פרוטוקול של ישיבת ועדה


הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



82
הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי
09/10/2024


מושב שני



פרוטוקול מס' 103
מישיבת הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי
יום רביעי, ז' בתשרי התשפ"ה (09 באוקטובר 2024), שעה 11:00

סיור בבית רות לטיפול בנערות בסיכון ובחדר האקוטי בבית החולים פוריה

חברי הוועדה: פנינה תמנו – היו"ר
שלי טל מירון

בוריס ברודסקי - מפקח, מתאם האגף וממונה על שח"ר מחוז צפון, משרד החינוך

נגה ראובן - מנחה פדגוגית, מעונות חסות הנוער, משרד החינוך

לאה כהן - מפקחת הכפר, משרד הרווחה והביטחון החברתי

אנג'ל מנגוני - עו"ס נוער וצעירים, מפקח, חסות הנוער, משרד הרווחה והביטחון החברתי

ג'רי אלמו קפיטל - מרכז המחקר והמידע של הכנסת

ענבל יוחנן - מנכ"לית, עמותת בית רות

ורד אוחנונה - מנהלת הכפר, בית רות

דפנה אוחנה - מנהלת בית הספר, בית רות

רונית לב ארי - יועצת מקצועית, מנהלת, מרכז הידע, עמותת בית רות

מיכל זילברשטיין - יו"ר ועד המנהל, עמותת בית רות

אורנה תמיר - סמנכ"לית כספים, עמותת בית רות

אסתי אליהו - רכזת חינוך, עמותת בית רות

נועה שלום - יועצת של ח"כ פנינה תמנו

אביב סבג - יועץ פרלמנטרי

אודי - דובר של ח"כ שלי טל מירון

מ' - נערה, כפר בית רות

דלית אזולאי

מעיין שבתאי, איטייפ


רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות.




סיור בבית רות לטיפול בנערות בסיכון ובחדר האקוטי בבית החולים פוריה

(בית רות, סיור)

שלום לכולם, נתחיל בסבב היכרות.

אני אנג'ל. אני מפקח חדש פה במסגרת.

שתהיה לך בהצלחה.

אני לאה כהן, ואני היום מסיימת את תפקידי כמפקחת כאן בבית רות אחרי ארבע שנים מלאות ועשייה עם משמעות. אני נכנסת לתפקיד מנהלת תחום בוגרים בחסות הנוער. בשני משפטים – הכוונה היא לדאוג לכל הבוגרים שלנו ביום שאחרי. יש לנו תוכניות מאוד ייחודיות של חשיפה לאקדמיה, שירות משמעותי, תעסוקה מהיום הראשון, ומסיום השהות עד חמש שנים קדימה. אני שמחה להיות פה.

יפה. אנחנו ניגע בזה בסוף, רונית, הסיפור שהליווי הוא יותר למי שהשתתפו בפעילות ופחות למי שבטיפול.

החבר'ה של חסות הנוער, הם ברובם תחת צווים, בטיפול סמכותי, ולהם אנחנו למעשה נותנים את המענה. יש לנו קריטריונים מאוד ברורים מי הוא בוגר וצריכים לעמוד בדרישות והם יכולים לעמוד בהן, ואנחנו ממשיכים ללוות אותם. נעבוד בשיתופי פעולה עם יתד. לוקחים אחריות מלאה.

המטרה היא שברמת המדיניות צריך לראות, אולי צריך להרחיב את ההגדרות לקבוצות נוספות של צעירים שעדיין זקוקים לליווי ולבית החם, לקורת גג, זה משהו שאנחנו יכולות לקחת ולנסות להוביל ברמת מדיניות העם.

בוריס, ממונה אגף בחינוך ילדים ונוער בסיכון, משרד החינוך.

אתה למעשה מטעם משרד החינוך ואתה אחראי על הפיקוח?

אני מפקח מחוזי, ממונה אגף לחינוך ילדים ונוער בסיכון. כל מה שקשור לתחום הזה. ואם כבר מדברים על השנים, אז התחלתי את השנה ה-35 שלי במערכת החינוך.

שמי נגה, מנחה פדגוגית בתוכנית היל"ה.

אני דפנה, מנהלת בית ספר.

אני פנינה, חברת הכנסת.

אני שלי, גם חברת הכנסת.

דלית, מנהלת הוועדה.

אני נועה שלום, אני יועצת של חברת הכנסת פנינה תמנו.

ג'רי אלמו קפיטל, ואני החוקרת שמלווה את הוועדה.

אני אסתי אליהו, רכזת חינוך.

אני אורנה תמיר, אני סמנכ"לית הכספים.

רונית לב ארי, מנהלת את מרכז הידע ויועצת מקצועית לעמותה.

אני ורד אוחנונה אני מנהלת את הכפר המדהים פה. חן שירה שכטר חסרה פה מהנהלת הכפר, היא רכזת חינוך במקביל לאסתי ואפרת אפעל שהיא רכזת הטיפול. חן מלווה היום נערה לדיון ואפרת נמצאת בלימודים של חסות הנוער, אז הן לא יכלו להיות פה היום.

יפה, אז קודם כל אני רוצה להודות לכם.

ענבל יוחנן, מנכ"לית העמותה, צריכה להגיע לכאן.

פנינה, את זיו את מכירה אני מניחה, מנהל של חסות הנוער?

את זיו כן, הכרתי אותו במסגרת ליווי של נער מפניית ציבור שיש לי ובכללי את המשרד שלכם שהוא תמיד בליבי.

מרגש.

אמרתי לך, לא באנו לדבר על פוליטיקה אבל אני לא רואה את זה כפוליטיקה, החלום שלי זה להיות שרת הרווחה. זה תיק קשה, יש לכם שר מדהים.

אבל שליחות.

זה תיק עם שליחות גדולה ואנחנו עושים הכול להיות כאן למרות הנסיבות ולמרות התקופה הקשה שכל העם עובר. אנחנו צריכים לזכור שביום-יום יש עבודת קודש מתמשכת ואתן עושות אותה. את החלק הזה היה חשוב לנו לא לבטל היום. את החלק השני ביטלנו אבל לבית רות ידענו שאנחנו באים לפגוש אתכם וגם את הנערות המקסימות, במטרה לחזור עם תובנות ולראות גם איך אני וחברת הכנסת מירון והוועדה, מקדמות את הנושא.

כמובן שנמצאת כאן מנהלת הוועדה, היא מנהלת את הוועדה 20 שנים. הנושא העליון כרגע הוא הנושא של הנערות. גם ההיכרות שלכם איתה חשובה, כי פעמים רבות אנחנו נכנסים לתוך תפקיד וגם עוברים תפקידים אבל הרצף בשמירת קשר עם מחזיקי תפקידים אחרים, שהם לא מקרב מקבלי ההחלטות הנבחרים, הוא חשוב מאוד. זה לא אומר שאני מסירה אחריות ואני נעלמת. אני כאן ואנחנו איתכם. תודה רבה. שלי, תרצי לומר כמה מילים?

תודה רבה שאתם מקבלים אותנו ואני מאוד מתרגשת, בעיקר התרגשתי בכניסה לראות את המחוות של החטופים והחטופות שלנו כי פנינה ואני עוסקות בזה ללא הרף, וגם בכל מה שקשור בחטופות ובאלימות מינית. כשאני רואה את הדברים המרגשים האלה זה מכניס לנו גם אוויר ועוד כוחות להמשיך לפעול בנושא הזה.

גם כשאנחנו נפגשים בנושאים אחרים שהם חשובים ותמיד יש הרבה דברים חשובים, אסור לנו לשכוח לרגע שיש לנו עדיין 101 חטופים וחטופות ואנחנו צריכים להחזיר אותם הביתה. אני בטוחה שכולנו בתפילה משותפת שזה יקרה ואנחנו מצפים ומחכים לשמוע וללמוד.

הנה מיכל הגיעה, מיכל תציג את עצמה.

מיכל תציג את עצמה, בדיוק.

אנחנו יושבות כרגע בתוך האולם בו התקיים ב-7 באוקטובר הטקס המרכזי שלנו. היה פה יום בהפקת בית הספר, יום מרגש לציון, כולל שיחת מחנך ושיחות עם הנערות ובניית כלניות. אנחנו עוסקים פה הרבה מאוד בנושא, גם המיצג שראיתם שם בחוץ, שהיה בסוף שנה.

אני רואה ואני רואה את הכיסא ואת הקופסאות.

הכיסא הזה נמצא פה כל הזמן. אנחנו החלטנו להשאיר כרגע את התפאורה. אלה השינשיניות. יש לנו עשר בנות של שנת שירות, הן עשו את התפאורה.

מתנצלת על האיחור. מיכל זילברשטיין, אני מתנדבת בבית רות כבר 15 שנים. התחלתי משיחת טלפון לרונית ומאז הרומן לא הסתיים. לאחרונה, לפני כשבוע שבועיים, רונית מינתה אותי ליושב-ראש ועד המנהל במקום מיכל רודניק, אנחנו תמיד עובדות בשיתוף פעולה.

אז כרגע התפקיד שלך?

יו"ר ועד המנהל של העמותה שנקראת עמותת בית רות.

יפה.

שלום. הגעתי באיחור.

עשינו סבב.

מצוין, אני מתנצלת על האיחור. שמי ענבל יוחנן, אני מנכל"ית עמותת בית רות. איחרתי כי הייתי בפגישה בבית חולים אסף הרופא בנוגע לאפשרות של טיפול חדשני בנערות שלנו. טיפול שנמצא תחת מחקר, ולכן היה חשוב להצליח לתפוס שתי ציפורים, אני שמחה שהצלחתי.

מה, בתחום הפסיכיאטרי?

טיפול בתאי לחץ וחמצן. תודה שבאתן. מאוד מרגש שבאתם כולכם. מאוד מרגש לארח את הפורום המכובד הזה כאן אצלנו. נשמח לספר לכם על בית רות, על פועלינו, על צורת העבודה, על המקומות שמהם אנחנו נובעים וכמובן לאפשר שיח או דיון שיוכל - - -

סליחה שאני קוטעת אותך. עד שאת מסדירה את הנשימה, את מספרת לנו קצת על העמותה.

אני אשמח לספר.

לבית רות יש מקום אחד?

אבל לפני כן, שני הבחורים לא הציגו את עצמם פה.

אני אודי, אני הדובר של שלי.

אני אביב, אני היועץ הפרלמנטרי.

חוץ מנועה שחזרה ממילואים עכשיו. כל היועצים שלי במילואים.

כשאנחנו פה בבית רות אנחנו זוכרים שאנחנו באמצע המלחמה. אנחנו עמותה נשית, ואני מעריכה את האחווה הנשית. מעט עלינו, על בית רות.

הסיפור שלי מתחיל 55 שנים אחורה עם צעירה בשם סוזן, נוצרייה אמריקאית. בגיל 16 וחצי, אחרי שהיא חוותה בבית את כל סוגי האלימות האפשריים, האבא החורג שלה זורק אותה מהבית, היא מסתובבת ברחובות אטלנטיק סיטי ופוגשת צעיר יהודי בן גילה בשם מייקל אשנר. המשפחה של מייקל מקבלת את סוזן בזרועות פתוחות, ולימים מייקל וסוזן נישאים.

מייקל יהודי, סוזן נוצרייה, היא מאמצת את הדת היהודית ואת שני הילדים שנולדים להם ושני הילדים שהם מאמצים, מתוך שליחותה של סוזן להיטיב עם ילדים שגורלם לא שפר עליהם כמו שלה. הם מגדלים אותם כיהודים. לימים מייקל הופך להיות איש עסקים מאוד מצליח בתחום הנדל"ן. סביב גיל 50 שלהם, באחד הביקורים שלהם בארץ, הדרך שלהם לתמוך במדינת ישראל ולחזק את החברה הישראלית והיהודית היא דרך תרומה משם.

באחד הביקורים שלהם כשהם מגיעים למסגרת של נערים בסיכון באזור בית שמש. מתוך החוויה האישית שלה, כאחת מתוך שבעה ילדים כאשר לא כל אחיה הצליחו לצאת ממעגלי הסיכון, חלקם עדיין מצויים בהם כיום, סוזן שואלת אותם איפה האחיות של הבנים האלה. הם מספרים על הרקע הקשה של הבנים האלה, איפה האחיות שלהם?

כך המיתולוגיה מספרת, לא הייתי שם לשמוע את זה, אבל הסיפור אומר שהתשובה שהיא שמעה זה שבארץ הבנים מהווים בעיה מורכבת בהקשר של מענים, יותר מאשר בנות. אני מרשה לעצמי שלא לגמרי להסכים עם התשובה שהיא קיבלה, כי אני יודעת ששירותי הרווחה בארץ דואגים הן לבנים והן לבנות. בכל זאת האם יש לכם איזה רעיון, למה יכולים לחשוב שבנים בסיכון שצריכים טיפול, הם בעיה בוערת יותר מאשר בנות?

כביכול הם יותר פוגעים בתפיסה.

בדיוק. אנחנו יודעים שעד גיל 13, בנים ובנות נפגעים בשיעור דומה. בגיל 13 זה משתנה כי בנים הופכים להיות חזקים ומסוגלים יותר להתמודד עם התוקף. ההבדל המהותי הידוע לנו, זה האופן שבו הם מתמודדים עם הפגיעה שהם חוו.

בנים – את הזעם האגור שיש בתוכם הם מפנים החוצה בוונדליזם, בעבירות רכוש. הם יעסקו בסמים אבל הם יסחרו, הם יסרסרו, הם יעשו כל מיני פעולות מסוכנות לחברה ולכן עשויים לחשוב שבהם צריך לטפל בדחיפות גבוהה יותר.

אנחנו יודעים שבנות יפנו את אותו זעם אגור פנימה. הן יפגעו בעצמן, הן יחתכו את עצמן, ירעיבו את עצמן, יקיימו יחסי מין לא מובחנים. הן ישתמשו בסמים לאלחש את הטראומה שחוזרת ומשתחזרת דרך אותם מצבי ניצול.

בנים ובנות ממשיכים לחיות בתוך מצבי הסיכון, אבל הבנות עושות את זה בחדר, בחושך או בשירותים, והן לא סכנה לחברה. סוזן שומעת את התשובה הזו ואומרת "אני הולכת להקים מסגרת לנערות בארץ".

איזה מספר מסגרת זו הייתה?

אני לא יודעת לומר, אולי רונית יודעת להגיד כמה מסגרות לנערות היו. חוץ מהממשלתיות – צופיה, מסילה.

גם היום יש.

יש הוסטלים בכל מסגרות - - -

אבל היום גם זה פחות. יש יותר מסגרות לבנים.

תמיד יש. גם בתי כלא יש הרבה יותר לבנים.

כמה בתי כלא יש לגברים?

יש 21 בתי כלא, לדעתי. סוזן מתחילה פגישות עם משרד הרווחה, עם חברי כנסת, עם שרים ומחליטה שהיא מקימה מסגרת בארץ. לפני 19-18 שנים כבר מוקם ההוסטל בראשון לציון, הוסטל ל-12 נערות. רונית יקירתנו מגויסת בתור מנהלת מקצועית, מי שניהלה את ההוסטל, אחר כך ניהלה פה את הכפר.

הראשון, לפני כמה שנים?

כן, את אותו הוסטל ראשון של בית רות.

מ-2006 עד 2015. ב-2013 התחלנו פה. שנתיים זה עבד במקביל ואחר כך סגרנו וכולם פה.

בנוסף מגויסת מי שאני החלפתי לפני שנה וחצי בתפקיד, איריס טברסקי שהייתה מנכ"לית העמותה. הם מקימים הוסטל ל-12 נערות. שלוש שנים ראשונות לחלוטין במימון של סוזן, מייקל והחברים שלהם שהם גייסו מארצות הברית, אין עדיין מימון ממשלתי. שלוש שנים כספים פרטיים לחלוטין, ואחרי שלוש שנים - - -

ושל המוסדות הלאומיים? של הסוכנות היהודית, קרן היסוד?

מן הסתם. הם מגייסים, כן בוודאי, את הפדרציות.

אחרי שלוש שנים משרד הרווחה מכיר במסגרת תחת חסות הנוער ומתחילים לקבל סבסוד. עדיין מייקל וסוזן ממשיכים לפעול מתוך איזו ראייה של חזון, שלפיה הנערות האלה קיבלו כל כך מעט, עד שהן הגיעו לבית רות. הן צריכות עכשיו שישקיעו בהן הרבה יותר כדי לצאת עם נקודת פתיחה גם אם לא שווה למי שלא נפגעה בכלל, אבל לפחות עם שובר שוויון, שמעניק להן יותר סיכויים לחיים.

השליחות שלהן היא להיטיב עם כמה שיותר נערות בסיכון וליצור אפקט אמיתי משמעותי לחברה הישראלית. סוזן, כמי שחוותה את זה על בשרה ועורה, רוצה לשבור את המעגל הרב-דורי של האלימות. היא וגם אנחנו יודעות להגיד שהרבה מהנערות שלנו הן דור שני, שלישי, רביעי למעגל האלימות, והמטרה היא שהילדים של הנערות לא יהיו ילדים בסיכון, שהם יצאו ממעגל הסיכון.

לאחר מכן הוקם ההוסטל. סוזן מעורבת בפרטים הכי קטנים. היא מגיעה לפה פעמיים, שלוש בשנה והיא מכירה את הנערות בשמן. כבוגרות היא מלווה אותן, היא בקשר אישי רגשי איתן, היא מרגישה איתן שותפות גורל.

כל ימיה התמודדה סוזן עם פוסט-טראומה מורכבת. גם כאשר היא פה או מגיעה לביקורים, אנחנו יודעים לראות את זה עליה, כי מצד אחד יש בזה נוכחות מרשימה. אני לא יכולה להסביר את זה, מלאכית כזו עם יכולת להסתכל לכל אדם בעיניים ולתת לו את ההרגשה שכרגע הוא החשוב בעולם ויש רק אותה ואותו בתוך מפגש הגומלין ההדדי.

ובכל פעם שהיא מגיעה לפה, יש קשר עם כל אחת מהנערות בכל מפגש אך בו-זמנית רואים את השבריריות שלה. אנחנו תמיד עוטפים אותה בכפפות של משי. התחושה הזו שפעמים רבות את רואה את ההתפרקות עוד רגע מגיעה כי ההתמודדות היא לכל החיים, אנחנו יודעים את זה. הם מבינים איזה שינוי זה עושה לנערות בחיים שלהם, אבל 12 נערות זו טיפה בים.

כמה בוגרות יש?

400. אבל 12 נערות זו טיפה בים. 120 זה כבר מספר משמעותי, וזה החזון. החזון הוא כפר של 120 נערות, עשרה בתים. אז בראשון לציון מחליטים שהולכים למצוא קרקע, הולכים לבנות על כפר, בשותפות עם עמותת ויצ"ו העולמית. ויצ"ו מעניקה לנו את הקרקע הזו בהסכם חכירה. בקרקע הזו יש תוכנית של עשרה בתים. אנחנו בדיוק בנקודת האמצע. יש לנו פה חמישה בתים בנויים ממבנה בית הספר. יש לנו תוכנית לעוד חמישה בתים, אני אפילו אגיד שהתכנון של הבית השישי כבר נמצא בעבודה אבל הרעיון הוא לעמוד על קרקע שלנו, בתים שלנו.

