעיקר את הקולות מהשטח. אני רוצה להקשיב לילדים שעברו חוויות כאלה, לשמוע אותם, את קולות הילדים, בני הנוער, אשר מתמודדים עם חרמות. המטרה שלנו בדיון היום היא לא רק להבין את היקף התופעה, אלא גם לגבש פתרונות. אני חייב לומר שגם היו"רים לפניי וגם ממשרד החינוך ניסו לקדם הצעת חוק ואולי שווה באמת לחדש, לבדוק, לקדם אותה. לגבש פתרונות מעשיים ואפקטיביים להתמודד עימה.

החובה שלנו היא להבטיח שכל ילד וילדה יוכלו לגדול בסביבה מוגנת, מכילה ותומכת. כולנו כחברה צריכים להבטיח כי כל ילד וילדה יהיו זכאים לסביבה חברתית מכילה, צמיחה ובטוחה.

אני רוצה להשתתף בצערה של יעל ניזרי, מפקחת על הקשר עם מנהלי החינוך ברשויות ממשרד החינוך, על אובדן בנה רס"ן גיא יעקב ניזרי, שנפצע לפני מספר ימים ומת מפצעיו. ההלוויה היום. יהי זכרו ברוך. אנחנו עוברים ימים קשים ונקווה שהם יעברו מהר ויהיו לנו בשורות טובות. זה כואב, אבל אנחנו נצליח, בעזרת השם.

אני חייב לקרוא לפי הפרוטוקול: "כידוע ישיבת הוועדה מוקלטת ומשודרת והפרוטוקול וגם שידור הישיבה יפורסמו באתר האינטרנט של הכנסת ויישמרו במאגרי המידע של הכנסת. לאור העובדה שעלולים לעלות בישיבה נושאים הנוגעים לצנעת הפרט של קטינים, אנחנו מבקשים את כלל הגורמים, כולל ההורים, להקפיד על שמירת פרטיותם ולהימנע מלחשוף מעבר לנדרש.

כמו כן, אם יעלה דבר הנוגע לקטינים ומקשר אותם לבדיקה, טיפול או אשפוז פסיכיאטרי לטיפול והשגחה של עובד סוציאלי לפי החוק, חלילה התאבדות או ניסיון התאבדות, או להליך פלילי המתנהל בבית המשפט, חל איסור פרסום על הפרטים המזהים שלהם ולכן הם לא יצולמו, לא יוקלטו ולא ייכללו פרטים מזהים שלהם בפרוטוקול הדיון.

כמו כן, לאור האמור לעיל אני קובע כי בהתאם לסעיף 120 לתקנון הכנסת, ככל שתהיה בקשה מטעם חבר כנסת, שר או נציגו, או אם יעלה צורך לשם הגנה על קטין חסר ישע, יימחקו מהפרוטוקול המפורסם לעיון הציבור פרטים מזהים של דוברות או דוברים, או קטינות או קטינים, לבקשתם או לבקשת משתתף אחר, אם העמדת הפרוטוקול לעיון הציבור עלולה להיגרם להם נזק".

זהו, סיימנו עם הפרוצדורה. משתתפים איתנו היום שני נערים. אחד מהם ציינתי קודם את שמו, אייל. שהוא כבר חבר טוב שלנו בוועדה. אייל לוי ואורן להב, נכון. אז נתחיל מכם, נכון? איפה אורן? הגיע.

אתה רואה אותי? איך אתה מפספס אותי?

בוודאי. אבל אתה מתחבא מאחוריו.

נראה לך שאני מתחבא? אני לא מתחבא לעולם.

אתה מתחבא מאחורי בחור, אתה יודע מה הוא עושה?

אני לא מתחבא לעולם, אתה יכול לראות ברשתות, אני בכלל לא מתחבא.

יפה מאוד. נמצא פה חבר כנסת שהוא ג'ודאי, כך שצריך להיזהר ממנו אם כבר אתה יושב לידו.

לא. אני גם לא מפחד, רק מאלוהים.

יופי, בסדר גמור. בואו אולי נתחיל ממך.

כן. אז אני באתי לפה, אתה יודע, אני עברתי הרבה חרמות. קוראים לי אורן, אורן להב. אני בן 16.5, אני מחולון. אני עברתי המון חרמות, המון בריונות, המון ילדים שהם באמת אלימים, ספגתי הרבה מכות, הרבה בלגנים.

מתי זה התחיל?

זה התחיל לפני מלא מלא זמן, זה התחיל כבר ביסודי. שלא היה לי למי לפנות ולא היה לי עם מי לדבר. אנחנו עכשיו פה בוועדה בכנסת. הכול פה בידיים שלכם. כולם צריכים עכשיו לשבת כאן ולמצוא לזה פתרונות. אנחנו מתמודדים באמת עם מצבים לא קלים במדינה. אם זה 101 חטופים בשבי ועד זה שיש מפונים מהבתים שלהם, בצפון, בדרום, שאין להם בית.

אבל זה לא עכשיו עלה לסדר היום, תמיד היה את זה. תמיד היה את החרמות, תמיד היה את הבריונות. תמיד לילדים לא הייתה הזכות לבוא ולדבר, כי גם בהנהלת בית ספר אין עם מי לדבר. אין עם מי לדבר, אני הרגשתי את זה. ואם זה ילדים שמתאבדים ואם זה ילדים שאין להם מענה ואם זה ילדים שהם בוכים את החיים שלהם, כי אין להם למי לפנות.

ואתם, יש לכם את המקום לעזור לילדים האלה. אתם צריכים באמת לעזור להם. אני הרגשתי שלא היה לי למי לפנות. לא היה לי את כמות העוקבים כדי לבוא ולדבר פה בכנסת, כמו שאני מדבר עכשיו. לא היה לי את זה. עכשיו ניתנה לי הזכות לבוא ולדבר פה על הנושא הזה, ואני מודה באמת שיש לי את הזכות. אני מדבר בשם כל הילדים. הילדים האלה סופגים מכות, הם לא באים לבית הספר. הם פוחדים לבוא כי הם מפחדים מהמשקל שלהם, איך שהם נראים, מהבריונות הזאת. והכול היום עולה לרשתות, אתם יכולים להיות מעורים בזה.

אני יש לי 150,000-160,000 עוקבים, אני כבר לא סגור כמה. אבל אני באמת רואה ילדים, אני גם נחשף לסיפורים ולסרטונים של ילדים שהם פשוט חווים בריונות ואין להם עם מי לדבר. אין להם אתכם, אין להם. אין להם למי לפנות. ההורים שלהם כבר לא יודעים איך להתמודד, המשפחה שלהם כבר לא יודעת איך לעזור להם. קשה להם מאוד. זה דברים נוראיים, זה דברים הזויים שהם מתמודדים איתם. בין אם זה קללות, אלימות, הרבצות, הכול, הכול. ובסוף זה מגיע למקרי התאבדויות, כי אין להם עם מי לדבר. ואני באמת מוצף בהודעות מילדים שהם פשוט מסכנים, אין להם איך להעביר את היום. הם יושבים לבד, הם בוכים. באמת, זה נורא ואיום הסיפורים האלה. אני גם לא יכול להגיע לכולם, יש מאות אלפי ילדים כאלה בבית הספר, בארץ שלנו. יש מאות אלפי ילדים כאלה. אני בן 17, בן 16.5 עכשיו, אבל יש כרגע בזמן שאנחנו מדברים המון ילדים שאין להם עם מי לדבר. אין להם למי לפנות. הם בוכים את החיים שלהם, הם נמצאים במצב רע. במצב רע. אם זה מכות שהם מקבלים, אם זה בכי. באמת, זה נורא.

ואני חוויתי את כל הדברים האלה על בשרי, אז אני יודע. אני יודע כמה זה נורא. אם זה ילדים שהיו מרביצים לי ומקללים אותי ואלימים כלפיי ולא רוצים לדבר איתי ומשאירים אותי לבד. והייתי דחוי חברתית. הייתי דחוי חברתית.

אורן, איך יצאת מזה?

איך יצאתי מזה? בזכות הרשתות החברתיות. אם לא הרשת יכול להיות שזה היה ממשיך וממשיך ואולי גם חס ושלום - - -

הרשת יכולה להיות לחיוב וגם לשלילה.

כן. אבל אין להם למי לדבר. אתה יכול עכשיו לשמוע על מאות סיפורים. יש גם סיפורים שאני, אתה וכולנו כאן לא יודעים עליהם. יש סיפורים שאנחנו לא מכירים, של ילדים שהם מתאבדים כי הם לא רוצים לשתף, כי ההורים מפחדים לשתף. ההורים אין להם כבר דרך וגישה למצוא לזה פתרון. ואתם, חברי כנסת, אתם הוועדה, משרד החינוך, כל מי שיושב כאן, מועצת התלמידים, זה לא משנה מי. אתם ניתנה לכם הזכות לבוא ומצוא לזה פתרון. ואם לא ימצאו לזה פתרון זה ממשיך וזה מדרדר מרגע לרגע, משנה לשנה.

אנחנו יודעים ועדים לסיפורים האלה כבר כל כך הרבה זמן. וזה פשוט נורא בעיניי הסיפורים האלה. וחבל ועצוב לי מאוד שעדיין ילדים עוברים את זה. זה באמת לא הגיוני בעיניי. והשנה הזו רק התחילה ואנחנו בעיצומה של השנה, אם זה מלחמה כמו שציינתי, חטופים בשבי והרבה דברים שהמדינה צריכה להתעסק בהם. שהממשלה, שהמדינה, שכולנו צריכים להתעסק בהם. אבל פה ניתנה לכם הזכות, אני עוד פעם אומר, לעזור. לעזור ולתמוך. ואם אתם לא תתמכו אף אחד לא יתמוך. אף אחד לא יתמוך.

תודה. אני חייב לומר שהישיבה הזאת היא בעקבות התאבדותו של ילד מאזור המרכז. וחשבתי שנכון מאוד לקיים את הישיבה, כי הנושא הזה עלה לכותרות בעקבות וקיבל אז הד.

יש מלא כאלה. יש מלא שאתה גם לא יודע אפילו עליהם.

כן. לכן אני לא רוצה להזכיר שמות, כי אנחנו רוצים באמת לדבר על התופעה, מבלי להיכנס לילד כזה או אחר או משפחה כזאת או אחרת. יש לי שאלה אליך, אורן. מה היקף התופעה לדעתך?

היקף התופעה מאוד גדול.

אם אני לוקח כיתה מסוימת, אז מה? זה אחד, שניים, שלושה בכיתה שעושים עליהם חרם?

יותר, הרבה יותר. אתם גם לא מודעים לזה, הרבה יותר. אני נמצא שם. אני בכיתה י"א, אני רואה את זה, אני עובר את זה, אני מרגיש את זה. שאין לילדים עם מי להיות בהפסקות, שהם מרגישים שהם לבד. ואתה יודע, זה לא רק שלושה-ארבעה, זה הרבה יותר מזה. זה הרבה יותר משלושה-ארבעה. זה יכול להיות גם עשרה וזה יכול להיות גם 15, שהם לבד ומרגישים לבד. וזה לא רק הכיתה עצמה, זה גם כל השכבה. זה משהו שהוא עובר בין כולם.

