פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



38
ועדת העבודה והרווחה
25/09/2024


מושב שני



פרוטוקול מס' 278
מישיבת ועדת העבודה והרווחה
יום רביעי, כ"ב באלול התשפ"ד (25 בספטמבר 2024), שעה 10:36

הצעה לדיון מהיר בנושא: "צורך אקוטי במעני דיור מותאמים לדרי רחוב קשישים", של חה"כ מירב כהן, חה"כ חילי טרופר, חה"כ חוה אתי עטייה

חברי הוועדה: מיכל מרים וולדיגר – היו"ר
דבי ביטון
מאיר כהן
יונתן מישרקי

מירב כהן
ירון לוי
יסמין פרידמן

חמה ישראלי שמייסר - מנהלת אגף מערכי דיור לאזרחים ותיקים, משרד הרווחה והביטחון החברתי

סו אלבאסל שריף - עו"ד, משרד הרווחה והביטחון החברתי

יחיא כמאל - מנהל תחום מתקני קליטה ומקבצי דיור, משרד העלייה והקליטה

ענבר מזוז שור - מנהלת מינהל סיוע בדיור, משרד הבינוי והשיכון

גדעון זעירא - מרכז המחקר והמידע של הכנסת

דור חליף - עובד סוציאלי, מנהל היחידה לדרי רחוב, מינהל הרווחה, עיריית חיפה, מרכז השלטון המקומי

שלמה פרלוב - ראש האיגוד המקצועי, הסתדרות הגמלאים בישראל

בקי כהן קשת - עו"ד, הפורום למאבק בעוני

עמית צור - עובדת סוציאלית, מנהלת מקצועית, עמותת מגרש ביתי

הודיה כהן - עובדת סוציאלית, רכזת, עמותת מגרש ביתי

מתניה לרמן - עמותת מגרש ביתי

רן מלמד - מנכ"ל, נקודת מפנה - המרכז לקידום מדיניות של רווחה כלכלית

אוריין יצחק - מייסד העמותה, עמותת בתי"ה - משפחות הקשישים בבתי האבות

חנה כהן - דודתה של ענבר הימן שנרצחה בכניסה לעזה ב-7 באוקטובר

אילנית קדם - חברת משפחתה של ענבר הימן שנרצחה בכניסה לעזה ב-7 באוקטובר

שי דיקמן - בת דודתה של כרמל גת שנרצחה בשבי בעזה

מירב סבירסקי - אחותו של איתי סבירסקי שנרצח בשבי בעזה

גילת פיש - דודתו של שגיא אבן חן שחטוף בעזה

אבידן פרידמן - נציג, משפחות החטופים

רינת קינן - נציגה, משפחות החטופים

דני רון - חברו של רון ארד בקורס טיס

צופיה שניידר - פעילה, הפורום למאבק בעוני

אורית ארז

א.ב., חבר תרגומים


רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות.

"צורך אקוטי במעני דיור מותאמים לדרי רחוב קשישים"
של חה"כ מירב כהן, חה"כ חילי טרופר, חה"כ חוה אתי עטייה

בוקר טוב, אני פותחת את ישיבת ועדת העבודה והרווחה. היום יום רביעי, כ"ב באלול תשפ"ד, 25 בספטמבר 2024. נושא הדיון הוא הצעה לדיון מהיר של חברי הכנסת שהגישו אותו, חברת הכנסת מירב כהן, נמצאת איתנו, חבר הכנסת חילי טרופר וחברת הכנסת חוה אתי עטייה, בנושא צורך אקוטי במעני דיור מותאמים לדרי רחוב קשישים, נושא חשוב מאוד. לפני שנתחיל, כמו שאנחנו עושים תמיד ובכל יום נתחיל עם משפחות החטופים. נתחיל עם חנה כהן, דודה של ענבר הימן ז"ל.

שלום לכולם, שמי חנה כהן ואני הדודה של ענבר הימן. ענבר התנדבה כהלפרית במסיבת הנובה, הועלתה על אופנוע כשהיא בחיים, נרצחה באכזריות בכניסה לעזה. עברה כבר כמעט שנה. אתמול היה יום הזיכרון בעצם. אין לנו קבר. אין לנו לאן לעלות. להורים שלה אין איפה להדליק נר. אנחנו באים מבית דתי. המושג של הלנת המת הוא מושג עליון אצלנו. ענבר לא קבורה כבר כמעט שנה. ענבר זרוקה בעזה. זרקו אותה לאיזה בור, קברו אותה, ואנחנו המשפחה שלה קבורה מעל ארץ ישראל. לנו נגמרו החיים. אין לנו חיים מה-7 באוקטובר. אין לנו חגים, אין לנו שבתות, אין לנו חיים בכלל.

ענבר הייתה ילדה יחידה להוריה ויש לה עוד אח, ובשבילי, עבורי היא האחיינית היחידה שלי. ענבר הייתה קסם של ילדה בחייה, עם נתינה אין סופית, מלאת חמלה גם על בני אדם וגם על חיות. ב-7 באוקטובר פרצה שואה במדינת ישראל. נכנסו הנאצים, הנאצים החדשים שלנו חפי הפשע, אלה שהם חפים מפשע, רדפו אחרי ענבר. עקפו אותה חפי הפשע האלה. שואה פרצה במדינת ישראל. אני מבקשת ממדינת ישראל לא להמשיך את הדפוס של השואה. אי אפשר לשחרר את החטופים ברשימות שינדלר, בפעימות. מה זה הדבר הזה? כולם הומניטריים אחרי שנה. אחרי שנה אנחנו, המשפחה של ענבר הפכנו להומניטריים. ההורים שלה לא בריאים כבר. אנחנו לא בריאים כבר. אנחנו מאנשים בריאים הפכנו לחולים. כולם הומניטריים. את מי תשחררו? אוי ליד הזו שתגיד, זה לחיים וזה להפקרה. אוי ליד הזו שתצביע על דבר כזה. ההיסטוריה תזכור אותה.

אני פה להדהד ולהגיד, צריך להחזיר את כולם בפעימה אחת. כבר היום לא יודעים היכן טמונים הרבה מהנרצחים. מטבע הדברים נרצחים לא מייצרים מודיעין. היעלה על הדעת, זה מזעזע אותי, שחורבות עזה יבנו על גופות של חללים יהודים? יעלה על הדעת דבר כזה? אתם יכולים לקלוט את זה? זה נתפס בראש? ככל שיעבור הזמן יהיו לנו עוד ועוד חללים שלא ימצאו אותם. היום עוד אולי אפשר למצוא חלק. ככל שיעבור הזמן זה ילך ויגדל. תעמידו את עצמכם במקומי. שכל אחד ידמיין שזאת הילדה שלו חלילה, שטמונה באדמת עזה הטמאה. תדמיינו לכם שעזה תיבנה על הגופה שלה. איך תחיו עם זה? אני שואלת אתכם. זה יהיה גזר דין מוות למשפחות שלמות, לא רק לנרצח אלא גם לבני משפחתו, אז בבקשה מכם, כשאתם מהדהדים להחזיר את החיים, שזה דבר ברור מאליו להחזיר את החיים, תהדהדו להחזיר את הנרצחים, שזה צריך להיות דבר ברור מאליו עבור כל אחד ואחד מכם. תגדילו ראש. תבינו, לא מדובר בנרצחים ובגופות, מדובר במשפחות, מדובר בדורות שיישאו את העצב הזה. תצילו את המשפחה של ענבר. תודה רבה לכם.

תודה רבה, חנה.

שי דיקמן, בת דודה של כרמל גת הי"ד.

תודה, חברת הכנסת מיכל וולדיגר מהציונות הדתית. אנחנו הכרנו לאורך הדרך. אני שי, אני בת דודה של כרמל גת. אני לא מצליחה להצמיד לה את המילים זכרה לברכה כי במשך 11 חודשים אני החזקתי את התקווה שכרמל מחזיקה מעמד, ולא רק אני. כל אזרחי מדינת ישראל התייצבו והחזיקו את התקווה שכרמל והחטופים מחזיקים מעמד. כרמל עצמה והרש ועדן ואלמוג ואורי ואלכס החזיקו מעמד 328 ימים וחיכו למדינה שלהם שתציל אותם. כל הזמן הזה התרענו. התרענו מהתחלה שלחץ צבאי מסכן אותם. הבנו את זה כשאיתי נרצח, שלחץ צבאי מסכן אותם. זה כבר היה מובן כשאלעד קציר נרצח, שלחץ צבאי מסכן אותם. כשחזרו יורם וחיים ואלכס עמדנו ואמרנו, עוד שישה חטופים חזרו. הם היו חיים בשבי, חזרו כגופות.

בבקשה, תעשו עסקה שתציל את האנשים שלנו משם. אמרנו, מי הבא בתור? והבאה בתור הייתה כרמל. אני לא מצליחה להבין איפה המדינה שלי, המדינה שבה כרמל גדלה על ערכים של ערבות הדדית בידיעה ברורה שמדינת ישראל תבוא להציל אותה. אני בטוחה שרק ככה היא יכלה להחזיק את התקווה. היא ידעה שיבואו להציל אותה, אז איך? איך השארנו אותה שם במנהרה עם מחבלים? איך אנחנו משאירים עכשיו את שגיא במנהרה עם מחבלים? איך אנחנו עדיין משאירים את ענבר בחורבות עזה? ולמה כל אחד מאיתנו צריך להתחנן אחרי 355 ימים? למה חנה צריכה להגיד איזה ילדה מקסימה הייתה ענבר? למה אנחנו היינו צריכים לדבר על הערכים הנפלאים של כרמל? למה יגידו פה עוד רגע איזה אבא הוא שגיא? למה? למה זה לא מובן מאליו, כשיש אדם חטוף אנחנו עוזבים הכול ומצילים את החיים שלו? מה יותר חשוב מזה? איך יכול להיות שכשיצא סרטון המנהרה, הקולות שאני שמעתי זה שזה מחליש, מחליש לראות, אסור לפרסם סרטון כזה, זה מוריד את המורל הלאומי. לא. לא. לראות באיזה תנאים האנשים שלנו נמצאים עכשיו זה לא מוריד את המורל הלאומי. מה שיחזיר לנו את המורל הלאומי זה להחזיר אותם הביתה. זה להיות כאן אחד בשביל השני בצרה.

כל אזרחי מדינת ישראל עמדו לצידנו. כולם. מילואימניקים שחזרו הביתה לסופ"ש יצאו עם פוסטר לרחוב להגיד, החטופים צריכים לחזור. אימהות של חיילים שיש להן את הדאגות על הראש, שמדירות שינה מעיניהן, יצאו בשביל להגיד, החטופים צריכים לחזור הביתה. למה נבחרי הציבור שלנו לא לוקחים את האחריות? למה אנשים ניגשים אליי ברחוב, אזרחים במדינה ומבקשים ממני סליחה? למה חיילים צריכים לגשת אליי ולבקש ממני סליחה? זה לא אשמתם וזה לא אחריותם. הם מגלים אחריות כי הם אזרחים במדינת ישראל ועל זה חונכנו, אז למה נבחרי הציבור שלנו לא מגלים את אותה אחריות? למה זה לא הדבר הכי חשוב לציונות הדתית להחזיר הביתה את 101 החטופים שעוד שם? למה?

תודה, שי.

אני לא אוכל להתייחס לכל האמירות של המשפחות היקרות הללו, כי אז אנחנו פשוט לא נוכל לקיים את הדיון שלשמו התכנסנו. אני רק אגיד שנקודת המוצא שלך היא שנבחרי הציבור לא עושים, וזה לא אחריותם וזה לא מעניין אותם, אז צר לי. הם עושים, זה מעניין אותם, זה בראש סדר העדיפויות שלהם. האם אנחנו גם יכולים להיות אחראים על התוצאה? לא תמיד. הייתי רוצה שלא תהיה מלחמה. הייתי רוצה שנחיה פה בשלום ובשלווה, כולנו, כל אחד ואחד מאיתנו בוודאי. החטופים שיחזרו הביתה ושהנרצחים לא היו נרצחים. אני רוצה. לא כל דבר אנחנו רוצים ומצליחים לקיים. אנחנו עושים את המקסימום. אפשר לחלוק על הדרך. יכול להיות שאת חושבת שדרך מסוימת היא הדרך הנכונה, ואני חושבת על דרך אחרת, אבל להגיד שלא אכפת לנו, בעיניי זה לחטוא למציאות.

כל אחד מחברי הכנסת, אני יכולה לדבר בשם כולנו, כולל מירב, כולל כל האחרים שנמצאים פה, רוצים אותם הביתה. אנחנו יכולים להתווכח איך לעשות את זה, אבל להגיד, אנחנו לא רוצים ולא אכפת לנו וזה לא בסדר העדיפויות שלנו, פה אני קצת חולקת עלייך, אבל שי, באמת מותר לך לחשוב אחרת.

אני רק אגיב בקצרה כי פנית אליי.

לא פניתי, אני פשוט עניתי לזה. תודה, שי.

גילת פיש, דודה של שגיא, בבקשה.

אני הדודה של שגיא. זה השם שלי בימים האלו, הדודה של שגיא שחי וחטוף בעזה כבר 355 ימים. שגיא, האבא הנפלא לשלוש בנות שאחת נולדה כשהוא בשבי והוא לא זכה להכיר אותה עד היום והיא לא זכתה להכיר את אבא לה עד היום. את אמרת, אתם רוצים. כן, בלב של כל מדינת ישראל החטופים נמצאים בליבם, כל 101 החטופים שחלק מהם מעל עשר שנים שם בעזה. האם אנחנו אמורים לחכות עשר שנים ששחר תכיר את אבא שלה? אנחנו יודעים היטב מה הדרך להחזיר אותם, והדרך היחידה להחזיר אותם היא עסקה. לעצור את המלחמה ולהגיע לעסקה כדי שקודם כל הם יחזרו. אחרי שהם חוזרים תעשו מה שאתם רוצים, אבל דבר ראשון להחזיר אותם ולא לבוא בכל מיני עסקאות פייק שגל הירש מוציא מאיזשהו כיס שרשם לעצמו, ובואו נעשה עסקה כזאת וכזאת. פייק לא מעניין אף אחד. אנחנו רוצים עסקה אמיתית שתונח על השולחן, וגם את, חברת הכנסת מיכל, תהיי בעדה. צריכה להיות פה עסקה שכולנו נגיד שאנחנו כולנו בעד ואנחנו כולם רוצים אותה, כי שנה עברה, שנה חלפה ואני פניי ארימה, לאן? עברה לה שנה. מה אנחנו מחכים, שיעברו עשר שנים? אני אשמח שתסתכלי אליי בבקשה. אני עוד לא סיימתי. תודה. אני מדברת אליך, אז אני אשמח. תודה.

אני מסתכלת, מקשיבה. אולי אני רושמת מה שאת אומרת?

אולי. בסדר.

אני נותנת לך את הכבוד. תני גם לי.

תודה. אנחנו יודעים, כבר שי דיברה, לאן הביא אותנו הלחץ על החמאס, אז לחצנו את החמאס, החרבנו מנהרות, החזרו אולי כמה חטופים בחיים. כן, יש כאלו שהתמזל מזלם וצה"ל הגיע אליהם, אבל יש עוד 101 שצה"ל לא הגיע אליהם ולא התמזל מזלם והם עדיין מחכים שם והם עדיין נמקים, והם לא אוכלים כלום והם לא רואים אור יום ואנחנו פה נספור, מה, עוד שנה? נזרוק עוד טילים אחד פה על השני והם עדיין יהיו שם על חשבון כולנו? יסבלו במנהרות. אנחנו לא יכולים לחכות עוד. ממש לא. הזמן עכשיו להגיע לעסקה ולעבוד עליה, כי בשום מקום בעולם לא מתנהל כרגע דיון על שום עסקה.

