פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



2
הוועדה המיוחדת לזכויות הילד
15/07/2024


מושב שני


פרוטוקול מס' 71
מישיבת הוועדה המיוחדת לזכויות הילד
יום שני, ט' בתמוז התשפ"ד (15 ביולי 2024), שעה 10:00

שיח פתוח עם בני נוער נוכח המצב

חברי הוועדה: אלי דלל – היו"ר

ירון לוי
יוסף עטאונה

אלה מוזס - מנהלת אגף חינוך על יסודי, משרד החינוך

מיכל מינדל ישראלי - מפקחת חח"ק ארצית - ממונה מנהיגות, משרד החינוך

יפעת קרמר אורן - עובדת סוציאלית, חידת התיאום הממשלתית לזכויות ילדים ונוער

ליאור ספיר בר-ניר - אחראית תחום חינוך, בריאות ורווחה, המועצה הלאומית לשלום הילד

ספיר מוספי - יו"ר מועצת התלמידים והנוער הארצית

רוני קמאי - דוברת מועצת התלמידים והנוער הארצית

איתן קוט - נציג מועצת התלמידים והנוער הארצית

אדם קייס - נציג מועצת התלמידים והנוער הארצית

עזרא ים - יו"ר רשות אשדוד ונציג מחוזי, מועצת התלמידים והנוער הארצית

אופיר פלג - מועצת התלמידים והנוער הארצית

עומר עאסלה - מועצת התלמידים והנוער הארצית

עוז מאיר - מועצת התלמידים והנוער הארצית

מעין האבשר - מועצת התלמידים והנוער הארצית

גאיה ביטון - מועצת התלמידים והנוער הארצית

שירה איטח - מועצת התלמידים והנוער הארצית

מאור מוזס - מועצת התלמידים והנוער הארצית

מוסטפא תדורה - מועצת התלמידים והנוער הארצית

אלה בן אלחנן - פעילה בארגון המחאה "עכשיו הנוער"

נהר סידהי - חבר בניהול חזית הנוער להשבת החטופים

יהלי גבאי - שחקן

אלון גת - משפחות החטופים

תמי סלע

תמי ברנע

חבר תרגומים, יפית גולן

רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות.
שיח פתוח עם בני נוער נוכח המצב

בוקר טוב לכולם. תלמידים ובני נוער יקרים, ראשית נפתח כולנו בתפילה לשלומם של החיילים, לרפואתם של הפצועים, לשובם של כל החטופים במהרה. אמן.

אני מתכבד לפתוח את המפגש, אני אפילו לא קורא לו ישיבה, זה ממש מפגש שהחלטתי שאני עושה עם בני הנוער, מה שנקרא סיעור מוחות וגם לשמוע חוויות לסיום שנת הלימודים ופתיחת שנת הלימודים. אנחנו כרגע ממש בעיצומו של החופש.

השנה האחרונה הייתה שנה מאוד מאתגרת, מורכבת עבור כולנו ובמיוחד עבורכם. אנחנו עברנו ועוברים תקופה קשה של מלחמה שהביאה עמה אובדן רב, כאב, ושינויים דרמטיים בחיי היום-יום שלנו. מתאר לעצמי שחלקכם אולי נאלצו להתמודד עם פינוי מבתים, עם דאגה לקרובים שגויסו, אולי חלקכם אף איבד אהובים במהלך המלחמה. אני יודע שזו לא הייתה שנה קלה.

הנעורים אמורים להיות בתקופה של תמימות, של יופי, של צחוק, של חברות, השתטות, צמיחה, גילוי עצמי והתפתחות, אך אתם נאלצתם להתבגר מהר יותר ולהתמודד עם מציאות מורכבת יותר. עם זאת, אני עומד כאן מולכם מלוא הערכה לחוסן, לאומץ ולנחישות שהפגנתם, ואני אומר את זה כי בתחילת המלחמה היה לי פה גם מפגש עם התנדבות של ילדים ונערים, שמה שעשו ממש בתחילת המלחמה שמבחינתי זה היה סיפור אדיר וגאווה לראות את הנוער, לראות אתכם.

ראיתי איך בני נוער תומכים זה בזה, איך הם מתנדבים לעזור לקהילה ואיך הם ממשיכים ללמוד ולהתפתח למרות כל הקשיים. לא מזמן סיימתם את שנת הלימודים, ולא בעוד הרבה זמן תפתחו שנה חדשה. אני רוצה להבטיח לכם שקולכם נשמע ויישמע, בשביל זה אתם פה.

אנחנו כאן כדי להקשיב לכם, להבין את הצרכים שלכם ולתמוך בכם בכל דרך אפשרית. אני מזמין אתכם לשתף אותנו בחוויות, במחשבות, בתקוות, לומר כל מה שעל הלב שלכם חופשי לחלוטין. אתם דור העתיד, ויחד איתכם נוכל לבנות עתיד טוב יותר מלא תקווה וחוסן.

תודה רבה שבאתם, אני שמח שבאתם ומצפה לשמוע ולהקשיב לכם. נמצא איתנו גם חבר הכנסת ירון לוי, שהוא שותף איתי בכל מה שקשור לבני נוער. התחלנו בשינשינים וסיימנו במקומות אחרים, אבל בסך הכל הוא בעצם נקרא לזה הצד השני בכנסת מבחינתי, הצעיר יותר, הנמרץ יותר, שהוא נראה גם טוב והוא שותף איתי. אז אני בקצה של המבוגר והוא בקצה של הצעיר. אז תודה רבה ירון שהגעת לפה.

דרך אגב, יש פה כמובן נציגים ממשרד החינוך ומשרד הרווחה. מה שאני רוצה לומר לכם, זה לא משה. הם רק נוכחים פה. אני רוצה לשמוע אתכם, את הנוער. אם תהיה להם הערה או ירצו לרשום משהו בגלל איזושהי בעיה שאתם רוצים להעלות, וכדי שהם יבדקו זה בסדר. אבל אנחנו הפעם מתחילים איתכם, זכות הדיבור שלכם. יש פה גם את הנציגה שתמיד באה אלינו, ספיר. אני מכיר פה את הפנים, לא תמיד את השמות אז תסלחו לי.

אז נתחיל עם ספיר אם כבר דיברתי, בבקשה. תציגי את עצמך.

קודם כל תודה רבה על הדיון הזה חבר הכנסת אלי, וגם חבר הכנסת ירון. בראש ובראשונה באמת מודה על הפורום הזה. אז אני ספיר, אני יושבת ראש מועצת התלמידים והנוער הארצית, ממש עד מחר. יש לי כמה נקודות גם להעלות פה, הבאנו גם באמת עוד פורום רחב שהגיע כדי להשמיע, שגם מברכים על הדיון.

כמו שאמרת, התקופה של המלחמה זו תקופה שהייתה מאוד קשה עבורנו. אנחנו עדיין במערבולת, למרות שזה מאורע שקרה, אנחנו כאילו מעל חצי שנה, מטורף, אבל אנחנו עדיין במערבולת הזאת.

כל העניין של בריאות הנפש שזה נושא שמאוד מטריד אותנו, וחוסן נפשי. כל העניין הזה של כלים להתמודדות עם מה שעובר עלינו, כל החששות, הפחדים שאנחנו עוברים, ויש גם כאלה שעוברים את זה ממש בשטח. לצורך העניין מה שקורה עכשיו בצפון, הטילים, הרקטות, חדירות המחבלים שלפעמים יש התרעות, שזה דברים שהם עדיין איתנו, אנחנו עדיין מאוד פוחדים מהם.

אם כבר הזכרתי גם את העניין של המפונים, יש עשרות אלפי ילדים שהם בעצם מפונים, שהם לא הולכים להתחיל את השנה מהבית שלהם. את ה-1 בספטמבר, אם הוא בכלל יתחיל, תכף נגע בזה, אז שנייה אם אנחנו נדבר על איזשהו פתרון, איזושהי הצעה פרקטית, אולי באמת איזשהו סיעור שיכול להגיע מהכנסת, לפגוש את אותם ילדים, לפגוש את המקומות ושנייה להכיר את המצב שהם באמת נמצאים בו. הם נמצאים פה במצב קשה כמו שאתה אמרת. אז זו באמת הנקודה השנייה.

נקודה נוספת זה באמת הפורום הזה, הוא מאוד מאוד חשוב. אני חושבת שעשיתם משהו שהוא באמת גדולה. אני חושבת שהוא חייב להמשיך, באמת לשמוע את הקולות שעולים מהשטח. גם שנייה אם דיברנו על ילדים מפונים, אנחנו כאן הבאנו גם ילד שהוא מפונה, אבל ממש גם להיכנס ולהביא עוד קולות שבאמת יעלו.

גם בכל העניין של אחדות בין יהודים, בין ערבים. משהו שהתרחק בעקבות המלחמה. זאת אומרת נוצר איזשהו פער, וזה משהו שחייבים לחזק, את כל העניין הזה, בטח ובטח בבתי ספר שהם מעורבים ושם בעיקר הבעיה. על זה חייבים לשים את הדגש, גם עם הצוות החינוכי שנמצא בבתי הספר, חייבים. וגם לגבי הזדמנויות שוות בחברה הערבית, גם בחינוך הפורמלי וגם בחינוך הבלתי פורמלי, וזה גם חלק מפורומים של מקבלי החלטות. של לשמוע שנייה איפה אפשר לחזק ולהגביר את זה.

דבר נוסף כמו שאתה הזכרת על ההתנדבות של בני ובנות הנוער, שהייתה גם מה-7 באוקטובר, מאותו יום בעצם התחילה ההתנדבות הכל כך ענפה שראינו גם בוועדה שעשית, שגם השתתפתי בה וראיתי כל כך הרבה גופים שדיברו על ההתנדבות, ובאמת בכל תחום ובכל נושא. זה משהו שממשיך עד עכשיו והוא גם ימשיך. זאת אומרת זה לא נעצר, זה רק עולה ועולה.

זה גם משהו שצריך לשים אליו לב בשגרה. זאת אומרת בתי הספר, לחזק את זה ולתת לזה את המקום, כי במלחמה, בטח ובטח במלחמה וגם בשגרה בעזרת השם שתבוא במהרה, אז זה משהו שהוא מאוד מחזק, והוא מקום ככה בשבילנו לאיזושהי רווחה נפשית.

גם בכל העניין של העיצומים והיציבות שאין כרגע. זאת אומרת עדיין לא קיבלנו ציונים. יש מעל ל-50% בני ובנות נוער שלא קיבלו את ציוני הבגרות שלהם, הם לא יודעים אם לגשת למועד ב', ומעבר לכך הם לא יכולים להתחיל את העתודות. זאת אומרת יש פה את החסם הזה גם. אז זו בעיה שהיא נורא גדולה.

מעבר לזה, גם ה-1 לספטמבר, אנחנו לא יודעים מה יקרה, ייפתח, לא ייפתח. אנחנו לא יודעים מתי תתחיל השנה. עוד משבר שאנחנו מתמודדים איתו. אני רק אחזק את הנקודה שאמרתי בפעם הראשונה, כל העניין של המעטפת בבית הספר הוא דבר שהוא מאוד חשוב, ואני חושבת שעל זה צריכים ללכת הרבה מהמשאבים, בעיקר בשנה הבאה, להתחיל עם איזושהי תוכנית. יש עכשיו היערכויות לשנת הלימודים החדשה, לשים על זה את הדגש. שזו תהיה מטרת הדגל, לחזק את התלמידים בתוך בתי הספר בבית השני שלהם.

חבריי ימשיכו, כל אחד עם נקודות משלו. תודה רבה.

אני עוז מאיר, עולה לכיתה י', מקריית שמונה, כרגע מפונה לבית שאן. נציג מועצת התלמידים והנוער המחוזית בצפון, במועצה הארצית.

אני רוצה היום לדבר בעיקר על נושא בוער מאוד כרגע, הנוער המפונה. השנה סיימנו את הלימודים, חלק סיימו בלי תעודות, חלק לא קיבלו ציונים בחלק מהמקצועות. שואלים אותי מה איתך שנה הבאה, וואלה אין לי מושג. אני לא יודע אם אני לומד, חוזר הביתה, בבית שאן, עובר מקום פינוי, אנחנו לא יודעים. יש אי ודאות, אין לנו מושג מה קורה.

משרד החינוך צריך לתת מענה וידע לנוער. כלומר, בתי הספר מהערים המפונות צריכים לתת מידע, להגיד בוודאות לא חוזרים. כי יש לכם מצבים שעכשיו אומרים לנו נערכים לחזרה, לא נערכים לחזרה, חוזרים, לא חוזרים.

המורים צריכים ליצור קשר עם התלמידים, לראות שהם מסתדרים, לראות שיש להם בית ספר, לראות שיש להם שגרה, שבחופש יש להם מה לעשות, פעילויות, חברים. ובסופו של דבר צריך מישהו שידאג ויהיה על זה.

עוז, אתה מפונה או המשפחה יחד איתך, מפונים בבית שאן.

כן.

ואתם נמצאים באחד מבתי הספר אני מניח, ושם אין מישהו שמתכלל את הפעילות שלכם? שום דבר?

לא.

מעניין. תראו אנחנו חברי הוועדה היינו במפונים בטבריה, זאת אומרת מפוני קריית שמונה בטבריה, וראינו שם פעילות באמת אפילו טובה אני רוצה להגיד, לא שאפילו טובה, של כל משרדי הממשלה כאשר העירייה מתכללת את הכל והיא משקיעה לא מעט מהמשאבים העירוניים שלה.

ולכן, אנחנו גם נצטרך פה להבין, זאת אומרת אין מישהו מהעירייה שנמצא איתכם בקשר? או משרד החינוך באיזושהי צורה?

קשר רציף לא.

המשפחה שלכם מפונה באופן עצמאי?

כן.

זה העניין. זה לא ריכוז של משפחות שמפונות.

אז זהו, אני חושב שעלינו על הנקודה שברגע שהפינוי הוא עצמאי אז כנראה שהנושא של התכלול הוא קצת אחרת, ואז נצטרך לשים לב לנקודה הזאת. תודה עוז. בבקשה.

שלום לכולם, אני יהלי גבאי, בן 14, מפרדס חנה-כרכור. קודם כל תודה רבה שהזמנתם אותנו ונתתם לנו ככה להשמיע את הקול שלנו.

תגיד שאתה לא פעם ראשונה בכנסת.

פעם ראשונה.

כן?

כן. הנושא הראשון שאני רוצה לדבר עליו זה החטופים. לפי דעתי החטופים זה העניין העיקרי כרגע במלחמה, וזה באמת הנושא שהכי בוער בי, ואני באמת תמיד חושב עליהם ולא משנה, תשאל את החברים שלי, תשאל את כולם, יש לי גם חברים מפונים שיש להם סיפורים באמת קשים ואנשים שהם מכירים, וזה סיפורים באמת קשים.

לפי דעתי, הנושא כרגע הכי עיקרי שצריכים לשבת עליו זה המפונים והחטופים. צריכים להחזיר אותם כמה שיותר מהר הביתה, שכולנו נהיה מאוחדים, לא משנה אם זה ימין/שמאל, חשוב שכולנו נהיה מאוחדים. הכי חשוב זה להחזיר את החטופים.

