פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



2
הוועדה המיוחדת לזכויות הילד
07/08/2024


מושב שני


פרוטוקול מס' 75
מישיבת הוועדה המיוחדת לזכויות הילד
יום רביעי, ג' באב התשפ"ד (7 באוגוסט 2024), שעה 12:30

הצעה לדיון מהיר בנושא: הצורך במתן מענים רגשיים לילדי משרתי המילואים.

חברי הוועדה: אלי דלל – היו"ר

מיכל מרים וולדיגר
רון כץ
ירון לוי

נעמי אבוטבול - מנהלת תחום אגף משפחות וילדים, משרד הרווחה

עינב לוק - מנהלת אגף בכיר, שפ"י, משרד החינוך

נופר יחזקאל - משרד הביטחון

שנהב אור - רפרנטית ביטחון, משרד האוצר

רותם אבידר צאליק - מייסדת פורום נשות המילואים

יפעת קרמר אורן - יחידת התיאום הממשלתית לזכויות ילדים ונוער

נמרוד איזנברג - מנהל פיתוח מקצועי, עמותת רופאי חלום

אורית לוי למלמן - נציגת יה"ת – האגודה למטפלים באמצעות אמנויות בישראל

אסף סנדרוביץ' - העמותה למען משרתי המילואים

מור קיש - פורום נשות המילואים

עופר ישי - מנהל שותפויות אסטרטגיות, יחידת השותפויות, מערך הדיגיטל הלאומי

ליאור בר-ניר - המועצה לשלום הילד

שמעון אור - משפחות החטופים

חנה קטן - אימהות הלוחמים

טלי גווילי - משפחות החטופים

יונתן אמסטר - אגף בריאות הנפש, משרד הבריאות

תמי ברנע

חנה כהן

רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות.

הצורך במתן מענים רגשיים לילדי משרתי המילואים, של ח"כ מיכל שיר סגמן, חילי טרופר (מס' 280)

צוהריים טובים לכולם, היום נדון בהצעה לדיון מהיר שביקשו חברת הכנסת מיכל שיר סגמן וחבר הכנסת חילי טרופר לגבי הצורך במתן מענים רגשיים לילדי משרתי המילואים. לפני זה אני רוצה, כמו תמיד, להתפלל לשלומם של חיילי צה"ל ושל כוחות הביטחון שיחזרו בשלום, לרפואתם של הפצועים ולשובם במהרה של כל החטופות והחטופים הביתה.

לפני שנתחיל בדיון, אני מבקש משמעון, הדוד של אבינתן, לומר מספר מילים. בבקשה.

תודה רבה. אמרתי לך קודם, באופן פרטי, שאני שמח מאוד כשאני רואה אותך במקומות הקשים, כמו בשבעה של אסתר. זה חשוב מאוד ולא משנה מה חושבים, כי זה אומר שאכפת לך. אז תודה רבה.

תודה.

אני רוצה לנצל ולומר מספר מילים. אתה חבר ליכוד, פה אתה יושב-ראש הוועדה לזכויות הילד, אבל אתה גם חבר ליכוד. בכמה ועדות שמענו גם אנשים שחושבים אחרת ממני, אבל כולם אמרו אותו דבר מבחינה זו שמושכים את הזמן. הזמן עובר ומושכים את הזמן. יש כאלה שאמרו שמושכים את הזמן, שיש עסקה וביבי נתניהו מונע את העסקה. אני יודע שהוא מנסה לשמור על גבולות מינימליסטיים, כדי שגם אבינתן – שהוא בפעימה השנייה – יוכל לחזור. אתה יודע טוב מאוד, כמו שאחרים יודעים, שה-36 הומניטרי זה מקסימום 17 חיים. אם אחרי כן אנחנו מורידים את כל מנופי הלחץ, כלומר הם מקבלים את מה שהם רוצים – פילדלפי, ראשיד, ציר נצרים, חזרה מדרום לצפון בלי ביקורת ובלי בקרה – הסיכוי שנקבל את האחרים הוא אפסי. אז אני יודע שהוא נלחם על הדבר הזה. לא כולם מסכימים איתי, אבל אני לא אוהב את ההתנהלות של ראש הממשלה, כי גם הוא יודע, כמונו, שכשחמאס יודע שממשלת ישראל החליטה לחסל את החמאס, הוא לעולם לא יסכים לעסקה, גם זו שביבי רוצה אותה. כלומר, גם מה שהציגו במתווה ביידן, חמאס לא יקבל כי הוא יודע שרוצים לחסל אותו. לכן ההיגיון הפשוט אומר ששני גופים שכל אחד רוצה הפוך מהשני, אחד רוצה בחיסולו של השני, ברור שלא תהיה עסקה וגם אם יחתמו על משהו – היא לא תתקיים. הייתי רוצה שאת ההיגיון הזה אתה, בתור חבר כנסת, תשטח בפני ראש הממשלה והקבינט הביטחוני. לא תהיה עסקה, כי המטרות הן הפוכות. העובדה שאנחנו שולחים כל הזמן משלחת לדבר עם החמאס, זה מה שלא מחזיר את החטופים. כלומר, זה מחיה את השלטוניות ואת המשילות של חמאס, שביד אחת אנחנו מחסלים אותם – את הנייה, את מי שהיה אחראי על הכספים ועוד אחרים – ומצד שני, ביד שנייה של אותו גוף אנחנו מעצימים את המשילות ומודיעים לעזתים שחמאס הוא הגורם השלטוני בעזה והינה אנחנו עושים איתו משא ומתן וגם מוכנים להחזיר כל מיני דברים ולתת לו.

זה מה שמונע את החזרת החטופים, כי מי שמחזיק בחטופים יודע שחמאס חי וקיים. אנחנו דורשים, וגם מבקשים ממך, תגיד לראש הממשלה: יש דרך אחרת. הדרך שלך לא מובילה לכלום. שמונה חודשים היא לא מובילה לכלום וגם לא תוביל, כי זה להיות או לא להיות. חמאס יודע שאם הוא יסכים וביבי נתניהו לא יהיה, אז הוא לא מוכן. אנחנו מציעים הצעה: תודיע לאזרחי מדינת ישראל וגם למשפחות החטופים. משפחות החטופים יהיו מוכנות לשמוע את האמת. תודיע להן: אין מה לדבר עם החמאס, אני מפסיק לדבר עם החמאס, מבחינתי הוא כבר לא גוף שלטוני, נקודה, סטופ, גם אם יציעו לדבר איתי. אני אומר לך, הם חוזרים למשא ומתן לא כדי להחזיר את החטופים, אלא כדי להזכיר לעזתים שהם נמצאים במשילות. צריך להפסיק את זה ואז להודיע לעזתים – דרך מכתבים שמפזרים באמצעות מטוסים, דרך השב"כ שנמצא בשטח, דרך מערכת איסוף מודיעין שנמצאת בשטח, כולם: יש לכם אפשרות להחזיר את החטופים באמצעים שונים, כגופים פרטיים, כאנשים פרטיים. יושב חמאסניק, אומר לעצמו: עכשיו אני מחזיק חטוף או חטופים, מה אני עושה עם זה? אין גוף שלטוני, אין עם מי לדבר. הוא יחשוב רק על עצמו, הוא יעשה את הכול לקבל דברים שהם מחזיקים לו אישית, טובים לו אישית. כבר לא ידברו על פילדלפי, לא ידברו על אסירים, לא ידברו על ציר נצרים, כי אין גוף שלטוני שיש מה לדבר איתו. זו נקודה בסיסית, אם אנחנו נפסיק לדבר עם החמאס. האפשרויות שייפתחו יהיו אדירות – גם שכנים שילשינו על השכנים שלהם, כדי שלא תהיה הפצצה שתסגור את כל השטח ותהרוס את הכול וגם כי אין להם למה – אני יכול לקבל ולהציל את עצמי, אבל אין לי מה לדרוש דברים שלטוניים, כי אני לא השלטון. אומנם אני מחזיק בחטופים, אבל אני לא השלטון. אין שלטון. מי שהחזיק את נועה ארגמני – אתה יודע את זה כמוני – הייתה, במירכאות, "משפחה נורמטיבית". תגיד לראש הממשלה שהיום שני הצדדים מאשימים אותו – גם מי שחושב "עסקה עכשיו" רואים אותו כמונע וגם אנחנו, שיודעים שהוא רוצה את התנאים המינימליים, גם אנחנו מאשימים אותו, כי הוא ממשיך לדבוק בחמאס. אנחנו מבקשים ממך שתגיד לראש הממשלה: תפסיק לדבוק בחמאס, זה הפתח להחזרת החטופים. תודה רבה.

תודה רבה, שמעון. שמעתי את דבריך החשובים.

חנה קטן, בבקשה.

אני מייצגת פה גם את אימהות הלוחמים, אבל גם את תנועת "תקומה" של נשים. אני אימא לשבעה לוחמים, כולם מילואימניקים. יש לי יותר מ-40 נכדים שנמצאים לחלופין במשך עשרה חודשים ללא אבא בבית. אני מברכת אותך על קיום הישיבה הזאת, אני חושבת שזה ממש חיוני. מעבר לדברים החשובים שאנחנו מנסים להשיג בישיבה הזאת, הרוח של הלחימה חשובה מאוד-מאוד. אני מתחברת לדברים שנאמרו פה – החיילים שלנו, שבמסירות נפש עוזבים משפחות, רוצים ניצחון. הגישה שלי אינה גישה לוחמנית, אלא שאנחנו לא יכולים להיכנע. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להיכנע ולהיכנס לעוד סבב ועוד סבב ועוד סבב ולחשוב שכל הלחימה הזאת הייתה לחינם.