נתניהו נוסע לדבר באו"ם ואין שום עסקה עכשיו שהוא יכול להגיד, כן, אנחנו מנסים לקדם משהו, כי שום דבר לא מתקדם, אז שייסע לאו"ם, אולי יש לו 24 שעות לפני הטיסה או עד שהוא נוחת, לחשוב מה הוא יכול לעשות בעניין הזה ולהביא עסקה. אנחנו לא יכולים שמנהיג ישראל יבוא לאו"ם וגם העניין הזה, עניין החטופים בכלל לא על הפרק. אולי זה משמש אותו לספינים אחרים שם, אבל הוא חייב שעניין החטופים יועלה לסדר-היום ומדינת ישראל תביא את זה. תודה.

תודה רבה, גילת.

מירב סבירסקי, אחות של איתי.

שמי מירב סבירסקי. שני הוריי נרצחו בבארי ב-7 באוקטובר, כל אחד בבית שלו. איתי שהיה בבית של אימא שלי נחטף, ואחרי 99 ימים נרצח, יומיים אחרי שקרס עליו מבנה כתוצאה מהפצצה של חיל האוויר. נורה על ידי השובה שלו בעקבות הלחץ הצבאי שהיה מסביב שם, כי הוא נלחץ, בדיוק כמו שאמרנו שוב ושוב שיקרה. התרענו על זה הרבה לפני פה בוועדות. התרענו על זה הרבה אחרי. בפוסטר הזה שיצא אחרי שאיתי נרצח, כתוב: "בשבילו הזמן אזל, תעשו שהוא יהיה האחרון", ובאמת נלחמנו שוב ושוב למרות שהוא נרצח כבר, כדי שלא יהיו אחרים. ואחריו היה עוד ועוד ועוד ועוד, כמו ששי ציינה, ובסוף גם כרמל, כל השישה האחרונים.

12 חודשים שאתם נכשלים בלהחזיר אותם, בלהציל אותם, והנה התגלגלנו למערכה בצפון, כאילו מערכת אין ברירה אבל הייתה ברירה כי שתי הזירות קשורות אחת בשנייה, כרוכות אחת בשנייה ולא יעזור שינסו להפריד ביניהן. הן כרוכות אחת בשנייה. היה מתווה על השולחן שעדיין אפשר להשיג אותו. היה אפשר להגיד כן, להחזיר אותם, לסיים את הלחימה בעזה, להשקיט את האזור ואז לראות מה אפשר ונדרש לעשות בצפון, ולא. עברו לצפון, זנחו את הזירה בעזה, מקריבים את החטופים למותם, עבור מה?

אני רוצה לשאול במקום בו אנחנו נמצאות כרגע, ועדה שמתעסקת בקשישים הומלסים שזה מאוד חשוב. מה עם גדי מוזס? עוד בחיים. מה עם עודד ליפשיץ? מה עם שלמה מנצור, בן 86? מקווה מאוד שעוד בחיים. כרגע נמקים במנהרות ומחכים למה, שימשיכו להקריב אותם? אני רוצה לשאול אותך, חברת הכנסת מיכל וולדיגר ואת חברי הקואליציה שפה וחברות האופוזיציה שפה, האם נעמדתם, הרמתם יד ושאלתם עכשיו כשהתגלגלנו למערכה הזאת בצפון, מה עם החטופים? מה עושים עכשיו כדי להחזיר אותם? לא לחכות שזה יגמר ואז. לא להגיד לי, אולי הלחץ על חיזבאללה יביא לחץ על החמאס. לא. הייתה שנה שלמה להציל אותם ולא הצלתם אותם.

כולכם נבחרי הציבור. תפקידכם ואחריותכם לשמור על חיי הציבור, מה שלא קורה כרגע. כל חטוף שיוצא משם מת, דמו על ידכם וזה אחריות שלכם, אין מה לעשות. אתם מקבלי ההחלטות. אני באמת רוצה לדעת מכל אחד ואחד מכם האם נעמדתם ושאלתם מה עכשיו עושים עם החטופים? מה עושים כדי להציל אותם וכדי להחזיר אותם? תודה.

תודה, מירב.

דני רון, בבקשה.

אני אצטט מהמשוררת זלדה. "לכל איש יש שם שנתן לו אלוהים ונתנו לו אביו ואימו". שמי דניאל דני רון, אני חבר מקורס הטיס של רון ארד. אני פונה אליכם, חברי הכנסת שכאן, בשמות. חברת הכנסת מיכל וולדיגר, חבר הכנסת יונתן מישרקי, חברת הכנסת אתי עטייה. יש לכם שמות. אני פונה אליכם.

אתי לא נמצאת כאן.

אוקיי, אבל עדיין אני פונה אליכם אישית. הפנייה היא אליכם אישית. סליחה אם לא ראיתי את השמות של אלה שנמצאים כאן.

בשונה מהדודה של שגיא אני לא דרכם פונה לראש הממשלה או לאיזשהו שר או לקבינט. אני פונה אליכם. כל אחד ואחד מכם, נבחריי, נבחרי הציבור. בחרתי בכם. לא בחרתי בראש ממשלה גם אם הצבעתי ליכוד. לא בוחרים ראש ממשלה, בוחרים את נבחרי הציבור והם בתורם, קואליציה, מקימים ומביאים ממשלה. ישבנו קודם בדיון אצל חבר הכנסת דוד ביטן והוא אמר, מה אתם רוצים ממני? אני לא בקבינט. אמרה חברת הכנסת וולדיגר, אנחנו חושבים אחרת. אני למדתי בחיל האוויר, אם אתה חושב משהו, ועושה ולא מתחקר ולא הצלחת במבחן התוצאה, אתה לא ממשיך לדפוק את הראש בקיר. אתה משנה, עושה משהו אחר.

כפי ששי אמרה על כרמל, אז לפני שלושה שבועות ליווינו את כרמל גת ז"ל למנוחת עולמים באדמת מולדתה בבארי. כרמל נרצחה באכזריות בגיל 40, בשיא החיים שלה המיוחדים. הגיל שלה הוא האמצע בין הגיל של שלמה מנצור, 86, הוא המבוגר בין החטופים, ובין כפיר ביבס, נולד לפני שנה וחצי, מתוך זה שנה הוא במחילות בעזה אצל האכזרים.

אני מדלג אחורה. לפני 38 שנים, חלקכם לא נולדת כמובן, ב-16 באוקטובר שנת 1986 רון ארד שאנחנו כינינו אותו צ'וקו. איזה מענטש. הוא נפל בשבי בלבנון בעת משימה להגנת המדינה. מדינת ישראל נכשלה אז. היא החמיצה הזדמנות להשיב את רון למשפחתו, לאימא שלו, לאשתו תמי, לבת שלו יובל, לאחיו, לחברים שלו. רון לא זכה לחיים מלאים. הוא לא זכה לחבק נכדים. בשונה מכרמל גת, רון גם לא זכה לקבר בישראל. הוא בחזקת נעדר שלא ידוע מה עלה בגורלו.

צורם לי השימוש שאנשים עושים לא מתוך כוונה רעה, בביטוי רון ארדים, יהיו עוד הרבה רון ארדים, ברבים. לכל איש יש שם מיוחד. זה לא שם עצם או חפץ שאפשר לקרוא לו בלשון רבים. אנחנו כולנו לא נוכל לשרוד אם חלילה יהיה כאן מורשת של שלמה מנצורים או כפיר ביבסים. כל אחד מהם הוא נשמה, הוא איש, בן אדם. כפיר ביבס בגיל חצי שנה, זו החוויה שהייתה לו. לא יודעים אם הוא יזכה. שלמה מנצור, חיים מלאים, משפחה, נכדים. מה איתם? הופקרו לגורלם. איש לא יודע מה יהיה בסופם.

אני פונה אליכם, חברי הכנסת, לכל אחד ואחת מכם באופן אישי. תקומו ותעשו מעשה. לא תגידו, אנחנו רק חברי כנסת או יש לנו דעות אחרות. אלו ימי סליחות. מתקרבים ימים נוראיים, ימי תשובה. אני לא מחדש לכם כלום. אתם נבחרי ציבור. בכוחכם להשפיע על חבריכם במפלגה. אתם יכולים להגיד, זה יותר חשוב.

הנושא שעולה פה לדיון הוא חשוב. אתם דנים בנושאים חשובים. יש נושא של עמידה עם דם רענו, שכל יום שעובר, המקרה של כרמל גת יחזור על עצמו, ושל אחרים, וחלילה יגיע מצב שלא נדע מה עלה בגורלם. אם לירי אלבג תיעלם ולא נדע מה עלה בגורלה, בני משפחתה, חבריה, כל העם הזה לא יידע אם היא נעלמה אי שם בציר פילדלפי המפורסם והוברחה לאיראן ולא יודעים מה קורה איתה, אנחנו לא נעמוד בזה, אנחנו נתפורר.

בכוחכם חברי הכנסת, כל אחת ואחד מכם להציל את החטופים מאבדון ולא להגיד, יש לנו דרך אחרת ועכשיו לבנון ועכשיו פילדלפי ונותנים יד לזה. תדפקו על השולחן, תעצרו הכול. תגידו, אין קואליציה, אין מדינה, המדינה תתפורר. לא פילדלפי ולא כבוד ולא בטיח, ולא דיון באו"ם. תעשו את מה שנדרש מכם. אתם נבחרי הציבור שלנו. מה שיישאר מהעם הזה אם חס וחלילה נמשיך בדרך לאבדון, הוא יהיה על ידכם, על ידיהם של כל אחד ואחת מנבחרי הציבור, בייחוד קואליציה אבל גם אופוזיציה. תתעוררו 120 אנשים כולל נתניהו, אחד מה-120, אבל כל ה-120 נדרשים לזה.

אני אסיים בבית נוסף משירה של זלדה. "לכל איש יש שם שנתן לו הים ונתן לו מותו".

תודה רבה.

הרב אבידן פרידמן, בבקשה.

שמי אבידן פרידמן, אני רב, גר באפרת. אפרופו נושא הדיון, להבדיל, אני הפכתי את עצמי מרצון להיות דייר רחוב בארבעת הימים האחרונים מאז יום ראשון. אני דייר רחוב פה בשק"ש מול הכנסת, ואני שובת רעב ארבעה ימים כאן מול הכנסת, בהמשך לשביתת הרעב שהתחילה אורנה שמעוני ביום חמישי. אני עושה את הדברים הקיצוניים האלה כי אין לי שום דרך לעמוד מול בורא עולם ביום הדין ולהגיד שלא ניסיתי את הכול כדי להחזיר את כולם. אין לי שום דרך. אני מרגיש שזו חובה הלכתית שלי לא להתייאש מהיכולת שלנו להחזיר את החטופים, כמו ששולחן ערוך אומר, כל דקה, כל שעה שמאחרים, כאילו שופך דמים. אנחנו שפכנו כבר דם רב מידי. אסור לי להתייאש, ואסור לי להתייאש גם מכם, חברי הכנסת. אסור לי להתייאש ממך, חברת הכנסת מיכל וולדיגר, ומכל חברי הכנסת מהקואליציה. אסור לי להתייאש שאתם מסוגלים לשמוע את הכאב ולקבל החלטה אחרת.

חברת הכנסת וולדיגר, אנחנו כבר דיברנו פעם כשאני הייתי בשביתת רעב. זה היה לפני הרפורמה. אז גם כן פחדתי. שבתי רעב מתוך חרדה לעתיד המדינה. פחדתי שלהעביר את כל הרפורמה אז בבת אחת זה יהיה עוול לעם ישראל, זה יהיה עוול לסולידריות. בין אם זה היה נכון או לא נכון, שבתי יחד עם אנשים שהיו גם תומכי הרפורמה, אבל כולנו הבנו שלהעביר את זה בבת אחת כנגד רצון חלק כל כך גדול מהעם זה יהיה קרע שיזמין אסון. את והמפלגה שלך, חברת הכנסת וולדיגר, סברתם אחרת. חשבתם אז שחייבים ללכת בכל הכוח, שחייבים לעשות את זה. חשבתם שזה יותר חשוב. ברוך השם אז ניצלנו ועצרתם קצת. השהיתם את זה קצת אחרי ליל גלנט וכל מה שהיה, אבל אז חזרתם ועכשיו את והמפלגה שלך משוכנעים בצדקת הדרך על מלא, שוב. את שוב משוכנעת שצריכים ללכת בכל הכוח. אני מבין ומאמין שאת משוכנעת מרצון טוב, ממחשבה שזו היא צדקת הדרך, שזה הטוב למדינה, אבל שוב מוכנה להתעלם מרצון של ציבור אדיר. אולי זה לא הציבור שלי ושלך בדיוק. אני מתחנן שתקשיבי הפעם. זו דרך לאבדון המדינה כמו שאמר דני, ואם רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר, אני עדיין חרד שאת ובית אביך ואני ובית אבי והציבור שלנו שלא עמד לצד הציבור בסולידריות, ששוב עוד פעם עשה עוול, הסולידריות של החברה הישראלית תאבד. אנחנו ניתפס כמי שבגד במשפחה שלנו, בעם ישראל, ואסור לנו לעשות את זה.

אני ממש מתחנן אליך ולכולם, אנחנו מתקרבים ליום הדין. כולנו צריכים לעשות חשבון נפש מול בורא עולם באופן אישי. אין תירוצים של אני הייתי בקואליציה או אני הייתי במפלגה כזאת או אחרת מול בורא עולם. הוא דורש מכל אחד ואחת מאיתנו אחריות אישית על ההחלטות שלנו. כל אדם שיש לו יכולת למחות ולא ימחא, נתפס על אותו עוון, וזה עוון של שפיכות דמים. אני ממש מתחנן בימים האלה של רחמים וסליחות. כולנו חייבים לבקש הרבה מאוד סליחה ממי שכבר נכשלנו עבורם ולא החזרנו אותם, וכולנו חייבים לפעול ברחמים גדולים. אם אנחנו רוצים רחמי שמיים, אנחנו צריכים להפגין חמלה, להפגין רחמים כלפי החטופים ולהחזיר את כולם. תודה.

תודה רבה.

כמו שאמרתי לשי, לא ניכנס עכשיו לדיון בנושא הזה. כל אחד ואחד מכם מוזמן אליי ללשכה ונדבר על זה. דבר אחד אני יכולה להגיד, שאנחנו חלוקים על כך שאתה חושב שכל אחד מאיתנו פה הוא נחרץ בכל הכוח. זה הרבה יותר מורכב. המצב מאוד מורכב. כשאנחנו מקבלים החלטות וכשאנחנו עושים מעשים, אני יכולה לדבר בשם עצמי, החטופים נמצאים שם בהחלט. לרגע הם לא נשכחים מעינינו, מעיניי.

המוות שלהם מוחלט ולא מורכב.

אני לא פותחת לדיון. זה מה שרציתי לומר לכל אחד ואחד מכם.

רצוי שלא נפתח לדיון כי הוא צודק במה שהוא אמר.

למה שלא תפתחו את זה לדיון?

טוב, תודה רבה.

חבר הכנסת מאיר כהן, יש כאן הצעה לדיון מהיר ואנחנו רוצים להתקדם עם זה, אז תודה רבה לכן, משפחות יקרות.

זה קצת קשה שאנחנו תמיד נורא מפריעים. כמו עצם בגרון אנחנו מרגישים. מפריעים לכם להתנהל.

את לא מפריעה.

מפריעים למדינה להתנהל. מפריעים לניצחון המוחלט. נורא מפריעים לכולם פה. מה לעשות שהמשפחות שלנו נרצחו, נטבחו במשמרת שלכם. מה לעשות?

מירב, את צודקת ויש לנו אחריות ואף אחד לא בורח ממנה. יש לנו אחריות לגמרי אל החטופים, אל המשפחות שלהם, אל השבים, אל הפצועים, אל המשפחות השכולות, למצב, לגמרי. יש לנו גם אחריות כלפי דרי הרחוב בני ה-67 וצפונה. יש לנו אחריות על לא מעט אזרחים במדינת ישראל, או יותר נכון על כולם ולכן אנחנו באים לעבוד גם על זה.

