פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



26
ועדת העבודה והרווחה
21/07/2024


מושב שני



פרוטוקול מס' 265
מישיבת ועדת העבודה והרווחה
יום ראשון, ט"ו בתמוז התשפ"ד (21 ביולי 2024), שעה 12:00

1. הצעת חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תיקון - יתומי צה"ל), התשפ"ג-2022
2. הצעת חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום) (תיקון - הסדרת הזכויות של יתומים בוגרים), התשפ"ד-2024
3. הצעת חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום) (תיקון - תגמולי הורים, יתומים ואחים שכולים), התשפ"ד-2024
4. הצעת חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום) (תיקון - הרחבת הזכאות ליתומים שמלאו להם 21 שנים), התשפ"ג-2023
5. הצעה דחופה לסדר היום בנושא: "טיפול המדינה ביתומי חללי צה"ל"

חברי הוועדה: ישראל אייכלר – היו"ר
דבי ביטון
טלי גוטליב
מיכל מרים וולדיגר
יבגני סובה

מתן כהנא
משה סעדה
קארין אלהרר
גלעד קריב
שרון ניר

ריקי מורד - ס' בכירה לר' אגף משפחות ור' היח' לתגמול, משרד הביטחון

עדי פרנקפורטר - רפרנטית ביטחון באג"ת, משרד האוצר

יואב סטשבסקי - עו"ד, רפרנט, משרד המשפטים

שולי מועלם - חברת כנסת לשעבר

הילה זהבי - כלכלנית, מרכז השלטון המקומי

זהבה גרוס מידן - עו"ד, יו"ר ועדת חקיקה, ארגון אלמנות ויתומי צה"ל

תמר צונץ - יתומת צה"ל, ארגון אלמנות ויתומי צה"ל

אסתר פרטוש - יתומת צה"ל, ארגון אלמנות ויתומי צה"ל

עידן זקין - יתום צה"ל, ארגון אלמנות ויתומי צה"ל

לי-היא אביאני - יתומת צה"ל, ארגון אלמנות ויתומי צה"ל

אלה לנקרי - יתומת צה"ל, ארגון אלמנות ויתומי צה"ל

אלון זוהר - יתום צה"ל, ארגון אלמנות ויתומי צה"ל

דורון קניגסבוך - יתום צה"ל, ארגון אלמנות ויתומי צה"ל

אורן בוטא - יו"ר תנועת העצמאיים

רות משאט - מנהלת קבוצת "החיים כדרך – יתומי צה"ל"

אורלי זוהר - אלמנת צה"ל

מורן שדה - יתומת צה"ל משני הורים

אסיף תמם - יתום צה"ל

עינב מוזס אורבך - כלה של חטוף

ענבר גולדשטיין - אחות של נרצח

איציק בונצל - אב שכול

יואל שוורץ - יתום פעולות איבה

רחלי יעקבס - יתומת צה"ל

מיכל אלוני - יתומת צה"ל

ענת מימון

אורית ארז

דניאל ג', איטייפ


רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות.

הצעת חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תיקון - יתומי צה"ל), התשפ"ג-2022, פ/709/25

הצעת חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום) (תיקון - הסדרת הזכויות של יתומים בוגרים), התשפ"ד-2024, פ/4287/25

הצעת חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום) (תיקון - תגמולי הורים, יתומים ואחים שכולים), התשפ"ד-2024, פ/4587/25

הצעת חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום) (תיקון - הרחבת הזכאות ליתומים שמלאו להם 21 שנים), התשפ"ג-2023, פ/3779/25

הצעה דחופה לסדר היום בנושא: "טיפול המדינה ביתומי חללי צה"ל"

ברוכים הבאים לישיבת ועדת העבודה והרווחה. היום ט"ו בתמוז התשפ"ד, יום ההילולה אור החיים הקדוש. התאריך הוא 21 ביולי 2024. הנושא – הצעת חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום) (תגמולי הורים, יתומים ואחים שכולים) התשפ"ד-2024 של חבר הכנסת משה סעדה, חבר הכנסת מתן כהנא, חברת הכנסת וולדיגר ואחרים,

הצעת חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תיקון – הרחבת הזכאות ליתומים שמלאו להם 21 שנים), התשפ"ג-2023, של חבר הכנסת צביקה פוגל וחברים,

ההצעה השלישית, הצעת חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תיקון – הסדרת הזכויות של יתומים בוגרים) של חבר הכנסת מתן כהנא ואחרים,

הצעת חוק משפחות חיילים שנספו מערכה (תיקון – יתומי צה"ל) של חברת הכנסת שרון ניר וחברים,

"טיפול המדינה ביתומי חללי צה"ל" של חברת הכנסת נעמה לזימי וחבר הכנסת מתן כהנא.

כמנהגינו, אנחנו מאפשרים למשפחות החטופים בתחילת הדיון להגיד את דבריהם. יש לנו שתי משפחות שנרשמו פה. שמעתי שיש בקשה להקריא שיר של נעמי שמר. הייתי עכשיו בוועדה ואחת מהמשפחות הקריאה את השיר, וזה גם היה על המסך. אפשר לעשות את זה גם עכשיו. אתם רוצים לעשות את ההקראה קודם או את הדיבור קודם?

נסגור עם שיר התפילה.

דברו, בבקשה.

אני עינב מוזס אורבך, אני הכלה של גדי מוזס. בלב אני מרגישה שהוא אבא שלי, כבר מגיל 15 הוא בחיי ואני בחייו. הוא נחטף מקיבוץ ניר עוזב, שבטח כבר כולם יודעים, אחד מכל ארבעה אנשים מקהילת ניר עוז נרצח באכזריות או נחטף באכזריות. עדיין אחרי כל הילדים והנשים המבוגרות ששוחררו משם, יש לנו קרוב ל-40 אנשים, אזרחים מקיבוץ ניר עוז בלבד שנמצאים בשבי. כמובן שיש עוד מכל חבלי הארץ שלנו.

חמותי גם נחטפה, אבל לשמחתנו שוחררה בעסקה הראשונה. אני רוצה להגיד לכם שהרגע הכי מרגש מבחינתי לא היה כשאני או בעלי ראינו אותה והתחבקנו. הרגע המרגש היה כשהילדים שלנו חיבקו את סבתא שלהם, והניצוץ של התקווה חזר לעיניים שלהם. גם חברים שלהם נחטפו ורק ימים אחר כך שוחררו, מציאות שאי אפשר להתמודד איתה, שלילדים קטנים יש חברים חטופים או נרצחים.

את ניצוץ התקווה שראיתי בעיניים של הילדים שלי כשהם ראו שזה אפשרי, שסבתא שלהם ואחר כך החברים שלהם חזרו הביתה, זה ניצוץ התקווה שאנחנו חייבים להחזיר לכל עם ישראל, ובטח ובטח לדור הבא שלנו.

אני מניחה שרובכם כאן סביב השולחן, לפי הצעות החוק שאני שומעת, הייתם שמחים שתהיה לכם כמה שפחות עבודה עם מה שאתם עוסקים בו. יש עכשיו בשבי אבות בחיים, שאם לא נשחרר אותם בזמן יהיו עוד יתומים, והיתומים האלה רובם זה שורדי טבח 7 באוקטובר, שלא לומר גם חטופים שחזרו, והם לא יכולים להשתקם בלי אבא שלהם.

כמובן שגם הצעירים, הנשים, החיילים והחיילות שעוד לא הקימו משפחה ואנחנו רוצים שהם יקימו ואנחנו לא רוצים שההורים שלהם יהיו הורים שכולים, ואני לא רוצה שגדי, שהיה אגרונום מומחה ושליח מטעם משרד החקלאות שנים רבות, שליח של המדינה שהמדינה עכשיו כבר בוגדת בו תשעה חודשים, לא לכבודנו כאומה שאבא שלנו ינמק בשבי אחרי שהוא חינך אותנו לאזרחות טובה, לסולידריות, ולהיות קודם כל בן אדם. אילו בני אדם אנחנו אם אנחנו משאירים אותם שם?

אני פונה לחלק הימני של השולחן. יש לכם חובה ואחריות להחזיר אותם כנבחרי ציבור, לא פחות מראש הממשלה והקבינט. אם אתם לא בקיאים בפרטים של עסקה ושל התהליך, תבקשו. חובתכם להיות בקיאים ולא לומר אחר כך "לא ידענו, זה לא בידיים שלנו". לא. זה בידיים שלכם. יש קווים אדומים וערכים שאתם והסיעה שלכם, כל אחד מהסיעה שהוא מגיע ממנה, לא מוכנים להתפשר, תעצרו את סדר היום ותפרקו את הקואליציה אם אותם הערכים לא יישמרו.

אני רוצה שתנהגו אותו הדבר כלפי ערך חיי אדם של שחרור ופדיון השבויים. אל תמשיכו יום אחד נוסף בקואליציה הזאת ובממשלה ובכנסת הזאת אם הם לא חוזרים, כי אתם נותנים יד להפקרתם. אתם נותנים יד לרצח. כל מי שיכול להתנגד, ויש לו יכול להתנגד ולא עושה את זה – הוא שותף לפשע. אין דרך אחרת להסתכל על זה. גם אנחנו, כאזרחים, אם אנחנו לא יוצאים בהמונינו לרחוב. כולכם כאן בעלי תפקיד, אבל אתם גם אזרחים קודם כל. גם אני. אם אנחנו לא יוצאים בהמונינו לרחוב ונלחמים על השבתם, אנחנו נותנים יד לפשע הנתעב הזה.

זה הזמן. החיילים שלנו האמיצים הכשירו את הקרקע לשחרורם. עכשיו אנחנו צריכים מנהיגות אמיצה. שלא נטעה, זה לא יפגע בביטחון מדינת ישראל, אחרת הרמטכ"ל, ראש המוסד, ראש השב"כ ושר הביטחון לא היו בעד. אלה לא משפחות חטופים, הם אנשים שנתנו את כל חייהם לביטחון המדינה. אם הם בעד, כנראה שזה לא יפגע בביטחון המדינה.

יש פה הזדמנות להסדר מדיני כולל שייתן לנו שקט בגזרות רבות. עסקת החטופים היא רק חלק מזה, יש לנו פה אפשרות למשהו הרבה יותר גדול ואמיץ. אנחנו צריכים לדרוש את זה, ואני מבקשת מחברי הכנסת ומהממשלה – יש לכם כלים חוקיים. אם אתם מזהים שההזדמנות הזאת הולכת עוד פעם לעצור, אם אתם עוד פעם מכשול מבית, תסירו את המכשול הזה בדרכים החוקיות שלכם, או לכל הפחות אל תתנו לזה יד.

אם אתם נשארים פה בתפקיד שלכם כחברי כנסת וממשלה כשאם וכאשר, חלילה, העסקה שעל השולחן לא יוצאת לפועל – אני מצפה מאיתנו, מהאזרחים, לצאת לרחוב ולא להמשיך את סדר היום, ואני מצפה מכם, נבחרי הציבור, להגיד "אני פורש", להיות אמיץ, "כי אני לא מוכן לפשיטת רגל מוסרית וערכית של העם היהודי במדינת ישראל". מה שקורה עכשיו בהפקרתם שם היא פשיטת רגל מוסרית וערכית.

תודה רבה. ענבר גולדשטיין, בבקשה.

שלום לכולם. תודה שאתם מארחים אותנו, מאפשרים לנו להצטרף. אני לא אוסיף הרבה על הדברים. רק אני אספר שב-7 באוקטובר נרצח בכפר עזה אחי הבכור, נדב, ויחד איתו נרצחה בתו הבכורה, ים. מכת בכורות. מאותו בית נחטפה גיסתי, חן, יחד עם שלושת הילדים היתומים, אגם, גל וטל, שכדי להיחטף הם היו צריכים לעשות צעד מעל אבא שלהם שזה עתה נרצח מול עיניהם, אם זה נשמע למישהו הגיוני. הם עשו צעד מעל אבא שלהם, המת, כדי להיחטף. זה סיפור חייהם.

