פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



45
ועדת המשנה להגות יהודית במערכת החינוך
18/11/2024


מושב שלישי



פרוטוקול מס' 3
מישיבת ועדת משנה של ועדת החינוך, התרבות והספורט
ועדת המשנה להגות יהודית במערכת החינוך
יום שני, י"ז בחשוון התשפ"ה (18 בנובמבר 2024), שעה 12:33

הפיקוח על לימודי התנ"ך במחוז תל-אביב

חברי הוועדה: גלית דיסטל אטבריאן – היו"ר
לימור סון הר מלך

חיה שיטאי - מנהלת מחוז ת"א, משרד החינוך

עינת אוחיון - מנהלת אגף מורשת חברה ורוח, משרד החינוך

סמדר מורס - מנהלת בית ספר, איגוד המנהלים

לימור מילר - מנהלת ביה"ס עירוני ה', תל אביב

איילת קציר - מייסדת ויו"ר תנועת מובילי חינוך בישראל

דורית יצחק - מנכ"ל, עמותת מאירים

יהונתן שגב - יו"ר עמותת ישראל עצמאית

גלי בת חורין (דלית לאוב-סוטר) - יו"ר פורום קפה שפירא

ד"ר מרדכי יוסף בן חמו - חוקר אקדמי

צבי שילת - הורה ואיש חינוך

מריה לוצינסקי - עובדת סוציאלית, אם, חוקרת

נגה ארבל - יועצת מדינית

יובל גת - הורה

מרינה שמואלי - אזרחית

מירב אתרוג בר - אזרחית

יובל צור - מנהל תחום חינוך, מרכז יכין

אורן - מרכז יכין

בועז מירן - אחיו של החטוף עמרי מירן

שי ונקרט - אביו של החטוף עומר ונקרט

אייל קלדרון - בן דודו של החטוף עופר קלדרון

שמעון אור - דודו של החטוף אבינתן אור

אלי שתיוי - אביו של החטוף עידן שתיוי ז"ל

חיים הימן - אביה של ענבר הימן ז"ל שגופתה נחטפה ומוחזקת בעזה

חנה כהן - דודתה של ענבר הימן ז"ל שגופתה נחטפה ומוחזקת בעזה

גליה חושן - אמה של הדר חושן ז"ל שנרצחה במסיבת הנובה

פרופ' חגי לוין - מטה משפחות החטופים

ד"ר שרה קטן - אימהות הלוחמים

לאה האריס - אימהות הלוחמים

אירית שפירא - עו"ד, אימהות בחזית

אתי דנן
מירב כהן – סגנית מנהלת ועדת החינוך, התרבות והספורט

רעות חביב, חבר תרגומים


רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות.




הפיקוח על לימודי התנ"ך במחוז תל-אביב

בוקר טוב. ישיבת ועדת משנה של ועדת החינוך, התרבות והספורט. ועדת המשנה להגות יהודית במערכת החינוך. התאריך הוא 18 בנובמבר 2024, י"ז בחשוון התשפ"ה. לפני שאנחנו נתחיל בדיון בוועדה אני רוצה להזמין את הורי ומשפחות החטופים. הראשון לדבר הוא בועז מירן.

אני בועז מירן, אח של עמרי מירן. הוא נחטף מנחל עוז מול אשתו ושתי בנותיו. אות חיים אחרון קיבלנו ממנו בסוף אפריל, עם הסרטון המפורסם עם קית' סיגל. ומאז אנחנו די באי-ודאות. אני מתאר לעצמי שזה כמו רוב המשפחות. מה שאנחנו רואים, שמענו לפחות אתמול שראש הממשלה כינס שוב את הוועדה לשחרור חטופים, ראש המוסד וכל מה שכרוך בזה, ושוב, במטרה לתת עוד הצעה של ישראל, הצעה נוספת לשחרור חטופים.

בעזרת השם.

ב-13 החודשים האחרונים אנחנו רואים שההצעות האלה לא הובילו לתוצאה מסיבה אחת פשוטה – חמאס פשוט לא מעוניין בעסקה. גופי הביטחון שלנו מכוונים לשם. אני חושב שזו בעיה משילותית של הממשלה שלא באמת יודעת לכפות את רצונה. לפחות אין את התוצאות בשטח. אם זה הלחץ הצבאי, שהוא חסר, אין לחץ צבאי מספיק בעזה. כל העניין של הסיוע ההומניטרי – אנחנו נכשלים פעם אחר פעם והסיוע ההומניטרי נכנס למחסני חמאס. אני לא מבין למה זה כל כך קשה לאבטח. ואני לא מדבר בצורה יבשתית, יש היום רחפנים מהירים, צלפים, כטב"מים. למנוע מחמאס להשתלט. אני חושב שזו בעיקר בעיה של רצון, זו לא בעיה של יכולת.

הדרג המדיני צריך לכפות על הדרך הצבאי שסיוע הומניטרי, אם אנחנו כבר חייבים להכניס אותו, תהיה שליטה עליו. לא יכול להיות שחמאס משתלט עליו.

אני מסכימה עם כל מילה.

הוא לא מגיע לאוכלוסייה והוא מגיע לכיס שלהם. זה חייב להיפסק. עכשיו, הדבר הזה זה חטא כפול. פעם אחת זה נכנס לחמאס, פעם שנייה זה מעצים את הכוח שלו על האוכלוסייה. עם זה הוא שולט עליהם. אנחנו רוצים לנטרל את השלטון של חמאס. זו אחת הצרות של המלחמה – לנטרל את שלטון חמאס בעזה. אז פעם אחת אנחנו מדברים איתו, וזה מעצים את הכוח שלו בפני האוכלוסייה. עצם השיחות. אני יודע שמהשיחות האלה לא יצא כלום, אני כבר לא מתעצבן מזה. אבל, האוכלוסייה רואה את השיח הזה וזה מעצים אותו בעיניה. הם רואים. "הנה, הוא ריבון, מדברים איתו. והוא מחלק לי גם את האוכל". אנחנו רוצים לנתק את העניין הזה.

ולמה אנחנו רוצים לנתק את זה? גם כדי להכריע את חמאס, אמרנו צבאית אבל גם בצורה אזרחית, אבל גם שהאוכלוסייה תרגיש שכבר אין לה את אימת חמאס והיא תגיע אלינו. ראש הממשלה, הרי, הציע את העניין הזה של מתן פרס כספי שיהיה מכובד כמה שיותר, אבל האוכלוסייה לא תעשה את זה אם יש לה פחד מהשולט בשטח, מהריבון בשטח, שזה עדיין חמאס. חייבים לנטרל. זה א'. זה א'-ב' של הבסיס – לנטרל את הריבוניות של חמאס. רק אחרי זה נתקדם. דבר נוסף, מדברים גם על הסדרה בצפון – אני לא יודע מה יהיה בצפון, אבל הסדרה בצפון לא יכולה להיות. זה צריך להיות עוד מנוף של ישראל.

אנחנו יודעים שחיזבאללה לחוץ, נתון תחת לחץ, הוא רוצה את ההסדרה הזאת. הוא מתחנן להסדרה הזאת. איראן, בעלת הבית שלו, גם רוצה את ההסדרה הזאת. חיזבאללה קישר את עצמו ב-8 באוקטובר.

חד משמעית, עם חמאס.

הוא קשר את גורלו בגורל חמאס. אנחנו לא צריכים לנתק את זה. את התחברת לחמאס? אנחנו נשארים עם החיבור הזה. לא תהיה הסדרה בצפון לפני שחרור כל החטופים. אם שם אנחנו יכולים ללחוץ ושם פחות, אז איפה שכן יש לנו נקודת לחץ – להפעיל אותה. אין לנו שום מנוף, אני לא רואה שום מנוף לחץ שיש לממשלת ישראל כרגע להפעיל כדי להגיע לעסקה. אין לחץ צבאי, אין לחץ הומניטרי, לא לוקחים שטח. שטח היו צריכים לקחת גם כתג מחיר על ששת הנרצחים שלנו במנהרות כדי שאירוע כזה לא יקרה שוב. אין פה שום מנוף שממשלת ישראל מפעילה. וגופי הביטחון מצד שני באים אליה ואומרים לה "כניעה". זו הדלתא היחידה שמשאירים לה פתוחה. היא לא לוקחת את היוזמה בידיים שלה.

בועז, אני רוצה להוסיף עוד שני מנופי לחץ, וזה ארצות הברית וקטאר. אני ממש אופטימית לגבי הממשל עכשיו של טראמפ, כי בסופו של דבר המפתחות הם בידי ארצות הברית.

חודשיים זה הרבה זמן.

ובסופו של דבר המתווכת הקטארית הערמומית היא בעד חמאס, בכירי חמאס לנים שם.

אבל מי נותן לקטאר את הזכות הזאת בכלל להיות מעורבת? קטאר זה חמאס, זה שווה ערך לחמאס.

אני מסכימה עם כל מילה. אני רק אומרת שהיום בשילוב, בעזרת השם, בין טראמפ לנתניהו בלחץ על קטאר, גם זה מנוף בינלאומי.

חודשיים זה הרבה זמן. אין לנו את הזמן. מה שאנחנו צריכים לעשות אנחנו צריכים לעשות. ראש הממשלה צריך להגיד "יש לי אנשים שנמקים שם".

נכון, מסכימה.

"לא מעניין אותי, אני נכנס להוציא אותם. אני מוציא אותם, לא משנה באיזה לחץ ואיזו יכולת אני מפעיל, אבל אני מוציא אותם". חודשיים זה עוד הרבה זמן.

אני מסכימה עם כל מילה. תודה רבה, בועז.

לאה האריס.

קורים לי לאה האריס. אני אמא לחמישה לוחמים. אחד בסדיר ועוד ארבעה במילואים. אני חמה לעוד שני לוחמים. ביחד שבעת הבנים האלה עשו ועושים מאות ימי מילואים מאז תחילת המלחמה בלבנון, בעזה, בעוטף, ביהודה ושומרון. הם עושים את זה מתוך גאווה, מתוך דאגה לעם ישראל, אבל בשום פנים ואופן לא למען רווחתם והתחזקותם של האויב. אני רוצה פה להצטרף לדברים של בועז. כפי שאפשר לשמוע בקלות אני לא נולדתי כאן, אני לא גדלתי כאן, אני גדלתי בארצות הברית. אבא שלי, שיחיה, בן 93, הוא יצא מגרמניה הנאצית והגיע לארצות הברית, וכשהוא גדל שם הוא שירת בצבא ארצות הברית ולחם לפני שבעים שנה במלחמת קוריאה.

לא מזמן אני שאלתי אותו על הסיוע ההומניטרי שבטח האמריקאים נתנו לקוריאנים בזמן המלחמה, או על הסיוע ההומניטרי שהאמריקאים בטח נתנו לגרמנים בזמן המלחמה, וכמובן שלא היה ולא נברא. זה לא קיים באף צבא בעולם וגם לא מצפים את זה מאף אחד בעולם חוץ מאיתנו. אני חייבת להגיד שאני לא באה בטענות, את דיברת על הממשל החדש, שיש לנו תקוות לגביהם – אנחנו יודעים מה הממשל היוצא, מה המטרות שלהם, ואין לי טענות כלפיהם, הם מאוד גלויים במה שהם רוצים. השאלה היא רק עלינו, למה אנחנו עדיין, אחרי יותר מ-400 ימים אנחנו עדיין נותנים לדבר הזה, לביזיון הזה שקוראים לו סיוע הומניטרי, להתקיים.

ולמה הבנים שלי, הבנים שלנו נדרשים לעזוב את משפחותיהם ולסכן את עצמם כדי לאבטח את הטרלול הזה. לא יכול להיות. וגם איך יכול להיות שכאשר הם רואים שחמאס משתלטים על המשאיות, הם רואים את זה אבל אסור להם לירות בהם כי אולי יש אזרחים חפים מפשע, שכולנו יודעים שהם לא קיימים, והם מסתתרים מאחוריהם. לא יכול להיות.

ולכן אנחנו, אימהות הלוחמים, מבקשות ואף דורשות מכם, נבחרי הציבור, א' – לאמת באופן מיידי את תוכנית איילנד, שנועדה להכניע את החמאס ולהביא לשחרור החטופים על ידי מצור על צפון הרצועה ושליטה ישראלית מלאה על כל מה שנכנס לעזה.

ב' – הלוחמים שלנו מסכנים את חייהם לעיתים קרובות מידי עבור פרשנות משפטית מחמירה וחסרת תקדים של דיני המלחמה על ידי יושבי מזגנים שמעולם לא ראו שדה קרב. חובה לאפשר ללוחמים שלנו את חופש הפעולה, שייתן להם לחזור הביתה בריאים, שלמים ומנצחים. תודה.

תודה רבה. אלי שתיוי, אבא של עידן.

אבא של עידן, שהודיעו לנו ב-7 באוקטובר שהוא נרצח. הצבא הודיע בדיוק שנה אחרי. וכמובן שאנחנו לא מאמינים, לא הביאו לנו שום הוכחות. אני מדבר, לא בשם, אבל יש הורים שקיבלו הודעה כמוני שפשוט לא האמינו, ומאמינים שהבן שלנו חי וגם הילדים שלהם חיים. כל עוד הם לא יעשו את הווידוא כמו שעשו לסינוואר. את סינוואר מצאו מת, מזהים את הפנים שלו ואת השפה והשיניים והכול, אבל לא ויתרו על לחתוך לו אצבע ולשלוח אותה לתל אביב כדי שיעשו די.אן.איי.; לכן, אם לסינוואר מגיע זיהוי כזה, לבן שלי מגיע ויותר. תקוותי היא שהוא עדיין חי. זה מה שאנחנו מתפללים אליו, זה מה שאני מרגיש. לדעתי, כל ההורים שקיבלו הודעה כזאת, 37 הורים, ככה הם צריכים לנהוג.

אני לא מבין מה המוטיבציה של אותם גורמים לבוא ולהודיע לנו כזה דבר. ידיעה שבנויה על 12 שניות של סרטון וזהו. זה הכול. אז אחד. דבר שני, אני רוצה להגיד לכם, אנחנו פה מדברים על כל מיני אסטרטגיות של הצבא, ואני יודע שכן נעשים דברים בעזה שאנחנו לא יודעים עליהם, לא מכניסים תקשורת. וכל מה שאתם מציעים, לדעתי, זה לאוזניים ערלות כי נעשים הדברים. דבר שלישי – אני רוצה להגיד לכם לגבי הבריאות של המשפחות, שזו נקודה מאוד רגישה. אתם צריכים להיות ממש ערניים לעניין הזה, אני לא יודע מי אחראי על זה, אבל המשפחות קורסות מבחינה בריאותית. חגי עוד ירחיב על העניין. כשעידן נעלם זה כמו רימון שהתפוצץ ואנחנו, המשפחה, חטפנו את הרסיסים. זה סוג של גדיעות נפש.

הנפש, כמובן, פוגעת לנו בבריאות הגופנית. לכן, אני מדבר בשמם של אלו שלא יכולים לדבר, והם כבר לא מדברים, אבל אני נשארתי טיפה חזק אף על פי שאני לא מרגיש טוב, אבל אני חייב להגיד את הדברים – שימו לב למשפחות שלא יכולות לדבר. גם מבחינה כלכלית, שאף אחד לא עובד כבר 14 חודשים כמעט. חייבים לשים לזה לב. נכון, יש סיוע קטן מביטוח לאומי, אבל זה ממש בקטנה. אנשים שהיו להם חיים שלמים פשוט נעלמו להם, החיים, לפני 14 חודשים. זהו, תודה.

תודה רבה. שי ונקרט, אבא של עומר.

לי קוראים שי, אני אבא של עומר ונקרט. עומר בן 23, נחטף משטח ריבוני של מדינת ישראל במתחם הנובה. זה הבן הבכור שלי, הוא הפך אותי לאבא, את ניבה, אשתי, לאמא. ואני מתגעגע לבן שלי. מתגעגע אליו מאוד. ב-7 באוקטובר עומר נסע למסיבת הנובה עם חברת ילדות שלו, קים זיכרונה לברכה, היא נרצחה שם. עומר נחטף מהמיגונית בקיבוץ רעים, בכניסה, שמגדירים אותה מיגונית המוות. עומר שלי נחטף חי. כשאני ראיתי את הסרטון קבעתי עובדה – עומר נחטף חי, עומר חוזר חי. אבל אני צריך את העזרה שלכם. אני חייב את העזרה שלכם. אני דורש את העזרה שלכם. אני לא יודע באמת מה נכון לעשות, אין לי את התובנות. אני בא לפה לזעוק לעזרה. דיברו פה על דברים מאוד הגיוניים, מאוד חכמים. להגיד מה נכון – אני לא יודע.

אני רק יודע שהבן שלי חולה קוליטיס שם מעל 400 יום, שעשוי לדמם למוות. קוליטיס זו מחלה נוראית שמתפרצת בזמן לחץ. אין תרופות, לפי מידע אחרון ביום ה-54 – פעם אחרונה שקיבלנו מידע על עומר. המידע שקיבלנו זה מליאם אור, שישב איתו 54 יום בתוך מנהרה אפלה, חשוכה, ללא חשמל, ללא מים, ללא תנאים. שום תנאים. אין שירותים. הבן שלי, נחטף בן 22, עכשיו 23, עושה צרכים בדלי. למישהו זה נשמע הגיוני? לי זה לא נשמע הגיוני. אני לא חושב שיש בן אנוש שזה נשמע לו הגיוני. אני כל יום מודאג. כל יום אני מודאג. אני דורש הכרעות. ואני לא יודע אם שמעת את בועז כשאמרת שממשל ביידן מתחלף עם ממשל טראמפ – אני אזרח ישראל, אני מצביע בקלפי במדינת ישראל, מקבלי ההחלטות יושבים במדינת ישראל. ואם אני צריך לחכות לטראמפ – אז אני מבקש לקבל גרין קארד ולעבור.