לכן אנחנו מבקשים שהגישה תהיה גישה מבוררת מאוד, מדויקת מאוד, שאנחנו נדע מי הטוב ומי הרע, שעזרה הומניטרית בזמן מלחמה לאזרחים שהם אויבים היא פשע. זה פשע גמור, זה מחליש את החיילים ששומעים את הדברים האלה. זה מחליש אותם. הם שומעים את הדיונים באמצעי התקשורת, בעד מחבלי נוח'בה ודברים אחרים – זה מחליש אותם. לא מגיע להם, הם מוסרים את הנפש. אז בעדם, בעד משפחותיהם ובעד כל עם ישראל אנחנו רוצים עמדה זקופה. פשוט עמדה זקופה, בעזרת השם. תודה רבה.

תודה רבה לך.

אני אימא גאה של רן גווילי, שוטר יס"מ שחטוף בעזה. באתי לדבר על הזכויות של הילד שלי, הילד האישי שלי, שמבחינתי הוא גם הילד שלכם עכשיו. אני מחזקת את מה שאמר שמעון אור. אנחנו, פורום תקווה, רוצים לחזק את הממשלה שלנו שאולי באמת תתעורר ותעשה קצת יותר ואולי גם תצא קצת יותר אל העם, גם אתם – כחברי כנסת – תצאו אל העם ותגידו לנו שאנחנו מנצחים ואנחנו חזקים, ולא חלשים. אני גם רוצה להודות לכל המתנדבים המדהימים שלנו שעוטפים אותנו והולכים אחרינו לכל מקום.

בגדול-בגדול, אני רוצה שתצאו החוצה ותנסו לחזק אותנו, לחזק את העם הזה, העם הפצוע הזה. כבר אין לנו כוחות לראות את כל מה שקשור בתקשורת. אנחנו מדברים על ילדים – אתם לא מבינים מה התקשורת הזאת עושה גם לילדים קטנים. איפה טובת הילדים הקטנים שרואים את מה שהם רואים בטלוויזיה. 90% ממה שיש בטלוויזיה זה למעשה פאנלים שמדברים על המלחמה. לא רק שהם מדברים על המלחמה, הם מדברים על כמה שאנחנו מפסידים במלחמה, כל מיני רבי-אלופים לשעברים. צאו אתם, צאו אתם כחברי כנסת ותגידו לנו כמה אנחנו חזקים וכמה אנחנו מנצחים את כל המפלצות האלה. תנו לנו כוח להחזיר את הזכויות של הילדים שלנו שנמצאים שם, לגמור את החמאס הזה ופשוט מאוד לנצח. לנצח, לנצח. תודה.

אני מאמין בעם ישראל ועם ישראל ינצח.

הוא חייב לנצח, אין לו ברירה אחרת, אבל אתם צריכים לצאת ולדבר בטלוויזיה, לדבר בתקשורת, ולתת לנו את הכוח הזה ולהגיד לנו: כן, אנחנו אתכם. הבן שלי הוא הבן שלכם.

תודה.

אנו מתכנסים היום לדון בנושא קריטי: הצורך במענים רגשיים לילדי משרתי מילואים. נושא זה קיבל משנה תוקף בדחיפות מאז אותה שבת שחורה, 7 באוקטובר, כאשר מדינת ישראל הותקפה באכזריות חסרת תקדים. המלחמה שנכפתה עלינו הביאה עימה אתגרים רבים וביניהם הצורך בגיוס מסיבי של כוחות המילואים. אנחנו יודעים שישנם אנשי מילואים שנמצאים עשרות רבות של ימים, אם לא מאות. אלפי הורים נקראו לדגל, עוזבים את בתיהם ומשפחותיהם כדי להגן על המדינה. מאחור נשארים ילדים רבים שעולמם השתנה בן רגע. ילדים אלה מתמודדים עם מציאות מורכבת, עם חרדה מתמדת לשלום ההורה המשרת, עם שינויים דרמטיים בשגרת החיים המשפחתיים, חלקם אף מתמודדים עם חשיפה לחדשות – שמענו קודם את אחת האימהות – ומראות קשים ורגשות של פחד, כעס, בלבול ולעתים אף אובדן וטראומה ישירה. חובתנו, כמדינה וכחברה, גם בוועדות הכנסת, להבטיח כי ילדים אלה יקבלו את התמיכה הרגשית הנחוצה להם. עלינו לפתח ולהנגיש מענים מקצועיים שיסייעו להם להתמודד עם האתגרים הייחודיים הניצבים בפניהם, זאת מתוך הבנה כי ההשלכות הרגשיות של תקופה זו עלולות להיות ארוכות טווח.

הרבה מחוסנה של החברה הישראלית תלוי בחוסנם של ילדים ועלינו להבטיח כי גם בימים קשים אלה, ובעיקר, נעניק לילדינו את הכלים להתמודד, להתחזק ולצמוח. אין ספק שכל אבא שהולך על מילואים, העומס נופל על האימא ועל בני משפחה אחרים. הקושי לטפל במשפחה, לארגן את המשפחה, להתעסק עם הילדים, אינו פשוט לחלוטין. אין ספק שזה דורש מכל אחד מאיתנו להתנהג אחרת, להשקיע, להתחזק, להתמודד.

הדיון הזה בא גם בעקבות דיון שהתקיים בוועדת הבריאות ב-29 ביולי. האמת היא שלא ידעתי על קיומו של אותו דיון, אחרת היינו שותפים לאותו דיון. מאחר שכבר היה דיון כזה בוועדת הבריאות, יש לנו רצון לקיים את הדיון גם פה, לשמוע. ראיתי את סיכום הדיון של ועדת הבריאות והאמת היא שאני מסכים עם כולו. כלומר, אם הייתי רוצה להוציא סיכום דיון בסוף הישיבה, זה פשוט לחתום על סיכום הדיון של ועדת הבריאות ועם זה לסיים את הישיבה, אבל מאחר שאנחנו מקיימים את הישיבה זאת בעקבות בקשה של חברי כנסת, הייתי בכל זאת רוצה לשמוע ואם יש יותר – מה טוב.

נתחיל עם נשות המילואים.

כשמדברים פה על המענים הרגשיים, אני חושבת שזה צריך להיות פר ילד. אם יש סל שמתאים לשני ילדים, וגם הוא לא מספיק, בוודאי שזה לא יתאים לתשעה ילדים. זו הרי מציאות הזויה – אנחנו לא מכירים מציאות שעשרה חודשים אבא לתשעה ילדים לא בבית, אבל עכשיו זה קורה. לכן המענים צריכים להיות חדשים.

ראשית, אני רוצה לומר תודה לך, יושב-ראש הוועדה, על קיום הדיון הזה וגם לחברי הכנסת שיר וטרופר. אני אתחיל במילה על עצמי, כי זו פעם ראשונה שאנחנו מגיעים לוועדה הזאת. אני רותם, אשת מילואימניק כבר עשרה חודשים, נשואה לעידן שהוא מפקד לוחם ביחידה מסווגת. יש לנו שלושה ילדים שהגדולה בהם היא בת 6 עם צרכים מיוחדים, האמצעי בן 4 והקטן בן שנה וחצי. בגדול, פורום נשות המילואים התכנס 50 יום לתוך המלחמה מתוך ההבנה שאוכלוסיית נשות המילואימניקים והמשפחות נשארו במידה רבה מאחור ומההבנה המאוד ברורה שברגע שהם התגייסו, כולנו – כמשפחה – התגייסנו בצו 8. כבר מההתחלה התחלנו לעבוד בעצימות גבוהה כדי לייצר זכויות שבכלל לא היו קודם. לשמחתי הצלחנו להגיע ללא מעט הישגים, אבל בעיקר להכרה בצורך של משפחות המילואים.

ראיתי אותך כבר כמה פעמים בוועדת הכלכלה, בוועדה לקידום מעמד האישה. פעילות ברוכה.

תודה. עכשיו אנחנו בפוקוס על משפחות המילואימניקים, על המענה רגשי שחסר מאוד-מאוד. לשמחתי מור, שהיא סוקרת-חוקרת, עזרה לנו לייצר מחקר מקיף על מצבם הרגשי של הילדים ובאופן כללי של המשפחות. המספרים קשים והמגמה ברורה מאוד-מאוד, המצב של משפחות המילואימניקים רעוע מאוד. אנחנו עשרה חודשים לתוך המלחמה, כשהבסיס עצמו כבר מאוד לא יציב. כלומר, נשות המילואימניקים, אנחנו, החוסן שלנו כבר ירד, כמעט ואיננו, בטח בהינתן המצב שאנחנו לא מקבלות טיפול רגשי כראוי והכול עובר לילדים. ילדים – בגדול, מלידה עד 18 – שלא מקבלים מענה בכלל, מצבם הקוגניטיבי, בטח אצל הקטנים, הולך ומתדרדר, כך התפתחות חברתית, התפתחות רגשית, שפתית. אנחנו רואים את זה בכל המובנים.

היום אני רוצה לשים את הדגש דווקא על אוכלוסיות שבכלל לא נגענו בהן. בתוך אותה קבוצה של ילדים, גיל לידה עד 18, גילאי אפס עד 5 לא מקבלים מענה בכלל. בהמשך אני אדגיש מה המענה הקיים, אבל גיל אפס עד 5 בכלל לא מקבלים מענה. כך גם גילאי 14 עד 18 שלא מקבלים בכלל מענה. מהו המענה שכן מקבלים, הכלל? 1,500 שקלים מקרן הסיוע לוואוצ'רים לטיפול רגשי, שלמעשה הוא פרטי לחלוטין.

1,500 שקלים לחודש או חד-פעמי?

קרן הסיוע בצה"ל למשרתי המילואים נותנת היום מענה חד-פעמי של 1,500 שקלים למשפחה שבה יש צורך בטיפול רגשי לילדים מגיל 5 עד 14. המענה הזה הוא חד-פעמי, ללא תלות במספר הילדים. כמו כן, 1,500 שקלים, חד-פעמי, עבור טיפול בהורים, שזה אומר טיפול זוגי, טיפול רגשי לאחד מבני הזוג. זאת אומרת, בסך הכול, בתוך עשרה חודשים של לחימה, אנחנו מדברים על 3,000 שקלים, שזה – כפי שאמרתי בכמה ועדות – אפילו לא פלסטר. זה לא נותן מענה, גם לא חלקי. לצורך העניין, כאן אנחנו בדגש על ילדים, שלושה ילדים בממוצע, בגדול זה מספיק לי להיכרות עם מטפל, וזהו, כאן נגמרים הטיפולים. לכן זה אפילו לא פלסטר. אז אם אני מעמיקה, שוב באותו מכלול של מספר הילדים, אז 0 עד 5 בכלל לא זכאים, גם לא לזה, ו-14 עד 18 גם הם לא זכאים.

