פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



50
הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי
09/07/2024


מושב שני


פרוטוקול מס' 89
מישיבת הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי
יום שלישי, ג' בתמוז התשפ"ד (09 ביולי 2024), שעה 11:05

"תומכות לחימה" - חיזוק החוסן הנפשי בקרב נשות ומשפחות חיילי הסדיר ומשרתי המילואים

חברי הוועדה: פנינה תמנו – היו"ר
שלי טל מירון – מ"מ היו"ר
מירב בן ארי
מטי צרפתי הרכבי

מיכל מרים וולדיגר
לימור סון הר מלך
אפרת רייטן מרום

אל"מ שולי אלכסנדר - רמ"ח פרט, צה"ל, משרד הביטחון

אל"מ שרית שיף - ר' ממד"ה, צה"ל, משרד הביטחון

סא"ל נטע לי צליכובר - רע"ן חוסן נפשי, צה"ל, משרד הביטחון

מירב שטרן - מנכ"לית, המשרד לשוויון חברתי וקידום מעמד האישה

בלה בן-גרשון - עו"ס, מנהלת מחלקה, אוטיסטים וטראומה, בריאות הנפש, משרד הבריאות

אלינה מילקין קזקביץ - מנהלת אגף משפחה, המוסד לביטוח לאומי

אילת פלר מימון - ממובילות התנועה והחזית הפרלמנטרית, אימהות בחזית

אפרת זוהר-לבקוביץ' - מטפלת רגשית, אימהות בחזית

רותם אבידר - ראש תחום כנסת וקשרי ממשל, פורום נשות המילואים

חן ארבל - פורום נשות המילואים

יעל היבש - מייסדת, פורום נשות משרתי הקבע

דניאל כהני - נציגה, פורום נשות משרתי הקבע

שירן שפיטלניק - אשת מילואים, בשביל המחר

מיכל בן שמואל גפן - רש"צ הדרכה, בשביל המחר

דוד קורן - מנכ"ל, ער"ן - עזרה ראשונה נפשית

ד"ר חנה קטן - המועצה הלאומית לבריאות האשה, ש"ל - שירות לאומי

רן מלמד - מנכ"ל, נקודת מפנה

רותי מאירי - מנהלת מרכזי טיפול, אמונה

אפרת לופו - אחראית קשרי ממשל, חותם - יהדות על סדר היום

ענת מימון

דלית אזולאי

נועם כהן, חבר תרגומים
רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות.

"תומכות לחימה" - חיזוק החוסן הנפשי בקרב נשות ומשפחות חיילי הסדיר ומשרתי המילואים

בוקר טוב לכולם, שלום רב, ברוכים הבאים לדיון החשוב הזה. אני רוצה לפתוח ולהגיד שהיום הוא היום ה-277 למלחמה ויש לנו עדיין 120 חטופות וחטופים, חשוב להזכיר אותם מבחינתי בכל ועדה, בכל פורום, בכל דבר נאום, בכל דבר שאנחנו עושים בבית הזה והלב שלנו איתם. אנחנו בשבוע מאוד מאוד קשה שמציין תשעה חודשים לתחילת המלחמה.

אני מניחה שכולם פה ראו בתקשורת ביומיים האחרונים הרבה מאוד עשייה בנושא התשעה חודשים. אתמול הייתה פה צעדה מאוד משמעותית של אימהות, אימהות לחטופים וחטופות. זה היה מאוד משמעותי, מאוד קורע לב, מאוד קשה. ואני רוצה מכאן לחזק אותם ולחבק אותם.

אנחנו בוועדה לקידום מעמד האישה, זה נושא שאנחנו עוסקים בו הרבה כאן, יושבת ראש הוועדה פנינה תמנו כמובן, אני שמחה לשתף איתה פעולה בנושאים האלה. כולנו רק יכולים לדמיין לעצמנו מה קורה אחרי תשעה חודשים בשבי, אין צורך להרחיב במילים. אנחנו כולנו תקווה שהם יחזרו כמה שיותר מהר, בריאים בגופם ובנפשם. אז זה ככה לפתיח.