לצערי ילדים זה עם רע. אני בתור נער אומר את זה, ילדים זה עם רע. הם לא שם, הם לא מקבלים את האחר כי ילד הוא שמן וכי ילד לא נראה טוב. ואותו ילד שהתאבד, אנחנו לא מציינים את שמו כמובן, גם עבר את הדברים האלה. הוא עבר את זה. והוא לא פנה אליכם, כי לא היה לו למי לפנות. אז הנה אני פה יושב ופונה אליכם, חברי כנסת, אמרתי לכם, כולכם פה יש לכם את האפשרות לעזור ולתמוך. ואתם יושבים פה כדי לתמוך.

תודה אורן.

אייל, הזמנו אותך פה, אתה כבר אורח קבוע אצלנו. אנחנו תמיד שמחים לארח אותך, לשמוע אותך, את הקול שלך. ציינתי שאתה יודע לשיר טוב. בוא ספר לנו קצת.

שלום לכולם, בוקר טוב. דבר ראשון, אני נורא מתרגש להיות פה ותודה רבה על הזכות שהזמנתם אותי שוב. הנושא שמדברים פה היום זה נושא שמאוד מאוד נוגע בי. אני זמר ויוצר תוכן ברשת. והתחלתי ליצור את המוזיקה שלי ברשת בדיוק כשסיימתי את כיתה ו'. הייתי בן 12, וגם אני כמו כל ילד התרגשתי לעלות לחטיבה, לעבור מבית ספר יסודי לתיכון. מהכי גדול בבית ספר להכי קטן. ובכלל לא חשבתי שהתגובות הרעות שאני מקבל כביכול בטיק טוק הם יפגשו אותי גם בחיים האמיתיים שאני עולה לבית ספר חדש. ובוא נגיד שזה לא בדיוק היה ככה, כשעליתי לבית הספר גם ככה עם חששות. הייתה לי קבלת פנים לא כל כך נעימה, בעיקר מהילדים שגדולים ממני, שכבות י', י"א, י"ב. מוצא את עצמי בהרבה הפסקות מתחבא מילדים שרודפים אחריי, מצלמים אותי בלי שאני יודע. זורקים לי כל מיני עקיצות פה ושם.

עכשיו אחרי כמעט שנתיים אני מעז לשתף את הסיפור הזה עם הקהל שלי וכתבתי על זה שיר ביחד עם שותפים, שעוד מעט נקרין אותו פה, את הקליפ שלו גם. ובשיר אני מדבר גם בעיקר על הילדים האלה שעמדו מהצד, כל מי שצחק ולא עשה כלום. כל מי ששתק ולא העז לקום. אני רוצה להגיד לכל מי ששומע אותי, תחשבו שזה יכול היה להיות אתם. תפסיקו להתעלם, אל תשתפו עם זה פעולה. אתם באמת יכולים להציל חיים של ילדים פה.

עוד נקודה שאני רוצה לגעת בזה זה דווקא אתכם, חברי הכנסת, ובכללי כל המבוגרים ששומעים אותי. אנחנו הדור הצעיר לוקחים מכם הרבה דוגמה אישית. ותחשבו שאם אנחנו פותחים טלוויזיה בפריים טיים ואנחנו רואים שהוא מחרים את זה והוא לא מסכים לדבר עם ההוא והוא מחרים את הטקס הזה. איך אתם מצפים שאנחנו נתנהג אם אתם מתנהגים ככה. אז מבחינתי השינוי חייב להתחיל מכם.

אני חושב שזו אמירה מאוד מאוד נכונה ומדויקת וטובה וטוב שהערת. ואני חייב לומר, קודם כל יש פה שני חברי כנסת מאוד, פשוט כלבבי מה שנקרא, מ-"יש עתיד". חה"כ ירון לוי, שאנחנו משתפים פעולה בהרבה מאוד דברים. וחה"כ מהקואליציה אושר שקלים.

אני רוצה לומר לכם, אתמול היינו בניחום אבלים. והאם ביקשה שבניחום אבלים יגיעו בזוגות אחד מהאופוזיציה ואחד מהקואליציה. ואני רוצה לומר לכם שזה לרגע עשה משהו. ואתמול הלכתי עם חה"כ סימון דוידסון, הלכנו ביחד, נסענו באותו רכב. הגענו לשם לניחום אבלים. אני הצגתי אותו, הוא הציג אותי. אני רוצה להגיד לכם, זה קודם כל הראה שאפשר לדבר, אפשר להתווכח. אסור לשנוא, אסור להחרים. אנחנו יכולים, באמת, גם בבית אתה מתווכח עם האישה, עם הילדים. אתה יכול לא להסכים בדברים מסוימים, יש לך דעה מסוימת, זה בסדר. אבל ההתייחסות, ואני חייב לומר גם אנחנו כחברי כנסת אשמים בזה, שאנחנו מראים לפעמים מעל דוכן הכנסת הרבה מאוד תופעות שאני חושב שהן לא מתאימות למעמד הכנסת ולא נותן דוגמה טובה לילדים, לתלמידים, לנוער. לעמוד על דוכן הכנסת ולקלל או לגדף ואחר כך לצאת ולהתחבק עם מישהו אחר וכך הלאה זו צביעות שהיא לא מתאימה.

לכן מה שאמרת פה זה דבר כל כך נכון. ואני קורא לכל חבריי בכנסת, אנחנו באמת, כולנו רוצים את טובת העם, טובת הילדים. כולנו רוצים בסופו של דבר את עם ישראל, ואנחנו פועלים כולנו, לא משנה אופוזיציה-קואליציה, כולנו פועלים. כל אחד נמצא מהתחום שלו. אבל בואו נעשה את זה בכבוד. וזה משדר, כי אם אנחנו רוצים לראות את טובת הילדים שלנו נעשה את זה בשבילם. הם רואים את זה.

אלי, רק אני חושב שצריך להגיד את זה במליאה, ולא כאן שיש כאן שני חברי כנסת שאני חושב שיחסית שקטים.

לא, לא. אני אמרתי את זה במליאה.

ואתה מהווה דוגמה לכל מה שאתה אומר כרגע.

אני אמרתי את זה במליאה בסוף המושב הקודם, בנאום בן דקה. וציינתי את זה בצורה ממש ברורה. שיש לנו באמת, התדמית של הכנסת היא לא טובה. אני חייב לומר שלפעמים אני מתבייש להגיד שאני חבר כנסת, כי ישר תוקפים אותי. ואנחנו בעצם יצרנו לעצמנו תדמית לא טובה. וכשאני שומע את זה מהנוער, זה פשוט, הייתי אומר נקודה אדומה מבחינתי.

אז תודה שעשית את זה והערת את זה ואמרת את זה.

אני אשמח. אייל, תראה, בסופו של דבר אני ממליץ לך קודם כל לא לראות מה שקורה כאן. אם יש לך זמן פנוי תראה תכנים מעניינים יותר מאשר ערוץ הכנסת.

לא, אני לא מדבר רק על ערוץ הכנסת. אני מדבר גם על ערוץ 12, 13.

הקטעים משודרים מערוץ הכנסת. בסופו של דבר מה שמגיע לפריים טיים זה השטויות שמדברים מעל הדוכן. ולצערי, הבמה הזאת, אני כבר לא יכול להגיד שאני חבר כנסת חדש. אני מעל שנה נמצא כאן. הייתי סגן ראש עיריית בת ים ואני מביא איתי איזה שהיא תפיסה קצת שונה להערכתי. וכל פעם כשאני עולה למליאה לדבר אז עוברת בי תחושה של גדולי האומה שהיו כאן.

ואני שואל את עצמי ואני תוהה האם בן גוריון היה אומר את אותם דברים, מדבר על שמפו ועל פיתות. או בגין. ואני חושב, אלי, שבסופו של דבר אנחנו הרווחנו ביושר את המעמד של חברי הכנסת ונבחרי הציבור. כי אתם עושים עבודה יפה ברשתות החברתיות. ואם אתה, כל העוקבים שלך רואים את התכנים שאתה מעלה וזה גורם לילדים לחשוב פעמיים ואולי לדבר איתך ולפתור להם את המצב, חברי הכנסת משתמשים בפלטפורמה הזאת של הרשתות החברתיות כדי לדבר שטויות. ובסופו של דבר מי שמדבר שטויות לצערנו מקבל פעמיים אייטם: פעם אחת על השטות שהוא דיבר ופעם שנייה על ההתנצלות.

זה כן פותר. אבל כמו שהוא אמר, מה אתם מראים לילדים?

בואו לא נפריע לאייל. אני רוצה לתת לו להמשיך. הוא העלה נקודה מאוד חשובה. לצערי, גם התקשורת שותפה לזה. כי אם אני אעלה על הדוכן ואני אומר דברים יפים אף אחד לא יצטט אותי, אף אחד לא יראה אותי בטלוויזיה. אבל אם אני אקלל מישהו ואני אצעק על מישהו ואני ארים יד על מישהו במליאה, אז זה ישר בכל הכותרות.

אני רק רוצה להשלים אותך אדוני. אני וירון אמנם באמת ממחנות מנוגדים, אבל אנחנו מכירים גם לפני הכנסת ואנחנו חברים גם ברמה האישית. ואפילו גם תוך כדי המליאה הוא בצד אחד ואני בצד שני, אנחנו גם מסתמסים ומדברים גם אחרי. ואני חושב שזה ראוי לציון.

אני לא מסכים איתך על העניין של חלילה להתבייש בהיותנו חברי כנסת.

לא, אמרתי לפעמים.

לא, בסדר. אני חושב שאנחנו צריכים מאוד מאוד להתגאות ולהרים כמה שיותר את המקום הקדוש הזה מבחינתי ולהוות דוגמה.

לגבי מה שאתה אמרת על העניין של התקשורת, פה באמת אני גם מתחבר למה שאתה אומר. אנחנו באמת שני חברי כנסת חדשים, יחסית גם פחות מוכרים. ואתה יודע למה אנחנו פחות מוכרים? כי אנחנו יכולים לנהל איזה שהוא שיח, אבל אנחנו לעולם לא נבוא ונדבר ברמה האישית או ננבל את הפה. וגם, כמו שאלי אמר, לי גם אמרו הרבה פעמים 'מה, אתה רוצה חשיפה? אין בעיה. תבוא, תצא, תקלל במליאה. תגיד איזה משהו לא יפה, תתעמת עם מישהו, תקבל חשיפה'. ואני אומר רגע, אבל זה לא אני. ואני לא אעשה משהו שהוא לא אני. ולכן גם יש פה איזה שהוא עניין שאנחנו צריכים גם להיות יותר רגועים ולאו דווקא להעצים את מה שלא בסדר.