תודה שהגעת, מעריכה את זה מאוד.

נכנס חבר הכנסת ירון לוי.

נקודתית, אנחנו מדברים על גילאי 14 עד 18, ילדים שעוד רגע מתגייסים. עוד רגע אנחנו מבקשים מהם לעשות בדיוק את אותו הדבר ומאיזושהי סיבה אנחנו שוכחים אותם לחלוטין, אפילו לא מתייחסים, אפילו לא בתשומת לב הכי קטנה.

כמובן שעל כל אלה מתווספים ילדי החינוך המיוחד, שבכובע שלי כאימא לילדה עם צרכים מיוחדים אני אומרת שההתייחסות היא באמת ביזיונית. אין לי מילה אחרת. אין שום התייחסות ראויה לילדים שבכל מקרה חווים קשיים ומה המשמעות של אותם קשיים נוספים על המצב שלהם היום, מה ההשפעה של המשפחה במצב הזה. אני באופן אישי ויתרתי על הרבה טיפולים פארא-רפואיים לבת שלי שפשוט לא יכולתי לעשות. ויתרתי על זה ויש לזה השפעה גם היום. לחלופין אני מוציאה אלפי שקלים ללא שום מימון.

ברשותכם, אני אעביר את רשות הדיבור למור שתראה קצת סקרים ומגמות.

בבקשה, מור.

אני אשת מילואימניק. גם בעלי צבר כבר כ-180 ימי מילואים מאז 7 באוקטובר. בעבר כבר חווינו קווים – הוא היה מ"פ, היה מ"מ – שנמשכו חודש או חודש וחצי. הילדים חווים רגרסיות, אבל אין את החשש הזה לחיי אבא. המצב היום שונה לחלוטין – גם הבית משתנה, תקופת השירות היא ארוכה מאוד-מאוד ולמעשה נוצר פער בין הבית לבין המילואימניק, לבין האבא, שחוזר והמציאות שלו קצת משתנה, מרגיש קצת תלוש, גם הוא לא אותו הדבר, קשה לו להיכנס שוב לתוך השגרה של מטלות הבית ושגרת חיי המשפחה. זה ממש ניכר.

בסקר שערכנו במהלך חודש יולי השתתפו 1,300 נשות מילואימניקים. הן נשאלו גם לגבי המצב הנפשי שלהן וגם לגבי המצב הנפשי של ילדיהן והמצב הזוגי. מצאנו השפעות שליליות על מצבם הנפשי גם של הילדים וגם של הנשים בכל טווחי הגילאים.

לכמה נשות מילואים נשלח הסקר?

בגדול, יש לנו קהילה של כמעט 10,000 נשות מילואימניקים ובקבוצות הוואטסאפ בסביבות 5,000.

אני מנסה להבין, כי 1,300 זה מספר יחסית גדול של כאלה שנענו להשיב.

ובמהירות שיא. תוך פחות משבועיים ענו על הסקר יותר מ- 1,300 משיבות. בסופו של דבר זה משהו שנוגע מאוד-מאוד ללב ולכיס של כולנו.

בסקר שאלנו לגבי שינויים לרעה בקרב ילדי הגיל הרך, 0 עד חמש – רק 8% דיווחו שהן לא הבחינו בשינויים בכלל. כמעט 75% דיברו על היצמדות מוגברת. ביקשנו באופן ברור ומודגש שינויים לרעה בצל המילואים. זאת אומרת, ברור שיש ילדים שנצמדים, ברור שילדים בוכים, אבל אנחנו רואים את השינוי, אנחנו יודעים להבחין, אנחנו מכירים את הילדים ורואים את השינוי לאורך התקופה. כאמור, 74% דיברו על היצמדות מוגברת; בכי רב – 44% ; התנהגות אלימה – 37% מעבר לרגיל.

התנהגות אלימה של הילד?

כן, ההתנהגות של הילד אלימה. דיווחו על קשיי שינה, גם מהבחינה של התעוררויות וקושי להירדם וגם עייפות מוגברת וכד'.

מעבר לזה, גם במלל הפתוח, כשביקשנו להרחיב, קיבלנו הרבה תשובות לגבי חזרה למוצץ, גמגום, אילמות סלקטיבית במסגרות, פחד שאבא ימות או לא יחזור וגם תסמיני חרדה אמיתיים כלפי האבא גם כשהוא חוזר ממילואים, כי הם מפחדים שיקרה לו משהו, מפחדים שהוא יצא שוב.

גם בגילאי בית הספר, 6 עד 11, רק 8% לא הבחינו בהבדל. זה אומר ש-92% הבחינו בשינויים משמעותיים. 14% אפילו דיווחו על בעיה סביב שליטה בסוגרים. תזכרו שמדובר על ילדים גדולים; 39% דיווחו על קשיים להתרכז או להתמיד בלימודים; התנהגות אלימה – 29%; קשיי שינה – 44% ; ירידה בהישגים לימודיים וגם שינויים בהרגלים חברתיים – פחות רוצים ללכת לחברים, למשפחה, לצאת מהבית, לחוגים וכו'. יש פה תסמינים ממש-ממש ברורים, רואים מצב נפשי בירידה. גם בתשובות הפתוחות כתבו על פחדים ודאגות של הילדים, הסתגרות, גם היצמדות.

הכול מביא לכיוון חרדה.

כן. הורים העידו גם על כסיסת ציפורניים, טיקים, תלישת שערות, דברים משמעותיים.

יש גם שינויים לרעה בגילאי 12 עד 18 – ילדים שמגיל 14 בכלל לא מקבלים מענים: קושי להתרכז בלימודים וירידה בהישגים לימודיים – כמעט 40%; שינויים בהרגלים חברתיים – 30%; ריבוי קונפליקטים בבית.

כל זה נבדק על-ידי מאגר מוחות גם בסקר שנעשה בדצמבר 2023, ממש חודשיים אחרי תחילת הלחימה. שאלנו שם גם על שינויים משמעותיים לרעה במצבם הנפשי של הילדים וגם אז כ-80% מהעונות דיווחו על ירידה במצב הנפשי. כלומר, אנחנו חווים את התסמינים האלה כבר עשרה חודשים, מה שמייצר קושי להתמודד עם זה. אנחנו מתמודדות עם זה ובכל פעם שאבא חוזר ממילואים יש ירידה, כשאבא חוזר למילואים יש ירידה. כל פעם שמצליחים להגיע לאיזושהי שגרה ויציבות, יש שינוי.

מחזוריות. תודה רבה. משרד החינוך, בבקשה.

אני מנהלת את השירות הפסיכולוגי-ייעוצי של משרד החינוך. הקשבתי קשב רב לדברים החשובים שאמרתן והסקרים שאתן מעבירות מעידים – גם על דברים שאנחנו רואים – על הצרכים ההולכים וגדלים מבחינה רגשית של הילדים, על שינויים בתפקוד, על רגרסיה בתפקוד. אין ספק שבנוסף לזה שהבית משתנה, הדאגה – אנחנו רואים את זה בעיקר בגילאים הגדולים יותר – לשלומם של ההורים משפיעה מאוד-מאוד על ההיבט הרגשי. הנתונים שהצגתן בהחלט חשובים ונשמח גם לקבל את הסקר כדי ללמוד ולהציג אותו לאנשים שלנו.

באופן עקרוני, משרד החינוך החל להיכנס לדבר הזה כבר בתחילת המלחמה. בפברואר פורסם חוזר מנכ"ל ונערך שולחן עגול יחד עם נשות המילואימניקים, כדי להבין את הדברים ואת הצרכים שעולים. נכתב חוזר מנכ"ל שהוטמע בקרב מוסדות החינוך, כאשר המטרה של החוזר הייתה קודם כול, בשלב הראשון, להגביר את המודעות של הצוותים החינוכיים, של הגננות ושל המורות, לשאול לשלומם של הילדים, גם מבחינה פרואקטיבית, לראות מי נמצא כדי למפות את הילדים, מי מהילדים ההורים שלהם נמצאים במילואים, לזהות את הקשיים, גם הלימודיים, גם החברתיים וגם הרגשיים. אני חושבת שאחד מקרין על השני. אנחנו מדברים על מגוון של קשיים שמקרינים אחד על השני ולכן בשלב הראשון המטרה הייתה להגביר את המודעות ולזהות מי הילדים וכמובן למפות את הצרכים ולתת מענים.

אנחנו מטמיעים את החוזר בקרב מנהלי המחוזות, בקרב מנהלי מוסדות החינוך, בקרב האגפים השונים, היועצות, הפסיכולוגים.

השאלה אם אתם עושים follow-up אחרי הדברים.

מדי שבוע אנחנו מקבלים ממשרד הביטחון את הנתונים מי הם הילדים שהוריהם נמצאים במילואים. זה דבר משמעותי מאוד שמאפשר לנו לעקוב ולראות מיהם הילדים. זאת אומרת, היום, בפורטל של מערכת החינוך, מנהל מוסד חינוכי, כולל הגננת, יכולים להיכנס לפורטל ולראות מיהם הילדים בתוך בית הספר שהוריהם נמצאים במילואים. זה שינוי משמעותי מאוד שעוזר לנו ואנחנו שמחים מאוד על זה.

אני שמח על זה. המלצנו על זה פה בוועדה כבר בתחילת המלחמה ואני שמח שזה מיושם.

