פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



2
ועדת הכלכלה
15/07/2024


מושב שני



פרוטוקול מס' 438
מישיבת ועדת הכלכלה
יום שני, ט' בתמוז התשפ"ד (15 ביולי 2024), שעה 8:30

הצעת חוק הבנקאות (רישוי) (תיקון מס' 32) (סגירת סניפי בנק קבועים), התשפ"ד–2024, של ח"כ יצחק פינדרוס

חברי הוועדה: דוד ביטן – היו"ר
שלום דנינו

יצחק פינדרוס

איגי פז - ייעוץ וחקיקה, משרד המשפטים

עינת גרינוולד - מתאמת קשרי ממשל, בנק ישראל

חן פליישר - עורכת דין במחלקה משפטית, בנק ישראל

עודדה פרץ - מנהלת יחידת בנק לקוח, הפיקוח על הבנקים, בנק ישראל

נורית פלתר - מנהלת מחלקת תקשורת, בנק ישראל

גלי כספרי - מנהלת המחקר, איגוד הבנקים

לבנת קופרשטיין-דאש - יועמ"שית, איגוד הבנקים

טיבי רבינוביץ - מנהל קשרי חוץ, איגוד הבנקים

רן מלמד - מנכ"ל, נקודת מפנה

לי סיגל - משפחות החטופים

עמית אלפסה - משפחות החטופים

עידו סולומון - קיבוץ פלמ"ח צובה

רוחמה אלבג - משפחות החטופים

בן סוכמן - קיבוץ בארי

אביגל כספי

ד"ר עידית חנוכה

יפעת קדם

רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות.

הצעת חוק הבנקאות (רישוי) (תיקון מס' 32) (סגירת סניפי בנק קבועים), התשפ"ד–2024, פ/2480/25 כ/1029

בוקר טוב לכולם, אני פותח את הישיבה בנושא הצעת חוק הבנקאות (רישוי) (תיקון מס' 32) (סגירת סניפי בנק קבועים), התשפ"ד-2024, של חבר הכנסת יצחק פינדרוס ואחרים. נתתי לכם זמן מהישיבה הקודמת כדי שתנסו להגיע לאיזה שהוא מתווה שיעגן את האינטרס של הציבור מול האינטרס של הבנקים. פינדרוס, הבנתי שהגעתם לאיזה שהוא סיכום, נכון? בואו תגידו אותו.

מכיוון שבזכותך, אדוני היושב-ראש, גילינו שמתברר לציבור רק אחרי שבנק ישראל נותן אישור, רצינו לדעת מה עושים במציאות הזאת. סיכמנו שהם יודיעו לוועדת הכלכלה על כללים. כשמועצת הרישיונות נותנת אישור לבנק לסגור, הדברים יהיו מפורסמים וידועים לציבור. אם יתברר בעקבות הפניות של האנשים שהנושאים לא עומדים בכללים של מרחקים, בנקט, אוכלוסייה מבוגרת, המועצה מושכת חזרה. זה אישור על פי כללים. ברגע שהציבור מעורר אותך ואומר שלא עומדים בכללים - המועצה חוזרת. זה בנושא שאתה העלית. על הנושאים האחרים הגענו לסיכום כבר קודם.

נפרסם להערות הציבור את השיקולים שמנחים את הפיקוח על הבנקים בעת סגירת סניף, על מנת שנקבל גם הערות.

תסבירו לי את התהליך. איך התהליך ייראה?

הם יפרסמו להערות הציבור את הכללים.

איך יהיה התהליך מעכשיו והלאה?

יש לנו הוראת ניהול בנקאי תקין, הוראה 400, שעוסקת בנושא הזה של סגירת סניפים. יש שם הרבה מאוד דרישות כלפי הבנקים כאשר הם סוגרים סניפים. זה מאוד לא פשוט לעמוד בדרישות האלו גם היום. יש שם טופס מובנה שהם צריכים למלא. אנחנו דורשים המון מידע על סניפים סמוכים, על כמה אנשים - -

תני לי דוגמה. אם בנק רוצה עכשיו לסגור סניף, הוא פונה אליכם?