אנחנו הפסקנו. אני מתנצל אייל, אתה פשוט אמרת דברים כל כך נכונים ששלושת חברי הכנסת היו חייבים להתייחס אליהם. אז יש לך עכשיו את מלוא רשות הדיבור, לא מפריע לך.

הכול בסדר. אני רציתי רק טיפה לגעת בסיפור שלי ולספר גם שאני שומע הרבה סיפורים של ילדים אחרים שמספרים לי ואני מהמקום של אם יש לי השפעה ברשת תמיד אני מנסה לעזור. אם יש ילדים שאומרים לי שעוברים דברים כאלה אני תמיד מנסה לעזור. ובגלל זה גם היה לי חשוב להוציא את השיר הזה. הוא ייצא היום ב-12:00. עוד מעט אתם תראו את הקליפ שלו.

אז בוא תסביר קצת לחברי הוועדה פה על מה מדובר.

מדובר בקליפ, אני אישית כשהייתי ילד קטן, כתבתי את השיר הזה ביחד עם הסוכן שלי. וכשהייתי קטן היה לי תמיד דברים עם ערך סנטימנטלי עבורי, שלפעמים גם אם היו מציקים לי והדבר הקטן הזה היה בכיס שלי, הייתי מרגיש שאני הכי חזק בעולם.

אז בקליפ מסופר על ילד נמוך, עם משקפיים, שהוא מגיע לבית הספר ולא מקבלים אותו בגלל המראה לו ובגלל המשקפיים. ורואים סצנה שהילדים כאילו כביכול המקובלים זורקים עליו כדור. הוא חוזר הביתה. המורה קולטת את זה, רואה שהוא יושב לבד עצוב בכיתה. היא מתקשרת לאמא שלו, מספרת לה קצת מה קרה בבית הספר. רואים את הילד מגיע הביתה, טורק את הדלת, נכנס למיטה. דברים שאני ממש שומע מילדים שעוברים דברים כאלה. אני שומע מאימהות שמספרות לי איך הם מתמודדים על זה, וזה דברים ממש דומים.

אז רואים את האמא, את הכאב בעיניים של האמא כשהיא רואה את הילד שלה ככה. היא נזכרת שהוא הכי אוהב את ספיידרמן בעולם ובשבילו אם היה הולך לדוגמה עם בובה של ספיידרמן בכיס, אז הוא היה מרגיש שתמיד יש לו מישהו לדבר איתו. משהו כזה. זה משהו שאני לא יכול להסביר.

אתה כתבת את המילים?

אני ביחד עם אבא שלי ועוד שני שותפים.

ואת הלחן?

גם.

יפה. מגיע לך מחיאות כפיים, באמת. כל הכבוד.

תודה.

אתה רוצה להוסיף משהו אייל?

לא.

מאה אחוז. בואו נשמע את הקליפ.

(מוקרן סרטון הקליפ)

זו השמעת בכורה, נכון? יפה מאוד. השקה. באמת, כוכב נולד.

תודה רבה.

יש פה שני ילדים, אייל ואורן, כל הכבוד לכם. אנחנו גאים בכם. הגעתם לפה להשמיע את הדברים ואני חייב לומר, אתם מהווים דוגמה ומופת לנוער, לילדים, לתלמידים. ואני חייב לומר שגם לנו, למבוגרים, אמרתם פה דברים שאני חושב שגם אנחנו צריכים להפנים אותם. אז באמת תודה רבה לכם.

תודה רבה.

תודה לכם.

זכות גדולה בשבילנו.

תיקחו את הדברים שאמרנו ותעשו מה שאתם יכולים כדי שהמצב ישתנה.

תודה. אחר כך אני רוצה צילום אתכם. שמעו, אתם כוכבים.

אנחנו נשמע אבא של ילד, אני לא רוצה להזכיר שמות, אבל הוא עולה, הוא נמצא בזום, בלי תמונה. בואו נשמע את קולו.

שלום. אני לא מזכיר שמות, כי נאסר עליי ובצדק, אנחנו לא רוצים לחשוף. אבל אתה אבא של X, ומאוד חשוב לנו לשמוע אותך ולתאר את מה שקרה ואיך אתה חושב שניתן למנוע מקרים כאלה. אם זה על ידי הבנה יותר של הסביבה, של המשפחה, של בית הספר, של המורים, אולי חברים קרובים וכך הלאה. כי כל ילד שהולך זה אסון, אסון ממש, נקודה.

למעשה הבן שלי, בקצרה הסיפור. היה באירוע, באירוע הוא חווה חוויית חרם. חברים לא שיתפו אותו במשהו. וזה שבר לו את הלב, תרתי משמע. הוא יצא החוצה, בכה, עד שהלב שלו הפסיק לעבוד.

זה משהו שלא התחיל באירוע, זה משהו שהיה שנים. ופשוט לציין, אני נכנסתי באיחור, אבל אני מבין שמקודם דיברו על ילד מהמרכז שהתאבד. הבן שלי לא התאבד. הבן שלי נפטר כתוצאה מושלכת מזה שהוא חווה חווית חרם. ואנחנו היינו, אני ואמא שלו היינו איתו וראינו אותו לאורך כל הזמן. ניסינו לעזור לו ולקחנו אותו לטיפולים שיעצימו אותו וייתנו לו עוד כוחות להתמודד. ובסופו של דבר זה מה שקרה.

אני לא רוצה להפסיק אותך, אבל מאוד חשוב לי גם לשמוע, כי אנחנו נמצאים בוועדה, וכשהייתי אצלך בשבעה, ספר לנו ממה בעצם, איזה תופעות היו מבחינת החרם? במה זה התבטא?

בערך בכיתה ג' זה התחיל. היה חרם ממש, כמו שכולם מתארים חרם. זאת אומרת, רוב הכיתה הציקה לו על זה שהוא היה בכיתה והוא חזר לכיתה, הלך לבית ספר אחר וחזר. ואמרו שהם לא רוצים אותו. לא רוצים אותו בכיתה, לא צריך אותך, מי צריך אותך, למה חזרת. לקח לו המון זמן להבין שמה שהוא עובר זה לא תקין. ולקח לו עוד יותר זמן לשתף אותנו. זאת אומרת, אנחנו גילינו רק לקראת סוף שנה שזה קורה.

התחלנו לעבוד על הנושא הזה ובאמת דיברנו עם הורים, דיברנו עם מורים, עם הצוות. דיברנו איתו, כמו שאמרתי, השקענו הרבה כסף, הרבה זמן, טיפולים, כדי שבאמת הוא יוכל להתמודד עם זה. החרם הגדול כביכול נגמר. אבל סוג, אפשר לקרוא לזה פשוט ילדים ידעו שכאשר הם רוצים להציק למישהו הוא קיים. ואז מידי פעם כמה ילדים מצאו ילד אחד, הציקו לו. והעניין בחרם זה לא שכל הכיתה ביחד עושה משהו. מספיק שילד אחד מציק לילד אחד וכל השאר שותקים. ואז הילד נמצא לבד. זה עניין של חרם, לבודד מישהו מהחברה. אז ברגע של ההתמודדות הילד נמצא לבד. ואין לזה לרוב, 99% מהמקרים, אין לזה באמת מקום. אין לזה באמת הצדקה. אין באמת סיבה שחרם יתעבה. יש קנאה, זה שעמום, זה דברים שבאמת יכולים להיפתר אם באמת ידריכו ילדים נכון.

אבל ילדים, לרוב אפילו, לא יודעים שהם עושים משהו שהוא בעייתי. הם רואים את זה סביבם. הם רואים את ההתנהגות, אז הם ממשיכים. ראיתי את הסטטיסטיקות של אחד מתוך כמה ילדים עוברים חרם, אני מתאר לעצמי שזה התעדכן מאז. אבל זה המון. זה קורה בכל כיתה.

והעניין הוא שאני חושב שצריך להציף את נושא החרם למודעות. כמו שעשו עם פגיעה מינית. היום רוב הילדים יודעים שבמקרה של פגיעה מינית מה לעשות. והמון ילדים מדווחים על ילדים אחרים שהם חושדים שהם עוברים פגיעה. ואומרים להורים שלהם 'אני חושב שיש לי ילד בכיתה'. אבל ילדים לא יודעים מה זה חרם ומה ההשלכות שלו. ובזה אני חושב שצריך לשים את הדגש.

אני תמיד אומר שיש לי פנייה למערכת, פנייה לילדים, פנייה להורים. אז הפנייה למערכת זה באמת להעלות את העניין הזה ולהציף את זה. הפנייה להורים זה לזכור שהמערכת לא לקחה מכם את האחריות על הילדים שלכם. האחריות על הילדים שלנו היא שלנו. וזה שילד נמצא במערכת לא אומר שכרגע האחריות שלנו נגמרה, אלא להיפך. צריך יותר לשאול ויותר זה. כי הרבה פעמים זו הבעיה של ילדים שאף אחד לא שם לב אליהם. ואז הם מגיעים הביתה ואף אחד לא שם לב שמשהו שונה.

אוקיי. קודם כל, אני רוצה, אני כואב את כאבך, משתתף בצערכם. אני באמת זוכר שהייתי בשבעה אצלכם וגם דיברתי איתך ועם הסבתא. והדברים שאמרתם נכנסו לליבי. כי כמו שאתה אומר, הפתרון הוא לא באמצעות רק חוקים, אלא באמת ליצור מודעות של כל הגורמים שמחבקים וסובבים את הילדים. ונכון, אתה פונה פה להורים, לגורמי הביטחון, לחינוך. לכל אחד שבאמת קיים, לכל השחקנים ולכל הגורמים שקיימים בחיי הילד וסובבים את הילד. כי ברגע שיש מודעות, אנחנו לא תמיד יודעים אם זה נעשה כמו שאמרת מקנאה או בכוונה או סתם משחקי ילדים. לא משנה איך זה נעשה, בסוף יש פה פגיעה שיכולה לגרום ועלולה לגרום וגם מביאה לפגיעה נפשית וגם לפגיעה גופנית, מוות בין היתר. חס וחלילה, אבל גם לזה כנראה מגיעים.

אני מודה לך מאוד שעלית וסיפרת את הסיפור והבאת את התובנות שלך. זה מאוד היה חשוב לנו. תודה רבה.

תודה לכם.

ויהי זכרו של הבן ברוך.

אמן.

אני רוצה להזכיר הצעת חוק, כי עלו פה בהקשר הזה וגם זה מתחבר לדברים הקדים והנכונים שנאמרו על הנושא של העלאת מודעות. יש הצעת חוק שהוגשה בכנסת הזו וגם עברה בדיון מוקדם ונמצאת בוועדת החינוך. עוד לא התחילו לקדם אותה. והיא באמת הולכת בכיוון הזה כמו של מניעת פגיעה מינית, בעצם שימונה ממונה לתחום של חרם ואירועים אלימים כאלה בבתי ספר. ויהיה מוקד פניות וזכות לסיוע פסיכולוגי. זאת אומרת, היא הולכת בכיוונים האלה של לחייב את המענים האלה ולהעלות מודעות.

