פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



28
הוועדה המיוחדת לזכויות הילד
15/09/2024


מושב שני



פרוטוקול מס' 77
מישיבת הוועדה המיוחדת לזכויות הילד
יום ראשון, י"ב באלול התשפ"ד (15 בספטמבר 2024), שעה 10:00

ישיבת ועדה במועצה האזורית מטה אשר – תמונת מצב ילדים ונוער

חברי הוועדה: אלי דלל – היו"ר

בוריס ברודסקי - מפקח, מתאם אגף, ממונה שח"ר מחוז צפון, משרד החינוך

כנרת כהן אוחנה - מפקחת מתאמת ייעוץ, משרד החינוך

אתי כהן - ממונה מחוזית, מנהל פרט, ילד ומשפחה (קהילה), משרד הרווחה

משה דוידוביץ'' - ראש המועצה האזורית מטה אשר

איל רייז  - סגן ראש המועצה האזורית מטה אשר

קרן אנדרסן זאבי - עוזרת ראש המועצה האזורית מטה אשר

מרסלה פלדמן - מנהלת השפ"ח (שירות פסיכולוגי חינוכי), המועצה האזורית מטה אשר

ד"ר שלומית אלעד - מנהלת אגף החינוך, המועצה האזורית מטה אשר

בועז בן פורת - רכז אשכול מרכז, המועצה האזורית מטה אשר

אלגרה דוידי - מנהלת המחלקה לשירותים חברתיים, המועצה האזורית מטה אשר

רותה הדסי - מנהלת מחלקת הגיל הרך, המועצה האזורית מטה אשר

אייל שמואלי - ראש המועצה המקומית כפר ורדים

שירה שטרית - המחלקה לביטחון קהילתי, עיריית נהרייה

מירב בן שימול - מנכ"לית האשכול, מרכז החוסן גליל מערבי

עדי אלמליח ניזרי - מנהלת מרכז החוסן גליל מערבי

מיכל אליחי - עובדת סוציאלית, מנהלת "מרחבים לנשימה", עמותת עלם לנוער במצבי סיכון

אור לרדו שמעוני - מטה מרכזי הנוער, עמותת עלם לנוער במצבי סיכון

יונתן סגל אלשיך - רע"ן פרויקטים, פיקוד העורף

תמי סלע

תמי ברנע

מיכל איטייפ

רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות.

ישיבת ועדה במועצה האזורית מטה אשר - תמונת מצב ילדים ונוער

בוקר טוב לכולם. אנחנו שמחים לארח כאן אצלנו את הוועדה לזכויות הילד, ואת היושב בראשה חבר הכנסת אלי דלל.

פגשתי את היושב-ראש לפני מספר חודשים באירוע לזכרו של מי שהיה ראש המוסד, מאיר דגן, ושם אמרתי לו שבעת הזו אני חושב שנושא זכויות הילד מקבל משנה תוקף. דווקא כשאנחנו נמצאים בסיטואציה כל כך לא ברורה וכל כך לא סדורה, שאולי לא הייתה כזו מאז היווסדה של המדינה. ככל שהימים נוקפים, אנחנו רואים אצלנו בצפון עד כמה סוגיות שנוגעות לחיי משפחה נעשות מורכבות, ואני מדבר על משפחות שהיו נורמטיביות לחלוטין וכעת הן מתפרקות. אנחנו רואים עד כמה התנאים לא מספקים, כאשר כולם עקורים מהבית ומהחיים.

יושבים פה סביב השולחן אנשים שהם כבר יותר מ-11 חודשים מחוץ לבתים שלהם. תארו לכם מה זה עושה לבית שלהם, מה העצבים האלה גורמים לתא המשפחתי, לנוער ולילדים, לאן זה מוביל אותם ולאן זה מוביל אותנו ועד כמה הסוגיה הזו נפיצה.

חבר הכנסת דלל, הבוקר קיימתי ישיבה וקיבלנו החלטה ואנחנו עומדים ליישם אותה עכשיו – בימים הקרובים נקים במטה אשר מרכז הורים-ילדים, אין בארץ מיזמים רבים כגון זה. מיזמים שייתנו פתרונות לסוגיות שלא הכרנו קודם ושלא ידענו כיצד להתמודד איתן. אם פעם חשבנו שיש סמכות הורית ושהילדים עושים מה שההורים שלהם אומרים להם, המסגרות האלו מתנפצות לנו מול העיניים כל יום מחדש, וכל פעם אנחנו מוציאים את עצמנו בקונסטלציות שאנחנו לא הורגלנו אליהן, לא מכירים אותן ולא יודעים איך להתמודד איתן. אולי אלגרה תדבר בהמשך על החוסן של התא המשפחתי.

נמצא פה גם האשכול שלנו, שיש לו מרכז חוסן שבמלחמה הזו עוסק באינטנסיביות בהתמודדויות שלא הכרנו ושלא צפינו אותן. לעניות דעתי, הסוגיות האלו יטופלו ביתר שאת אחרי המלחמה, והן יהיו רבות וגדולות, וכמו קאטו הזקן אני חוזה שבתום המלחמה הזו, המקצועות הנדרשים ביותר, יהיו עובדים סוציאליים, אנשי בריאות הנפש, פסיכולוגים, פסיכיאטרים ויועצים חינוכיים – אלה המקצועות שיהיו הכי נדרשים בארץ ולא יהיו מספיק מהם כי הם לא ידביקו את הקצב.

לפני שנציג מצגת קטנה, נשמח לשמוע את היושב-ראש, בבקשה.

תודה. נזכיר שהכרנו בנובמבר-דצמבר, מייד עם פתיחת המלחמה בוועדת הכספים. יש לכם ראש מועצה דומיננטי מאוד שאכפת לו מהתושבים, אכפת לו ממה שקורה והוא עושה הכול למען התושבים שלו – ואני אומר לכם את זה כעדות ראשונה כי אני ראיתי את זה בוועדות הכנסת ובמכללה. דרך אגב, באותו יום קיבלתי תואר לשם כבוד במכללה.

אין ספק שאתה עושה עבודה נכונה ומצוינת עבור התושבים שלך, ואני משבח אותך על כך. אין שבוע ואין יום, כולל שבת בבוקר, שאני לא שומע אותך ברדיו ובטלוויזיה ואתה אומר את הדברים הנכונים. הממשלה איבדה את הצפון, תרתי משמע. נכון שאני חלק מסיעה וחלק מקואליציה, ואולי לא הכול אנחנו יודעים ולא כל הדברים ברורים לנו, אבל לא משנה מה תהיה הסיבה, לא יכול להיות שמדינה מפקירה בצורה כזו את האזרחים שלה בצפון.

עברנו מלחמות רבות מאוד, ובין אם יש די הצלחות בין אם האמריקאים קושרים לנו את הידיים, איבדנו את הצפון, איבדנו הרתעה – ומדינה לא יכולה להרשות לעצמה התנהלות כזו. אני מסתובב באזור הצפון ובאזור הדרום, אני נפגש עם אנשים רבים וכולם אומרים לי שהם מוכנים להילחם על הבית שלהם. מעולם לא היה מצב כזה שאנשים פונו מהבתים שלהם, גם בימים הקשים ביותר בקריית שמונה - למי שזוכר ומכיר – כאשר היו הפגזות ואחריהן בגין אמר שלא יהיו עוד טילים על קריית שמונה וכן הלאה.

אבל אנחנו חיים במציאות של מחזוריות. אנחנו חיים מוקפים במי שרוצים להשמיד אותנו ולהוציא אותנו מפה, ולכן אם אין אנחנו לעצמנו, אין אף אחד שיגן עלינו. לא האמריקאים ולא אף אחד אחר, וצריך לקחת את הנושא הזה בידיים ולהתמודד איתו. לצערי, קשה לי, ואני אומר את הדברים גם בדלתיים סגורות בכל מקום שצריך, כי אי אפשר להשאיר את המצב בצורה הזו.

בהתייחס לעניין הוועדה לזכויות הילד, בשנה האחרונה קיימנו עשרות ישיבות בנושא, וכפי שהסיק ראש המועצה עד כה אנחנו רואים, לכל אורך הדרך, את מה שקורה לילדים ולנוער שלנו. עם זאת, אני גם רוצה לשבח את הנוער שלנו. כי למרות כל מה שקרה בחמש השנים האחרונות, אם זה בתקופת הקורונה ואם זה כעת, הילדים והנוער מתמודדים עם האתגרים בצורה בלתי רגילה ואני אפילו גאה בהם.

חודש אחרי 7 באוקטובר, קיימתי ישיבה אשר בה השתתפו בני נוער בלבד, לא משרדי ממשלה ולא אף גורם. רק כ-40 בני נוער ממקומות שונים, והם הציגו את מה שהם עשו מייד לאחר 7 באוקטובר. נער מיאנוח ג'ת היה באתר ההתארגנות של הצבא, ושם הוא עיצב שיער וסיפר למעלה מ-250 חיילים, זה מה שהוא עשה מייד לאחר 7 באוקטובר; נער נוסף מאזור שדרות הכין לאחר יומיים סרט על כל מה שקרה במדינה, כאשר אף אחד ממשרדי הממשלה לא עשה כן ולא חשב אפילו לעשות איזשהו סרט. הוא הכין סרט תדמית על מה שקרה, הפיץ אותו וקיבל מיליוני צפיות, וזה בסך הכול נער בן 13 שמהווה למעשה את מערך ההסברה שלנו.

יש לנו נוער מצוין, ואנחנו כמבוגרים חייבים לסלול להם את הדרך ולהאיר להם אותה, חייבים לחבק אותם. לצערי לפעמים אני רואה את ההזנחה של הממשלה בנושאים מסוימים, אם זה בהכשרה של מטפלות, במעונות ילדים וכן הלאה. כל שקל של השקעה בילד, בנער ובפעוט, הוא חשוב מכול – ואני לא מתבייש לומר את זה. תמי יודעת לנסח היטב את הפרוטוקולים של הוועדה ואת המכתבים, ואנחנו שולחים הכול לשרים וגם מדברים איתם על כך.

הייתה לנו ישיבה לפני כשבוע בנושא לידה עד גיל שלוש, וכל שקל זה חיסכון של עשרות שקלים בהמשך, ממש כך, ואת זה צריך לדאוג שנבין. אז נכון שתמיד קל יותר לדחות את הנושא הזה כי זה חינוך וזה לא צורך מיידי, אבל אסור לנו לדחות את זה ואנחנו צריכים לעמוד על המשמר. כל אלה שנמצאים היום בתפקידים ציבוריים צריכים לדאוג לנושא הזה של הנערים, של הילדים ושל אותם פעוטות – באמת צריך לתת להם את הגב ואת החיבוק.

לפני כשבוע ישבתי עם ילדי מפונים באחד מבתי הספר בנתניה לקראת פתיחת שנת הלימודים, ושאלתי אותם מה הם היו רוצים, אז כולם בלי יוצא מן הכלל אמרו לחזור חזרה הביתה, וכששאלתי אותם מה טוב בנתניה, ויש הרבה דברים טובים בעיר, הרי הייתי שם ראש העיר, אז היו שאמרו שיש שם ים וכו', אבל שמעתי משהו שפשוט נתן לי להבין באיזה מצב הנערים האלה נמצאים, כשהם אמרו לי שנתניה היא עיר בטוחה, עיר שקטה בלי אזעקות ובלי כל מה שהם חוו בקריית שמונה ובמקומות אחרים.

לא כולם יודעים שזו מחזוריות, שהרי לפני 20 שנה בנתניה היה גל של פיגועים, נתניה הייתה העיר הכי פגועה אחרי ירושלים, אם זה במלון, בקניון השרון ובמקומות אחרים, לא היה יום שלא היה בו פיגוע. אנחנו נמצאים במחזוריות, ולכן חשוב לי מאוד לומר את הדברים האלה. אנחנו לא צריכים במדינה הזו לראות שאם הטיל לא מגיע לתל אביב אז לא עושים שום דבר, ואם זה לא מגיע לנתניה אז לא עושים שום דבר – כולנו עם אחד, כולנו במדינה אחת וצריכה להיות פה סולידריות. תודה רבה.

תודה רבה. ברמה האישית – אמנם אנחנו לא מתראים הרבה, אבל אני עוקב אחריך ואני אגיד פה משהו לא פופולרי בכלל, אבל זו התפיסה שלי ואני אומר את מה שאני חושב. אני ממש לא מעריך את אלה שמהווים היום את בית המחוקקים שלנו, אבל בתוך כל בית החוקקים הזה, אתה השמן שצף מעל המים. אני בטוח שיש עוד אנשים בבית המחוקקים שחושבים כמוך, אבל כולם עושים את החשבונות האישיים שלהם לגבי התוצאות של מה שהם יגידו, ואתה אומר את מה שאתה חושב וזה אומץ שאתה מרשה לעצמך לומר את מה שאתה חושב.

עם זאת, זה לא רק אומץ כי המדינה שלנו זקוקה לאנשים כאלה שאומרים באמת את מה שהם חושבים. אתה לא חייב להסכים עם אף אחד, אבל המדינה שלנו זקוקה לפרלמנטרים שיגידו את מה שהם חושבים ושלא יפחדו מה יקרה להם למחרת בבוקר, כי המדינה הזו גדולה יותר מכל אחד אחר שיושב שם בבית הזה – זה היה ברמה האישית, ועל כך אני אומר לך תודה. תודה על מה שאתה אומר, תודה על איך שאתה אומר ותודה על מה שאתה חושב לגבי העתיד של המדינה הזו. זה חשוב מאוד, בטח בעת הזו עם כל מה שמתרחש במדינה.

[מצגת]

כעת, אתן סקירה קצרה על המצב שלנו פה עבור מי שבא מרחוק ולא מכיר –

כולנו יודעים שאנחנו נמצאים יותר מ-11 חודשים בתוך מלחמה, ופורום קו העימות הוא כתובת ל-23 רשויות שנמצאות בקו של אפס עד תשעה קילומטרים. זה ביתם של כ-280,000 תושבים מ-86 יישובים. בפועל, החלטה 975 של הממשלה מ-14 באוקטובר, החליטה על פינויים של כ-60,000 תושבים. מעבר לזה, פונו או התפנו באופן עצמאי כ-20,000 תושבים בעקבות המלחמה הזו.