כשהוא פונה, אנחנו בודקים אם ניתן מענה לצורכי הלקוחות, מענה חלופי לסניף הזה. אם לא, אנחנו לא מאשרים את הסגירה. כשהם פונים, אנחנו אמורים לענות תוך 30 יום. אנחנו בדרך כלל דורשים להשלים מידע, יורדים למיקרו-מנג'מנת מטורף. הנושא הזה מטופל בפיקוח על הבנקים באגף בנק לקוח. אני, שאני מנהלת האגף, בוחנת באופן אישי כל פנייה ופנייה כזאת, אני חותמת על האישורים האלה. הראייה שלנו היא צרכנית. הנושא של הלקוחות הוא בראש מעייננו, בפרט הנושא הזה של הקשישים ובעלי המוגבלויות. בדרך כלל אין בעיה ויש חלופה סבירה בסמיכות. אם אין חלופה, אחד הדברים שאנחנו יכולים לעשות זה להתנות את הסגירה בכל מיני התניות, כמו סניף נייד או חלקי שייתן מענה.

מה התהליך?

אנחנו צריכים לפנות לוועדת רישיונות ולהתייעץ איתה במקרים שאנחנו לא מאשרים.

אחרי החקיקה זה יהיה הפוך.

זה היום החוק. התיקון פה מחייב אותנו להתייעץ בכל המקרים.

מה קורה כשאתם מאשרים?

אחרי החוק נצטרך לפנות לוועדת רישיונות.

הבנתי שתהיה פנייה לציבור.

אחרי שהבנק יקבל אישור, הוא יפרסם באתר שלו את זה שהוא עומד לסגור את הסניף. כבר היום הוא שולח ללקוחות הודעה שהוא מתכוון לסגור את הסניף תוך 60 יום. כל הלקוחות בני 70 פלוס מקבלים שיחת טלפון. בכל מכתב של אישור שלנו אנחנו דורשים שהבנק יתקשר באופן אישי לכל לקוח מעל גיל 70, לכל לקוח עם מוגבלות, כדי להודיע לו שמתכוונים לסגור. הבנק יפרסם את זה באתר שלו. יש בפנינו המון מידע ואנחנו מתעמקים ברמה של כל לקוח כדי לדעת אם הוא גר בבית אבות, אם הוא גר ליד הסניף או רחוק מהסניף, אם הוא בדיגיטל. אם מהפניות של הציבור יעלה מידע שלא ידענו ולכן גרם לנו לטעות בהחלטה, נחזיר את הדיון לוועדת רישיונות.

איזה מידע לא ידעתם?

יכול להיות מצב שיש בית אבות ליד הסניף ובו יש מלא לקוחות שלא יכולים להגיע באוטובוס לסניף האחר.

זאת אומרת, אתם מאשרים בתנאי, בכפוף לזה שאפשר יהיה לדון מחדש אם יהיו בעיות.

כן, זה יהיה כתוב בחוק.

אם מתברר שזה לא עומד באחד מהכללים, חוזרים לדיון בוועדת הרישיונות.

מה אנחנו מתקנים עכשיו?

היה סעיף דיווח בקריאה הראשונה של פעמיים בשנה. עכשיו הדיווח הורחב לא רק לגבי יישום הוראת הסעיף, גם לגבי המדיניות. הדיווח הדו שנתי הוא לתקופה של שלוש שנים, כאשר אחרי שלוש שנים הדיווח יהיה פעם בשנה. דבר נוסף זה שהתאגיד הבנקאי, מעבר להודעה שהוא צריך למסור ללקוחות, יצטרך גם לפרסם את זה באתר האינטרנט שלו.

אתם תפעלו לפי מה שהצהרתם עכשיו, נכון? הבנקים, אתם תפעלו לפי הנוהל הזה?

אנחנו תמיד פועלים לפי החוק. מה שייקבע בחוק זה מה שנעשה.

