פרוטוקול של ישיבת ועדה


הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



80
הוועדה המיוחדת לענייני הצעירים
10/10/2024


07/01/2025
09:30
מושב שני



פרוטוקול מס' 70
מישיבת הוועדה המיוחדת לענייני הצעירים
יום חמישי, ח' בתשרי התשפ"ה (10 באוקטובר 2024), שעה 10:00

סיור במסגרות רווחה לצעירים בסיכון

חברי הוועדה: נעמה לזימי – היו"ר

לידיה רבינוביץ' - עו"ד, ממונה ארצית על ייצוג קטינים באגף לסיוע משפטי, משרד המשפטים

יפעת קרמר אורן - עו"ס, יחידת התיאום הממשלתית לזכויות ילדים ונוער, משרד המשפטים

ליאת יעקובוביץ - עו"ד, משפט ציבורי-חוקתי במחלקת ייעוץ וחקיקה, משרד המשפטים

חגי ברוש - מנהל תחום בכיר, פיתוח טיפול ושיקום, המשרד לביטחון לאומי

ליהי גרסון אלי - מנהלת תחום בכירה מניעה וקהילה, המשרד לביטחון לאומי

נצ"מ אבי אוחיון - ראש מחלקת נוער ומשפחה, משטרת ישראל, המשרד לביטחון לאומי

עדי נבט - ראש משרד חקירות ביבנה, משטרת ישראל, המשרד לביטחון לאומי

טל כפרי-בורמן - מפקחת הוסטל ברושים, משרד הרווחה והביטחון החברתי

מירי מוסקוביץ - מנהלת תחום צעירים מעברים, משרד הרווחה והביטחון החברתי

מיכל אבס - מנהלת שירות מעברים, מנהל של"מ, משרד הרווחה והביטחון החברתי

רחלי אפרים - מנהלת תחום דוברות, אגף בכיר קשרי חוץ ודוברות, משרד הרווחה והביטחון החברתי

אורית ביתן - מרכזת בכירה תחום קשרי כנסת וממשל, אגף בכיר קשרי חוץ ודוברות, משרד הרווחה והביטחון החברתי

דורון כהן - מנהל שירות מענים אינטנסיביים, משרד הרווחה והביטחון החברתי

שניר בן סימון - סטודנט, תחום קשרי כנסת וממשל, משרד הרווחה והביטחון החברתי

אלון בלאס - סטודנט, תחום קשרי כנסת וממשל, משרד הרווחה והביטחון החברתי

רועי בן נעים - מנהל תחום קשרי כנסת וממשל, אגף בכיר קשרי חוץ ודוברות, משרד הרווחה והביטחון החברתי

שרונה מוסאי - מפקחת מסגרות ואחראית השמות צעירות, מנהלת המחלקה לקידום נוער באגף לילדים ונוער בסיכון, משרד החינוך

ד"ר יסכה מוניקנדם-גבעון - ראש תחום המידע והמחקר של הכנסת

ניצן רון - יועץ פרלמנטרי של ח"כ נעמה לזימי

אסף עזריאל - מנהל, מעון צופיה

נועה אנוך - מפקחת מסגרות ואחראית השמות צעירות, מעון צופיה

נועה רודה בלנק - מנהלת הוסטל ברושים

אבישי פריזדה - מנכ"ל קבוצת גיא, הוסטל ברושים

הילה נחימוביץ-כנען - מנהלת מערך צעירים, קבוצת גיא, הוסטל ברושים

דליה טמפר - רכזת תעסוקה, הוסטל ברושים

אור בר-שי - עובדת סוציאלית, הוסטל ברושים

אגם צורף - מתמחה, הוסטל ברושים

א"ו - צעיר בהוסטל, ברושים

א' - צעיר בהוסטל, ברושים

י'
·
צעיר בהוסטל, ברושים

יגאל אמיתי - דובר הוועדה

דפנה סידס-כהן

מעיין שבתאי, איטייפ


רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות.











































סיור במסגרות רווחה לצעירים בסיכון

(סיור בהוסטל ברושים)

בוקר טוב, ממש מרגש לפתוח את הבוקר הזה כאן אחרי שבוע לא פשוט. אנחנו מגיעים למקום שמלמד על מערכת היחסים בין המדינה לאזרחים שלה ועל החשיבות של ערבות הדדית ולקיחת האחריות. בהקשר הזה מההתחלה בוועדת הצעירים, לראשונה שמנו את כל אוכלוסיית הצעירים בתוך מערכות הרווחה על כל הרבדים, כאוכלוסיית יעד מרכזית.

כי אם צריך לעסוק במשהו בוועדה הזו, זה על המקום של המדינה ועל האחריות שלה להושיט יד, לעזור, לדעת, לראות, ואני שמחה לראות פה את כולכם. אנחנו מתראים לרוב בוועדה, וטוב גם לצאת ולהיפגש במקומות שהדברים מתרחשים בהם. להיכנס לפה מרחיב את הלב. מקום כל כך מחמם, יפה, ממוקם במקום חזק שיכול להיות עוגן אמיתי של קהילה למי שצריך כזו. כל זאת עוד טרם התחלנו את הסיור. התפקיד שלנו הוא להבין כיצד אנחנו – ככנסת, רשות מחוקקת ומפקחת – יכולים לעזור להרחיב את היריעה ולהבין היכן יש מה לעשות ולתקן.

בסך הכול שלוש שנים שאני בכנסת, והשנתיים האחרונות לא היו פשוטות. לא ניכנס פה לכול, אבל בחוויה שלנו בשנתיים האחרונות, פעמים רבות דברים דווקא השתנו לטובה, והחוויה הייתה מרימה. לכן טוב לדעת שגם בתוך כל הסערה, יש איים של שפיות, יש מקום שאפשר לעשות בו, משרדי ממשלה שמחזירים לנו תשובות וממש ניכר שאם עושים עבודת עומק שיטתי – מגיעים לתוצאות.

כקריאת כיוון אפשר לומר, שעלינו לדאוג לכם דווקא עכשיו בצורה הרבה יותר ברורה ועם עין פקוחה בגלל התקציב הקרוב שעומד לבוא. כשהמדינה במצב חירום, לא פעם נוטים להכניס מתחת לאלונקה דווקא את האנשים הפחות מסוגלים לכך, אלה הזקוקים למדינה ולתמיכה שלה.

מהפן האישי, לפני החג שוחחתי עם מספר ארגונים שאני פעילה בהם עוד לפני שנכנסתי לכנסת, כולם דיווחו על ירידה בהכנסות ועל עלייה בביקוש. בו-זמנית, עלייה במצבי סיכון ושיתופים שזקוקים לסיוע אל מול ירידה בהכנסות ובתרומות. פה המדינה חייבת להיות עוגן יציב עוד יותר, כי לא ייתכן שבחסות המצב הלאומי הקשה, אוכלוסיות ייכנסו למגננה ולמצב קשה יותר, בטח ובטח צעירים. כי צעירים שמושיטים להם יד, הם צעירים שלאחר מכן חוזרים אל החברה לבנות אותה, ואף להנהיג אותה. אנחנו פה בשבילכם ואני ממש מקפידה על הביקור והסיור הזה.

לפני שנפתח, נשמח לסבב שמות לפרוטוקול. כל מי שמדבר שיציג את עצמו. שם מלא ותפקיד בבקשה.

אז אנחנו מאוד שמחים שכולכם כאן. סבתא שלי בערבי חג, כששואלים אם יש מקום אומרת מקום זה בלב, אז באו יותר אנשים משציפינו, אבל מקום זה בלב ואנחנו שמחים. אני אבישי פריזדה, מנכ"ל קבוצת גיא, ארגון שמפעיל גם את הוסטל ברושים אבל גם עוד רצף של שירותים אחרים. אני מאוד שמח על הביקור הזה.

שלום, שמי ליהי גרסון אלי, אני מנהלת תחום בכירה מניעה וקהילה במטה הלאומי להגנה על הילדים ברשת – 105, מאוד שמחים להיות פה ולהשתתף במפגש הזה.

גם עבר טלטלה בתחילת האסון, והייתי שם.

נכון.

וממש את הסבתם את עצמכם למשימה הלאומית.

נכון מאוד.

זה היה מדהים לראות את זה, כל הכבוד.

כן, אנחנו מפעילים גם פרויקט מתנדבים, שפעל מ-8 באוקטובר והשבוע היה מאוד קשה גם מבחינת הרשת, הדברים שהילדים שיתפו ברשת היו מאוד קשורים ל-7 באוקטובר וזה היה מאוד קשה ומרגש לראות את זה.

עו"ד לידיה רבינוביץ'. אני ממונה ארצית על ייצוג קטינים בסיוע המשפטי. אנחנו מייצגים 15,000 ילדים ורובם ילדים בסיכון, נמצאים במסגרות חוץ-ביתיות, כמהים מאוד למסגרות המשך כמו אלה. בעזרת ה' בימינו תהיה גם בחברה הערבית, מסגרת מהסוג הזה.

נכון. המכרז יצא והכול. עוד נסגר כבר המכרז? עדיין לא. קשה להפעיל.

קורות גג, היו גם לילדים. את מדברת על צעירים.

אתגרים, כן.

כן, אבל נשמח בטוב ואחר כך נגיד על עוד דברים טובים שקרו.

יגאל מהדוברות של הכנסת.

ד"ר יסכה מוניקנדם-גבעון, ממרכז מחקר ומידע של הכנסת.

יפעת קרמר אורן מיחידת התיאום הממשלתית לזכויות ילדים ונוער.

אבינועם מטעם הכנסת, מקליט.

אני א', צעיר בהוסטל.

אני דליה, רכזת תעסוקה בהוסטל.

אני א', צעיר בהוסטל.

אני נועה, מנהלת הוסטל.

הילה, נעים מאוד. אני מנהלת את מערך הצעירים בחברת גיא.

אני אור, אני עובדת סוציאלית כאן בהוסטל.

אני טל כפרי-בורמן, אני מפקחת על ההוסטל, ממשרד הרווחה. מתרגשת מאוד שבאתם להתארח כאן.

ממש.

דורון כהן מנהל שירות מענים אינטנסיביים באגף חוץ-ביתי, מנהל של"ם. ההוסטל הזה הוא חלק ממערך השירותים שאנחנו - - -

התראינו גם בסיור הקודם, נכון?

אני מירי מוסקוביץ', מנהלת תחום צעירים באוכלוסיות מיוחדות, ההוסטל הוא חלק מהמענים שלנו.

אני מיכל, אני מנהלת את שירות מעברים באגף חוץ-ביתי. נמצאת כאן גם כממלאת מקום של סוזן שמסרה לכם דרישת שלום, היא בחופשה עד סוף החודש, סיור מהנה. שמחה שבאתם וגם היא מסרה המון תודה.

אני אבי, ראש מחלקת נוער ומשפחה במשטרת ישראל.

אני שניר, סטודנט תחום קשרי כנסת וממשל של משרד הרווחה.

אלון, - - - משרד הרווחה.

אורית, קשרי כנסת וממשל, משרד הרווחה.

אני ליאת יעקובוביץ'. אני עורכת דין, ייעוץ וחקיקה במשרד המשפטים.

לי קוראים חגי ברוש, מנהל ברשות הלאומית לביטחון קהילתי, משרד הבל"ם. ראש תחום בכיר לטיפול ושיקום.

רועי בן נעים, מנהל תחום קשרי כנסת וממשלה של משרד הרווחה והביטחון החברתי.

דפנה סידס-כהן, מנהלת הוועדה.

אני ניצן, יועץ של - - -

אני אגם. מתמחה - - -

אני י' - - -

אני רחלי, דוברות משרד הרווחה.

מיכל, תרצי להתחיל?

אני אתן את הזמן לצוותים שנמצאים כאן אבל שוב, אני מברכת על הביקור הזה. זה המשך ישיר לוועדה שקיימנו ודיברנו עליה לא מעט, גם על קטינים וגם על בגירים. הבחירה להגיע להוסטל כאן, למרות שזה היה אמור להיות בצפון, אבל לא ויתרנו.

זו בחירה מאוד מעניינת של מענים דווקא לבנים צעירים, ועוד נדבר על כך. אנחנו מדברים רבות על מענים לבנות. בחירה לא ברורה מאליה ואני שמחה שזה דווקא כאן כי זה יפתח לנו הרבה יותר אז תודה לכם ולצוות.

תודה לכם על הביקור.

אשתדל לקצר, ואז אעביר את השרביט לנועה, מנהלת ההוסטל.

אני ממש זוכר את היום שבו זכינו במכרז הזה להפעלת ההוסטל כאן, הוסטל ברושים לצעירים, המקבילה שלו הוסטל סחלב בבאר שבע, משום שהרבה מאוד שנים זו מסגרת שלא הייתה ואנחנו מפעילים הרבה מאוד פנימיות ייעודיות לנוער, גם פנימיות, גם פוסט-אשפוזיות.

נוצר מצב אבסורד, ואני כל כך שמח שמשרד הרווחה בדחיפה והובלה הרים את הכפפה, משום שדווקא ילדים בפנימיות שהצלחנו מאוד לקדם אותם ולהרחיק אותם מאזורי איום נפשיים, גם אנחנו וגם באוכלוסייה בכלל. היה חסר להם השלב הזה של להגיע ממשברי חיים, ממורכבויות, לעבור חדר כושר לעצמאות, להיות פה איזו תקופה, חלקם יותר, חלקם פחות, ולצאת הלאה לחיים שלמים.

(הצגת מצגת)

ביום שלישי בשבוע שעבר נועה והילה עדכנו אותי שאחד הצעירים שנקלט לא מזמן כאן בהוסטל, הוקפץ לצו שמונה למילואים. זו אולי עדות למנעד הרחב של השירותים הניתנים על ידי המשרד והמנעד של מי שצריך אותם במורכבות של ישראל כיום. זה הסטנדרט המצופה משירות ציבורי כזה וגם תיכף יציגו פה עוד.

אנחנו גאים על המסגרת הזו ועל התהליך שמתאפשר כאן, נדבר על כך גם בהמשך, ועל אנשי הצוות שלנו שמצליחים לאפשר את זה, אשמח שנועה תציג את העשייה שלה.

קודם מילה על הצעירים, כן.

אני מירי מוסקוביץ', אני מנהלת תחום הצעירים. נכנסתי לתפקיד לפני שנה וקצת, החלפתי את מיכל. תחת כותרת של צעירים אנחנו נותנים שירותים לטווח הגילים 26-18, כאשר יש לנו אוכלוסיות מיוחדות כמו הלהטב"ק ויוצאים בשאלה. הרחבנו את הצעירות עד גיל 35 כי ראינו לאורך השנים שהיה צורך בהרחבה של טווח הגילים והאוכלוסייה. פרט ללהטב"ק ויוצאים בשאלה, טווח הגילים הוא 26-18.

זה טווח של יתד, נכון?

כן. במקביל לטווח של יתד. יתד נותנים את השירותים בקהילה ואנחנו נותנים את השירותים בחוץ-ביתי. תחת החוץ-ביתי יש לנו 16 הוסטלים, כפי שאבישי ציין כבר. המקבילה של ברושים, היא סחלב בדרום, מסגרת מקבילה לצעירות. יש לנו רק שני הוסטלים לצעירים שזה ברושים והחוט המשולש. אנחנו במטרה להרחיב גם את ההוסטלים לצעירים. יש לנו הוסטלים לצעירות, הוסטלים להטב"ק, יוצאים בשאלה. יש לנו שני הוסטלים כרגע לחרדיות, לצעירות חרדיות שממשיכות להיות חרדיות והמשפחות נותנות אישור שהן תיכנסנה להוסטל מכיוון שהוא הוסטל שמקבל את ברכת הרב, העסקנים, הציבור, והן יכולות לקבל את המענה שהן כה זקוקות לו. אנחנו סביב - - -

צעירות בסיכון מהחברה החרדית שהן לא יצאו בשאלה והן צריכות את המסגרת.

לא יצאו בשאלה. הן עדיין חרדיות. שני ההוסטלים שכרגע קיימים הם הוסטלים - - -

כמה זמן זה קיים אם כך?

ברוש ואברהם זו השנה השישית.

מדהים.

הם הוקמו ב-2017, במכרז של 2017. הרחבנו, יש לנו לכל הוסטל שתי דירות מעבר ויצא מכרז.

הדירות, כמה צעירות בכל אחת מהן?

ארבע צעירות. בין ארבע לשש וראינו שיש צרכים מאוד גדולים, אנחנו גם עושים בדיקת רוחב שלא קשורה רק לצעירים אלא בכלל לנסות ולהיכנס למגזרים החרדיים. הרי אלה מגזרים סגורים יותר, עם פחות חשיפה ואנחנו עושים עכשיו איזושהי בדיקת רוחב בכלל במנהל של"מ. אני משתתפת בוועדה כנציגת החוץ-ביתי ואנחנו עושים גם שיתוף ציבור, גם מחקרים, מסתמכים על מכון ברוקדייל, על מחקר שנעשה לאורך השנים, כדי לבחון מה הצרכים של צעירים וצעירות מגילי נוער ועד גילי 27-26.

אנחנו מבינים שיש צורך גם מעבר לכך, כי מה קורה לצעירה חרדית שמסיימת הוסטל בגיל 26? היא לא יכולה לעבור לשכירות עם צעירות אחרות, מה שמקובל נגיד, בחברה הכללית. פה אם היא יוצאת לדירה שכורה עם צעירות אחרות, השידוך נפגם, המשפחה לא מקבלת את זה, אז אנחנו צריכים למצוא פתרונות גם לאחרי גיל 26 שזה בחברה החרדית. יש לנו הוסטל עדן בצפון שהוא הוסטל שמיועד לחברה הערבית.

הסיור הזה היה אמור להיות שם היום?

כן. בגלל המטחים הוא הועבר למרכז. ההוסטל פועל יותר משבע שנים, התפוסה בו כל הזמן מלאה, שזה לא מובן מאליו בחברה הערבית, ויש לנו שם שתי דירות נוספות. המטרה של דירות מעבר של כלל ההוסטלים, היא לתת "קביים" נוספים.

הטיפול בהוסטלים של הצעירים נע בין שנה לשנה וחצי. אם יש צורך מיוחד אנחנו מאריכים מעבר לשנה וחצי, לא נעצור מישהי באמצע תהליך מתקדם מאוד ונגרום לה רגרסיה אחרי כל ההשקעה שנעשתה בשנה וחצי שהיא איתנו.

המטרה של דירות מעבר היא שהן תהיינה עוד "קביים". אלה צעירים וצעירות שעדיין לא יכולים לצאת לשכור דירה. החזרה הביתה היא הרבה פעמים מאוד מסכנת כי הפגיעות הראשוניות קרו בבית ולכן לחזור הביתה זה מורכב מאוד, אפילו לעיתים מסוכן, ודירות מעבר הן המשך של ההוסטל כאשר אנחנו נותנים להם "קביים" לעוד שנה עד שנה וחצי, ושם הם יכולים ללמוד עצמאות, מעבר למה שהצעירים כאן יציגו כמה הם עצמאיים בתוך ההוסטל.

יש לנו 16 הוסטלים, ושתי דיוריות. דיורית אחת נמצאת באוניברסיטת תל-אביב והדיורית השנייה נמצאת באוניברסיטה העברית בהר הצופים בירושלים. הצעירות נמצאות בתוך מעונות הסטודנטים. יש לנו כרגע דיוריות רק לצעירות. הצעירות נמצאות שם, הן לא חייבות ללמוד בתוך האוניברסיטה אבל הן משולבות בתוך חיי החברה והתעסוקה בתוך האוניברסיטה. יש כאלה שתוך כדי הדיורית משתלבות בלימודים, גם אם זה רק קורס אחד או שניים. הדיורית בתל-אביב נמצאת מול קניון, ממש במעונות סטודנטים, זה מול קניון רמת-אביב. הן נמצאות ממש במרכז של המרכז ומקבלות שנה עד שנה וחצי.

הן מקבלות שיחה עם עובדת סוציאלית, יש להן את קבוצת השוות, צעירות שמגיעות פחות או יותר מרקעים דומים והן עם קבוצת השוות בתוך מעונות הסטודנטים. אנחנו מלמדים אותן שהפער לא כזה גדול. יש קבלה הדדית של הסטודנטים ושל הצעירות אלה את אלה.

יש לנו 48 דירות גשר לעצמאות, צעירים וצעירות בגיל 18 שכפי שאבישי ציין, מסיימים את הפנימיות של משרד הרווחה או פנימיות של משרד החינוך או אומנה, ובגיל 18 פעמים רבות הם לא יכולים לחזור הביתה. הבית מסוכן להם מאוד ויש 48 דירות גשר לעצמאות שבהן אנחנו מלווים אותם. רובם מתגייסים - שירות לאומי, מכינות קדם-צבאיות– ואנחנו מלווים אותם ארבע שנים, נותנים להם עוד אוויר לנשימה, שהם לא יהיו עסוקים בהישרדות, בלחפש דירות וכדומה, ויוכלו לעשות את מה ששאר האוכלוסייה הנורמטיבית עושה, מתגייסת או הולכת לשירות לאומי.

אלה שנופלים בדרך– אנחנו דואגים לעזור להם, מסייעים להם למצוא תעסוקה ומנסים לחזק את הקשרים עם הבית במינונים המתאימים לכל אחד, תופרים חליפה אישית לכל צעיר וצעירה. יש לנו בנוסף לזה דירות מעבר רשותיות, של המשרד בהסכם מול הרשות. הרבה מהם בצבא או בשירות לאומי וחלקם בסיום שירות צבאי שנגיד באו מבתים שלא - - -

צעירים שהם תושבי הרשות?

הם לא חייבים להיות תושבי הרשות. המטרה לכתחילה הייתה שאם בבת ים יש דירת מעבר אז צעירי בת ים ייכנסו אליה, אבל ראינו שפעמים רבות דווקא אם אתה בא מבת ים והאוכלוסייה שם מסביב פחות טובה לך - - -

לכן שאלתי, כי לפעמים צריך להחליף מקום - - -

הריחוק הגיאוגרפי הרבה פעמים עוזר לך לתפוס את עצמך.

לא קשה על מיטה פנויה בדירת מעבר בגלל שהוא לא מהרשות? יש צורך ויש מקום לבן אדם או הצעירה או הצעיר להשתתפות בדירה.

הדירות האלה מלאות תמיד נכון? כמעט?

כמעט תמיד. יש לנו חמש מכינות ניצוץ שהן מכינות את הצעירים בגיל 18. יש לנו גם מכינה חרדית.

זה לא קשור למכינת אופק, אלה מכינות - - -

מכינות ניצוץ של משרד הרווחה.

משרד הרווחה, כן.

לגמרי מוגדרות גם צבאיות. פנימיות שאמורות להכין לצבא אבל הן לכאלה פחות צעירים שלא היו נכנסים למכינות הרגילות הפזורות. הרבה מהם אלה אנשים שנכנסו עם פטור לצבא ויוצאים עם גיוס וכן הלאה. או לפחות עוזרים להם מאוד בתהליך הזה של התגייסות לצבא או גיוס לצבא.

אבל לרוב בוגרי מסגרות.

לא בהכרח. יכול להיות שאלה צעירים שחיים בקהילה בבתי הוריהם. היה סיפור עם שירות מבחן נוער סביב תיקים פליליים. יש סמים ברקע, יש אלכוהול ברקע. הם מגיעים לצבא, הצבא אומר "סליחה, הנתונים שלך כרגע לא מתאימים. אנחנו נותנים פטור או דחיית גיוס".

כל מי שנמצא במכינות ניצוץ זה כאלה שקיבלו פטור, דחיית שירות. חלקם קיבלו פטור מלכתחילה והמכינות, כמו שדורון אמר, אנחנו מצליחים לגייס אותם, וחלקם שעדיין לא מצליחים להתגייס הולכים לשירות לאומי משמעותי. מבחינתנו אלה הכלים שאנחנו רוצים להנחיל להם.

יש לצעירים כמובן את כל הלנות החירום שנמצאות אצלי, נכון, זה על קצה הרצף, בשביל זה יש הלנות חירום. ויש לנו שלושה מקלטים לצעירות - - -

רק את שמך, בבקשה.

שמי מיכל אבס, יש לנו הלנות חירום שהיום הן מורחבות, ויש לנו שלושה מקלטים בעיקר לצעירות מהחברה הערבית, שהן בסכנת חיים ממשית, ושצריכות מקום חסוי מוגן וכדומה.

כן, פגשתי את חלקן גם בהוסטלים של מוסד נשים שורדות אלימות. הייתה שם צעירה - - -

נכון. פעמים רבות אנחנו עושים חשיבה ביחד. נדבר על זה, אנחנו יותר עושים חשיבה לדיוק מענים.

זה גם מראה את השילוב לא פעם, של המשרד לביטחון לאומי ומשרד הרווחה.

נכון.

צעירה שהיא מאוימת על ידי איזו משפחת פשע, היא גם צעירה בסיכון. יש פה מצב שמטופל על ידי שתי המערכות.

תמיד בנושא של המקלטים, אנחנו בקשר ישיר עם המשטרה גם בכניסה ובעיקר ביציאה.

צעירות רבות מגיעות ישירות מתחנת המשטרה ובמנוסה שלהן בתוך תחנת משטרה, היא משם - -

סיפרו לי סיפורים על רימוני הלם על הוסטלים וכאלה.

יש לנו עוד כל מיני סיפורים. - - -

אפשר רק שאלה? יש מקרים שבהם יש המתנה של צעירים בסיכון שכן רוצים להיכנס לאחת המסגרות שפירטתם ואין מקום?

מהנתונים שנבדקו בתחילת שבוע האחרון, יש לנו לכל ההוסטלים רשימות המתנה של בין 16 ל-20.

זה המון. זה עלה משמעותית מאשר הנתונים. זה היה 12-8, לא?

התחלת את הפתיח שלך עם זה שצריך לקחת בחשבון את השנים הבאות, את ההשפעות.

בקורות הגג אין כזה מצב. תמיד יש מקום להיות. זה לא שצעירים צריכים משהו ואין להם איפה להיות, אין להם קורת גג. אז בהלנות חירום תמיד אנחנו נקבל את כולם גם עם תפוסה מלאה. עוד הפעם, אנחנו נדבר על זה הרבה אבל אתם רואים, המענים הם מאוד מדויקים ומאוד ייחודיים, הם גם מאוד נעימים ומאוד מקבלים אז גם מפה לאוזן עובר השירות, שהוא אומנם שייך למשרד הרווחה.

חיובי, אבל כן.

כן, אני אומרת את זה באמונה שלמה. אם פעם היינו משרד הסעד וכך הוא נשמע, היום אנחנו שירותים חברתיים, והמבנה גם נראה אחרת, יותר מקבל, אז חבר מביא חבר. גם ברווחה העובדות הסוציאליות כבר יותר נושמות.

ונאמר גם שאוכלוסייה בסיכון לא בורחת מהמסגרות האלה. להיפך, היא אומרת "אני דווקא רוצה להיעזר", שזה דבר הכי חשוב.

אני לא רוצה להשתמש ב"בורחת" כי אני פחות אישית אוהבת, אבל גם אם בוחרת לעזוב אותנו, אנחנו יודעים היום בביטחון גם להחזיר אותם חזרה אלינו מה שפעם לא היה, ואתם תשמעו הרבה על התפיסה החדשה של הענף החוץ-ביתי אבל כולנו קיבלנו הרבה יותר ביטחון.

ונוסיף, ובזה אני רוצה לסיים, נוסיף על האוכלוסייה שהפכה להיות הרבה יותר אוכלוסיית קצה, ויש הרבה יותר כאלה במדינה.

מי שראה הורים, אולי שייך לרווחה או שלא, בטח ב-7 באוקטובר, משרד הרווחה התחיל לתת שירותים הרבה יותר רחבים לאוכלוסייה הרבה יותר רחבה. אנשים שבריאות הנפש הייתה אצלם, נמצאת כזאת אבל לא ערה, התעוררה בחזרה ואנחנו יודעים ואנחנו רואים במסגרות שלנו אוכלוסייה הרבה יותר קצה, הרבה יותר קשה ולקחנו רשימות המתנה וזו עבודה קשה שאנחנו צריכים לעשות ולהבין איך אנחנו - - -

רשימות ההמתנה האלה הן ייחודיות ספציפית מאז 7 באוקטובר או שזה משהו שהוא ארוך טווח,
ותלוי בתקציב, בתשתיות, במה זה תלוי?

הוא לא. ברור שאם יש המתנה זה תלוי בתשתיות ותקציב וכדומה. לפחות אצלנו במנהל, אף פעם לא היה מצב שביקשנו הרחבה ולא מצאו תקציב. שוב, לא התכוננו לכזה דבר. אנחנו יודעים שאנחנו צריכים גם להרחיב או גם לפתוח מכרזים.

מעדויות שאנחנו שמענו בוועדה כמה פעמים, זה גם מלונות המפונים. שם גם הרבה צעירים נכנסו למצבי סיכון. זה טיפול נקודתי, זה לא טיפול ארוך טווח.

הם לא הגיעו אלינו. גם הצעירים וגם הנוער. בדיוק אנחנו מסיימים איזו ועדה עם הרשויות המקומיות בדרום, הם לא הגיעו לחוץ-ביתי. תמיד בחוץ-ביתי יש לו עדיין מאפיינים, כשמוציאים מישהו מהבית. אז בטח שנוער, דווקא כשהצענו מקומות רק לנוח לרגע ולהיות שם, הם בחרו שלא, זה לא עבד. אנחנו פתחנו מסגרות.

גם כאן אנחנו רואים אוכלוסייה יותר קשה. אוכלוסייה שהתעוררו בה מחלות נפשיות, יותר צורך, המון לחצים בבית שגורמים ליציאה מהבית ואנחנו נדרשים לתת פתרון, לדאוג להוריד את הכמות. אני רוצה שיהיו לנו רשימות המתנה כי גם להוסטלים אתה לא נכנס בחירום, צריך לעבור איזה תהליך עם עצמך.