דבר שני שאני רוצה לדבר עליו, זה בפן האישי, ואני בטוח גם שאני מדבר בשמי ובשם הרבה מאוד בני נוער בני גילי, זה העניין הזה של המורים ומערכת החינוך. בעצם אנחנו דור שעבר הרבה דברים. אנחנו דור שעבר קורונה, אנחנו דור שעבר מלחמה. עברנו דברים, ואני באמת מעריץ את המורים ומעריך אותם.

אבל אני חושב שהמורים טיפה צריכים להיות יותר גמישים איתנו ויותר אכפתיים אלינו, בגלל שעברנו דברים, ועברנו מלחמה וכרגע אנחנו עוברים אותה וזה באמת קשה. גם אם אני וחברים שלי שמחים וצוחקים, זה תמיד איתנו ואנחנו תמיד חושבים על זה.

ראינו גם את הסרט של הנובה ובאמת ראינו דברים קשים, ואני חושב שהמורים טיפה צריכים להיות יותר אכפתיים איתנו ויותר גמישים. ומשפט אחרון אני רוצה להוסיף לסיכום, זה העניין של המפונים. באמת כולנו איתכם, כולנו יחד חזקים ואנחנו נשמח כמה שיותר מהר להחזיר אותם הביתה, ושיחזרו כמו כולם לבתי ספר שלהם ב-1 לספטמבר. תודה רבה, אני הייתי יהלי גבאי.

תודה רבה.

אני רק הייתי רוצה לשאול אותך, באיזה היבט היית רוצה לראות את המורים יותר אכפתיים?

נגיד שתלמיד עכשיו מקבל איזה קריזה או נכנס לאיזו סערת רגשות, או סתם מפריע בכיתה. שיהיו אלינו טיפה יותר גמישים וטיפה יותר אכפתיים, כי אנחנו באמת עברנו דברים, ולפעמים זה פתאום מתפרץ משום מקום וזה באמת קשה. מדבר בתור עצמי גם שזה קרה לי פעם אחת, וטיפה להיות יותר גמישים איתנו ויותר אכפתיים, כי באמת אני מעריץ את המורים.

גדלתי בבית שכאילו לעמוד מול 30 ילדים זה באמת קשה, זה באמת כיתה רועשת וסוערת, אבל אני אומר אולי טיפה יהיו איתנו יותר גמישים, יותר אכפתיים, יותר מכילים אלינו, אתה מבין מה אני אומר? זהו, תודה רבה.

אתה ילד מתוק, באמת מדהים. אתה אומר את הדברים בצורה בלתי רגילה.

אני גם מתרגש.

אתה לא צריך להתרגש, אתה בסדר, אתה אומר את הדברים בצורה נכונה. ודברים חשובים מאוד שאמרת, האחדות היא חשובה, החזרת החטופים זה חשוב, חשוב מאוד החוסן של המדינה הזאת וצריכים להחזיר אותם.

ואין ספק שהמורים צריכים להסתכל על התלמידים כמו על הילדים שלהם ולעטוף אותם בחיבה, כי אין ספק שכל דבר שמתפרץ יש לו איזושהי סיבה, וצריך באמת לחבק אתכם בתקופה הזאת כי איך שאמרת עברנו כמה דברים.

גם מלחמה זה פעם במאה שנה, אמא שלי אפילו לא עברה מלחמה. צריכים טיפה יותר להכיל אותנו על זה שעברנו מלחמה. וזה תמיד יושב איתנו, אני תמיד חושב על זה. גם אם עכשיו אני מדבר בשמחה, זה תמיד איתנו לא משנה מתי.

יפה, תודה. מטה החטופים, יש פה מישהו שרוצה לדבר? בבקשה.

שלום, אני ממשפחות החטופים, שמי אלון גת. אני ב-7 באוקטובר נחטפתי ביחד עם אישתי ירדן ועם הבת שלי גפן. גם כרמל אחותי נחטפה, גם אמא שלי נחטפה ונרצחה ליד הבית. אני הצלחתי לברוח עם גפן הבת שלי אחרי שירדן העבירה את גפן אליי, וירדן הייתה בשבי, היא נתפסה שוב והייתה בשבי 54 ימים.

כרמל אחותי עדיין בשבי. ירדן השתחררה אחרי 54 ימים, והיא הייתה בשבי לבד. אבל כרמל אנחנו יודעים שבהתחלה לפחות היא הייתה עם שני נערים מהקיבוץ גם שהשתחררו. ואנחנו יודעים על כל הנערים בעוטף, בעצם על החוויות שלהם, ואנחנו יודעים על החוויות בכלל של הילדים של כל מי שהיה בעוטף ב-7 באוקטובר ועדיין בזמן הזה.

תסתכלו סביבכם על הפלקטים האלה עם הילדים והנערים שהשתחררו ואלו שעוד לא השתחררו, ותזכרו שזו המטרה שלנו פה לשחרר את כל החטופים חזרה אלינו.

מי שעדיין לא שוחררו אלה שני הילדים של משפחת ביבס.

המטרה היא להחזיר את כולם. ויש פה בעצם עם הנערים המדהימים שיושבים פה, יש פה שני דברים שצריך לגשת אליהם בנושא מה שקורה עכשיו במדינה, הדברים הכי חשובים. אחד, זה איך אנחנו עכשיו רוצים שהם יתחנכו. מה אנחנו רוצים שהם ילמדו בבית ספר.

האם אנחנו רוצים שהם ילמדו עכשיו שאנחנו מוכנים להפקיר חלק מהאחים שלנו, מהאזרחים שלנו בשבי, או שאנחנו עושים הכל בשביל להוציא אותם, כדי שהם יתגייסו עוד כמה שנים. וכשהם יהיו גדולים והם יהיו במילואים גם, או שהם בכלל יהיו כאזרחים במדינה, הם יידעו שיצילו אותם לא משנה מה.

וזה כרגע המצב שאנחנו נמצאים. עכשיו, כשאזרחים נחטפו ויש אפשרות להציל אותם, אבל יש גם כל מיני אמירות שכרגע מפריעות למשא ומתן, וצריך לוודא שהאמירות האלה לא נאמרות כי זה פוגע במשא ומתן, זה אנחנו יודעים. כולם אומרים את זה.

אז מטעם המפלגה של ראש הממשלה, אני מבקש שתפציר יותר ויותר בראש הממשלה שלא יגיד אמירות שמטרפדות את המשא ומתן, שבעצם מטרפדות את החזרה של כרמל אליי. כי כרמל יכולה להיות פה עוד שבועיים, כמו שירדן חזרה וקיבלה את החיבוק הזה מגפן, מהבת שלה, ככה גפן יכולה לתת את החיבוק הזה גם לכרמל. עוד שבועיים, אם יתנו למשא ומתן הזה להתקדם. והוא מתקדם כרגע, צריך לוודא שלא מטרפדים אותו.

ודבר שני, זה גפן שהיא כרגע בת 4 ועוד כעשר שנים היא תהיה בדיוק בגיל שלכם פחות או יותר, ואיזה סיפור יהיה לה. האם יהיה לה סיפור שהיא קיבלה את אמא שלה אבל המדינה הפקירה את דודה שלה, או שיהיה סיפור שהיא קיבלה את אמא שלה וגם קיבלה את דודה שלה חזרה והיא יכולה להמשיך בחיים שלה? כי כרגע כל לילה היא שואלת אותי מה עם כרמל? אמא חזרה אבל מה עם כרמל? ועוד שבועיים היא יכולה להיות עם חיוך כזה שוב על הפנים.

בוא נגרום לזה לקרות, כי היא יכולה להיות פה. כרמל יכולה להיות פה עוד שבועיים. תודה.

תודה לך. כמו שאמרתי בתחילת דבריי פה, אנחנו מתפללים ונעשה כל מה שצריך כדי שהחטופים באמת יגיעו הביתה בשלום.

לעשות זה לוודא שהעסקה הזאת מתקבלת.

שלום לכולם ולכולן, חברי וחברות הוועדה, יו"ר הוועדה מר אלי דלל, תודה לכם על זמן השיח הזה עם בני ובנות נוער. זה לא מובן מאליו בכלל.

אני הגעתי לדבר פה היום לא רק בשם עצמי. אני מדבר פה היום בשם ארגון חזית הנוער להשבת החטופים, ובשמם של מאות ואלפי בני ובנות נוער פטריוטיים שיוצאים ונלחמים על המדינה שלהם יום-יום.

אני מדבר פה היום בשביל ילדים שההורים שלהם חטופים בשבי החמאס בעזה. בשביל נכדים ונכדות, בשביל אחים ואחיות ובשביל כל מי שנשאר יתום בגלל המלחמה הנוראה הזאת. הם לא יוכלו ללכת עם אמא ואבא לקניון או לים. הם לא יוכלו לנוח עד שההורים שלהם, והאחים והאחיות שלהם יחזרו הביתה, וגם להם מגיע חופש גדול.

הממשלה, שכל תפקידה הוא לשרת את העם, הפקירה אותו ב-7 באוקטובר ומראה את נכונותה להמשיך להפקיר עוד זמן רב. ולכן אני שואל אותך אדוני היו"ר, מה אתה עושה בשביל העתיד שלי? מה אתה עושה בשביל העתיד של בני ובנות הנוער במדינת ישראל?

מה אתה עושה עבור ילדים בני משפחות החטופים? מה אתה עושה למען העתיד של ילדים מפונים שאין להם מסגרת ובית מאז ה-7 באוקטובר? אני פונה אליך מר דלל, לא מתוך כעס אלא מתוך תקווה. אתה קול מתון במפלגה שאיבדה את דרכה תחת הרודנות חסרת התקדים של בנימין נתניהו. יש לך את הכוח לומר די.

נכון, זה יעלה לך במחיר פוליטי, אפילו במחיר פוליטי כבד. האם מחירים פוליטיים יותר חשובים מהעתיד של ילדי ישראל? האם כוח שחיתות ותאוות בצע יותר חשובים לך מהחטופים בעזה? אדוני היו"ר, אל תוותר. יש בידיך את הבחירה מתוך מושבך בקואליציה להביע ביקורת והתנגדות. קול הגיוני שרוצה לעשות את הטוב ביותר לאזרחי ישראל.

אני ועוד אלפי בני נוער אדוני היו"ר, אנחנו לא ויתרנו. אנחנו לא איבדנו תקווה. אנחנו נצא כל שבת ובכל יום בשבוע, ונעמוד מול מליציות אלימות של הממשלה שמתאכזרות אלינו. אנחנו לא נוותר על המדינה שלנו. אנחנו נמשיך וניאבק לעסקת חטופים כוללת ולסיום המלחמה, כי גם לנוער בישראל מגיעה הזכות לחיים בביטחון שהממשלה הזו גזלה מאיתנו.

אני פונה מכאן אליכם, בני ובנות נוער בכל הארץ, הכוח הוא בידיים שלנו. אסור לנו לתת להיסטוריה לחלוף על פנינו. אנחנו נמצאים בגל מפחיד ועצום שמאיים למחוק את מה שאנחנו מכירים בתור מדינת ישראל. האחריות לעצור אותו היא בידיים שלנו, לא בידיים של הממשלה המפקירה והמזעזעת הזאת שלא רוצה לעזור לנו, שלא רוצה לקדם אותנו, שהחטופים לא באמת מעניינים אותה.

הכוח הוא בידיים שלנו. אסור לנו לוותר על זכותנו למחות. אסור לכם חברי הכנסת לוותר על חובתכם לשרת את הציבור בישראל נאמנה. זה עלינו. הנוער לא יישב אדיש בבית בזמן שהממשלה מפקירה את החטופים וממשיכה לקדם הפיכה משטרית על הגב שלהם.

אנחנו נצא להפגין עד שכל החטופים יחזרו הביתה ועד שהממשלה הזו תיפול. תודה.

למרות מה שאמרת, ויש דברים שאני לא מסכים, אני גאה בך.

אלי ברשותך, אני מצטרף לדברים של אלי. אני מאוד גאה בדרך ובאומץ שאתם מעבירים כאן את הדברים. אנחנו התחלנו כאן עם יהלי שהוא אמר בהתרגשות ודיבר, ואתה הבאת את הדברים. יש לך ביקורת, פחות מתייחס לביקורת לממשלה, יותר למהות של הדברים, והדברים נכונים ומדויקים.

והחברה שלנו, ואתם עתיד שאנחנו מדברים על זה, יו"ר הוועדה פתח, הנוער הוא העתיד של המדינה. אם אנחנו באמת מתייחסים ברצינות לעתיד הזה, אנחנו צריכים להחזיר את כל החטופים והחטופות, כי האתוס הציוני והישראלי נקרע, והיכולת שלנו לחבר ולהחזיר את המצב לקדמותו עד כמה שאפשר, זה שאנחנו נראה אותם כאן בבית איתנו. אז תודה על המילים החזקות שלך.

חד משמעית.

עם זאת, רק חשוב לי להוסיף שהדרך היחידה לראות אותם בבית היא לא לטרפד את העסקה הזאת, ולהמשיך ולתמוך במשפחות החטופים. ואני מאוד מקווה שגם אתה וגם אתה מר אלי דלל, תעשה את מיטב יכולתך לעשות את זה.

תודה. אלה בן אלחנן.

שלום לכולם ותודה רבה על ההזדמנות לדבר כאן. שמי אלה בן אלחנן, אני בת 16 מתל אביב. אני באה מארגון 'עכשיו הנוער', ארגון מחאה, אני הייתי פעילה בו. אני מדריכה בתנועת הנוער בני עקיבא ותלמידת תיכון בפלך תל אביב.

אני נמצאת כאן בין היתר בעקבות אבא שלי, סגן מפקד חטיבת מילואים אשר מה-7 לאוקטובר לא פשט את מדיו, לחם חצי שנה בגבול לבנון וכעת בעזה. מעבר לגאווה העצומה שיש בי על התרומה האדירה שלו ושל מילואימניקים רבים למדינה, יש בי גם דאגה רבה מאוד.

דאגה לאבי ולמילואימניקים אשר מסכנים את גופם ונפשם ללא הרף. מילואימניקים ומילואימניקיות אשר נושאים בזכות לשמור על המדינה. אני רוצה לבקש מכם ממשלת ישראל, אנא אפשרו לאבי ולשאר המילואימניקים להמשיך לשאת בנטל לצד אחינו החרדים. אפשרו את השווין בזכות ובחובה להגן על המולדת.

אל תאפשרו מציאות בה ילדה אחת ישנה בשקט וילדה אחת ערה וחוששת מדפיקה בדלת. מעבר לגאווה העצומה שיש בי באבא שלי, גם אני ומשפחתי מתמודדות עם הקושי בנשיאת הנטל. המודעות לקושי בניהול התא בחוסר של הורה אחד, היא לא מספיק גבוהה לדעתי. בתור נערה, אני מתמודדת עם הגעגוע והדאגה לאבי, מונח רבות על כתפיי ועל נערים נוספים שנמצאים באותה ספינה.

הצורך בעזרה נוספת בבית תוך כדי ניהול שגרת חיים, בין השאר לימודים ומבחנים, חברות, מעורבות חברתית וכו'. בנוסף, להחזיק איזושהי שפיות ונחת בליבנו. זה דבר גדול, קשה ומתיש, ובמערכת החינוך ילדי צו 8 הם כמעט ושקופים. גם עכשיו בחופש הגדול.