אני חושב שהצעת החוק הזאת רעה, אני חושב שהיא גורמת נזק ללקוחות. לקחו את ההצעות הטובות שהבאת בדיון הקודם על כך שהאישור לא יינתן לפני שיהיה שיתוף ציבור אמיתי, לא רק שיתוף של הלקוחות, והפכו אותו בנוסח.

זה אישור מותנה, עם אפשרות לחזור חזרה.

אתה יודע בדיוק כמוני כמה אישורים מותנים השתנו בסופו של דבר. העלית רעיון שאומר שלא יינתן אישור לפני שיהיה דיון. המפקח צריך קודם כל להגיד לא, רק אחר כך להשתכנע למה כן. יבוא התאגיד הבנקאי וישכנע אותו, יבואו הלקוחות וישכנעו אותו, יבוא הציבור הרחב וישכנע אותו. אחד הכללים שלא מדובר עליהם זה מה שקורה עם המצב האורבני של האזור שבו רוצים לסגור סניף. אם הולכים לפתח שם בניינים, התחדשות עירונית ודברים אחרים, מה התכניות של אותו בנק שרוצה לסגור? מה המשמעות של הסגירה? הדברים האלה לא באים לידי ביטוי. זה מאוד יפה שהכללים יפורסמו, אבל אני חושב שצריך לכתוב בהצעת החוק: המפקח לא יאשר סגירת סניף, אלא אם השתכנע לאחר שהוא דן בנושא, לאחר שהוא שמע את הבנקאי, שמע את הלקוחות ושמע את הציבור, כי אחרת, אדוני היושב ראש וחבר הכנסת פינדרוס, ההצעה מתפספסת ופוגעת בלקוחות.

קודם כל, ההצעה הופכת מצב, היא משפרת אותו. דבר שני, זאת לא רק החלטה של בנק ישראל, זאת גם ועדה מייעצת שפונים אליה. זה תהליך מתקדם תוך כדי שהעולם משתנה.

התהליך הזה יצטרך לעבור עוד בדיקה.

אנחנו עוד נבדוק אותו. אפילו אם הח"כים לא נשארים אותם ח"כים, המסגרת נשארת מסגרת ויבדקו את זה לאור התלונות של הציבור אחר כך. אני לא אפר את ההסכם פעם שנייה. פעם שעברה הוספתי משהו ובנק ישראל כמעט התמוטט באותו רגע. אני לא אפר את זה, אני אכבד את הסיכום הזה, ואני מקווה שתהיו יותר על הברז בכל מה שקשור לסגירת בנקים.

אל"ף, תודה רבה לכם, ובי"ת, וזה בהתייחס למה שידידי רן מלמד אמר, שיקולים כאלה זה מסוג השיקולים שאנחנו סבורים שכדאי לשמוע בהליך פומבי.

הוא רק צריך להיות לפני, לא אחרי.

אני איתך לגמרי. הנושא של שינוי אורבני זה אחד השיקולים.

הצבענו על ההסתייגויות, נכון?

הצבענו על ההסתייגויות. אני אקריא את הנוסח.

הצעת חוק הבנקאות (רישוי) (תיקון מס' 32) (סגירת סניפי בנק קבועים), התשפ"ד-2024

תיקון סעיף 28א 1. בחוק הבנקאות (רישוי), התשמ"א-1981, בסעיף 28א –

(1) במקום סעיפים קטנים (ג) ו-(ד) יבוא:

"(ג) החלטה בדבר בקשה לסגירת סניף קבוע תתקבל
לאחר התייעצות עם ועדת הרישיונות, ואולם לא
יחליט המפקח להתנגד לבקשה אלא לאחר שניתנה
לתאגיד הבנקאי הזדמנות להשמיע את טענותיו;
החליט המפקח לקבל את הבקשה לסגירת הסניף
הקבוע, רשאי הוא להתנות את סגירתו בתנאים,
לרבות דחיית מועד הסגירה.