אני יודעת שמבחינה הקידום שלה בוועדת שרים ההחלטה הייתה שהמציעים ימתינו להגשת הצעת חוק ממשלתית ואז הם ימזגו. אז פה אולי נשמע את המשרדים, כי זה היה במרץ. איפה זה עומד? האם מתגבשת הצעת חוק ממשלתית? כבר עבר הרבה זמן. או שאפשר להתקדם עם הפרטית.

יש פה משרד החינוך, קרן?

בוקר טוב. נציגת משרד החינוך, שירות פסיכולוגי ייעוצי. נמצאת איתי כאן הגב' גיל ואדורה אלעיס מהשירות הפסיכולוגי ייעוצי.

קודם כל אני רוצה להודות לך שאתה שם את הנושא המאוד מאוד רגיש והחשוב הזה על סדר היום הציבורי. זה לא מובן מאליו, בוודאי בשנה המאוד קשה הזאת, עם כל מה שאנחנו עוברים. ולומר שנייה משהו גם לאבא, שאני ממש כואבת את כאבו וצר לי.

אנחנו מנסים להעלות גם את האמא, אבל לא הצלחנו. לשיקולה.

באמת צר לי על האובדן. ולומר מילה לאייל ולאורן, באמת על המקום שמהכאב שלכם היה לכם את הכוח ליזום וליצור ולעשות משהו, שזה באמת שאפו גדול שלא נשארתם בתוך הכאב, אלא לקחתם את זה לאיזה שהיא עבודה, איזה שהיא פעלתנות וממש כל הכבוד לכם.

חשוב לי רק בהקשר של הדיון למסגר את זה ולומר שאנחנו לא קושרים בין חרם לבין אובדנות. אסור לנו לחבר בין התופעות האלה, כיוון שאנחנו יודעים שתופעה של אובדנות, של התאבדות, היא תופעה מאוד רחבה שקשורה בהרבה מאוד סיבות ולאו דווקא בגורם אחד.

יחד עם זאת, הסיפור של חרם הוא בוודאי סיפור מאוד מאוד כואב. הנתונים מראים שמשהו כמו 4%-5% מבני הנוער חווים חרם. זה מבחינת הנתונים. אנחנו מדברים על חרם, יש טווח של התנהגויות. מדחייה חברתית, ממיומנויות חברתיות ודחייה חברתית, עד החרם שזה בקצה. צריך לזכור שהאמת המשימה שלנו להסתכל על כל הטווח. וכמו שאמר האבא, יש לנו משימה פה, משימה חברתית. ואנחנו כולנו יחד צריכים לפעול וליצור כל אחד מהכיוון שלו על מנת לייצר - - -

אבל איך משרד החינוך מביא את זה למודעות?

כל אחד מצידו צריך לייצר את התנאים המיטיבים שיעזרו לילד להתפתח בצורה מוגנת. ואחד הדברים המאוד מרכזיים שבאמת משרד החינוך שם לנגד עיניו זו המוגנות וחוויית המוגנות וההתפתחות והרווחה האישית של הילדים. זו נקודת המוצא שלנו. והמקום של הצוותים של החינוכיים להיות שם, כמו שאייל שר בשיר שלו שהמורה רואה וקולטת ומתקשרת לאמא. התפקיד של הצוותים החינוכיים באמת לאתר וגם לפנות ולראות איך אפשר לעזור.

ברמה המערכתית, כמו שאמרתי, זה ליצור תנאים מיטיבים ותנאים מוגנים לילדים להתפתח ולהרגיש שייכים, להרגיש מוגנים בתוך מערכת החינוך. לצד זה, הפעילות שלנו עם המורים זה פעם אחת להגביר את הידע והמודעות שלהם לתופעה הזאת. לעזור להם לאתר ילדים עם מגוון התנהגויות סיכון, מגוון מצבי מצוקה וקושי. סיפור של דחייה חברתית הוא אחד מהקשיים שהרבה פעמים מחובר בגורמים נוספים. אז פעם אחת זה באמת לחדד את החושים ולאתר את אותם ילדים שסובלים מקשיים ואז לראות איך אפשר לעזור להם ולבנות תוכנית כיתתית או שכבתית או מה שצריך. יחד עם ההורים, יחד עם ההנהגה הכיתתית ולראות איך אפשר לסייע.

הדבר הנוסף, בהקשר להצעת החוק שציינת. היועצים החינוכיים בתוך בתי הספר תפקידם להוביל ולדאוג ולתכלל את כל מה שקשור ברווחה הנפשית של הילדים. הם עוברים בשנים הראשונות שלהם להכשרה כיועצים חינוכיים הם לומדים פרק שמתייחס לנושא של מיומנויות חברתיות ואיך מתמודדים עם דחייה חברתית ואיך מתמודדים עם חרם. זה דבר שהוא נמצא בלב ההכשרה של היועצות החינוכיות. זאת אומרת מבחינתנו הן הגורם בתוך בתי הספר שאמונות לטפל בנושא הזה.

מה היחס של תלמידים לאותו יועץ?

זה מאוד משתנה. זה יכול להיות, יכולה להיות יועצת לבית הספר.

אחת ל-600?

אחת ל-600, אחת ל-400.

אז אנחנו יודעים שזה באמת לא יכול להיות הפתרון.

אבל שנייה. הפתרון הוא דרך המורים. זאת אומרת שבסופו של דבר, כמו שאמרתי, מי שרואה את הילדים ביום יום זה המורים. המורים נמצאים שם.

קודם כל לאתר, הם הראשונים.

לכן היועצת המטרה שלה והתפקיד שלה הוא להכשיר את הצוותים לראות את הילדים. וכאשר קורה משהו מה אנחנו, אני יכולה לומר לך מהניסיון שלי כיועצת בית ספר. שעבדתי בתיכון שש שנתי עם הרבה מאוד תלמידים. כשזיהינו תלמיד שנמצא בקושי, המחנכות שיתפו אותי ובנינו יחד תוכנית, לפעמים אני נכנסתי לכיתה, לפעמים מורה פעלה. זאת אומרת יש פה שלוחות ליועצת, זה לא הכול מונח על היועצת.

אבל השאלה אם יש איזה שהן פעולות שהן יזומות בשביל למנוע? או שזו רק מערכת שהיא תגובתית לאור מה שקורה?

תודה על השאלה. אז קודם כל, בוודאי שהמערכת שלנו פועלת קודם כל במצב הפרו אקטיבי. זאת אומרת, כשאנחנו מדברים על לקדם תנאים של שייכות ואנחנו פועלים כל הזמן לייצר ועובדים על יחסים חברתיים בתוך הכיתה. איך אנחנו דואגים שכל הילדים יהיו שותפים.

אז יש פה רגע שאלה. נניח לרגע שילד או ילדה עושים מסיבת יום הולדת ומחליטים לא להזמין את כולם או להזמין את כולם חוץ מאחד או שניים או לא יודע מה. והמורה, זה מגיע לידיעתה. האם היא מתערבת, לא מתערבת? מה היא עושה במקרה כזה?

בהרבה מקרים והרבה פעמים כבר באספת ההורים הראשונה, בוודאי בכיתות היסוד, זה מדובר. ומדברים על זה ואומרים שאם עושים, ולגיטימי לרצות לעשות מסיבה לבנים או לבנות. אבל לשים לב שמזמינים את כל הבנים או את כל הבנות. חשוב מאוד להזמין את כל הילדים. יש פה איזה שהיא התייחסות לזה כבר בהתחלה. וכמובן מה שמגיע לידיעת המורים, אני רוצה להגיד, אני לא יכולה להגיד, יש איזה שהיא התערבות ואיזה שהיא אמירה. כי באמת זה אחד הדברים שאנחנו מאוד מאוד רגישים אליהם ומאוד מאוד שמים לב אליהם.

יש גם חלק שחשוב מאוד גם להורים, סליחה שאני מפריעה. כי בסוף ההורים את זה וכשזה קורה אחרי הצהריים המורה לא יודע.

אז כמו שאמרתי, יש גם תוכנית שנקראת הכוחות שבדרך, כישורי חיים, תוכנית התפתחותית מהגן ועד החטיבה העליונה. כאשר בכל שכבת גיל אנחנו בעצם עובדים על מיומנויות חברתיות. אני יכולה לומר לך שהשלב המאוד קריטי בדבר הזה אלה כיתות ג', ד', ה', ששם מתחיל כל הסיפור. שמתחילות להתהוות כל הקליקות החברתיות. יש המון דגש על נושא של שייכות חברתית ועל מיומנויות חברתיות. זה אחד הדברים שאנחנו מאוד מתמקדים עליהם.

בחלק הפרו אקטיבי אנחנו גם מאוד מדברים על העניין של שומרי סף. כשאתה מזהה התנהגות פוגענית מה אתה עושה? אני יכולה לומר לי שניגשה אליי נערה ואמרה לי אחד הדברים שלמדתי בהתכנסות הזאת זה כשאני רואה ילד בכיתה שהוא בודד אני אגש אליו, אני לא אשאיר אותו בודד. זאת אומרת שאנחנו מאוד מבינים את הדבר הזה ומאוד מנסים לחזק את התחום הזה.

לצד זה, כמו שאמרתי, יש הכשרה לצוותים חינוכיים, הכשרה ליועצות. יש את קו הסיוע, מוקד הסיוע של משרד החינוך, הקו לפניות בכל מיני נושאים, גם להורים, גם לצוותים וגם לילדים. אני יכולה לציין שבהרבה מאוד מהפניות שמגיעות לקו הפתוח אלה פניות שמדברות על קשיים חברתיים ומבקשים את ההתערבות שלנו. כשזה קורה אנחנו פונים לבית הספר ומתערבים ועוזרים לפתור את אותו אירוע.

הדבר האחרון שאני רוצה לציין זה חוזר המנכ"ל שהוא בעצם מנהל את מדיניות משרד החינוך וההתייחסות לאירועי חרם הוא כמו לאירוע אלימות חמור. ולכן כשיש אירוע של חרם שמגיע הוא מטופל במלוא חומרת - - -

זהו, מה הסנקציה. מה נגיד "השוט" שיש למערכת כלפי המחרימים?

בסופו של דבר הרעיון הוא לעזור ולחנך ולא לשים בכיכר העיר. הרעיון הוא, ואנחנו מבינים, אלה צרכים התפתחותיים והתנהגויות שקורות התפתחותית. אפשר להשעות, יש אפשרות להשעיה. אבל בוודאי זה תמיד נעשה עם איזה שהוא הליך חינוכי שהרעיון הוא לראות איך אנחנו עוזרים לילד בדיוק במקום הזה. ואיך לעזור לכיתה לעזור לאותו ילד שהוא דחוי חברתית.

השאלה, אני מנסה לחשוב, איך אפשר להרתיע את המחרימים מלהחרים? שיבואו ויבינו לא לעשות את זה.

אז קודם כל, בתחילת שנה, כשנפתח התקנון ונכתב התקנון ויש דיבור על התקנון גם הדבר הזה מופיע בתקנון הבית ספרי. ואז יש מקום שמדברים ומתריעים. אז זה במובן הזה.