כרגע 101 אזרחים בסכנת מוות. רבים מהם עוד בחיים בסכנת מוות, כולל אזרחים קשישים שנמצאים שם בסכנת מוות מיידית.

תודה רבה.

כל מי שנרשם לזכות דיבור, קיבל. אני רוצה להתקדם, אז תודה רבה לכם. שבאמת נזכה לראות אותם כמה שיותר מהר. אנחנו לא חלוקים. אנחנו בהחלט רוצים את אותו דבר.

לרצות זאת פריבילגיה של האנשים ולכם יש את האחריות. מיכל, אם את לא חושבת שהממשלה הזאת יכולה להחזיר אותם, אז אני מבקשת ממך לעשות את הצעד האמיץ ולוודא - - -

שי, אנחנו לא נפתח את הדיון עכשיו על זה. אנחנו מקיימים על זה דיונים לילות וימים.

זה לא לקיחת אחריות.

זה לקיחת אחריות ואנחנו נתווכח על זה מחוץ לאולם. כרגע יש דיון שהוא מאוד חשוב וזה לא מקטין כהוא זה את החשיבות להחזיר את החטופים הביתה כמה שיותר מהר.

הלוואי שתצליחו לעשות את זה עד ה-7 באוקטובר.

אמן.

ואם לא, אז אני מבקשת שתפנו את מקומכם למי שיכולים.

תודה רבה.

למרות המעבר הקשה אנחנו נעבור לדיון על דרי רחוב. מצבם של דרי רחוב בישראל, אלו מעל גיל 67 הוא סוגיה חברתית חמורה שמחייבת את תשומת ליבנו. הדיון היום לבקשת חברת הכנסת מירב כהן, חילי טרופר וחוה אתי עטייה, מבקש שנתרכז באותם דרי רחוב מעל גיל 67, וכך נעשה, אבל יש לזכור שהבעיה הרבה יותר רחבה. אנשים מבוגרים אלו שעברו את גיל הפרישה חיים בתנאים קשים מאוד וללא יציבות בסיסית. רבים מהם סובלים מבדידות, מחלות כרוניות ובדרך כלל גם אובדן כושר עבודה. המערכת החברתית המיועדת לתמוך בהם, לעיתים קרובות כושלת כאשר קצבאות הזקנה והסיוע הממשלתי אינם מספקים כדי לאפשר להם לחיות בכבוד. חשוב להדגיש שהאתגר אינו רק כלכלי, אלא הוא מבחינתי בעיקר מצבם הנפשי וחוסר המוטיבציה לשפר את מצבם.

במקרים רבים חוסר המוטיבציה נובע מהתחושה שאין תקווה לשיפור, במיוחד שמדובר באנשים שחוו שנים כל כך רבות של מצוקה ונתקעים שם. אני כמובן ארצה לשמוע בין היתר את משרדי הממשלה ואת הממ"מ ואת הרשויות המקומיות, אבל אנחנו נתחיל קודם כל בחברת הכנסת מירב כהן שהעלתה את ההצעה לדיון. אחר כך נעבור לאנשי הציבור, לחברי הכנסת, למשרדי הממשלה ולרשויות המקומיות.

תודה, מירב.

תודה. כמובן מאוד קשה לדבר על נושא אחר פרט לחטופים והחטופות. לא צריך שהם יבואו לדבר. זה בלב שלנו כל הזמן. אני רק אגיד לך, מיכל, חיכיתי לתורי כדי להגיד את זה. הלוואי והיינו יכולים להגיד שעשינו הכול, ולעשות הכול, תכל'ס, זה לומר שאנחנו מוכנים לעצור את המלחמה בשביל להביא אותם. אם היינו עושים את זה, אז היינו יכולים לשבת פה ולהיות מאוחדים בזה שבאמת עשינו הכול, ואם לא הצלחנו אז ננסה דרכים אחרות, אבל כל עוד זה לא יקרה תמיד יהיה בינינו כעס פנימי שראינו פה.

מירב, את יודעת שהכול, אני יכולה לפרוט לך עוד את הכול שלא עשינו, אבל מאחר ואני לא רוצה לפתוח את זה ואני לא חושבת שזה המקום, לא כי זה לא חשוב. זה מאוד חשוב.

אני יודעת שזה חשוב לך. אני לא מאשימה אותך בזה שזה לא חשוב לך. אני פשוט אומרת שאם היינו מציעים את כל מה שאנחנו יכולים להציע, ובסופו של דבר הצד השני רוצה לעצור את המלחמה ואנחנו רוצים את כל החטופים, אז היינו יודעים שהלכנו עד הסוף.

אני אתייחס לנושא שעל סדר-היום שזה דיון חשוב שאני ביקשתי. הדיון הזה נוצר אחרי שאני נחשפתי לסיפורה של רחל לוי ז"ל. רחל היא הייתה ירושלמית בת 70 עם בעיות בריאותיות, והיא הגיעה דרך נופשון של משרד הרווחה למשען. נופשון זה איזשהו כלי שמשרד הרווחה יודע לעשות בו שימוש. כל הזמן האריכו את הנופשון הזה במשען כי באמת לא היה לאן להחזיר אותה, והיא שהתה שם מספר חודשים. בשלב מסוים היא פונתה מהמקום, אני מבינה שזה היה קשור גם לבעיות התנהגות שלה. הרבה פעמים אנשים שהם גם מגיעים לרחוב, יש להם מורכבות נפשית התנהגותית. היא פונתה משם ויום אחרי שהיא פונתה היא נפטרה ברחוב. זה סיפור שהוא כואב, כי לה לא הצלחנו לעזור אבל לפחות צריך להפיק ממנו לקח כדי שהדברים האלה לא יקרו.

מתי זה קרה?

ביוני האחרון. זה מעלה שאלות ברמת המדיניות, קודם כל השאלה מי אחראי לדרי הרחוב. יש את משרד הרווחה שאחראי על אזרחים ותיקים ויש את היחידה לדרי רחוב ברשויות המקומיות. לא תמיד ברור מי האחראי לזה, ודרי רחוב מבוגרים, יש להם צרכים ספציפיים גם של מבוגרים. אחרי שמחליטים מי אחראי, אז גם יש שאלה האם המסגרת מתאימה? כי כל בן אדם, יש לו את הקשיים האישיים שלו והרבה פעמים זה נגמר בזה שאין השמה או שיש השמה במקום שהוא לא מתאים. הממ"מ עשה מחקר שממנו ניתן ללמוד שיש מסגרות של משרד הרווחה, אבל נכון ל-2020 על פי אותו מחקר, במקרה הטוב יש לשליש מדרי הרחוב מקום מבחינת מכסה, זאת אומרת שגם על הנייר אין מספיק פתרונות.

אני רוצה להגיד שלפני די הרבה זמן ביקרתי בפריז, שזו נחשבת העיר הכי יפה בעולם, ובעיניי, אני חשבתי שהיא ממש מכוערת. חשבתי שהיא מכוערת כי בכל מקום היו דרי רחוב ואנשים מתו שם ברחובות. מבחינתי לא משנה אם יש מוזיאון יפה או בית קפה יפה. אם אני רואה שם בן אדם שגוסס על הרצפה, אז אין בזה שום דבר יפה. אני ממש זוכרת שכשהגענו לשדה התעופה, זה היה בשעת לילה מאוחרת, אנשים פשוט פתחו שק"שים וישנו שם בהמוניהם, ולא הבנתי איך אנשים קוראים לזה העיר הכי יפה בעולם. מה יפה בזה? אין בזה שום דבר יפה. הדבר הכי חשוב זה בני אדם ותנאי המחיה שנותנים להם.

ברור שדרי רחוב זה אוכלוסייה מורכבת שיש לה הרבה מאוד אתגרים, אבל לא יכול להיות שדינם הוא גזר דין מוות. אנחנו צריכים לחשוב איזה פתרונות אנחנו נותנים להם, ואני מאחלת לנו שלפחות מהסיפור הטרגי של רחל לוי ז"ל נשכיל להפיק לקחים.

תודה רבה, מירב. ברשותכם, חברי הכנסת, אם אפשר, אלא אם כן אתם ממהרים לעוד ישיבות של ועדות אחרות, רגע לשמוע לפני שנשמע את משרדי הממשלה, את החברה האזרחית. להם יש שאלות, ואז פשוט נפנה עם הכול ביחד ממורכז למשרדי הממשלה.

נתחיל עם צופיה שניידר בזום.

מי זאת?

מהפורום למאבק בעוני.

שלום, שמי צופיה שניידר, אני בת 55. אני נקייה 24 שנה מסמים, מהרחוב ומהתופעות החברתיות. כאישה אני יודעת שאין הרבה מענה. אומרים לנו בדרך כלל לכו להיגמל, אבל אחרי הגמילה אין פתרונות. אני מדברת על פתרונות של דיור ציבורי. דרך אגב, במשבר הכי גדול שלי בניקיון הציל לי את החיים.

צופיה, את היית מוגדרת על ידי משרד הרווחה כדרת רחוב?

כן, גם על ידי משרד השיכון כדרת רחוב. כל השנים היפות של אישה אני הייתי ברחובות, מגיל 18 עד גיל 36.

את רשאית גם לא לענות אם זה יותר מידי חדירה לפרטיות.

בסדר, אני באתי עם פתיחות.

איפה יש לך היום דירה משל עצמך?

דיור ציבורי. אני גרה באשדוד, יש לי ילדה בת 14 ואני פעילה חברתית. אני כל יום שישי מכינה לדרי רחוב אוכל של בית. אתם רואים אותם זרוקים בפארקים. אפילו שקי שינה אין להם. בלי מקלחות, בלי שמישהו יתעניין בהם. כדי להגיע לאנשים כאלה זה עבודה יום-יומית. אי אפשר שיבוא מישהו ויגיד, באתי לעזור לך ואני אפרוס את ידיי ואני אגיד, כן, אני מאמינה לך כל כולי. צריך בעדינות ולתת מענה. נשים משלמות מחיר יקר. גם אם הן מנסות להשתקם, ברגע שאין ביטחון כלכלי וקורת גג, הן משלמות בגופן כי אין להן פתרון אחר, ואז זה חוזר חלילה כי אף אישה שיש בה טיפת דעת לא תסכים למצב הזה שיגעו בה תמורת תשלום, אז היא חוזרת שוב פעם לרחוב ועוד פעם סמים.

צופיה, סליחה שאני עוצרת אותך. דרות רחוב זה באמת אירוע שצריך לטפל בו, לא משנה מה גילו של דר הרחוב, אבל כן הדיון מתרכז היום בקשישים מביניהם בני 67.

67 גברים, 62 נשים.

הבנתי. את יכולה להגיד לנו כמה מילים לגבי דרי הרחוב של הגיל המבוגר יותר?

כן. הם זרוקים בפארקים. אני זוכרת שיצאנו לסיור. אדם מן השורה, הקשיש, היה לו קר. הוא הוריד את המעיל שלו ונתן לו, קשיש שהוא חולה ולא מתקלח. ניסיתי להעלות איזה רעיון אבל זה לא צלח לי. מקוואות לא יקבלו אותם כי אין שירותים. יש את המקלחות בים. תאפשרו להם.

זה לא פתרון שהייתי רוצה. מגיע להם יותר.

כן, דיור ציבורי. השאלה אם למדינה יש מכסה. כפי שאנחנו יודעים, למשפחות היום לא נותנים. תתחילו עם משהו. אי אפשר להגיד, זה לא פתרון. אמון זה לא דבר שזה ככה, בא ברגע, אבל אם תראי לו שזה לא תלוי בכסף והוא צריך לשלם את זה. עובדה, למה הם מספרים לי הכול?

את צודקת לחלוטין. זה חייב להיות הדרגתי. את לא יכולה לחלק מחר לכולם דירות. אני מסכימה איתך.

נכון. חייב להיות חוט מחבר בין המלומדים לדרי רחוב. אין מדריכים ברחובות. אני שמונה שנים מתעסקת עם דרי רחוב כי זה מקום שכן אכפת לי וזה כואב לי כי אני יודעת שאפשר לפתור. לא לכולם יש כוחות, בטח שלא לבן 67 ו-70. אין להם את הכוחות האלה אבל בואו ננסה.

תודה רבה על גילוי הלב והשיתוף. את שלחת לנו מייל עם כל ההצעות, אז אנחנו בהחלט נתייחס לזה.

תודה.

רן מלמד, מנכ"ל נקודת מפנה, המרכז לקידום מדיניות של רווחה כלכלית, בבקשה. אני מצטערת שאני מגבילה בזמן. יש כאן הרבה שרוצים לדבר ואנחנו רוצים גם לשמוע את המשרדים.

אני אעשה את זה קצר. אני, אפשר להגיד, עוסק בתחום הזה די הרבה שנים עוד מתפקידי הקודם כסמנכ"ל ומנכ"ל עמותת ידיד. בשנת 2018 כתבנו בארגון דוח מאוד מפורט שהכותרת שלו הייתה "הזכות לקורת גג בין דרי רחוב לחסרי בית". אני חושב שבתור התחלה קודם כל צריך לזכור שמחוסרי בית הם לא בהכרח דרי רחוב. אנחנו מדברים על אוכלוסיות שונות לגמרי. ההיקף של מחוסרי בית הוא עצום. אנחנו מדברים על עשרות אלפים. ההיקף של דרי רחוב הוא הרבה יותר קטן.

אני חושב שאחת השאלות הראשונות שצריך לדבר עליהן הוא הפיזור הגיאוגרפי של דרי הרחוב, לפני אפילו שמדברים על הגילים, כי אנחנו יודעים שיש היום ריכוזים. יש רשויות מקומיות שמטפלות בדרי הרחוב בצורה טובה ואפילו טובה מאוד. יש כאלה שלא רוצים להקים את המסגרת השיקומית או את המסגרת הטיפולית כי מבחינה פוליטית הם מפחדים שזה יביא להם עוד דרי רחוב לעיר ולכן הרשות לא מקימה שום מערכת שתתמוך. אני חושב שבגלל שמדובר באוכלוסייה קטנה יחסית, הפתרונות קיימים ואפשר לייצר אותם.

אני רוצה לדבר על שניים או שלושה ובזה אני אסיים. להיות דר רחוב זה סוג של צורת חיים. אולי אנשים לא מבקשים אותה היום, אבל מי שנמצא בה לא תמיד רוצה לעזוב אותה אם אין לו מערכת שיקומית תומכת שתעשה את זה כמו שצריך. בהקשר הזה צריך לעשות הקבלה לדעתי, חברת הכנסת, וחברת הכנסת מירב כהן, לפתרונות שניתנים למתמודדי נפש, לסוגי ההוסטלים השונים ולראות איפה מהם אפשר לשאוב פתרונות לדרי הרחוב, בטח דרי הרחוב הקשישים, כאשר אני מסייג את הפתרונות לשני מסלולים: מסלול קבע שהוא המסלול שבו דר הרחוב אומר, אני לא רוצה להיות יותר דר רחוב, אבל אני צריך עזרה שיקומית כדי שאני אוכל לצאת משם, ואם אני דר רחוב קשיש שהגעתי לגיל פרישה, אני רוצה לסיים את חיי בצורה כזו או אחרת.

הסוג השני של הפתרון הוא הפתרונות הזמניים כמו כאלה שמופעלים בתל אביב, כאלה שיש בירושלים, גגונים כאלה ואחרים. חלקם טובים יותר וחלקם טובים פחות, אבל אני סבור שבלי שאנחנו יודעים, ויכול להיות שהממ"מ ייתן את זה, פילוח מדויק של האוכלוסייה ולדעת את הפתרונות שקיימים בכל עיר ועיר, אי אפשר יהיה לתת פתרונות נקודתיים.