עמותת הידידים האמריקאית היא זו שלמעשה מממנת את כל הבנייה פה בתוך הכפר, להבטיח את הטיפול האיכותי, המתקדם והמטיב ביותר שאפשר ולוודא שאנחנו ממשיכים ללוות אותן עד 120. אני אתן לרונית לספר על תוכנית הבוגרות שלנו, אך כשהן מגיעות לכאן הן חלק ממשפחת בית רות – אנחנו כאן לתמיד.

התקציב שאנחנו מקבלים ממשרד הרווחה מספיק לכיסוי כל הצרכים של הנערות שלנו. הסיבה שאנחנו נעזרים בעמותת הידידים היא כדי לתת את כל השמנת, את כל התוספות, כל הדברים שעושים פעמים רבות את ההבדל המאוד משמעותי. יש יתרון בשותפות כזו שאנחנו לא זקוקים לה לקיום היום-יומי שלנו, אבל היא מאפשרת לנו להיות עם הדנ"א הייחודי של בית רות.

אני מצטערת לספר שלפני שבועיים נפרדנו מסוזן שנפטרה במפתיע בגיל 71, בעקבות סיבוך לא צפוי. נכנסה לניתוח והיה סיבוך של חומרי ההרדמה והיא נפטרה. זה בלתי נתפס אפילו להגיד את זה. התמונה מימין ממש צולמה פה עכשיו, אתם רואים את הסיכה? ממש במרס האחרון. כאשר הנערות שלנו שמעו על לכתה, הן דיברו ביניהן על המסר של סוזן ומה היא הייתה בעבורן. המסר שלה היה סוג של מגדלור ומהרגע שזה קרה, הדבר החזק ביותר לכולנו היה המסר, שבית רות הוא כאן להישאר ושכולנו, כולל עמותת הידידים האמריקאית, פועלים עכשיו ביתר שאת לחזק את מפעל החיים שהיא יצרה ולוודא שהמקום הזה יוכל להמשיך להעניק לנערות את כל מה שאפיין אותו בדנ"א הייחודי שלו, טביעת ידה של סוזן.

אספר על מבנה העמותה ואעביר את רשות הדיבור לוורד. עמותת בית רות היא כמובן עמותה רשומה בארץ. יש לנו ועד מנהל. לפני שנים רבות מיכל התחילה כמתנדבת ולאט-לאט נכנסה לוועד המנהל והייתה המייצגת של סוזן בארץ שנים רבות. היא נכנסה עכשיו להיות יושבת-ראש העמותה. אז איתנו שותפים בתוך הוועד המנהל עמותת ויצו העולמית, המנכ"לית של ויצו העולמית מירה מינס, היא חברת ועד של העמותה שלנו.

נראה מהמם.

בהחלט. יש לנו לצידנו את עמותת הידידים האמריקאית של בית רות, כל תכלית קיומה להבטיח את המשכיות הפעילות של העמותה, את סיפוק כל צרכינו שהם מעבר למה שיש בתוך ההכנסות השוטפות שיש לנו ממשרד הרווחה.

לעמותה יש שלושה שירותים. השירות העיקרי והמרכזי הוא הכפר הזה של 60 נערות, זה גם השירות היחיד שיש לו מקור תקציבי, והיחיד שיש בו הכנסות. שני שירותים נוספים, שאף הם הוקמו על ידי רונית – תוכנית הבוגרות, שמטרתה להמשיך ללוות את הבוגרות שלנו להמשך חייהן מתוך הבנה שאחרי שבחייהן לא היה להן עורף משפחתי, והעורף הזה לא יגדל מעצמו ביום שהן יוצאות מכאן.

זה מאוד מעניין. ניגע בזה בטח בהמשך, להבין את הפרופיל של הנערות. האם יש כאלה שיש להן בכל זאת עורף משפחי ועדיין אתן בוחרות להחריג אותן ולהכניס אותן לכאן? מסיבות שונות, למשל הורים עולים חדשים. יש כל מיני מורכבויות.

ורד שומעת אותך ותכף תתייחס לזה.

כל השנה זה שיח פתוח פה.

לגמרי. ממש עכשיו בחסות הנוער נכנס חידוש שלמעשה מאפשר לנו להמשיך ללוות את הבוגרות במסגרת התהליך שלהן אצלנו. ליווי כזה דורש תקציב להפעילו. התקציב ניתן לנו כך שבמסגרת היותנו מפעילים עד גיל 18, נוכל להמשיך ללוות אותן עד גיל 25. העמותה ממשיכה להפעיל ממקורות פרטיים שלה את כל מה שיש בתוכנית, רונית כבר תפרט על זה. השירות השלישי שאנחנו מפעילים זה מרכז ידע רגיש מגדר.

הן לקוח קל. בשבילן אתן השמנת שבשמנת מבחינת מפעיל, מבחינת גורם חינוכי שמחזיק. אני קצת מכירה את האתגרים וגם חלק מהאנשים שמפעילים בתים ומוסדות.

כן, בהחלט. מרכז ידע רגיש מגדר שתכליתו – הפצת הידע על בית רות.

של מה שצברתם.

של מה שצברנו, זו לא יחידת רווח. כל הפעילות שלנו במסגרת מרכז הידע התנדבותית לחלוטין, היא מבוססת תרומות.

וזה בשיתוף פעולה עם אוניברסיטאות, מחלקות לעבודה סוציאלית?

תכף רונית תספר על זה בהרחבה. אני אשאיר לכם את המקום ואת רוחב היריעה לספר. תודה, ואנחנו כאן לאורך כל הביקור, לכל שאלה.

תודה, סיפרת בצורה מרגשת. בדיוק שאלתי אותה לגבי נאומים. היא התגיירה. הבנתי שהיא אימצה את הילדים.

סוזן?

סוזן. בבקשה, ניתן לך לספר.

סוזן לא התגיירה רשמית. מייקל בעלה נוהג להגיד שהיא לא jewish, היאjew-wish . היא הייתה רוצה להיות יהודייה. היא אימצה את הדת היהודית, אבל היא לא עברה תהליך גיור. זה הזכיר לי את הסיבה ששכחתי לספר למה קוראים לנו בית רות. בית רות הוא על שם רות המואבייה, הגיורת הראשונה של העם היהודי, כמחווה לסוזן ולחמותה האהובה.

שקוראים לה?

אני לא יודעת מה שמה אבל זו מחווה על בחירתה ללכת אחרי - - -

יפה.

בני המשפחה מעורבים?

כן. הבן שלהם נכנס לוועד המנהל. מייקל עצמו הוא בתוך הוועד המנהל, בוודאי.

יפה.

אז, ורד.

(הצגת מצגת)


התמונות מאוד יפות. אני אספר על הכפר אבל תשאלו אם דברים לא מובנים.

זה מ-7 באוקטובר, שלשום, ולמעשה ביום הראשון של הלימודים, כל הנערות שלנו לבשו את החולצה לפי ההנחיה, הבקשה והרצון של משרד החינוך. זו הייתה לדעתי מחווה מדהימה, גם אתמול בטקס. התמונה השנייה היא מהגינה שהנערות שלנו הקימו.

מי הנערות שלנו? בית רות היום הוא כפר ל-60 נערות בגילים 13 עד 18. כל הנערות שלנו עברו – התעללות, הזנחה, הזנחה רגשית, הזנחה פיזית, התעללות רגשית, התעללות פיזית ופגיעות מיניות. כלומר אלימות על כל מגוון סוגיה. גם כשהן מגיעות ולא כתוב בתיק שלהן מילה על אלימות, ההנחה שלנו, בסופו של דבר ש-95% מהמקרים הם כאלה.

אנחנו מקבלות חומרים. שלי ואני פגשנו את ש' בדרך ואת ההורים שלה. ואני במקום פנינה הייתי חושבת כשאני רואה אותה ואת ההורים שלה "מה היא עושה פה?"

זה מה שחשבתי כשעברתי.

ש' תבוא גם לדבר איתכם היום, היא לא תספר על הפגיעות שלה, היא תספר רק מה השינוי שחל בה מאז שבאה לבית רות. אנחנו תמיד מערבות במרכז הידע נערות, אבל הן לא עושות את זה, לא נכנסות להן לסיפור האישי אלא רק השינוי שהן עברו בחיים. ראינו שני הורים, מעמד בינוני, צעירים - - -

נורמטיביים.

אנחנו מקבלות חומרים רציניים על הנערות. דוח סוציאלי יסודי ורציני מאוד. אבחון פסיכו-דיאגנוסטי על המצב הרגשי ואבחון פסיכו-דידקטי על היכולות הלימודיות. כשקוראים את הדוח הזה, בכל המקרים אנחנו שומעים על הפרעות אכילה, יחסי מין לא מובחנים – יחסי מין כמו שאנחנו מצחצחות שיניים, זה פשוט לא ייאמן עד שלא נכנסים לעולם הזה – נגיעה באלכוהול וסמים – לאו דווקא התמכרות – וכן, הפרעות אכילה שברובן הגדול התגלו על ידי בית הספר.

בנוגע למה שענבל אמרה, הנערות עושות הפנמה ברובן, למעט קבוצה קטנה שעושות החצנה וקבוצה קטנה של בנים שעושים הפנמה. זה לא 100%, אלא בהיפוך של אחוזים. הן שקטות. 35 ילדים בכיתה.

לפני שאנחנו מגיעות לתופעות ולביטוי שלהן, אותי מעניין, דווקא בגלל הסיפור של סוזן, אם אתן צריכות לאתר את הילדות האלה. הרי בגיל 13 היא נזרקה מהבית ופעמים רבות בתי משפט והרווחה יכולים לפספס את אלה שאין להן קורת גג, אלה שלא מדווחות, שנמצאות ברחוב.

אני נותנת לוורד לדבר. זה בדיוק התפקיד של מרכז הידע. כל התופעות שהזכרתי מראות שהייתה שם כנראה פגיעה מינית.

זה ברור. לא, אני שואלת שאלה אחרת.

איך לאתר אותה מוקדם יותר?

אני מבינה שאתן מקבלות את ה-95% שבאות מכוח צו בית משפט. אבל ההנחה שלי שאלה שהגיעו לבית משפט דווקא מצבן טוב יותר מאלה שלא מגיעות בכלל.

מישהו ראה אותן.

בדיוק. מישהו ראה אותן, דיווח, עשה תהליך. זה הדבר שהכי מטריד אותי כשאני פוגשת ילדים, ויש לי בת מתבגרת והיא מספרת לי על ילדות שאין להן אף אחד.

שהן ברחוב.

אין מי שידווח, זה יכול לקחת שלוש שנים. הן ברחוב וכבר מגיעות לגיל 18. הן מתחת לרדאר. גם אנחנו כממשלה לא באמת מאתרים אותן.

הסיפור הרבה יותר עמוק.

זה ממש קשה, ופה זה החיבור עם מערכת חינוך שיכולה להתריע.

נצטרך להבין שהסיכון הוא רצף. יש תחילת רצף, יש קצה רצף. וכמערכת, לא חשוב אם זה משרד הרווחה, חינוך, כל רשות, כמדיניות, צריכים לדעת לספק כלים לאנשי חינוך, לאנשי רווחה, לזהות אותן.

בדיוק.

לזהות ולאתר.

לאתר ואז לייצר מענים.

אני אומרת לך שגם במערכת החינוך.

פנינה. אני יכול לקרוא לך פנינה?

כן, לגמרי.

הסיפור כפי שענבל תיארה, הוא על האיתור של הבנות. כל עוד בת לא עושה בעיה בתוך בית הספר – לא רואים אותה. היא מייצרת ציונים נניח או שהיא לא מייצרת – אבל לכאורה היא בסדר. אבל היא יושבת בקצה ואף אחד לא יודע להבין למה היא לא יוצאת להפסקה או למה אין לה חברות.

או מישהי שנשרה מהלימודים ואף אחד לא יודע שהיא בכלל - - -

עוד לא נשרה.

נשרה זה כבר מגיעה למקום הטוב.

אני לא בטוחה, גיליתי שלא מאתרים את כל מי שנושר. יש כאלה שנושרים והם מתחת לרדאר. זה דווקא פחות אצלכם. אישית, היו לי מקרים של ילדים שישבו חצי שנה בבית. באותה מידה הם יכלו להיות חצי שנה לא בבית, והמערכת לא ראתה אותם. שם זה מאוד מטריד אותי, אבל זה כנראה דיון שהוא פחות - - -

יש נשירה סמויה ויש נשירה גלויה וכל עוד ילד יש לו סמל מוסד, מבחינת המערכת הוא לא נושר. הוא יכול לשבת גם שנה בבית ויש לו סמל מוסד, בית הספר לא מדווח, המערכת לא יודעת. גם זה קורה.

יש בכל בית ספר קב"ס.

לא בתוך בית ספר. קב"ס הם של רשויות.

של הרשויות.

של המדינה. אם בית הספר לא מדווח שהילד נעדר, לקב"ס, הוא ימשיך לקבל את הסחל"ב. מבחינה זו, זה הרבה יותר עמוק.

זה החיבור הבעייתי, לדעתי. חינוך – הם אמורים להדליק את הנורה הראשונה. הקב"ס –אמור להיות בקשר צמוד מאוד, לא רק ברמת הרשות. זה צריך להיות עם החינוך והרווחה.

נכון.

יש למדינת ישראל מה לדאוג על ילדות שאין להן איפה לישון. פגשתי לאחרונה לפחות שתיים כאלה. לא אעשה דבר בניגוד לרצון הנערות, אני יודעת שכרגע הן בסדר אבל הייתי רוצה לדעת שהמקומות המדהימים האלה, כמו בית רות, מקבלים אותן, את המקרים הכי קשים.

קודם כל זה חלק גדול ממרכז יעל – נעשות פה הרצאות ואנחנו יוצאות ומדברות. אני אסטה רגע קצת מהנושא. אני אשת חינוך מגיל צעיר מאוד, מגיל 14 אני בענייני חינוך, וכל החיים עבדתי בחינוך, עבדתי עם החינוך, עם נוער נורמטיבי ורגיל. מה שאני יודעת היום, לא ידעתי פעם. אני יכולה לספר לכם עכשיו חוויה אישית שלי, חוויה שעד היום צרובה לי מאוד קשה בחיי.

היום אני בת 56, אבל כשהייתי בת 30 לא הבנתי כלום בנושא, הייתי מגיעה לבית של חברים טובים שלי והייתי רואה סוג של אלימות, האבא זורק דברים. זה מתחבר לי למה שאבא של עינב רוגל זיכרונה לברכה שנרצחה אמר, "לא הבנתי, אם הייתי יודע מה שאני יודע היום אני בכלל לא הייתי בסרט".

זרק על האימא או על הילדים?

לא על האימא. אני ראיתי אותו זורק דברים על הרצפה. אני לא חיברתי בכלל, אני לא באה מבית כזה, מסביבה כזאת. לא חיברתי בכלל.

שזה יכול להיות קיים.

לא עלה בדעתי שזה יכול להיות אלימות. האבא אומן, האימא אשת חינוך מוערכת מאוד. לימים, אני בקשר טוב עם המשפחה, מאוחר יותר כבר ידעתי שיש כל הזמן בעיות. נפגשתי עם הבת שלהם, נולדו לה ילדים והיא אמרה לי שהיא רוצה לצאת לחופש. שאלתי אותה מה הבעיה, והיא אמרה לי "אין לי מי שישמור על הילדים". אמרתי לה שיש לה אימא מדהימה ושזו לא צריכה להיות בעיה, לא דיברתי על האבא. היא אומרת: "נראה לך? למה אימא שלי אמרה משהו כשאבא שלי היה אלים?" אני באותו רגע, אם היה משהו שהסביר לי את העומק של הסיפור הזה, זה המשפט הזה שנאמר פה, שזה מה שהיא אמרה לי. אז הבנתי עד כמה - - -

אנחנו מפספסים.

גם כאשת חינוך, לא הבנתי בזה שום דבר. היום אני במקום אחר.

ברשותך, אני אשאל שאלה נוספת.

לא הבנתי איך לזהות את השקר. כשמורה נכנסת לכיתה ולא מבינה מה המשמעות של נערה שמגיעה בקיץ עם שרוולים ארוכים, מה זו נערה שאומרת שאין לה מה לאכול.

עם כל הסממנים, כן.

באמת לא יודעים את זה, והתפקיד הכי גדול שלנו, של כולם, של כל המערכת, הוא לגרום לאנשים ללמוד ולהבין. זה לא דורש המון. זה דורש לפגוש את כל אנשי החינוך במדינת ישראל למפגש אחד. זה יהיה נכון, ומספיק שישימו לב לנערה אחת וישאלו מה קורה איתה שם, זה כל העניין.

שאלה נוספת, לכמה נערות פה יש עורף משפחתי ולכמה אין לאן לחזור והן נשארות פה תמיד גם בשבתות ובחגים?

יש לנו פה כמה נערות שאין להן בכלל עורף משפחתי. פעמים רבות זו בחירה שלהן. זו יכולה להיות בחירה שלהן, או בחירה של ההורים שלא רוצים שהן יבואו.

כן, לא רלוונטי, פשוט כמה?

או שזו בחירה שלהן לא לרצות להגיע. אני יכולה לספר עוד סיפור על הסיפור של העורף המשפחתי.

לא, רגע. כמה נערות הן בלי עורף משפחתי בבית רות?

יש לנו היום - - -

ההגדרה של עורף משפחתי זה משהו קצת אחר.

לא. ילדות שאין להן לאן לחזור.

שאין להן לאן לחזור, זו השאלה.

יש לנו נערה שבוחרת שלא ללכת.

אני גדלתי בפנימייה.

מבחינתי אין לה לאן לחזור, היא לא רוצה להגיע הביתה, אין לה לאן לחזור.

יפה. אני גדלתי בפנימייה. אנחנו ידענו שיש שלושה ילדים שם שאין להם לאן לחזור. כולנו יוצאים לשבתות פעם בשבועיים ולהם אין. זה פשוט מאוד.

אני מאמינה שלילדות יש סיבות טובות.

יש לנו היום ארבע נערות כאלה שנשארות פה כל הזמן, הן נשארות פה כל הזמן.

ויש כאלה שילכו רק לשעה-שעתיים ולא יישארו שבת?

אנחנו מנסות למצוא את כל הדרכים לראות אם נערה רוצה או לא. יש פה שאלות רבות. הייתה לנו נערה שהיום היא כבר בוגרת שלנו, זה כבר מעיד עליה רבות, והיא לא הייתה רוצה ללכת הביתה וכל פעם היינו מוצאות תירוץ למה היא צריכה להישאר פה. אימא שלה מאוד רצתה שהיא תגיע הביתה. ובכל פעם היא דחתה את הרעיון.

יש נערות שממשיכות להיפגע בבית.

ברור. אולי צריך לעזור להן להתנתק ולהבין למה הן לא צריכות להגיע הביתה.

אנחנו לא מחייבות, המקום פתוח פה 365 ימים בשנה.

הן יכולות להישאר פה.

לשאלתך פנינה, ל-8% אין לאן להגיע.

יש לנו מוסדות שהם לגמרי בלי עורף משפחתי בארץ?

הפרופיל של בית רות הוא זהה.

זה בערך החתך?

זה בערך החתך של המסגרות שלנו.