אני מבקשת ממך חבר הכנסת אלי דלל, אנא דאג לזכויות של אותם ילדים אשר מקריבים בנוסף להורה שנלחם. הקושי שאני מדברת עליו הוא מזערי לעומת מה שמשפחות החטופים צריכים לעבור. אני מודאגת מעתיד המדינה, אך בליבי יש גם תקווה לעתיד שקט ובטוח לי ולבני דורי.

כמו כן, אני שבורת לב מהאבידות הרבות שהמדינה היקרה שלנו מאבדת כבר תשעה חודשים. אני שבורת לב מההפקרה הנוראית שנעשית לאחינו ואחיותינו אשר נמקים במנהרות החמאס. אנא מכם, עצרו את ההפקרה. קבלו החלטה אמיצה ותשיבו למשפחות החטופים את יקיריהם.

מה קרה לכל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו? מה קרה לערך קדושת החיים? המאבק הארוך והמתיש שמשפחות החטופים מנהלות כבר תשעה חודשים, הוא המאבק של כולנו, כל עם ישראל. מוכרחים להעביר עסקה שתציל את כל החטופים והחטופות עכשיו.

חובתה של מדינת ישראל היא להחזיר את בני ובנותיה לבתיהם. את החטופים, את העקורים ואת החיילים. תנו לי כאזרחית צעירה להרגיש ביטחון במדינה שלי. תנו לי להאמין ולקוות. תודה רבה.

תודה רבה אלה. אני רק יש לי הצעה לבני הנוער, אני שומע אתכם בקשב רב, אמרתי. לפעמים יש לי הערה פה ושם, אבל יש לנו ממשלה שהיא נבחרה. אי אפשר להגיד על ממשלה דברים שאני לא רוצה לחזור עליהם.

אתם בני נוער, אני חושב שזכותכם לומר הרבה מאוד דברים. אני חושב שאתם בעצם העתיד, והדבר החשוב ביותר שלהסתכל על המדינה הזאת כמדינה דמוקרטית שהיא מדינה שלנו, ואם משהו לא מתאים לנו אנחנו כמובן צריכים לעשות את הדברים בצורה דמוקרטית, ללא אלימות, לא אלימות מילולית וגם לא אלימות אחרת, וזה החוזק שלנו.

ואני חושב שבאמת הביטוי שאני נותן לכם פה הוא מאוד חשוב, אבל גם בביטויים שאתם משתמשים, אני חושב שאתם צריכים קצת, באמת אני לא אומר לכם מה לעשות, אבל אני מציע לכם קצת לרסן את הביטויים, כי תחשבו שכמו שאתם חושבים בצורה כזאת, יש גם בני נוער שחושבים גם אחרת.

אני אומר לכם, שאני מאמין בממשלה ואני חושב שהממשלה עושה הכל ורוצה לעשות הכל כדי להחזיר את החטופים. כל אחד כמובן יכול להגיד בדרך כזו או אחרת, אבל אני כן רוצה לשמוע ולכן אני שומע את כל הצדדים ולא משנה מה דעתי. ואני חושב שגם ירון יסכים איתי בצורה הזו. תודה.

איתן קוט, אתה זה שנתת לאחרים לדבר.

אני באמת אגיד באופן כללי, אנחנו עומדים עכשיו לדבר על הרבה מאוד נושאים שבוערים בפני הנוער, ובאמת מועצת התלמידים והנוער הארצית ישבה על הרבה מאוד דברים ובאמת ניסתה לחשוב איך אפשר להגיע ולגעת בכל בן ובת נוער.

אני אתחיל ואגיד כזה במשפט לגמרי בשביל כולכם פה, גם הדרג המיסטריאלי וגם חברי הכנסת, הדרג המחוקק. חשוב לנו מאוד לבוא ביחד איתכם ובסוף לקדם משהו ולהתחיל להתניע אותו. אנחנו באמת באים מפה, כי חשוב מאוד שאנחנו מדברים ואנחנו אוהבים לדבר, אבל המטרה שלנו אחרי היום הזה היא באמת לבוא ולהתחיל לנהל משהו קבוע, ולהתחיל לקדם את הנושאים האלה בסוף. בין אם זה עכשיו לבוא מול משרד החינוך, ובין אם זה איתכם. באמת אנחנו מאמינים בזה בלב שלם.

בוא נשאל משהו, מה אתה מציע?

ברמה כזאת, באמת אפילו לבוא ולהיפגש שולחן עגול כזה פעם בכנס כנסת, כאילו חורף וקיץ, לא יודע, משהו כזה.

קיבלת. אז בוא נעשה ככה, אנחנו נעשה פעמיים בשנה מן שיח כזה פתוח.

אפילו יותר.

הוא ביקש פעמיים.

תלוי בתקופה כמובן.

אנחנו נתחיל עם דבר כזה, בשני המושבים, מושב קיץ, מושב חורף, זה בסדר גמור. אנחנו נעניין עוד חברי כנסת ויושבי ראש ועדות. בכל מקרה, הרעיון מצא חן בעיניי ואנחנו ניישם אותו, בסדר?

מודה מאוד. ובאופן כללי, בסוף כשאנחנו מגיעים ומדברים על זה, באמת אני מעריך מאוד את זה שבכלל זה קורה.

אתה יודע למה זה קורה? כי יש לי פה יועץ שהוא צעיר. יש לי פה יועצים שהם צעירים, אחד מהם הוא עוד לא סיים צבא אני חושב, ככה הוא נראה. אז הם כל הזמן אומרים לי תשמע צריך לדבר עם בני הנוער, והנה זה פה.

כשמגיעים לדבר איתנו אנחנו לגמרי מגיעים, וגם באים לעזור בסוף ולתת ביחד את הדרך. אנחנו לא באים כדי להתלונן ולהתחיל לעשות את זה, אלא אנחנו באמת באים כדי לייצר משהו שהוא מעבר ולתרום לכל המדינה, ועשינו את זה.

ועכשיו כזה העלינו כל מיני והתחלנו להציף נושאים. אז רוני תרצי להתחיל?

אני רק אתחבר למה שהוא אמר, אנחנו מצפים לאיזו שותפות, אם אנחנו נגיד עושים את הכנס הזה כל מושב אז לבנות איזשהו תהליך, שבתוך המושב יהיה לנו איזשהן מטרות עד סוף המושב שבאמת זה לא יהיה רק אנחנו מציפים פה בעיות, אלא באמת להבין איך אנחנו מקדמים את זה במהלך המושב.

אתם יכולים להעלות רעיונות לחוקים, אם תרצו אני אוכל להביא את הקול שלכם גם לוועדות נוספות. כי אם נניח דובר פה לפני שבוע על נושא של סרטן העור, שזה נושא שהוא מאוד בעייתי, אז אין ספק שזה נושא שנצטרך להביא אותו בסוף לוועדת הבריאות או למשרד הבריאות.

היה נושא שהתעסקנו בו, אבל כל נושא שאתם תרצו אנחנו באמת, אני אומר את זה בצורה פתוחה לחלוטין, אני אשמח לקיים עליו דיון. היה גם דיון אצלנו בנושא של שכחת ילדים ברכבים, שזה דבר אדיר מבחינת בני הנוער.

כי כשאני מסתכל ואני רואה שישנו איזשהו ילד קטן שנשאר ברכב, בטח יש לו אח גדול יותר שהוא יכול להתקשר לאמא ולהגיד אמא, מה שלום אחי, האם הוא נמצא, או אחותי או לא יודע מה. זה עוד עזרה כדי לנסות לשנות את השיח, וגם לתת נקודת אזהרה אדומה לאמא או לאבא, או למי שהיה באותו רגע.

זאת אומרת יש לא מעט נושאים שאני אומר לכם, כל נושא אני פתוח לרשותכם, תעלו, נבחר כמה נושאים שיכולים להוביל, ואנחנו פה לרשותכם.

אני אשמח להתייחס לנושא העיצומים.

רוני תמיד באה לישיבות פה ומייצגת בכבוד.

תודה. אז אני רוני קמאי, אני סיימתי כיתה יא' ממש לפני כשלושה שבועות בלי תעודה. גם את כיתה י' שלי סיימתי בלי תעודה, ואני חושבת שזה נושא שהוא כל כך הפך להיות בשגרה שלנו שזה לגיטימי שאני מסיימת בית ספר בלי תעודה, וזה אפילו לא כל כך מסעיר כי כבר שנים שאין ציונים, וכבר שנים שאני לא מקבלת שום הערכה לימודית.

איפה את לומדת רוני?

בתיכון איש שלום בכפר יונה. כמובן זו בעיה ארצית. ובעצם בכיתה ז'-ח' שחוויתי בקורונה, אז גם אז לא באמת קיבלנו תעודות, ויצא שאני עולה היום לכיתה י"ב בלי אף שנה שבה סיימתי עם תעודה, שבאמת משקפת את מי שאני.

ועם הדבר הזה אני ניגשת לבגרויות, וממש השבוע ב-17 יום רביעי, יש מועדי ב' לבגרויות, ועם הבגרויות האלה אני נרשמת לעתודה אקדמאית, עם הבגרויות האלה אני אגש לפסיכומטרי, עם הבגרויות האלה אני גם אמצא עבודה. והן לא משקפות את מי שאני, כי מי שאני כרוני, תלמידה שרוצה להשקיע ורוצה ללמוד, ואני באמת מצפה מהמערכת לבוא ולהיות במקום שלי, להבין איפה אני לא בסדר ואיך אני מתמקדת.

אבל אני לא יכולה לעשות את זה, כי במשך שנתיים לא קיבלתי אף אינדיקציה לימודית. אין לי שום דרך לבוא ולהגיד אני צריכה להשתפר בנושא הזה. ושלא נדבר על זה שהשנה ההקלות בבגרויות, שהן מבורכות כי באמת לא הספקנו ללמוד את כל החומרים, התעסקו בבחירה. ואני מצאתי את עצמי ניגשת לבגרות בהיסטוריה שבה יש לי שישה נושאים ואני צריכה לבחור מהם ארבעה, אבל בחיים לא קיבלתי ציון על שום אחד מהנושאים. אז במה אני יותר טובה? ובאיזה שאלות אני צריכה לבחור?

אז נכון שיש הקלות, ונכון שמנסים להתחשב. אבל בסופו של דבר, כשאני כתלמידה לא יודעת שום מצב לימודי כבר שנתיים, ושמונעים מהמורים שלי לעשות כל דבר שמתווה לי מדיניות, אם זה בימי הורים שאסור לקיים, ושיח אישי, ושיחות אישיות שבדרך כלל יש כי זה בשעות הצהריים, אז כל הפורמט של מורה למול תלמיד נעלם.

אני באמת שואלת את משרד החינוך ואת המדינה גם, איך הם מצפים ממני להתגייס, איך הם מצפים ממני לעלות לכיתה י"ב בלי לדעת מה המצב שלי? ושלא נדבר על זה שאני הייתי אמורה לצאת בנובמבר למסע לפולין. בית הספר שלי החליט להוציא למסע לפולין למרות המון בתי ספר שוויתרו מראש בגלל העיצומים.

רן ארז נכון להיום הודיע שהוא לא מבטל את ההכנות, אבל אנחנו לא יודעים מה יקרה עוד כחודשיים, ומסע לפולין עולה 7000 שקלים. לרוב ההורים אין כסף לבוא ולהגיד אני שם 7000 שקלים, כשיום לפני רן ארז יכול להגיד שהוא מבטל את המסע לפולין ואז אין מסע לפולין.

יש פה איזושהי ציפייה מאיתנו מצד אחד לתת הכל ולהקריב, ולהגיד אני כתלמידה לוקחת את הסיכון, אבל אף אחד לא מבטיח לי שהדבר הזה באמת יקרה. ואני לא מבינה איך מצפים מאיתנו לבוא ולהשתפר, וללמוד, ולתרום למען המדינה, ואני מדריכה בצופים ואני פה, אני נותנת את עצמי רק לנוער, ורק להתנדבויות, אבל איפה אני מקבלת בחזרה? איפה אני כרוני נמצאת בתוך המערכת הזאת?

זה פוגש אותנו בכל סיטואציה. זה מהמסיבות סיום שזה דבר ערכי ובסיסי, עד למסע לפולין שזה המקום שלי לבוא ולהכיר את הזהות שלי כישראלית, והמסע הישראלי שלי שגם בוטל בגלל העיצומים, ולא יצאתי לטיול שנתי כבר שנים אחורה בגלל הקורונה וזה מתמשך. ואני עולה ככה לי"ב, וספיר מסיימת ככה תיכון ומתגייסת עוד פחות מחודש, וזה דורות שלמים שככה שמשרתים היום בעזה.

בוקר טוב לכולם, רוב הילדים פה מכירים אותי כבר. אני אלה מוזס, ואני מנהלת אגף חינוך על יסודי. ואני אומר שזו פעם ראשונה בהיסטוריה שאגף הבחינות, השר קיש בחר לפתוח את המערכת אחרי פרסום התוצאות כדי שככל שניתן יותר ויותר צוותים חינוכיים יקלידו ציונים.

ובאמת אנחנו נמצאים במצב שמ-450 אלף ציונים שהיו חסרים, דיברת על 50% ממוסדות החינוך, אז היום אנחנו נמצאים רק במצב שבו בערך 150 מ-450 אלף ציונים חסרים, והמערכת עדיין פתוחה ויש תהליכים שקורים מאחורי הקלעים שלא צריך לפרט אותם כאן, כדי להגן על בני הנוער.

אנחנו לא חושבים שזה נכון להתמקח או לנהל משא ומתן על הגב שלכם.

זה להחזיק אותם כבני ערובה.

ממש ככה. יש לי רוני בבית, היא גם סיימה י"ב. היא לומדת באורט חולון, גם היא ניגשת למועד ב' במתמטיקה כי היא לא יודעת מה הציון של מועד א'. ואני אומרת לה זה המחיר שאותו אנחנו צריכים לשלם.

אתם ניסיתם להפגין?

הפגנו ב-30 באוגוסט לפתיחת שנת הלימודים.

מול רן ארז?

מול כולם. השבתנו את הלימודים פעמיים.

אני בא איתכם לרן ארז, תארגנו.

אני אשמח להסביר. קודם כל אנחנו היינו ביחד בפגישה, רוני וספיר ביחד עם רן ארז ישבנו ודיברנו והגענו להבנות. יש כאן בני ובנות נוער, אפשר לדבר איתכם תכלס בלי כל מיני טריקים, שטיקים, ותנועות ידיים וטונציה גבוהה כדי להרשים אותם.

בסופו של דבר, שר החינוך לא בתמונה. אני חייב להגיד את הדברים. נכנסתי לעובי הקורה, אני מכיר את הפרטים. מנסים לצייר איזשהו מצג שווא שבא ואומר שהמורים רוצים יותר כסף. אין כאן בכלל קשר לכסף, יש כאן דיון מאוד עקרוני ומעמיק על איך תיראה מערכת החינוך בשנים הבאות, וזה צריך לשים על השולחן.

עכשיו, בסופו של דבר אני מסכים עם זה שאתם הקורבן, אבל הייתי מצפה משר החינוך שלא יישב בטריבונה ויגיד זה משרד האוצר. אני ג'ודוקא לשעבר, הייתי מצפה מיואב קיש לשים את הקימונו של הג'ודו, יעלה לקרב, יילחם עם סמוטריץ' למען העתיד שלכם ויבוא וייתן תוצאה, ולא יגיד לכם לכו לרן ארז.