(ד) המפקח ייתן החלטה מנומקת בכתב בתוך 90
ימים מיום קבלת בקשה לסגירת סניף קבוע. ואם
ביקשה פרטים נוספים כאמור בסעיף קטן (ב) –
בתוך 90 ימים מיום קבלתם";


(2) בסעיף קטן (ה), אחרי "לאותם לקוחות" יבוא "וכן
יפרסם הודעה אודות סגירתו באתר האינטרנט של
התאגיד";

(3) אחרי סעיף קטן (ה) יבוא:

"(ו)" – המפקח ידווח לוועדת הכלכלה של הכנסת
על יישום הוראות סעיף זה וכן על מדיניות המפקח
וועדת הרישיונות בבחינת בקשה של תאגיד בנקאי;
דיווח כאמור יימסר פעמיים בשנה במשך שלוש
שנים, החל מיום 1.1.2025 ועד יום 31 בדצמבר
2027, ולאחר מכן יימסר פעם בשנה.

מי בעד החוק כפי שהוקרא עם התיקונים?

הצבעה
החוק אושר.

זה עבר כהכנה לקריאה שנייה ושלישית ויעבור למליאה. נציגים של משפחות חטופים, בקשה.

אח שלי קית' נחטף יחד עם אשתו אביבה מקיבוץ כפר עזה. אני חושב שהסיפור ידוע לכולם, ואם לא, זה עליכם. זה כבר יותר מתשעה חודשים שקית' עדיין חטוף בעזה. הוא יותר מארבעים שנה בישראל מאז שעלה מארצות הברית - אני עליתי קצת לפניו.

באיזה שהוא מקום אני מקבל את זה שיש סדר יום לוועדות, שיש להמשיך לנהל את המדינה. לאח שלי אין סניף בנק לגשת אליו. אני מבין שהדיון חשוב, שמצביעים, שמקבלים החלטה, שממשיכים הלאה, אבל מה שאני לא מבין זה איך אני קם בוקר אחרי בוקר ואין בשורה שאח שלי חוזר. כל בוקר שאני קם ומסתכל בכותרות אני חוטף עוד מכה, עוד זעזוע. אני לא יודע מה עשו האירועים של יום שבת, אני יודע שאח שלי לא כאן. יש חטופים וחטופים בעזה כמעט 10 חודשים. אני לא רוצה להיסחף ולהגיד שזה כמעט שנה, אבל זה כמעט שנה. איזו מציאות זו שכמעט שנה יש חטופים בעזה והמדינה מתקדמת באיזה שהוא נרמול של מלחמה, של מפונים, של נרצחים, של קורבנות? לא מתאים לי, לא מתאים למדינה, לא מתאים לשום חזון שצריך להיות לנו. החזון שלנו צריך להיות שהחטופים שעוד בחיים יחזרו לשיקום ואלה שלא בחיים יחזרו לקבורה, כדי שהמדינה תתחיל להשתקם, כדי שכל אחד ואחת מאיתנו מסביב לשולחן יתחיל להשתקם. אני יודע על עצמי שאני בטראומה, אני יודע שגם אתם בטראומה ופוסט טראומה. לא נצא מזה כל זמן שהחטופים לא בבית. הניצחון היחידי למדינת ישראל זה שהחטופים בבית, ולא צריכים לראות שום כלום מעבר לזה כשמדברים על ניצחון. לכל הניצחונות האחרים יש זמן. אני לא יודע איך יש מי שעדיין לא מבין שלחטופים ולחטופות אין זמן ממזמן.

אני אחיין של מיה גורן מניר עוז שנחטפה ונרצחה ושל בעלה אבנר גורן שנרצח. בכל ראיון שאנחנו מדברים על מיה אנחנו מדברים על כמה שהיא דאגה לאחר לפני שהיא חשבה על עצמה, על זה שכל שבת בבוקר היא הייתה קמה מוקדם כדי לארגן את התינוקות בניר עוז. היא כל כך אהבה את העבודה שלה, הייתה מסורה לילדים ולהורים. באותה שבת המחבלים הגיעו אליה, ירו בה, פצעו אותה קשה, ולקחו אותה איתם לעזה. שם היא סיימה את החיים שלה. היא עדיין שם. אנחנו נשארנו עם הכאב הזה של שני אנשים קרובים אלינו שנעלמו יום אחד מהחיים שלנו. נראה לי שהערך הזה של הדאגה לאחר שהיה לה כל כך מת יחד איתה, כאילו לא מתקיים יותר.