זה בעצם לא נחשב עבירה, בוא, שנבין. אתה לא יכול להתלונן על זה במשטרה.

כן, אבל מה? איזה כלים יש למערכת?

הדבר האחרון שאני רוצה לומר, שני דברים שאני רוצה לציין.

בבקשה, משפט אחרון.

פעם אחת זו עבודה קבוצתית עם ילדים על הנושא של מיומנויות חברתיות. כל הרעיון הוא לסייע גם לילדים שחווים על הרצף, שחווים כל מיני קשיים חברתיים, לעזור להם לפתח מיומנויות חברתיות. אז אנחנו עושים את זה בהיקפים מאוד מאוד גדולים. זה דבר אחד שאני רוצה לציין.

דבר נוסף שאנחנו עושים זה הרצאות להורים על המקום של ההורים גם באיתור וגם איך הם יכולים לסייע. שמענו את האבא בניסיונות שלו לסייע לילד. אבל איך אנחנו באמת רותמים את ההורים לפנות לבית הספר ויחד עם בית הספר. אנחנו יחד, אנחנו לא אחד נגד השני, אנחנו ביחד רוצים לפתור ולמצוא את המענים עם הנהגת ההורים, עם ההורים, לראות איך אנחנו יכולים לסייע לילדים.

ורד, אם יש לך משהו להוסיף או אדורה שרוצה להוסיף.

תודה קרן. אני רק אוסיף במשפט על הדברים של קרן. שהעבודה היא עבודה מערכתית, אבל גם עבודה פרטנית. זאת אומרת שאם והיה ואנחנו מזהים קושי נקודתי אצל תלמיד, אז גם הקשר שלו עם היועצת, הטיפול עם פסיכולוגית, הקשר עם ההורים. אלה דברים שהם מאוד חשובים ומשמעותיים.

כמה זמן לוקח לכם להבחין שיש חרם על הילד? זאת אומרת, לפי הסיפורים שאנחנו שומעים מילדים, סליחה כבוד יושב הראש, זה פשוט משהו שקצת חורה לי. שלפעמים אנחנו יודעים שמדובר בטווח מכובד. ואז אני שואלת את עצמי איפה הייתה המערכת? מה לא ראו? האם שום ילד בכיתה לא סיפר? לא הבחנתם שהילד יושב? הרי תמיד יש מורים תורנים מסביב. לא רואים שהוא מנודה והוא יושב? שלא נדבר על ילדים עם צרכים מיוחדים שזה סיפור בעצמו מאוד מאוד מורכב.

אז אני שואלת, איפה העיניים של המערכת שם? איפה האחריות של המורים? כמו שאתם יודעים לזהות שזה הרביץ לזה, איך יכול להיות שלא מזהים שילד הוא בודד, הוא לבד? האם אתם מנסים להיות בתקשורת עם הורים? אולי איזה הודעה להורים: "מה נשמע? איך הילד חזר היום?" הרי זה לא עולה, זה לא כזה מסובך. ואני מניחה שילד, ויודעת גם שילדים עם חרם מגיעים מאוד עצובים הביתה, מספרים. השאלה מה קורה עם כל המידע הזה? כי ברגע שהטווח הופך להיות ארוך ידוע שקשה לשקם. אבל אם תופסים בהתחלה ותופסים גם את המקור של הילדים, עם כל הכבוד, ילד זה ילד. אבל בסוף אם אתה תכניס אותו, תסביר לו את החשיבות, יכול מאוד להיות שאותו ילד, דווקא מהמקום של חמלה. אולי לעשות איזה שיעור חברתי. אנחנו יכולים למנוע את האסונות האלה, כי זה באמת ברמה שילדים מתאבדים. מצבנו לא מזהיר בסוגייה הזאת.

תודה. מי שפנתה או לפחות נכנסה ולא הפסקתי אותה זו חה"כ דבי ביטון. היא מרשה לעצמה בוועדות שלי.

אחרי זה תספרי לי מה הסיכום ביניכם, שגם אני אוכל ככה.

האמת היא, חה"כ ירון לוי רצה לומר משהו, אז תגיד. אני רוצה פשוט לסכם את הנקודה הזאת ולעבור אלייך. בבקשה ירון.

ממש אני אשתדל בקצרה. דבי, אני מסכים עם הרבה דברים שאמרת. אבל אני חושב בסופו של דבר שלנו, בתור הורים, יש גם את האחריות על הילדים שלנו. ואנחנו צריכים כשהם חוזרים מבית הספר, עם כל הקריירה וכל לחצים הכלכליים ומיליון ואחד דברים כן לזהות ולשאול ולדבר מה חווית, עם מי שיחקת, מה עשית. קצת שאלות עמוקות יותר.

לגבי מערכת החינוך. אנחנו מדברים בדיון הזה על תוצאה. אני רוצה לדבר על הסימפטום, כאילו איך הוא מתחיל. ואת נגעת בכמה נקודות שמערכת החינוך עושה. ואני חושב שיועצת זה לא הפתרון, כי בבתי הספר, את יודעת, משרד החינוך, קרן, את מגיעה משם, שאין הגדרה ליועצת מבחינת התקן של התפקיד שלה. להנהן בראש, אם הייתה ודאות היית אומרת שאני טועה.

סליחה, תרשו לו רגע לסיים.

אתה מעליב אותי כיועצת חינוכית.

אני רוצה לשאול שאלה, ברגע שהיועצת מגיעה, יש לה הגדרה של שעות ייעוץ?

בטח.

אוקיי. אז עד עכשיו אני רוצה להגיד לכם שכנראה שר החינוך לא מודע לזה וגם ועדת החינוך. אני אשמח אחרי זה להרחיב אתכם בנושא.

מפתח תקינה של פסיכולוגים במערכת החינוך. 1 ל-1,000 וכתוצאה ממחסור של פסיכולוגים זה 1 ל-1,200. בסופו של דבר, אם אנחנו רוצים באמת לטפל אני לא חושב שצריך הצעת חוק לדבר הזה. אני חושב שאנחנו צריכים, לא כל דבר צריך לעשות לו הצעת חוק. כי גם אם יהיה ממונה, מה התפקיד שלו יהיה? הוא יסתובב בבתי הספר? זה לא רציני. אם המערכת תיקח את הדבר הזה, ואני חושב שאתם עושים, אני חייב להגיד בתור הורה לילדים, אני רואה שבבית הספר של הילדים שלי כן יש התייחסות, כן יש דיבור.

דבר אחרון ובזה אני אסיים. הבעיה של אותם גילאים שאת דיברת, אני חושב שחרם יכול, הוא נולד לפעמים ממקום של פרשנות של אותו ילד. הילדים לא יודעים לפרש את המציאות. כולנו רואים את אותה מציאות, אבל חווים אותה בצורה שונה. ואם אתם תתנו את הכלים הנכונים מעבר לשאיפה לציונים. אם תבנו את העולם הרגשי, בעיקר אחרי ה-7 באוקטובר, שזה גם נוגע לזה, תשקיעו בזה. אני חושב שאנחנו נמנע הרבה מקרים.

תודה. ירון, תודה רבה. אני רוצה משפט לסגור את הנקודה הזאת לרגע. למשרד החינוך יש השפעה והוא גורם הייתי אומר מרכזי בכל התכלול הזה. כי הוא יכול לאתר, יש לו את היכולת. אני לא רוצה להוריד את ההורים, אבל לא תמיד ההורים יודעים. אבל ברגע שההורים יודעים זה כבר טוב. כי שמענו גם קודם את האבא שאמר ברגע שידענו לקחנו את הילד לטיפולים. זאת אומרת ברגע שיש מעורבות של ההורים. אבל הבעיה היא לאתר ולא תמיד הילדים מביאים את זה או מתבטאים או מספרים או משתפים את ההורים.

לכן התפקיד של משרד החינוך הוא מאוד מרכזי. אני חושב שדיברנו קודם והאבא דיבר על מודעות. אז קשה מאוד להיכנס לחוקים של דברים כאלה. מודעות היא חייבת לבוא על ידי שיתוף ההורים, המורים, התלמידים, החברים, הסביבה.

מה עם קמפיין טלוויזיוני, כמו - - -.

לא צריך, יש כאן כוכבי רשתות חברתיות שהם יכולים להיות.

רוב השעות הילדים במסגרות החינוך, כמה הם כבר בבית? אולי ארבע-חמש שעות.

עוד פעם, אני לא נכנס עכשיו לתוכן כזה או הרבה. אני אומר, אפשר כמובן להכין תוכניות, רעיונות וכך הלאה. אבל אני פשוט רוצה למקד את הנושא של משרד החינוך. ואני שמעתי ממך גם שאתם נותנים למורים את ההדרכות. זה בעצם אתם גוף מרכזי שיש לו את היכולות גם לאתר וגם לטפל. תודה רבה קרן בשלב זה.

בבקשה, אני אתן לכולם. בבקשה.

שמי אתי, אני יו"ר צוות מוגנות בהנהגת ההורים הארצית. במקרה הנושא הזה של חרם והדרה זה משהו שבוער בי באופן אישי ואני בעוד כמה כובעים אפילו. אחד הדברים הכי חשובים שאף אחד לא העלה פה זה הצלקות הנפשיות, חד משמעי, שנשארות בלב ובנפש ולא רואים אותן, אצל הילדים. גם מי שעבר את זה בגיל יסודי והיום הוא יכול להיות הורה, הצלקות האלה מלוות אותו. כך הוא גם פועל הלאה לילדים שלו. זה לא משנה כמה טיפולים נעשו וכמה הורים חזקים יהיו, כי אני מודה שאני אמא מאוד חזקה. עדיין הצלקות האלה מלוות אותם. השאלה איך אתה לוקח אותן ומכוון אותן כדי להתרומם.

יש פה דוגמה מדהימה, שתי דוגמאות מדהימות לילדים שלקחו את זה, צמחו מזה. אבל אני אהיה כנה ואמיתית, אני בטוחה שיש להם עדיין צלקות שילוו אותם הלאה. אני רואה את זה גם על הילדים שלי וגם על אירועים ומקרים.

אז קודם כל צריך באמת להבין שנכון, אי אפשר לקטלג את זה אוטומטית לאובדנות, אני מסכימה. אבל יש אובדנות שמגיעה גם לתוך זה. דבר נוסף שלא הכניסו פה זה גם את הסיטואציה של המשפחה הגרעינית של אותו ילד שחווה את זה. האשמה שיושבת לפעמים על ההורים, שהם לא ראו, שהם לא זיהו, שהם לא יודעים איך לעזור לילד. יש מקרים שאותם הורים פונים למסגרות החינוך, שאפילו המסגרות אולי הם אלה שלא ראו, לא זיהו את זה או כן זיהוי ולפעמים נופלים. ואני מצטערת, אולי זה קצת קשה מה שאני אומרת, נופלים על אוזניים שהאשמה חוזרת חזרה אליהם. הילד שעשה, שקיבל את החרם הזה מאיזה שהיא סיבה, הוא לא בסדר, הוא לא הבין את הסיטואציה, הוא לא עשה, הוא לא התמודד. אתם ההורים ואין לזה שום מענה נקודתי.

