פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



2
ועדת החינוך, התרבות והספורט
21/07/2024


מושב שני

פרוטוקול מס' 259
מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט
יום ראשון, ט"ו בתמוז התשפ"ד (21 ביולי 2024), שעה 10:3 0

הצעת חוק יום בריאות הנפש, התשפ"ד-2024, של ח"כ מיכל מרים וולדיגר, חה"כ ואליד אלהואשלה, חה"כ אוהד טל

חברי הוועדה: יוסף טייב – היו"ר
אביחי אברהם בוארון
סימון דוידסון
מיכל מרים וולדיגר
קטי קטרין שטרית

מיכל גרשוני - עו"ד, יועצת משפטית בלשכה המשפטית, משרד החינוך

אלעד גודינגר - עו"ד, מנהל מחלקה בכיר, משרד הבריאות

שי יוסף - עו"ד, רפרנטית זכויות אנשים עם מוגבלות בייעוץ וחקיקה, משרד המשפטים

דן אורן - עו"ד, ראש אשכול חברתי, משרד המשפטים

טל פוקס - ע"ד, המחלקה למדיניות וחקיקה, האפוטרופוס הכללי

גליה שרף - מנהלת פרויקט תמיכה בפצועי המלחמה, נציגי עמותות

ד"ר חנה קטן - רופאה בכירה, שוברות שוויון, מועצה לאומית לבריאות האישה

אסתר קרמר

- חברת ועד מנהל, עמותת לשמ"ה

רן טואיטו - ע' רמ''ד חקיקה, משרד הביטחון

ברהן מלדה - מפקח ארצי קהילתי לקליטת עלייה, משרד העלייה והקליטה

רות דיין מדר - מנהל מחלקת חברה, מרכז השלטון המקומי

תמי סלע

יהודית גידלי

אושרה עצידה


רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות.

הצעת חוק יום בריאות הנפש, התשפ"ד-2024, של ח"כ מיכל מרים וולדיגר
חה"כ ואליד אלהואשלה, חה"כ אוהד טל

שבוע טוב. היום, יום ראשון, ו' בתמוז התשפ"ד, 21 ביולי 2024. אני מתכבד לפתוח את ועדת החינוך, התרבות והספורט. על סדר-היום: הצעת חוק יום בריאות הנפש, התשפ"ד–2024, של חברת הכנסת מיכל וולדיגר, חבר הכנסת ואליד אלהואשלה, וחבר הכנסת אוהד טל, להכנתה לקריאה שנייה ושלישית.

חברת הכנסת מיכל וולדיגר המציעה, האם את רוצה להגיד כמה מילים?

אני מקווה מאוד שהיום נעביר את החוק לקריאה שנייה ושלישית במליאה, ובשבוע הקרוב במליאה. הנושא תמיד חשוב, אבל בוודאי ובוודאי שלאור אירועי ה-7 באוקטובר ומלחמת חרבות ברזל הוא חשוב במיוחד. נושא החוסן הנפשי של אזרחי מדינת ישראל הוא קריטי ומהותי. המודעות והיידע בעניין חשובים מאוד. אנשים פוחדים היום לדבר על כך. ואם הם מדברים על כך, אז הם סופגים העלבות, החרמות והדבקת כתמים, וזה לא צריך להיות כך. צריך לדבר על החוסן, צריך לדעת שחוסן הוא הדבר הכי חשוב, חיוני וקריטי. התחום הזה כולל בתוכו את בריאות הנפש. בכך שנביא את כל התחום הזה למודעות, אנחנו נמנע אובדנות, נשפר את ה-well being של אזרחי מדינת ישראל, ונצליח להביא, באמת, את החברה כולה למקום הרבה הרבה הרבה יותר טוב. החוק הזה הוא חוק חשוב וקריטי.

תמי, בבקשה.

אנחנו, באמת, בשלב של הכנה לקריאה שנייה ושלישית. הצעת החוק עברה בקריאה ראשונה במליאה. בסך הכול, רוב הדברים נותרו. אנחנו, כמובן, נקרא את הסעיפים. אציג את שלוש הנקודות שיש בהן שינויים, ושהשארנו מהישיבה הקודמת: נקודה אחת הייתה כיצד אנחנו מנסחים, ומה מידת המחויבות של משרד החינוך ומערכת החינוך לעניין הזה של ציון יום בריאות הנפש. הנוסח שמופיע פה כרגע הוא: "במשרד החינוך ובמערכת החינוך – ככל שיחליט שר החינוך.". נדון בזה כשנגיע לסעיף.

משרד נוסף שהיה סימן שאלה אם יצטרף למשרדים שמצוינים במפורש בחוק הוא משרד העלייה והקליטה. קיבלנו - - -

זה לא היה סימן שאלה. לדעתי, זה פשוט חוסר קומוניקציה בין הדברים.

היה לי קשר איתם, והבנתי שכן היה. בכל אופן, כרגע הם עדיין - - -

בכל מקרה, הם אישרו את ההשתתפות בשמחה.

אוקיי. ביקשנו גם לשמוע את דברם. והדבר האחרון – הייתה איזושהי מחלוקת לגבי סעיף הביצוע והתקנות. גם בגלל איזשהו חשש שהעלו חלק מהמשרדים, שאם כתוב במפורש שהשר הממונה, שהוא שר הבריאות, קובע תקנות – איך זה עומד ביחס לסמכויות כל השרים וראשי היחידות השונות, שמנויים בסעיפים, לקבוע את אופן ציון החוק. בסופו של דבר, הסתכלנו על חקיקה בתחום הזה של ימי ציון. הרבה פעמים לא מתייחסים באופן מפורש לסמכות לקבוע תקנות, כי, באמת, בדרך כלל אין כול כך קביעה של תקנות בחוקים כאלה. זה לא אומר שאם השר מוצא לנכון שצריך להתקין תקנות, יש לו סמכות מחוק יסוד: הממשלה. וגם שם הוא מחויב לפי הנחיית היועץ המשפטי לממשלה לתיאום בין-משרדי עם הגורמים. בוודאי אם הוא מתקין תקנות שעוסקות בתחומים של משרדים אחרים או רשויות אחרות. אבל זה לא יוצר את הסתירה - - -

אבל שיהיה ברור שמעצם תפקידו הוא יכול לתקן תקנות. שוב, כמובן בסטנדרטים ולפי הקריטריונים שצריך. אבל לא צריך את האמירה המפורשת כי זה טבוע בתפקיד שלו.

נכון. וגם האמירה המפורשת הייתה יכולה ליצור איזה קושי פרשני, וכאן מאוד ברור שאם זה נובע מהנחיית יועץ משפטי לממשלה, אז הוראה מפורשת בסעיפים שקובעת שאותו שר הוא זה שקובע את אופן ציון היום, היא הגוברת לעניין הזה. קיצרנו את הסעיף הזה.

אני אקרא עכשיו, ונשמע הערות, אם יהיו.

ההתייחסות לפי הסעיפים וההתקדמות. תרימו את היד וניתן לכם.