אתם בטח רואים בממשלה הזאת אנשים שמאיימים לפרק את הממשלה אם תעבור העסקה. אני רוצה שכל מי שנמצא בחדר הזה וקשה לו עם המחיר שנשלם בעסקה שיסתכל על מיה. המחיר שולם כשמיה ואבנר נרצחו והשאירו אחריהם ארבעה יתומים שאפילו לא יכולים לקבור את אימא שלהם, הוא שולם כשבקיבוץ של 400 איש נרצחו 55 איש. תסתכלו על הפרצוף של קית' ושל שאר החטופים שאתם רואים מידי יום. אני יודע שאולי כבר התרגלתם לפוסטרים האלה, לזה שאתם פה ואתם רק צריכים לבוא ולהנהן, אבל אלה לא סתם פרצופים, יש מאחוריהם משפחות שחיות כבר 283 ימים בגיהינום. אני יודע שאתם יכולים להשפיע.

אני חבר של משפחת בוכשטב ושל משפחת סיגל שיושבת פה. יגב בוכשטב נחטף מנירים יחד עם אשתו. אני רוצה להציע לכל ועדות הכנסת ולשאר הגופים לעשות מעשה קטן שיהווה איזו שהיא מידה של התייחסות, תשומת לב ואמירה שאנחנו זוכרים בכל העת את החטופים, שהם פה בסדר היום שלנו. בכל ישיבה שנפתחת צריך למנות את מספר הימים מאז השביעי באוקטובר ואת מספר החטופים שעדיין נמצאים שם ונמקים במנהרות. זה דבר קטן, זה לא דבר פוליטי. יש בזה אמירה שאנחנו זוכרים, שאנחנו לא עוברים לסדר היום כאילו הכל נורמלי, כאילו הכל תקין, כאילו מקבלים את המצב. אם ייעשה הדבר הזה, זה ייתן כבוד לכנסת ישראל.

אני פה מתוך דאגה ומתוך אהבה למשפחה ולחברים הקרובים, אבל אני גם מרגיש קרוב לכל משפחת החטופים. כל משפחת החטופים הפכה להיות משפחה אחת. אני רוצה להחזיר אתכם 283 ימים אחורה כשאני יושב בביתי בקיבוץ צובה ואני מקבל טלפון מלי שמחפש את אחיו הקטן. הוא אמר לי: "אחי מנותק קשר, האם אתה יכול לעזור לי? האם יש לך איזה שהוא קשר שאתה יכול להגיד לנו? האם אתה יכול לתת לנו רמז איפה הוא?" תבינו את המשמעות של הדבר הזה. מתוך היכרות עם אנשים בתוך המערכת של התנועה הקיבוצית ניסיתי לעזור, לסייע. הטלפון הזה הכה בי, המציאות המוטרפת של אותו בוקר נורא הכתה בי. בשעות ערב הצלחנו, גם לי וגם אני, דרך מישהו שלמזלו היה עם משפחתו בחוץ לארץ, לקבל את הידיעה שקית' ואביבה חטופים. זה סיפור שלי לא נותן מנוח מאז.

הסיבה להיות במדינה היא אמת המידה המוסרית, היא המחויבות שלנו, היא הערבות ההדדית שבינינו, לא משנה מאיזה מגזר, לא משנה מאיזו עמדה פוליטית. ללא עמוד השדרה המוסרי הזה זכות הקיום שלנו מוטלת בספק. רק לחיות על החרב זו לא הסיבה להיותנו פה, יש דברים הרבה יותר יסודיים ועמוקים שהם הסיבה להיותנו פה - החשיבות של להחזיר את החטופים היא הראשונה במעלה. אף אחד מאלה שיושב פה וצועק "נכשל" לא חושב שהוא מסיר איזו שהיא אחריות לגורלה של מדינת ישראל. זה הדבר הראשון, זה הנשק הראשון, זה הבסיס שלנו לצאת לכל קרב נחושים ומצוידים בכוח ובעוצמה הכי רלוונטית. בלי זה תהיה חסרה חוליה בעמוד השדרה של עם ישראל לשנים קדימה.

