פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



33
הוועדה המיוחדת לחיזוק ופיתוח הנגב והגליל
07/08/2024


מושב שני




פרוטוקול מס' 88
מישיבת הוועדה המיוחדת לחיזוק ופיתוח הנגב והגליל
יום רביעי, ג' באב התשפ"ד (7 באוגוסט 2024), שעה 10:00

חוסן, התמודדות עם טראומה והנחיות אזרחיות במרחב רמת הגולן

חברי הוועדה: מיכאל מרדכי ביטון – היו"ר
טטיאנה מזרסקי
יצחק קרויזר

ירון לוי
אלון שוסטר

ירון ויסוסר - סמח''ז מחוז צפון, משרד הביטחון

אתי כהן - ממונה מחוזית (משפחה ילד ונוער בקהילה) - מחוז חיפה, משרד הרווחה והביטחון החברתי

רועי בבאי - רפרנט רווחה אגף התקציבים, משרד האוצר

ניצן קורקין - מנהלת אגף א' גליל, משרד הנגב, הגליל והחוסן הלאומי

יעל רז - מנהלת אגף חוסן ושעת חירום, הסוכנות היהודית לארץ ישראל

מולי להד - נשיא משאבים-מרכזי חוסן

אפרת זוהר-לבקוביץ - מטפלת ריגשית אימהות בחזית

דנה זקס - מנהלת היחידה לפעילות בישראל, הסוכנות היהודית לארץ ישראל

נמרוד איזנברג - מנהל פיתוח מקצועי רופאי חלום

גל פיחוביץ - מייסדת עמותת קומו

גל אלקלעי - עמותת קומו

רוני איסקוב - תושבת שדרות

שי דיקמן - בת דודה של כרמל גת, משפחות החטופים

טלי גוילי - אימא של רן, משפחות החטופים

שמעון אור - דוד של אבינתן, משפחות החטופים

חנה כהן - דודה של ענבר היימן, משפחות החטופים

נופר קין - סגנית מנהלת מחלקה חירום וטראומה, ברה"ן, משרד הבריאות

ראמז יוסף אסעד - מנהל המחלקה לשירותים חברתיים ורווחה מג'דל שמס, מועצה מקומית מג'דל שמס

דליה יוסף - סגנית ראש מועצה אזורית גולן, מועצה אזורית גולן

אמל ביבאר

שרון רפאלי


רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות.

חוסן, התמודדות עם טראומה והנחיות אזרחיות במרחב רמת הגולן

שלום, חברים, אנחנו מתחילים סדרת דיונים של הוועדה לחיזוק ולפיתוח הנגב והגליל. הנושא הראשון הבוקר הוא סוגיית החוסן וההתמודדות עם טראומה בהנחיות אזרחיות במרחב רמת הגולן. מרחב רמת הגולן בעיקרו לא פונה מתושביו על אף הקרבה לגבול, אף על פי שחטף התקפות ישירות גם של כטב"מים וגם של רקטות, ולצערנו, גם אסון כבד שבו איבדנו 11 בני הגולן – ילדים ונערים טהורים ותמימים.

12.

12. יש נער מעין קנייא

מעין קנייא ו-11 ממג'דל שמס.

כן.

את הזוג ברנס.

ג'יפרה איברהים, אלמא איימן פח'ר אל-עדין, מילאר מועדד אל-שער, פיניס אדהם ספדי, איזיל נשאת איוב, יזן נאיף אבו סאלח, ג'וני וודיע אבראהים, אמיר רביע אבו סאלח, נאג'י טאהר חלבי, פג'ר ליית' אבו סאלח, חאזם אכרם אבו סאלח, נאזם פאח'ר סעב.

ולצערנו, גם אסון של אובדן זוג הורים, ניר ונועה, בפגיעה ישירה בקיבוץ אורטל ברמת הגולן שעסקו בענף החקלאות – בלול, במטע. מתן בנם הבכור כתב: "רציתי להגיד לכם סליחה אם פגעתי בכם. אתם אוויר הנשימה שלי, אנשים טהורים בנפש ובגוף, אנשים טובים שתמיד עזרו לכולם, אנשים מצחיקים שכל דקה איתם זה שמחה וצחוק. מתגעגע לבדיחות הפרטיות שלנו. תמיד אני אזכור – ברנס זה מותג. במילה אחת: תודה". מחר יום האזכרה ה-30 של נועה וניר. מכאן אנחנו שולחים תנחומים למשפחה היקרה.

הטרגדיות הללו בוודאי מציפות את סיפור הטראומה ואת נפגעי הטראומה ואת הפוטנציאל לפוסט טראומה. ככלל ראיתי מהירות תגובה. היינו במג'דל שמס כבר ב-23:45 בלילה באותו יום שבו נחתה הרקטה במגרש הכדורגל. ראיתי את ההגעה של אנשי החוסן ושל פיקוד העורף ושל ראשי הרשויות. אבל אני רוצה לוודא שהנושא הזה מטופל וההסתכלות על רמת הגולן כאזור סיכון גבוה מקבלת התייחסות מחודשת ומורחבת עם המשאבים והכלים הנדרשים לטיפול באתגר הזה.

יחד עם מולי להד, נשיא משאבים, הקמנו את מרכזי החוסן בצפון, בגליל המערבי והמזרחי, והבטחנו את עתידם והכנסנו אותם כחלק מהתקצוב הישיר של הממשלה בשנה האחרונה, ועדיין נושאים על הגב אתגר עצום של טיפול באלפי אנשים וכל יום נוספים עוד מקרים ואתגרים. אני מבקש מפרופ' להד לתת לנו סקירה גם על העבודה של מרכזי החוסן ובמיקוד מבט על אזור הגולן שמתפתח לאזור מאוים עם מחיר כבד של הרוגים ופצועים ששילמנו.

בבקשה, פרופ' להד.

אני אעשה את זה בנקודות כי אני מניח שיש עוד דברים שצריכים להיאמר פה. מרכזי החוסן של משרד הבריאות, הוועדה העליונה, ובהקשר הזה כגוף שמפעיל משאבים גם בגליל המזרחי וגם בגליל המערבי עובדים מ-8 באוקטובר לא רק בגליל, אלא בכל המקומות שבהם יש לנו מפונים. בלחץ עצום פתחנו 50 מקומות של טיפול ישיר בכל רחבי הארץ שיש בהם מפונים מהצפון; וכמובן, מפעילים קו חירום לאנשים מהגליל ומפזורותיו בגלל הפינוי במשך 18 שעות ביום בארבע שפות.

מה שחשוב זה להתמקד ברמת הגולן. ברמת הגולן הייתה יחידה קטנה של חוסן של משרד הרווחה שנכנסה תחת כנפי המרכז האשכולי של גליל מזרחי.

היא הייתה קיימת לפני המלחמה?

כן, היא הייתה קיימת כבר הרבה מאוד שנים.

משרד הרווחה מימן אותה ברמה אזורית?

מקומית.

מועצה אזורית? נניח, קצרין קיבלה התייחסות או הערים הדרוזיות?

לא כולל היישובים הדרוזיים. קצרין - -

זה היה מיועד לקצרין בלבד?

- - ומועצה אזורית גולן. בעקבות החלטת הוועדה העליונה היא נכנסה תחת כנפיו של מרכז החוסן האשכולי, ועובדים שם די הרבה זמן, אבל יש לדעת דבר מאוד חשוב – שהחברה הדרוזית לא הייתה כלולה בזה. למרות זאת מרכז החוסן האזורי של אשכול גליל מזרחי עשה הרבה מאוד עבודה בתוך היישובים הדרוזיים לפני האירוע הנורא גם בבתי הספר וגם ברשויות המקומיות. אולי זה היה המזל שהיו כ-17 עובדים סוציאליים במג'דל שמס ובסביבה שעברו הכשרה בסיסית במה שנקרא "התערבות חירום".

אני הבנתי שבמג'דל שמס שמעל 10 תקנים לפסיכולוגים בתקן רק ארבעה אוישו. העירייה לא הגיעה לאירוע עם כוח האדם שהיא צריכה אפילו ברשות המקומית.

אני דיברתי על עובדים סוציאליים, וחלקם דיירי המקום ואינם דווקא עובדים במקום. יש הרבה אנשי מקצוע במג'דל שמס שאינם עובדים במקום. אבל הם, כמובן, מיד התנדבו ואומנו. כי הרעיון של צוות חירום יישובי הוא שגם מישהו שהוא לא עובד הרשות מצטוות.

מעולה. אני פשוט רוצה להבין גם את הבסיס – מה יש לרשות מקומית כזאת ואיך אנחנו לא מצליחים לאייש את התקנים שלה. עכשיו אנחנו קידמנו בזכות הוועדה הזאת הסכם של השירות הפסיכולוגי הציבורי שישפרו קצת את השכר שלהם. נחתם הסכם עקרונות שאמור להיות הסכם סופי של איגוד הפסיכולוגים הציבוריים.

חבר הכנסת היקר וידידי הטוב, זה לא הפתרון. כי גם אם יהיו יותר תקנים וגם אם יהיו יותר כספים המקום דל בכוח אדם, ויש ציפייה שכל אדם שנחשף לאירוע הנורא – ואנחנו יודעים שבמגע ישיר היו כאלף איש שהגיעו לאזור של האירוע עצמו – בלתי אפשרי לטפל באלף איש.

אני מסכים איתך שאנחנו מביאים תגבורת, הכשרה וגל טיפול מחוץ למערכת במיקוד כזה של אזורי אסון. אבל בוועדה הזאת אנחנו צריכים לראות שהבסיס מתקיים ביום-יום כי בסוף אותו ראש אגף פסיכולוגיה בעירייה היה די אבוד בלילה הזה עם כל הפסיכולוגים.

נכון. כי מי שהגיע זה פסיכולוגים דוברי ערבית מהחברה הערבית שיכלו לקחת כמה ימים, ויש להם משרות אחרות. הם עשו את זה בצורה יוצאת מן הכלל אבל בצורה מוגבלת.

נאלצנו לפתוח בפעם הראשונה אחרי 2009 אתר דחק. משרד הבריאות ביטל את המושג אתר דחק אבל בהקשר הנוכחי בגלל שזה היה אסון רב נפגעים פתחנו את מרכז הדחק שזה אומר שאנחנו יכולים להיכנס למקום הזה - -

תסביר מה זה אתר דחק – למה ביטלו את המושג הזה?

למה ביטלו?

מה היה הרצון לפתוח את זה מחדש?

אתר הדחק היה רעיון שהתפתח באופן מובהק אחרי מלחמת לבנון השנייה או אפילו אולי לפני כן, כשהרעיון היה שייפתח בכל יישוב מין מרכז שיכיל את הפסיכולוגים החינוכיים, את בריאות הנפש ואת העובדים הסוציאליים כמין מקום ראשון של עזרה ראשונה נפשית, ובמקור היה צריך להיות גם פסיכיאטר או רופא או אחות. על הרקע הזה הנושא הזה נפל כי אי אפשר היה לאייש את אנשי הרפואה. לכן הנושא נסגר ואין יותר מרכזי דחק כגוף שנמצא בפרוטוקול.

אבל בתור מי שהמציא חלק מהרעיונות, כפי שאתה יודע היטב, גם מרכז הדחק הוא אחד הרעיונות שאני הייתי שותף לו. ולכן מיד הפעלנו מרכז דחק. זה אומר שהיו מרכזים שיכלו לקבל במידי, כבר למחרת בבוקר, את הילדים ואת המבוגרים שהיו זקוקים לזה.

אחד הדברים שלקחנו מיד בחשבון זה עניינים של תרבות. אחת הבעיות היא שאנחנו הולכים עם עקרונות שאינם מתאימים לתרבות של העדה הדרוזית במקרה הזה. אנחנו באים עם רעיונות מערביים יפהפיים שלא תמיד מתאימים לתרבות. לכן אחד הדברים שעשינו זה שיידענו את כל מי שהגיע לשם מהם עקרונות התרבות וביקשנו להקפיד מאוד לא לעשות דברים שעלולים להפר או להקשות על הקהל כשאנחנו מדברים בעניין התרבות המקומית.

אבל חשוב לי להגיד שאנחנו שבויים בקונספציה בעייתית ביותר מ-7 באוקטובר. גם כבודו וגם אחרים מדברים על PTSD. יקיריי, בתור יושב-ראש תת-הוועדה לחידושים בטיפול בפוסט טראומה אני אומר לכם – אין מספיק אנשים שיוכלו לטפל ב-PTSD, לפי הגל הישראלי המטורף שמודיע שכל עם ישראל הוא בפוסט טראומה. רק לידיעתכם, אחת מחוות הדעת שממשלת ישראל קיבלה זה ש-60% מאוכלוסיית ישראל תהיה בפוסט טראומה. זה אומר שזה כבר לא דבר אבנורמלי. זה כבר נורמלי.

זה נתון שאתה מאשר?

ממש לא.

אז בוא נדייק.

אני טוען באופן בוטה שזה ממש לא נכון. זה גם לא מתאים בשום פנים ואופן לתמונת המצב שיש גם לא של צה"ל, אגב. אבל מה שקורה הוא שאנחנו מצפים שכשקורה אסון כזה שכל אדם יקבל טיפול ישיר. צריך להבין שהכיוון של חוסן הוא לא עוד ועוד ועוד מטפלי פסיכו-טראומה הדלים והחסרים; מה שגרם, אגב, לכך שיש הצפה של כל מיני אנשים שחושבים שהם יודעים לטפל בפוסט-טראומה, ובתור אחד המומחים בישראל אני אומר לכם שטיפול לא נכון יכול להזיק.