"מטרה
1.
מטרתו של חוק זה לקבוע יום ציון שנתי לשם הגברת הידע והמודעות של הציבור לתחום בריאות הנפש בכלל ולהיבטים הייחודיים והלאומיים של החברה בישראל בפרט, לרבות לשירותי סיוע, טיפול ושיקום, לשם קידום ההכרה בזכות של כל אדם לחוסן ולבריאות נפשיים ובזכותם של מתמודדי נפש להשתתפות שוויונית בכל תחומי החיים, ולשם צמצום דעות קדומות בתחום זה."

האם מישהו רוצה להתייחס לזה? בבקשה.

אסתר, אני נציגת קואליציית ארגוני בריאות הנפש. אני חושבת שזה המקום הכי נכון לברך על החוק הזה, ולהגיד כמה החוק הזה הוא חשוב. בשם הארגונים, בשם מתמודדים הנפש בעצמם, אני רוצה להגיד שיש חשיבות מאוד גדולה לחוק הזה. אנשים בעולם חושבים היום שלמתמודדי הנפש יש שתי אוזניים ארוכות, קרניים וזנב, ושהם רוצחים ופושעים, וזה דבר שהוא לא נכון. מאוד חשוב לציין ולהראות ביום הזה שמתמודדי הנפש הם אנשים רגילים, כמוני וכמו חבריי, אבל גם כמו כל האנשים האחרים בעולם – לא רואים ולא יודעים. אני חושבת שככל שהחוק הזה ייכנס ושהדעות הקדומות ירדו ויראו את האנשים כחלק מהחברה, זה דבר מאוד חשוב, ובמיוחד בקרב תלמידים צעירים בבית ספר. זה הזמן להכניס להם את הדבר הזה. ככל שמישהו הוא יותר צעיר, יותר קל ללמד ולתת לו לדעת את הזה. לכן, אנחנו מאוד מברכים על החוק. ותודה גם לך, חברת הכנסת מיכל, על כל מה שאת עושה למען מתמודדי הנפש בכלל, ובחוק הזה בפרט.

תודה.

בהמשך לדברי חברתי, אני רוצה שוב לציין כנציג משרד המשפטים, כנציג הממשלה, שהממשלה תמכה בהצעת החוק מכל הסיבות שאמרה חברתי. זהו אחד מההקשרים הרבים שבהם יש שיתוף פעולה בין הממשלה לבין החברה האזרחית והארגונים. כמי שעוסק בתחום זכויות אנשים עם מוגבלות מזה 31 שנה, אני גם רוצה לציין שלמרות שהכיוון הכללי בכל הקשור לזכויות של אנשים עם מוגבלות הוא כיוון של התייחסות לכלל האוכלוסייה של האנשים עם מוגבלות, מתוך תפיסה שרב המאחד בין הקבוצות השונות בתוך הציבור של האנשים עם מוגבלות ממה שמבדיל ביניהן. עדיין ברור שיש צורך בהתייחסות מיוחדת לצרכים המאוד מיוחדים של הקבוצה הזו. זה בא לידי ביטוי בחקיקה הישראלית וגם בהצעת החוק הזו שהיא, כאמור, בתמיכה שלנו כממשלה. תודה.

בבקשה.

ד"ר חנה קטן. אני באה כעת כמייצגת את המועצה הלאומית לבריאות האישה של משרד הבריאות, שבה אני חברה. אני רוצה מאוד מאוד לברך את חברת הכנסת מיכל, שעוסקת בנושא הזה במסירות נפש כבר הרבה מאוד שנים. אני רופאת נשים ואני רואה 50% מהאוכלוסייה. כבר במסגרת בתי הספר וגם בכיתות הנמוכות אנחנו רואים הרבה מאוד הפרעות נפשיות שקשורות להפרעות אכילה, הפרעות שקשורות לדימוי גוף ולדברים שקשורים להתנהגויות מורכבות מסוכנות. שלא לדבר על החרדות ועל כל בעיות החוסן שהתעוררו בעקבות המלחמה. וזה ממשיך הלאה לתחלואות שבהמשך הזמן עלולות להגיע גם, באמת, לבעיות שהן כבר יותר פיזיולוגיות. אם עושים את הדברים במסגרת חינוך, משרד החינוך, בגיל צעיר, זה בעצם מניעה של תחלואה גופנית ונפשית. כי זה לא רק תחלואה נפשית. חלק גדול מהדברים האלה גם גוררים אחר כך גם תחלואה גופנית גרידא. ולכן, גם בכובע של רופאה אני רוצה להגיד שדווקא מערכת החינוך היא המקום למנוע תחלואה שיכולה להגיע, בסופו של דבר, למערכת הבריאות. מיכל, תודה רבה רבה על כל מה שאת עושה.

תודה.

גברתי, בבקשה.

שלום. אני גליה שרף. אני פה מטעם עמותת החמ"ל האזרחי, וכאימא למתמודדת נפש. לפני שנתיים, אולי קצת פחות, הייתי כאן עם ביתי, בהזמנת חברת הכנסת מיכל וולדיגר, בכנס מוגבלויות שקופות, שיצאו ממנו שותפויות מאוד מעודדות. אמרתי לנוגה שאני באה לפה היום ושאלתי אותה אם יש לה מסר נוסף, והיא כתבה לי כך. אני אקריא מה שהיא כתבה לי: אני למדתי לזהות ולצמצם טריגרים, אבל פתאום בבת אחת יש כול כך הרבה מתמודדים חדשים שאולי ינסו לא להתעכב על עצמם, להדחיק את הרגשות הקשים, ולהמשיך הלאה. מישהו צריך לראות אותם ולהסביר להם שיכול להיות בסדר. צריך לתת לגיבורים הזדמנות לבקש עזרה.

אני רוצה בשתי דקות לבוא עם שני מסרים: האחד הוא מהחמ"ל האזרחי. אני מנהלת את פרויקט התמיכה בפצועי המלחמה. אנחנו כבר תשעה חודשים מסתובבים בין המשפחות השכולות, בין פצועי המלחמה ומשפחותיהן, בין השורדים, המפונים, המילואימניקים, משפחות העורף. אין צורך שאסביר את היקף פגיעות הנפש.

בריאות הנפש צריכה להמריא, ומהר, לשורות הראשונות של סדר העדיפויות במשכן הזה. יום בריאות הנפש זה דרך מצוינת להציף את הנושא כל שנה בהתאמה לתקופה. ליצור פלטפורמה וגרעין ממנו יצמחו עוד יוזמות חשובות. ולכן, אנחנו, כמובן, תומכים בהצעת החוק, ומחכים להיות חלק מהפעילות התודעתית ביום הזה, לקראתו ובעקבותיו.

אני רוצה להזכיר ששילוב מתמודדי הנפש בחברה צריך להיות עניין של החברה ולא רק של המתמודדים. הדרך לשילוב שלהם היא דו-צדדית. מכאן אני רוצה לומר כמה משפטים בתור אימא של נוגה. אני מופתעת מהצעת החוק שצורפה לחומרי הרקע לישיבה הזו, שבה לא מוזכר או נמחק משרד החינוך ומערכת החינוך. משרד החינוך צריך להיות המקום הראשון שדואג לדברר ללקוחות שלו שאפשר וצריך לטפל בבריאות הנפש שלהם. צריך לדברר להם את המקומות הבטוחים שאפשר לדבר בהם, שזה הרגשה שלהם לבד, שצריך לנרמל את זה. דווקא בגיל של בתי הספר, ובמיוחד אצל בני הנוער, ההתמודדות הנפשית היא רגישה יותר, ראשונית, מפחידה, קשה לדבר במילים ומבודדת.