הנקודה השלישית ובזה אני אסיים. אמרה נכון צופיה. אחת הבעיות הגדולות של דרי רחוב ובטח דרי רחוב קשישים זה השמירה על הניקיון וההיגיינה. אני חושב שמלבד הבעיה הבריאותית או הנקודה הבריאותית, זה כבודו של האדם. אדם צריך להרגיש שהוא נקי ומכובד ולבוש בבגדים נורמליים ולא סחבות. אני הצעתי למשרד הרווחה לפני כעשר שנים מודל שאפילו השגתי לו בזמנו כסף, של מקלחונים ניידים שנמצאים על משאיות, שמלבד המקלחון יש שם מכונות כביסה שאפשר לכבס בהן את הבגדים, וגם ביגודית שאפשר לקחת בגדים מיד שנייה, והרעיון, אגב, הוא לא רעיון שאני המצאתי אותו.

לפעמים אנחנו יכולים לקחת דברים טובים גם ממקומות אחרים בעולם, הוא שדרי רחוב יקבלו כרטיס שאיתו הם יכולים לפתוח את אותו תא, להיכנס ובעזרת אנשי קשר מהרשות המקומית שיעזרו לתפעל את זה, יכולים לקבל מערכת ששומרת על הבריאות וההיגיינה שלהם. אני הייתי רוצה להציע. אני שלחתי לחברת הכנסת כהן את החומרים. אני אשמח לשלוח גם לכם, למי שירצה. אני חושב שצריך לנסות לקדם את זה מחדש כחלק מהפתרונות. זה, אגב, חלק מהפתרונות שטובים גם למצבי חירום.

אני חייבת להגיד לך, נכון, זה פתרון אבל זה פלסטר.

זה לא פלסטר לדרי רחוב.

לדר רחוב צריך קורת גג.

יסמין, לא בהכרח, אבל לא להיכנס לוויכוח ביניכם.

רן ויסמין, יש הרבה מאוד דרי רחוב שלא רוצים מגורי קבע.

נכון.

זה בעיה, אבל יש גם הרבה שכן.

חברים, זה מגוון עצום של אנשים.

חברת הכנסת, לכן אמרתי שצריכים שני סוגים של פתרונות. פתרונות קבע למי שרוצה, ופתרונות אחרים למי שזה לא מתאים לו פתרון הקבע.

תודה, רן.

גבירתי, יושבת-ראש הוועדה, אני לא רוצה לדבר. אני גם תיכף צריכה לצאת לחינוך. אני רק רוצה להגיד, דוח הממ"מ זה דוח שאני הזמנתי. אני חושבת שאחת הבעיות היא שאין הלימה בין הנתונים.

אין מיפוי ונתונים.

זה אחת הבעיות בין הנתונים שהתגלו לנו מדוח הממ"מ לבין מה שקורה בעיר.

לבקשת חברי הכנסת נעבור לממ"מ. הדוח נעשה לבקשת חברת הכנסת יסמין פרידמן. הוא נעשה ב-2022 אבל על נתונים של 2019 ו-2020. חלפו אי-אילו שנים. אחת השאלות שיש לי למשרד הרווחה לאחר מכן, נכתב בדוח שאתם יושבים על המדוכה, קרי גם על ההגדרה וגם מי הוא דר רחוב ומטה שאמור לשבת ולמצוא פתרונות. מעניין אותי מה נעשה מאז. בואו נשמע, בבקשה.

תודה רבה, כבוד יושבת-הראש. גדעון זעירא, מרכז המחקר והמידע של הכנסת. אנחנו כתבנו את המסמך ב-2022. הוא מיפה את סוגי הסיוע של המדינה לדרי רחוב. משרד הרווחה הוא גוף מרכזי והוא גם קובע את ההגדרה. למשל יש סיוע של ביטוח לאומי וסיוע בשכר דירה של משרד הבינוי, שמושתת על ההגדרה הזאת, לכן ההגדרה הזאת היא בעצם משפיעה על עוד גופים. בהגדרה אין התייחסות ספציפית לגיל זקנה, אבל בפועל לפי תשובת המשרד נכתב לנו שבני 67 ומעלה לא משולבים במסגרות חוץ-ביתיות.

כלומר, בעוד ההגדרה היא 18 ומעלה שזה כולל גם את ה-67 כמובן, בפועל דפקטו הם מוצאים משם.

הם לא משולבים במסגרות חוץ-ביתיות ייעודיות לדרי רחוב. אפשר לציין שיש סוג אחד של מסגרת שמיועדת למסגרת של רווחה, שמיועדת לשהייה ארוכת טווח, נקראת בתים לחיים, כלומר אנשים שכבר בתוך המערכת מטופלים בתור דרי רחוב. עולה השאלה איך מתאימים להם מסגרת כשהם מגיעים לגיל זקנה? כן עולה פה אי בהירות בנוגע לגיל פרישה לנשים, האם גיל זקנה לנשים ולגברים זה אותו גיל?

אני רק אעיר, גדעון, הבתים לחיים שאני מכירה אותם, הם לא מטפלים באותם אנשים עם תחלואה פיזית מורכבת וקשה.

גם לא אלכוהוליסטים. לא נותנים להם להיכנס בכלל.

גם אלה הם מאוד מצומצמים והסלקציה היא מאוד חדה וקשה.

אני מניח שמשרד הרווחה יגע בזה. ראיתי שיצא לאחרונה מכרז למשל לבית לחיים שמטפל גם בדרי רחוב וגם במכורים, אבל אני מניח שהם יתייחסו לזה. כמו שאמרת, ההוראה שעוסקת בזה, נמסר לנו שהיא הייתה בתהליך עדכון. היא משנת 2010. נכון לאתמול כשבדקתי באתר, עדיין ההוראה מ-2010 היא מה שמופיעה.

לעניין הנתונים, אנחנו ניסינו לקבל תמונה בהינתן אותה הגדרה של משרד הרווחה, כמה דרי רחוב עונים על ההגדרה הזאת. לא הייתה תמונה ברורה. קיבלנו נתונים משני מקורות, נתוני 2020, אז מסוג אחד זה אנשים שיש להם תיק ברווחה ונרשמה להם נזקקות של דרות רחוב. הייתה אפשרות לרשום רק שתי נזקקויות, ראשית ומשנית. היום אין את המגבלה הזאת אז יכול להיות שהנתונים הם קצת יותר מדויקים. מבין החודשים ינואר עד נובמבר 2020, ל-2,250 אנשים הייתה נזקקות כזאת של דרות רחוב, כלומר מטופלים ברווחה. לפי נתונים שלא מופיעים במסמך אבל עיבדתי אותם לקראת הדיון, כ-7% מהם היו בני 66 ומעלה. זה אומר 163 אנשים, כמעט כולם גברים, 91%. 149 גברים, 14 נשים. זה גם אולי מה שצריך לקחת בחשבון כשאנחנו מדברים על האוכלוסייה הזאת.

אני לא יודע אם הנתונים האלה הם 'ברזל'.

הם משנת 2020. מאז עברו הרבה מים.

כמה?

149 גברים ו-14 נשים שהיו להם תיק ברווחה עם נזקקות של דר רחוב.

מאיר, כמו שאתה יודע לא לכולם יש תיק ברווחה.

משרד הרווחה גם פונה לרשויות המקומיות כדי לשאול אותם כמה דרי רחוב הם מכירים, אז 89 רשויות מקומיות ענו ב-2020. לדבריהם זה רוב הרשויות המקומיות שיש בהם דרי רחוב, אבל לא כולם, וטופלו כ-3,470, כלומר יותר מ-2,000 אנשים מהנתון של בעלי תיק. היה גם אומדן של עוד 800 אנשים נוספים שלא טופלו.

2,000 איש יותר ממה שרשום טופלו כדרי רחוב.

2,000 איש יותר מאלה שרשום - - -

אלה שבמערכת נמצאים.

חבריה, יש רשויות שיש להם עובדים שמטיילים ברחוב, ומאתרים את החבר'ה האלה. לא כל דר רחוב צריך להגיע לרווחה.

ברור. אני אומרת שאין הלימה בין המספרים.

נכון.

כן, כן, המערכת לא מעודכנת.

תקשיבו, יש כלל. מחלקים מנות מזון יותר מאשר הרשומים ברווחה.

כי אנשים לא מגישים. יש אנשים שיותר זקוקים לזה מאלה שרשומים, והם לא הולכים ולא פונים מכל מיני סיבות, גם מהסיבה שאין להם בכלל כוח ללכת וצריך לעשות ריצ'ינג אאוט, ויש כאלה שלא רוצים ללכת וגם אם תעשה ריצ'ינג אאוט, הם לא יגיעו.

מה שאני מנסה לומר, גבירתי יושבת-ראש הוועדה, שמדובר במספרים כמעט כפולים, וכשמתקצבים דרי רחוב אז צריך לקחת בחשבון את הפער בין מה שקורה בפועל לבין מה שקורה ברחוב, ולתקצב את זה הרבה יותר.

גם זה על סמך 89 רשויות, אז ככל הנראה התמונה אפילו מלאה יותר.

גם אל תשכח שיש רשויות שאין להן את התופעה.

הנתונים האלה אצל משרד הרווחה.

יש פה חבר'ה מתל אביב?

הם לא הוזמנו, ככה הם אמרו. אני דיברתי עם תל אביב. הם טענו שהם לא הוזמנו.

דרי רחוב מרוכזים בערים הגדולות. תל אביב זה הרוב אבל גם חיפה וירושלים.

נכון.

גדעון, סיימת?

תודה, אבל הנתונים מעלים את השאלה של איך אפשר לבחון את השירותים הנדרשים לדרי רחוב, ובאופן ספציפי האם יש למשרד הרווחה נתונים עדכניים על דרי הרחוב בגיל זקנה?

לפני שנעבור למשרד הרווחה, קודם כל חבר הכנסת יוני מישרקי, אתה רוצה לדבר?

ממש בקצרה. אני באמת מעוניין לשמוע את משרדי הממשלה, אז קודם כל תודה רבה. תודה רבה, מירב על קיום הדיון הזה. הוא חשוב מאוד בפרט בימים הללו.

כמו שאמר מקודם חבר הכנסת מאיר כהן, זה נכון שחלק מדרי הרחוב לא מעוניינים להגיע לדיור מוסדר. אנחנו מכירים וגם הגענו מרשות מקומית, מירב. היינו בעיריית ירושלים, מכירים את עבודת הקודש של היחידות ברשויות המקומיות שעושים, אפשר לומר, לאורך ולרוחב העיר ועוברים ומציעים הצעות ופתרונות. עדיין אני חושב שישנם פתרונות כמו למשל שעושים בימי השלג בירושלים, שאז מתכנסים לאיזשהו טירוף מערכות וישר מפנים את כולם ודואגים להם למחסה. יש גם ימי קיץ חמים שצריך לדאוג לשתייה ואוכל אולי במקומות מרוכזים כאלה ואחרים, לאפשר להם או בצורה של ואצ'רים או בצורה של אוהלי כיבוד כאלה ואחרים. ישנם הרבה מאוד פתרונות ומודלים מחוץ לקופסה.

צריך להוריד את הכובע בפני המטפלים ברשויות המקומיות בהקשר הזה, כי הם עסוקים עם אוכלוסייה מאוד מורכבת. זה לא קל ההתעסקות איתם. יחד עם זאת הרגישות והחמלה שלהם באה לידי ביטוי, והמחויבות שלנו בגלל שהנושא הזה עוסק בקשישים. הרגישות שלנו היא מאוד גבוהה לעניין הזה. אני מבין גם מתוך הסיפור שסיפרת אבל גם ממה שעולה פה מגדעון, שיש איזשהו פער בין משרדי הממשלה לבין המינהל לאזרחים ותיקים. לפעמים יוצא מצב כמו שאת הגדרת את זה, מיכל, שנופלים בין הכיסאות. זה מהות הדיון ולכן אני מאוד אשמח לקבל את המענה הברור למי פונה ומי בעל הסמכות לתת מענה לאותו קשיש שכן מעוניין לקבל או דיור קבע או עזרה ספציפית. עד כאן.

תודה.

חברת הכנסת דבי ביטון, בבקשה.

תודה כבוד היושבת-ראש. תודה לחברתי מירב כהן ולמזמינים את הישיבה. דרי רחוב זה נושא כאוב בטח עכשיו כשאנחנו לפני חורף, גשמים. היינו בקיץ. המצוקה אמיתית. אני שמחה על הדיון אבל בסוף חשוב שמתוך הוועדה יעלו שאלות ויינתנו גם פתרונות, כי זה יפה שעושים דיון ומדברים ומציפים את הבעיה, אבל בסוף הוועדה הזו צריכה לרשום בפניה וגם לתת תשובות ולקיים דיון משמעותי בנושא התקציב, מה עושים, מה הכלים.

אני רוצה לומר לך שאני קצת קראתי מה קורה בעולם. במדינות נאורות, ומדינת ישראל היא לא פחות, יש ניידות של רפואה שמגיעים ממש לתוך המעוזים שלהם, מטפלים בהם, אם זה טיפולי שיניים, טיפולים רפואיים. צריך לדעת מה קורה מבחינת מיטות, בתי חולים, בהנחה שצריך לפנות אותם. יש ממש טיפולי יום. יש מסגרות שהם באים, אוכלים, מתקלחים וחוזרים.

הסוגיה שצריכה גם להעלות ואני חושבת שיש לה משמעות, שיש דרי רחוב שלא רוצים ללכת למקומות סגורים, אבל בסוף יש פה ניתוק משפחתי, ניתוק חברתי ואנחנו לפעמים צריכים לזכור שבהם בסוף נותרים לבד גם חברתית וגם תעסוקתית, ויש לקחת את כל השיקולים האלה ולחשוב על פתרונות. הדיון הוא חשוב אבל בסוף זה לא יהיה עוד 'וי' אחד, היה פה דיון. מפה לאן ממשיכים? אני בטוחה שחברת הכנסת מירב כהן שזה בדמה, בנשמתה, והובילה את זה לאורך שנים, כמובן מפה זה להמשיך לדיון מורכב יותר ולהבין מה עושים בסוגיה הזאת. תודה.

תודה, דבי.

יסמין, את רוצה לומר?

אני רק אגיד שני משפטים כי אני חייבת לצאת לוועדה אחרת לצערי, אבל אחר כך מירב תעדכן אותי מה אני יכולה לעזור. אני מכירה פתרונות. לא מספיק אבל יש פתרונות. לדעתי לא נעשתה חשיבה מספיק מעמיקה. בסופו של דבר צריך תקציבים לזה. זה לא יעזור. אני רואה בתים לחיים, אז אי אפשר להכניס חבר'ה שהם אלכוהוליסטים או שיש להם בעיות עם סמים, אז מה עושים איתם? הם נשארים ברחוב ואז הם לא מטופלים והם פשוט מתים ברחוב. הבתים האלה, אם הם יומיים לא שותים, אז הם כן מגיעים ואז אנשים שיחסית כן יש להם איזשהו אורח חיים נורמטיבי, לא רוצים להיות שם.

אני חושבת שגם צריך לתקצב את זה וגם צריך לעשות חשיבה יותר יצירתית, לצאת מהקופסה. היום בבוקר פורסמה כתבה דווקא על ארצות הברית שפתאום קצת יצאה מהקופסה, הזרימה מיליארדים לטובת הנושא הזה. בנו יחידות של 6 מטר עם מקלחת ושירותים. יש להם קורת גג, יש להם איפה לשמור על ניקיון, הם עצמאיים. זה מתחם כזה אבל יש עובדת סוציאלית, יש צוותים. הם כאילו שומרים גם על העצמאות שלהם באיזשהו מקום. אני חושבת שזה פתרון שראוי לשקול אותו וללמוד אותו.

אני ממש מתנצלת שאני יוצאת.

תודה.

לפני שנעבור למשרד הרווחה עם כמות שאלות לא קטנה, אני רוצה לשמוע את העובדת הסוציאלית הודיה כהן מעמותת מגרש ביתי. גם שלחו לנו נייר עמדה.