זה חשוב לדעת, אנחנו לא בהיסטריה שיש רשימת המתנה שזה אומר שיש כאן כאלה שאין להם מקום. להוסטל, ועל זה כאן ידברו, יש תהליך והוא חשוב מאוד, אז רשימת ההמתנה היא קצת מתעתעת כששומעים 16, בסדר?

אני אבקש לאחר מכן להגיד מילה על רשימות ההמתנה אחרי שנשמע.

בוודאי.

אני רוצה בהקשר הזה להציג גם זווית של המשרד שלא נמצא פה והוא חלק מהעניין. אנחנו מפעילים, המפעיל הכי גדול לצעירים במשרד הבריאות, סל שיקום. מה שקורה היום, התהליך שצעיר צריך לעבור עד שהוא מצליח לצלוח את ועדת הביטוח הלאומי ואת ההמתנה, למרות ההנחיה של בג"ץ שהיא עד 90 ימים המתנה לוועדת סל שיקום, זה לא קורה. אז פעמים רבות, ייאמר לזכות משרד הרווחה, שמושיט יד במקומות שזה גם וגם, וחלק מההתגברות - - -

אבל יש יותר סיפור של הכפילות של הוועדות - - -

לא, הכפילות היא לא הבעיה. תסיים אבישי.

ייתכן שמישהו במצב שבו הנגישות לשירותי משרד הבריאות, בין אם כשירות משלים, בין אם כשירות המשכי ובין אם כשירות בחלק מהמקרים מקבילי ומצליחים להתגבר על בעיית הכפילות, אז אם משרד הבריאות היה יכול להגיב יותר מהר, יכול להיות שחלק מרשימות ההמתנה האלה היו מתקצרות.

אבל מה שנגיד בג"ץ הגדיר שלושה חודשים, זה מבחינתך הם לא עומדים בזה?

זה לא קורה.

לא, אני מבינה אבל אתה אומר זה דבר שכמסגרות זה מה שצריך היה להיות.

אנחנו רואים שבמסגרות שלנו, תיכף נועה תרחיב, אנחנו שמים דגש מאוד גדול על מיצוי זכויות. במיצוי זכויות רבים מהצעירים ומהצעירות שנמצאים במסגרות שלנו נמצאים זכאים בסל שיקום, וכשהם מסיימים כאן, המטרה שלנו היא שהם יקבלו את מה שמגיע להם באמצעות סל שיקום שהוא רחב בהרבה ממה שיש אצלנו בהוסטלים או בכל דירה אחרת, בכל מסגרת אחרת של המשרד.

גם ליווי ארוך יותר.

אבל אתם שמים את הקושי על התהליך הארוך. לא בהכרח הבירוקרטיה?

ארוך ומעט מאוד מענים שהצעירים שלנו יכולים להגיע אליהם כהמשך. צעיר או צעירה שמסיימים אצלנו הוסטל או דירת מעבר ונמצאו מתאימים לסל שיקום– לסל שיקום יש היקף מאוד רחב של מענים, גם בקהילה, גם בדיור. מה שקורה זה שהם יכולים לסיים אצלנו, אנחנו יודעים שהוא מסיים, ביום שהם מגיעים יודעים לסמן מה יום היציאה. טנטטיבית, לכן אנשי הטיפול אצלנו גוזרים אחורה, שלא נגיע למצב שנהיה יומיים לפני סיום ואין לנו המשך או אין פתרון עבור צעיר או צעירה.

אנחנו יכולים להיות בקשר חצי שנה קודם עם סל שיקום ולהגיד "יש צעיר או צעירה שזקוקים לכך וכך", ויגידו לנו, "בסדר, יש רשימות המתנה", או "כן נראה", ובסוף אנחנו נצטרך להאריך כאן את השהות, בעוד שלושה חודשים, עוד חצי שנה.

מה שקורה זה שמי שממתין גם לא יכול להיכנס. נוצר צוואר בקבוק ואנחנו לא מצליחים לתת מענה. לא נגיד לצעיר כזה או צעירה כזו, "סליחה אנחנו סיימנו, מחכים בחוץ, להתראות".

מי הבעיה, המוסד לביטוח לאומי מאשר את הסל או משרד הבריאות?

ביטוח לאומי רץ מהר.

בשביל להיות זכאי לקבלת שירותי סל שיקום, צעיר צריך להיות מוכר 40% נכות על רקע נפשי, סעיפים 34-33 לחוק הביטוח הלאומי.

שזו הוועדה?

אלה ועדות ביטוח לאומי וסניפי הביטוח הלאומי, ולאחר מכן לעבור סל שיקום. מירי דייקה שיש שני גורמים מעכבים. פעם אחת, תדירות ההתכנסות של ועדת סל שיקום, שרחוקה מלעמוד בהוראות הבג"ץ. מי שהגיש את הבג"ץ זה עבדכם הנאמן, זה חשוב לי. הפעם השנייה היא בעיית מקומות.

גם אותה הצפה של אירועי 7 באוקטובר, חלים בוודאי גם על מסגרות בריאות הנפש, לכן פעמים רבות אנחנו רואים שגם אחרי שצעיר או צעירה עברו את הוועדה עם הארכה וגם שהות של משרד הרווחה, אבל משרד הבריאות אין לו מסגרת לשלב אותם בה בגלל האתגרים שהוא מתמודד איתם.

לכן זה לא או-או, אלא גם וגם. שני הדברים ביחד מייצרים הארכת משך שהות שאינה בהכרח מחויבת המציאות, בהינתן תיקון של הדבר הזה.

ולא תמיד הם מקבלים את הפסיכיאטר שלנו כסל שיקום, בקהילה עם הפסיכיאטרים. סל שיקום דורש הרבה דברים ודווקא כשאנחנו ניתן במסגרות, הם לא מקבלים את זה. שווה לעשות על זה שיח עמוק ממש.

אבל אולי נתחיל עם נועה.

כן, אולי נתחיל עם נועה.

או שננסה לעשות על זה דיון ספציפי על סל שיקום או ליזום ועדת רווחה. תלוי מה הוועדה של זה, אבל ננסה לעשות דיון גם ספציפי על זה.

אנחנו אבל נכניס את זה לשיקום ששייך למשרדים.

כן, בסדר. - - -

לפני שנתחיל, אגיד שמפאת הזמן, וכי חשוב לנו לתת מקום לא' וא"ו, הם הכינו את עצמם להסבר של זה, לספר ולתאר את התהליך שלהם. תראו את המצגת, תהיו איתי על הזמנים ונשאיר מספיק זמן בסוף.

ארחיב אולי קצת על עצמי. אני מנהלת את המסגרת בשנה האחרונה, ממש שבועיים לפני 7 באוקטובר התחלתי לנהל את הוסטל ברושים. אני עובדת סוציאלית במקצועי כמעט בעשור האחרון. אני מגיעה עם ניסיון בנוער בסיכון, עם צעירים בסיכון. עשור בחברת גיא. זהו, זה בשנה האחרונה.

(הצגת מצגת)

הוסטל ברושים בדצמבר הקרוב אנחנו נחגוג שלוש שנים, הוא נפתח בדצמבר 2021. המסגרת הראשונה בארץ לצעירים בנים בסיכון.

לא. יש לנו את החוט המשולש.

לא. אתם "האח הקטן". אבל בסדר, זו תחושה טובה להיות.

אז אנחנו "האח הקטן". גם האח הקטן יש לו כבוד.

במטרה לתת מענה ייחודי לצעירים בסיכון בגילים 25-18, יש פה גם בוגרי פנימיות, מי שעדיין לא הוציא סל שיקום או מי שלא צריך סל שיקום, או מי שנמצא בתהליך סל שיקום, ומבינים בתוך הפנימייה שהוא צריך את הרצף, הם מגיעים אלינו. חבר'ה שמגיעים ממוסדות משפחות אומנה או מקומות של אומנה - - - חיילים משוחררים, כמו הצעיר שהיום נמצא בצו שמונה וחבר'ה שמגיעים באופן כללי, מטופלים לשכות הרווחה.

חיילים משוחררים, חיילים בודדים שהיו בהגדרה ת"ש חיילים בודדים? או שזה יכול להיות חיילים משוחררים - - -

לא חייבים להיות חיילים בודדים. גם הצעיר שנמצא פה, יש משפחה ברקע אבל כן, רובם חיילים בודדים.

הצינור המקשר בכל המקרים זה לשכות הרווחה, כולם מגיעים לפה דרך יתד. הם מלווים על ידי עו"ס יתד, ומטרת-העל של המקום היא לסייע במעבר בין תלות לעצמאות, בטח חבר'ה שהגיעו אלינו מפנימיות, שבהן המעטפת אינטנסיבית בהרבה, פיתוח נפרדות, השתלבות במעגל הלימודים והתעסוקה ופיתוח כישורי חיים.

זה בא לידי ביטוי החל מלעשות קניות בסופר, לבשל צוהריים, ניקיון ההוסטל, התנהלות עם תקציב. כל מה שזה אומר כמו שאנחנו היום חיים בבית שלנו בקהילה, פה הצעירים מקבלים לכך את כל הכלים.

חלקנו לא יודעים לנהל תקציב.

חלקנו לא יודעים, נכון, אבל אנחנו לומדים את זה, לאט-לאט.

צוות ההוסטל. יש לנו צוות מקצועי מורכב מרכזת תעסוקה, שאחראית על כל תחום התעסוקה. תעסוקה יכולה להיות התנדבות, לימודים, עבודה. הכול, כל קשת התעסוקה. עובדת סוציאלית שלנו של המסגרת שאמונה על כל התחום הטיפולי, מיצוי זכויות וליווי הצעיר בכל מה שקשור בכך. רכזת צוות ופנאי, ומדריכת הבוקר שלנו שנמצאת פה תמיד בבקרים, מה שבמסגרות אחרות מוכר כאם בית.

היום יש לנו חמישה מדריכים שמאיישים את המקום 24/7. גם בסופי שבוע ההוסטל פתוח ומאויש, 356 ימים בשנה. גם בלילה יש פה מדריך בערות מלאה, יש לנו את הפסיכיאטרית שלנו שעובדת בצמוד אלינו, ד"ר אנה פילס, שמגיעה אלינו פעם בחודש ופוגשת את הצעירים למעקבים על פי הצורך.

כיום ההוסטל מכיל עד 14 צעירים. היום אנחנו בתהליך חזרה לקליטות והיום יש לנו תשעה צעירים. ההוסטל מיועד לצעירים מכל רחבי הארץ.

כמו שאתם רואים זה מאוד מגוון מצפון ועד דרום יכולים להגיע אלינו. חלקם מאובחנים עם אבחנות פסיכיאטריות כמו שדיברנו קודם, מקבלים קצבת ביטוח לאומי. לא כולם רוצים להמשיך לסל שיקום כמו שכתוב פה אבל זה משהו שאנחנו עושים פה, המיצוי תהליך של סל שיקום. זה משהו שאנחנו מאתרים אותו בתחילת התהליך של הצעיר ומבצעים אותו במהלך השהות כאן.

כל צעיר כמו שאמרתי קודם, מגיע לפה עד שנה עם אפשרות להארכה של שנה וחצי וזה בשיתוף עם טל, הפיקוח שלנו. באופן די מלא כל הצעירים שמגיעים לשנה מבקשים את ההארכה של עוד חצי שנה והיו לנו גם צעירים שהארכנו להם ביותר, בשמונה ובתשעה חודשים והם כבר התגייסו לצבא.

תחום התעסוקה. היום יש לנו שבעה צעירים שמשולבים בתעסוקה היומית. ארבעה צעירים בשוק החופשי, עבודה של חבר'ה בגילים האלה, מלצרות, יש לנו פה מסעדות רבות מסביב, טבחים, ממלצרים, באולינג, תחנות דלק, חיילים משוחררים שמגיעים לעשות עבודה מועדפת בתחנות דלק. א"ו שפתח עסק עצמאי לשטיפת מכוניות.

איפה העסק?

אני הולך לאנשים עד הבית.

יש לו את כל הציוד. זו שטיפה רצינית, זו לא שטיפה רגילה.

לפני חודש נקלט אלינו צעיר חדש, משולב בתוכנית מתנדבים במדים. זכאי סל שיקום, מקבל ביטוח לאומי והיה לו חשוב להתגייס לצבא למרות שהוא קיבל פטור, והוא השתלב בתוכנית מתנדבים במדים. צעיר נוסף הגיע אלינו אחרי שמונה שנים בפנימייה והיום נמצא בלימודי עתודה י"ג-י"ד בתל-אביב. שני צעירים חדשים, שנמצאים בתהליך הסתגלות, כיום אנחנו על תשעה. אחרי החגים אנחנו עתידים להמשיך ולקלוט את הארבעה הנותרים עד המכסה המרבית.

עוד נקודה משמעותית, יש לנו צעיר שהיה תלמיד י"ב לאורך השנה, הוא סיים בפנימייה, הוא בן 18. הוא בחר לעבור למסגרת הזו ולא להישאר עוד שנה בפנימייה מתוך בחירה אישית שלו. הוא עבר יום סיירות, כיוון מאוד גבוה, עשה גיבוש חובלים. היום אחרי תהליכים רבים הוא עתיד להתגייס לשריון, בעוד חודשיים מהיום. כאמור, התעסוקה היא על כל הקשת. יש לנו צעירים שיוצאים מפה לקורס של פסיכומטרי, השלמת בגרויות, 12 שנות לימוד, לימודים מקצועיים, לימודי תחביבים, כל דבר שרוצים.

תרומה לקהילה.

התנדבות בקהילה זה משהו שאנחנו גם עושים באופן קבוצתי וגם מי שמעוניין לעשות את זה באופן פרטני אנחנו מלווים אותו בזה.

תחום הפנאי. בכל ינואר נבנית תוכנית שנתית לפנאי במסגרת תוך התייחסות לחגי ישראל, מועדים שהם שנתיים וגם אנחנו כצוות ההוסטל מרגישים גם את הקבוצה, תכנים שהקבוצה מעלה, תכנים שהיו רוצים להביא לפה, שמעסיקים אותם, שהיו רוצים להרחיב עליהם.

בתוך התוכנית אנחנו משלבים את כל הדברים האלה. לדוגמה, השנה עסקנו במיניות בריאה, סדנה שהגיעה אלינו ממרפאת לוינסקי בתל-אביב, מרפאה שמתעסקת בזה. זה הי נקודת שיא השנה, כשהם הגיעו לפה. סדנה מאוד חיובית. בהקשר הזה יש את עולם התוכן האישי של כל הצעירים. חוגים, השתלבות בתחביבים, סדנאות לפיתוח עצמי וטיולים, כיף, גיבוש. יש לנו פעמיים בשנה טיולים של הצעירים. פעם בשנה טיול של הצוות גם שאנחנו יוצאים. גורמים בקהילה שאנחנו כן נמצאים אתם בקשר, דליה, הרכזות, גם רכזת התעסוקה וגם רכזת הפנאי.

יש את הרכזות פה ורכזת ההתנדבות בראשון לציון, אנחנו עובדים איתה בשיתוף פעולה כדי לנסות לתפור חליפות אישיות למי שמעוניין לצאת להתנדבות בקהילה. עמותת חיים בכבוד, עשינו חלוקת מזון סביב תקופות החגים והיה לנו פה גם קורס התנהלות כלכלית של חמישה מפגשים שהגיעו לפה לעבור עם הצעירים על קצת איך לחסוך כסף, מה זה תלוש שכר, מה הזכויות שלי כעובד במקום העבודה שלי. כך היה הרצף וזה משהו שנכנס אצלנו מעכשיו בכל שנה לתוכנית השנתית.

זו הזדמנות להגיד תודה לראשון לציון. המסגרות שלנו הן לא מסגרות של רשות. אנחנו בוחרים את המקום כי אנחנו צריכים את המבנה, כי אנחנו צריכים נגישות. כל נושא החוץ-ביתי מאוד קשה לרשויות מקומיות, וראשון לציון מחבקת אותנו, את הרווחה, אז מבינים כמה הרווחה שלנו חזקה אבל גם מברכת מסגרות רווחה בכלל, אני אדבר בשם כל המשרד, שלא קשורות אליה אישית בתושבים. הם תמיד ייתנו לנו להרגיש חלק מהעיר הזו, הם סייעו לנו את המכסה שהם יכולים לתת לנו ככל שניתן, זה דבר שאנחנו לא ראינו את זה בהרבה מקומות, אז זו הזדמנות.

וראשון לציון זו עיר שמתמודדת, סיפר לי ראש העיר, עם אווירת רווחה. אנשים שיודעים שיש להם שירותים טובים, שיש כאן תשתית חזקה, שעוברים לגור בראשון לציון כחלק ממערך שיקולים של רווחה והעיר - - -

מעניין, לרוב זה פחות שיקול, אנשים בדרך כלל עושים שיקול של חינוך ופה אתה אומר שהרווחה משפיעה - - -

יש שירותים חברתיים, עיר חזקה וזו הזדמנות. היא לא חייבת לנו כלום. אני לא חושבת שרק מי שבראשון לציון כאן, היא לא חייבת כלום והיא פותחת דלתות, לא עושים כאן רעש כשאנחנו פותחים מסגרות.

כדי להעתיק את זה כמודל לערים נוספות שאתם רוצים להשתלב בהן בצורה דומה, יש לכם איזשהו מהלך מול מרכז השלטון המקומי שמאפשר איזה שולחן עגול של גורמי הרווחה בראשון לציון כדי להראות להם איך המודל הזה עובד פה ואיך אפשר להעתיק אותו הלאה?

אני לא מכירה שיש לנו, אין לנו כזה מודל.

לצערי, יש לנו ניסיון גם פה וגם לא פה, במקומות אחרים וזה פעמים רבות הנהגת העיר והחזון, כי פעם אמר לי ראש עיר אחר, "אתה מביא לפה הרבה אנשים שגורמים לי לעשות הרבה דברים ואף אחד מהם לא הצביע לי בבחירות או לא הצביע למישהו אחר". אמרתי לו, "לפחות תודה", הוא אומר לי "על מה תודה?" אמרתי לו, "לפחות אתה אומר את האמת". כולם מספרים סיפורים, שהנדל"ן ושככה. הוא לפחות אמר את זה כמו שזה, אז אני לא יודע אם יש מודל. המודל זה חוכמת הלב.

חוכמה של השליחות.

אבל יש לנו את הקטע של נמב"י של משרד הרווחה, אומר לנו את זה, שומר עליו בקנאות מטורפת, אני לא חושבת שיש משרד אחר ששומר עליו כך. הם כן שומרים על השכונות שמקשה עליהם מאוד על הקטע של לשמור עליהם ולא לעשות לא עיר ולא שכונה מלאה במסגרות הרווחה. אנחנו מבינים את הנושא הזה. אנחנו לא רוצים להרוס לא עיר ולא תושבים. אם הרצון שלנו לשמר כמו שהתחלתם ואמרתם, בתוך עיר.

אבל זה גם נכון לצעירים. הם צריכים לשמר נוכחות אוכלוסייה חזקה.

נכון, אבל אוכלוסייה חזקה מורידה את ערך השכונה.

אני יכולה לספר מניסיון שכשהייתי חברת מועצת עיר, אז כשנכנסתי אתם לאיזה הוסטל של נשים שורדות אלימות שלפני כן התנכלו אליהן, לא רצו שההוסטל הזה יישאר כשהסתיים החוזה של אותו בניין וכל הדרג המקצועי כבר היה בהבניה הזאת. מהנדס העיר, ראש האישורים, ואז כשנכנסנו עשינו את זה תוך כמה חודשים. כל האישורים התקבלו כי כשרוצים לחסום מקום מלהגיע, זהו, וההוסטל גם פשוט ענה אני לא צריך את הדבר הזה.

זה קורה גם דרך אגב גם עם מוגבלויות, יש לנו עניין של אנשים שלא מוכנים לקבל אנשים עם מוגבלויות בתוך השכונה שלהם. זה לא מעט פעמים קורה, אנחנו נתקלים בזה בכל מיני מקומות לגבי כל מיני אוכלוסיות אצלנו, זה גם אצלכם, גם עם מוגבלויות. משפחתונים של ילד ונוער, אבישי.

אבל עוד הפעם, צריך לעשות שיח שהוא - - -

זו ממש נקודה מאוד רגישה שצריך לתת עליה את הדעת.

דווקא אם אני יכולה להסתכל רגע על פריזמה של תחום צעירים. אני הייתי מנהלת תחום זנות שלוש שנים ודווקא סיפרתי את זה קודם שדווקא יותר קל להגיע לצעירים. אם אנחנו לוקחים נגיד את אוכלוסיות הקצה כמו זנות, דרי רחוב, התמכרויות. אף אחד לא רוצה שבוילה ליד, הוא קנה וילה ב-4 מיליון, 5 מיליון, 6 מיליון שקלים, אף אחד לא רוצה, אני לא מדברת עלינו. כאשר אלה אוכלוסיות קצה זה הרבה יותר מורכב, יש משהו סביב - - -

אני גרתי בבניין שמול הבניין, בבית הדר היה הוסטל של מתמודדי נפש והבניין שלי היה מפקדה ממש על מזכירות, כל זה. לא הרגשנו את זה. אני חייבת להגיד שזה הרבה יותר עניין גם פסיכולוגי.

לא, אין ספק בכלל.

אנחנו ממש לא הרגשנו את זה. לא נפל האסימון שזו המזכירות שנמצאת בקומה הראשונה, איזה כמה חודשים ראשונים.

גם היכולת של מסגרת, אנחנו מדברים על זה בתהליך קליטה, זה בדרך כלל על כל הנושאים, באיזה - - - לדעת לשמור על זה. אני אתן את הדוגמה הכי קיצונית. נכנסנו כהלנת חירום בעומר. אנחנו לא חייבים לקבל אישור, שום דבר, אנחנו לא צריכים. שוב, נכנסנו לעומר ומה עשו לנו שם, אני לא רוצה לספר.

בקטע רע?

בקטע רע מאוד. אני שניהלתי הוסטל, סגרו לי חשמל, פינצ'רו לי את האוטו וזה, נכון. גם על זה אבל זה קורה, התושבים עושים. בעומר ישבנו, אגב מה ששאלת, השולחנות העגולים, וליצור. ואז עשינו שם וועדת חירום שאמורה להיות 24/7, הורדנו שניה רגע קליטה 24/7. אמרנו נקלוט אחרת, נתפוס אותם באר שבע ואיש צוות יביא אותם, וקצת עשינו שקט בשכונה כדי שנוכל אחר כך לאחות. אז לקח לנו שנה וחצי אבל, שנייה שקט, והשכנים היו המתנדבים שם והחוכמה היא כמובן, אנחנו גם עובדי טיפול אבל גם עובדי קהילה.

אגב, איש משטרה שיושב לידך, חיבור לשיטור הקהילתי. תמיד בשיתוף פעולה מלא.

אנחנו ממש משתדלים.

בנוגע לראשון לציון, אני רק רוצה לחזק. אתם יודעים מה זה מרכז הבמה. אז - - - יודע שניסינו בכל מיני מקומות במרכז. יש במרכז, מרכז עלמה בראשון לציון. ראש העיר בא ואמר אני מוכן לקבל, הביע עניין.

מה שדפנה אמרה זה חשוב, צריך ללמד תיווך של שירותים כלליים של המדינה, אל השלטון המקומי ואיך הדבר הזה נעשה.

זה משותף, אז זה חיבור ביניכם לבין - - -

כרגע יש רק נמב"י.

אבל יש אצלנו ברווחה את החשיבה.

יש לנו פונקציה, עופרה כרמון. בדיוק, זה מה שהיא עושה. נכון. שטחים חומים.

נכון.

היא אחראית אצלנו על כל מה שקשור בתכנון קהילתי.

היא עושה תכנון קהילתי. ואולי, כמעט בטוח, שיש לה יש איזה שולחן עגול. ואם לא, היא תתכוון ללכת לשם. היא עשתה מיפוי של אחוזים באוכלוסייה. היא עובדת ממש וצריך להגיד, בכל רשות וערך, מה אנחנו מביאים כדי לעשות מיפוי שאנחנו גם נגיד מראש בתכנון אורבני, יהיו מבנים, יהיה כבר צורך שהם יבינו ולא הפוך.

מי עשתה את זה?

עופרה כרמון.

עופרה כרמון-אבן, היא ייצוג בתוך המשרד, היא אחראית על כל מה שקשור בשטחים חומים, ועדת - - - פעמים רבות. ועדות תכנון מקומיות כאלה. זה התפקיד שלה.

כלומר, יכול להיות שנגיד אין בשכונה אחת את כל ההוסטלים ובשכונה אחרת - - -

לא, אפילו לפני.

היא עושה את זה ברמה של ועדות תכנון, שאם עכשיו יש הקצאה של שטחים חומים בתוך הרשות, אנחנו נאבקים על זה גם לקבל את השטחים חומים עבור המסגרות שלנו ויש פה חשיבה מאוד רחבה בנושא הזה.

יפה. שווה לראות, שווה לשמוע אותה - - -

הרבה פעמים היא קוראת לשולחנות עגולים אצלנו, כי בוועדות - - -

עם זאת, יש קושי. מה שעופרה עושה חשוב מאוד וזה ייתן מענה בעוד, במקרה הטוב, עשר שנים, אם נהיה אופטימיים. פעמים רבות אנחנו צריכים לפתוח מחר מסגרת ואנחנו בקושי גדול, כי היום הדבר היחיד שיש זה נמב"י וברגע שיש אישור נמב"י, כמו שמיכל אמרה, כביכול אנחנו לא צריכים לבקש רשות מאף אחד. אבל בפועל, בלי העבודה המשותפת עם אותה רשות, אנחנו נתקלים בחסמים מאוד קשים וכשרשות רוצה לעשות חסמים היא יודעת לעשות את זה.

אז זה מה שאני אומרת. לא פעם הדרג המקצועי, הוא כבר יודע שהדרג הפוליטי ברשות מתנגד מאוד ואז זה כמו גורם מצנן. עזוב לא תמיד זה גורם בולם, אפילו גורם מצנן.

אין יעילות של ועדות התכנון, כמו שהם רוצים למצוא משהו בהוסטל.

זה לא עוזר לחפש, זה לא זה, ובחיפה יש לי הרבה דוגמאות.

אנחנו ניתן לך עוד דוגמאות מכל מיני ערים שאנחנו כבר יודעים מראש.

דפנה, בנוגע למה ששאלת. הדרך הכי טובה שזה יקרה, אין מה לעשות, מדינת ישראל היא דוגמה גם על תשתית של "חומה ומגדל" וזה השאיר עוד מסגרות, מסגרות טובות ושנראות טוב ושנותנות שירות טוב ושחיות בקהילה. זה חלק מהשינוי שייווצר.

בעוד כמה שנים חלק מהשכנים פה יעברו לגור בעיר אחרת, וגם שם לידם ידברו על פתיחה של הוסטל, אבל הם כבר יחשבו על זה אחרת. להתעקש ולהמשיך לעשות את השילוב הזה בקהילה, זה חלק ממה שמייצר את הפרקטיקה הזו גם בעבורי.

אני רק אגיד לבקשת הקהל, נמב"י פירושו תופעת "לא בחצר האחורית שלי". יש שם ממש פרוטוקול שאומר שאנחנו לא נשים מבנים של חוץ-ביתי במרחק אווירי של חצי קילומטר אלה מאלה. עם דירות זה קצת יותר קל כי - -

יש נמב"י שאפשר להבין אותו. יש נמב"י של תעשייה מזהמת פתאום ליד בית ספר. אנחנו מבינים שזה כנראה מסכן אוכלוסייה. אבל יש נמב"י שנובע לא פעם דעות קדומות, ואפשר ממש לפרק אותן. אבל אם אפשר לעבוד עם זה, זה לגמרי תלוי בנו.

נכון, אבל מצד שני אני לא חווה את השכונה, כי אין קשרים.

לכן אמרתי, לפרק את ההתנגדויות.

כן, וגם לדעת שיש מסגרות שיכולות לצאת קצת לקצוות. לא תמיד צריכים את הערים הגדולות. פעם לרווחה היה קשה מאוד להתחיל מסגרת שצריכה להיות מונגשת ואנחנו רוצים לשלב אותה בקהילה, ולשם כך נכון שהיא תהיה במקום מונגש ומרכזי.

יש מסגרות אחרות וזה גם משהו הדדי, גם שלנו כמשרד הרווחה וגם של רשויות מקומיות.

חשבתי שזה נכון מאוד, לא שאני קובעת פה או משהו כזה. יש כאן כוונה מאוד נכונה לשים אוכלוסייה חלשה בתוך אוכלוסייה חזקה. זה משהו שאני שמחה שאתן שואפות אליו כדי לתת מקום - - -

להיות בשוליים זה להחזיר אותם שוב לאותו מקום, זה לעשות - - - שלא הלך זה דווקא מקומות של סיכון.

נכון. אני בטוחה שגם בהקשר הקהילתי - - -

זו בדיוק פתיחת ההזדמנויות.

- - - קהילתי, אז לשים בתוך אוכלוסייה חזקה זה הרבה יותר פורה ומעיר את הקהילה.

חד-משמעית. זה אופי של עיר. לדוגמה כשאני עובד בראשון לציון ואני בקשר עם מאיר 30 שנים, מימיו של מאיר ניצן, בנושא של משפחה וראש עיר דתי ועדיין זו עיר שיודעת להכיל ובכל מה שקשור לרווחת התושב היא ממש מקום ראשון.

אני יכול להציג לך עיר נוספת כמו אשדוד, בדיוק אותו הדבר. עיר פתוחה מאוד, עם הוסטלים של בריאות הנפש, של סל שיקום. מסגרות רווחה מאוד משמעותיות בתוך העיר עם נוכחות, עם השתתפות גם של העיר, גם בתקציב.