החשיבות של השיחה בקשר לבריאות הנפש בבתי הספר היא לא רק כלפי המתמודד היחיד. היא צריכה להיות מופנית לכיתה כולה, שהיא הבריאה לכאורה, להיות סובלנות ומכילה וקשובה למתמודדים. לא פחות חשוב זה לעודד את המודעות בקרב המורים. חייבים לציין את היום הזה בחדרי המורים. חייבים לתת להם כלים. הם צריכים לדעת לזהות ולתת מענים ברגישות הנדרשת.

אני מניחה שהתנגדות משרד החינוך להעלות את נושא הנפש בבתי הספר באה מתוך המגבלות הטיפוליות של המערכת וההתמודדות עם הנושאים שזה עשוי להציף. אבל צריך לעשות התאמות לכל גיל. לא חייבים להתחיל בכיתה א'. אם יש מגזרים שמתנגדים, זה דווקא רמז לכך שבאותם מגזרים צריך לתת דגש על המודעות.

בשורה התחתונה, הנפשות הצעירות צריכות לדעת שהן לא לבד, ושיש להן זכות לחוסן נפשי. רק בתוך מסגרות החינוך נוכל להתחיל את התהליך של מחיקת הסטיגמה. הפתרון הוא לא להוציא את הילדים למערכת חינוך פרטית, כפי שאני נאלצתי לעשות עם הבת שלי. לכן, אנחנו מציעים להחזיר או מערכת החינוך או משרד החינוך, בלי וטו של שר החינוך, לחוק.

תודה, ויישר כוח למיכל ולכל העוסקים במלאכה החשובה הזו.

תודה רבה.

האם יש פה מישהו ממשרד החינוך?

כן. מיכל נמצאת פה. כשנגיע לסעיף, נדון בו.

אני מעירה גם הערה קטנה שקשורה לסעיף המטרה, ודיברנו על זה בישיבות קודמות, שבמקביל הייתה גם - - -

לא זכרתי שהם הורידו את זה. הייתי בטוחה שזה בסדר.

יש התעקשות גורפת של השר לאור ריבוי ימי הציון.

הקטע הזה זה משגע אותי. זה לא השר. גם בחוק החרם. זה לא הגיוני הדבר הזה. הם פשוט רוצים ליטול כל אחריות מהדברים הללו. זה לא הגיוני, זה פשוט לא הגיוני. זה דבר שהוא חמור בעיניי. הייתי ראש מטה של שני שרים. גורמי המקצוע באים לשר. מבלבלים במוח. אומרים: אי-אפשר. יש רכז הכלה, יש רכז מוגנות. אבל, חס וחלילה, שלא יהיה רכז חרם. אתה מבין? זה פשוט לא יאומן. יש דברים שמתפתחים עם השנים. יש רשתות חברתיות, יש שיימינג, וכל מיני דברים כאלה. פעם חשבנו שבתיכון יש חרם או בעיות בריאות נפש. אחר כך אמרנו: לא, ביסודי. כבר בגנים היום יש חרם על ילדים. בגנים. אז אומרים לי: לא, זה לא חרם. זה דחייה. יש דחייה. מעניין – השמות המפוצצים שמשרד החינוך נוהג להשתמש בהם. האם דחייה לא גורמת לבעיות נפשיות אצל ילדים? גורמת, ועוד איך? אז תביאו מישהו שיטפל בזה. לא – זה התשובה.

תמי, בבקשה.

רק עוד הערה לעניין סעיף המטרה. אנחנו דיברנו על כך שבמקביל בוועדת הבריאות, הייתה הצעת חוק לתיקון חוק שיקום נכי נפש בקהילה, והיא, באמת, התקדמה ועברה, והפכה לחוק. עכשיו זה חוק שיקום מתמודדי נפש בקהילה. אז זה תואם גם את נוסח שתיקנו כאן, ונציין את זה.

אני חוזרת לסעיף 2.

"יום בריאות הנפש
2.
(א) מדי שנה, ביום 10 באוקטובר, המועד שבו מצוין יום בריאות הנפש העולמי, יצוין בישראל יום בריאות הנפש (בחוק זה – יום בריאות הנפש).



(ב) חל יום בריאות הנפש ביום חג, מנוחה או שבתון, או ביום זיכרון או ציון ממלכתי, או ביום שלפני אחד הימים כאמור, יצוין יום זה ביום החול הראשון שאחרי אותו יום."



אם אין הערות, אמשיך לסעיף 3. אין.


"דרכי קיום
3.
יום בריאות הנפש יצוין, בין השאר –



(1) בדיון מיוחד במליאת הכנסת במועד האמור בסעיף 2 או במועד סמוך לו; חל יום בריאות הנפש בפגרת הכנסת..." – ופה זה יכול להיות רלוונטי במיוחד – "...רשאי יושב ראש הכנסת לקבוע מועד אחר לציון יום בריאות הנפש במליאת הכנסת;



(2) בבית הנשיא, כפי שיחליט נשיא המדינה;



(3) במערכת הבריאות, כפי שיחליט שר הבריאות;



(4) במשרד הרווחה והביטחון החברתי, במחלקות לשירותים חברתיים ברשויות המקומיות ובמסגרת שירותי הרווחה הניתנים על ידי מי מטעמם, כפי שיחליט שר הרווחה והביטחון החברתי;



(5) במוסד לביטוח לאומי, כפי שיחליט השר שהמוסד בתחום אחריותו;



(5א) במשרד החינוך ובמערכת החינוך, ככל שיחליט שר החינוך;"



כמובן שזה ימוספר מחדש.

כן, הינה הגענו לסעיף. כבר דנו כול כך הרבה פעמים ואשמח לשמוע שוב את עמדת משרד החינוך. ולו יהי ויהיה נס ופלא, והוא יסכים וייאות כמו כל משרדי הממשלה האחרים לכתוב: כפי שיחליט. זה נשמע אולי נורא קטנוני לדבר על ההבדל בין המילים "כפי" ו"ככל", אבל יש לזה משמעות עצומה. "ככל" – השר יכול גם להחליט: לא מתאים לי, לא בא לי, לא מתייחס לזה. ו"כפי" – יש לו מספיק שיקול. הוא צריך בהחלט לציין את היום, אבל יש לו שיקול דעת רחב מאוד איך לציין אותו. קשה לי, באמת, אפילו להגיד את המילים שאני מרגישה כי אני חושבת שמשרד החינוך הוא המשרד הכי חשוב באירוע הזה.

בלי משרד החינוך אין חוק כי כל הנושא הזה מתחיל במשרד החינוך.