אני ציוני גאה, אני ישראלי גאה, אני יהודי גאה. ואני מצפה פה ממקבלי ההחלטות לקבל הכרעות. חוסמים סיוע הומניטרי – לחסום; לחץ צבאי – לעצור. לגרום לחמאס לא לנשום. לא לנשום. הגורל של הבן שלי בידי מרצחים. אי אפשר להתבלבל בכלל. אני מבקש לקבל הכרעות. אם מישהו יגיד "זה לא בידינו", שיתאמץ קצת יותר, בבקשה. עם הבן שלי יש עוד 100 חטופים, וכולם פה מכירים. אני מכיר את כל המשפחות. אני התחייבתי להם בעל פה, אני לא עושה את זה בכתב אבל הם יודעים שהבן שלי חוזר חי, אני מתחיל שיקום ואני ממשיך לעזור להם במאבק. כולם צריכים את הילדים שלהם בבית. כולם. דניאלה, החליפו לה את השם. אני מקווה שהיא יודעת שהיא מאורסת. שתבינו באיזו סיטואציה אנחנו נמצאים.

יש מחקר שתכף יוצג על ידי פרופ' חגי לוין. חגי לוין מלווה אותנו, המשפחות, מה-7 באוקטובר. הוא עשה מחקר שמשקף את הסיכוי הקלוש של מי שנשאר חי ושורד את השבי לשרוד חורף נוסף ללא התנאים. ואת הנרצחים, אני לא רוצה לקרוא להם בכלל גופה, הם נרצחו והם צריכים לחזור לקבורה ראויה במדינת ישראל. אלי שתיוי אומר פה משהו ואני לא יכול להתווכח איתו בכלל – עד שהוא לא רואה הוא לא יכול להאמין. הוא לא יכול. אז מה עושים? תשחררו את כולם בפעימה אחת. אנחנו יודעים שהחמאס משחרר הסכמים אבל תשבו ותלחצו על זה. כשאומרים לי שמגיעים להסדרה בלבנון, איך מגיעים כל כך מהר להסדרה בלבנון, מה עם עזה? שכחנו? נשאיר אותה לעוד עשר שנים? יש חטופים שנמצאים מעל עשר שנים שם.

ארבעה חטופים – מכל המשפחות ביקשתי סליחה. ביקשתי מהם סליחה שהילדים שלהם נחטפו ואני לא הייתי מסוגל לצאת לרחוב כי אמרתי "טוב, זה תכף יסתיים". וכשאני יושב ביום שישי עם לאה גולדין ואני מסתכל לה בעיניים בבית אריאלה אני לא רואה אצל האישה הזאת עצב, אני רואה אישה חזקה ולוחמנית, אבל אני לא יכול להחזיק יותר מידי. גם לי יש כוחות מוגבלים. גם אנחנו נפגענו מזה בצורה אישית. אני לא עובד, אני לא ממש ישן. אני אחד שלא אוהב כדורים אז אני סובל בשקט, מה שנקרא. אז אני בא לפה לספר לכם. כשאני מבקש הכרעות אני לא חושב שמישהו יכול להתווכח על זה. כולם רוצים את אותו דבר, כולם רוצים את החטופים בחזרה. המשמעות היא ערכית.

מה אני אגיד לבן שלי, בן 19, או למאיה, בת 14, כשהיא נוסעת לתל אביב, אני אגיד לה "לא, אני מפחד. מי ישמור עלייך?". איך אני יכול להסתכל עליהם בעיניים? יש לי עוד שני ילדים בבית. אני צריך לאפשר להם. והם עוברים טרור פסיכולוגי יום-יומי. הם מרגישים את המבטים של הציבור - זאת אחות של חטוף. הבת שלי בת 14, למה היא צריכה לעבור את זה בכלל? אנחנו יושבים פה בוועדת משנה של חינוך. אז אני אגיד לכם מה הבת שלי עשתה. היא לא רצתה ללכת לבית-ספר – "אבא, לא מדברים על החטופים", אמרתי לה "אבל אי אפשר כל היום, צריכים גם אולי ללמוד".

אני מקווה שהוועדה הזאת תקדם דברים ערכיים. היא הלכה למנהלת והיא ביקשה ממנה - זה בית ספר "דרכא בגין" בגדרה, זה בית ספר שש-שנתי - והיא ביקשה מכל הכיתות לרשום את מספר הימים שהחטופים אינם פה. אז אין אחד שיכול להתעלם מזה. זה המילימטר שהיא יכולה לעשות.

היא גם הגיעה לוועדות הכנסת. אני הייתי בוועדת הכספים ושמעתי את אופיר אנגרסט מדבר על אח שלו, והוא קיבל צו ראשון. איך אנחנו יכולים לשמור עליהם? אני אומר, לי כבר יש יותר עבר מאשר עתיד, ואני צריך לשמור על הילדים, ואני צריך להסתכל פה על הדור הבא, והדור הבא זה הדור של המנהיגים שלנו. ואם אנחנו לא נחזיר את החטופים הם לא ירצו לגור פה ולא תהיה כאן מדינה. החזרת החטופים שווה ביטחון ישראל. שאף אחד לא יתבלבל לרגע.

חד משמעית.

אז אני בסך הכול מבקש, מכמה שזכור לי את חברת כנסת בליכוד, לא יושבת בקבינט בתור מקבלי ההחלטות, אבל ההשפעה שלך היא פנימית, אז אני מבקש ודורש לקבל החלטות. להגיד לי "החמאס לא רוצה" – תגרמו לזה שהוא ירצה. אנחנו מדינה דמוקרטית. כל מי שיושב פה בסופו של דבר בחר בממשלה הזאת, בין אם הוא בחר ישירות או לא, אבל זאת הממשלה שלנו. ואני סומך על המנהיגים שלנו. אבל כשאני רואה שיש פה התמהמהות כואב לי וצורב לי. צורב לי. אשתי אומרת שעומר הבטיח לה נכדים, אמרתי לה שאני עדיין לא מוכן לישון עם סבתא. אבל עומר יחזור חי, הוא חוזר חי. הוא יעשה פה נכדים והוא יעשה בית בישראל. אבל אני מבקש מכם, אני מאוד מבקש ודורש – תקבלו החלטות. זה בלתי אפשרי. תודה.

תודה רבה. מסכימה עם כל מילה ולוקחת על עצמי לעשות את כל מה שאני יכולה ולהשפיע איפה שאני יכולה כדי לקדם את הדבר הזה כמה שיותר מהר.

אייל קלדרון, אתה הבן-דוד של עופר, נכון?

נכון. בן דוד של עופר קלדרון. 409 ימים במנהרות של הגיהינום. בשבוע הבא, שכנראה נהיה פה באותה סיטואציה ביום שני הבא, עופר יהיה בן 54. הוא נכנס למנהרות בן 52 והוא יהיה כבר בן 54. רק לפני שבועיים הבן שלו, ארז, שגם הוא היה 52 יום במנהרות, ציין יום הולדת 13. עלה לתורה בלי אבא שלו. לא היה מי שיברך עליו. עשינו את זה כדי שהוא ירגיש קצת, קצת נורמליות בכול הטירוף הזה. הצלחנו לשעה, לדעתי, לייצר איזושהי מציאות קצת יותר שמחה, ניסינו לפחות, אני לא יודע אם הצלחנו, אני מקווה שכן, אבל זה לא שינה שום דבר. זו המציאות שאנחנו חיים בה כבר 409 ימים.

אני רוצה להתייחס לדברים שבועז אמר פה בהתחלה. אנחנו ישבנו בחוץ ודיברנו ארוכות, ויש הרבה מאוד דברים שאנחנו חלוקים עליהם, אבל אם יש משהו אחד שאנחנו הסכמנו עליו בצורה חד משמעית זה שאנחנו מדברים עכשיו על הסדרה בצפון ולא יכול להיות שההסדרה הזאת מתעלמת מהחטופים. פשוט לא יכול להיות. הוא אמר את זה, ואני אהיה פחות עדין – אם אנחנו נגיע להסכם בצפון, מתוך עמדה של כוח, כי שם אנחנו באמת יכולים להפגין את הכוח שלנו, אם אנחנו נגיע להסדר כזה והחטופים עדיין נשארים שם זה המשך ההקרבה שלהם. ההפקרה וההקרבה שלהם. לא יכול להיות שמי שמקבל פה את ההחלטות עושה הסדר עם האויב ומשאיר אותם שם באותה סיטואציה ויגיד "אוקיי, עכשיו אנחנו ממשיכים".

לא יכול להיות. יש לנו פה עכשיו את האפשרות, מתוך עמדה של כוח, הם קשרו בין הזירות – לא יכול להיות שאנחנו אלה שמפרידים ומנתקים, ומשאירים אותם שם. ומקריבים אותם. לא יכול להיות. ואני רוצה להגיד על זה עוד דבר. בהסכם הזה אנחנו משאירים על כנו את ארגון חיזבאללה, שהוא ארגון הרבה יותר חזק והיכולת שלו להשתקם היא הרבה יותר גדולה מאשר של חמאס. ואנחנו אומרים שלפי הדברים בשטח אנחנו נפעל ונדע לפעול גם אם צריך. אנחנו יודעים להגיע להסכמות כאלה עם מי שצריך. ואני שואל את עצמי, אם אנחנו עושים את זה מול ארגון שהוא הרבה יותר חזק, אז מול חמאס בדרום? כשיש לנו 101 אחים ואחיות שאנחנו חייבים להוציא אותם. אז שם אנחנו לא מסכימים לעשות את זה? עם ארגון הרבה יותר חלש, שהוא כבר מפורק, אנחנו מוכנים להשאיר את האנשים שלנו שם?

אני שונא את המילה הזאת, אבל כל הקונספציה של ה-6 באוקטובר היא שאנחנו חותמים על הסכם, עושים מה שצריך, יוצאים, אנחנו רואים את האויב שלנו חוזר לפעול כנגדנו, מאיים עלינו מחדש ואנחנו לא עושים שום דבר. חתמנו על הסכם אז אנחנו לא ניכנס שוב. לא. מה-7 באוקטובר אנחנו הבנו שמדינת ישראל צריכה לדאוג לעצמה, לביטחון שלה, והיא צריכה לעשות מה שהיא צריכה. אבל יש דבר שעליו אנחנו לא יכולים להסכים, וזה להמשיך את ההקרבה של 101 אחים ואחיות שלנו. כי בלי להחזיר אותם ביטחון המדינה, אין ביטחון מדינה. אין ביטחון חברה, אין ביטחון, אף אחד פה לא יהיה בטוח. אף אחד.

אז כמו שאנחנו יודעים להגיע למה שאנחנו רוצים בצפון מתוך עוצמה אנחנו צריכים לדעת שהעוצמה הזאת קיימת בכל מקום, אנחנו צריכים לעשות את הדברים מתוך ידיעה שביטחון המדינה הוא הדבר החשוב ביותר. והחטופים הם ביטחון המדינה, דבר ראשון. וצריך לעשות כל מה שצריך כדי להחזיר אותם. ואנחנו יודעים להתמודד עם כל דבר ב-1,001 צורות. אבל איתם יש רק דרך אחת. תודה.

תודה רבה. חנה, דודה של ענבר. חנה כהן.

שמי חנה כהן, אני הדודה של ענבר; אזרחית מדינת ישראל, בת 27, שהופקרה על ידי מדינת ישראל ובהיעדר הגנה נרצחה בתוך שטחה הריבוני של מדינת ישראל בצורה מזעזעת ונחטפה לעזה. כבר מעל לשנה שחטופים חיים נמקים במנהרות והחללים, מעצם היותם חללים, אינם מייצרים מודיעין ועלולים להפוך לגולדין ושאול שמקום קבורתם לא נודע, ובכך לגזור על משפחותינו להמשיך לחיות את שארית חיינו בסבל ובייסורים קשים. לחטופים החיים ולחללים כאחת אין זמן יותר. אנחנו, המשפחה של ענבר, הפכנו מאנשים בריאים לאנשים חולים מאוד, הן פיזית והן נפשית. חלקנו צורכים כדורים. מאז ה-7 באוקטובר עזבנו מקומות עבודה, אנחנו כבר לא עובדים, אנחנו לא ישנים בלילה. אנחנו נחשבים למתים המהלכים.

זה מה שקרה לנו מה-7 באוקטובר. אנחנו נשרפים ונרצחים עם ענבר יום-יום. באש הגיהינום אנחנו חיים. ענבר, שהיא דור שלישי לשואה, והסבא שלה בא לארץ בשביל להקים פה את המדינה, שהוא ידע שזו תהיה מדינה שהיא בטוחה להקים בה משפחה והיא באמת תגן על הצאצאים שלו. וקרה הפוך – הסבא של ענבר איבד את הנכדה הבכורה שלו ברצח הנוראי של ה-7 באוקטובר, ולא היה אף אחד במדינת ישראל להגן עליה. אסור לנו להמשיך, אמנם פרצה פה שואה ב-7 באוקטובר, אבל לנו, כמדינה יהודית, אסור להמשיך לשחרר חטופים בשיטת הסלקציה – אתה לחיים ואתה להפקרה. אין מצב כזה, אסור שיקרה מצב כזה. כולם צריכים לחזור יחד בפעימה אחת.

בגלל שאנחנו יודעים שמדובר בארגון טרור רצחני שרוצה לכלות אותנו גם פיזית וגם נפשית, אנחנו יודעים שהעסקה הראשונה תצא לפועל וכל השאר יופקרו שם. יופקרו אל מותם ולהיעלמותם. אנחנו צריכים לנקוט בשיטה בטוחה אחת שתחזיר את כולם יחד. אומרים שהמכה הגדולה ביותר להורים היא שהם צריכים לקבור את הילד שלהם. אין מכה גדולה מזו. אנחנו נמצאים במצב הרבה יותר גרוע – ההורים של ענבר איבדו את הילדה שלהם אבל הם גם לא יכולים לקבור אותה. הילדה שלהם, או שהיא נמצאת בתוך קיר או שהיא נמצאת בתוך האדמה, אנחנו לא יודעים איפה נמצאת ענבר. העצב פה הוא גדול מאוד. אין לי את המילים לתאר טרגדיה כל כך נוראית שכזאת.

אנחנו גם פוחדים וחוששים שענבר ושאר החללים, שהרבה מאוד לא יימצאו וחורבות עזה ייבנו על גופותיהם, של הנרצחים הקדושים האלה. אמא של ענבר לא תבחר לה כבר שמלת כלה, היא תבחר לה קבר, מצבה. ההורים של ענבר כבר לא יובילו אותה לחופה. מדינת ישראל שוללת מהם את הזכות הבסיסית ביותר להוביל אותה לקבר ישראל. ענבר היא ילדה יחידה להוריה, יש לה עוד אח אחד שנשבר לחלוטין מאז הסיפור של ה-7 באוקטובר.

בן כמה הוא?

בן 24. להורים של ענבר כבר לא יהיו נכדים ממנה. תצילו את המשפחה של ענבר. תצילו את המשפחה של ענבר. ואני אגיד את זה עוד 1,000 פעם. אנחנו, המשפחה של ענבר, חיים בגיהינום. אנחנו נשרפים כל יום, אנחנו נרצחים עם ענבר שלנו כל רגע. החיים שלנו לא קיימים יותר. אנחנו גם לא יודעים מה יהיה אחרי שנחזיר את ענבר לקבורה, בעזרת השם. אני לא יודעת אם אנחנו נמשיך לחיות ואיך נמשיך לחיות. אבל אני הולכת צעד-צעד. תחזירו לנו בהתחלה את הילדה שלנו. תחזירו לנו אותה לקבר ישראל. אחר כך אנחנו כבר נדע, או שנצליח לאסוף את השברים שלנו או שפשוט נחדל מלהתקיים. אני לא יודעת איך אנחנו נסיים את הטרגדיה הזו. לא יודעת איזה מחלות מחכות לנו בקנה. ממש לא יודעת איך אנחנו נמשיך לחיות בלי ענבר שלנו, איך? ריבונו של עולם, תסבירו לי. איך?

אז מדינת ישראל הפקירה את ענבר פעם אחת כשהיא הפקירה אותה אל מותה, פעם שנייה כשהיא קוראת לה גופה ולא צריך להחזיר אותה. אבל ענבר היא לא גופה, ענבר היא הילדה שלנו, היא חלק מאיתנו. ענבר היא חלק מההורים שלה, איך אפשר לקרוא לה גופה. איך אפשר שמר בנימין נתניהו עולה לתקשורת ואומר באחת הפעימות "אנחנו נשחרר את הנשים, אבל את הנשים החיות אנחנו נשחרר". הבת שלנו היא אישה. הבת שלנו לא גופה, ריבונו של עולם. אתם לא יכולים להבין את זה עד שלא תגיעו לאותו מצב. וחלילה שלא תגיעו לאותו מצב.

מר בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל, אני קוראת לך מעל הבמה הזו ואומרת לך – הבת שלי היא לא גופה. לבת שלנו יש שם, קוראים לה ענבר. ויש לה הורים, יש לה משפחה שלמה שמחכה לך. תפסיקו לקטלג אותם לקטגוריות. כולם חטופים וכולם חייבים לחזור באותו יום. תודה רבה.

פרופ' חגי לוין.