דבר נוסף שדיברתם על התוכניות האלה. אני באמת מתוך המערכת לצערי יכולה לבוא ולהגיד שיש באמת, אני לא עושה הכללה, יש המון, הצוותים החינוכיים של בית הספר שלא לכולם יש את הכלים או את היכולות באמת לזהות. ולפעמים זה באמת נופל על אירועים שבהם אפילו לא מצליחים ליצור חיבור של שיח בין יועצת בית הספר במקרה מסוים לבין ההורים. היה לי במקרה לדוגמה, מקרה כזה שבוע שעבר. כדי לעשות ולהוציא את המגננה ואיזה שהוא מחסום שנוצר למען השיח לאותו ילד שעבר חרם מאוד קשה, היינו צריכים להשתמש בהנהגה הבית ספרית וליצור את השיח הזה.

אני חושבת שחשוב להבין שההורים, בטח מתוך אותה קהילה, גם מתוך בית הספר, שרואים גם את זה שמייצגים את ההורים הם בתוך המערכת והם כן קשובים ועובדים ביחד עם בית הספר צריכים לראות איפה לחבר את זה ביחד לאותה מטרה. כלומר, זה נחמד שיש מדריכי מוגנות. לא בכל בית ספר. זה נחמד שיש יועצים, יש רכזים, מורים שיודעים לראות הכול. יש משאב נוסף שהוא נעדר וזה גם ההורים ואפשר להיעזר בהם. שירצו לתת. עוד פעם, אי אפשר להכליל את כולם, זה התנדבותי התפקיד שלנו. לא כולם אולי ירצו לבוא ולעשות את זה. אני מאמינה שבהנהגה בית ספרית שיש כמות של הורים אפשר למצוא הורה אחד או שניים שיהיה מוכן לעבוד עם בית הספר, לשנות את זה.

דבר נוסף שחשוב לי להגיד, כישורי חיים והפעילויות שבאמת נותנים לילדים הן נהדרות ומקסימות. זה לא מספיק. שעה בשבוע של 45 דקות של שיעור כישורי חיים שהוא מתחיל ועד שהילדים מתיישבים ויש רעש ולא מתחילים והמורה צריכה להעביר משהו. לא מצליחים באמת לעשות שינוי. הילדים, הדור שלנו של היום זה דור שהגיע עוד מהקורונה. את הסיטואציות החברתיות ואת הקשיים החברתיים הם סוחבים איתם עם המלחמה עכשיו. צריך מבחינתי, אני לא אומרת שמתמטיקה, חשבון, אנגלית, גיאוגרפיה לא חשוב. צריך לשים כרגע את הסיטואציה החברתית, קבלת השונה, הכלה, כל זה צריך להיות בעדיפות ראשונה. שזה אומר שכן, במערכת השעות הקבועה צריך לתת יותר מזה. זה גם דבר שנורא נורא חשוב.

דבר נוסף שחשוב לי להגיד. אני לוקחת לדוגמה את גפן. זה נחמד, כי אומרים למורים יש הרצאות להורים, קחו אותם. לא כולם לוקחים את זה. מנהל בית ספר בוחר את השיקול שלו על מה הוא רוצה להוציא את הכסף, איזה הרצאות להביא להורים, מה הוא רוצה להביא. ברגע שאתם במשרד החינוך תיקחו החלטה גורפת שמתוך הדבר הזה צריכות להיות שלוש הרצאות שנתיות להורים בתחום א', ב', ג' זה מה שהם יצטרכו לעשות. כשנותנים את הבחירה, ונכון, אני גם כן כהורה לא נכנסת לפדגוגיה. אבל זה חלק מזה. זה לא פחות חשוב.

תודה. אנחנו רוצים להעלות את האמא, בלי תמונה.

שלום, אני קורא לך "האמא". אני הייתי אצלכם גם בשבעה. אנחנו נשמח שתהיי חלק מהדיון. אם יש לך משהו לומר, להוסיף. איך ניתן למנוע, כל הנושא של המודעות. אנחנו רוצים לשמוע אותך.

כן. לצערי זה באמת בנסיבות לא פשוטות. וזה באמת ההתכנסות היום היא מאוד חשובה. חשוב לי גם להבהיר בנוסף למה שהאבא אמר שהילד היה מקסים. היה בריא ומתוק ושמח. וזה עניין באמת של כמו שקראו לו שברון לב שקרה באותו רגע, אחרי שהוא עבר את הדבר הכול כל לא פשוט, החברתי.

במשך השנים אנחנו היינו שם כדי לחזק את החוסן הנפשי. בכל הזדמנות שיש, מרכיבה טיפולית ועד לדברים פרטניים ולקבוצות וכל מה שאפשרי. היינו בקשר רצוף עם בית הספר ועם הצוות וכמו שממש התחברתי למה שהנציגה הקודמת אמרה, שלפעמים האשמה ככה חוזרת וזה פשוט נופל וזה קשה מאוד וזה כבד מאוד. ואני חושבת שמישהו באמת צריך לעשות פה דברים מאוד מאוד ברורים וסנקציות מאוד ברורות, ביחד עם העלאת המודעות שהיא חייבת להתחיל קודם כל מההורים. מהחינוך, מהכול. וגם המורים הם הורה וזה בעצם מן גלגל שכולם שותפים אליו.

אסור לשתוק כשרואים שילד עובר כזה דבר, החל מהצוות וגם תלמידים אחרים והורים. ואני יודעת שבאמת עשינו כל מה שצריך וזה דבר מאוד אוד כואב. צריך, שוב, לעבוד על הדברים שהם קשורים למיומנויות חברתיות. ואם הציעו שיהיה עוד סיוע לבית הספר אז אני חושבת שזה צריך להיות ממש אנשים שזה המקצוע שלהם, שזה הדבר שהם מגיעים לבית הספר בכובע הזה, בכובע החברתי. ושהם באמת עושים ממש מהפכות בבית הספר בעניינים האלה. כי זה באמת עניין שלא יכול לעבור לסדר היום. ילדים צריכים להיות מוגנים ובטוחים.

גם אני במקומות שאני עובדת זה משהו שאני תמיד אומרת. וילד צריך להיות מוגן ובטוח. זה משהו שבאמת צריך לתת עליו את הדעת בצורה מאוד מאוד רצינית. ואני שומעת גם את הילדים שמקודם דיברו וזה באמת משהו שצריך לבוא ולטפל בו ולעשות אותו בצורה מאוד רצינית. ושזה לא יעבור ככה לסדר היום. וכמו שהאבא אמר וכמו שאתם אמרתם שם, העניין הראשון זה מודעות. וחוץ ממודעות זה צריך היות דברים מאוד ברורים. ודברים שזה לא משתמע לשום מקום. דברים ברורים וידועים, מה עושים במקרים כאלה. איזה איש צוות צריך להגיע. משהו צריך לעשות בו שינוי כדי שבאמת לא יקרו מקרים מצערים. ואם יש דברים שחושבים להנצחה וככה להמשך עשייה ואז נשמח לשמוע ולהיות חלק מזה. ורק בדברים טובים, אין מה להגיד. זה חשוב מאוד.

תודה רבה. אנחנו משתתפים בצערכם, בצערך. וכואבים את כאבכם. אני מקווה שמקרים כאלה לא יקרו. יהי זכרו ברוך. תודה.

אנחנו נעבור לנאוה כהן אביגדור. שלום לך, מה שלומך? את רוצה להתייחס? אתם מפעילים את מוקד 105 אם אני לא טועה, נכון?

אנחנו כאן צוות של ארבע נשים מהמטה הלאומי להגנה על ילדים ברשת, יחידה 105, מוקד 105. ניתן ממוקד, אבל איזה שהיא סקירה על כל מה שאנחנו עושים בתחום הזה.

דרך אגב, יש לכם נתונים?

אני אציג גם נתונים.

אחר כך אני אבקש גם ממשרד החינוך, חשוב לנו לקבל נתונים. האם יש מגמה, מגמות של עלייה, ירידה? האם אתם בכלל אוספים נתונים? ואם כן, באיזה אזורים? חשוב מאוד לדעת האם הדברים האלה, לנסות לראות דרך הנתונים איפה אנחנו יכולים לתת יותר.

המצב של המפונים וכו'.

אז אני אומר, גם נקודות גיאוגרפיות כדי שנוכל להתייחס ולנסות לתקן או לשפר על פי הנתונים האלה. בסדר קרן? תודה.

אני רק מתנצלת, ב-11:45 אני צריכה לצאת.

אני מצטער אם מקודם נעלבת מהדברים, אבל הם היו מאוד מדויקים. אין תקן ליועצת בבית ספר. יש כאן מכתב מה-29 באוגוסט. פשוט בדקתי את עצמי. לרגע הטלתי ספק בדברים של יפה בן דוד. שהיא פונה לשר החינוך ולשר האוצר, כדי להסדיר את הנושא עכשיו.

אנחנו מדברים על תוצאה ויש פתרונות מאוד יפים למשרד החינוך. אני ממש אעשה את זה קצר, אלי, אני חייב להגיד את זה. אבל אם אנחנו לא נתמקד בצוותי חינוך טובים, בתקן גם, כשאנחנו מדברים על תקן של יחס של יועצת ל-600 או 700 תלמידים זה לא באמת פתרון. ואני חושב שפתרונות משרד החינוך יודע לעשות את העבודה בצורה מאוד טובה ויפה. פשוט צריך גורמי מקצוע נכונים שיוכלו לטפל בדברים האלה. זה מה שרציתי לומר.

תודה. כן, בבקשה.

עלה פה נושא של מודעות. אז קודם כל במטה הלאומי, כפי שכולם יודעים אני מניחה, חמישה משרדי ממשלה ומשטרת ישראל, להב 433, אנחנו מדברים על פגיעות בקטינים. תחום העשייה שלנו הוא פגיעות בקטינים ברשת. אבל אנחנו יודעים שמה שקורה במרחב הפיזי מקבל את הביטוי גם במרחב המקוון. וחרם שמתקיים בכיתה בסופו של דבר יש לו את הביטוי גם ברשתות החברתיות.

מבחינת העלאת המודעות אנחנו שמים דגש על מניעה ועל הסברה. אנחנו מפרסמים גם באתר שלנו וגם בכל הרשתות החברתיות שלנו ויש לנו עמודים בכל הרשתות החברתיות. מדריכים ייעודיים לנושא, סרטונים, פוסטים. עשינו פעילויות עם משפיעני רשת בתחום הזה. יש לנו הרצאה ייעודית ומצגת ייעודית לנושא של חרם והדרה חברתית.