ואז הם מוכרים כילדים נטושים?

גם, כן. הם נשארים במסגרות.

והם מקבלות את הקצבה אליהן?

גמלת ילד נטוש, את מתכוונת?

גמלת ילד נטוש, כן.

כן. חוסכים להן את זה.

חוסכים להן, או שהן מקבלות את זה?

חוסכים להן את זה.

בגיל 18 הן מקבלות.

לרשום את זה רגע על הסיפור של גמלת ילד, אני רוצה לדעת, זה מאוד מעניין. באיזה גיל מתחילים לתת להן, 18?

כן.

לא. ילד מגיע לו קצבת ילד נטוש, אבל ברגע שהוא בפנימייה, האפוטרופוס הכללי של המדינה חוסך לו את הכסף עד גיל 18, אני לא בטוח, אפילו עד 21.

הם מקבלים. יש כאלה שמקבלים גמלה.

המדינה חוסכת.

ואז אם המדינה לא נותנת, מה הם עושים? עובדים בשוק, ובכל מיני עבודות. בסדר, זה פחות קשור לבית רות.

זה גם מאוד מורכב, כי יש ילדים שהמדינה מעבירה להם והם נותנים את הכסף להורים. יש פה הרבה דברים מאוד מורכבים.

יש לנו פה כאלה שעזבו את בית רות אבל למוחרת מצאו את עצמן עם הלוואה של 60,000 שקל כי האם מוגבלת בבנק. אנחנו מדברים על עורף, על נערות שמשוועות לאהבה של אימא. אני לא רוצה לעשות פה הכללה, אבל יש מקרים כאלה. ונערב כזו תעשה הכול. למוחרת היום שהיא יוצאת מבית רות, יש לה חוב של 60,000 שקל, או שיק של שנה כי לאימא אין שיקים וזה שכר הדירה של האימא, כי האימא בעצמה נערה בסיכון שאף אחד לא טיפל בה והיא לא רואה את הילדה.

מה הגילים של הבנות?

הגילים של הבנות נעים בין 13 עד 18. נערה יכולה להישאר פה עד סיום תעודת בגרות, או עד מעבר.

אני אתאר את הפרופיל. 95% הם מכוח צווים, רובם הכמעט מוחלט, תחת צווי רווחה, צווים אזרחיים. יש לנו ממש קומץ של נערות בצו הפרטי, כי כפי שנאמר כאן בצורה מאוד מדויקת, הבנות עושות הפנמה ולא החצנה, וכשהן מגיעות לגיל 18 הצו מוסר ויש לא מעט נערות שפונות אליי כמפקחת ומבקשות לאשר באופן חריג הארכה של הועדה, ואז אני מאוד קשוחה מול המסגרת ורוצה לשמוע, גם רוצה לעורר אצל הנערה מוטיבציה ושתבין שזה לא משהו שהוא קל להשגה. מה קרה לאורך התקופה? מה הייתה התוכנית?

שזה גם לא המצב הנוכחי.

בדיוק, מה המטרות לתקופת ההארכה. ואז כשהן כותבות לי "מבחן פסיכומטרי", אנחנו רוצים שיהיה מעבר ישיר לצבא, למכינה.

מה האחוז של המתגייסות לצבא מפה?

אחוזים מאוד גבוהים. השנה 85% שירות צבאי.

בצבא או שירות לאומי.

תכף נשמע על הבוגרות, ואז נדע לאן הן מגיעות.

ובגרות מלאה, ורד, כמה היו לך באחוזים?

8 מתוך 8 סיימו בגרות מלאה.

אבל תדעי לך שאם אני הייתי נערה בבית רות ולא היה לי עורף משפחתי, לא הייתי מסיימת את הבגרות, הייתי מותחת אותה עוד קצת. - - - אם זה מה שקורה, זו בעיה. זה כמו שאם קורה מצב שבסוף עדיף שלנערה יהיה איזה תיק פתוח, זו גם בעיה.

אבל פנינה, אני רוצה רגע להגיד משהו.

בשיח הזה מצד אחד אתן באות מהמקום שלכן.

לא, אנחנו לא.

אני אתן לדבר, אבל אנחנו רוצות להבין מהמפגש איפה אנחנו יכולות לסייע. זה גם מה שאנחנו נשאף אליו ונדבר עליו עם הרווחה ונחשוב איך מתקנים את זה. כי אני לא רוצה שתהיה נערה שתגיד שאני נתתי לה מוטיבציה לרצו להישאר ולכן פגעתי בהישגיות שלה.

זה לא הסיפור. כמה שאתן נכנסות הנה והמקום נראה לכם כמו גן עדן, עבורן זה לא כך. חשבו רגע על גיל ההתבגרות, התחושה העצמית שלהן, גם אם הן הגיעו לפה מהרחוב, אפילו אם הן הגיעו לפה בקצה רצף הסיכון, אם הוציאו אותן מכפר ערבי שהיו מסרסרים בהן, הן עדיין מגיעות לפה והן לא רוצות להיות כאן.

לא, בהתחלה.

זה תהליך. בדיוק. אבל גם במהלך השנים פה - - -

אבל אני בטוחה שבכיתה י"ב כבר קשה להן לעזוב, זה בית.

בשנים קודמות לא היו מצליחים. בכל שנה צריך לחדש לנערה את הצו בדיון בבית משפט. הנערות מגיעות לבית משפט ויש להן פנטזיה של משפחה. כל אחת רוצה להגיד שיש לה משפחה, גם אם היא יודעת שאין לה מערכת תומכת, היא לא יכולה להגיד את זה לעצמה בקול רם, כי מה זה אומר עליי אם אין לי?

הן מגיעות לבית משפט בכל שנה לדיון והן מבקשות להסיר את הצו. בשלב מסוים השופט מסיר את הצו. בשנים עברו כמעט לא היו פה נערות בגיל 18 כי בגיל 17 השופט היה אומר להן, "בסדר, אם את לא רוצה לא צריך". אני רוצה שוורד תספר מה שעשינו בשנתיים האחרונות ועל האחוז של הנערות שבוחרות להישאר פה.

בטח, וגם הן מסירות ואחרי חודשיים באות ואומרות לכם "תחזירו אותי".

לא.

לא? - - -

אבל הן לא מסוגלות עוד, כמו כשהרגל התנפחה ולא נכנסת כבר לנעל.

הן לא מסוגלות עוד. יש פה נערות שבוחרות להישאר. רוב הנערות אם תשאלו אותן למה הן פה, הן יגידו לכם שזה בגלל בית הספר. הוציאו אותן כי בית הספר לא היה מספיק טוב. הכול בסדר, שיגידו. כי בית ספר זה משהו נורמטיבי והגיוני שלא להצליח בבית הספר. הרבה פחות הגיוני שלא היה לי טוב בבית.

האמירה הנפוצה היא "אני פה בגלל בית ספר", ובית ספר זה דבר מצוין ואם צריך למשוך בגרויות מעבר, זה מעולה. בגרות, פסיכומטרי, כל מה שצריך. כל מה שצריך אבל אנחנו צריכות תמיד לזכור שבצו טיפול והשגחה – הצו הוא עד גיל 18 להבדיל מצו שפיטה וענישה – שהוא עד גיל 21.

אם הנערות היו יודעות שהן יכולות או שמחייבים אותן להישאר עד גיל 21, ייתכן שהתפיסה הייתה משתנה. אבל פעמים רבות בגיל 18 הנערה חושבת שמי-יודע-מה מחכה לה בחוץ, ובאמת מי יודע מה מחכה לה בחוץ? זו תקלה כי הן חיות פה בתוך מסגרת וזה לא פשוט, וברור שהן חושבות שבבית מחכה להן - - -

אני מספרת רבות את הסיפור על הילדה בת ה-16 שהייתה לה יום הולדת, עוד כשהייתי רכזת בית. התחלתי פה לפני 11 שנים כרכזת בית, ניהלתי את בית הספר שש שנים.

זה לא ממש מודל של פנימייה עם בית ומדריך?

כן, אני תכף אספר.

היו ילדות ביום ההולדת, היא רצתה ללכת הביתה, חשבה על מה שיעשו לה. דמיינה את יום ההולדת שלה. חזרה, נכנסה למיטה ולא הייתה מוכנה לצאת ממנה. כלום. אני נסעתי עם אותה בחורה לרגל יום הולדתה ה-18 ליפו, עשינו טיול ואימא שלה, אישה טובה, פשוט לא התקשרה להגיד לה מזל טוב, אפילו ליום הולדת. ואיזה חגיגות עשינו לה פה לגיל 18.

אבל אתיופים לא חוגגים בכלל ימי הולדת.

אין תאריכים, כולן ב-1 בינואר.

תרבותית אנחנו לא חוגגים. אימא שלי לא חוגגת. כך גם אין לנו טענות. אבל זה גם להבין תרבותית. לפעמים זו פנטזיה של ילד, זו האמת. אני הייתי עושה לעצמי ימי הולדת ויש לי חברות שעד היום זוכרות שהכנתי עוגה עם מלח, בבת-מצווה שלי. לקחתי את אחותי, הכנתי הזמנות. בת-מצווה עשיתי לעצמי.

נתתי דוגמה של ז' אבל הנערה השנייה לא הייתה ז', שנכנסה מתחת - - -

לא משנה כבר. אם במודעות של ההורה שצריך לעשות משהו.

אבל פעמים רבות המודעות של ההורים של הנערות שנמצאות פה, גם הנערות עם עורף משפחתי, הן דור שני, דור שלישי ואני אומרת 95%.

כמה עולות חדשות או ילדי עולים, דור וחצי יש לכם פה? יוצאות אתיופיה, ברית המועצות?

יש בשיעור כזה או אחר, לא יודעת. בערך חמש, שבע מכל אחד. נכון? פחות או יותר. בברית המועצות קצת יותר, אולי עשר, 12.

חמש עד שבע מתוך כל בית?

לא. 60. יש בין חמש לשבע יוצאות העדה האתיופית.

זה בערך 20%.

ובערך בין 12 ל-15 מברית המועצות ועוד בערך 10% בנות מהחברה הערבית, שגדלו בחינוך ישראלי, דוברות השפה העברית, זה הקריטריון הקריטי. בדרך כלל אחד ההורים, אימא יהודייה האבא מוסלמי, משהו כזה בדרך כלל מעורבים, אבל אם היא לא דוברת את השפה העברית היא לא יכולה להיות פה, יש מסגרות ייעודיות לחברה הערבית.

יש מסגרות בחברה הערבית כמו אלה?

בחסות, בוודאי.

עוד שאלה ואז תמשיכו את כל מה שאתן רוצות להציג. זה נחשב מעון סגור? לא? זה בית פתוח?

זו פנימייה כוללנית פתוחה. זו לא נעילה.

מה זה פתוחה, היא לא נעולה אבל היא סגורה עם שערים, והיציאה היא בליווי ואישור.

זה לא כמו צופיה.

תפיסת הליווי של הבוגרים מדברת על זה שנערה שמגיעה לכאן, מיום ראשון אנחנו כבר חושבים על היום שאחרי.

היא כבר נכנסה לתפקיד הבא.

איזה כיף. העונג כולו שלי.

זו נקודה חשובה.

אנחנו אומרים שיש לנו אילוץ, היא הגיעה לכאן שלא מתוך רצון. היא תחת צו, החיים שלה מאוד דינאמיים. עוד יומיים השופטת יכולה להחליט שהיא לא תישאר כאן, אז אנחנו כבר מקנים להן מגוון מיומנויות של היום שאחרי. קרי, ניהול פיננסי, מיומנויות של תעסוקה. כל מיני דברים שהן יוכלו לקחת. נושאים כמו דיגיטציה, טכנולוגיה.

אבל אם יש אחוז גבוה מאוד שהולך לצבא אז איך החיבור שלכם עם המערכת הצבאית כדי שהקליטה תהיה מיטיבה ונכונה?

יש לנו חיבורים. יש לנו קשרי עבודה מאוד סדורים לחסות הנער עם הצבא.

הצבא היום יותר פתוח לדבר הזה, עשינו הרבה תהליכים אתם.

כי אלה לא חיילים רגילים כביכול.

עם אורנה, שהייתה ראש אכ"א, התחיל הסיפור הזה. אני מכירה את זה בהיבט של יוצאי אתיופיה ועולים חדשים, שנפתחים להם תיקים רבים. בהתחלה הצבא היה עושה מיפוי יותר בררני ומפחד עליהם. עדיין יש עבודה שצריך לעשות, אבל כשהרווחה מעורבת זה קל יותר. אני לא יודעת אם אתם עושים את זה באופן סדור.

אנחנו עושים. יש לנו היום מנהל תחום בחסות, שזו העבודה שלו. שמו חן והוא עומד על הקשרים, הוא בונה נהלי עבודה עם הצבא, עם שירות לאומי, עם מכינות. לדוגמה, נערים שמגיעים אלינו, אנחנו שמים את הנושא של הגיוס בהמתנה רגע, עד שיסיימו את התהליך החינוכי-טיפולי, וכל נער או נערה שיוצאים, יש להם מסלול המשך.

אנחנו לא רוצים שהילדים יחזרו לסביבה שגרמה להם לכל הבעיות. אני אומרת את זה בהרבה רגישות כי משפחה זו משפחה ואימא ואבא זה אחד. אנחנו רוצים ללמד אותם למנן את הקשר עם משפחות.

כל עוד זה לא פוגע בהם, נכון.

להתמקם מחדש ולא לחזור לסביבות הישנות שגרמו לבעיה.

מה שאמרת מורכב מאוד.כי כי הקשר להורים תמיד קיים ומשמעותי, גם כשההורים מתעללים בילד, הוא עדיין אוהב אותם.

או שהם לא מתעללים מרצון, אם אחד ההורים נרקומן, למשל.

אבל מה שנאמר פה קודם - - -

אבל הם צריכים להגיע ממקום אחר. זה העניין.

מקום חזק. אני מכירה אנשים שחזרו.

כשיש את המחויבות ויודעים שהאימא בחובות ומסיימים פה ורצים להציל את האימא כי היא בחובות ורוצים לעזור לה, יש קושי רגשי של המחויבות הפנימית של האדם למערכת הבסיסית של משפחה ובית. השאלה מה עושים כדי שהם לא יתדרדרו לתוך זה.

זה בבוגרות.

כן, תכף נדבר על זה.

אני יכולה תמיד לתת את הדוגמה של הנערה שגדלה ואנחנו בקשר מאוד חזק איתה, אני בקשר מאוד חזק איתה, ועקרונית, היא לא הסכימה לחזור הביתה. היא אמרה "אני לא אחזור הביתה כל עוד אבא שלי, שלא טוב לי, נמצא שם". היא כבר הגיעה ממקום אחר לגמרי וכשהיא אמרה את זה לאימא שלה, אני בכיתי באותו יום, הבנו שמשהו באמת השתנה שם ולאחר מכן נולדו שם עוד ילדים והיא מצידה, לא נכנסת לשם.

היא אומרת בסוף לאימא שלה שאלה הילדים שלה. ושהיא תעזור כמה שהיא יכולה אבל יש לה כבר את הילדים שלה. זה כבר להגיע ממקום אחר ולכן זה לרוב תהליך מאוד מורכב, אבל זה לא היה קורה איתן אם הן לא היו מגיעות למקומות האלה.

ועכשיו חזרה לנושא של בית רות, בכל זאת אם יורשה לנו.

זה בית רות, בבית רות יש חמישה בתים. עד לפני שנתיים היו שלושה בתים. כשהקמנו את שני הבתים הרביעי והחמישי, ישבנו וחשבנו על מה קורה. בית רות הוא מקום ארוך-טווח. נערה מגיעה הנה בגיל 13, 14, 15.

שזה מחולק לפי כיתות? כיתה ז'?

לא. אז תכף אני אסביר על בית הספר. הבתים הם בתים מעורבים. חשוב לנו שנערה תהיה פה זמן רב ככל האפשר, כי מה שהיא עברה במשך 13 שנים, אי אפשר לתקן בחצי שנה או בשנה. הנערה צריכה למצוא כוחות רבים, לקבל כלים רבים כדי לעשות את השינוי. לכאורה פעמים רבות אחרי חצי שנה, נראה שהיא הגיעה, התייצבה, הכול בסדר, עכשיו היא יכולה לחזור הביתה.

ואז זה מתפרץ.

ממש לא שם. ואז הסתכלנו שני דברים – איך אנחנו קולטות את הנערה נכון ובטווח הקליטה של הנערה פה גם שיהיה רך יותר, גם למשהו אינטימי יותר, במקום קטן יותר, וגם איך אנחנו למעשה מתחילות את הקליטה לטווחים ארוכים יותר.

זה לא כמו צופיה שזה מקום נעול, מקום אבחוני, קצר-טווח. אלא יש משמעות לעובדה שילדה יודעת שהיא יכולה להיכנס ולהיות פה עד גיל 18, זה לא פשוט.

הקמנו בית קליטה, זה בית לשלושה חודשים לנערה, גם אמרתי פה לפני כן שנראה כאילו כבר נפגשנו אבל אנחנו בוחנות כל הזמן את העניין, מה נכון ומה לא נכון. בית הקליטה הוקם לפני שנה והבית השני שהקמנו זה בית נרקיס. בית נרקיס הוא בית טרום-בוגרות לנערות מגיל 17. השינוי הגדול שקרה הוא שברגע שהנערות נכנסו לבית בגיל 17, כל הכניסה וכל המטרה של הבית הזה הוא כבר להסתכל קדימה ליציאה החוצה.

אז רגע. בית נרקיס?

הוא בית לטרום.

מגיל 17, גם למי שהייתה לפני.

ברור. היא עוברת, יש מעבר לבית טרום-בוגרות ועשינו את כל הרצף. קליטה, קבע וטרום-בוגרות. השינוי הגדול שקרה מהרגע שבית טרום-בוגרות קם – נערות רבות בוחרות להישאר פה בגיל 17 עד גיל 18, 18 וחצי ו-19.

אבל זה מה שאמרתי קודם.

בשנה האחרונה. בוחרות ממקום של כוח, לא ממקום של עצב ותלות.

אבל אני הבנתי מכן שהן בוחרות לבקש שיסירו צו על משמורת, או שלא לצאת.

הן יכולות ובית המשפט - - -

אמרתי שדווקא זה גיל שמבינים שזה בית ולא רוצים לצאת.

לגמרי.

ואז יש פחד לצאת החוצה, אתה רוצה להישאר.

לא בטוח. אני יכולה לתת דוגמה.

הייתי בפנימיות טובות, יש לי בית ועורף ועדיין בשבילנו החוויה של להיפרד מהפנימייה זו הייתה מכה, הרגשנו שקורעים אותנו מבית.

נכון. אבל יש ויש. אנחנו חייבים לעבוד במשולש של הורים, רווחה. אנחנו למען הנערה.

לא, עזבי רגע. עזבי עבודה. מעניין אותי אולי, טוב, אנחנו נדבר איתה.

הסיפור הזה עם הורה דורש. הייתה לנו לפני שלושה חודשים נערה בת 17 שאימא שלה החליטה שהיא רוצה אותה בבית, לא יעזור כלום. הגענו, הרווחה התנגדה ואנחנו התנגדנו.

מה זאת אומרת האימא החליטה?

האימא עכשיו רוצה אותה בבית. רגע, הגענו לבית המשפט, אני עמדתי ואמרתי לא.