אני בקשר עם כאלה ויש יישובים, כמו שהציגה קודם מיכל, כמו עומר, או זיכרון יעקב שניהלו מלחמה, ממש מלחמה, נגד שני הוסטלים שרצו להקים.

אני זוכרת את זה, זה היה בשנים האחרונות. נכון.

לדעתי זה נכון, אני לא יודע מי מתכלל את הנושא הזה מול השלטון המקומי אבל צריך להציג גם אם עירייה יוצאת נשכרת.

נכון.

כי החבר'ה גם יוצאים לכל מיני עבודות של התנדבות בקהילה. עושים דברים, נוצרים קשרי גומלין שהם מאוד עוזרים גם למערך הטיפולי, השתייכותי. אז איפה שהוא זו נקודה ששווה לחשוב עליה כנושא שהוא מסודר.

אני ממש מתחברת שזו נקודה שתצא כמסקנת דיון, תודה לשולחן השלטון המקומי, איך לעודד את התפיסה, את החיבור הזה למשרדי הממשלה בהקשר האופרטיבי של מסגרות.

אני רוצה רק עוד משפט אחד. כשאת מסתכלת לדוגמה על עיר כמו ראשון לציון שהסוציו-אקונומי יפה, עיר שכיף לעבוד איתה והיא פותחת את עצמה כמעט לכל יוזמה בתחומים האלה ואז לוקחת לדוגמה סתם, עיר כמו לוד. המקומות הם במקום שהוא, אני לא רוצה להגיד נמוך אבל מורכב ובעייתי, הם אלה שכשאתה בא להם עם יוזמה כלשהי, הם אומרים "זו סטיגמה, זה לא טוב לנו". הם נשארים שם למטה, ועיר כמו ראשון לציון עם כל העשייה הזו צומחת למקום טוב וחזק. אז שווה להנגיש כזה - - -

אני ממש מסכימה אתך.

תוך כדי הדיבורים, א"ו לחש לי שהוא רוצה לתת את חוות דעתו. מדברים בכלל על ההשתלבות בתוך הקהילה ובתוך שכונות מגורים וא"ו רוצה להתייחס לזה מנקודת מבטו בכמה מילים.

כן, אני רוצה להתייחס לזה. גם הייתי בכל מיני מסגרות, גם בעומר שזה העלה קשיים עם השכנים, גם במסגרות אחרות ואני חייב להגיד שפה ההבדל ממש גדול. אני מכיר פה את רוב השכנים בשכונה והם גם מארחים אותי בבתים שלהם לפעמים בשישי ואני מנקה את המכוניות שלהם של כל השכנים בשכונה, גם של אנשים בכל טווח הגילים וממש מקבלים אותי פה יפה. אף פעם לא נתקלתי אפילו במבט לא נחמד ששמעו שאני מההוסטל, להיפך. "צריך צלחות שם, צריך כוסות, איך מרגישים?" ממש מקבלים יפה.

שזה ממש מראה שהעירייה מחלחלת הכול למטה.

כן, זה עובד.

זה המקום, איזה יופי.

צריך את השילוב של השניים.

נכון, אבל זה לגמרי אפשרי, אני נותנת. זה לא התפקיד שלנו, נראה איך נעשה משהו עם הדבר הזה. שלא יהיו מחסומים ומכרזים.

כמובן, חלק מאוד מרכזי זה הקטע הטיפולי. התהליך הטיפולי שכל צעיר בא לעבור פה וכמו שאמרתי, העובדת הסוציאלית אמונה על כל התחום. במרכז עומדת תוכנית טיפול אישית פרטנית, שנבנית לכל צעיר כאן מיום קליטתו עד סיום שהותו. תוכנית שמתרעננת כל שלושה חודשים סביב ועדה, אנחנו מתכנסים לוועדה, מדברים על המטרות, על מה הצעיר מרגיש שהוא כן השיג, את המטרות שהוא רוצה להציב להמשך ותוך כדי זה, אנחנו מרעננים את תוכנית הטיפול בשיתוף הצעיר, שיתוף מלא של הצעיר יחד עם הצוות של המסגרת.

אגיד בסוגריים, שזה יחד עם הקהילה, זה לא היה קורה בלי השיתוף הזה. בכל ועדה כזו נמצאת עו"סית בקהילה. שותפה מלאה לכל תוכנית, לכל אירוע חריג, כל דבר שקורה.

לאורך כל השנה.

ההוסטל לא עובד כגוף עצמאי. שיתוף פעולה מתקיים לאורך כל התהליך.

באופן שוטף. כן, לגמרי, לא רק סביב אירועים חריגים. סביב עדכונים שוטפים על מצבו של כל צעיר וגם ברמה הפרקטית, צעיר שצריך עזרים שהם תלושים או סיוע בדברים, עניינים כלכליים, תמיד עו"סיות יוצאות, עובדות בשיתוף פעולה לסייע ועושות את המיטב שלהן.

אני רוצה להוסיף, התפיסה שלנו בכלל אומרת, שהאזרח שייך לרשות ממנה הוא מגיע. הוא לא שייך לנו, להוסטל. אנחנו חלק בתהליך חייו בנקודת זמן, אבל הוא שייך לרשות שהוא הגיע ממנה. ולכן לרשות יש אחריות על התושב שלה ולנו יש אחריות לשתף את הגורמים ברשות. אף כי פעמים קל יותר לשני הצדדים להתנתק, להיות בפרטיות המשרד שלנו ושאף אחד לא יתערב לנו, והם אומרים "יופי, אנחנו גם כך משלמים הרבה כסף, תטפלו בו אתם".

למדנו באומץ, גם הם למדו לבוא אלינו, וגם אנחנו למדנו להכניס אותם ולשתף אותם יותר. צריך לזכור שהוא חוזר, הוא צריך לחזור לרשות המקומית, ולכן כדאי שתכירו אותו. הצעירים לא יוצאים מכאן כאשר הם עצמאים לגמרי וכבר לא צריכים את הרווחה. לכן השיתוף קשה. את תגידי באחוזים עד כמה אתן עובדות קשה כדי להשיג את שיתוף הפעולה הזה.

יותר קל אם נדבר על כל המסגרות שלנו, יותר קל יש לנו הגדרה מאוד ספציפית, אבל זה עדיין קשה. אתם יודעים שיש לנו חוסר בכוח אדם, ברשויות חסר כוח אדם בטירוף. ועדיין הם מגיעים לכאן וזה מאוד יפה לראות הוסטלים שזה נהיה חלק מהשגרה. פעם היינו עושים את זה לבד. זה נהיה חלק מהותי ובלתי נפרד בתהליך הטיפולי של שותפות.

אולי ביטוי לשותפות הזו, גם עם יתד וגם מבחינת הקהילה, התחילה תוכנית "הגל שלי", מי שמכיר. תוכנית גלישה טיפולית, שהצעירים משתלבים בה דרך מימון של הרשות ודרך עו"ס יתד מלווה, גם את השילוב של - - -

זו תוכנית שהתחילה מקריית חיים?

בבת ים לדעתי.

היא התחילה בתל-אביב. היא התחילה בבת ים, בבוטק'ה.

- - - גם בקריית חינוך. יוסי.

יש גם יוסי, יש אלירן.

למה לא בזמנו, בהקשר של דברים שהגיעו עד למועצה - - - משהו מדהים. זו תוכנית שהתחילה לנוער ועם השנים - - -

התחילה לנוער, אני הייתי מתחום השמה בחסות הנוער, בצופיה היו בין המסגרות הראשונות. - - -

בואו נחזור רגע. עשינו סיכום סמלי של אירועים חריגים או דברים שאנחנו מתמודדים אתם במהלך השנה. יש הכול. אין הרבה מה להגיד, זה לגמרי חלק מהמסגרת. דרך זה אנחנו עושים את העבודה החינוכית והטיפולית, דרך המקומות האלה אנחנו צומחים ועושים את העבודה.

היום שאחרי. מה קורה אחרי שנה, שנה וחצי שצעיר מסיים פה? זה משהו שאנחנו נתחיל לדבר אותו עם הצעיר ברבעון האחרון של השנה. ננסה להבין מה רצונו של הצעיר, איפה הוא רואה את עצמו ביום שאחרי המסגרת. שוב, המטרה היא רכישת ביטחון וכלים לצאת לקהילה באופן עצמאי ובטוח יותר. האפשרויות זה דירות מעבר, שמירי הזכירה קודם ומהניסיון שלנו, שמאוד קשה למצוא מקום בדירות מעבר התפוסה מלאה רוב הזמן. ברגע שיש, אנחנו ממש חוטפים את המקום מבעוד מועד, ככל שאנחנו מצליחים - - -

זה הוסטל שאין לו דירות מעבר, זו לקונה שתטופל אצלנו היום. יש אותו רצף מתוך מחשבה שהצעיר יכיר את אותם אנשים ואין צורך. אנחנו רוצים למזער מעברים של אנשים, כי מעברים כאלה הם טובים. זה מכרז שיצא - - - זה בלי דירות מעבר. המראה שלנו כאנשי מטה של איך אנחנו למדנו ואיך אנחנו התמקצענו כי כך זה יצא מימים ימימה. קצת העתק הדבק.

אנחנו יודעים היום, זה לא קורה. היום הוסטל יוצא ישר כבר עם דירות מעבר במכרז וגם קל לך יותר, גם בגלל מה שאמרת שאין מקום אבל גם כי אנחנו רוצים שיהיה לצעיר את הרצף של אנשי הטיפול. אין צורך פה במעברים האלה וזה יקרה. זו התפתחות שלנו מקצועית, והם בתהליך איתנו.

מסגרות סל שיקום, מה שעלה קודם. השכרת דירה באופן עצמאי בקהילה שזה חלק מהצעירים שמרגישים מספיק בטוחים לעשות את הצעד הזה ויוצאים, גיוס לצה"ל, וכאלה שבוחרים לחזור הביתה, במידה שיש קשר עם המשפחה.

אולי נקודה שלא אמרתי בהתחלה, שהיום אנחנו מזהים שהמאפיין העיקרי של הצעירים שמגיעים לפה זה היעדר עורף משפחתי שזה חלקו מבחירה, חלקו מנסיבות חיים, זה משהו חשוב כשאנחנו מחזיקים את היום שאחרי, זה עוד מוסיף מורכבות למצוא את המענה המתאים והנכון.

עוד דבר, מסקנות הוועדה יכולות מאוד להועיל ביחס לסעיף 3. יש היום, ויהיו יותר פרויקטים של דיור בר-השגה מסוגף ואם אפשר שתהיה עדיפות כלשהי בקריטריונים, לחבר'ה שיוצאים ממסגרות רווחה מהסוג הזה.

כמו דירה להשכיר, כאלה?

למשל, יש פרויקטים של מעין מעונות סטודנטים פה בעיר, אבל הם בביקוש עצום, זה פרויקט עירוני או יש פרויקטים של משרד השיכון.

אז שתהיה עדיפות.

שמספיק שזה ייתן עוד שלוש נקודות.

נכון.

או שתהיה קרן, פעם חלמנו על זה ולא הצלחנו.

אין אפשרות של דבר כזה, כי זה מאוד רשותי. משרד השיכון.

משרד השיכון מכתיב את הקריטריונים, ואם יציאה ממסגרת - - -

משרד השיכון עובד מאוד טוב עם יתד, אני יודעת.

עובד מאוד טוב בהגדרה. עוד הפעם, אני לא אדבר בשם יתד כי זה לא הוגן ואני לא סגורה.

של דירות חירום?

לא, בהגדרה של לתת תעריף חודשי, הוא מאוד מינימלי.

חד-משמעית. אני רק אומרת שאומרים שהאינטראקציה סינרגטית יותר.

כן. אבל פעם הייתה לנו איזו מחשבה שנפלה עוד כשהייתי עם הצעירים, זה הנושא של הקרן, כי היום בכל דירה שאתה רוצה להשכיר אתה צריך לתת התחייבות, ערבות. ולצעירים האלה אין ערבות ואין עורף משפחתי. אפילו שהיום זו משימה קשה במדינה שלנו, הם מסוגלים כבר להחזיק דירה בעצמם, אבל אין להם את הערבות הנדרשת, ודאי שבמרכז הארץ שם העלויות - - -

כמעט לא נותנים בלי ערבות.

נכון, אבל בגלל שהם לא יכולים לתת, אין להם גם מי שיכוונן אותם. אני נתתי לבת שלי את הערבות נכון? אין להם מי שנותן. אנחנו לא מוכנים שהמיטות ייפלו והלוואי שהייתה איזו קרן.

אין להם רזרבות כלכליות כמו צ'ק פיקדון, שזה דבר שהוא מאוד חיוני.

נכון, אבל הלוואי שהייתה איזו קרן, קרן לצעירים.

אם בונים עכשיו פה בראשון לציון ליד נמב"י דיור בר-השגה, 400, 500 דירות.

אבל לא ממשרד השיכון, אלא שהעירייה עושה.

העירייה והסטנדרטים לקבלה או לתקנון של קליטה, לתעדוף של משרד השיכון, ואז אם יהיו שם חמש דירות שנמצאות - - -

בסדר, אבל צריך לראות, החסמים האלה שאני מדברת עליהם, אלה חסמים שבכלל - - -

אנחנו רק נעבור על תהליכים ואתגרים וחשוב לנו שהצעירים ידברו. בשבילם התכנסנו.

שקופיות אחרונות ואנחנו נעבור לא"ו וא'.

(הצגת מצגת)

תהליכים משמעותיים ואתגרים שהתמודדנו איתם בשנה האחרונה. הסעיף הראשון, זה לא רק בשנה אחרונה. זו התמודדות שהיא יום-יומית וכל הזמן קיימת, גיוס וכוח אדם איכותי. אני רואה את הפער, עבדתי גם בדרום, בבאר שבע, כמדריכה, ואני היום פה. אני חווה היום קושי משמעותי בהרבה, פה במרכז, בגיוס כוח אדם.

צריך להגיד, ובסדר, שנועה תישאר נחמדה, עכשיו אני אהיה לא נחמד. השכר שמשרד הרווחה משלם למדריכים, כבר לפני חמש שנים ועשר שנים הוא היה לא מתאים.

כן. היה מוגדר 40 שקלים ועכשיו הם הורידו במכרזים, נכון?

אנחנו אפילו לא שם. לכו מפה לחסות ושם עוד יש מענקים ותוכניות. אני מחבב את משרד הרווחה ואוהב את האנשים, אבל אנחנו לא רוצים להיות הסוס שהתרגל שלא לאכול. להוסטל הזה ולדומיו, מגיעים לכאן אנשים מופלאים אבל צריכים לבחור בין שתי ברירות. או להיות כאן תקופה ולהמשיך הלאה, או לעבוד מספר שעות, ואני לא אגיד כמה כדי שלא להביך את פרוטוקול, אבל זה באמת מטורף.

ראיתי, איך שהסתכלתי על השקף הראשון כשראיתי ששניים סטודנטים, הבנתי שזו בעיה של שכר. התכוונתי לשאול אתכם אחר כך. כבר כאשר רואים שיש פה שני סטודנטים שמגיעים, מבינים שזו סוגית שכר, שהם צריכים למצוא לה פתרון.

ב"סבתא בישלה דייסה" של משרד הרווחה בחיזוק מדריכים במקומות אחרים, אז נפלו במנהל מוגבלויות איזה פטנט בחסות הנוער, איזו שיטה ואיזה קורס. ופה אני אומר, אני חותם עכשיו על הליכה אחורה של חסות הנוער ביחס לתקצוב.

זה מה שנמצא בבג"ץ שבעקבות - - -?

לא. בג"ץ קורות הגג זה לא על העסקתם. זה השכר, אבל לא על תעריף שכר. התעריף שלנו - -

בעולם אידאלי כל סוגית ההדרכה של מסגרות של נוער, ילדים, צעירים בסיכון, הן צריכות להיות בשכר שווה לעובדי הוראה בלי קשר למצב עובדי הוראה, אבל זה מה שהיה צריך להיות.

רגע, את צודקת, כי עד לפני שנתיים אם ניקח נגיד בתי ספר לחינוך מיוחד, לא הצליחו למצוא עוזרי הוראה ועשו שם שינוי משמעותי והעלו את השכר ל-43 שקלים או 46 שקלים ועוד תוספות ומשכורות, והיום אין בעיה. אני אומר לך מהיכרות אינטימית עם המסגרות האלה, אין בעיה.

והדבר הזה צריך להיאמר, במיוחד במסגרת כזו, רק לדבר על החיסכון, ותיכף נסיים את האתגרים ונשמע את החבר'ה. בזכות התקופה הזו פה ושלמשך יתרת חייהם הם לא יצטרכו, או יצטרכו פחות, שירותים של תמיכה, בריאות, סעד וכיוצא באלה. אם לנו יהיו פה את האנשים שאנחנו רוצים שישמרו על הילדים הפרטיים שלנו ויחזיקו פה לאורך זמן - - -

לזמן ארוך טווח, בדיוק.

נכון. כי ללמוד להיות מדריך מעולה, לוקח זמן. אם המדריך צריך לעשות את הבחירה אם הוא כאן כי הוא מאמין בזה כי הוא רואה את התהליכים, או שהוא חוצה כביש וממלצר, כי הוא צריך לשלם שכר דירה. הוא ערכי וראוי ויש לנו אנשים מדהימים ואנחנו משקיעים בהכשרות שלהם ופעילויות רווחה וכו' אבל צריך לשלם שכר דירה וצריך לשלם חשבונות.

ובאזור הזה גם יוקר המחיה כנראה מורגש בו יותר, ואם השכר שלא מאפשר - - -

יש גם במרכז הרבה יותר אפשרויות.

אי אפשר להתעלם מעלויות המחירים והשכר לא רק נשחק, השכר שלהם נמוך גם לפני כן. עבדתי שבע שנים בכוח לעובדים, אני זוכרת את מאבק חסות הנוער שלהם, כן? אז בגלל זה, זה יושב עליי תמיד. זה שנים שם.

אבל עכשיו, עם כל הנסיגה בענייני חסות הנוער, תני לי עכשיו את מה שמקבלים המדריכים בצופיה או במסילה, אני עכשיו חותם למטה ומשאיר את הדף ריק ותמלאו אותו במשרד.

ועכשיו נגיד גם לפרוטוקול, שגם עם החסות אנחנו עדיין לא מצליחים לראות תקינה מלאה.

אין תקינה מלאה.

אין תקינה מלאה, אנחנו לא רואים אותם לאורך זמן כמו שנדרש.

אני מסכים. זה בדיוק העניין, יש בעיה רוחבית וכדי שלא להיות הסוס שכמעט התרגל לא לאכול, וזה משהו שצריך להגיד אותו, לצד תהליכים יפים, לצד ההשקעה המאוד אינטנסיבית, וקורסים והכשרות ופעילויות רווחה כאלה ואחרות, יש לצערנו גם את זה.

כי אלה לא מחליפים תנאים סוציאליים ושכר.

אני אספר לך סיפור ממסגרת אחרת, שהוא בלתי נסבל בעיניי.

במסגרת שלא של משרד הרווחה, אחת המדריכות בפגישה, היא עובדת בחונכות לילדי נכי צה"ל של משרד הביטחון, היא מרוויחה יותר ממני, והיא מספרת לי על ילד במסגרת – היא עובדת בחונכות עם משרד הביטחון, אני בכוונה אומר את זה שוב, היא מרוויחה יותר מהמדריכה שלה, שמחליטה לה אם היא יכולה לצאת לחונכות או צריכה לקבל אישור, וזאת מציאות לטווח ארוך היא בעיניי אחד האתגרים הגדולים של מדינת ישראל משום שעוד קצת ועוד קצת וזה מסוג הדברים שהם סיכונים שנבנים לאט ומתממשים - - -

אני גם רוצה להגיד משהו כללי כי זה העולם שלי ואני אומרת אותו ואני רוצה להגיד. מדינת ישראל לא יכולה להרשות לעצמה להמשיך להפקיר את החוסן הלאומי שהוא חוסן חברתי. אין דבר כזה רק ביטחון שהוא בא בגבולות. ביטחון הוא גם ביטחון חברתי במדינה כזו וזה נכון לגבי שכר של שוטרים מתחילים, וזה נכון לגבי שכר של מטפלות לגיל הרך, ונכון גם לגבי שכר של מדריכים ומדריכות.

כשעשינו את המאבק עכשיו בכנסת על הפסיכולוגיות של השירות הציבורי, אמרתי לא יכול להיות שהשכר השעתי של השמרטפית של הילדה הוא יותר משלהן.

חד-משמעית, זה כן גם קצת, ואז פותחים קליניקה פרטית אבל הם היו רוצים לעבוד בשירות הציבורי גם בשליש מחיר, שליש שכר, סליחה. אנחנו ממש במו-ידינו מרוקנים את השירות החברתי שהוא העובדים, כי אין מה לעשות, כל השירותים החברתיים בישראל עומדים על העובדים.

מה שאתה אומר פה הוא חד-משמעית נכון וכל מי שחושב שהעצמת העובד והכול בא במקום שכר, אז הדבר הכי מעצים לעובד זה תלוש מכבד, ואז אפשר לדבר על שאר הדברים, וזה נכון גם לגבי כל השירותים החיוניים.

השיקום של ישראל תלוי בשיקום אחריות המדינה על אזרחיה, ואני אומרת את זה על כל השירות הציבורי. אנחנו פוגשים את זה בכול– נהגי אוטובוס, עו"סיות ומורות. פה אנחנו מדברים על אוכלוסיות קצה וכשאנחנו מאבדים כוח אדם, בטוח אנחנו פוגעים באותן אוכלוסיות. כלומר, הקשר הוא כל כך ישיר. זה ממש קשר ישיר לזה שאין פה אחריות.

בהחלט.

אני רוצה גם להוסיף.

מה השם בבקשה?

אור, אני עובדת סוציאלית כאן בהוסטל. די חדשה באופן כללי אבל כאחת שמגיעה מהשטח, חוץ מלכלכל את עצמי כצעירה בישראל, העבודה היא לא פשוטה. העבודה בשטח היא לא פשוטה. לכולנו במדינת ישראל, המצב פה הוא לא פשוט וכעובדים שצריכים להכיל, זה משהו שגם אותו צריך לזכור. לא שאני יוצאת לשכור דירה בעצמי.

אור, חד-משמעית. משיחות שלי עם עו"סיות למדתי שהרבה מהן פנו למשל למגזר השלישי, לא בעבור הרבה, אבל להרוויח עוד 1,500 שקל, 2,000 שקלים בחודש. הן אומרות "אני לא נמצאת באוכלוסייה חזקה כלכלית, אני לא יכולה גם לקרוס נפשית וגם לקרוס כלכלית, אז אני עושה במקום אחר משהו שהוא גם חברתי ומשמעותי ומרוויחה מעט יותר"

אז הבחירה היא לא פעם מאוד נוחה וכדי להגיע לשירות הציבורי את למדת שליחות, כלומר, הלכת להיות שליחת ציבור בתוך משרד ממשלתי בתוך מערכת ממשלתית. לא פעם המדיניות, שהיא ארוכת שנים, היא של הזנחה וייבוש.

ראינו את זה ב-8 באוקטובר, זה לא קרה בשנתיים, שלוש, ארבע. זה 20 שנים. זאת נקודת הקצה שהגיעה לנקודת רתיחה. אם לא נתעורר ונחליט שאנחנו משנים סדרי עדיפויות אל תוך המערך החברתי בישראל אז לא נוכל לעמוד בזה. ראינו ב-8 באוקטובר, מה שלא עובד בשגרה, לא עובד בחירום.

אפילו לפני, זה מתחיל במדריכים, שם התנאים הסוציאליים לרוב אפילו פחותים משלנו. ומהשטח, גם אני, יש לי ניסיון גם כמעט של עשור באופן כללי וזה גורם לאנשים לבחור בדברים אחרים, וחבל.

זה קשור גם לוותק וצבירה. כל הדבר הזה שגם את אומרת לעצמך, שאת מתקדמת אל אופק כלשהו.

כמדריכים זה בכלל לא קורה.

נכון. גם מעבר בין מכרזים. אלה דיונים שאנחנו עושים, זה חייב להשתנות מהקצה.

וכדי להגיע להיות עובד סוציאלי טוב, אתה צריך לעבור את כל השרשרת.

תודה אור, ממש.

נסכם עוד סעיף ונעבור לא"ו וא' כי הזמן שלנו קצר. מי מכם רוצה להתחיל?

ערב טוב. אז אני א"ו, צעיר פה בהוסטל. הכנתי פה כמה מילים אז סליחה שאני לא אסתכל עליכם, אני עדיין מתאמן על יכולות הנאום שלי. אספר בקצרה על שנה משמעותית שעברתי פה בהוסטל ברושים.

הגעתי הנה בהלנת חירום אחרי שהוציאו אותי ממסגרת אחרת שבה הייתי, אחרי שהייתי בכמה מסגרות שמהן הגעתי. גם בהלנת חירום ובכל מיני מקומות שאליהם הגעתי אחרי כל מיני דברים שעברתי בחיים ולאחר שעזבתי את בית הספר בגיל 14.

הגעתי להוסטל בלי כסף, אפילו לא טלפון, ללא שום תמיכה ובגדול כלום חוץ מחלום, מה שהוביל לתקווה שאצליח בחיים. הרבה פחדים, חרדות ואמונות מגבילות וייאוש– אבל עמוק מעבר לכל השדים והפחדים ידעתי שלא אוותר עד שאשיג את מטרתי גם אם אמות בדרך. ידעתי שבמצב הזה אני לא נשאר, ייקח מה שייקח, ואעשה כל מה שצריך וכל וויתור שיידרש, כדי להגיע למצב שבו אוכל לרפא את עצמי, לחיות בטוב ולעזור גם לאחרים.

למרות כל מיני אנשים, אירועים וחוויות שעיכבו אותי או שאמרו לי שלא אצליח, שאני מקרה אבוד ומשוגע ושכבר אי אפשר לצאת מהמצב שלי, ואפילו שבמצבים קשים גם אני האמנתי כבר כך, אבל עמוק בתוכי היה קול שאמר שזה אפשרי שאוכל לצאת מהמקום הזה.

ידעתי בתוכי שכל עוד שלא עשיתי הכול, לא אוותר למרות כל הקשיים. הלכתי עם הקול הקטן הזה ואחרי שנים במסגרות, חלקן סגורות וחלקן פתוחות יותר, הגעתי להוסטל למקום שהוא גם מאוד פתוח, כך שאני יכול לייצר לעצמי הרבה הזדמנויות, וגם יש בו תמיכה רבה ועידוד. אז התחילה שנה שבה המשכתי את המסע שלי אבל על סטרואידים, לעבר חיים טובים ובעלי משמעות, לזולת ולעצמי.

האנשים הנחמדים פה והפתיחות של המקום, עזרו לי להתחיל מסע החיפוש של הזדמנויות דרך מדיטציות, סדנאות, קורסים, עולמות רוחניים, בודהיזם. בגלל הפתיחות של המקום יכולתי ליצור לעצמי עוד הזדמנויות להתפתח. אם זה בעסק של שטיפת מכוניות, אם זה בכל מיני סדנאות שעשיתי וכל מיני מקומות רוחניים, בודהיזם, יהדות. שום דבר לא הצליח לגעת במה שחיפשתי. כל אחד נגע קצת והראה לי שזה אפשרי, שאני אוכל להשיג את מה שאני רוצה, מה שאני מחפש. אם זה הימצאותי בהוסטל ויצירת הקשרים וההיפתחות של האנשים המדהימים פה, נועה ודליה.

אור חדשה פה אבל כל מיני אנשים מדהימים שיש פה בהוסטל. מדריכים מאוד טובים. המשך חיפוש שעוד ארחיב אותו, הגעתי לעולם של האינדיאנים, דרך סווט לודג' ששם למדתי לשכוח את הלב ולשתף בקבוצה. זה טקס כזה אינדיאני.

תמיד הייתי סגור מאוד ושם ראיתי פתאום אנשים פותחים את הלב, מדברים על הקשיים. ומשהו בזה נגע בי, נכנס עמוק, כי כולנו אנשים פשוטים, ושם התחלתי להיפתח וגם הבאתי את זה לתוך ההוסטל, נפתחתי עוד לדבר הזה ומצאתי קשת של אנשים שמוכנים לבוא עם הלב שלהם כמו שהם ולהזיע ולהתאמץ כדי להצליח.

למרות כל הקשיים שהיו לי עם זה בתור בן אדם שהייתי מאוד שמרן, התחלתי להיפתח וזה רק בזכות ההזדמנות של הפתיחות של ההוסטל, זה משהו שהיה חסר גם במסגרות היותר פתוחות שהייתי בהן. פתיחות יכולה להשפיע לטובה ולרעה, אבל אני ידעתי מה המטרה שלי והשתמשתי בזה ליצור לעצמי הזדמנויות טובות.

ידעתי שאני אקח את זה למקומות חיוביים שיטיבו איתי ומשם נחשפתי לעוד טקסים ולעוד דרכי טיפול ועוד אנשים נפלאים בתוך ההוסטל, אנשים שהצטרפו והתחיל מסע הריפוי הפנימי, הכניסה פנימה וההתמודדות עם הפחדים. עברתי לילות שגם השד הכי נורא ומפחיד לא יכול לעמוד מול מי שעבר אותם.

כך לאט-לאט בליווי ותמיכה של האנשים פה, וגם בחוץ וגם בזכות עצמי כמובן, התחיל שינוי. אנשים פה לא ויתרו גם כשהיה קשה והיו רגעים ממש קשים, ועל כך תודה רבה. מגיע להם מחיאות כפיים.