אני גדלתי בקיבוץ. גדלתי על עבודה, על רווחה, על בניין הארץ, על אהבת הארץ, אהבת ישראל. אני אוהבת את ישראל, אבל אני אוהבת יותר את הישראלי. היום, כשאני שומעת על אנשים שמדברים לפעמים על ארץ ישראל השלמה, אני מבקשת מהם לדבר איתי על עם ישראל השלם. עם ישראל השלם הוא עם שחוזרים אליו 120 חטופות וחטופים, מי מהם לקבורה ומי מהם חזרה לחיק משפחותיהם.

אני זכיתי באחיינים שלי חזרה בזכות עסקה. כל הבית שגדלתי בו נשרף, מהחדר שלי נשאר פח ממתכת, והיה לי כואב מאוד על כל החפצים שאיבדתי עד היום שבו זכיתי להחזיק שוב את האחיינים שלי בידיים שלי אחרי 51 יום.

המשפחה שלי היא אמנם הכי חשובה לי, אבל היא לא חשובה יותר מאף אחת ואחד מ-120 החטופים והחטופות שעדיין שם. זו חובתנו, זו האחריות שלנו, יותר מהכל זו זכותנו להיות אלה שמחזירים ומחזירות אותם הביתה.

אתמול יצא מכתב שקורא להתנגד לעסקה, עסקה מופקרת. אני חושבת שההפקרות היחידה היא לא ללכת לעסקה, ואני חושבת שהתנגדות לעסקה כמוה כהתנגדות לתקומת העם והארץ. אני מבקשת מכם וכמעט מתחננת. יכולתי לא לשבת פה עכשיו, המשפחה שלי בבית.

אבל אני מתחננת באותה מידה על בני הקהילה שלי, על אנשים שלא הכרתי, ואני מקווה להכיר יום אחד, כי את בני המשפחה שלהם אני מכירה, וגם אנשים שבני המשפחה שלהם כמו בני משפחה שלי ואני כבר לא אזכה להכיר את בני המשפחות שלהם. אני מקווה שאני אזכה לכבד אותם בקבורתם לכל הפחות.

אני מתחננת – תעזרו לנו להחזיר אותם הביתה. זה יותר בידיים שלכם מאשר בשלנו, כי אם זה היה בידיים שלנו כבר היינו נכנסים ושולפים אותם משם ,אבל זה לא. אנחנו צריכים אתכם. לי קשה לבקש עזרה באופן אישי והפסיכולוגית שלי עובדת איתי על זה הרבה. אני מבקשת עזרה בשמן ובשמם, שגם אם יזעקו מאוד חזק, אף אחד ואחת מאיתנו לא ישמע אותם. אבל אותנו אתם תשמעו.

נסיים עם התפילה של נעמי שמר. אני רוצה להקריא בית אחד בלבד, ואני אתן לכם להתפנות לדיון הכל כך חשוב הזה, שלצערנו הולך לעזור לכל כך הרבה אנשים נוספים שנכנסו למעגל בעל כורחם, זה תמיד בעל כורחו של מישהו.

"בתוך שכונה קטנה מוצלת / בית קט עם גג אדום / כל שנבקש לו יהי. / זה סוף הקיץ סוף הדרך / תן להם לשוב הלום / כל שנבקש לו יהי."

בבקשה, תנו להם לשוב הלום. אחרי שנשיב אותם הלום נוכל להשיב גם את חיילנו וחיילותינו האמיצים, אבל דיה לצרה בשעתה. קודם חיי אדם. קודם אזרחים. תודה רבה.

תודה רבה. אנחנו נאפשר הפוגה קלה של 30 שניות, ונאפשר לאנשים שמציעים את החוק להגיש את הצעת החוק. הראשון שבהם הוא חבר הכנסת משה סעדה.

מצטרף לתפילה לו יהי כמובן. אנחנו פה במעבר חד, אבל באותו עניין. אנחנו ביום היסטורי, שבעזרת השם נתקן פה אבל היסטורי שנגרם למשפחת השכול. בתאריך 7 באוקטובר נטבחו 1,200 אזרחים, אנשים, נשים וטף, נאנסו, נחטפו עוד כ-250 אנשים. אחד האירועים הקשים ביותר בתולדות האומה היהודית. כשמשווים את זה לליל הבדולח, המחמירים מדברים על מספר של 492 נטבחים, ופה למעלה מ-1,200 יהודים במדינת ישראל. זה אירוע שהוא לא דומה לשום דבר.

אבל יש הבדל אחד קטן, והוא ברור, שאחרי השואה, אחרי ליל הבדולח היה עוד יום ועוד יום, וזה הגיע למספרים של 20,000 ביום. פה, לעומת זאת, בזאת החיילים הגיבורים שלנו, וגם אזרחים גיבורים שיצאו בלי פקודה ובלי צו והגנו עם הגוף שלהם כפשוטו, היו השכפ"צ שלנו כדי להגן על עצמנו, כדי לחיות במדינה הזאת, והם חרפו את נפשם במלחמה הזאת כמו במלחמות אחרות. חלקם לצערי לא חזרו והשאירו הורים שבורים, אלמנות, יתומים, אחים.

האחריות שלנו היא להושיט להם יד, לראות אותם כל הזמן, לראות את ההורה שנמצא בצד הדרך וכאילו החיים שלו נעצרו, לראות את היתום – אני לא מכיר את זה באופן אישי, אבל אני רואה את זה – אין לו אבא שייקח אותו לחופה אפילו ויעזור לו, האח שלפעמים מאבד גם את ההורה שלו כי ההורה לא מתפקד וגם את אחיו הגדול או אחיו הקטן. והאלמנה. משפחת שכול שעוברת סבל בל יתואר, יום-יום, שעה-שעה.

כשהתחלתי את המסע הזה, זה לא אני התחלתי, זה איציק בונצל התחיל, אני פגשתי אותו כשהלכתי לנחם אותו, וכמו כל נחמה אני אמרתי לו "בעזרת השם אחרי שתקום מהשבעה אני ארצה להיפגש איתך". אני יודע איך זה. כשאתה אבל כולם מגיעים וביום השמיני כולם נעלמים, וזה הטבע. התקשרתי אליו, הוא אמר "משה, אל תבוא. אני אבוא אליך". הוא בא לכנסת.

שאלתי במה אני יכול לעזור. הוא אומר לי "משה, אני מבקש ממך, תתקן את האבל למשפחות השכולות. אני חדש, אבל אני מבקש ממך תתקן את זה ולזכר הבן שלי, עמית בונצל ז"ל לוחם בסיירת צנחנים שנהרג בקרבות בעזה".

הסתכלתי עליו ואמרתי לו "איציק, אני לא אשלה אותך. תבין, זה 75 שנה. איך נתקן דבר כזה? מי ייתן נו? האוצר? הממשלה?", איציק אמר לי "משה, זה מה שנכון. אני הולך עם זה. אם תלך איתי, נצליח לתקן את זה." ובזכות הנחישות של איציק, ועילוי נשמת הבן שלו עמית, קיבלנו תמיכה של ראש הממשלה, קיבלנו תמיכה של מזכיר הממשלה, וכל הזמן אנשים מהצד אמרו לי "משה, אין סיכוי. ועדת השרים לא תאשר את זה. זה לא יקרה." אמרו לי שרים בכירים.

בזכות הנחישות של איציק ועדת השרים אישרה, זה עבר קריאה טרומית. הנה, היום אנחנו פה בוועדה עושים היסטוריה ומתקנים אבל של 75 שנים. אני אומר לכולם – אחים, יתומים, אלמנות, הורים – משפחת השכול כולה. שאל אותי ראש הממשלה מנין התקציב. שאלה מתבקשת. אני אמרתי "אנחנו באירוע בראשיתי, והגיע הזמן לאתחל מחדש את סדרי העדיפויות".

מדינת ישראל מסבסדת לימודים היום לכל אזרח שלומד במדינה. העלות ללימודי רפואה לסטודנט זה מ-53,000 שקלים, והיא משלמת את זה גם לסטודנטים שלא עשו יום אחד צבא או שירות אזרחי או שירות לאומי. האם לא ראוי שאת הכסף הזה ניתן ללוחמים שלנו שחירפו את נפשם? ואם לא להם אז למשפחות שלהם? לכן אנחנו באירוע בראשיתי וזה דורש להתחיל מחדש. אם נעשה את זה, זה חיסכון של 4 מיליארד. כל החוק הזה הוא הרבה פחות ממיליארד. זה כל האירוע.

לסיום, אמרתי שזה אירוע היסטורי, ואי אפשר לקמט את הכאב, ולכן גם בחוק שלנו, בהצעה, אני לא ידעתי להגיד כמה ראוי לשפות כל אחד, ואני מצפה מכם שכל משפחת השכול תתכנס יחד ונקבל החלטה חכמה כמה לתקצב יתום, אח, אלמנה, כי לי אין את הכלים. נשמע את המומחים ונחליט יחד.

תודה רבה. אני מבקש מהדוברים הבאים, אם אפשר, להתמקד בשתי דקות, כי אנחנו רוצים לתת הזדמנות לכולם לדבר. חברת הכנסת וולדיגר.

הדיון מספיק חשוב כדי שניכנס לגופו של עניין.

תודה. חבר הכנסת מתן כהנא?

תודה אדוני יושב-הראש, תודה לכל מי שטרח להגיע לכאן היום, הצעות החוק שאני הגשתי דנות בעיקרן באבל שנעשה ליתומי צה"ל הבוגרים שמעל גיל 21. מסיבות היסטוריות יצא שקצת שכחנו אותם כי החוק שנכתב בתחילת שנות ה-50 טיפל בעיקרו בהורים שכולים כי זה בעיקר מה שהיה אז, עם כל 6,000 ההרוגים של מלחמת השחרור. אחר כך הגיעה חברתי שולי מועלם והיא תיקנה בעבודה מרשימה הרבה מאוד דברים שהיו בהקשר של אלמנות והיתומים נשארו מאחור.

אנחנו רואים שבגיל 21 מפסיקים להכיר ביתומים, שזה פשוט נורא ואיום, וגם מפסיקים לתמוך בהם. אני חושב שהגענו למצב שגם עכשיו בחרבות ברזל אנחנו רואים כמה יתומים בוגרים שלצערי נוספו למשפחת השכול ואני חושב שיש תמימות דעים גורפת שצריכים לטפל באוכלוסיית היתומים הבוגרים, וזה כמו שאמר משה סעדה לפניי, זה עניין של סדרי עדיפויות, וצריכים לעשות פה אתחול מחדש של כל ההתייחסות למקום הזה.

אנחנו כבולים תחת ההתחייבות כלפי הממשלה שלא להתקדם עם הצעות החוק הפרטיות כל עוד הצעת החוק הממשלתית לא מתקדמת, אבל כרגע יש איזשהו מאבק איתני בין משרד הביטחון לבין משרד האוצר, ואני חושב שאם תצא מפה קריאה של לחץ על משרד הביטחון ועל משרד האוצר להתקדם לפתרון של הדבר הזה, אז זו המשמעות העיקרית אולי של האסיפה הזאת כאן היום, כי אני לא חושב שנצביע היום על סעיפי חוק כאלה ואחרים.

המשמעות ההצהרתית של זה שאנחנו כאן נמצאים מכל הבית ומכל קצוות הקשת הפוליטית כדי לתקן אבל ארוך שנים זה הדבר המשמעותי, ואני שמח שאדם כמו בונצל נתרם למאבק הצודק הזה, והלוואי שהחוק הזה בסוף ייקרא על שם הבן שלך, לוחם סיירת הצנחנים. תודה.

תודה רבה. גלעד קריב.