עלה פה הנושא של למי לפנות. אז מעבר למסביב, לכל העשייה שציינתי כאן, אנחנו באים עם מסרים מאוד ברורים: לא להישאר לבד עם הפגיעה. זה נכון גם לחרם וזה נכון בכלל. הרבה פעמים ילדים לא מבינים שהם נפגעים, אבל גם כשהם מבינים שהם נפגעים הם נשארים עם זה לבד ויש הרבה מאוד סיבות למה לא לשתף. בושה, פחד, חשש, תחושה שאין מה לעשות. המסר שלנו בכל העשייה שלנו בתחום של מניעה והסברה לא להישאר לבד עם הפגיעה. יש מה לעשות, יש למי לפנות. ההמלצה שלנו תמיד לערב את ההורים ולפנות לצוותים החינוכיים. בהחלט מוקד 105 זמין 24/7, גם בטלפון, גם באופן מקוון. ואנחנו לרשותכם עם צוות מקצועי של אנשים מקצועיים מכל המשרדים הרלוונטיים: חינוך, בריאות, רווחה, משפטים, ביטחון חברתי, שנותנים את המענה ותכף נדבר על המענה.

אני רוצה רק להגיד בכוכבית שרשמתי לי פה מהדברים שעלו. צוין פה נושא של נראות חיצונית: שמן, נמוך. אנחנו יודעים באופן ברור, פגיעות ברשת וגם חרמות הן נחלתם של ילדים כולל כאלה שנראים טוב, כולל כאלה שהם מקובלים בחברה. זה לא רק נחלתם של ילדים שאולי יש להם נראות חיצונית כזו או אחרת.

אני רוצה להגיד שהעלינו לאתר מדריך ייעודי לנושא הזה, שמדבר על התופעה, על המאפיינים שלה. על ההשלכות של דחייה חברתי, על נורות אזהרה שכאדי לשים אליהן לב ואיך להתמודד עם התופעה.

עוד סוגייה שאני אגיד בהקשר הזה. משתמשים במונח חרם לא תמיד באופן הנכון. יש טווח של פגיעות שהן סביב נידוי והדרה חברתית. חרם זה תופעה קיצונית של דחייה חברתית שבה רוב בקבוצת ילדים מחליט לנתק קשר באופן מתוכנן ומאורגן עם אחד מהחברים בה לאורך זמן. ויש במדריך את המאפיינים ואת ההשלכות וכו'.

לגבי נתונים, אנחנו ממש עשינו ניתוח תוכן. זה אמנם ספציפית לרבעון ראשון של 2023, אבל זה משקף את מה שאנחנו רואים במוקד. ושוב צריך לזכור, נתוני מוקד 105 משקפים את הפניות למוקד מתוך הנתונים שאנחנו רואים במוקד. אז בטווח הזה, רבעון ראשון של 2023, נמצאו 202 אירועי בריונות וביוש, שיימינג, באופן כללי. מתוכם רק כ-7% עונים להגדרה של חרם. שוב, יש הרבה מאוד פגיעות שהן סביב, אבל צריך להיות מדויקים שכאשר אומרים חרם זו סיטואציה מאוד ספציפית.

90% מהנפגעים באירועי חרם שפנו למוקד 105 הן בנות. והנתון הזה נמצא בהלימה למחקרים שאנחנו מכירים. אגב, את ניתוח התוכן הזה עשינו בתוך 105 באופן משותף כמו שאנחנו עושים תמיד, צוותי חינוך, רווחה, בריאות וכולם ביחד.

מירב הנפגעים באירועי מוקד 105 הם בגילאי 13-15 בכל טווח הפגיעות. לעומת הגיל השכיח של נפגעי באירועי חרם במרחב המקוון שזה גיל נמוך יותר, נע בסביבות גיל 11. זירות מרכזיות שבהן אנחנו מזהים את פגיעות החרם: ווטסאפ ואינסטגרם. זה שוב מקביל לפגיעות בכל טווח הפגיעות ברשת, כי זה רשתות שיש בהם הרבה מאוד תעבורת רשת ונמצאים שם הרבה מאוד ילדים.

מבחינת הפונים למוקד מה שמעניין לציין, באופן כללי פונים למוקד כשליש זה פניות של ההורים וכשליש זה פניות של הילדים בכל טווח הפגיעות. כאן אנחנו רואים ש-81% מהפניות בנושא חרם הם של ההורים. הורים שפונים לגבי הילדים שלהם שעוברים חרם. רק 9% מהפניות של הנפגעים עצמם. זאת אומרת, בעשייה הכוללת אנחנו באמת חייבים להעלות למודעות שיש מה לעשות, שאפשר לפנות, שצריך לפנות ולהגביר את אחוזי הפנייה מתוך הילדים.

אני רוצה להעביר בבקשה, נמצאת פה סנ"צ יפעת חסון, מפקדת מוקד 105 ואדורה אלעיס ממשרד החינוך.

אז יש לי בקשה, מאחר שיש הרבה דוברים ואנחנו רוצים לסיים ב-12:00 אני רוצה לתת לכולם לדבר, אבל כל אחד באמת משפט בבקשה. בסדר? בקצרה. אני רוצה לתת בקצרה ובסוף אני רוצה שהילדים החמודים שהגיעו לפה, הנערים החמודים יסכמו בשירה.

ביחד איתך.

אם בא לך שאני אשיר, בשמחה.

גם אני. נראה לך שאני אשיר? אבל אני אשיר. בבקשה.

האמת שנאוה אמרה באמת כמעט את הכול בנוגע למוקד. אני רק אחזור על זה שאנחנו נמצאים פה באמת 24/7. כולם יודעים שהמוקד הוא משולב, גם משטרתי וגם אזרחי. מרבית האירועים של חרם לא עולים כדי עבירה פלילית, כמו שאנחנו יודעים, ולכן הטיפול הוא בעצם כמו שנאוה הסבירה. ואדורה תרחיב על משרד החינוך, אני לא אגזול מהזמן.

מאה אחוז, תודה.

גם אני אהיה ממוקדת. אני אדורה ואני גם שייכת לשפ"י, לשירות הפסיכולוגי וגם למטה הלאומי. אני רק אגיד שבאירועים המענה של תחום חינוך, תחום חינוך נמצא בתוך המוקד, בכל האירועים שמגיעים למוקד מפקחת של שפ"י, של השירות הפסיכולוגי הייעוצי, מקבל את האירוע. נותנת תמיכה הן להורים, הן לתלמיד הנפגע וגם עושה את החיבורים בשטח.

כשאת אומרת חיבורים, את מעבירה את הנתונים למשל להורים או למורים או למשרד החינוך?

אנחנו משרד החינוך שיושב בתוך 105 ואנחנו בקשר בתוך הדבר הזה.

יש חמש נציגות של משרד החינוך בתוך המוקד.

זה מה שחשוב, תודה .

אני רק אגיד משהו, כמי שעבדה בתוך המוקד וגם מלווה אירועים. מדובר באירועים מאוד קשים והפתרון הוא כל כך, נדרש כפר שלם, גם חינוך וגם רווחה וגם ההורים כדי למצוא את הפתרונות. אין פתרון כסף.

יש פה הרבה מאוד שחקנים. מי עוד רוצה לדבר?

אני חופית, אני מנהלת את דסק השותפויות האזרחי במוקד. אז כמו שאדורה אמרה דסק השותפויות מורכב מנציגות של משרד החינוך, משרד הבריאות ומשרד הרווחה. וכל אירוע שמגיע אלינו אנחנו בעצם עושים את השילוב בין המשרדים כדי לתת את המענה המיטבי. והמענה מבחינתנו זה קודם כל לתת כלים להורה ולילד איך להתמודד עם המצב וגם לעשות את הקשר מול הקהילה, מול בית הספר. לפעמים ההורים מרגישים שהם אבודים מול בית הספר ואז אנחנו מסייעים בעניין הזה.

דבר נוסף שאנחנו יכולים לעשות זה להסיר במקרים מסוימים תכנים שעלו לרשת ונוגעים לחרם. ואז אנחנו יכולים להעביר בקשות מהסוג הזה. זה כמובן בהתאם לתכנים ובהתאם ליכולת שלנו.

דבר נוסף שאנחנו מציעים זה טיפול. המשך טיפול ללא עלות, טיפול און ליין, בזום, עד שישה מפגשים להורה ולילד, סביב הפגיעה. אנחנו עושים את זה בשיתוף עם עמותת עלם וקרנות הביטוח - - -

תודה רבה. מי רצה לדבר פה? בוא נתחיל ממך, ממש בקצרה, משפט.

אני ליאור שוחט מארגון מצמיחים. זו עמותה שפועלת מעל 20 שנה והיא מקיימת סדנאות ופעילויות בבתי ספר. אנחנו במשפט בגדול, ראינו שהבעיה מאוד חמורה והיא הולכת ומחריפה. יש לנו נתונים שהאלימות והתוקפנות עולים, גם משרד החינוך פרסם את זה. ומצד שני החדשות הטובות הן שלנו יש פתרון. אנחנו העברנו מעל 200,000 ילדים ונוער שעברו אצלנו סדנאות. אנחנו נכנסים לכיתה ואנחנו בעצם עושים סדנה של שלושה ימים שמטפלת בשורש הבעיה. שורש הבעיה זה עוד לפני שמגיעים ל-105 ולפני שמגיעים למצבים הקיצוניים האלה. שיפור הנורמות בכיתה, שלא להגיע בכלל למצבים האלה שילד יכול להישאר לבד. מדובר לא בסדנאות בכיתות, אלא גם בכלים למורים.

בבתי הספר?

בדיוק, זה החלק הפחות משמח. משרד החינוך, בתוכנית הגפן כל בית ספר יכול לפנות אלינו או לחוג ללימוד תופים.

יש לי בקשה אליך, תעביר את השם שלך ואת חלק מהתוכניות שלכם.

יש פה ממש חוברת על חרם.

יפה. תעביר לנו את זה ואנחנו נרשום את זה גם בפרוטוקול ואנחנו נבקש שיכניסו את זה כדבר שהוא, אני לא רוצה חובה, אבל כן הייתי רוצה לעשות את זה בהמלצה די גבוהה.

אתם מגיעים לבית הספר?

בוודאי.

יש עוד ארגונים ועמותות?

יש עוד גופים שעושים סדנאות. אנחנו פשוט יש לנו את הניסיון והחורש הכי גדול. ואנחנו נשמח שיהיו עוד גופים שיעבדו בזה.

אז אנחנו ניתן בעצם מן המלצה שגופים שעוסקים בנושא של מודעות והדרכה וכך הלאה בנושא חרם יתנו עדיפות. אנחנו נעביר את זה דרך הוועדה.

תודה רבה.

בבקשה. ממש בקצרה.

קוראים לי ווגאי טבג'ה מהרשות לביטחון קהילתי במשרד לביטחון לאומי. אני בעצם אמשיך את כל מה שנאמר פה. אנחנו עוסקים בעבודה עם רשויות מקומיות. אנחנו עובדים עם מעל 250 רשויות מקומיות. התפקיד שלנו בנושא זה זה בעצם גם להכשיר את אנשי המקצוע בשטח, גם לתת כלים למנהלים יישוביים וגם לעשות הכשרות.