ומה הילדה רצתה?

הילדה רצתה הביתה כי אימא שלה רוצה אותה. היא חולמת להיות עם אימא שלה. היא רוצה, פעם אחת אימא שלה רוצה אותה בבית.

סוף-סוף רוצים אותה.

והאימא לא הייתה בבעיה לפני?

והאימא החליטה עכשיו שהיא רוצה אותה.

למה היא רצתה אותה?

לא ניצחתם בבית משפט. גם אם הייתי שופטת לא הייתי נותנת לכם לנצח.

דווקא כשעושים עבודה טובה והנערה עולה על הגל ויש הרגשה, מי לא הפסיק אנטיביוטיקה ביום השביעי כשאני כבר בריאה וכוחי במותניי?

כולם. אני ביום השלישי, והייתי חולה פעמים רבות.

בדיוק. פעמים רבות דווקא כשעשית עבודה טובה והנערה עלתה על הגל, שוכחים קצת את המצוקות ושוכחים שרק לפני שלושה-ארבעה חודשים הייתה חופשה והייתה בה מעידה עם סמים או שעדיין כן רואים מידי פעם יחסי מין - - -

אתן עושות את התפקיד שלכן, אבל זה איבד את זה. תקשיבו, זה הקונפליקט המובנה.

קונפליקט מובנה, בהחלט.

שהוא גם צריך יותר מחקרים. אני למשל, נלחמתי נגד הוצאה מהבית שנים רבות. עם איריס פלורנטין עשינו תהליך מדהים וזה היה בעיקר גל של עולים חדשים, שהייתה שם באופן מובהק נטייה רצינית וזה סיפור.

יש לי שתי אחיות עובדות סוציאליות. אחותי ממונה על השמות חוץ-ביתיות של מחוז תל-אביב ומרכז. היה לי איזון וגם זה שיקוף של הצד השני של המערכת, אבל בסוף גם כמדינה, אנחנו צריכים להיות מאוד זהירים סביב זכויות האדם, חופש. לא במחיר פגיעה, אבל קחו אימהות שהן מתמודדות נפש. אתן יודעות שלאימהות רבות לקחו את הילד לאימוץ.

אישה לא יכולה להיכנס למשבר באמצע החיים? היא לא חייבת לגדל את הילד אבל יש לה את הזכות להורות, כמו שיש לילד את הזכות לראות את ההורה בצל המחלה, ולמצוא את כל ההגנות בדרך כדי שלא ייפגע. בגיל 17 שזה כבר בגירים, על הסף של לא להיות קטינים עוד. אתם עושים את שלכם כי אתם רוצים להמשיך את התהליך אבל לא תמיד זה פשוט.

אנחנו מגיעים לבית משפט ובסוף יש שופט או שופטת שמחליטים, ולא אנחנו. אנחנו אומרים את עמדתנו. מי שנוסע ללוות את הנערות מפה לבית המשפט, זה הצוות הבכיר. אמרתי שחן שלא נמצאת פה, נסעה ללוות נערה היום בבית משפט.

אתן נלחמות על כל אחת.

חשוב לנו מאוד להביא, לכבד את המעמד. המעמד הוא קשה מאוד ואנחנו הצוות הבכיר נוסעים ללוות.

עד כמה אתם משתפים את ההורים כשותפים? או שההורים רואים אתכם כמשהו לעומתי?

פנינה, לכן אמרתי לגבי המשולש. זה בדיוק שם, כי ברגע שהמשולש של ההורים, אנחנו הרווחה, עובדים ביחד, זה המשולש המנצח.

נכון.

אנחנו משתפים את ההורים בכל מה שאפשר, כל עוד זה לא פוגע בנערה ויש כל הזמן דיונים של מה כן ומה לא. אנחנו תמיד משתפים את הרווחה ופעמים רבות ההחלטה היא ביחד, מה כן ומה לא. כי ייתכן שאשתף את ההורים והילדה תחזור הביתה ותחטוף מכות רצח בגלל משהו ששיתפתי איתם.

ומה קורה בסיום מחזור?

מה זה סיום מחזור?

בשנה האחרונה ההורים פעם ראשונה הוזמנו לכאן לטקס סיום מחזור.

פעם ראשונה?

פעם ראשונה ההורים הגיעו לפה בשנה האחרונה. היו לנו 11 בוגרות שסיימו השנה.

ובאו כל ההורים או שחלק לא?

לא. דאגנו שלכל נערה יהיה ייצוג ואם לא הייתה משפחה, הבאנו אפילו מישהי שליוותה אותה בעבר. לכל אחת היה מישהו משמעותי בקהל. זו דוגמה מעולה לדינמיות של בית רות, למקום הלומד והמתפתח שלנו. היו שנים שהורים לא הורשו להיכנס לפה. אם הורה היה מגיע – היה צריך לתאם איתו, ושיפגשו אותו בשער, ילוו אותו, הורה לא היה יכול להסתובב פה בצורה כזו.

אבל יש להם בחירה לפגוש כל העת?

הן יכולות.

או שאתם יכולים להגיד לא, להורה?

הם יכולים, הם קובעים איתנו והם יכולים לבוא אלא אם כן הנערה תגיד שהיא לא רוצה. ויש מקרים שנערה לא רוצה לפגוש משפחה.

זה קורה.

זה קורה ואנחנו מתווכים את העניין ורואים מה אפשר לעשות. אבל ההורים פה. כשנותנים להורים את הילדים הביתה, התווית שלהם פה היא "נכשלתי". אנחנו צריכים לתת להורים את כל הכבוד שלהם כי בסופו של דבר הם ההורים של הנערה ואני מאמינה ש-95% באמת אוהבים את הילדים שלהם.

הם לא יודעים וזו אמונה ולכן העבודה פה עם ההורים היא עבודה צמודה מאוד. מי שעובד אתם אלה הרכזות ועובדות סוציאליות, כשיש הורים שיש מורכבות אנחנו עושים את הדברים, כולנו בתוך העניין אבל ההורים הם חלק בלתי נפרד.

אשלים את הסיפור על אותה נערה שהשופט בסוף החליט שהיא חוזרת הביתה ואחרי חודש קיבלתי טלפון אם נהיה מוכנים לקבל אותה חזרה, כי אימא שלה זרקה אותה שוב מהבית.

החזרתם אותה?

לא, זה הלך לבית משפט וכנראה שוב מנסים שם, אני לא יודעת. מבחינתנו צריך להגיש לפי הפרוצדורה את כל הדברים.

הייתם מוכנים לקבל אותה?

אם זה היה מגיע לשם היינו דנים על זה, אני לא נכנסת לזה עכשיו, או אם זה היה עומד על הפרק, אבל שאלו. אנחנו רואים פעמים רבות נערות שיוצאות מוקדם מדי וזה קורע לב. ממש קורע לב. מאז שפתחו את בית ניצן כבית קליטה בבית נרקיס, יצרנו רצף לאורך כל הדרך, של שלושה בתי קבע. חן, רכזת החינוך, מלווה את בית הקליטה ובית נרקיס, ואסתי מלווה את שלושת בתי הקבע.

חן עוד מקבלת את החדשות?

לא. אסתי בבתי הקבע. אלה הבתים שהנערות נמצאות שם הכי הרבה זמן, ויש שם כל הזמן עבודה ולפעמים זה - - -

אתן כולכן עובדות סוציאליות?

לא, אני לא.

לא. לא בהכרח.

אף אחת?

אני עובדת סוציאלית אבל לא בהכרח. יש תקנים פה של עובדות סוציאלית, יש רכזת טיפול שהיא עובדת סוציאלית. אני במקרה עובדת סוציאלית.

אני לא עובדת סוציאלית ואסתי לא עובדת סוציאלית. יש לי תואר ראשון בחינוך בלתי פורמלי, שנים בארגון מערכות חינוך.

הבנתי שאלה נשות חינוך, עניין אותי כמה עובדים סוציאליים.

בכל בית יש עובדת סוציאלית.

דווקא הגיוון ממש חשוב, אבל לכל בית יש עובד סוציאלי?

בתוך כל בית יש רכזת של הבית, עובדת סוציאלית שנמצאת בבית. היא לא רק באה לטפל בתוך החדר, היא למעשה כל הזמן במרחב, היא רואה את הנערה על כל מה שקורה לה. יש סגנית של הרכזת ויש בין חמש לשש מדריכות מתחלפות. אף אחת מאיתנו לא גרה כאן מלבד שינשיניות, שתי שינשיניות שרק הן גרות פה.

שתי שינשיניות לכל בית?

שתי שינשיניות לכל בית.

אז מי גרה בכפר? אף אחת למעשה.

פנינה, כל הזמן יש פה מדריכות. כמו בבית חולים.

כל הזמן יש פה מדריכות.

יש משמרות.

יש פה צוות שנמצא כל הזמן והנהלת הכפר.

אין פה חגיגות בלילה?

רכזת חינוך.

יש פה מדריכות ערות שמסתובבות, יש מצלמות, יש שמירה.

יש חדר אוכל?

לא. אנחנו עוד מעט נראה, בכל בית יש את האוכל שלו.

אז אין אפילו אתגר, אין לאיפה לפרוץ.

יש. לא חסר תאמיני לי. לא חסר כלום. מלבד זה יש לכפר מרחבים והנהלה.

בדיוק. מותר להן לצאת?

מותר להן לצאת, יש תיק אישי לכל נערה בהתאם למסוגלות מה היא יכולה ומה היא לא יכולה.

באיזו שעה סוגרים?

22:30 כיבוי אורות.

אז אתן לא תמצאו נערות שמשוטטות בעפולה ב-24:00 בלילה?

אני רוצה לצטט את רונית במשהו שהיא נוהגת לומר. נערות נמצאות פה על פי צו, לא בהכרח רוצות להיות פה. פעמים רבות יש בריחה. נערה בורחת, עם כל הגדרות שתשימי, מצלמות, מה שאת רוצה – היא בורחת.

נכון. בסוף מגיעה לעפולה ב-24:00 בלילה.

כל פעם אנחנו פותחים מצלמה להבין איך הן ברחו. שיא היצירתיות הייתה ששמו פוך על הקוצים ששמנו על הגדר, ועלו מעל הפוך. אבל רונית עושה הבחנה מאוד יפה כשהיא אומרת, השאלה אם הנערה ברחה ממקום או ברחה אל מקום. אם נערה בורחת מפה כי המקום הזה לא טוב, כולנו צריכים לעמוד על המשמר ולהבין.

יפה, ההבחנה הזו ממש חשובה.

בדיוק. אל אותה חוויית ריגוש שאופיינית לנערות בגילן.

לנערות, בדיוק. גם בבתים שלהן זה אופייני.

הבת הפרטית שלי, כשהיא תרצה לשתות אלכוהול פעם ראשונה, והיא עוד לא שתתה אלכוהול פעם ראשונה, ואימא שלה יודעת שהיא לא התנסתה.

בת כמה היא?

15.

יש לנו בנות באותו גיל.

כשהיא תרצה בפעם הראשונה לשתות אלכוהול, כל מה שהיא צריכה זה להיות בערב במגרש עם החבר'ה בקיבוץ, ולהגיד יאללה תגישו לי בקבוק.

בסוף את רוצה לדעת שיש לה את הכלים לדעת להחליט מה טוב ומה לא.

היא ממש צריכה לעשות דרך מאוד משמעותית שפעמים רבות מביאה אותה לכל מצבי הסיכון שנלווים להיותה נערה בסיכון.

הפוך על הפוך, זה אפילו קצת בריא אם הן חושבות לפעמים להתפלח. משהו לא בריא אם ממש - - -

זה בריא והמורה רונית שהיא מורתי ורבתי אומרת שצריך למצוא סיבה למה להגיד לה לא. ברוב הדברים צריך להגיד כן. צריך סיבה מאוד מיוחדת למה לא.

אני קודם כל מתחילה בלא.

יש לנו בנות באותם גילים.

זה לא טוב, כי הבת שלי יודעת שהיא תקבל את הכן.

בבית ספר, כל הנערות נמצאות ביחד וגם בכל הפעילות הבלתי פורמלית.

(הצגת מצגת)

תפקידנו לתת לה מגוון גדול מאוד של דברים. כי אם היא עכשיו עומדת ושרה מול 60 או 100 איש והיא מצליחה לפתוח את הפה, שהיא לא פתחה אותו עד כה, ולשיר פה – היא לקחה מהמוסיקה עוד משהו לביטחון העצמי שלה. היא הצליחה לעשות דברים.

כל דבר שאנחנו עושות, הכול אמצעי שהנערה תקבל את הכלים להמשך חייה. כל דבר שקורה פה. כל מה שתראו, כל מה שתשמעו, כל שיחה, כל המקום הוא מטפל. כל המקום רואה את הנערה. רונית אומרת שהיא מגיעה עם דה וויס, לא ראו אותה רק ראו את החומרים. כשהיא נמצאת פה, זה האח הגדול. רואים אותה כל הזמן.

אנחנו מקבלות נערות על פי חומרים בלי לראות אותן. בסוף כולן יוצאות יפות. אני אומרת, זה מתחיל כמו בדה וויס, לא רואים את הזמרת אבל זה עובר מהר מאוד לאח הגדול. כל ניד עפעף שלה, כל מצב רוח, כל שיחה.

עד כדי כך?

כן, לגמרי.

זה בדיוק חלק מהסיפור של לייצר נראות ולתת לה הרגשה שפעמים רבות - - -

מה שהן לא הרגישו 13 או 15 שנה.

בדיוק.

אנחנו כרגע נכנסות למשהו מרגש מאוד. אנחנו מפתחות את יכולות ההכלה שלנו ובכוונה שמתי תמונה של מסעות. אנחנו עומדות לעבור קורס כ-12 אנשי צוות. לפתח את התחום של השטח, כדי לקחת פה נערה ליום בחוץ, לשטח, אשת צוות ונערה לחיזוק הקשר, לעשות עוד משהו כדי לתת לה עוד ועוד כלים ועוד אמצעי לנו לחזק את הקשר עם הנערות, לראות איך אפשר להתמודד עם דברים, איזה עוד כוחות יש לה. אפילו לשבת יחד לארוחת צוהריים. איך יושבים ביחד לאכול? איך נראה השולחן? יש אצלנו נערה שהגיעה, לא ידעה לחתוך שניצל עם סכין ומזלג.

מבחינת האתגרים ודרכי ההתמודדות שיש לנו פה –אחד האתגרים הגדולים זה הצוות, יש פה צוות מאוד ותיק. אסתי, חן ונועה, אנחנו פה הרבה מאוד שנים כבר מהתחלה בבית רות. רונית כמובן.

הכשרה של הצוות. פעמים רבות הקושי הוא מדריכות, כי הן עוברות לתקופה של שנה, שנתיים, סטודנטיות. העבודה היא עבודה מאוד קשה, בעמידה, אנחנו אמורות לעמוד בחזית, אחר הצוהריים, בלילות, בשעות הכי מורכבות. בשעות שהן מאוד מורכבות לנערות.

קודם כל יש הרבה מאוד קורסי הכשרה שחסות הנוער התחילה וקורסים מבורכים ברמות מטורפות. אנחנו עושים פה הרבה הכשרות צוות, יש מענקים כרגע שהחסות נכנסה לזה.

כן, אנחנו גם נשמח לשמוע את החסות ואת משרד החינוך.

לא הבנתי.

אנחנו גם נשמח לשמוע את לאה ואת בוריס.

כן. תכף, רק שנייה.

למרות שמשרד החינוך לא הוזכר - - - משום מה.

כל הנושא של הצוות, הגברת תחושת השייכות לכפר, שיתוף, הדרכות רגשיות. יש פה הרבה השקעה בצוות כי הוא עובד עם הנערות והתפקיד שלנו כהנהלה הוא לעבוד עם הצוות וצריך להשקיע בו.

הפרופיל של הנערות. הפרופיל הופך להיות יותר - - הקורונה נתנה את אותותיה בצורה מאוד חזקה. הנערות שמגיעות – הפרופיל שלהן מורכב וצריך ללמוד לעבוד ולכן אנחנו מפתחים פה הרבה אמצעי הכלה.

כפי שאמרתי המסעות שאנחנו יוצאות אליהם, חדר הרוגע – כל דבר שאנחנו עושות הוא במטרה להעניק עוד כי ברור לנו שבטווח הארוך שהנערה נמצאת פה, הולכים קדימה ותהיה נסיגה ואז היא מתייצבת והולכת לבית ספר והכול נהדר והיא מרגישה ביטחון ופותחת משהו עם העובדת הסוציאלית ואז איך אוספים אותה, ואיך הולכים איתה? וזה העניין של מקום שהוא ארוך-טווח, ומעניק תשומת לב.

אנחנו עובדות מאוד צמוד עם הרווחה, עם ההורים, כי הם חלק גדול מהטיפול. יש פה כפר גדול מאוד, אנחנו משתמשות בכל מרחבי הכפר, בכל הפעילויות שיהיו. הכפלנו את מספר הנערות בשנה וחצי, זה היה אירוע משמעותי שעדיין ממשיך, ואנחנו רוצים ללמוד איך לעשות את זה עם כל מה שהוספנו. העבודה עם שלושה סוגי בתים – בית קליטה, בתי קבע, בית טרום בוגרות.

כל אחד יש לו את דרך העבודה שלו וכמובן, הכול נכנס לתוך הכפר ואיך אנחנו משמרים את האינטימיות בבתים לצד גודלו של הכפר, זו הצוואה של סוזן ורונית הובילה את זה. כל בית הוא בית, הוא מרחב שלם וכולנו כאן ביחד.

ייחודיות, כל הצוות פה הוא נשים מלבד אייל, אב הבית, אבל כל הצוות נשי מתוך מקום של תחושת חממה. מתוך מקום של הרחם הנשי. מתוך מקום של העצמה.

מי זה אייל?

אב בית.

שהוא בבוגרות?

הוא אב בית. הוא הגבר היחידי בכפר.

אב בית אחראי על המשק?

כן, זה תפקיד תפעולי.

איש משק, הבנתי. חשבתי שהוא אב בית של בית.

הודענו לו כבר שביום שהוא יחליט שהוא ממשיך מכל סיבה שהיא, אנחנו לא רוצות שזה יקרה, אבל ביום שזה יקרה, אנחנו ניענה לאתגר של למצוא אישה שתהיה ההנדימן שלנו.

אנחנו לא מונעות מהנערות לראות גברים – יש פה מדריכי חוגים, שאינם קבועים, הם מעירים את הנערות ועובדים איתן ואומרים להן לילה טוב, יש פה מדריכי חוגים, יש פה גברים. אנחנו רוצות שהן תיראנה גם גברים מיטיבים. זה חשוב לנו. הן מכירות פעמים רבות את הבעלים ואת המשפחות שלהם ואפילו הילדים של המדריכים מגיעים לפה.

מצוין. אני עכשיו עוצרת אותך. אני רוצה לעבור לרווחה ולמשרד החינוך אלא אם כן את תרצי עוד רגע ואז תסכמי אחריהם.

אנחנו חילקנו את הדברים טוב. קודם כל אני אשמח שדפנה תדבר על בית הספר.

אנחנו ניתן לכולם.

גם אסתי. יש לנו זמן.