נושא החוסן והבריאות הנפשית כול כך קריטיים ומשמעותיים. ואם אתם כבר עושים את זה, אז מה זה משנה? אז אתם כבר עושים את זה. ואם אתם לא עושים את זה – אוי ואבוי, אז תתחילו לעשות את זה. ולכן, אני לא מצליח להבין. אין היום הזה כדין כל יתר הימים האחרים. ויש לי המון כבוד לכל הימים האחרים, אבל הם לא עומדים בבסיס החברה. חוסן נפשי ובריאות נפשית זה הבסיס של הבסיס של הבסיס. ואם לא נקנה את זה לילדים בגיל הרך, אנחנו יכולים לשלם המון כסף ולעמול מאוד קשה בגיל היותר מבוגר, אבל הרבה פעמים פחות נצליח. יהיו לזה תופעות לוואי, כולל מה שאמרה ד"ר חנה קטן, גם תחלואים גופניים, המחלה תהפוך ליותר כרונית. ובאמת, אין לי אלא להצטער. ואולי אני גם אגיש הסתייגות, ככל שנקבל את זה בצורה הזו.

מיכל, בבקשה.

עמדת המשרד לא השתנתה. משרד החינוך עומד על זה שישאירו לו את שיקול הדעת.

למה?

משאירים לו את שיקול הדעת.

ואם בכלל לציין את היום הזה.

למה?

מהטעמים שכבר הזכרנו בעבר.

לא, לא. תגידי למה.

זה נוגע לכל החוקים שקשורים לימי ציון. משרד החינוך אוהב שיש לו את שיקול הדעת אם לציין בכלל.

מה זה? "חינוך אוהב"? איך משרד החינוך אוהב? האם יש למשרד החינוך רגשות? תסבירי לי.

זו העמדה של השר.

לא, זה לא עמדת השר. אל תגידי "עמדה של השר". תסלחי לי, הייתי ראש מטה של שר החינוך. אני יודעת בדיוק איך זה עובד. אתם, גורמי המקצוע, באים אליו.

קטי, לשם שינוי, אני מעיד שאכן זו עמדת השר.

כי הם מסבירים לו: אל תיכנס לזה. למה? לא צריך. יש מספיק ימי ציון.

בכנסת הזו אני נחשף פעם אחר פעם, בפרט בימי ציון וגם בהצעות חוק אחרות, שכשוועדת שרים מאשרת איזשהו חוק, או שהיא לא יורדת לסוף דעתו של המציע, ולכן מאשרת ואחרי זה מגיעה לוועדה, ואתה מקבל עמדה ברורה ונחרצת של השר או של גורם מקצועי כזה או אחר שבא ואומר לך: אנחנו לא התכוונו לקדם את הצעת החוק, ובמקרה דנן, לצורך העניין, שמשרד החינוך יהיה כלול בהצעת החוק. אם אני לא טועה, אני צריך לבדוק, אולי היתה גם על זה התנייה בוועדת שרים.

אני חושבת שכן. פה הייתה התניה.

ולכן, אני מציע לוועדת השרים, ואני מודיע: בכל הצעת חוק הבאה שתגיע, ושאושרה בוועדת שרים, אני לא אחריג שום משרד, ושום סיפורים. אתם רוצים לעצור את זה – תעצרו את זה שם בוועדת שרים. אל תביאו את זה לוועדה פה, ואחרי זה תפעילו לחץ מטורף על חברי הוועדה ועל יושב-ראש שלא ייכנסו לתוך החוק. עם כל הכבוד, תתחילו לעבוד כמו שצריך.

ויותר מכך, אנחנו בקואליציה. אנחנו מאוד רוצים להיות יד ביד עם הממשלה. אנחנו מבינים. אבל אנחנו לא חותמת גומי. לכן, אנחנו מערכות נפרדות.

כן, אבל חשוב להגיד שבהצעת החוק הזו הייתה התנייה בוועדת שרים שהם לא יהיו בתוך נוסח החוק.

כן, אבל שמתי לב, אדוני היושב-ראש, שיש משהו בשפ"י, שהוא האגף שאמור לטפל בכל הנושא הזה. אני לא יודעת, יש להם, באמת, איזשהו חשש. גם עניין החרם, גם עניין בריאות הנפש. מה לעשות, אי-אפשר לטאטא את זה מתחת לאדמה.

למה דווקא חשוב שמשרד החינוך יהיה כאן? כי הרי ילד שרב עם ילד אחר, הוא אומר לו: לך לחולי נפש. המושגים האלה חייבים לקבל משקל אצל הילדים. ומדברת איתך מישהי שהייתה מורה הרבה שנים. אני יודעת עד כמה הדברים האלה חשובים. והדבר הכי חשוב זה נושא הסטיגמה. הסטיגמה היא קריטית פה. כי גם אם ילד זקוק או אם הוריו החליטו שהם לוקחים אותו לטיפול כזה או אחר, הלחץ החברתי מסביב הוא שמדובר במשהו שהוא אסון. יכולים לקחת אותו לטיפולי סרטן ולטיפולים אורתופדיים, אבל, חלילה וחס, טיפולים בריאותיים. מפה זה מתחיל. וזה זר לי מאוד. צר לי מאוד. לא מקובל, לא הגיוני, שדווקא משרד החינוך, שאמור לעודד פתיחות אצל ילד ושיח בנושא הזה, ואמור לעודד. כי אחר כך אנחנו מקבלים את הילד במצב הרבה יותר קשה בשנים שהוא גדל. זה משהו שהוא לא מובן לי בשום פנים ואופן. טיפולים במגדרים – הכול טוב ויפה. טיפול כזה ואחרים בכל מיני דברים הוא מאוד טוב. הכול טוב ויפה, אבל למה הם בורחים מהנושא הזה של לטפל בזה בצורה יסודית? זה משהו שלא מובן לי.

אני רוצה לפנות שוב למשרד החינוך, וגם אליך, כבוד היושב ראש. אני, באמת, לא מצליחה להבין במובן הזה שאם כבר יש, ומציינים ומדברים על התחום של בריאות הנפש וחוסן במשרד החינוך, אז מה הבעיה? אז זה לא מגביל שום דבר כי בלאו הכי הם עושים את זה. ואם הם לא עושים את זה, אז שם הבעיה היא הרבה יותר משמעותית. כלומר, למה לא מציינים, ולמה לא מדברים, ולמה לא מעלים למודעות ולמה לא נותנים כלים ומיומנויות כדי לעשות את הנושא להרבה יותר נורמטיבי ויותר לדבר עליו ולנרמל את עניין חוסן ובריאות נפשית? אני, באמת, שואלת: האם יש לכם תוכניות כאלה? האם אתם עושים? האם אתם מדברים על התחום? כי, בינתיים, אני לא זוכה לשום דבר – שום שיתוף פעולה.

אתה יודע איפה הבעיה, אדוני היושב-ראש? כי ילד בכיתה, שלוקח כדורים שהוא חייב לקח אותם, לא לוקח אותם כי הסטיגמה מפריעה לו. כי החברים שלו שואלים אותו: מה אתה לוקח? למה אתה שותה את הכדור הזה? והם מתחילים להעלים את הכדורים, ואז אתה מקבל אותם במצב נפשי הרבה יותר קשה. ואז הנהלת בית הספר מבקשת להוציא את הילד הזה מבית הספר, ולהעביר אותו לבית ספר אחר, וזה הולך ונעשה כמו כדור שלג. ואז אנחנו מוצאים שהילדים האלה נופלים בין הכיסאות. זה לא עניין של בית ספר פרטי או לא פרטי. זה פשוט חוסר טיפול.