אני לא חושבת שהוא אמר לכו לרן ארז.

אני חושב בסופו של דבר, אם יש שר שאחראי על החינוך במדינת ישראל, הוא צריך לבוא ולספק תשובות ואני לא שומע אותו, אני לא רואה אותו באירוע הזה. ואם אתם כבר צריכים להפגין זה מולו, ולדרוש ממנו תשובות.

כי לא ייתכן שלא תקבלו ציונים, שלא תצאו לפולין, שלא תחגגו עם המורים שלכם, ששנת הלימודים הבאה לא תיפתח. מי שחושב ששנת הלימודים הבאה תיפתח, היא לא תיפתח כי אף אחד לא מנהל את האירוע.

שר החינוך צריך לעלות לקרב ולדרוש תקציבים, ולדרוש הרבה דברים למען החינוך במדינת ישראל והוא לא עושה את זה. ושוב פעם, שלא תתבלבלו, לא מדובר בתוספת שכר, מדובר בחוזים אישיים והיכולת לשמר את המעמד ואת זכות השביתה של אותו מורה בבית הספר. לא רק, אבל בעיקר.

אתם לא רוצים שיהיה מורה למתמטיקה בבית ספר שמרוויח 10,000, ואחד שמרוויח 15,000, נכון? ואתם לא רוצים שאם יהיה שביתה, אחד יצטרך לבוא וללמד, ואחד לא תהיה לו את הזכות לשבות, נכון? אתם לא רוצים את זה.

אז בסופו של דבר אני אסכם את הדברים, שאם אתם רוצים תשובות, יש שר חינוך והוא צריך לבוא ולספק את התשובות, ולצערי אני לא שומע אותו. הוא לא כאן כדי להגיב, אז אני לא נכנס גם ברמה האישית לדברים ואני מאוד מכבד.

אני חייבת להגיד שהשר מאוד מאוד פעיל ואוהב לשמוע, ולהקשיב, ולייצר עבור בני הנוער מענים. אני חושבת שגם ספיר פה וגם כולם יש להם דלת פתוחה. בסופו של דבר, אף אחד לא רוצה שהילדים יהיו קורבן.

הבת שלי גם סיימה י"ב, הייתה מסיבת סיום. המורים מונחים לתת משובים לתלמידים, אולי לא ציון מספרי, אבל כל מורה אחראי על כל תלמיד ולעשות הערכה.

אבל זה לא רלוונטי לציוני הבגרות, אני מצטערת.

אני אשים על השולחן שהסיטואציות עם ארגון המורים וכל מה שקורה זה משהו שכבר קורה 20 שנה אחורה. אנחנו עכשיו בעצם נתקלים בזה עוד פעם, וזאת סיטואציה שחוזרת על עצמה. ומעבר לזה, אני כן חושבת, ואני אגיד את זה חד משמעית, לא כל הגורמים מעורבים כמו שצריך.

עובדתית אנחנו במצב הזה שנה שלמה, אוקיי? לא צריך להיתמם. אף אחד לא מעורב מספיק ולצערי הרב את אף אחד זה לא מעניין מספיק. אני חושבת שאנחנו רואים את זה. ואגב, כולם, כל הצדדים, התלמידים הם היחידים בסופו של דבר שנפגעים מזה. זה משהו שצריך להיאמר.

כל פעם זה מעצבן אותי גם בדיונים שהתקיימו, אנחנו עושים עשרות דיונים כבר עם ועדת החינוך ושל ביקורת המדינה. אני חושבת שאותה ועדה כל פעם חוזרת על עצמה, גם במה שאומרים ומדברים, וזה כבר באמת משגע. אני חושבת שצריך לשים לזה סוף מכל הצדדים ולהבין שאשמים לא אשמים, באמת צריך בראש ובראשונה להבין שמדובר פה בעתיד שלנו, בעתיד של המדינה הזאת, ואת זה לשים בראש מעיינינו של כל אחד שיושב פה.

ומעבר לזה, אנחנו מסיימים שנה. הרי דוחים עוד דיון וקובעים עוד דיון לשבוע הבא, ועכשיו אנחנו מדברים על זה.

וכלום לא התקדם דרך אגב, מי שמצפה שיקרה משהו בדיון הבא, אותם חברי כנסת יבואו יתנו את הספיצ' שלהם ואנחנו נגיע לקורונה, ושעברתם את הקורונה. כלום לא יקרה אבל, דברים לא יתקדמו.

אני בכמעט שלוש שנים האחרונות הייתי בלמעלה מעשר ועדות בכנסת שהתעסקו בנושא הזה, גם בביקורת המדינה וגם בחינוך. אותם נאומים, אותה סיטואציה, קובעים לחודש שאחרי. אנחנו השבתנו את הלימודים, אז זה נותן יותר יחס וזה מה שקורה.

עוד דור ועוד דור ועוד דור מסיימים ככה בית ספר ודוחים, ואומרים בסדר זה עניין מדיני, אז אפשר לקבוע את הפגישה רק לשבוע הבא ולעוד שבוע והם בחופשה. בסופו של דבר אנחנו ממשיכים ללמוד ככה, ומערכת החינוך לא עוצרת כי אין לנו ציונים, אני ממשיכה לגשת לבגרויות, אני מסיימת י"ב עוד מעט. ואם אני אסיים י"ב בתחושה של בחיים לא יצאתי לטיול שנתי, בחיים לא היה לי ערב גיבוש עם הכיתה שלי, בחיים לא קיבלתי ציון על שום דבר בתיכון, אז עם מה אני יוצאת ממנו?

תודה רבה.

אני יכול להגיד ברמה האישית, בסוף אני עכשיו ניגשתי לבגרות האנגלית, הייתי אמור לסיים בחורף אפילו. אני עד עכשיו לא קיבלתי ציון והחלטתי לא לגשת למועד ב'. ברמה הזאת. זה פוגע ומקשה עלינו וצריך למצוא פתרון.

אני רוצה להמשיך לנקודות אחרות, אז תודה לרוני, לספיר, לאיתן. תראו, הנושא הזה של המלחמה אני קורא לה, או המאבק של המורים ורן ארז, אתם מדברים פה, אני חושב שמאז שנולדתי אני מכיר את הרן ארז.

אז אני לא רוצה להגיד שהוא, נכון הוא מייצג את המורים והוא עושה את המאבק, לגיטימי בהחלט. אבל הבעיה שלנו, שהמאבק הזה הוא על גב הילדים, על גב הנוער, זאת הבעיה שלנו. ולא יכול להיות שעל חשבון הילדים ועל חשבון הנוער המאבק הזה ימשיך בצורה הזאת.

אני מכיר את שר החינוך, הוא איש מאוד רציני, הוא מקשיב. באמת, אם יש במשרד הממשלה בן אדם שאני יכול לפרגן לו ולומר שהוא קשוב, ומכיר את הבעיות, ומנסה לפתור בעיות, זה דווקא יואב קיש.

אבל צריך להבין, שהכוח במאבקים כאלה של שכר זה נמצא בידי האוצר, ואני אתן לכם דוגמאות. אני באתי מהשלטון המקומי וגם ירון מכיר את זה. כדי להעלות שקל לעובד, אני צריך אישור מהממונה על השכר באוצר, לא במשרד הפנים, באוצר.

זאת אומרת אם אני היום מנכ"ל של עירייה, ויש לי עובד ואני רוצה להעלות לו את השכר או לתת לו דרגה, אז אני לא הולך למשרד הפנים שהוא בעצם המשרד האחראי על הרשויות, אלא הממונה על השכר באוצר. זאת השיטה, זה מה שקיים.

לכן הכוח נמצא באוצר, והמשא ומתן הוא בדרך כלל באוצר. נכון ששר יכול להביע את דעתו ולומר מי צודק מי לא, לפעמים זה פוגע באוצר, או במאמץ, או במשא ומתן. אני זוכר שבתקופה של יפעת שאשא ביטון כשהיא הייתה בחינוך, והיא אמרה איזשהו משהו וזה פגע במשא ומתן והיה סיפור שלם. אז לפעמים יכול להיות שאולי הישיבה, לא שהיא ישיבה בשקט, אלא לעשות את הדברים מאחורי הקלעים אולי היא נכונה, אני לא יודע, כי אני באמת לא מכיר.

אבל המשחק הזה על גב הילדים כל שנה מחדש, זה פשוט, המאבק הזה הוא פשוט, אני לא יודע איך לקרוא לו אפילו, בזוי לחלוטין. אם רוצים מאבק אז תשבו, תעשו משא ומתן, כל מה שצריך, אבל לעשות את זה על גב הילדים, והילדים הם הקורבן, והתלמידים הם הקורבן, זה לא דבר תקין. זה לא נכון, במיוחד בתקופה הזאת.

אני פה קורא גם לרן ארז וגם לאוצר וגם למשרד החינוך, לשבת קודם כל לפתור את הבעיה מבחינת המאבק שהוא לא יהיה על חשבון התלמידים, זה קודם כל. להצהיר בצורה כזאת. כל השאר, שיישבו למשא ומתן. ברור שמי שרוצה להיאבק אז הוא צריך לעשות איזשהו משהו, אז שישביתו את הלימודים, אבל לא על חשבון התלמידים בציונים.

אנחנו רואים מה קורה, שאת לא יכולה ללכת לעתודה ולא יכולה לגשת לעוד מבחן, ולא לעשות מועד ב', וזה פשוט מכניס את הילדים לאי ודאות, ולטראומה, ולמתח.

זה סוגר דלתות.

אני לחלוטין מסכים איתך. וזה דבר שהוא פשוט לא הגיוני ולא נכון, ואני מבקש בנושא הזה לא לקחת את התלמידים כבני ערובה. אנחנו נוציא פה מכתב לכל הגורמים בעקבות המפגש היום. טוב, אנחנו בנושא הזה נסכם, ואני רוצה להיכנס לנושאים אחרים, אז כל מי שרוצה לפי איזשהו סדר, בבקשה ונקבל פה גם את חבר הכנסת עטאונה שגם הגיע לכבד אותנו. אם תרצה לומר משהו בהמשך, בבקשה.

דווקא על הדיון הזה של כל מה שקורה, אני מסכים עם כל מילה שאתה אומר, שאי אפשר שילדים ובני נוער יהיו בני ערובה וגם להתעללות, זה להתעלל בילדים. וילדים שעשו גם מועד א' בבגרויות מחכים, יש מועד ב' והם לא יודעים את הציון שלהם.

אני חושב שגם לבני נוער בחברה הערבית הבעיה היא כולה, והנזק הוא יותר גדול מכל מה שקשור לזכאויות לבגרויות שהילדים מסיימים את י"ב. בשנה שעברה הייתה הסחבת עם הזכאות, והרבה תלמידים נמנע ונבצר מהם להיכנס לאקדמיה בגלל העניין הזה.

ולכן אני חושב, תסכים איתי, אי אפשר רק להגיד שהאוצר, שגם הממשלה יש לה אחריות. כל הממשלה, גם ראש הממשלה, שר החינוך. העניין הזה צריך להפסיק אותו, אי אפשר להיות מאבק על חשבון התלמידים שנמשך משנה לשנה.

יש הרבה ועדות, גם בוועדת חינוך אני חבר שם, וירון היה שם, קיימנו דיון על זה, אבל אין שום התקדמות ואף אחד בינתיים לא לוקח את העניין ברצינות לפתור את הסוגייה הזו.

אני רוצה להגיד עוד נקודה בנושא הזה, כי היא נקודה מאוד חמורה. אני יכולה להגיד שלא רק שלא קיבלתי ציוני בחינות בגרות, אני וכל השכבה שלי ועוד מאות תלמידים מכל הארץ, קיבלנו חשד להעתקה על בחינת הבגרות, וחשד להעתקה זה השלכות של או שיכולים פשוט למנוע ממני לקבל תעודת בגרות, יכולים למנוע ממני לגשת למועד ב', יכולים לדרוש ממני לעשות דברים אחרים כי הייתה שם תקלה.

ברור, אי הוודאות.

אבל זה כבר לא אי ודאות בתוכם, זה אי ודאות שמשפיע על תעודת הבגרות שלי ועם כל הכבוד זה כבר לא איזה ציון שלי בכיתה י'.

תודה רוני, הבהרת את עמדתך בצורה בלתי רגילה, הכל בסדר. אני מקבל גם את ההערה של חבר הכנסת עטאונה, שאומרת שזו ממש התעללות בתלמידים. אדם, בבקשה.

אדוני היו"ר, ח"כים נכבדים, רבותיי ומכובדיי. אני אדם מוחמד קייס, בן 17. נציג במועצת התלמידים והנוער כבר שנתיים. היום אני רוצה להעלות נושא מאוד חשוב ורלוונטי לבני נוער בחברה הערבית, שמשפיע ישירות על חייהם מכל הבחינות, וזה חוסר ההזדמנויות והחוסר בתקציבים בחברה הערבית.

לפי ממוצע רשמי שעלה בוועדת הכספים לפני כשנה וחצי, תלמיד ערבי מקבל 44% פחות מאשר תלמיד יהודי, מה שגורם לחוסר הזדמנויות ואי שוויון שבני הנוער חווים בתור חווייתם החינוכית. דבר זה גרם להרבה השלכות ואתגרים שהנוער הערבי חי ביום-יום, קידום איכות החינוך שאני יכול להגיד מתוך החוויה האישית שלנו, אצלנו למשל בכפר אין לנו מקום ליחידת הנוער.

יש לנו מועצת תלמידים רשותית, אין לנו מקום קבוע או אין לנו איפה להיפגש. זה דבר שאמור להיות בסיסי, ואין לנו מספיק משאבים לרצות בפעילויות חינוכיות, אם זה פורמליות או בלתי פורמליות בכפר.

חוסר ההזדמנויות בתעסוקה ובשוק העבודה, והכי חשוב לדעתי הפגיעה באושר הנפשי של התלמידים בחברה הערבית. שזה נותן לנו הרגשה, סליחה אבל שהמדינה לא אכפת לה, או בוא נגיד מתעלמת מהאתגרים שאנחנו חווים.

למשל, יש לנו חוסר בתקציבים, אבל זה לא אמור להיות שיהיה הפרש בין התקציב שבית ספר ערבי מקבל לבין בית ספר יהודי מקבל. וגם למשל תלמידים מכפרים בלתי מוכרים בנגב, אין להם הסעות אפילו, והם נאלצים לנסוע מאוד מוקדם מהבוקר עד שהם מגיעים לבית ספר, ברהט, או בכל יישוב אחר, שזה גם נושא בפני עצמו. האתגר והקשיים שהם מלווים את התלמידים בנגב, ספציפית בכפרים הבלתי מוכרים.

נכון שעשו תוכניות ממשלתיות, 922 ו-550, אבל זה לא מספיק לגמרי להשלים את הפערים שעדיין נמצאים. או לנוכח המלחמה, גם היה פיצוץ בתקצוב, מה שגרם לעוד חוסר מלבד החוסר שכבר קיים היום. מה שנכון לדעתי, צריך לאשר תוכנית ממשלתית כללית לצמצום פערים אלו, להיוודע לשוויון הזדמנות, ואפילו להחיל מהלך מדיני מעדיף מתוקן לחברה הערבית.