אני לא בטוח שכולכם ערים לסיטואציה, אבל אוגוסט וספטמבר היו החודשים עם הכי הרבה ירי של כטב"מים ושל רקטות. זה התחיל במספר בודד של רקטות, אחרי כן זה הפך לעשרות ועכשיו בחודש אוגוסט זה הפך לפעמים גם למאות. מהבוקר הזה, יום א', היו למעלה מ-45 רקטות וכטב"מים, וזה רק הבוקר כי היום עוד לא נגמר – זו הסיטואציה, אבל החמור מכול, כשאני מדבר על פינוי, נכון שחלק ניכר מהתושבים שלנו כבר מצא פתרונות דיור חלופיים בכל מיני בתים, אבל מרביתם של התושבים שעדיין בבתי מלון, נמצאים באזור טבריה, ואתמול מעגל האש הורחב על ידי החיזבאללה ואזור סובב כנרת חטף.

חשבו על התושבים שלנו, היהודי הנודד שעזב את הבית שלו, פינינו אותו בהתחלה לשדה בוקר ואז אמרו שזה רחוק מדי ושצריך לקרב אותו, להביא אותו כמה שיותר קרוב הביתה. אז פינינו אותו לטבריה או לאזור סובב כנרת – ועכשיו גם טבריה נכנסה למעגל האש, וזה אומר שהיהודי הנודד הזה גם בטבריה לא בטוח.

שאלת השאלות היא – מתי ואיך אנחנו מסיימים את המעגל הזה? אני קורא לו מעגל שוטים, אבל הוא מעגל כאב עצום של אוכלוסייה שכל יום שנוקף וכל יום שעובר נהיית יותר ויותר סקפטית, יותר ויותר כאובה אבל בעיקר מאבדת את זה. כשאנחנו נשליך את זה על הילדים בסיכון, תחשבו על ילד שכבר למעלה מ-11 חודשים לא ראה את המיטה שלו, לא ראה את החדר שלו ולפעמים גם לא ראה את החברים ואת החברות שלו.

ביום שישי הלכתי לבקר במפגש חברים של ותיקי קיבוץ מצובה שמפונים כבר 11.5 חודשים. חבל שלא צילמתי את המחזה, כרבע שעה הם רק התחבקו ובכו, הם לא התראו מספר חודשים, ואנחנו מדברים על כ-100 חברים וחברות בגילאי 60 פלוס. הבאנו להם לשם גם אומן שישיר להם שירים בשירה בציבור, כדי להנעים את זמנם. אף שמיהרתי לאירוע הבא, לא יכולתי להפריע להם להתחבק. מדובר באנשים בני 60 עד 90 וצפונה שמתראים לראשונה אחרי מספר חודשים, וכל מה שהם כמהים לו, הוא דבר אחד שאנחנו לא מאפשרים להם אותו, וזה ביטחון וודאות. עזבו כסף ועזבו את המונחים הגסים האלה שאנחנו כל הזמן מדברים עליהם גבוהה-גבוהה, כי כאן מדובר בבסיס – תנו להם ודאות למה שקורה איתם ותנו להם ביטחון.

קרן מעדכנת כל יום את הנתונים אצלנו, ונכון להיום בבוקר אנחנו ביום ה-345 למלחמה עם 999 חדירות של כלי טיס וכטב"מים למרחב האווירי של הצפון. לפעמים אני אולי נשמע קצת ציניקן או סרקסטי, אני לא יודע איך להגדיר את זה, אבל מה עשה כטב"ם אחד בלבד בתל-אביב? מה הוא עשה? פגע? הרג? כטב"ם אחד בתל אביב גרם לצה"ל להבעיר את נמל אל-חודיידה בתימן, שבער שם כשלושה שבועות – כל הכבוד להם, באמת כל הכבוד שיש לנו צה"ל כזה, אבל אנחנו עם 999. בשבוע שעבר בנהרייה הייתה נפילה על בית, נהרגים לנו חיילים, חברי כיתת כוננות, ואם יש משהו שמשגע אותי יותר מכול, זה הנרמול של המצב. אולי זו שליחות, ונכון שאנחנו גרים פה מבחירה ואנחנו רוצים לגור פה, אבל לא ייתכן שמנרמלים לנו את החיים במציאות הזו.

לפני כחודש חזרתי צפונה מאירוע בתל-אביב, לא הספקתי לראות חדשות, אבל חבר התקשר אליי ואמר לי שרקטה אחת נורתה מעזה לראשון לציון ובערוץ 12 עצרו את התוכנית "רוקדים עם כוכבים" והכניסו דיווח ישיר. אבל אצלנו, אם אתם צריכים להכניס את הדיווחים של הירי של הכטב"מים ושל המטל"רים, לא יהיו בכלל שידורי טלוויזיה במדינת ישראל, כי זה מהבוקר ועד הלילה ומהלילה עד הבוקר. בראשון לציון זו הייתה רקטה אחת שרק יורטה ואפילו לא פגעה, ועצרו בגללה את התוכנית "רוקדים עם כוכבים" – אלה הפרופורציות.

חבר הכנסת דלל, אני באמת לא מתלונן, אבל אני מנסה לשתף אתכם כדי שתהיו מליצי היושר שלנו. כי כאשר מנרמלים דברים, מאבדים פרופורציות. אנחנו נכנסים לאיזושהי שגרה שבה אנחנו כבר מקבלים את זה שמדובר רק בעוד 44 או 50 רקטות בצפון, לא נורא. לעומת זאת, רקטה אחת במרכז, והמדינה עוצרת.

זה למעשה מה שקרה לנו ב-7 באוקטובר, כאשר הכלנו את כל ההפגנות שעל הגדר. חד-משמעית.

נכון. את ההפגנות ואת הבלונים שחשבנו שהם זורקים ומעבירים לשדות.

הבנתי שישיבת הממשלה שהייתה קבועה למחר נדחית ושמכניסים את החזרת תושבי הצפון כחלק ממטרות המלחמה, אני שמח שזה קורה אחרי כמעט שנה, אבל הדבר החשוב ביותר הוא שהייתי רוצה שזה ירד לפסים אופרטיביים, על מנת שנדע איך עושים את זה ובאילו תצורות. די עם סיסמאות.

בשקף הבא, אנו רואים את תשע הרשויות שפינו את תושביהן – חמש מועצות אזוריות, קריית שמונה, שלומי ומטולה שהן מועצות מקומיות ועיר אחת. זה פיזור שהיה מתחילת המלחמה והוא קצת שונה, אבל תראו שאנחנו פרוסים בכל רחבי הארץ בפינויים שלנו, זה מטורף – גם בנתניה, גם בתל-אביב, גם בראשון לציון, גם בבית חפר ובכל מקום שאתם רוצים. ואם נחזור למשל היהודי הנודד כפי שלמדנו כשהיינו ילדים, אז אכן חזרנו להיות היהודי הנודד, אבל פליט בארצו.

חבר הכנסת דלל, אמנם יש את החלטת הממשלה 1786, אבל לדאבוני הרב גם היא מדשדשת – מינו לנו לפרויקטור את טל בסכס, ושבוע אחרי כן הוא התפטר. מינו את אלי כהן סקלי, ו-24 שעות אחרי כן הוא פוטר. מינו לנו לפני חודשיים את צ'ייני ועכשיו אני מבין שגם אותו רוצים לפטר. אני לא מביע עמדה וצ'ייני הוא לא הנושא, לא הוא ולא בסכס, אבל כאשר אתם רואים דבר כזה, גם אם זה באיזשהו מקום נשמע מצידי שאני כביכול מצליף, זה אומר הכול – איך נקדם תוכנית כזו כשאין לנו קואורדינטור וקורלטור מול הממשלה? תתייחסו אלינו ברצינות.

אם אתם רוצים שאנחנו נמנה, אנחנו נעשה את זה טוב יותר, רק תגידו לנו, תנו לנו את האפשרות, אנחנו עצמאים ולא צריכים "אח גדול", אנחנו נעשה את זה מעולה, במקום למנות אחד ולפטר, למנות שני והוא מתפטר ולמנות שלישי שכל היום מבוקר עד ליל שוחטים אותו בתקשורת, אפילו שהוא אמר לי שהוא לא ילך, אני יודע שהוא ילך ולא בגלל שהוא רוצה, אלא כי אם הוא לא ילך, יוליכו אותו – ובמדמנה הזו אנחנו נשארים, אז איך אפשר לקדם את התוכנית הזו בלי שיש לנו קואורדינטור? זה לא עובד.

מתי זה הוחלט? מתי זה עבר החלטת ממשלה?

לפני כשלושה חודשים, ביוני.

זה בטווח המיידי?

כן, זה בטווח המיידי ועוד מעט זה נגמר.

ובטווח הארוך?

דרך אגב, בהחלטה 1786 כתוב שתוך 90 יום הממשלה תביא לאישור את התוכנית הרב-שנתית הגדולה, אבל 90 יום עברו ועוד לא התחלנו. אם משתמע שאני מתלונן, הייתי שמח מאוד להגיד שאנחנו על דרך המלך, שאנחנו מתקדמים ושיש פה דירקטיבה, אבל אין.

אני עוצר רגע פה, כדי לתת את רשות הדיבור למרסלה.

שמי מרסלה פלדמן ואני מנהלת השירות הפסיכולוגי במטה אשר.

למען הפסיכולוגיה הציבורית נעשה סקר, שבו השתתפו 500 פסיכולוגים מכל רחבי הארץ, והנתונים מדברים בעד עצמם – 91% מהפסיכולוגים דיווחו על עליה ברמת המצוקה של ילדים ונוער; 86% דיווחו על עלייה במספר הפניות להתערבות פסיכולוגית; ו-77% דיווחו על עלייה ברמת החומרה של הפניות, כאשר כמעט 92% הן פניות בשל חרדות, בעיות התנהגות קשות, קשיים חברתיים שהיו קודם, אבל התעצמו ברמות שאי אפשר לתאר, וכן דיכאון, קשיי קשב ולמידה, פגיעה עצמית כולל אובדנות, נשירה מבתי ספר ועוד.

מה זה אומר 37%? האם הייתה פנייה לגבי נשירה?

לגבי נשירה.

אבל כמה נשרו מסך כל הפניות? כי זה ודאי מספר גבוה מאוד.

אנחנו לא יודעים כי זה מסך הפסיכולוגים שדיווחו על כך ש- 37% כתוצאה מהפניות שהתקבלו, הן על ילדים בנשירה.

גם קשה מאוד לעקוב אחרי הדברים האלה. שלום, שמי שלומית אלעד.

ד"ר שלומית אלעד היא מנהלת אגף החינוך.

אנחנו הרי גם מפונים וגם קולטים, וחלק לא מבוטל של הילדים שלנו מפוזר בכל מיני מקומות, ואז רמת הדיווח והקשר עם בתי הספר שהם לא שלנו אלא באזור טבריה, חיפה וזיכרון יעקב, היא לא יום-יומית, אבל בהחלט מדווחים לנו משם שיש בעיה של ביקור סדיר, וחלק מהסיפור של הנשירה זה אי-היציבות.

חשוב לדייק ולעשות הבחנה בין נשירה גלויה ובין נשירה סמויה, והבעיה של ביקור סדיר זו לא נשירה גלויה. שמי בוריס ואני ממשרד החינוך.

בוריס, אני לא חושבת שצריך לדייק בזה.

כי הטיפול הוא שונה.

גם ילד שיש בו נשירה סמויה ונמצא נוכח פיזית בגופו בבית הספר והוא לא חלק ממה שקורה, הוא מבחינתנו - - - על הטיפול נדבר אחרי כן.

האם משרד החינוך מפקח, בודק או עוקב אחר ילדים שפונו, על מנת לבחון אם הם מגיעים לבית הספר?

משרד החינוך עוסק בשני צידי הנשירה, גם הגלויה וגם הסמויה.

אני לא מדבר על נשירה כרגע.

התשובה היא כן.

באיזו צורה? נניח שיש מפונים מקריית שמונה לטבריה.

הקב"סים של הרשויות המקומיות נדרשים לבצע בדיקה של הגעתם לבית הספר בתדירות גבוהה.

האם אתם מקבלים את הנתונים האלה?

אנחנו מקבלים נתונים על פי דיווח של מנהלי בתי הספר, שמדווחים לנו כשיש בעיה של נשירה סמויה.

אני לא מדבר על נשירה סמויה, אלא על מצב לפני הנשירה, כאשר יש מפונים שאמורים להגיע לבית הספר, ואותם ילדים שהתפנו, מחליטים שהם לא מגיעים או שהם מגיעים לסירוגין וכך הלאה – האם יש מעקב? ובאיזו צורה אתם עושים את המעקב הזה?

באמצעות ערכי ההתמדה הבית ספריים והרשותיים אנחנו עושים מעקב אחרי אותם תלמידים שלא מבקרים באופן תדיר בבתי הספר.

כי זה השלב שלפני נשירה, ואותו צריך לבחון ולבדוק.

נכון.

שמי אייל שמואלי ואני ראש מועצת כפר ורדים. אתייחס לטבלה, ואחרי כן אתייחס בגדול למה שקורה בצפון – זה מדהים ש-92% זו החרדה, שהיא הסימפטום הראשון שעובר לבעיות התנהגות, עובר לקשיים חברתיים ובסוף לנשירה מבית הספר, ולכן בשלב הנשירה מבית הספר הילד או הנער הזה כבר גמור וכבר אי אפשר להחזיר אותו, 90% שהוא כבר אבוד.