שלום לכולם ותודה רבה על הזכות הזאת להיות כאן ולדבר ולהציף את הנושא החשוב הזה. אני עובדת בעמותת מגרש ביתי, עמותה שמסייעת למחוסרי בית על כל רצף חסרות בית. במסגרת העבודה שלי זכיתי ללוות את רחל שבזכותה אנחנו כאן. רחל נפטרה כמו שאמרו כאן, בקיץ. אני רוצה רגע לחדד כי רחל נפטרה במרכז העיר בכיכר ציון, ביום הכי עמוס בערך בירושלים, בערב יום ירושלים, ולקח שלוש שעות עד שמישהו שם לב.

היא נפטרה ברחוב?

היא ישבה ברחוב כי בעצם לא היה לה לאן ללכת, אז היא חזרה לפינה שלה ברחוב והיא שכבה שם שלוש שעות עד שמישהו שם לב שהיא נפטרה. הדבר הזה טלטל, אני חושבת את כולנו וגרם לנו לנסות להבין איך מייצרים פתרונות ומענים.

אני רוצה להתייחס לכמה פתרונות שעלו כאן. הייתה פה אמירה שיש פתרונות ויש מענים. עלה פה הפתרון של בית לחיים, אז אני רוצה לספר שבית לחיים, יש בסך הכול שלושה בתים לחיים שהם ממוקמים ממש במספר ערים בארץ, אחד באזור הצפון, אחד באזור המרכז ואחד בדרום, וזה מייצר מצב שדרי רחוב קשישים שמרכז החיים שלהם נמצא לא בדרום או בצפון, צריכים לצאת ממרכז החיים שלהם ולהגיע לנהריה, לאשדוד. מעבר לזה שגם מספר המכסות שיש, התקנים הקיימים בבתים לחיים לא תואם את הצורך בשטח. מעבר לזה מבקשים מהם להתנתק ממרכז החיים שלהם, מהאנשים שהם מכירים, מאזור המחיה שלהם שהם גם חיו וגדלו.

דיברו פה על רחל שהיא הייתה ירושלמית. ירושלים זה העיר שלה ובעצם הבקשה הייתה, רחל, תתנתקי מהאזור הזה. את רוצה מקום? לכי לנהריה ותחיי שם. זה לא פתרון. דיברו פה על שלטרים שיש שלטר לדרי רחוב, אז יש שלטר בירושלים, שלטר אחד שגם בו אני אגיד, אין המון מקומות והוא לא מותאם לקשישים מכל מיני סיבות. קודם כל מבחינת התקנה. בשלטר אפשר להיות נשים עד גיל 62, גברים עד גיל 67, אז גם ברמת התקנה אזרחים ותיקים לא יכולים לשהות בו, אבל גם ברמת המענים שהוא מייצר. קשישים זקוקים למענים סיעודיים, לליווי, לתמיכה, למענים נפשיים, וזה דברים שאין בשלטר לדרי רחוב בכלל ולא לדרי רחוב קשישים בפרט, אז בעצם הפתרונות שדיברו פה שאולי קיימים, הם לא מספקים ולא מתאימים.

יש ממש מגבלת גיל.

יש מגבלת גיל והם רחוקים מאזורי המחייה. דרי רחוב קשישים, מגיע להם לזכות לפתרון שנמצא באזור המחיה שלהם. לא להגיד לבן אדם שגר בירושלים, תלך לנהריה ותעבור לחיות שם. לא. לתת לו פתרון בעיר שלו, במקום שלו איפה שהוא מכיר.

אני רוצה להתייחס לעוד משהו אחד. חזרה פה כמה פעמים האמירה שהרבה דרי רחוב לא רוצים פתרון והם רוצים להישאר ברחוב. אני מלווה מקרוב. אני מסיירת פעם בשבוע בירושלים, יוצאת לרחוב ופוגשת את האנשים שלי ברחוב. המשפט הזה, אני שומעת אותו המון פעמים מעוד אנשים. אנשים רוצים פתרון. אנשים רוצים קורת גג. אנשים לא רוצים להישאר ברחוב.

אני מכירה את דרות הרחוב מהצד של בריאות הנפש. יש הרבה מתמודדי נפש שהם חלק מדרי הרחוב. שנים אני גם מכירה את האירוע. אני לא הייתי פוסלת את האמירה הזו. אני יודעת שיש כאלה ש"מתאהבים" ברחוב במובן הזה שיש כללים. יש כללים ברחוב. אני לא פוסלת שאפשר לתקן את האירוע.

אני רק אומרת שזה אחוז הרבה יותר קטן ממה שרוצים לחשוב. זה אולי 10% מכלל דרי הרחוב.

חייבים לעשות את ההבחנה בין דרי רחוב לבין מחוסרי דיור לבין אסירים משוחררים שמגיעים לרחוב לתקופות זמניות וכדומה. אני מסייר הרבה מאוד לא רק בירושלים אלא גם במקומות אחרים. חייבים למצוא פתרונות קבועים למי שרוצה, ולתת פתרונות לא זמניים אבל מתחלפים למי שנמצא במצב שהוא לא יכול להיכנס למסגרת דיורית מסודרת, ויש כאלה לא מעט.

עלה כאן אמירות שיש להם מקום. אני אגיד שוב, זה בערך 10% וזה המון. איזושהי סטיגמה שאולי גם לנו כאנשים עוזרת לחיות עם זה שיש אנשים שחיים ברחוב ואין להם לאן ללכת. הרוב המוחלט של דרי הרחוב רוצים קורת גג, זקוקים לקורת גג. דיברו פה על שיקום, דיברו פה על גמילה, התמכרות. אי אפשר להתחיל שום שיקום כשבן אדם עסוק כל היום בשאלה איפה אני ישן היום, איפה אני אוכל היום, מאיפה תהיה לי מקלחת?

מאה אחוז, תודה רבה.

בבקשה, מייסד עמותת בתי"ה, משפחות הקשישים בבתי האבות, ד"ר אוריאן יצחק. כמה שיותר קצר כדי שיהיה לנו זמן לשמוע תגובות.

בהחלט. קודם כל תודה רבה לחברת הכנסת מירב כהן וגם להצטרפות של חבר הכנסת מישרקי, יושב-ראש ועדת הבריאות, מפני שאני סומך את הבעיות שקיימות לדרי הרחוב הקשישים גם למשרד הרווחה וגם למשרד הבריאות. היום חלק מהפתרונות שמשרד הרווחה וגם משרד הבריאות מספק לאותם דרי רחוב זה מענה דיורי בבתי אבות או במוסדות גריאטריים, כמובן שלא כפתרון שבא בהינף יד אלא אני מניח שזה אחד מהפתרונות שמוצגים.

בסופו של דבר אותם דרי רחוב נפלטים במקרה הטוב תוך שלושה חודשים, במקרה הגרוע תוך מספר ימים. יותר מזה, הדיירים של בתי אבות מגלים להפתעתם שפתאום השותף שלהם לחדר הוא דר רחוב. איך הם מגלים את זה? לא כי מישהו טרח לספר להם, אלא מכיוון שהם מזהים התנהגות חריגה, לפעמים התנהגות אלימה ואז הם חוקרים, המשפחות שלהם, והם מגיעים למסקנה שמדובר בדר רחוב. אין ספק שצריך למצוא פתרון לאותם דרי רחוב, אבל הוא לא יכול להיות במסגרת שאיננה מתאימה ואין לה את כלים ואת התקציבים לתת להם מענה. בתי אבות והמוסדות הגריאטריים נכון להיום לא מסוגלים לתת את המענה, ולכן צריך לחדול מן ההתנהגות הזו. זה פתרון לקוי עבור אותם דיירים.

בשנת 2002 סופה לנדבר הוציאה ביחד עם חברי כנסת נכבדים אחרים הצעת חוק לבתי מחסה עבור דרי רחוב. הצעת החוק הזו שאמורה הייתה לתת מענה כולל לדרי רחוב בכל המאפיינים כולל תהליך שיקומי, נפלה בגלל התנגדות של משרד הרווחה. אני חושב שהמקום והפתרון הוא חקיקתי באמצעות תקציב לטובת העניין לפחות עבור הזקנים.

כמאמר מוסגר שאיננו קשור לנושא הזה, אנחנו רואים שמדינת ישראל בכל מה שקשור לנושא של קשישים גוררת את רגליה, וראינו לא מזמן החלטה של משרד האוצר לפגוע בקצבאות של הקשישים במסגרת המאמץ המלחמתי. אני מבקש בנקודה הזו מחברי הכנסת לעשות מאמץ עילאי לבטל את הגזירה הזו, כי זה אוכלוסייה שלא תוכל להתקיים ללא הקצבאות שלה. תודה.

תודה רבה.

הגענו למשרד הרווחה. נשמח אם תוכלי להתרכז בהתייחסות למה קרה מהדוח, מ-2022 שנאמר שם שאתם יושבים על המדוכה, מטפלים גם בהגדרה שהיא בעייתית. היה אמור להתכנס צוות של מטה שיעבוד על כל הנושא הכאוב והחשוב הזה, אז נשמח לשמוע מה התפתח מאז, ואם יש לך נתונים עדכניים, עוד יותר נשמח.

לי קוראים חמה, אני מנהלת אגף מערכי דיור לאזרחים ותיקים. אני מדגישה את הדבר הזה בפתח דבריי, כי כמו שאמר חבר הכנסת מישרקי, אנחנו באנו לדבר על אזרחים ותיקים שהם דרי רחוב ולא על כל הקונספט של דרי רחוב שהוא חשוב לא פחות, אבל הזום-אין הוא מהכיוון הזה.

כמו שאמר ד"ר יצחק, אכן בתי האבות הרגילים לא בעלי כלים להתמודד עם אנשים שהם דרי רחוב ולכן הם לא אמורים להשתלב בבתי אבות רגילים. יש לנו בתי אבות לאנשים עם מאפיינים חריגים, ארבעה כאלה ברחבי הארץ, ואנחנו עכשיו ממש שבועיים לפני פרסום מכרז נוסף.

יש לך ארבעה בתי אבות חריגים?

בתי אבות לאנשים עם מאפיינים חריגים.

כמה מיטות יש בכל הארבעה?

יש שם כ-320 מיטות. נכון להיום 300 מהן מאוישות. הייתה עלייה באיוש בגלל המלחמה בצפון, שבה קלטנו קצת יותר אנשים לתוך נופשונים. אנחנו רגע לפני חגים והמשרד גם יוצא בנופשונים לחגים לאזרחים ותיקים, אז גם לבתים האלה נקלטו, אבל לצערי אני אומרת, לעומת המצב בשטח יש שם עוד יותר מידי מיטות פנויות בבתים האלה. הם כרגע מפוזרים אחד בכל מחוז, ואנחנו שבועיים לפני פרסום מכרז נוסף לבתי אבות.

זה בית לחיים הזה?

לא, זה בתי אבות לאנשים עם מאפיינים חריגים.

זה בנוסף.

נכון.

בית לחיים זה עד גיל 67.

הוא יכול להמשיך הלאה לחיות אם הוא נכנס לפני. לא מוציאים אותו.

אני אעשה רגע את הסדר באירועים.

התחלת להגיד שאתם שבועיים לפני מכרז, מה?

לפני מכרז לבתי אבות, פרסום מכרז.

להוסיף עוד בתי אבות כאלה?

לעוד בתי אבות.

עוד אחד?

מכרז בתי אבות הוא מכרז מאגר. כל מי שמבקש לפתוח בית אבות יכול להיכנס.

לאו דווקא מיוחד.

בדיוק. יכול להיכנס למאגר הזה. במכרז הזה אנחנו כמשרד מבקשים להציע לנו חוץ מבתי אבות רגילים גם בתי אבות למאפיינים חריגים שאנחנו יודעים שאנחנו רוצים להוסיף לתוכם מיטות. זה לגבי המכרז הזה.

לגבי המכרז הזה, בכמה הוא מתוקצב במובן של בכמה מיטות מדובר?

אין הגבלה של מיטות. יש 3,000 מכסות בכלל למיטות בבתי אבות במשרד הרווחה. עדיין אנחנו לא עומדים על המכסות המלאות האלה.

3,000 מכסות תוספת או שזה בתוך מה שקיים?

3,000 מיטות זה מאגר המכסות שמתוקצב למשרד.

כמה יש היום בפועל?

2,700 מיטות.

אז את מדברת על עוד תוספת של 300, לכאורה, אם אין לכם תוספת.

זה אפילו לא תוספתי. זה בבסיס התקציב.

המכרז הוא מענה על 300.

אני אסביר. מכרזי בתי אבות, באופן כללי יש 3,000 מכסות לכל בתי האבות שרוצים לקבל תשלום דרך המשרד. המשרד גם מפקח וגם מרשיין וגם מממן בתי אבות בכל מיני אופנים. הרישיונות, אנחנו נותנים לכולם ומפקחים על כולם. אנשים, לא רק דרי רחוב אלא אזרחים ותיקים שצריכים עזרה בסיוע במימון, המשרד גם משתתף. אלה 3,000 המכסות שאנחנו מממנים, בתוכן גם מכסות החריגים יושבות. 320 מתוך ה-3,000 הן מכסות לחריגים.

כמה בתוך החריגים הם דרי רחוב?

כמה מתוך ה-320 הם דרי רחוב?

כן.

סדר גודל של 100 בערך בתוך כל הבתים הם עם מאפיינים של דרות רחוב. יש שם גם אנשים שהם עם בעיות של התמכרויות, אנשים עם בעיות של התמודדות נפש שלא מאוזנת, ואסירים משוחררים שלא יכולים להשתלב. זה בתי אבות שמתמודדים עם אנשים שיש להם בעיות התנהגות חריגות ולכן יש להם כלים אחרים.

אנחנו נשמח לקבל כוועדה את הפילוח לגבי אותם 320.

אני אשמח גם לסיור של הוועדה במקומות האלה. זה מקומות שחשוב לראות. זה לעניין בתי אבות ובתי אבות לחריגים.

בתים לחיים ושלטרים זה מענים של דרי רחוב לכל רצף הגילים. השלטרים והגגונים הם המענים החירומיים הראשונים. בתים לחיים זה לאנשים שרוצים לטווח ארוך, דרי רחוב שנמצאים כבר - - -

אמרנו פה לפני כן שגם השלטרים והגגונים זה כן מוגבל בגיל.

אתם העברתם גם בט"ס ואמרתם, בט"ס של דרי רחוב אין הגבלה גילית וגם בט"ס של אזרחים ותיקים אין הגבלה גילית. המשרד נותן את המענה הזה כמשרד, כמכלול. זה נכון שיש חלוקת גיל כאיזושהי התוויה כללית. כמו שיש מעבר מילד ונוער לצעירים בגיל 18, יש איזשהו פס גיל, ופס הגיל החוקי למינהל אזרחים ותיקים הוא חוק הפרישה. המשרד נותן את המענה בשני האופנים. אנשים שהם אזרחים ותיקים או אפילו לפני שהם אזרחים ותיקים והם דרי רחוב בגילי 65, והם היו דרי רחוב שנים וטופלו לאורך שנים כדרי רחוב, כל עוד הנזקקות הראשית שלהם היא דרות הרחוב וזה המענה שהם צריכים, הם יקבלו את המענה באמצעות המענים של דרי רחוב במומחיות הזאת. אם בן אדם הפך להיות לא עצמאי ביכולות שלו, אלא צריך עזרה בפעולות חיים בסיסיות, זאת אומרת הנזקקות שלו יותר קשורה למאפייני הזקנה מאשר למאפייני הדרות רחוב, הוא יעבור לבתי אבות למאפיינים חריגים כי שיטת הטיפול היא אחרת.