תודה לך, יושבת-ראש ועדת המשנה להגות יהודית במערכת החינוך. אני רוצה לפתוח עם הגות יהודית, אני מציע שאת ההגות הזאת יעבירו בכל מערכת החינוך בישראל – "אין לך מצוה גדולה כפדיון שבויים, שהשבוי הרי הוא בכלל הרעבים והצמאים והערומים ועומד בסכנת נפשות, והמעלים עיניו מפדיונו הרי זה עובר על: 'לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך', ועל 'לא תעמוד על דם רעך'". אז יושבת-ראש הוועדה: בשביל זה אנחנו פה, בשביל לא לעמוד על דם הרעים שלנו. הרעים שלנו, שכפי שפירטנו בדוח שפרסמנו לפני מספר ימים, גם רעבים, גם צמאים, גם ערומים. והיום, כשראינו את תחילת החורף, מה עובר עליהם שם במנהרות, הקור שיכול להרוג אותם בנוסף לכל הסכנות האחרות. המחלות שלהם שלא מטופלות.

אני חייב להגיד לך, ראיתי לא רק את העדויות ואת הממצאים מאלה שחזרו אחרי 50 יום, בסכנת מוות. תלמה אברהם, שהייתי בלילה שחזרה, הייתה קרובה מאוד למות גם מהיפותרמיה, מירידה בחום הגוף. מה קורה אחרי 409 ימים? והנה ראינו לפני כמה ימים את סשה טרופנוב, וחשוב שנזכור, עכשיו אנחנו יכולים להציל אותם. לא נוכל לעשות את זה, אני לא יודע עוד כמה זמן, אבל לא נוכל לעשות את זה בעתיד. וגם המשפחות, נמצאת כאן איתי יעל דרור, האחות מהצוות שלנו של מערך הבריאות, אנחנו מלווים את המשפחות וגם אוספים מידע על המצב הבריאותי של המשפחות. אני אומר לך – גם המשפחות בסכנת חיים וחלקם כבר נפטרו משברון לב כתוצאה מהמצב הבלתי-נסבל שבו הם נמצאים. ושמענו מחנה – גם בני המשפחות של החללים שלא הובאו לקבורה.

ושמענו מאלי שגם הקושי להאמין, לדעת מהי האמת, אז זה גם עבורם. אסור לנו לעמוד על דם הרעים שלנו. אז אני מפציר בך, תעשי את כל מה שאת יכולה כדי לוודא שהתובנה הזאת הבסיסית, העובדתית – זאת התשתית העובדתית – כל רגע שאנחנו מתמהמהים יכול להיות זה שהורג אותם או זה שהורג את בני משפחותיהם. ואני מבקש דווקא בוועדה הזאת לגבי מערכת החינוך, חשוב, עם כל הרגישות והמורכבות, לתווך את זה לילדים. זה עניין יהודי לבוא ולעשות הכול למען הערבות ההדדית כדי להציל אותם. תודה.

תודה. ד"ר שרה קטן, אימהות ללוחמים.

שלום, תודה רבה. גלית, אני לא ארחיב. באמת צער גדול על כל מה שאנחנו שומעים. בעזרת השם, שבקרוב נראה את כל החטופים חוזרים. אני מדברת בתור אימהות ללוחמים שנמצאים כבר 14 חודשים, לפי התאריך העברי, בתנאים לא תנאים, בעזה ולבנון. לי אישית יש שבעה ובעוד שבועיים יהיו לי שמונה – עוד אחד שמתגייס לשריון. אני רוצה א' לדבר על הנושא של השוויון בנטל דווקא בתור אישה תורנית לאומית, שהבנים שלי לומדים תורה. אני רואה בזה חילול השם שמי שאינו לומד תורה ומקבל צו לא הולך להתגייס. זו מצווה גדולה, זו מלחמה מצווה. זה 'ואהבת לרעך כמוך', זה הצלת עם מאויב וצר, וזאת לא התורה שלנו. אז אני רוצה לומר שגם באופן מהותי אנחנו מוחים נגד זה, אבל גם באופן טכני, חייבים להחליף את השורות.

אני לא רוצה לתאר פה את הקשיים, אני רוצה לשדר עוצמה וגבורה ונחישות, אבל יש גם קשיים. אנשים שנמצאים 14 חודשים מחוץ למשפחה, עם משפחות גדולות וגם רווקים. חייבים לחשוב על להכניס עוד אנשים מתחת לאלונקה. זה לא מוסרי, זה בלתי אפשרי, זה ניצול של האידיאליזם של אוכלוסייה מצומצמת שמוכנה לעשות הכול. וזה לא יכול להיות. מדינה שבה יש אחדות ואחווה חייבת להיות מדינה שבה יש שותפות של כל המגזרים. זה דבר אחד.

דבר שני, לגבי הנושא של הסיוע ההומניטרי שהוזכר פה והסיכון של החיילים שלי, אז גם אני גדלתי בארצות הברית וגם לי היו בני דודים ששירתו בווייטנאם, למשל, ואנחנו כל הזמן שמענו על וייטנאם ולא שמענו מעולם על סיוע הומניטרי גם בווייטנאם. ומה שקורה זה שאנחנו לוקחים את האויב שלנו ואנחנו פשוט מחזקים אותו, מאפשרים לו להמשיך, נותנים לו חמצן, מאפשרים לו לחיות. מסכנים חיי חיילים, מסכנים את האפשרות להחזיר את החטופים שלנו, בגלל שכל עוד אנחנו לא חונקים אותם הם ימשיכו לדרוש והם ימשיכו להתקיים. לכן, אני רוצה לחזק את הדברים שנאמרו פה – חייבים לנצח במלחמה הזאת עם ראש זקוף בכל החזיתות רק על ידי הכרעת האויב, על ידי הכנעת האויב ולא על ידי הכנעה לאויב. תודה רבה.

תודה רבה. שמעון אור, דוד של אבינתן.

אני דוד של אבינתן. ירון אור, האבא, הוא אחי התאום. את יודעת שנועה ארגמני חזרה חזרה, הוא עוד לא חזר. אני רוצה רק להוסיף לדברים שנאמרו מקודם גם על ידי בועז וגם אחרים שאמרו פה. אני שמעתי את טראמפ אומר "תסיימו את העבודה". מבחינתי, תסיימו את העבודה, הכוונה היא אל תבלבל לי את המוח, תסיימו את העבודה.

תעשו מה שצריך.

תעשו מה שצריך. כלומר, זאת אמירה שהמשמעות שלה היא אל תפנו אליי, אל תפנו לאחרים, תעשו מה שצריך, מה שטוב לכם. לכן, האמירה הזאת גם מלווה אותנו. הסלוגן של פורום תקווה שאנחנו חידשנו אותו זה "משתחררים מהחמאס". משתחררים מהחמאס, משתחררים ממה יאמרו, משתחררים מ... – כלומר, עושים מה שטוב לנו. הניסיון והרצון לחשוב שהחמאס יועיל בטובו ויחזיר את החטופים בהסכם זה או אחר, אפילו הסכם שבו נביא להם את השליטה חזרה בעזה הוא שטות גמורה. אין להם שום מטרה כזאת. דת סגורה גמורה, זה חלק מתהליך השמדת מדינת ישראל.

לכן, אני רוצה לפנות אלייך כחברת ליכוד – ואנחנו דיברנו עם השר כץ אתמול – להפסיק את החיזור הזה אחרי חמאס, ולהפנות את כל כובד המשקל כלפי מי שמחזיק את החטופים: הסכמי כניעה. הסכמי כניעה זה אומר אנחנו מאפשרים לכם להחזיר את החטופים, לשמור על החיים שלכם, לקבל כסף, יציאה לחו"ל – זה הסכם הכניעה שאנחנו מאפשרים. אם אנחנו נפסיק את החיזור אחרי חמאס יצוף הראשון שיבין שאין לו למה להחזיק את החטופים. הדי.אן.איי שלו יהיה במקום שהוא רוצח אותם יהרגו אותו ואת המשפחה שלו, האפשרות להחזיר – ברגע שהראשון יחזיר זה יהיה כמו מערכת דומינו, המערכת תקרוס.

אנחנו צריכים להאמין בעצמנו כנקודת מוצא. אני מבקש ממך גם לדבר על זה עם השר כץ, גם עם ראש הממשלה וגם עם חברי הקבינט. לפמפם את זה כמו שאנחנו מפמפמים כדי שהמהלך הזה יתקדם קדימה. תודה רבה. תעשי את זה וזה יספיק לנו, מבחינתי.

עושה, מבטיחה. בואו נעשה את שני הדוברים האחרונים מתומצת כדי שנוכל להתחיל עם הוועדה. בבקשה.

שלום, תודה רבה. שמי גליה חושן, אני אמא של הדר חושן. היא הייתה בנובה, באותה מיגונית של עומר, החטוף. מיגונית של 41 אנשים בפנים. עומר יצא כי הוא הרגיש שהוא נחנק, אז הוא העדיף את היריות והוא נחטף. 11 ניצלו. הבת שלי, הדר, וחברה שלה, לבנת, נרצחו שם. אני פה לא רק כאמא שכולה, אני פה גם כאמא לשני לוחמים יוצאי גולני ואגוז. והדיון בוועדה הוא על לימודי התנ"ך. אני חושבת שכל השנים האחרונות אנחנו שכחנו את התנ"ך. שכחנו את זכותנו על הארץ, שכחנו את המקור. והרבה נובע מהשכחה הזאת, מהזלזול הזה.

אנחנו כל הזמן מדברים, כל השנים דיברו "זכותה של ישראל להגן על עצמה". על זה פמפמו לנו. לא, זה לא מספיק. מה זה "להגן על עצמה?". זכותנו על הארץ, נקודה. ולשם הביטחון שלנו צריך לעשות מה שצריך לעשות. ולא להתמגן ולא הסדרים ולא הסכמים שהנייר לא שווה אותה. בתנ"ך שלנו כתוב "הבא להורגך השכם להורגו". ומוסר הלחימה בתנ"ך שלנו הוא הכי מוסרי שיש. ואנחנו לא צריכים שום הצדקות של שום אומה ושום גוף כדי שיגידו לנו "כן, כן אתם מוסריים אם תעשו ככה ואתם לא מוסריים אם לא תעשו ככה". אנחנו העם הכי מוסרי, לא בגלל שאומרים אלא בגלל שזה בדי.אן.איי שלנו. ואף אחד לא ילמד אותנו איך מתנהגים ומה זה מוסרי. בטח לא את החיילים הגיבורים והקדושים שלנו, שיוצאים עליהם אנשים ומלעיזים שעליהם, ואנחנו לא מגנים עליהם מספיק.

הסיוע ההומניטרי שאנחנו נותנים לעזתים זה נגד המוסר. זה לא מוסרי. זה לא מוסרי כי זה מסכן אותנו, מסכן את החיילים שלנו. נותנים להם אוויר לנשימה ודלק ואוכל, כן, מותרות. והחיילים שלנו צריכים להילחם שוב ושוב ושוב באותם מקומות אחרי שהם התאוששו. מה מוסרי בזה? גם ארצות הברית הגדולה, הידידה הגדולה, היא פעם נתנה לאויבה סיוע הומניטרי? הלוא, אם מקסיקו הייתה מתנפלת ככה על ארצות הברית לא הייתה מקסיקו. הצביעות של כל העולם, אנחנו מכירים אותם, זו אנטישמיות, וצריך להפסיק לחשוב מה העולם יגיד. העולם יגיד, אוקיי, יגיד עד שייגמר לו, יהיה צרוד כבר. אנחנו צריכים לעשות מה שטוב לנו.

יש לנו גם מבית, לא רק מחוץ. כל ההגבלות של, אני קוראת לה פצמ"רית, היועמ"שית, שמגבילים את החיילים שלנו ואת הצבא ואת הממשלה – זה מותר לעשות, זה אסור לעשות, זה כן, זה לא. מה זה הדבר הזה? מאיפה הסמכות הזאת? אין סמכות. והם עושים כבתוך שלהם ואף אחד לא פוצה פה ולא מצפצף ואין נחשון בן עמינדב שיקום ויגיד עד כאן, לא. וכל חייל שנופל בגלל ההגבלות האלה, בגלל שאסור מעורבים ואסור שאין כרטיס חבר ואסור זה, ובצפון הרצועה אי אפשר לעשות את זה – כל התירוצים האלה, כל מי שנופל בגלל כל ההגבלות האלה, הדם של החיילים על הידיים שלו. מה שאני רואה זה שהמערכת המשפטית הפכה, הגולם שקם על יוצרו. לא בחרנו אותם והם החליטו לנהל אותנו ואף אחד לא עושה עם זה כלום ואין להם אחריות.

יקירתי, את אומרת דברי טעם אבל לא נשאר זמן לוועדה, אז לקצר. דברי טעם בהחלט.

כואב לי. אין לי כוח לנהל את החיים הרגילים שלי, הכוח היחיד זה לבוא ולזעוק את הדם של הבת שלי ושל כל אלה שנרצחו. המדינה, גם יש את כל הקונספציה, אבל ב-6 לאוקטובר, מה שכוחות הביטחון היו צריכים לעשות הם לא עשו, הם לא עשו. ואני רוצה לדעת מה קרה בין ה-6 ל-7 לאוקטובר. כל הפרשיות החדשות של כל המסמכים שהודלפו ולא הודלפו וכל הקשקושים האלה – זו פרשייה חמורה? מה? ה-7 באוקטובר זה לא פרשיה חמורה? המרגל של ה-7 באוקטובר זה לא פרשיה חמורה? למה שם הותר לפרסום ובכל הפרשיות האחרות נותנים לנו פרטים על ימין ועל שמאל, את הכול אנחנו יודעים על כל הפרשיות האחרות, רק על זה לא.

מה מנסים להסתיר? אני רוצה לדעת מה קרה, אני רוצה לדעת למה לא אמרו ל'נובה' להתפזר? כל דקה ודקה מה קרה שם. אני וכול המשפחות. אנחנו לא ננוח ולא נשקוט עד שכל האמת תצא לאור. ועוד דבר אחד אחרון, מה עם הנוח'בות? שנה הם יושבים שם בכלא והבת שלי כבר באדמה. הם אוכלים ושותים על חשבוננו. הממשלה, הכנסת, לא יודעת, תעשו חוק, משהו, בית דין מיוחד, משפט של עשר דקות ויאללה לגרדום. למה מחכים? הלוא, בסוף זה יתמסמס כמו כל דבר בארץ. ראו ח'אן אל-אחמר. חסרים דברים שיתמסמסו פה? בסוף הם עוד יעשו תארים בבית הכלא שלנו.

אני מבקשת, אנחנו שבורים. אני, הכאב הפרטי שלי יהיה איתי עד 120, אבל אנחנו פה במשהו לאומי. זה לא רק פרטי, מה שקרה פה. קמו עלינו להורגנו ואנחנו צריכים, ואנחנו קמים, ראו את החיילים שלנו. עם ישראל הוא עם שמתגבר. היו לנו טרגדיות לכל אורך ההיסטוריה. ואנחנו לא נשקוט ולא ניפול, כי עם ישראל יקום, יתגבר כארי וינצח, כי הוא חזק יותר מכל אחד. בעזרת השם, זה יקרה. תודה.

אמן. תודה רבה.

שלום, אני חיים, אבא של ענבר הימן. אני אגיד כמה מילים על ענבר. ענבר הייתה מלאת נתינה ואהבה, וגם כשהיא הגיעה לפסטיבל הנובה היא הגיעה על תקן "הלפרית", לעזור למבלים שלא חשים בטוב. ענבר נסה במשך שלוש שעות, היא מגיעה למטעים שבין המסיבה לבארי, שם היא מנסה למצוא מסתור. רודפים אחריה שני בלתי מעורבים, אנחנו קוראים להם, וחושפים אותה שם במטעים. לרועה מזלה, לאורך המטעים עבר ציר שממנו נכנסו כל המוני המחבלים, הנוח'בות. באכזריות הם רוצחים אותה שם וחוטפים אותה לעזה. אז כמו שחנה אמרה, ענבר היא לא גופה. ענבר היא עולם ומלואו, כמו שאני תיארתי. וחשוב לנו להביא את ענבר לקבר ישראל.

יש 101 חטופים. אני לא אבוא לפה באסטרטגיה, אני בהחלט מסכים עם מה שבועז ואחרים אמרו פה על הסיוע ההומניטרי ועל הקשר של הצפון, שחייבים לקשור את הצפון עם הדרום, עם 101 חטופים כדי להחזיר אותם. להתנות את זה בחזרתם של החטופים. אני רק יודע דבר אחד, שעייפנו כבר מכל העסקאות הקטנות האלה שמאכזבות אותנו כל פעם מחדש. נוטעים בנו תקוות וזה מושך את הזמן. יש 101 חטופים וצריך להביא את כולם בעסקה אחת כוללת. איך לעשות את זה – אני לא אתן עצות איך לעשות את זה, אבל זה מה שמצופה ממדינת ישראל לעשות, להחזיר את כולם. את החיים לשיקום ואת החללים לקבורה במדינת ישראל, אמן. תודה רבה.

אמן ואמן. תודה רבה לכם. טוב, הייתי אומרת שאנחנו עוברים לנושא הוועדה היום, וזה פיקוח על התכנים של הזהות היהודית ובכלל של תומכי הזהות בבתי הספר הממלכתיים בישראל, הייתי אומרת שזה מעבר חד, זה הצד השני של אותו המטבע. אנחנו שמענו כאן הורים, אנחנו שמענו כאן בני משפחות, אנחנו שמענו אותם מדברים על כמה הזהות היהודית חשובה, כמה ההבנה למה אנחנו כאן, מה אנחנו עושים כאן, בשביל מה אנחנו מקריבים כל כך הרבה.