נכון. זו הייתה אחת ההמלצות שעלו כאן. זה מסייע לנו מאוד, אחרת קשה מאוד לראות כל הזמן מי משרת במילואים. אנחנו גם כל הזמן מטייבים את המערכת – אנחנו נמצאים עכשיו בתהליכי טיוב של המערכת – כדי שנוכל לקיים את המעקב הזה ולאפשר למנהלי בתי הספר והגננות קודם כול לדעת מי הילדים ולתת את תשומת הלב והדברים הנדרשים. זה ברמה של איזשהו מעקב, היכולת לראות את זה לאורך זמן.

אני חושבת שיש גם שונות בין ילדים. אנחנו רואים שונות בין ילדים, שזה תחום בזמן, לבין תמונת המצב שאתן הצגתן, שהיא ארוכת טווח. אנחנו לא רואים את הסוף, אנחנו רואים כל הזמן את התנועה בין ההליכה והחזרה, שגם לה יש השלכות.

לגבי המענים – אנחנו מדברים על מענים לימודיים, על מענים חברתיים ועל מענים רגשיים. כשמדברים על מענים לימודיים זה לזהות איזה ילדים מתחילים לצבור איזשהו פער וחסך מבחינה לימודית.

הייתי שמח אם זה היה קורה לא רק בזמן מלחמה ולציבור הכללי, לא רק לילדים של נשות המילואים. קשה לי להאמין שזה יכול באמת לקרות בשטח.

זו הערה חשובה מאוד. באופן עקרוני, תפיסת העולם היא שכל ילד שחווה איזשהו קושי רגשי, חברתי, לימודי, הצוות החינוכי והיועצת החינוכית צריכים לזהות ולתת לו מענים. אני חושבת שמה שאנחנו מנסים לעשות פה, מעבר לתפיסה העקרונית והכוללת, זה לשים זום-אין ופוקוס על הילדים, כי אנחנו מבינים שהם נמצאים בסיטואציה שונה, חלקם יש להם צרכים שהיו גם לפני, חלקם צרכים שנולדים בעקבות, חלקם צרכים שמתעצמים נוכח המצב. לכן יש חשיבות גם לתת מענים לכלל הילדים שחווים מצוקה.

דיברו על המענים והצרכים והמצוקה, שנמצאת כמובן לא רק בקרב ילדים, אלא בכלל. ילדים חשופים למראות שהם לא צריכים להיות חשופים, מראות קשים שמשפיעים על התודעה, משפיעים על ההתנהגות. כרגע אני מנסה לשים על זה התבוננות, כי אני חושבת שצריך לשים התבוננות, לעצור רגע ולהתבונן על הילדים שההורים שלהם לא נמצאים בבית, שהמצב המשפחתי השתנה. אנחנו מזהים, כמו שאתם מזהים שיש רגרסיה ויש שינוי, וזה בנוסף למה שכל ילדי ישראל חווים במערכת. הרעיון הוא להתבונן.

תודה. משרד הביטחון, בבקשה.

אני מענף מילואים בצה"ל.

קיבלתם פרגון ופידבק על השינוי לפיו אתם מעבירים מידע למשרד החינוך.

כן, המידע מועבר כבר יותר מחצי שנה.

יפה מאוד.

אגב, התוצר הזה של העברת מידע נולד מהחלטת הממשלה למענק להורים לילדים עם צרכים מיוחדים.

אני רוצה לדייק את מה שאמרה רותם. המענה של ה-1,500 שקלים לסל של טיפול רגשי, שניתן לנצל אותו לילד עד גיל 14, הוא גם מגיל אפס, זה לא מוגבל.

זה פשוט לא ניתן. לגילאי 0 עד 5 לא ניתן טיפול רגשי.

זה לא נכון.

זה נכון ושלושת-רבעי. אני מכירה את זה ברמה האישית על הבת שלי שיש לה בת בת 5 והיא לא קיבלה. אמרו לה שזה רק מגיל מסוים.

גילוי נאות, מי שיושב ומאשר את הבקשות זו אני, אני באופן אישי. יש לי צוות שבודק את הקבלות ובסוף אני מאשרת או לא מאשרת. ככול שיש ילד עד גיל 14 – מאושר. אשמח לקבל דוגמאות ולהעמיק בהן.

כפי שאמרתי, גם להורים שיש להם ילדים עם צרכים מיוחדים, לפי חוק החינוך המיוחד –שולם מענק של 2,000 שקלים למי שהשלים את מניין הימים הנדרשים. מכיוון שהחלטת ממשלה זו מדברת רק על צרכים מיוחדים, אנחנו רוצים להרחיב את האוכלוסייה וכבר בימים הקרובים אנחנו נקבל מידע מהביטוח הלאומי על כלל הילדים עם נכויות, מגיל 0 עד 21, כדי להרחיב את אותו מענה. זה משהו שיפגוש אותנו בחודש הקרוב.

אנחנו מקבלים מידע גם ממשרד הרווחה כדי להכליל את ילדי האומנה באותם המענים, להורים לילדי אומנה. זה נתון שלא עסקתי בו לפני והוא הפתיע אותי, אבל יש לא מעט הורים משרתי מילואים שהם משפחות אומנה. גם הילדים הללו זוכים לאותם מענים כמו הילד הביולוגי של משרת המילואים.

אלה המענים שניתנים אצלנו בצה"ל. יש על הפרק הרחבה של המענה של ה-1,500 שקלים. זה משהו ששמנו כהצעה להחלטת ממשלה הקרובה שתהיה בוועדת שרים לענייני מילואים. כמובן שנעדכן כשמשהו ישתנה.

תודה רבה. משרד הרווחה, בבקשה.

אנחנו נפגשים כאן פעם נוספת. הקשבתי לנתונים ואנחנו בהחלט יכולים לראות את זה לגבי כלל ילדי ישראל, את עניין הרגרסיות, במיוחד במשפחות שאחד מההורים נעדר בגלל מילואים. כמו שתיארתן כאן, אכן המצוקות יותר מודגשות.

מבחינת המענים – משרד הרווחה נותן מענים לכל אזרח במדינת ישראל. כל אזרח יכול לפנות למשרד הרווחה ולקבל מענים בזמן שיש ילד שהוא נזקק, במצבים של סיכון או מצוקה כזאת או אחרת. למעשה זה הכלל במשרד הרווחה. יש לנו מענים לילדים בסיכון, לילדים בכלל, לא מקוטלג לפי אוכלוסייה כזאת או אחרת. יש גם דברים מקוטלגים, כלומר פר דברים כאלה או אחרים, אבל מבחינת שירותים לילדים בקהילה אז יש מועדוניות, יש מרכזים להורים לילדים שבהם מדברים על הקשר בין הורים לילדים. יש כל מיני מענים שהם לא מקוטלגים לאוכלוסייה מסוימת.

משרד הרווחה גם לא קיבל את המשימה המיוחדת הזאת סביב אנשי המילואים או משפחות המילואים ולכן זה משהו שצריך לחשוב עליו. המנכ"ל שלנו ישב בוועדת הבריאות וגם בוועדת המנכ"לים לתיאום וההמלצה שאנחנו מאחוריה היא להקים במיידי פורום בין-משרדי בהובלת משרד הביטחון שידון בגיבוש המענים האלה. אנחנו מוכנים להיות חלק ואם נקבל משימה בתוך זה – בשמחה רבה. נעזור כמה שאפשר לעזור.

כבוד היושב-ראש, אני מתנצלת שאני מתפרצת, אבל אני חייבת ללכת לעוד דיונים. מתקיימים פה במקביל כמה וכמה דיונים, גם בפגרה, למרות שהטילו עלינו את האשמה כאילו אנחנו בפגרה. אבל מי נח? אף אחד לא נח.

קודם כול, תודה על הדיון. אני חושבת שזה דיון חשוב מאוד-מאוד. אני לא יודעת אם הזכירו פה את הנושא של הפסיכולוגים, שסוף-סוף הגענו להסכם עקרונות, לדעתי זה בהחלט דבר היסטורי, שיעזור גם באירוע הזה. ככול שייכנסו יותר פסיכולוגים לשירות הציבורי, כך נוכל לעשות יותר טוב לכלל אזרחי מדינת ישראל, בוודאי לילדי ישראל, בוודאי לילדים שזקוקים לזה יותר.

גם מטפלים באמצעות - - -

יש לנו עוד הרבה מה לעשות, אל תדאגי, אנחנו רק בתחילת הדרך. זו התחלה, והתחלה טובה מאוד. אז תודה, עינב.

אני חייבת להגיד שכל הגופים שיושבים פה, כל המשרדים, בהחלט עושים מאמץ ומנסים. אני אתן לכם דוגמה – אני מקווה שזה נפתר – פנו אליי משפחות של נשות המילואימניקים וסיפרו לי על המענק למשפחה מיוחדת. היה צריך להיות במשפחה ילד שהוא מאובחן ונמצא בגן. מה לעשות שיש ילדים גם בגיל שנה ושנתיים שהם ילדים עם צרכים מיוחדים, אבל עוד לא נכנסו למשרד החינוך ולכן עוד לא אובחנו. אמרו לי שטיפלו באירוע והם כבר נכנסים תחת ההגדרה של "משפחה עם צרכים מיוחדים" והם כן יקבלו את המענק. אני מקווה שזה אכן נפתר. אני פונה בעיקר למשרד הביטחון.

כמו שאמרתי, סיכמנו עם הביטוח הלאומי, בטופס 7/א מסודר, לפי חוק הגנת הפרטיות, שנקבל מהם מידע על כל הילדים שהם בעלי נכויות. ככול שהם ייכנסו לשם, הם יקבלו את המענק.

אז זה בדרך להיפתר, עוד לא נפתר.

לצערי זה תהליך.

חשבתי שזה כבר נעשה. איך כתבה לי רותם? הכול נורא-נורא לאט. קיוויתי שפה זה יהיה מהר יותר ממה שציפיתי, אבל כנראה ציפיתי.