ויותר חשוב, צריך להקים ועדה ממלכתית לענייני החברה הערבית שתכלול בתוכה מגוון רציני של נציגים מהחברה הערבית, אם זה מהרשויות המקומיות, אם זה מארגוני החברה האזרחית, ואם זה למשל אנחנו נציגי החברה הערבית במועצת התלמידים והנוער הארצית, ובטח זה יכלול גם נציגים ממשרדי הממשלה של הכנסת.

הוועדה הזאת תהיה אחראית למהלך מדיני לטפל באתגרים ובעיות שמלוות את החברה הערבית כל הזמן, שאני יכול להגיד בתור נער ערבי שלא חסר אתגרים ובעיות. אם זה האלימות והפשיעה, אם זה כמו שציינתי את המצב הסוציו אקונומי הנמוך ברוב המוחלט של היישובים הערביים. אם זה גם הכפרים הבלתי מוכרים בנגב.

בקיצור, צריך למצוא איזה גוף רשמי, איזה גוף ממלכתי לטפל ממש ולהתחיל במהלך מדיני לטפל בכל הבעיות האלו, בטח זה יהיה בשיתוף פעולה עם הכנסת ועם משרדי הממשלה. אבל לדעתי בא הזמן להתחיל באיזה מהפך אמיתי בהתייחסות לחברה הערבית, ובהתייחסות גם לבעיות ולקשיים שהוא חווה.

אוקיי, תודה רבה, הצגת באמת בצורה מכובדת. אבל אני רוצה להגיד למשרד החינוך, כשאומרים פחות תקציבים, במה זה נובע? במה זה בא לידי ביטוי? או שהנושא של הרשות המקומית לא מעבירה אולי יותר, במצ'ינג וכך הלאה?

אז יש פה מורכבות. קודם כל דיברת מאוד יפה, אני מאוד נהנית להקשיב לך גם בזומים שלנו, תמיד אתה מציג קול מאוד מעניין. החלטת ממשלה 550 באה מתוך מקום ליישר קו ושלא תהיה תחושה ממשית ועובדתית של פער בין תלמיד בחברה הערבית, לבין תלמיד בחברה היהודית.

למעשה, החלטת הממשלה הזו היא יוצרת את השוויון. ואפרופו תוכניות בני נוער, כמו ליווי דיפרנציאלי דוקאטי, מגיעות באופן ישיר לבתי הספר כדי לייצר את המצב שבו תלמיד במדינת ישראל מקבל את כל מה שמגיע לו.

אחת הקושיות המורכבות באמת, זה איך הכסף מגיע לבית הספר, דרך איזה ערוץ ואיפה התחנות שבדרך. אנחנו מתקצבים תמיד, נגיד בשנה הנוכחית זה 1500. דרך אגב, התקציב בשנה שעברה לא פגע ב-550, התקציב לא פוצץ, וזו תוכנית חומש, ככה שכל הזמן אנחנו יודעים בדיוק מה התקציבים. התקציבים הם גם בפורמלי וגם בבלתי פורמלי, ככה שאנחנו יוצרים איזשהו מארג שלם בחייו של הנער והילד.

וכאשר תחנת הרכבת עוצרת ברשויות מקומיות כאלה ואחרות, לא בכולן, יש הרבה רשויות שעושות עבודה מדהימה. אפרופו אתגרים, אפרופו בלתי פורמלי וכיוצא בזה, אז אנחנו רואים שוויון הזדמנויות שאחר כך מדבר מוביליות חברתית ויוצר את צמצום הפערים שאליו אנחנו שואפים.

הזכרת את היישובים הבדואים, ואתמול קיבלתם וזה סוד, מותר לי להגיד פה סודות?

אף אחד לא שומע.

אתמול קיבלתי את הרשימה הסופית של התגמול הדיפרנציאלי. תגמול דיפרנציאלי זה המענק שאנחנו נותנים פעם בשנה לבתי ספר על שיפור הישגים. מאז שנכנסה הדוקאטוס ודוקאטי לתוך מערכת החינוך, אנחנו רואים שיפור מדהים בחברה הערבית, אפרופו החברה הבדואית בדרום, שהגיעו כבר לאחוז הזכאות בשווה לחברה היהודית.

זאת אומרת אנחנו הצלחנו בשנים האחרונות לצמצם את הפער, והתגמול הדיפרנציאלי, הפרס הזה אני רואה שם את כמות בתי הספר שמקבלים את הפרס, צוותים חינוכיים, יותר ויותר בתי ספר מהחברה הערבית מקבלים את הפרס.

סליחה שאני קוטע אותך, אבל את רוצה להגיד לי שבנגב הגיעו לאותו אחוז של הממוצע הארצי? אני בלי לבדוק אני חושב שלא. אני בא מהתחום.

בבתי ספר שיקבלו את התגמול הדיפרנציאלי, כן. אם ניקח בית ספר מולדה לדוגמה, שהוא גם בית ספר שאין אליו היסעים ומורכבות כזו או אחרת, הוא נכנס. זה סוד, לא לספר להם שהם זוכים בפרס. יש כמה קטגוריות, והם מקבלים מספר אחד. כלומר הם עשו את הקפיצה המשמעותית ביותר.

אז אנחנו רואים תהליכים מאוד מאוד עמוקים. אני אגיד שבישיבת הסטטוס שהייתה אצל המנכ"ל לפני שבועיים, הצגנו כולנו את התוכניות לשנים הקרובות, ובאמת היעדים הם מאוד מאוד משמעותיים יחד עם השלטון המקומי, יש גם רשויות שנכנסו לתוכנית שנקראת תשכיל, שהיא באה לחזק את התהליכים האלה.

ואחד הדברים שאנחנו מחזיקים תמיד בבתי הספר זה החיבור עם הבלתי פורמלי, כי רק בבתי ספר זה לא מספיק בעינינו. בית ספר צריך להיות המרכז הקהילתי בגלל המורכבויות ובגלל האתגרים שיש, בית הספר צריך להיות העוגן של הקהילה בחברה.

אלה, אבל עלתה פה בעצם שאלה או מצב עובדתי, אני לא יודע, אבל הוא אמר בעצם שילד במגזר הערבי מקבל פחות.

אז היום זה לא.

היום זה לא, אוקיי. כי זו אמירה שאותי מטרידה, כי אם ילד ערבי מקבל פחות מילד יהודי, זו אמירה.

אז היום זה לא, כבר כמה שנים זה לא, אבל אני אשמח לשבת ביחד להראות לך.

אני שומע את זה גם במגזר החרדי. עכשיו, המגזר החרדי הבעיה היא אחרת שיש להם את בתי הספר שלהם, ולכן הקושי לבדוק את זה הוא שונה. אבל אין ספק שהאמירה הזו צריכה להיבדק.

אז היא נבדקה, ואנחנו נשמח להראות לכם את הנתונים.

אוקיי, אז אני שמח. אנחנו נעבור לאופיר פלג.

אהלן. אני אופיר פלג, בן 17 וחצי, עוד מעט 18, מאפרת בגוש עציון. קודם כל אני רוצה להודות על המסגרת הזו, זה ממש לא מובן מאליו. בעיניי זה לתפארת מדינת ישראל שיש בכלל את האופציה הזאת לבוא ולשבת סביב השולחן הזה ביחד עם האנשים המכובדים, אז תודה רבה.

אני אדבר פה מדם ליבי ממש. אני חושב שאנחנו חיים בתקופה באמת היסטורית. עם ישראל שב לארצו, התגשמות חזון הנביאים על מלא מלא ברוך השם, זכינו. וואו, התרגשות. אני חושב שתקופות גדולות גם דורשות אנשים גדולים, ובסופו של דבר אנחנו הולכים למקום שאמור להוציא אותנו אנשים גדולים.

מערכת החינוך, אני חושב שהתפקיד שלה היא להוציא אותנו בסוף 12 שנות הלימוד אזרחים טובים למדינת ישראל, אנשים עם רוח ישראלית, שהרוח הזאת היא זאת שבסוף יוצרת את הדבר הכל כך מיוחד הזה שקורה פה סביב השולחן הזה.

אני חושב שהתפקיד של מערכת החינוך הוא לא רק להקנות לנו ידע כזה או אחר. בית הספר לא מסתכם בשיעור מתמטיקה ואנגלית ומדעים, בית ספר זה מקום שצריך קודם כל להכין אותנו לחיים מבחינת ידע רלוונטי, אם זה כל העניין של חינוך פיננסי, אם זה עניין של חוסן נפשי. גם לפני המלחמה, חוסן נפשי של בני נוער היה ונותר אולי הדבר הכי חשוב שיש עבור בני נוער.

אנחנו חיים במדינה מאוד מאוד מיוחדת. ראשית צמיחת גאולתנו זכינו, אבל היא מביאה איתה הרבה מאוד אתגרים, ואני לא חושב שהמערכת כיום יודעת לתת את המענה המספיק לבני נוער כדי להתמודד עם האתגרים האלה. אני מדבר גם אתגרים ביטחוניים, אתגרים חברתיים וכו'.

אני חושב שאם לפני 20-25 שנה היו מלמדים בבתי הספר איך צריכים לנהל מחלוקת בצורה מכובדת, אז המדינה שלנו הייתה נראית אחרת היום. הנוער של היום הוא זה שייעצב את דמות האדם בישראל בעתיד, ודוד בן גוריון כמו שהוא אמר, זה ייעשה על ידי חיי מופת, וזה ייעשה על ידי מערכת חינוך שמכינה אותנו לחיים.

לסיכום, אני חושב שהרוח הישראלית והרוח המדהימה הזאת מסתכמת גם סביב השולחן הזה, היא מה שתנצח בסוף, והאנשים היקרים הללו שנמצאים פה ונמצאים בהרבה מאוד שלטים ומקומות, אפשר לראות אותם כל הזמן, הם אנשים שמסרו את החיים שלהם כדי שאנחנו נוכל לשבת היום פה סביב השולחן הזה ולהתהלך על האדמה הקדושה הזאת.

והם הותירו לנו צוואה לחיות חיים גדולים, חיים של משמעות, חיי מופת. ובהקשר של המלחמה, נסיים וננצח, נשים סוף לפחד, כי לעם ישראל מגיע לחיות בארצו ובשלום, ושנזכה.

תודה אופיר. אני חושב שלתשומת ליבנו המבוגרים, ולתשומת ליבנו אנשי החינוך, בעצם יש פה תלמיד שאומר חבר'ה, נכון חינוך מלמדים אותנו, אבל צריך ללמד אותנו גם לערכים, לא רק מתמטיקה, אלא ערכים שבהם מכינים אותנו לחיים, לדעת להתווכח, לדעת לדבר, לדעת לאהוב, חוסן נפשי.

אין ספק, אמרת דברים ואנחנו מעריכים את זה. עזרא ים, בבקשה.

קודם כל אני רוצה להגיד גם תודה רבה על הפורום הזה, זה ממש לא מובן מאליו בשבילי. אני בא לכאן כדי לדבר על הנושא של ההתנדבות, משהו שהוא צמח מאוד בתקופה של המלחמה.

תציג את עצמך אולי, מאיפה אתה גם.

קוראים לי עזרא ים, אני נציג מטעם המחוז, מטעם המועצה הארצית, ויו"ר מועצת הנוער אשדוד. עליתי מרוסיה ב-2015. אני מראש מצטער אם יהיו טעויות, אם כבר דיברנו לגבי זה. אבל אני כאן כדי לדבר על נושא רציני, והוא הנושא של ההתנדבות, משהו שהוא צמח מאוד בתקופת המלחמה, ומשהו שלצערי הרב נופל בזמן האחרון.

כמו שאתם יודעים, אחרי ה-7 באוקטובר עשרות ואפילו מאות אלפי בני נוער התגייסו, ואני בכוונה משתמש במילה הזאת 'התגייסו' למען המדינה הזאת, שהם עזבו את הכל. אני גם בעצמי אחרי 7 באוקטובר אני מצאתי את עצמי שואל את השאלה מה אני יכול לעשות, ובסופו של דבר אחרי ה-7 באוקטובר, המון בני נוער עשו פרויקטים נפלאים למען המדינה הזאת.

גם ברשות שלי, גם ברשויות האחרות, אני מציג כאן לא רק את הקול של הרשות שלי, אלא קול של כל בני נוער בעיר. אבל מה שכן, כרגע כמו שאני אמרתי אנחנו רואים שהדבר הזה נופל עקב זה שתלמידים מרגישים פראיירים שהם עשו כל כך הרבה פרויקטים, שהם התנדבו למען המדינה, שהם נתנו את עצמם, אני אישית נתתי את עצמי ובסופו של דבר הם מגיעים לבית הספר והם רואים שבגלל ההתנדבות שלהם הציונים שלהם נפלו. זה פגע להם בציונים.

הרי אני לא שאלתי את עצמי את השאלה איך אני עכשיו הולך לגשת לבגרויות, איך אני הולך לשבת בזומים, איך אני הולך להיות בשיעורים, איך אני הולך ללמוד. אני שאלתי את עצמי את השאלה איך אני הולך לעזור לעם ישראל. ואחרי שאני עזרתי, אחרי שאני תרמתי, אחרי שחזרנו לבתי הספר, אחרי שאנחנו סיימנו את שנת הלימודים, אני רואה את עצמי שאני נכשלתי בלימודים, שזה לא משקף את מי שאני.

ומתי שאני בא ואומר לכולם וואלה אבל אני התנדבתי ואני בניתי פרויקטים, כולם אומרים לי מסביבי אבל מה עם העתיד שלך? כל הפרויקטים האלה הם טובים, הם תרמו, אתה מדהים, אבל איך זה יתרום לך?

ואני אישית מרגיש חלק מבני הנוער שמרגישים שהם פראיירים. שהם מרגישים שהם לא רוצים לעשות את זה.

אז אל תרגיש פראייר. קודם כל, אתה צריך להיות קודם כל שלם עם עצמך. זה אחד הדברים החשובים שבן אדם מרגיש שהוא תרם לחברה, עשה משהו למען החברה. נכון, אתה תתגבר בסוף על הציונים, אני בטוח. ואם יש לך מורה שמכיר את הפעילות שלך זה בא גם לידי ביטוי בתעודה, אין ספק.

אבל אני רוצה לומר לך, זה עניין של הרגשה וזה לא משנה באיזו תקופה. אז אני כבר מבוגר, אבל אני חייב לומר לך שכשאני הייתי בתיכון, תמיד בחופשים היינו מתארגנים קבוצה של עשרה בני נוער והולכים לקיבוצים לעבודות חקלאות. בלי שהכריחו אותנו, בלי שהיה שירות לאומי אז, שום דבר לא היה.

זה עדיין קורה.

זה עדיין קורה, כן, אבל בזמנו עשינו את זה בלי שום קשר לשום דבר. פשוט הייתה לנו מן הרגשה לתרום לקיבוצים, זה היה מעוז חיים ובית קמה ולא יודע איפה. ולכן זה עניין של הרגשה, ואני גאה בזה למרות שאולי פספסתי משהו. אבל להפך, קיבלתי משהו. ומי שנותן הוא מקבל.

אני יכול להבין את זה, צריך לקחת את זה בחשבון. כי התרומה לקהילה, היום היא נמדדת. בעבר היא לא נמדדה דרך אגב. היום מודדים את זה בבגרויות גם. ולכן אני שמח שהעלית את הנקודה, אבל אין ספק שהמערכת היום יודעת גם למדוד את זה, מה שלא היה בתקופה קודמת.