אני חייבת לומר שכשפתחתי את הוועדה הזאת הייתי תמימה מאוד. הייתי תמימה משום שחשבתי שהוועדה הזאת תפקח על שעות הלימוד ועל תכני הלימוד. הייתי בטוחה שהבעיה של מערכת החינוך הממלכתית היא בזה שלא ממש אוכפים את שעות הלימוד, לא ממש בודקים כמה הילדים מכירים את התנ"ך, לא ממש מעמידים בפניהם קריטריונים קשיחים וברורים כדי שנבין מה רמת הידע והבקיאות שלהם, שהופכים את זה לקצת יותר מידי חווייתי, שקצת מחפפים בשעות, שקצת מחפפים בתכנים - הבעיה היא הרבה יותר עמוקה.

ככל שהוועדה הזו מעמיקה את מחקרה ככה היא מבינה כמה מאורת הארנב היא עמוקה ומסוכנת ומטלטלת. והמסקנה הגדולה ביותר שעומדת לצידי כרגע היא שיש פה ניסיון אמיתי, ערמומי, תככני, מאחורי הקלעים של גורמים מסוימים קיצוניים ביותר שפשוט חולשים על התכנים במערכת החינוך ומהווים חיץ בין ההורים לבין מה שנלמד בכיתות.

יש פה עורמה, יש פה מתודה, יש פה הוצאת תכנים של זהות יהודית לטובת תכנים. והוועדה הזו תראה היום איך נכנסים תכנים אנטישמיים שמתכתבים ומהדהדים עם תכנים אנטישמיים של הכנסייה הנוצרית ממאות קודמות. חודרים היום לתוך תלמידי ישראל. איך תכנים אנטישמיים נגד היהדות חודרים לתוך הכיתות בפתח תקווה, בתל אביב, בחיפה ובירושלים. איך קיימת מערכת שלמה שהצליחה לחדור שלא מייצגת בשום צורה את הסנטימנט הציבורי בישראל, שהוא מסורתי, שהוא גרה ביהדות שלו. שולחים הורים מתוך תמימות את הילדים שלהם לתוך מערכת חינוך שמייצרת פה יהודי חדש, תלוש, שונא את זהותו. זו אינדוקטרינציה שאנחנו רואים אותה והיום אנחנו נראה בוועדה איך אין פיקוח, למרות הטענה שיש.

איך הנושא הזה של מי שנכנס לתוך המוחות הצעירים של ילדי ישראל, מרכז ופריפריה ואחד, זה חומר שאף הורה לא היה חותם עליו אם הוא רק היה יודע. אנחנו נראה היום בוועדה איך אלה שמחדירים את החומר הזה מסבירים למורים בהשתלמות איך לעבוד על ההורים, איך לעבוד על מערכת החינוך, איך בתחבולות תעשה לך מלחמה. והמלחמה היא אחד – לעקור את הזהות היהודית של תלמידי ישראל. אני אראה פה סרטונים, אני אביא פה עדויות. ואני אבקש היום תשובות אמיתיות כי אני כבר יודעת שלקראת הוועדה הזו היו גורמים שביקשו ממנהלים מסוימים עם דעות מסוימות או ממורים לא להגיע. אני יודעת שהיו, הייתה עבודה מאחורי הקלעים לא לחשוף את האמת, את מה שקורה דה-פקטו, אלא להתהדר במה שהחוק מבקש. אני לא הולכת לעשות לכם את החיים קלים, זה הולך להיות שימוע.

ואת השימוע הזה אני מתחילה במסמך הזה: בית ספר יסודי בפתח תקווה, כיתה ז', חומר לימוד בהיסטוריה. אין שום בעיה עם לימוד הנצרות, עם מרחק אקדמי היסטוריה, שום בעיה, אבל פה יש טקסט מסיונרי אנטישמי לילדים בכיתה ז'. אני מתחילה להקריא את חומר הלימוד לתלמידי היסטוריה בכיתה ז' בבית ספר בפתח תקווה 2024, מנגישים את הנצרות ואיך הם מנגישים את היהדות. אני אתחיל ביהושוע, לא ישו. שימו לב לארומה המסיונרית – "יהושוע היה ילד נבון וחריף. יוסף ומרים הגיעו לבית לחם ושם קורה משהו מוזר – מרים בהיריון ובבית לחם נולד יהושוע. המורה כותב להם בסוגריים 'אני מזכיר לכם שהיא לא נשואה'. הוא מצדד בסיפור הזה כאילו הוא מעביר פה שיעור במדע". כלומר, מרים התעברה מרוח הקודש ולא בדרך טבעית. וזה מה שמסביר את השילוש הקדוש: האב, הבן ורוח הקודש.

אין כאן פרספקטיבה אקדמית, אין כאן ריחוק מתודי, יש פה חומר שבאותה מידה יכול להיאמר לנערים נוצרים בכל כנסייה קתולית בעולם. ככה תלמידים בכיתה ז' במדינת ישראל. זה מה שהם לומדים. אני ממשיכה.

ובאירופה אסור ללמד החומרים הנוצרים האלה.

אני ממשיכה. בואו נמשיך על יהושוע, ואגב, הדבר הזה - - -

הוא היה יהודי לפני שהוא המציא את הנצרות.

אני לא רוצה שאף אחד יפריע לי עכשיו.

הדבר הזה הגיע למנהלת בית הספר על ידי ילד אמיץ בן 12 שאמר למורה שלו "אני לא נוצרי", והמנהלת אמרה שהחומר המתועב הזה הוא לגיטימי לחלוטין. אני ממשיכה. "בקרב היהודים היו תחושות קשות של כעס ומרמור, מה שהוליד געגוע ותקווה לגאולה. ולוואקום הזה נכנס יהושוע. יהושוע היה מנהיג וסחף אחריו אנשים, יהושוע הטיף לעשות טוב, לעזור לחלשים, להוקיע את המושחתים" – תכף אנחנו נגיע למי היו המושחתים בטקסט הזה. ספוילר: היהודים. "יהושוע הטיף לחיי טוהר בין אדם לחברו ולשליטים לחדול מלהכביד על העם. יוחנן המטביל הטביל את יהושוע בנהר הירדן וניבא לו שיהיה גואל העולם. המיסה שעורכים הנוצרים, הם אוכלים בה לחם ויין, שזה מביא לאיחוד".

"באופן מטאפורי, מי שאוכל לחם כאילו מבשרו של ישו, ומי ששותה יין כאילו שותה מדמו של ישו. עצם אכילת הלחם ושתיית היין גורמים לאיחוד. כל הנוכחים אוכלים ושותים מגופו ודמו של ישו, כך שבכל אחד נמצא ישו" – ילדים בכיתה ז', בני 12, פתח תקווה, ישראל, 2024 – "אוכלים ושותים מגופו ודמו של ישו כך שבכל אחד נמצא ישו וכולנו מאוחדים". עכשיו בואו נעבור לאיך שמתוארים היהודים לתלמידים האלה. אני מתחילה.

באיזה שיעור מדובר?

היסטוריה.

"בית המקדש היה מרכז העולם היהודי, אך במקום שישמש כבית תפילה הוא היה נתון לתככים ומריבות ומעשי שחיתות". אני רוצה להזכיר לכל הנוכחים בחדר, התלמידים האלה פוגשים בפעם הראשונה את הרעיון הרוחני העצום, המטאפיזי, האין-סופי שנקרא בית המקדש, על ירידת כוחות קודש ושכינה הרבה יותר קרובים ממה שאנחנו יודעים היום אפשר להעביר מאות שעות לתלמידים האלה, על המשמעות של מה זה בית המקדש ומה זה חורבנו ולמה בתשעה באב אנחנו אבלים וחפויי ראש. אבל לא, לא, לא, ישו היה איש טוב וצדיק וגואל עולם, בית המקדש זה מקום של שחיתות. פעם ראשונה שילד ישראל בן 12 פוגש את המושג בית המקדש הוא שומע שהמקום הזה היה מושחת. "העניים היהודים התנגדנו לכהונה הגדולה, לצדוקים, משום שידעו שהם מושחתים, רודפי בצע". מה זה אם לא עלילת דם?

"רודפי בצע ומשתפים פעולה עם השלטון הרומי. כאשר ישו מגיע לרחבת בית המקדש, שם הוא מטיף מוסר ואומר את כל אשר על ליבו, ועל הקשיים ואיך הכוהנים" – שוב, שימו לב, בפעם הרביעי המילה מושחתים לגבי הכוהנים, בפעם הרביעי באותו טקסט – "איך הכוהנים המושחתים משתפים פעולה עם השלטון". אתם יודעים כמה יהודים, כמה מיליוני יהודים מתו בגלל הנרטיב הזה? שאנחנו מלמדים היום את התלמידים שלנו. שאנחנו רצחנו את ישו, שהכוהנים רצחו את ישו. תגידו לי אתם.

"כמובן שכל השיח וההטפה הזו לא התקבלה בעין יפה אצל הכוהנים והאליטות" – היהודים המושחתים עם האף – "אף אחד לא רוצה שיזיזו אותו מהמקום הנוח שלו ויעשו לו מהפכות". "יהודה איש קריות מסגיר את ישו לכוהנים תמורת בצע כסף ואפילו תמורת סכום נמוך יחסית. הכוהנים מגיעים, מסגירים את ישו לרומאים באשמה שהוא חותר תחת השלטון הרומי".

לא בשביל זה אנחנו הקמנו מדינה, לא בשביל זה אנחנו עם חופשי בארצו, לא בשביל זה השושלת היהודית שורדת אלפי שנים, כדי שאנחנו במו ידינו נחזק מול הילדים שלנו בבתי הספר היסודיים את הנרטיבים הכי אנטישמיים שיש. וכשאני אשב היום מול הפיקוח אני אבקש תשובות איך קורה שבבתי הספר הממלכתיים בישראל מחזקים תכנים אנטישמיים. באתי תמימה, עאלק כמה שעות תנ"ך, עאלק איזה מבחנים יש בתנ"ך – זה מדגם מייצג של מה שהילדים שלנו לומדים. וההורים בבית ישנים על האף. אני אדאג שכל הורה בישראל ידע עד הסוף לאן הוא שולח את הילדים שלו.

זה לא מדגם מייצג, זה לא בכל בתי הספר.

תכף נראה. אני רק התחלתי. אני מציעה לך מאוד להסתכל בכל הסרטונים של הדרכת מורים, של אנשים שאחראים על הכשרת מורים, איך הם אומרים להם. את יודעת מה? אני אתן לך את אלמנט ההפתעה. אבל, לפני כן אני רוצה לייצג פה את האמא של הנער, הילד הגיבור, שהביא את הדבר הזה לתשומת ליבה. מריה, זכות הדיבור שלך.

תודה רבה. רק רציתי לתקן, שמדובר בבית ספר שש-שנתי. זאת אומרת שיש סיכוי שגם כיתות גבוהות נחשפות לאותם הדברים. ב-29 באוקטובר בשעות הערב קיבלתי טלפון. מתוך צעקות, כעס והיסטריה הבנתי שמדובר במורה של בני הצעיר להיסטוריה. התנגדות פעילה, חוסר שיתוף פעולה ודברים יותר חמורים נאמרו על ילד בן 12 שמגיל גן מצטיין בהתנהגותו, מתנדב ולומד היסטוריה של העולם ושל עם ישראל.

מאחר ואני באה ממשפחה עתיקה שהמעוז האחרון שלה מפרסקורוב - מרכז הלכה, השכלה ולאומניות - נמחק על ידי אנטישמיים ושמו הוחלף לשמו של האנטישמי והרוצח חמלניצקי. עבורי לשמור על ההיסטוריה ועל ההיסטוריה היהודית זה דבר שעולה על כל ערך אחר, לכן אני עוסקת במחקר בנושא היסטוריה יהודית יחד עם נצרות ואסלאם.

יש לי תואר שני לא רק בעבודה סוציאלית אלא גם בחקר דת. שאלתי מה בדיוק בני מסרב ללמוד והמורה צעק כמה פעמים "הוא מסרב ללמוד על יהושוע". בקיצור, המורה מסר לי הדרשה בנושא נצרות כדת יהודית, העביר סיכום שאני מציגה בפניכם, שהוצג כעת, ואמר שבני חייב ללמוד את כל הנושאים למבדק. בשיחות איתי בני סיפר כי במהלך לימודי דת נוצרית, במקום שיעור היסטוריה, המורה פעמים רבות ביקש ממנו ללמוד אותם לטובתו. פעם אחר פעם בני הסביר למורה כי מדובר ביסודות דת נוצרית ולא היסטוריה, ולו, כיהודי, אסור ללמוד ולחזור על אזהרות אמונה זרה. מרוב הלחץ לא סיפר לי עם מה הוא מתמודד. גם שאר הילדים שתקו. אחרי ששמע את צעקות המורה וההאשמות בני פחד לחזור למסגרת.

כשפניתי להנהלה קיבלתי תשובה כי מדובר בחומר מטעם משרד החינוך ובני חייב להיות נוכח בשיעורים ולהיבחן. הייתי צריכה לערב גורמי טיפול מעולם החינוך בעלות של כמה אלפי שקלים כדי לקבל אישור מההנהלה עבור בני לא להגיע לשיעור נוסף בנצרות של אותו מורה ולא למבחן. עדיין, שימו לב בבקשה, זה לא הציל אותו מצד המחנכת – רישומים על הברזה משיעורים וחוסר שיתוף פעולה בשיעור היסטוריה ואי הגשת עבודה. זאת אומרת, הרישומים על בני יהיו שליליים ויורד הציון שלו.

בגלל שהוא לא מוכן?

כן. למרות שזה גובה על ידי אישורים של אנשי מקצוע בתחום פסיכולוגיה וחינוך, שלא ישתתף בשיעורים האלה. אנשים חילוניים, יש לו את האישורים האלה. הם כתבו במפורש שזכותו לא להשתתף כי זה גורם נזק. ממבט ראשון כל אדם סביר מבין שלא מדובר בשיעור היסטוריה אלא בחינוך לדת. למעשה, מה שאתם רואים, ופה אני מדברת כאשת מקצוע, מה שאתם רואים זה סיכום מספר כתכזיס המיועד להכנת אדם שרוצה להתנצר לקתוליות. ויש לי את הספר ביד ואני מוכנה לתת לכם את הציטוטים של כל הדברים שראיתם.

זאת אומרת, מספר דת.

זה ספר דת שמיועד להכין בן אדם לדת קתולית. מי שרוצה להפוך לקתולי, לנוצרי מסוג קתוליות. זה ספר מיוחד. הסיכום שקיבלנו מהמורה כולל בסיס דוגמטי. לא סתם ציור, בסיס דוגמטי מלא לצד השראה אמוציונלית. במילים אחרות, הילדים עברו קורס אינטנסיבי של המרת דת לאחד מסוגי הנצרות ולא הכרת נצרות כנושא היסטורי. לא מדובר פה על נצרות ככלל, כרעיון, איך זה השפיע על העולם, על היהודים או מה קרה לנצרות במשך ההיסטוריה אלא זרם אחד – זרם קתולי. במילים אחרות, הילדים עברו את הקורס הנורא מכל, הם למדו עקרונות שיצרו ועיצבו אנטישמיות דתית ובהמשך הוצאו לבסיס אנטישמיות חילונית. כך עלילות של מעשי זוועה של יהודים, כולל משפט ישו בו יהודים וכוהנים גדולים הצהירו שדמו של ישו בראשם ובראש צאצאיהם מול רומאי פילאטוס, שקרא לישו צדיק.

על בסיס סיפור זה נרצחו, נשדדו, נאנסו וגורשו יהודים בכל העולם הנוצרי. על הבסיס האידיאולוגי שלמדו ילדינו נשללים מיהודים עד היום - שימו לב טוב מאיפה זה בא - הזכות לברית השם עם אברהם, מורשת רוחנית והזכות לארץ ישראל – אין ברית, אין זכות. מיוחסות לעמנו תכונות מעוותות, ככל הדוגמאות האלה של העם. העם היהודי, איך הוא מוצג, חבל. פה כבר אף אפיפיור לא יעזור, עם תיקונים. מה שכתוב בברית החדשה זה נורא ואיום, על יהודים. ועל כל מנהיג. אף אחד לא נשאר טהור, נקי. והמורשת עברה. למי היא עברה? למי שמאמין בביטול מצוות. השילוש הקדוש הוא שלוש ישויות שונות, תשימו לב. ומוות אלוקים בגוף האדם – חייבים להאמין שאלוהים מת בשביל בני אדם. אני כבר לא מדברת על החלקים היווניים, מהפולחן היווני, שנמצאים בתוך הסקרמנטים שלמדו ילדינו, שהכנסייה הקתולית אימצה.

אין מנוס מלומר כי כל הטענות בסיכום זה לא אמת היסטורית או קשר ליהדות, מבוססות על תיאולוגיה ולא על עובדות היסטוריות, תורה ומסורת. הוא חזר כל פעם שישו נולד כיהודי, חי כיהודי ומת כיהודי. אני מצטערת לומר אבל איזו נערה הייתה נכנסת להיריון בלי בעל והייתה נשארת בחיים בתקופה ההיא? אני לא מתארת לעצמי, באמת.

ופה זה מוצג כעובדה היסטורית.

ופה כן.

לחם הקודש הוא עובדה היסטורית, היין הוא עובדה היסטורית. עובדות היסטוריות.

למעשה, היו שגיאות שהיו בניגוד לעובדות היסטוריות. והדבר האחרון, היסטוריה באה לשקף את פני האנושות, משמשת להפקת לקחים ודוגמאות, מאפשרת העבר מורשת אבות לדורות הבאים. מטרת מערכת החינוך במושגי בן גוריון היא הכשרת הדור הצעיר לייעודו, להנחיל לנוער בישראל גם ידיעות, ערכים, קניינים רוחניים מסוימים וגם להקנות לו תכונות וסגולות נפשיות מיוחדות שיכשירו אותו לבצע את התמורה הדרושה בעיצוב החברה החדשה.