עכשיו כאשר אנחנו בנקודת זמן שבה צילמו את התמונה הזו, צריך להבין שמחר התמונה הזו כבר מתהפכת. זאת אומרת שהחרדה תישאר חרדה כי משם הסימפטום התחיל, זה יתחיל לגדול עד למטה והנתון של 37% יתחיל לעבור קדימה ולעלות ל-50% ול-60%. אדוני היושב- ראש, זו התופעה שאנחנו מזהים בצפון עם הילדים והנוער, זו בדיוק התופעה.

אני מאמין שהיום יש חרדה ל-92% מילדי מדינת ישראל. לאחד יש אח בצבא שנלחם בעזה והוא בחרדות, השני שומע את הוריו בשיגעון מדאגות – הילד נכנס לחרדה. אחרי כן הוא יוצא מהבית לכיוון ההסעה, ממתין בתחנת האוטובוס ופתאום כשיש התראה, זה כבר עובר לבעיות התנהגות ולקשיים חברתיים. צריך להבין שמדובר בכ-100 ילדים שמחכים להסעה באוטובוס, ובעת התראה הם נלחמים על 25 מקומות כדי להגן על החיים שלהם, אלה הילדים ויש גם בני נוער.

אני יכול לספר לכם מה קורה אצלנו בכפר ורדים – יש לנו חטופה כבר שנה, וזו ילדה שהיא משמעותית מאוד בכפר ורדים, ילדה פעילה, מדריכה בצופים, חינכה והתחנכה בצופים. צריך להבין שכפר ורדים זה יישוב קהילתי קטן מאוד וכולם מכירים את כולם. כל הילדים וכל הנוער חווים את המציאות הזו היום מבוקר עד לילה, ועם זה הם חיים.

יש מספר חטופים שנמצאים אצלי כי לצערי אני לא יכול לקחת את כולם, אבל אימצתי לעצמי מספר חטופים שאני עומד עם משפחתם בקשר, וזו אחת מהם.

אפרופו מה שאייל אמר, אנחנו מנסים בתוך כל מה שקורה, לייצר גם קצת שפיות, אז אתמול היה לנו פה בלילה מופע של ריטה ורמי, ואני מזכיר את זה כי היא הזכירה את רומי. אנחנו אומרים לעצמנו שמה שאפשר לעשות, אנחנו חייבים לעשות ולא לחכות לשום דבר. אם אפשר לרומם את הרוח, אם אפשר להכניס לנפש אוויר ובריאות, אנחנו נעשה את זה. כמובן שזה לא נותן פתרונות לבעיות שרק הולכות ומתגברות, וככל שהזמן ינקוף וככל שלא יהיו תשובות לוודאות, זה יפגע בנו יותר ויותר, זה יעמיק וישריש, ולטפל בזה אחר כך זה לא פשוט. כל רשויות המדינה, כמו שאמרת, משקיעות בילד כשהוא קטן וכך הן חוסכות כסף גדול בעתיד לכל מיני טיפולים.

רציתי להוסיף על כל המצב שהילדים חשופים אליו, ולדבר ממש על מקרים קליניים שאנחנו רואים בשנה האחרונה. בהקשר של הנשירה וכל הבעיות שמתלוות למלחמה, כגון קושי גדול מאוד בהסתגלות לבתי ספר השונים, קושי בשגרה, ברצף ובשייכות של הילדים למקומות הטבעיים, ואני מדברת גם על הילדים המפונים וגם על הילדים שנשארו ולמעשה איבדו חלק מהקהילה שלהם. גם הילדים שנשארו חשופים לאזעקות וגם ההורים שלהם משרתים במילואים או שהם בקריסה כלכלית.

אציין מספר דוגמאות – יש לי ילד שלא הסכים להיכנס לכיתה חדשה ולדבר עם ילדים חדשים, הוא עמד ליד שער בית הספר ולקח לו כמעט שלושה חודשים כדי להיכנס; בנות בכיתה ו', שהיו להן קשיים להסתגל לכיתה חדשה; לקראת סוף השנה כשעושים צילומים לספר המחזור, הילדים לא ידעו עם מי הם עושים את הטקס ואת המסיבה, האם עם בית הספר הקודם או עם בית הספר החדש; ילדים עם קשיים חברתיים שנפרדו מחברי הילדות שלהם והתקשו מאוד לרכוש חברים חדשים; ילדים בודדים בהפסקות ובפעילויות; ילדים דחויים שהתחילו עם בעיות אלימות בבית הספר וגם סבלו מבריונות; ילדים שהיו ספורטאים, לדוגמה, ואז הפסידו את כל העיסוק שלהם כי במקום שהם פונו אליו לא הייתה קבוצה שיכולה לקלוט אותם; ילדים עם צרכים מיוחדים ועוד.

את הבעיות אנחנו מכירים מכל הכיוונים, השאלה היא איך מתגברים על הדברים האלה. איך מנתבים את אותם ילדים? לפני כשבוע נפגשתי עם איזושהי נערה שמה שהיה לה בחיים זה רכיבה על סוסים, וכשהיא הגיעה לנתניה היא לא ידעה מה לעשות. ברגע שהיא העלתה את זה באותה ישיבה, כבר קישרנו אותה עם מושב "בית יצחק" שיש שם אורווה. ולכן, השאלה היא מה אתם עושים? מה אנחנו יכולים לעשות על מנת לעזור?

טיפלנו בכ-470 ילדים ובני נוער, שהם כמחצית מהילדים שפונו, טיפול הוא יותר מחמש פגישות, ועד 15. אין בידנו יכולת להתערב ולטפל בכל הילדים, כי יש לנו במטה אשר 10,000 תלמידים.

מי הוא הגוף שמתכלל? המועצה, זה ברור לי, אבל האם זה מנהל החינוך? האם זה מנהל הרווחה?

יש הכשרות למורים כדי שיהיו סוכני הטיפול הראשוני בילדים, לאלה שלא יגיעו לפסיכולוגים, כי אין מספיק פסיכולוגים או מטפלים לכולם. וכן, הכשרה המונית להורים, שהם יהיו אלה שייתנו את הטיפולים הראשוניים לילדים.

אנחנו בחינוך מדברים על המשולש של תלמיד-בית ספר-הורים, ואני רוצה להוסיף לתוך המשולש הזה באמצע אולי גם את הקהילה כי שכחנו את הקהילות, ובמועצות האזוריות וביישובים קטנים יש את הקהילה שנותנת חוסן. כל אחד מהקודקודים האלה למעשה נפגע, בין אם אלו משפחות, כפי שמשה ציין כאן קודם, עם חוסר יציבות ועם חרדות לשלוח את הילדים; בין אם אלה הילדים שכרגע מרסלה פירטה; ובין אם אלה צוותי החינוך שגם הם בתוך כל הכאוס הזה באופן אישי ופרטי בגדר המושג הזה של חוסן שהולך לאיבוד עד שקוראים לו בעיה, וכמובן הקהילות שהתנפצו.

אין ספק שהמשרדים שצריכים לטפל בכל הגורמים האלה, זה בראש ובראשונה משרד החינוך בנושא של צוותי חינוך; הורים סביב הנושא של הילדים; ושיתוף משרד הרווחה שמתעסק בנושא של המבוגרים, לרבות ההורות. צריך להיות פה חיבור של השניים עם תחומי אחריות וגם עם תחומי בהירות של מי עוסק במה, אבל התמונה והטיפול חייבים לקחת את כל המרכיבים האלה.

שלומית, חבר הכנסת שאל שאלה ומרסלה ניסתה לענות, וממה שאני שמעתי בין השיטין, התשובה היא שלא מגיעים לכולם, לא מגיעים לאחרון הילדים. בסוף אומרים "כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו", ואספר לכם משהו שאולי יזעזע אתכם קצת –

בהמשך ל"יהודי הנודד", כפי שדיברתי קודם, הייתה משפחה של מפונים מיישוב גדר שלנו, שפונתה לבית אחד, ואחרי שהיא לא מצאה את עצמה בבית הזה היא פונתה לבית שני, והבית השלישי היה באחד היישובים הקרובים לפה, ואז בערב שבועות, כשההורים יצאו לחגוג והילדה שלהם שקצת רבה איתם לפני כן, נשארה בבית – כשההורים חזרו, הם מצאו אותה תלויה. הילדה תלתה את עצמה במקלחת, שזה שיא השיאים. אפילו לקבור אותה כמו שצריך לא נתנו לנו, כי אמרו לנו שההלוויה תהיה בשעה 20:00 בערב כשיחשיך. אחרי כן הייתה התראה, אז אמרו לנו שזה נדחה ל-21:00 ואחרי כן ב-22:00 בלילה קברנו אותה כמו גנבים עם עששיות ובלי אורות – וזה במדינת ישראל ולא בשטחים ולא באיו"ש.

כשאנחנו מדברים על הסוגיות האלו, צריך להבין לאן זה מוביל ולאן זה לוקח אותנו, אז כדי שזה לא יהיה המקרה הבא, וכדי שאנחנו לא נצטרך עם אלגרה ועם מרסלה להתמודד עם ההתאבדות או חלילה עם המקרה הבא, צריך למצוא מנגנונים שיכסו ככל שניתן את כל הילדים והנוער, ובעיקר אני מדבר כרגע על היישובים בקו העימות או יישובי הצפון, כפי שהגדרת אותם, כדי שלא יהיה לנו את המקרה הבא, לשם צריך לחתור.

שלום, שמי מיכל ואני עובדת סוציאלית שמנהלת את "מרחבי נשימה" של עמותת עלם. אנחנו מקימים מרחבים בטוחים למפונים פה וגם במרחבים שבהם מסתובב נוער, שמגיע מיישובים צמודי גדר. נראה לי שאם אנחנו היינו כותבים את הדוח הוא היה הרבה יותר חמור, כי אנחנו פוגשים את כל מה שאתם מתארים עד לקצה. המרחבים שלנו נמצאים בשעות הלילה ועד 02:00 לפנות בוקר גם בתוך מלונות וגם בחוף גיא, לצורך העניין, יש המון חבר'ה ממטה אשר.

אני יכולה להבדיל בין המצב של הנוער שמפונה ובין המצב של הנוער שלא מפונה, ואת החוויה הקשה מאוד שהם חווים, שכאילו שכחו אותם בבית. אנחנו רואים נערים שמשתמשים בסמים כדי להצליח ללכת לישון, אנחנו מכירים מהפעילות שלנו בעמותה נערים ששותים ומעשנים כדי לחגוג, ממש פגשנו נערים שמשתמשים בחומרים משני תודעה כדי להוריד את החרדה, נערים שמסתובבים בין הבתים כאשר המשפחות שלהם מפורקות.

מה שצריך לשים עליו דגש, זו הדינמיות של הקהילות, כאשר קהילה נמצאת במלון וחצי ממנה עובר הלאה, צריך להבין שבמונחים של גיבוש זהות של נער, זה עניין דרמטי מאוד. זאת אומרת, שכל החברים שלו עוברים עכשיו ממקום למקום והוא נשאר, או שהוא זה שהולך ממקום למקום וצריך כל פעם להסתגל מחדש למסגרת. אנחנו פוגשים הרבה ילדים שלא הולכים לבתי ספר או שהם הולכים לסירוגין, יום כן ויום לא.

אני יודעת להגיד שמה שאנחנו מציעים להם, זה קודם כל קשר אישי עם מבוגר מיטיב ומרחב בטוח כדי לשים את הדברים שלהם. יש לנו פעילות, מחצלות ופופים וקצת מנות חמות, ואנחנו יושבים ומדברים איתם ונוצרים קשרים טובים מאוד. אנחנו גם משתדלים לעשות מסיבות פרידה כשהם עוברים בין מלון למלון.

שוב אומר, שמה שהטריד אותי היה איזשהו מרחיב בירדנית השנה, פגשנו נערים מיישובים צמודי גדר שלא פונו ושכן פונו, ואני יכולה להגיד שאני ארבע שנים בירדנית, כבר יש לנו מרחב קבוע שם, ואף פעם לא פגשתי נוער ממטה אשר, זו פעם ראשונה וזה ייאמר לזכות המועצה, אבל את מי שכן פגשתי השנה היו נערים שמתמודדים עם מצוקות נפשיות, עם משפחה שמתפרקת, עם חוסר הכרה בכאב שלהם – ובעיניי, על זה צריך לשים את הדגש.

שמי אור לרדו ואני גם מעמותת עלם. חשוב לי להגיד שהמרחב של ירדנית, הוא מרחב שמוגדר כמרחב להתנהגויות ציבור קיצוניות מאוד. כלומר, אם בני הנוער ממטה אשר הגיעו לשם, זה אומר שמשהו אחר קורה. - - - מה שאנחנו יודעים לעשות בעמותה הזו, בהמשך לדבריה של מיכל, זה קודם כל להציע את המבוגר המשמעותי, כלומר את הקשר הבלתי פורמלי. יש לנו כבוד גדול לעבודה שאתם עושים בשפ"ח ובבתי הספר כמובן, אבל עם זאת פעמים רבות אין די בזאת.

יש את תוכנית להב"ה.

מי מממן אתכם בירדנית?

משרד הרווחה.

אדוני היושב-ראש, אתה שאלת על דברים פרקטיים וצריך בסוף לראות דברים פרקטיים. היום עתיד מדינת ישראל מחולק לשניים, ואני אומר את זה בתור אזרח ופחות בתור תושב הצפון, כי צריך לדבר לכל אחד ואחת שנמצאים פה ולכל אחד ואחת במדינת ישראל – חלק אחד, זה הביטחוני שבו אנחנו מאמינים שצה"ל ינצח, צה"ל חזק וצה"ל לא מוגבל בתקציבי ממשלה. הבן שלי, לדוגמה, השתחרר ביום חמישי מעזה, והיום הוא כבר מתחיל טיפול של חמישה ימים במלון כפר המכבייה. זאת אומרת שלצבא יש את התקציבים והוא גם יודע לעבוד ולטפל בזה.