בתוך בתים לחיים יש סדר-יום טיפולי שקשור לתורנויות שהוא צריך לעשות, שקשור לניקיון החדר שלו, שקשור ליציאה לעבודה, שקשור לסדנאות. סדר-היום הטיפולי מתאים לאנשים עצמאיים שיכולים להחזיק אותו. אם בן אדם בן 72 ודר רחוב ויכול להחזיק אותו, הוא ישתלב שם. אם הוא בן 60 אבל לא יכול להחזיק את סדר-היום הזה כי הוא כבר פגוע והוא צריך עזרה במיומנויות חיים בסיסיות, הוא יעבור לבית אבות לחריגים שיכולים לתת לו גם את הסיוע הזה.

אל מי הוא מתקשר? אל מי הוא פונה? מי מתכלל לו את האירוע?

גם השאלה של מיכל, מי מכווין אותו, וגם יש הרבה מאוד בתי אבות עם יחידות לתשושי נפש שזה דווקא פרופיל שזה מתאים.

תשושי נפש זה עולם אחר. תשושי נפש זה אנשים עם דמנציה ואלצהיימר. זה קשור למשרד הבריאות. זה אנשים שהיכולות הקוגניטיביות פגועות.

יש יחידות של משרד הרווחה עם האגפים לתשושי נפש בתוך המוסד.

מרכזי יום את מדברת?

לא, לא. יש בתי אבות שיש בהם יחידה שהיא לתשושי נפש.

זה שתי מחלקות נפרדות.

מירב, למה את קושרת ביניהם?

כי אולי מדובר על אותו מבנה שהם מפוזרים בכל רחבי הארץ בפריסה טובה עם אנשי מקצוע. אולי אפשר בדרך הזו לתת מענה לאותם אנשים.

הוא לא בהכרח סובל מקושי נפשי.

תשושי נפש זה לא מתמודדי נפש. זה אלצהיימר. זה לא קשור לבריאות נפשית.

זה אנשים עם ירידה קוגניטיבית.

בדיוק, ירידה קוגניטיבית. אני כן רוצה רגע לומר משהו, חמה, שצרם לי באוזן. אני מכירה את זה מתחום בריאות הנפש. החלוקה של משרדים, בסוף אנחנו מייצגים את האזרח. האזרח, לא מעניין אותו איזה משרד מחזיק את זה, תשושי נפש – בריאות, כאלה – משרד הרווחה. הוא לא יודע. הוא אזרח קטן שלא יודע למי הוא צריך לפנות. יש לו קושי עכשיו. הוא דר רחוב או פוטנציאל של דר רחוב עם קושי כזה ואחר. למי הוא פונה? הוא פונה ללשכת הרווחה? למי הוא פונה כדי לדעת בכלל איפה הוא או בן המשפחה שלו? אין כאן כתובות. להגיד לי, לא, זה לא שייך אלינו, זה שייך למשרד הבריאות, אוקיי, מה זה אומר? אז אומרים לו לא ולא מכוונים אותו.

דיברתי נקודתית על תשושי נפש כדי לעשות את ההבחנה בין תשושי נפש לבין - - -

למה נכון בכלל לקשור בין תשושי נפש לדרי רחוב?

אני אשמח רגע להתייחס לחלק מהדברים שעלו פה. עמית צור, עובדת סוציאלית מעמותת מגרש ביתי. אני אגיד שלשמחתי יוצא לי להסתובב בשלטרים גם בתל אביב, גם בירושלים. אנחנו עובדים בשתי הערים היותר גדולות בתחום הזה לפחות. השלטרים לא מותאמים אפילו ברמה הפיזית. לצורך העניין, גגון הנשים בתל אביב, לא יודעת מתי פעם אחרונה יצא לך להיות שם, זה מקום שהוא עם קומות. המעלית עובדת בימי ראשון בין השעה 09:00 ל-10:00 ואז כל השבוע מחכים לטכנאי. הדיירות עושות 'שק קמח', לקשישות ביניהן כדי לשים אותן במיטה בקומה שלישית. גם דרת רחוב בת 40 היא לא בשיא הבריאות, ככה שהמענה הזה לא מותאם אפילו ברמה הפיזית הבסיסית. גם הגגון המאוד גדול ומושקע שעשו בתל אביב לא מותאם לאוכלוסייה סיעודית. בסוף כשמגיע לשם מישהו שעושה על עצמו צרכים, אין שם תקנים למדריכים שיעזרו לו להחליף. זה ברמה הזאת. זה אנשים שמסתובבים כל היום עם שתן וצואה על עצמם בגלל שמשרד הבריאות ומשרד הרווחה צריכים להיות חברים כדי לייצר מענה.

דר רחוב הוא לא בתחום אחריות משרד הבריאות?

לא, הוא דר רחוב.

זה בדיוק האירוע.

אולי נתחיל רגע אחורנית. באיזה שלב הוא מוגדר כדר רחוב?

זה בדיוק מה שאמרנו מלכתחילה וזאת הייתה השאלה הראשונה אלייך, חמה. יש הגדרה, שההגדרה, אנחנו יכולים לקרוא אותה בקול, היא כתובה בדוח שכתב גדעון. ב-2022 לפני כמעט שלוש שנים נאמר שתשבו על ההגדרה הזו כי ההגדרה הזאת היא מצד אחד כוללת את כולם, כולל את המעל 67. מצד שני היא לא כוללת את אלה ואלה. אנחנו רוצים לדעת מה עשיתם מאז ועד היום כדי לדעת מי שייך לאן.

אני עוד פעם אומרת, אני מדברת מכובע אזרחים ותיקים והדיון היה על אזרחים ותיקים, לא על דרי רחוב, לכן אני אומרת, ההגדרה של דרי רחוב היא דבר אחד. קודם כל הכתובת הראשונה בשטח היא תמיד המחלקות לשירותים חברתיים ברשויות, והיחידות לדרי רחוב הם חלק מהמחלקות האלה והם הכתובת הראשונה. יש שם את העובדים הסוציאליים שיודעים לתת את המענה, ואם לא, יש את המשרד והפיקוח מאחוריהם שנמצא כדי לפתור את הבעיות האלה.

הרשות המקומית היא הרשות שבה נמצא דר הרחוב, או איפה שרשום לו בתעודת הזהות?

איפה שנמצא דר הרחוב. המענה ניתן בשטח למי שנמצא בשטח.

לעניין הסיעודי או לא סיעודי, יש פה שני מפגשים, אחד זה בעולם דרי רחוב, השני הוא עולם הזקנה. חברת הכנסת מירב כהן מכירה את זה היטב. בעולם הזקנה יש פיצול אכן בין רמות תפקוד שונות. תשושי נפש וסיעודיים הם באחריות משרד הבריאות. אנשים עצמאיים ותשושים הם באחריות משרד הרווחה.

לגבי עולם הזקנה, איך חילקת את זה?

אנשים שהם עצמאיים או תשושים הם נמצאים באחריות משרד הרווחה. אנשים שנהיים סיעודיים או תשושי נפש הם באחריות משרד הבריאות.

מה ההבדל בין תשושים לתשושי נפש?

תשושים זה תשושים פיזית. זה אנשים שלא יכולים לבצע פעולות בסיסיות. תשושי נפש זה אנשים עם ירידה קוגניטיבית שלא מתמצאים במקום, בזמן. הם יכולים פיזית להיות במצב טוב.

דר רחוב במצבים האלה, תשוש או תשוש נפש יועבר למוסד של משרד הבריאות?

כן.

איך אנחנו מגיעים למצב שמספרים על מישהו שעושה על עצמו צרכים ואין לו איך לעלות - - -?

מי מעביר אותו בפועל?

אני גם אגיד יותר מזה. בבית לחיים לצורך העניין, אחת מהנשים שליוויתי, שלצערי הרב בגלל הסיפור שלה עברתי מדרגת שטח לדרגה ניהולית כדי לחסוך כאבי לב, מתמודדת עם תסמונת קורסקוף, לא תסמונת מאוד מוכרת לשמחתנו הגדולה. התסמונת כן מוכרת לאלכוהוליסטים מאוד קשים. אחת ל-10,000 זה הסטטיסטיקה. שבועיים בחודש היא חולת אלצהיימר לכל דבר, שבועיים בחודש בן אדם נורמטיבי. מחסור בוויטמין B1. מי שמכיר תינוקות רמדיה מבין את הבעיה. לא ניכנס לפרטים אבל כן אני אגיד, היא מקריית שלמה. קריית שלמה, היום יש לי רישיון כמה חודשים אבל אז לא היה לי רישיון. אני רוצה לבוא לבקר אותה. אני העו"סית היחידה שלה. אין לה קשר עם היחידה לדרי רחוב כבר הרבה שנים. במשרד לשירותים חברתיים באזור המגורים שלה נתנו לה סל מזון. היא לא בן אדם עם גז. היא שכרה חדר שלא היה בו חיבור לחשמל או מים. בכל מקרה קריית שלמה זה כן המענה שנתנו לה. היא הגיעה לשם בהתחלה בכפייה, ואז כשאני רציתי לבוא לבקר אותה, שוב, הקשר היחיד שלה עם החיים שלה שהיו בתל אביב עד אותו רגע, אין לי אפילו אוטובוס לקחת כדי לבוא לבקר אותה. זה לא מקום נגיש. אם אין לך רכב אתה לא יכול לבוא לשם.

אני לא מכירה דרי רחוב עם רכב ולא עם רישיון, ואם יש להם רישיון הם כבר איבדו אותו, כי אם הם בבית לחיים כנראה שהמצב לא מאפשר, זאת אומרת אתם מנתקים אותם מכל מערכת תמיכה שיש להם, שולחים אותם לקריית שלמה למות, שזה מה שקורה איתה כרגע, ובפועל מה שקורה זה שבאותה מידה היא יכולה להיות בבית גיל הזהב, במשען.

אימא שלי הייתה אם-בית המון שנים במשען. אני בתור ילדה הייתי מסתובבת במחלקות לתשושי נפש. היו שם גם ביפולריים. אפשר להחזיק את האנשים האלה. צריך לפתור את זה. צריך להקים מחלקה ייעודית. נשמע לי יותר הגיוני לצאת למכרז על מחלקה שתכיל גם וגם מאשר לצאת למכרז על להקים עכשיו בית אבות חדש במקום, אלוהים יודע איפה. בשביל מה? יש לכם בתי אבות בכל הערים, בכל המקומות.

נשמח לשמוע את תשובת משרד הרווחה.

זה בדיוק המכרז שיוצא. אנחנו מדברים על אותו דבר.

יהיה מחלקות בתוך בתי אבות בכל רשות מקומית?

מי שירצה. בית אבות קיים יכול לגשת למכרז ולהגיד, אני מוכן לפתוח מחלקה.

בוודאי.

ואז שאלת מיליון הדולר, אם הבן אדם במקרה, וזה הסיפור של רוב דרי הרחוב שאנחנו מכירים, במקרה הוא גם וגם וגם. הוא גם מתמודד עם התמכרות, הוא גם מתמודד עם תחלואה נפשית, הוא גם מתמודד עם תחלואה פיזית והוא גם לא נופל בדיוק בגיל שבו - - - , החריג של הכול.

אנחנו נבדוק מה הנזקקות הראשית שלו. אנחנו נבנה תוכנית טיפול ונבדוק מה המענה.

מה זאת אומרת הנזקקות הראשית?

אנחנו נבדוק מה הנזקקות הראשית שלו.

מאחר ואני מכירה את התחום כל כך טוב בבריאות הנפש עם התחלואה הכפולה והתחלואה המשולשת, בסוף, סליחה שאני אומרת לך, זה לא את אישית, אבל אף משרד לא רוצה אותם כי הם פח האשפה. הם הכי קשים. כל משרד יגיד, אוקיי, הנזקקות העיקרית היא אצל השכן שלי ולא אצלי. הם יפלו בין הכיסאות.

לכן אנחנו פותחים את בתי האבות לחריגים במקומות שיש להם התמחות רב-מערכתית. לא סתם זה נפתח בקריית שלמה או מקומות כאלה שיכול להיות שהם לא במרכז העיר, אבל הם מקומות שיש בהם גם מחלקות סיעודיות, גם עבודה עם מכורים, שיש את כל רצף המענים במקום אחד ואפשר לתת את ההתמחויות לתוך המחלקה הייעודית. זה נכון, בן אדם, לא צריכים להסתכל עליו על הגיל. צריכים להסתכל על הנזקקות שלו. אם בן אדם בגיל 40 נמצא בשלטר הזה ועושה את הצרכים שלו בחיתול, אז זה לא משנה שהוא בן 40. הוא צריך לעבור לבית אבות שיודע לטפל גם בבעיה החריגה שלו וגם במצב הפיזי שלו. אם בן אדם בן 75 והוא יודע לטפל בעצמו ודרות רחוב זה הנזקקות שלו, שיהיה בשלטר, שיוכל לעלות את המדרגות ולקבל את המענה. אנחנו כמינהל אזרחים ותיקים אומרים, אל תסתכלו רק על שורת הגיל, תסתכלו על הנזקקות.

איך זה יורד לשטח? אתם מתקנים את החוזרים? בסוף זה שמפעיל את השלטר יחליט.

לא, לא. זה שמפעיל את השלטר לא מחליט. מי שמחליט זה מי שכתב את המכרז ואת הנהלים לשלטר, וזה המשרד, והנהלים כתובים ככה. אתם גם הערתם בהצעה לסדר-היום, למה לא מוגבל גיל 67 בדרי רחוב? זה הסיבה שזה לא מוגבל, כדי לאפשר לנו את היכולת להניע אנשים לפי הצורך המרכזי שלהם ולא לפי הגיל.

אבל זה לא מצליח לכם. דפקטו המענים שיש בקהילה הם כן יוצרים את הסיווג הזה של עד 67 אתה יכול ומ-67 אתה לא יכול. איך אמרה פה יסמין? אין הלימה. היא התכוונה הלימה אחרת אבל אני אומרת, אין הלימה בין ההגדרה לבין המענים שיש.

אני אגיד לך גם עוד דבר, מיכל. נשמע על פניו מהתשובות של משרד הרווחה שיש המון מסגרות, ועדיין אנחנו רואים מהשטח שיש המון אנשים בלי פתרון, אז אולי הבעיה היא בהשמה של הדברים, זאת אומרת בסנכרון של לקחת את הלקוח הזה ולמצוא לו את המסגרת המתאימה, כי על הנייר אתם אומרים שיש מיטות לא מלאות, יש מיטות ריקות. מצד שני רואים אנשים ללא פתרונות, אז משהו שם בתהליך ההשמה כנראה - - -

מירב, אולי נכון רגע להתייחס למקרה הבוחן הזה של רחל לוי ז"ל ולהסביר לנו מה היה שם? היא יצאה בעקבות אי התאמה לרחוב. מי ליווה אותה? מה היה אמור להיות המענה הניתן לה?

אני אגיד קודם כל שהמקרה של רחל לוי הוא מקרה שגם מבחינתנו היה מאוד טרגי ומאוד קיצוני, והמשרד הקים ועדת בדיקה כדי לבחון את הסיפור הזה על כל היבטיו, מה קרה בהיסטוריה שלה, מה קרה בבית האבות, מי ברשות או בבית האבות קיבל את ההחלטה, מה הנהלים או הפערים שחסרים במשרד? ועדת הבדיקה אמורה לסיים את עבודתה מייד אחרי החגים, ב-15 בנובמבר, ואז אנחנו נציג את הדוח.

איפה היא הייתה, בבית אבות חריג?

במשען.

אני לא רוצה להיכנס לפרטי האישה. היא לא הייתה במשען. האחרון, היא הייתה ב'ירושלים של זהב'.

ב'ירושלים של זהב' היא הייתה. בגלל שהיה שם איזושהי מורכבות הוצע לה לעבור לנהריה. אמרו לה, פה את לא יכולה להמשיך להישאר.

אחרי שהיא הייתה?

לפני שהיא יצאה. האופציה שהייתה, את יכולה לעבור לנהריה.

בנהריה יש מוסד כזה שדיברנו עליו, לחריגים?

לקחת אישה בת 70 ולהגיד לה, תצאי ממרכז החיים שלך ותעברי לנהריה, זה לא פתרון.

אני מסכים שזה לא פתרון.