חינוך וחינוך בלתי פורמלי, רכזת הטיפול לא נמצאת פה, לכן כמו שאמרתי יש עובדת סוציאלית בתוך הבית, יש טיפול. הנערה מחויבת להיכנס אחת לשבוע לטיפול פרטני רגשי. לפעמים קצת יותר מפעם בשבוע, אבל העו"סית היא חלק ממה שקורה במרחב. היא והרכזת מובילות יחד בכל תחום, בכל התפיסה. יש פה פסיכיאטרית שמגיעה פעם בשבוע, נותנת מענה, הכול בהתאם לצורך.

יש פעם בשבוע פסיכיאטרית?

פעם בשבוע מגיעה הנה פסיכיאטרית.

לא כל נערה חייבת.

זה חשוב שזה לא יהיה חובה, וגם צריך להיזהר - - -

פעמים רבות זה בשביל מי שיש לה לקויות למידה.

אז כמה בנות פה מאובחנות עם התמודדות נפשית?

רובן.

לא. רגע, בואו נדייק. 95% מהנערות שלנו יאובחנו בהמשך חייהן, לא ממהרים לשים את התווית הזו בגיל הזה. זו לא מסגרת פוסט-אשפוזית. 95% מהנערות שלנו מתמודדות עם פוסט-טראומה מורכבת, הן עוד לא יודעות את זה. אנחנו מבינות את זה, אנחנו רואות את הביטויים הקליניים של זה, אנחנו מבינות שזה הדבר, אף אחד לא שם עליהן תווית.

בדרך כלל בגלל המאפיין של הגיל, בשלב שהן נמצאות, הן לא מסוגלות להתמודד עם זה ולכן פעמים רבות יש ניתוק מחוויות שהן חוו בעבר, זה חלק מהמאפיין של פוסט-טראומה מורכבת, שאין עבר, הווה, עתיד. יש רק הווה שהוא פעמים רבות לצערנו הווה מסויט כי החוויות שהן חוו בעבר חוזרות, יש להן ניתוקים. אנחנו רואות את הדברים האלה אבל הן לא מבינות עדיין למה זה קורה ומבחינה התפתחותית, המשימה שלהן לא מאפשרת להן כרגע להתחבר לזה.

ורד הזכירה את העבודה הטיפולית. העבודה פה נעשית ברגישות לטראומה. זאת אומרת שאחד ממאפייני הכפר הוא היותו רגיש-טראומה, וכמרכיב משמעותי, אף אחד לא יכפה על הנערה להתוודע לחלקים שהיא עוד לא בשלה להתוודע אליהם. אנחנו לא נשאל נערה על הטראומה שלה, כשנערות יגיעו אנחנו לא נשאל מה הן עברו. הנערה היא זו שתוביל את הטיפול שלה, היא זו שתבחר אילו חלקים לשלוף.

לא כל אחת תאובחן, כי פוסט-טראומה לא בהכרח - - -

פעמים רבות החומר מספר את הטראומה שהנערה עברה והיא עצמה לא זוכרת את הסיפור. אנחנו לא נפגיש אותה איתו, אנחנו במקום שהיא נמצאת בו, עוברות איתה את כל המשימות ההתפתחותיות שלה שייקחו אותה מפה הלאה.

בלי שום כפייה של טיפול פסיכיאטרי.

שום כפייה.

עוד דבר על הטיפול. כל נערה שמגיעה הנה, נכנסת לפסיכיאטרית לפגישת היכרות. כל נערה, היא חייבת ומפה זה כבר בהתאם לוועדת הפסיכיאטריות ולמה שאומרים לגביה, אבל כל נערה נכנסת לפגישת היכרות עם הפסיכיאטרית ומפה זה כבר תלוי מה קורה מול הפסיכיאטרית.

כדי לסגור את הסיפור הזה, פעמים רבות כחלק מהמאפיין של פוסט טראומה מורכבת, בהמשך חייהן ובגלל שאנחנו מלווים את הבוגרות שלנו ורואים אותן בפרספקטיבה של זמן. פעמים רבות בהמשך חייהן, לקראת גיל 30, יגיע זמן שהדרכים שהן פעלו בהן לאורך חייהן לא יעבדו להן עוד, והן לא יבינו למה. בשלב הזה דברים מתחילים לצוף, פעמים רבות כשהן יפנו לטיפול וינסו להבין מה עובר עליהן, שם הן יקבלו את האבחנה שהן טרם קיבלו, ואנחנו בוודאי לא נאיץ את זה גם אם אנחנו יודעות לזהות את הסימנים.

רגע, חשוב שגם ההשכלה והחינוך.

נעשה הפסקה של חמש דקות, נבין את המשך לוח הזמנים.



(הישיבה נפסקה בשעה 12:21 ונתחדשה בשעה 12:26.)



(בית רות – דיון סיכום)

אני פותחת את הדיון, מחדשת את הדיון, בבקשה.

פנינה, אם יש שאלה בנושא כלשהו, בבקשה.

לא. מה שאת רוצה להגיד.

עם כניסתו של - - - על המעונות זיו גרשוני לחסות הנוער בינואר 2022, נבנתה תוכנית אסטרטגית מקיפה שהיא למעשה תוצאה של עבודה של גורמי החסות עם גורמים חיצוניים שאיתם יש ממשקי עבודה.

שיתוף ציבור רחב?

בדיוק. בתי המשפט, סניגורים, אפוטרופוסים דתיים, גורמים מפנים או קציני מבחן. כל הגורמים שאמונים על טיפול בנוער בחסות הנוער ישבו סביב שולחן אחד ובנו תוכנית עם כמה מטרות. אני דווקא רוצה להתייחס לשתיים מהן.

דבר ראשון ובהמשך למה שוורד אמרה בנוגע לצוות – נתקלנו בתופעה במסגרות, מדריכים ואנשי צוות מתחלפים חדשות לבקרים וקשה להתחשב בפרופיל של הנערים ובצורך שלהם בעקביות אובייקט. בנינו תוכנית מקיפה מאוד של קורסים בבית הספר המרכזי, שאנחנו מציעים בה כלים מקצועיים יישומיים.

בית ספר של המדינה?

של משרד הרווחה.

כדי לשמר את הצוות, לשפר אותו, למקצע אותו. יש לנו קורסים לאימהות בית, למדריכים, קורסי הכשרה, קורסי כשירות. קורסים לעובדים סוציאליים, לרכזי טיפול, קורסים למנהלים - - -

זה חדש?

זה מאז הכניסה של זיו, זו ההשפעה שלו.

יפה.

כדי לעודד מדריכים להישאר לאורך זמן במסגרות. יש גם תגמול, אנחנו נותנים להם שדרוג בשכר. זה מוכר כגמול. הם מגישים תמריצים. יש תמריץ בעבור הכשרה ויש תמריץ גם בעבור התמדה.

דוחפים להם את הקורסים האלה, זו דחיפה? איך הם יודעים להגיע לקורסים האלה?

אנחנו מפרסמים דרך המנהלים, מעודדים אותם ובהתחלה כשנאמר שיהיו תמריצים ותהיה התמדה, הם היו מאוד חשדניים, ועכשיו כשהכסף מגיע הם רוצים את זה ומתקשרים לשאול למה לא רשמו אותם. הקורסים האלה, מעבר לזה שהם נותנים מענה מקצועי וארגז כלים ונותנים להם גם תחושה שרואים אותם ואת פועלם, שזו המומחיות שלהם, ושהם בעלי ערך.

יש השפעה למפגשים הרוחביים של כלל הצוותים מכל המסגרות. יש שם הפריה הדדית כפועל יוצא מהקורסים.

ורד, גם את מרגישה את השינוי?

אני מרגישה את השינוי.

כבית ספר, הייתה תמיד הכשרה. כשהייתי מנהלת בית ספר הייתה תמיד את ההכשרה של סגל א', זאת אומרת אני תמיד חוויתי את זה אבל אין ספק שהשותפות של המנהלים והחשיבה המשותפת תורמות רבות.

זיו עשה מהפיכה. אני 19 שנים במערכת.

ההון האנושי שודרג. דבר נוסף, הוא שם לו למטרה לצמצם את הנשירה ולהאריך את השהות של הנערים. שמנו לב שנערים מגיעים, בוחרים שבע, שמונה, תשע - - -

אתם ראיתם שזה צמצם את הנשירה של עובדים?

בהחלט.

התמריץ הכספי - - -

אנחנו עוקבים אחרי זה, והיום לעובדי חסות הנוער יש תחושה של גאווה. הם מרגישים שהם חלק מארגון, שהם הולכים ולומדים, שהם נחוצים ושיש להם כלים. העבודה קלה יותר כי הם לא אמורים לדעת איך להתמודד עם נערים על קצה הרצף.

אלה משרות מלאות בדרך כלל?

הצוות המוביל את הצוות שעובד, רכזות, עובדות סוציאלית, כל ההנהלה.

זו עבודה במשרה מלאה.

זו עבודה במשרה מלאה.

והמדריכות?

למדריכות זה שעתי.

שעתי אבל הם מגיעות למשרה מלאה.

יש כאלה שמגיעות ויש כאלה שלא. רובן מתחילות כסטודנטיות.

תלוי. הן מתחילות כסטודנטיות, יכולות פחות. זה תלוי כמה הן לוקחות על עצמן אבל מי שעושה פה לילות - - -

אני רוצה להתייחס גם לנושא של צמצום הנשירה והארכת השהות. שמנו לב שנערים עובדים ממסגרת לממסגרת. הרי אנחנו יודעים שזה לא מייצר הצלחה ולא מנבא אותה. המפקחים בחסות הנוער מעורבים מאוד במסגרות ברמה של supervision, לא פחות. הם ממש חלק משותף, הם מייעצים, הם מייבאים, המנהלים מתקשרים אליהם, מתייעצים איתם, ואני כמפקחת משתתפת בכל דיוני החירום של משברים של נערים, כאשר למסגרת עצמה יש מחשבה לסיים את השהות.

את מפקחת בעיקר בצפון?

אני מפקחת על שבע מסגרות בצפון, ואני כמפקחת יושבת בדיון ומערימה קשיים, לא רק על הגורם המפנה, גם על המסגרת ובודקת אילו ניסיונות נעשו כדי שהנער יישאר. בסדר, יש משבר. מה עשיתם, יצאתם איתו למסע? הוצאתם אותו לחווה שלנו ברמת הגולן ולחווה בדרום? אילו פעולות נעשו? אני מנסה להבין מה המוקד של הקושי וזה בהחלט עושה את העבודה כי הנשירה הצטמצמה באופן דרמטי.

מה אחוזי הנשירה אצלכם?

היום אחוזי הנשירה נמוכים מאוד. אני לא על זה, אבל אנחנו עושות הכול.

כדי שזה לא יקרה.

כמו שאמרתי, גם הפיתוח של עוד ועוד דברים, כי בהחלט אנחנו בקו הזה והוא נכון הנערה צריכה להישאר פה כמה שיותר זמן.

יש תהליך של נשירה שהוא ביוזמתכם? זה קורה?

אני יכולה להגיד שכמעט ולא אבל יש תהליכים שאנחנו מבינות שאין לנו את הכלים לעבוד עם הנערה. יש פה נערה שעוברת היום למסילה, ניסינו מכל הכיוונים. הלכה לצופיה, חזרה מצופיה, הייתה פה. כל הכיוונים, אבל בסוף אם היא תהיה פה, לנו אין את הכלים הנכונים לעזור לה וצריך להכיר בכך, אבל אנחנו עושות באמת הכול.

כדי שזה לא יגיע לזה - - -

התפקיד של המפקח הוא לראות שהמסגרת מיצתה את כל הכלים. לדוגמה, יש נערה בצו אזרחי ואנחנו רואים שהיא נערה פוגענית, שצריכה את הסמכות של שירות המבחן ואת הצו הפלילי, לא כדי לתייג אותה, אלא כדי שהיא תתגייס לשיתוף פעולה.

פעמים רבות אנחנו ממליצים שהאפיק יעבור מאפיק אזרחי, ששם הסטטוס שלה הוא של חסרת ישע, לאפיק פלילי, שהיא נחשבת בו כעוברת חוק ואז ההתייחסות של המדינה ושל בתי המשפט אליה סמכותית יותר ו"עם שיניים".

מנגד, אבל זה כן מתייג אותה לעתיד שלה.

אבל שוב אנחנו שואלים מה אל מול מה, ואני כקצינת מבחן - - -

לא. אבל זה לא רק מה אל מול מה. השאלה אם באמת הילדה עוברת חוק. זו השאלה שצריכה להישאל, כי לפעמים במציאות אתם אומרים שזה לא כזה נורא ושזה ייתן לה יותר מענה, עם זה צריך להיזהר.

בהחלט, אבל אני חייבת להגיד לכם כקצינת מבחן, תשע שנים הייתי קצינת מבחן בצפת. יש רגישות מאוד גדולה כלפי הנערים האלה. בית המשפט לנוער הוא בית משפט טיפולי. הכלים הסמכותיים הם כדי לגייס את הנערים, לא חלילה לפגוע בעתידם, ורובם המוחלט של הנערים מסיימים הליכים ללא הרשעה, עם דרכי טיפול, עם המלצות, ויוצאים נשכרים מהתהליכים האלה.

מעניין אם השופטים עוברים הכשרה.

פנינה, הם שופטים רחומים מדי.

כשאני נמצאת בבתי משפט אמרתי את זה, הם גם היו פה.

הם היו פה לפני חודשיים, כל השופטים.

באמת?

של בני נוער.

באמת כל הכבוד על המהפך.

ביוזמת מי?

ביוזמת רונית.

אני הולכת לבתי משפט, אני שומעת איך השופטים מדברים. בדרך כלל מגיע כל הכבוד. אני היום רואה שיתוף פעולה מלא עם בית המשפט.

אגב, חברי הכנסת יכולים להיות ידידי בית משפט. סתם כך.

זה נהדר.

הגעתי כמה פעמים לבית משפט.

זה חשוב מאוד.

בדרך כלל מהצד של ההורים.

מבחינת גורמים מפנים יש שיתוף פעולה מלא עם מחלקות ברווחה. אנחנו יושבים איתם. הילדים הם לא רק של בית רות, הם ילדים שהופנו ממחלקת רווחה. למחלקת רווחה לרוב יש היכרות איתם.

את רואה שיש? לשכת רווחה שטועה, האם יהיה לך את האומץ להגיד סליחה, הילדה הזו לא צריכה - - -

בהחלט. קודם כל ורד פונה אליי ומיידעת אותי במורכבות. אני פונה לפיקוח שלהם, לעו"ס המחוזי לחוק הנוער ואנחנו מגיעים למי שצריך.

זה חלק גדול מההצלחה והנערה בסוף חוזרת לרווחה. אנחנו מכונית עומדת, אנחנו עושות כל כך הרבה, אבל זה פסיק קטן בחיים של הנערה. בסוף הרווחה היא שותפה מלאה כי כאשר זה ימשיך, הרווחה שם בשבילה. ברור שאנחנו במסגרת התוכנית - - -

לא, אני לא מסכימה. אתם הגורם המשמעותי. תראי, אנחנו מכירים את העומס שיש על העובדים הסוציאליים בלשכת רווחה.

מצד שני אסור להוציא מאחריותם את הנערה.

ברור.

כי פעמים רבות קל להגיד "בסדר היא כבר עברה", ומבחינת הרשות, היא נשארת באוויר כי היא רשומה בעיר המגורים של ההורים שלה, אז עיריית עפולה, עם כל הרצון הטוב, לא יכולה לקחת עליה חסות. דובר כאן על המשולש, כל הזמן צריך להשאיר את כולם בתוך התמונה כדי שלכולם יהיה ברור מה חלקם בתוך המשוואה הזאת. כל יציאה הביתה מתואמת עם הרווחה.

כשעובדים איתם בשוטף ובצורה מקצועית.

כשעובדים נכון.

אנחנו שמים על זה היום דגשים גדולים.

סליחה, שאלה שבוערת בי, בוועדה שלנו אנחנו עוסקות רבות באלימות מינית, והיו לנו דיונים בוועדה ממש על זה. בגלל המלחמה.

המניע.

המניע של מה שקורה עם האלימות המינית במלחמה, והחטופות שלנו והשיח הזה שבאוויר כל הזמן וכל הזמן מדברים אותו, איך זה השפיע אצלכם והאם אתם מתייחסים לזה? איך אתם מתייחסים לדבר הזה? כי בסוף זה מניע.

יש פה מטפלות. המטפלת היא בתוך הבית. היא גם מנחה את הצוות כי כמו שנאמר פה, הכול פה טיפול. כל משפט שאומרים לנערה בחצר, הכול מחושב, כל משפט, כי הסיפור הוא אמון וברגע שאמון נשבר - - -

מפרים את האמון ואז זהו.

וזה משהו שמאוד חשוב. ברור שהעובדות הסוציאליות במיוחד בתקופה האחרונה מאוד קשובות לכל הצוות, ובואו נגיד שיש לנו נערה שבאופן קבוע הלכה לכיכר החטופים ונראה לי, נראה לכולנו, שהחשיפה עשתה לה רע מאוד.

אבל איזו מתוקה.

כל יום חמישי התייצבה.

יפה מאוד שהיא באה.

בשלב מסוים הבנו שזה כבר יותר מדי.

המחיר היה בלתי אפשרי.

והתחלנו למנן ולהוריד תכיפות, ובשיח איתה. כי מצד אחד זה מקסים, מילא לה גם צורך. מצד שני אנחנו צריכים לראות שהיא לא נפגעת, להסתכל על הכול כל הזמן.

בת כמה היא?

בת 16.

מהחוויה האישית שלי, כשמגיעים למסגרות של חסות הנוער, יש תחושה של נראות בתוך מדינת ישראל, יש שגרות עבודה, יש לי נוחות, יש ביטחון. הנערות כאילו מחוץ להתרחשויות, לא בתוך המערכה של המתח והמלחמה. ילדות שמורות ומוגנות.

בנוגע לבוגרים, המודל של תעריף המכרזים של הפנימיות שונה ועכשיו המסגרות מקבלות קרוב ל-4,000 שקל עבור כל מושם, לטובת רכזי בוגרים שעשו את העבודה עם הבוגרים בתוך המעון.

מה, לתקן או לילד?

לכל ילד.

לחודש?

לחודש, כדי שימונה רכז בוגרים שדואג לנושא של היום שאחרי, שהוא איש צוות מוביל, וכדי שיהיה גם עובד סוציאלי שתחום המומחיות שלו זה משפחות.

זה תמרת?

הם עכשיו עובדים על זה, על גיוס של רכזים ועובדי משפחה, המסגרות.

אם יש להם מקום במבנים, אם יש להם מיטות.

זה תקן, זה אנשים, זה צוות.

כן. צוות זה טוב, אבל אם יש להם מיטות.

לא קשור למיטות. עכשיו יש את התפקיד של רכז הבוגרים שהם חייבים שיהיה להם בתוך המסגרת.

לא. זו תמיכה בבוגרי המסגרת.

כן, אבל מה עוזר תפקיד של רכז בוגרים אם אין לך איפה לשים בוגרים? למשל כשאין להם איפה לישון - - -

הרכז מלווה את הבוגר שכבר לא נמצא במסגרת כי אנחנו מבינים היום - - -

ומה עושה אותו רכז אם שלושה בוגרים אומרים לו שאין להם איפה לישון?