החלק השני, זו הוועדה הזו, כבוד היושב-ראש, זה העתיד של מדינת ישראל ואסור לנו להתבלבל. אם אנחנו לא נפתח את העיניים עכשיו, נרים את הראש ונסתכל 20 שנה קדימה, לא יהיה פתרון. החבר'ה האלה הם ילדים ונוער ואם היום אנחנו לא נטפל בהם, בעוד 20 שנה זו תהיה הבעיה שלנו כי לא יהיו חיילים שנלחמים במלחמה הבאה. מי שחושב שבסוף המלחמה הזו אנחנו הופכים להיות שווייץ, אני חושב שאיפשהו הוא לא מאוזן.

אנחנו נכנסים עכשיו לתקופת החגים ושוב פעם חופשים מבתי הספר – זו ההזדמנות לקיים פעילויות בתוך גבול הצפון, בתוך קו העימות, אבל הרבה מחוץ לקו העימות, כדי לשחרר את הילדים האלה, ויש מתקנים כמו המתקנים האלה. הם לא צריכים מתקנים כשהם כבר בתהליך טיפול ולא צריכים כפר ילדים, אלא שאנחנו צריכים למנוע את כפרי הילדים הבאים, עם כל היופי והטוב שאתם עושים, וצריך כבר היום לתקצב את זה במדינה ולא לחכות לטווח מיידי כי כפי שהבנת, כבוד היושב-ראש, הטווח המיידי של ממשלת ישראל, הוא כבר שלושה חודשים, ולא יצא משם אפילו שקל אחד.

אז הנייר שם ספג הכול, התוכנית באמת מדהימה וישבו פה אנשים שעבדו עליה חצי שנה, ממשלת ישראל חוקקה את החלטת הממשלה ושלושה חודשים לא יצא כלום. צריך לבוא מהוועדה הזו בקריאה מיידית כי אין לנו הרבה זמן עד החגים, וזו ההזדמנות היום שבחגי תשרי הילדים האלה יקבלו ריענון, יצאו ויתחברו שוב בתוך הקהילות שלהם. הם שוכחים את הקהילה והם מתחברים לקהילה חדשה, וזה הרבה יותר קשה להתחבר לקהילה חדשה. אני רואה חבר'ה מהיישובים המפונים בצפון, שמגיעים לכפר ורדים, וזה יישוב סוציו-אקונומי גבוה, ויש לנו בעיות וקשיים, כי לא כל אחד מתקבל ב-100%, ולא כל הילדים הטובים שבכפר ורדים רואים בפוקוס כל ילד שמגיע לשם. אלה ילדים שיודעים להילחם על המקום שלהם.

הכיתות כבר מונות 35 תלמידים, ואני שומע גם את ההורים שמתחילים להגיד שעם כל הכבוד למפונים, הם לא מוכנים שזה יהיה על חשבון הילדים שלהם, ואז מתחיל להיות אירוע חברתי, וזה נכון לגבי כל המקומות שיש בהם מפונים. אני חושב שיש לוועדה הזו הזדמנות לקחת את הנושא ולהוביל את זה.

אני הגעתי לפה כדי לשמוע באופן ישיר את מה שקורה, ואחר כך גם להשמיע את זה החוצה, גם בממשלה וגם בתקשורת, מה שאני לא נוהג לעשות בדרך כלל, אבל הפעם אחרוג ממנהגי. מכיוון שיושבים פה אנשי משרד החינוך, ובוריס, אני פונה אליך – אתם חייבים לפקח, לבדוק ולדאוג לבקרה טובה יותר על הילדים, ואם יש בעיה עם ילדים שלא מגיעים למסגרות החינוך, או בעיות כאלו ואחרות, אתם חייבים להיות הגוף המתכלל מול משרדי הרווחה, מול המועצה המקומית ומול כל דבר אחר.

נאמר פה שאנחנו צריכים להציל את הילדים האלה, ומי שיכול לגלות ולזהות אותם, זה רק משרד החינוך באמצעות מנהלי בתי הספר ובאמצעות המחנכים, כי כך אתם צריכים לגלות את הילדים האלה ולראות איזה סיוע לתת להם. אחר כך אנחנו יכולים להיכנס ולדאוג ככל שניתן לאותם ילדים, באמצעות משרד הרווחה, מנהל הרווחה ומנהל החינוך עצמו. אנחנו רוצים באמת להבין מה קורה, ומפה לבחון הלאה איך לבצע ואיך לעזור לאותם ילדים.

שמי כנרת, ואני מפקחת מתאמת ייעוץ במשרד החינוך. תודה רבה על שותפות המועצה. משה, אני שומעת אותך הרבה, ויש דאגה וכאב עצום שעולה מהקול שלך כמו הקול של כולנו. החיבור האישי הזה נוגע לכולנו בצורה כזו או אחרת.

גם לי יש שני ילדים קצינים לוחמים בצבא, אחד בצפון ואחד בעזה, מתחילת המלחמה. גם אני מתמודדת עם אתגרים אישיים לא פשוטים, ובנוגע לתחושת המשמעות שבליווי משפחות החטופים, שאני גם מלווה. יש לנו שם מורה שהילד שלה חטוף והיא מגיעה ונותנת לנו ולצוותי החינוך הרצאות, על להיות אישה עוצמתית, על דרכים לצמיחה ועל התמודדויות עם אתגרים גדולים.

לא אדבר על מה שאנחנו רואים כמשרד החינוך, כי דובר פה רבות. אדבר על מה שאנחנו עושים – נעשה סקר של "יד על הדופק" שבדק מול בני נוער ומול פסיכולוגים, אבל לנו היה חשוב להסתכל על תוצאות הסקר שבדק דווקא בני נוער שנשאלו גם על החוויה בבית הספר, ואני מסכימה איתך שבית הספר זה חלון הזדמנות גם לאיתור בעיות ברווחה הנפשית של הילדים וגם לחיזוקה.

בני הנוער נשאלו גם לגבי מצוקות, ואכן ראינו עלייה גדולה מאוד במצוקות. אם בעקבות הקורונה ראינו עלייה של 20% בחרדות, בסקר הזה, שנעשה ארבעה חודשים לאחר תחילת מלחמת "חרבות ברזל", ראינו עלייה של 46%, שזה אומר שאנחנו באמת במגמה של עלייה ואנחנו רואים אותה בשטח.

איש חינוך אמיתי יוצא לשטח, וכך גם מפקחים, ואנחנו מגיעים לשטח ורואים ושומעים את הילדים והם במצב לא טוב. בדיוק אתמול ישבתי עם בעלי ואמרתי לו שאני לא יודעת מה יהיו ההשלכות בעתיד על בני הנוער שלנו ועל הילדים שלנו, כי יש פה המון השלכות.

אתאר מעט כיצד אנחנו רואים את זה ומה אנחנו עושים בכלל מתחילת השנה הזו. כל המחקרים מדברים על ארבעת מחוללי החוסן, ולקחנו על עצמנו לבנות מודל כזה ולעשות הכשרות גם לצוותים, והמודל כולל שני מוטיבים – האחד, זו חוויה חיובית בבית הספר, ואנחנו רוצים לחשוב איך אנחנו מחזקים אותה במקום שהילד נמצא, אם זה בבית ספר ארעי ואם זה בבית הספר הנוכחי שלו; והמוטיב השני, זה המבוגר המשמעותי, שמהווה אחד מגורמי החוסן החזקים ביותר שיש, כפי שגם עלה פה מכל הדוברים.

כאשר אנחנו רואים ילד בסיכון שמשתמש בחומרים מסוכנים, או מגלה התנהגות מינית לא מותאמת, או משמיע אמירות אובדניות, כל אלה הן צורות ביטוי לחוסר בתחושת שייכות. אין מי שרואה אותו ואין מחוברות חברתית. אלה ארבעת הדברים – מבוגר משמעותי, מחוברות חברתית, חוויה חיובית בבית הספר ותחושה חיובית של דימוי עצמי וערך עצמי.

כפי שסיפרתי, למרות התקופה שקשה לי ואף שאני לא שומעת מהבן שלי לעיתים במשך חודש, אני בתחושת משמעות של עשייה, וזה מה שאנחנו מנסים לעשות עם הילדים, גם באמצעות החינוך הבלתי פורמלי וגם על ידי הכשרת המבוגרים בחיים שלהם, כדי שירגישו משמעותיים ככל האפשר. משה דיבר על המרכזים של הורים וילדים, וזה אחד מהדברים החשובים ביותר שיש, כאשר מבוגר משמעותי רואה את הילד ואנחנו יוצרים איזשהו שיח, כדי לשפר את האקלים בתוך הבית כי אנחנו רואים עלייה במצוקות בתוך הבית.

עוד יש מודל בשם "שלומות" כדי לחזק את הצוותים, אנחנו ממש מגיעים לבתי הספר לראות איך זה נעשה בפועל. פנינו ליחידה של מצבי חירום ומשבר במטה, וביקשנו לקבל מדריכות חירום רשותיות נוספות מעבר למה שיש לנו, שיגיעו לתוך כל רשות כזו, לרבות מטה אשר, גליל עליון וכן הלאה ויראו שם מה הם הצרכים שעולים, וממש ישבו שם ביחד, בוועדות הרשותיות. התקבלו לתוך בתי הספר עכשיו תקציבים של גפ"ן, גם רשותי וגם בית ספרי, והצוותים האלה בוחנים איך לדייק אותם בצורה הטובה ביותר ואיך לחזק את הרווחה הנפשית של הילדים, כמו הדוגמה שמשה נתן.

דבר נוסף זה שיבוץ יועצות – קיבלנו כ-1,000 שעות ייעוץ תוספתיות, ופשוט פנינו לכל יועצת שיש לה משרה מצומצמת והגדלנו לה את המשרה, כדי להרחיב את המענים הרגשיים שהיא יכולה לתת, כי במקומות שהיועצת לא יכלה לתת, קלטנו יועצים, וזו הסיבה שאמרתי שיידרשו פה יועצים כי אנחנו מרגישים שביחס לביקוש אין לנו מספיק.

וגם לא יהיו. ככל שהזמן ינקוף, יהיו עוד ועוד מקרים ולא יהיו לנו בעלי מקצוע. זו אפילו לא בעיה כספית.

נכון.

אני לא חושב שבעיית הכסף פה היא העניין, אלא היכולת להכיל בעלי מקצוע, וסליחה אם אני פוגע כאן במישהו כי אין לי שום כוונה, אבל אנחנו רוצים את בעלי המקצוע הטובים ביותר, והם לא יהיו.

וגם יש שחיקה של מי שכבר נמצא.

נכון מאוד. הרבה יועצות פנו אליי בתום השנה ואמרו לי שהן כבר לא מסוגלות, וזו הסיבה שגם דיברתי על "שלומות" ונושא הרווחה. אנחנו באמת משתדלים להיות שם גם בתקציבים, גם בגפ"ן, גם ביועצים, עם הרשות ועם השפ"ח כמובן, כדי לבנות תוכניות. ביחס למה שאמר היושב-ראש, ההתייחסות לנוער עוד טרם נשירתו, אני כל כך מסכימה איתך, כי אנחנו רוצים לחזק גם את החלקים הבריאים, ויש בילדים כוחות רבים.

נכון שאנחנו רואים את הקצה כשהם במצוקה, בחרדה ועם התנהגויות סיכון, אבל יש להם גם כוחות וחשוב לנו לחזק אותם. לכן בנינו עכשיו ברשויות המפונות מודל של "שומרים על קשר", שממש מגדיר איך המנהל שומר על קשר עם המורים, עם הצוותים ועם הילדים, שחלקם מפונים וחלקם לא, ואנחנו משתדלים מאוד להיות על זה ביחד עם היועצות ועם הצוותים שלנו, והלוואי שנמצא את עצמנו בימים טובים יותר.

אמן.

מילה טובה למזכירה של הוועדה, כי ביולי כשהייתי אצלכם בוועדה כנציג שלנו, היה לך חשוב באמת לשמוע, ואני רק רוצה להזכיר גם בפני אנשי משרד החינוך פה – ישב אצלך בוועדה נציג בכיר במשרד החינוך ואמר לך שביולי יצא קול קורא להיערכות לפתיחת השנה למעונות ולגנים, ולידו ישב נציג משרד האוצר ואמר לו שהוא מטעה את הוועדה כי הקול קורא עוד לא אושר בתקציב. זו דוגמה, כי זה קורה כל יום, יד ימין לא יודעת מה קורה עם יד שמאל ובשביל זה יש ועדה. התעקשתי שזה יהיה רשום בפרוטוקול, ולכן אני רק מזכיר לך.

זה היה לפני מספר חודשים.

בשבוע שעבר היה לנו דיון בנושא המעונות ודיברנו על הקול קורא ועל פתיחת שנת הלימודים, והסתבר שהקול קורא עדיין לא יצא, אז הכתבנו להם שזה חייב להיעשות עד לסוף השבוע הזה, ואם זה לא יצא אז כמובן שאני אפעל מול השר.

אלך שלב נוסף רק לשם התזכורת – כאשר ההורים יוצאים לעבוד כחלק מתפיסת החוסן, הם מצפים שלילד תהיה מסגרת, ולא של שמונה שעות, אלא מהשעה 07:00 עד 16:00 לפחות, הם מצפים שבקו שלוש וחצי עד תשע של היישובים הלא מפונים, במעון ובגן יהיה לפחות מיגון, ושלא יקרה מצב כמו היום שהם באים לגננת ואומרים לה שיש לה פה מיגון ושם ריבוע ושלא נדבר על היציאה החוצה, שהרי קודם שומעים את הפיצוץ ורק אחרי כן את האזעקה, זו המציאות. כלומר יש פה דברים בסיסיים שלא מתקיימים, עוד לפני שנכנסים לפירוט של התוכניות.

אחרי שיתקיימו כראוי הדברים שעליהם אתם יודעים כבר, כולנו מסכימים שהנוער והילדים הם הסיכוי הנצחי לאנושות, על כך אין ויכוח. יש פה מגוון של מענים ושל תוכניות, שם המשחק הוא מרחב הגמישות, ואני אסביר – יש במלחמה מושג של הערכת מצב ואנחנו עושים הערכות מצב חינוכיות, ומה שמתאים להיום לא בהכרח יהיה רלוונטי למחר.