אינני רשום כאחד ממציעי החוק, אז אקצר.

שלום לכולם, צהריים טובים, היום בשעות אחר הצהריים תיפול בידיי פעם נוספת הזכות הקשה לערוך את האזכרה לסא"ל דולב קידר שנפל במערכת צוק איתן. היום מלאו 10 שנים לנפילתו באותו אירוע שהביא להצלת חיים של תושבי שדרות.

בתו הבכורה של דולב, בתם של דולב ומיכל, משרתת היום בצבא, והמחשבה שבעוד 1-1.5 שנה, מדינת ישראל תפנה לה עורף כמי שהגיעה לגיל 21, היא בלתי נתפסת מבחינה מוסרית, ציבורית, חברתית. התיקון הזה הוא תיקון הכרחי כדי שאנחנו נוכל לקום בבוקר כולנו ולהביט על עצמנו במראה, ואוי לנו שנדרשנו ל-10 החודשים האחרונים המטלטלים והכואבים על מנת להבין שהגיעה השעה, שלא ניתן לגרור יותר רגליים.

אדוני יושב-הראש, מבלי ענייני קואליציה ואופוזיציה, אני בשבוע האחרון הייתי עד ליותר משלושה מהלכי חקיקה שבהם למרות שהממשלה, שוועדת השרים לענייני חקיקה קבעה שקידום הצעות חוק פרטיות כפופות להצעת חוק ממשלתית יושבי-ראש ועדות מהקואליציה אמרו שיש גבול לגרירת הרגליים של הממשלה, וכאן בהמשך לדבריו של מתן אני חושב שאנחנו נמצאים למול הצעות חוק שבהן יהיה קונצנזוס בבית הזה של קואליציה ואופוזיציה, שהבית הזה יכול לאותת לממשלה.

אנחנו מעוניינים למהלך ממשלתי, אבל יש גבול גם להמתנה, ואין לי ספק שאם אתה תאותת ותעביר את המסר הזה בעזרת כולנו, בסופו של דבר זה יאפשר להוצאת מים מן הסלע גם למול הממשלה, כי אני לא מאמין שיש מישהו בדרך הפוליטי או בדרך הציבורי שחושב שאפשר להמשיך עם העיוות שקיים בחוק. אנחנו מחזקים את ידיך להוביל כאן לפריצת דרך.

רגע אדוני יושב-הראש, אני רוצה להגיד כמה מילים על דולב קידר כי זכיתי להכיר אותו ברמה האישית. סא"ל דולב קידר היה איתי בפו"ם – בית הספר לפיקוד ולמטה של דור מפקדי הגדודים של צה"ל. הוא היה מצטיין הקורס שלנו, ואחר כך הוא היה מג"ד גפן בבה"ד 1 ונפל כשהוא קם להסתער על מחבלים שחדרו. יהי זכרו ברוך.

אמן. אני רוצה לדווח לוועדה שהייתי בקשר כמה וכמה פעמים עם אנשי משרד האוצר, ואמרתי להם – "אתם התחייבתם לוועדה שתוך חודש אתם תגיעו לסיכום עם משרד הביטחון על איזושהי תוכנית". עד לרגע הזה לא קיבלתי שום תשובה, ושאלתי כל שבוע. אנשים רצו לחוקק את החוק הפרטי והם התחייבו לשלב עם הממשלתי, אז אתם חייבים לבוא ולהביא משהו משולב.

אני מקווה מאוד שזה יקרה בימים הקרובים. אני לא יודע להגיד שום תאריך, אבל אני יודע שמשרד האוצר ומשרד הביטחון נמצאים בשיח, הם צריכים לסיים אותו שנוכל להתקדם על פי מה שסוכם.

חברת הכנסת לשעבר, בבקשה.

שלום אדוני, תודה רבה. אחד הדברים המרכזיים שהפריעו לי בהסבר להצעת החוק הממשלתית, אני מסתכלת עליכם, אנשי משרד הביטחון, זה שמדברים פה רק העל הדבר המאוד מרכזי שכולנו מדברים עליו, וזה הזכויות. אבל אני חושבת שאם לא תופיע פה המילה "הכרה" זה יהיה חסר מן השלם, כי בסופו של דבר העיוות מתחיל מזה שהיתומים לא מוכרים מעבר לגיל 21, וכל הניסיונות לתקן את זה לצערי לא צלחו.

אני חושב אדוני שכאן זה טמון. אנחנו יכולים לדבר היסטורית על 1950 ועל החוק המדהים ועל התיקונים שנעשו לו, אבל ההבנה היא שליתמות אין גיל, ואני מרגישה שאני חוזרת על דברים שאמרתי פה במשך לפחות 15 שנים מתוך 27 השנים שאני אלמנה וזה שלאלמנות אין גיל וליתמות אין גיל. בכלל אין שאלה.

במרחב הזה של האובדן יש אחים, הורים ואלמנות, אבל בעיקר, לפחות לפי תפיסת העולם שלנו, היא שיש יתומים, והמציאות הזאת שבה יתומים מעל גיל 21 אפילו לא נמצאים ברשימת השכול של מדינת ישראל עוד לפני שדיברתי על הזכות שלהם לתמיכה – תמיכה רגשית ותמיכה כלכלית, הם בכלל לא במצבת השכול של מדינת ישראל, ואולי זה האבל הראשון שאנחנו מתקנים פה, והוא חייב להגיע לכדי סיום, כי אנחנו כבר בשיח הזה המון שנים.

אני מודה שבמשך השנים הראשונות שהייתי אלמנה, בעלי נהרג באסון המסוקים ונשארתי עם שתי בנות שהיו אז בנות חמש וחצי ושנתיים ועשרה חודשים, וכמו כל החברות שלי שיושבות כאן והילדים שלהן היינו עסוקים בעיקר בלבנות את החיים שלנו בתוך האובדן הזה. הייתי אשת קבע, חיי היומיום שלי היו כאילו מאורגנים, אבל החיים שלנו התרסקו לרסיסים, ובאיסוף הזה של החיים שלנו היה מדהים לגלות הרבה אבלות, אבל אני חושבת שהאבל המרכזי הוא חוסר ההכרה ביתומים, חוסר ההבנה הבסיסי.

נועם, בתי הבכורה, היא אישה בת 32. היא נשואה, יש לה ילדים. בנה הבכור קרוי על שם אביה, אורי משה. היא כל השנים אמרה "אני בסדר", "הנה, אני לומדת", "אני מדריכה בבני עקיבא", "אני הולכת לשירות לאומי משמעותי". יושבת פה חברה שלה וכשהיא התחילה לפגוש בחורים היא פתאום אמרה "רגע, איך זה יהיה?".

ה"בסדריות" התפרצה לגמרי, והמחשבה שכשהגיעה לגיל 21 היא נמחקה ממצבת השכול של מדינת ישראל על כל מה שזה אומר, על ההכרה במסירות של אבא שלה, על הצורך בתמיכה המתמשכת בה, לא נקודתית, לא רגעית, לא סביב אירוע מסוים, האובדן של הילדים שלנו הוא אובדן שאין לו סוף. אני מניחה שיושבים פה גם הורים שכולים, יושבות פה לא מעט אלמנות, יושבים פה אחים שכולים. אבל היתומים - - -

למה כשהיית בכנסת לא דיברת ככה?

דווקא כן דיברתי ככה.

אני עדה שהיא דיברה ככה, והרבה, בכל הזדמנות.

- - -

הסימפוזיון הסתיים. אם אתם מכירים את הוועדה הזאת, אין פה סימפוזיונים. יש פה דיבורים של אנשים - - - תודה רבה.

אדוני יושב-הראש, מה ששמענו עכשיו היה פשוט כאב שמלווה את כולנו, כל אחד בשנים שהוא מתמודד עם האובדן מהמקום שבו הוא מתמודד איתו.

את ביטאת את זה בצורה הכי - - - שאפשר. עכשיו ידבר עורך הדין איציק בונצל.

שלום ובוקר טוב. מבחינתי אני חושב שזה אחד הימים, אם לא היום היחיד, שעוטף אותנו בקדושה ולא עוד נושא שוועדות הכנסת דנות בהם. הפכתי לאב שכול לעמית, שנהרג בעזה, שהיה מפקד צוות בסיירת צנחנים.

מהר מאוד כעורך דין הלכתי ללמוד את החומר מי אני ומה אני ומה מדינת ישראל מכירה בי או בילדים, האחים השכולים שיש לי גם בבית, ונדהמתי לראות שמ-1950 אנחנו נמצאים כאילו במדינת פינלנד שאין פה מלחמות ואין פה הרוגים ואין פה נפגעים ואין משפחות שכולות. ולכן פניתי לראש הממשלה, וביחד עם חבר הכנסת משה סעדה שעזב הכל ונרתם לעניין התחלנו להוביל את המהלך לתיקון האבל הזה.

אני רוצה לפנות פה לאחיי למשפחת השכול מהוותיקים מבינכם למי שהצטרף רק עכשיו, אני, שפניתי למשה סעדה, לא כתבתי סכומים, מספרים, למי מגיע יותר ולמי מגיע פחות. חלקכם הפכתם אותי לאויב. אויב ליתומים, אויב לאחים השכולים. כאילו שאין לי בבית את אותו ההרכב. אבל מי שעשה, זה בדיוק, שתבינו אחיי ואחיותיי, מה שמצפה משרד האוצר מאיתנו, והצליח להם מ-1950 שאנחנו נתקוטט אחד עם השני. זה מה שהם רוצים. לא חברי הכנסת שיושבים פה עכשיו, שהם כולם כולל כולם עומלים קשה מול האוצר, ואני יודע היום מה זה לעבוד קשה מול האוצר. אחד אחד מהם נותן את כל מה שהוא יכול.

תבינו דבר אחד, ותזכרו שאמרתי, אנחנו עומדים פה היום לפני תוצאה שוב של אפס ל-50 השנים הבאות. תתעוררו. לא סתם הוגשו פה כל כך הרבה הצעות, וזה טוב לאוצר. בשביל הוא אמר בכנות, יושב-ראש הוועדה, שלא יכולים להתקדם. אתם צריכים לשמוע טוב-טוב את המהלכים הפוליטיים.

אם אני לא בא, וזה המקום להתנצל בפני יושב-ראש הוועדה, בחודש האחרון ומפריע פה ולא נותן לוועדה להתקיים, והוא היה מאוד נימוסי ולא פגע בי, זה לא היה קורה גם הדיון היום. הם לא רוצים שהדיונים האלה יתקיימו. מ-1950 הם עושים הכל שהדיונים האלה לא יתקיימו. אם אנחנו נמשוך את השמיכה כל אחד לצד שלו כמו שכבר התחיל "רק יתומים", "רק יתומים", השמיכה הזאת תיקרע.

ישבתי אצל ראש הממשלה, אצל שר האוצר. אצל כולם ישבתי. בזכות משה סעדה עשינו פה שיא עולמי חדש. בארבע וחצי חודשים נשיאות כנסת, ועדת שרים לענייני חקיקה – והנה אנחנו בדיון. מי שיודע מה זו חקיקה במדינת ישראל, לחוק לוקח בין 4-5 שנים אם הממשלה לא נפלה, ובזכות חברי הכנסת שנרתמו פה אחד אחד, ונעשתה פה עבודה מאחורי הקלעים, אנחנו נמצאים איפה שאנחנו נמצאים. אם נמשיך לכסח אחד את השני, אנחנו נצא מפה עם תוצאה של אפס.

לכן אני מתחנן לפניכם, ואני מתחנן גם בפני חברי הכנסת והנציגים, אל תייצגו רק חלק מהמשפחה שלנו. תפסיקו עם זה. תפסיקו. תדברו על משפחת השכול. תביאו את המיליארדים שאתם מחלקים למי שלא מגיע. אנחנו בתוך המשפחה נקים איזושהי קבוצת נציגים שנוכל לעמוד מול הממשלה ומול משרד האוצר. אל תתנו להם לעשות הפרד ומשול בינינו כי זה מה שנעשה מ-1950. אני מתחנן בפניכם. תודה.