בסופו של דבר, כמו שנאמר פה, המטרה היא לאתר את התופעה במרחב שבו בני הנוער נמצאים. גם אם זה בעיקר אחרי צהריים. בתוך משרד החינוך יש את מדריכי המוגנות שפה הזכירה, שהם גם עוברים וזה גם חלק מהתפקיד. אבל שוב, זו תופעה מאוד מאוד קשה. אני גם אומרת כאמא שיש לה בנות צעירות. זה מאוד קשה. והמון פעמים גם כשעולים ומאתרים את זה המענה הוא לא כל הזמן נגיש והוא לא כל הזמן נמצא ולא כל ההורים יודעים לאתר את המענה. אני חושבת שאולי פה צריך לאחד כוחות ולהנגיש את זה.

תודה רבה.

רק אם אפשר להוסיף, שאלתם לגבי נתונים. אני השותפה של קרן במשרד החינוך. אני אומר שאנחנו מסתמכים על הנתונים של ראמ"ה. ובתשפ"ב דיווחו, יש ממש היגד ששואל.

אז יש לי בקשה, את הנתונים שיש לכם תעבירו לנו, תעבירו לתמי. כמה שנים אחורה יש לכם?

אז רציתי להגיד, נתונים מתשפ"ב מדובר על 5%. תשפ"ג מדובר גם על 5%.

אז תעבירו לנו את הנתונים שנוכל לראות מגמות וכך הלאה. יעל, נציגה של מועצת תלמידים.

שלום לכולם. אני יעל, בת 16 מאשדוד. אני נציגה של מועצת התלמידים והנוער הארצית. אני מאוד מתרגשת להיות פה. הנושא הזה זה נושא שמאוד נוגע בי אישית. אני במשך שש שנים, מכיתה א' עד כיתה ו' עברתי חרם. וכשהגעתי לכיתה ז' בעצם זה הפסיק. עברתי לסביבה חדשה ומשהו שם השתנה. אומרים שמי שעובר חרם הופך להיות אדם טוב יותר. ואני פועלת. לאף ילד לא מגיע לעבור את מה שעברתי. את הבדיקות, את האלימות, את ההשפלות.

רציתי להציע ממש כמה נקודות חשובות שהיה לי חשוב להעלות. אז קודם כל חשוב שיהיה למחנכים, לא רק ליועצים, הכשרות. איך לזהות, ממש בדברים הראשוניים האלה את נקודות האזהרה. עוד משהו זה שיש מורים ויועצות, אני חוויתי את זה, שמפילים את האשמה של החרם, כמו שאת אמרת, על הילד המוחרם ועל ההורים. אני במשך שנים חשבתי שמשהו בי לא בסדר, שאני לא עושה משהו טוב. עד שהגעתי לחטיבה ובאמת זה נפתר. אני אולי אחת מאלה שהצליחו לצאת מהמעגל הזה והצליחו לצמוח ולהתגבר. אבל יש ילדים שתמיד יחשבו שמשהו בהם לא בסדר. וזה כן משהו שצריך להתייחס אליו ולשים עליו דגש. ואולי להסביר למורים ויועצות איך קודם כל לגשת לילד המוחרם.

יש את הנושא של המדיניות בבתי הספר. אז חשוב לעשות מעקב. כי אני רואה הרבה בתי ספר שלא מנכיחים את זה בבתי הספר שלהם ולא ממש שמים דגש על זה. אפילו לא רק לבתי הספר, אולי אפילו להוציא מדיניות לתנועות וארגוני הנוער, שזה קורה גם שם. והתופעה שם לא רואים אותה, היא פחות שמים עליה דגש כמו ששמים על התופעה הזאת בבתי הספר. תודה רבה.

תודה רבה לך יעל, תודה רבה. בבקשה, ממש בקצרה.

ממש בקצרה, שתי דקות. שמי שולמית בורשטיין, אני מנכ"לית העמותה הישראלית לאטופיק דרמטיטיס. אין צורך להכביר במילים על הנזקים ועל הצלקות, אבל אני באה פה להביא את קולם של ילדי האטופיק דרמטיטיס וגם ילדים שחולים במחלות כרוניות נראות.

אטופיק דרמטיטיס זו מחלת עור של גרד ופריחה שהיא נראית לא אסטטית. יש עוד מחלות עור דומות. מחקרים מראים ש-40% מהילדים עם מחלות העור הכרוניות הללו סובלים מבריונות. ואני אדייק, זה לא חרם כמו שבכללי, אבל הם בעצם סובלים הייתי קוראת לזה מחרם שקט. בגלל הנידוי שילדים מפחדים להתקרב אליהם, לגעת בהם. אז בעצם זה נידוי שקט. והם סובלים מבדידות והם לבד.

גם מחקר אחר שראיתי, שבעצם רק 27% של ההורים מודעים לבעיה. שזה מראה שבעצם יש לנו 73% שהם לא יודעים שהילד שלהם סובל מהדבר הזה.

כמובן כל שאר ההשלכות דיברו כאן, אין צורך להוסיף. אבל אובדנות זה כן מקושר עם אטופיק דרמטיטיס ברמה גבוהה. הרבה מחקרים בהרבה ארצות. אנחנו באמת ניסינו לעבוד על זה בכל מיני, גם הסרטון ששלחנו לכם מדובר על הדחייה החברתית הזאת. התחלנו שיתוף פעולה עם משרד החינוך לייצר מסמך שפונה למורים, כדי ליידע אותם על המחלה. אפילו בדבר הפשוט הזה שזה לא מדבק. ליידע אותם על המחלה, ליידע אותם על ההשלכות שלה וגם לשים לב לנושא של בריונות.

מה שאנחנו מבקשים ורוצים, כדי להשלים את התמונה ולמנוע בפועל את הבריונות, אנחנו רוצים להשתלב בוובינרים לעובדי הוראה, כדי לתת להם יותר הסבר וכלים למיגור התופעה. שזה אחד הדברים שיכולים להשתלב בדברים.

תודה רבה. אני רוצה לסכם. אחרון מישהו? אליהו?

אני אשמח גם.

בבקשה. ממש משפט אחרון, אני רוצה לסכם.

אני רונית כהן גלוזברג מעמותת כנפי דרור. זו עמותה שפועלת למניעת חרם והדרה חברתית. אני רוצה לומר שבראייה שלנו חרם והדרה חברתית זה לא סיפור של פוגע ונפגע. זה לא רק סיפור של מחרים ומוחרם, זה סיפור קבוצתי, סיפור קהילתי. כל מי שנוכח בסיטואציה יש לו תפקיד. לא תמיד או ברוב המקרים אנחנו יודעים שלא יודעים מה התפקיד. גם הילדים בכיתה, גם ההורים, גם הצוותים המקצועיים, לא יודעים באמת מה התפקיד שלהם ומה לעשות. אנחנו פועלים, אני קוראת לזה להזיז את כולם קצת הצידה כדי לראות איך הם, אייל, אתה אמרת את זה יפה בשיר שלך וכך קלטתי את זה. רשמתי את זה: "כל מי ששתק ולא אמר כלום". אז אנחנו מלמדים את הילדים, את ההורים ואת הצוותים המקצועיים איך לא לשתוק, איך לפעול.

צריך גם לקחת בחשבון שיש ילדים שהם ילדים פאסיביים והם מפחדים להביע עמדה. איך ילד מביע עמדה בלי שזה יפגע בו? אנחנו כן יודעים להגיד שמחקרים אומרים שכאשר ילד נמצא בכיתה, אני כרגע אומרת כיתה, אבל זה יכול להיות כל קבוצה, שבה מישהו אחר הוא המוחרם, רמת המוגנות של כל הכיתה יורדת. כי אם היום זה קורה לאחד מחר זה יכול לקרות למישהו אחר.

עוד חצי משפט אני אגיד, ברשותך. הרבה מדברים פה על מודעות ועל לספר ולא לשתוק. זה נכון שאנשים נשארים, משפחות וילדים נשארים הרבה זמן ואז לוקח לזה שנה-שנתיים, לפעמים שלוש, לדבר את הפגיעה ואת החרם. אנחנו רואים מקרים של חרמות שקרו חמש ושבע שנים ואנחנו אומרים איך הם לא דיברו? אבל מה שאנחנו גם רואים את החולייה של אחרי השתיקה, כאשר מדברים אין מענה. זאת אומרת הם כן פונים, כן הילדים בכיתה ידעו, כן המורים ידעו, כן השכונה ידעה, כן ההורים ידעו – ואין מענה. אין מענה לא בגלל שמסתובבים אנשים רעים בתוכנו, אנחנו רובנו אנשים טובים. אין מענה כי לא יודעים מה לעשות. כי אין כלים ופרקטיקה של מה אנחנו עושים.

תודה רבה לך. תודה, אני מאוד מעריך את זה. אני רוצה לסכם.

זו תופעה שכיחה, חמורה והיום קיבלנו עוד היבטים. אני לא רואה את הפתרונות בחוקים, למרות שזה טוב וטוב שיהיה, אבל הפתרון הוא לא בחוק. יש לא מעט חוקים וגם לאכוף וכך הלאה. אבל כאשר אני מסתכל, ואנחנו פה בדיון, ואני שומע את הילדים פה וגם את ההורים שאיבדו את הילד וגם את משרד החינוך וכך הלאה אז אני חושב, אני גם מביע את דעתי פה.

לאחר ששמעתי את כל מה ששמעתי, זה באמת נושא של מודעות. צריך להביא את זה למודעות, לגנות, לאתר. זה רק בעזרת סדנאות, הבנה, גיוס כל הגורמים שהם כל השחקנים, בעיקר משרד החינוך. ונאמר פה גם משהו שהפריע לי, שבעצם הקורבן הופך להיות אשם. וזו בעיה, כי בסוף הוא מתכנס בתוך עצמו. כי אם הוא הקורבן והוא מתחיל להרגיש שהוא האשם, אז מה הוא יעשה? אז הוא כבר אשם וזהו. הוא שותק.

לכן הגילוי המוקדם הזה, המודעות לנושא הזה, ההדרכות, הסדנאות, השימוש בעמותות שהן עושות את הדברים מתוך הייתי אומר רצון ושליחות – אלא דברים מאוד מאוד נכונים.

אני רוצה לסכם בשיר של אייל. אז בואו, תקרינו את השיר בחזרה. בואו לפה, אייל ואורן, בואו לידי וננסה לסכם את הישיבה הזאת בשירה. אני מודה גם לחה"כ עטאונה שהגעת, ממש לסוף אבל טוב שהגעת. היה דיון חשוב מאוד. אז אני מודה לך, ירון לוי, באמת תודה רבה. לכל מי שהשתתף.

אתם יכולים להביא את המודעות, יש לנו פה 250,000 עוקבים ביחד, משהו כזה.

(מוקרן סרטון הקליפ)


הישיבה ננעלה בשעה 12:04.