זו מחלה. יש לנו מחלה בלקחת את האחריות ולהפיל אותה על מישהו אחר. איפה ראית דבר כזה שחוק, שבו כל המשרדיים הממשלתיים חושבים לנכון לציין את היום הזה, ודווקא אותו משרד שאמור לטפל בילדים הללו לא? זה פשוט לא הגיוני, ואני עוד לא הבנתי את זה. נניח והשר מתנגד. אבל אני לא מאמינה. אני אומרת לך שזה שר פתוח, שר לבבי, שר שאוהב לשמוע על דברים. אוהב לקחת את הדברים ברצינות ולעשות ולהפוך אותם.

קטי, היינו בדיבורים עם השר. זה לא הבחורה הנחמדה שיושבת פה, זה השר אומר את זה במפורש.

זה בגלל שהשר מגן על גורמי המקצוע. הוא לא יכול לצאת נגד גורמי המקצוע.

בסדר. אבל עדיין זה השר.

אני רוצה לדעת את חוות הדעת של שפ"י, ומה שפ"י אומרים על זה, למה הם לא באים לשר ואומרים לו שזה חשוב.

משרד החינוך.

אין לי מה להוסיף. שוב, זו העמדה של השר – שיהיה לנו את שיקול הדעת, אם וכאשר.

יש להם שיקל דעת גם באם – כפי ש-.

אם, כן.

משרד המשפטים, בבקשה.

אני שומע את הדיון, ואני רוצה לומר כמה דברים. קודם כול, כיוון שאנחנו, במשרד המשפטים, אחראים יחד, כמובן, עם הייעוץ המשפטי של הכנסת על נוסח החוק ועל הבהירות של הנוסח, אני רוצה להבהיר, מה שכולנו מבינים, שיש פה הבדל של ממש, על קוצו של יו"ד. כלומר, מילה אחת. במקום שיהיה כתוב: כפי שיחליט, כאמור לגבי כל השרים האחרים, כתוב: ככל שיחליט. כפי – זה אומר איך ייקבע. אבל אין בכלל שאלה שהיום ייקבע באותה מערכת, באותו משרד. וככל, זה אומר שאם. אם הוא יחליט. כך אני מבין את זה. אני אומר את הדברים לפרוטוקול.

נכון. זה ברור לנו. לא חידשת לנו.

זה נקודת הוויכוח.

בדיוק.

אבל אני אומר לפרוטוקול, מניסיון רב של פרשנות לאחר מכן, כשאז אנחנו נדרשים לדיונים שמתקיימים פה. ולכן, אני אומר את הדברים לפרוטוקול.

על זה אנחנו מצרים – בדיוק על כך.

זה נכון לומר שהתנאי לתמיכה של ועדת שרים היה לאו דווקא העמדה הספציפית הזו פה, אבל שהליכי החקיקה יקודמו, בין השאר, בהסכמת משרד החינוך, וזה בא לידי ביטוי פה.

לגבי מה שנאמר כאן לגבי ראשי עמדות של מערכות בתוך משרד החינוך ושר החינוך – לצערי, מבחינתנו, אין דבר כזה. כי כשנציג של משרד בא לוועדה ונותן עמדה של משרד, זה מובן שזו עמדה של השר שלו. וזה מביא אותי לעוד שתי נקודות קצרות: קודם כול, המדיניות הזו של משרד החינוך, ואני מכיר את זה מעיסוק בחוקים של משרד החינוך, היא מדיניות רוחבית שהמחוקק לא נכנס ומתערב לשר החינוך ולמערכת החינוך בתוכניות החינוך.

לא מתערבים. אומרים לו ההיפך – כפי שיחליט. חלק מהתפקיד שלנו כחברי כנסת זה לחוקק חוקים ולקבוע מדיניות. איך מבצעים את המדיניות – זה לגמרי השר. הוא הרשות המבצעת. אנחנו הרשות המחוקקת. ולכן, אני לא פוגעת. לא רוצה לפגוע, ולו במעט, בביצוע שלו. הוא יבצע, הוא יקבע, כפי שיחליט.

אבל אומר משרד החינוך, ואני לא מביע פה עמדה, אני רק מבהיר, כי גם עצם השאלה האם לציין, זה צריך להיות למדיניות של שר החינוך.

בסדר, אפשר לחלוק על זה. אני חולקת עליך. אני חושבת שאנחנו כחברי כנסת יכולים לקבוע שבמערכת החינוך במדינת ישראל צריך להיות יום שכזה. אתה יכול לחלוק עליי, אבל זה חלק מהכוח שלי כחברת כנסת.

חברת הכנסת וולדיגר, העמדה של המשרד שלנו היא לא כעמדת משרד - - -, והמבין יבין, אוקיי?

מאה אחוז. אני לא אומרת שאתה - - -. זה גם מה שאני אומרת.

אבל זה מה שניסיתי לשאול, והיא לא ענתה לי. אני מנסה להבין. צריך להיות גם הסבר למה לא.

ההסבר לא הוא כי יש הרבה ימים. אבל זה לא כמו כל הימים.

נקודה נוספת, אני מציין שכמעט לכל כלל יש יוצאים מהכלל. לפעמים בהליכי החקיקה מגיעים לשלב שבו יש פנייה לשר הממונה. אבל שיהיה ברור שכשנציג של משרד בא לוועדה, הוא בא כנציג של השר שלו. אין הבדל בין העמדה המקצועית לעניין הזה לבין העמדה של השר.

אני מציע שנתקדם. נצא להפסקה קצרה כשנסיים את ההקראה ונראה שהכול תקין ויישאר רק סעיף (5א), נעשה שיחה חזרה עם הגורמים ועם לשכת השר.

תמי, הערה. אם וכאשר ייכנס הנוסח, אנחנו נבקש שהוא יהיה: ככל שיחליט על כך.

ככל שיחליט על כך שר החינוך?

כן. זה היה בכל החקיקה האחרונה.

אוקיי.

תודה.

הערה קצרה למשרד החינוך. איזה מסר יקבלו הילדים? שהרי יום בריאות הנפש יצוין מסביבם ברשתות, במקומות אחרים והם יחשפו אליו, אבל יבינו שבבית הספר אסור לדבר על זה. איזה מסר אנחנו שולחים להם?

אני רוצה להגיד שצריכים לדעת שיש בבית ספר, מעבר לתלמידים עם התמודדות נפשית, גם הרבה תלמידים שההורים, האחים ובני המשפחה שלהם. ורק בשביל לחזק את אותם ילדים, שמתביישים במשפחה שלהם, ולתת להם קצת כוח ועוצמה.

אסתר, סליחה, ובלי פגיעה אישית, היא חותמת גומי. אין מה לשכנע אותה. היא פה בשם השר. מה שאתם אומרים חשוב מאוד לפרוטוקול, ותמשיכו לומר. אבל לצפות שהיא תגיד עכשיו: אוקיי, אה, נכון. שכנעתם אותי, אני משנה – זה לא יקרה.