תודה רבה. אני רוצה לפנות למשרד הביטחון. ריקי מורד, בבקשה, בואי תעדכני אותנו איפה אתם עומדים מול משרד האוצר.

שלום לכולם, שמי ריקי מורד ואני סגנית ראש אגף משפחות הנצחה ומורשת. אין ספק שנאמרו כאן כמה מילים על 7 באוקטובר, אבל אני לא חושבת שבכלל יש מילים בשפה העברית שיכולות לתאר את מה שקרה ב-7 באוקטובר, מה שקרה אחר כך, ואני גם יודעת שלא כולנו מבינים את כל המשמעויות. יש דברים שהם עכשיו מתחת לפני הקרקע ואין לי ספק שמצפה לנו כמדינה התמודדות, קוממיות.

אנחנו יודעים שצריך לעשות הרבה תיקונים. חלק מהתיקונים בכלל התחלנו לעשות עוד לפני 7 באוקטובר, עוד בשנת 2021 הבנו שכל הנושא של היתומים אמור לעבור רפורמה. ישבה ועדה ברשותו של אליקים רובינשטיין שדנה בנושא הזה, כל המעטפת של היתומים, זכויות כלכליות, זכויות רגשיות. בתזכיר שהוגש הכנסנו עוד נושאים, הנושא של הדיון למשל, רפורמה מהותית בדיון נוגע גם להורים שכולים וגם ליתומים וגם לאלמנות צה"ל ועוד כל מיני תיקונים מעבר לנושא של היתומים שמתייחסים לכל משפחת השכול.

אנחנו מאוד רוצים לקדם את התזכיר הזה. אנחנו מאוד מאוד מקווים שלא יקח יותר מדי זמן ושזה ישתנה. עד אז אנחנו מתחברים גם להצעות אחרות.

את אומרת "מסמך רובינשטיין". אני שואל אם כל חברי הכנסת שהגישו את ההצעות האלה קיבלו את המסמך הזה?

אדוני, צריך לקרוא לילד בשמו. אני לא בא ממקום של שיפוט ערכי, אבל הטענה של האוצר אומרת שצריך להיצמד למסקנות ועדת רובינשטיין, ויש כל מיני הצעות אחרות, כמו שאמר פה גם בונצל, יש הרבה מאוד מעמקים סביב ההצעה של רובינשטיין, ואמר גם שר האוצר מעל בימת הכנסת על שאילתה שאני הגשתי "אם אתם רוצים אפשר לפתוח את הכל מחדש, לעשות ועדת רובינשטיין חדשה". למשל על אחים שכולים בוועדת רובינשטיין אין התייחסות בכלל.

אני לא קובע שום דבר, אני מתאר מצב. זו הדילמה שעומדת על הפרק. כרגע כדי לקדם את זה, משרד הביטחון הגיש הצעה שהיא מרחיבה יותר מהצעת רובינשטיין - - -

ומתייחסת לעוד סקטורים. לא רק ליתומים.

חד משמעית. אבל בעיקר ליתומים. צריך שמשרד האוצר ומשרד הביטחון שיחליטו על הקמת ועדה נוספת, או - - -

אנחנו לא רוצים עוד ועדה, עוד פעם ועוד פעם. אנחנו רוצים הכרה מלאה ביתומים והשוואת זכויות. על זה המאבק שלנו.

אני אישית הגשתי שתי הצעות חוק. הצעת חוק אחת שהיא בול על הצעת רובינשטיין, והצעה אחת שהיא מרחיבה יותר, וגם הצטרפתי להצעה של משה סעדה, כי מבחינתי העיקר להעלות את זה לדיון. בסוף, כמו שבונצל אמר, אף אחד לא יצא מפה מרוצה במאה אחוז, אבל סופסוף נעשה משהו משמעותי כלפי כאלה שעד היום - - -

אבל מתן, אפשר בוועדה פה ברשות יושב-הראש. ועדת רובינשטיין לא תקום שנית. אפשר פה, בוועדה לשבת, ברשות יושב-הראש, ולקבל החלטות איך - - -

מר סעדה, בעיית היתומים היא בעיה בפני עצמה.

מי מדברת?

שמי אורלי זוהר, אני אלמנת צה"ל ואני מסתובבת פה כבר עשר שנים. אנחנו, ולפניי עוד התחילו היתומים כמובן, אני רק התווספתי מה שיכולתי, הסיפור של היתומים הוא לא סיפור אף צלע אחרת במשוואה. היתום הוא הבן של החלל. ברגע שהחלל הקים משפחה, צריך לראות את הילדים שלו במרכז. אני מסתובבת בכל מקום, אני מלווה יתומים, אני רואה את היתומים. הם השאר הראשון של החלל.

כשנשארו זוג הורים, זה לא סיפור שנשארה אלמנה בת 25-30 לבדה להתמודד עם הדבר הזה. אתם לא מבינים את שורש הבעיה. אני מטפלת בטראומה, עובדת עם נוער בסיכון, עובדת עם ילדים שנפגעו בסיפורים האלה. אתם צריכים להבין את שורש הבעיה. עשו פה איפה ואיפה, נתנו כספים והחליפו כל מיני יעדים לכספים האלה. היתום חייב להיות בבלעדיות מלאה במוקד של הסיפור ושל המאבק הזה.

בכל גיל הם צברו את הכאב שלהם, צברו את ההרס שלהם. הם נפגעו. הגלגלים התגלגלו שנים. כדור השלג הזה מתגלגל שנים, 76 שנים. אף אחד לא ראה את הבן של החלל. מי זה הילד הזה? זה הדבר היקר ביותר לחללים שיצאו. אני יודעת בוודאות מי היה הדבר היקר ביותר לבעל שלי שנהרג.

הוא השאיר שלושה יתומים, ואני רואה את היתומים, ככל שעוברות השנים הכאב, היתמות, רק מתעצמת. אין מזה פטור, אין מזה הבראה. אין דבר כזה. היתום הזה מתהלך בעולם הזה בכל גיל כמו ילד קטן, בתוכו הוא ילד קטן עם הפגיעה של אותו רגע ואותה טראומה קשה. אי אפשר לשכוח את זה או להתעלם מזה.

מה שאתם מקבלים היום בחרבות ברזל, אתם תקבלו את כיפור הבא בעוד 20-30 שנה. תבינו את זה אחת ולתמיד, הם לא שום צלע אחרת, גם לא הצלע שלי, האמא האלמנה שנשארה. קודם כל הילד. אני אומרת את זה פה כאלמנת צה"ל. לפניי הילדים שלי והילדים של החברות שלי, מי שחיה ומי שכבר מזמן לא בחיים. תעשו תיקון, זה תיקון היסטורי שהיה חייב לקרות מזמן. אין שום הצדקה שהילדים האלה יסתובבו פה.

תודה רבה, אני עובר ליתום צה"ל.

כדאי שגם היתומים ידברו פה.

אם תתמצתו בדקה, כולם יוכלו לדבר, כי הזמן שלנו קצר.

אנחנו ברשימה, אבל מעבר לזה אני חייב להגיב על הנושא של ועדת רובינשטיין. דורון קניגסבוך, אני בן למשפחה שכולה ששכלה שלושה מהבנים שלה. את אבא שלי בששת הימים לפני 57 שנים, שבוע אחרי זה דוד שלי נהרג בפתחת רפיח ולפני 23 שנים דרור ויינברג אלוף משנה, בן דוד שלי. כולם קבורים באותו מטר מרובע בכפר סבא, אז אני מכיר את העולם הזה.

ביחס לוועדת רובינשטיין, מבחינתו זו תקלה אחת גדולה שלדעתי כל היתומים מסכימים עליה. מה שמציע משרד הביטחון וועדת רובינשטיין זו לא השוואת זכויות, זה "תשתקו, תקבלו 1,000 שקלים או 50,000 שקלים ותסתמו את הפה". סליחה על הביטוי. מבחינתנו המסקנות של ועדת רובינשטיין, המקום שלהן הוא בפח האשפה של ההיסטוריה.

בשנת 2003 אמי נרצחה בפיגוע. שבועיים לאחר מכן, אבא שלי התארס לאישה עם שמונה ילדים. אני רוצה לדבר על שני כובעים, אני לא רוצה לדבר על ההתמסכנות שלי. יש את היתום, יתום איבה וחללי צה"ל ומערכות ישראל, ואני רוצה לדבר גם על הכובע השני שלי כאח במחלקות פסיכיאטריות בכמה בתי חולים וגם יושב-ראש עמותת אהבת נפש שהקמתי על שם אמי.

לפעמים קורה ניגוד אינטרסים בין יתומים לאלמנות. כמו שחברתי שולי אמרה, שואלים אותי "למה באת רק עכשיו לדבר?" בשנים הראשונות גם אחרי גיל 21 אנחנו רק עסוקים בלשרוד על המיטה שלנו, על הצרכים הבסיסיים של מאסלו, שם אנחנו נעמדים.

גם בביטוח הלאומי בפתח תקווה ובאריאל הקימו עכשיו לחזק את היתומים דווקא בגיל 30 שיהיה להם את התמיכה. הצד השני, ההורה שנשאר, מתחתן ומקים בית, אני לא מזלזל חלילה, כמו שאצל אלמנה זה צריך להישאר לכל החיים, כך צריכה להיות הכרה גם ליתומי מערכות ישראל וחללי צה"ל. הם הקריבו למען המדינה והמדינה צריכה להנציח את החלל, את התא המשפחתי הישיר, האלמנות והילדים.

אני רואה במחלקות הפסיכיאטריות, בנך צבי מכיר אותי היטב בעניין הזה, רוב הדברים מגיעים ממשפחות שהתפרקו. משפחות השכול התפרקו יותר מסתם שכול, שכול שהורה נפטר בתאונה או במחלה, ואני חלילה לא מזלזל ומדבר בזהירות המתבקשת. כאן זו טראומה לאומית, כאן המשפחה מתפרקת הרבה יותר רחב ולוקח הרבה יותר זמן להשתקם. רואים את זה בפועל. תודה רבה, כבוד יושב-הראש.

תודה רבה לך. תמר צונץ.

שלום לכולם, אני תמר, בת 22, גרה בפתח תקווה. אני מתנצלת מראש כי הגעתי מעט טעונה. אנחנו ילדים שגדלו בתוך משפחה ואמא שעברה טראומה לכל דבר. אנחנו מגיעים לגיל 21 ויש לנו אמא שעברה טראומה מאוד קשה ואין לנו אבא שיעזור לנו.

איפה אבא שלך נהרג?

אבא שלי נהרג באינתיפאדה השנייה. מעבר לזה, דוד שלי נהרג לפני ארבעה חודשים. שני האחים הגדולים שלו, הילדים הגדולים שלו, לא מוכרים כיתומי צה"ל כי התייתמו מעל גיל 21. אנחנו שבעה יתומי צה"ל, ומתוך 12 נכדים שניים מתוכם לא מוכרים בכלל. אני מתמודדת לגדול עם משפחה של טראומה. אני ברחתי מהבית בגיל 21 כי לא יכולתי להישאר בבית הזה. אין לי מי שיעזור לי ויוקר המחייה כאן לא נורמלי.

אני מבקשת, מתחננת, תעזרו לנו, אל תשכחו אותנו. אני אמשיך להיות הבת של אבא שלי עוד 30 שנה, ועוד 10 שנה, ועוד 50 שנה. הוא לא יחזור.

תודה רבה. אסתר פרטוש.