אז אנחנו, קודם כול, צריכים להגיד – חוסן הוא לא טיפול בפוסט-טראומה. חוסן הוא עבודה של צוותים משולבים גם ביישוב הזה וגם ביישובים אחרים של כל מי שיש לו עניין: חינוך, רווחה, בריאות, בריאות נפש, מתנ"סים – כל מי שיכול לחזק את היישוב. וכן, תהיה קבוצה של אנשים ובמקרה הזה יהיו הרבה כי יש חשיפה ישירה גדולה מאוד. אבל צריך לזכור שלעדה הזאת יש גם הרבה מאוד חוסן חברתי, תרבותי והיסטוריה שאומרת שעברה צרות ואסונות, ואם נפריע לזה כל הזמן עם הפוסט טראומה המערבית הזאת, עם המדיקליזציה של מה שקורה אנחנו נשבור את המערכת כי אנשים ירגישו שאין מענה – וזה רק המענה – ואז הם יגידו, אף אחד לא עוזר לנו.

אם בהערכה פשוטה במג'דל שמס לדוגמה 10% יזדקקו, זאת אומרת 1,200 איש, אנחנו נצטרך בסך הכול בשביל מפגשים קטנים – לא לטיפול ארוך כמו פסיכוטראומה – ל-14,400 שעות טיפול. זה אומר שגם אם יהיו לי 20 מטפלים, ואין לי, אני אצטרך לתת לכל אחד בממוצע 60 מטופלים, שזה בלתי אפשרי.

מה שאני מנסה להגיד זה שנצא בקריאה. כן, יש צורך לקבוצות מסוימות אחרי איתור, אבחון ועבודה רצינית משולבת של קופת חולים, של בריאות הנפש, של השירות הפסיכולוגי, של העבודה הסוציאלית ושל מרכז החוסן בחלק הטיפולי שלו, לתת להם טיפול. אבל בואו נדבר על חוסן. אחד הדברים שכבר הקמנו בתוך מג'דל שמס בבתי הספר זה הסטודיו הפתוח שהוא מקום שילדים יכולים להגיע אליו בקבוצה ומבוגרים יכולים לבוא אליו בקבוצה. משרד החינוך הביא קבוצות שיח למתבגרים. אני המלצתי שיביאו עוד ועוד קאדים צעירים שידברו עם הנוער ברוח הדת. אנחנו לא יכולים להפוך את כולם למקרים – בעדינות אני אגיד, של בריאות הנפש, וחמור יותר אני אגיד – פסיכיאטריה. אם אנחנו נמשיך כל הזמן כמדינה וככנסת להגיד, טיפולים בפוסט טראומה, טיפולים, טיפולים, אנחנו גם נאכזב את הקהל.

כשהקמנו את מרכזי החוסן ברור שלא התכוונו שהכול זה טיפולים בפוסט טראומה, אלא היבטים של מניעה, של עיבוד ושל ארגון קהילתי שמקטין את התופעות של טראומה. אבל גם לזה אנחנו קוראים טיפול. למה הכוונה? זה שעות טיפול. אתה עושה סדנה קבוצתית – זה שעות טיפול; אתה עושה עבודה קהילתית – זה שעות טיפול. לא הכול מהסוג של טיפול פרטני כמו פסיכולוגיה או פסיכיאטריה.

אבל לזה אנשים מצפים, לצערי הרב.

מה זה "אנשים מצפים"?

הקהל. תנסה היום בקו הטלפון שלנו של העזרה הנפשית להגיד לבן אדם שאפשר לתת לו 20-10 שיחות. הוא יגיד, אני רק רוצה פנים אל פנים, אם לא אז כלום.

כולם?

זה הקו. אני מצטער להגיד שאנחנו פערנו בור עצום עם הציפייה הזאת למרות שכבר ב-20 באוקטובר אני כתבתי למשרד הבריאות לחדול מהרעיון המטורף הזה כי הוא יפיל את כולנו. כי הצעד הבא יהיה לחלק קנאביס לכל אחד. למה? כי אנחנו לא יכולים לטפל בכולם אז ניתן להם קנאביס ואולי זה יעזור להם. ואתם יודעים שקנאביס ממש לא עוזר למרות שיש לו פרסום טוב. הוא לא עוזר בפוסט טראומה. הוא עוזר בסרטן ובדברים אחרים.

אני מנסה להעביר מסר שחוסן הוא הדבר שאנחנו צריכים לחזק, ויהיה צורך גם בטיפול אבל אנשים צריכים להבין, וגם המדינה צריכה להעביר את המסר, שזה לא חייב להיות טיפול פנים אל פנים. אנחנו בעידן שהתפתחו כל כך הרבה טיפולים בזום, בטלפון ובקבוצות. הדברים שנעשים במערכת החינוך הם נפלאים, ואני משער שהם ימנעו הרבה יותר מאשר כשאנשים יחכו עכשיו חצי שנה לטיפול פרטני. ועד שהם יגיעו מצבם, כמובן, יחמיר.

אבל האם האירוע בגולן השפיע עליכם כמרכזי חוסן ביכולת לכסות את האירוע. אני הייתי שם עם מנהלת מרכז החוסן וראיתי שם תפקוד. איך זה מבחינת פיזור המאמצים שלכם, היכולת שלכם להשתלט על זה?

אנחנו רוצים להתריע באמת ובתמים שאירוע מג'דל שמס יהיה אירוע שלומדים ממנו; כי עד כה, לשמחתנו, בגליל לא היה אירוע של הרג של קבוצה כל כך גדולה, מה שנקרא אסון רב-נפגעים. זה הוכיח לנו שבבת-אחת צריך לגייס המון כוחות לאינטנסיביות מאוד גדולה. כידוע לכם, גם אנשי המקצוע שלנו פונו מהגליל בחלקם, ונאלצנו להביא אנשים שהיו שם בעצם כמעט 24 שעות. שניים מהם היו 24 שעות ביממה שם, ועכשיו בשלב המתארך אנחנו עומדים בפני שוקת שבורה כי אין מטפלים גם אם ניתן להם עוד ועוד כסף. אגב, זה אחד הדברים שמרושש את קופות החולים כיוון שמה שקורה זה שעובד של קופת חולים מחליט שהוא הולך לעבוד באופן פרטי דרך עמותה בעניין הזה. זאת אומרת אנחנו בעצם כל הזמן עושים מעשים שמחלישים את השירות הציבורי.

אבל אתה בן אדם מנוסה. כשאתה מתאר עכשיו גם חוסר במטפלים מול גודל השעה והיקף הבעיה – מה ההמלצות המעשיות שלך לממשלה בתחומים האלה?

קודם כול, ברמת הממשלה המסר המרכזי הוא לדבר על חוסן ולא להציע לאנשים כל הזמן טיפול. אבל זה לא רלוונטי. לדעתי, מרמת המחוז ומעלה ומטה חייבים להקים באופן פעיל אפילו יומיומי או שבועי, לפי המצב, שולחן רב-מקצועי מהסוג שאני תיארתי שכל הזמן בודק איפה יש כוח אדם, איפה יש לי משאבים, איפה יש מבנה מוגן שאני יכול ליצור בו זמנית מרכז דחק או מרכז חוסן. אנחנו חייבים את זה כי המצב הוא שמקומות שעד עכשיו היו נחשבים לכאורה מחוץ לאש נכנסו לקו האש בצורה מאוד קשה. אנחנו מגיעים ליישובים בסדר גודל הרבה יותר גדול ממג'דל שמס: נהרייה, עכו ואפשר ללכת גם למקומות גדולים יותר ומורכבים יותר. לכן חייבים להקים שולחן משותף שיעבוד כל הזמן בהבנה שאנחנו צריכים להיות מוכנים לתגובה, חס וחלילה בסגנון של מה שקרה במג'דל שמס, אבל גם בתפיסה - -

השולחן הזה לא קיים עכשיו, לפחות לא בצורה סדורה?

הוא קיים באופן תאורטי, בחלק מהמקומות הוא גם מתקיים.

איזה גורם אמור להוביל אותו?

בדרך כלל בנושא של קהילה עדיף שזה יהיה משרד הרווחה. אבל זאת תפיסתי האישית. בפועל מה שקורה כרגע הוא שמשרד הבריאות הוא זה שיושב בראש הוועדה העליונה למרכזי החוסן אז יכול להיות שזה יהיה מישהו ממשרד החינוך. אם אתם שואלים אותי מי מכיר את הקהילות – זה משרד הרווחה.

ברשויות המקומיות.

בתוך הרשות המקומית.

הרווחה זה בילד-אין ברשות מקומית.

בדיוק. לכן אני מדבר על ראש שירותי הרווחה במקום.

אנחנו הצענו פעם לעשות מעין מנהלת טראומה לאומית בראשית המלחמה. אבל לא הרימו את הכפפה. היו כל מיני מנהלות שפיקוד העורף הקים ברמה הארצית לטיפול בכל מיני נושאים ורצינו שזאת תהיה אחת המנהלות. אני יודע שיש הקצאת משאבים מוגדלת באופן דרמטי גם ברווחה, גם בבריאות. גם קופות החולים פתחו את שעריהן בהיבטים האלה. אבל מה שאתה מתאר זה מבט לאומי ועבודה משותפת.

בהחלט.

וזה חסר.

בקריית שמונה, לדוגמה, עזבו השבוע שתי עובדות סוציאליות למרות מה שאתה אומר. זאת אומרת האנשים נשחקו; העבודה היא מאוד קשה בתנאים מסוכנים – בואו נגיד את האמת. ואנשים פשוט מתחילים להישחק. זאת עוד נקודה שאנחנו צריכים לקחת בחשבון כשאנחנו מבטיחים דברים שאנחנו לא יכולים לעמוד בהם.

הדבר שהכי נשבר ב-7 באוקטובר זה אמון. אמון לא נבנה מילים, אמון נבנה ממעשים, מתחושה שיש פה צוות שאכפת לו שעובד למען האנשים. אני עוזב את הרמה המדינית, אני מדבר ברמה המקומית והמחוזית. אם זה לא יקרה – וזה לא שבמג'דל שמס לא ראינו התגייסות אדירה של כל המשרדים, אבל תמיד לטווח מאוד קצר יחסית. כי אחר כך צריך לפרוע את השטרות ואין מספיק כוח אדם. שלא לדבר שבמג'דל עצמה חלק מהמורים עצמם הם במעגל הנפגעים – הם אבלים, הם ממשפחות אבלות, הם היו באירוע, הם ראו את הדברים הנוראים. זאת אומרת גם מי שצריך לעזור צריך עזרה.

לכן התפיסה חייבת להיות תפיסה של שולחנות עגולים שכולם יושבים יחד ויחד מנסים למצוא את הפתרון הטוב יחסית. טוב מאוד לא יהיה. אבל אם יעבור לתושבים שכל הגופים יושבים יחד וכולם מנסים לעשות את המיטב ומקושרים אחד לשני זה לא תורה חדשה. זאת תורה ישנה שחייבים לשים אותה בראש סדר העדיפויות.

ב-20 באוקטובר שלחתי למשרד הבריאות הערכה כמה יעלה לו טיפול ב-5% מאזרחי ישראל. על מקסימום 12 טיפולים הגעתי כמעט למיליארד שקל. אז אנחנו לא נוכל לעמוד בזה גם כלכלית. אז אני אומר, אנחנו צריכים להתחיל לחשוב מחוץ לקופסה הזאת של טיפול. אומר לכם את זה פרופסור לפסיכולוגיה ומומחה לטראומה. אני אומר את זה בגלל שאני מבין שאנחנו עלולים להיות בעוד ועוד מצבים של מג'דל שמס, חס וחלילה. כבר אתמול ראינו את היקף התקיפות ואת היקף הפצועים בגליל המערבי. אנחנו יודעים שיש נטייה מאוד גדולה וטובה של אזרחים לחזור לגליל ולגולן ולא לעזוב. אנחנו צריכים לתת להם את ההרגשה שיש מערכת ולא גוף בלבד. מרכזי החוסן הם המובילים, הם היועצים, הם המנחים, הם המדריכים, הם המכשירים. אבל הם לא יכולים למלא את מקום משרדי הממשלה.

שבוע אחרי התקפת אוקטובר כתבתי על דף נייר לשר הבריאות, לשר הרווחה ולאלוף פיקוד העורף להקים משלט חדש. כי היו שם כל מיני משלטים – לתרומות ואחרים. אמרתי, תקימו משלט שתקראו לו "משלט מטרי"ה" – מרכז טראומה ייעודי הוליסטי – שמשותף לפיקוד העורף, רווחה, בריאות, חינוך, ביטחון פנים, ביטוח לאומי וארגוני החברה האזרחית. הייעוד שלו יהיה איתור, כיסוי, תיאום, טיפול, מניעה והדרכת צוותים; והמבחן שלו זה כיסוי מלא – הקטנת נפגעי טראומה לטווח ארוך. זה היה שבוע אחרי תחילת המלחמה. אף אחד לא הרים את הכפפה. אולי המשבר הזה יוביל להקמת משלט מטרי"ה לפחות בצפון בלי לחכות לפרסים גדולים. מנהל מחוז צפון של רווחה, בריאות יחד איתך וכל מי שמוכן להיכנס לשולחן הזה – פשוט להקים אותו בפועל. זאת תהיה אחת הדרישות שלנו בוועדה.

פיקוד העורף, בבקשה.

צהריים טובים. אז מה כן קרא ב-27 ביולי בעקבות אותו אירוע טרגי והאסון שקרה עם משפחת ברנס? קודם כול, אנחנו מלווים את הרשויות בשגרה בכל תרחיש אפשרי. שבוע לפני אותו אסון טרגי במג'דל שמס שבו נרצחו 12 ילדים מהיישובים הדרוזיים בגולן ונפגעו עשרות קיימנו תרגיל במג'דל שמס עם עובדים סוציאליים מהרווחה ועם נציגים מאגף החינוך. זה היה תרגיל מאוד גדול. גילינו את המנהיגות של ראש המועצה וראינו איך הם נערכים לכל תרחיש. האירוע הזה, כמה שהוא קרה בצורה מפתיעה בשעות מאוחרות הביא אותנו בטווח מידי לפתוח את מפקדת נפת הגולן בלב אחד היישובים הדרוזיים ולהקים מרכז דחק מידי שניתן בו מענה לכלל האוכלוסיות שמיפינו אותן גם במעגלים הקרובים של בני המשפחה וגם במעגלים הרחוקים יותר של המשפחות המורחבות.