אני לא מדבר על זה בתור בעיה פרטית שלי, אתה צודק. זה קודם כל בנה אותי, אני שלם עם ההחלטה הזאת, אני לא מתחרט על שום דבר. אבל בסופו של דבר היו לא מעט אנשים שהם בכיתה ט', שהם עכשיו הולכים להתנדב ואומרים לי, וואלה הדוגמה שלך מראה לי שאולי לא כדאי לי להשקיע בזה כל כך.

וזאת הדוגמה שאנחנו מראים להם, ובדיוק על זה אני מדבר, שההתנדבות לא צריכה להיות רק בזמן המלחמה, אנחנו צריכים לחזק אותה גם בתקומה, שזאת אמורה להיות מסורת, שאנחנו צריכים להביא דוגמה למה צריך להתנדב. אנחנו צריכים לתת כמו שאתה אמרת בתחילת הוועדה, החלטות פרקטיות.

בואו נדבר באמת פרקטיקה. כי בזכות מה שעשיתם, והמעורבות שלכם, והחשיבות של האירוע, קרו שני דברים השנה, עודכנו שני חוזרי מנכ"ל. חוזר מנכ"ל אחד נקרא חוזר מנכ"ל 13, ששם בני הנוער נכנסים לתוך תהליך ההתנדבות גם בעתות משבר, אבל גם לא במשבר. זאת אומרת יש תפקיד לבני הנוער והוא בא לידי ביטוי בחוזר מנכ"ל, וזה מעוגן. זה דבר אחד.

חוזר מנכ"ל שני, שגם החבר'ה פה היו שותפים בתהליך הכתיבה שלו מולנו באגף, זה הסיפור של הנוכחות. היום הגדלנו את אחוז ימי ההיעדרות שמותר לכם להיעדר בגין סיבות שונות, בחלק מהסיבות זה שהבחירה שלכם לעשות מעורבות חברתית, ללכת לתנועות נוער, כל המיונים וגיוסים שהם קורים על שעות המערכת, וזה לא היה קודם, וזה היה בזכות השיח הזה שהתקיים. אולי לא בפורום כזה מכובד, אבל במשרד.

אמרתם, אני הולך לעשות משהו חשוב ולא יכול להיות שיירד לי ציון במנות כי אני עושה משהו חשוב. והדברים האלה נכנסו, ושבוע שעבר יצא חוזר מנכ"ל חדש בנושא נוכחות, וחלק מהדבר הזה קיים שם. זאת אומרת, יש לכם הגנה לעשות את הדברים שאתם אוהבים וזה לא ייפגע לכם בציון.

אני חייבת גם להגיד, שלאורך השנה לא הפעלנו את שיטת המנות והיו הרבה מאוד שיחות לגבי זה שתלמידים בגלל המלחמה בוחרים לעשות מעשים הרבה יותר משמעותיים ועמוקים למען מדינת ישראל ולמען העם, וביטלנו השנה את הורדת הציון בגלל נוכחות.

חשוב לשים לזה דגש.

לא קיבלתם ציונים אז אולי אתם לא רואים את זה.

אז אני בתור תלמידה שכן קיבלתי ציונים, אני לומדת בקריית ארבע באולפנה, למדתי, אני סיימתי י"ב. אז במגזר הדתי מאוד לא רק הקפידו, פשוט מאוד חזק אצלנו גם ההתנדבות והעשייה בכל מיני דברים. והמון מהחברות שלי ירד להן מהציון בגלל שהן איחרו לשיעור בגלל שהיה להן משהו של תנועת הנוער, או של הדברים. סתם לשים לב שבתי הספר מודעים לזה. בכללי אני חושבת שלעדכן אם משהו נכנס לחוזר מנכ"ל.

אני חושב שאולי אני אוסיף למה שאתה אומר עזרא, שאולי מעבר למה שאמרת על חוזר מנכ"ל ועל זה שלא יורידו בציון בעצם על ההיעדרות למען פעילות חברתית, אולי גם גמול חיובי.

אז יש גם גמול חיובי שנכנס כערך בתוך התעודה. פשוט לא ראיתם חלקכם את התעודות השנה. נכנס סעיף שמדבר על התנדבות בקהילה.

אני מבקש את תשומת לב משרד החינוך, אני חייב לומר לך שמהפעילות שלי בעיריית נתניה, כשפנו אליי בתנועות הנוער ודיברו איתי על מבחנים למוחרת יום הפעילות, זאת אומרת אם יש פעילות בימי שלישי, אז אין בחינות ביום רביעי. ואני רוצה להגיד לך שבהתחלה זה היה כאילו איזשהו משהו שלא ניתן להשיג אותו.

אבל בשיחות עם ראש מנהל חינוך ועם המנהלים וכך הלאה, כדי לעודד את התלמידים להיות בפעילות בתנועות נוער. זה רק פעילות תנועות נוער, להפך, אני חושב שמשרד החינוך בקטע הזה מעודד ואני חושב שהעלית נקודה מאוד נכונה, לתשומת ליבכם.

אני רוצה לומר עוד דבר אחד. תראו, מי שאומר פראייר, אתה יודע מה אולי לא הייתי עונה, לא הייתי משכנע אותו במשהו. אבל כשאנחנו, אני אומר אנחנו כי גם חבר הכנסת ירון לוי, קיימנו לפני איזה ארבעה חודשים ישיבה או מפגש יחד עם בני נוער, שהם עושים את השינשין, שזו שנת שירות.

שנת שירות בעצם אין לך לא תעודה, לא שום דבר. אתה עושה שנה שהיא אחרי שנת הלימודים, לפני הצבא, שבעצם כאילו אתה מבזבז שנה. כאילו. מי שרוצה יכול להגיד פראייר בריבוע, בסדר? אבל אתה כשאתה נפגש עם בני הנוער האלה, וישבנו עם 30 בני נוער, אני חייב לומר לכם זה התפארת של עם ישראל.

כי הנערים האלה, והבחורים האלה, והבחורות, הם באים ואומרים חבר'ה אם אנחנו לא נעשה את זה, אף אחד אחר לא יעשה את זה, כי הם בעצם דואגים לחברה והם רואים בני נוער אחרים שנמצאים במקומות אחרים. ואם אני הייתי הולך אליהם בטח לא היו מקבלים אותי, ואם מישהו אחר היה מגיע לא היו מקבלים אותי, ובני הנוער ויחד עם אותם בני הנוער, שהם יושבים בקהילות מסוימות, ביישובים מסוימים, ובאמת אתה רואה את התרומה שלהם והם מגיעים למצב של מצילי חיים.

של בחורים ובחורות ובני נוער שנמצאים במצב שהוא לא תמיד אפשרי בעזרה של מישהו אחר. וברגע שהם רואים בני נוער כמותם שהם עוזרים להם, זה אחרת לגמרי. ואני אומר לכם שהיה כיף לשבת ולדבר במפגש של כמעט שעתיים או משהו כזה. זה באמת היה מדהים.

איך אומרים, הם עושים את זה לא בשביל לקבל פרס. לא בשביל הציון ולא בשביל דבר אחר, אלא שנה שלמה מהחיים לטובת הקהילה. ומי שעושה את זה, אני מצדיע לו.

אין מחמאה גדולה יותר מפראייר.

תודה. עוד משהו, ים?

כן. אני אשמח להתייחס למה שאמרת בענייני התעודות. דווקא בתור בן אדם שכן קיבל את תעודת הבגרות שלו, אני תלמיד בישיבה התיכונית ברשת עמית, לכן אני כן קיבלתי את התעודה שלי, ובמהלך הדרך, במהלך כל הדרך שלי בכיתה י"ב היו לא מעט מורים שאמרו לי לגבי זה שאולי כדאי לי להפסיק עם כל ההתנדבות שלי.

יש לי חבר שבסופו של דבר הצליחו לשכנע אותו, הוא עשה המון דברים, המון פרויקטים, ובסופו של דבר הצליחו לשכנע אותו לא להתנדב, וזו בסופו של דבר התוצאה מזה שלדעתי אנחנו לא מעריכים את עניין ההתנדבות מספיק. זה לא רק בגלל עניין התעודות.

בסדר, תודה ים. מעיין.

שלום. קוראים לי מעיין האבשר, אני גרה באפרת. בדיוק סיימתי כיתה י"ב באולפני קריית ארבע. אני מכיתה א' מאובחנת עם בעיות קשב וריכוז ולקויות למידה. אני הייתי צריכה לעבור תהליך מאוד מאוד מייגע וארוך כדי להוכיח שאני זכאית לקבל התאמות, הקלות, בין אם זה בעל פה במבחן או בבגרות בגלל ששמו חוק שצריך להוכיח בגלל שהיו הורים שקנו את ההתאמות שלהם בגלל שיש להם מספיק כסף אז רצו לוודא שזה לא יקרה.

אני מנסה לעודד חברות שצריכות לעבור את זה עכשיו, אבל אין לי מה להגיד. אני מתוך כיתת מב"ר, התחלנו ב-25 בנות, לא משנה כמה סיימנו אבל בסופו של דבר אני היחידה שקיבלה את כל ההתאמות, ובסופו של דבר כשמקבלים אותן לפעמים בין אם זה המערכת, אין מספיק מי שיעשה את זה בלהקיא את הבגרויות, או בין אם זה פשוט היחס של המורים לתלמידים שכן צריכים את העזרה הנוספת.

אני נלחמתי עם עצמי כל כך הרבה, ההורים שלי הביאו לי גב מטורף, אבל לא צריך שהורים יוציאו המון המון כסף גם בשביל אבחון, אבל בנוסף לזה גם בשביל עוד שעות פרטניות, הכל כדי שאני אוציא את ה-70. 70 זה גם משהו מטורף, ברוך השם הגעתי לזה אחרי המון מאמץ, אבל אני חושבת שמערכת החינוך צריכה קצת יותר לשים דגש גם בתלמידים שיש לה את הקשיים.

התהליך הזה גרם לי להרגיש שאני מטומטמת בגלל שהייתי רואה ציונים מאוד נמוכים כמוכיחים שאתה באמת זכאי לזה, ואני חושבת שהמערכת צריכה להשתנות במסגרת הזאת. אם יש לכם משהו להתייחס, יש לי גם עוד נושא שחשוב לי.

אני עכשיו התחלתי לימודי נהיגה קצת מאוחר, אבל שיעור עולה לי 180 שקל. יש מקומות בארץ שעולה 210 שקל, יש מקומות בארץ שקצת פחות. אבל אני עדיין לא הגעתי לטסט, והוצאתי מעל 7000 שקל. בתור נערה שגם מנסה לעבוד, אבל גם בגלל המעורבות החברתית שלי אין לי זמן לעבוד המון, זה לא אפשרי יותר.

המערכת, לפחות בירושלים, הסטטיסטיקות הן שבן אדם עובר טסט שני או שלישי. אם אתה עובר טסט ראשון זה כאילו נס. בסופו של דבר השיעורים עולים המון. יש תלמידים שמשלמים על הכל לבד. אני משלמת חצי חצי עם ההורים שלי, וגם זה לא פשוט להורים שלי בסופו של דבר. אנחנו שישה ילדים, אחיות שלי בכיתה ה' מתחילות לחסוך בשביל שיעורי נהיגה, כי הן יודעות שכשהן יהיו בגיל זה יעלה להן מעל 250 שקל. האם זה הגיוני? אני לא חושבת.

וצריך לעשות עם זה משהו, כי אין חוק שאומר למורים שהם יכולים להגיע לסכום מסוים. אין חוק שאומר שיש X שיעורים שאפשר לגשת לפני הטסט, אבל יש מורים שגם מחליטים למרוח כמו שאומרים, והם מחליטים לקחת טרמפ על זה.

יש קבלנות.

כן, יש דבר כזה. אבל אחרי שבוחנים את התלמיד.

מעיין תראי, בחודשים האחרונים אני ממש מתעסק בנושא הזה של שיעורי נהיגה, זה הגיע גם דרך המועצה אני חושב, ועוד בני נוער שפנו אלינו. אנחנו מחכים לדוח של האוניברסיטה העברית לגבי סקירה של המצב ביחס גם למדינות אחרות. אני אשמח שאנחנו נהיה בקשר.

אני אישית מסיימת מחר את הנציבות שלי במועצה.

את עדיין תושבת אזרחית, אכפת לך? נראה שכן.

אני יכולה להגיד שגם זו בעיה מאוד מאוד חזקה, שגורף לכל בני הנוער בכל הארץ. באמת, כאילו לא משנה איפה אתה, זה קורה. לא משנה איזה מגזר, דת, הכל.

שאלה קטנה, את שילמת חברות לבית ספר לנהיגה?

כן. זה חובה וזה עולה גם.

זה לא חובה. אני בדקתי, אנחנו לא נפתח כאן דיון. לקחנו את הנושא ברצינות ואנחנו נטפל בו, אבל זה לא חובה. לא כולם משלמים.

תראו, זה נושא שעולה מידי פעם ועכשיו במפגש הזה זה עלה, וכמו שאמר חבר הכנסת ירון, אנחנו נבחן את הדברים האלה יותר לעומק. אני אשמח להיכנס לזה, למרות שאני עברתי טסט ראשון. עשיתי אותו בתל אביב.

כל הכבוד.

אבל אז כמה רמזורים היו בתל אביב?

לא היו הרבה רמזורים. אני הייתי הילד הראשון בכיתה שלא היה לו רכב.

אני מכירה חבר'ה שהיו צריכים לעשות עשרה טסטים בירושלים.

אני אגיד לכם ככה, הנושא הזה הוא מורכב. אני רק רוצה שתדעו שאני גם לא רוצה לומר שהמורים הם לא בסדר, אני רוצה שתבינו את זה כי יש כאילו תדמית שהמורים לא בסדר. המורים גם לא מרוויחים הרבה כמה שזה נראה גבוה.

מורה שלוקח היום בממוצע נניח 200 שקל, יש לו רכב, יש לו דלק, כל הדברים האלה, ביטוח. אני רוצה שתבינו.

מורה למתמטיקה או לשון לוקח 160.

אין לו הוצאות בכלל. אז אני אומר לכם שהמחיר של השיעור לא זאת הבעיה, בוא נקרא לזה ככה. צריך לדעת באמת איך בסופו של דבר שכל תלמיד, כל בן נוער, כל בחור שבסופו של דבר יידע לנהוג בצורה נאותה, בצורה טובה, גם שנשמור על הבטיחות של כל הנוהגים וכך הלאה, ויכול להיות שהדברים האלה צריך לחשוב עליהם ברמה הרבה יותר גבוהה כדי לראות שכל תלמיד יוכל ללמוד באיזושהי עלות שתהיה שווה לכל אחד.

כי באמת זה קשה, אני יודע את זה גם מהילדים שלי. במיוחד שבני הנוער לא רוצים תמיד לערב את ההורה, היא אומרת תשמע הגעתי כבר לגיל 17-18 אני רוצה ללמוד.

יש אנשים שההורים לא יכולים.

שההורים לא יכולים לממן את זה, אני יכול להבין את זה. אנחנו רשמנו את זה גם לפנינו, תודה רבה.