לאחרונה נתקלתי במצב שעורר בי תחושות של ביזיון, אנרכיה, בורות, חוסר הבנת יעדי ההיסטוריה כמקצוע. בחוסר מעקב בסיסי אחרי מה שקורה בשטח. כיהודייה, כאשת מקצוע, כאם וכבת למשפחה שלי, לאורך שנים העברתי הרצאות בתנועת נוער בית"ר, באוניברסיטה בזמן לימודיי, בבתי הספר של ילדיי - חוץ מבית הספר הנוכחי, לצערי - בנושא מנהיגות, המשותף בתפיסות הזהות היהודית, עלייה, תקווה, תפיסת צרכים מיוחדים, התפתחות מדע – כל זה ביחס לתרומתם המיוחדת של יהודים ודתם.

לימדתי על התרומה הענקית של היהודים בניצחון על הנאצים, על בסיס תנ"כי באידיאולוגיה של יהדות חילונית, על תרומות היהודים לעולם ולאנושות. ראיתי התעניינות רבה מצד הדור הצעיר וגם מורים, מחנכים ומדריכים. הייתי רוצה לראות את אותם הנושאים במערכת החינוך הישראלית. אני מלווה חולים כרוניים וסופניים באמצעות ייעוץ המבוסס על תפיסות מסורת שנותנות תקווה ומשמעות. אני פונה אליכם, חבריי ובני ובנות עמי, מי שיכול להתערב, מי שיכול להשפיע - זכינו להיוולד בתקופה של חופש מצפון ופעולה, לא נעלמנו במחנות השמדה, תאי גזים ופוגרומים ולא במדורות אינקוויזיציה קתולית - החובה המוסרית שלנו למען הדורות הקודמים החל מאברהם ושרה ולמען הדורות הבאים היא להבטיח את ההמשכיות של העם שלנו בארץ וגם מול יהדות התפוצות, שהולכת לכיוון התפוררות, התבוללות ואף אנטישמיות.

זה מחייב מחקר, תכנון ועבודה רציניים. סבא רבא שלי, שהתנדב לצלב האדום וחזר כקצין, הקבר שלו ברוסיה נעלם. מעשי גבורה של יהודים ושורשים יהודים של מנהיגי תרבות, רפואה, השכלה, צבא, פוליטיקה ומדע נגנבים, כמו קברו, על ידי אחרים שמשייכים את הגיבורים לעם או למדינה שלהם. לכם יש פוטנציאל להשפיע. אסור לשכוח שהסיבה היחידה להישרדות העם היהודי וזכותו לארץ הזאת היא הדת והדם שלנו. הטוב בחברה הלאומית מבוסס על מושגים שלנו או על הנגזרות שלהם.

אדם בצלם מאלוהים, אחדות העם בפני סכנות, יראת שמים לשם שמירה מפני עבירת צדק, איסור לשון הרע, ברית ונצח. לכן, חובתנו לחקור, לשמור וללמד את ההיסטוריה של העם היהודי במיטבו, להפיק לקחים ערכיים ומוסריים. אני מפצירה בכם לא לתת למורשת הלאומית שלנו להיעלם. זה התנאי להמשכיות העם היהודי. במידה וחברי הוועדה ירצו לקבל ממני יותר פרטים וליווי, אשמח לעמוד לצידכם.

תודה רבה, מריה.

מרדכי יוסף בן חמו. מרדכי, תצטרך ממש לקצר, בסדר? אני מכניסה אותך לפני כולם.

כן, שמי ד"ר מרדכי בן חמו. אני יודע, שם של צ'חצ'ח על יד תו המפואר. זה קצת צורם לכם אבל זה לוועדה אחרת. טוב, נולדתי וגדלתי בגלות. אני יליד אלג'יריה, התחנכתי חלקית בצרפת. כילד קטן חלמתי רק על דבר אחד – להיות ישראלי. כפי שאתם רואים, אני לא חרדי, לא משיחי. רציתי להיות ישראלי. רציתי שתינתן לי הזכות להיות יהודי איך שבא לי – חילוני, דתי, משיחי – במדינת היהודים. זאת אומרת שלא מדובר פה בעניין של אמונה, כי אמונה זה עניין אישי, אלא בעניין של זהות, שזה עניין לאומי. אנשים רואים בלאומנות בעיה, אז הם החליטו שהם רוצים לפרק את זה. בצרפת, בה התחנכתי, ב-1,905 חוקק חוק החילוניות, שמטרתו לגרש את הדת מכל מוסדות הציבור. במעשה זה ירתה צרפת לתוך רגליה.

צרפת הייתה מכונה הבת הבכורה של הכנסייה. כאשר היא ויתרה על ההיבט הזהותי הזה, אני לא מדבר על דת או על אמונה אלא על ההיבט הזהותי הזה, היא פתחה דלת גדולה ורחבה לכל המהגרים שבאים עם השקפות עולם אחרות שלא מוכנים לוותר על זהותם, שעכשיו כובשים את צרפת מבפנים. איך זה מתקשר אלינו לוועדה זו? שמעתי את משפחות החטופים האהובות ואת דברי מריה, שמתברר שהיא לא האמא של ישו. שמעתי דברים מאוד מעניינים על יהדות, על ריבונות, ועל זה אני רוצה לדבר. מה זה ריבונות? ריבונות זו היד הנטויה של העם הבוחר בהתגלמות שלוש הרשויות – המבצעת, המחוקקת והשופטת.

אבל, לריבונות יש שלושה אויבים. אני אהיה פרובוקטיבי אבל זה יירגע אחר כך. שלושת האויבים הם שוויון, זכויות אדם ודו-קיום. אני אסביר. במדינה ריבונות אין דו-קיום, יש קיום. המדינה משכתבת מה הם סמלי המדינה על כל האוכלוסייה, וזה משוכתב על ידי העם שבחר. שוויון הוא אויב כאשר לשם שוויון מיעוטים כופים על רוב את עמדותיהם. ופה אני מדבר על פרוגרס. הנקודה השלישית, שהיא זכויות האדם – אין כזה דבר זכויות האדם. לכל מדינה יש את זכויות האדם שלה. ובישראל צריך לדאוג לזכויות האדם הישראלי.

וכאשר אני בא מהגלות, מגיע למדינת ישראל ומגלה שילדינו לא לומדים על הזהות היהודית שלהם אני נחרד. כי אנחנו פותחים את הדלת להשמדתה של זהותה של מדינת היהודים, ותוך כדי שאנחנו משמידים את הזהות הזו אנחנו גם לא מאפשרים לנו להגן על מיעוטינו, מהדרוזים, מוסלמים וכן הלאה. ולכן, עניין הפיקוח הוא מאוד חשוב. אכן צריך פיקוח תוך כדי שאנחנו שומרים על הזכות הפדגוגית. צריך שהתכנים, לא ה-איך אלא ה-מה, יהיה עליהם פיקוח מלא.

תודה רבה. אני חוזרת אל הנציגות שלנו, חיה שיטאי ועינת אוחיון. חיה, את רוצה לספר לנו על מערכת החינוך? אני רוצה לומר, כרגע אנחנו מדברים על מחוז תל אביב. הדברים שווים לכל הארץ, לא מיועדים ספציפית אליכם, אלא ברמה הכללית. אני אשמח לשמוע על הפיקוח.

אוקיי. כיוון שאנחנו נמצאים בוועדת החינוך אני מתחילה קודם כול במשפט הוקרה לכל המנהלים שמחזיקים את המערכת בתקופה הזאת והוכיחו באמת את ההובלה שלהם בגדול, וחשוב לי להביע את ההוקרה אליהם. אני אספר לכם שביום חמישי חזרתי מיומיים יחד עם קהילת מנהלים מהמחוז, דתיים וחילוניים, היינו יומיים בירושלים ועסקנו בכל הנושא של הגות יהודית, ואיך הם, המטרה היא שהקהילה תיזום ותפיץ במחוז. במחוז עוסקים הרבה מאוד בכל הנושא של זהות יהודית. הופתעתי ממה ששמעתי ממך.

את הולכת להיות מופתעת עוד הרבה.

יכול להיות.

כי אין פיקוח.

רק שנייה, אני רוצה להגיד מה אני מכירה. קודם כול, אנחנו חושבים שחשוב ללמד תנ"ך וחשוב לעסוק בזהות יהודית. אנחנו גם הקצאנו הדרכות וגם המפמ"ר. אני גם משוחחת הרבה עם מנהלים, עם הרבה מאוד קהילות של מנהלים. לא שמעתי אחד שחושב שזה לא חשוב ללמד תנ"ך או לעסוק בזהות יהודית. לצורך העניין, האירוע הזה פה שהצגתם, אני לא מכירה אותו אבל אני אבדוק אותו בהחלט.

אני חוזרת ואומרת, האירוע הזה הוא אחד מיני רבים. אני מאוד מבקשת שניכנס לעניין של הפיקוח.

קודם כול, התחלתי עם המנהלים. למנהלים יש תוכנית לימודים.

מי מפקח עליה?

רגע, יש להם ארגון למידה, הם בונים מערכות שעות, המפקחים נמצאים איתם בשיח - - -

מה הן דרכי הפיקוח?

מה זאת אומרת? הם מנהלים איתם שיח חינוכי, הם מגיעים לבית הספר. הם לא הולכים לבדוק עם פנס מה בדיוק, יש לנו 310,000 מורים במחוז. עכשיו, מורים זה אנשים שבחרו בחינוך, יש תכנים. אם יש דברים שהם יוצאי דופן אז כמובן צריך להתייחס ולבדוק אותם.

טרם קיבלתי תשובה כיצד את מפקחת. או שאין פיקוח? יש או אין? האם זה "אנחנו מאמינים בהם, הם אנשים טובים" או שיש פיקוח? אחד משניים, אני אשמח לקבל תשובה.

זה משולב. משולב אמון ופיקוח.

אז בואי נתמקד בחלק של הפיקוח בשילוב, בבקשה.

מפקח נמצא בבית ספר, מגיע לבית ספר, יש תוכנית עבודה של בית הספר והוא רואה את התוכנית. הוא לעיתים מבקר בשיעורים. יש מדריכות מפמ"ר, לצורך העניין, לתנ"ך. יש לנו גם מדריכות לנושא של זהות יהודית. אז הם יושבים עם צוותי המורים, הם מפתחים חומרים. יש דברים נפלאים שקורים.

אנחנו יודעים שבבתי הספר היסודיים אין שום מבחן משמעותי, חיצוני, שרואה מה התלמיד למד ומה התלמיד לא למד. תכף נגיע לתיכונים. אני מתארת לך את המצב, תגידי לי איפה אני טועה. אין שום מבחן עם קריטריונים דידקטיים, מתודיים, לימודיים, שבודקים באופן עובדתי מה הילד למד, מה הוא מכיר ומה הוא יודע. זה אין. מה שאת מתארת לי זה מפקח שמסתובבת בצורה מאולתרת מכיתה לכיתה, שומע חצאי מילים. את יודעת מה אני שומעת? הפקרה.

אז אני לא מסכימה איתך.

זה לא עניין של את מסכימה או אני מסכימה.

לא, אני רואה את זה אחרת.

זה גם לא עניין של, אין פה אמת שלי או אמת שלך. אני רוצה לדעת מה הם הסטנדרטיים הקשיחים לפיקוח. אין.

רגע, סליחה. אנחנו לא מדברים על סטנדרטים קשיחים, אנחנו מדברים על ליווי, אנחנו מדברים על עשייה משמעותית, אנחנו מדברים על תכנים משמעותיים.

את אומרת לי מילים ריקות.

בעיניי לא.

עשייה משמעותית יכולה להיות שישוע היה איש צדיק וטוב והיהודים מכרו אותו לנוצרים. זו, למשל, יכולה להיות עשייה משמעותית בעיניים הסובייקטיביות של בן אדם אחד. עכשיו, את לא בבעיה מולי, מול גלית, חברת הכנסת, אני מייצגת כאן הורים. אני הריבון, אני נבחרת ציבור שהורים הכניסו לכאן. ובשם ההורים של ילדי ישראל אני שואלת אותך מה תהליך הפיקוח? מה הילד יודע, מה הוא למד? מה התכנים? פיקוח. מה?

כמו בכל מקצוע לימודים אחר יש תוכנית לימודים, יש מדריכים מקצועיים, יש תכנים, יש המלצות למבחנים. עינת תוכל לענות על התחום הזה יותר טוב ממני, על הקטע של התכנים ומה הסטנדרטים ומה מצופה. אבל יש עיסוק בזה ויש השתלמויות ויש למידה.

אני מתנצלת, אני שומעת שיש כוונות טובות ואני מאמינה להן, אני שומעת שיש רעיונות טובים ואני מאמינה לזה, אני שומעת שיש אנשים טובים ואני מאמינה גם לזה.

אין לנו 310,000 מפקחים שנכנסים ל-310,000 שיעורים לכל שיעור. אנחנו סומכים על המורים שלנו.

אתם סומכים על המורים. אז אני רוצה רגע לעצור.

רגע, רגע.

כן, תסיימי, בבקשה.

אם יש מקרים יוצאי דופן, קודם כול מנהל בית ספר בדרך כלל, ושוב אני אומרת שיש מקרים יוצאי דופן, אנחנו מדברים פה באמת על הרבה מאוד בתי ספר. מנהלי בתי ספר, רכזי מקצוע, מדריכים פדגוגיים יודעים מה נעשה בבית הספר שלהם. ואם יש אירוע יוצא דופן אז צריך בהחלט להתייחס אליו.

אז בואי נסיים בזה שאת סומכת על המורים ועל הנוגעים בדבר, ואני רוצה להראות לכם פה כרגע סרטון ראשון. בבקשה. בסרטון אנחנו רואים את ד"ר חגית גור זיו. מה שאנחנו עומדים לראות, אפרופו האמון המלא של מנהלת מחוז תל אביב לגבי כל הנוגעים בדבר, אנחנו נראה את ד"ר חגית גור זיו, מרצה בכירה, המכון לפדגוגיה ביקורתית. אנחנו נדבר על המושג פדגוגיה ביקורתית. פדגוגיה ביקורתית זה בעצם בואו לא נלמד תנ"ך אלא בואו נלמד איך אנחנו מבקרים את מה שלא למדנו עדיין. בואו נראה. היא מדריכה מורים.

חשיבה ביקורתית.

היא האישה שאחראית על הכשרת מורים. בואי נראה מה היא אומרת. בבקשה.

[הקרנת סרטון 1]

טוב, אני מזהה פה סוג של לוחמה פסיכולוגית. זאת אומרת, במקום שהילד הישראלי הממוצע יבין את המשמעות, את האתוס של חג חנוכה, שהוא קשור לכל תומכי הזהות שלנו הציוניים, הדמוקרטיים, החירות, החופש, החוזק, החוסן, רחמנא ליצלן גם הרוחניות. אני מזהה פה לוחמה פסיכולוגית. זאת אומרת, עומדת פה מישהי שמכשירה מורים ובעיניי מטיפה באופן ניאו-מרקסיסטי להתייוונות. זאת אומרת, התייוונות זה אחלה. עכשיו, יכול להיות שהעולם המערבי הוא מצוין ומעולה. אנחנו מדינה מערבית. אבל מה שהיא אומרת למורים פה בעצם זה לא למד את הטקסט של חנוכה אלא איך לחתור תחתיו. אני לא משוכנעת שהורים, ואני פונה אלייך, כן, עינת, בבקשה.

צוהריים טובים. עינת אוחיון, מנהלת אגף מורשת חברה ורוח. לשאלתך ולדברים שעלו פה, עד לא מזמן גם הייתי מפמ"ר אזרחות, אז מכירה את המקרים והתופעות שפה ושם אנחנו רואים מורים שפתאום יוצאים עם דברים שלא יעלו על הדעת. הדברים שהציגה פה הגברת הם באמת קשים לאוזן לשמוע וללב להכיל. התפקיד שלנו באגף מורשת חברה ורוח כשמו כן הוא. אנחנו עסוקים יום-יום שעה-שעה.

במה?

בהכנת החומרים, התכנים. לדקדק את הדברים בדיוק בשביל המקום הזה, שישבו פה כל האנשים היקרים בתחילת הדיון הזה.

עינת, את יודעת מה הנושא של הוועדה?

כן, לגמרי.

מה הנושא?

להבין למה אנחנו פה. וספר התנ"ך הוא חלק - - -

הנושא הוא פיקוח.

חלק מהסיפור של למה אנחנו פה בזהות שלנו.

אני מסכימה איתך לגמרי. מה הפיקוח?

הפיקוח שלנו, אנחנו כותבי תוכניות לימודים, הן לא מופרטות החוצה. אנחנו כותבים את תוכניות הלימודים, אנחנו כותבים את ההישגים המצופים. שאלת מה קורה ביסודי ובחטיבה - - -

אנחנו נעשה את זה פינג-פונג. זה בדיוק הטיעון שלי. אתם כותבים, יש לימודי ליבה, יש חוק. הכול בסדר ברמת ההצהרות, הכול בסדר ברמת הכוונות. הטענה שלי, וטרם קיבלתי תשובה הגיונית שמכבדת לא אותי אלא את ההורים, זה מה קורה מהשלב של הכוונות ועד שלב הביצוע בכיתות. כי אני אומרת לך, ויהיו פה הורים שיגידו, מריה היא לא היחידה, שאיפשהו בכיתות מורים לוקחים את זה למקום אחר. השטח פרוץ ונכנסים בלימודי זהות יהודית תכנים אנטי יהודיים. לא מקרה אחד, לא שניים, כמעט כלל מייצג. לכן, אני חוזרת למטרת הוועדה הספציפית הזו – פיקוח. איך אתם מפקחים?