לאחר 72 שעות יחד עם מרכז משאבים פתחנו את מט"ן – מרכז טיפול נפשי – שעובד גם היום. בתוך מרכז הטיפול הנפשי יש גם עובדים סוציאליים דוברי ערבית גם מיישובים דרוזיים בגולן וגם כמובן ממועצה אזורית גולן וקצרין, אבל גם מיישובי הגליל. אנחנו מסתכלים קדימה לטווח הארוך ומבינים שהאירוע הזה לא ייגמר ב-1 בספטמבר וכנראה גם לא באוקטובר. נקודת המשאבים שנפתחה בגולן או הייתה עתידה להיפתח בצורה מצומצמת – אנחנו מבינים שצריכים להקים מודל כזה כמו שיש בגליל המערבי ובגליל המזרחי לאורך זמן. בסופו של דבר למרכזי המשאבים האלה מגיעים עובדים סוציאליים דוברי ערבית מכל היישובים הסמוכים, ויחד איתם אנחנו ממפים גם את המנהיגים מובילי דעת קהל שבהם אנחנו נעזרים בטיפול באוכלוסיות כדי לתת את המידע הנדרש; מכניסים את תנועות הנוער ביישובים וגם את צוותי החינוך לקראת 1 בספטמבר כדי שהם ילוו את אותם ילדים.

פיקוד העורף ימשיך ללוות את הרשויות גם מול האירועים הטרגיים שקרו אבל גם מול המצב הביטחוני הקיים כרגע כדי לאפשר להם להמשיך להיערך. אנחנו מקווים שלא יקרו עוד אסונות כאלה, אבל אנחנו ניתן מענה בכל רגע.

לגבי ההסברה נוכח האירועים שקרו ואלה שעתידים לקרות – אנחנו פיתחנו עכשיו את האפליקציה "מסר אישי". חשוב מאוד לציין את זה פה בוועדה המכובדת הזאת בהובלתך, יושב-ראש הוועדה, חבר הכנסת מיכאל ביטון. חשוב מאוד שתושבי מדינת ישראל יורידו את האפליקציה של פיקוד העורף, יציינו את זה בטלפונים שלהם, יציינו את המקומות שבהם הם נמצאים או עתידים להימצא. יכול להיות שהיום אתה בתל-אביב ותיסע לאחד מיישובי הגליל או רמת הגולן וחשוב שתציין את הנקודה הזאת במכשיר הנייד. היישומון הזה מאפשר לך בכל רגע שתהיה במרחב לקבל הודעה למכשיר הטלפון הנייד שמעדכן אותך בהתראה על טילים או על אירוע אחר. המסר האישי הזה הוא חשוב. היישומון של פיקוד העורף הוא קריטי והוא מציל חיים. כמובן, להישמע להנחיות של פיקוד העורף, להיכנס למרחב המוגן, לא לעמוד בכניסה אלא בתוך המרחב המוגן. אם אין מרחב מוגן – להיצמד לקיר פנימי, להיות בקיר במרכז מרחב הבית; וכמובן, אם אתה בשטח או בנהיגה – לצאת מהרכב בזהירות, לשכב על הקרקע, לשים את הידיים על הראש. ראינו שהנחיות פיקוד העורף מצילות חיים.

תודה רבה. אני רוצה שתעביר את הדרישה שלנו לבחון הקמה של מנהלת שאנחנו קוראים לה מטרי"ה – מרכז טראומה לאומי של כל הגופים שמתחילים לעבוד יחד. המצוקה הזאת של היעדר כוח אדם ופיזור משאבים מצדיקה לשבת לתאם, לתעדף ולסייע זה לזה. אם רוצים לעשות את זה ברמה ארצית כאחד המשלטים שיש לפיקוד העורף ואולי דווקא עכשיו כשנרגעו קצת הדברים בדרום צריך להפנות את המאמץ הארגוני הזה לצפון שעלול להתלקח בהיקפים הרבה יותר גדולים מהדרום. אנחנו נכלול את זה כמשימת מעקב של הוועדה להקמת משלט כזה. אתם גוף שיודע לעשות עבודת מטה ולרכז משרדי ממשלה תחת אותה מטריה. ברור שמשרד הבריאות ומשרד הרווחה חייבים להיות מרכזיים בשולחן הזה. אבל הרעיון הזה של מולי שעולה עכשיו כמצוקה וצורך בגלל אובדן שליטה כמעט על הנושא. העלינו אותו פעם, והיום הוא כנראה נחוץ ונתעקש עליו. אז אני מבקש שגם הבקשה הזאת תעבור לאלוף.

אני רק רוצה לציין שיש לנו במכללה הלאומית לאיתנות בפיקוד העורף גם תהליכים משותפים שאנחנו עושים עם משרדי ממשלה, בטח עם משרד הרווחה ומשרד הבריאות ובטח עם מרכז הטראומה. גם מחשבות של בעלי תפקידים - -

זה בסדר, ירון, הכול טוב ויפה. אין ראייה ארצית מתואמת בשולחן עגול של משבר הטראומה לאור אירוע רב-נפגעים אחד, ולא עלינו, יהיו כמה. ואז נגיד, איך לא ישבנו יחד. אנחנו דורשים את השולחן הזה מידית; או בצפון ברמה של מחוזות – מחוז רווחה, מחוז בריאות, משאבים, פיקוד העורף, ביטוח לאומי – מי שרלוונטי נכנס מיד לעבודה: פעם בשבוע זום, פגישת עבודה, מה מצבנו, מה הנתונים שלכם, מה הנתונים שלנו, איך לשפר, איך לנייד מטפלים, איך נעשה עבודת חוסן שמונעת צורך בטיפולים פרטניים; או שולחן צפוני או שולחן לאומי. משלט בפיקוד העורף לנושא הזה.

דרשנו את זה בעבר, לא נענינו. במידה מסוימת זה נפל בין הכיסאות ואנחנו לא נוותר על הדבר הזה. כי עכשיו, כנראה, אי אפשר בלי זה. וחייבים להיכנס לשולחן עבודה משותף. מי שיודע לרכז ראייה ממשלתית במצבי חירום ותיאום ממשלתי ולפעול באפקטיביות – הרבה פעמים זה היה פיקוד העורף. ראינו את זה בקורונה, ראינו את זה במלחמה בנושאים שהם לא אחריותו – להביא תרומות. האלוף מילוא אמר, אני רואה את הנושאים בראייה מרחיבה. אז אני אומר שראייה מרחיבה זה משלט מטרי"ה לטראומה ולתיאום. אנחנו רוצים שהוא יקום, ואנחנו מבקשים את זה ממנו.

חברי הכנסת קרויזר, ירון לוי וטטיאנה מזרסקי, אני שמח שאתם פה ביום של פגרה שאומרים שהכנסת לא עובדת.

עובדים.

באתם לנושא הזה שהוא חשוב ואני מוקיר ומעריך אתכם.

חבר הכנסת קרויזר, בבקשה.

גם כתושב הגולן אני שוב מודה לך על הדיון החשוב הזה ועל העלאת הגולן והגליל לראש סדר העדיפויות. הפוקוס עולה לאט-לאט צפונה, וככל שהמדינה תקצה את המשאבים, בטח אחרי שאנחנו רואים את הפקת הלקחים מהדברים הטובים והפחות טובים שנעשו בדרום כך ייטב לתושבי הגולן ולאזרחי מדינת ישראל.

יש לכם איזשהו מאגר מידע או יכולת לגייס במילואים אנשי מקצוע: פסיכולוגים, עובדים סוציאליים? זה קיים אצלכם במערכת? אתם יודעים לשלוף את האנשים האלה גם בהתאם לאירועים כמו בטבח של הילדים במג'דל שמס? אתם יודעים להעלות באופן מידי אנשי טיפול כדי להגיע כמה שיותר מהר למעגלים הרחבים יותר מעבר למשפחה, לילדים, לבית הספר ולחברים?

פיקוד צפון שאחראי גם על הגליל, גם על הגולן וגם דרומה על עכו, כרמיאל ומעלות החל מ-7 באוקטובר יש מכלול האוכלוסייה ויש תאי התנהגות האוכלוסייה. יש שם עובדים סוציאליים, יש שם פסיכולוגים, פסיכיאטרים. אנחנו מלווים את הרשויות גם באופן ספציפי, ובמועצות אזוריות גם יישובים. לדוגמה המועצה האזורית גולן בכל יישוביה מנווה אטי"ב בצפון ועד מבוא חמה. גם באירוע הזה שפגש אותנו באורטל באסון משפחת ברנס, כמובן שלצד הצח"י היישובי היו נציגים של צוות התנהגות אוכלוסייה של נפת גולן; וגם באירוע הטרגי במג'דל שמס פתחנו מרכז חוסן בכל אחד מהיישובים הדרוזיים בגולן. כרגע מג'דל שמס במוקד.

אני אשיב גם למה שאמר פה קודם יושב-ראש הוועדה – במחוז צפון יש משלט כזה כל הזמן. הוא עושה את כל מה שהוא צריך לעשות במרחב האזרחי בשיתוף פעולה מלא של משרד הרווחה, משרד הבריאות ויחד עם הרשויות המקומיות. האם צריך להעלות את זה לרמה לאומית? אני רק יכול להסכים איתך. אנחנו ממשיכים ולא מורידים את הרגל מהגז.

אני חייב לציין שהחבר'ה של פיקוד העורף היו שם מאוד מהר. היו נוכחים גם בלוויות, גם באירוע מיד אחרי שהוא קרה.

בוודאי, אי אפשר בלעדיהם. רואים את זה כל הזמן.

עושים שם שינוי מדהים מאוד עם האוכלוסייה של הכפרים הדרוזיים בצפון הגולן. יש שם מהפך גדול מאוד שגם משליך גם על החיבור למדינת ישראל ולמוסדות. זאת גם הזדמנות להודות.

דבר שני, אני לא יודע אם זה קשור אליך, אבל בהמשך לאסון של משפחת ברנס בסופו של דבר רמת הגולן הוא מרחב כפרי גדול עם הרבה שטחים פתוחים. יש מסקנות לגבי הפעלה של מערכת כיפת ברזל? בטח על כבישים אבל רוב אנשי רמת הגולן גם עוסקים בחקלאות ונמצאים בשטחים הפתוחים. זאת אומרת מעבר לנזקים הישירים של המטעים, הלולים, הכרמים והרפתות בסוף יש שם אזרחים שעובדים, החקלאים שנמצאים שם.

לשמחתי, אני הקמתי את נפת גולן של פיקוד העורף לפני שמונה שנים וביצעתי את תפקידי חמש שנים וחצי. בכל הנושא של המשק החקלאי הכפרי גם ברשויות הדרוזיות ובטח במועצה אזורית גולן אנחנו בשיתוף פעולה עם האוגדה המרחבית של אוגדת הבשן שנמצאת שם. גם את האירועים האחרונים אנחנו תחקרנו יחד איתם. אנחנו בודקים גם אפשרות של מענה התרעתי לאותם תושבים שממשיכים כרגע לעשות את הדבר הלאומי החשוב הזה של המשק החקלאי לטובת כלל מדינת ישראל. אנחנו מציידים אותם גם באמצעים ניידים שיאפשרו להם התרעה במקומות מסוימות. במקומות שעדיין לא הצלחנו להגיע אליהם אנחנו כל הזמן מנסים לתחקר ולמתוח עד כמה שאפשר. כמובן, יש מקומות שבהם לא ניתן לתת את ההתרעה. אנחנו מיידעים את התושבים דרך ראשי הרשויות, מעדכנים אותם מבעוד מועד ומנסים להתריע עד כמה שניתן לגבי איומים כאלה ואחרים כדי שלא נפתיע אותם והם יוכלו לקחת צעד אחורה לפני כן.

דליה יוסף, סגנית ראש המועצה האזורית גולן, נמצאת בזום. היא גם אשת הדרום ואשת מקצוע לפני שעברה לגולן. דליה, בבקשה.

שלום לכולם. כמו שמיכאל ביטון אמר אנחנו באמת מכירים מהדרום. הייתה לי הזכות להקים את מרכז החוסן בשדרות במהלך עופרת יצוקה. הייתי מעל 20 שנים בדרום. כשעליתי צפונה הייתה לי הזכות להקים יחד עם פרופ' מולי להד את מרכז חוסן גליל מזרחי יחד משרד הביטחון ובהובלת חבר הכנסת מיכאל ביטון; והמרכז נותן היום מענים מאוד נרחבים בצפון.

אני אגיד שני דברים מרכזיים: אני מביאה הרבה מהניסיון בדרום. אני מאוד מתחברת לדברים של פרופ' מולי להד בראייה של החוסן, בראייה של התכלול, בראייה ההוליסטית להקים שולחן רב-מקצועי שיודע למפות צרכים, שיודע לראות גם את החוזקות ולתכלל את כל האירוע שאנחנו נמצאים בתוכו ולקראתו. אנחנו באים כאנשי מקצוע עם המון ניסיון וידע, ויכולים בהחלט להוביל מהלכים משמעותיים מתוך הידע והניסיון.

אני גם מאוד מתחברת לאמירה של פרופ' מולי להד לצד מענים טיפוליים לאנשים ולילדים שזקוקים לכך אנחנו צריכים לשים דגש מאוד חזק על חוסן וחיזוק של מנהיגויות פורמליות ובלתי פורמליות של אנשי מקצוע; בעיקר הורים ואוכלוסייה, כמובן, אבל בעיניי לשים על סדר היום את נושא התכלול, הסנכרון והתיאום בכל המשאבים, לא רק הכספיים שיש לנו – כדי לעמוד במשימה הכבדה שעומדת לפתחנו, ושאנחנו כבר נמצאים בתוכה. זה המסר העיקרי שיש לי לומר כרגע.

תודה רבה על הדברים וגם על התמצות והדיוק. את מאגר מידע אין-סופי כי הקמת מרכזי חוסן בדרום, בצפון, ואת מייצגת את קהילת הגולן. כמובן, חייבים שבשולחן העגול הזה יהיו נציגי הרשויות מול משרדי הממשלה והחברה האזרחית בעבודה משותפת.