אני בהחלט חושבת, כמו שאמרה עינב, שאנחנו צריכים לטפל בכלל ילדי ישראל, אין ספק בכלל, אבל לפעמים בגלל קוצר הזמן וקוצר המשאבים יש לנו קבוצות שהן יותר קריטיות. אני חושבת שהאוכלוסייה הזאת היא בהחלט אוכלוסייה שחייבת אותנו, שניכנס מתחת לאלונקה וכמה שיותר מהר. אז אני מברכת על קיום הדיון ומקווה שנצליח להניע את הגלגל יותר מהר כדי לתת את המענה, כי בסך הכול, בסוף, הם העתיד שלנו ואנחנו לא יכולים להעלים מזה עין.

תודה.

אני מתנצלת שאני צריכה לצאת, אבל היה לי חשוב להגיד לפחות את הדברים האלה.

זה בסדר, את בפגרה...

ותודה כמובן לירון לוי, שהוא איתי לאורך כל הדרך בכל הנושאים החשובים האלה.

נכון. משרד הבריאות, בזום. מה חלקו של משרד הבריאות בהקשר הזה?

אני מאגף בריאות הנפש במשרד הבריאות. אנחנו מכירים כמובן את מה שמתואר כאן ואת הצורך בטיפול נפשי אצל חלק מילדי משרתי המילואים. בשבוע שעבר הייתי בדיון בוועדת הבריאות שבו הציגו נשות המילואים את כלל הצרכים של הטיפול הנפשי, לא רק בילדים אלא בכלל במשפחות. משרד הבריאות נותן טיפול נפשי לכל אזרחי מדינת ישראל, לכל מי שזקוק לטיפול נפשי, באמצעות קופות החולים שנותנות שירותים במרפאות ברחבי הארץ ובמרפאות בבתי החולים או במרפאות של ספקים נוספים של הקופות.

מה זמן ההמתנה?

זמן ההמתנה ארוך, הוא אורך חודשים. אני חושב שגם בוועדה של אדוני היושב-ראש הדבר הזה נידון לפחות פעם אחת אם לא יותר.

נכון.

יש תוכנית רחבה של משרד הבריאות – היא גם הוצגה בוועדת הבריאות – להרחבת השירותים, תוכנית שכבר מתממשת. אנחנו יודעים לומר שכבר גויסו מאות מטפלים חדשים למערך הטיפול הנפשי הציבורי ויותר אנשים מקבלים מענים. זה לא אומר שזה פתר את בעיית תורי ההמתנה ואת זה שאנשים עדיין מחכים לפעמים חודשים ארוכים לטיפול. חשוב לי לומר שבסופו של דבר המטפלים במערכת והמנהלים של המרפאות קובעים את הקדימות של הטיפול לפי מצב המטופל. כלומר, אנחנו לא עושים איזושהי הבחנה לפיה אם מישהו מגיע מאוכלוסייה ספציפית, כזאת או אחרת, הוא בהכרח יקבל טיפול קודם לכולם, אלא כל אחד מגיע ובהתאם לדחיפות של המצב שלו מנסים לקדם אותו בתור ולתת לו את המענה שהוא צריך. אנחנו מאמינים, וגם רואים, שככול שהזמן מתקדם יש יותר אפשרות במערך הציבורי. אני אזכיר בכוכבית שהמערך הזה הגיע למלחמה הזאת כשהוא מאוד-מאוד בחסר, גם אחרי הקורונה ועוד לפני כן, והדבר הזה בהחלט הולך ומתקדם. אנחנו מנסים לתת דרכו מענה ודרך קופות החולים.

יש לכם מספרים – כמה מטופלים או אם נוספו בשנה הזאת יותר משנה שעברה? איזשהם נתונים לגבי מספר המטופלים, מספר הבקשות. האם הייתה עלייה, אם כן – בכמה? אם אין לך עכשיו, אנחנו נשמח לקבל את הנתונים האלה.

אנחנו בדיוק אוספים נתונים כאלה על השנה הנוכחית.

אני אשמח שתעבירו את הנתונים האלה לוועדה. תודה רבה.

יפעת, בבקשה.

אני מיחידת התיאום הממשלתית לזכויות ילדים ונוער במשרד המשפטים. אני רוצה להודות על קיום הישיבה החשובה כל כך בנושא הזה.

ועדת המנכ"לים לזכויות ילדים ונוער התכנסה בפעם השנייה בשבוע שעבר, ב-30 בחודש, בצל המלחמה. לבקשת מנכ"ל משרד המשפטים גיבשנו דוח ממשלתי על מצבם של ילדים ונוער במלחמה. מטרתו של הדוח להציג תמונת מצב ממשלתית ואת כלל הנתונים על האוכלוסיות השונות שנפגעו במלחמה. הדוח מציג נתונים הנוגעים לעשייה הממשלתית בנושאים שונים, כמו הילדים השבים, ילדי משפחות החטופים, ילדים שהתייתמו ועוד שאר הסוגיות שכואבות מאוד.

כמו כן, הדוח זיהה סוגיות שדורשות טיפול בין-משרדי. אחת הסוגיות שזוהתה היא גם ילדי המילואים. הדבר עלה גם בוועדת המנכ"לים וברגעים אלה יצא מכתב מטעם יו"ר ועדת המנכ"לים למשרד הביטחון לחשיבה ממשלתית בנושא הזה. זה משהו שפעלנו לגביו. מהנתונים שקיבלנו מנופר, שיושבת פה לצדי, היום יש כ-300,000 ילדי מילואים בישראל.

מספר עצום.

יש עוד מישהו שרוצה להוסיף משהו?

אני מטפלת באמצעות מוזיקה. אני נציגה של יה"ת, של המטפלים באמצעות אומנויות בישראל. אני מפונה מביתי שעל גבול הצפון, ואפרופו מילואים – הבת שלי משרתת לסירוגין במערך המילואים.

כמה מילים על טיפול באמצעות אומנויות – זה מקצוע בריאות שעוסק בטיפול נפשי.

הבנתי שהוא עדיין לא מוכר.

נכון. אנחנו מחכים להסדרה. מדובר בטיפול נפשי על-ידי יצירה והבעה. החוויה של הילדים היא יותר חושית ולכן זה מתאים לילדים.

לגבי מענה לילדים ולבני נוער שקשורים למערך המילואים – אני רוצה לציין שמאז 7 באוקטובר אנחנו עדים לעלייה עצומה – עוד אין את הנתונים – בפניות של הורים ששירתו במילואים ומבקשים סיוע נפשי לילדים שלהם, שלאור יציאה ממושכת של אחד ההורים והחזרה יש איזשהו שינוי, כמו עלייה ברמת החרדה, חשש להתקרבות, קשיי שינה, בכי רב, התנהגות יותר אלימה מקודם, בעיות אכילה, חשש להתרחק מהבית. אני מדברת על ילדים שסביר להניח שאם לא הייתה מלחמה, לא הייתה פנייה לטיפול בהם. אני רוצה להציע שהמסגרת הטובה למענים הנפשיים-הרגשיים לכלל הילדים תהיה בבתי הספר. קודם כול, הילדים כבר נמצאים שם, זה לא משהו שהם צריכים ללכת אליו במיוחד; המערכת היא מערכת נורמטיבית, זה לא איזושהי מרפאה או דבר דומה. הם כבר שם וזו מערכת נורמטיבית; גם המטפל נמצא שם, יש כבר חדרי טיפול, יש שם את הכלים.

מה דעת משרד החינוך לגבי הרעיון הזה?

עקרונית, משרד החינוך מחזיק בתפיסה ובעמדה שככול שניתן לתת לילדים את המענים בתוך מוסדות החינוך, זה דבר המיטבי. זו התפיסה, צריך לדבר על הפרקטיקה של זה.

מצוין.

בית הספר הוא הסביבה הטבעית של הילדים וגם בכיתות הלימוד יש איזושהי שגרה, יש איזשהו רצף, גם יש את המבוגר שרואה אותם. המטפלים באמצעות אומנויות יכולים לתת גם טיפול פרטני לילד, גם הורה-ילד, גם אם זה הדרכת הורים, גם אם זה קבוצתי, חברתי, שאז מעלים כל מיני דברים, גם מענה מערכתי לצוות כדי להדריך אותו איך לטפל, איך לתת את המענה הרגשי-הנפשי הכי טוב לילדים.

הבקשה של יה"ת היא שיהיה נציג של יה"ת בוועדות האלה – ועדות של מנכ"לים, ועדה בין-משרדית – כדי שנוכל לקדם כמה שיותר.

אני רוצה להציג בפניכם את העולם של הליצנים הרפואיים. יש מי מכם שנתקל בליצנים רפואיים בשטח?

בוודאי, למשל בבית חולים לניאדו, בית חולים מאיר.

אני המנהל המקצועי של עמותת הליצנים הרפואיים "רופאי חלום". אני אתייחס בכמה מילים לנושא הדיון הזה מהזווית שלנו, ממש מהשטח. אני עצמי עדיין עובד בשטח למרות התפקיד שלי בעמותה, כי אין מה שישווה לזה, ליכולת להביא הקלה, חיוך, חיבור, יכולת התמודדות לילד, למשפחה ולכל המעטפת שמסביב. למעשה הדיון הזה עוסק בזה, במעטפת שמסביב שנפגעת.

הליצנים הרפואיים פוגשים את הבעיה הזאת כל יום בעבודה. כמובן שבפעילות השטח שלנו בבתי החולים הם נתקלים בזה בצורות שונות, אבל גם בפעילויות הנוספות שאנחנו עושים בחוסן, בכל מקום. אנחנו רואים את ההשפעה שאתן מדברות עליה ומכירות אותה כל כך טוב כל יום, כל הזמן. אנחנו רואים שהמסגרת המשפחתית עובדת בצורה יותר מורכבת, הרגשות סוערים, החרדות והקושי. דיברתן על זה שרואים אלימות שיוצאת, שלמעשה מבטאת קושי וחוסר. ואז, שזה התפקיד שלי, באים הליצנים. במובן מסוים הליצנים באים לטפל בדברים שאין לנו איך לטפל בהם, בדומה למטפלים באומנויות. כחלק מהטיפול באומנויות אנחנו באים להביא את היכולת לבטא, לדבר, לתת לילד בשפה שלו. בעצם הליצן הוא מבוגר שמשחק כמו ילד, משלב את העולמות האלה, מאפשר לילדים לבטא, לשחק, ליצור, להתחבר, אבל גם יכול להחזיק את החשיבה הטיפולית, החשיבה המערכתית של מבוגר שבא לעשות שינוי ולסייע.