אני הבת של מוטי כהן, שנפל במלחמת יום כיפור. הוא קיבל את צל"ש הרמטכ"ל, ובסוף הצל"ש כתוב "מרדכי כהן ז"ל גילה אומץ לב, יוזמה ורוחה התנדבות. חיים שלמים נגדעו ברגע. מאחר והיה לו אומץ לב, מאחר והאמין כי המדינה, החבר לנשק ידאגו לאשתו ולילדה. בן 32 בנופלו. השאיר אחריו הורים, שישה אחים, אישה בת 30 ושני ילדים בני 10 ושבע". זאת ההיררכיה – הורים, אחר כך אלמנות, אחים ולמטה היתומים.

"שוב שלום לכם, אני הילדה של חורף שנת 1973. עד 22 באוקטובר הייתי ילדה, ומאותו יום כבר לא. באותו יום ממתי בפעם הראשונה והתחלתי לחיות בתוך עננה, ולאט לאט בניתי חומה. נשארנו לבד – אמא, אני ואחי. אנחנו בערד וכל המשפחה בפרדס חנה.

"לאמא היה קשה, היא ירדה במשקל. ניסתה לשים קץ לחיה. המשפחה רחוקה, כל אחד בעיסוקו עם משפחתו. כולם אמרו לי לשמור על אמא ודודי, אז את זאת עשיתי, וכלפי חוץ הכל בסדר – הולכים לבית הספר, חושבים שאף אחד לא יודע את שעובר אצלי בבית. אני כמו כולם. אך בלילה עושה פיפי במיטה, תולשת שערות, יש לי התקפי אסטמה ואף אחד לא שם לב. אף אחד לא מתעניין באמת, רק שכנה וחבר של אבא."

תודה. אני רוצה לבקש ממשרד הביטחון, האם יש תשובה ליתומי מלחמת יום הכיפורים?

אני רוצה להמשיך.

אנחנו צריכים לאפשר גם לאחרים.

חשוב לי מאוד שתשמעו עד הסוף מה היה.

אני חייב לאפשר לאנשים לדבר. בבקשה, תגידי משפט סיום.

"עברתי הרבה גלגולים, אך התחתנתי והבאתי לעולם שלושה ילדים. אחי לא התחתן, לא עובד, לא מוצא את עצמו. עד היום נשאר בן שבע. לפני כשנתיים בשל מצב בריאותו הנפשית של אחי כבר לא יכולתי להכיל, ולאחר 48 שנה סיפרתי למשפחתי את האמת על מה שקרה לי. החבר הכי טוב של אבא שלי, זה שעזר לאמא שלי בהיותי בת 10.5 פגע בי, רצח אותי בפעם השנייה.

"כן, מאז היותי בת 10 מתתי ונרצחתי, שתקתי ושתקתי. חשבתי שאני שומרת על היקרים לי מכל, אך לא עוד. אתם, אנשים יקרים, הפקרתם אותי ושכמותי. הפקרתם את אחי ואת אמא שלי ושכמותנו מאות עם הרבה סיפורים כואבים. עשיקת יתומים ואלמנות. ואם אמרתי יתומים אז דעו לכם אין דבר כזה יתמות, אין תואר כזה. חושבים שאבא שלי חזר כשהגעתי לגיל 21. בגיל 21 כבר אין אישור כניסה לבית קברות.

"אני שואלת אתכם, למי אתם דואגים? לאנשים שלכם? לילדים שלכם? להורים שלכם? לאחים? לשכנים? לחברים? אתם מפסיקים להיות הורים לילדים בגיל? מה שקורה היום הוא חלם. אני לא יודעת איך אף אחד לא היה מוכן לשמוע אותנו עד היום. אני שתקתי 48 שנים. היום 51 שנה למלחמה, 75 שנה למדינה, נצעק "לא עוד!" הגיע הזמן שהחמצן יגיע למוח וללב ולעשות את הצדק הראשוני לחללי מלחמות ולמי שנלחם פה והוקיר את חייו, והתיר את חייו בידיעה שדואגים למשפחה שלו ולא מנשלים את ילדיו מנחלתו. יש הבדל בין מת נפל חלל. החלל השאיר חלל גדול."

תודה רבה. אני ממש מתנצל. אחרי חמש דקות אני חייב לתת לעוד אנשים. רחלי יעקבס.

אני בת 52, יש לי ארבעה ילדים ונכדה. אבא שלי נהרג במלחמת יום כיפור, הייתי בת שנה. אני מכירה את הסיטואציה של הגברת שדיברה לפניי. אמא שלי נישאה בשנית, בעלה פגע בי מינית מגיל 12 עד גיל 16. אנחנו לא היחידות, ואני עדיין חושבת שזה לא הנושא.

בניתי את חיי. כל הילדים שלי חיילים, סטודנטים, אני מתפרנסת היטב, ובכל זאת אבא שלי הוריש לי 12,000 שקלים, הוא היה קיבוצניק ונהרג בגיל 26. אני בשלב שבו אני צריכה לעזור לילדים שלי ואני לא באותה נקודה כמו כולם, כמו החברים שלי. אני בת 52, רוב האנשים בגילי, ההורים שלהם בשלב הזה מצליחים לעזור לילדים שלהם. אני רואה את החברים שלי. אני צריכה לעשות את זה ב-10 אצבעות.

אגב, אני מודה לעולם על זה שיש לי 10 אצבעות, ואני גם אומרת בכנות, אבא שלי ז"ל הביא אותי עד הלום, נתן לי הרבה כוח, הרבה עוצמה, גם להתגבר על הכל. אני תמיד אומרת "אשרי, יתום אני". לאבא שלי קראו צבי, ואני בתפילה כשאומרים "יתפאר בי כי חפץ בי, והוא יהיה לי לעטרת צבי" אני באמת מרגישה ככה, ועדיין זה לא הוגן כלפי הילדים שלי.

כשאמא שלי נישאה בשנית אני נאלצתי לוותר על הזכויות שלי בדירה, שהייתה לאבא שלי ולה, אחי ואני כל אחד מאיתנו קיבל 16,000 שקלים עבור נכס שהיה להם, וזה כדי שנוכל לקבל משכנתא. בגלל שהיה רשום על שמנו בית לא יכולנו לקבל משכנתא, נאלצנו לוותר, ויצאתי לחיים עם 16,000 שקלים ועוד 12,000 שאבא שלי הוריש לי.

אני עומדת על הרגליים ושמחה להגיד את זה. אני שמחה להגיד שאבא שלי היה מאוד גאה אף על פי כן ולמרות הכל, ואני חושבת שזה לא הוגן כלפי הנכדים של אבא שלי, שאני עכשיו, הילדים שלי כבר נשואים, אני צריכה לעזור להם ואני לא צריכה להתחנן בפני אמא שלי שהתחתנה ויש לה עוד ילדים, וכבר הבנתם שהיא לא התחתנה עם האדם הכי טוב בעולם. אני פשוט מתחילה מהתחלה, ואני חושבת שזה האבל שצריך לתקן.

אבא שלי היה איש חרוץ ובטח הוא היה עובד ובשלב הזה הוא היה בן שבעים ומשהו והוא היה יכול לעזור לי. אתם צריכים לעזור לי במקום אבא שלי. זאת המשימה שלכם. כל היתר זה הברוך שלנו.

תודה רבה. עידן זקין, יתום צה"ל. בבקשה. אני מבקש להתמקד בדקה למען האחרים. הזמן שלנו קצר.

שלום. אני עידן זקין, בן 25 מראשון לציון. הסיפור שלי קצת שונה. אבא שלי נפצע, היה טנקיסט במילואים במלחמת לבנון הראשונה, נכנס ביום הראשון, נפגע בטנק, היה במצב אנוש, בחור בן 21. היה מורדם, מונשם. בסופו של דבר חווה טראומה גם פיזית וגם נפשית שממנה הוא לא יצא. אני איבדתי את אבא שלי בגיל 14. אני עכשיו בן 25. הוא התאבד כתוצאה מהטראומה הפיזית והנפשית, הבזקים, טראומות, דברים שאני שמעתי, דברים שאני סוחב איתי עד יומי האחרון.

בסופו של דבר אני רוצה לספר את הסיטואציה שאנשים יבינו מה זה להיות יתום. זה לא רק העניין של האובדן, זה העניין שהחיים שלך נפסקים. בסופו של דבר אנחנו מדברים פה על העניין של הזכויות, של ההכרה. צריך להבין שאני הייתי מאוד שמח לקבל את אבא שלי חזרה בגיל 21 כאשר כל העזרה וההכרה נפסקת, אבל זה לא קורה. אני עדיין יתום, ובסופו של דבר כל הטראומה והחובות וההלם הנפשי שהמשפחה שלי חוותה, שאמא שלי חווה, שהיא צריכה איכשהו לג'נגל בין חובות. הדבר שאבא שלי הוריש לנו זה חובות וטראומה וזה מה שהיא צריכה להתמודד איתו, לנסות איכשהו לנהל בית.

אני עידן, והעידן שתקרת הזכוכית שלו, היכולות ונקודת ההתחלה שלו זה לא אותו עידן שאילו אבא שלו לא היה נשלח למלחמה והוא לא היה מת זה היה עידן אחר. נקודת ההתחלה ונקודת הסיום איפה שאני יכול להיות זה שונה. המדינה שלחה את אבא שלי להילחם בידיעה שיכול לקרות כזה דבר, ומה שקרה גרם לכך שמישהו צריך להיות שם בשביל אבא שלי, מישהו צריך לכסות את זה. הייתי צריך להיות במקום אחר עכשיו.

אני רואה את כל החברים שלי, כל האנשים סביבי ממשיכים, ואני רוצה להמשיך איתם אבל אני נשאר מאחור. אמא שלי היא הכי בודדה שאפשר, הכי לבד. הדבר שנשאר לה זה רק לנסות לעזור לי, ומה שאנחנו מבקשים זה להבין, אנחנו יתומים ואבא שלי רצה לעזור לי רוצה לשים אותי במקום אחר ואני בחיים לא אהיה שם יותר, וזה מה שאנחנו רוצים, רוצים לא להיות שונים ולהיות חלק מכולם.

גם מעל גיל 30.

בדיוק. אבא שלי לא חוזר בגיל 30.

עכשיו תדבר לי-היא אביאני, יתומת צה"ל. בבקשה.

שלום לכולם, שמי לי-היא אביאני, אני מקיבוץ כפר עזה, יתומה של מלחמת חרבות ברזל. אבא שלי, שחר אביאני ז"ל רבש"צ הקיבוץ נהרג בבוקר 7 באוקטובר בהגנה על הקיבוץ ועל הקהילה. לאבא שלי יש ארבעה ילדים, אנחנו ארבעה אחים, אני הבכורה בת 29, אחי יוני בן 26, אחותי שי-לי בת 20 וגילי בת 17. למעשה אנחנו חצויים. אחיותיי הקטנות מוכרות במערכת ואני ואחי לא מוכרים כילדים של אבא שלי.

אנחנו, שהסתתרנו 36 שעות בממ"ד חולצנו רק ב-8 באוקטובר. אבא שלי, שיצא להילחם כדי להגן על המשפחה שלו, חצי מהילדים שלו בכלל לא מוכרים כילדים שלו.

אני רוצה להתייחס לעניין של ההכרה. זה לא נראה לי הגיוני בשום צורה שמשפחה חצויה ככה. בסופו של דבר כולנו מתמודדים עם האובדן של אבא מעבר לזה שאנחנו גם מכפר עזה ועם אובדנים נוספים אבל לא ניכנס לזה.

לגבי העניין הכלכלי זה לא סוד, מדינת ישראל 2024 היא מדינה שמאוד קשה לחיות בה ואנחנו נעזרים בהורים שלנו, גם אחרי גיל 30 וגם אחרי גיל 21. אנחנו רוצים ללמוד תואר, רוצים לקנות בית ועוד הרבה מאוד דברים כאלה ואחרים שמאוד דרוש לסיוע הזה. זה לא הגיוני שככה מפקירים את הילדים של אותם אנשים שלחמו באומץ ובגבורה.