ראמז יוסף אסעד, מנהל המחלקה לשירותים חברתיים במג'דל שמס, בבקשה.

שלום רב לכולם. אני אנסה למקד את מה שאני אומר כי כל הדברים העיקריים נאמרו. אבל הייתי רוצה לחלק את הנושא של מרכז חוסן לשני חלקים: בכל מה שנאמר לגבי שולחן עגול וגורמים למיניהם אלה דברים שיכולים להיות בטווח הקרוב-ארוך. אבל היום יש לנו מצוקה של מרכז הדחק. אתמול הפסקנו להפעיל אותו ועברנו למתכונת מקוונת דרך הטלפון, אז היום אנחנו תקועים בלי מרכז חוסן כשפקדו את מרכז הדחק כ-500 ילדים ומשפחות. הם קיבלו את המענה הראשוני ומשם אנחנו מתחילים לברור את הצרכים שעולים והפוסט-טראומה, ואם לא יהיה לנו מהלך מיידי כמו שנאמר קודם על-ידי גיוס אנשי מקצוע במילואים או בדרך אחרת אנחנו נהיה בפער שמאוד מדאיג אותנו ברמה יישובית ומקצועית.

תודה. מה שלומך, ראמז, איך אתם מסתדרים? איך אתה מנהל את העניינים שם?

אנחנו עדיין באירוע בהתנהלות אחרי שפקד אותנו האירוע הקשה. הגיעו כל מיני גורמים מהממשלה וממשרדי ממשלה למיניהם. אנחנו הרגשנו את הכוח ואת החוסן של הקהילה שיש אנשים שמלווים אותנו וזה מאוד חיזק אותנו. לפני כמה רגעים סיימנו זום עם הביטוח הלאומי והמעטפת שניתנת למשפחות על-ידי אגף שיקום נפגעי פעולות איבה; כנ"ל לגבי משרד הרווחה מבחינת משאבים. אז יש כוחות שעוזרים לנו, אבל החשש שלי הוא שאנחנו כרגע בלי אנשי מקצוע שיכולים להמשיך ללוות אותנו בתהליך. לכן מרכז חוסן עדיין צריך לעשות הכול - - - תהליך מתמשך לתהליך מידי של פתרון מידי, וזה מאוד מדאיג אותנו שאוטוטו אנחנו נשארים בלי - - -

תודה, ראמז. אל תתבייש להגיד מה עוד צריך. אני יודע שכולם מכוונים והגיעו למג'דל שמס והזרימו לשם יכולות ומשאבים. גם משרד נגב וגליל נתן בוסט מידי של תקציב גמיש לראש הרשות לפעולות של חוסן והתמודדות עם האסון הנורא. אל תתבייש להגיד לנו מה אתם עוד צריכים כדי שנדחף שזה יתקיים.

הערה אחת, כבודו?

רגע, מולי, שנייה. אנחנו כבר שעה בדיון חשוב. במהלך הדיון הצטרפו אלינו נציגים של משפחות חטופים מארגונים שונים. אנחנו עוצרים וניתן לכם להגיד את הדברים כי החטופים זה לפני הכול, והכבוד שלנו הוא בראש ובראשונה לנושא הזה. אבל תתחשבו בנו שאנחנו בדיון חשוב ואנחנו צריכים לסכם אותו. הוא עוסק כמעט בקשר ישיר לסוגיות הכאב והמלחמה שמלווים את כולנו. רגע לפני שאני נותן לנציגי המשפחות – אני מבקש מכם לנסות להיות תמציתיים – נציג האוצר שצריך לצאת, תציג לנו את הנקודות, בבקשה.

תודה. אני מאגף תקציבים באוצר. יש לי נקודה מאוד קצרה: מרכז החוסן בגולן תוקצב לפני המלחמה ב-3.5 מיליון שקל בשנה, ומאז המלחמה יש תוספת של 38.5 מיליון שקל, כלומר יותר מפי עשרה. יותר מזה אני מאמין שנציגת משרד הבריאות שנמצאת כאן תוכל להרחיב.

אתה יכול לומר שוב את המספרים?

כן. 3.5 מיליון שקל היה התקציב - -

למה?

למרכז החוסן.

איזה?

בקצרין.

שנסגר.

לא נעים לי להגיד לך, רועי, שאתה אומר דבר שהוא לא עד הסוף. הלוואי – אבל אין לגולן 3.5 מיליון שקל. אולי אתה מתכוון לכלל הפעילות של מרכזי החוסן בצפון, כולל גליל מערבי, מזרחי וגולן – זה 3.5 מיליון שקל.

אני יכול לבדוק ולחזור עם המספר המדויק.

תבדוק את עצמך. מה המספר השני שנתת?

הלוואי שאתה צודק.

כן, זה יותר מידי.

בגין המלחמה התוספת של 38.5 מיליון - -

לנושא. הוא לא הולך למרכזי החוסן. זה גם משפט לא נכון. אני לא יודע מי הכין אותך לפגישה, אבל לא הכינו אותך טוב. אבל אני אגיד לך מה אני רוצה שתיקח מהפגישה הזאת: אנחנו ביקשנו מהאוצר להגדיל כסף לנושא חוסן וטראומה, והוא אכן הגדיל גם למשרד הבריאות, גם לרווחה וגם למרכזי החוסן. רק אף אחד לא צפה את היקף המשבר. אנחנו גאים שראינו את הנולד ואחרי 20-10 שנה שמרכזי חוסן לא פעלו כראוי הקמנו אותם רגע לפני מלחמה כזאת. זה קרה מלמטה ממאבק של משאבים והוועדה הזאת ומאבק שניהלתי. גם זכיתי להקים את זה כשר במשרד הביטחון לפני המלחמה. אז יש מרכזי חוסן. עולה פה סוגיה של סנכרון עבודת הממשלה. זאת אומרת יש לכם השקעות בכל משרד, רק אנחנו דורשים את השולחן העגול לנושא הזה. כי אז ניצול המשאבים לא יהיה כראוי. צריך לפרק גבולות, לפרק אגו. המטופל אותו מטופל, הגולן אותו גולן, הקהילה אותה קהילה – לא מעניין אותה איזה משרד קיבל את הכסף; מעניין אותה שכולם עובדים יחד למענם. השולחן העגול הזה לא קם, ואנחנו מבקשים מהאוצר שיהיה עם היד על הדופק וידאג שיקום שולחן עגול למימוש ראוי של משאבים שהם בסך הכול זמינים ויפים ולא נגמרו לנושא הזה. אז תודה רבה לך.

תודה לכם.

טלי גוילי, אמו של החטוף רן גוילי, בבקשה.

בוקר טוב ותודה על ההזדמנות לשבת כאן ולדבר. אני אימא גאה של רן גוילי, שוטר יס"מ שיצא ב-7 באוקטובר להגן על מדינת ישראל כשהוא בחופשת מחלה, אחרי שהוא שמע וקיבל פקודה שנקראת "פלש פלשת". הבן שלי נחטף מקיבוץ עלומים. הוא אפילו קיבל את האות ואת הכינוי של מגן עלומים. הוא נלחם עד שנגמרה לו התחמושת ופשוט נחטף מהאזור.

אבל הוא הציל את עלומים. יחסית. היו שם הרוגים עובדים זרים וחטוף אחד מהנובה שבטעות התפרץ לבית וחשבו שהוא מחבל ופצוע אחד מהיישוב שקיבל כדור אחד בבטן וניצל. אבל הבן שלך הציל את עלומים. זה יישוב שחדרו אליו עשרות מחבלים וכיתת הכוננות יחד עם הלוחמים הספורים האלה הצילו את רוב האנשים.

זה כיף שאתה מכיר את הסיפור.

ממש לעומק. ראיתי גם סרטונים בחמ"ל, וזה מצטרף לרב סלוצקי שהילדים שלו ישי ונועם הגיעו מבאר שבע לכניסה לעלומים עם אקדחים, ניהלו קרב ונפלו שם בתחנת האוטובוס. כל אדם כזה שקצת יצר התנגדות למחבלים – בכל מקום שהמחבלים חטפו כדור – זה בלם אותם לשעה-שעתיים. איפה שלא היה כלום אז הייתה השתלטות שלהם על היישוב והאסון היה גדול יותר.

נכון.

אז אני לא יודע אם זה דברי נחמה אבל גבורתו והצלה של יישוב זה דבר אדיר.

בגלל זה אני אימא גאה, גאה בכולם.

ב-30 בינואר הודיעו לנו שהוא, ככל הנראה, לא בחיים. הוא כנראה לא שרד את הפציעות שלו. יש לנו ספקות באשר לקביעה הזאת, ואנחנו עדיין ממשיכים לאחוז בעניין שיש מצב שהוא חי.

אני פעם ראשונה בוועדה הזאת ושומעת את כל הנושא המעניין מאוד של הטראומה, של החוזק. אחד הדברים שאני צריכה לבקש מכם אולי דווקא בוועדה הזאת – אני בלב לבה של הטראומה, והחוזק שאני אמורה לקבל זה חוזק דווקא ממשרדי הממשלה ודווקא מהתקשורת שמחלישים אותנו. הם מחלישים אותנו ברמות כאלה שאין לכם אפילו מושג. אם היה לכם מושג אז אולי באמת תפעילו את היכולת שלכם ואת הקשרים שלכם ותשבו עם כל מיני אנשים בתקשורת ובממשלה שייתנו לנו כוח, שייתנו לנו את היכולת להתמודד.

החוזק הזה שאנחנו צריכים הוא מכם. אני נכנסתי ללחץ ולפניקה ואיבדתי את החוסן שלי כשהבנתי שמר גנץ עזב את הממשלה יחד עם אייזנקוט. נפלתי. איפה הביטחון שאתם אמורים לתת לנו? למה אנחנו צריכים לקבל כאלה מסרים של חולשה, שאנחנו מפסידים, שהנה, אוטוטו צריך לסיים את המלחמה, הנה, צריך לעשות סטופ למלחמה הזאת? יש לי עוד בן בבית בקורס קצינים של המשטרה. אני לא רוצה שיהיה עוד פעם 7 באוקטובר. אני רוצה שהפעם הזאת אנחנו נהיה נחושים וחזקים כדי לחסל את האויבים המרים האלה שלנו. הצעקות האלה של "עסקה עכשיו, עכשיו, עכשיו, עכשיו" רק מרימה את המחיר שלהם. אנחנו רוצים עסקה, אנחנו רוצים שכולם יחזרו לכאן – החיים לשיקום והחללים לקבורה. ואתם עם ישראל במקום לחזק אותנו ובמקום לתת לנו גאווה אתם מחלישים אותנו. זה החוסן שאתם צריכים לדבר עליו – לא טיפולים פרטניים. אני בלב הטראומה כבר 10 חודשים – לא מעניין אותי טיפול פרטני – מעניין אותי כוח, מעניין אותי לצאת החוצה ולראות כוח. אנשים שיושבים באולפני טלוויזיה ומסבירים לנו איך אנחנו עם חזק, איך אנחנו יכולים להתרומם מהטראומה הענקית והעצומה הזאת, אבל במקום זה אתם רבים על שטויות כאילו אתם נמצאים באיזשהו גן ילדים.

אז אם אני צריכה להיות הגננת שלכם – אני, אימא שמתמודדת עם טראומה? – זה חוסן. אני צריכה מכם חוסן. תרימו אותנו, תעיפו מכל התקשורת הזאת את כל הלשעברים העייפים האלה. נמאס לנו לשמוע אותם. אם אתם אנשי טיפול תדברו איתם, תגידו להם שזה מה שגורם לנו לטראומה. תנו לנו כוח. וואו, תודה.

תודה, טלי. שי דיקמן, בת הדודה של כרמל גת, בבקשה.

תודה, חבר הכנסת מיכאל ביטון ותודה, טלי. עוד לא יצא לנו לשבת אחת לצד השנייה. אני שי, אני בת דודה של כרמל גת שעדיין חטופה בעזה. היה לי קשה לשמוע כשדיברת על רן. הוא באמת גיבור ואני מחזיקה איתך בתקווה – הלוואי שהוא עדיין בחיים.

שכולם בחיים.

שנצליח להחזיר אותם כבר.

אני יוצאת עכשיו יחד עם שמעון מוועדה שבה דיברנו. שמעון הוא דוד של אבינתן אור שגם הוא חטוף. אני חושבת שאנחנו חולקים תחושות – בין אם חלקנו בתחילת הדרך את הפחד – וכל הזמן הזה שלושתנו וכולנו חולקים יחד את התקווה להחזיר את החטופים הביתה, את התקווה להרגיש שוב שלמים, את התקווה לצאת מזה יחד; ויחד מבחינתי זה עם כל אזרחי המדינה חופשיים בארצם. כולנו בטוחים בארצנו. עכשיו שמעון ואני דיברנו על זה שאנחנו שותפים לתחושה של האכזבה. כי היום עברו 10 חודשים שבהם יום-יום אבא של כרמל, אימא של אבינתן, אימא של רן פוקחים עיניים כשהילדים שלהם עדיין בילדים של מחבלים.

מפלצות.

עדיין, עדיין. וצריכה להיות מאחורינו מדינה.

אני גדלתי על מדינה עם ערכים של ערבות הדדית; אני גדלתי במדינה שבה מתייצבים אחד לצד השני, שבה לא מוותרים על אף אחד חי או מת. כי כמו שדודה של ענבר אומרת: גם ענבר שנחטפה בת 27 וכבר לא תתחתן וכבר לא יהיו לה ילדים היא אישה, אזרחית המדינה, שצריכה לחזור הביתה. אין אזרח במדינה הזאת שלא רוצה את החטופים בבית.

חזרנו עכשיו מוועדה שבה דיברה אימא של יגב בוכשטב, אימא שדרכה כאן בכנסת ישראל שבוע בשבוע מאז נובמבר.

אסתר.