אני חושב שחשוב שנבחרי הציבור בעניין הזה יהיו שותפים. אני רואה מעט מאוד חברי כנסת ניגשים, מתראיינים ומוסרים. אני לא מבין איך מיליון איש לא יוצאים לרחוב כדי לזעוק את זעקת החטופים, ולא על רקע פוליטי אם כן ביבי או לא ביבי, אלא על רקע זה שהדבר הזה לא יכול להתקיים. לא יכול להיות שיש 120 חטופים שם ואנחנו מניחים את הראש בשקט. מה שהביא למצב הזה זה חטא היוהרה שבכל הרמות חטאנו בו. מי שחווה את מלחמת יום הכיפורים כחייל צעיר יודע שמה שהיה שם היה גם פה בכל הרמות – המדינתיות, הצבאיות. אין לי ספק שבשכונה שלנו, בשכונה שאנחנו גרים בה במזרח התיכון אנחנו חייבים להיות חזקים ולהצטייד במיטב הכוחות ומיטב הכלים כדי להגן על עצמנו, אבל עכשיו אנחנו צריכים להביא את החטופים, חייבים שהמתווה שמוצע פה יבוא למימוש והמעשה ייעשה.

אני הדודה של לירי אלבג. אני פרופסור ליהדות ולספרות עברית. אני כבר חצי שעה מסתובבת כדי לחפש את המקום הזה, כשתוך כדי אני תוהה מה אנחנו עושים פה – מתחננים שיחזירו את הילדים והילדות שלנו. המשפחה שלנו התפרקה לחלוטין. לירי היא אחת מהאחייניות שלי, היא הבת של אחי. אנחנו משפחה שבכוחות עצמנו הקמנו את הבית שלנו כאן. ההורים שלנו הגיעו מעיראק. מסרנו את לירי בנפש חפצה לצבא הגנה לישראל, או לצבא הזנחה לישראל, אני לא יודעת איך תקראו לו, והצבא והממשלה מסרו אותה לחמאס. לירי לא נחטפה, לירי נמסרה על ידי ממשלת ישראל כי איש לא הגן עליה. לירי הייתה תצפיתנית. היא הייתה יום אחד בבסיס צבאי בנחל עוז, כשביום הזה היא נחטפה בפיג'מה לעזה. אנחנו יודעים שהיא שם 283 יום. איש לא נוקף אצבע. אני בכלל לא מבינה מה אנחנו עושים פה, איך אתם יושבים פה ולא עושים כלום. ועדת הכלכלה - יפה מאוד, אבל עכשיו לא כלכלה, צריך להחזיר את כולם הביתה, זה צו השעה. אני לא העליתי בדעתי שיעברו 283 ימים ויהיו עדיין אנשים במנהרות. לאיש לא אכפת. ההוא נוסע למיאמי, ההוא נוסע ליוון, וכל אחד עושה לו חיים פה כאילו כלום לא קרה.

אני רוצה לבקש ממך, כבוד חבר הכנסת דוד ביטן שאני מאוד מעריכה כי יש לך לב ורגישות יוצאת דופן, שתישא את הבשורה. נתקלתי פה בכל מיני מוטציות שאני לא יודעת איך נהיו חברי כנסת. אתם כמשרתי ציבור צריכים לשרת את הציבור, אתם צריכים לעשות הכל כדי שהם יחזרו הביתה, לא קשקושים אחרים. כל העם הזה מתפרק. אני רואה באוטובוסים וברכבות שאתם לא נוסעים בהם אנשים עצובים, אנשים אומללים שהמדינה מתפרקת להם מתחת לידיים. אני מקווה שהמסר הזה יגיע עם קצת חמלה, עם קצת רחמים, עם אנושיות שנעדרה מפה. יש פה חברי כנסת שהיו צריכים להיות בבית סוהר, אתם יודעים מי הם, ויש עבריינים שנכנסו לממשלה הזאת תחת ראש המדינה שלך ומשרתים שם. סליחה על הביטויים האלה, אבל אני חושבת שאין מקום להיות מנומסים.