אני לא מכירה את היקף האירוע שאת מדברת עליו, על הכמויות. גם אני, כמפמ"ר אזרחות, הייתי בקשר עם מורים באופן ישיר. כשהיה מקרה חריג, יוצא דופן, יוצא מתוכנית הלימודים, הדברים היו מגיעים אלינו ומטופלים ומבוררים.

זאת אומרת שהורה בדרך כלל מרים דגל אדום.

זה לא הורה.

אז מי?

זה מגיע מכל מיני כיוונים.

בואי נגדיר מה זה כל מיני.

קודם כול, אין הרבה תופעות כאלה.

בוודאי שיש, רק לא מגיעים אליכם כי אין פיקוח.

זה לא נכון. אנחנו פרוסים. יש קודם כול את המחוזות שנמצאים שם, והמפקחים לא באים באופן אקראי לבתי ספר.

האם יש גישה פרואקטיבית מטעמכם של פיקוח? הרי, מבחנים אין. מבחנים זה מעליב, מבחנים זה מקטין, אנחנו רוצים למידה חווייתית ומשמעותית, אז בואו לא נכריח אותם לשנן, חס וחלילה ללמוד, חס וחלילה לשקוד, חס וחלילה לגלות חריצות, חס וחלילה לזכור בעל פה – אנחנו חווייתיים, אנחנו מכילים.

חברת הכנסת, זו לא נקודת המוצא שלנו.

אז אין מבחנים. מה כן יש? איזה פיקוח?

זו לא נקודת המוצא שלנו.

אני רואה שטח פרוץ.

אבל, חברת הכנסת, את מביאה פה עובדות – כאילו כעובדות – זו לא נקודת המוצא שלנו. נקודת המוצא שלנו זה שינוי - - -

אין פה נקודות מוצא. אין מבחנים.

מה נקודת המוצא שלכם? שהמקצועות האלה, תנ"ך והיסטוריה, הם הבסיס לזהות והשייכות של התלמיד היהודי במדינת ישראל, הישראלי בכלל בחברה הישראלית.

ובכל זאת הם לא נבחנים בבתי הספר היסודיים.

יש מבחנים.

יש מבחנים פנימיים.

חיצוניים.

שלנו. מבחן חיצוני. יש קושי היום כשיש לנו גם אנגלית, גם מדעים, גם שפה, שעושים מיצ"בים - - -

גם נצרות.

וכל הזמן מהציבור הייתה צעקה גדולה "תורידו כמות". פעם היו מבחני מפמ"ר.

אז למה משם?

ולא הזכרת את המבחנים הבינלאומיים שאנחנו חלק מהם.

רגע, רגע.

אבל למה משם? למה התיעדוף הזה? למה הדבר הזה? כשביקשו מכם להוריד - - -

אגב, יש פיקוח על השתלמויות המורים?

אנחנו מייצרים את ההשתלמויות מטעמנו. כשמורה הולך להשתלמות הוא יודע מטעם מי זה. ההשתלמויות שלנו זה בחומרים שלנו, בכתיבה שלנו, בפיקוח שלנו.

אז אני רוצה להקרין סרטון שני. את הסרטון הזה, זה סרטון של גליה זלמנסון לוי, מרצה במחלקה לחינוך באוניברסיטת בן גוריון בנגב, מנהלת שותפה במרכז לפדגוגיה ביקורתית. שוס הפדגוגיה הביקורתית הזאת. בסמינר הקיבוצים שבו היא עוסקת בהדרכת צוותי מורים ומורות ברחבי הארץ. בבקשה.

[הקרנת סרטון 2]

זה אמיתי?

[המשך הקרנת סרטון 2]

מה שמוצג פה זה לא השתלמויות שלנו. אפשר להציג עוד הרבה דברים קשים, אבל הם לא שלנו.

האישה הזו בעצם אומרת שההורים הם שטופי מוח, ההורים לא יודעים מה טוב לילדים שלהם. את לא יכולה לדעת איזה מורים עברו תחתיה והגיעו למחוז שלך, את לא יכולה לדעת. האישה הזו היא אחת הנשים הבכירות בהכשרת מורים, והיא מציגה פה מתודה מאוד ברורה – ההורים הם ילידים, ההורים הם נחותים, ההורים הם שטופי מוח. האישה הזו מכשירה מורים.

היא לא אמרה את זה.

היא אמרה בדיוק את זה.

ממש לא.

היא אמרה "תוך איזון" - - -

ההורים שטופי מוח והיא תבוא ותגאל את הילדים מההורים שלהם. תרשי לי להציע, קודם כול יש פה עבירה על החוק. זאת אומרת, אולי כדאי באמת - - -

אבל, אם היו מצוטטים ככה אתכם הייתם אומרים שזה הוצא מהקשרו. אי אפשר להראות קטע קטן.

רגע, אני מבקשת לא להתפרץ לדברים שלי.

היא אמרה דברים מאוד ברורים.

הבא שיתפרץ לדברים שלי יורחק.

לשון החוק, בבקשה, סעיף 19: "מורה, וכן עובד אחר במוסד חינוך, לא ינהל תעמולה לטובת מפלגה או ארגון פוליטי אחר בקרב תלמידים של מוסד חינוך". בביצוע והתקנות וסדרי הפיקוח, שאין כרגע, נאמר באופן מפורש בסעיף 8 "מניעת כל תעמולה מפלגתית ומדינית במוסד חינוך בכל צורה שהיא, בין על ידי מורי המוסד ועובדיו ובין על ידי אנשים מן החוץ". יושבת פה אישה שמכשירה מורים בסרט נע, בטופ של הטופ, אשת אקדמיה, תחתיה עוברים הכשרה של מורים בישראל, ואומרת באופן גלוי "בתחבולה אני עושה לי מלחמות, בחתרנות". חתרנות נגד מי? חתרנות נגד ההורים. "אני יודעת יותר טוב מה הילדים צריכים ללמוד, אני אעבוד על ההורים", והיא מכשירה מורים. תשובתך?

היא ממש לא אמרה את זה, אבל. היא אמרה את זה בצורה מאוד ברורה.

את רוצה שאני אקריא את זה שוב?

מאוד ברורה. בעד ביקורת - - -

עינת עונה.

לקרוא דברים בביקורת. והיא אמרה שהיא תביא איזון בין שתי דעות שונות. חשיבה ביקורתית.

זה לא חשיבה ביקורתית.

אין פה חשיבה ביקורתית.

אנחנו רוצים דור של חושבים.

יש פה יוהרה לקחת הורים - - -

היא אומרת שהיא תביא איזון של אנשים משני הצדדים.

מי את? מה תפקידך?

עורכת דין אירית שפירא. גם אני אמא לילדים.

ומה תפקידך?

עורכת דין אירית שפירא, אני מ'אימהות בחזית'.

אימהות בחזית, בסדר גמור. אימהות בחזית, אתן לא יודעות יותר טוב מהורי ישראל.

מה זה הורי ישראל? הורי ישראל זה דבר גדול. לי יש ביקורת שבספר מדעים מלמדים על מגנטים - - -

את בקריאה ראשונה, אני אבקש להרחיק.

מלמדים על מגנטים עם שני גברים שמרחיקים אותם – פלוס ומינוס – זה הומופובי, ונשים, גבר ואישה כן אפשר למשוך. ככה מלמדים מדעים. ככה מלמדים מדעים בכיתה ד'.

שנייה, אני שואלת אותך באופן אמיתי. את חושבת שיש מישהו שיודע יותר טוב עבור הילדים מה טוב מההורים שלהם?

היא, היא יודעת.

לא, יש כל מיני סוגי הורים.

רגע, אז יש הורים שהם כן ראויים לחנך את הילדים ויש הורים שלא? אני לא מבינה אותך.

לא, אני אמרתי שהיא דיברה, מהסרטון שראינו דיברו על חינוך - - -

יש פה הורה, אולי ניתן לו לדבר.

אני גם הורה. יש לי שלושה ילדים.

את תחכי לזכות הדיבור שלך או תורחקי. יובל.

שלום. אני יובל ואני כאן היום כמי שמייצג הורים רבים שמוטרדים מהשינויים שאנחנו רואים במערכת החינוך הציבורית. שינויים שפוגעים ברמת הלימוד בכלל ובלימודי התנ"ך בפרט, ובכך בזהות היהודית של ילדנו. אני רוצה לשתף אתכם בכמה דוגמאות מהחוויה האישית שלי ושל משפחתי. כשביתי הייתה בכיתה ד' לא נלמדו כלל שיעורי תנ"ך במשך כל השנה, במקום זאת זמן השיעור נוצל כל פעם לנושא אחר שלא היה חלק מתוכנית הלימודים. שנה לאחר מכן בכיתה ה' בבית ספר וייצמן בהרצליה המורה בחרה לנצל את זמן הלימוד שיועד לעיסוק בחנוכה כדי לדון בחגים אחרים בשם שוויון, גיוון והכלה. מתוך ארבעה תלמידים שהתבקשו להציג חגים, שלושה נדרשו לדבר על חג המולד במדינות שונות, בעוד רק תלמיד אחד דיבר על חנוכה.

דגש משמעותי הוא שם על חג המולד, אפילו כאשר הילדים שנבחרו כלל לא חוגגים אותו בביתם. כך נוצר מצב שבו חנוכה – החג שמייצג את עמדתנו על זהות יהודית וריבונות – נדחק לשוליים. באותו בית ספר בשנה עוקבת, 2023, שוב לא התקיימו שיעורי תנ"ך לאורך כל השנה. במקום זאת המורה העבירה תכנים של למידה רגשית חברתית, לעיתים רחוקות רלוונטיים לתוכנית הלימודים. בדצמבר של אותה שנה, בזמן שאני עושה מילואים בעזה, לא הועבר כלל תוכן הנוגע לחנוכה. לעומת זאת, הילדים מסרו באופן קבוע מהלך מקצועות כמו כישורי חיים, שפה וחשבון. בחג המולד הילדים נדרשו להגיש עבודות על הנושא, וחלק מהציון שלהם הותנה בכך שיבצעו משימות שקשורות לחג הזה. לבת שלי הורד ציון כי היא לא הסכימה להגיש עבודה במחשב על חג המולד.

יובל, תסביר מה זה פדגוגיה ביקורתית.

שנה שעברה, כיתה ו', שוב שיעורי תנ"ך לא נלמדו באופן סדיר. אין מטלות ואין בקרה. המורה נשארת על אותו פרק במשך שבועות ארוכים ובסוף מצהירה בפני התלמידים שלימדה אותם תכנים שברור לנו, כהורים, שלא הועברו כלל. הזמן הוקדש שוב לנושאים של למידה רגשית חברתית שאינם חלק מהליבה, בעוד שהתנ"ך – עמוד השדרה של המורשת היהודית שלנו – נזנח. אנחנו עברנו מבית ספר שאמור להיות ציוני לציונות "לייט", ציונות "דיאט" ועכשיו אנחנו בציונות "זירו". אנחנו דורשים מערכת חינוך ציונית, לא מרקסיסטית.

רק הערה קטנה לגבי המילה איזון, שהייתה בסרטון של גליה זלמנסון, זה היה איזון בין לעשות את השינוי החברתי, את האינדוקטרינציה, לבין לא להתאפס. זה היה האיזון.

טוב, בפועל מה שקורה זה שמורים לאזרחות מביאים איזון. אם הם מביאים דעה כלשהי הם מביאים את שתי שדעות. היום מעודדים ילדים לשיח כדי שיהיו מעורבים, כדי שיהיו דעתניים, כדי שיפתחו ביקורת חברתית.

איך זה מסתדר עם האמירה שלה?

זה נקרא שיח, להוריד ציון?

הם חותרים תחת ההורים. היא אומרת את זה בצורה - - -

לא, אתם לקחתם קטעים. אני לא יודעת מה היא אמרה. חתוך מכל מיני כיוונים.

זה לא משנה. האמירה הזאת הייתה מאוד ברורה.

היא לא אמרה שהיא חותרת נגד ההורים.

היא רק אמרה שההורים לא יודעים מה טוב לילדים שלהם.

חיה או עינת, יש לכם משהו לומר להורה פה?

רק לשאול אותו – האם ניגשת למנהל בית הספר ושאלת האם יש מורה לתנ"ך בבית הספר? כי אני יכולה לספר לך, אני גידלתי שלושה ילדים במערכת החינוך, אני גם מפקחת לשעבר במשרד החינוך, ואני יכולה לספר שלמשל מורה לתנ"ך או מורה ללשון, אפילו בשנה שבה ילדים ניגשו לבגרות בלשון, הייתה חסרה בבית הספר. מורים לתנ"ך הם המורים שהכי נדרשים והכי חסרים במערכת החינוך. אין כמעט מורים לתנ"ך. יכול להיות מאוד שמי שלימדה את הכיתה שלכם פשוט לא ידעה לעשות את זה, לא הייתה מוסמכת לזה.

טוב, אני רוצה לעבור לסרטון השלישי. ד"ר ניר מיכאלי הוא יו"ר המזכירות הפדגוגית לשעבר. בעצם סוג של היועץ המשפטי של משרד החינוך. בואו נשמע אותו.

[הקרנת סרטון 3]

כן, זה חוזר כחוט השני. אני מפנה את זה שוב אליכן, חיה ועינת. שוב אנחנו רואים, כחוט השני, מישהו בעמדת כוח בכירה מאוד שמעביר למורים מתודה איך עובדים על המורים. איך אנחנו מכניסים את התכנים הפוליטיים שלנו בלי שההורים ישימו לב, לא במילים מפורשות. זו כבר דוגמה שלישית. אף אחת מהדוגמאות האלה הוא לא אדם זניח, הוא לא מורה פרטי. אלה אנשים שמעצבים את תודעת המורים. דוגמה שלישית, יש לנו עוד. יכול להיות שאתן בתמימותכן ישנות על האף ולא מבינות מה קורה לכן מתחת לפני הקרקע?

אני חושבת שמתקבלת פה פרשנות שונה ומוציאים פה את הדברים מהקשרם. אבל, אני אגיד רגע לאבא. תנו לי לדבר. החל מהשנה הזאת נכנס לארגון הלמידה, אני יודעת כי אנחנו גם הדגשנו את זה לבתי הספר, חובת הלמידה בתנ"ך כל שבוע במשך כל השנים. אני יכולה להגיד שזה התקבל בברכה. וגם לפי הנתונים שלנו, נכון שחייבים ללמד רק שעה אבל רוב בתי הספר מלמדים שעתיים. אלה שלא מלמדים שעתיים, הרבה פעמים זה נובע ממה שאת דיברת עליו, ממחסור במורים. רק בשבוע שעבר פנה אליי, אני גם פניתי למזכירות הפדגוגית, אבל באמת יש חוסר ניכר במורים. דרך אגב, לא רק בתנ"ך. גם במדעים, בלשון.

לצערי הרב, יש לנו שכבות שלמות שיש לנו מצוקה מאוד גדולה בהוראה. ולהוראה בתנ"ך, יש לי בית ספר בתל אביב שפיתח תוכנית מקסימה בתנ"ך ואמר לי המנהל "אם רק אני אמצא עוד מורים לתנ"ך אני ארחיב".

אבל, חיה, אני מבינה את המצוקה. אני גם מסכימה איתך ונדרשת לפתרון. אבל אני עדיין חייבת לומר, הורים עומדים לצפות בוועדה הזו, אני אעשה הכול כדי שהיא תהדהד החוצה, וחלקם יהיו מאוד מודאגים.

מי שמודאג שיפנה אלינו.

ההורים מפחדים לפנות.

אני מודאגת.

אני חוזרת ואומרת, איפה מנגנון הפיקוח?

יש לו את ספר התנ"ך.

יש את ספר התנ"ך, יש ספרי לימוד.

ספרי לימוד יש? את ראית אותם?

אין ספרי לימוד בתנ"ך.

את ראית ספר היסטוריה לכיתות ז' בבית ספר חילוני? אני מציעה לך לבוא אליהם עוד פעם.

טוב, לימור מילר כאן? אני רוצה לשמוע את לימור, מיד אחריה את סמדר.

צוהריים טובים, אני לימור, אני מנהלת עירוני ה', תיכון שש-שנתי בתל אביב.

אתן בעצם שתי מנהלות בית ספר בתל אביב.

נכון. סמדר ביסודי ואני על-יסודי.

זה ייתן לנו פרספקטיבה.

הקשבתי פה באמת קשב רב, ואני חושבת שיש כמה דברים שצריך לשים עליהם את הדגש. אחד – אני חושבת שעלו פה כמה דוגמאות, למשל המקרה מפתח תקווה, הייתי מאוד שמחה אם המנהל או המנהלת היו יושבים כאן, ולא מתוך בית משפט אלא רגע להקשיב מה קרה, למה קרה, איך קרה. את זה אני אומרת מתוך מקום שכשמגיעות אליי סוגיות שונות לרוב אני לא אוהבת שהן יוצאות החוצה, לא מתוך להתבייש במה שקורה, אלא אם אני לא יודעת על דברים שמפריעים להורים או למורים או לתלמידים, איך אני יכולה להתייחס בתוך בית הספר.

יש לך פה את האמא שניגשה למנהלת והילד קיבל סנקציות.

עם סיכום. אני הגשתי עם סיכון ועם הסבר מפורט על המשפחה שלנו ועל כל הדברים, שאני גם העליתי כאן. אני אמרתי הכול.