ככל שאתם תיתנו לנו מרחב גמישות, כרשויות, אנחנו נדע להתאים את המענים, כמו שידענו להקים בתי ספר ארעיים, ידענו לחזק צוותים, אם זה על ידי מדריכי מוגנות, אם זה על ידי תוכניות של "פותחים עתיד", שמדברות על המשולש של הורים-ילדים-נוער, ששלומית הזכירה קודם לכן, ואם זה מי מציל את המציל לגבי צוותים בכל הרצף.

מי שמחפש נתיב אחד לא ימצא, כי יש פה גם שונות גדולה מאוד בין האוכלוסיות. אצלנו לדוגמה, מה שנכון ליישוב בדואי לא בהכרח נכון לבית ספר של מפונים בקריית מוצקין. לכן לדעתי, הנחת היסוד היא שהוועדה תנחה לייצר איזשהו מרחב גמישות, שיאפשר לכל רשות שמכירה את הצרכים שלה להתנהל נכון, או שהוועדה תנחה ותיתן קו.

אותנו לימדו שכל צרחה מבטאת צורך. התפקיד של הוועדה זה להקשיב, ואם תאמצו את השרירים של המוח, שתהיה היכולת להקשיב באמת ולא רק לשמוע, שלא ייכנס באוזן אחת ויצא מהאוזן השנייה, אם הוועדה תייצר איזושהי דירקטיבה של מרחב גמישות, זו תהיה תרומה ענקית כי לא בהכרח מה שחונה במשרד החינוך בירושלים, מכיר את מה שבאמת קורה פה בשטח, ויש פה פערים גדולים מאוד בדיאלוג. תודה.

אייל, איזה משרד אמור לתת לכם את הגמישות הזו? האם זה משרד החינוך?

קודם כל, יש פה חיבור של משרד החינוך, משרד הרווחה ובמידה מסוימת גם פיקוד העורף.

סליחה, יונתן נמצא איתנו בזום.

יונתן אלשיך הוא חבר שלנו, שבדרך כלל מתעסק איתנו בממ"מים, כן יונתן.

מה זה ממ"מים?

ממ"מים זה ראשי תיבות של מרחב מוסדי מוגן, ויונתן בפיקוד העורף אחראי על כל הנושא של המיגון. כשאנחנו מדברים על חוסרים במיגוניות וכדומה, יונתן הוא הכתובת ואנחנו נמצאים איתו בקשר רציף ויום-יומי.

אתן דוגמה אחרונה לשאלתך, לגבי הממשק עם פיקוד העורף, כי עם הרווחה ועם החינוך זה ברור יותר בוועדה – ילד בכיתה א' שסיים עכשיו גן, צריך לעלות על אוטובוס ולרדת מהיישוב שלו לבית הספר שהוא עדיין לא מכיר. אתה מסתכל על הלב של ההורים ומנסה להבין איך ילד כזה שרואה מה קורה מסביב ומבין מצוין, עולה על האוטובוס ובאיזו תחושה של חוסר ביטחון הוא צריך להתמודד עם המשפחה שלו. אילו כלים יש לי היום, כדי לתת מענה לתחושת הביטחון של אותו אב או אותה אם? וזה עוד לפני שהוא אפילו הגיע לכיתה. יש פה משתנים רבים שצריך לקחת בחשבון.

האם יש פה אוטובוסים ממוגנים?

לא.

מסתבר שיש רק ביו"ש.

רגע, בואו נדייק. פעם היו לנו ארבעה אוטובוסים ממוגנים, אבל מאז שהפכנו להיות "שוויץ" אין צורך בהם. היו תקופות שהיה פה שקט, ואמרו לנו שכל עוד אין בעיות והכול פה לכאורה נפלא, מורידים לנו את האוטובוסים המוגנים. דרך אגב, הם עדיין שוכבים פה כאבן שאין לה הופכין ואף אחד לא לוקח אותם.

האם ביקשתם?

עכשיו ביקשנו.

לי יש היום שני יישובים שלא מפנים את הילדים שלהם לבית ספר מ-1 בספטמבר – בן-עמי ונתיב השיירה. בבן-עמי לא שולחים את ילדיהם בעיקר מהחשש של הנסיעה, למרות שהיא רק שמונה או תשע דקות. שני המושבים האלה שברשותי, שולחים את הילדים שלהם לכברי, אזור רגיש אך לא מועד לפורענות, אבל זה אזור שחטף לא מעט כטב"מים ורקטות, ולכן אי אפשר להתווכח עם ההורים שאומרים שהם מפחדים.

על כמה ילדים מדובר?

כ-100 ילדים.

והם למעשה לומדים בבית?

מ-1 בספטמבר וכבר שבועיים, הם לא לומדים.

מה משרד החינוך עושה עם זה? בוריס? ישנם 100 ילדים משני יישובים שלא לומדים, מה משרד החינוך עושה לגבי זה?

יש מעקב.

זה לא מעניין אותי מעקב, אלא מה משרד החינוך עושה? מעקב גם אני יודע לעשות.

לפי מה שידוע לי, המספרים לא מדויקים.

אז לא 100, בוא נגיד 90, מה זה משנה?

יש פה עניין של חשש - - -

בסדר הבנתי, אבל מה משרד החינוך עושה?

היו פגישות שהתקיימו עם פיקוד העורף ועם מנהלת המחוז, וטיפלו בסיפור הזה של המיגון והזזת כיפות ברזל כדי לגונן גם על ההסעות. קיבלו אישור לנושא הזה, אבל עדיין כמו שמשה תיאר, יש משפחות שלא שולחות את הילדים.

מה זה יש משפחות? כמה ילדים?

יש לנו עדכון דוח יומי.

כמה העדכון של היום? 60 ילדים? אז זה לא 100, אבל עדיין מדובר ב-60 ילדים.

יש מצב בעייתי.

בוריס, אתה לא חייב לענות לי עכשיו, אבל אני מבקש שתבדקו את זה ושתציעו פתרון תוך 24 שעות לכל הסוגיות – לומדים בבית או לא לומדים בבית, שולחים את המורים אליהם, לומדים במתנ"ס – לא יודע מה עוד, אבל לא ייתכן שכבר כמעט שבועיים לאחר פתיחת שנת הלימודים, אנחנו לא יודעים מה קורה עם ילדים ביישובים האלה. גם אם אני הייתי הורה כאן, לא הייתי שולח את הילדים שלי כי זה מצב לא הגיוני, והמשרד צריך להיות מודע לזה ולהציע פתרון.

המשרד בהחלט מודע לזה.

יש שיח תמידי בין משה לאורנה ברמה היום-יומית כמעט.

אבל לא נתתם לזה פתרון.

האם מדובר על ילדים בכל הגילים, או רק על ילדי היסודי?

מדובר רק על ילדי בית הספר היסודי.

100 ילדים מהיסודי או 90 ילדים או 50 ילדים, זה לא משנה. אני מבקש לקבל תשובות בהקדם.

אבדוק את זה ואנחנו נעביר תשובות.

אני מבקש לקבל תשובות בהקדם, מבחינתי תוך 12 עד 24 שעות מקסימום, ואם צריך – שיגיע גם עד לשר.

האם אני יכולה להמשיך?

עוד רגע. אלגרה היא מנהלת מחלקת הרווחה שלנו.

שלום, שמי פנינה  גרידיש ואני חברת מועצת העיר ויושבת-ראש הוועדה לקידום מעמד הילד בנהרייה. אנחנו עיר לא מפונה ואנחנו מתמודדים עם האתגרים האלה באופן יום-יומי והבעיות שם מורכבות. תיכף שירה, המנהלת לביטחון קהילתי, תציג את המיפוי שעשינו בעיר כי המציאות קשה מאוד.

אחרי יום שני קיבלנו סטירת לחי מהדהדת, הילדים נמצאים בחרדות. דיברו פה על המון דברים ועל המון אתגרים, אבל שכחנו את החינוך המיוחד. השבוע עשיתי סיור בבית הספר רונה רמון, בית ספר חינוך מיוחד לילדים עם בעיות תקשורת, לא מדברים עליהם בכלל. מדובר בילדים שלא יכולים להביע את דעתם ואת המצוקה שלהם, אבל ההורים בבית רואים רגרסיה משמעותית, כמו עשיית צרכים וקושי לצאת מהבית, וזה גם בגלל הפתרונות של המדינה – לשים אותם במרחב מוגן בגודל 1 מטר על 1 מטר, כאשר אין מקלטים וכדומה.

לפני ששירה תתייחס, אציין שהבעיות לא נראות עכשיו. בניגוד לכל הפתרונות שאתה מבקש שיינתנו באופן מיידי כמו תקציבים וכן הלאה, אני מדברת על הבעיות שיצופו בעוד מספר שנים אחרי המערכה בצפון וכאשר נחזור לשגרה מלאה – אז נתחיל לראות את הבעיות האמיתיות, כאשר נעשה ועדות וייתנו לנו תקציבים, זה רק פלסטר. אנחנו צריכים לחשוב מה אנחנו עושים בטווח הרחוק, כדי שבאמת נטפל בילדים האלה. אגב, רק היום אנחנו רואים את המצוקות שהילדים נושאים עוד מתקופת הקורונה.

אני יכולה לספר באופן אישי על הבת שלי שהתחילה ללמוד משפטים. בקורונה היא הייתה ממש לקראת סיום מבחני הבגרות, לא נחשפה ללימוד בזום והתגייסה כלוחמת. לאחר שהיא סיימה צבא, כאשר רוב המחזור שלה רק עכשיו השתחרר, היא התחילה ללמוד משפטים, והיא לא יודעת מה זה זום בכלל, היא לא יודעת מה זה לשבת בכיתה וללמוד באופן ממוחשב – וזה דבר פעוט. מה עם התסכול של כל המחזור הזה? על אחת כמה וכמה במצב שאנחנו נמצאים בו היום, שאנחנו כביכול מנהלים איזושהי שגרה. משה אמר בצדק, שמנרמלים את המצב שלנו וזה הכי גרוע.

היום בבוקר קיבלתי טלפון מחברה שנמצאת בתל-אביב, ששואלת אותי איך אנחנו עושים את זה כל בוקר, שהרי הילדים נמצאים בבית בחרדות ובמצוקה ולא רוצים ללכת לבית הספר. בשלב הראשון, חיבקתי ועודדתי, אבל אחר כך כבר לא יכולתי אז הכנסתי עקיצה. 11 חודשים אנחנו במצב הזה. כשילד יוצא החוצה להסעה או אפילו רק לשחק כדורגל, אתה נותן לו נוהל יציאה מסודר מא' עד ת' מה הוא צריך לעשות אם תהיה אזעקה או חלילה נפילה. ומה לגבי יירוטים בשמיים? כמה פעמים הילדים שלנו נמצאים בבתי הספר והם שומעים את הפיצוצים? או שאנחנו תוקפים, או שיש יירוטים בלי אזעקות – זו שגרה שהיא רעה לכולנו ויש פתרונות, כמו מדריכי המוגנות שמחויבים להיות בכל בית ספר.

כמה בתי ספר או מוסדות חינוך ממוגנים יש לכם בסך הכול?

אני לא יודע להגיד לך לגבי כל עיר ועיר, אבל אני יודע שאצלי כל קו העימות לא ממוגן, לרבות – בית הספר סולם צור, בית הספר של קיבוץ גשר הזיו, שלומד בקריית מוצקין כבר שנה שנייה, וגם הוא לא ממוגן, בית ספר אופק, שזה בית הספר השני שלי, מחציתו בתוך בית הספר עם מרחבים מוגנים, ומחציתו בעין המפרץ במכבסה, בית הספר העל-יסודי השלישי שלי, מנור-כברי, מפוצל לחטיבת ביניים ולחטיבה עליונה, כאשר חטיבת הביניים לומדת פה בבית לוחמי הגטאות בתוך מוזיאון.

בהמשך לדבריה של פנינה, תחשבו רגע מעבר לכל זה, רק על פרמטר אחד קטנטן והוא שההורים מודאגים מההסעות והם בפחד תהומי וכפי שקרה ממש הבוקר – אוטובוס בדרך כלל לא עושה סבב אחד, אלא מספר סבבים, ושני אוטובוסים שלי שהיו צריכים לאסוף ילדים נכנסו לתוך פנל של רכבת כשירד המחסום ופשוט נעמדו. הם לא יכלו לחזור אחורה ברוורס וגם לא לנסוע קדימה, והם צריכים לאסוף את הילדים, אז לא לומדים כי האוטובוס נתקע. אם אני אראה לכם מה ההורים כתבו לי, תבינו עד כמה הם כועסים.

מבחינת ההורים, עצם זה שאני שולח את הילדים לקריות כל בוקר למשך שעה של נסיעה בכל כיוון, זה כשלעצמו עונש. הם גם חיכו 45 דקות וההסעה לא הגיעה. אז נכון שתקלות קורות, אבל בזמן מלחמה הדברים האלה מרסקים את הילדים, ובוודאי גם את ההורים.

שלום לכולם. שמי שירה שטרית, ואני מנהלת את המחלקה לביטחון קהילתי בעיריית נהרייה. עשינו מיפוי קהילתי בקרב ילדים, עם כ-60% בני נוער בעיר לפני המלחמה, ומן הסתם התוצאות שעלו במיפוי שעשינו היום, אנחנו יכולים לשער שגדלו – וזה מתחבר לנתונים שהצגתם פה היום.

מבחינת מוקדי הסיכון שבדקנו – מודעות לקויה, מסגרות, התמכרויות, התנהגויות מסכנות, אלימות, קורבנות ועוד, כאשר הנתונים דאז היו גבוהים ומדאיגים מאוד. בקטגוריה של אלימות בדקנו בסקר של דיווח עצמי מספר דברים, לרבות – התנהגות בריונית, מעורבות באלימות פיזית, השחתת רכוש, נשיאת נשק להגנה עצמית, ואנחנו מדברים פה על 68% מהילדים שדיווחו על מצבי אלימות כאלה ו-45% מבני הנוער. אלה נתונים מטורפים, וכאמור הנתונים עלו עוד.