היום הוא בעצם יום מיוחד בנושא חוסן נפשי והשלכות הלחימה על חיילי צה"ל ומשרתי המילואים ומשפחותיהם. זה יום מיוחד שחברת הכנסת חברתי אפרת רייטן מרום יזמה. אני מניחה שיש דיונים בהרבה ועדות במקביל בנושא היום המיוחד; אם אפרת תיכנס, כמובן ניתן לה את זכות הדיבור מיד כיוזמת היום המיוחד הזה. ואני רק רוצה גם לציין שאם ייכנסו לפה נציגי משפחות חטופים, אנחנו כמובן נאפשר להם לדבר כפי שאנחנו עושים.

נדבר רגע על נושא הדיון החשוב הזה, דיון בנושא חיזוק החוסן הנפשי בקרב נשות ומשפחות חיילי הסדיר ומשרתי המילואים. אני רואה פה שותפות יקרות מאוד לדרך, היה לי העונג להיות בקשר. האמת – פחות עונג, המילה עונג היא פחות מתאימה בסיטואציה הנוכחית, שום דבר הוא לא משמח ולא תענוג במלחמה הזאת; אבל היה לי כבוד לעבוד עם הרבה מאוד נשים מופלאות, אמיצות, לביאות, באמת, לא פחות לוחמות, גם בחזית הביתית.

וחשוב לציין שיש גם וגם, יש גם לוחמות ולוחמים ויש גם נשות המילואים ויש גם גברים שנשותיהם נמצאות במילואים, פשוט הרוב הוא רוב נשי ולכן אני מתייחסת לזה בלשון נקבה, אבל חשוב לי לציין גם את הלוחמות הגיבורות שלנו בסדיר, במילואים. ובעצם אני נפגשת עם הרבה מאוד ארגונים שעוסקים גם בחזית הביתית ובצרכים שלהן.

חשוב מאוד לציין, בואו נגיד ככה, בתחילת המלחמה הייתה פה איזו תחושה של שקיפות, נקרא לזה ככה, שכולנו רצינו לחזק את חיילי המילואים שלנו וחיילי הסדיר ולעזור להם להגיע לשדה הקרב בכוח מלא, אבל אסור לשכוח את מי שעומד מאחוריהם, את החזית המשפחתית, את החזית הזוגית שכרוכה בהמון המון המון אתגרים וקשיים.

אני הייתי בקשר עם פורום נשות המילואים, באמת פורום מדהים שהוקם על ידי נשים פורצות דרך ומיד לאחר מכן עם נשות הקבע שהצטרפו לנושא, שגם הן עוברות אתגרים לא פשוטים. ואני רוצה לחזק אתכן מפה ולהגיד שאנחנו, קודם כול, כל עם ישראל אומר לכן תודה גדולה. כי כנראה כל יום בבוקר עם ישראל לא קם ואומר לכן תודה רבה, אז אני רוצה להגיד בשם יושבי הבית הזה ובשם עם ישראל, תודה רבה על כל מה שאתן עושות ועל ההקרבה הגדולה שלכן.

אני יודעת שהאתגרים הם כל כך רבים ובכל כך הרבה חזיתות. זה גם עם הילדים וגם בחזית הביתית וגם בחזית הפרנסה וגם עצמאיות וגם ברמה הרגשית, של הילדים, שלכן, של בני הזוג שלכן, גם כשהם חוזרים זה קשה. הכול נורא מורכב. וחשוב מאוד לשים את הדברים על השולחן ולדבר עליהם וכמובן לפעול כדי להגיע להישגים ולסייע לכן. ועד כה באמת נעשו כבר צעדים משמעותיים כדי לסייע בנטל, בעיקר בהקשר של נשות מילואים. כמו למשל אישור הצעת החוק של מוגנות תעסוקתית לנשות מילואימניקים, זו הייתה נקודה מאוד מאוד חשובה, שרצינו להגן מפני פיטורין, אני מאוד מברכת על החוק הזה, כדי לא לחשוש מאובדן הכנסה, אופק תעסוקתי.