המשכתי ונלחמתי כמה שהאור היה מוסתר, אבל ידעתי שהוא שם. בהמשך נחשפתי לעוד כלים– סוג של מדיטציה, עמידה על מסמרים שלמדתי בה להתמודד עם הכאב, עם הקושי, וללמוד להגיב אליו, לנשום לתוכו ולהירגע איתו. שאפשר לראות אותו גם לא כמשהו שלילי אלא כאפשרות לצמוח ממנו, איתו, ושאפשר להיות שמח באחדות, טוב, אהבה, דברים טובים לצד הכאב והקושי. כי אלה החיים.

היום אני לא נותן לשליליות להוביל אותי, אלא משתדל ללמוד ממנה על הכוחות שלי ולראות בה הזדמנות ללמוד על עצמי. בזכות כל אלה וכל המסע שעברתי פה, הגעתי לאיפה שאני היום. אחרי שעזבתי את בית ספר בגיל 14, התחלתי להשלים פה בגרויות, השלמתי 12 שנות לימוד, השלמתי שתי בגרויות ובעזרת ה', עוד בגרויות בהמשך, אני מתכוון גם לעשות רישיון וגם, בעזרת ה', לבטל את הפטור וללכת לצבא.

בן כמה אתה?

אני בן 20.

הוא יעשה את זה.

בעזרת ה'.

בעזרתך.

- - - עשיתי שתי בגרויות בגיאוגרפיה ואנגלית, בשתיהן חמש יחידות. פיתחתי פה את הכישורים התעסוקתיים, אפילו שעבדתי כבר בעבודות, אבל פה היו לי גם עבודות שקמתי במשך חודשים ב-04:30 בכל בוקר. בזכות הפתיחות של המקום יכולתי לצאת ב-04:30. גם דליה שהייתה מדריכה, הייתה מעירה אותי, לא ויתרה לי, כך הייתי יכול כך לקום לעבודה, ואז לחזור לישון. זה הזדמנות לשינוי והרבה מזה בזכות הצוות שתמך גם כשהיה קשה.

הקמתי עסק קטן של שטיפת מכוניות יסודית ומקצועית, עד בית הלקוח. אני בדרך להשלים בגרות מלאה, לעשות רישיון ולהשלים תהליכים הדרושים לגיוס לצבא, לבטל את הפטור, להגשים עוד חלום– ללכת לקרבי, וגם להמשיך לפתח את עצמי בעולמות רוחניים, רגשיים, תעסוקתיים וחברתיים, להעמיק את הקשר שלי עם עצמי ועם בורא עולם, למקום בריא וחיובי.

אני מכירה את א"ו שנה, והעובדה שהוא עומד כאן ומדבר בצורה כה רהוטה ומרגשת, היא ממש לא דבר מובן מאליו. רק לפני שבוע היינו בוועדה והיה קשה לדבר בפורום הזה ולהציג את הדברים בצורה ברורה. אתם לא מבינים, זו כאילו הופעה מהעבר. העובדה שהוא הקים עסק, יש לו פלייר מדהים שהוא משווק והוא פעיל וקם בכל בוקר מוקדם ואפילו הנראות שלו שונה. זו עבודה קשה של הכול ביחד ואני ממש גאה בך.

תודה רבה.

אני מצטרפת לדברים ואני גם רוצה להתייחס בכמה מילים. תיארת פה תהליכים רוחניים ושיטות טיפול חדשניות, אולי לא מוכרות וזה ייאמר לזכותו של ההוסטל המדהים הזה ולזכות הצוות כאן, על הפתיחות לדבר הזה. זה לא המצב ברוב המקומות בדרך כלל. האפשרות הזו הייתה נמנעת מא"ו ועצם זה שנועה והצוות פה אפשרתם לו ללכת בדרך שלו, זה מראה את הכול.

אני זוכרת אותך מהוועדה לפני שנה כשהגעת, ולראות איפה אתה היום, זה כל כך משמח. זה לשנות מסלולי חיים. זו הוכחה מובהקת שהצלחת לשנות את מסלול החיים שלך.

תודה רבה לכם מהנשמה.

אני אוהב בכללי לדבר דרך הראש ולא דרך דפים. לפני שהגעתי לפה הייתי בפנימייה בשם טוקאייר. גרתי שם, באזור שבע, שמונה שנים. עברתי שם תהליך ענק מאוד. היה לי פחד במה.

בן כמה אתה?

אני בן 19 כבר. היה לי פחד במה מאוד קשה ועזרו לי גם להתגבר עליו כדי שאוכל להציג את עצמי מול קהל, לדבר עם אנשים ולעשות דברים שאני רוצה לעשות. בתהליך שלי בפנימייה עברתי הרבה דברים בנושא עצמאות, איך להתנהל עם אנשים בשיחות, איך לדבר עם אנשים, איך לכבד אנשים, איך לשנות את החיים ממצב מאוזן על הרצפה ולהתרומם עד השמיים.

משם הגעתי להוסטל הזה. ההוסטל הזה הוא תהליך של "פינישים", גימורים, מבחינתי. מה שאני צריך לסיים עם עצמי. זה לעבור תהליך מרגע שהגעתי לפנימייה, מקום מסגרת, למקום שאני משתחרר וממשיך הלאה עם החיים שלי. בהוסטל הזה אני החזקתי עבודה עצמאית מאוד, ממש מסעדה, הייתי עושה הכול לבד. חצי שנה בערך. מפה ושם עברתי לעבודה אחרת, היום אני עובד בארומה, אני טבח שם.

עזרו לי הרבה בהוסטל, ממש הרבה. למדתי איך להתייחס אחרת גם כשמגיבים אליי בצורה לא נעימה, למדתי איך להתנהל עם עצמי. למדתי לעשות ניקיונות, לסדר את הדברים שלי כמו שצריך. הגעתי מפנימייה, לא הייתי יודע לסדר את הארון, ארון מאוד מבולגן אז הכול לימדו אתי פה, הכול אני עשיתי בעצמי, הכול אני עובר בעצמי.

הייתי נוסע מפה עד תל-אביב, 05:00 לעבודה. הייתי מסודר בכול, בזכות המדריכים שהיו איתי פה ועזרו לי מאוד. אני מרגיש שכשאצא מפה, אני יוצא חדש. אני יוצא מוכן עם הרבה כלים, וגם עם הרבה אחריות על הראש.

רציתי להגיד תודה לנועה, לכולם, לכל מי שאיתי פה בהוסטל, לכל החברים שלי. התקדמתי בחיים, הגעתי ביישן, כזה שלא מתנהל עם החיים שלו כמו שצריך, והיום אני יודע למה אני שואף בחיים, ויודע להתנהל נכון כדי להצליח ולהתקדם. אז תודה רבה.

אני זוכר את א' ב-2018 בפנימייה, כשאנחנו נכנסנו לליווי של הפנימייה, אז הוא עוד היה ילדון קטן, יפה כמו עכשיו ומקסים, אבל ביישן בלשון המעטה. עשית תהליך מדהים וזו בדיוק היכולת לאפשר רצף. הגשר שהוא היה צריך לעצמאות. אני כל כך גאה בך ובמסע מאותו נער ביישן של אז, עבור דרך להעז בכלל לעלות במסיבות סיום, ועד הכוכב שהיית באחת ממסיבות הסיום באולם בכפר יונה, ועד היום, שאתה יכול לעמוד פה מול כולם ולהגיד, "אני מדבר מהראש בכלל", זה מדהים.

רציתי גם לומר משהו לגבי פחד הבמה. אני רוצה לספר איך עברתי את זה, איך עזרו לי להתגבר על זה. עשינו סרט סוף סיום של הפנימייה, סרט יפה מאוד. יש שני סרטים שעשיתי, והם ביוטיוב כרגע. אחד סיום נוער פנימיית טוקאייר, והשני זה סיום בית ספר פנימיית טוקאייר.

בסיום בית ספר פנימיית טוקאייר אני שיחקתי את הוועדה המנחה. הרגשתי רע לעשות את זה אבל עברתי שם ממש, עברתי הרבה פרקים, עברתי הרבה, ממקומות למקומות והרגשתי שאני ממש מצליח. פחד הבמה שלי היה הסיוט הכי גדול שלי כשהייתי צעיר. הצלחתי לעשות את כל זה ואני מאוד שמח על זה.

אנחנו רוצות לקחת ממך מתנה כי בדיוק דיברנו, ולהשתמש במושג שלך שההוסטל הוא גימור, "פיניש", כי זה כל כך יפה מה שאמרת אז אנחנו לוקחות ממך את זה ואנחנו נשתמש בזה כי הגדרת את זה הכי מדויק. אם זה עושה לך, זה עושה בדיוק את הפיניש כדי לצאת, ותודה לך על זה, ממש.

משהו, אתם משהו.

אם יש לכם שאלות על ההוסטל, אתם מוזמנים לשאול.

השאלה המתבקשת, אם אתם מוכנים להראות לחלק מהצוות כאן את החדר שלכם.

בטח, באהבה.

בוא נעשה סיור, רק לבקש רשות.

השאלה אם יתר המשרדים רוצים בשלב הזה כבר לדבר או אחר כך. האם יש לכם שאלות פה? כי אנחנו לא חוזרים למסגרת הזו אחרי הסיור.

מפה נוסעים ליבנה.

אז תלוי בכם.

אני יכולה להגיד משהו עקרוני, סליחה, אני עוד במעטה ההתרגשות.

שני דברים, ונתחיל עם הטוב. אני לא יודעת מי מכם יודע אבל אנחנו עתרנו נגד משרד הרווחה והגשנו בג"ץ, שבגללו כמעט איבדתי את עבודתי.

רשימות ההמתנה המפורסמות בחסות הנוער הצטמצמו מאוד, אבל מקובל בנושא הזה לדבר היום על הכלה ונרמול ואני מאוד מוטרדת מזה. אני שומעת לפעמים מאנשים שאני מאוד מעריכה בתוך המערכת, בכירים מאוד, שאומרים "תמיד יהיו רשימות המתנה וזה טבעי, כי ככה זה כי תמיד הצורך גדול מההיצע".

אני כל כך הרבה שנים במערכת, ולא התרגלתי לרשימות המתנה, אסור לנו להתרגל לזה. ילד שאין לו בית, מדינת ישראל צריכה לתת לו בית. אם זה קשור לתהליכי טיפול ושלא נכנסים מייד, אז זה עניין אחר. אבל להגיד לילד שכבר נער, או ילד שכבר מוכן ללכת, שכבר רוצה, שכבר אומר "רוצה אני", לפעמים זו הזדמנות של 30 שניות, של הרף עין - - -

יש לנו לצערי, הפניות לא מעט נערים ונערות שהולכים לאיבוד ולא חוזרים בשלב ההמתנה.

נכון לפני חמש שנים היה איזה מקרה - - - לא הייתי אז בכנסת אבל זה מקרה שאני ממש זוכרת, לגבי רשימות ההמתנה.

אבל יש כאלה שלא התפרסמו.

נכון, ברור.

יש כאלה שהנזק הוא בלתי הפיך, וזה דבר שהיה לי חשוב לשים על השולחן.

והדבר השני, הוא מילה טובה, תודה למנהל של"מ בכלל ולחסות הנוער בפרט. זה לא מובן מאליו. עתרנו נגד החסות וכתובנה של אקטיביזם חברתי– לפעמים אתה מגיש עתירה וכמשפטן, יש לך יעד ברור מאוד, כשאתה מגיש בג"ץ אתה צריך לכתוב בפירוט רב מה אתה מבקש, איזה סעד אתה מבקש, מה הבסיס המשפטי. והסעד שביקשנו היה ברור מאוד. ביקשנו הקמת מסגרות. היה לנו ברור מאוד אילו מסגרות אנחנו רוצים, וחיסול רשימות ההמתנה, שהות לטווח ארוך ועוד.

יש עדיין רשימות המתנה בחסות הנוער, את מה שביקשנו לא קיבלנו, אבל מה קיבלנו? מטה מקצועי, אתם רואים בעצמכם, זה לא מובן מאליו. אנחנו פה כדי לתת לילדים ולצעירים, עם אמונה בכך שהם הלקוח שלנו.

לפעמים אני שומעת שאומרים שהילדים פה כדי להצדיק את העבודה שלנו, את התפקיד שלנו, את התקציבים שלנו. זה לא, זה הפוך. ואת הדבר הזה, אני זוקפת לזכות העתירה. היו חילופי גברי, הגיעו אנשים מסוג אחר ואחת המתנות שהם הביאו איתם, היא שקיפות.

מתי הוגשה העתירה?

ב-2017.

בתקופה של אגף תקול, עם כל הבעיות שהעליתם?

כן.

כולם אומרים שהיה שיקום מדהים מאז, כן?

כל המשרד השתנה בגדול. עברנו שינוי ארגוני מאוד גדול ב-2018, זה הפך להיות מאגפים למנהלי, והיה שינוי באגף חוץ-ביתי לקהילה וכן הלאה.

אבל על השינוי הזה יש לי איתך מחלוקת, רועי, סליחה.

כשאני עקבתי אחרי זה מבחוץ, והייתי קוראת על זה בלי סוף, זה מה שגרם לי כשנכנסתי לכנסת לדעת שזה נושא שנוגע בי, את יודעת, לפעמים נקשרים לאיזה נושא. היו שם הרבה נושאים חשובים, אבל זה מה שגרם לי ממש להבין שצריך להסתכל שם ולעשות, אני מתחברת למה שאת אומרת, גם לאנשים הטובים שפוגשים בדרך.

לא חוסלו לחלוטין רשימות ההמתנה.

הייתה מגמת שיפור ועכשיו כמה שנים שזה נשאר על סביב ה-90 וכל פעם זה עובר הצלחות למקום אחר וזה מבאס. התחלנו עם משהו כמו 400 ומשהו ממתינים, זה חבל ומה שעוד דבר מאוד חשוב וחסר לי במחוזותינו ואני אסיים, זה הנושא של השקיפות. משרדים ממשלתיים, אנחנו במגננה, נטייה לצמצם שורות, לא מוערכים, אף פעם אין מילה טובה.

אבל השקיפות שאני רואה בחסות הנוער מהממונה, גם מסוזן. אומרים "כן נכון אנחנו רוצים לחשוב, בואו שבו סביב השולחן תגידו לי מה אתם רוצים". מוכנים להקשיב, מוכנים להגיד שטעו, מוכנים לחשב מסלול מחדש וזה בתור, אנחנו עורכי דין, זה מה שאנחנו רוצים, אנחנו לא אנשי מקצוע, אנחנו רק יודעים לשאול את השאלות כשיש מילה טובה על השינוי.

אולי זה גם נכון בהיבט של הפיקוח הפרלמנטרי, אנחנו לפעמים מרגישים את זה לאורך כל המשרדים ותמיד אנחנו מרגישים שלפחות אפשר לשבת ולראות את הכול. כדאי להעביר את זה גם לזיו ולסוזן.

א' אנחנו נגיד, מגיע לחסות הנוער, מצטרפת אליהם. אני אשמח שתגידי את זה שוב, א'.

וב', ברור שזה קשור לסוזן. כי סוזן התחילה את התפיסה הזאת עוד לפני שקיבלנו ראש מנהל, כמובן שעמוס ממשיך ונותן יד חופשית. אני אציג לכם אחר כך את התפיסה שלנו, יש תפיסה לאגף החוץ-ביתי, היא שקופה לגמרי. היא תמיד ולעולם לא בחסות הנוער. את עובדת על זה, אני שמחה מאוד בדיוקים שלך, אבל אנחנו עושים שיתופי ציבור. להם יש מה להגיד והם מלמדים.

אני זוכרת שאני ניהלתי הוסטל אחד הנערים אמר לי "תעזבי את הספרים האלה, בואי תשמעי את האמת בסדר? כי מי מהספרים האלה היה בכלא?" אני ניהלתי הוסטל לנוער בכלא אופק, ולכם יש את הידע. אנחנו צריכים רק לדייק אז אנחנו עושים יותר שיתופי ציבור היום. נכון שלא הכול מתקבל, לא הכול אפשר. אמרו כאן תקציבים ותשתיות אבל אנחנו יודעים לאן אנחנו שואפים ביחד.

דיברת על החברה הערבית, ועדת היגוי של שנה ומשהו התכנסה, הייתם שותפים. זה ברור מאליו, אנחנו חושבים איך לא עשינו את זה קודם אבל זה לא רלוונטי, זה קיים כרגע, זה נמצא כרגע וזה קשה כי לכל אחד יש דעות ולנו או לכל אחד מאיתנו יש גם שלוש דעות. אז אני שמחה שאת אומרת, תגידי את זה שוב ואני אציג לכם בהמשך, בשקיפות ,את כל התפיסה.

אם אפשר להוסיף, אומנם אני מדבר בשם האגף החוץ-ביתי, אני לא מדבר בשם המשרד, אבל לפחות בשם עוד שלושה שיושבים פה, וטל מהמחוז, אנחנו ממש לא מקבלים בשוויון נפש רשימות המתנה. 25 שנים אני עובד סוציאלי, 11 שנים במשרד הרווחה, לפני אז עבדתי במקומות אחרים. מהיום שאני מפקח במשרד הרווחה, לא היה שבוע אחד שלא עסקתי בלילה בהלנה של מישהו, בחיבור, במציאת פתרון שלא קיים, ליצור פתרונות יש מאין. אפילו כשהייתי בחופש לפעמים נדרשתי לכך.

בתפקיד שלי במטה הייתי מפקח מחוזי וממונה מחוזי והיום אני במטה. פשוטו כמשמעו זה מדיר שינה מעינינו. זה לא דבר שמתקבל כמובן מאליו. יש מגבלות, לפעמים הן גדולות מאיתנו, אבל כמטה מקצועי אנחנו כל הזמן דוחפים להגדיל. לא תמיד צריך להגדיל את המענים, לפעמים צריך לדייק אותם, לפעמים צריך להשתמש במשאבים הקיימים בצורה יותר נכונה או להרחיב את המשאבים הקיימים, לא חייבים תמיד עוד מכרזים. אבל אני יכול להגיד בביטחון, העיסוק העיקרי שלנו כל הזמן הוא למצוא מענים ולחסל רשימות המתנה, וגם כשיש רשימות המתנה, לדאוג שיהיה מענה ביניים. - - -

הם לא נשארים ברחוב. ילדים בטוח.

בטח ובטח גם בצעירים.

אבל גם צעירים, מי שראיתי, שיישאר ברחוב אם אין לו מקום.

גם לא אישה שעוסקת בזנות וגם לא דר הרחוב.

אין אופציה כזו. הרבה פעמים הם לא רוצים, פתאום הם מתחרטים, קורה משהו. אבל לנו תמיד לא משנה איפה, יהיה להם מקום לשים את הראש, אני לא אוהבת להשתמש במזעור נזקים כי אנחנו רוצים יותר, אבל לפעמים צריך מזעור נזקים ראשוני. שלא יהיה אפילו אזרח במדינת ישראל שיזדקק לכך.

למשל, קיבלתי פעם מישהו, הוא רב עם אשתו ואין לו איפה לגור, אז לא, כי אנחנו עדיין משרד הרווחה, אבל לא יהיה. גם מקרים קשים שאנחנו יודעים שבכלל לא צריכים להיות אצלנו אם אנחנו מדברים על סל שיקום. על משרד הבריאות, יש לנו לילות - - -

נעשה על זה דיון נפרד - - -

אני מחזיקה את מקרי החירום. אני יודעת, יש לנו לפעמים לילות עם אוכלוסייה שלא צריכה להיות אצלנו. לא טוב לה, קודם כל לאוכלוסייה עצמה להיות אצלנו. ועדיין הם אצלנו כי מי שירצה, לא יישן ברחוב, ועל מסירות כוח האדם הזה סומרות שערותיי. לי זה קל להגיד "הוא לא ישן ברחוב", לשים סימן קריאה, אבל זה קורה בזכותם.

רגע לפני הסיכום ולפני הסיור, אני רוצה לחזור לאופוריה מא"ו ומא', וחשוב לי מאוד להגיד מול כולם ואני בטוח שגם בשם כולם, תודה לצוות, למדריכים שלא נמצאים כאן, לדליה, לאור. לנועה שעשתה פה שנה מדהימה תוך כדי זה שיש לה ילדים צעירים ובעל במילואים חלקים נרחבים מהשנה ועדיין. אני מוריד בשם כולם את הכובע בפניכם על הנחישות והמקצועיות מול כל האתגרים מבפנים ומחוץ. אני מאוד גאה בכם.

תודה להילה שמנהלת אצלנו את כל מערך הצעירים ומצליחה לשזור גם בין המסגרות וגם בין תפיסות תרבותיות, ואני גאה בכולכם מאוד. אתם מייצרים שינוי מציאות ובשנה כזו שלמדינת ישראל, זה לא "קצת מהאור" אור גדול וחזק שנראה למרחוק מאוד. ישר כוח גדול לכולכם ותודה רבה, ודרככם גם לשאר אנשי הצוות שלא כאן.

אני רוצה עוד משפט.

עברנו פה תקופות לא פשוטות. ההוסטל קיים כמעט שלוש שנים. אני זוכרת את חג חנוכה כשציינו שנה לחגיגות, אז נכנסתי לפקח על המסגרת. עברנו פה תקופות לא פשוטות, היו - - - , היו מורכבויות, אבל העובדה שכולנו שמים בראש ובראשונה את טובת מקבלי השירות ועובדים בשיתוף פעולה מלא, מבחינתי זה מודל להצלחה עבור כל המסגרות. לא לטשטש, לא להתפשר, להיות מקצועיים, להיות נאמנים ברגישות. זה ישר כוח גדול לכולנו.

אשמח להגיד משהו. ליהי גרסון אלי, מ-105. ברמה המקצועית של שיפור המצב בהוסטלים, אין לי הרבה מה להגיד כי המנדט של 105 כפי שאני מניחה שרובכם יודעים, הוא ילדים עד גיל 18, צרכים מיוחדים עד גיל 21. אבל פתאום עלה לי פה רעיון ואני רוצה לשתף אותו כאן ברשותכם. מנהלי ההוסטלים, נשמח מאוד לעשות משהו משותף.

הזכרתי כבר את פרויקט אבירי הרשת בהתחלה. זה פרויקט של מתנדבים אשר מנטרים את הרשת, מאתרים ילדים שמשתפים את המצוקות שלהם ונותנים להם מענה מסייע. המתנדבים מסיחים את דעת הילדים מהמצבים הקשים שלהם, מסייעים קצת למצב הנפשי שהם נמצאים בו ברגע כתיבת הפוסטים. מרבית העבודה שלנו בפורום סטיפס. מי שלא מכיר, אני מציעה מאוד להיכנס ולראות מה משתפים שם. אנחנו רואים ברשת הרבה ילדים שמתמודדים בדיוק עם מה שא' וא"ו סיפרו פה. הרבה קשיים, לדוגמה אפילו פחד במה, הרבה ילדים שיש להם פחד לעמוד מול הכיתה ולדבר ולהגיד דברים, שחוששים לגשת לילדים אחרים ולהתחבר אליהם. לא אלאה אתכם בכל הנושאים שעולים אצלנו.

הפרויקט הוא בעיקר לגמלאים אך יש בו גם צעירים, עובדי ממשלה, אנשי הייטק, אנשי מקצוע עם התמחויות שהכשירו אותם היטב לתת מענה נכון לילדים ברשת. א' וא"ו התגברו על דברים, הם גאים מאוד לספר שהם הצליחו. אולי כדאי לשתף אותם כחלק מהרצף הטיפולי או לשתף אותם אצלנו כיועצים, למתנדבים ולשבת איתנו אפילו במשמרות.

זה בהתנדבות אומנם, אבל אם יש אפשרות לשבת איתנו במשמרות ולתת עצות למענה שאנחנו נותנים, כי לפעמים גם אנחנו עוד מתקנים אותם, "פה אתה מאשים קצת את הילד במה שעובר עליו, פה אתה קצת נותן לו עצה שהיא לא כל כך רלוונטית". כמובן שיש להם ניסיון אישי ויש בהם הרבה רצון לעזור, אבל אם נוכל לשתף צעירים בכל התהליך הזה, ניתן מענה הרבה יותר מדויק. אז תחשבו על זה, אני אשת הקשר הזה שלכם, מי שמעוניין, בשמחה.

במוקד 105 גם משרד הרווחה שותף. יש לנו שם נציגות.

נכון, וזה לא המוקד, זה פרויקט של האגף האזרחי של המשרד לביטחון לאומי, פרויקט דגל במשרד. האגף האזרחי מנהל אותו. יש קשר למוקד בכך שאם אנחנו רואים מקרי אובדנות, אלימות במשפחה, כל מה שיש עליו חובת דיווח, אנחנו מעבירים למוקד ואז המוקד מטפל כאילו קיבל דיווח ישירות. אבל אנחנו חלק מהמטה הלאומי, גם משרד הרווחה, משרד החינוך, משרד המשפטים, אבל הפרויקט הזה הוא פרויקט אזרחי, ייעודי למענה ברשת לילדים שמשתפים את המצוקות שלהם, ויש הרבה.

אני לוקחת את הרעיון גם, אנחנו - - - יותר מדויק ליתד גם, כי אז יש לנו צעירים וצריך להיות מדויקים כדי לא להגיד שכל מי שבהוסטל זה נכון לו, או כל מי שבוגר, אפילו לא בטוח שזה נכון, אלא צריכים להתחשב גם בנכון להם. לפעמים החוויה הזו חוזרת אז אנחנו צריכים יותר לדייק את זה ומי שמחזיק את הצעירים זה כמובן יתד ומירי, כמובן כחוץ-ביתי.

אז אנחנו נשמח, אני הכי אשמח לתכלל את זה. ברמת הסיכום, תוציאו את זה לאלעד ממשרד הרווחה, נחשוב ביחד על שולחן עגול בנושא הזה, שנייצר שיח בנושא הזה ונראה איך אנחנו מקדמים את זה הלאה. אומר את זה למנהלים, למנכ"ל, לראות איך אנחנו מקדמים את הדברים האלה, גם אליכם.

ואז אלינו, כן?

גם אליכם בוודאי. אני מעביר לאבישי הכול ישירות.

אתם נעזרים בסיוע המשפטי כשיש שאלות של מיצוי זכויות?

מיצוי זכויות, חובות, כן.

ואתם מקבלים מענה?

כן.

היתרון הגדול זה יתד.

אז אני אבי. כששמעתי בהתחלה את העניין של רשימות המתנה, אני שמחתי. מבחינתי זה סוג של חשיפה, ומקור משיכה לאנשים. אני יודע, אני בוגר מוסדות לפני שזה הפך להיות פנימיות, אז הייתי בכל המוסדות שפרוסים, חלק מהן נסגרו כבר, מה שדיברנו. מה אני אעשה, פנימיית ארזים מי שמכיר, נסגרה לא מזמן.

אני קלטתי אז את החניכים מהפנימייה, אז - - -

כאשר יש רשימת המתנה, זה אומר שיש ילדים, ושהם רוצים לבוא. צעירים, ילדים, ככל שהם רוצים לבוא, צריך למצוא להם מקום. בדרך כלל היו תקופות שאף אחד לא רצה לבוא, לא רצו, לא ידעו, היה קשה למשוך אותם. דיברו כאן על חלק שבאים וחוזרים חזרה אחורה אז צריך לא סתם השמה, אלא השמה נכונה.

בראייה של זמן, אני בתפקיד שנה ואני רוצה להגיד לך שגיליתי משרד רווחה, עובדי רווחה, אני עובד איתם בכמה כובעים – וזה משהו מדהים. אני זוכר ימים קשים מהעבר, כשעובד סוציאלי היה מבחינתי כילד מעין אויב.

כך זה כילדים, גם אני כך זוכר את זה.

היום איך שהם עובדים, זו ציונות לשמה. אני לא יודע, דיברתם על משכורות, אבל הם באים לכל מקום, הם נמצאים ברגישות, חבל על הזמן. שיתוף פעולה, כיף לעבוד איתם.

שמחתי לשמוע פה וללמוד, שיש את החבר'ה שרוצים להתגייס ועושים תהליך בשביל זה. יש לנו במחלקה פרויקט, ואסביר בגדול את החזון שלו. אנחנו מטפלים בשלושה סוגים של נוער– נוער כללי, נוער בסיכון ונוער עובר חוק. לכל סוג יש פרויקטים משלו. נוער עובר חוק הוא אחד הפרויקטים הקשים יותר, כיוון שזה גם צבא, גם משטרה וגם כל מיני משוכות שיהיו קשות למעבר בהמשך.

אנחנו עובדים על פרויקט כרגע שמקדמים את הר"פ, וזה יהפוך למנות. אם יש לך 16-15 ר"פ, אתה רוצה שינקו לך אותו? בוא תוכיח, זאת אומרת, בוא תתחיל למטה. תהיה שנתיים באיזשהו מקום. שמעתי על מכינות, חזון שלי, מספר מכינות בכל הארץ של אנשים, לא יודע אם ההורים ידחפו אותם או הם עשו משהו ופתאום מתעוררים - - -

הייתה איתי בקורס קצינים חברה שהיא היה לה רישום פלילי והמפקדת של התחנה אמרה לה, את תתגייסי ואת גם תהיי קצינה. וזה מה שקרה, היא ליוותה אותה, היא עזרה לה, היא הביאה אותה, דאגה שתוכל להתגייס. אני עוד זוכרת את הסיפור הזה שהיה יכול להיות מזעזע לולא היה לה את המפקדת הזו, שראתה אותה, שאמרה לה "את משהו שונה, את צריכה להתגייס, אני איתך". היא הייתה איתי בקורס קצינים וסיימה אותו בהצטיינות.