אני גם אציין ספציפית על מלחמת חרבות ברזל שבאופן טבעי קפצו כל מיני אנשים בגילאים שונים, אם זה שוטרים, אם זה כיתות הכוננות, אם זה יחידות כאלה או אחרות, ומתוקף היותם בוגרים יותר, גם הילדים שלהם בוגרים יותר, וחשוב להתייחס גם לעניין הזה. תודה רבה לכולם.

תודה רבה לך. רות משת, את מנהלת ארגון. איזה ארגון?

שלום. אני מנהלת ארגון יתומי צה"ל – החיים כדרך. זהו ארגון של יתומים בלבד.

היא עצמה יתומה.

מתי הוקם הארגון?

הארגון הוקם רשמית לפני קרוב לארבע שנים.

"בימים אלה מציינים 20 שנים למותה של נעמי שמר שכתבה את המילים הבאות – 'יש כאלה ששרים / מעבר לדממה / שפתיהם אולי אינן נעות / אבל קולם / ישמע, ישמע'. זה מה שאנחנו עושות ועושים כאן היום, משמיעים את הקול של יתומות ויתומי צה"ל וכוחות הביטחון הבוגרים. מעל 13,000 נשים וגברים שקולם לא נשמע מאז קום המדינה. מעולם לא היה מי שישמיע את הקול.

"בוקר טוב, שמי רות משאט. אבי סגן שמואל בוטנרו, קצין ביחידת - - - צנחנים, נפל בקרב על המדינה לפני למעלה מ-50 שנים בחזית הסורית בשלהי מלחמת יום הכיפורים. הוא היה בן 25 ואני בת שלושה חודשים ויום. להבדיל ממה שחושבת וטוענת מדינת ישראל, השכול לא עבר לי ביום שבו חגגתי 21. לא התעוררתי בוקר אחד משוקמת כפי שטרח לומר לי אדם בכיר שמטפל במשפחות שכולות.

"לפי תפיסת המדינה אני יתומה לשעבר, כאילו התפטרתי מתפקידי. החוק היבש מנתק לחלוטין את הקשר בין היתום או היתומה לבין האב או האם שנפלו בהגיענו לגיל 21. לשכול בגיל הילדות יש אדוות לכל אורך החיים של האדם, גם בהיותו בוגר, בגילאים 23, 40, 57 ואפילו אחרי גיל 80.

"מדינת ישראל, או מי מטעמה, מעולם לא תמכה במחקר מדעי אמפירי בנושא שכול מבוגר. יש פה אולי מי שיטענו שנעשה איזה סקר שקר טלפוני כלשהו לאחרונה. מנגד, בחודש הקרוב עומד להתפרסם לראשונה מחקר אקדמי אמפירי מטעמן של פרופ' יאירה חממה רז ועידית סולומון מאוניברסיטת אריאל. זהו מחקר ויחיד מסוגו בארץ ובעולם שבו לקחו חלק 455 יתומות ויתומי צה"ל בוגרים. המחקר נעשה על בסיס שאלונים סטטיסטיים שהתוצאות המגולמות בו מעידות על אבל מורכב וממושך בקרב הנחקרים יותר מאשר באוכלוסייה השכולה הכללית בעולם. אסביר כי אבל מורכב וממושך זו אבחנה פסיכיאטרית.

"אחזור שוב על התוצאות, התוצאות המגולמות במחקר מעידות על אבל מורכב וממושך בקרב הנחקרים יותר מאשר באוכלוסייה השכולה הכללית בעולם. לכשהתפרסם בטוחני כי תוצאותיו יהיו מפתיעות ומרתקות כאחד.

"המקום בו אנו יושבים כעת הוא בית לפוליטיקאים ולפוליטיקאיות, כל אחת ואחד כאן מכל קצוות הקשת הפוליטית מכירים את התחלואים של הפוליטיקה. יחד עם זאת, מה שאתם מכירים הוא כעין וכאפס לעומת הפוליטיקה של השכול. העובדה שיש מי שמתפרנסים או לוקחים חלק בתפקיד כזה או אחר הקשור לשכול אינה מקנה להם זכות לדבר בשם יתומות ויתומי צה"ל וכוחות הביטחון.

"ואתם כולכם, אל תצטלמו עם יתומים צעירים באירועים מתוקשרים בפארקים, אל תשפילו מבט בהלוויה, באזכרה או בשבעה מול המצלמות. שבענו ממילים ריקות ויחסי ציבור על גבינו.

"במשך שנים, וגם בימים אלה, יש מי שרוצים להדיר אותנו מחקיקה המשפיעה עלינו ורק עלינו. הייתם מעלים על דעתכם שתהיה חקיקה בעניינן של אלמנות צה"ל והן לא יורשו להיות חלק מהתהליך? או חקיקה הקשורה להורים שכולים והם יתבקשו לא להתערב? או שקבלת ההחלטות תיעשה מאחורי גבם? ממש לא. כך גם עם יתומות ויתומי צה"ל וכוחות הביטחון. יש כאן היררכיה ברורה וסדורה.

"אין שום דבר קדוש במדינה שמשליכה את היתומים ואת היתומות. זה אינו שחרור לעצמאות, כי עם הטלה בוטה של יתומי ויתומות צה"ל וכוחות הביטחון אל החלל הקר והמנוכר של ועדת החריגים של משרד הביטחון רק עבור מי שדרכם לא צלחה, או במילים אחרות, ועדת מסכנות משפילה.

"במשך שנים, כמו גם היום, נרקמות הצעות חוק מאחורי גבינו. ועדה בענייננו, שהוקמה על ידי בני גנץ, זו שציינתם – ועדת רובינשטיין, לא היה בה כמעט ייצוג ליתומים ושאר הנציגים נבחרו על ידי משרד הביטחון, קבעה כי ניתן להאריך את יתמותנו עד גיל 30. תודה, אבל לא תודה. חברי וחברות אותה ועדה שאינם יודעים יתמות צה"לית מה היא, התכנסו, פגשו רבים ורבות מאתנו, שאלו, חיטטו בנשמותינו וקבעו שאנחנו משוקמים. בין היתר, כתבו בהמלצות כי הם אינם ממליצים להעניק לנו תגמול, 'כשהרי הוא לא מאפשר פיתוח של חוסן ומסוגלות עצמאית' – ביטוי יהיר ומנותק.

דבר כזה לעולם לא יאמר להורה שכול או לאלמנה – וטוב שכך. אך את יתומי ויתומות צה"ל קל להציג כמי שמחפשים לקושש תשומת לב. היה גם גורם בכיר שאמר שאנחנו פועלים ממניעים לא ענייניים שבחלקם נובעים מאספירציה אישית.

לסיום, יש כאן מי שרוצים להזיז את היתמות ולאפשר למי שזה רלוונטי עבורו עדיין להיות יתום או יתומה עד גיל 50. תודה אבל לא תודה. הזזת גיל תוקף היתמות אינה הישג. לא ניתן לשנות את נקודת החיתוך של היתמות, או בשפה פשוטה – מי שמכם להיות אלוהים? על יושבי ויושבות בית זה לשנות את התפיסה באשר ליתמות ולא את נקודת הגיל". תודה.

תודה רבה. זה הזמן לבקש ממשרד האוצר להתייחס להסכם עם משרד הביטחון. עדי פרנקפורטר, בבקשה. אני צריך את התגובה שלך. את יודעת כמה פעמים אנחנו פנינו לשר האוצר ולפקידי האוצר ולשאול מה קורה עם ההסכם של משרד הביטחון לקראת הדיון הזה, ואם את לא יודעת אז אני אספר לך. לכן אני שואל, איפה אתם עומדים עכשיו מול משרד הביטחון, תכלס, בשטח?

אנחנו בדיון מול משרד הביטחון בנוגע להחלת מתווה יתומים. אנחנו נקטנו בעמדה ועדיין נוקטים בה שיש ועדה ציבורית שהוזכרה פה, שהביאה המלצות - - -

הוועדה הזו היא ביזיון.

אחרי ששמעה יתומים, אלמנות ואנשי מקצוע, אנחנו אנשי מקצוע של כספים, לא סוציאליים או כל הקשר אחר שקשור ליתמות, ולכן אנחנו יכולים לקחת את ההמלצות של הוועדה הזאת באופן מקצועי המיטבי ביותר, וזה מה שאנחנו יודעים לתת.

ומה עם האחרים?

רגע, מתי אתם יושבים עם משרד הביטחון ומודיעים לנו במסמך משותף, זאת ההצעה שלנו, כדי שנוכל למזג אותו או לאמת אותו מול ההצעות של חברי הכנסת?

את ההצעה שלנו אפשר לאמת מול ההצעות של חברי הכנסת.

מתי?

היא ההצעה של רובינשטיין.

אנחנו לא מקבלים את ההצעה של רובינשטיין. אנחנו נצא לרחובות.

יש הצעת חוק של משרד האוצר ואנחנו לא מודעים לה?

אין הצעת חוק של משרד האוצר - - -

אבל יש הצעות חוק פרטיות של חברי כנסת.

אלה מסקנות ועדה, לא הצעת חוק. סליחה, עם כל הכבוד.

אני רוצה לקבל לוועדה מסמך מגובש של משרד הביטחון ומשרד האוצר שאומרים לי כממשלה "זאת ההצעה שלנו" ואחר כך נתחיל להתמקח אל מול הצעות - - - בכל זמן שאתם לא מביאים לנו הצעה, אנחנו כל הזמן מתגלגלים סביב עצמנו ואי אפשר לעשות שום דבר.

אדוני, תקציב להם זמן, שלא נתעורר בעוד 50 שנים.

הם אמרו שתוך חודש זה יהיה.

למה חודש? חודש עבר כבר.

הצעת החוק של משרד הביטחון פורסמה לעיון הציבור. ההצעה כוללת את מתווה רובינשטיין, כוללת הרחבות נחוצות לאוכלוסיית היתומים שהייתה בתת טיפול כל השנים, וכולל - - -

אין שם השוואת תנאים. זה אולי 5%.

מי נתן לך רשות דיבור? אני באמצע דיבור עם משרד הביטחון ועם משרד האוצר כי אני רוצה לקבל מסמך. אני עוד לא ראיתי את המסמך הזה.

את הצעת החוק?

את הצעת החוק.

את התזכיר? התזכיר פורסם לעיון הציבור.

זה כבר עלה לוועדת שרים ולא עבר ועדת שרים.

התזכיר שאת מדברת עליו מוסכם על משרד האוצר ועל משרד הביטחון?

- - -

הצעת החוק לא תואמה מול האוצר, אין לה מקום בשנת 2024.

היא לא מקובלת? אני רוצה שהמיקרופון ישמע שאת אומרת "לא". השאלה שלי היא מתי היא כן.

אנחנו בשיח מול משרד הביטחון.

אדוני, אני בשיח איתם חמישה חודשים.

אני רוצה זמן.

אני לא יודעת לתת זמן.

אדוני, תקבע להם את הזמן.

אני לא יכול לקבוע להם זמן. שיגידו לוועדה כמה זמן הם צריכים עוד לשבת ולהגיד "זה המסמך שהאוצר ומשרד הביטחון גיבשו וזאת עמדת הממשלה".

אפשר לחזור אליכם עם תשובה מתי זה יוכל להיות.

אתם תחזרו עם תשובה?

אני לא יודעת להגיד לך.

את התשובה אלינו מתי זה יהיה אני רוצה לקבל תוך שבוע.

אדוני, זו טעות מה שאנחנו עושים. התשובה תהיה לעניין רובינשטיין ולא תהיה לעניין ההצעות שלנו.

אדוני, אני שאלתי שאלה מתי אנחנו נקבל הצעת חוק מגובשת של משרד הביטחון ומשרד האוצר. אם זה לא יהיה מקובל על חברי הכנסת המציעים - - -

אבל חבל להעביר עוד שבוע. זו לא הצעה.