הוא טוען שיש, הוא שם, מלווה אותם. הוא יוצר קשרים עם גורמי רווחה, מברר על התוכניות שיש.

כמה בתים יש לנו לחסרי עורף? יש כמה, הבנתי.

יש כמה.

שניים? בכל הארץ

יש יותר.

פנינה, אני יכולה להגיד לך שמה שפה קורה, כשיש נערה במצוקה וקורה שפתאום עכשיו, קודם כל היא מגיעה לפה.

בוגרת, את מתכוונת?

היא תגיד, "עכשיו זרקו אותי מהבית". הייתה לנו פה נערה שסיימה בגרות מלאה.

יפה.

היא יצאה הביתה בגיל 18.5, אחרי שבועיים ההורים שלה זרקו אותה מהבית, חזרה הנה עד שהיא התגייסה לצבא.

כל הכבוד.

כן.

אנחנו ניתן להן פה את המענה שלנו.

פנינה, זו התפיסה בכל חסות הנוער.

כל מה שצריך זה מישהו שיאמר "אתה רצוי כאן כל הזמן".

אבל זה מה שעושים פה כבר מ-2016, מתי התחילה תוכנית הבוגרות?

רשמית מ-2016, מאז שבית רות קם.

זה חשוב. כי זה בית.

תמיד היה לנו המשך קשר עם הבוגרות.

יש פה ארבע קבוצות ווטסאפ של בוגרות לפי הבתים. נפלא לראות את הקשרים ביניהן. הן יכולות להיות בדרך ללידה, היא משתפת את הקבוצה ושולחת, הן הראשונות שמקבלות תמונה אחרי הלידה עם החברות שלה. הסולידריות ביניהן, הקשר. בעצם יצרנו קהילה.

אני אתן לך לסכם. היא תסכם ואנחנו עוברים לדפנה ואז לבוריס, ורונית את תסכמי, אל תדאגי.

חשוב לי להגיד שאנחנו הקמנו מועצת בוגרים של חסות הנוער שנפגשת עם הממונה על המעונות פעמיים בשנה, והמטרה של הקבוצה הזו היא לייעץ לממונה, במה ניתן לשפר, איך לדייק. הם משתפים אותנו. הם המומחים ואנחנו לומדים מהם מה הצרכים שלהם.

גם אלה שמתגייסים. האם הצבא מכיר בהם כחיילים בודדים מראש ומקצרים להם את הבירוקרטיה?

זה קורה.

אנחנו עוברים לדפנה ואז לבוריס.

אני דפנה, אני שנה שלישית מנהלת בית ספר פה. הייתי בחיל האוויר 24 שנים, אני פנסיונרית של חיל האוויר. אני הייתי - - -

עד לפני שלוש שנים היית שם?

עד לפני עשר שנים. הייתי סגנית מנהל של בית ספר של חיל האוויר, שלוחה של הטכני. הייתי עושה שם - - -

הוא היה מאוחר יותר בירושלים?

כן. מזמן, זה לא היה בזמני. הייתי עשר שנים במערכת החינוך, חינכתי כיתות ה'-ו', עד שגיליתי את המקום הזה והבנתי מה הייעוד שלי בחיים.

מעט על בית הספר. בית הספר זה המקום המיוחד בתוך בית רות שבו אנחנו פוגשות את כל 60 הנערות. הוא מחולק לפי כיתות והמטרות העיקריות שלו הן - - -

בלי למתוח ביקורת על מערכת החינוך, הנערות מגיעות אלינו אחרי שפחות ראו אותן, אחרי שנתיים-שלוש שהן למדו או שלא למדו, היו בבית ספר או שלא היו.

המטרות העיקריות שלנו בבית הספר הן להעלות להן את הדימוי העצמי, לחוות הצלחות, להרגיש שהן מגיעות למקום מוגן שרואה אותן ומעניק להן, זו המטרה העיקרית.

כשהגעתי לפה כל הזמן טפטפו לי, שהמטרה העיקרית זו בגרות מלאה. זו עדיין המטרה.

בוקר טוב.

זאת שירה.

אתן יכולות להיכנס.

קר להן בתוך הכיתות, הן שמות את הכובע, שירה תכף תדבר על זה.

תוכנית היל"ה. אנחנו עובדות עם תוכנית היל"ה. יש עשר מורות שמגויסות מתוכנית היל"ה. יושבת פה נגה.

יפה. היל"ה מסובסדת על ידי הרווחה?

לא, משרד החינוך.

אחת התוכניות שלו.

אבל בכל זאת, זו תוכנית מדהימה, הכיתות קטנות והיחס אישי אבל יש לנו בעיה אחת עיקרית בנושא הזה וזה גיוס מורות. כי המשכורות נמוכות מאוד יחסית למשרד החינוך אבל נדבר על זה בהזדמנות.

מה זה נמוכות?

גיוס מורים, יש בעיה בכל הארץ.

זה לא פה.

כן, חצי. בדיוק חצי. אם יש לי מורה שמתחילה פה ב-7,000-6,000 שקל, מתחילה במשרד החינוך ב-10,000 שקלים.

למה?

כי אנחנו משרד החינוך.

בנוגע לתוכנית היל"ה. ניהלתי את בית הספר לפני דפנה. תוכנית היל"ה מצוינת. עם זאת, יש הבדל בין תוכניות היל"ה בקידום נוער לבין המעונות כי במעונות הנערות חיות. הן מקבלות יחסית מעט מאוד שעות כי זה פחות תמיכה.

אז אין תמריץ לבוא. מי יחייב אותן?

הנערות גרות כאן. זה צריך להיות כמו בית ספר רגיל.

הבנתי. זה לא אקסטרני.

לא. זה צריך להיות בית ספר רגיל. זה הבית שלהן.

בכל מקרה יש לנו את נגה שהיא מנחה של המורות. המורות מקבלות השתלמויות, מונחות על ידי רכזים מתוך פרויקטים.

כולן עם תעודות הוראה?

כולן עם תעודות הוראה, יש הקפדה יתרה על זה. היתרון של בכך שהכיתות הן קטנות זה היחס האישי. אנחנו יכולות להגיע אל כל אחת.

רגע, הן קמות בבוקר?

הן קמות בבוקר.

מגיעות לבית הספר?

8:30 הן מגיעות לבית הספר, עד 13:30. לומדות, הולכות לארוחת צוהריים. השנה התחלנו יום לימודים ארוך, זאת אומרת עד שעה 15:30. בימי שלישי וחמישי עם תוכנית היל"ה. תוכנית היל"ה מממנת כרגע את השעות האלה, ובימים שני ורביעי מיומנויות עד שעה 17:00.

סוגים של חוגים.

היתרון כשנערה מגיעה אלינו ובכיתה יש בין שש לשמונה נערות, המורה יכולה לתת לה את היחס האישי. אנחנו עושות מבחני הצלחה.

כמה כיתות?

שמונה כרגע.

איזה חתך, איזו חלוקת גילים?

זה בדרך כלל לפי גילים. יש לנו עכשיו קצת מורכבות וזה בשיח עם המנחה של תוכנית היל"ה, של נערות שהן בנות 15 וחכמות.

בסדר, הרמה.

כן. באופן עקרוני הן מחולקות לפי גילים.

תחשבי בנוסף ל-15 וחכמות, יש לנו נערות שמגיעות אלינו בגיל 17 ולא יודעות קרוא וכתוב.

ברור. צריך משהו באמצע.

למה? צריך לתת לכל נערה את מה שהיא צריכה. פה אנחנו בעולם שכל נערה תקבל מה שהיא צריכה.

וזה היתרון, אנחנו יכולות לתת תוכנית לכל נערה באופן אישי. הגיע אלינו גל של נערות, בנות 17-16, גיל יחסית מורכב לעשות בגרות מלאה. - - - כל אחת מקבלת, מתקדמת. בנות 17 יצליחו תוך שנתיים לעשות בגרות מלאה.

כמה אחוזי בגרות יש לנו?

רגע, אני רוצה לחדד. 8 מתוך 11, כאשר חלקן הגיעו מאוחר ולא הספקנו כי הן לא רצו להישאר.

לא רלוונטי. כמה אמרנו? 8 מתוך 11, תעודת בגרות מלאה?

מלאה. 21 יחידות.

אבל כמה יש איכותית, כזו שיש לה יכולת כניסה לאוניברסיטה?

אני יכולה לענות לה?

לא, זה התואר של משרד החינוך, בוריס מבין בזה.

אני חייבת לענות לך על השאלה הזו.

כן?

זו לא המשמעות של הבגרות המלאה. זו המשמעות מה הנערה הזאת יכולה להשיג בסוף.

רגע שנייה. אני לא שאלתי מה המשמעות - - -

אני יודעת. אני אענה לך רגע. כשאני אומרת לנערה שהיא מוציאה בגרות מלאה ויש לה אופציה ללכת לראות אוניברסיטה, השנה הכנסנו את הפסיכומטרי. השנה זו שנה ראשונה שהכנסנו פסיכומטרי.

זאת תחושת מסוגלות אדירה.

בדיוק. זו המסוגלות שהנערה - - -

זה להרגיש שסיימתי ושבסוף הצלחתי להגיע - - - יש לכם פה ארבע, חמש יחידות?

יש לנו חמש בגיאוגרפיה. אופציה לחמש יחידות באנגלית. השאיפה בעתיד להכניס ארבע וחמש במתמטיקה.

והשנה רובוטיקה.

השנה בסיוע חסות הנוער אנחנו מכניסים תוכנית רובוטיקה - - - תוכנית רובוטיקה שתאפשר לנערות שיהיו מעוניינות בכך לעשות עבודת גמר של חמש יחידות מדעי. לראשונה אנחנו מצליחות לעשות את זה כך, באיזושהי דרך עוקפת.

עוד דבר שנמצא בשיח כן בין בוריס ובין אורנה שמחון, מנהלת המחוז של משרד החינוך, וגם נחשב ל"בטן הרגישה" שלנו – מבחינת משרד החינוך הנערות שלנו עדיין נחשבות לנוער נושר. פרויקט היל"ה היא תוכנית מעולה.

לא. אבל לא מוגדר שהיא ביתית. לדייק.

אבל תן לה לסיים.

תכף. יכול להיות שהפסגה שלכם שונה.

בהחלט ייתכן, ואני נותנת לעצמי את המרחב לטעות. אני רק לומדת את משרד החינוך בשנה האחרונה אז יש סיכוי גבוה שאני טועה ואתה מוזמן לתקן אותי, אבל תוכנית היל"ה אפשרה לנערות שלנו השכלה מהיום שבית רות נפתח. אנחנו חייבות לך המון, יש לנו קשר רגשי עמוק עם המוביל של תוכנית היל"ה ויש לנו הרבה כבוד אליך, יש בה גמישות פדגוגית שאין לה אח ורע.

אז מי אמרה באגף הזה שהיא לא תוכנית טובה?

אף אחת.

זו נקודת הפתיחה הראשונה שחשוב להבהיר אותה. לא יכולנו לעשות מה שעשינו עד היום בלי תוכנית היל"ה, אבל בית רות היה פעם שני בתים, שלושה בתים. פעם הוא היה בית אחד. היום הוא חמישה בתים. יש פה 60 נערות.

אנחנו רואים שיש לנו נערות עם יכולות גבוהות, אבל כאן היום תחת תוכנית היל"ה, השקלול שהן מקבלות, הנערות שלנו מגיעות - - - אני פותחת סוגריים לנושא מהותי שדורש התייחסות.

הנערות שלנו מגיעות. כל נערה שעוברת אבחון נמצאת זכאית כי יש לה כל המאפיינים של פוסט-טראומה מורכבת, מותרת ללקות 55, ואם היא עוברת ועדת אפיון בזכאות היא זוכה בחינוך מיוחד. משמע, אם הנערה הזו הייתה גרה בקהילה, היום היא הייתה מקבלת משאבים של חינוך מיוחד אבל כיוון שהיא מתגוררת אצלנו שני דברים קורים.

הדבר הראשון זה שכל יום היא יכולה לקבל משאבים של חינוך מיוחד. זה מתבטא בכמה שעות תרפיה וכמה שעות לימוד וכדומה, אנחנו מקבלים איזשהו שקלול. תוכנית היל"ה, אנחנו השנה התחלנו כבר להיות בית ספר של משרד החינוך רגיל, לא חינוך מיוחד, ובחרנו. קיבלנו את האישור. קיבלנו סמל נוסף, ויתרנו עליו והחלטנו שלא לפתוח. כי תוכנית רגילה של משרד החינוך בבית ספר של 60 נערות היה פוגע בתנאים שלנו לעומת תוכנית היל"ה. גם היינו מאבדים גמישות פדגוגית של גודל כיתה, של לשבץ כל נערה לפי הצורך שלה.

הקטגוריות לא מספיק גמישות לצרכים שלכם.

בדיוק. אבל יש לזה מכסה מסוימת ומאוד חשוב לי לעשות חסד בסיפור הזה ולהגיד, יש לנו קשרי הערכה ואמון חשובים מאוד עם תוכנית היל"ה ועם משרד החינוך בהיבט הזה, מאוד חשוב לומר. אבל ברגע שגדלנו לבית ספר של 60 נערות, יש רמה מסוימת. הנערות, מה שהן מקבלות באופן עקרוני, מה שהן קיבלו כל השנים זה חמש שעות לימוד ביום, חמישה ימים בשבוע. 25 שעות לימוד בשבוע. זה לא מתקדם עם יום לימודים ארוך. השנה אחרי שהבנו כעמותה שאין ברירה, חייבים לתת להן עוד שעות למידה, עשינו חשיבה יצירתית עם הפיקוח ואני מורידה את הכובע בפניהם על הדבר הזה.

אני מלאת הערכה על הדבר הזה, חשוב לי שזה ייאמר. כשמורה עזבה הצלחנו לשחרר את התקן שלה, לא גייסנו מורה במקומה, ואת השעות שלה פיזרנו על יומיים של מרכז למידה. כך אפשרנו יומיים בשבוע, הוויכוח אפשר לנו לפתוח את מרכז הלמידה ליומיים בשבוע, שהן ילמדו עד 15:30 במקום עד 13:30, על חשבון תקן אחר שוויתרנו עליו, אבל זאת גמישות שהולכת איתנו יד ביד והיא חשובה ויקרה לנו מפז.

אני מסכימה איתך.

היא אומרת שמה שקרה הוא טוב, רק לא מספיק. צריך להגדיל.

בדיוק מה שאת אומרת.

לא. הוא לא מספיק.

רגע, משרד החינוך. אם המוסד אומר לכם הילדות האלה צריכות עוד קצת - - -

אנחנו לא משרד החינוך.

את לא משרד החינוך, את מהמוסד. - - -

תוכנית היל"ה אלה עובדות קבלן.

אז זה מה שאני אומרת. הבנתי את הבעיה וגם בעיניי הם לא אשמים. זו הקצאת משאבים של ממשלה, של המנכ"ל. אבל לקחת תקן של מישהי שפרשה, לחלק את זה, - - - זו מדינה, והרווחה צריכים פה לבוא לדרוש גם.

אז הגישו בג"ץ על זה. אסף מרגי השתמש - - -

הבג"ץ הולך להפוך אותם לחינוך מיוחד

בדיוק.

שזו קטסטרופה.

למה קטסטרופה? בוריס?

אני לא מסכימה עם זה, כי זה עקום. כי רוצים לתת להם יותר אבל רוצים להגדיר את זה שוב - - -

צריך להיזהר גם אם יש מענים בקטגוריה מסוימת, צריך להיזהר לא להיכנס לקטגוריה.

ילד שמקבל משאבים של החינוך המיוחד - - - בית רות הוא בית רות. נערה שמגיעה לפה ללמוד מקבלת כאן לצורך העניין את אותו מענה, את אותה רוח, בין אם זה יהיה חינוך מיוחד, או פרויקט היל"ה או בית ספר רגיל, בית רות יש לו את הדנ"א שלו ואת הדרך שלו.

כן אבל לכם זה נוח. גם את צריכה - - - הם טועים ואתם טועים כי בסוף - - -

בתעודת הבגרות שלו לא רשום שהוא חינוך מיוחד, הוא רק מקבל תוספת שעות.

תשמעו, צריכים להיזהר, זה מדרון חלקלק. זה מזכיר לי דיון שהיה לנו, על ההגדרה של משמר הכנסת שיקבלו תעודת שוטר וכל המשתמע מכך, ואמרו שצריך - - - וצריך להיזהר לא לשים תחת כותרות לא נכונות ושומרי סף. שומרי סף זה לדעת גם אם זה נוח במציאות, לשמור על - - -

זה לא נוח, הנערות שלנו - - - יש להן הפרעות התנהגות. איך זה יפגע בהן?

לא לכולן.

יש להן איך זה יפגע בהן?

אני לא מסכימה איתך. הניסיון להלביש על 60 בנות, שהן אותו הדבר - - -

אני לא מלבישה.

אבל שנייה בנות, זה לא יעזור שאתן תצעקו. בסוף אני גם הייתי עומדת על הרגליים האחוריות., גם אם הן עברו דברים בחיים, גם אם יש להן פוסט-טראומה, אין דבר כזה שכל הבנות חינוך מיוחד. אין סיכוי כזה ולכן אסור שזו תהיה קטגוריה שמלבישים את זה כבטון. מה כן? אין ספק שצריך להוסיף שעות, לתת עוד יותר ולהביא - - -

שהמשרד צריך לתת יותר משאבים.

סליחה, ולעשות התאמה מיוחדת. זה אומר התאמה מיוחדת, אם צריך כיתה רגילה גם אם לא כולן חינוך מיוחד, אתם תעשו כיתה קטנה בשביל שזה יתאים לצרכים של הילדות האלה שעברו כל כך הרבה בחיים. תמצאו אתם את הקטגוריות המשפטיות בשביל לפתור את זה. בעיניי אסטרטגית, ללכת ולדרוש שזה יוכר כחינוך מיוחד זו טעות, כי בדין מגיע להן, מגיע מהרווחה, שיכירו בזה כסוג חינוך ייחודי שהילדות האלה זקוקות לו. הצרכים שלהן ייחודיים ולכן אתם תצטרכו לפתור את זה בצורה אחרת, אבל בעיניי כולכם מסכימים על אותו דבר. אני לא חושבת שזה מספיק.

כן?

הדימוי של השר מרגי לתוכנית היל"ה הוא שזו דוגמית של בושם סופר-פארם.

אני לא מסכימה איתו ואני אספר לו על תוכנית היל"ה מזווית אישית. הייתה לי אחיינית בתוכנית היל"ה, עדיין. במקרה נגה מכירה אותה. תלוי מאיזו זווית מסתכלים על התוכנית. האחיינית שלי לא הייתה נוער בסיכון, פשוט בחרה לנשור - - - ובסוף היא סיימה והיה לה נוח והכול אבל זה באקסטרני.

אני לא יודעת מה החוויה של הרווחה והייתי שמחה לשמוע. זו תוכנית מצוינת. יכול להיות שהיא לא מתאימה לסיפור הזה. את אמרת ואולי זה נשמע מעליב מהכיוון שלך, שזה כמו סוג של בושם.

זה השר.

כן, אני אגיד לו אבל זה מעליב כי אם אתה רוצה שזה לא יהיה משהו מרוכז, תן לבושם הזה להיות מופץ, תרחיב לו את הבקבוק.