אם הזכרנו מצוקות רגשיות, אני מדברת על 46% מבני הנוער שדיווחו על מצוקות רגשיות, 55% מהילדים חווים מחשבות אובדניות ותחושות של בדידות. בשירות הפסיכולוגי יש נתונים של עלייה של 60% במקרי אובדנות המגיעים לשירות הפסיכולוגי.

יש גם ירידה בגילים.

לירידה בגילים אני יכולה להתייחס לגבי כמעט כל הפרמטרים של התנהגויות סיכון. לדוגמה, בכל הנושא של שימוש בחומרים והתמכרויות, יש נתונים על ירידה בגילים, מדובר כבר על בתי ספר יסודיים, כיתות ו' ולעתים אף כיתות ה'. אני לא מדברת על שימוש בחומרים כמו קנאביס, אלא על שימוש בהרואין ובדברים קשים.

זו עדיין לא תופעה עירונית, אבל אנחנו רואים ירידה משמעותית בגיל השימוש ופריצת גבולות מבחינת החומרים שבהם הם משתמשים – וזה מדאיג מאוד. אני יכולה לדבר על עוד על נתונים, אבל אני חושבת שהם דומים מאוד לנתונים שהראו פה.

כשאתם מדברים על ילדים ביסודי, מאיפה אתם מקבלים את הנתונים האלה?

מהמקרים שצפו ועלו מהמשטרה, כאשר חלק מהדברים עדיין נמצאים בחקירות משטרתיות, ולכן הנתונים חסרים. אציין שרוב המקרים האחרונים היו בקרב אוכלוסיית עולים, שהרי נהרייה היא עיר קולטת עלייה, וגם זה עניין כי מדובר על אנשים שהגיעו מהמלחמה באוקראינה לעיר שחווה מלחמה גם כן. נהרייה חווה מלחמה במצב של שגרת חירום בעייתית מאוד, וזו עיר שחוותה שנים רבות של קטיושות במלחמת לבנון השנייה. יש פה משפחות עם ילדים וצעירים בפוסט-טראומה ממלחמות קודמות, ואלה מצבים שמציפים היום תופעות קשות מאוד. אגב, זה גם מתקשר למטה אשר כי מרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית שנמצא בנהרייה, גם כן חווה עלייה חדה בפניות למרכז סיוע בכלל האזור, כי זה מרכז אזורי.

כל פרמטר שנבחן בהקשר של התנהגויות מסכנות, אנחנו יכולים לראות עלייה, אם זה בהקשר של התנהגויות מיניות, אם זה בהקשר של אלימות ואם זה בהקשר של קורבנות. גם ילדים אלימים ומחצינים את ההתנהגויות שלהם החוצה, וגם ילדים שחווים את זה מה מהמקום הקורבני. כן גם לגבי מצוקות נפשיות כמובן, שימוש בחומרים, אלכוהול וכדומה – כל הדברים האלה צפים באחוזים גדולים של רמות סיכון.

אם נתייחס לרמת הסיכון הבינונית בין שלוש לארבע, התנהגויות סיכון שילדים חווים, ושוב אני מזכירה שאלה נתונים מלפני המלחמה, מדובר כרגע על 40% מהילדים בכיתות ד' עד ו' שנמצאים ברמת סיכון בינונית, ועל 46% מבני הנוער – אלה מספרים לא נתפסים מבחינת ההשלכות של הדברים האלה מאוחר יותר, כאשר נפגוש אותם, ואנחנו פוגשים אותם כבר היום.

קודם נשאלה השאלה מה אנחנו עושים, הקו של ראש העיר כלפי התושבים הוא לשמור על השגרה, לפתוח את בתי ספר ולהגיע לבתי הספר, וזאת בשיתוף פעולה מלא עם משרד החינוך ועם פיקוח צמוד על ההגעה של הילדים, אם זה דרך הקב"סים ואם דרך המורים.

האם בנהרייה יש הסעות?

בנהרייה יש הסעות במסגרות מסוימות. פרט לפחד של ההורים לשלוח את הילדים שלהם בהסעות, הנושא של המיגון בבתי הספר, בכולם יש מקלטים, אבל מן הסתם, לא די לכל הילדים ואפילו לא למחציתם, שנמצאים בבית הספר. על פי הנחיות פיקוד העורף, זה הכי מוגן שיש, ועבור ההורים לא די בכך. - - -

בעיר נהרייה יש מספר תוכניות שנכנסו בשנה האחרונה והן נמצאות בפוקוס הרגשי-חברתי. אחת מהן עוסקת בכל הנושא הרגשי והחברתי, וזו תוכנית שמעבירה חברת אינטל טק בכל בתי הספר היסודיים. התוכנית השנייה, שאני מובילה אותה בעיר, תוכנית חמה, מדברת על פיתוח חוסן בהתמכרויות, וזה שיתוף פעולה עם המרכז הישראלי להתמכרויות.

לצד כל המשרדים, אם זו תוכנית 360, אם זה המשרד לביטחון קהילתי, אם זה השירות הפסיכולוגי ואם זה הרווחה – ניכר שיתוף פעולה יפה וטוב בין כל המשרדים האלה, וזה נותן מקום לכל התוכניות ולצרכים העירוניים, ועם זאת אני יודעת שלא די בכך.

בנוסף, דיברו פה על כוח אדם ואכן חסר כוח אדם איכותי - - -

ויהיה חסר עוד יותר.

נכון. אני מסכימה עם מה שנאמר פה קודם, שזה לא עניין של כסף, כי בתקופת המלחמה פתאום נולדים המון תקציבים, אם אלה קולות קוראים שיוצאים לשטח, אם אלה תקציבים נוספים שניתנים בתקופת המלחמה. לדוגמה, למדריכי מוגנות יש תפקיד עם תהליך ארוך, ולכן מדריך מוגנות לא יכול לשבת על תקציב תוספתי שיסתיים בעוד כשנה, מכיוון שמדריך מוגנות זו דמות אמון בתוך בית הספר, והוא אמור לתת לילדים ולצוות תחושת ביטחון, תחושה שרואים אותם וכמו כן להעלות את אותם מקרים שקופים שחמקו מעיניו של צוות החינוך הנמצא בבית הספר.

עוד דוגמה, המשרד לביטחון קהילתי, התקציבים שלו קוצצו בשלוש השנים האחרונות ביותר מ-50%, זה פוגע באופן רוחבי בכל התפקידים האלה שנמצאים בתוך בתי הספר, ולצד זה יש את עניין כוח האדם שגם בנהרייה נמצאים חלק מהיישובים המפונים, וגם אם יהיה עכשיו תקציב לתפקיד כזה או אחר, אין אנשים מתאימים לתפקידים האלה, כי האנשים הנמצאים פה הם המפונים, ולכן אין כוח אדם איכותי לטובת אותם תפקידים.

אשמח לפרט את הדברים המעשיים, כי הם דברים שצריכים פשוט תמרוץ של המדינה שרואה לימים. ראשית, בנושא הקב"סים, יש מחסור והסיבה לכך נעוצה בחלקה בתנאים שלהם. צריך לעודד הגעה של אנשים להצטרף למשרה הזו, כמו שמעודדים מורים. בנוגע לאנשי טיפול באשר הם – קלינאי תקשורת, מרפאים בעיסוק, מנהלים בטיפול וכל התרפיסטים למיניהם, כולם חסרים היום, והמדינה צריכה לדאוג גם לכך. המחסור הזה הוא לא דבר חדש, והרפורמה של החינוך המיוחד הבליטה את זה, זה ילך ויגדל ולכן צריך לעודד את ההפניה למקצועות האלה ואת הלמידה – וזה ברמה מדינית, ברמה ארצית ולא ברמה של רשות כזו או אחרת.

בנוגע לתוכנית 360, שמתעסקת בנושא של ילדים ונוער בסיכון. התוכנית מאגדת חמישה משרדים שונים שחוברים יחד ורואים את התמונה באופן כוללני, והיא צריכה להימשך וכנראה אף להתרחב, כדי לתת מענה לאוכלוסייה גדולה יותר. בנושא של חינוך – לגבי התקנים, יש לפתוח מסגרות ולתת יותר מבוגרים בכיתות ויותר מורים. בהמשך לדבריו של אייל, כש-35 תלמידים יושבים בכיתה, אולי יכולים להכניס שני מורים לתוך כיתה כזו.

או 20 תלמידים בכיתה.

כן, אבל זה לא יקרה כי התקציבים לא יאפשרו, וגם המבנים לא, אבל הרעיון הוא להכניס יותר מבוגרים משמעותיים באופן שוטף לתוך הכיתות, שזה חלק חשוב מאוד, בטח ביישובים הללו. וכן שתהיה פחות בירוקרטיה על אנשי החינוך. הסיפור הבירוקרטי מעיב מאוד על מנהלים ועל מורים, והם צועקים להצלה, אז אם אפשר פחות בירוקרטיה.

האם את יכולה לתת לי דוגמה של בירוקרטיה?

כל מיני דוחות, כל מיני ועדות וכל מיני תוכניות עבודה שצריך לפרוס אותן, לכתוב אותן ולפרט אותן וכדומה. אפשר לחשוב איך מצמצמים בדברים האלה, ולא מעסיקים את המנהלים והמורים ולכתוב אינספור דוחות, להגיע לוועדה כזו או אחרת. - - -

תודה. אני רוצה להתחיל יותר להתמקד. בואו נתייחס כעת לרווחה.

הרבה מהתופעות כבר הוזכרו כאן, ואני לא רוצה לחזור על דברים שנאמרו. בכל אופן, בתחום של הנוער ושל הצעירים, התופעות מדאיגות מאוד.

בנושא של חוק הנוער - - - נוער במחלקה, מתחילת המלחמה הגיעו 90 דיווחים, שזה פי ארבע ויותר משנה שעברה, כאשר 50 מתוכם נכנסו בגלל תופעות של הזנחה והתנהגות מסכנת של ילדים ובני נוער גם ממוקדי הפינוי. התקיימו ועדות לתכנון טיפול וחלק מהילדים, לצערנו, הוצאו בצווים מבתיהם לתוכניות חוץ-ביתיות. נעשתה פה עבודה בתחום של פגיעות מיניות עם תוכנית כרם גם ברמה של טיפולים פרטניים.

11 קטינים פוגעים ונפגעים טופלו במסגרת תוכנית כרם, נעשו סדנאות להורים במלונות ובמוקדי הפינוי, יש לנו עו"ס נוער שנותנת מענה לנערות במצוקה במגזר היהודי ובמגזר הערבי, יש לנו תוכניות של "בית חם" לנערות, מרכז טיפולי לנוער במגזר הערבי, יש לנו מועדוניות משפחתיות, כאשר בכל מועדונית יש 15 ילדים – אחת של הרווחה ואחת בשיתוף החינוך. לצערי, באחת מהמועדוניות האלו בכפר ערב אל ערמשה שנתנו מענה חלופי באחד ממוקדי הפינוי, 99% חזרו לכפר, הצענו להם חלופה - - -, אבל מעט מאוד מקבלים שם את המענה.

יש לנו 35 פעוטות בסיכון, שמשולבים במסגרות של מעונות יום. יש תחנת טיפול במשפחה עם 100 טיפולים מגוונים, כמו זוגיים, משפחתיים ופרטניים וכן הדרכות הוריות להורים שזקוקים להכוונה ולהדרכה.

קודם הוזכרו כאן שני יישובים שאין בהם בית ספר, ואני אספר לכם שאתמול ב-19:00 בערב כשהגעתי הביתה, קיבלתי דיווח מבית חולים בנהרייה על נער עם ADHD להורים גרושים שהשתולל, שבר דלת והיה שם צורך במעורבות משטרה, הגיע לבית חולים, טופל בגז מדמיע – וזה ילד שעובר משבר ואין ספק שהמלחמה רק מעצימה אותו.

בהמשך לדבריה של הגברת פה על תוכנית הנוער של עלם, יש לנו פה את תוכנית להב"ה שנותנת מענה גם במוקדי הפינוי וגם במלונות ואני נעזרתי בעלם. אחד מהמוקדים בתוכנית שהגשתי בוועדת הממשלה עכשיו, זה באמת דגש על מענה לנוער ולצעירים, לרבות הרחבה של תוכניות, מעגל חיים, סל"ע ידידים שאלו תוכניות חונכות. נתנו מענים במלונות לילדים ולבני נוער ברמה של סדנאות, ואם דיברתם על דברים שהם מחוץ לקופסה, אז עד שדה בוקר נתנו כל מה שאפשר כדי שתהיה רווחה לילדים ולנוער – ועם זאת, אין ספק שזה לא מספיק.

משה דיבר על המרכז להורים וילדים, זו תוכנית שנהגתה על ידי המנהל הקודם בעקבות הקורונה לחיזוק הסמכות ההורית, וזה רק התעצם ביתר שאת מאז המלחמה. אנחנו פוגשים תופעות מדאיגות מאוד, כמו לדוגמה, דיווח שקיבלתי מאחד המוקדים על אם שפשוט יצאה על מנת לשאוף אוויר כשהיא השאירה בבית ילד בן שש עם צרכים מיוחדים, ולא הבינה שמשהו לא בסדר. וכן כאשר אין אם בתמונה, אב שעובד במרכז והשאיר את הבת שלו בת 14 בחדר לבד, מה שהביא לכך שהיו שם "חגיגות" וכל מיני סיפורים מדאיגים מאוד.

ואם דיברנו על התמכרויות והתנהגויות מסכנות, שמעתי לאחרונה משהו שממש זעזע אותי, הצעירים האלה משחקים פוקר, מעבירים כסף ב-bit וכו', דברים פשוט איומים שמחייבים את כולנו להירתם ולעשות יד אחת. דיברתם גם על הקושי להגיע, ואני רוצה לחדד שיש משפחות שלא מעניין אותן להגיע. שכנה אחת התקשרה להגיד לי שהיא מוטרדת מזה שהבעל חזר הלום קרב, האישה מתפרקת והם לא רוצים טיפול בשום פנים ואופן.