זה יכול להיות פתרון אם מדברים איתה, מסבירים לה למה זה כדאי, אבל לא, אוקיי, אם זה לא זה, תצאי. זה לא הולך ככה.

זה לא פתרון וגם פסיכוגריאטר לא יגיד לכם, כן, אין בעיה, תעבירו אותה מירושלים לנהריה בגיל 70. זה גזר דין מוות.

אני רוצה רגע לתקן. זה לאו דווקא גיל 70. אני מסכימה עם חמה. השאלה היא מי הבן אדם. בוא נסתכל על הבן אדם ולא על הגיל שלו. היא כנראה לא הייתה מתאימה לעבור.

בסוף מה שקורה זה שאני לוקחת חסר או חסרת בית. אנחנו בעמותה שלנו מגדירים את זה רחב יותר, אבל אני לוקחת חסר או חסרת בית. אנחנו באים לדרי רחוב, אומרים לנו, לא, היא מתאימה לאוכלוסייה של ותיקים. אנחנו באים ליחידה לשירותים חברתיים, לא, היא דרת רחוב. בסוף אתה צריך להיות איזה סיירת מטכ"לניק לאזרחים ותיקים, כי אם חס וחלילה יש לה היסטוריה של זנות או היסטוריה של התמכרות, כל דבר, אז אומרים לי, היא דרת רחוב. זה לא עובד. או שיהיה אחראי של אזרחים ותיקים בתוך היחידות לדרי רחוב, או שבתוך מינהל אזרחים ותיקים יהיה אחראי על דרי רחוב. הטרטור הזה צריך להיות של משרדי הממשלה, לא של האנשים. זה לא הגיוני האמירות האלה.

אני אגיד יותר מזה. המחשבה הזאת שלא להסתכל על גיל, יכול להיות שאני מסכימה עם העניין ברמת התוכן, אבל ברמת הנהלים המערכת לא יודעת לעבוד ככה. המערכת עובדת גם גילים. ככה המערכת בנויה, אז בואו נבין איך אנחנו לוקחים בן אדם שאולי הגיל שלו כרגע לא מתאים לי לרובריקה שבניתי כדרת רחוב, ואיך אני מוצאת את המקום שייתן לה מענה לגם וגם.

אני חושבת שמשרד הרווחה, באמת יהיה לו כן קשה עם זה ואני מבינה את המורכבות, אבל הרבה מאוד מהמענים לא מגיעים לאוכלוסייה בגלל שלא מכילים התמכרויות פעילות, אדם שנמצא בהתמכרות פעילה. אגב, גם אם זה התמכרות להימורים שלא משפיעה ברמת - - - , עדיין לא מכילים את זה. זה לא יעבוד.

אני גרתי בדרום תל אביב עשר שנים. הרחוב מלא באנשים שהסיבה האמיתית לזה שהם לא נמצאים במסגרת זה התמכרות פעילה. אין מה לעשות, בסוף צריך למצוא דרך להכיל גם את הקשישים האלה בתוך מסגרות.

וזה עדיין שלכם, כלומר התמכרות בשלב הזה היא כן על משרד הרווחה.

הכול פה של משרד הרווחה.

אפשר להיות עם התמכרות אבל אי אפשר לצפות שמסגרת טיפולית של משרד הרווחה תספק חומרים פעילים ממכרים לאנשים.

צריך לקדם את הבן אדם משימוש כל יום לשימוש פעם ביומיים. זה תהליך.

יש מערכות גמילה אבל היא מדברת לא על מערכות גמילה. היא מדברת על אנשים שרוצים להישאר מכורים פעילים, אבל לתת להם איזושהי - - -. אפשר לתת להם תחליפי סם, אפשר לתת להם תרופות שהם תחליפים. יש את היחידות של המתדון. יש את המענים האלה.

אני משוכנע שיש מודלים בעולם לטיפול בזה.

חמה, לגבי רחל לוי, כבר קמה הוועדה?

כן, בוודאי.

מה לוח הזמנים? אנחנו נשמח לקבל את זה.

עד ה-15 בנובמבר היא אמורה לסיים את עבודתה.

אנחנו נשמח כוועדה לקבל את הדוח כדי ללמוד עליו, כמו שאמר פה חבר הכנסת יוני מישרקי, כמקרה בוחן.

לחלוטין.

אני מתנצל, אני חייב לצאת, רק חשוב לי להגיד. תודה רבה גם לחמה וגם לעמית והודיה על העבודה הכול כך מסורה שלכן. זה באמת אוכלוסייה מורכבת, אז תודה על מה שאתם עושים ועל הדיון הזה.

תודה על העלאת הנושא הזה. הוא חשוב לנו.

כן, בבקשה.

שלום, אני ראש האיגוד המקצועי בהסתדרות הגמלאים. אני יושב פה וגם חבריי שרואים את השידור כרגע. אנחנו מזועזעים מעצם הנושא. אנחנו לקראת ימים נוראיים ואנחנו יודעים שיש תפילה שאומרת "שמע קולנו השם אלוהינו", ואומרים, אל תשליכנו לעת זקנה. יש פה ממש השלכה. אני אגיד את דבריי בקיצור. אנחנו מבקשים כרגע לא לכלול את כל הסוגיה של דרי רחוב, 67, 70. יש לנו בעיה אקוטית מאוד עם דרי רחוב שהם במצב סיעודי. אין להם למי לפנות. אין להם משפחה. הם לא ילכו לשירותי רווחה ברשות המקומית. הם מתבוססים בקיא, בכל הזוהמה ברחוב.

אני גר ברמת אביב, שכונה יוקרתית. אני רואה שני דרי רחוב, אחד עם פצע ברגל כבר למעלה משנה. הוא מכסה אותו בסמרטוטים ולא הולך לטיפול רפואי כמו שצריך, לכן אנחנו מבקשים דבר ראשון למפות את דרי הרחוב הסיעודיים שיש להם בעיות כרוניות כמו התמכרות לאלכוהול לסמים. חלקם תשושי נפש שלא יודעים מימינם ולא משמאלם. יש לנו בעיה עם כאלה שהם אפילו נפגעי נפש. צריך לתת להם את הצ'אנס האחרון בחייהם, חיים של כבוד, לכן אני מבקש את הקבוצה הזאת המיוחדת למדר. לתת לה כרגע את הטיפול הראשוני ולא משנה איזה גוף יעשה. לתת להם מסגרות.

רבותיי הנכבדים, החורף מתקרב. לראות זקן סיעודי בגן ציבורי, מתבוסס בבוץ וקופא מקור, אי אפשר לראות את זה, אז אני מבקש, אנא מדרו דבר ראשון את הקשישים הסיעודיים. תודה רבה.

תודה רבה.

נעבור למרכז השלטון המקומי בזום, לדור חליף מחיפה.

שלום, אני דור חליף, אני עובד סוציאלי, מנהל היחידה לטיפול בדרי רחוב בעיריית חיפה במינהל הרווחה. קודם כל אני רוצה לספר על מטופל שלי, קוראים לו ולד. ולד לפני שנה היה דר רחוב כרוני, ישב בבית הקרנות בחיפה כשכמעט כל גופו עירום. היה מקיא ברחוב, משתין ברחוב ובעצם בעזרת כל הכוחות בעיר, כלומר אנחנו, מד"א, בית חולים הצלחנו לגייס טיפול רפואי עבורו. הוא פונה לבית חולים. משם הוא פונה להוסטל של דרי רחוב בחדרה, שם היה בתהליך שיקומי של שנה, אבל ולדימיר היה בדיוק בן 66 ובאוגוסט האחרון חגג 67, לכן היינו צריכים לפנות אותו מההוסטל, כלומר להציע לו את הטיפול הבא, ואכן בעזרת שיתוף פעולה שלי כעו"ס דרי רחוב יחד עם עו"סית אזרחים ותיקים שלצידי מצאנו לו פתרון בדיור מוגן בחיפה. אני חייב לציין שלדעתי זה לא פתרון שהוא מענה מושלם לא ל-ו' ולא לאוכלוסייה שנמצאת שם, כי זה ערבוב אוכלוסיות לא קשור. קודם כל הוא עדיין צעיר יחסית לאנשים שם. הוא מכור נקי שעדיין צריך תחזוקה - - - ניקיון, וזה לא משהו שהוא יקבל שם, כלומר זה לא מותאם לאוכלוסיות קצה, אבל אכן מצאנו לו פתרון ואנחנו מקווים שהוא יחזיק שם. האם יש פתרונות? כן. האם הם מותאמים? לא. האם צריך להקים חדשים? כן, מותאמים בעיקר לאוכלוסיות קצה.

חייבים לעשות איזשהו פילטר מבחינת גילים. אי אפשר שדרי רחוב יהיו 18 פלוס עד הסוף, כי מיצוי הזכויות במדינה הוא לפי הגילים. אני עו"ס דרי רחוב, אני מומחה במיצוי זכויות כדר רחוב ולא כאזרח ותיק, כלומר אין לי באמת את הידע לעזור לו ולתמוך בו בתור אזרח ותיק שהוא יקבל את כל הזכויות שלו. אנחנו יודעים את העבודה שלנו ואנחנו יכולים רק לשתף פעולה עם אנשים אחרים.

אתם דיברתם על קצת נתונים ישנים. אני רוצה להתייחס ל-2023 כי זו השנה שסוכמה. מתוך 169 תיקים שהיו מטופלים, 95 גברים היו בין גילים 41 ל-67, כלומר אנחנו מתעסקים עם אוכלוסייה מבוגרת יותר.

מתוך 199 אמרת?

169 זה אומר מטופלים שהתחילו ושיתפו פעולה בתהליך טיפולי. יש לנו בין 70 ל-80 אנשים שאותרו, מוכרים אך לא נפתח להם תיק כי הם לא מוכנים לשתף פעולה, ואנחנו מעריכים שיש לפחות עוד 100 בעיר שהם גם לא מוכרים וגם לא נפתח להם תיק.

כמה מטופלים בלי תיק?

בין 70 ל-80. זה אנשים שאיתרנו אותם, יודעים את השם, יודעים תעודת זהות אבל הם לא הגיעו לשתף פעולה איתנו. אנחנו מעריכים שיש עוד לפחות 100 ומשהו איש בעיר שאנחנו לא מכירים אותם, אז בוודאי שאין להם תיק.

האוכלוסייה הזאת, גם אם יש גיל צעיר המאפיינים יהיו של יותר מבוגרים. הם נראים יותר מבוגרים, הם מתנהגים כמבוגרים יותר. התחלואות המרובות שיש להם בהחלט מוסיפות המון שנים גם אם הם מאוד צעירים יחסית, כלומר הם צריכים יותר עזרה גם סיעודית, גם בהזנחה הגופנית שלהם, גם בהתמודדות, בדרך כלל ההתמכרות, כן התמודדות עם בריאות נפש הפעילה ובדרך כלל הלא מאוזנת שלהם, כלומר יש צורך בהקמת מענה הרבה יותר ייחודי לאוכלוסייה הזאת. כמו שאמרו והציעו הצעות, או שיהיה דרי רחוב באזרחים ותיקים או אזרחים ותיקים בתור דרי רחוב. אני חושב שצריך להיות יותר דרי רחוב בתוך אזרחים ותיקים ביחס לכמות הכוללת של האנשים.

באופן כללי מתוך ה-169 אני חייב להגיד ש-150 הם בשימוש כלשהו או של אלכוהול או שלסמים או של תרופות או גם וגם וגם. צריך להתאים את המענה לאנשים שהם בהתמכרויות. יש פתרונות בעולם לאנשים שהם בהתמכרות פעילה וגם להם צריך לתת בית. יש מודלים כמו דיור תחילה שגם נכתב בנייר עמדה של מגרש ביתי, וזה גם מודל שרץ בעולם כמוכח שעובד. גם עם בניית דירה קטנה ל-17 מיטות, בנתינת המיטות האלה ל-17 הכרוניים בעיר מוכיח את עצמו במעל 90% כהצלחה, ושהם אחר כך מצליחים לגור בדירה גם עם התמכרות פעילה.

כמובן שאנחנו מעודדים גמילה אבל זה לא אומר שאם הוא נשאר מכור, הוא לא מטופל שלי. את זה אני חייב לציין. אנחנו היחידים בכל הרווחה שמקבלים את האדם עם השימוש הפעיל שלו, ומדברים איתו לאחר השימוש בדרך כלל, או מגיעים לזולה ורואים אותם משתמשים. כמובן שהעידוד הוא גמילה כי אנחנו רוצים לטובתם, אבל מקבלים אותם במצבם. עוד נתון, ש-61 מתוך ה-169 הם בתחלואה מרובה, כלומר אנחנו כמעט תמיד רואים את דר הרחוב בתחלואה כפולה, אם לא משולשת, אם לא מרובעת.

אמרה צופיה ואני מסכים איתה, שלצערי אין מספיק כוח אדם לזה. אנחנו עובדים על זה שדר הרחוב, לא משנה באיזה גיל, מצריך חיזור יום-יומי. צריך הגעה כל הזמן, כל יום עם מנה חמה, עם שתייה חמה או מים, תלוי באיזה יום אתה מגיע כדי לגייס אותו לתהליך. לצערי כיום אנחנו עומדים על נתון שאנחנו נצליח להגיע לאותו דר רחוב בין פעם בשבוע לפעם בשבועיים, כי כשאנחנו עובדים הם לא תמיד שם ולא תמיד יש איך לאתר אותם או לתקשר איתם.

עם זאת אני חייב להגיד שדר רחוב שמגיע לשיתוף פעולה עם היחידה, יזכה במיצוי זכויות מקסימלי, כמובן שבתלות שיתוף הפעולה שלו, אבל ככל שהוא יירתם לתהליך הטיפולי, ההצלחה תהיה כמעט מובטחת, בין אם זה בסיוע בשכר דירה, בין אם זה קבלת קצבת נכות מאוד מזורזת, הבטחת הכנסה. 77 מטופלים מתוך ה-169 הם בעלי קצבת נכות כיום, שהם מתקיימים מזה, שזה גם דרך אגב כולל בתוכו אם רוצים עוד סיוע בשכר דירה ברגע שנגמר להם, של משרד השיכון.

דור, מה הם שירותי הדיור שאתה יכול להציע להם?

אם הם מתחת לגיל 67 כמובן, יש לנו את דירות החירום שלנו שיש גם בטבריה, תל אביב, ירושלים, אשדוד.

אמרה חמה שלא עושים את ההפרדה עם הגיל, אז למה אתה אומר לי 67?

תיראי, קודם כל דירות החירום זה דירות במענה חירומי מבחינת היום למחר או היום להיום, ובוא נתחיל את המבחן על אותו אדם ולראות מי הוא, מה הוא וכמה הוא. אני די משוכנע שלא משנה באיזה גיל, אם אני מתקשר לפיקוח והפיקוח לצידנו, ואגיד, שמעו, יש מישהו גם בן 68 עכשיו ברחוב - - -

תראה כמה זה מקובע אצלך. אתה ישר אמרת, אתה בודק אם הוא מתחת ל-67. האמירה שאין הגבלה של גיל היא נחמדה למשרד כמשרד, אבל בפועל בשטח הוא נראה בן אדם הכי מתחשב, הכי עוטף את האנשים שלו, הכי רוצה לעזור, הכי מסייע, והנה כששואלים אותו מה פתרונות הדיור, הוא אומר לי, אם הוא מתחת ל-67 אז יש גם את דירות החירום. או שמשנים את ההגדרות או שמורים לשטח לקבל בכל מקרה.

בעקבות הדיון פה אני מבינה שיש איזה דיוק שצריך לעשות. נוריד נוהל שיחדד את זה לשטח, אבל בדיוק כמו שאני עושה בעולם של ילדים, אם יש לי מישהו בן 18, אני בודקת האם הוא צריך פנימייה או האם הוא צריך כבר משהו מעבר. הגיל הוא כן משהו שאנחנו בודקים.