כשדיברתי על החרם, אמרו לי זה משרה נוספת, יש פה עניין של תקציבים. אבל אני, באמת, מנסה להבין כביכול. אם היית שואלת אותי כמחנכת, היו שהייתי מוותרת עליהם. אבל זה יום חינוכי קריטי. זה חשוב, זה מודעות. יש פה ילדים שסובלים, ואתם אנשים שהכי הרבה צריכים לדאוג לרווחתם של הילדים הללו. את יודעת, זה כבר הגיע לגן. הנכדה שלי אומרת לי: סבתא, לא רוצים לדבר איתי. הם לא רוצים להזמין אותי למסיבת הבריכה שלהם. את שומעת ילדה בת חמש. זה כבר שם. זה התפתח. אז הם אומרים לי: לא, זה לא חרם. זה דחייה. משהו קורה לכם. משהו לא טוב קורה במשרד בתקופה האחרונה.

אני רק אציין לפרוטוקול שכל הנושא הזה של חרם ובריאות הנפש מצוין במשרד החינוך, ומטופל. אגף שפ"י מטפל ומתעסק בזה באופן יום יומי. אני לא פה לתת את כל מה שעושה אגף שפ"י. אבל לא מתעלמים מהנושא הזה – לחלוטין לא.

אגף שפ"י היה מוציא באותו יום, קרי, בעשירי, גלויה, מכתב, או פרח לכל ילדי ישראל. כאילו, מה האירוע? אני מרגישה שאנחנו טוחנים מים.

סעיף (6). תמי, בבקשה.

"(6) במשרד העבודה, במשרד הבינוי והשיכון, במשרד המשפטים, במשרד העלייה והקליטה ובמשרד התרבות והספורט, כפי שיחליט השר הממונה על אותו משרד, לפי העניין;"

יש פה באמת עלייה וקליטה שביקשנו.

האם נציגי עלייה וקליטה נמצאים איתנו בזום. ברהן מלדה, מפקח ארצי לקליטת עלייה, בבקשה.

אני מצטער, אני תקוע פה בצפון. אבל אני התחברתי מתחילת השידור. עמדת משרד העלייה והקליטה היא שאנחנו מסכימים להצעת החוק, אבל לא מתחייבים לתקציבים – זו העמדה.

באמת הושאר שיקול דעת מאוד רחב לכל משרד לגבי אופן הציון. ולכן, זה מאפשר, באמת, גם בהתאמה למגבלות התקציב של כל משרד.

אנחנו מרימים לכל משרד לראות עד כמה הנושא חשוב לו, בהתאם לתקציב שהוא יקצה לזה. אבל אין כאן שום התחייבות. זה מינימום.

ואם כבר אתה מעלה את הנקודה, אני אזכיר שמאגף התקציבים נמסר לנו שאין עלות תקציבית להצעת החוק.

אוקיי. תודה רבה.

נמצאת איתנו בזום רות מהשלטון המקומי. בבקשה.

בוקר טוב ותודה רבה. אנחנו רואים חשיבות רבה מאוד בחוק הזה, ואנחנו חושבים שנכון לציין אותו. אנחנו היינו מבקשים שסעיף 10, שעוסק ברשויות המקומיות, יאמר: כפי שיחליט ראש המקומית, ולא ימשיך את המלל שמפרט את יחידות הנוער וכד'. לרשות המקומית יש מגוון תושבים בגילים שונים – מהגיל הרך, ששם צריך לפעול בנושא, ועד האזרחים הוותיקים. אנחנו לא חושבים שנכון להוסיף ולציין, אלא לשמור את זה נקי, ובאמת לאפשר לראש הרשות, עם כלל המחלקות שלו, לפעול בעניין.

ראשית, אני מסכימה איתך שהבריאות הנפשית והחוסן הנפשי רלוונטיים מגיל לידה ועד הגיל השלישי. אבל כן ראינו מקום דווקא כן לציין את יחידות הנוער מאחר ואנחנו יודעים ששם הנושא הוא קריטי, משמעותי, מהותי. ובוודאי שבחינוך הבלתי פורמלי זה נמצא וחי שם. ולכן, זה לא שאנחנו הגבלנו, אלא ההיפך. אמרנו: ברשויות המקומיות, כפי שיחליט ראש הרשות המקומית, ופשוט ציינו: ובכלל זה פעילות במקום זה וזה. זה לא אומר שזה צריך להיות רק שם, זה לא אומר שזה צריך להיות שם. מפנים את תשומת הלב לנקודה הזו. ואגב, העברנו לא מזמן את חוק יום האחדות, וגם שם זה מופיע באותו נוסח בדיוק, והרשויות המקומיות הסכימו לנוסח. זה לא נוסח שהוא ייעודי וייחודי לחוק הספציפי הזה. אז זה לא פוגע. אני מסכימה לכל מה שאמרת, והנוסח לא פוגע כהוא זה במה שאמרת.

למה סעיף (11) עומד בפני עצמו ולא חלק מסעיף (10)?

בגלל שסעיף (11) מדבר על מסגרות שהן פרטיות ולא ציבוריות, ואי-אפשר לחייב אותן. ולכן, שם הנוסח הזה: ככל שיחליטו על כך, או אם יבחרו לעשות כן – אחד מהשניים – להבדיל מהרשויות המקומיות שהן חלק מהחובה.

אבל לא כל החינוך הבלתי פורמלי הוא פרטי

בגלל שהם רק נתמכים, כמו ארגוני נוער ותנועות נוער, אז משרד המשפטים בדיונים הקודמים התעקש לומר שיש בעייתיות להכניס אותם כחובה. ולכן, הכנסנו שם: אם יחליטו לעשות כן.

אולי אפשר, באמת, לכתוב ולציין: הפרטיים. כי עלולים לפרש את סעיף (10). כלומר, גם המסגרות חינוך בלתי פורמלי, שכן שייכות לתוך המארג של הרשויות המקומיות כמו המתנ"סים, יגידו: אוקיי, החלטנו שלא. זה נמצא תחת אחריותו של ראש הרשות המקומית.

גם תנועות הנוער וארגוני נוער נמצאים תחת יחידות הנוער.

נכון, אבל הם תחת סעיף (10) ולא תחת סעיף (11) – שלא תהיה פה איזה אי-הבנה.

יש פה, בחוק הזה, משהו שהוא כן חובה?

הרוב חובה.

לכולם זה חובה. כלומר, הם צריכים לציין את היום. רק שיקול דעת איך לציין את זה. האם באירוע, במייל, האם בפעילות או סדנא.

אנחנו רק נותנים את שיקול דעת לשרים איך לציין.

זה גם לא יהיה הגיוני שבכל חוק תהיה הוראה אחרת. בחוק יום האחדות הפרדנו. אמרנו: בפעילות מטעם יחידת נוער ברשות חינוך מקומית, בדרך שהיא תחליט לעשות כן. כלומר, היא מחויבת. בפעילות מסגרות חינוך בלתי פורמלי, אם יבחרו לעשות כן. אני חושב שגם אי-אפשר להמציא הסדר אחר. הדיונים האלה היו גם שם.