זאת פעם ראשונה שלי כאן. קיבלתי אישור מיוחד מאח שלי להגיע. אחי מאוד מנומס, מאוד אסוף, אתם רואים אותו הרבה בטלוויזיה, אבל נמאס לנו להיות מנומסים. אני מבקשת שתהיו אמינים ונאמנים לתפקיד שלכם. אמינות ונאמנות זה לא הצד החזק של ראש הממשלה הזה. אולי הגיע הזמן שהוא יתחלף. אני מתאפקת לא לדבר על פוליטיקה, אבל יש פה סוג של עזות מצח, חוצפה וגסות רוח בכל מה שקשור לחטופים. הפכתם אותנו להיות אויבים. לאיש לא נעים שאנחנו באים לכאן, זה ברור לי, מוטב היה שלא היינו. צריך לשנות כאן את הטרמינולוגיה - הם לא נחטפו, הם נמסרו, ואתם תחזירו אותם.

אני ב-7 באוקטובר הייתי בממ"ד בבארי, שמעתי איך אימי נלקחת ונרצחת. כמה מחבריי הטובים ביותר נמצאים היום בעזה - חלקם חיים, חלקם מתים. אני פה כדי לחזק את המשפחות השכולות והמשפחות שיש להן חטופים בעזה. אני חושב שהמעבר לנורמאליות מאוד מאוד בעייתי. אני מצטט קצת ממה שעברנו ב-7 באוקטובר. אימא: "באמת צריך לקום? רגע, אני עם תחתונים. טוב, אני נכנסת לממ"ד. אני שומעת יריות קרובות. תגיד לאודי שיפסיק להתקשר, תגיד ללולו שתפסיק להתקשר. אני שומעת אותם. בנקי, הם מסתובבים מחוץ לבית, מדברים בערבית. איך זה יכול להיות? איפה הצבא? הם בתוך הבית, יש שריפה, נכנס לי עשן. הם הלכו עכשיו. החלון של הממ"ד לא נסגר. מה נעשה עם השיש החדש שעשיתי? מה עם גל, מה עם גידי? הם שוב כאן, הם דופקים על החלון, הם מפרקים את הבית, כוס אמו". אני: "הכל יהיה בסדר, אימא, תחזיקי את הידית של הממ"ד, הצבא מיד מגיע. קראנו לכיתת כוננות. היריות הן של הצבא. הם ממש תיכף מגיעים, תחזיקי עוד קצת. העשן סמיך? שימי מגבת. זה עבד? יופי. כולם בסדר, הילדים שלי בסדר. אני חושב שהם לא יחזרו. הם חזרו? הכל יהיה בסדר, הצבא ממש בדרך. אל תדאגי, אני לא מנתק. כל מה שצריך זה לנשום עמוק ולהירגע. אל תדאגי, הביטוח יחזיר לנו. הילדים איתנו, הם בסדר, קצת מבוהלים". אימא: "הם כאן. אני נפרדת, אני אוהבת אתכם, את הנכדים שלי, את האחים שלי, את הקיבוץ שלי. אני אוהבת ותמיד אוהב. אני יושבת לנוח. הוא נכנס". אני: "גם אני אוהב אותך אימא. אימא.." זה סוף השיחה של אימא שלי ושלי. הקראתי את זה, כדי שנזכור כולנו מאיפה אנחנו מגיעים ולאן אנחנו הולכים.

אני מסיים את הישיבה. תודה רבה לכולם.


הישיבה ננעלה בשעה 09:10.