אבל אנחנו לא קידום נוער, בוריס. זה הסיפור.

אני לא סיימתי.

פשוט כולכם מתכוונים בסך הכול להיטיב, נדרשת פה התאמה ולצערי נותנים לכם לריב בדרג הביניים, בזמן שלמעלה לא יודעים לפתור את הדבר הזה או לא קשובים מספיק המנכ"לים. לא כולם אגב, כי למשל מנכ"ל הבריאות הוא מצוין, אבל יש כאלה שהם פשוט לא בקשר לדברים האלה ואתם צריכים אסטרטגיה נכונה לפתור את זה, וזה יתחיל בשיתוף פעולה שלכם. אחרת זה לא ייפתר והנערות עלולות להיפגע מזה.

בבקשה, דפנה תסכמי ואנחנו נעבור לבוריס.

הן חוות את ההצלחה בכמה אופנים. מבחני הצלחה אחת לשבוע, במטרה לאפשר להן קצת לחוות הצלחה, אחרי כל הזמן שהיא קיבלה אפס לעבור לעשר, ל-40, ועד שהיא מסיימת פה, להגיע ל-100.

הקמנו משהו חדש שנקרא ציון לשבח. אחת לשבוע נערה שמתנהגת נורמטיבית לחלוטין, מגיעה לבית ספר, מתפקדת. מקבלת כזה פתק קטן שנשמע לכם כלום, אבל הנערות מחכות לזה כל סוף שבוע לקבל את המשמעות הזאת. - - -

נערה מצטיינת, למה נורמטיבית?

לא. זה לא מצטיינת. לא. אנחנו נותנות על נורמטיביות.

בהשגה אתן צריכות לשנות את זה. הן גם נורמטיביות.

לגמרי.

אנחנו מנסות לעודד. מה שאנחנו מבקשות מהן כדי לקבל את הציון לשבח אנחנו מבקשות התנהגות נורמטיבית לבנות גילה.

הרעיון הוא לחזק את המקומות החיוביים במקום לשים דגש על מקומות אחרים.

אז תקראו לזה מצטיינות, שירגישו מצטיינות.

יש לנו את פרויקט המוסיקה.

אבל יש להן דפוס ריצוי שהן מכירות מהחיים ואנחנו לא מעוניינות בזה. לכן מה שאנחנו מבקשות מהן זה רק להתנהג כמו בנות גילן. לקום בבוקר, לבוא לבית הספר להתייחס בכבוד לאחרים, לקחת אחריות על הלמידה שלך. זה מזכה אותן בציון לשבח ולא כי ניסית להיות מאוד בסדר וניסית לרצות אותנו. תהיי את, כמו שאת זה מושלם. אלה הכללים הבסיסיים שאנחנו מבקשות ועל זה היא זכאית לציון לשבח.

אני תכף מסיימת. אנחנו מאוד מקפידות בבית ספר על הנושא של חגים. להעצים את זה ולתת להן - - -

כפר רוחני, כפר עם ערכים.

לגמרי. עשינו סדר ראש השנה כמו שצריך עם הסדר המלא של כל הברכות. יש לנו חדר מוזיקה, יש לנו ארבעה מורים למוזיקה. אנחנו מעצימות את הנערות ולשיר ולנגן ולהשתתף בערבי זמר שקורים פה. הן עומדות ופתאום את רואה נערה אחרת לגמרי.



(הצגת מצגת)

אנחנו מציינים את חג הסיגד. אפשר לראות פה בתמונה שזה בשיתוף עם בית רות. עם המערכת. יש לנו מורה לאומנות והמורות עצמן נכנסות לטקסים וכדומה כדי להעצים את הנערות. אם תספיקו לעשות סיור בבית הספר, תראו את בית הספר היפה בארץ, אני לא אומרת את זה רק כי אני מנהלת אותו. אפשר להמשיך ולדבר על הנושא של כל ההעשרה.

רגע, אז יש מוסיקה, ומה עוד יש?

יש פה מגמות של מוסיקה ואומנות מאוד רחבות. מעבר לזה יש עוד הרבה מאוד מיומנויות.

מביאים להן מבחוץ אומנים, וכדומה?

כן.

לא בהכרח אומנים מפורסמים וסלבס, אלא בשביל להביא את העולם החיצוני פנימה וגם לקחת אותן - - -

דודו אהרון היה פה בהופעה.

יפה.

אלה למעשה תוספות שאנחנו נותנים אותן מעבר לתוכנית הלימודים של תוכנית היל"ה. גם האומנות וגם המוסיקה הם השראה נוספת שלנו מעבר לתוכנית היל"ה. העמותה מממנת את התוכניות האלה.

זו מורה אחת שבאה לאורך כל היום?

יש לנו מורה לאומנות שעובדת כאן משרה מלאה.

לא. נגיד במתמטיקה, באנגלית.

כן.

אלה המורות של תוכנית היל"ה.

יש עשר מורות, כל אחת במשרה מלאה בתחום שלה.

מה זו משרה מלאה? זו לא משרה מלאה.

24 שעות.

בדיוק. זו לא משרה מלאה. היא עובדת כל השבוע. - - -

כל הלמידה ובכלל כל העבודה פה היא דרך קשר, ולכן אם את מביאה מישהי לשיעור אחד, הכול בדרך קשר. הקשר לאירוע הוא זה שעושה - - -

אמון. אמון נבנה בהתמדה בעיניי ובאופן קבוע שיטתי.

זה מה שעושה את העבודה בסוף.

בסדר. דפנה, אמרת לי שזאת משימה, שזאת שליחות חייך.

זו שליחות חיי. אני אוהבת מאוד את מה שאני עושה ולפגוש את הנערות בכל בוקר ב-8:30 בכניסה, זה מה שנותן לי כוח.

יש לנו את הנערות הכי מדהימות בארץ.

הן מחכות להגיע לבית הספר?

הן מחכות להגיע לבית הספר.

כמה מבריזות לך, לא מתעוררות?

מעט מאוד.

ואם מישהי לא מתעוררת?

אני הולכת להעיר אותה, שולפת אותה מהמיטה, שמה לה קפה, מביאה אותה לכיתה. הן חוות הצלחה שזה משהו שבחיים לא חוו.

אני רואה את זה.

וזה מה שמביא אותן בסוף. בסופו של דבר כשהן מגיעות ליב' ונופל להן האסימון על הבגרויות האחרונות שנשארו להן, הן באות באמת בהבנה.

יפה. בוריס?

טוב, אני רוצה להגיד כמה דברים קודם כל אני מרגיש כמו בבית.

בוריס, אתה תמיד בבית פה.

עשר שנים מלמד.

עשר שנים? הרבה זמן.

ואני מרגיש בבית, נעשית פה עבודה מדהימה. יש פה סיפורים מטורפים ממש. יש פה צוות שעושה עבודת קודש כדי לאפשר ניידות חברתית. זה נאמר בין השורות, או שלא נאמר כלל, אבל אם יש מטרה למקום הזה, זו ניידות חברתית.

הזדמנות.

וניידות חברתית, צריך לפרק, מה המשמעות שלה? אילו מיומנויות, ואיזה מיזם אני כמדינה, ואין פה מריבה בין רווחה וחינוך - - - אני מצפה ממדינה לקחת אחריות ולייצר שפה משותפת.


(הצגת מצגת)

איך בכל זאת הבנות האלה לא חוזרות לאותו מקום שממנו הגיעו? מעניין לבדוק אם המשפחות - - - הן לא קשות יום, והבנות שלהם חוזרות לכאן, ואני מבטיח לך שזה קורה.

אני מייצג את האגף לחינוך קהילת לנוער בסיכון במשרד החינוך. רק במחוז צפון אני מטפל ב-30,000 ילדים שהוגדרו בסיכון. מגיל גן, אני יודע היום לאתר אותם בגן.

30,000 שהוגדרו בסיכון רק במחוז צפון?

כן.

אנחנו מדברים 2 מיליון - - -

צריך להבין שסיכון הוא רצף. ככל שאני יודע לאתר אותם בתחילת רצף – ואני היום עובד עם 2,500 ילדים בגן – לדבר על כלים כדי שלא יגיעו לכאן, האתגר להגדיל את מספר הבנות, בעיניי הוא לא אתגר. אני לא רוצה להדגיש את המקום הזה.

אני מסכימה איתך, צודק.

רגע שנייה. שפה מייצרת מציאות, נקודה. האתגר זו היכולת שלכם לקלוט עוד נערות, זה כן. אבל להגדיל את המקום – התשובה היא לא, לא רוצה להביא עוד. אני רוצה לטפל בקהילה כדי שהן לא יגיעו לבד. וככל שנדע לעשות את הפעולה, בידע שלכן, אמרתי את זה בהתחלה, אם נדע להשתמש בידע שלכן למנוע את ההדלפה מכאן, ושהרווחה והחינוך ישבו ביחד, בתהליכים סטטוטוריים ולא לריב – אז הדברים האלה לא יקרו - - -

הציפייה שלנו כמדינה זה לאפשר לנו, גם לאנשי מקצוע וגם לשטח לדרג הביניים והביצועי, לעשות את עבודת הקודש. יש פה אנשי מקצוע שיודעים לעשות את העבודה הזאת. אנחנו צריכים שתאפשרו לנו לעשות אותה, להוריד את כל המחסומים הבירוקרטיים כדי בסופו של דבר להגיע לילדה בקצה.

עליתי לארץ בגיל 12-11.5 - - -

אבל מוביליות חברתית אי אפשר ללמד אותך - - -

אגב, לפני שלוש שנים ידעו שיש בעיה עם העולים, במשרד.

למי שלא יודע הייתי שרת העלייה והקליטה.

ביקשו שאני אקח את זה כדי שזה ייכנס לאגף - - - לא כלל הילדים העולים הם בסיכון, נקודה.

עולים רגישים ובצדק. אנחנו, יש לנו ניסיון לניתוב, לתיוג, למטריות, כי אנחנו חווינו את זה מכל כיוון, אנחנו יודעים כמה זה יכול להיות מסוכן.

רגע, לבנות האלה מגיע יותר מכולם.

אתה ממש מכוון לפה.

יותר מכולם. הדרך שלכם כרגע להתחיל בג"ץ, מונעת ממני כאגף, לא כמשרד.

מי הלך לבג"ץ, השר?

משרד הרווחה.

נגד משרד החינוך?

מונעת מאיתנו לתת לכם את הכי טוב שיכול להיות.

אני רק חושבת שנעצור את זה כי נערה מחכה לנו שם.

אני כבר מסיים.

הוא צודק, הוא חיכה כל כך בסבלנות.

רגע חברים, גם אצלי האיצו בי ואמרתי להם אני לא מוכנה שנאיץ, כי בסוף גם כשאני ממהרת, עדיין ניתן את הזמן. כי כל ביקור מיקרו, צריך להיות גם מאקרו אם אנחנו רוצות לעשות את העבודה. לכן גם טוב לשמוע אותם. כן בוריס.

המקום של בית רות הוא דווקא בתוך האגף לחינוך ילדים ונוער בסיכון ולא בתוך האגף לחינוך מיוחד. זה יעשה לכן נזק. כן, אתן צריכות לדרוש מאיתנו כמה שיותר, לאפשר, להדגיש ולהגדיר את האפשרויות ואת המענים, דיפרנציאליים ואישיים, לכלול כל ילדה וילדה, ובשביל זה אני כאן.

מי הסמנכ"ל שם? - - -

צריך רגע להבין. יש פה לאורך כל הסיור, אין לכן עדיין את התפיסה שהלמידה כשלעצמה היא תהליך ריפוי. זה לא מופיע בחלקים שלכן.

דפנה אמרה את זה פעם אחת.

זה לא נכון, אנחנו לגמרי שם. - - -

רגע, הלמידה – אבל תנו לסיים אני לא התווכחתי עם אף אחת – הלמידה כשלעצמה היא תהליך ריפוי של הילדים שחוו כישלונות בכל מסגרת פורמלית שהיו בה, והתפיסה היא פדגוגית-טיפולית. חשוב לי שתדעו שאנחנו כאגף היום הולכים להפוך את זה לפרופסיה. - - -

כן, אבל אני רוצה לשאול שאלה. למה הייתם צריכים להגיע למצב של בג"ץ?

לא אני. אני לא הגשתי בג"ץ.

בסדר. אנחנו נשמח להיות איתכם בקשר להבין את הסיפור, אולי להנגיש את זה לשני השרים, אולי אפילו להזמין אותם לדיון בוועדה דרך זה, אבל זה בג"ץ.

זה מכרז חדש. רגע, חשוב להבין, שלאגף היום יש רצף מענים. קידום נוער כמעט על קצה הרצף.

אז תוסיף להם שעות.

יש להם. יש לנו. יש פה 930 שעות חודשיות.

פדגוגי?

כן.

כל ילדה שלוש פסיק שבע.

למה אני לא יודעת מזה?

אבל אחת הבעיות הגדולות, שאלות והמורות.

לא. זו לא כל ילדה כי בסוף הן לא לומדות כל אחת בנפרד. אם יש 930. - - -

רגע, זה תלוי במספר הנערות.

מעל 11,000, אם אחת מעל 11,000.

פנינה, יש פה שתי בעיות. - - -

לא, לא. סליחה, כן, בוריס.

אנחנו כמשרד מחויבים לתת לבנות האלה את המקסימום, ואנחנו צריכים, ברגע שאחת מהן - - - ברגע שאתן נמצאות בנתיב של בג"ץ אני לא עושה שום דבר.

בוריס הלאה. איפה בכל זאת אתה מוצא בטיעון שלהן משהו נכון?

יש פה, צריך רגע לשקול אני מנהל שיח עם ענבל מאז שהיא נכנסה לתפקיד, איך להגדיר ואיך, יש לנו הרבה אפשרויות.

בוריס, שבו ותפתרו את זה. אם אתם מנסים כבר שנים, זה מחדל של שני הצדדים.

ברגע שיש בג"ץ, אני לא עושה שום דבר.

אני לא מסכימה איתך. סליחה, מעולם לא נאמר שאם יש בג"ץ של הבוסים שלך, אתה לא יכול להמשיך לקדם. יש לך כלים ואתה נראה לי מאוד פרודוקטיבי וענייני. אם חסר, תן להם. שב איתה.

יש להן - - - הן יכולות לקבל 930 שעות חודשיות, תקן של פסיכולוגית - - - מה שתצטרכו, תקבלו.

רגע, לפני שאנחנו נכניס נערה, אחת הבעיות שלנו שמורות הולכות כי הן עובדות קבלן והן לא של משרד החינוך.

אבל את זה אני לא יודע לעשות מפה.

אבל זו בדיוק הבעיה, שהמשכורות הן לא אותן משכורות.

בוריס, ענבל, שבו. אני שומעת את כל הרגישות של כל אחד מכם. כל מה שצריך כדי לפתור בעיות זה את הלב במקום הנכון ולדעת לדבר.

בעיניי גם אם יהיה בג"ץ וגם אם יהיו מריבות שרים ומנכ"לים, תנו לרעש לעבור מעליכם ואתם תעשו את העבודה ביצירתיות כדי שהילדות יקבלו את מה שהן צריכות.

אני רוצה לשמוע אותך, נגה.

אין לי הרבה מה להוסיף, אני נמצאת שנים רבות בתוכנית היל"ה. בכל התפקידים צמחתי מהשטח. הייתי מורה, - - - הייתי מנהלת השכלה בקידום נוער. היום אני מנחה פדגוגית. אני מאמינה בתוכנית הזאת, היא מותאמת גם ל-60 נערות וגם ל-10 נערות.

את עושה רק חסות נוער?

כרגע אני עושה רק חסות נוער.

כמה אחוזי הצלחה בבגרות?

האמת שאין לי כרגע את הנתונים עליי. לא תכננתי לדבר. אבל ההצלחות רבות בשנים האחרונות, יש שיפור מאוד גדול, וכן הדרישה. משנה לשנה הדרישות והאפשרויות יותר גדולות וכך נערים ונערות רבים יותר ניגשים לבגרויות ולפעמים עם בגרויות מלאות.

זה בדרך כלל רק לנוער בסיכון ברמה הארצית, בוריס?

כן.

אבל יש כאלה שלא מתאים להם בית ספר.

רגע. ילד שלא מתאים לבית הספר, אלה נערים בסיכון.

למה?

כי הוא אנטי-ממסדי. לפי מה שאמרתי, זו הבנה של הסיכון. יש תחילת רצף, יש קצה רצף. ילד שלא יודע לבוא בזמן לבית הספר, לא עומד בתנאים ובכללים של בית הספר, הוא בתחילת רצף הסיכונים - - -

בסדר. נגה?

תוכנית היל"ה יש לה גמישות רבה. אני מתחילה פה את השנה השנייה שלי, נכון להיום יש עוד כמה דברים שעוד לא החזרתי תשובות עליהם אבל הם בבדיקה. על שום דבר ממה שביקשו ממני, לא אמרתי לא.

איך שיתוף הפעולה?

מעולה.

תמיד היה. המפקחים של פרויקט היל"ה תמיד היו מצוינים.

מצוין. המנחים פה מעולים, אין פה שאלה בכלל.

אגב, בוריס מאוד עוזר, ובלי קשר, יש פה דברים אבל זה לא המקום להמשיך להתעסק בזה.

תודה. גם אמרנו את השורה התחתונה ואנחנו נתקשר לענבל בשבוע הבא ולבוריס, נראה.

נפסיק לעכב את הילדות שמחכות לדבר כאן.

היא כבר תיכנס, היא יודעת שהיא מחכה עוד כמה דקות. תיכנס נערה אחת.

למה רק אחת? - - לא באה?

יש לנו הפתעה. אתם תראו שלוש נערות. אחת מדברת. ולשתיים יש הפתעה.

בואי, שבי כאן. חכי כמה דקות.

שיר לא באה? שלום. בואי שבי לידי. נעים מאוד, אני פנינה. איך קוראים לך?

מ' - - -

אז רק עוד משהו קטן שלא ציינו. זו תוכנית הבוגרות - - - גם חשוב שמ' תשמע, אנחנו ממשיכות קשר, כל זמן שהן רוצות קשר, הן מקבלות את המענה. אנחנו מברכות על זה שהמשרד שם את רשות חסות הנוער ואת נושא הבוגרות במקום גבוה בסדר עדיפויותיו ויש הקצאה של רכזת, מה שהיה עד כה רק בתרומות, וזה באמת מהפך. אנחנו מלוות גם בתמיכה כלכלית. ליווי כלכלי, תמיכה כלכלית. זה הכול אחרי, זה הכול תרומות לבוגרות.

תכף נדבר על זה, על הסיפור של הבוגרות.

בסדר גמור. וזה חשוב שמ' תדע שמי שמסיימת בגיל 18 כבוגרת, יש לה הרבה יותר זכויות מאשר מישהי שבורחת בגיל 15, שתמיד אומנם, ניתן לה מענה בהוסטל - - - מ' רצינית מאוד.

נעשה סוג של ראיון. חשוב לנו לשמוע מי יושבות פה. נמצאות פה ראש הוועדה לקידום מעמד האישה, חברת הכנסת פנינה תמנו שטה, ואת חברת הכנסת שלי טל מירון.