אין בעיה, אני מקבלת.

אז אנחנו הגענו ל-(7). דילגנו בגלל שרות דיין עלתה. אני חוזרת ל-(7).


"(7) במערכת המשפט, כפי שיחליט נשיא הערכאה השיפוטית, לפי העניין;


(8) בצבא הגנה לישראל, כפי שיחליט ראש המטה הכללי של צבא הגנה לישראל או מי שהוא הסמיך לעניין זה;


(9) במשטרת ישראל, כפי שיחליט המפקח הכללי של המשטרה או מי שהוא הסמיך לעניין זה;"



קראנו ברשויות המקומיות. בפעילות מסגרות החינוך הבלתי פורמלי – העירה לי פה המציעה שנכתוב באותו נוסח: ככל שיחליטו על כך. אבל זה אותו רעיון – שזה לא מחייב. כמו למעלה.

וביצוע ותקנות שר הבריאות ממונה על ביצוע חוק זה. בכותרת" ביצוע, ולא ביצוע ותקנות.

אוקיי. התייחסות לסעיף (7). האם משרד הביטחון נמצאים איתנו בזום?

יוסי, זה סעיף (8), לא (7).

בסדר. הצבא.

כן, (8). סליחה.

רן, בבקשה.

ההתייחסות שלנו לא משתנה. אנחנו מסכימים לנוסח כמו שהוא.

תודה.

אוקיי, מעולה. הנהלת בתי המשפט – האם יש לנו מישהו או שאנחנו מכניסים אותם? אוקיי.

בזמנו הסכימו.

האם קראת את סעיף (9)?

קראנו הכול.

אוקיי, סליחה. אנחנו נצא להפסקה של עשר דקות כדי לנסות להגיע להבנות לגבי סעיף (5א), ונתכנס פה בשעה 11:33. יצאנו להפסקה.

(הישיבה נפסקה בשעה 11:23 ונתחדשה בשעה 11:40.)

אנחנו מחדשים את הדיון בנושא: הצעת חוק יום בריאות הנפש, התשפ"ד–2024, להכנה לקריאה שנייה ושלישית. ניסינו בהפסקה להגיע להבנה עם משרד החינוך. עמדת המשרד בעינה עומדת. הם מתעקשים שיישאר בסעיף (5א): במשרד החינוך ובמערכת החינוך, ככל שיחליט שר החינוך.

ככל שיחליט על כך שר החינוך.

ככל שיחליט על כך שר החינוך. לטענת המשרד, לטענת לשכת השר, אלו ההבנות וההסכמות שהגיעו עם המציעה, ולשם כך זה עבר בוועדת שרים ונדון בטרומית. אני מבין שהייתה גם פגישה בין המציעה ללשכת השר כדי לנסות להגיע להבנות. גם בפגישה הזו השר התעקש לומר שיישאר: ככל שיחליט על כך שר החינוך. היה איזשהו ניסיון אולי לרשום: בהתאם, ואני מבין שמשרד המשפטים קבע שבהתאם זה בהחלט גם כפי. אותו דבר – זה מקבע את יום הציון. ולכן, לאור זה שאלו היו ההתניות וההסכמות אני ניסיתי - - -

לא היו הסכמות, היו התניות. אני מסכימה.

לא, הסכמה מצד המשרד לקדם את החקיקה בהתנייה שהם אכן יהיו מחוץ לחוק. יש שתי אופציות: יש אופציה אחת שאנחנו נשנה את סעיף (5א), ואז יש דרישה של המשרד להחזיר את זה לוועדת שרים, עם כל מה שכרוך בכך. אני מבין מהמציעה שהיא לא מוכנה להחזיר.

מאחר ואנחנו רוצים להעביר את החוק, והוא חוק חשוב, אני לא אעביר את זה עכשיו לוועדת שרים. אלוקים יודע מתי זה יעלה שם, ומתי זה יחזור לכאן, ומתי זה יעלה למליאה. החוק הזה מספיק חשוב כדי שנסיים אותו היום. צרי לי שזו העמדה, אבל לא - - -

רק להבין. הכוונה לוועדת שרים אחרי שהוועדה פה תאשר לשנייה-שלישית, ולפני שזה יעלה למליאה.

כן, נכון. זה אומר שהמציעה לוקחת סיכון שאם ועדת שרים מפילה את זה, זה פשוט יורד לטמיון.

אם לא תהיה במליאה של הממשלה.

כן. ולכן, אני רוצה להשאיר את סעיף (5א): במשרד החינוך ובמערכת החינוך, ככל שיחליט על כך שר החינוך. ואני מבין שיש הסתייגויות. מי מציג את ההסתייגויות?

הסתייגויות של יש עתיד ושל סיעת העבודה.

גם של יש עתיד וגם של העבודה והממלכתי? המחנה הממלכתי גם הגישו, נכון?

לא ראיתי את של המחנה הממלכתי. לא הגיעו אליי.

אני גם אציין את העבודה.

עבודה ויש עתיד.

סימון, בבקשה.

קודם כול, אני אתחיל בזה שאני מברך את מיכל. מיכל, אני מכיר אותך שלוש שנים, ושלוש שנים אני שומע, רואה ויודע מה את עושה בכל נושא בריאות הנפש. צריך לשבח אותך ולפרגן לך, גם על עבודה פרלמנטרית, וגם על תודעה ומודעות פה בכנסת. אני יודעת שכשיש חבר כנסת שהוא על נושא מסוים וכשהוא נלחם למענו יום-יום, בסוף המודעות הזו מגיעה גם לחברי הכנסת. יישר כוח על מה שאת עושה. אני רוצה לפרגן לך על זה. זה כול כך חשוב ומשמעותי לעשרות אלפי משפחות במדינת ישראל, שהן בעצמן סובלות או שהילדים שלהן. וכשהילדים שלהן סובלים, זה אומר שגם הן סובלות בגלל הילדים.

לגבי הנושא של משרד החינוך – ההסתייגות שלי היא שבסעיף (5א) הייתי מבקש שבמשרד החינוך ובמערכת החינוך יהיה כתוב: כפי שיחליט שר החינוך ולא ככל שיחליט שר החינוך. המילה "ככל" שיחליט שר החינוך, זה אומר שההחלטה היא שלו האם כן לערוך את היום הזה במשרד החינוך. ואם לא, הוא יכול להגיד שלא, ולא יעשו שום דבר. ברגע שזה יהיה כפי, אז אנחנו פשוט סומכים את ידיו איך זה ייערך במשרד החינוך. פה, לפי הסעיף הזה, הוא פשוט יכול להגיד שזה לא יקרה. חבל לי שזו ההחלטה של שר החינוך. אני חושב שהוא היה צריך להחליט אחרת. חשוב שילדי ישראל ומערכת החינוך ידונו בנושא הזה – זו ההסתייגות הראשונה שלי.

אוקיי. מי בעד ההסתייגות של חבר הכנסת סימון דוידסון? שניים. מי נגד? שניים.

הצבעה
ההסתייגות לא התקבלה.

ההסתייגות נפלה.