מריה, תודה. אני תכף אשמח לשמוע את תגובת המנהלת. לא שאני באה לגונן אבל אני מדברת על ההתנהלות שלנו. שנית, אומר שכמנהלת אני מרגישה שבניגוד למה שנאמר כאן יש עליי לא מעט פיקוח. אני אתן דוגמה. אין מקצוע שאין לי מדריכה שאני חייבת לדווח בתחילת שנה למפקחת באילו מקצועות אני משלמת למדריכים ממשרד החינוך. הם מגיעים אליי שבוע כן שבוע לא לישיבת צוות מקצועית, אגב זה בכל המקצועות. ואצלנו התפיסה היא שש-שנתית. כלומר, מה קורה מכיתה ז' עד כיתת י"ב, כי יש איזושהי תפיסה.

דבר נוסף שחשוב לי לומר הוא שתנ"ך הוא מקצוע שהוא לא רק מקצוע נלמד, אני חושבת שאנחנו מדברים פה על ערכים. ואם אנחנו מדברים על ערכים, אני יודעת שה-אני מאמין שלי, ואני לא תושבת תל אביב, אני באה מרעננה וכשהגעתי לנהל בתל אביב אמרו לי "אוי ואבוי, את הולכת לעבוד עם ההורים התל-אביביים", אמרתי "מה הכוונה?", אמרו לי "יהיו לך או עורכי דין או אנשי תקשורת". ואני גיליתי שאני נחשפת לשיח מאוד פלורליסטי אבל שמאוד נותן מקום למה התפיסה של בית הספר. יש לי מורים חרדים ומורים דתיים ומורים להט"בים ומורים חילוניים, יש הכול. ועל הכול אנחנו מדברים.

על זה אני מברכת, כל עוד התכנים הם יהודיים ציוניים דמוקרטיים.

חד משמעית כן. ואני יותר ממזמינה לבוא לשמוע מורים בפועל. ולא כי אני אכין אותם למה הם עושים בתוך הכיתה. עכשיו, שאלת הפיקוח היא שאלה שמצד אחד מעוררת איזשהו אנטגוניזם, ואני אסביר מדוע. אני חושבת שגם עבורך, כחברת כנסת, היית בהרבה נושאים רוצה שיהיו לך איזשהו מרחב פעולה מתוך ה-אני מאמין שלך לקדנציה שבה את נמצאת. כנ"ל כמנהלת, אני לא הייתי רוצה – חיה, סליחה, מנהלת המחוז – שעל כל דבר אני אצטרך לדווח לחיה מה אני עושה. מה אני כן ארצה? לדעת שאם יש לי יוזמה, שאם יש צורך מעודדים את העשייה תוך בדיקת מה אני עושה עם השעות, עם המורים וכולי.

והדבר שאני הכי מבקשת בשם מנהלים רבים, אני חושבת שאנחנו נמצאים בתקופות מאוד מורכבות, התפקיד של מערכת החינוך הוא דרמטי – לחזק את השורות שלנו עם הכשרת מורים איכותית ולא עם הריק, ולא עם זה שאין מורים.

לימור, הבעיה שלי היא שגם אם ניקח את ההון האנושי הטוב ביותר ונעביר אותו את ההכשרה המתודית הטובה ביותר, אני מזהה שחדרו לתוך מערכת החינוך, ואנחנו נדבר גם על גפן ועל התוכניות שם, אבל רק לפי מה שראינו פה היום, לפי עדות של אמא, לפי עדות של אבא, ואינסוף עדויות שמצטברות אצלי, זה לא שזה התרופף, זה לא שיש פה היעדר. זה לא כמו שהיא אומרת, אנחנו רוצים לייצר את הספק, אנחנו רוצים לייצר שיח של איפכא מסתברא - אני מאוד בעד, אני בוגרת תואר שני בפילוסופיה, אני הכי חיה - - -

את בעצמך סופרת וחוקרת, נכון.

נכון, אני הכי חיה את זה. זה לא העניין. העניין הוא שדווקא את זה מונעים. כשאנחנו רואים את האנשים האלה מדברים אנחנו שומעים אינדוקטרינציה – נסיר את הספק, נחדיר תכנים, נעבור על ההורים. כל הדרך היא ערמומית. זאת הבעיה.

אז חברת הכנסת, כמנהלת - - -

חשוב לי לומר, אם אפשר להגיב כמשרד החינוך על ההערה הזאת.

עינת, שנייה, אם יורשה לי. כמנהלת, מעבר לתלמידים שלי, שברור שזה הדבר המהותי עבורי, אני חושבת שהעבודה יחד עם ההורים היא עבודה מאוד משמעותית. עכשיו, כשאני מנהלת קהילה של מעל ל-2,000 הורים, ואני חושבת שבבתי ספר אחרים מדובר אפילו ב-4,000, אני לא יכולה למצוא תשובה לכל אחד. מה שאני כן יכולה לעשות זה להרחיב את המכנה המשותף. אם הבסיס שלו הוא לא מדינה יהודית ציונית דמוקרטית אנחנו לא חיים במדינת ישראל. אני חושבת, ואם יורשה לי, חברת הכנסת, ואני מוכנה להיות שותפה מאוד לתהליך הזה, כי אני נמצאת בהמון פורומים שמדברים את מה שאת מדברת פה, בתור נציגת חינוך ממלכתי ליברלי, נקרא לזה, אני חושבת שאנחנו צריכים רגע לראות מה סך הכול הסכימה של האירועים הללו.

אם אנחנו מדברים על מצב שבו צובעים לנו את מערכת החינוך אז כנראה שגם אני נפלתי או על הראש או על האף או שאני ישנה, ואני באמת עובדת 24/7. אם יש כאן תופעות שהן בעייתיות אני חושבת שצריך לטפל בזה נקודתית. אבל, ברשותך, לשבת פה ולהרגיש - - -

לא, צריך לטפל בזה מהותית, לא נקודתית.

בואי ניתן לסמדר. נגמר לנו הזמן.

אם תרשי לי משפט אחרון. כמנהלת, אני נאמנה לכל הערכים ולעבודה שלי, ואני חושבת שאנחנו רואים פה תופעות, שאני לא מבטלת אותן, אבל אל לנו לצבוע את כל העשייה המדהימה בחינוך, בטח בימים האלה. ולכן אני אומרת בואי נבדוק את זה על מנת לשפר את המהות. גם אני בעד מדינת ישראל, על כל המשתמע. אבל יש דרכים לעשות את זה ולא רגע לצבוע צד אחד ולומר שכולנו נרדמנו בשמירה. אני לא מוכנה לקבל את זה. תודה רבה.

תודה. אני רק צריכה לדייק את עצמי – אמרתי שאני בוגרת תואר שני לפילוסופיה – חמש שנים את מבחן הגמר לא עשיתי בתואר השני, אבל סיימתי את כל המבחנים והעבודות. פשוט חשוב לי לדייק את עצמי.

סמדר, בבקשה.

צוהריים טובים, שמי סמדר מורס, אני מנהלת בית ספר "נופים" בתל אביב. אני אתחיל מהסוף. הסיפור הוא לא מחוזי, הסיפור הוא ארצי.

נכון.

זה קורה בכל הארץ, זה לא שייך למחוז תל אביב בלבד. אותה תמונה ואותו דבר, אותן תופעות. אני מצטערת, לימור, בשמי את לא מדברת. כי זה לא נקודתי, זו רוח. אל תעני לי, עכשיו אני מדברת. יש פירוק של לימודי היהדות, וצריך לומר את זה באומץ, במערכת החינוך, נקודה. דבר ראשון, זה קורה דרך האקדמיה, כמו שראינו כאן, אבל לא רק כאן. דבר שני, זה קורה דרך מסלולי ההכשרה בסמינרים. דבר שלישי, זה קורה למנהלים ולצוותים חינוכיים דרך הורים גם. זה חייב להיאמר ביושר.

מה זאת אומרת, דרך הורים?

אני אסביר. אני מכירה בית ספר שבו מנהל סיפר לי, לא ממחוז תל אביב, לצורך הדיוק, שהורים ניגשו אליו וספרו את מספר הדמויות, הציורים של גברים ונשים או ילדים וילדות, בספר הלימוד, ובאו אליו בטענה שהם לא מסכימים שילמדו מספר שמספר הילדים הזכרים גבוה ממספר הבנות. אני מכירה מנהלת בית ספר שסיפרה שבאיזשהו טקסט היה מקור ממסכת חגיגה או תענית, וההורים אמרו לה "זו הדתה". יש בתי ספר שבהם, אצלי בבית ספר היום בבוקר ילדים קיבלו את ספר התורה, קבלת תורה בבית כנסת - יש מנהלים ששם נאמר להם שפעולה כזו היא הדתה. ואני רואה כאן ממש סקנה למכנה המשותף הרחב ביותר שלנו פה, וזה היהדות וזה לימודי זהות ולימודי שייכות.

אני רוצה רגע לעשות פאוזה עם הדברים שלך, סמדר.

ואני ארצה להוסיף עוד משהו.

אין בעיה. עינת וחיה, הנה יושבות פה, הנה מדגם מייצג, שתי מנהלות בית ספר - - -

זה לא מדגם מייצג.

אני חושבת שפה בדיוק קבור הכלב. הדברים שנעשים, אין עליהם פיקוח ואנחנו רואים פה מגמה. מגמה מדאיגה מאוד. האם אתם יודעים להגיד, את יודעת מה? אין פה מגמה, את צודקת – יש לך נתונים?

יש לי נתונים.

איזה?

יש לי נתונים על לימודי התנ"ך, יש לי נתונים על עיסוק בחדרי המורים בנושא של זהות יהודית. יש לי נתונים על הדרכה שבתי הספר רוכשים ואנחנו מוסיפים מהמחוז. יש לי נתונים על דברים נפלאים שקוראים במערכת.

זה נשמע שיש לך נתונים על הפוטנציאל.

איפה בנתונים מופיע שבבית הספר של הילדה שלי לא למדו תנ"ך? איפה זה בנתונים שלך? פיקוח.

זה גם לא מדגם מייצג.

זאת אומרת, יושבים פה הורים ואומרים לך שלא לימדו תנ"ך.

מישהו משווה ספרי לימוד?

הורים חילוניים במערכת החינוך הממלכתי, בארגון שלי הרבה הורים, לצערי, אף אחד, לא הורים ולא מורים, מתוך האלפים מהקהילה בתל אביב, לאף אחד לא היה את האומץ לעמוד בוועדה הזו. כי כולם מפחדים מכם.

ממה הם מפחדים?

מפחדים ממה שיקרה. תשאלי את מריה מה עשו לבן שלה ומה עשו לעוד הרבה שהעזו להרים את האף.

איזה ארגון?

ארגון שנקרא "מאירים".

להרים את האף על מה?

להגיד, להתלונן.

על מה? יש אצלנו, בבית ספר בתל אביב, לימודי תנ"ך.

איזה בית ספר?

בית ספר א"ד גורדון. יש לימודי תנ"ך.

מכיתה ב'?

מכיתה ב' עד כיתה ט'. זה בית ספר תשע-שנתי. אין שום בעיה בלימודי תנ"ך. הילדה לומדת ספר אחרי ספר, עושים מבדקים, עושים עבודות.

יש שם מנהלת שמאוד מאמינה בדבר.

אני לא חושבת שלומדים דמוקרטיה כמו שלומדים תנ"ך בעיר תל אביב, ובכלל בארץ. אז בואו לא נטה את הכף.

אבל, את כאילו מתכחשת לעדויות שיש פה. יש שלוש עדויות.

כי הן שלוש עדויות, זה לא - - -

ואם אני 300 זה יעזור? ואם אני אביא 3,000 זה יעזור?

אני לא מתכחשת, יש - - -

אבל יש עוד עדויות. אתם לא הבאתם עדויות אחרות.

הורים מעורבים יודעים, הורים לא מעורבים סומכים.

גם אנחנו הורים מעורבים ואנחנו רואים מה קורה בבתי הספר הממלכתיים.

לתחושתי, לא סומכים בצדק.

עם ספרים שיש בהם שהם לא בדיוק - - -

הרי, בסופו של דבר תצטרכי לקחת ברצינות את העובדה שאנשים שמנהלים פה את הכשרת המורים, שעובדים על סרט נע של מורים, בכירים ביותר במערכת, שלושתם אמרו פה בסרטונים את אותו דבר – בואו נעבוד על ההורים ונחדיר מתחת לשטח, בלי להגיד את המילה - - -

לדעתי, זה פופוליזם, מה שקורה פה.

אינדוקטרינציה - - -

ב-1 בספטמבר קיבלנו עשרות מערכות שעות, למי יש מקצוע תנ"ך.

אוקיי, ככה. סמדר מסיימת במשפט, אחרי דורית, אחריה דלית סוטר ואחריה עינת, את מסכמת.

העובדה שכל מנהל ומנהלת, בשם האוטונומיה עושים מה שהם חושבים, היא בעייתית. כי בסופו של דבר, אם אני מנהלת שבפחות מאמינה בלימודי יהדות אז בבית הספר שלי לא ילמדו או ילמדו פחות או יהיה לזה תיעדוף נמוך יותר מאשר בבית ספר אחר.

רגע, תעצרי. עינת, ראיתי אותך אומרת שזה לא נכון. בואי תתני קונטרה.

אני רוצה להגיד שמנהלים הם אנשים שומרי חוק שמבטאים את החוק. במסגרת ארגון הלמידה יש חובת למידת תנ"ך. אם מנהל עושה משהו שלא כחוק, שלא כדין, אז הוא יגיע למחוז. כל הורה פה מוזמן.

מי מוודא את זה? מי מוודא שהוא יגיע למחוז?

רגע, תנו לי לסיים.

זה לא סותר את מה שאמרתי.

הוצגו פה אנשים, קראת להם בעלי כוח – אני מכירה את היכולת שלנו כל שנה בהכשרת המורים שלנו. יש לנו תוכנית מדינה שנקראת "רוח נכון" שהיא מכשירה את המורים בכל שנה עם התכנים בתנ"ך. ממוזמנים לכנסים. בכל כנס משתתפים מעל 1,000 מורים. זה הפיתוח המקצועי של המורים שלנו. שם המסרים עוברים. יכול כל אחד, זכותו לומר מה שעולו על רוחו, זה בסדר.

היא לא אומרת מה שעולה על רוחה, את מקטינה מאוד את האירוע.

אני מסכימה איתה. אני מסכימה.

עמד פה ד"ר ניר מיכאלי וממש הסביר איך אנחנו עובדים על ההורים.

אבל ניר מיכאלי הוא לא דמות היום מטעם המשרד.

את יודעת מה הייתי מעריכה, עינת? שתראי את הדברים האלה ותגידי "אוקיי, יש פה בעיה, אנחנו נידרש אליה". הרי, אני לא באה אלייך ואומרת שאתם עושים בכוונה, אני אומרת שיש פה לקונה, שהשמירה על התכנים הם כמו גבינה שוויצרית – מיליון חורים שדרכם נכנסים תכנים אנטי-ציוניים, אנטי-דמוקרטיים, גזעניים, מיסיונרים. שאולי, רק אולי, יש אולי איזו בעיה בפיקוח. אבל, כשאני נתקלת בהדיפה – "אנחנו 100% בסדר, אתם מדמיינים, זה מקרים בודדים, זה לא קורה" – אני מתייאשת. וההורים ששומעים את הוועדה הזו מתייאשים איתי.

אני מרגישה שנעשה פה עוול לבתי ספר רבים שעושים עבודה נהדרת, נפלאה, ולוקחים את הדברים שנדרשים להם ועושים אותם כמו שצריך. יש פה דוגמה למנהלת מחוז אחת, כמוה יש רבים. אין מחוז שתבוא פנייה, לא למנהל, למחוז, שחיה תקבל פנייה ותסגור את הדלת ותגיד גם פה, כשהיא שומעת את הדברים - - -

זה לא רלוונטי בשום צורה למה שאני אומרת, חיה המקסימה. אשת מקצוע נהדרת, הכול טוב ויפה – אין מנגנון פרואקטיבי של פיקוח. אתן לא עונות לי על זה כבר שעה וחצי.

אבל יש לנו, את לא מקבלת את המנגנון שלנו.

לא, עד עכשיו לא פירטתן.

קודם כול, עינת פירטה את המנגנון, אבל אני אגיד לך מנגנון למה יש כן – לעידוד בעיסוק תכנים של זהות יהודית ופיתוח תכנים. שבועיים לפני ה-7 באוקטובר נפגשתי עם משה אוחיון ז"ל, שהקדשתי לו את חידון התנ"ך במחוז ממיזם 929, שנרצח עם הבן שלו באופקים. תכננו שיתוף פעולה רחב היקף במחוז תל אביב בכל הנושא של קבלת ספר תורה והתחלת לימוד. אנחנו עוסקים הרבה מאוד בפעולות פרואקטיביות, באיך לחזק את הזהות היהודית ואיך ללמד. ואם יש באמת מקרים שהם יוצאי דופן אני אשמח לדעת עליהם ולברר אותם, אני לא מטאטא אותם מתחת לשטח.

אז אני חייבת לומד שכשלמידה היא למידה, מה ששי פירון קרא לה חווייתית, משמעותית, רגשית; כשהמבחנים שמראים ידע ברמה אובייקטיבית נעלמים מהשטח; כשיש יותר ויותר גורמים רדיקליים מאוד שלא חושבים שלהורים יש את הזכות להנחיל לילדים שלהם 'אני מאמין'; כשאין מנגנון פיקוח בתוך הכיתות; כשההורים לא יודעים או יודעים אבל פוחדים בחלק מהמקרים לדווח – יש פה בעיה.