אסתר. היא ביקשה שתהיה עסקה שתחזיר את החטופים הביתה. כמו שטלי אמרה לכולנו ברור שעסקה מחזירה אותם הביתה. בשביל יגב מאוחר מדי. אנחנו לא הצלחנו לעשות עסקה שתחזיר אותו בזמן. אני יושבת כאן בידיעה שכרמל בחיים, ידיעה שאבא שלה מתעורר אליה כל בוקר, ואני שואלת: איך היא תחזור? איך היא תחזור? איך היא תחזור אם יש עסקה על השולחן ששר הביטחון גלנט אומר שהבשילו התנאים לקחת אותה, כשראש השב"כ רונן בר אומר שצריך לקחת אותה, כשראש המוסד דדי ברנע אומר שצריך לקחת אותה, כשצוות המשא ומתן אומר שצריך לקחת אותה, כשאלוף ניצן אלון אומר שצריך לקחת אותה? יש עסקה על השולחן - -

שלא קורית.

שלא קורית, שלא קורית.

אז אלה שלא מצליחים לעשות אותה שיקומו וילכו. כי העסקה הזאת לא טובה; העסקה הזאת לא תחזיר את הבן שלי, היא לא תחזיר את הבת שלה, היא לא תחזיר את הילדים שלנו. יחזירו אולי שלושה-ארבעה אנשים וזהו. ואת לוקחת אחריות עכשיו להשאיר את הבן שלי שם. תדאגו לעשות עסקה כוללת שכולם יהיו בפנים – כולם כולל כולם. לא איפה ואיפה, אחד כן ואחד לא. אין לנו אפילו רשימת שמות של מי שחי שם בתוך הרשימה ההומניטרית הזאת. ואנחנו ממשיכים לצעוק: "עכשיו, עכשיו, עכשיו". לא, מספיק. אנחנו צריכים לקחת בחשבון שיש כאן כולם, וכולם צריכים לצאת משם כמו שאמרת קודם. כולם לא ייצאו בעסקה הזאת. לא ייצאו. אנחנו קוברים אותם שם ובונים עליהם מגדל – על הבן שלי יבנו מגדל בעזה.

טלי, אחד, אני אגיד לכם - -

אני רוצה רגע להשיב לטלי.

האסון הכי גדול למדינה הזאת זה שנמצא בכנסת ישראל משפחות חטופים שרבות ביניהן.

אנחנו לא רבות.

אנחנו לא רבות.

אנחנו לא רבות. אנחנו מאוד אוהבים אחד את השני.

תאפשרו לי להגיד - -

אנחנו חברים טובים. יש לנו פשוט דעות שונות. אנחנו לא רבים.

אחד, המטרה היא משותפת - -

המטרה היא משותפת.

- - והרצון של כל אזרח הוא להשיב את החטופים. יהיו פה ויכוחים – איך, מה, מתי וכמה. כל אחד ישמיע את דעתו בפורומים ובסוף זה רק קבינט וממשלה שמחליטה. הכנסת מגבה את נציגיה בממשלה – מי שיש לו נציגים שם.

אני מבקש לאפשר לשי לסיים את הדברים וגם לשמעון כי כמו שאמרתי עצרנו דיון באמצע בשבילכם, ואנחנו רוצים לחזור אליו.

אני מעריכה את זה ואני אסיים בדברים. אני מודה לטלי על מה שאמרת. אני מבינה אותך לחלוטין, גם על ההתפרצות הזאת באמצע דבריי. זה הבן שלך, זה הדבר הכי יקר לך בעולם וברור לי שאת רוצה אותו בבית. כמו שחבר הכנסת מיכאל אמר – המטרה שלנו היא משותפת: להחזיר אותם הביתה.

אני יכולה להגיד לך בתור מי שבת המשפחה שלה לא חזרה בעסקה הראשונה – אני לא מתחרטת על אף יום שחטופים חזרו הביתה. אני חושבת - -

- - -

אני יודעת. אני חושבת שזה הסיכוי שלנו. גם אני לא יודעת מתי כרמל תחזור, אבל הסיכוי שלנו לראות את האנשים שלנו חוזרים הוא, לפי דעתי, בעסקה. העסקה הזאת כוללת את כולם בין אם זה בפעימות. הלוואי – אני רוצה כמוך שכולם יחזרו ביום אחד, אבל אני לא רואה את זה קורה. מה שכן ראיתי בחודשים האלה זה שכשלא קרתה עסקה יגב נהרג, תמיר נהרג, חיים נהרג, עמירם נהרג, יורם נהרג, איתי נהרג, אלון נהרג, יותם נהרג; וכל האנשים האלה היו יכולים לחזור הביתה בחיים אם עסקה הייתה מתחילה וקורית. בעיניי, זה הסיכוי שלנו להחזיר אותם הביתה.

תודה, שי. צריך לציין שבן זוגה של כרמל הוא אלון גת - -

אח שלה.

ירדן השתחררה ואחותו כרמל עדיין שם.

נכון. אלון הצליח לברוח עם הילדה גפן רגע לפני המעבר לעזה. ירדן עדיין שם. אימא של כרמל שוחררה - -

ירדן שוחררה בעסקה.

כן. אז אנחנו פה בתמונה רחבה יותר של אובדן חיים ושל משפחה שחלק הצלחנו להציל וחלק לא. צריכים להציל את כולם, כמה שנוכל.

שמעון אור, דוד של אבינתן אור, בבקשה.

שלום. גם אבינתן הוא לא במירכאות "הומניטרי". הומניטרי זה הומניטרי שלי החמאס. שלא תטעו שמדובר על הומניטרי של מערכת החוסן של הצפון או הדרום – מדובר פה על הומניטרי שהחמאס חושב שהוא הומניטרי.

קודם כול, אני רוצה להודות לכם. ראיתי את ראש המועצה של מג'דל שמס שהיה שם?

לא, זה היה מנהל אגף הרווחה.

מנהל אגף הרווחה. האחריות שמדינת ישראל לוקחת על האסון הזה זה אחד הדברים החשובים כי אנחנו נמצאים באותה סירה. מבחינתנו האסון הזה נותן לי את ההגדרה הנכונה גם לחיזבאללה וגם לחמאס – האם אני רואה צפי של החזרת החטופים דרך זה שנסתמך על החמאס? אני לא רואה את זה. בזה יש מחלוקת בינינו המשפחות. אנחנו מאוחדים בדעה לעשות הכול להביא אותם יחד, אבל אני ואחרים כמותי והמשפחה שלנו, משפחת אור: דיצה, ירון – לא מאמינים אפילו לשנייה אחת שהחמאס יחזיר את החטופים. אנחנו חושבים שהוא יעשה את הצעד הראשון על חטופים מעטים כדי שהוא יוכל לחזור חזרה לקבל את ציר פילדלפי, לקבל את ראשיד, לקבל את ציר נצרים, להחזיר מדרום לצפון אנשים חמושים בתוך הלא חמושים; ואחרי שהוא יחזק את עצמו על הקרקע הוא יעשה הכול כדי שנריב בינינו, כדי שיהיה כאוס בתוך החברה הישראלית מי אשם ולמה החטופים לא חוזרים. אנחנו נאכל אחד את השני וזה יהיה וי חזק בשבילו.

לכן אנחנו בפורום תקווה וגם אחרים במשפחה שלי הקרובה, הדרישה שלנו מממשלת ישראל היא להפסיק לגמרי את הניסיונות המטומטמים האלה לעשות משא ומתן עם החמאס. אותו חמאס אנס, רצח ועשה עוד אלף דברים. אנחנו לא מאמינים לו אפילו לשנייה. ואנחנו מאשימים את ראש הממשלה שבמשיכת הזמן הזאת שהוא יודע שחמאס לא מחזיר לנו את החטופים וגם לא מאמין בעצמו שהם יעשו את הפעימה השנייה – הוא ממשיך לשלוח משלחות. ובהשהיה הזאת אדם כמו הבן של אסתר נהרג לחינם. שמונה חודשים אנחנו מושכים ומושכים ומושכים ושום דבר לא קורה, וגם לא יקרה.

אנחנו דורשים עכשיו מראש הממשלה לאותם אלה שנשארו חיים וגם כדי שנוכל להחזיר את הקבורים – מישהו מעלה בדעתו שחמאס יעשה מאמץ קטן כדי שענבר תחזור לקבורה? אני יודע מה הוא יגיד – אין מה לעשות, הם נקברו תחת ההריסות של צה"ל. מה נגיד לו? אה, עכשיו בשביל זה נתחיל את המלחמה שוב? נתניע אותה שוב? שטויות, זה לא יהיה. הם מספיק מתוחכמים לגרום לנו לאכול אחד את השני ולא מספיק חזקים כדי להתחיל את המלחמה שוב.

אני קורא לראש הממשלה: תפסיק להשהות, תפסיק למשוך, תהיה אמיץ, מספיק פוליטיקה – תגיד למשפחות החטופים: מצטער, זה לא יזוז לאן שאנחנו רוצים. להפסיק את המשא ומתן איתם. שהעזתים יבינו, כמו שהנייה נהרג וכמו ששר הכלכלה נהרג שאין יותר משילות לחמאס. ואז כל מי שמחזיק בחטופים וקורא לעצמו חמאסניק, יגיד, לעזאזל, אני מחזיק אותם אבל בשביל מה? מה אני הולך לקבל? כלום, אפס.

וכשאנחנו נעשה משא ומתן השב"כניקים שמסתובבים בתוך עזה והחוליות יחד עם הלוחמים נפגשים עם התושבים, יגידו להם, חברים – חברים זה במירכאות – יש לכם אפשרות להציל את עצמכם. אנחנו רוצים את החטופים חזרה. תקבלו כסף, הצלה שלכם תקבלו, עוד כל מיני דברים. השכנים ילשינו אחד על השני. אבל כבר לא יהיה מי שידרוש את פילדלפי, אסירים כי לא תהיה ישות שתדרוש את זה. כל חמאסניק יחזיק בחטוף וידאג לעצמו. הוא לא יוכל לדאוג למערכת המשילותית כי לא תהיה כזאת. אנחנו מחיים אותה. רק אנחנו מחיים אותה. הורגים מצד אחד ומחיים מצד שני. טמטום. למה? כי ראש הממשלה פחדן. תגיד את האמת, סגור את הבסטה הזאת ותתקדם קדימה לאלטרנטיבה. האלטרנטיבה קיימת – להחזיר אותם עכשיו. לחטופים אין זמן להאמין לחמאס או לשטויות הפוליטיות של ביבי נתניהו. את זה אנחנו דורשים. יש אלטרנטיבה. אני מעדיף להמר על חיים של החטופים בידיים שלנו מאשר להמר על החיים של החטופים בידיים של החמאס. את זה אני מעדיף. ואת זה אנחנו מבקשים שתדרוש. מספיק למשוך את הזמן, מספיק לעשות מעשים שסותרים אחד את השני. ללכת לכיוון אחד ברור ואז ייפתחו אפשרויות שאנחנו לא מדמיינים כדי להחזיר את החטופים. רק אנחנו צריכים להכריע. הידיים שלנו יקבעו, של ראש הממשלה, האם האנשים שנשארו בחיים יירצחו או לא יירצחו. תודה רבה.

תודה לך. חנה כהן, דודה של ענבר.

שלום לכולם. זאת ענבר. ענבר הייתה במסיבת הנובה, נרצחה ונחטפה כשהיא בדרך לעזה. בהתחלה לא ידענו שענבר לא בין החיים, רק אחרי 70 יום הודיעו לנו שהיא לא בין החיים. אני חייבת להודות שאני כל הזמן אומרת "נרצחה", "נרצחה" אבל יש לנו תקווה שזאת טעות. אנחנו נאחזים בתקווה הזאת. עד שאני לא אראה את ענבר נקודת המוצא שלי היא שענבר בחיים. ואם זאת נקודת המוצא שלי אני מצפה – ענבר היא אישה צעירה, היא הייתה אמורה להשתחרר עם הנשים הצעירות, ואני מבקשת לשחרר אותה עם הנשים הצעירות. אוקיי? אנחנו רוצים לראות ולקבל הוכחה חותכת יותר שענבר שלנו לא בין החיים.

דבר שני שאני רוצה להגיד – לא ייתכן שהנרצחים יישארו לסוף העסקה. כשצה"ל יוצא מעזה אחרי הפעימה השנייה מי יבטיח לנו שייתנו לנו את הנרצחים חזרה? מה, אנחנו מסתמכים על טוב לבו של הנאצי? לא הבנתי את זה. של המפלצת? שהיא תחזיר לנו את הנרצחים? אסור לצאת מהרצועה עד שאחרון החטופים יוצא. אלא אם כן תגידו לי שוויתרתם על חלק מהם. אז אני אעכל את זה ואחשוב איך אני צריכה לפעול. אבל למה הם בסוף העסקה, תסבירו לי. ענבר היא לא גופה – ענבר זאת ענבר שלנו, היא היקירה שלנו. ענבר צריכה לחזור הביתה. לענבר יש הורים ומשפחה שמחכה לה. עשרה חודשים אנחנו מחכים לענבר. לא ייתכן שתשאירו את ענבר ואת שאר הנרצחים לסוף העסקה.

אתם מסכימים שיישארו שם חללים ומגדלים של עזה ייבנו על הגופות שלהם? אתם מסכימים לזה? גופות חללים לא מייצרות מודיעין. כבר היום לא יודעים איפה חלק מהם זרוקים, טמונים. לכן תקדימו תרופה למכה – אל תזרקו אותם לסוף העסקה. זה לא יעלה על הדעת דבר כזה. אנחנו לא נוכל לחיות בלי ענבר. עבורנו זאת ענבר, עבורנו היא בחיים. אנחנו רוצים אותה כמו שכל החיים רוצים את הילדים שלהם הביתה ומהר. לחללים אין זמן. יש להחזיר את כולם הביתה עד אחרון החטופים.

אני מבקשת שתחשבו שוב – אסור לנו להפקיר אף אחד מאחור. אוקיי? תודה רבה.

תודה, חנה.

כבוד היושב-ראש, אפשר להשמיע קול אחר, אבל רלוונטי לטעמי?

בוודאי שאפשר.