אבל צריך לזכור שלמשל נשים עצמאיות שגם מאבדות את פרנסתן, הן גם מאבדות את האופק לפרנסתן, כי כדי להיות עצמאית את צריכה כל הזמן לתכנן קדימה את הפרנסה העתידית שלך. אז יש פה מורכבויות מאוד גדולות. אבל חשוב לי לציין מלבד משרתי המילואים גם את חיילי הסדיר שלנו, הנפלאים והגיבורים, שגם להם יש נשים; לא רק למילואימניקים יש משפחות ונשים וילדים. וגם להם קשה מאוד במציאות הזאת, אנחנו תשעה חודשים בתוך המלחמה, זה לא פשוט בכלל. אתם יודעים, לכל צד יש את היתרונות והחסרונות.

אז המילואימניקים, חלקם עשו 200 ימי מילואים, חלקם נכנסים ויוצאים, ביניהם היועץ שלי שהנה, חזר אתמול שוב למילואים בפעם אני כבר לא זוכרת כמה והוא בעזה. אבל אצל הסדירים שלנו זה מתחילת המלחמה עד עכשיו בלי הפוגה מה שנקרא, כי הם הראשונים שאנחנו מסתמכים עליהם. ולכן בני משפחותיהם, גם, יש להם הקרבה לא פשוטה בכלל.

אני חושבת שבנושא החוסן הנפשי, אסור לנו להקל ראש בדבר הזה. אני שומעת הרבה מאוד, גם מהיועץ האישי שלי, על הקושי, הקושי כשאתה חוזר משם, פתאום המציאות שלך משתנה ברגע ונורא קשה לעשות את הסוויץ' הזה בין להיות בשדה הקרב לבין להיות פתאום חזרה בבית. אתה לא אותו בן אדם, אתה לא לוחץ על כפתור, והנה 'הכול בסדר ועכשיו אני אבא לילדים ועכשיו אני בן זוג והכול שמח'. זה שיפט מאוד מאוד קשה, בטח ובטח כשיש פינג פונג, הולכים חוזרים, הולכים חוזרים, אין ודאות, כן יקחו אותנו, לא יקחו אותנו, לכמה זמן יקחו אותנו. וזה מאוד מאוד לא פשוט וצריך להתייחס לנושא של החוסן הנפשי מאוד בכובד ראש בכל הרבדים. גם ללוחמים שלנו עצמם, גם לבני הזוג שלהם, גם לילדים, גם לאימהות, ובואו נדבר שנייה על האימהות.

אתמול כשצעדנו פה בכנסת, הכותרת של הצעדה הייתה אימא לעולם לא מוותרת. הנה, החזקתי את השלט הזה ואני גם אימא, יש לי שתי בנות, אחת בת 18 בעוד כמה ימים ואחת בת 14 והבת שלי עומדת להתגייס. אז זה פוגש אותי גם ברמה האישית כמו את כל עם ישראל, לכולם יש מישהו שקשור איך שהוא. אבל כשאני חושבת על הבת שלי, גם בהקשר של החטופות הצעירות שלנו שהן באותו גיל וזו יכלה להיות הבת שלי בדיוק באותה מידה, ובהקשר הזה שהיא הולכת לצבא ואני כל כך גאה כמי ששירתה בצבא שבע שנים ואני מאוד גאה בזה.

אז אנחנו צריכים להגן ולתמוך את כולם, גם את האימהות היקרות שלנו שהן חלק מאוד מאוד מהותי, בעיניי, במלחמה הזאת ונותנות את התמיכה שרק אימא יודעת לתת. אני לא מזלזלת בגברים, בסדר? כבודם במקומם מונח.