למול זה, יש היום שר, שזה עומד בראש מעייניו.

נכון.

בדיוק כמו החבורה פה, ולכל אחד מאיתנו. אנחנו לא מתווכחים אחד עם השני.

בדיוק.

והשר הכניס, בדיוק כמו בארגון הלמידה, והתהליכים קוראים. יש באמת את המתח. ומספרת פה לימור כמנהלת, ואני גם ניהלתי תיכון הרבה שנים – כמנהל, מצד אחד אומרים לך "יש לך אחריות". מחר הילד יוצא לטיול, אתה תדאג שכולם יחזרו הביתה בשלום, סומכים עליך. ומצד שני כל הזמן אומרים לך "רגע, תפתח, תראה לי". ויש לנו ועדות מלוות ויש לנו מדריכי מפמ"ר שנכנסים, ויש את המפקחים. יש לנו המון פיקוח. אבל, מצד שני, אנחנו משדרים בה בעת את האוטונומיה ואת האמונה באותם אנשים נפלאים. יש כאלה שצריכים יישור קו, כן. לא כולם עושים את העבודה. בשביל זה אנחנו קיימים.

אני לא חושבת שזו תופעה זניחה בכלל.

רגע, ועוד דבר אני רוצה להגיד. אני יושבת באופן קבוע עם נציגי ההורים ושומעת מה מציק להם, מה מטריד אותם. ואנחנו דנים בזה ביחד. ואם תעלה קריאה כזאת, ואתם יודעים מה? אני אעלה את זה - - -

אני חושבת שרוב ההורים לא כל כך מודעים לרוחות שמנשבות מאחורי הכשרת המורים.

אם זו תופעה כל כך רווחת למה לא מציגים נתונים, חברת הכנסת?

בדיוק בשביל זה הוועדה הזו התכנסה.

אבל את מדברת פה על תופעה רחבה ואת אומרת שזה מאוד רחבה.

זה לא התפקיד שלי. נכון, נכון.

אומרים לכם הפיקוח שזה לא, אז אולי הדברים - - -

יש לי שאלה. אתם בודקים ספרים - - -

רגע, רגע. זו הערה מאוד חשובה. הם לא מביאים לי שום מדד אובייקטיבי מקצועי שפיקח והביא נתונים. הם מביאים לי תחושות.

מה את רוצה? שהם יכנסו לכל ועדה ויביאו - - -

אבל גם אתם לא הבאתם.

אני, כחברת כנסת - - -

כל הצגה שלכם כאן היא דוגמטית.

אבל עדיין זה לא משנה את העובדה שאין פיקוח. אין פיקוח.

יש פיקוח.

אין פיקוח, אין מספרים.

זאת אמירה מאוד פופוליסטית ודמגוגית.

אין פיקוח מספרי. אין פיקוח אובייקטיבי. יש פה אלף פרצות. לא התפקיד שלי לעשות את זה – התפקיד של משרד החינוך.

אני חושבת שצריכה להיות אמירה, ואני בתפקיד של מנהלת בית ספר, אבל אני חושבת שצריכה להיות אמירה שלימודי יהדות. ואשכול לימודי יהדות הוא מקצוע ליבה במדינת ישראל - - -

הוא כזה היום.

יש עוד ארבעה מקצועות ליבה. יש מדעים, מתמטיקה, שפה ואנגלית.

לא, השר הכניס. סמדר, תפתחי את ארגון הלמידה.

תרשי לי לסיים את דבריי, תודה.

זה לא נכון.

דבר שני, אחרי שזה מוגדר כמקצוע ליבה אני חושבת שצריך לדאוג לזה שיהיו הכשרות מהודקות בעניין הזה באופן מאוד ברור, תחת תוכנית ספירלית ברורה ומובנת. לא שברי שברים באתר לתנ"ך, שיש שם פסוקים והרבה מאוד מלל ופחות תכנים. אני אומרת את דעתי.

אני אשמח אם לימודי ליבה יהיו נחלת הכלל של כל אזרחי ישראל.

אני מדברת מניסיוני כאשת שטח, יום-יום, אני לא יודעת מה תפקידך. אני מנהלת בית ספר, אני מעל עשור מנהלת בית ספר, אני 22 שנה במערכת החינוך.

אז אנחנו קבוצה של 60,000 אימהות.

סליחה, את אמא ואני מכבדת אותך בכבוד רב.

לא, אני גם יושבת על מידע של קבוצות.

אני כל בוקר נמצאת בבית ספר מעל לעשור. אני גם אמא אבל אני אשת מקצוע, ואני יושבת כאן כאשת מקצוע.

דבר שלישי, שהוא מאוד חשוב, אחרי שתיבנה תוכנית ספירלית אפשר יהיה לדבר גם על פיקוח מאוד מובנה. כי מה שקורה היום, לפני הפיקוח, כן? לפי הפיקוח זה מה התוכנית? אני מדברת כמנהלת בית ספר. מה התוכנית? אתר 929 הוא אתר שיש בו חלקים מפרקים. הוא אתר שיש בו הרבה מלל על כל פרק, שכל מורה שנכנס צריך להסתכל על הדבר לא כתוכן. פעם היינו יושבים, קוראים את הטקסט את המקורי, מבארים מילים קשות, שואלים שאלות.

אני מתנגדת לדברים שנאמרים פה. זה ממש חוסר ידע.

ולכן, למדנו יותר פרקים. זה הכול, תודה רבה.

נאמרו פה דברים לא נכונים.

שינון זה לא לימוד.

שינון זה גם לימוד. סליחה, זו מיומנות.

זה שום מיומנות שצריכים אותה בחיים בכלל.

דלית סוטר, תורך.

אני גם באה מפילוסופיה ואני רוצה להגיד דבר אחד. לקח לי עשר שנים להבין את זה. אנחנו נמצאים עכשיו באידיאולוגיה והאג'נדה השולטת, בסמינרים למורים, גם בתוך משרד החינוך וגם כל אלה שצועקים, הם צועקים מתוך הפרוגרס. עכשיו, בואו אני אסביר לכם מה זה פרוגרס. לקח לי עשר שנים לתמצת את זה לכמה מילים - פרוגרס זה בשמה המתחלף "woke" או תיאוריות ביקורתיות או סוציאליזם או מרקסיזם – זה הכול אותו דבר - זו תנועה כלל עולמית שבכל מקום היא מייצרת רדיקליזציה ופירוק החברה.

ורה-קונסטרוקציה, בדיוק.

רגע, זה שאתם צועקים עכשיו כי מעצבן אתכם, זה שבכלל מעלים את הרעיון שאולי צריך ללמד יהדות זה בגלל שאתם עמוק בתוך הפרוגרס. אני לא באה ממוסדות דתיים, מתוך חינוך דתי שמרני, אני באה מהצנטרום של הפוסט-מודרניזם, אחרי שהבנתי מה קורה ואמרתי "בואו נלך אחורה". עכשיו, אפילו אם אתם מאמינים במדעים, אתם צריכים להבין שההגות היהודית שרדה אינסוף סלקציה באבולוציה של המאבק על הרעיונות. הפרוגרס הוא ערמת זבל שנועדה לפרק הכול.

ברור.

שמקסימום קיימת 150 שנה, ונכנסת בכוח באמצעות אלימות ובריונות. אף אחד לא באמת מקבל את הפרוגרס. לכן אני אומרת, יש כאן אנשים, הבעיה במשרד החינוך, ואני הייתי רוצה להעלות את השאלה לגברת הנכבדה – האם יש לך כבוד ליהדות? האם את חושבת שהדת היהודית היא דת שצריך לתת לה כבוד או שאת חושבת שההורים שמאמינים ביהדות הם פרימיטיביים וצריך לחנך את הילדים שלהם יותר טוב? האם את חושבת שיהדות זה נוגד זכויות אדם? כן. האם אתם חושבים שיהדות נוגדת את זכויות הלהט"ב? כן. לכן, אנחנו נמצאים עכשיו במשחק סכום אפס, שהפרוגרס משחק איתנו. זה או פרוגרס או יהדות והמשך הקיום שלנו. תודה רבה.

דורית, את רוצה לסיים? את אחרונה, אני רק שואלת.

תקשיבי, אני מקצרת את כל מה שרציתי לומר, אפילו את ההצגה שלי, את הכול. אני רוצה לתת רק למישהי אחת לדבר, וזה לגברת שירלי רימון, שהבאתי סרטונים שלה. שירלי רימון עמדה במשך כמעט עשור כראש מינהל החינוך בעיריית תל אביב, והיא חוללה לא פחות מאשר מהפכה במערכת החינוך בתל אביב. חשוב לי לומר, מינהל החינוך בתל אביב לא אחראי על התוכן הנלמד. משרד החינוך הוא זה שקובע את התוכן, על תוכנית הלימודים ובכלל את כל התכנים. אבל, אם תראה את הסרטון תוכל לראות מה דעתה על זה.

אין לנו זמן לזה עכשיו.

תקשיבי, זה הכול. זה אומר לך את הכול.

כמה זמן הסרטון הזה?

אבל היא כבר לא שם, היא לא בתפקיד.

מה זה משנה? זה מה שהיא השאירה, כולל את המנהלים - - -

ואנחנו יודעים שמגיעים מנהלים חדשים ומחליפים.

רגע, רגע. לא מגיעים מנהלים חדשים. שירלי רימון החליפה במשך הזמן הזה את כל המנהלים והיא מספרת בסרטון הזה ובסרטון השני איך היא בורחת בפינצטה את המנהלים עם הדעות הנכונות שיוכלו לעשות איתה את המהפכה שהיא רוצה.

איזו מהפכה היא רוצה?

בדיוק בסרטון מדובר.

אין סרטון.

מדובר על איך היא בוחרת לא ללמד תנ"ך. המנחה אומר לה "אבל אין לה שיעורי תנ"ך בתל אביב", והיא אומרת לו "נכון, כי יש לנו זמן מוגבל ובזמן הזה המנהל יעדיף שיעור מייקרים" – ציטוט שלה – "או שיעור פילוסופיה".

והיא מנהלת בית ספר?

היא מינהל החינוך בעיריית תל אביב.

הייתה ראש מינהל חינוך, וכבר לא.

איך הם עומדים עם הפיקוח, ולמרות שאין את זה. ואיך במקרה הם מבטלים את ספר האזרחות כי הוא לא עומד בערכים של ראש המינהל. חבל שאין פה את הסרטונים.

הסרטונים האלה יפתחו את הוועדה הבאה, אל תדאגי.

מאיימים שהם יגיעו לאוניברסיטה, כמה ראשי ערים יגיעו לאוניברסיטה לקבל את הבגרות שעיריית תל אביב, המועצה העירונית של כל מיני ערים, יחוו ביחד. ואז, שזה הסרטון האחרון, שחבל שאתם לא מראים אותו, שואלים אותה "אז מה קורה? למה אתם לא עושים?", אז היא אומרת "אנחנו לקראת בחירות מקומיות". ראשי העיר מפחדים כי הם לא רוצים להעלות את הנושאים האלה לפני הבחירות. היא יודעת. היא יודעת שאין למהלכים שלה לגיטימציה, ואת רואה את זה בסרטון, וחבל שאת לא מראה את הסרטון הזה. היא יודעת שאין לגיטימציה והיא אומרת שהיא מחכה ל-1 בנובמבר – אחרי הבחירות – כדי להביא את כל המהלכים. והיא מפרטת את זה, את המגדר שהיא רוצה להעביר, את לימודי המגדר, את הלימודים של - - -

אולי זה מה שרוצים תושבי תל אביב.

אני אומרת לך, הארגון שלנו, אנחנו בארגון "מאירים" עשרות אלפי הורים מכל הארץ. הקבוצה שלנו זה ארגון "מאירים" תל אביב - - -

יש גם הורים מהצד השני בתל אביב שהם קבוצה מאוד גדולה.

ההורים פה רוצים שיעורי תנ"ך. ההורים פה רוצים שהילדים שלהם יכירו את סיפורי התנ"ך, יכירו את המורשת שלהם, יכירו את ההיסטוריה שלהם. שהילדים שלהם יבינו למה אנחנו פה בארץ ישראל ולמה יש את המלחמה הזאת עכשיו על ארץ ישראל.

אין בעיה עם זה. אבל, לומדים את זה בעיר תל אביב. למה את חושבת שלא מלמדים?

אני מגדלת ארבעה ילדים. יש לנו עשרות מערכות שעות מכל הארץ ומתל אביב, ואין שם שיעורי תנ"ך. ויש בתי ספר שהגדילו לשנות כבר את השם, הורידו את המילה תנ"ך וקוראים לזה אדם וחברה.

טוב, דורית, אני אשמח אם נפתח את הוועדה הבאה בסרטונים האלה.

אני איילת קציר, הייתי מפקחת במשרד החינוך, היום אני מייצגת כאן את תנועת מובילי חינוך. חילונית למהדרין אבל מכירה את כל פרשות השבוע ואת כל ההפטרות, אני גם משוררת.

מעניין אם הילדים שלנו ידעו את זה.

דרך אגב, הילדים שלי לומדים בבר אילן. אני רוצה להגיד שבמהלך השנים האחרונות תכנים קיצוניים, באמת קיצוניים, אני הגדרתי את עצמי כחילונית למהדרין, ואני יהודייה, אני רואה את זה עצמי כחלק מזרם ביהדות – אני רוצה להגיד שתכנים פדגוגיים קיצוניים נכנסנו בכל זרמי החינוך. גם אם אנחנו מדברים על החמ"ד, גם אם אנחנו מדברים על החינוך החרדי. רק שכאן נמצא על המדוכה רק החינוך הממלכתי. אני רוצה להציע לוועדה הזו, ובכלל להציע - - -

רגע, וכשאת אומרת קיצוניים על מה את מדברת?

קיצוניים.

קיצוניים באיזה אופן?

משיחיים, שלא מייצגים את היהדות בהרבה מובנים.

אל תדאגי, זה נכנס עכשיו לבתי ספר ממלכתיים דתיים גם.

סליחה, לא הפרעתי לכם. רק החינוך הממלכתי נמצא על המדוכה. התכנים, המורים, המנהלים, האוטונומיה. אגב, משרד החינוך, בהצעת פורום קהלת, יצר את האוטונומיה הזאת במהלך השנים כחלק מתהליך של הפרטה. אז אני מציעה שאולי הגיעה השעה, מכיוון שאנחנו נמצאים בשנה מאוד סוערת בחברה הישראלית, וכן צריך לכתוב את הסיפור הישראלי מחדש. הגיעה השעה להבין שאולי ועדת החינוך של הכנסת תעלה לדיון הקמת מועצה פדגוגית לחינוך הממלכתי, בדיוק כמו זאת שקיימת בחמ"ד, עם כל הכוחות וכל ההשפעות שיש לה. אולי הגיעה השעה ואז לא נהיה בדיונים כאלה. ואז נוכל לשמור על הערכים.

אין ישראלי בלי יהודי.

חברים, נהייתה פה אנדרלמוסיה. מה קורה כאן? אני רוצה לסיים.

גלית, רק שנייה אחת. תודה. את מדברת על תכנים קיצוניים, אני מדברת על תכנים שמשרד החינוך הכניס דרך מחברות קדמה למגדר, ואני קוראת לכם קטע ממערך שיעור לילדים בגיל יסודי – קללות בעברית: כוסעמק, כוס אוחתוק, זונה, בת זונה, שרמוטה, שרלילה, פרחה, בלונדינית מטומטמת, כוסית, פוסטמה - - -

אומרים לי פה, דלית, שזה לא מתאים. אולי כדאי שתספרי שזה מה שהילדים לומדים?

בדיוק. השמעתי את זה ברדיו והתחננו בפניי שאני אשתוק.

משפט אחרון, עינת.

קודם כול, אני ממש מודה על הדיון פה ועל הכאב שכל אחד מביע פה, כי זה מרגש ומשמח אותנו לדעת שהציבור איתנו בהבנה הזאת שאין לנו קיום בלי מקצועות הזהות והשייכות.

אז למה לא תעשי מבחנים לילדים, לראות את הרמה שלהם. למה משרד החינוך מתעקש לא לעשות מבחנים בתנ"ך לילדים?

אני אשמח לענות אחר כך. ביקשו שאני אסכם. אני אשמח גם בישיבה הבאה. אנחנו עושים ימים כלילות עבור הדבר הזה, מאמינים בו, יש לנו שר שמוביל את המדיניות ואנחנו פה לרשותכם.

השר מאוד מודאג.

השר לא טרח לענות לנו על המכתב עם עשרות מערכות השעות. אפילו לא טרח לענות לארגון "מאירים" מה קורה עם זה.

מי שמרגיש שיש זליגה, הכנסת תכנים שלא מטעמנו אבל נכנסים, אנחנו פה בדיוק בשביל זה. בשביל זה אנחנו פה. תודה רבה.

תודה רבה לך, עינת. תודה רבה לך, חיה.

הוועדה הזאת קודם כול מבקשת לא להלך אימים על מורים, הורים ומנהלים שרוצים לבוא לפה ולהביע קול ביקורתי. אני יודעת שזה קרה.

הוועדה הזאת תדרוש פיקוח הרבה יותר ברור וקפדני. אני חושבת שכרגע אנחנו מדברים על שטח פרוץ. שמענו את הקולות. אנחנו נמשיך להעמיק, אנחנו נשמח לשיתוף פעולה. אני מסכימה לחלוטין עם מה שאמרת, אנחנו לא רבים, כולנו באותה עמדה, השאלה היא איך מייעלים את המערכת. זו כל השאלה.

תודה רבה.


הישיבה ננעלה בשעה 14:57.