אני יושב כאן עם שתי תמונות שאני הולך איתן לכל מקום – מצד אחד קית', מצד שני יגב. שתי המשפחות האלה קרובות אליי – לא קרבת דם, אלא קרבה של רעות וחברות עמוקה. אני יכול להגיד שעם הזמן כל המשפחות של החטופים, כמו משפחות השכול, כולן כאילו אחיי ואחיותיי. אני רוצה להשמיע את הקול של האזרח המודאג.

אני שומע את המשפחות והלב נקרא ויוצא אליהן. אני מרגיש כל כך חסר אונים, אני מרגיש – איך אני יכול לעזור? איך אני יכול לסייע? איך אני יכול טיפה להרגיש שאני נותן להם איזושהי תמיכה בתוך המציאות המוטרפת, המטורללת, ההזויה הזאת מאותו יום מר ונמהר ב-7 באוקטובר כששוחחתי עם ויויאן סילבר בשעה 9:00 וב-11:00 כבר לא היה מענה בקיבוץ בארי.
אני אומר ואני פונה אליכם. יש מחלוקות לגבי הדרך איך להגיע ומה לעשות, וזה בסדר, נישאר במחלוקת. עם ישראל היה במחלוקת לאורך כל ההיסטוריה. אבל זאת מחלוקת שלא צריכה לפגום באחדות. האחדות, כמו שנאמר פה היא שכולנו רוצים שהחטופים יחזרו כמה שיותר מהר.

אבל אני פונה אליכם מתוך העמדה שלי, שליחי הציבור, הגיע העת של מעשה. המעשה מבחינתי הוא כאילו טיפת האוויר האחרונה עומדת לצאת מנשמתכם. אמפתיה זה לא מספיק, "אני בעד" זה לא מספיק. יש דקה וחצי שבן אדם יכול להסתובב חסר אוויר. זאת הדחיפות. זה המעשה שצריך להיעשות. אתם, נבחרי הציבור, זה מה שמוטל עליכם – לדרוש ממי שאוחז בהגה שיעשה את המעשה.

איזה מעשה?

יש מתווה – לממש אותו בצורה המיטבית לעם ישראל. ופה אנחנו יכולים להיות במחלוקת, זה בסדר.

המתווה הזה ישאיר את הבן שלי שם.

אני יודע, אני יודע.

אבל אני רוצה שגם אתה תבין את זה. כי אם הבן שלך היה שם במקום הבן שלי אני בטוחה שלא היית מדבר כמו שאתה מדבר עכשיו. הבן שלי היה בן 24 כשהוא נחטף. יכול להיות שהוא חי ויכול להיות שהוא יחזור הביתה. העסקה הזאת לא תחזיר אותו הביתה.

ויש עוד דבר אחד שאתם שוכחים: אתם שוכחים שאנחנו עומדים מול אויב אכזר. הצד השני לעסקה זה החמאס. החמאס לא רוצה לעשות איתך עסקה. הוא לא רוצה את העסקה. הוא רוצה להחליש אותך, הוא רוצה לגמור עלינו, הוא רוצה לקחת את הבן השני שלי גם. ולכם יש חובה מוסרית לעמוד כתומכים שלנו, של המשפחות שלנו. יש לכם חובה מוסרית להבין את כל הסיטואציה הזאת. אי אפשר לקנות את זה, אי אפשר לעבור את העסקה הזאת.

ואל תשכחו – זה לא ביבי נתניהו, זה לא ביבי נתניהו. תוציאו את זה מהראש כי אתם טרמפיסטים עלינו. אם אתם חושבים שזאת הממשלה שאחראית – נמאס לי לשמוע את זה. מי שצריך לעשות עכשיו את העסקה ומי שאמון על העסקה הזאת זה חמאס. ואם לא הבנתם את זה אל תבואו לפה יותר. אתם מחלישים אותנו, אתם משאירים את הבן שלי קבור שם בעזה. ואם הקומון-סנס שלכם לא נמצא בראש אני מוכנה לשבת איתך שעות ולהסביר לך את מה שאני חושבת. אבל די כבר, די כבר. אל תיקחו אותנו כטרמפיסטים. מספיק.

תודה, חברים, אנחנו נסתפק בדברים הללו. אנחנו חוזרים לדיון שלנו. נציגת משרד הבריאות, בבקשה.

תודה רבה לכם.

נציגת משרד הבריאות נמצאת איתנו?

כן.

אני רוצה התייחסות מאוד ממוקדת לסוגיה של הגולן ולהקמת השולחן העגול ברמה הארצית, או לפחות בצפון, של כל הגופים שגם אתם תדחפו לדבר הזה.

אני רוצה להתייחס לנושא של אתרי דחק. בעבר היו מת"נים – מרכזי תמיכה נפשית – שפעלו בשילוב של רווחה, חינוך ובריאות. עם המעבר לאחריות של קופות החולים הם נסגרו, ויש מרפאות - - - ואתרי הדחק היום נפתחים בבתי החולים ולא בקהילה.

מה שכן, המלחמה הזאת - - - שגם באזורים יותר מבודדים ומרוחקים ובאוכלוסיות יותר ייחודיות צריך להחזיר את המענה הזה, ואנחנו באמת מרעננים אותו בימים אלה.

לגבי התקציבים של מרכזי חוסן – הייתה התייחסות. אני רוצה לדייק – יש 3.5 מיליון בבסיס, יש 22.5 מיליון לשני מרכזי החוסן בגליל שמתחלקים באופן שווה - - - של בריאות הנפש; ו-15.5 מיליון שקל נוספים מהחלטת הממשלה בצפון ל-2024.

לגבי המענים בעקבות החלטת הממשלה בעניין הצפון יושבים גם נציגי הממשלה ברמה המחוזית שעוסקים בחוסן קהילתי. גם הגופים שמפעילים גם מטעם משרדי הממשלה, גם החטיבה להתיישבות – כלומר, יושבים יחד כל הגופים שעוסקים בתחום הזה, ומי שמוביל את זה זה משרד הרווחה ברמת - - - צפון. אז לפני שאנחנו מקימים עוד פורום חשוב לדעת שהפורום הזה מתקיים.

לגבי המענה לצפון – חלק מתכניות העבודה שלנו היו ליצור ארבע שלוחות קבע בצפון שאחת היא גולן-קצרין שכבר נותנת מענה טיפולי. אגב, מאתמול יש גם רכזת שלוחה; וכמובן גם שלוחה במג'דל שמס שנותנת מענה אזורי לכפרים הדרוזיים. מעבר לזה יוקמו עוד שתי שלוחות בגליל המזרחי וכך גם יהיה בגליל המערבי.

תודה רבה.

אני אשמח לשאול שאלה.

לחבר הכנסת ירון לוי יש שאלה.

נאמר שיש 3.5 מיליון שקלים למרכזי החוסן, נכון?

בתקציב של החלטת הממשלה.

ועוד תוספת של 22 מיליון שקלים.

22.5, כן.

ועוד 15 מיליון שקלים לבריאות הנפש בגליל.

לא. 15.5 זה החלטת צפון עבור מרכזי החוסן בצפון. 22.5 זה גם עבור מרכזי החוסן בצפון.

אוקיי. השאלה הבאה – כולנו יודעים שיש מחסור במטפלים. מה בדיוק יעשו עם הכסף הזה? האם אתם יודעים לספק את השירות לתושבים מעבר לעובדה שסימנתם תקציב שזה מבורך. אבל השאלה היא האם יש מספיק עובדים סוציאליים, פסיכולוגים ופסיכיאטרים שיוכלו לתת מענה?

אני אתייחס גם למה שפרופ' מולי להד אמר: מרכזי החוסן עובדים בשלוש רגליים – גם בהיערכות - - - חוסן רשותי, גם בחוסן קהילתי וגם בחוסן טיפולי. זה מתוך הבנה שכדי לייצר חוסן צריך לעבוד בשלושת המימדים האלה. נכון, יש חוסר במטפלים. אבל אנחנו חושבים שדרך מענים קהילתיים וקבוצות של חוסן ששווה התמודדות, זאת גם דרך לייצר חוסן אצל האוכלוסייה מעבר למענה הנפשי של נוהל חרדה שנותן טיפול מרוכז לטראומה. הכספים האלה מנוצלים וכבר קמו שתי שלוחות, ויהיו עוד שתי שלוחות וכך גם בגליל המערבי. מרכזי החוסן מתייחסים לשלושת הממדים האלה.

אוקיי, תודה.

תודה רבה לך, נופר, על המידע החשוב הזה. נציג משרד הרווחה, בבקשה.

שלום לכולם, אני ממונה מחוזית בתחום של ילדים ומשפחות במשרד הרווחה במחוז חיפה והצפון. אני נציגה של המחוז כאן בדיון. אני לא אחזור על דברים שנאמרו, אבל חשוב לי להגיד שמשרד הרווחה בהחלט חושב שחוסן זה לא רק טיפולים פרטניים וגם לא קבוצתיים. חוסן זה דבר שנבנה בשגרה לאורך כל השנה כדי שהם יוכלו לתפקד בזמן חירום. כחלק מהתפיסה הזאת משרד הרווחה גם מממן ומלווה את צוותי הצח"י – צוותי חירום יישוביים – גם ברמת הגולן וכמעט בכל רשות מקומית; והתפקיד של הצוותים האלה הוא להכשיר את גורמי המקצוע בשגרה כדי שבזמן אמת הם יסייעו. ראינו את זה ב-7 באוקטובר וגם ב-27 ביולי – האזרחים, התושבים, גורמי המקצוע המקומיים הם אלה שנדרשים לסייע ברגע הראשון.

באסון שהיה במג'דל שמס העובדים הסוציאליים של המחלקה של ראמז הגיעו לזירה עצמה, היו חשופים, כפי שאמר פרופ' מולי להד, למעגל הראשון של הנפגעים, עסקו בדברים שלרוב עובדים סוציאליים לא עוסקים בהם; וזה מחייב אותנו כמשרד גם ללוות אותם ולתת גם להם את התמיכה כדי שהם יוכלו להמשיך ללוות את האוכלוסייה. היום העובדים הסוציאליים מלווים גם את המשפחות השכולות, את משפחות הפצועים, את כלל המעגלים השניים והשלישיים. אנחנו מדברים גם על קבוצות להורים כדי לעזור להם לתווך את הדבר הזה לילדים, לבני נוער שהיו חשופים בהיקף גדול מאוד לאסון במעגל ראשון.

בנוגע לשולחן העגול משרד הרווחה, כפי שנאמר, מתכלל שולחן עגול ליישובים שבהחלטת הממשלה, וכמובן, שותף עם משאבים ממשרד הבריאות ומשרד החינוך גם סביב האסון הזה ובעצם בכל אירוע שמתרחש. ביום ראשון בבוקר כבר הגיעו נציגי המשרד למג'דל שמס. כל יום התחיל והסתיים בהערכת מצב באותו שולחן עגול שישבו בו נציגים של הרשות המקומית. לפני הכול היא הגורם המתכלל. זה נעשה יחד עם נציגים של משרד החינוך, משרד הבריאות וכמובן של משרד הרווחה וכל הגורמים הרלוונטיים כדי לראות איך אנחנו מאגמים משאבים, איך אנחנו מחלקים בינינו את התפקידים ומאפשרים לכל אחד על-פי המומחיות והיכולות שלו לתת את השירות המיטבי לתושבי מג'דל שמס. כך פעלנו וכך אנחנו פועלים וכך נמשיך לפעול בכל מקום שנצטרך. תודה.

תודה רבה לך, אתי. הסוכנות היהודית, יעל רז, בבקשה.

תודה רבה. אני מנהלת אגף חוסן בשעת חירום בסוכנות היהודית והקרן לנפגעי טרור. אני רוצה לעדכן בשם הפילנתרופיה היהודית, קרן היסוד, שותפינו בפדרציות היהודיות בצפון אמריקה – הסוכנות היהודית יחד עם שותפיה מפעילה מ-7 באוקטובר את הקרן לנפגעי טרור עם יעד של גיוס של 110 מיליון דולר לתמיכה במשפחות במענקים מידיים ומענקים ארוכי טווח. הוספנו קומה נוספת מתוך שיח עם ארגוני החברה האזרחית גם של התערבויות קבוצתיות מתוך הבנה של מצוקת המטפלים.

בעקבות המתקפה במג'דל שמס הקמנו בימים האחרונים בתיאום עם הרשות המקומית קרן חירום ייעודית שנותנת גם מענקים מידיים למשפחות. כרגע 40 משפחות קיבלו מענה – גם המשפחות השכולות וגם משפחות הפצועים שאושפזו בבתי החולים. הסיוע הזה יהיה במהלך שלוש שנים עם מענק שיקומי משלים. ובנוסף לכך קרן ייעודית של 600 אלף שקלים שיחד עם המועצה, יחד עם משאבים, נפעיל תכניות התערבויות שונות מתוך אותה הבנה שפרופ' להד הציג קודם שאין די מטפלים לתת התערבויות מגוונות בתוך הקהילה לאוכלוסיות יעד שונות – צוותים חינוכיים, הורים, גורמי מקצוע שנחשפו לאירוע וגם בכלל. אנחנו נלווה את המועצה לאורך זמן כמו גם את יישובי הגולן הנוספים. ילדי משפחת ברנס, לדוגמה, קיבלו גם הם סיוע של הקרן לנפגעי טרור. גם אותם אנחנו נלווה בעבודה שאנחנו מלווים של יתומים משני הורים. אנחנו נמשיך לעשות את זה כפי שעשינו בשנים האחרונות. תודה רבה.

תודה, יעל, גם על העשייה וגם מאתנו צריך להוציא תודה והוקרה לקהילות ולפדרציות שבאמצעות הסוכנות עושים מעשים גדולים למען המדינה בשעתה הקשה ביותר.

ניצן קורקין, משרד הנגב והגליל.