הוא פרמטר אבל הוא לא בלעדי.

הוא פרמטר כדי להתחיל את השיח, אבל הוא לא זה שיכריע אם בן אדם יהיה פה או שם. זה ברור שהגיל הוא חלק ממה שנבדק, כי כשאני בודקת בן אדם בגילים שהם כבר קרובים לזקנה, ואגב, אמרו פה, לדרי רחוב יש מאפייני זקנה הרבה לפני גיל הזקנה שלהם בגלל החיים ברחוב שהם מזקנים אותנו, מבגרים אותנו באופן מהיר יותר. זה חלק ממה שנבדק אבל זה לא מה שיכריע לאיפה בן אדם ילך, ואם צריך אנחנו נוציא נוהל ונחדד את זה.

אני רק רוצה משפט אחרון. אני באמת התכוונתי לכך.

אמרת דירות חירום. איזה עוד פתרונות דיור?

לאחר דירות החירום כנראה שאם הוא יהיה מעל גיל 67 נצטרך למצוא לו פתרון ייעודי לגיל שלו. הפילטר הראשוני הוא שמשרד הרווחה והרשויות המקומיות לא יתנו לאף אחד לישון ברחוב כשהוא לא רוצה לישון ברחוב. זה נכון, יצריך אישור חריג. אני לא ראיתי אי פעם סירוב. גם אם הבן אדם עכשיו בן 69, הוא יכנס לדירת החירום איפה שהוא. במשען אני שואל את הגיל כדי לבנות לו תוכנית עתיד. כן, זה יהיה צריך להיות מענה יותר מותאם לגיל שלו. אף אחד לא יישאר ברחוב בגלל איזשהו פרמטר גיל כזה או אחר. זה אני בהבטחה ואני יכול להגיד ביד מלאה לפחות על חיפה. אני מודה לפיקוח שלי שעומד מאחוריי בעניינים האלה, ולרשות שנותנת יד חופשית. כל דר רחוב שרוצה פתרון, ימצאו לו פתרון.

תודה רבה, דור.

אני פשוט חושבת שהסיכום פה הוא מאוד ברור.

לפני סיכום אני רוצה לשמוע את משרד השיכון. בבקשה.

ענבר מזוז שור, מנהלת מינהל סיוע בדיור. האמת שדור התייחס, אז הוא עשה לי ממש פרומו. אנחנו בשיתוף פעולה עם מחלקות הרווחה ובממשק ישיר, כלומר הזכאי לא צריך לבוא אלינו אלא אנחנו מקבלים את המידע ממשרד הרווחה ואז עושים איתו איזשהו תהליך מאוד קצר ומאוד מהיר דווקא בגלל ההבנה שאנחנו מתעסקים באוכלוסייה שהצורך הדיורי הוא אקוטי. מקבל מאיתנו סיוע בשכר דירה למשך ארבע שנים, שזה מסלול סיוע ייחודי. אנחנו קוראים לזה תוכנית מיוחדת, וגובה הסיוע הוא יותר גבוה ממסלולי סיוע אחרים שלנו. זה מאוד תלוי. אנחנו נותנים סיוע למגוון משקי בית, למעל 200,000 בחודש, כך שהוא מקבל כן איזושהי תוכנית סיוע מועדפת. הוא מקבל בשנתיים הראשונות 1,170 שקלים. אני אזכיר שתנאי בסיסי לקבל סיוע בשכר דירה זה שאתה חסר דירה ואתה צריך להיות פרק זמן מסוים, עשר שנים. לתוכניות אחרות מעט פחות. התנאי הבסיסי הוא שתהיה חסר דירה בהווה, כלומר גם אם הייתה לך דירה בטווח של פחות מעשר שנים, אתה עדיין תקבל את תוכנית הסיוע. זה בשנתיים הראשונות, 1,170 שקלים. לאחר מכן זה יורד בשנה שלישית, ובשנה רביעית מגיע אם אני לא טועה ל-800 וקצת.

דיברו הרבה על הפערים בין המשרדים. אני דווקא חושבת שזו דוגמה טובה לקשר מצוין. אנחנו תמיד שותפים גם של משרד הרווחה. זה לא תוכנית אחת. אנחנו עושים תוכנית - - - זנות וכו'. אם יש צורך ומשרד הרווחה מציף לנו את הצורך, אנחנו עובדים יחד כדי גם לעשות איגום משאבים, גם לעשות יחסית מסלולי טיפול מהירים כדי לא לטרטר את הזכאי או את האזרח.

אני חייבת להגיד שאני יוצאת מהדיון הזה עם הצעה אולי לאיזושהי חשיבה ממוקדת על האוכלוסייה הזאת, לא יודעת אם הקשישים או לא, אבל על סוגיית דרי הרחוב. רק כדי להשלים את התמונה, אנחנו נותנים לכ-1,000 משקי בית מתוך אוכלוסיית דרי הרחוב בלי פילוח לגיל, את הסיוע הזה ברמה החודשית, לכן יכול להיות ששווה להעמיק עוד את החשיבה ואולי לקחת את הדוגמה של הגברת שהציגו פה כדי לעשות חשיבה על עוד פיין טיוטינג. אצלנו כשמגיעים לגיל זקנה לפעמים הסיוע הוא הופך להיות יותר גבוה ממה שניתן לדרי רחוב. זה פקטור של גיל ושל גודל משק הבית, אם זה זוג או יחיד, לכן לא תמיד ה-1,170 זה הסכום המרבי.

המודל של סיוע בשכר דירה עובד לזקנים? הם לא צריכים דיור ציבורי? הם יודעים ללכת להשיג לבד?

כל הבסיס של התוכנית זה שהוכרת כדר רחוב.

הכלי הזה של סיוע בשכר דירה בכלל מתאים למבוגרים?

כן. מימוש הזכאות בעולמות שלנו זה בחוזה שכירות.

מי מלווה אותם?

הרבה פעמים אנשים מבוגרים, פרוצדורות יותר פשוטות לא - - -

מחלקת הרווחה עדיין ממשיכה ללוות אותם. אנחנו נותנים להם איזושהי פלטפורמה שמאפשרת להם - - -

אני יודעת שהרשימה של הדיור הציבורי סגורה ומצומצמת. היו גם כמה ועדות, אביעד הכהן, נדמה לי אם אני לא טועה, עמד גם באחת מהן, לכן אני שואלת אם יש מסלול ייעודי בדיור הציבורי לדרי רחוב או לדרי רחוב קשישים?

לא. אני אגיד גם יותר מזה. בגלל שהמוצר של הדיור הציבורי הוא מוצר שיש לו צורך להרבה אוכלוסיות, כלומר אנחנו בדיון מאוד ממוקד על דרי רחוב קשישים, אבל מי שמכיר קצת את העולם של הדיור הציבורי יודע שהוא נותן מענה למשפחות ולאנשים עם נכויות קשות וכו', אז באמת יש לו כללים, ודרי רחוב זה לא כלל. אני כן אגיד שבמקרה שבו יש מקרה רב-מצוקתי גם שלא עומד בדיוק בנוהל, יש לנו מנגנון של ועדות חריגים, ויש משקולות ותבחינים שמפרסמים לציבור. אחד מהשיקולים יכול להיות היותך דר רחוב או התמכרות.

נקודה למחשבה. אני לא חיה את זה כמו שאת מכירה את רזי הנושא, אבל יכול להיות שצריך איזשהו מסלול שבו גם המשרד יודע לשכור את הדירה עבור הזכאי לאנשים שפרוצדורלית הם לא ידעו לעמוד אפילו בביורוקרטיה? לבוא, לעשות משא ומתן עם בעל נכס.

השאלה אם זה לא דור? לדוגמה דור שהוא מנהל את היחידה לטיפול בדרי רחוב, הוא אמור לעשות, לכן אני אומרת שצריך גורם אחד מתכלל שהוא לא ילך ממקום למקום.

יכול להיות. אני פשוט אומרת שלהגיד לאנשים במצב הזה, לכו לשוק החופשי, תסגרו חוזה - - -

לא רלוונטי.

זה אפילו לא רק לדרי רחוב קשישים. צריך צ'קים, צריך חשבון בנק. המורכבות היא לא רק ברמת בריאות הנפש. היא ברמה הכי פרקטית שיש, צ'קים, ערבות, ערבים.

זה פרוצדורה שהיא לא רלוונטית.

אולי אפשר איזה מסלול שהמדינה שוכרת. זה אותו כסף, רק מישהו עושה לו את הפרוצדורה.

גם אני אגיד אולי משהו קטן, שהסיוע בשכר דירה לא התעדכן לדעתי למעלה מעשר שנים, יותר אפילו.

בקדנציה שלנו העלינו את הסיוע בשכר דירה בצורה משמעותית מאוד.

בבקשה.

תודה, גבירתי. בקי כהן קשת מהפורום למאבק בעוני. עלתה פה הסוגיה שבעצם אתם משנים את כל ההגדרות. היה כתוב בדוח הממ"מ הישן שאתם עובדים בימים אלה ברווחה על שינוי כל ההגדרות של דרי רחוב, אז אני אשמח לשמוע ממך אם זה נגמר או שזה עדיין בתהליך? אם זה יכול עדיין להיות בתהליך גם בעקבות הדיון הזה וגם בגלל שהעבודה שלנו היא עם פעילים, אני חושבת שזה משהו שהוא מתאים לשיתוף ציבור, למצוא את הדרכים ולעלות על מגוון הצרכים שמרגישים אותם בשטח.

יש לנו מרכז זכויות אחד בחדרה. הוא נקודתית. הוא לא משקף את כלל העשייה בתחומים שהם לא מרכזי זכויות. מגיעים אלינו הרבה אנשים עם קשיים. חלק מההגדרה זה שאתה לא פועל לעזור לעצמך. אחר כך אומרים לנו, בעצם הם לא משתפים פעולה ולכן הם לא יכנסו לתהליך, כלומר יש פה - - -

מעגל קסמים כזה. צריך לפרוץ אותו.

בדיוק. תודה.

תודה רבה.

אני אבקש להשלים את מה שביקשת, כי אני מגיעה מכיוון האזרחים ותיקים ולא מכיוון דרי רחוב. ההגדרות היו שם, אז אני אשמח להשלים לך את החומר הזה בבדיקה.

לא הבנתי. את תיתני לנו דוח?

היא שאלה על תהליך עבודה שקורה ביחידת דרי רחוב במטה שלהם. אני אבקש להשלים את זה לוועדה. לגבי הנתונים ב-2023, 3,685 דרי רחוב קיבלו מענה, מתוכם 890 טופלו אבל לא נפתח להם תיק ברווחה, ו-460 הם סרבני טיפול. הם לא הסכימו.

תקראי לזה מאתגרי טיפול. קשה לי עם ה"מסרבים".

מאתגרי טיפול. אין מושג נכון יותר. זה הנתונים של 2023.

גבירתי יושבת-הראש, רק הצעה. מכיוון שאני רואה שבסופו של דבר בסיכום עצמו של הדיון הזה אנחנו לא מגיעים לכדי פתרונות, אז אולי דבר אחד, ניתן תקווה לכל דרי הרחוב שיוקם איזשהו מוקד סיוע אחד ברשותו של משרד הרווחה שיתכלל את האירוע ויעביר למשרדים האחרים את הטיפול בצרכים של אותו דר רחוב, אם זה משרד הבריאות, משרד הקליטה וכדומה, על מנת לרכך את הביורוקרטיה שאותו דר רחוב צפוי להיתקל בה.

אוקיי, תודה.

מירב, את רוצה לומר כמה מילים?

קודם כל אני חושבת שחשוב שמשרד הרווחה יחזור לוועדה, מיכל, ויציג את מסקנות תחקיר האירוע של רחל לוי ז"ל, תובנות והפקות הלקחים שיש להפיק מזה לטובת הצלת חיים בעתיד. אני מבינה שהמסקנות יהיו אחרי החגים, אז אני חושבת שמייד לאחר מכן הוועדה צריכה להתכנס.

אני חושבת שהתובנה המרכזית פה זה שכדאי אולי לעשות איזשהו שולחן עגול של משרד הרווחה עם הגורמים המטפלים בשטח, כי זה נראה שעל פניו יש על הנייר את הפתרונות ואת המסגרות המתאימות. זה לא עניין של תקציב לפי מה שאני לומדת מהתשובות והדיון, אבל זה כן עניין של השמה ומערך ניהולי יעיל יותר כדי שיהיה איזשהו מתכן מרכזי שידע לעשות השמה במסגרת המתאימה. זה ממש יכול להציל נפשות, אז אולי באמת כדאי לעשות איזשהו שולחן עגול של הגורמים ולהתכנס שוב כדי לראות שהדברים מתכנסים, וגם ללמוד על התובנות אחרי החגים כשיש את מסקנות הוועדה.

תודה.

גדעון, רצית להוסיף שתי מילים?

תודה רבה. זה קצת במבט קצת יותר רחב, אבל על רקע המסמך שכתבנו יש לא מעט גורמים שמעניקים סיוע, וגם עלה פה יש גם שיתופי פעולה. גורמים שמעניקים סיוע ייעודי לדרי רחוב – משרד הרווחה, משרד הבינוי, הביטוח הלאומי, משרד העלייה. משרד הבריאות יודע לזהות מכורים. לא יודע לזהות מבין מקבלי סל שיקום דרי רחוב, בנוגע למה שאמרת. רשויות מקומיות. יש גם גופים נוספים שמעניקים סיוע לדרי רחוב אבל לא מזהים אותם בתור דרי רחוב – סל שיקום, סיוע בשכר דירה לאזרחים ותיקים שאולי הם דרי רחוב, אנשים בדיור הציבורי שאולי הם דרי רחוב, משטרה. עלה שחשובה הראיה הרוחבית ושיתוף פעולה, ועולה השאלה האם נדרש גיבוש של מדיניות ממשלתית כוללת וטיפול בהיבטים השונים? כאן עלה הנושא של דיור, אבל כמובן שיש נושאים נוספים ובין היתר גם מניעה.

תודה.

אני אסכם. קודם כל להגיד תודה רבה לחברת הכנסת מירב כהן על הדיון החשוב, ולכל המשתתפים. אומר את הסיכום לאו דווקא בסדר החשוב. זה פשוט רנדומלי.

הוועדה מבקשת ממשרד הרווחה להעביר דוח הבדיקה בנושא רחל לוי ז"ל, מקרה שיהיה כמקרה בוחן לדעת איך לפעול. הוועדה קוראת למשרד הרווחה להוביל כגורם מתכלל יחד עם משרד הבריאות ומשרדים נוספים, אולי כמשרד השיכון, משרד הקליטה והעלייה, אחרים, מיפוי של דרי הרחוב הסיעודיים ותשושי הנפש. לדווח על פעולות שננקטו לדיור אקטיבי של אותם דרי רחוב, והמענה. הוועדה מבקשת ממשרד הרווחה להעביר נתונים לאחר סגירת המכרז לגבי תוספת מיטות לדיירים בעלי מאפיינים ייחודיים, וכמובן כמה מתוכם הם דרי רחוב בסופו של דבר.

הוועדה מבקשת לקבל את הנוהל המעודכן למחלקות לשירותים חברתיים כחידוד להסרת מגבלת הגיל במענים הקיימים בשטח. כמו שאמרנו, ודאי שגיל הוא חלק מפקטור אבל זה לא יהיה קריטריון לכניסה לאותו מענה דיור.

הוועדה מבקשת לקבל ממשרד הרווחה סטטוס עדכון של אותה הוראת תע"ס לטיפול באוכלוסיות דרי רחוב. זה כן אותה בקשה שאת ביקשת, מה שנכתב בדוח משנת 2022, מה נעשה מאז ועד היום.

צריך לקבוע מועד לכינוס נוסף של הוועדה אחרי שנקבל את כל הנתונים שנדרשים, כדי לראות איך אנחנו מתקדמים משם.

תודה רבה.


הישיבה ננעלה בשעה 12:42.