המטרה של הפעילויות שלנו כעמותה, "רופאי חלום", היא להביא את התחום הזה לרמה המקצועית הגבוהה ביותר ולכן ההכשרה שלנו היום היא הכשרה אקדמית. הליצנים עוברים לימוד מלא גם בתחומי התיאטרון, האלתור, הליצנות וגם בתחומי הטיפול – מבוא לפסיכולוגיה, הטיפול בילד, התפתחות הילד. הראייה שלנו היא ראייה לפיה כל הארגונים השונים פה במדינה מתחברים יחד והליצן קצת מסמל את זה. מהו ליצן אם לא נקודת החיבור של כל הארגונים השונים, מתוך הרצון להיות אפקטיביים ולהשפיע.

אני פה כדי להזמין את כולם כדי ליצור קשר ולדבר על איך נגיע אליכם, איך נגיע לשיתופי פעולה ולעבודה משותפת ולהזכיר לכולנו את הסיבה בסופו של דבר. אני מברך כל אחד ואחת מכם שעושים במלאכה, כי כולכם פה מתוך החשיבות והערך של הדבר הזה והליצנים באים לעשות את זה, לחבר גם את המבוגרים לעולם של הילדים ולהביא לכוחות חדשים.

תודה רבה. אני מעריך מאוד את הפעילות שלכם, שרובה בהתנדבות. יישר כוח.

אני אתקן אותך, הפעילות שלנו מיועדת להביא את התחום הזה לרמה המקצועית הגבוהה ביותר והמלאה. לכן לא רק שהליצנים עובדים בשכר, הם עובדים בבתי החולים והמערכות השונות מנהלות אותם כאנשי צוות מקצועי, אנשי טיפול רגשי. לגבי הצד ההתנדבותי – בוא נגיד שאי אפשר לעשות את העבודה הזאת אם אתה לא רוצה להתנדב, אם אתה לא מוכן לעשות את זה.

בכל מקרה, יישר כוח לכם.

שנהב, נציגת משרד האוצר, בבקשה. לפני שהגעת לישיבה עלו פה צרכים לגבי הנושא הכספי. רותם, נציגת נשות המילואים, אמרה שלמעשה משפחה מקבלת 1,500 שקלים, חד-פעמי, ללא קשר למספר הילדים ושזה בקושי מספיק לפגישה אחת של מטופל.

במסגרת ההחלטה של המענקים 1226 ניתנו מענקים לסיוע נפשי בסך 1,500 שקלים לטיפול נפשי ובנוסף 1,500 שקל – שזה פחות קשור לנושא הדיון הזה – לטיפול זוגי.

זה קשור מאוד.

חשוב לציין שב-1500 שקלים אי אפשר לקרוא לזה טיפול נפשי, כי טיפול נפשי לא מסתכם בסכומים כאלה, למרות המחווה הטובה.

מדובר באופציה למענק שכולם יכולים לקחת אותו. כמובן שאם המענק הזה היה ניתן לא לכולם, אז אפשר היה לתת רק למי שצריך דברים נוספים, אבל זה מה שהוחלט בהחלטת הממשלה.

מעבר למענקים האלה, נקבעו בהחלטת הממשלה גם מענקים נוספים, מענקים שלא צבועים למטרה ספציפית: יש את מענק החזר הוצאות מוגדל שמדבר על 1,400 ללוחמים - - -

החזר הוצאות מוגדל זה על הפנצ'רים ועל הטיפולים של הרכב שבן הזוג שלי - - -

זה מענק שמקבלים בדחיפה, לא מענק שצריך - - -

אי אפשר לעשות את המיקס הזה.

מה שאני באה לומר זה שיש מענקים נוספים שניתנים בדחיפה שבכוונה לא הוגדרה להם מטרה ספציפית, כדי שזה יוכל לתת מענה לכל משפחה לפי צרכיה.

את רוצה לשמוע כמה כסף הוצאתי על טיפולים רגשיים עד עכשיו? יותר מ-20.000 שקל. את חושבת שהמענק המוגדל של 1,400 שקלים שקיבלנו כהוצאות - - -

אני יכולה להמשיך ולפרוט את הסכומים.

אני יודעת, אני מכירה את הסכומים.

אני אשמח להמשיך. בנוסף יש לנו מענק הורים לילדים שמדבר על 2,500 ללוחם בחודש ו-1,500 ללא לוחמים.

לא כולם מבינים את המושג "דחיפה". למה הכוונה?

הכוונה שזה לא מענק שמתקבל כנגד קבלות, אל שמגיע בכל חודש לחשבון הבנק. אנחנו מדברים על מענה חודשי שנכנס בדחיפה, לא כנגד קבלות. ללוחמים הורים זה מגיע לסך של 3,900 שקלים בחודש וללא לוחמים ל-2,300 שקלים בחודש.

זה תלוי במספר ימי המילואים בחודש.

אני מדברת על אדם שעשה חודש מילואים.

זה ממשיך להיכנס בהתאם על כל עשרה ימי מילואים, זה לא נכנס אוטומטית לכל חודש.

בקשר למענקים שניתנים פר יום – אנחנו מדברים על מענק תגמול מיוחד שהוא בסך 133 שקלים ליום, כלומר 4,000 שקלים לחודש שניתנים לא פר חודש, אלא נצברים וניתנים כמענק שלם במאי, אבל למעשה נסכמים לפי כמות ימי המילואים שבן אדם עושה. אם אני פורטת את זה בחלוקה לחודש, בן אדם מקבל תוספת לסך שהוא מקבל בעבור העבודה שלו, במקביל לימי המילואים שהוא מקבל, של 8,000 שקלים בחודש. כלומר, מעבר לתשלום שהוא מקבל כנגד שכר.
ירון לוי====

אז יש את התשלום של השכר שעובר אוטומטית. אם הרווחתי כעצמאי 10,000, אני מקבל - - -

18,000.

אני מדבר על האוטומט, לפני המענק.

לפני המענק.

אז נראה לי שיש כאן בלבול, כי נראה שהמצב מה זה טוב. המילואימניקים מקבלים מענק של 8,000 שקל בחודש במצטבר, לא כנגד קבלות?

כן, לא כנגד קבלות.

יושבות כאן נשות המילואימניקים והן לא מכירות את הדבר הזה.

מקבלים 4,000 שמגיעים כל חודש ו-4,000 שקלים נוספים מקבלים ב-1 במאי. הם נצברים לפי יום מילואים. ה-4,000 שקלים הנוספים של מאי הם לא בכל חודש.

אולי תסבירי להן את זה, כי הן חיות את זה והן אומרות שזה לא נכון.

זו החלטת הממשלה, אלה הסכומים, זה מה שקורה. זה מועבר בכל חודש.

אנחנו עובדות קרוב מאוד עם משרד האוצר, עמלנו קשה מאוד כדי להגיע לסכומים האלה שהתקבלו בהחלטת הממשלה ואנחנו מברכות על זה. מה שאת עושה עכשיו זה קצת שימוש ציני בדברים שאנחנו עשינו. זה חלילה לא באופן אישי אלייך, אבל להגיד עכשיו מה סך הכסף שנכנס עבור משפחות המילואים מתחילת המלחמה ועד היום ולתאר את זה כאילו אנחנו התעשרנו - - -

לא אמרתי שום דבר כזה.

אמרת שמשפחה של מילואימניק מקבלת אקסטרא ממה שהיה לה עד עכשיו, עוד 8,000 שקלים בחודש.

לא אמרתי שהתעשרתם, אמרתי שניתן מענק של עוד 8,000 שקלים בחודש שאפשר להשתמש בו לצרכים נוספים.

אי אפשר להשתמש בהם ואני אסביר לך למה. אנחנו כאן ברזולוציה מאוד-מאוד ספציפית, על זכויות הילדים ועל המעטפת הטיפולית לילדים. זו נקודה אחת מתוך כל ההתמודדויות שלנו כמשפחה – טיפול זוגי, מצב כלכלי עגום, אובדן של עבודה גם של הנשים וגם של הגברים – שלא מקבלים מענה מכל החלטת הממשלה ומכל התמיכה שהאוצר יודע לתת. אז כשאת מתארת את זה ככה, זה להסתכל על זה בצורה שהיא מנותקת מהמציאות. אני אחזק את זה – אחרי 220 יום מילואים שהוא משתחרר הביתה, אנחנו מתחילות מלחמה בבית, רק אז מתחילים הטיפולים הרגשיים, רק אז מתחילים הטיפולים הזוגיים, רק אז אני צריכה לחשוב אם אני בכלל רוצה להישאר איתו ומה ההשלכות של הדברים האלה. את הדברים האלה משרד האוצר מפסיק לממן, כאן משרד הביטחון מפסיק לעזור. אז מה עושים אז? מה עושים עם ההשלכות כשהוא חוזר הביתה? אין לי טיפול רגשי, אין לי אפילו את המענק. את קראת לזה "מענק הוצאות אישיות מוגדל" – את יודעת על מה זה? את יודעת כמה כסף שילמנו על דלק אקסטרה ולא קיבלנו על זה כסף? כמה שילמנו על טיפולים? על פנצ'רים בגלגלים? על דברים הזויים – על ביגוד, על דברים שצה"ל לא יודע לספק, טלפונים. לזה זה נועד, לא כדי שאני ארוויח משירות המילואים הזה. הפגיעה במשפחות היא פגיעה שלא משנה כמה כסף אנחנו עוד נשים, זה לא יעזור ולא יכסה. ההוצאות שלי לא מדידות בכלל. לטיפולים הרגשיים אין להם סוף וגם לא יודעים עד מתי אני אצטרך לשלם את זה וגם מתי יהיה סוף למלחמה הזאת. אז עם כל הכבוד, משרד האוצר התכנס ועשה את זה לפני עשרה חודשים, הגיע הזמן להרחיב ומהר כי כבר אין לנו מאיפה לשלם. ה-3,000 שנכנסים בסוף נבלעים בתוך איזשהו מינוס שמצטבר בתוך עשרת החודשים האלה וזה ממש לא מספק.