שלום. יש לומר שגם בשגרה אנחנו פועלים מול החברה הדרוזית גם בגולן וגם בגליל. כבר בערב האסון השר והמנכ"ל הגיעו. אני הגעתי כמה ימים אחרי כן. אנחנו בקשר שוטף עם הרשויות עצמן. יש שם ראשי רשויות מאוד מקצועיים, מחויבים, אנשי מקצוע מאוד רציניים בתוך הרשויות עצמן. אנחנו עובדים בשיתוף פעולה מלא. נפגשתי גם עם מרכז משאבים, עם ליזה ויואב ואני בקשר עם יפתח, עם לי ועם בלה במשרד הבריאות ובמשרד הרווחה. אנחנו משתפים פעולה כדי לפעול בצורה המיטבית ביותר עם המשאבים.

כבר בינואר השר הוביל תיקון של החלטת ממשלה 717 לטובת תוספת תקציבית של 12.5 מיליון שקל לחברה הדרוזית לטובת חוסן קהילתי בחירום. עכשיו עוד תמיכה לרשויות במרחק 9-5 קילומטר מגבול לבנון וסוריה – כמובן, כל ארבע הרשויות של הגולן ומועצה אזורית גולן כלולות בתוך הקול הקורא.

אנחנו עובדים צמוד עם הרשויות ויש לנו מיזם משותף עם מרכז משאבים דרך הרשות לפיתוח הגליל. אנחנו משתדלים לפעול בצורה המיטבית ביותר לפי הצרכים בשטח יחד עם אנשי המקצוע בשטח ומשרדי הממשלה.

אולי תיתנו להם מיליון או שניים להקים את המשלט הצפוני לטראומה. זה יכול להיות דבר טוב. תתמרצו אותם. תגידי לגופים שאם הם ישבו כולם יחד תיתנו להם משאב למנהלת הזאת.

בשמחה.

זה יהיה אדיר אם זה יקום בזכותכם.

אנחנו משרד שיודע לפעול בשיתוף פעולה, בגובה העיניים. אנחנו מגיעים לשטח, לא בניאונים.

כן, אני יודע. עם תקציבים גמישים, וזה עוזר מאוד לרשויות לפתור בעיות שהם מבינים ורואים בעיניים ולא מכתיבים להם בדיוק את הפעולות ואת הסעיפים התקציביים. אז באמת להשקיע מיליון שקל ולהקים פורום עבודה. הרבה פעמים נגב-גליל חיבר עם הבריאות, עם הסטודנטים, עם האוניברסיטה. אז לקחת כמה גופים ולהושיב אותם יחד. אולי זה לא מיליון שקל, אולי זה חצי מיליון שקל ורק להקים את המנהלת המשותפת בצפון. קראנו לה מטרי"ה – זה מנוסח לנו היטב בדף אחד. נשלח לך את זה. תציעי לשר ולמנכ"ל שישקלו את זה.

נשמח. תודה. אעביר זאת.

גל פיחוביץ', "קומו" – תנועה של כל הצפון והדרום, בבקשה.

תודה רבה. שתי הערות, בבקשה: בהמשך לפגישה האחרונה שלנו בוועדת החינוך מאוד מתסכל שמשרד החינוך לא נמצא פה. אם תשאלו אותנו מה זה חוסן – חוסן מתחיל בחינוך - -

לא הזמנו אותם.

לא הזמנתם. אולי זה צריך להיות במשלט.

איפה שהם לא אשמים אנחנו לא - - - לא קראנו להם.

אבל אם אתם מדברים פה על תכלול - -

כן, את צודקת באמירה המקצועית והעקרונית שלך.

בטח אחרי איך שהוועדה האחרונה התנהלה. זה דבר אחד שרציתי להגיד.

דבר שני לגבי חוסן – ואולי זה יהיה משהו שיעיר נקודה – לתת לתושבים לחזור בזמנם; לא בכפייה, לא בכוח – לתת לנו לחזור בזמנינו, גם אם זה אומר לפצל מערכות חינוך, גם אם זה דורש משאבים נוספים. זה מה שרציתי להוסיף לדיון הזה.

כרגע אין לך אוזניים שמקשיבות, אבל בדיון המעקב הבא של הנושא הזה נזמין גם את משרד החינוך וגם את מוזמנת.

תודה רבה.

אנחנו הראשונים להיות נוקבים כלפי משרד שלא עושה את תפקידו. אני ראיתי אצל מורים, מנהלי בתי ספר, מנהלת מחוז צפון ומנהל מחוז דרום במשרד החינוך מאמצים אדירים להקים בתי ספר במלונות, להיות רלוונטיים לכל ילד, למצוא פתרונות. הושקעו כספים של המשרד בבתי ספר עורפיים. יש ויכוחים בין הורים, באשכול הנושא הזה קצת מתוח. אני מקווה שהרוב ייפתר. אבל על דעת הרשויות הושקע שם כסף בבית ספר יחסית עורפי כדי לתת תחושת ביטחון. הייתה ביקורת גדולה מה יקרה עם האנשים שלא שבו ליישובים, וחלקם שבו – האם יעזרו להם. מנהלת תקומה גילתה רגישות חלקית עם איזשהו שיפוי לשנה הקרובה למי שעוד לא חזר הביתה. נשמח שכולם יחזרו – כמו שאמרת, לא בכפייה אלא ברגישות, וגם מי שלא חוזר יש לו לגיטימציה. האירוע הזה מספיק קשה כדי לשקול מתי אדם חוזר לקו הגבול. אנחנו נאפשר לך להתייחס למשרד החינוך בפעם הבאה. תודה רבה, גל.

תודה רבה. נמרוד אייזנברג, אולי אתה תיתן לנו קצת תקווה – מנהל פיתוח מקצועי "רופאי חלום".

שלום לכולם. איזה תפקיד יש לי? אני מעמותת הליצנים הרפואיים. אני מנהל הפיתוח המקצועי, כלומר זה שעוסק בתוכן, בצד המקצועי, בשאלות שעולות – איך לעשות ומה לעשות.

איך הגעת לדבר הזה?

כל החיים שלי אני עוסק בדבר הזה. אני שחקן שעושה מופעי קרקס לילדים, ותמיד ראיתי איך אפשר להדליק משהו אצל ילדים ומבוגרים ולהשפיע ולעשות שינוי דרך אמנות.

לפני 20 שנה כשהפעילות שלנו התחילה הצטרפתי כליצן בשטח, ועד היום אני ליצן בשטח. אבל בתפקידי אני עוסק בפיתוח, בחיבור, בטיפולים נוספים.

אני חושב ששוסטר, ירון ואני גם בטראומה. אתה יכול לתת לנו איזה טיפול של ליצן רפואי עכשיו?

חשבתי שתגיד, אנחנו מצטרפים אליכם, נעשה איתכם את העבודה.

אז, קודם כול, תצטרפו אלינו.

תגרום לנו לשים את הפונפון הזה על האף. אם אתה שם אני שם. אבל אם אתה הופך לליצן ומדבר כמו ליצן אני זורם איתך. בוא נראה.

המטרה שלי היא לעשות את זה בדיוק – להפיץ אצל עוד ארגונים עוד אנשי טיפול ועוד כוחות בשטח את הרוח של הליצנות הרפואית. אתם איתי?

אנחנו איתך. אנחנו בציפייה שתשים את הפונפון על האף ותעשה טיפול של ליצן רפואי לחברי הכנסת בדקה.

בוא נראה מה אפשר לעשות עם אצבע אחת. הכוח הטיפולי של אצבע. אתם יכולים להרים אצבע אחת באוויר - -

בלי פונפון אנחנו לא זזים.

עכשיו אתה יכול להפעיל אותנו. לאות הזדהות איתך אני גם שם את זה. זה עובד הדבר הזה. צריך פונפון יותר גדול. כן, איזנברג, אנחנו מחכים לטיפול.

כבוד היושב-ראש המכובד, אני שמח לראות אותך מצטרף לסיוע הרגשי ולתמיכה הרגשית שכולנו צריכים במדינה הזאת כל רגע וכל דקה. כבוד גדול בשבילי ליצור תקדים ולשים אף אדום אולי לראשונה בוועדת הכנסת. זה מה שהליצנים עושים בכל מקום. הליצנים הרפואיים של עמותת "רופא חלום" נמצאים בשטח יום-יום; וגם בתקופה הזאת שלחנו תגבור של ליצנים לבית חולים "זיו", לבית החולים "פורייה" ולפעילות בשטח מתוך הבנה שבזמן הזה יש מקום לתפקיד הליצן.

הליצן מחבר את הארגונים, את המטפלים, את העולם הרגשי שהמטפלים והמטופלים נמצאים בו ומאפשר למצוא כוחות נפש ויכולת התמודדות. עשינו את ההכשרה של פרופ' להד ו"משאבים" יותר מפעם אחת וכך למדנו ממנה. היכולת להתמודד נמצאת בפעולה משותפת, בשיתוף פעולה ובעשייה. הליצנות מכילה בדיוק את זה. הליצן הוא סמל, הוא דימוי שיש לכל אחד בראש. כל אחד יוצר לעצמו בראש את הדימוי שלו לחוסן, ליכולת להתמודד עם הרגע. ליצנים משלבים צחוק ובכי, היכולת להתמודד – החולשה והכוח יחד הם מה שמחבר את כולנו ומאפשר לנו לטפל.

אני רוצה לחלוק איתכם אנקדוטה קטנה על מה שקרה לנו בשבוע שעבר כשהליצנית המקצועית המדהימה שלנו ד"ר חרטא שאני בטוח שאתה מכיר אותה – היא תושבת רמת הגולן ועובדת בזיו – והשם שלה משקף את היכולת שלה לקחת ברצינות את הדברים הקטנים שמעסיקים את הילדים והמבוגרים שהיא פוגשת. היא הגיעה לבית החולים לפגוש את הילדים שנפצעו במקרה המזעזע במג'דל שמס והיא הביאה איתה כדורגל רך ושיחקה במסדרון עם הכדורגל, ולאט-לאט הילדים הצטרפו אליה. קודם כול, אנחנו מכירים את היכולת של הילדים לחיות ברגע, זאת יכולת החוסן הגדולה שלהם. הם חיים ברגע, מתמודדים מול מי שנמצא מולם, וכשזה ליצן או ליצנית הם נותנים להם את האנרגיה ואת היכולת.

תודה, נמרוד.

אנחנו רואים את זה כל יום, ואנחנו רוצים לעשות את הפעילות הזאת עוד ועוד. יש לנו הרבה מה לתת ולהציע בחיבור עם הארגונים בשטח.

אני חושב שאתם צריכים להיות חלק אינטגרלי מעבודת החוסן, הריפוי והתיקון של השבר. אני רוצה דרכך להצדיע לאלפי מתנדבים בבתי חולים. אני מכיר ליצן רפואי בירושלים שהוא קרוב לגיל 80.

אין לזה - - -

הוא שכן של הסבא והסבתא של ילדיי. כשליצן רפואי נכנס לחדר משהו משתנה בחדר. זה משחרר ופותח.

יש לזה גם יכולת לעקוף שפה ותרבות ותפיסה.

זה כלי אדיר שעושה את העבודה. אנחנו מצדיעים לכם הליצנים על מה שאתם עושים.

אנחנו מצדיעים לך. תודה רבה.

תודה רבה לכם.

אפרת זוהר, אימהות בחזית, בבקשה. את אחרונה חביבה, תסלחי לי.

הכול טוב. העיקר שהגיעה העת גם לשמוע. אני אפרת, אני מטעם אימהות בחזית. אני אימא לארבעה ילדים, שניים במילואים, אחת בסדיר ואחת עוד רגע מתגייסת שוב. אנחנו במקור מהצפון, המשפחה שלי שם בחזית האמיתית – משפחה גדולה. אני ישבתי פה ושמעתי את כל מה שנאמר. במקצועי אני מטפלת באמצעות בישול אז תחום הנפש וטראומה מאוד קרוב ללבי. אני מגיעה פה פעם בשבוע לוועדות בכנסת, כל פעם בוועדה אחרת מטעם האימהות, ואחד הדברים הכי משמעותיים שחוזר על עצמו בכל ועדה – בוועדת הבריאות, בוועדת חינוך או בטיפול בנשות המילואימניקים – זכיתי לחזור להיות אשת מילואימניק כי הבעל שלי חזר לשרת בגיל 55 ויצא מעזה בשבוע שעבר – הדבר המשמעותי זה התכלול שמדברים עליו. אני אומרת לעצמי – אני יושבת כאן כבר כמעט חודשיים כל שבוע ואני שומעת את הדבר הזה שוב ושוב ושוב. זה נאמר ולא קורה כלום, לא קורה דבר. אני תוהה עם עצמי עד מתי הדבר הזה ימשיך לטחון את המים האלה? וזה ממש בכל תחום ובכל נושא. שיקרה כבר משהו פה. פשוט שיקרה פה משהו. זה בדמי, בנפשי, אני מפנה את הזמן שלי פעם בשבוע מהעבודה, אני מקדישה לזה כי באמת אכפת לי וחשוב לי שיזוזו פה דברים. אז, בבקשה, תפנו למי שצריך ותעשו כבר את המעשה שצריך לעשות כי זה באמת מרגיש שאנחנו לא בדקה ה-99, אנחנו כבר עברנו אותה. אנחנו כבר בזמן פציעות בכל מובן אפשרי. כרגע זה הגולן, וזה היה ב-7 באוקטובר הדרום, וכל פעם דברים אחרים. זה צועק לשמים ולאדמה שספוגה וללבבות ולנשמות של כל האנשים שנפצעים ונפגעים וחווים את הפגיעה היומיומית הזאת פה. אז, בבקשה, עשו מעשה.

תודה רבה. הדברים שלך נכונים. אנחנו גם נעגן אותם בסיכום הוועדה. אלון וירון, משפט סיכום לפני שנסכם את הדיון.

ראשית, תודה רבה, מיכאל חברי, על השקעת הזמן ועל המוכנות להיות בדיוק במקום הזה; לחברה המטפלת בבישול - -

אפרת.

אולי אתה ואני נלך אליה פעם לטיפול. אני פעם רציתי להמציא את הטיפול הזה. גיסתי גם עוסקת בזה. זה אחלה דבר.

אתה כבר מבשל גם ככה.

אני מטפל בבישול כבר תשעה חודשים בחניתה ב-30 חברי כיתת כוננות.