אנחנו ממסדים את זה שגם את הבירוקרטיה ומי שמכיר את זה של קידום התיק ולסגור, להחליט ולהביא המלצה, אנחנו עובדים על הבירוקרטיה אבל גם מבחינת החזון, אנחנו רוצים שזה יהיה לכל האוכלוסיות, לא משנה אם זה מלשב"ים, אנחנו עובדים עם צה"ל ואנחנו עובדים גם עם שירות לאומי.

מי שרוצה לעשות משהו משמעותי, תיקון משמעותי, יוכיח, ניתן לו חוות דעת ונלך איתו לוועדת ר"פ כדי שהוא יוכיח לנו, ויעשה את הדברים.

ואתה יודע להגיד כמה אחוזים הצליח?

מי הגורמים של שיתוף פעולה בהמשך ומי עדיין לא?

אין כזה דבר לא משתף פעולה, כי אנחנו נמצאים בוועדה של שילוב שמקדמים במשרד המשפטים.

של מיכל אור.

לדוגמה, בית משפט משלב בצבא 70% מהחיילים, אלה שעושים עבירות כמו עריקות וכל מיני גניבות קטנות או אלימות, פשוט מאוד מוחקים להם את הרישום הפלילי.

זה בית משפט קהילתי, רק בצבא.

אבל הוא יותר מבית משפט קהילתי מכיוון שהוא, השופט שם נותן לו שנה בתוך הצבא להוכיח את עצמו. בתום השנה עם כל מיני תהליכים שהוא עובר הוא גם מסיים את השירות שלו, גם מוחקים לו את הרישום הפלילי, גם מוחקים לו את ה"דפוק", מי שמכיר את המושג הזה.

עריקות.

זאת אומרת, יש לו מוטיבציה לעשות את זה.

זו גם הרבה עבודה עם הפיקוד הזוטר, כי יש פיקוד זוטר שלאו דווקא יודע איך להתמודד עם זה.

זה לגבי השמה. ראיתי מי המפקדים שלוקחים אחריות. הם באים לבית משפט ונותנים חוות דעת. אלה הרנ"גים והרס"בים, אלה הנגדים הוותיקים שלוקחים את החיילים האלה, והם אלה שחונכים אותם בצבא. את הרעיון הזה קיבלתי בקיץ, כשהייתי בפרויקט חופים. היינו באילת, אני מגיע לביתן מלש"בים, אני רואה איך בחור מגיע. האיש של הצבא בודק אותו, אומר לו "יש לך ר"פ, אתה חסום ר"פ, אין לי מה לעזור לך".

ישבתי עם הבחור הזה, מילואימניק שישב שם, אמרתי לו, "יש כל מיני ילדים כאלה, אומרים להם שהם מנועי ר"פ". גם הבחור מתייאש ואומר לא לקשר, וגם לא מזמינים אותו והוא אבוד. הוא גם לא יודע איך הר"פ שלו עובד. הוא מספר לי על אדם, לא אגיד לכם איזו סיירת, היום הוא מפקד פלס"ר בחטיבת החי"ר, שהיה שודד זקנות. היו לו רישומים פליליים בלי סוף. יום אחד קיבל סיבוב בגיל 17 רוצה להתגייס ואמר "אני רוצה לעשות שינוי, רוצה להתגייס". אבל הוא מנוע ר"פ, חמור אפילו. לקח אותו איש מכינה, יוצא דובדבן, - - - אמר לו "בוא תהיה איתי".

אתה מתכוון למכינת "אשר רוח בו"?

נכון. "אשר רוח בו", והוא עבר איתו שנתיים. הוא התגייס בגיל 18 וחצי אחרי שהוא הלך איתו לנשיא, העיד עליו שהוא עבר תהליך, עשה את הדברים, הוא התגייס והיום הוא מפקד פלס"ר, אני לא אגיד לכם איזה פלס"ר שאני לא אשרוף אותו.

יש כתבות כאלה, הייתה כתבה לא מזמן בחסות הנוער עם זיו שגם כן אותו סיפור עם אותם - - -

זו השראה כי צריך להתחיל מלמטה. אני מאוד שמח על מה שאמרת, ללכת לנסות להתגייס לצבא ולקרבי– זה משמח אותי מאוד. זו דוגמה לאחת המצוקות של הצבא. מסאלו, סגנית ראש מיט"ב הגיעה אליי לפני שמונה חודשים ואמרה לי שכבר שנתיים יש לה אנשים, לוחמי-על אבל יש להם כל מיני בעיות, היא לא יכולה לגייס אותם, והיא ביקשה ממני שנבוא ונייעץ לה מה לעשות בעניינם. אחרי שעשינו איתם עבודה, 150 מתוך 200 התגייסו. ולכן המצוקה הזו, בדרך כלל - - -

אתם אומרים שאתם עובדים בצורה מקושרת במשרדים, אתם יודעים לפתור את זה, הם פונים אליכם?

תמיד. יש עבודה עם סל לנוער, יש כל מיני. עם הסניגוריה הציבורית גם.

ובית משפט לנוער מאוד מגויס גם.

ברור. אתמול היינו אצל נשיאת בית המשפט, גם היא חיזקה אותנו והציעה נעבוד ביחד. אני רוצה לבוא לבית משפט ולהגיד את החזון שלי, את התהליך שעברנו, ולהראות מה אנחנו עושים, לא חייבים לאשר.

זה גם ממש מחדד עד כמה למשטרה ובטח לאגף הקהילתי יש תפקיד חברתי מרכזי. אתם פוגשים את תמונת הקצה, אז התפקיד שלכם להחזיר חזרה הוא תפקיד חברתי לחלוטין, הוא לא תפקיד של ביטחון אישי. הוא תפקיד קהילתי חברתי.

כך אנחנו תופסים את עצמנו.

לא שונה מהרווחה במובן הזה, זה ממש.

מצד אחד יש את הצד אכיפתי, ויש את הצד המניעתי הסברתי. אצלנו זה 50%-50%.

חד-משמעית.

גם בצד האכיפתי בגדול כמו שאמרתי, הר"פ יכול לשמש כטריגר לעוד עבירות. אחר כך אתה לא רוצה אחר כך לצאת החוצה. לא עשית צבא, לא שירות לאומי, לבוא למקומות ופתאום לא ייתנו לך להיכנס, לא תוכל להתקבל לעבודה במקומות.

יש תמריץ. איזה יופי. מרגש.

אנחנו צריכות לסגור את החלק הזה כי מחכים לנו גם במסגרת הבאה, אבל הבטחנו סיור פה.

אני מבינה. ממש תודה. אחד הדברים הטובים כאן זו ההבנה כמה עובדים יחד במשרדים בצורה שהיא לא רק מקצועית אלא גם רגשית. החיבור חייב להיות אישי, מהלב, מכל האהבה וגם לראות את הקצה במובן הטוב. דברים טובים יוצאים תחת ידיכם.

א' וא"ו אתם ההשארה שלנו לדיון הזה, לסיור הזה, ליום הזה, אתם מה שאנחנו רוצים לראות. אני מודה לכם שבאתם לכאן וחלקתם איתנו, ואנחנו איתכם. חשוב להגיד, אנחנו איתכם, תרגישו גם חופשי לפנות אלינו בכל שלב, או בכל מצב אחר. נועה, כל הצוות, אני ממש מורידה את הכובע בפניכם. טוב שיש אתכם, בטח בשנה הזו שהיא כל כך קשה. וכמובן את כל הצוותים, תודה לכל מי שכאן.

תודה רבה לכם על השיתוף, גם שבאתם לסיור.

תודה לכם.


(הישיבה נפסקה בשעה 12:02 ונתחדשה בשעה 12:55.)



(סיור במעון צופיה)

בסדר, אז אני רק פותחת בנוסח להקראה בתחילת ישיבה, בגלל שלא עשינו את זה קודם. כידוע, ישיבת ועדה מוקלטת ומשודרת. הפרוטוקול וגם שידור הישיבה יפורסמו באתר האינטרנט של הכנסת. נוכח העובדה שעלולים לעלות בישיבה נושאים רגישים הנוגעים לצנעת הפרט, אנו מבקשים את כלל הגורמים להימנע מלפרט מעבר לנדרש. ככל שיעלה דבר הנוגע למאן דהוא ומקשר אותו לבדיקה, טיפול או אשפוז פסיכיאטרי וטיפול והשגחה של עובד סוציאלי לפי חוק וחלילה התאבדות או ניסיון התאבדות או להליך פלילי המתנהל בבית משפט– חל איסור פרסום על פרטים מזהים שלהם. ולכן הם לא יוקלטו ולא יכללו פרטים מזהים שלהם לפרוטוקול הדיון. כמו כן לנוכח האמור לעיל אני קובעת כי בהתאם לסעיף 120 לתקנון הכנסת, ככל שתהיה בקשה מטעם חבר הכנסת, השר או נציגו, או אם יעלה צורך לשם הגנה על עניינו של קטין או חסר ישע, יימחקו מהפרוטוקול המפורסם לעיון הציבור פרטים מזהים שלהם. וכן הבקשה לשתף אחר עם העמדת הפרוטוקול העיון לציבור העלולה לגרום לו או לאדם אחר נזק.

תודה רבה שאתם מארחים אותנו כאן היום. אנחנו ביום סיור של ועדת הצעירים, באנו לכאן להקשיב לכם, לשמוע מה קורה, להכיר לעומק, לנסות להביא סוגיות מתוך הוועדה אבל גם מהשטח. ממש תודה גדולה וסליחה גם על העיכוב מהסיור המקדים.

אז ברוכים הבאים. שמי אסף, אני מנהל המעון בשש שנים האחרונות. לפני זה הייתי גם רכז המעון, הייתי גם רכז קבוצה במעון. אני כאן מ-2009. בין לבין עשיתי גם תפקידים במסגרות אחרות של נוער בעוגן הקהילתי בבאר שבע מי שמכיר וגם בהוסטל בית קשת, בראשון לציון. אנחנו הרבה שנים בתחום. נמצאת גם איתנו נועה.

שלום, אני נועה אנוך, אני מפקחת על המעון. אני מפקחת על מעונות נוספים של נערות בחסות הנוער, ואני אחראית על השמת נערות ארצית מטעם חסות הנוער. גם אני עבדתי בעבר פה במעון צופיה ועבדתי לפני כן במעונות נוספים, גם של חסות הנוער, גם בתחום ההתמכרויות, זה מה שאני עושה לאורך כל הקריירה, נעים מאוד.

מבחינת לוחות הזמנים וסדר הביקור, אנחנו נציג את המעון ואת העבודה במעון כאן עד השעה 14:00. בשעה 14:00 נצא לסיור, נעבור במרחבים השונים של המעון. לאחר מכן נאכל ארוחת צוהריים בחדר אוכל של המעון ואז נהיה בחדר אחר שבו יתקיים הסיכום.

רק בקשת פתיחה, אם תוכל להציג את האנשים שלך לפרוטוקול עם שם מלא ותפקיד.

מטעמינו, מטעם המעון, זה נועה ואני.

רק אתם? בסדר.

שרונה מוסאי ,משרד החינוך.

מה תפקידך?

מנהלת המחלקה לקידום נוער באגף לילדים ונוער בסיכון.

ומהמשטרה?

אני עדי נבט, אני ראש משרד חקירות ביבנה.

מעון צופיה הוא אחד מתוך מעונות של חסות הנוער, המציעים מענה לנערים ונערות בקצה רצף הטיפול. ההגדרה והייעוד רשומים פה מאחוריי ואתם מוזמנים לקרוא אותם.

(הצגת מצגת)

בחסות הנוער יש מגוון מאוד רחב של מסגרות. חלקן מוגדרות ממשלתיות וחלקן מוגדרות מופרטות. במסגרות הממשלתיות יש תשעה מעונות, החלוקה בתוכם היא בין נערים לנערות, בין טווח קצר לטווח ארוך ובין מגזר יהודי למגזר ערבי.

בתוך המאפיינים האלה מעון צופייה הוא מסגרת לנערות, טווח קצר במגזר היהודי, אבל המאפיינים האלה הם לא מוחלטים. יכולות להיות פה נערות שהן מהמגזר הערבי, או נערות שבאו לתקופות לאו דווקא קצרות, ויכול להיות שיהיו פה נערות שהיו פעם נערים. גם הנושא הזה של מגדר הוא לא מוחלט.

בחסות הנוער יש מסגרות נוספות שהן כוללניות כמו שמצוין פה מאחוריי – בית רות, עלמה, כל מסגרת עם המאפיינים שלה. מה שהופך מסגרת לכוללנית זה שהלימודים מתקיימים בתוך המסגרת. יש מסגרות הוסטלים שזה מה שמוגדר מרחב שילוב, אלה מסגרות שנמצאות בתוך הקהילה וחלק מההוסטלים גם לומדים בתוך מסגרות חינוכיות של הרשות המקומית שההוסטל נמצא בה. חלופות מעצר, מרכז לטיפול בהתמכרויות שיש במלכישוע, בעבר היה את רטורנו, היום כבר אין שם קהילת נוער.

יש גם ברוח מדבר.

נכון. קורות גג היו בעבר של החסות, היום כבר לא אבל עדיין יש ממשקים נרחבים מאוד.

כל האשפוזים ברטורנו, זה לא במימון של המשרד?

זה משרד הבריאות. ומה שאפשר לראות פה, מרכז להתערבות במשבר. זה צופיה לבנות, נווה חורש לבנים, זה מה שמשלים את המעונות הנעולים, או מה שנקרא המעונות הממשלתיים.

מכנה משותף של נערות שמופנות למעון צופיה – ונכון גם לגבי נערים – שהם עברו איזו פגיעה ראשונית, בדרך כלל בשנים המוקדמות של הילדות, לפעמים אפילו בינקות, בגידה, פגיעה ראשונית טראומתית קיצונית, אולי פגיעה, אובדן, נטישה, גירושים קשים. חוויות רבות שבגיל ההתבגרות באות לידי ביטוי בחשיפה מוגברת לסיכון, כפי שמאופיינת במגוון התנהגויות נרחב שמתחילות קודם כל במערכת החינוך. זאת אומרת, שם מזהים לראשונה את אותם מאפייני חשיפה לסיכון.

זה מתחיל בהיעדרויות מלימודים והתנהגויות לא מותאמות בבית הספר. משם זה יעבור בדרך כלל לטיפול היועצת, וכאשר לא יצליח להינתן מענה במסגרת בית הספר, זה יעבור לגורמי הרווחה. כאשר לא יצליחו כל ניסיונות הטיפול במסגרת הרווחה ברשות המקומית, יפנו למסגרות חוץ-ביתיות, לא ישירות לחסות הנוער. בדרך כלל הן מסגרות ילד ונוער מה שנקרא היום שח"ר, וכשכל זה לא יצליח אז יגיעו לחסות הנוער ואז בתוך ההפניה יהיה איזה מיון למסגרות שלנו.

הדפוסים והמאפיינים הם קיצוניים – שימוש בסמים ואלכוהול, חשיפה רבה מאוד לניצול, הסתבכות עם החוק. לנערות רבות מאוד יש תיקים פליליים, אף שלא הרבה מתוכן יופנו בשעד"ט, בציר הפלילי, הרוב יופנו בציר האזרחי, טוה"ש, אבל יש לא מעט דפוסי עבריינות. הרבה מאוד פגיעות עצמיות עד כדי ניסיונות אובדניים מאוד משמעותיים וחשיפה לניצול ופגיעה.

הדגש שהייתי רוצה להתייחס אליו מתוך החזון שלנו, מופיע בפסקה הרביעית, השורה האחרונה שכתוב בה שאנחנו רוצים לספק חוויה אנושית מיטיבה לנערה. אנחנו מבינים שאנחנו פוגשים פה נערות שעברו תהליך התדרדרות מאוד משמעותי וקיצוני, הן נולדו לתוך מציאות חיים מאוד קשה ומורכבת במשפחתם. חלק גדול מהפגיעות הן על ידי גורמים קרובים, לפעמים הורים, לפעמים אחים. והנערות, שלא באשמתן, נקלעו לתוך תהליך ההתדרדרות הזה. מסגרות רבות ניסו לתת להן מענה ולא הצליחו. זה לא שהנערות נכשלו, אלה המענים שהיו באותה מסגרת, לא נתנו מענה לצרכים שלהן וכאן אנחנו רוצים לתת להן חוויה אנושית אחרת של הצלחה, של בחירה, של השמעת קול, של לקחת אחריות על החיים שלהן ולמרות שאנחנו מסגרת קצרת טווח, אנחנו מצליחים לקיים את המהלכים האלה.

תשעה חודשים?

הצו הראשוני למעון הוא בדרך כלל של 90 ימים. יש מקרים שזה 70 ימים, בדרך כלל בחוק הפלילי, ובתהליך שאנחנו מקיימים כאן, פעמים רבות יש הארכה מסוימת של הצו. הממוצע השנתי של השהות היה 170 ימים בשנה שעברה, כמעט שלושה וחצי חודשים, משהו כזה. לאורך השנים אנחנו רואים שהוא מתארך, יש לזה סיבות, נוכל להתעכב עליהן בהמשך.

המעון בנוי במודל העסקה קצת מורכב. עובדי מדינה, עובדי משרד הרווחה והנהלת המעון, ויתר השירותים הם שירותים שהם מכרזים, הם מופרטים. צוות ההדרכה והטיפול, הרכזות, רכזות הבוקר והעו"סיות מועסקות על ידי חברת דנאל, החברה שזכתה במכרז כרגע להפעלת כוח אדם במעונות. בהשכלה כרגע זה רשת עתיד, בעבר זה היה רשת המתנ"סים. שוב, זה עניין של מכרזים. יש כמובן שירותים קבלניים, אבטחה, - - - וכדומה, יש כאן העסקה די מגוונת.

למה?

אלה שיקולים שהחלק המוביל בהם כלכלי. שלא תהיה העסקה ישירה.

בעבר זה התנהל אחרת?

לפני 25 שנים בערך הייתה הפרטה, בעבר המדריכים היו מועסקים כעובדי מדינה. יש עדיין שרידים לזה במעונות מסוימים בחסות. בצופיה אין, כולם מועסקים על ידי חברת דנאל.

וזה פגע במענה, בשירות?

יש לזה יתרונות וחסרונות. אנחנו יודעים שלפעמים העסקה ארוכה מאוד של עובדי מדינה בתפקיד מסוים יכולה דווקא לגרום להפחתה ביעילות ובמקצועיות. היום המודל הקיים של המכרז מאפשר לנו להצליח להעסיק עובדים בצורה טובה. יש בזה מורכבות ובכלל שוק העבודה היום לא קל לגייס עובדים, בטח בתחום שלנו.

אבל אצלכם אין להם ותק.

מה הכוונה?

לעובד מדינה יש אופק.

כן. לעובד מדינה כן, למדריכים - - -

דווקא צופיה זו דוגמה לאופק קידום מטורף.

ואם הם נשארים באותו תפקיד? יש אנשים שהשליחות שלהם - - -

אני חוזר רגע למצגת ולעץ המבנה. כל שדרת הרכזים שיש לנו בצד הימני של הטבלה, בתחילת הדרך היו מדריכים. הם נקלטו כמדריכים, עבדו מספר שנים כמדריכים, עברו להיות רכזי בוקר, זה מן תפקיד ביניים שקיים אצלנו ולאחר מכן רכזים. גם אני התחלתי כרכז קבוצה, לאחר מכן הייתי רכז מעון והיום אני מנהל המעון. מודל העסקה היברידי כזה.

תמיד אפשר להתמודד לשירות המדינה לתפקידים שנפתחים פה ואז נפתח לך - - -

טוב שהמיעוט פה. זה אומר גם שאנשים נשארים כדי להתקדם. זה גם מעיד מאוד על המקום שאנשים לא בתחלופה גבוהה אולי. פגשתי מישהו שאמר שלהיות מדריך מספק אותו יותר מכול, כי יש אנשים שהמגע הבסיסי בשטח חשוב להם יותר מכול, פגשתי מדריכים רבים כאלה, זו השליחות שלהם, הם טובים בזה.

אבל זה לא מונע את השחיקה בגלל השכר. והוותק שלא משפיע על השכר זה גם גורם. למשל אין ויכוח על כך שלאורך השנים מורים צריכים לקבל העלאה בשכר, נכון? אז למה מדריך לא?

יש לזה התייחסות במכרז הקיים של חסות הנוער. הדברים שאת אומרת לגבי המדריכים זאת הנקודה הכואבת גם במעון צופיה ובכל המסגרות.

זה טוב שאפשר להתקדם כמובן.

בכלל, גם בהתמכרויות. כל כך הרבה שנים שמתעסקים עם מדריכי גמילה.

הם נכס שאי אפשר לוותר עליהם.

רובם מכורים לשעבר אבל לא כולם, ועדיין זה לא פרופסיה מקצועית.

למדריך גמילה יש ידע וניסיון שאין שני לו. - - -

היה עניין עם מדריכי הגמילה, שהם יכולים להיות שלוש שנים כדי שלא להיטמע יותר מדי והם צריכים להמשיך.

אין מגבלת זמן.

בדיוק, כאן אין. אבל כפי שנאמר כאן, מדריך זה לא פרופסיה ואנחנו עובדים על זה.

זו הבעיה, נכון. עובדים על זה, נכון.

אני רוצה להגיד שאנחנו עובדים על זה מאוד חזק - - -

מיכל, אתם עובדים על זה על כל הרצף? לייצר את ההדרכה כפרופסיה בכל המסגרות?

אנחנו רוצים, שלנו. כן. שלנו באגף החוץ-ביתי, כן.

כי יש גם מדריכים במשרד הבריאות.

יש גם בילד ונוער מדריכים, שזה משהו אחר.

יש גם מדריכים במוגבלויות.

ברור שאם נעשה את זה, זה ירוץ גם ילד ונוער וכאלה כי זה קצת יותר דומה אבל אנחנו עובדים עכשיו.

זאת אומרת, זו מהפכה בעולם ההדרכה בהקשר הזה.

אנחנו מאוד רוצים. אנחנו עובדים עם מכללת קריית אונו, קצת התחלנו כבר עם תל-אביב ויש עוד. מפעל הפיס קצת בקשר איתנו ואנחנו ממש מנסים לפעול. ברור שזה אפילו לא השכר בסוף החודש כמו הידיעה שזה מקצוע. מקצוע שמחייב הכשרות, מיומנות, הדרכות, את כל המעטפת.

על סוגיית השכר הכול מסכימים, אני מסתכלת מעבר אליה, זה לא יהיה כזה פשוט לעשות פרופסיה במדינת ישראל ולהיכנס לספר הפרופסיות אבל אנחנו מנסים - - -

אנחנו נשמח לסייע גם אנחנו בבחינה הזו. אנחנו עין בעין איתכם.

אנחנו לוקחים את זה.

השכר היום של מדריכים הוא גבוה, בסדר?

מה אצלכם אם אפשר לשאול?

אם אתם רוצים אני אכנס למספרים.

כן, אני אשמח.

השכר של מדריך הוא שעתי, 42 שקלים לשעה.

אצלך. אבל זה לא בכל המסגרות.

במעונות.

רק סליחה שאני משנה את השיח, אנחנו לא המעסיקים ואסף לא מעסיק וחשוב לשים את זה כאן על השולחן במיוחד כי אנחנו מתנהלים משפטית בנושא הזה, לפחות בקורות הגג. אתה רשאי לתת כי זו שאלה.

את חייבת להגיד את זה. דווקא יש לי מחלוקת איתכם, זו אחריות המדינה. המדינה החליטה להפריט שירותים, אז היא לא יכולה להפריט גם את אחריותה לעניין אילו תנאים היא מתקצבת כדי שיהיו מדריכים. זה הפער הגדול. ובעיניי, צריך להלאים את השירותים האלה. זו תפיסתי, זה לא עומד לקרות עכשיו כי אני מבינה שהמציאות אחרת. אלה לא יחזרו להיות מסגרות רווחה פר אקסלנס שיש כפי שהן היו פעם.

פעם אחת הייתה הפרטה, המקום הזה של הבאפר הזה של השכר, זו נקראת המכה של המציאות הזו שהיא אומרת, יש מכרז והוא מעין חומת מגן, יש רווחה, יש מסגרות ויש מכרז. פה אני אומרת המדינה, צריך למצוא את המודל הזה שהוא לפחות אחריות במובן המהותי. אם אנחנו רוצים לשקם את הענף הזה של כל מדריכי המסגרות, הסיפור של להכניס במכרז את אופן תקצוב השכר הוא חייב להיות משהו שיהיה הרבה יותר ברור.

הוויכוחים הכי קשים שהיו לי השנה עם הרווחה, שהם היו ויכוחים מאוד קשים כולל שיחות גישור אחר כך עם מנכ"ל המשרד והשר והכל, אם מסתכלים על אחריות המדינה אני יכולה לכעוס על המפעיל עד מחר. יש מדינה ויש משרד רווחה. די עם תפיסת הסעד, יש רווחה בשירותים חברתיים כדי שלא נהיה קבוצת הסעד הזו, צריך את רשת הביטחון הסוציאלית שמקיפה מלמעלה וברור לה מה האחריות שלה. אני מאוד מקווה שהתביעה תהיה לטובת אחריות המדינה, אלה התוצאות שהייתי מקווה שיהיו שם.

התפקיד שלנו בראש ובראשונה זה לדאוג למקבלי השירות, הם התפקיד שלנו. כדי לדאוג למקבלי שירות אנחנו צריכים אנשי מקצוע מאוד טובים. זה לשני הצדדים. אבל כשאני כותבת מכרז קשת מקצוע לנגד עיניי, המדינה החליטה להפריט, ולנגד עיניי עומד מקבל השירות. מי שקובע - - -

המכרזים בנויים בצורה שכל החזון שלך לא נמצא שם ואז הכול מתעוות, המכרז לא משקף. שיחות משמעותיות ביותר היו לי בהקשר הזה עם נערים וצעירים כמו המפגש שעשינו בסיור לפני כשנתיים עם עמותת ילדים בסיכוי. כל מה שהם הכינו למפגש, ממש מחקר, היה להעצמת המדריכים. למה עוזבים אותם מדריכים כל כמה חודשים? וזה העוגן שנלקח מהם והצעירים האלה חקרו את זה. בלי תיאוריות גדולות ואוניברסיטאות.

הצעירים האלה חקרו את זה ואמרו, "לא מספיק משלמים להם ואין מספיק תנאים סוציאליים ובגלל זה הם עוזבים אותנו". בתפיסה שלך אנחנו באותו מקום כי זה הקצה, הקצה הוא שיהיה פה רצף טיפולי, פרופסורה שהיא גם באותו רצף, לא רק בהכרה הלימודית, אלא פרופסורה שהיא תולדה של התמקצעות, מציאות בשטח.

לפני ארגוני תומך?

כן. ממש כך. ואם נעביר את כל מה שאנחנו אומרות עכשיו, לענף ההוראה שהוא בגלל היותו מאורגן עם כוח ארגוני של עבודה מאורגנת, אף אחד לא מערער היום על כמה חשובים מורים ותיקים לדרגי ביניים ודרגים צעירים לחניכה ואף אחד לא מערער על זה. פה מרוב שהרבה שנים זה נהיה כך אז אנחנו רגילים שלוקחים סטודנטים במקום, ומעורבות, וכל מיני מודלים שנוצרו תחת הצנע התקציבי. וצנע תקציבי זה סעד. רווחה זו נדיבות תקציבית. זה הפער פה אבל אני יודעת מיכל שאנחנו לא חולקות על התיאוריה.

בחסות הנוער מתוך הבנה שכרגע אין אלמ"ב ואולי בעתיד זה יהיה, אבל נותנים מענה. נכון, אני לא המעסיק הישיר. אני לא מוציא את תלושי השכר למדריכים אבל יש מעורבות מאוד גדולה של החסות, של נותני חסות הנוער והשכר של המדריכים, עד כדי כך שאנחנו כחסות, אני כעובד מדינה, מעורב בכל הנושא של המענקים שהם מקבלים.

הרי המענקים, לא קובע אותם המעסיק. והיום מדריך יכול לקבל, הוא מקבל מענקים בתמורה לוותק ובתמורה לקורסים. מדריך יוצא לקורס הכשרה בבית הספר המרכזי בדימול, חמישה מפגשים בשלושת החודשים הראשונים והוא מתוגמל עליו מעל 600 שקלים בחודש ולאחר מכן - - -

למה בתמורה לוותק, אסף? אם אני לא טועה זה בתמורה לזה שהוא התחייב להיות עוד שנה אחרי שהוא עוזב. לא, זה היה עוד סעיף.

הקורס מזכה. תסיים את הקורס, מזכה.

הקורס לא, הוותק.

אני אסביר גם על הוותק.

אבל ותק שנה. עכשיו מדריך שנשאר שנתיים והוא רואה את זה שקיבל ותק אחרי שנה, מה זה עושה למדריך הזה?

המדריך מקבל גם אחרי שנתיים, מקבלים את זה פעמיים. בשנה הראשונה ובשנה השנייה, כל מענק הוא 12,000 שקלים. זאת אומרת, הסכומים הם גדולים.

נכון. שוב, זה טוב ויפה, אבל גם פה התפיסה של החור בגרוש. כי צריך עוד מענק למדריכים שנשארים יותר זמן. הרי הם היציבות, ומענק הוא חשוב אבל הוא לא צובר תנאים סוציאליים בגיל החשוב ביותר לחיסכון. עזוב, אנחנו נפתח על זה.

נכון. זה מודל העסקה. אני אומר, זה פתרון בינתיים.

אבל אני מסכימה שזה משהו שניתן, ואין ספק ששמענו, זו הייתה הכרה כלשהי בחשיבות של מה שהם עושים.

נכון. וזה לא הפתרון המלא, זה אני מסכים.

אבל זה פתרון שאני כן יכולה להגיד אני מעריכה את זה, כי הוא מגלה איזו הכרה בחשיבות.

נכון.

צריך להרחיב ולבסס את זה.

זה צריך להיות פרופסיה, אין ספק.