אין לנו שום שאנחנו יכולים להשוות.

זה עכשיו על משהו אחר בכלל.

- - -

ממשרד האוצר אתה תקבל לכל היותר את הצעת רוניבשטיין.

השאלה תצטרך תשובה. חברת הכנסת שרון ניר גם הציעה הצעות.

מונחת עכשיו הצעת חוק פרטית שעברה ועדת שרים לענייני חקיקה. עברה הצבעה טרומית. עשינו את כל המסלול. כולם מוזכרים שם – יתומים, אחים שכולים, הורים שכולים – כולם. למה לא להיצמד מול האוצר להצעת החוק הפרטית שכבר אושרה? אנחנו על אוטוסטרדה. עכשיו אנחנו שמים אמברקס, חוזרים אחורה. זה לא נכון. הרי יש פה תמימי דעים, כולם. צריך להתייחס.

מה שמבקש מר בונצל זה פשוט שיתנו לנו משמעויות תקציביות להצעות החוק הקיימות.

למה צריך הצעת חוק אם כבר יש חוק? צריך לעשות השוואה מלאה לאלמנה ולהורה שכול. לא צריך לעשות שום הצעת חוק. לא צריך את ההצעות האלה.

בעוד שבוע אתם תביאו לנו תאריך מתי אתם מביאים לי הצעת חוק מגובשת שמקובלת על משרד הביטחון ועל משרד האוצר, אחרת זה מילים.

לא רובינשטיין.

אבל אני רוצה עוד התייחסות להצעות החוק של חברי הכנסת המציעים בתוך ההצעה המגובשת שלכם. אני רוצה לדעת האם אני יכול לגבש ולמזג את כל החוקים, או שאני צריך לחוקק בנפרד את מה שאתם רוצים או את מה שהמציעים רוצים. לכל זה אני רוצה תשובה. תוך שבוע אני רוצה לשמוע מכם מתי אתם מגובשים ביניכם בהתחשב גם בהצעות של חברי הכנסת. ועכשיו חברת הכנסת שרון ניר.

תודה רבה אדוני. קודם כל אני רוצה לברך על זה שאתה עושה את הדיונים החשובים האלה. הלב שלך נמצא במקום הנכון ותמיד אתה בסוף מחלץ את הגל ואני מאמינה שנעשה את זה גם כעת. אני ממש מאמינה בזה כי אני חושבת שכולם פה סביב השולחן תמימי דעים שאין פג תוקף ליתמות. זו קטסטרופה שתקפה את המשפחה בגיל שהילד יכול להיות בכל גיל, ואותו ילד הוא יתום, שזה ילווה אותו לאורך כל החיים. וברור שמדובר גם על הורים שכולים ועל אחים.

אותם האנשים זה אנשים שהאירוע, הקטסטרופה הזאת תלווה אותם כל ימי חייהם. במקום הזה שהם שילמו את המחיר הכבד ביותר, המדינה צריכה להיות שם עבורם, ובכל תחומי החיים, גם מבחינה כלכלית, שבסוף מתורגמת לסיוע נפשי, סיוע חברתי, סיוע בכל תחומי החיים, בהקשרים שבהם אותו פרט צריך להשתלב.

לכן אני חושבת שאין מנוס אלא לגבש את כל הצעות החוק האלה ביחד ולייצר מציאות חדשה. אני חושבת שדווקא כרגע, כשזה על מלחמת חרבות ברזל, שהשכול הזה תקף אותנו פתאום במסות ואנחנו מבינים את ההשלכות שלו, צריך להסתכל, להתבונן על המצב עכשיו, וגם לאחור, ולעשות את התיקון הראוי לכל הציבור הזה. תודה רבה, אדוני.

כבוד יושב-הראש, אני מצפה שמשרד האוצר ייקח את שלושת ההצעות האלה, וייתן השלכות תקציביות לכל הצעה והצעה כדי שנדע על מה נפלנו , על מה ניפול. זאת אומרת כמה שווים חיי יתומים עד יומם האחרון. לא יכול להיות שאב שאמור לתת תוצרת של 10 מיליון שקלים בסכום כסף של היום ייגזל מהילדים הללו והמדינה לא תיקח אחריות. הרי שלחנו אותם להילחם למענינו, שלחנו אותם לסכן את חייהם, ואם הם לא חזרו – כולנו, במיסים של כולנו, צריכים לשלם, ושום מחיר לא יהיה מחיר יקר מדי.

הם צריכים לתת קודם כל, לכל ההצעות שגובשו על ידי חברי הכנסת הנכבדים, לתת מענה תקציבי, אנחנו וחברי הכנסת נקדם את זה, אבל הם צריכים לתת 1-2 מיליארד שקלים כי אחרת הם יסובבו אותנו. תודה רבה.

זה כסף שלנו שנמצא בקופה.

אני רוצה לסכם את הדיון.

- - -

חבר הכנסת אייכלר. כמה מילים קצרות. אנחנו מדברים על החברה הכי מוחלשת שיש לנו, שהיא חברת היתומים, שהיא הולכת וגדלה, ואם אנחנו לא נגיע להכרה שאנחנו חייבים להכיר בהם, כולל זכויות, כולל הטבות הנגזרים מההכרה, אנחנו נסחוב את הסיפור הזה עוד 75 שנים.

אני אמא שגידלה יתום בגיל ארבע, אני אלמנה כבר 40 שנים. כל הצרכים של הילד הזה הייתי צריכה לממן. אתם צריכים להבין, המדינה הייתה צריכה להיכנס לנעליו של החלל. היא הייתה צריכה לדאוג לילד. כמובן גם לאם יש חובה מוסרית לעזור לו, אבל אתם הפקרתם אותנו. אנחנו לא רצינו לעזוב את הילדים, ולכן אני מבקשת - - -

- - -

שלום לכולם ותודה על ההזדמנות להופיע כאן בנושא שחלק ממני וקרוב לליבי במשך עשרות שנים. שמי אלה לנקרי, אני יתומה מלחמת ששת הימים. נולדתי במושב דבורה בעמק יזרעאל ושם אני מתגוררת עד היום הזה, נשואה, אמא לשלושה ילדים וסבתא לשבעה נכדים.

אבי, דוד יפלח, נהרג ביום השני למלחמת ששת הימים ב-6 ביוני 1967 בזמן שמטוס טופולב עיראקי התרסק על היחידה של אבי בזמן שנערכה לכיבוש העיר ג'נין. בהתרסקות המטוס נהרגו 14 לוחמים, ומתוכם תשעה קבורים בקבר אחים, ביניהם אבא שלי ז"ל.

במקורות נאמר "ואלמנה ויתום גר ועני אל תעשקו ורעת איש אחיו אל תחשבו בלבבכם". הייתי בת 3.5 כשאבי נהרג. יש לי זיכרונות מעטים מאבא, דרך תמונות וסיפורים.

איני קולטת מדוע מדינת ישראל אינה לוקחת אחריות עליי בהיותי יתומת מלחמה, ומדוע אני צריכה לשבת כאן בוועדה בפניכם, נבחרי ציבור מכובדים, להסביר ולהצטדק על מה שאמורה הייתה המדינה לעשות כמובן מאליו, לקחת אחריות ולמלא את הבור הענק ואת החסך הענקי בלגדול בלי אבא שנהרג למען הקמת המדינה. כולכם כאן אימהות, אבות, סבתות וסבים. מי מכם מעלה בדעתו גידול ילדיו בלי אבא?

רק כשבגרתי והפכתי לאמא, ומאוחר יותר לסבתא, הבנתי עד כמה גדול החסך בו גדלתי ומה הפסדתי יחד עם אחיי מהיעדרו של אבא שלי בחיינו. ילדותי עברה עליי בלי אבא. אבא שלי לא ליווה אותי ביומי הראשון לגן ולא לכיתה א', לא חגג לי ימי הולדת, אבא שלי לא בירך אותי בחגיגת בת המצווה שלי, ללשכת הגיוס התייצבתי בלי אבא שלי, לא היה לי אבא להתייעץ איתו לאיזו יחידה להתגייס. אבא שלי לא ליווה אותי ביום חתונתי ולא היה הסנדק של בניי.

אני כאן כדי לשמש פה ונושאת דגל לשינוי מציאות ארוכת שנים של התעלמות המדינה מיתומי צה"ל, של אפליה והבחנה בלתי מתקבלת על הדעת בתוך משפחת השכול.

בתפקידי כרכזת ארגון אלמנות ויתומי צה"ל, אני חווה ונחשפת לעשרות יתומים ויתומות, קשיי יום שמצבם הכלכלי והנפשי בכי רע.

את לוקחת שתי דקות מאחרים. תודה רבה.

אני חייבת רק לסיום, בבקשה.

תשלימי משפט ותעשי נקודה.

אני חושב ותוהה, לו חלילה ילדיי היו גדלים ללא אבא שלהם, כמה הוא נוכח בחייהם, כל אחד מהם בוגר, נשוי עם ילדים, כל אחד נושא תפקיד ואחריות, כל החלטה או צעד שהם לוקחים הם נעזרים באבא שלהם. אבא שלי היה יזם והקים תחנת טרקטורים שהעניקה שירותים חקלאיים לחקלאים ביישובי הגלבוע. מאז שאבי נפל, כל מפעל חייו התפרק. אני ואחיי גדלנו ובגרנו כמעט בעוני.

אני אמא לשלושה ילדים. הבת שלי הייתה קצינה בצה"ל, הבן שלי טייס, הבן שלי השני בשלדג. כולם נרתמים, עושים מילואים עד היום הזה. אני חושבת שאתם חייבים לקחת את האחריות הזאת, שכל חייל וכל לוחם כשהולך למלחמה זו הזדמנות לתקן אבל רב שנים ולהשוות את התנאים של יתומי צה"ל לשל האלמנות וההורים השכולים, כך שכל לוחם שיוצא לקרב מתוך שליחות ואהבת המולדת יידע שאם חלילה ייפול בקרב, המדינה לא תזנח את ילדיו. אתם חייבים לקחת את האחריות הזו.

תודה רבה.

גם אני הייתי מאוד רוצה לדבר.

אני יודע. ביקשתי בהתחלה שכל אחד ידבר 1-2 דקות, וכל מי שתפס את המיקרופון לקח 4-5 דקות על חשבון האחרים.

שלום לכולם. אני מורן שדה, בתו של סמל משה שדה שטיינפלד ז"ל. שלום לכל המכובדים שהגיעו עם רצון לתקן אבל היסטורי.

הצעות החוק חייבות לקחת בחשבון את כלל יתומי צה"ל באשר הם, גם את אלה שהתייתמו לאחר גיל 21 ולכל חייהם. לא מתקבל על הדעת בשום צורה שהיא שילדיו של החלל שהתייתמו לאחר גיל 21 ימודרו מהחוק ומדינת ישראל תתעלם באופן בוטה מקשר אדם.

משום מה כולם נושאים בתקציב, ורק ליתומים הבוגרים, בשר מבשר החלל, דם מדמו, ממשיכי דרכו – לא נשאר. אנו נותרים שקופים כאילו מעולם לא היינו. כשאתם חוזרים היום הביתה תחשבו על ההורים שלכם, על הילדים שלכם, ותנסו לשים את עצמכם במקומנו. אנחנו, בני המשפחה הקרובה, התמודדנו עם השלכות המלחמות 24/7 ונותרו עם טראומות וצלקות שנצרבו בנשמותינו, וכעת נפער חלל בלב ובנשמה שזמן לא ירפא.

אל תפקירו אותנו היתומים הבוגרים, יתומים מאב או מאם, או שניהם כמו במקרה שלי, והנה לכם דוגמה לכמה המציאות מעוותת.