סימון, בבקשה.

ההסתייגות השנייה היא אחרי סעיף קטן (11). בסעיף (11) כתוב: בפעילות מסגרת החינוך הבלתי פורמלי, אם יבחרו לעשות כן. ואני מבקש שיהיה כתוב: בפעילות מסגרות החינוך הבלתי פורמלי, מנהלי אגף החינוך ברשויות המקומיות יקבעו פעילויות חינוכיות שייוחדו ליום בריאות הנפש. זה אומר שכן תהיה פעילות בחינוך הבלתי פורמלי. החינוך הבלתי פורמלי הוא לא פחות חשוב מהחינוך הפורמלי, ואני אומר את זה כל הזמן. מה שהילדים עושים דקה אחרי שהם יוצאים מבית הספר, לא פחות חשוב. בעיניי, הם מגיעים למסגרות חינוכיות, למשל, כמו כל תנועות הנוער, וגם מסגרות הספורט והמתנ"סים. היה טוב אם יהיה יום אחד, ואפילו שעה, שהמדריכים, המאמנים והמדריכים, למשל, בתנועות הנוער, ידברו על הנושא הזה ושהילדים ייחשפו למשהו שהם לא מודעים לו. לפעמים יש ילד לידו בכיתה ובתנועת הנוער, והם לא מודעים לקושי שלו ולבעיה שהוא חי איתה. לפעמים מודעות בקרב הילדים הופכת אותם ליותר בעלי חמלה, ועם פחות הרוע הזה של הילדים. אנחנו רואים ושומעים בוועדה הזו על הרבה מאוד חרמות והתנהגויות כול כך פוגעניות בילדים. הם לא אשמים. הם חולים, ואנחנו צריכים לראות את זה כך. הייתי מאוד רוצה שאנחנו נכריח את תנועות הנוער ואת החינוך הבלתי פורמלי לדון בנושא הזה – זו ההסתייגות שלי.

כבר דנו על זה הרבה פעמים. זה פשוט בלתי אפשרי מבחינה חוקית.

זה לתיקון לסעיף (11). זה לא להוסיף אחריו, אלא - - -

(11). זהו, זו ההסתייגות.

אוקיי. מי בעד ההסתייגות? מי נגד?

הצבעה
ההסתייגות לא התקבלה.

ההסתייגות נפלה.

אני מציין שאני לא מושך את ההסתייגויות. גם במליאה אני אדבר על זה.

אוקיי.

אני אקריא את ההסתייגויות של מפלגת העבודה. בסעיף 1, לאחר החוק, הם מבקשים שתהיה המילה "חשוב".

זה אומר בסעיף המטרה: מטרתו של חוק חשוב זה.

זו ההסתייגות.

בסדר. זו הסתייגות אחת. תצביעו על כל אחת. אתם רוצים ביחד על כל ההסתייגויות לסעיף 1? בסעיף 1 יש עוד הסתייגות בסוף שאחרי "לשם צמצום דעות קדומות, יהיה גם ואי שוויון – לשם צמצום דעות קדומות ואי שוויון. אבל על כל הסתייגויות צריך להצביע בנפרד. הראשונה הייתה להוסיף את המילה "חשוב".

אוקיי, אז נצביע בנפרד. מי בעד ההסתייגות הראשונה? מי נגד?

הצבעה
ההסתייגות לא התקבלה.

ההסתייגות נפלה.

השנייה זה להוסיף: לשם צמצום דעות קדומות ואי שוויון בתחום זה.

סימון, האם אתה רוצה לנמק?

לא. זה רק עניין של סמנטיקה ומילים שמבקשים שייכנסו למשפט.

אוקיי? מי בעד? מי נגד?

הצבעה
ההסתייגות לא התקבלה.

ההסתייגות נפלה.

סימון, סעיף 3.

בסעיף (1) לאחר "במליאת הכנסת", יבוא: בהשתתפות שר הבריאות ושר הרווחה.

בחוק עצמו, בסעיף 3(1), איפה שכתוב: "בדיון מיוחד במליאת הכנסת", הדיון יתקיים בהשתתפות שר הבריאות ושר הרווחה – זו ההסתייגות.

אוקיי. מי בעד? מי נגד?

הצבעה
ההסתייגות לא התקבלה.

ההסתייגות נפלה.

בסעיף קטן (1), בסופו יבוא: אך לא יאוחר משבעה ימים מיום סיום פגרת הכנסת.

זה מתייחס לאפשרות של יושב-ראש הכנסת לקבוע מועד אחר לציון היום. כרגע היא פתוחה, כמו שגם קבענו בחוקים האחרים. ופה הם רוצים להגביל את זה שזה לא יהיה עכשיו בעוד כמה חודשים. לא יאוחר משבעה ימים מיום סיום הפגרה.

אוקיי. מי בעד? מי נגד?

הצבעה
ההסתייגות לא התקבלה.

ההסתייגות נפלה.

ההסתייגות הנוספת היא להוסיף סעיף (12), שלא קיים היום, ויהיה כתוב: במשרד ראש הממשלה, כפי שיחליט ראש הממשלה.

אוקיי. מי בעד? מי נגד?

הצבעה
ההסתייגות לא התקבלה.

ההסתייגות נפלה.

ההסתייגות האחרונה היא לגבי סעיף הביצוע, שכל פעולה במסגרת התקנות או פעולה אחרת, זה באישור ועדת החינוך.

אוקיי. מי בעד? מי נגד?

הצבעה
ההסתייגות לא התקבלה.

ההסתייגות נפלה.

אני רק אומר שביקשו ממני מהמחנה הממלכתי להצטרף להסתייגויות האלה של העבודה ושל יש עתיד.

הם רוצים זכות דיבור?

לא. הם מצטרפים להסתייגויות.

אני הצטרפתי רק לכפי שלך.

אנחנו נעבור להצבעה על נוסח הצעת חוק יום בריאות הנפש, התשפ"ד–2024, של חברת הכנסת מיכל וולדיגר, חבר הכנסת ואליד אלהואשלה וחבר הכנסת אוהד טל, כנוסח הוועדה. מי בעד? פה אחד. מי נגד? מי נמנע?

הצבעה
הצעת החוק אושרה.

הצעת החוק עברה פה אחד לקריאה שנייה ושלישית, והיא תעבור להצבעה במליאת הכנסת.

יישר כוח גדול. תודה רבה ליושב-ראש הוועדה ולתמי.

רק לפרוטוקול, זכות דיבור במליאה על ההסתייגויות.

לא צריך זכות דיבור. יש לך את ההסתייגויות, יש לך זמן.

יש לך הסתייגויות. לא משכת אותן.

אני רק רוצה, באמת, להודות לכל הצוות הנפלא והיקר, שלא ויתר ועשה את כל מה שאפשר לעשות. תודה לך, יוסי טייב. תודה לתמי, ליהודית, אתי ולכולם. ותודה לחבר הכנסת סימון, ולכל מי שהשתתף והבין את החשיבות הכול כך מהותית של החוק הזה. תודה.

יישר כוח.

תודה רבה. ברשותכם, אני נועל את הדיון.


הישיבה ננעלה בשעה 11:55.