כן.

אני חוזר למטרות המעון.

כיום אנחנו ערוכים לטפל בעד 60 נערות בכל זמן נתון. הטיפול מתקיים בשני מרחבים שונים. מרחב המגן עם 36 נערות, ומרחב הקידום, שיש בו 24 נערות. במרחב המגן יש שלוש קבוצות, בקידום שתי קבוצות. כלומר, בכל קבוצה יש עד 12 נערות. כיוון שאנחנו מסגרת קצרת טווח, אנחנו בממוצע כל שנה מטפלים ביותר מ-180 נערות, יש פה תחלופה שמתקיימת כל העת.

תוכנית ההתערבות במעון מדברת על שלושה שלבים או שלושה מרכיבים. טיפול קצר מועד כי כל נערה מגיעה במצבי משבר מאוד מורכבים והטיפול קצר מועד קובע את אותם יעדים אישיים לכל נערה ותוכנית אישית בדיון מסודר.

מה הקצר ביותר שיכול להיות?

שלושה חודשים. 70 ימים אם זה בחוק הפלילי, אבל זה הקצר ביותר. היו מקרים שנערה נקלטה במעון בצו ביניים של 30 ימים ובסיומם היא סיימה את שהותה. זה די נדיר. לידיה תדע להעיד יותר טוב ממני. זה די נדיר, בדרך כלל שלושה חודשים. זה טיפול קצר מועד.

אבחון רב-תחומי, כמסגרת שמאבחנת ושממיינת ושלאחר מכן גם מפנה הלאה, במהלך השהות של הנערה אנחנו אוספים עליה הרבה מידע בחלק התפקודי והלימודי, הפסיכיאטרי, הפסיכו-סוציאלי, המשפחתי והרפואי. כל המידע הזה מתנקז להמלצות שאנחנו מגישים לבית המשפט לגבי המשך הדרך של הנערה.

אם בסך הכול בשנה כ-180 נערות, זה אומר שזה תמיד בתפוסה. זאת אומרת, המקום תמיד ברצף.

המקום צריך להיות בתפוסה מלאה כל הזמן. לצערי, בחודשיים האחרונים אנחנו בתפוסה נמוכה יותר בגלל קשיים של כוח אדם. חלקית כי יש לנו לא מעט אנשי מילואים מגויסים. ויש גם תהליכים פנימיים שלנו, אנחנו כמובן פותרים אותם אבל כרגע נקודתית יש לנו רק 52 נערות ולא 60 וכמובן שהשאיפה שלנו זה לחזור ל-60 כמה שיותר מהר.

אותן נערות עכשיו בהמשך לשיחה הקודמת שלנו, הן כרגע ברחוב, מה המצב שלהן?

דיברנו על ההמתנות, לידיה גם דיברה על ההמתנות.

זה משתנה. יש נערות שכרגע נמצאות במסגרת, נערות שכרגע נמצאות בבית חולים פסיכיאטרי, נערות שנמצאות כרגע בחוסר מסגרת, אולי אפילו ברחוב, אבל הפיקוח מתעדף מקרים דחופים יותר לקליטה. אנחנו נמנעים ממצבים שנערה נמצאת בסיכון מאוד קיצוני. יש מקרים כמובן שהיינו רוצים שהיא תיקלט.

מוצאים פתרונות ביניים?

פתרון הביניים שלנו יש בסל הזה זה קורות הגג. אנחנו מוצאות פתרון ביניים להגיד איך אנחנו מחזיקים אותה כי לפעמים היא צריכה נעול וקורות הגג הוא הדבר הכי פתוח בעולם. אנחנו מוצאים בחשיבה ביחד עם אני המקצוע אנחנו איך אנחנו מחזיקים ואיך לפעמים מתעדפים אותה למרות שהיא לא בתור. אנחנו עושים כל הזמן.

הרי תיארת את התהליך של האבחון וזה נשמע כאילו הנערה הזו הגיעה מהחלל. קורה לפעמים שהיא מגיעה ולא הייתה במסגרת סגורה, אבל כוללנית לפני כן, אבל בהנחה שהיא מגיעה ואלה רוב הנערות שאנחנו מייצגים, הן מגיעות ממסגרות אחרות שלא הצליחו לתת להן את השירות הזה. יש העברת מקל, או איזה רצף? אתה מקבל אבחון כלשהו, יש קשר רציף בין אנשים הטיפול? אם נצפית התנהגות כלשהי יש לכם מספר טלפון של הפנימייה הפוסט-אשפוזית ששם היא הייתה, כדי לברר עליה?

יש על זה שח"ל למנהל של"מ.

טרום הקליטה אנחנו מקבלים מידע רב מאוד שעובר דרך הפיקוח על ההשמה, בנוגע לרקע של הנערה והנסיבות להפנייתה. אחד הדברים הראשונים שאנחנו עושים במעון וזה כבר בשבוע הראשון לקליטה, זה לארגן את כל החומרים שאנחנו מקבלים ממקומות שונים. מפנימייה, מקהילה, מכל מקום שהיא הייתה בו, ואנחנו יוצרים פסקה באורך של עד עמוד, עם סדר כרונולוגי ברור לכל התהליך של הנערה, מלידתה ועד הגעתה למעון.

זה אחד הדברים החשובים, אני מניח שקראת את החומרים שלנו וזו הפסקה הראשונה של האבחון. אנחנו ממש מתארים את כל השתלשלות האירועים שהובילו להשמה במעון.

זו פרקטיקה שצריכה להיות בכל מסגרת. כל מסגרת בכל גוף טיפולי. פשוט אתם אבחוניים אז אתם עושים את זה, אבל כל מסגרת צריכה לעשות את תהליך הקבלה הראשוני של מטופל.

זה הדבר הראשון, זה ממש מסדר, ואז אני קורא את החומר הזה. אני קורא אותו כאדם שלא מכיר את הנערה. ואם עולות לי שאלות, אני מפנה את העו"סית והיא פונה למסגרת הקודמת, היא פונה לקהילה, פונה כדי לאסוף את כל הפרטים, כי אני מבין שאני מפנה את החומר הזה למסגרת המשך ואני רוצה שמתוך הפסקה הקצרה הזו היא תדע מי הנערה ולמה היא הגיעה.

אז בהמשך למה שנאמר פה בהחלט יש לכם אותה העברת מקל בכל מסגרות הרווחה שלכם תחת חסות?

אחד הדברים שקורים במכרז של קורות הגג לנוער זה העברה מקורות גג ומענה ראשוני למסגרת אבחונית כדי לתת את כל התמונה. אני רק אוסיף שלפעמים אנחנו לא מקבלים את התמונה מלאה או שאנחנו מכתתים רגליים בלחפש או שאנחנו מגלים דברים במסגרות כאן, כי ברגע שהמסגרת אבחונית, העיניים האבחוניות רואות דברים.

אפילו דברים טובים וחוזקות של מקבלות השירות שלנו, לפעמים לא ראו כי מייד החליטו שהיא לא תוכל להיות אצלם. קורות הגג הופכות להיות אבחוניות בדיוק בשביל לתת עוד מענה תומך לחסות הנוער. כי לפעמים נערה לא צריכה להגיע למקום הנעול כאן, קורת הגג מצליח לעשות, אין לנו את זה היום, זה מכרז, בדיוק המכרז הזה. נצליח לעשות את האבחון הזה כדי לחסוך את זמן ההמתנה בצופיה. מי שמחזיקה היום אצלי את תחום החירום היא בוגרת של אסף, לשאלתך. לא בוגרת, נערה.

גם מקרים של נערות אנחנו פוגשים אחר כך כצוות.

יש נערות שנהיות עובדות סוציאליות.

יש לנו היום שתי מדריכות שהיו כנערות פה ומתחילות להדריך.

והן לומדות עבודה סוציאלית והן העובדות הסוציאליות שנשארות במקצוע. כי אנחנו יודעים שהרבה לומדות ופורשות בהמשך. - - -

כאן יש צו אבל בקורות הגג כשאין צו, מבחינתי לא יצא נער או נערה גם אחרי ארבעה ימים שלצוות אין פסקה עם מידע עליו כדי להגיד מה הם גילו. לא יקרה מצב כזה והם ישמרו את זה אם הרשות המקומית לא תקבל את זה כי אין מישהו. הם ישמרו את זה לכל מקרה. לא יקרה מצב אבל זה מוקפא בבית משפט.

כמה פערי אבחון יש, של נערה שהייתה ארבע שנים בפנימייה ומגיעה לפה ואתם אומרים היא חייבת אבחון פסיכו חינוכי, פסיכיאטרי.

כשאת שואלת על אבחון את מתכוונת לאבחון פסיכו-דידקטי?

לא. או פסיכיאטרי, מעבר למיפוי של מה המצב שלה.

אבחון פסיכו סוציאלי או דידקטי. אם זה רלוונטי, לא רלוונטי. משהו שהוא עדכני.

צריך להיות משהו רוחבי אפילו, לא רק של מכון המעון צופיה.

יש לי משהו להסביר לדבר הזה.

משהו כמגמה להסתכל על זה.

יש לנו מנהל איכות פיקוח ובקרה אצלנו וזה מנהל שהייעוד שלו כרגע ברמת העיקרון זה להיכנס למסגרות ולהיכנס גם למסגרות בקהילה וגם בחוץ-ביתי ולבנות סוג של תיק לקוח. תיק לקוח על כל מושא ומושא, אם אלה מסגרות חוץ-ביתי ואם אלה מסגרות בקהילה, והכל ממוחשב. הרעיון שאם אתה רוצה היום בשליפה, יש לכם גם את זה כאן.

בדיוק, ברמת העיקרון כשנכנסים לתיק לקוח של אדם מסוים שמושם בפנימייה ויש עליו את כל הפרטים ויש עליו את הנתונים, ויש עליו כל מיני דברים שאנחנו דורשים מאתם כחלק מהקריטריונים שאנחנו דורשים מהמפקחים שלנו. אם זה במחוזות, מנהלי נפות וכולי, אז שם אנחנו רואים את הראייה מתוכללת שאנחנו יכולים להעביר אותה בשליפה ממקום למקום וזה החידוש שקורה בשנים האחרונות במשרד, על כל הנושא של דיגיטציה, חדשנות. זה המקום.

רגע, זה משהו שאתה צריך לבקש כדי לראות?

ברמת העיקרון זה הרשאות בין מנהלי וכולי. אני יכול להגיד לך שבתפקיד הקודם שלי כראש מטה של שירותים אישיים וחברתיים, עבדנו על כל מה שקשור להשמות אלקטרוניות. היכנסו והטמענו את זה, זה ישן יחסית אבל הטמענו את זה ב-256 רשויות באמצעות כרטיס שיש גם במסגרות חוץ-ביתי וגם בקהילה, ושם נכנסים על תשלומים, עניינים, השמות, אז יש הרבה מאוד חדשנות. צריך להבין את הדברים האלה ואני מניח, אתם יש אצלכם את המערכות שלכם גם.

היום אנחנו בתהליך הטמעה של מערכת תלם שהיא אמורה להיות מערכת רוחבית.

זאת המערכת המדוברת. זאת המערכת שהוא דיבר עליה.

אבל הרבה מאוד מהדוחות שלנו, הם נשמרים שנים. אנחנו מקבלים פניות מנערות לפעמים אחרי עשור ואפילו יותר, שפתאום נרשמות לאוניברסיטה וצריכות מאתנו את תעודת השכלה שהן קיבלו בתוכנית הילה או שצריכות אבחון פסיכו דיאגנוסטי כדי לקבל הקלות, או שלפעמים תובעות את ביטוח לאומי וצריכות חומר, אז מקבלות את זה מאתנו. אז מבנה המעון, אנחנו נסייר אבל אני מראה לכם כך קצת כדי שנראה איפה אנחנו נמצאים.

אנחנו עכשיו בבניין ההנהלה, זה נמצא כאן. יש לנו מבחן המגן שמחולק לשניים. מבנה מאוד ישן של שקבוצה אחת, אני אסביר מה יהיה גורלה בעוד זמן קצר, אבל כרגע היא משמשת קבוצת מגן. יש לנו עוד שתי קבוצות מגן נוספות ומרחב הקידום שזה המרחב הפתוח יותר, הוא ממש מודל פנימייתי. נערה שתיקלט במעון, תתחיל במרחב המגן על פי מקום פנוי. אין פה שום הבדל בקבוצות בהיבט הזה. בשלב מסוים תבחן אפשרות המעבר שלה למרחב הקידום ושם אנחנו נבחן את היכולת שלה להיות במסגרת פתוחה. זה יעזור לנו מאוד בהמלצות שלנו לקראת מעבר למסגרת המשך. אחרי זה נסייר ונראה את המבנים.

אני מתעכב רגע על משהו שעדיין לא קיים אבל ממש רוקם עור וגידים, ההרחבה של מעון צופיה. בכניסה למעון, מי שלא שם לב, ישנה בנייה מאוד משמעותית. אז אנחנו בונים כרגע, קוראים לזה מעון צופיה ב', אנחנו עוד נדון כמובן בשם. המעון יכלול שלוש קבוצות. יש פה שלוש קבוצות שהן יכולות להוות גם כמגן וגם כקידום. יש כאן מבנה קומותיים שהקומה הראשונה שלו זה מבנה בית ספר, הקומה השנייה משרדים. יש פה אולם ספורט והכל נבנה בסטנדרט מאוד גבוה, זה פרויקט שמתוכנן שנים, לאחר עיכובים שנבעו כמובן מהמלחמה אבל צפוי להיות מוכן בחודש מרץ הקרוב. אנחנו לא נתחיל - - -

זה גם הגדלת מיטות או שהכול תנאים נוספים, בית ספר?

אז יש כאן בית ספר, אבל יהיו פה גם הרבה מאוד משאבים משותפים עם המעון הקיים. יהיה אותו מטבח, אותו מחסן, אותה מכבסה, ואותה אבטחה. יש פה משאבים משותפים.

היא שואלת אם תהיינה יותר השמות, יותר מיטות, או שנכנסים לנו פה מבחינת מיטות, 60.

יש פה בכל קבוצה, 12.

יהיו 60 עכשיו, אז כמה יהיו פה?

36 ו-60. סך הכול 96.

זאת הייתה השאלה.

אנחנו הצענו מודל לקומפלקס הזה שהולך לגדול בעוד שלוש קבוצות. זה כרגע בתהליך של אישורים בתוך המשרד. יש לזה עוד משמעויות אבל הכוונה שלנו שצופיה יהפוך להיות כפר. ההצעה שלי, אני אומר, זה עוד לא אושר בדרגים, אבל אנחנו רוצים שצופיה יהיה כפר נערות. בתוכו תהיה פנימייה קצרת טווח שזו הפנימייה שקיימת היום, ופנימייה ארוכת טווח של שלוש קבוצות נוספות, ושתוכל להיות ניידות.

ארוך טווח. כמה הכי הרבה נהוג?

עד גיל 18 בחוק האזרחי. בחוק הפלילי אפשר גם עד גיל 19 וזה משתנה מנערה לנערה. זה מבחן.

אין לכם את ההגבלה, אבל לפי הגיל כרגע, כן.

בדיוק, אבל זה נבחן, כל נערה לפי המצב שלה. אז אני אומר, זה יהיה מוכן במרץ, הכוונה היא לא להתחיל לאכלס את זה במרץ אלא להוציא את הקבוצות.

זה עוד קבוצות.

ממש, כן. הקבוצות הקיימות שלנו 25 שנים נבנו, נבנו לפני 25 שנים, אנחנו רוצים להוציא אותן. הן יאכלסו את המעון החדש. אנחנו נשפץ את הקבוצות הקיימות ואז אנחנו נפתח את המעון. הקבוצה הישנה שדיברתי עליה מצד ימין למטה.

פה של מגן למטה זה יעבור שיפוץ אחרי שתעשו את ההעברה ואת הכול.

זה לא יעבור שיפוץ, זה יעבור פינוי בינוי. אנחנו עושים את זה לגמרי ובונים מחדש ואז יהיה פה. המבנה הזה הוא מאוד ישן. זה משנה מראשית המעון, המעון קיים מ-1955, זאת אומרת זה מבנה שאנחנו מנשימים אותו בגדול כדי שהוא יצליח לעבוד פה אבל הוא פחות. אז זה מבחינת מעון צופיה ב' והמודל הצפוי, לא בזמן הרחוק. קצת נתונים על העבודה, באופן מאוד סיסטמתי אנחנו אוספים הרבה נתונים על העשייה שלנו למרות שאנחנו בתחום שהוא לא סטטיסטי, לא קמיט נקרא לזה.

אנחנו לומדים מהנתונים הרבה מאוד, זה מאוד משפיע על תוכנית העבודה שלנו ובהתאם לזה גם אנחנו בוחנים את עצמנו ואת האפקטיביות של הטיפול. החלק הראשון שאני מציג פה זו תפוסת הנערות הממוצעת במעון. אמרתי שהתפוסה המקסימלית היא 60 נערות, אפשר לראות שבשנים קודמות הממוצעים היו נמוכים, היו קרובים ל-40.

למה? מה זה אומר קפיצה?

יש פה גם היבטים של מספר קבוצות שהיו פתוחות באותה תקופה שהן נובעות מכוח אדם. זאת אומרת בסוף, ההשפעה של היכולת לטפל במספר גדול של נערות, תלוי ביציבות של צוות, באיוש והחוזה איוש של צוות ובתקופות האלה שאנחנו מדברים עליהן, האיוש הנמוך יותר. מרכיב נוסף שמשפיע זה כל הנושא של יעילות תהליך המיון וההפניה. כל התהליכים שמתקיימים בפיקוח וזה מאוד מייעל את הקליטה. הנתונים שאני מציג פה הם של 2023 אבל יש נתונים גם בצבע אדום שאפשר לראות של השנה הנוכחית, כרגע ירדנו מעט בתפוסה, אנחנו בממוצע 53 מתחילת השנה.

זה נובע מאתגרים של כוח אדם ואני מקווה מאוד שלקראת 2025 כבר נתבסס ונחזור לממוצעים גבוהים יותר. זמן המתנה לקליטה במעון, עוד נושא מאוד כאוב משנים קודמות. אפשר לראות בעבר כמה זמן נערה שהופנתה המתינה. זה בימים, הנתון שמצוין פה הוא בימים. זה היה יכול לפעמים להגיע למספר חודשים ארוך מאוד שהנערה נאלצה לחכות לקליטה. בשנים האחרונות התייעלנו מזה מאוד. שוב, לצערי בשנה האחרונה עלינו מעט. כרגע הממוצע הוא 51 ימים ל-2024 וזה מושפע שוב מהתפוסה.

סליחה שאני מפריעה. כוח אדם, כל הזמן מדברים כאן על המלחמה. כל מסגרות האגף החוץ-ביתי, אבל אנחנו מדברים על החסות, כולם עבדו ב-100% והמשכנו לקלוט. הם, אני הייתי כי סוזן ירדה לאילת. אבל לא פינינו, חוץ מאת נירים ואחר כך החזרנו. לא פינינו, לא הפסקנו. היו כאן תקופות ארוכות של מתחת ל-50% כוח אדם.

זו הזדמנות להגיד תודה דרכך, לכולם. עדיין כולם עבדו, השירותים הישירים באו לכאן ונתנו עזרה, אבל המשכנו לקלוט. הם המשיכו לקלוט, הם המשיכו לעבוד, המשיכו לבנות תוכניות עבודה ולא הייתה שום מסגרת שהרגשנו, כמי שעקבה אחריהם כי גם זיו לא היה באותה תקופה, לא הרגשנו איזו טלטלה מטורפת ברמות שהמנהלים צעקו תסגרו, בטח לא מסגרת אבחונית. אנחנו לא קולטים יותר, תעזבו אין לנו כוח אדם, תשחררו, תנו לנו אוויר לנשום. ממש לא. ראינו ירידה אבל לא משהו ששיתק לנו את המסגרות.

אני מאוד מצטרך לדברים שמיכל אמרה כי אצלנו במעון גם אני לא הייתי הרבה מאוד זמן. אני בשנה האחרונה הייתי כמעט ב-200 ימי מילואים, והמסגרת עובדת והתמודדה עם אתגרים לא פשוטים. נועה הייתה מאוד מעורבת בתחילת המלחמה כשאני לא הייתי. נעדרתי כמעט ארבעה חודשים והמסגרת נדרשת לעבוד גם במציאות הזו והאתגרים הם גדולים. זה לא קל.

אבל היה פה חוזק של מסגרות, באירועים כאלה קיצוניים.

סוזן ירדה לאילת למשפחות - - -

סוזן הייתה באילת. זיו היה במילואים.

כל המנהלים אצלנו ירדו, כולם. הייתי במילואים אבל כולם ירדו לאילת.

כולנו ירדנו לאילת. כולם ירדו. סוזן הייתה שם, זיו היה במילואים, המנהלים מי שיכול היה. היה שם, אני הודעתי, כל יום היו לי מקרים. - - - ירדנו כל פעם לארבעה ימים בסבבים. כל אגף החוץ-ביתי ואיישנו את אילת ואיישנו עוד כמה מקומות, לא רק את אילת.

כל המשרד שלנו ברמת תפעול ולוגיסטיקה.

נכון. אבל בניגוד לתוכניות אחרות שהיו ופשוט נסגרו, האגף החוץ-ביתי נמצא על קצה הרצף של מדינת ישראל, הוא לא יכול להיסגר, בטח ובטח שצפינו את ההצפה הזו. אפילו לא ידענו מה יציף, מה יקרה במסגרות האלה. שימו נערות שחוו טראומות מיניות וכל הזמן זה מה שרואים בחדשות. אף אחד לא ידע מה יקרה כאן ופתאום בלי כוח אדם.

כוח אדם במסגרות האלה הוא כוח אדם צעיר, הוא כוח אדם שצריך להתגייס. בנים גויסו ובנות. עובדות ועובדים התגייסו, זה אפילו לא רק להגיד עובדים, גם עובדות גויסו. מנהלים התגייסו, צוות בכיר התגייס ומי שנשאר עבד מאוד קשה אבל זה לא רלוונטי לתת מחמאות. המחמאה הכי גדולה זה ששום דבר לא נעצר בשנה הזו. השנה איך שהוא הגענו לאיזון גם בחודשים הראשונים שהיו קשים מנשוא, שום דבר לא נעצר ולהיפך הוחזק עם פחות כוח אדם.

ומבחינת הנערות, עומק הטראומות צפו מחדש, נדרש טיפול אחר כמענה?

הנערות, מציאות החיים שלהן כל כך מורכבת וקשה שהן לא פנויות גם לעסוק עכשיו במורכבות הביטחונית או הקיומית במדינת ישראל, הן דואגות להישרדות האישית שלהן. עוד דבר שמאוד משפיע על זה, שבמעון הן לא חשופות לחוץ. אין להן טלפון נייד, הגישה לטלוויזיה או למחשב היא מפוקחת. פחות חיים את החוץ. אצלנו במעון כמובן היו אזעקות והיינו במקלטים אבל הנערות עסוקות בהישרדות האישית שלהן.

והמסגרות פה כולן ממוגנות, נכון?

כן. הייתה לנו קבוצה אחת שלא היה בה ממ"ד, הרסנו את המקלט בתהליך הבנייה וסגרנו אותה עד שהבאנו ממ"ד ורק כשהיה ממ"ד הם חזרו שוב.

כן אסף, אבל למציאות שהן חוו, כרגע בצפון ולפני כן גם בדרום, יש השלכות עליהן מבחינת התנהגויות סיכוניות של בני נוער. האם אתה רואה לדוגמה באופן יחסי לשנים קודמות יותר כניסה של היישובים?

לא. ראיתי יותר בקורונה מאשר במלחמה, כשהמסגרות החינוכיות היו סגורות והיה בידוד וסגר, זה היה הרבה יותר משמעותי מאשר היום במלחמה. היום כל אחת עסוקה במציאות החיים שלה.

מבחינת ההשמות, אפשר לראות את התפלגות ההשמות שלנו. רוב הנערות שמושמות, עוברות למסגרות של חסות הנוער, שפירטתי בהתחלה. חלק קטן עוברות למסגרות-חוץ חסות שזה שחר, זה יכול להיות פוסט-אשפוזי בדרך כלל. בעיקר פרופיל מעוז. כ-20% אחוז חוזרות לקהילה.

יש עלייה יפה בחזרה לקהילה.

זה נע סביב 20% בדרך כלל ואנחנו גם בודקים את המעבר למסילה. מסילה זו מסגרת נעולה ארוכת טווח, היא גם חלק מהחסות אבל אנחנו מייחדים לה חלק נפרד, כי יש לזה משמעות שונה. אנחנו בודקים לאורך השנים כמובן, את איכות ההשמה. זאת אומרת, אנחנו לא רוצים להיות רק סוג של מפעל שמייצר אבחונים ונערות עוברות פה ואחר כך אנחנו לא יודעים מה קורה איתן.

אנחנו רוצים לראות שאותו תהליך שהן עברו פה, גם של טיפול קצר מועד וגם של אבחון, היה יעיל ונכון ושהן הצליחו להיקלט במסגרת אליה הן הופנו. אנחנו קבענו קריטריון של חצי שנה שהות, חצי שנה במסגרת המשך, מבחינתנו זו הצלחה, תהליך אבחון מוצלח.

אסף, בנוגע למה שאמרתי במפגש הקודם על השינויים שהיו בחסות. ב-2015 הייתי שנה בתפקיד והלכנו לראות מסגרת מסוימת בחסות ושאלתי את המנהל מה היא הצלחה מבחינתו, הוא לא הבין את השאלה.

זה לא היה משהו שמבחינה מערכתית שואלים, מודדים. מבחינתו זה היה להיקלט במסגרת המשך של החסות. לא הייתה אופציה של לעבור למסגרת אחרת, לחזור לקהילה. השאלה אם ההשמה הצליחה, העובדה שהילד עבר למסגרת אחרת לא מוכיחה כלום. מבחינתי, לראות את השקף הזה, זה אחד הרגעים המרגשים שהיו כאן, והוא נראה כל כך מובן מאליו, המדידה של הילדים שהיו אצלך והמעקב אחריהם. הם עדיין שלך. אתה מתעניין בהם חצי שנה אחרי.

וגם הרבה אחרי מכיוון שברגע שאנחנו עובדים בצורה רשתית, גם כאשר הנערות אחר כך עוברות למסגרות, כמפקחת השמות אני מכירה את המקרים ואם יש נשירות או דברים מהסוג הזה, הכול מאוד מבוקר וכל הנתונים הארציים, ובכללם של צופיה, מוכרים.

אדבר גם בשם זיו שלא נמצא כאן וגם מוסר לכולכם חתימה טובה. אבל כל החסות עברה שינוי, הכול מדיד בחסות, הם בנו לעצמם תורה שהיא יעדים שלשם הם רוצים להגיע, מבחינת רמה של משך זמן ושירות.

זה רוחבי או שזו החסות?

החלטנו אצלנו באגף שאנחנו מודדים. יש אצלי בשירות מישהו שזה התפקיד שלו. זה 100% תפקיד שלו לנטר לנו כל הזמן נתונים. יש לנו במשרד אנליסטים. אנחנו יודעים להגיד היום שכל דבר הוא מדיד. אנחנו לא מפחדים ממספרים. אחר כך אני אספר לכם גם על תהליך שאנחנו עושים אצלנו באגף. מספרים זו לא ביקורת. מספרים אם אנחנו לוקחים אותם יפה, זו מדידה וזו העשרה וגם זיו לקח.

כל אחד לקח מדידה אחרת, עשינו מודל לוגי, ומשם גזרנו מדידה, והחסות במשך כל הזמן מודדת. זיו בסיכום שנה, הוציא חציון, אפשר לדעת כל דבר, ואני אוסיף על משהו שנועה אמרה. בגלל היכולת שלנו לראות את הרצף של נוער וצעירים, היום שוב, חגי נמצא במילואים אבל יש לנו את המסר והכול הפך ממוחשב, התחלנו פרויקט עם ביטוח לאומי, לבדוק על פני חמש-שש שנים, מה קרה בתהליך.

נכון שחשוב לנו התהליך, אבל התהליך הזה ידייק אותנו ואת המסגרות, גם את הצרכים של המסגרות, אם היו מדויקים, אם היו נכונים. לא היינו אגף עד לפני שלוש שנים, והיו הרבה מודלים ישנים. באומץ רב סוזן סגרה חלק ואנחנו רוצים לראות, לדייק מודלים, לראות מה רלוונטי ומה לא.

גם בחסות באומץ משנים, סוגרים, מעבים, וזה אומץ רב שסוזן הביאה איתה, עם האמירה שאנחנו מודדים הכול, אנחנו לא מקבלים שום החלטות כמו שהן. אנחנו נקבל החלטות מבוססות נתונים וכל החלטה שמתקבלת אצלנו באגף אנחנו מבקשים לראות נתונים מספריים, ככל שאנחנו יודעים להוציא אותם מהמשרד כמובן, כי יש במשרד מידע רב שלא ידענו להשתמש בו עד לשנה האחרונה.

בהקשר הזה של הצלחה, היום אנחנו עומדים על 65% אחוזי הצלחה אחרי שנים שזה היה בסביבות 40% וזה מבחינתנו יעד שאנחנו מצליחים להתקדם אליו ויש עוד מקום כמובן להתקדמות ואנחנו רוצים להיות טובים יותר.

אוסיף על המשמעות של הצלחה בהקשר הזה. 100% מהנערות שמגיעות לצופיה הן בהתנגדות לטיפול. מי שלא בהתנגדות לטיפול ומשתפת פעולה ורוצה תוכנית המשך ונעתרת לתוכנית המשך, לא תגיע למעון צופיה. זו המשמעות של הצלחה– נערה שיוצאת מפה אחרי שלושה או חמישה חודשים להשמה במסגרת המשך מרצונה המלא, כי מי שלא רוצה, לא יכולה להיות במסגרת המשך.