אני חושבת שחייב להיות מענה בתוך בית הספר, גם אם זה אומר פחות שיעור גאוגרפיה ופחות שיעור היסטוריה, מוכרחים לדבר על הנפש. אנחנו נעזרים במרכז החוסן מתחילת המלחמה ברמת הכשרות של צוותים וסדנאות למי שרק צריך, ומנסים לתת את זה פשוט כעובדה מוגמרת. מי שמגיע לתחנה, אנחנו מטפלים בו כמו שאמרתי, אבל יש גם כאלה שלא יבואו ואסור לפספס אף אחד, ולכן צריך לתת את המענים בתוך בית הספר.

כעת נשמע את מרכז החוסן.

שלום, שמי מירב ואני מנכ"לית האשכול הגליל המערבי. ב-8 באוקטובר, הטלפון הראשון שהרמתי היה למשה כדי לשאול אותו מה אנחנו עושים כאשכול ואילו מענים אנחנו נותנים, ומשה אמר לי שהם מטפלים בכל המעטפת ושאנחנו נרוץ על הנושא של מרכז החוסן. אבל לא הצלחנו לרוץ כי לא היה תקציב, עד שמשה גייס באמצעות משרד הבריאות, תקציב גדול מאוד יחסית לפתיחת שלוחות של מרכזי חוסן. היום אנחנו עומדים על חמש שלוחות שהן רב-תכליתיות ונותנות מענה אזורי, ותכף עדי תיכנס לפרטים.

אני נמצאת פה בשני כובעים – גם בכובע של מנכ"לית האשכול וגם בכובע של מפונה כתושבת מטה אשר. כל מה שדיברנו פה נכון ואת כל התופעות ראיתי בתוך מרכז הפינוי אל מול ההורים שפגשתי ואל מול הילדים ובכל מקום, גם במקום שאני נמצאת בו היום.

משה דיבר על זה שהוא היה במפגש של הוותיקים של קיבוץ מצובה שהתחבקו, אז רציתי לומר שהם אמרו לי למסור לך על רגעי האושר שהיו להם.

זה יום הילד.

אתמול משה ארגן מופע של ריטה ורמי, וכמעט לכל קהילת "מצובה" לקח זמן לרדת למטה כי לא הפסקנו להתחבק מכיוון שכל כך היינו זקוקים לזה, אז ביקשו ממני להודות לך על רגעי האושר הקטנים האלה.

עם זאת, אגב יום הילד, לא איכנס פה לשמות ולא ליישובים, אבל דיברנו על החינוך המיוחד עם אחד מהיישובים המפונים שכל הנושא של חינוך בלתי פורמלי היה מנת חלקו, ומכיוון שאני באה מתחום החינוך הבלתי פורמלי, הנושא הזה קרוב לליבי ואני רוצה להקריא לכם חלק מהודעת ואטסאפ של המדריך שכותב לנו, ההורים, על המצב של הילדים –

"עניין המשמעת הוא חמור, הזלזול של הילדים וחוסר האכפתיות כלפי כל דבר חוץ מעצמם, הוא משהו שלא נתקלתי בו מעולם - - - בקיצור, היה לילה קשוח, וחוץ משבעה "יחידי סגולה" שנשארו מתוך 45, ההורים באו לקחת את הילדים כי הם לא הצליחו להתמודד."

התופעות ידועות, ואני אשמח שעדי תרחיב ותיתן את המענים כמנהלת מרכז חוסן שהיא גם מפונה בעצמה. משה גייס לנו תקציב של משרד הבריאות, והצלחנו לגייס דרך משרד הפנים תקציב קטן למרכז לליווי משפחות. אם אנחנו מדברים על ילדים ששותים אלכוהול כדי לישון, לא כדי להיות בכיף, היום גם ההורים משתמשים בחומרים כימיים ובאלכוהול כדי לנוח, להירגע ולישון. כלומר, השגנו ממשרד הפנים משהו שקשור למרכז מלווה, אבל זה סכום מינורי, ונשמח להגדיל ולהרחיב אותו.

אתם מדברים על אלכוהול וכו', אבל אחת המנהלות בישיבת בוקר אצלי הציעה לחלק לכולם ציפרלקס.

שיבדקו את הציפרלקס בצפון, ויבינו שהוא גדל ב-30%. הוא הפך למצרך שאפשר לקנות במכולת.

שלום, שמי עדי ממרכז החוסן האזורי, אני מקיבוץ אילון ומפונה בעצמי. אני חושבת שבאמת בחודש יולי ובמהלך הקיץ, היו מספר אירועים סביב הנושא של ההורים והילדים, והם היו משמעותיים מאוד, גם במג'דל שמס וגם בכלל, הייתה איזושהי חוויה שהכול יכול לקרות באופן מפתיע ומוחלט ולהשפיע ברמה המשפחתית.

האם הילדים של משפחת ברנס מטופלים אצלכם?

לא, זה גולן. גליל מזרחי.

כי עדי הזכירה אותם, אז חשבתי.

התופעות מדאיגות, מתוך עדויות של הרכזים הפסיכו-סוציאליים שהצבנו במלונות, הדברים עלו כאן. אני חושבת שכשמדמיינים את הבועה הזו של מלון שבו נמצאים גם דיירים וגם אנשים שהם מפונים בעצמם וזה הפך להיות הבית שלהם, אפשר לדמיין שזה כאוס מוחלט לאורך הזמן, זה גורם לילדים להיות נוכחים בהמון מצבים בצורה לא מותאמת, בין מול מבוגרים ובין מול תיירים, מה שעלול לגרור כל מיני התנהגויות, הו מבחינת אלימות וקללות והן חיבוקים ומגע אינטימי והטרדות מיניות מצד המבוגרים והתיירים כלפי הילדים ובין הילדים לבין עצמם – החשיפה היא עצומה כי אתה לא בתוך מרחב שהוא מצומצם וסגור.

מתחילת המלחמה יש מרכז לכל מרחב של פינוי שבו נמצאים תושבים שלנו, ואנחנו רואים גם את הקשיים העיקריים וגם את הדרך לפתרון, כשברגע שיש חיזוק גם בהליכה למוסדות החינוך הפורמליים, אבל גם ביצירת מערכות חינוך בלתי פורמליות עם דמויות קבועות שאיתם הילדים והנוער נפגשים, הכול משתנה מסביבם וזה יכול להוות עבורם איזושהי עוגן. יש להם גם מקום של פנאי ופעילות אחר הצוהריים שמעודדת אותם ונותנת מקום לילד להיות ילד ונער ולא רק לעסוק בדברים שקשורים למלחמה, וכן כמובן כל הנושא של מרכזי הפעילות הקבועים – אנחנו רואים שכל אותם עוגנים עוזרים לילדים קצת לשמור על שפיות.

אני חושבת שהדבר המשמעותי ביותר, זה נושא תקצוב כוח האדם והפעילויות, על מנת לעזור ביצירת שגרות כמה שיותר ברורות ויציבות ולסייע בשיתוף הקהילה, גם בהתאמה של צרכים וגם בהתאמה של מרחבים כשצריך. אני יכולה להגיד מבחינת מערכת החינוך, שיש תחושה של המפונים של מעין גידור שכשיש איזושהי כותרת של המפונים, כשאומרים "שיעורי בית", המילה "בית" כבר מעוררת טריגר. יש איזושהי תחושה שאתה כל הזמן זר וכל הזמן אתה ליד החיים האמיתיים.

אני יכולה להגיד על עצמי בכובע של אימא שגם מנהלת מרכז חוסן, אני כל היום עסוקה בלכתוב מכתבים שמבקשים שיראו אותנו, שלא יסתכלו על הילדים שלנו כאילו הם "סרח עודף" בכיתות ושלא יגידו שעכשיו זה פוגע בהם כי הכיתה גדולה יותר, אלא שמגיע להם בדיוק כמו שמגיע לילדים שלהם והם חלק אינטגרלי מהכיתה. לצערנו, הילדים שלנו לא מהווים תוספת רצויה, וזה משהו שאנחנו חווים ונלחמים בו.

מבחינת הפניות למרכז חוסן – אנחנו עובדים במגוון כלים בטיפולים שאנחנו מציעים, לרבות באומנות, בתרפיה ועוד. ביישובים הלא מפונים, אנחנו נותנים מענה גם לצוותים, גם להורים וגם לילדים עצמם. מבחינת הפניות למוקד, היו בסך הכול 109 פניות.

עדי, אשמח אם תוכלי לפרט פה. האם זה מוקד 105 או שיש מוקד נפרד?

לא, זה מוקד נפרד שאנחנו הקמנו במרכז החוסן שהוא פעיל בארבע שפות, 18 שעות ביממה והוא מוגש על ידי מטפלים מומחים בחרדות ובטראומה, ויכול לתת מענה מתמשך של 12 שעות ובמקרה הצורך גם של 24.

יפה מאוד.

מעבר לזה, גם הקמנו המון מוקדי טיפול.

איך יודעים לפנות למוקד הזה? איפה הוא מפורסם?

הוא מפורסם ראשית בקרב הקהילות ושנית, זה עובר באינטראקציה, שהרי אנחנו קהילה של קהילות ואנשים מדברים בינם לבין עצמם. אם הורה רואה שיש איזושהי בעיה, הוא יודע את הכתובת.

אז מוקד 105 לא פועל אצלכם?

אנחנו בקשר עם המוקדים העירוניים, כדי שידעו לפנות אלינו, בפרט בכל הנוגע לסיוע רגשי.

בהמשך למה שדובר כאן על הזמנה ליצירת קשר, יש גם באתר שלנו, וזה כולל מגוון של תוכניות להורים ולילדים עצמם וגם תוכניות לצוותים ליצירת חוסן בבתי הספר. אני כל הזמן בקשר עם מעלה יוסף, מטה אשר ושלומי, שהן הרשויות המפונות שגם קולטות, ואנחנו באמת עושים הכול על מנת לתת לכולם את כל הכלים.

אוקיי, תודה עדי.

אדוני היושב-ראש, יש לנו התייחסות לשאלה שלך – הנתונים לגבי הבוקר הם שבנתיב העשרה הגיעו 40 תלמידים מתוך 41 תלמידים, בבן עמי הגיעו 30 תלמידים מתוך 86. במקביל, המועצה יצאה בסקר לפתיחת שלוחה בקיבוץ שמרת, ובימים האלה בודקים את הסקר ויכול להיות שעד יום חמישי נקבל תשובות לפתיחת השלוחה.

אוקיי. תודה.

בוריס, המספר 30 מטריד אותי. אנחנו עכשיו בשעה 12:00 בצהריים, במקרה אנחנו מתכנסים כאן בוועדה לזכויות הילד, היושב-ראש שאל שאלה והנה עברו שעתיים או שלוש שעות, קיבלנו תשובה ואני בהלם ששני שליש מהילדים היום לא הגיעו לבית הספר.

לא, לא מהיום. הנתונים הם מתחילת השנה.

מ-1 בספטמבר.

הם יושבים בבית כי ההורים פוחדים, כפי שמשה הגדיר, הם פוחדים לשלוח אותם בהסעות, ולכן ישנה התנהלות של המועצה, שמכירה את זה אף טוב יותר ממני, מול ההורים, לפתוח שלוחה בקיבוץ שמרת, ואני מקווה שעד יום חמישי נקבל תשובה. בכל מקרה, אנחנו כמשרד נערכים לכל פתרון ומוכנים לתת פתרון לילדים שיושבים בבית.

הייתי מצפה שזה יקרה לפני שאני מגיע לפה.

כן.

תודה.

ההורים מסרבים לשלוח את הילדים.

אני מצפה ממשרד החינוך שידע את הנתונים האלה לפני שאני שואל אותם אפילו ושינסה לטפל בהם בצורה מיטבית.

ובסוף נזכור שמדובר ביישוב בן עמי שזה יישוב חזק, ואני לא רוצה לדבר על אזובי הקיר שהם בסוציו-אקונומי נמוך ומה שקורה איתם.

אשמח להגיד מילה טובה. שמי אתי כהן ואני ממונה מחוזית במשרד הרווחה. יש לנו למעשה שמונה רשויות מפונות מחיפה ומהצפון, ואנחנו מלווים אותן מהיום הראשון. מטה אשר בולטת ביכולת שלה לתת לתושבים שלה מענה רציף, עקבי ואיכותית, גם ללקוחות הרווחה וגם לצערנו למעגלים רחבים נוספים שנוספו ללקוחות הרווחה מאז 7 באוקטובר.

מילה טובה כי זה לא מובן מאליו – יש כאן מאפיינים ייחודיים מאוד וזו הרשות היחידה, למיטב ידיעתי, שהיא גם מפונה וגם קולטת. כלומר, גם נדרשת להמשיך לתפקד בחירום בהיבט של אוכלוסיית רווחה והדברים לא נעצרים. המשפחות שלנו, הילדים שלנו, כל המעגלים ממשיכים וביתר שאת, להיות נזקקים לטיפול, וכמובן בכל ההיבטים של ליווי אוכלוסיית המפונים, שבהתחלה הם היו הרבה יותר פרוסים בכל הארץ, בהמשך באמת חלקם חזרו ועדיין שמענו בשעתיים האחרונות על הרבה מאוד אתגרים, אבל צריך להגיד תודה.

תודה.

שמעתי את אתי, ומצד אחד מחמיא מה שהיא אמרה, אולם מצד שני, אני מודאג מאוד. מטה אשר היא מועצה חזקה ואין צורך להרעיף מחמאות, אבל יש פה גם רשויות חלשות שלא מסוגלות לתת, לא את מה שמטה אשר נותנת לתושבים שלה ולא את מה שצריך לתת לתושבים המפונים שלה, ועדיין אני לא מסופק מהמענים שאנחנו נותנים, כי זה בסדר אבל זה לא מספיק טוב.