בשלוש השנים האחרונות אני מלווה יתומי צה"ל בטיפול פרטני.

מדהים.

אני באה אליהם לבתים ברחבי הארץ ומבשלת איתם.

וואו. מקסים.

זה אפרופו טראומה, אובדן, שכול.

א', זה מדהים ומקסים; ב', שוסטר ואני גאים כי אני כשר במשרד הביטחון ואחרי שוסטר כסגן שר הביטחון הכנסנו את המעטפת למשפחות יתומים ואת הטיפול בהם. כי טיפול בנכי צה"ל ומשפחות שכולות תמיד התמקד ביחיד, אבל המשפחה נפגעת לא פחות. אנחנו עשינו הרחבה למשפחה אז אני שמח לשמוע שזה פועל.

אלון, בבקשה.

בגלל האינטימיות אני מרשה לעצמי להציע לך הצעה – פחות פה והרבה יותר בשטח – עם מולי, מורי ורבי ולא מהפה ולחוץ, ממש בנושא שבו מדובר – לדעתי, צריך לעשות כמעט הפרדה של ציביליזציות בין הפאזה המדינית הלאומית שבה, לטעמי, צריך לבצע שינוי ענק לבין ההיחלצות לפנים של הרפובליקה הישראלית הראשונה של האזרחים, מה שמכונה רוח 7 באוקטובר שממש לא אבד זמנה וצריך להמשיך עם זה. צריך להמשיך כל אחד במקומו עם הכישורים שלו, עם המכנה המשותף האחד ששמעתי כאן כל כך יפה עם ההתחברות לחולשה ולחוזק, לחמלה ולעוצמה. הפגיעות והחוסן נמצאים שניהם בנו כל הזמן, ואת זה למדנו ואנחנו מנסים ליישם. אני מבטיח לכם חודשים ארוכים של המשך כאוס, בלגן, קושי, חוסר סדר וחוסר שלמות, ובזמן הזה כל אחד מאתנו יעשה מה שהוא יכול, ואפשר לעשות הרבה יותר. פה במקום הזה, הוועדה הזאת והכנסת, כמעט בלי הבחנה פוליטית – מאוחדת. אלה ימים לא קלים אבל שם הימים שבהם אנחנו זקוקים לכם בשטח באופן ברור עובדים וקיימים ומראים לנו איפה אפשר לשפר. זה מקום שאפשר לשפר בו חלק מהדברים. לרשות המבצעת יש עוצמה אדירה משלה. תודה.

תודה, חבר הכנסת שוסטר. חבר הכנסת ירון לוי, בבקשה.

תודה רבה, כבוד היושב-ראש.

תודה שהיית איתי מההתחלה ועד סוף הדיון הזה.

תודה.

בפגרה זה לא מובן מאליו.

אני רוצה לחזור לתחילת הדברים של פרופ' להד. הקשבתי לדברים שאמרת, ודיברת אמת. צריך לקחת את האמת הזאת שבעת הקרובה אנחנו לא נראה אלפי מטפלים שמומחים בטראומה; וגם אנחנו חטאנו כאן שאנחנו מובילים את הציבור ללכת לטיפול. השיעורים שציינת, 60% שמדברים עליהם - -

אוניברסיטת קולומביה.

בסדר, הם לא חלק מהאירוע כאן.

הייתי רוצה לחלק את זה רגע לשניים. אנחנו מדברים גם על חוסן וגם על טיפול בטראומה. אלה שני דברים שונים שאחד יכול להוביל לשני. מיכאל, ביקשת טיפ איך להפיג חרדה או מתח? ספורט. פעילות ספורטיבית מפרישה סרטונין למוח, הורמון שאחראי למצברוח - -

אתה אומר את זה מניסיון.

מניסיון. ככה אני פותח את הבוקר.

מה התחום שלך?

ג'ודוקא.

- - - הג'ודו.

כן. שלוש מדליות וראינו גם את אורן סמדג'ה שייצג אותנו בכבוד למרות האבל האישי שלו שהפך להיות אבל לאומי.

מדהים.

אז אני רוצה לדבר על נושא החוסן. העלית את נושא האולימפיאדה – יש לנו כל כך הרבה מודלים של מדליות. אם ניקח עכשיו את כל המשאבים התקציביים למרכזי החוסן אנחנו יודעים של נוכל לתת שירות. כמו שאמרת, ועשית חישוב מאוד יפה של השעות – אלפי שעות, עשרות אלפי מטפלים – אין לנו אותם. מה שכן יש לנו זה לעשות שינוי סדרי עדיפויות שהממשלה צריכה לעשות. אנחנו יודעים שב-1 בספטמבר לא יחזרו ללימודים בצפון, אבל יש לנו רגע להסתכל בצורה רחבה יותר על המדינה ולא לעבור מאירוע לאירוע.

יש לנו עכשיו האפשרות להשקיע בתנועות הנוער. הרי אחד הדברים שגורמים לטראומה או להידרדרות לטראומה זה גם חוסר ודאות. יש לנו חוסר ודאות אחד גדול; וודאות לילדים אתה יכול לייצר עם חוג של פעמיים בשבוע שיכול להיות בחינם, כמו שקורה ברשויות מקומיות כמו בת-ים והרצליה. אתה יכול לחזק את המגדלורים ברשויות המקומיות שאלה מקומות שבני נוער מתאספים שם. אלה דברים שאנחנו צריכים לדבר עליהם. לדעתי, אנחנו חוטאים בשיח שלנו של הטיפול. באירוע הזה אין מספיק מטפלים במערכת הציבורית. דיברת על הסכם ההבנות – עדיין אין הסכם חתום, ואם יהיה הסכם חתום הוא מדבר על 2025, לא בזמן הקרוב. בזמן הקרוב צריך לעשות שולחן עגול שבו גם משרד החינוך צריך להיות, משרד הרווחה, משרד הבריאות, ומשרד התרבות והספורט. יש לנו הזדמנות כאן עם ההישגים של האולימפיאדה לתת אופק לנערים וילדים בבית לעסוק בספורט ולשאוף ולהיות מודל שהם רוצים להיות. יש גם ליצנות רפואית – יש הרבה גורמים מטפלים, אבל בשטח אנחנו יכולים להוריד את זה לרשויות המקומיות ולטפל בדברים.

מולי, תודה על האמת שלך. זאת אמת חשובה, והארת כאן נקודה שאני גם לוקח לתשומת לבי. צריך לשים את הדברים על השולחן: בסופו של דבר אין יכולת לטפל באופן פרטני באירוע הזה. לא הייתה יכולת לפני 7 באוקטובר, אז יש עוד כלים ודרך הספורט ודרך פעילויות אחרות אנחנו יכולים לחזק את החוסן בחברה.

יותר מזה – במג'דל שמס אמרתי להם: באוהלו יש מערכת שלמה של חינוך גופני – תזמינו את הבוגרים, את החבר'ה שעושים תואר ראשון או תואר שני, שיבואו, זה חלק ממה שיעזור לכם. פסיביות היא בדיוק הקרקע להתפתחות פוסט-טראומה.

נכון. עכשיו אני מחזק את דבריך – יש לנו מדליסטים אולימפיים – תזמינו אותם. בתור ילד, נער חלמתי להיות אורן סמדג'ה, אבל יצא שאני חבר כנסת. בסופו של דבר כשאתה שואף לטופ העולמי אז כשאתה מכוון לירח תפגע בכוכבים, בסיכום הדברים.

חבר אותנו ליעל ארד ונביא אותה.

אצל יעל למדתי שנתיים – אחרי זה נרחיב על זה. למדתי ממנה הרבה. אה, לחבר? ברגע זה נוצר החיבור.

זה יהיה משהו אדיר.

עם הוועד האולימפי, בשמחה. יש להם הרבה מה לתת לחברה.

יכול להיות שכן שווה לבוא הנה. בשביל החיבור הזה.

מיכאל, אני אגזול מזמנך עוד דקה, בתפקיד הקודם שלי סגן ראש עיריית בת-ים הייתי מחזיק תיק הספורט. אחד הדברים שדאגתי לעשות זה שכל התלמידים ביסודי יגיעו ל"חוויה האולימפית", ייפגשו עם ספורטאי אולימפי וישמעו הרצאה, ויחוו את הדבר הזה ויראו בעיניים מה אפשר לעשות ולאן אפשר להגיע. אלה דברים שעשינו אותם ושווה לעשות אותם.

גם עניין הספורט זה עניין של משאבים כספיים. אני יכולה להגיד לכם שיש לי שני ילדים שהיו שחיינים; הבת שלי הייתה בנבחרת ישראל אבל היא החליטה לפרוש ולהתגייס לצה"ל וויתרה על ספורטאי מצטיין. זה ים של כסף להורים, ואם המדינה לא תכניס את היד לכיס ותיתן עזרה אי אפשר יהיה להגיע לכל הילדים שיכולים להיות האלופים הבאים.

מה עם ילדי העניים שאין להם?

זה מה שאני אומרת – אין להם אפשרות להגיע לזה בכלל.

כל החינוך של ההעשרה ופנאי זה 95% תשלומי הורים. הכסף הממשלתי לחינוך בלתי פורמלי הוא אפסי, וזה בלתי אפשרי.

אנחנו חייבים לסכם כי יש לי דיון דחוף בוועדת הכספים עכשיו. הוועדה מבקשת להודות לכלל הגופים המקצועיים במשרד הרווחה, הבריאות, פיקוד, העורף והחברה האזרחית בהובלת מרכז "משאבים" שייסדה את מרכזי החוסן בגליל המערבי והמזרחי, על התגובה המהירה והטיפול המהיר במשפחות האסון הנורא במג'דל שמס.

הוועדה מבקשת לפעול להשלמת התקנים ברשות המקומית של מטפלים ועובדים סוציאליים; כי החוסן המקצועי של מג'דל שמס חייב לכלול את זה שהיא תצליח לגייס פסיכולוגים ועובדים סוציאליים בכל התקנים שיש לה. כרגע זה לא המצב.

הוועדה מבקשת לקבל לקראת הדיון הבא דיווח מספרי של סוגי הפעולות שנעשו, כגון: הנחיה קבוצתית, טיפול פרטני, טיפול טלפוני וסקירה כמותית של הדברים.

הוועדה דורשת להקים מידית את משלט מטרי"ה – מרכז טראומה ייעודי הוליסטי – בהובלה של פיקוד העורף, משרד הרווחה, משרד הבריאות, מרכז משאבים, ביטוח לאומי וכל גוף שיכול לתרום לתיאום ולעבודה משותפת, כולל קופות החולים ומשרד החינוך. אנחנו רצינו שזה יקום ברמה ארצית אבל אם אפשר להקים את זה אפילו רק ברמה של הצפון כמודל עבודה זה גם טוב. שמענו מנציגת משרד הבריאות שהיא מכירה פורום כזה, אז אולי צריך להרחיב אותו ולמסד אותו.

אני גם פונה לשר הנגב והגליל לשקול להשקיע בין חצי מיליון למיליון שקל לשנתיים-שלוש לריכוז ולתיאום השולחן העגול הזה. בכסף קטן הוא יביא תועלות גדולות מאוד של מימוש כספי הטיפול, הטראומה והחוסן בצורה אופטימלית.

הוועדה קוראת למשרד האוצר לשמור על הכספים שהוקצו לנושאים של טראומה, טיפול וחוסן וגם להעביר את היתרות שיהיו בדצמבר 2024 להמשך שימוש ב-2025. ידוע ומובן שטיפולים כאלה ותהליכים קבוצתיים ופרטניים יימשכו שנים, וההקצאה היא חשובה, אבל אם ייעלמו כספים בגלל תת-ניצול זאת תהיה בושה וחרפה למדינה. אני מבקש ממשרדי הממשלה להקפיד על כך שכשהם פונים לאוצר בסוף השנה אם יש יתרות בסעיפים האלה – לקבל אישור לשמירת הכסף לביצוע בשנה הבאה כפי שנעשה בנוהל הממשלתי.

הוועדה מבקשת להודות לסוכנות היהודית שמרכזת את עבודת הפדרציות בארץ, את העבודה של קרן היסוד בארצות שהן לא בצפון אמריקה, על הפעולות הנמרצות ועל היזמות להשלים את עבודת הממשלה ולסייע ולתמוך בקהילות גם בעוטף עזה, גם בשדרות, גם באופקים וגם בקו העימות. אנחנו רואים את הזרעים, את הפעולות ואת המעשים שנעשו.

אנחנו מעוניינים להביע את תודתנו לסוכנות היהודית, לקרן היסוד ולקהילות בצפון אמריקה וברחבי העולם על הפעולות שהם נקטו במהלך המלחמה והתמיכה שהם העניקו לתושבים בצפון ובדרום. בלי תמיכה זו להרבה קהילות היו חסרים הרבה מאוד פעולות ופתרונות. אנחנו מעוניינים להגיד תודה על התמיכה בישראל בתקופה מאתגרת זאת. אנחנו גם מעוניינים להודות לכם על כך שהגעתם וביקרתם. הרבה מאוד משלחות הגיעו להביע סולידריות במהלך המלחמה ועדיין מגיעים. הם עושים את זה באופן אמיץ – מבקרים בגבול, מבקרים את הקהילות במלונות ובאתרים שבהם קרו אירועי הטרור הנוראיים.

אנחנו נקיים דיון מעקב אחר החלטות הוועדה והסוגיות האלה שהן בנפשנו. כל פעולה שלא נבצע עכשיו כדי למנוע טראומה ולייצר חוסן נשלם עליה בפוסט טראומה ובמשברים רב-שנתיים.

אני רוצה גם להודות לגופים התומכים שהיו פה: חברות אזרחיות, עמותות, לליצנים הרפואיים – המתודה הזאת פותחת את הלב ואת הדלת ומצליחה לחדור גם לנשמה של ילד וגם של נכה צה"ל בצורה שמעטים יכולים לעשות את זה; לכל ארגוני החברה האזרחית שפועלים ומתנדבים למען הקהילות בימים הללו. תודה רבה לכולם, אני נועל את הדיון.


הישיבה ננעלה בשעה 12:05.