מי שמתנגדת ולא משתפת פעולה וממשיכה לברוח וממשיכה לסכן את עצמה, בסופו של דבר תגיע למסילה, שזה 20% אבל הרוב הגדול של הנערות יוצאות מפה שונות לגמרי, אחרי תהליך קצר מועד. הן במקום של שיתוף פעולה ובמקום של בחירה, ובעיניי כמפקחת זה תהליך מדהים, ואני לא מפסיקה מזה. אני רואה בחומרים, אני רואה מה קורה אתן לפני שהן מגיעות. לפעמים אני קוראת את הקטסטרופות והן מתפרעות והרסו, ואז אני באה לפה למעון והיא חמודה והיא יושבת בחדר אוכל ושרה עם כולם. זה מדהים לראות את זה.

בשביל שהדבר הזה יקרה צריך מעון עם הרבה מאוד חוסן. החוסן שדיברנו עליו קודם בהקשר של הצוותים והמלחמה, וזה שגם במקומות הכי קשים וגם כשהייתה את השביתה וגם כשהיה את הקורונה, כל הדברים האלה, הרבה פעמים לא יישמעו קולות של קטסטרופה ולא נבקש לעצור. המעון יעבוד. המעון יעבוד כי המעון מאוד מוחזק, מנוהל כמו שצריך ויודע לעשות עבודה חסונה אל מול הנערות וגם אל מול הצוותים.

החוויה הראשונה של נערה שמגיעה לפה, זה שיש פה חוסן של משהו שמצליח להתמודד במקום שלא הצליחו בזה לאורך כל השנים. נערה שמגיעה לפה שומעת כבר בקליטה שלה, מפה לא מעיפים, מפה לא משעים, אין דבר כזה. את תצאי מפה בהצלחה.

ככל שהנערה יותר מורכבת היא תהיה פה יותר זמן כי אנחנו נמשיך לעבוד איתה. לכן יש משהו בחוויה הזו של מסוגלות. יש לנו את הניסיון, את הידע ואת הכלים לעבוד איתן, וזה מייצר את השקט ומצליח להתרחש תהליך שלא הצליח לקרות במקומות אחרים. וזו המשמעות האמיתית של הנתונים של 65% הצלחה בהשמה בשקף הזה, בעיניי נתון מרשים.

חלק גדול מאותם קשיים שיש בהתחלה ושנועה הזכירה, קשורים גם לשקף הבא, שימוש בחדר פסק זמן. אחד הכלים השונים והמבדילים את המעון הנעול מכל מסגרת אחרת, זה שימוש בחדר פסק זמן. זה כלי שגם אנחנו בודקים אותו לאורך השנה ומבקרים אותו ביסודיות. המטרה של כניסה לחדר פסק זמן היא אחת בלבד - לשמור על מוגנות של הנערה ושל סביבתה.

לפעמים זה כדי לשמור על הנערה מפני עצמה אם מדובר בפגיעות עצמיות או חלילה ניסיונות אובדניים או אפילו ניסיון בריחה, ולפעמים זה יכול לשמור על סביבתה במקרה של אלימות, או אפילו ונדליזם קיצוני. אנחנו מבצעים בקרה יסודית על השימוש בחדר פסק זמן, כי זה כלי שיטיב עם נערה רק בתנאי שנעשה בו שימוש מקצועי ומדויק. בשימוש לא נכון, הוא יכול להיות הרסני ולכן הבקרה.

כל שימוש בחדר פסק זמן עובר כמה רמות של בקרה. רכז הקבוצה, אחר כך רכזת המעון, אני, מפקחת המעון. הכול נמדד, הכול מבוקר. אנחנו גם יכולים לראות שבשנים האחרונות יש מגמה ברורה של הפחתה בשימוש בכלי של מתן אלטרנטיבות לנערה.

יש פה בגרף, הנתונים בכתום מראים את מספר הכניסות שהיו לחדר פסק זמן בשנת 2023, ובצהוב מספר הנערות שנכנסו לפסק זמן באותה שנה. לשם השוואה, עד רבעון ג', עד סוף ספטמבר, יש לנו 162 אירועים. גם ב-2024 נמשיך במגמה של ירידה נוספת בשימוש בכלי, ואנחנו עם השנים נלמד לדייק את השימוש רק לאותם מקרים שבהם הוא נדרש.

השהות מסווגת למספר מאפיינים, אנחנו בודקים באילו מקרים הנערה נכנסה בכוחות עצמה לפסק זמן. הצוות הנחה אותה להיכנס והיא נכנסה בכוחות עצמה. באילו מקרים היא ביקשה להיכנס, כפי שכתוב פה – בקשת הנערה, ובאיזה מקרים נדרש הצוות לעשות שימוש בכוח פיזי ולרסן התנהגות מסכנת ולהכניס אותה לחדר פסק זמן.

אנחנו יכולים לראות שברוב המקרים הנערה נכנסה בכוחות עצמה. יש מקרים שבהם הצוות נדרש להוביל את הנערה לתוך חדר פסק זמן, זה בדרך כלל במקרים שבהם נערות מגיעות עם דפוסים אלימים מאוד קשים. זה נמצא בחומר ההפניה. פעמים רבות נדע מראש שיש מאפיינים אלימים, התפרצויות סוערות, לפעמים זה קשור גם למאפיינים פסיכיאטריים ולא רק לרגשי והתנהגותי, והצוות לומד לתת לזה מענה. זו סוגיה מאוד מורכבת.

חלק גדול בעיניי מהשחיקה של הצוותים, היא בגלל ההתמודדות עם המקרים האלה. לפעמים מדריכים נפצעים במצבים האלה ונושאים על גופם צלקות, אבל בעיקר בנפשם כי זו סיטואציה מאוד לא קלה. לראות נערה שמגיעה בקריז וממש בתסמיני גמילה מסמים ועם מאפיינים מאוד אלימים ולהתמודד עם הסיטואציה הזו, זה מאוד לא קל ואנחנו עוסקים בזה לא מעט. נושא מאוד מורכב.

אני יכולה לומר שהשימוש בחדר פסק זמן, זה אמצעי קיצוני שמאפשר לטפל בכולם. נערות שפירקו והרסו ופגעו בכל מקום אחר, כאן אנחנו יכולים להתמודד איתן ולא תוזמן להן משטרה ולא יוזמנו שוטרים. הצוות יודע להתמודד עם הכול. עם זאת, אנחנו זוכרים שזה כלי מאוד רדיקלי ולכן רמת הפיקוח עליו ורמת תשומת הלב ורמת הדרגות שצריכות לבקר ולפקח על השימוש בכלי הזה – כולן גבוהות מאוד.

יש לזה נהלים ברורים, ושרשרת פיקוח ואישור מאוד ברורה, עם מעקב, גם שלי כמפקחת, גם של זיו כממונה על המעונות ובוודאי כי אני כאן במעון דרך המנהל.

בשנה האחרונה חלק מהבקרה שלי בשימוש בחדר פסק זמן מצולם. בהתאם להנחיית המנכ"לית הקודמת של המשרד, היום המרחבים מצולמים. לי במשרד יש מסך, אני רואה את חדרי פסק זמן, אני רואה את המרחבים. אני לא רואה מרחבים פרטיים. אני לא רואה את החדרים, כמובן לא אזורים שהם אישיים ואינטימיים, אבל את המרחבים אני רואה.

כשיש פסק זמן ואני יודע שנעשה שימוש בכוח סביר, אני רוצה לבדוק איך זה נעשה. אני נכנס למצלמה, אני מסתכל, אני מנתח את זה. איפה שצריך להתערב אל מול אנשי הצוות אני מתערב. אבל זה מאפשר לנו בקרה מאוד גדולה על השימוש בכלי.

בריחות. אנחנו מעון נעול ומן הסתם אפשרויות הבריחה מתוך המעון מצומצמות. בריחה היא גם אי-חזרה מחופשה וזה נתון שאנחנו בודקים. אנחנו רואים שבשנה שעברה הייתה עלייה במספר הבריחות. לעיתים זה קשור למורכבויות בתוך צוות. כשיש צוות מיומן וטוב, בדרך כלל מספר הבריחות קטן יותר, וכשיש צוות פחות מיומן, אנחנו רואים יותר בריחות. השנה אנחנו רואים ירידה בבריחות. אנחנו בודקים גם את משך הבריחות.

זה משהו שקשור מאוד לממשקים עם המשטרה. הנתון שיש פה הוא במאות, זה כמה ימים מצטברים הנערה הייתה בחופשה, ופעמים רבות זה מושפע מאותו שיתוף פעולה עם המשטרה. מה אנחנו יודעים בהודעה הראשונית, מה אנחנו מציינים, אם יש תמונה עדכנית ואיפה הנערה נמצאת ועם מי היא מסתובבת, ואחר כך התקשורת השוטפת אל מול ההורים כדי להצליח להחזיר כמה שיותר את הנערות מפה.

זה משהו שמאוד חוזר על עצמו, יש לנו תקשורת רצופה בהקשר הזה עם תחנות המשטרה, בעיקר תחנת יבנה. עובדים בשיתוף פעולה ומשתדלים לצמצם את הבריחות, כמה שאפשר. זו תופעה טיפוסית מאוד לנוער בסיכון בכלל, ונערות בפרט.

יש קורלציה בין אותן נערות שבורחות לבין אותן נערות שבחדר פסק זמן?

לאו דווקא. יש נערות שעושות שימוש תדיר בחדר פסק זמן.

יש קורלציה בין כאלה שממשיכות למסילה?

כן. להמשך מסגרת, אבל דווקא נערות שעושות שימוש בחדר פסק זמן ושיוצאות לחופשה, חוזרות. זה מראה גם שהכלי נותן להן מענה.

הרבה פעמים זה פוסט-אשפוזיות, הנערה עוד פה, הן עושות הרבה שימוש בחדר פסק זמן. - - -

זאת אומרת גם יזום ממש.

כן. לחלוטין, נכון. לבקשתן.

כן, לבקשתן.

דברים שעומדים על הפרק, מבחינתנו כל הנושא של צופיה ב'. זה דורש תקנון, זה דורש תקצוב. זו הרחבה, זה מעון נוסף, יש לזה משמעויות גדולות. אנחנו עסוקים בזה כמובן אל מול האגף, אל מול המשרד. יש לנו שאיפה ורצון שבית הספר יהיה של משרד החינוך. אנחנו עובדים בתוכנית הילה, יש בזה הרבה יתרונות אבל יש גם חסרונות. - - -

מה חיסרון למשל?

בעיקר בנושא העסקה. המורים - - -

מורי קבלן?

בדיוק. הם רוצים להיות מועסקים על ידי משרד החינוך באופן ישיר או על ידי רשות מקומית, וכשהם מועסקים על ידי רשת עתיד והמתנ"סים זה מבחינתם פחות טוב. קשה לנו לגייס מורים ובטח לשמר אותם לאורך זמן.

בנוסף אפשר גם לדבר על סל מענים של השירות של החינוך המיוחד לעומת לימודי הילה. הנערים והנערות בחסות לא נושרים, הם נמצאים בתוך המסגרת.

נכון.

וגם זה נמצא בבית משפט. - - - שלחו את המנכ"לים לשיח עד ינואר, הם ייפגשו בינואר.

שזה משרד החינוך והרווחה?

כן. זה נמצא בבג"ץ. עמוס עם המנכל"ית.

למה ההתנגדות?

השאלה אם את רוצה תשובה רשמית? איזו תשובה את רוצה?

מה הרקע של ההתנגדות לזה?

תלוי. זה בבג"ץ.

לא מדברים על זה בבג"ץ.

לא, בטח שאפשר לדבר. אי אפשר לחוות דעה אבל - - -

אני יכולה להגיד לך את דעתי כי אני לא במשרד הרווחה. המחשבה שאם סוגרים פתאום תוכנית מסוימת, מחליפים אותה בתוכנית אחרת.

זה לא העניין. יש לנו כמעט 6,600 תלמידים בתוכנית הילה. חסות הנוער היא 600 תלמידים מתוך 6,600. הרעיון הוא לתייג את הילדים. הילדים גם כך מתויגים כעבריינים, כמסוכנים, ועכשיו נתייג אותם גם כחינוך מיוחד. הרעיון להגיע לחינוך מיוחד זה בעיקר סעיפים תקציביים.

המטרה היא להפוך אותם לחינוך מיוחד.

כן.

לאו דווקא. גם אם זה יהיה מח"ט זה מבחינתנו נותן מענה מצוין. העניין הוא לא להיות בעסקים האלה.

כשבודקים את הנתונים, כמפקחת השמות, את הנתונים של כל הנערות שמגיעות - - -

פסיכו סוציאלי, פסיכו-דידקטי.

כמעט 100% מתוכן יש להן אי-קיום בזכאות. לא. שרונה, אבל - - -

הסתכלתי בצופיה, 20%. לא, רגע. אתם מסתכלים על ועדות השמה פסיכו-דידקטיות. נערות שנקראות - - -

הנה, הדיון בבג"ץ ירד לפה.

- - - לא נכנסת לזה. יש בינינו מחלוקת גם לגבי הנתונים.

יותר מזה, אם הילה כן עובד להם זה אומר שזו מערכת חינוך לכל דבר ועניין. הילה זו מערכת חינוך לנוער בסיכון.

זה נכון אבל לא ניכנס לזה אבל חשוב שמבחינתנו - - -

הם בישיבה עד ינואר וצריכים לתת גם מענה, נכון? - - -

רק חשוב לי להגיד שמבחינתנו כשבית הספר הזה יופעל, אנחנו רוצים שהוא יהיה גם בית ספר אקסטרני עבור מסגרות נוספות של חסות הנוער שנמצאות גיאוגרפית קרובות אלינו. שגם נערות מפנימיית עלמה יוכלו ללמוד פה.

כי תהיה יכולת בכיתות?

כן, ותהיה לנו יכולת.

ומה התפוסה המרבית בכיתה כזו?

הכיתות הן בהרכבים קטנים.

זה היתרון של הילה.

נכון. 12-6, יש לנו מספיק כיתות כדי שילמדו פה.

לעמוד בסטנדרט הזה של היכולת לעטוף אישית.

כן. שיבואו גם מפנימיית עלמה וגם מהוסטל דולפין שנמצא באשדוד, וגם מהוסטל בית קשת שנמצא בראשון לציון וגם מהוסטל דרורים שנמצא בנס ציונה.

יפה מאוד.



(הישיבה נפסקה בשעה 14:00 ונתחדשה בשעה 14:30.)




(המשך סיור במעון צופיה וסיכום)

תודה רבה לכולם, מי שעוד פה ובכלל על היום החשוב הזה.

אנחנו בדרך חזרה החוצה. אנחנו נעבור דרך מרחב החי, זו מינה, אתון שעוברת שיקום פה.

נגיד לפרוטוקול, יש שם בעלי חיים בחוץ ואנחנו שומעים אותם.

זה בא מפינת חי.

כן. אשמח שנעשה איזה סיכום ונשמע אתכם. גם אם אנחנו חושבים שיש דיון ספציפי שכדאי לעשות בנוסף. כבר רשמנו לנו את דיון עם זמן הוועדות הרפואיות.

ועדות הסל, אנחנו יודעות את זה, כן.

ועדות סל, נכון, של סל שיקום. אנחנו נשמח להבין גם מעבר לסיכום שכתבנו בנקודות לאורך כל הדיון, מה כדאי שנקדם לקראת המושב הבא. תודה למי שפה ואני אשמח שמי שרוצה יתחיל.

בחרתם לבוא אלינו לאגף החוץ-ביתי.

כמה מילים על התפיסה. האגף הזה הוקם בשלוש השנים האחרונות. היה לנו שינוי ארגוני כמו בכל משרד. מנהל תקון שהפך להיות מנהל של"מ היה האחרון שעשה את כל השינוי הארגוני כמנהל. המחוזות עשו את זה מהר מאוד. אנחנו קצת התקשינו מכל מיני סיבות אבל כנראה כל עכבה לטובה. בשלוש השנים האחרונות נכנסה אלינו מנהלת אגף, סוזן דסוקי, היא הגיעה ממשרד המשפטים, לא ממשרד הרווחה.

אני הייתי בטוחה שהיא צמחה ברווחה.

היא הייתה ברווחה, אבל היא הייתה חוקרת ילדים. חקירות ילדים זה בוטיק במשרד הרווחה ואחר כך היא הגיעה ממשרד המשפטים. לפחות מי שבחר להיות באגף החוץ-ביתי כמו סוזן, הבין שקיבלנו מתנה לחיים. וזו הזדמנות לפרוטוקול להגיד לה תודה רבה.

למי שעובד 24/7 באגף החוץ-ביתי, אין זכויות, אתה אף פעם לא יודע מתי זה יבוא אליך, אבל עשינו איזה פרויקט שקיבלנו מרוה"מ לעשות הערכה ומדידה. אני עובדת סוציאלית, הערכה ומדידה הן לחם חוקי. אנחנו צריכים להתבסס בעיקר על נתונים, ופחות על אינטואיציות שלנו. יצאנו למחשבה איך אנחנו ממפים את השירותים שלנו של האגף החוץ-ביתי. זה היה ברור שזה חדש ואין לנו תפיסה, וחוץ-ביתי זו תפיסה.

אתם לא רואים סתם אגף חוץ-ביתי, אנחנו לא אגף דיור שקוראים לנו דיור. אנחנו לא מסגרות דיור. לא האגף וגם לא החסות. אנחנו מסגרות טיפוליות שיקומיות ואנחנו רוצים להישאר כאלה. אנחנו עושים את הטיפול והשיקום בקורת גג במסגרת, כי צריך נעול, כי צריך מסגרת, אבל אנחנו לא דיור לחיים, אין לנו מסגרות שהן דיוריות לחיים. אנחנו לא מכניסים אצלנו אנשים ומסיימים את התהליך איתם וזהו, ממש לא. אנחנו חלק משרשרת טיפולית קהילתית.

תוכניות טיפול באמצעות דיור, באמצעות מסגרת, הלנה.

ראיתם את הצעירים אבל יש לנו לא מעט והתלהבתם, אני מזכירה שמאחורי כל צעיר כזה שדיבר, יש טראומות מורכבות וקשות מאוד. הם היו מאוד אסופים אבל יש שם טראומות קשות. יש לנו מקרים קשים, אנחנו עוברים לילות קשים.

אתם רואים את ההחזקה, אבל הסיכון הוא סכנה, אצל כולם יש חרדה וחרדה ודיכאון, שימוש בחומרים פסיכו-אקטיביים, קורבנות חוזרת, יש לנו סחר, עוברי חוק, אלימות, נטיות אובדניות, אם ראיתם את ר'. אי אפשר היה לפספס את האובדנות על הידיים. אלה הילדים שלנו.

יש כאלה שהצלקות שלהם עוד טריות. - - -

- - - היא הייתה בקורת גג והיו עניינים מאוד קשים איתה. מה שראינו עכשיו זה נס מול העיניים. אתם לא מבינים עד כמה. אנחנו מדברים על ילדה שאי אפשר היה להשאיר אותה לרגע אחד לבד. אני לא אכנס לעניינים פרטיים שלה אבל זה מקרה שהוקפץ מייד לראש הרשימה. היא הגיעה לכאן בחירום, בטירוף, בצרחות, ישר לתוך חדר פסק זמן. לראות אותה היום באה, מחייכת ואסופה – זה פשוט נס, קשה להכיר את הילדה מאותו לילה.

לטוב ולרע אני רואה רק שמות כשזה מגיע אליי. בתהליך של שנתיים הבנו שאנחנו בונים תפיסה. עשינו תפיסה עם מטה ומחוז, אגב שיתוף, אנחנו עובדים תמיד בשיתוף של מטה ומחוז יחד, ובנינו לנו את הייעוד ואת החזון שלנו לאגף חוץ-ביתי. תכף תקבלו חוברות שהבאתי, ואנחנו נפיץ את זה לכולם כי אנחנו מאוד גאים.

אנחנו מאוד גאים במה שעשינו, עבודה מאוד קשה. הבאנו מישהי שזה התפקיד שלה, במשך שנה וחצי נפגשנו ודיברנו וזה היה קשה. בדקנו איפה הקווים האדומים שלנו במסגרות החוץ-ביתיות, איפה אנחנו לא מקבלים, איפה משרד הבריאות אחראי, איפה אנחנו אומרים לא.

אין לנו קוים אדומים, אנחנו מקבלים את כולם. להגיד לכם שזה טוב? לא בטוח אבל במנהל של"מ, באגף החוץ-ביתי, מעטים המקרים שאנחנו פשוט אומרים לא. אפשר להתווכח על היעילות של זה, אבל יש לנו ייעוד לתת מענה טיפולי-שיקומי למקבלי שירות הנמצאים בקצה של רצף הסיכון, הסכנה והניתוק, באמצעות מסגרות חוץ-ביתיות הפועלות במשך כל שעות היממה בכל ימות השנה.

הטיפול החוץ-ביתי מבוסס תפיסה מודעת טראומה. לא דיברנו על זה כאן מספיק, חשוב לדבר על זה עוד. אני לא רוצה להתיימר אבל 98% מטראומות מאוד מורכבות, זה מאוד קשה. אני רציתי שאפילו נועה תגיד מילה על איך אנחנו מטפלים בטראומה כי יש ערכים לטיפול בטראומה ומסגרת מעולה. אם יישאר זמן היא תגיד. מדובר על טראומות מורכבות.

כל המסגרות שלנו עם סביבה טיפולית, כל מרחב משמש מרחב טיפולי. אין מרחבים לא טיפוליים, אנחנו רואים אותך בכל סביבת החיים שלך. יש לנו מגוון כלי התערבות באמצעות צוותים רב-מקצועיים, מה שלא היה לנו שנים רבות. היו מודלים מאוד בסיסיים, רק מה שצריך, עובדת סוציאלית, מדריך. טרפנו את כל הקלפים. זה דורש ועדה, תקצוב תעריפים, ועדת תעריפים. אתה רוצה לשנות תפיסה וזה עולה כסף ויש מי שאחראי על הקופה וזו התנגשות מוכרת, המקצועי והטיפולי.

יש לנו גם חשכ"ל, אבל גם מבחוץ. אנחנו יודעים שזה קשה, כל אחד והתפקיד שלו. אבל החלטנו שאנחנו לא מוותרים ולא נתפשר.

(הצגת מצגת)

באגף יש ארבעה שירותים. דורון אומנם עוזב אותנו אבל אלה המסגרות האינטנסיביות שהוא אחראי עליהן, החוץ-ביתיות הן אצל דורון – אנחנו מדברים על התמכרות, דרי רחוב, אנשים על רצף הזנות וסחר בבני אדם, נוער חרדי מנותק, הצעירים שאתם ראיתם. יש לנו שירות מעברים, אבחון והשמה שזה שלי, יש את מעני החירום ואת כל מעני הרוחב שאנחנו נותנים לכל האגף בתחום התעסוקה ותחום בוגרי מסגרות.

אנחנו נכנסים לנושא של בוגרי מסגרות מה קורה איתם, ניידות ותעסוקה. לא דיברנו על זה כאן בכלל וזה אחד הדברים הכי חשובים, הנושא של מוביליות ותעסוקה. ופנאי, הכי חשוב, אי אפשר בלי. כל הדבר הזה לא יהיה אם אנחנו לא נבדוק את זה, וחקירות ילדים גם נמצא אצלנו בשירות של סוזן.

בנוגע לתעריפים, במנהל שלנו זה יורד בקצב משלו. המנהל שלנו, תקציב המנהל לשנת 2024, 886 עלויות, 554. תראי שהאגף החוץ-ביתי הוא חצי.

בגדול תקציב המשרד המנהל 14 מיליארד. זה המנהלים היחסית - - -

אנחנו מנהל בוטיק.

בוטיק. אז יש את שחר שזה סבב של 3.5 מיליארד. המנהל הקטן.

אנחנו המנהל הקטן במשרד אבל כל מקבלי השירות אצלנו הם הקצה. אנחנו בוטיק גם בכמות מקבלי השירות, אבל תעריפים יפים אנחנו מקבלים.

האגף החוץ-ביתי מעצם היותו גם חסות הנוער שיש בו תעריפים מאוד יפים ועכשיו הם משנים ומעבים את התעריף, וגם המסגרות יקרות בהרבה, למרות שבמספרים אגף קהילה נותן, יותר מקבלי שירות עוברים באגף הקהילה, אבל זה שלנו, כי אמרו לי להציג תקציב. אני אעבור בקצרה, רק מה שחשוב לי שיהיה לדיון. את המסגרות ראיתם.

יש לנו 262 מסגרות באגף החוץ-ביתי, בחסות. יש לנו רצף, אנחנו נותנים בשנה מענה לכ-7,500 מקבלי שירות ועד היום נכון ל-1 באוגוסט, לא נמדד כל נושא החירום לא נמדד במשרד הרווחה. הייתה החלטה פעם, שמי שנכנס למעני החירום לא צריך להזדהות ולא צריך להגיד את השם שלו ולמעשה, לא הבנו מי הם ומה הם, אני אפילו לא יכולה להגיד. אני יודעת שיש לנו בסביבות 2,700-2,500 כניסות, אבל יכול להיות שמדובר רק ב-1,000 אנשים. אנחנו לא יודעים להגיד.

באומץ רב התקבלה החלטה שאין כזה דבר, זו מסגרת של מדינת ישראל ואתה צריך להזדהות אם אתה רוצה לקבל שירות, ונדרש לכך אומץ. אז אל תגיד את השם שלך בדקה הראשונה וגם לא בדקה השנייה. אבל אם אנחנו מדברים על ניידות ואנחנו רוצים לראות אנשים זזים, אז איך? אם אני לא יודעת מי הוא ומה אתה, איך אני יכולה לעזור לך בניידות? איך אני יכולה לעזור ולבנות לך תוכנית? וזה היה מאוד קשה גם מול המפעילים. וגם, כפי שדיברתם כאן, בעיות כגון, היא תבוא למסגרת אבל אז אם היא תזדהה יוציאו לה את הילד.

אנחנו לא מכירים, ובדקנו רבות בעולם, מסגרת ממשלתית שאתה נכנס אליה ואתה לא נדרש להזדהות. אין כזה דבר חוץ מהדבר היחיד שמצאנו, זה בלוינסקי, התוכנית של לוינסקי ששם לא צריך להזדהות ויש לה היגיון משלה. המסגרות שלנו הן של הממשלה, של המדינה, וכשאתה נכנס למוסד ממשלתי– תזדהה. מ-1 באוגוסט עברנו למסר ואני לא יודעת להגיד לכם מה אנחנו נגלה אבל אנחנו נגלה, וברגע שאנחנו יודעים דברים אנחנו יודעים לטפל בהם, כך אני מקווה.

אני מקווה שנראה את האמת, אגב שקיפות, ונדע להתמודד עם הדבר הזה. אנחנו נראה מעברים חוזרים ונשנים. אנחנו נראה אנשים שרשומים גם פה וגם פה, אנחנו נראה כפל השמות. עם הכול אנחנו יודעים להתמודד בצורה מקצועית וגם כלכלית.

עקרונות מנחים של האגף שלנו זה לדבר על סביבה טיפולית ועל טראומה, יש מה להרחיב ודיברנו בקצרה, ואם תרצו אתם מוזמנים לכל הישיבות שלנו. אין שם משהו שלא מדובר, טראומה זה המנדט שלנו, אנחנו מדברים על ניידות.

לא נעשה תהליך עם מקבלי השירות שלנו, אין לנו מנדט לפעול אם הם יבואו אלינו ויצאו מאיתנו בדיוק באותה נקודה שבה הם הגיעו. אין לנו מנדט לפעול באיכות השירות, סטנדרטים ואמות מידה, אנחנו מודדים את הכול באומץ, ואת עצמנו גם כמובן, את המפעילים שלנו ואת מקבלי השירות. עשינו אפליקציה מהממת ואנחנו בפיילוט של ארבע מסגרות עם EY ואנחנו מקבלים כל הזמן מידע. אנחנו מתחילים לעבד אותו אבל כל המסגרות שלנו נמדדות בשירותים שלהם, אנחנו רוצים להיות בסטנדרט הכי גבוה שאנחנו יכולים לתת, מבחינת סביבה טיפולית וסטנדרטים.

עשינו מודל לוגי, אלה ארבעת הדברים שבחרנו למדוד כי אי אפשר למדוד את הכול. אנחנו רוצים לראות את מקבלי השירות שלנו מציבים ומנהלים חיים לצד הטראומה. אנחנו לא מטפלים בטראומה. יש מומחים לטיפול בטראומות, אנחנו נלמד אותם לחיות עם הטראומה. אנחנו רוצים בכל המסגרות שלנו ביטחון ומוגנות, זה אל"ף-בי"ת אבל אני הייתי צריכה להתחיל הפוך. בלי ביטחון ומוגנות אנחנו לא יכולים לעשות את כל השאר.

אנחנו רוצים לראות מסגרות שגם מקבלי שירות וגם הצוות מוגנים ובטוחים בטיפול ובעבודה. זה לא פשוט, תיארו לכם כאן מעט, יש כאן חדר פסק זמן שמשתמשים בו בתבונה, יש לנו מסגרות שאין לנו חדר פסק זמן ואנחנו מקבלים אליהם בכל זאת, והנערות האלה כמו שראיתם, היו אצלנו לפעמים באגף ובמקומות הכי פתוחים.

אנחנו צריכים לשמור גם על המוגנות שלהן, ועל אחת כמה וכמה גם על המוגנות של הצוות.