תודה רבה, אדוני היו"ר. אני חושב שזה אחד הדיונים הכי חשובים שהכנסת הזאת צריכה לעשות. אני שמח מאוד שהדיון הזה מתקיים ואני חושב שאנחנו צריכים גם להקשיב טוב-טוב למה שאומרת רותם, כי יש איזושהי תחושה שהמדינה נותנת ויש איזה החלטת ממשלה ויש גם איזה רשות שאמורה לתת מענה לאותם מילואימניקים. אני יכול לומר לך, בתור מי שמלווה הרבה מאוד מילואימניקים, שזה לא קורה. זה לא קורה, כי את התשלום לכביש 6 הצלחנו להכניס רק לפני חודש; זה לא קורה, כי הטיפולים הרגשיים לא באמת מגיעים; זה לא קורה, כי כל יום יש אלף ואחד דברים בחיים של מי שנמצא בשטח כבר יותר מעשרה חודשים והדברים מתקלקלים. הטלפון מתקלקל, הוא צריך פנס וכו'. אתמול ישבתי עם מילואימניק שאמר לי שהוא קיבל נשק ערום והוא היה צריך לצייד אותו מרמת הרגלית עד רמת הכוונת. 50% מזה הוא שילם בעצמו. כל זה מגיע מאיזשהו סל, כי הם לא עובדים יותר, ואני לא מדבר בכלל על העצמאים שרק אלוהים יודע איך הם יחזירו לעצמם את העסק שלהם. מי שהוא עצמאי, בייחוד בעסק קטן, העסק בנוי עליו ואם בעל העסק לא נמצא יותר מ-100, 150, 200 ימי מילואים – אין סיכוי לעסק כזה לשרוד. המדינה לא עושה עם זה כלום, אין שום מענה לאותו עסק.

חבל לי שדווקא עכשיו משרד האוצר יוצאים, כי זה בדיוק המקום שמשרד האוצר צריך להתערב. צריך ליצור איזושהי קופסה סגורה שנועדה רק למילואימניקים, כי לא יכול להיות שעכשיו, בזמן נתון, בבית הזה יש דיון בוועדת החוץ והביטחון לגבי גיוס של מגזרים שלא מוכנים להתגייס; דיון בוועדת הכספים לגבי פיצויים שלא מגיעים לאף אחד; דיון בוועדת הכלכלה להעלות מסים, ופה – בדיון הכי חשוב בכנסת היום – אתה רואה שיש פה שני נציגים וזה כאילו עובר לידינו. עובר לידינו שאנשים, אשכרה, מקריבים מהחיים שלהם כבר 200 ימים כדי לשרת את המדינה ואף אחד לא עוזר להם. פה אני רוצה לומר לך, היושב-ראש, מילה טובה כי אישרת את הדיון הזה וכינסת אותו, אבל אף אחד באמת לא עוזר להם. עוזרים להם בשוליים, עוזרים להם במעטפת, נותנים להם איזה קוסמטיקה יפה, אבל האמת של הדברים – ואתה שומע את זה מתוך הבתים – היא שאין להם אף אחד. אין להם כתובת, אין להם למי לפנות, וזה המקום שכולנו צריכים להתגייס בשבילו.

אני מסכים איתך בחלק גדול מהדברים, שאנחנו צריכים לעזור לאנשי המילואים, אבל זה שאין אף אחד – זה לא בדיוק נכון. אני חושב שגם שר האוצר וגם שר הביטחון לקחו על עצמם ובזמנו גם הציגו תוכנית של כמה מיליארדים. יכול להיות שלא הכול מגיע למילואימניק וכו'. לי אין ספק בכלל שצריך לתת לאנשי המילואים כמעט הכול. אני אומר "כמעט", כי להגיד הכול, זה לא מדויק. צריך לומר שצריך לתת כל מה שצריך, אין לי ספק בכלל. בדיון הזה אנחנו באים מנקודת מבט של זכויות הילד, אבל פרסנו שמיכה רחבה יותר.

אבל יכול להיות שלילד לא מגיעה שמיכה בכלל...

כשאתה שומע מה הסכום לטיפול, אז יש עם זה בעיה. מצד אחר, יש סכומים שניתנים באופן כללי. בסופו של דבר, אני כן חושב שצריך לתכלל את זה באחת מוועדות הכנסת ואם ישנה ועדה שצריכה לדון בזה, אולי אחת או שתיים, זה או ועדת הכספים או ועדת החוץ והביטחון.

שתיהן ועדות סופר-עמוסות.

אין ועדה שלא הגעתי אליה.

שתיהן עמוסות מאוד ולכן צריך ועדה מיוחדת לזה.

רותם, תאמיני לי, אני מכיר ואני יודע, אין ועדה שלא עסקה ואת היית בכל הוועדות, ממעמד האישה, דרך הבריאות ואיפה לא, אבל הוועדות שקובעות ויש להן גם כוח הן בעיקר ועדת הכספים וועדת החוץ והביטחון. לכן, כששר הביטחון ושר האוצר לקחו את הנושא על עצמם ודאגו לתקציב - - -

אבל זה היה לפני עשרה חודשים, זה כבר לא רלוונטי.

אתה אומר בדיוק את הדברים שגם אני אומר. נכון לעשות את זה, צריך לעשות את זה וחייבים לעשות את זה, כי למעשה הם מחזיקים את ההגנה על המדינה. נקודה, אין בכלל שאלה.

אני חושב בהחלט שאנחנו צריכים להכניס את זה למסקנות שלנו. כפי שאמרתי, אנחנו נסתמך גם על מסקנות שהיו בוועדת הבריאות. המסקנה כאן צריכה להיות שצריכים לבחון את הצרכים שגם משרד האוצר וגם משרד הביטחון דיברו עליהם. צריך שהצרכים האלה ייבדקו, ייבחנו ויועברו בסוף גם למשפחות. הלא מה המשפחות אומרות? הן מקבלות את כל האמפתיה, את כל מה שצריך, אבל בפועל לא מביאים בדיוק את כל הכספים שהם מוציאים. אם משפחה מוציאה עשרות אלפי שקלים על טיפולים ועל דלק ומה לא, אז את החוסר הזה המדינה צריכה להבין, למדוד את זה באיזושהי צורה, אבל חייבים לתת למשפחות המילואימניקים את מה שנדרש.

אני רוצה לפנות לסגן אלוף במיל' אסף סנדרוביץ'. בבקשה.

לפני כן, היושב-ראש. נגעת בנקודה חשובה וחשוב לי לומר שכרגע יש בכנסת ועדה מיוחדת לענייני צעירים, ועדה מיוחדת לענייני פריפריה, ועדה מיוחדת לענייני עובדים זרים, ועדה מיוחדת לפניות הציבור, ועדה מיוחדת-מיוחדת-מיוחדת. צריכה להיות ועדה מיוחדת לזכויות המילואימניקים שבזכותם אנחנו יושבים פה ומדברים על ועדות מיוחדות. תודה, אדוני.

תודה, כבוד היושב-ראש. אני סגן אלוף במיל' בחיל הים, אני אחרי יותר מ-270 ימי מילואים בצו 8. אני מייצג את העמותה למען משרתי המילואים והיה חשוב לי להגיע לכאן. שמעתי את כל הדיון שהיה פה ואני חושב שהוא יכול להיות המשך לדיון שאני ואתה השתתפנו בו ב-23 בינואר בוועדת החינוך, ישיבה משותפת עם הוועדה הנוכחית. חבר הכנסת יוסף טייב שאל איך יכול להיות שמשרד החינוך לא יודע להעביר את הרשימות של משרתי המילואים ולא יודעים מי הילדים של משרתי המילואים. היו על כך כתבות וכו' ומשרד החינוך נאלם. אמרה פה עינב שזה עבר ועכשיו יודעים מי הם ילדי משרתי המילואים. לפני שהגעתי לפה שאלתי את מנהל בית הספר היסודי של הילדים שלי: אתה יודע מי הם ילדי משרתי המילואים? הוא ענה: לא. בל"ג בעומר התקיים ציון יום ההוקרה למען משרתי המילואים. זה עבר מתחת לרדאר. הוא רצה לעשות טקס, לתת לילדים של משרתי המילואים תעודות. בגן רצו לתת תעודות. אבל הם לא ידעו מי הם משרתי המילואים. מתי העליתם את הנתונים לפורטל, כפי שטענת? באיזה תאריך?

אני לא רוצה לענות לך תשובה לא מדויקת. אני אבדוק, אבל בוודאות זה נמצא בפורטל. אני אחזור לוועדה עם צריך ואני אתן את התשובה.

נכון למאי לא היה שום דבר.

אני אבדוק. אני לא רוצה לתת לך תשובה שאני לא עומדת מאחוריה.

270-260 יום, אף אחד לא יודע מי הם משרתי המילואים.

אני חושבת שהיה, אבל אני אבדוק ואני אחזור עם תשובה מסודרת.