זה המון בדיבור כבר שנים, באמת, ואני יודעת שזה תהליך שלוקח זמן.

תראו, היום לפחות קיצרו את הנושא של הזמן של הטסטים, אבל עדיין אני מבין, העלויות האלה הן לא פשוטות.

גם אולי אפשר לחשוב על משהו שמוריד את העלויות ספציפית בשביל המורה נהיגה, סבסוד, לא יודעת.

כמו שאמרתי, אנחנו ביחד גם נוביל.

נבדוק את זה. אם צריך לקדם חוקים או משהו אנחנו נבחן, בסדר?

אנחנו ממש על הנושא.

תודה. גאיה.

שלום לכולם, אני גאיה ביטון, עולה לכיתה י' ונציגה ממועצת התלמידים והנוער המחוזית, מחוז הצפון במועצה הארצית.

מאיפה את גאיה?

מעכו. השנה תקפה אותנו מלחמת חרבות ברזל, עכו העיר שלי מורכבת בתקופה זו. יש לנו אזעקות, יירוטים. אנחנו לא בתקופה רגילה, ובזמן הזה המורים לא מקדישים מספיק זמן למצב הנפשי שלי ושל כל התלמידים.

הם מוסיפים לנו חומר בכמות מטורפת, עבודות להגיש ולא מעניין אותם איך אנחנו התלמידים מרגישים. אנחנו רוצים וצריכים את היחס, צריכים את הדאגה שלהם, וברגע שהם לא מפסיקים להוסיף חומר, עבודות ובחנים, לוח המבחנים שלי ושל כל בני הנוער הולך ונהיה צפוף יותר.

בזמן הזה שהנוער בתקופה סופר מורכבת, אנחנו רוצים את היחס מהמורים. אנחנו בתקופה קשה, יש תלמידים שהתקופה הזו גורמת להם ללחץ נפשי, התקפי חרדה. בנוסף ללחץ הלימודי זה גם מהצד הרגשי.

אתם מדברים עם המורים? יש לכם איזשהו קשר עם המורים?

יש לנו קשר.

יש שיח עם המורים?

ממש בקטנה. בתחילת המלחמה הרבה יותר הקדישו לזה, ולאט לאט זה כבר הפך לשגרה והם לא באמת מתייחסים אלינו כאילו בזמן מלחמה, הם כבר הפכו את זה לשגרה ולתקופה רגילה, והם מוסיפים חומר בכמות מוטרפת.

אני קוראת למשרד החינוך להראות יותר רגישות, ולהתחשב במצב הנפשי של התלמידים. בסופו של דבר התלמידים צריכים יותר הקדשה למצב הנפשי שלהם, ולהוריד את הלחץ מהלימודים כי המצב הנפשי שלנו קצת יותר חשוב לדעתי מהלימודים. זהו, תודה.

אני אשמח להתייחס. ליבי איתכם, כי תקופת המלחמה היא כל כך ארוכה שהתחלנו לשכוח שאנחנו במלחמה באיזושהי צורה. כי התחושה היא שהחיים ממשיכים, וזה טוב וזה בריא, זה נותן גם חוסן וגם תקווה, ומצד שני אנחנו במלחמה, אי אפשר להתכחש.

אנחנו קמים לצערי הרב כמעט כל בוקר לחדשות מורכבות, אנחנו רואים את השריפות בצפון ואת ההתקפות, אנחנו חושבים על המפונים, יש לנו 14,000 מפונים עדיין תלמידים מביתם וצריך לייצר להם פתרון. אנחנו כל הזמן נמצאים בשגרת חירום, וכל הזמן צריך להחזיק גם את השגרה וגם את החירום.

אחת ההחלטות שהייתה לנו בתחילת המהלך זו ההבנה, וגם פה היה לנו שיח מאוד עמוק איתכם עם מועצת התלמידים, עם ההבנה שחייבים לשמור על סדירויות שמשקפות חיים נורמטיביים. ממשיכים ללמוד, ממשיכים לבחון.

בהתחלה עשינו הרבה מאוד פעילויות שקשורות לחוסן ולשיח, ולאט לאט הכנסנו את התהליך ללמידה, ולאט לאט למבחנים, ולאט לאט החזרנו את הלמידה כמעט למסלול מלא. אני שמה רגע בצד את מעגלי ההיבחנות שיצרנו, ארבעה מעגלים שבהם נתנו מענים לכל אוכלוסייה באופן מדויק ומיוחד.

זה מאוד קשה להחזיק את הגם וגם, אבל אני אשמח לדעת שבתי הספר יודעים לעשות גם את הגם וגם. בתוכנית הגפן, אני לא יודעת אם אתם מכירים, אבל זו התוכנית התקציבית של בתי הספר, הכנסנו סל חירום לכל בית ספר, ששם אפשר לרכוש שכר עבור פסיכולוגים, עבור עובדים סוציאליים, עבור סדנאות חוסן, עבור כל מיני פעילויות שאפשר להביא לתוך בתי הספר כדי לא לשכוח את האירוע הזה.

הסל הזה ימשיך גם בשנה הקרובה. בתי הספר ימשיכו לרכוש בזכות הגפן גם פסיכולוג וגם מענים רגשיים נוספים, ותגברנו את שעות הייעוץ בתוך בתי הספר וגם זה יימשך בשנה הקרובה, ומאוד מאוד קשה להחזיק את הגם וגם. אבל אני שמחה שאת משתפת אותנו, וככל שיש כאלה פערים בין מה שאנחנו רוצים שיקרה במערכת לבין מה שקורה אז אנחנו נשמח שנשב ונדבר על זה, ונראה איפה צריך להדק.

כן, בבקשה.

אז רק עוד נקודה אחת. שלום, הרוב פה מכירים אותי, מיכל ישראלי, אני מפקחת חינוך חברתי קהילתי במנהל חברה ונוער, משרד החינוך, ממונה על תחום המנהיגות.

רק להוסיף באמת את העניין של החינוך הבלתי פורמלי. אנחנו יודעים שהחל מהקיץ נפתח בעצם בית ספר של החופש הגדול, החל מקייטנות, בפירוש בתוך בית ספר, בית ספר ליסודי. מעבר לזה הרשויות המקומיות פותחות מרחבי נוער בכל רשות. זאת אומרת לא רק רשויות מפונות, אנחנו באמת נותנים יותר את הדגש לרשויות המפונות, אבל כמובן גם בכל עיר ועיר, בכל רשות ורשות.

הקושי באמת הוא לגרום לכולם להגיע למקומות האלה, למרחבים האלה, שם נמצאים רכזי נוער מנוסים, מיומנים, לעבוד בעצם עם הנוער. אבל באמת אני חושבת שהמענה הוא מאוד רחב, גם המנהיגויות שפה, אנחנו כל הזמן מדברים עליהן. אם זה המועצות, עצם זה שאתן פה, אתן פה כי אתן חלק ממועצות התלמידים והנוער ברשויות, ובמחוזות ובארצית.

כמובן נושא של תנועות וארגונים, נושא של מד"צים. זאת אומרת יש לנו באמת את היכולת לתת את המענה. הקושי אני חושבת זה רק יותר למשוך אותם להגיע, ופה אני חושבת שזה גם התפקיד שלכם. אנחנו כל הזמן מדברים לאורך כל השנה על נושא השקופים, אלה שפחות רואים אותם, והתפקיד שלנו המנהיגים, הוא באמת לקרב אותם ולהביא אותם, ולהיות איזשהו חוט מקשר בין העולם המבוגר המקצועי, וגם אתם.

אתם מקבלים הרבה מיומנויות, אתם לקראת סמינרים, תקבלו הרבה מיומנויות של עזרה ראשונה נפשית-רגשית, זה חלק מהתוכנית שהכנסנו לתוך הסמינרים שלכם כמנהיגים.

של המועצה?

של כולם. כולם נכנסו, גם מועצות תלמידים, גם מד"צים, אני בטוחה שגם תנועות וארגונים כי אנחנו באמת מכניסים את היחידות האלה כחלק מהסמינרים, כדי שאתם תוכלו להיות באמת החוט המקשר. ואלה שפוגשים, הרי הם קודם כל פונים אליכם בראש ובראשונה לפעמים לפניי, לפעמים לפני אלה, לפני המבוגרים. ובאמת זה המקום שלכם גם.

תודה.

לגבי גאיה, רצים לי הרבה דברים בראש אבל אני חושב, אנחנו עדיין לא באירוע מבחינת משרד החינוך. ואני לא רוצה להישמע כאילו אני תוקף אותו, כי הרבה דברים טובים נעשים. וכמו שאמרת, אנחנו בזמן מלחמה ואף אחד לא צפה את האירוע הגדול הזה.

בסופו של דבר, אני חושב שהן והם לא צריכים לתת את המענה והפתרון ולקבל את הכלים, ואת מצפה שהמורה שלך תכיל 30 או 40 תלמידים. את יודעת, ככל שעובר הזמן היכולת הרגשית שלנו, אם אנחנו לא יודעים לעבד את הדברים ואין לנו את הכלים ואת המיומנות, יורדת. וגם לאותו מורה יש ילדים בבית, ויש את ההשלכות וההתמודדות עם המלחמה.

אני כן חושב שמערכת החינוך ומשרד החינוך צריכים לפעול בצורה קצת יותר, אני אגיד רצינית, כי בסופו של דבר אם מפתח התקינה של פסיכולוג אחד על 1200 תלמידים, אם אנחנו לא נשנה את זה ולא נגדיל את שכר הפסיכולוגים החינוכיים ונכניס אותם לשירות הציבורי, אז לא באמת עשינו דבר גדול.

אנחנו צריכים להפריד רגע. תוכנית גפן יכולה גם לתת חוגים ומיומנויות אחרות, ולאו דווקא עזרה נפשית. המערכת צריכה להסתכל בצורה קצת יותר רוחבית, להכניס בחזרה את הפסיכולוגים החינוכיים ולתת מענה, וגם להגדיר את הנושא של היועצת הבית ספרית. היום היא לא מוגדרת, היועצת יכולה לצורך העניין לתת 26 שעות ייעוץ, והיא יכולה להיות גם אחראית על הטקסים, נכון? היא יכולה לעשות עוד הרבה דברים.

לזה יש מישהו אחר.

בסדר, אבל היום אין הגדרה.

לא, יש הגדרה מאוד מסודרת. זה באמת מאוד מורכב, אירועים שיועצת עושה את הכל.

נכון, אז אנחנו לא רוצים שיועצת אחת, בגלל זה אני אומר, אני חושב שגאיה נגעה בנקודה בסופו של דבר. שימו דגש על כל ההיבט הנפשי והחוסן, זה עלה כאן כל כך הרבה פעמים, ואני מאמין במערכת החינוך שהיא תעשה את זה גם. אני באמת מאמין.

רק חשוב לי להגיד, לא רק בזמן מלחמה צריך את זה. אני חוויתי לפני שנה, אני גרה באפרת, משפחת די הם חברים טובים שלי, לאה למדה איתי באולפנה, ובאותו זמן בכל המעגלים שהיו קרובים למשפחה הזאת, בבתי ספר כן היה את המענה, ידעו אוקיי לא נוכל להיכנס לשיעורים.

אבל בסופו של דבר קרה מצב שיש מורים שאמרו שתלמידה, שמעתי את זה בשבת מאמא, שתלמידה ביקשה מהמורה שלה שתשים לב רק אם היא מחסירה קצת או לא מגיעה, והמורה אמרה אני בן אדם אחד, אני לא מצליחה להגיע ל-35 תלמידות.

בסופו של דבר המענה הזה קריטי. קריטי באמת.

תודה. אני רק רוצה לסיים, שירה נמצאת פה? בבקשה בקצרה, כי אני רוצה לתת לכולם.

שלום לכולם, אני שירה איטח, עולה לכיתה יא' מעכו. אני נציגת מועצת התלמידים והנוער הארצית ממחוז צפון.

אני רוצה לדבר על הנוער שנפגע מהמלחמה. הנוער שראה דברים קשים, שחווה דברים קשים. אני רוצה לדבר על הנוער שחווה לחץ וחרדות, נוער שלא יודע איך להתמודד עם חברים שלו, איך לעזור להם. אני בתור בת נוער, אני לא יודעת איך להתמודד עם הקשיים הנפשיים שיש לחברות שלי.

נוער שיושב בשיעור ולא יכול להתרכז, כי כל חמש דקות יש בומים ויציאות. אני חושבת שצריך להביא לנוער כלים איך להתמודד עם הקשיים הנפשיים והרגשיים. הנוער צריך שהמורים יהיו יותר אמפתיים, ויותר אכפתיים לתלמידים.

אני מצפה שלא כל מה שיעניין את המורים זה לימודים. זו לא שנה רגילה, נוער יושב בבית ולא יוכל להתרכז כי הראש שלו עסוק באם תהיה אזעקה, אם תתחיל מלחמה עכשיו. אני חושבת שהמורים צריכים להתחשב בתלמידים יותר.

השנה בעיקרון, היה מלא חוויות. נוער רואה סרטונים, הוא צופה בתכנים שנוער לא בעיקרון צריך לצפות בהם, נוער לא צריך להיחשף לדברים האלה אבל הוא נחשף. ובתור בת נוער אני לא יודעת להתמודד עם זה, ואני לא יודעת איך להתמודד עם גם מה שעובר על חברות שלי.

חברה יכולה לבוא ולספר לי ואני לא יודעת איך להגיב לה, לא יודעת איך להתמודד עם זה, לא יודעת איך להכיל אותה. זה מה שרציתי להגיד.

תודה רבה. עוד מישהו שרוצה לדבר ולא דיבר? כן.

שלום לכולם, אדוני היו"ר ומכובדיי. אני מוסטפא תדורה מכפר נחם בצפון, בכיתה י"ב, ואני נציג במועצת התלמידים והנוער הארצית.

אני רוצה לדבר על נושא חשוב מאוד לנו, אלימות בחברה הערבית, שהיא יכולה להיות תוצאה של מספר סיבות, כולל תנאים חברתיים קשים ולחצים כלכליים. אלימות משפיעה במיוחד על הצעירים והתלמידים, שגם היא עלולה להוביל לרמות מוגברות של מתח וחרדה, לירידה בביטחון העצמי ולהשפעה שלילית על בריאות הנפש.

הבעיה הגדולה, לא רק במשפחות ארגוני הפשע, אלה שיש מלא צעירים שנהרגו בטעות. אני מבקש שיהיו כמה דרכים להתמודד עם המצב הזה, ואפשר גם להשתתף עם המועצות המקומיות הערביות וגם המשטרה חייבת לפעול, לעצור ולסיים את המצב הזה ולפעול בצורה יותר רצינית. תודה רבה.

תודה רבה. מי עוד לא דיבר? עומר, שלום.

תודה רבה, צוהריים טובים. עומר עאסלה, נציג לחברה הערבית מהמועצה הארצית במחוז הצפון. אז אני אדבר על האתגרים של החברה הערבית, ועל הצעירים בחברה הערבית במיוחד. בוא נסתכל על זה ככה, אנחנו מדברים על צעיר ערבי בתיכון או בחטיבת ביניים שחי במשפחה ערבית נורמלית וכל זה.

אנחנו מדברים על צעיר שאין לו סיכויים, אין מסגרות, אין מישהו שייתן לו תמיכות שבאמת ימשיך בחייו ויהיה עצמאי. אז אנחנו גם מדברים על צעיר שחי במשפחה, כשאנחנו מדברים על משפחות בחברה הערבית, 70% מהם תחת לרמת העוני.