אני גם הייתי בפנימייה. כולנו היינו פעם נערות. הגענו לכאן, ראינו שזה מקום מקסים ואנחנו רוצים לשמוע קצת עלייך - - - כמה זמן את פה?

שנתיים וחודש.

בת כמה את עכשיו?

עוד מעט 16. עוד חודשיים 16.

הפרוטוקול בחלק הזה, אפשר שיהיה חסוי.

אחלה מקום. בהתחלה באתי בגיל 13, תחילת 14. רק ראיתי את המקום הזה אמרתי "טוב, לזה אני רוצה להיכנס". הייתי במסגרת לפני כן, אורנים בראשון לציון. עברתי שם הטרדה מינית. הייתי גם בבני ארזים בבית ספר שבכלל לא היה טוב, עשו לי "אחיזות".

ההטרדה הייתה מילדים?

כן, מנערים.

ומה, רצית מקום יותר טוב, ורק של בנות?

כן. לא היה פשוט בפנימייה באורנים, כי זה היה גם פוסט-אשפוזי, לא הייתי באשפוז. בגיל 11 נכנסתי למרכז חירום.

למה? רק אם בא לך לספר.

אין לי בעיה. אבא שלי בסמים כבר תקופה מאוד ארוכה. הוא גם חולה סוכרת וכל מיני דברים והוא לא יכול לגדל אותי. אימא שלי נכנסה לזוגיות לפני כמה שנים כשהייתי קטנה ומאז זה לא עבד שם.

וכמה אחים אתם?

אפס. אני בת יחידה.

התחלתי להתנהג קצת לא יפה לאימא שלי. הייתי יוצאת כי היה לי קושי בבית.

בן הזוג לא היה נחמד?

לא. הם עדיין ביחד אבל למדתי איך להסתדר איתו גם, הוא גר אצלנו. יצאתי מהבית, הייתי בורחת מהבית ואז היה איזה יום אחד שהיא הלכה לישון אצלו והייתי לבד בבית.

הבנתי. היית קטנטונת, בת כמה היית?

הייתי בת 10 בערך, כשהוא עוד לא עבר לגור אצלנו.

זה היה כל הלילה?

כן. ישנתי לבד, מגיל קטן מאוד אני לבד בבית. חברים באו לישון אצלי.

חברות שלך, חברים שלך?

כן, ואז היו בלגנים.

עם ההורים שלהם?

לא. עם הילדים באותו בית, כי הם התחילו להביא עוד יותר חברים. מכירה את זה שאת מביאה שלושה חברים - - -

חבר בא ואז בא עם כולם ואז מתקשרים לכולם.

כן, בדיוק. אז זה מה שהיה.

ואז מי גילה?

אימא. היא באה ב-07:00, ראתה את כל הבלגן, ואז היא אמרה לי, "טוב, לבית את לא חוזרת. ביי, צאי. זה לא הבית שלך".

כך היא אמרה לך?

כן. אז הייתה תקופה שהייתי מסתובבת ברחובות.

ואיפה ישנת?

ברחוב, היו כמה פעמים.

כמה זמן? כמה פעמים?

כמה פעמים. מגיל 10.

את מירושלים?

כן, בערך.

מאיפה? קריית יובל, לא?

כן, קריית מנחם. כן. אז הלכתי לאבא שלי למרות שהוא לא היה במצב ויש לי גם את דודה שלי.

איפה הוא גר, גם בירושלים?

כן, איפה שהשוק, שוק מחנה יהודה. הלכתי אליהם תקופה וגם שם היה לי קשה מאוד.

את ילדה חכמה. את הבנת שאת צריכה להתרחק כל פעם ממקומות שלא טובים לך.

כן, אבל לגדל את אבא שלי מגיל מאוד צעיר זה לא מתאים.

את הרגשת שאת מגדלת אותו?

חד-משמעית. אם זה להביא לו כל מיני דברים, אם זה לקלח אותו, אם זה להחליף לו, הכול. לראות גם את אבא שלי מקבץ נדבות בשוק ושאחרי זה אנשים באים, "יו מה, זה אבא שלך?".

אז עד איזה גיל הייתי אצלו, 12?

לא. לפני שנכנסתי לחסות הנוער, 11. הייתי כל הזמן רבה עם אימא שלי, הייתה זורקת אותי מהבית, הייתי הולכת לאבא שלי. זה היה ככה בכל פעם, ואז אימא שלי דיברה עם הרווחה ואמרה להם שהיא לא יכולה לגדל אותי.

ואז הלכת לראשון לציון?

לא. הלכתי למרכז חירום. חגגתי שם בת-מצווה, שם היה עוד סבבה.

כן? מרכז חירום זה היה לך בסדר?

בשוסטרמן. יחסית, חוץ מכשעשו לי אחיזה ובטעות שברו לי את היד.

ואת דיווחת, אמרת להם?

לא באותו רגע, פחדתי. אחרי זה אמרתי ואז אמרו לי "טוב, יש כמה פנימיות, תלכי". לא הבנתי בהתחלה מה זה פוסט-אשפוזי. בחיים שלי לא הרבצתי לעצמי, לא כלום. נכנסתי בגיל 12.5 בערך לאורנים. קיבלתי מכה של החיים. נערים, נערות, פוגעים בעצמם, חותכים, בורחים, הכול. לא ידעתי מה זה.

דלית, לא היינו באורנים? הייתי לדעתי עם אלי דלל.

אז הרגשת לא שייכת לשם למעשה.

בהתחלה לא ואז אחרי תקופה הרגשתי שייכת כביכול. התחלתי גם לחקות אותם בהתנהגות. יאללה, הם פוגעים בעצמם.

למה?

כדי להשתלב. ניסית להשתלב איתם?

כן. כי גם לא היה לי מספיק שכל ולא הייתה לי מספיק חוכמה. בקטע החברתי מאוד קשה לי, אני ילדה נגררת.

את נשמעת ילדה מאוד חכמה.

ילדה חכמה.

היית ילדה נגררת.

הייתי ילדה נגררת, קשה לי מאוד עם החברה. גם עברתי חרמות בחיים שלי, כל היסודי שלי הייתי עוברת חרמות אז פתאום בא לי להתקבל לחברה, אז אני הייתי מוכנה לעשות הכול בשביל להתקבל לחברה, לא משנה מה יהיה.

התקבלתי ואז התחלתי להתדרדר. התחלתי כל מיני דברים לעשות, לפגוע בעצמי. התקפי חרדה פתאום. בהתחלה זה היה ניסיון לקבל תשומת לב, אחרי זה התקפי החרדה נהיו אמיתיים. בהתחלה אמרתי "בואו נעשה על זה צחוקים, איזה כיף זה שיתייחסו אליי כמו שצריך", כי בהתחלה חיפשתי את תשומת הלב הזאת, רק אחר כך הבנתי.

כשזה הפך להיות אמיתי.

אמיתי וקשה לצאת מזה. היו לי טיקים, הייתי באשפוז שבועיים, לא פסיכיאטרי, אשפוז רגיל, כי לא הבינו מה יש לי במוח. היו כמה ימים באורנים שהטיקים פשוט לא הפסיקו ואני מנסה וזה פתאום הפך להיות הרגל. ואז עברתי שם הטרדה עם שני בנים. בהתחלה לא דיברתי על זה ואז דיברתי. הייתי בבית לין לטיפולים כי לא רציתי ללכת ישר להגיש תלונה, כי פחדתי.

ממה פחדת, מהם?

כן. כי יש שמועות ויש איומים ויש אנשים רעים שבאים פתאום ויכולים לצוץ לך מאיזשהו מקום שאת לא יודעת מאיפה אפילו.
דיברתי עם הרווחה והשינשינית שלי אמרה שיש מקום בעפולה שקוראים לו בית רות. קראתי על המקום, הוא נראה לי מצוין, החלטתי שאני רוצה. דיברתי עם הרווחה, גם הרווחה המליצה לי. באתי לביקור, התאהבתי במקום, חד-משמעית. ראיתי את המקום, אמרתי "פה אני נשארת". בהתחלה היה לי קשה, לא הייתי מדברת בכבוד. אני עדיין צועקת אבל אני עובדת על זה.

- - - פנינה, את שאלת שאלה וזה מתקשר. כשהגעת הנה, היה לך קשר עם אימא? הלכת לאימא?

לא, לא. אנחנו נגיע גם לזה.

ואז הגעת לבית רות?

הגעתי, ראיתי את המקום. היה לי פה קשה בטירוף כי היו לי עדיין התקפי חרדה חזקים. דיברתי לא יפה, עשיתי מה בה שבא לי.

בחנת אותם.

גם בחנתי את עצמי. גם אותם וגם את עצמי, לראות אם הם יכולים לוותר עליי בכזאת קלות כי קשה לי מאוד לסמוך. בהתחלה היה לי קשה מאוד לסמוך.

אפשר להבין.

הייתי כל הזמן תוקפת. היו מנסים לבוא, הייתי תוקפת ישר.

ומה גילית?

ראיתי שאפשר לסמוך.

שיש על מי לסמוך.

בטח, ושלא משנה כמה יהיה קשה הם יהיו פה תמיד, הם לא יעזבו אותי בחיים, ושאם הם יראו אותי בוכה הם ישר יבואו, יחבקו אותי, ישאלו מה קרה, יעזרו.

איזו מרגשת את.

גילית שאת יכולה לסמוך גם על עצמך?

חד-משמעית כן. בית הספר מחזיק אותי פה, זה מקום הבריחה שלי. כל פעם שקשה לי אני הולכת לבית ספר, גם לפעמים סתם בערב הולכת להביא את השיעורים, או סתם מתחילה לקחת דברים וללמוד.

איך הולך בלימודים?

אחלה.

מה את אוהבת ללמוד?

כן, מתמטיקה. עכשיו התחלתי ללמוד לבגרויות.

לדעתי יש לכם פה מועמדת ראשונה לארבע יחידות, חמש יחידות.

שרק יהיו.

יהיו, יהיו. אני ובוריס הולכים להיות חברים טובים. הוא יפתח במיוחד בשבילה ארבע, חמש יחידות.

אני מוכן לבוא ללמד אצלכן, בהתנדבות. אני מורה למתמטיקה.

זה לא מפתיע אותנו.

קשה לי מאוד חברתית בבית. יש פה ביתנים.

למה קשה לך?

כי יש ויכוחים, אנחנו כמו אחיות. אנחנו משפחה אז יש ויכוחים, אבל יש נערות - - -

שיותר מעצבנות?

כן, נגיד את זה ככה, ושהן לא יודעות פתאום איך לדבר בצורה יפה. אני לא אומרת שאני טלית שכולה תכלת. גם לי יוצא.

וכמה אתן בחדר?

שלוש.

ואיתן את מסתדרת?

איתן אני מסתדרת.

זה הכי חשוב, החדר.

לא, אבל אנחנו כמעט לא בחדר, אנחנו רק עולות לישון. אסור לנו לעלות סתם לחדרים כי הן רוצות כל הזמן להיות איתנו, המדריכות, ושנרגיש מאוחדות, כמו משפחה בקיצור. יש בנות שפחות מכבדות וזה יותר קשה.

לפעמים את לא יכולה ללכת לחדר לישון?

אפשר, בטח. צריך אישור. אם אני אלך לישון נגיד ב-14:00, אני אקום ב-17:00, איפה אני אשן בלילה? זה ידפוק לי את בית הספר, את כל סדר היום.

צריכה להביא אותך לחנך את הבן שלי.

אנחנו שלולית כאן, רק שתדעי.

אני צריכה להביא אותה לחנך את הבן שלי. הוא בן 12, תעשי לו סדר, הולך לי לישון אחרי הלימודים.

- - - פנינה שאלה על כך קודם, כשהגעת לא היה לך קשר עם אימא?

בחודש הראשון היה לי קשר עם אימא, מורכב, רעיל, הייתי אומרת לה "שלום", הייתה מתחילה לרדת עליי בטלפון. שאני ככה וככה.

בעברית, ברוסית?

עברית, מה חשבת? עברתי גם אונס בחיים וכל זה, אז כל הזמן היא אמרה לי.

איפה עברת אונס?

בחיים, בכל מיני, בחברה. לא בפנימייה.

לפני?

לפני. אז היא כל הזמן הייתה אומרת "טוב שאנסו אותך". אימא, כן. היא הייתה דואגת לי אבל היא הייתה עושה את זה בצורה עקומה לגמרי. היה איזה מקרה בבית עם כל מיני אנשים שלא היו טובים ואז הזמינו משטרה וחזרתי.

מקרה בבית כשאת היית, כשיצאת מפה?

כשיצאתי לבית, וברחתי מהבית כי לא היה לי טוב בבית וזה נגרם לי כשהייתי עם אנשים שלא היו נכונים לי. אלכוהול, שתייה, סמים והכול. החזירו אותי לפנימייה והייתה איזו חצי שנה בערך - - -

שניתקת קשר?

היא ניתקה איתי קשר וגם אני, שני הצדדים. בית רות עזר לי איך להתנהל עם אימא שלי, הם גם לקחו את הכול. היו גם פעמיים בשבוע כשהיא לא הייתה איתי בקשר, הם היו מתקשרים והיו מנסים לעזור לה וגם דיברו עם הרווחה שהיא תלך לאיזשהו טיפול להיות הורה יותר טוב כזה, ללמד. אז היא הלכה והיא עשתה את זה. עכשיו יש לנו קשר.

יותר טוב?

הרבה יותר טוב. כיף לי לצאת לבית.

אני בטוחה שגם היום את יודעת יותר להגן על עצמך גם אם היא נופלת.

אני יודעת ברגעים הנכונים לסתום ולא לענות כי אימא שלי אוהבת לדבר.

ומה עם אבא, הוא עדיין במצב לא טוב?

כן. הוא כל הזמן בין בית חולים לסמים או פתאום בריא, אבל מתרגלת.

את אמרת שאת באה לבית הספר, ומה את הכי אוהבת, איזה שיעור, מתמטיקה?

כן.

מה החלום שלך?

לסיים בגרויות. ללכת להיות מג"בניקית בצבא.

זהו. רציתי להגיד לך, את חייבת להיות מפקדת. את צריכה להיות מפקדת רצינית בצבא.

מ' בחרה רובוטיקה, היא הולכת להיות בתוך רובוטיקה. אני יכולה לשאול אותך שאלה?

כן.

מה הדבר המיוחד בבית ספר שעושה לך טוב ושבזכותו את אוהבת לבוא אליו?

הצוות, וגם הכמות - - -

דפנה אמרה לך להגיד את זה?

לא. נראה לך?

בחיים לא.

אני מתלוצצת.

אני לא בחרתי להביא אותה. רונית בחרה, אני לא בחרתי.

אנחנו כיתות קטנות מאוד. אנחנו שש נערות, אצלי יש פחות אפילו. יש יחס אישי, אם קשה לי נגיד בחומר שלא הבנתי במתמטיקה, חומר שלא הבנתי, המורה תשב איתי גם אם צריך כל השיעור להסביר לי ויש את השינשיניות שאנחנו עושות פרטני. יש את היחס גם עם - - -

מי קונה לך בגדים?

בית רות.

בית רות? מה, את הולכת לקניות איתם?

כן.

עם מי, אם הבית?

אין אם בית, מדריכות. יש מדריכות.

לא, אם בית זו רכזת בית.

סגנית היא אם הבית.

סגנית. יש רכזת, יש סגנית.

אני אדבר על עצמי. במשפחה גם אם יש להם כסף הם לא יביאו לי, הם אומרים לי לא. אבא שלי בכלל חי על ביטוח לאומי וכל זה אבל אימא שלי אומרת שאין לה כסף, לא יודעת מה הסיפור שלה באמת אבל היא לא נותנת. אז כל דבר שאני צריכה זה לא רק בגדים, גם גשר.

בסדר, גם אני הייתי מקבלת כסף מהפנימייה.

הגשר אני עושה את זה מבית רות.

מתי?

הייתי צריכה לעשות לפני שבועיים בערך אבל הוא הגיע לצפון, מחיפה. מחכה שייגמר.

יפה.

כן.

מצפה לגשר, ולרובוטיקה. את מחכה?

חד-משמעית, כן. בא לפה מרצה, הסביר שאני יכולה להוציא בזה גם בגרות, ואני יחסית קטנה בגיל אז צריכה איזה שנתיים.

יש לך זמן.

ומה החלום שלך?

פנינה, שהיא תייצג אותנו בתחרות בחוץ-לארץ עם הרובוטיקה - - -

יש לי הרגשה שהיא חוזרת לפה להיות מדריכה גם אחרי הצבא, אבל מה החלום שלך עד שתהיי גדולה?

להקים משפחה. כשיהיו לי ילדים בעזרת השם, להראות להם דרך שונה מכל מה שעברתי בחיים. נושא המשפחה.

אני בטוחה שזה יתנשם ותהיי אימא ממש מהממת.

כן.

מרגשת מאוד.

היא רוצה להיות מנהלת בית ספר.

תודה אני באמת מודה לך, זה לא מובן מאליו, שבאת, ששיתפת. יש לך ביטחון עצמי חבל על הזמן. רואים שלמרות כל הקשיים, יש לך תעצומות נפש וכוחות רבים, וגם כשהיה קשה, הקפדת להגיע. זה לא רק שאנשים אמרו לך "יש את זה ויש את זה". בסוף, את בחרת להיות בבית רות ואת גם תבחרי להצליח ברובוטיקה ולהיות מפקדת בצבא. אין לי ספק שאת תגיעי רחוק וגם תגשימי את החלום שלך להקים משפחה.

אמן. מרגשת מאוד.

ברור.

תודה מ'. את יכולה לקחת משם שוקולדים, למרות שהבנתי שאתן מכינות.

לא, לא בא לי.

בחורה עם ביטחון עצמי אדיר. היא שורדת. צריך לתת להן הזדמנות.

פנינה, הייתי רוצה רק על מרכז הידע, דקה.

לא, בהמשך. משפט, זהו. עם הידע אנחנו סיימנו. מעניין אותי בחלק הזה רק לדעת אם אתם משתפים פעולה, לדעתי גם עם היל"ה צריכים לרכז ידע.

אנחנו משתפים פעולה עם הצבא. באות הנה, קורסים של מש"קיות ת"ש, וקורס של מאבחנות פסיכו-טכניות.

במרכזיות?

מגיעות אלינו לימי עיון, 100 חיילות לפה, בשביל להבין איך לקלוט את הבנות האלה בצבא.

זה יפה, אבל צריך גם לדעתי בבתי ספר לעבודה סוציאלית.

הכול, בכל מקום.

מאוד חשוב. אנחנו דואגות גם לתת כלים איך לקרוא את המפה בשלב יותר מוקדם ואיך לקבל אותן אחרי שעוזבים, לא רק את בית רות אלא זה "מרכז ידע רגיש מגדר לטיפול בנערות וצעירות בסיכון". בית רות זו "עמותה לנערות וצעירות בסיכון". אנחנו מדברות גם על הצעירות ואיך מקומות עבודה, שירות לאומי, צבא, השכלה.

איך אמורים לקלוט אותן?

הם לא יודעים איך להכיל אותן.

ברור שהם לא יודעים איך להכיל אותן. הלוואי והיו יודעים. ועכשיו להפתעה שהכנתן. תודה רבה.


הישיבה ננעלה בשעה 13:40.