חשוב לי לומר לך משהו בנושא הזה: ילדי משרתי המילואים נמצאים כל הזמן במוסדות החינוך. לפי הנתונים שאת מעלה זה אומר שאני, כמנהל בית הספר, אדע מי כרגע במילואים. אבל מה קורה אם השתחררתי ממילואים והייתי 280 יום? עכשיו הגעתי לבית ספר חדש, אבא שלי היה 280 יום במילואים. איך עכשיו המנהלת יודעת שבכלל מישהו היה במילואים? המנהלים לא יכולים לדעת את זה לפי הנתונים שאת אמרת. צריך איכשהו לדעת לזקק את זה, כך שיהיו נתונים לא רק לגבי מי שנמצא עכשיו במילואים, אלא גם מי היה 300 ימים במילואים.

זו הערה ממש חשובה, אני לוקחת אותה לבדיקה.

דבר נוסף, יועצת בית הספר של הילדים שלי אומרת שיש לה 460 ילדים ושהיא לא מסוגלת להגיע לכולם. המורים והסגל החינוכי לא מקבלים את התדרוך המתאים ממשרד החינוך. אין להם מישהו שהם יכולים לפנות אליו ולבקש שיסבירו להם איך מתנהלים עם ילד של משרת מילואים. אני יכול להגיד לכם שלילדים שלי מתייחסים רגיל, הם מקבלים עונשים רגיל, הכול כמו כולם. אין משהו שמייחד אותם, שאומרים שאולי בגלל שאבא שלהם לא בבית. כשנסעתי לפה הבן שלי שאל אותי: אבא, אתה עוד פעם הולך למילואים? כל פעם שאני יוצא מהבית זו השאלה שהוא שואל אותי. כל פעם שאני יוצא מהבית, הוא חושב שאני לא חוזר יותר.

דבר אחרון, משרד החינוך פתח מוקד רגשי. יפה, מעולה. זה מוקד שראוי להערכה, גם אמרו שהם עיבו אותו. יש פה כמה בעיות: יש שלוחות – אני ילד בן 9, מתקשר, אני צריך לחכות לשלוחה 5. לא עונים לי ישר. חיכיתי, לחצתי שלוחה 5, עונה נציגה שהיא לא נותנת לך ייעוץ רגשי, אלא היא לוקחת ממך הודעה ואז צריכים לחזור אליך. אני עשיתי ניסוי והתקשרתי בעצמי, אמרתי שאני צריך עזרה, שהבן שלי צריך עזרה. התקשרתי פעמיים, עד היום לא חזרו אליי.

לא חזרו אליך?

עד היום לא חזרו אליי. אם אליי לא חזרו, אז לכמה ילדי משרתי מילואים לא חזרו אליהם? תודה רבה.

תודה. חבר הכנסת ירון לוי, בבקשה.

תודה רבה, אדוני היושב-ראש. במציאות המורכבת ובחוסר הוודאות שאנחנו נמצאים בה צריך לדבר תכלס ואת האמת. מדובר בכ-300,000 ילדים. כל מערך השירות פסיכולוגי-חינוכי כולל בערך 5,000 פסיכולוגים. אם תחלקו את כל הילדים האלה - - -

3,400 פסיכולוגים.

עוד יותר נורא. אם תחלקו את מספר הילדים של אנשי המילואים פר הפסיכולוגים החינוכיים הקיימים, תבינו שמדובר פה במאות ילדים לפסיכולוג. בפועל אי אפשר באמת לתת טיפול רגשי. צריך לשים את הדברים על השולחן. אני חושב שצריך להסתכל בצורה אחרת על הדברים – כבר מספר חודשים אני מתלווה לכל הדיונים שאת נמצאת, כי זה חשוב מאוד – אנשי המילואים ונשות המילואים וילדי המילואימניקים צריכים לקבל הכול. הכול, הם צריכים לקבל כל מה שצריך, אם זה רגשי, חינוכי. הם צריכים לקבל כל דבר, כי בסופו של דבר הם 3% מכלל הציבור, וזה ציבור שהוא מופלה. הוא מופלה כי אין לו את הבחירה. מדובר בפטריוטים, אף אחד מהם לא יגיד שהוא רוצה להיות עם הילדים שלו, כי ביטחון המדינה חשוב להם.

משרד האוצר, אתם תוחמים את הכסף, ונזרקו כאן כל מיני סכומים. אם אנחנו רוצים להיות פרקטיים, צריך להחליט על סכום שיועבר למשפחה שהאב נמצא במילואים ולמשפחה תהיה את זכות הבחירה לעשות עם הכסף מה שהיא רוצה. לצורך העניין, ילד שאין לו ודאות, אנחנו יכולים ליצור לו ודאות גם אם האימא תחליט לשים את ה-2,000 או ה-3,000 שקל לחוג פעמיים בשבוע. המדינה צריכה לממן לה את זה, כי זה ייתן ודאות לילד וכי כרגע אי אפשר לתת לו טיפול רגשי. שימו את הדברים על השולחן, הרי אין מספיק פסיכולוגים בשירות הציבורי. נאמר כאן שנסגר הסכם, אבל לא נסגר שום הסכם, יש הבנות. וגם אם ייסגר הסכם עם הפסיכולוגים, זה יהיה ב-2025. אין לכם את הזמן, אחרי עשרה חודשים של לחימה, להמתין לשנה הבאה כדי לראות שאנחנו מחזקים את השירות הפסיכולוגי הציבורי.

המשפחות, אתם צריכים לקבל סל של הטבות ורשת ביטחון כלכלית ואתם תחליטו איך לנתב את הכסף. אם המדינה לא יודעת לספק לכם טיפול רגשי, אז אתם תעשו את זה בשוק הפרטי. אני יודע שמשרד האוצר לא אוהב את זה, כי זה פוגע בשירות הציבורי שלא קיים. אנחנו צריכים להסתכל על האמת, היושב-ראש, וכרגע מדינת ישראל לא יודעת לספק טיפול רגשי עוד לפני המלחמה ואחרי המלחמה על אחת כמה וכמה. זה שנגיד שהמערכת הורעבה ונתקוף את משרד הבריאות – לא יעזור, לא יקדם אותנו לשום מקום. יש הרבה פתרונות שאנחנו יכולים לתת עכשיו, והפתרון הגדול הוא כסף והמשפחות יקבלו את ההחלטה מה הן עושות עם הכסף הזה ואיך הן מטפלות בילדים שלהן.

זה אבסורד שכבר כמה חודשים אנחנו באותו מקום, באותו מקום בדיוק. אותם הדברים נשמעים, טענות מצד משרד האוצר ומשרד החינוך. תסלחו לי, אבל אי אפשר להגיע לכל הילדים של המילואימניקים ולכן מנהל בית הספר והמורים צריכים לקחת יוזמה, אחרת זה לא יקרה.

וצריך לפקח על זה.

וזה לא יקרה. לכן בואו נדבר על מה שכן יקרה. מה שכן יקרה אתם צריכים לקבל. שוב, אתם צריכים לקבל את הכול, כדי שיהיה לכם את השקט בתוך הבית. אחרי שהבעל חוזר ממילואים יש לכם התמודדות נוספת, אבל המדינה אומרת: אנחנו עד כאן, מכאן אתם תמשיכו קדימה.

אז בואו נסתכל על זה ובלי להאשים ובלי לתקוף. יש כאן צוות - - -

משימה לאומית.

משימה לאומית. כל הכבוד שאתם מגיעות ונלחמות על זה.

כל הפתרונות והדרישות הכי פרקטיות כבר נאמרו בשולחנות עגולים, בישיבות כאלה ואחרות. בגדול יש פה משהו שהוא בסיסי בכל הקשור לטיפולים הרגשיים וזה ההבנה שמשפחות המילואים הן אוכלוסיית יעד. גם משרד החינוך, גם משרד הרווחה וגם משרד הביטחון יודעים לסמן אוכלוסיות שצריכות טיפול שהוא קצת שונה. בתוך כל המלחמה הזאת כמובן שכל מדינת ישראל צריכה טיפולים רגשיים אקסטרה-אקסטרה, אנחנו מבינים, אבל עדיין למשפחות שמפונות משרד החינוך יודע לתת מענה, לנפגעי הנובה וכו'. אני חס וחלילה לא משווה ואני אומרת שכל אחת מהאוכלוסיות האלה צריכה איזושהי התייחסות שהיא קצת שונה ואנחנו מבקשות את זה כבר עשרה חודשים, אבל זה לא מצליח לקרות. אז דבר ראשון זה להגדיר אותנו כאוכלוסיית יעד שמצריכה טיפול אחר.

דבר אחרון שאני מבקשת שניתן לו מענה, דווקא בוועדה הזאת, זה לראות איזה מענה טיפולי – בין אם זה דרך עוד ואוצ'רים או איזשהו מענק כספי נוסף – לגילאי 14 עד 18.

זה הנושא: ילדים. לכן זה פה. מבחינתי ילדים זה עד גיל 18.

אגב, יש ילדים שהתחילו עם כדורים פסיכיאטריים ואף אחד לא נותן מענה רגשי ולא מענה כלכלי.

בהתאם לדברים שנאמרו כאן לגבי המענים במסגרת משרד החינוך – אני שמחה שיש כאן נציגה בכירה – אני מבקשת לשים דגש על הקיץ. אומנם אנחנו בעיצומה של חופשה, אבל חשוב להנחות את הצוותים החינוכיים גם במהלך החופשה להתעניין באותם תלמידים. אני יודעת שיש בתי ספר שעושים את זה, לא ברור לי אם זה מטעם איזשהו נוהל מוסדר או שזו איזושהי יוזמה ספציפית ואישית, אבל חשוב לשים על זה דגש גם עכשיו.

תודה רבה.

אני אסכם. קודם כול, תודה רבה לכל המשתתפים. הדיון הזה הוא דיון נוסף על דיונים אחרים שהיו בוועדות אחרות. אני חושב שזה שהתקיימו במקום אחר דיונים דומים, זה רק מוסיף ולא גורע. אנחנו נשתף פעולה גם עם שאר הוועדות. אני מקווה שנוכל לתת עוד משהו, עוד נדבך, לאנשי המילואים, לנשות המילואים, לילדי המילואים. תודה רבה לכם.


הישיבה ננעלה בשעה 13:50.