מאיפה תגיע המוטיבציה? שהצעיר הזה באמת ימשיך את חייו, יגיע לאקדמיה, ימשיך את חייו ויגיע לעבודה. אז מכל אתגרי החברה הערבית, או כמו שאמרנו סוף האלימות, כסף קל וכל זה, זה לא הגיע מהאוויר. כל טעות נגררת הביאה אותנו שיהיה לנו את תופעת האלימות והרבה תופעות אחרות.

כמו שאמרתי, אין לנו משכורות. הצעיר הערבי היום הולך לבית ספר, חוזר הביתה, אין לו מה לעשות. אין לו באמת מסגרות שאומרות לו אתה יכול להגיע לכאן ואנחנו באמת ניתן לך את המוטיבציה שתמשיך, ותעשה משהו שאתה תאמין באמת שאתה יכול לעשות שינוי בחברה שלך.

יכול להיות פתרון אולי, בהתחלה אנחנו יכולים לעשות ועדה שתחפש פתרונות, לקרוא על אתגרי החברה הערבית, על כל מה שהחברה הערבית דורשת. הוועדה תיפגש כל חודש או משהו כזה, כשעבודת הוועדה תהיה תקופתית.

כלומר, יש לנו את המלחמה, אז אתה מדבר שיש לך תוכנית עבודה לוועדה הזאת של החברה הערבית, אז פתאום הגיעה המלחמה. אז הוועדה תיפגש כל חודש, לא משנה, והיא תחפש מה אנחנו יכולים לעשות לחברה הערבית, עושים תוכנית עבודה.

אז יש לנו מלחמה, לחברה הערבית חייב שתהיה אחידות וכל זה, חייבת להיות תוכנית עבודה מה החברה הערבית תעבור ואיך אנחנו יכולים להצליח לעבור את זה. מי יהיו חברי הוועדה הזאת? יהיו חברי כנסת, ראשי רשויות מקומיות, יהיה צעירים אפילו פעילים שהם מכל הגילים ומכל הסוגים.

באיזו רשות אתה גר?

עראבה. אז תהיה אפילו מועצה ארצית, יהיו פעילים ואקטיביזם שבאמת רוצים לעשות שינוי בחברתם, אפילו עם המגזר היהודי או עם מגזרים אחרים. זו המטרה שאנחנו רוצים להגיע אליה, שבאמת כל המגזרים יעזרו, כל אחד יעזור לאחד, שבאמת נעשה שינוי לחברה הערבית ולכל החברה.

תודה רבה. עוד מישהו שלא דיבר? בבקשה.

אני מאור מוזס, אני בן 17 מאשדוד. אני באתי לדבר על תחבורה ציבורית. בתקופה האחרונה, בשלוש-ארבע שנים האחרונות עברתי מהישיבה התיכונית באשדוד לבית ספר צבאי. אני לומד באורט ימי באשדוד.

בית הספר שלי הוא בקצה השני מאיפה שאני גר, ובתקופה האחרונה הייתי אמור להשתמש הרבה מאוד בתחבורה ציבורית, והנגישות של התחבורה הציבורית הייתה, במילים הכי יפות שאני יכול לומר, בריצפה.

בבית ספר שלי, שזה בעיר שלי, מרחק הליכה של 50 דקות ממני, אני צריך להחליף בסביבות שני קווים. בתקופה האחרונה החליפו לנו את כל הקווים בעיר כי חשבו שזה לא טוב. אני זוכר את זה, ממש החליפו לנו את כל האוטובוסים בעיר, וחבר יכול להעיד על זה שלא רק אני סובל מזה, גם כאלה שעוברים בתי ספר. כאלה גם שבאים מגן יבנה לעיר, סובלים מזה.

אופניים היה יכול להתאים לך?

שבילי האופניים חסומים. אני השתמשתי בקורקינט חשמלי בתקופה האחרונה בתור פתרון, גם אם זה מהכסף שלי, זה היה פתרון זמני, נגנב לי הקורקינט. אבל גם לגבי שבילי האופניים, הם היו חסומים בשלטים, חסומים בעשבים. וכשהעלינו את הבעיה הזו בפני העירייה אז ביקשו מאיתנו דוח מסודר, כמובן זה הדבר הנורמלי לעשות, וכשהעלינו את זה, זה לא קיבל יחס כל כך כי לא משתמשים בשבילי אופניים כמעט.

זו לא רק בעיה באשדוד, זו בעיה ארצית שתלמידים לא יכולים להגיע לבתי הספר שלהם. אני צריכה לתפוס טרמפים כדי להגיע לאולפנה שלי.

כן, אין ספק שזה נושא שהוא נכון כמעט לכל עיר, וההשקעה היום של משרד התחבורה היא גדולה מאוד, גם בתחבורה ציבורית. אני יודע שדווקא אשדוד זכתה באיזשהו קול קורא בהיקף של 250 מיליון שקל בנושא של תחבורה ציבורית.

אבל אני אגיד לכם מה אני מציע לכם. באמת אופניים. אני אומר את זה, כי אני יודע מה זה ערך של אופניים, אני בעצמי רוכב אופניים. היום זה אתגרי, אבל כשהייתי תלמיד, במקום שני אוטובוסים בעיר תל אביב מאיפה שגרתי דרך תחנה מרכזית, ואחר כך לתוך בית הספר, עשיתי את זה באופניים. גם כשהיה גשם וכך הלאה. אבל אז לא היו שבילי אופניים.

יש מקומות שאסור.

לא כל אחד, אני מדבר באופן כללי. מי שגר בעיר, אז אין ספק שנושא של שבילי אופניים זה דבר שהיום יש לו גם נגישות, יכול להיות שבמקומות מסוימים אין את הרצף, יכול להיות, אבל קודם כל תנסו את זה.

דבר נוסף, אני מניח שיש ממונה על התחבורה אצלכם באשדוד? איך קוראים לו? יש לכם מושג? לא משנה, תפנו לממונה על התחבורה. אני מניח, למה אני אומר את זה? כי גם אני הייתי ממונה על התחבורה בעיר שלי, ואני מניח שיש מקומות שבהם צריכים להנגיש לתלמידי בתי ספר תיכוניים, ואני אומר את זה כי אני רוצה לעודד ילדים ובני נוער להגיע לבתי הספר ללא עזרת הורים.

כי כשאני מסתכל למשל בבית ספר יסודי, שמגיעים לשם הורים עם הילדים ואז נוצר שם איזשהו פקק, ותאונות וכך הלאה, ואני אומר למה לא באים ברגל, למה לא באים באופניים. ואני מעודד את הנושא הזה.

למשל בנתניה, היה לנו מה שנקרא אוטובוס מהלך, שאחד מן המורים, אחד מן ההורים אוסף מכל שכונה או מכל רחוב, בסוף כולם מתקבצים יחד, איזה 30 ילדים ומגיעים לבית הספר. זה נקרא אוטובוס מהלך, שזה היה משהו מעולה.

נתנו הדרכה בנושא של אופניים, מדריכים בדרכים. אני ממליץ, באמת תפנו לעירייה. עיריית אשדוד היא עירייה מצוינת, לנסות לראות איך מארגנים לכם גם את קווי התחבורה הציבורית בהתאם, גם מבחינת לוח זמנים. כי אחת הבעיות שיש בתחבורה ציבורית זה עומס בבוקר, ועומס אחר הצוהריים.

בתי ספר צריך לכוון בדיוק את העומסים האלה. ואם תעלו את זה במועצת העיר שלכם, או הממונה על התחבורה, אני מניח שהדברים האלה יפתרו, כי גם כשאני הייתי בעירייה והדברים האלה עלו, אנחנו נתנו יותר קווים, יותר תדירות, יותר נגישות לבית הספר, וגם נושא של אופניים.

אני רוצה להגיד לכם, לי הייתה דרישה מבית ספר אחד, אורט יד ליבוביץ', שאמרו אין לנו מתקני אופניים לשים את האופניים. מהרגע שאמרו את זה, אנחנו נתנו מתקנים בלי סוף איפה שצריך, שנה אחרי זה, זאת אם מסתכלים על התמונה, לפחות איזה 200 ומשהו רוכבי אופניים היו מגיעים לבית ספר אורט, וזה היה ממש שדה כזה של אופניים.

זאת אומרת, אפשר לעשות את זה יחד עם הרשות. ואני רואה פה אתם חבר'ה באמת רציניים, תעשו פגישה עם סגן ראש העיר, ממונה אני מניח על התחבורה, ואם יש בעיה דברו איתי, אני מוכן ליצור קשר. אבל את הדברים האלה אתם צריכים לעשות בצורה כזאת שגם אתם לוקחים יוזמה, ולהגיע לבית הספר עם אופניים זה חשוב, זה אפילו נכון. וגם ליצור את הקווים שיעזרו לכם להגיע גם בתחבורה ציבורית זה חשוב.

תודה רבה. יש עוד מישהו שלא דיבר?

אני רק רוצה לגעת בעוד נקודה אחת בנוגע לתחבורה הציבורית, וזה אוטובוסים בלילה לכיוון המושבים. בשנה וחצי האחרונות אני לוקח אוטובוסים למושבים, אני מתנדב בהרבה מאוד מקומות, והאוטובוסים בלילה מאוד מאוד בעייתיים.

באיזו תקופה?

בתקופה של השנה וחצי האחרונות.

לא, אבל יש קווי לילה לבני נוער בדרך כלל?

שכבר לא רלוונטיים. לא רואים אותם. נגיד ניקח דוגמה באזור נתניה, לאזור בית ליד, כפר יונה. אחרי השעה עשר בלילה, אפילו תשע, מי שנמצא באזורים האלה נתקע וצריך לקחת מונית במאות שקלים, בוא נגיד כנ"ל גם באזור הדרומי והצפוני אנשים נתקעים ככה, וגם בעיר הרבה זה קורה. אין קווי לילה, ולנו כבני נוער זה מאוד מאוד חשוב. אנחנו משתמשים בהם.

לגמרי. תודה רבה. בבקשה, ירון.

אלי יו"ר הוועדה, רציתי להודות לך כי זה לא מובן מאליו מה שקורה כאן. הקשב. אתה יודע, זה כיף. ואני רוצה ממש בדקה לספר לכם, אתמול הייתי בשיבא תל השומר באגף טראומה, הייתי שם בסיור מאוד ארוך ואינפורמטיבי לגבי כל החוויה הנפשית והטיפול הנפשי של הלומי הקרב.

ישבתי שם עם שלושה פצועים, מצב קל, ואני לא רוצה לתאר לכם ויזואלית איך זה נראה מצב קל. ואמרתי להם תנו לי תקווה. כאילו אני חבר כנסת, אני מגיע, אני רוצה מכם תקווה. לא מצאנו כל כך את המילים של תקווה בימים אלה, בעיקר אצל חבר'ה צעירים שהם עדיין בשיקום ויוצאים מניתוח, ונכנסים לניתוח.

ואז לפני שיצאתי, אמרתי להם תקשיבו אני רוצה לתת לכם את התקווה שלי. אני מתעסק הרבה בעולם בריאות הנפש, שזה לוקח ממני הרבה כוחות והרבה עם בני נוער, ובכל פעם שאני פוגש אתכם, ואלי העלה את זה כשעשינו את השדולה למען השינשינים והמכיניסטים, ואת מועצת הנוער הארצית, כל פעם שאני פוגש בני נוער אני מבין למה אני נמצא במקום הזה, ואני מקבל עליכם את התקווה.

אז תודה לך שנתת לי להיות חלק מהדבר הזה, ושנתת להם לדבר, שזה לא נהוג בכנסת. בדרך כלל שומרים אתכם לסוף, אם יש זמן אתם מדברים. אתם דיברתם, אמרתם את כל מה שעל ליבכם, ואתם משקפים באמת את המצב של המדינה ואת השיח בחברה האמיתי. אז תודה לכם, ותודה כמובן לך אלי.

אתה שותף שלי.

שותפים לגמרי.

משרד המשפטים אחרונים, בבקשה.

יפעת, עובדת סוציאלית ביחידת התיאום הממשלתית לזכויות ילדים ונוער. דבר ראשון גם אני רוצה להצטרף ולהגיד תודה על הדיון החשוב, שאתם נותנים לילדים, אני אגיד ששמעתי אותך עכשיו ובאמת אתם מלמדים אותי הרבה על איך לדבר, איך לבקש, ואיך להגיד את שעל ליבכם, וזה באמת מרגש וטוב.

כיחידת תיאום לזכויות ילדים ונוער, באמת הזכות להשתתפות היא בסיסית וחשובה, וצריך לקדם את ההשתתפות שלכם בדיונים, וזה שנותנים לכם להשמיע את הקול שלכם בהרבה דיונים שאני נמצאת בהם, אז זה דבר מאוד מאוד מבורך.

אני רוצה להוסיף לזה, שבסוף החודש מתקיימת ועדת מנכ"לים, וגם אנחנו זימנו אליה בני נוער שישתפו שעל ליבם, שישתתפו בוועדה. אז תודה רבה.

תודה. המועצה לשלום הילד.

ליאור בר-ניר, המועצה לשלום הילד. אז גם אני מצטרפת ומברכת על הדיון וההקשבה. אני שומעת פה נוער מדהים, ערכי, אכפתי. הבמה הזאת שניתנת להם נחוצה והכרחית. הנוער יודע הכי טוב לדבר את הבעיות ויודע לדייק את המענים המתאימים עבורו.

אנחנו במועצה לשלום הילד פעלנו באופן מיידי עם פרוץ המלחמה במספר הליכי שיתוף נוער. אדוני היו"ר הרצה בפני אחת הקבוצות לאחרונה. אנחנו פגשנו, ואני רואה גם כאן נוער שרוצה להיות מעורב או רוצה להתנדב. נוער שאפתני ומשכיל עם כוחות עצומים.

תפקידה של המדינה לדאוג להם, לעטוף אותם, לאפשר להם לקיים שגרה בריאה ויציבה. אני שמחה על ההזדמנות שניתנת כאן להשמיע את קול הנוער, ואני פונה אליכם, אתם מדהימים, תמשיכו בעשייה שלכם. כל הכבוד לכם.

תודה רבה. לפני שנסיים, אני חייב מה שנקרא לפרוטוקול ולישיבה, בגלל רגישות הנושאים הצפויים לעלות, שעלו בישיבה זו, אני קובע כי בהתאם לסעיף 120 לתקנון הכנסת, ככל שתהיה בקשה מטעם חבר כנסת, שר או נציגו, או אם יעלה צורך והכל לשם ההגנה על קטין או חסר ישע, יימחקו מהפרוטוקול המפורסם לעיני הציבור פרטים מזהים של דוברות, ושל קטינות, דוברים או קטינים. כמו כן, ככל שהדבר יידרש לבקשת משתתף אחר בישיבה, אם העמדת הפרוטוקול לעיון הציבור, עשויה לגרום נזק לו או לזולתו.

תודה רבה לכם, מאוד נהניתי. היה לי מאוד חשוב לשמוע אתכם, רשמנו את הדברים, ואנחנו כמובן נעשה כמיטב יכולתנו. תודה רבה.


הישיבה ננעלה בשעה 12:05.