תוכניות התערבות ותוכניות המשך. תהליך קשה שעברנו באומץ, להבין שאנחנו מחזיקים מסגרות אבל אין לנו תוכניות המשך חזקות, מקצועיות. אין מישהי שממש למדה עבודה סוציאלית. אנחנו יודעים לבנות תוכנית. עשינו קורסים לכל הצוותים שלנו. זה משרד הרווחה, מה שבדרך כלל המפעילים, אנחנו עשינו את כל הקורסים לכל העובדות הסוציאליות ולכל המנהלים. איך בונים תוכניות התערבות לכל המפקחים, איך הם מפקחים על תוכניות התערבות, איך אנחנו שומעים את הצורך של מקבל השירות שלנו ואת מה שאנחנו מביאים מקצועית ובונים ביחד משהו להמשך.

חשוב להבין, האגף הזה הוא חוליה בשרשרת ואולי אפילו קטנה מאוד, אבל היא חוליה בשרשרת החיים, היא צריכה להיות הכי מדויקת. משקיעים בזה זמן כה רב, משאבי מדינה כה רבים, הן אישיים והן פיזיים, אין סיבה שזה ילך ויהיה סתם דיור. אנחנו רוצים לראות אותם מוכנים לניהול חיים בוגרים ועצמאיים במדינת ישראל, אזרחים פעילים. עשינו מודל לוגי, אני אשלח לכם אותו. עבדנו עם הפיקוח איך הם מפקחים, פיקוח זו לקונה מאוד קשה, בכל המשרד. המפקחים שלנו איתנו כל הזמן, אין כאן מטה ומחוז. אנחנו עובדים ביחד.

יש לנו קבוצת עבודה משותפת אחת לחודש, בנושא פיתוח מסגרות, מה נעשה במסגרות ומה אנחנו שואפים לראות. בדקנו יחד לאילו מסגרות נכנסים יותר, לאילו פחות. יש לנו סטנדרטים לפיקוח, קבענו נהלים רבים, שלא היו באגף החוץ-ביתי ואנחנו מטמיעים כרגע את כל האסטרטגיה.

זה חזון האגף החוץ-ביתי, הוא ריק.

האגף הבכיר החוץ-ביתי מהווה מודל למצוינות ויצירת מרחבי טיפול ושיקום חוץ-ביתיים באוכלוסיות הנמצאות על קצה הרצף, הסיכון, הסכנה והניתוק, מתוך אמונה כי טיפול מיטבי יביא לריפוי ולשיקום, לניידות אישית וחברתית, ועם השתלבות מיטבית במשפחה ובחברה, וזה החזון שלנו ולשם אנחנו שואפים ואנחנו ממש מקווים, וממשיכים לעבוד, אנחנו מביאים מחו"ל מודלים. רבים עכשיו באים אלינו כדי ללמוד את השיטה, את התפיסה, כי לא הייתה תפיסה.

זה האגף החוץ-ביתי ואנחנו שמחים שבאתם, זה כולל את הנוער כמובן, זה כולל את הצעירים, וזה כולל את הכול. אני אשאיר לכם גם חוברות. עשינו חוברות, אנחנו ממש בתהליך של הטמעה, כי זו לא חוכמה לדבר, החוכמה שבסוף נראה את זה בפועל. תודה שהקשבתם ועכשיו אני מוכנה לשאלות.

משרדי הממשלה, המשפטים?

פחות עלו היבטים שקשורים אלינו למשרד המשפטים אבל אני מודה לוועדה על היום הזה ואני מרגישה שיצאתי ממנו חכמה יותר.

גם אני מודה לכם על ההזמנה, חשוב שנכיר את המקומות האלה. משרד הרווחה הוא חלק מהמטה הלאומי, אנחנו מכירים את זה מאוד מלמעלה אבל זו הזדמנות מאוד ייחודית להגיע למקומות האלה ולראות את כל הנערות והצעירים בהוסטל ולהבין את ההתמודדויות שלהן. אני בטוחה שמנהל תחום משרד הרווחה אצלנו מטפל בכל ההיבטים הטיפוליים בצורה מופלאה, וצריך להכניס לכל הרצפים הטיפולים את הנושא של הרשת.

ממש.

כי היום הם חיים שם, זה הבית שלהם. הם בחדר אבל הם בתוך הרשת. החדר שלהם הוא בנייד, החדר שלהם הוא בטלפון.

המסוכנות שם.

המסוכנות שם היא מאוד גבוהה. לנערות בסיכון יש סיכון גדול יותר להיחשף לפגיעות קשות יותר ברשת. חשוב מאוד, אנחנו עושים את זה עם מטפלים של משרד הבריאות. פסיכולוגים, טיפות חלב אפילו, מגיעים להכניס את הנייד לתוך הטיפול ולא להיכנס לטיפול ולהגיד, "טוב שימו את הנייד בצד עכשיו, זה לא חלק מהעניין". אז זה מאוד חשוב להכניס את זה במיוחד גם במקום כזה שמעצים ומקדם נערות לחיים מבחוץ. תודה.

כן, אבי?

אנחנו בקשר טוב עם החסות וסוזן עכשיו, אנחנו נוגעים במקומות האלה. בגלל החוסים בבריחה זה מאוד מעמיס על המשטרה וגורם להיתקלויות בין הרווחה לבינינו. מוקד חוסים הוקם, עומד לקום, הבנתי שכבר מאיישים אותו - - -

עשו פגישת התנעה, כן.

כן. הם מאיישים וזה יפתור לנו הרבה בעיות. מקרים של ויכוחים מגיעים אליי ואני צריך להיות כמו איזה בורר. לכן גם נפגשנו אתמול עם נשיאת בית המשפט לנוער, שבדרך כלל נותנת את הצווים, היא או השופטים שלה, זה א'.

ב', לדוגמה, בסוף השנה עושים כנס נוער ארצי של כל חוקרי הנוער ומזמינים את כולם. עברנו בגיל-עם, עברנו בבית הנער. הלכנו, ראינו את הלהקה שלהם, את הלהקות של המוסיקה, לקחנו אנשים משם. ילדים שהולכים להופיע, מדהימים, חבל על הזמן.

דבר אחרון, שמעתי על נתונים שלא עוברים. בכובע השני שלי אני של המשפחה, ואנחנו נתקלים בזה גם עם הרווחה. בגלל המקרה שהיה בהרצלייה עם האימא, שהיה לה תיק במקום אחד אבל היא עברה למקום אחר.

היה לה תיק?

היה. בגדול אני כך שמעתי, שזה כך גם בקטינים פה, אני יודע שברווחה זה קשה כי הם עובדים עם רשויות וכל רשות יש לה - - -

חובת דיווח וכל העניין הזה .

לא חובת דיווח אלא בגלל הנתונים. כבר יש תיק ברווחה אבל רשות לא מכירה את זה. אם אדם עובר אתה לא יודע כי הם עובדים של הרשות, נמצאים ברשות וזה לא עובר. חשבנו על איזה משהו כהצעה מחשובית אבל בכל רשות יש חמש חברות.

יש שבע.

שבע חברות שכל אחת עובדת על משהו אחר וקשה לסנכרן אותן.

אבל התיק בגדול אצלנו, מה שקורה מבחינת תיק לקוח. אני הטמעתי את ההשמות האלה אצלנו במשרד. יש שבע חברות מחשוב, ירושלים היא עצמאית, תל-אביב לוקחת את אשקלון איתה, וכל השאר פרוסות עם חמש חברות. העניין הוא שיש שדות דיווח שמחויבות בכל מערכת מול כל אותה חברה שפיתחנו מולה. יש דברים שהם קבועים. עכשיו הפיתוח שלהן, איך שזה נעשה מבחינת התצורה, הוא שונה כנראה בתוך החברות עצמן, אבל מה שאנחנו מקבלים כמשרד אלה הדרישות שפיתחנו מבחינת הדרישות אפיון שלנו

יש לנו גם ממשקים בבתי הסוהר, וממה שאני רואה הרעיון לדוגמה, בציר של האלמ"ב או של חסרי הישע, אנחנו מנסים לסנכרן מערכות. אני מבין גם את הצורך בפרטיות אבל בסופו של דבר כאגף רווחה שמכיר כבר את הנושא. נערה שנמצאת פה, תישא את המטען איתה לאן שתלך, ונפגוש אותה בדרך, הלוואי שלא, אבל הסיכוי גבוה. כדי שלא נתחיל מאפס כל פעם, צריך מערכת שאפשר להיכנס ולראות מי היא, מה היא.

מאגר כזה, אבל יש פה חיסיון בדבר הזה.

אני מבין.

יש פה גם את סעיף 24 לחוק הנוער.

אנחנו מתעסקים עם זה מרצח עם של רוז פיזם אז בזמנו, זה כבר שנים, ועדת וינטר. מדובר פה, אני מדבר איתך 2007-2006 ולפני כן. יש פה הרבה עניין סביב הנושא של חיסיון. אני פה עובד עם חוה לוי אצלנו, חוק נוער ואתה מכיר את העולם הזה.

ברור.

אז יש פה עניין של להעביר מידע בין גופים הוא בעייתי.

לא גופים, זה בדיוק העניין. רווחה זו רווחה. אם תקראו לגוף הרווחה כגוף כמו משטרה זו משטרה יש שרשרת, וצריך לראות.

לא, אבל גם תלוי מה, יש דברים שלא מהרווחה - - -

כן, נכון. בדיוק.

למשל, התיק האישי, התיק הטיפולי אישי. יש חוק לא רק לנוער, לא עובר. גם כשהם מבקשים מאיתנו פתאום, כבוגרים, להעביר להם, אנחנו צריכים לסנן, כי בתיק אישי יש גם מחשבות של עובדת סוציאלית מה היא רוצה לעשות הלאה. זה למשל לא נכון להעביר להם, כל מיני דברים כאלה.

אני לא מדבר על מעבר לגופים אחרים. אני מדבר על הרצף הטיפולי.

גם בתוכנו. הכניסה של התלם.

יש שם בג"ץ.

הכניסה של התלם, היועצות המשפטיות - - - לגבי המעבר, זו ציפייה שלנו שנלחץ ויצא לא רק איפה הוא עבר, כי את זה אני יודעת להגיד, שיצאו גם דברים אחרים. יש חיסיון אישי של בן אדם.

יש את סעיף 24 לחוק הנוער טיפול והשגחה שמדבר על איסור פרסום.

נכון.

זה לא פרסום.

יש באופן כללי את פרק ד' לחוק הגנת הפרטיות, ויש דרכים להעברות מידע בנסיבות ספציפיות שאפשר.

ושזה במערכת זו בעיה, כי כשזה בתיק אתה מוחק.

אני נתקל בזה בעניין של הבגירים, של האלמ"ב, של כל מה שהרווחה מטפלת במשפחות בסיכון. אבל כרעיון, יכול להיות שאתם צריכים להגביל עד גיל מסוים שאנשים שמטפלים באותה ילדה יראו, ואם היא עברה עכשיו מפה למקום אחר, אז שלא נתחיל מאפס עם מה שעשה מנהל המקום פה, שכל פעם הוא מכין והוא צריך להעביר הלאה ולא יודע אם זה יעבור לעוד גלגול, נתחיל מאפס.

אני יכול להגיד לך יותר מזה. אם אנחנו היינו יכולים גם לקבל בגדול מהמשטרה דברים שקורים, זה יהיה אותו מקרה. משרד החינוך אותו דבר, משרד הבריאות אותו הדבר. היינו מונעים הרבה מאוד דברים, זה אתה יודע, בתוך הבית אנחנו נעשה.

אז יפה, אני מדבר בתוך הבית. תחשוב שאני, אם הייתי תחנת משטרה שהתחנה לא יודעת מה קורה עם אותו אדם שאני מטפל בו אז בכלל היינו עיוורים. לכן אולי תגדירו את החסמים, תגדירו את החיסיון, אבל בגדול כגוף טיפולי צריך להבין, לראות ולא להתחיל מאפס עם כל אדם מהתחלה.

זה בדיוק מה שעושים בשנים האחרונות במשרד. אני יכול להגיד לך בתיק לקוח סדר דין לאפוטרופסות חוק נוער, הרבה מאוד דברים מתחילים להתממשק וזה כבר קורה במקומות רבים, למשל, במנהל פיקוח ובקרה אצלנו.

כל התהליכים האלה תומכים ברעיון הזה, למנוע כמה שיותר. אנחנו יכולים לצפות את העתיד לאור מה שאנחנו יודעים שקורה עכשיו. זו בדיוק העבודה. ממש תודה.

על המקום המדהים הזה, אני כבר כמה פעמים פה – תודה.

והחדר של פסק זמן, איזו מחשבה יש מאחורי זה והשגחה ורגישות, ממש ניכרת המחשבה הרבה שהושקעה במקום. תראי איזה יופי נראה המקום לעומת כל הסיפורים שבתוכו.

ממש. חד-משמעית, שיתוף הפעולה הזה הוא כל כך חשוב.

גילוי נאות – יש לי פה פינה חמה כי התחלתי פה כמחנכת. הייתי מורה במגן ספיר כעשר שנים.

עשר שנים, ממש היית פה נטועה.

כן. עשר שנים בצופיה, נטועה כאן. יש לי פה מקום מאוד חם וצריך לחזור הבית לרגע. היום אני מפקחת במשרד החינוך, אז יש עתיד.

ממש. נכון.

היום אני מנהלת קידום נוער באגף ילדים ונוער בסיכון. אנחנו אמונים על כ-300,000 ילדים שנמצאים בסיכון. אחת המטרות שלנו זו מניעת נשירה, השנייה זה צמצום פערים והשלישית זה טיפול בנושרים, כמו התלמידים שנמצאים פה.

אנחנו עובדים על שלושה רצפים. רצף יום שאנחנו יכולנו לעבוד לגבי יום אחד, בית ספר עד שעות הצהריים, לילה ועד חודשים. רצף גיל, אנחנו נותנים מענה מגיל גן. אנחנו כבר בגנים נכנסים ועושים עבודת פנימייה, קוראים לזה "אור לגנים" לילדים במצבי סיכון עד גיל 18 ואם יש בצופיה או במקומות של טווח יותר רחב, 19 או 20, אנחנו נמצאים שם, והשלישי הוא רצף של סיכון.

רצף הסיכון בא לידי ביטוי שאנחנו נותנים מענה ראשוני בקהילה. הקהילה זה אומר כיתות שחר, מי שיכול להיות בכיתת שחר, נמצא שם. מי שלא יכול להיות בכיתות שחר יש לנו רצף, זה עובר למפתנים. יש גם מח"טים ובקצה הרצף הטיפולי זה חסות הנוער ואנחנו גם אמונים על קידום נוער של כל הילדים הנושרים. אנחנו נותנים גם מענה לבתי הכלא – אופק, נווה תרצה, דמון, מגידו, עופר – כל התלמידים שזקוקים להשכלה.

התפיסה שלנו היא פדגוגית-טיפולית. אנחנו מאמינים שההשכלה תביא לשינוי תודעה. הכול פה מחזיק ומכיל אבל כלום לא היה קורה לולא שיתוף הפעולה בין הרווחה להשכלה. לא ראו את התלמידים שלנו, אף אחד לא האמין בהם, אתם ראיתם מה הילדות אמרו. אמרו להן שהן, סליחה, סתומות, לא מסוגלות, לא יכולות. כשהן מגיעות לפה אומרים להן, "אנחנו לא מוותרים עליכן, אתן מסוגלות אתן יכולות, מבחינתנו כולן בגרות מלאה. לא משנה מה, אתן בגרות מלאה".

פה הן מגלות את עצמן ואנחנו מאמינים שההשכלה היא זו שתגרום להן לשינוי תודעה. ההשכלה והרווחה קשורות זו לזו. העבודה המשותפת תגרום לתלמידה להאמין שהיא מסוגלת, שהיא יכולה ואחר כך היא תוכל להשתקם בחיים. זה שיתוף הפעולה שאנחנו עושים.

אנחנו מציעים את תוכנית הילה לכ-6,000 תלמידים בקידום נוער. 215 יחידות שאני אחראית עליהן. בתי כלא וחסות הנוער. כ-32 מסגרות, קורות הגג שאנחנו נמצאים בהן, מרכזי החירום שאנחנו נותנים בהם מענה. התוכנית מותאמת מאוד לתלמידים.

מה המספר המרבי של תלמידים בכיתה?

עד שמונה. אנחנו לא רוצים יותר. בדרך כלל ברוב הכיתות יש חמישה תלמידים, לא יותר. אנחנו מאמינים בהשקעה אישית. המורה יראה את הילד, יוודא שיהיה מקום לכל אחד, שלא יבלע בכיתה. התוכנית היא מודולרית. הילדה נמצאת פה בצופיה, התחילה ללמוד, היא עוברת אחר כך למסילה, היא ממשיכה את אותו תהליך. היא עוברת אחר כך לבית רות, היא ממשיכה את אותו תהליך. אנחנו כל הזמן בסנכרון מלא. אנחנו לומדים שמונה שעות לימוד עד בגרות מלאה.

גם פה בצופיה נערות עושות בגרות מלאה. הן מתחילות עם בגרות ואז כשהן עוברות למסילה, ממשיכות. אנחנו מאמינים במצוינות, ניידות חברתית שמיכל דיברה עליה רבות. במכרז החדש שנכנס, אנחנו נותנים ליווי לבוגרים שלנו, אנחנו מכניסים מנטורים, מכניסים דברים שלא היו קודם, כל המעטפת הזו. וכיף לחזור לפה. כיף לראות את העבודה ויש אתגרים אחרים שעומדים לפנינו ונמצאים בשלבי דיון שונים.

האגף הוא חלק מ-360?

אנחנו נותנים מענה גם 360, כן.

התוכנית הלאומית לנוער בסיכון.

ועובדים ביחד בשותפות.

יש איזו בקשה חוץ מבג"ץ, שהייתם רוצים להעלות עכשיו מול משרד החינוך? אנחנו מאפשרים.

אני לא.

כרגע לא.

תרצו להוסיף רגע עוד משהו לסבב?

תודה רבה למארגנות כאן, למיכל ולכל הצוות שלה, לכרמית ולכולם. הסיור הזה התקיים מתוך חשיבה משותפת שלנו, של מנהל של"מ עם התחום, מולך דפנה, אז ממש תודה על הרעיונות.

נעמה, תודה על כל הרצון להתגייס לדברים האלה, זה לא מובן מאליו. אנחנו מברכים על הסיורים האלה. לפגוש את האנשים מקרוב משקף את הדברים יותר מכול, אני מברך על זה ותודה רבה לכם.

ותודה לכם, ממש.

גם אני מאוד שמחה שהגעתם, אני מברכת על ההגעה. אנחנו שמחים שבאים ונחשפים לעבודה כל כך יפה שנעשית בתוך המעונות.

מספר מילים על חסות הנוער, זה מאוד מתכתב עם מה שסיפרה מיכל על האגף החוץ-ביתי, תהליכים דומים וזהים קורים בתוך חסות הנוער, לרבות חשיבה מחודשת באמצעות התוכנית האסטרטגית, בנוגע לדברים רבים שאולי התאימו פעם והיום כבר פחות. דיברת לדוגמה על החשיפה של הנערים והנערות באמצעות המדיה. אלה סיכונים שפעם לא היו וכתוצאה מזה יש השפעה מאוד רחבה כולל מודלים טיפוליים.

אם פעם, לדוגמה, היה אפשר לטפל בהרבה מהנערות בתוך מסגרות פתוחות יותר, הוסטלים, כאשר הן הולכות לבית הספר וחוזרות למסגרת, היום זה כמעט לא יכול לקרות כי אנחנו רואים שהנערות נחשפות בגילים הרבה יותר צעירים ובזמינות מאוד גבוהה לסרסרות ולניצול ולפרסומים שונים ברשת, שמביאים אותן מגיל צעיר לפינות מאוד קשות. ולכן המסגרות צריכות להיות עוטפות יותר, מכילות ושומרות יותר, ורוב הנערות שלנו לא יכולות ללמוד לצורך העניין בבתי הספר בחוץ.

מה הכללים בנוגע לטלפון?

אין להן את הטלפונים, רק במהלך חופשה. לשאלתך קודם, לקראת חופשה והרבה פעמים בתוך התהליך הטיפולי עוברים איתן על התכנים שבתוך הטלפון ובודקים באילו אתרים הן מבלות.

אז הן נערות גמולות ממסכים?

ממש. בגלל זה הן נראות כאלה.

גיל 15 זה בהעברות. - - -

הם מפקידים שם את הטלפון והם מדברים. היא יודעת לדבר, היא יודעת לקרוא וזה גם קורה כאן. היא יודעת לקחת נושא והן יודעות לקחת ואני רואה את זה בחסות לנוער, אני רואה שעושים את זה גם בקורות הגג. להרחיב שיח שהוא כזה חשוב בימינו ויש בזה משהו טוב, שמרחיק מהסיטואציה ונותן לך זמן לשם הטיפול.

זה מה שהן אמרו, "להיות עם עצמי".

להתמקד בעצמן, זה נכון. לכן הרבה פעמים המעברים ממסגרות, גם במסגרות בחוץ אנחנו מגבילים בטלפונים וזה עניין, מתעסקים רבות עם הגישה לטלפון.

התפיסה הטיפולית של החסות משותפת לכלל המסגרות ועוברת כחוט השני בכולן. זה שאנחנו קטנים באופן יחסי ומטפלים ב-1,400-1,200 נערים ונערות בשנה, מאפשר לנו היכרות ממש אישית עם הנערים והנערות על הרצף.

אם יש פיקוח, אני אכיר אותן מהתחלה, מהחומרים שהנערה הגיעה איתם ועד להוסטל שהיא הגיעה אליו. אם זה לא עובד, היא תחזור לפה כמו הנערה ההיא שפגשנו. יש עבודת רשת, יש עבודה מוכוונת באופן אישי בכל הרמות ובכל המערכות וזה מתאפשר לנו בזכות זה שאנחנו עובדים בצורה רשתית קטנה ומהודקת עם שפה משותפת, עם דרך משותפת, עם תוכנית וחזון מאוד ברורים שידועים לנו ושאליהם אנחנו שואפים.

אנחנו שואפים למצוינות. יש לנו תוכניות פורצות דרך עבור הנערות שלנו. אם זה עם התעשייה האווירית שכרגע אנחנו מנהלים איתם פרויקט, ואם זה עם WIX, ועם בית ספר מהכללה האקדמית בקריית אונו, אנחנו פותחים עכשיו קורס במכללה האקדמית אשקלון.

אנחנו לא קופאים על שמרינו כי אנחנו באמת מאמינים שמערכת שלא מתפתחת, לא הופכת למצטיינת. כמו שאנחנו שואפים עבור הנערות למצוינות, כך אנחנו שואפים גם עבורנו, עבור המסגרות, עבור אנשי הצוות, ואני מאוד שמחה שבאתם כי ראיתם את הנערות ואת האור בעיניים שלהן אי אפשר לזייף.

זה היה ממש חשוב. אני גם חושבת שכל מסגרת בהוסטל כל כך שונה. אפשר תמיד ללמוד עוד משהו ויש לניהול שיטה משלו. הרי אסף פרס את החזון שלו ואבישי ונועה במקום אחר פרסו את החזון שלהם וזה ניכר גם במובן הזה. א' סיפר על דברים שהוא למד שלא היה לי מושג מהם, זה היה מפעים להבין שבגיל ממש צעיר נותנים לו להיחשף לכול. זה גם עניין של חזון ותפיסה חינוכית, ערכית, חברתית. נכון שבתוך הכללים יש חירות של חזון לעצב מקום.

אקריא את הסיכום להחלטות הוועדה עם ביקור במסגרות רווחה לצעירים בסיכון.

הוועדה פונה למשרד הבריאות לאכוף את הוראות בג"ץ לקליטת צעדים לצמצום משך ההמתנה לוועדות סל שיקום עבור צעירים בסיכון. המצב הנוכחי מייצר צווארי בקבוק קריטיים במענים הנדרשים עבורם והבטחתם עם סיום מגוריהם במסגרות הרווחה בגיל 26. הדבר קריטי לשימור תהליך עצמאותם ומניעת הידרדרותם למצבי סיכון קודמים.

הוועדה קוראת לשולחן עגול בין הממשלה, משרד רווחה, המשרד לביטחון לאומי, משרד הפנים לבין מרכז השלטון המקומי, וזאת להגדלת היצע והשתלבות של הוסטלים באזורים חזקים המייצרים קשרי גומלין בין הצעירים ובין הקהילה, כפי שניתן ללמוד ממודל ההפעלה הקיים בין עיריית ראשון לציון לבין משרד הרווחה. נחדד, הכוונה היא שרשויות יהיו בשיתוף פעולה יחד להקמת מסגרות בשטחן, ושלא לחסום את אותן מסגרות מלהיפתח.

הוועדה קוראת למשרד השיכון לבחון עם משרד הרווחה מתן נקודות זיכוי ותעדוף במכרזי שכירות בת-השגה עבור צעירים ובוגרי מסגרות הרווחה. אנחנו גם ננסה לבדוק את זה בצורה פרטנית כהנחיות. אולי משרד השיכון. ננסה לראות מה אפשר לעשות עם זה.

הוועדה פונה שוב למשרד הרווחה ומשרד האוצר לשיפור תנאי התעסוקה ושכר הבסיס של צוותי הרווחה במסגרות הרווחה לצעירים ונוער. יש להבטיח שכר בסיס הוגן המאפשר קיום בכבוד שיוביל ליציבות הצוותים במסגרות, במקום תעסוקה של שנה אחת בלבד, חרף המשאבים הרבים שהושקעו בהכשרתם.

יש להוסיף מודעות לקושי הגדול הגלום בעיסוק זה עד כדי סיכון פיזי לעתים, שנדרש לתגמלו בהתאם. ברמה הלאומית הימשכות המצב הקיים פוגעת במערך ובמאגר כוח האדם שירצה להיקלט בו בטווח הארוך. הוועדה מעודדת להמשיך ביוזמה לשיתוף פעולה מיתד ומשל"מ, לשילוב צעירים בסיכון בהתנדבות במוקד 105. רעיון טוב, אם זה אפשרי כמובן.

זה פרויקט אבירי הרשת, זה לא במוקד.

נכון. פרויקט אבירי הרשת, חשוב מאוד. על רקע תהליך הפרטת ההפעלה של מדריכים במסגרות הרווחה, הוועדה קוראת לשר הרווחה ולשר האוצר לקבוע ולתקצב רשת ביטחון סוציאלית באחריות המדינה, בעבורם ובעבור כל צוותי הרווחה במסגרות אלה. כאמור, היעדר הביטחון הכלכלי של הצוות פוגע הן בתהליך ההתמקצעות והן ברצף הטיפולי הנדרש לטיפול בנוער ובצעירים בסיכון, בגלל תהליך תעסוקה קצר.

הוועדה פונה למשרד הרווחה ומבקשת לקבל נתונים ואת המגמות העולות מהם, בעניין פערי אבחון פסיכו-סוציאלי או פסיכו-דידקטי, המשליכים על קביעת מסגרות הטיפול מתאימות, בדגש על השמות - - - נבקש לחדד, לקבל את הנתונים של האבחון. אמרתם לנו שעושים את זה כסעיף בסיכום הדיון.

אתם אמרתם שיצאתם לראשונה, פעם ראשונה שלכם עם פיקוח מדיד גם על היום שאחרי. וכן שאלו אתכם גם על פערי השמה. כלומר, כמה באבחון הכנסתם למסגרת נעולה.

לא. זה היה סביב חינוך מיוחד עם העניין של כמה אחוזים מתוך אלה עם חינוך מיוחד, עם אבחון פסיכו-דידקטי.

יש לנו את הנתונים.

לא. זה לא רק זה. כמה נמצאים פה במסגרות נעולות? בסופו של יום אנחנו נמצאים פה במסגרת שהיא בכפייה, זה לא דבר קל. כמה טעויות באבחון יש בכל מיני מסגרות? אני לא מדברת עכשיו ספציפית על המקום הזה. דיברנו על זה בהקשר של האבחון הפסיכו-דידקטי והאבחון הפסיכו-סוציאלי. גם על מה שאמרת בהקשר של משרד החינוך, אבל גם בהקשר של מסגרת לא מתאימה.

לענות על השאלה הזו מאוד בעייתי עד בלתי אפשרי. צריך להבין שכדי שנערה תגיע למעון נעול, יש שלבי סינון רציניים, כך שמי שנקלטת בנעול, בית המשפט החליט שהיא צריכה להיות בנעול וקיבל על כך החלטה. זו לא טעות באבחון או בהשמה, זו החלטה של בית משפט, ובית משפט יקבל החלטה כזו רק אם כלו כל הקיצים, זו המשמעות.

אז מה שנשאר זה רק המסלול שהוא מול משרד החינוך. החינוך המיוחד.

בוודאי. יש לנו את הנתונים והנתונים ברורים.

הוועדה התרשמה מעבודת המטה שנעשתה באגף חוץ-ביתי המבוססת על עקרונות ותפיסת הפעלה, בדגש על פיקוח והכנסת מדדים וכן התרשמה מהמסגרות החוץ-ביתיות שביקרה בהן.

הוועדה מוצאת שיש להחיל סטנדרטים אלה בכלל אגפי משרד הרווחה, תפיסה, מדדים, פיקוח ובקרה.

תודות למיכל, דורון, אסף, נועה, נוח, רועי ואורית ביתן, על ההובלה, על האירוח ועל הלימוד והארגון.

אציין את השליחות המדהימה ועל הוודאות שגם במצב הקשה ביותר, יש פה על מי לסמוך וכמו שאמרתם, במציאות הכי כאוטית שהייתה, למרות גיוס המילואים, למרות הכול, שמרתם על המסגרות, והמטופלות, מי מהן שכאן, לא הרגישו את הפער.

גם את ההחרגה של הסכמות.

כן, נכון. העובדה שלצד הכאוס שהיה בכל המדינה, פה התקיים אי קטן של שפיות. תודה רבה.


הישיבה ננעלה בשעה 15:17.