למרבה הצער, אמי שסעדה את אבי במסירות אין קץ עד יום פטירתו נפטרה בפתאומיות זמן קצר אחריו, וארבעה חודשים בלבד בטרם הספיקה לעבור לאגף משפחות. משכך, אנחנו אפילו לא זכאיים להחזר מצבה של אמי ועדיין ממתינים לתשובת אגף השיקום בנוגע להחזר על הקבר ועל המצבה של אבי שמעולם אמי לא קיבלה. מסע זה יוצר איפה ואיפה כבר היום בין יתומים בוגרים, וכל זה רק כי אלמנה נפטרה בטרם הספיקה לעבור לאגף משפחות. כמה אבסורד.

אחי ואני שילמנו מחיר יקר. נולדנו כילדים לאבא לוחם נכה צה"ל פוסט טראומטי, נצרך מעל 50% נכות בנסיבות מבצעיות. אבא שלי נפטר מנכותו המוכרת בשל פציעתו בקרב, 53 שנים אחרי פציעתו.

האם אחי ואני לא ראויים בעיניכם להיחשב כילדיו של החלל? האם התמודדות עם יומיומית עם אבא שעדיין נמצא בקרב לא מספקת אתכם? כמה אדם יכול לסבול? האם מגיע לנו עונש על כך שנותרנו לבד? האם במקום שהמדינה תיקח עלינו אחריות ותעטוף אותנו לאחר המחיר הכבד ששילמנו במצב הכי קשה של חיינו אנחנו נותרים כשקופים? האם לא הקרבנו מספיק?

אין לנו אבא, אין לנו אמא, אין לנו גב כלכלי ולא רגשי ולא משפחה שתתמוך בנו בשעה הכי קשה של חיינו. אנו זקוקים לגב שלכם, כל היתומים זקוקים לכם. אין תחרות למי כואב יותר – לאלמנה, לארוסה, לאח או ליתום, יתום בן 76 או בן 15 נושאים את אותו כאב עד יום מותם. מקווה שתעשו צדק כדי שלוחמים שנלחמים עבורנו ברגע זה ממש ידעו שהמדינה לא מפקירה אותם ואם חס וחלילה - - -

תודה רבה. אני מציע בכלל לכל מי שבא לפה, לא באים לקרוא דפים, מדברים מהלב.

פשוט אין זמן וחשוב לי להעביר את המסר.

אין זמן להקריא כל מה שכתבת כי יש הרבה אנשים. תגידי משפט סיום.

אני רק מסיימת. חשוב לי לציין שברגעים אלה ממש הלוחמים ידעו שהמדינה לא מפקירה את ילדיהם אם חלילה יהרגו או יפצעו או אם אלמנותיהן נפטרו משברון לב בטרם הגיעו לאגף משפחות. הלוואי ותשמעו את זעקתי, ואם אתם מתכוונים להגביל רק למי שהתייתם לפני גיל 21, עדיף שלא תעשו כלום. תודה.

תודה רבה. אסיף, אני מבקש לא להקריא.

אני אסיף תמם, בן 25, סטודנט להנדסת תוכנה שקרס לגמרי במלחמה הזאת. מתוך האבדון ומייאוש מעפר אני קמתי בתור מייסד תנועת יתומי מערכות ישראל מצייצים, תנועה חדשה שקמה. בעיניי כולנו הקרבנו עבור המדינה. אני יתום איבה, אבא שלי נהרג מטיל במלחמת לבנון השנייה יחד עם עוד משפחה - - - ולדוד שלי.

העניין הוא שיש פה מצב אבסורדי בו שהאינטרס של היתום והאלמנה לא תמיד חופפים. במקרה שלי, המוות של אבא שלי, אמא שלי הכירה בן זוג, הביאה ילדים חדשים, ויש לי עוד אח מהחלל, ואח שלי היה בן 16.5, פשוט לא התאמנו במערכת הזוגית החדשה שהיא הקימה ונזרקנו, היא פשוט זרקה אותנו. מבחינתה, היא אומרת לנו "אתה לא תהיה טפיל לכל החיים שלי על כספי האלמנה". ממש ככה.

והמוות של אבא, - - - מפרנס משפחה חדשה, אז מה שבגיל 21 אתם אומרים לי פג תוקף או 30 פג תוקף או 40 פג תוקף. אני המורשת שלו.

אני מודה לך מאוד. אלון זוהר?

שלום לכולם, צהריים טובים. קוראים לי אלון זוהר, אני בן 27, אבא שלי בגיל 34 יצא לשרת את המדינה ונהרג בשירות מילואים בנחל אלישע תחילת האינתיפאדה בהיתקלות עם מחבלים. אב אשלי השאיר בבית שלושה ילדים קטנים – אח שלי אסף בן השבע, אחותי היתומה תמר, אני, ואמא שלי שיושבת פה לצדי, אלמנה צעירה.

אני פשוט רוצה שתדעו שמהנקודה הזאת השתנינו כמשפחה וכאנשים. אנחנו לא אותם אנשים. אמרו פה חברים ומכרים לשכול הזה, שלנקודה שיכולנו להגיע כבר לא נגיע, וחשוב שתבינו את זה. חשוב שתבינו שאנחנו עייפים, והאמת אני גם מתבייש במדינה, מתבייש בדבר הזה, באיך שאתם מסתכלים ומטפלים בנו. אני כאיש חינוך, כסטודנט להוראה, כמישהו שנותן, כבן של אבא שלי – אני באמת מתבייש.

אני חושב שאם אבא שלי היה יודע שהוא יוצא למילואים והוא משאיר בבית שלושה ילדים, שברגע שהוא ייהרג המדינה פשוט תסובב לנו את העורף, הוא לא היה יוצא. יותר מזה, אני חושב שאף אחד מהם לא היה יוצא.

אני משרת במילואים, נמצא במלחמה במילואים כבר חודשים. אנשים לא יצאו. חייב לתפוס את הדבר הזה וחייב לתקן את האבל ההיסטורי הזה.

אני שמח שהשולחן הזה מתמלא, ואני רוצה להגיד כל הכבוד לאמא שלי שכבר 10 שנים במאבק הזה. אתם נבחרי הציבור, והמציאות הישראלית שלנו היום לימדה אותנו שמה שאנחנו לא עושים היום, לא בטוח נגיע לעשות בכלל. קחו את הדבר הזה, תעבדו קשה ותקדמו את האבל הזה ותתנו לנו את מה שמגיע לנו, ובטח ובטח לאבות שלנו שנהרגו. תודה.

תודה. מיכל אלוני.

שלום וברכה, שמי מיכל אלוני, בת 58, יתומה ממלחמת ששת הימים, אבי נהרג בקרב על רמת הגולן. הייתי בת שנה, אחותי הייתה בת שש ונשארנו לבד בעולם. לא אכנס יותר מדי לסיפור האישי שלי, לא חושבת שלשם כך אנחנו התכנסנו.

דיברנו על הוועדה של אליקים רובינשטיין. יתומי צה"ל הופיעו בוועדה הזו, סיפרו את סיפור חייהם, חלקם הגדול בזום, התמוטטו לאחר מכן. זאת אומרת שגם תוך כדי האירוע שאנשים מדברים, הם לא קיבלו בכלל ליווי סוציאלי. אנשים פשוט התמוטטו, סיפרו את הסיפור שלהם מול קובץ של אנשים זחוחים. אני הופעתי בוועדה הזו בזום וסירבתי לספר את סיפור חיי משום שזה רק הראה איך המדינה לא מטפלת ביתומי צה"ל.

יושב-ראש הוועדה הנכבד, תקן אותי אם אני טועה, אבל לדעתי ההלכה אומרת שיש לדאוג ליתומים עד שהם יכולים לטפל בעצמם ויכולים לעמוד ברשות עצמם.

אני רק רוצה להגיד לאור חוסר הטיפול של המדינה ביתומי צה"ל, איך אפשר לצפות שיתום צה"ל יגדל להיות בן אדם שיכול לטפל בעצמו ושיכול לחיות בזכות עצמו? ההזנחה של יתומי צה"ל היא כתם על המדינה, ואני רציתי לפתוח בדיוק במה שאמר הבן של אורלי זוהר, להגיד שאני מתביישת להיות פה בתור אמא לשני לוחמים שנמצאים בעזה ומחרפים את נפשם.

אני עומדת מול שבר ערכי ומוסרי מול המדינה שלי שאין לתאר אותו, ואני שואלת את עצמי עד כמה הקומבינה של המדינה עבדה עליי, שאני, שכל כך הוזנחתי על ידי מוסדות המדינה, גידלתי שני בנים לתפארת שילחמו בשביל כל אלה שהזניחו אותי?

האבות שלנו יצאו לקרב להילחם עבור כולם ונפלו עבור כל תושבי מדינת ישראל. אף אחד מעולם לא נלחם עבור יתומי צה"ל. אף אחד. כל מי שיושב פה ואומר שהוא נלחם, אף אחד לא עשה כלום – כתף קרה ממשרד הביטחון, כתף קרה מהממשלה.

אנחנו לא מצליחים לעבור שום מעגלים של אנשי ציבור שיכולים לשנות את המציאות שלנו. דוחים אותנו בקש. לא רק זה, גם אנשים מתוך המערכת שיושבים פה איתי ומולי, והם יודעים בדיוק על מי אני מדברת, שמו רגליים להתארגנות של יתומי צה"ל. כל התנהלות שהייתה לנו ניסו להפריד בינינו ולעשות הפרד ומשול.

זה מעמד מאוד מרגש, וזה קשה לדבר על הדבר הזה, והסיפורים קשים מנשוא. פנית פה לאנשים וביקשת שלא ידברו מהדפים, אבל לפעמים הדף עוזר, לפעמים הדף משאיר אותך בתוך מקום כזה שאתה יכול לדבר על מה לעזאזל עבר עליך, כי גם אתה עוד לא מבין כל כך מה עבר עליך בחיים שאתה עובר. אני היום בת 58 ורק בשלוש השנים האחרונות הצלחתי לפתוח את הפה ולהגיד מה אני עברתי בחיים שלי ובתוך המשפחה שלי. אף אחד לא יגיד לי "כן דפים" או "לא דפים".

אנחנו אומרים דבר פשוט, בלי לזלזל לא באלמנות ולא בהורים השכולים, יתום צה"ל שילם את המחיר הכי יקר בתוך משפחת השכול. אבא שלי יצא לקרב, הוא לא פרנס את ההורים שלו, הוא פרנס אותי, את אחותי ואת אמא שלי. ההורים שלו היו אנשים מבוגרים שעמדו בזכות עצמם.

כשאנשים שואלים אותי "עד מתי אתם רוצים שיעזרו לכם?" אז אני אומרת "כמו שעוזרים להורים השכולים, עד היום האחרון." הם אנשים מבוגרים ואנחנו היינו ילדים, ויסודות של בניין זה הדבר החשוב ביותר על מנת שהבניין יעמוד. איך אתם מצפים שאנחנו נעמוד בזכות עצמנו אם אתם לא נתתם לנו את הסיוע הנכון?

נכון. תודה רבה. הוועדה מבקשת ממשרד הביטחון וממשרד האוצר להשיב עד ליום ראשון באיזה מועד הם יוכלו לתת לנו עמדה מסודרת ומוסכמת, ואני לא מתכוון לסחוב הרבה זמן.

עד גיל 30 אנחנו לא נקבל.

- - -

אנו מבקשים ממשרד האוצר וממשרד הביטחון שהעמדה שלכם תיתן התייחסות לכל ההצעות הפרטיות וגם - - - הממשלתי כדי שיהיה לנו משהו - - -

אדוני, רק תכריז בבקשה שגם בפגרה יהיה דיון.

- - -

אני רק רוצה לספר לך ולכולם שוועדת העבודה והרווחה גם בפגרות הקודמות כשהיו נושאים חשובים התכנסה. הישיבה הזו נעולה. תודה רבה לכולכם, וסליחה למי שלא הספיק לדבר. תוכלו לדבר בעזרת השם בדיונים הבאים.


הישיבה ננעלה בשעה 13:37.