תחשבו רגע במונחים של קריית שמונה ושל יישובים נוספים, בלי להזכיר את השמות שלהם, תחשבו מה מתחולל שם – זה הרס של דור שגדל פה, זה העניין. דווקא מה שאתי אמרה מדאיג אותי יותר מכול, ואין לי שום האשמה אליה ולא אל משרד הרווחה שעושה עבודה טובה, אבל יש פה דור שנהרס.

משהו, אני רק רוצה לחדד שנהרייה לא מוגדרת כעיר מפונה והיא גם לא מוגדרת כעיר שקולטת מפונים. ועם זאת, יש לנו בנהרייה כ-1,500 משפחות מפונים שנמצאות בעיר, צורכות שירותים והיריעה קצרה.

אני רוצה לפנות לסגן-אלוף בפיקוד העורף שנמצא איתנו בזום. שלום לך. שמעת חלק מהדברים שנאמרו פה – האם אתה יכול להאיר את עינינו במספר נושאים?

כן. אני פה בהקשרי המיגון כי יש לנו פרויקט משמעותי מאוד למיגון מוסדות החינוך באפס עד תשע בגבול הצפון, גם בלבנון וגם בחזית סוריה. דוידוביץ' כמובן מכיר את זה היטב, אנחנו עובדים בשיתוף פעולה מלא עם הרשויות גם בהקשרי המיפוי וגם בהקשרי הביצוע, חלק מבוצע על ידי הרשויות וחלק על ידי קבלנים של משרד הביטחון. הפרויקט הזה בחלקו כבר מבוצע, ובמטה אשר אנחנו נכנסים ממש בימים האלה לביצוע.

יש מקומות שבהם אנחנו עדיין מקבלים נתונים מהרשויות, יש רשויות שהן קצת יותר חזקות בעניינים האלה וכאלו שקצת פחות, אבל בסך הכול אנחנו ממגנים כ-250 מוסדות חינוך, החל בגני ילדים ועד לבתי ספר גדולים. במסגרת הפרויקט הזה אנחנו ממגנים בסך הכול 250 מוסדות חינוך, כאשר עד כה הוצאנו כבר עשרות פרויקטים לביצוע, חלקם בתכנון, ואנחנו משתדלים לעמוד במסגרת הוראת השעה.

למעשה, יש לנו פטור מהיתר להקמת מרחבים מוגנים למוסדות חינוך, אומנם עם מגבלות מסוימות, אבל ככלל אנחנו משתדלים להיות במסגרת מה שמאפשר לנו הפטור. אם נדבר קצת על מספרים, כדי לעדכן את כולם בפרטים, אז מתוך 250 שאנחנו מעריכים שיש, סקרנו כבר יותר מ- 180 מוסדות, ל-55 מוסדות יצאה הזמנה לקבלני - - - לשבעה מוסדות יצאה הזמנה - - - ויש עוד כ-82 מיליון שקלים ל-55 מוסדות שהקבלנים עושים, כ-40 מיליון שקלים למה שעושים על ידי הרשויות – אלה המספרים בגדול, ואם יש שאלות בעניינים האלה, אשמח להשיב.

שאלות אין, אבל אני רוצה להגיד משהו בהקשר הזה, וזה לא קשור ליונתן שעושה עבודה נפלאה וגם לא קשור לד"ר אורנה שמחון שלא נמצאת פה ועושה באמת עבודה נפלאה יחד איתנו. אני רוצה להגיד לכם משהו שטבוע בדי-אן-איי האינפנטילי שלנו כאזרחים במדינת ישראל. אני לא צריך את יונתן שיגיד לי כמה ממ"מים הוא עשה עכשיו, כי אם ממשלת ישראל בלי להאשים אף אחד, הייתה משקיעה בממ"מים האלה בזמן שהיה צריך להשקיע בהם, ולא עכשיו בזמן המלחמה כשאני בונה בכברי ממ"מים וכשאני צריך להתמודד עם הורים שלא שולחים את הילדים שלהם לבית הספר, הרי אז לא היה כל השיח הזה ובוריס לא היה צריך להגיד לך נתונים שאני מכיר.

והיה גם תקציב.

כן, והיה תקציב. חמש שנים צעקתי "מגן לצפון", ואני לא מאשים את צה"ל כי הוא דירקטיבה מבצעת, אבל למה אני צריך להניח עכשיו ממ"מים בבית ספר של 30 שנה? למה אני צריך להסביר שהילדים של בן עמי ונתיב מפחדים לשלוח את הילדים שלהם לבית הספר? אם כל הדברים האלה היו קורים, אז לא היינו שם. ההורים בנהרייה השתוללו בשבוע שחלף רק בגלל כטב"ם אחד שנכנס והטריף את נהרייה ובצדק. לא היינו צריכים להיות במקומות האלה.

אם היה די מיגון במוסדות החינוך מגיל אפס ועד גיל 18 במדינת ישראל בשנת 2024, מחצית מהבעיות לא היו. אף גרוע יותר – ב-2018 ממשלת ישראל החליטה על החלטה 302 בהקצאת חמישה מיליארד שקל למיגון אזרחי בקו העימות צפון, אבל אתה יודע כמה הושקע ב-2018? אפס. כמה ב-2019? אפס. כמה ב-2020? אפס. כמה ב-2021? אפס. וב-2022 שמו את ה-100 מיליון שקל הראשונים שאנחנו זעקנו כדי לקבל, וזה היה צריך להיות 500 מיליון שקל לשנה.

אני אומר לך היום שהפינוי של התושבים שלנו, של כל קו העימות, עולה 750 מיליון שקל בחודש. תעשו את החשבון כפול 11, כמה זה? למעלה משמונה מיליארד שקל שהממשלה הוציאה על פינויים. כל תקציב תוכנית הצפון כבר כוסה והיה נשאר לאוצר עודף של שלושה מיליארד שקל, אבל אנחנו רגילים לנרמל את ההבטחות שלנו ולא לקיים אותן, ואז לא היה צריך שיונתן יסביר כמה ממ"מים מתבצעים עכשיו ולא צריך שהחבר'ה ממשרד החינוך יסבירו לנו למה באו ולמה לא באו.

אם היה לנו מיגון, לא היינו צריכים את הצרות האלה ואם היו לנו פתרונות, לא היינו צריכים את השאלות האלו. אנחנו צריכים להיות מוכנים מבעוד מועד לכל התכלול הזה, שבמדינת ישראל גם בשנת 2024, העם היהודי חי על חרבו, זה הגורל שלנו, אנחנו חיים במזרח תיכון ולא בשווייץ, אז שאף אחד לא יתבלבל. אנחנו צריכים תמיד להכין את עצמנו לגרוע מכול. אם היינו מכינים את עצמנו, הרבה שאלות לא היו נשאלות.

יונתן עכשיו מסביר איזו עבודה פיקוד העורף עושה, אז נכון שהם עושים עבודה נהדרת, אבל אתה יודע באיזה לחץ הם עובדים? אנחנו הורגים אותם. אתה יודע המפקד של רפי ישב פה בכיסא שאתה יושב עליו לפני כשלושה שבועות, ואחרי ששאלנו אותו לגבי תחנות ההסעות, שהרי ילד שמגיע לתחנת הסעות מחכה כחצי שעה בקו העימות, רק אז יונתן היה צריך להתחיל בשיגעון לשים לנו מיגוניות. המלחמה היא 11 חודשים, היא לא נולדה אתמול, שהרי עוד מעט כבר עוברת שנה.

מפחיד יותר שיהיה לנו מיגון ונצעק.

בדיוק. מנרמלים אותנו. אני אומר שאנחנו חייבים שיהיה לנו מיגון, אבל שלא ינרמלו לנו את החיים ויפתרו לנו את הבעיה הזו של הצפון.

אני רוצה להגיד משהו. שמי רותה ואני מנהלת המחלקה לגיל הרך במטה אשר. פה מדובר בילדים רכים כשהנפש עוד לא מעוצבת והם סופגים הרבה ולא יכולים תמיד לבטא זאת במילים, תלוי בגיל.

נאמרו כאן הרבה דברים, אז אין טעם לחזור, אבל אני רוצה לציין שהאגרסיות חזקות מאוד. אם אנחנו נכנסים לנושא הפדגוגי, כל עולם המשחק השתנה – משחקים על חטופים, משחקים על "אני עצוב" כי אבא שלי לא בא וכו'. שומעים את זה בגנים ואנחנו מקבלים דיווחים על תוכן משחקי שונה. הצוות שומע את זה וגם הוא אמור להכיל את זה. כל אחד עם הסיפור שלו, ולכולנו יש חבילה בתקופה הזו.

אם אתה שואל ברמה הפרקטית, כשאנחנו מסתכלים מספר שנים קדימה, גם ככה יש מחסור בכוח האדם הטיפולי וזה רק יחמיר כי זה הולך ביחס הפוך לצרכים. אז זה יצריך יותר תמריצים ועוד כוח אדם טיפולי, ונצליח להביא אותו לכאן על ידי יותר תמריצים.

אגב, הרחיבו את המעגל והיום ניתן לטפל גם על ידי פסיכולוגים שהם מתמחים גם באומנויות.

אבל הם לא קיימים, לארגון מתי"א אין כוח אדם.

ישנם מספר אלפים שעד היום לא הכירו בהם, אבל יכירו בהם וזה אומר שכוח אדם גדול נוסף ייכנס לנושא.

האם הם יגיעו לצפון?

אני אומר באופן כללי כרגע.

אני חושב שאחד הדברים המרכזיים שאפשר לצאת מפה לפחות עם תחושה שיש אוזן קשבת שהקשיבה וגם עושה, בסוף ובכל החיים שלנו, גם האישיים גם הפרטיים גם הציבוריים, זה עניין של סדרי עדיפויות. עכשיו מישהו צריך להפוך את המשוואה הזו, על מנת שהצפון והדרום, אני מדגיש הצפון והדרום ואני לא יודע מי מהם יותר כי מבחינתי שניהם זה היינו-הך, אבל שניהם באמת חייבים לקבל את הפוקוס, גם בצוותים גם בכוחות האיכותיים וגם בכל הכלים המצומצמים העומדים לרשות המדינה.

זה בסדר להביא לנו בעלי מקצוע שאתמול סיימו אוניברסיטה וילדים צעירים זה הדבר הכי טוב שיש, אבל הם לא מנוסים עדיין ועדיין לא יודעים להתמודד עם הכול. אם המדינה, שהיא הריבון, יודעת להכווין כוחות, היא צריכה להבין שעכשיו זו שעת קריאת שמע ובעת הזו לוקחים את הצפון ובאים ואומרים שלוקחים את כל הכוחות האיכותיים, את שר החינוך כדירקטיבה ואת שר הרווחה כדירקטיבה, ואומרים שמשקיעים את כל מרכז הכובד והמאמץ.

אשתמש בדבריו של גלנט – אנחנו רוצים להתמקד בצפון עכשיו, וזה לא משנה אם זה בצד הביטחוני-צבאי או בצד החברתי-חינוכי וכך הלאה. אני מסכים עם מה שאתה אומר, וזה המסר שנעביר הלאה. חברים, תודה רבה לכם.

תודה לכם שבאתם.

אני מעריך מאוד את האירוע פה, אני מאוד מעריך אתכם שאתם יושבים פה בחזית כי זה לא פשוט. מדברים איתי על 1,000 כטב"מים, אבל אם מסתכלים על זה, זה לא 1,000 כטב"מים, אלא כמה אזעקות היו כתוצאה מזה. אתה מדבר על אלפים אם לא עשרות אלפים, שזה דבר שהוא יכול להחריד כל בן אדם בריא, ולכן אני רוצה לחזק אתכם ואעשה כמיטב יכולתי במסגרת התפקיד הקטן שלי, למרות שאני לא חבר בממשלה.

אבל אתה כן חבר ועדת כספים, ובוועדת כספים יש הרבה כוח. כדאי שבהקשר הזה, שהוא לא קשור לכל הדיון הזה פה, יש תוכנית צפון שהממשלה הכריזה עליה כפי שהצגתי, שלא יעבור תקציב מדינה בלי שתקציב הצפון מגובה לאותה תוכנית, שהממשלה הנוכחית הכריזה עליה ביוני השנה.

אלי, אתה ורביבו אתם "פיבוטים" ואי אפשר עוד פעם גם בקטע הזה למרוח אותנו. שסמוטריץ' לא יעביר תקציב ממשלה מבלי שתקציב הצפון יגובה, כי זה העתיד שלנו וזה חלק מהפתרונות, לא הכול.

בנוסף לתקציבים ממשלתיים שקיימים, והם מקוצצים משנה לשנה בתקציבי ממשלה שעוברים.

כן, זה בכלל.

אני שמח שאתה מפריע לי לפעמים כי זה עוזר לי. אני אעזור בכל מקום שאני יכול, כמו בשנה שעברה שנלחמנו בכספים במקום שיכולנו.

כאשר אני אומר "פוקוס לצפון", אני מתכוון שאם הממשלה היום תחליט שהיא הולכת לשנות את ההחלטות או את כוונות המלחמה ולתת את הנושא של החזרת המפונים, יש לזה כמובן משמעות. אני מקווה שההחלטות האלו, החלטות המלחמה או מטרות המלחמה, ישתנו, והפוקוס יעבור לצפון על כל המשמעות שלו כי אני יודע שאם לא יהיה משהו משמעותי בצפון, אנשים לא יחזרו הביתה כי מדובר בתחושת הביטחון.

אנחנו לא ששים למלחמה, ואם מבחינה דיפלומטית יגיעו להסדר אשמח, אבל לא נראה לי שזה נמצא כרגע על שולחן הדיונים. אם זה יקרה אשמח, ואם זה לא יקרה – אנחנו חייבים להיכנס לפעולה כזו או אחרת ולתת את כל העדיפות היום לכיוון הצפון. תודה רבה.


הישיבה ננעלה בשעה 12:00.