אנחנו פותחים את הדיון הזה. אני ארצה לאפשר לכמה שיותר אנשים לדבר, אז תשתדלו בבקשה להיות תמציתיים כדי שכמה שיותר אנשים יספיקו לדבר. כרגע יש לי פה רשימה, אם יש פה מישהו מאיזה שהוא ארגון או משהו שרוצה לדבר ולא נרשם, חשוב להגיע למנהלת הוועדה דלית היקרה וירשמו אתכם.

יש איתנו שתי חברות כנסת כרגע, חברת הכנסת מטי צרפתי הרכבי וחברת הכנסת לימור סון הר מלך, וולקאם. תרצו להגיד משהו קצר בפתיחה ואז נעבור לשמוע? בבקשה, חברת הכנסת מטי צרפתי הרכבי.

תודה רבה, גברתי יושבת הראש, ותודה רבה לכל הנוכחות. 277 ימים, 120 חטופות וחטופים בשבי החמאס. אני נוהגת לפתוח כל היגד שלי בנתון המצמרר הזה ואנחנו כחברה צריכים לעשות הכול בכדי לשחרר אותם. אני חושבת שדווקא בשולחן הזה, החיילים, הצבא ונשות המילואים הם חלק מהמאמץ לשחרור החטופות והחטופים.

הנושא היום הוא על חיזוק החוסן הנפשי בקרב נשות ומשפחות חיילי הסדיר ומשרתי המילואים. לא דומה המלחמה הזו לכל מבצע אחר או מלחמה אחרת שהיום קצרים ותחומים בזמן. אלמנט ההימשכות של המלחמה מטיבו יוצר אתגרים מאוד מאוד גדולים. אז לא רק אתגרים של מענים כלכליים, כספיים, חקיקות ותמיכה במשפחות המילואימניקים או בכל המעגלים האזרחיים כתוצאה מהימשכות הלחימה.

אבל כאן בעצם נוצרים אתגרים נוספים שלנו כחברה סביב המענים הרגשיים, והמענים הרגשיים האלה הם במספר מישורים. אם זה מול התפקוד ההורי, הסמכות ההורית, היעדר האבא, העומס שיש על האימא מחד, קשיים בהחזקת הזוגיות, כשמגיעים לחופשות, מדובר על תקופות מאוד מאוד ארוכות שהאבא או האימא כמובן לא נמצאים בתוך העשייה והשגרה והחוגים והגנים והקניות והניקיונות, וזה יוצר הרבה מאוד מתחים גם ברמה הזוגית.

ויש עוד מעגלים שנדרשים בחיזוק החוסן ואני חושבת שתפקיד הבית הזה והממשלה זה לחשוב האם נדרשים מענים בחקיקה, מענים שיתנו אותם. קודם כול שידייקו את הצרכים מחד ומנגד, יתנו גם את המענים בחקיקה על מנת להבטיח את זה.

ואני כבר אולי מתריעה מראש מניסיון של תשעה חודשים, תמיד צריך גם גוף מתכלל שגם יתווך את המידע הרלוונטי לנשות ובעלי המילואימניקים כי המידע לפעמים הוא אחד הדברים שחסר. אז אני מודה על הזימון של הדיון הזה ומאחלת הרבה חוסן נפשי ורגשי לכל המילואימניקים והבתים.

תודה רבה. לפני שאני נותנת מיד את רשות הדיבור לחברתי חברת הכנסת אפרת רייטן מרום – ציינו אותך בתחילת הדיון ואמרנו שיזמת את היום המיוחד הזה – אני רק רוצה להגיד ברוכים הבאים לנציגי צה"ל היקרים ולנציגי המשרדים הממשלתיים השונים שבאו לקחת חלק בדיון הזה, ויתנו לנו תשובות ככל שנבקש מהם.

ברשותך חברת הכנסת לימור סון הר מלך, חברת הכנסת רייטן מרום היא יוזמת היום המיוחד, אז בגלל זה היא צריכה לדבר לפני, אלא אם כן אתן רוצות להחליט ביניכן על משהו אחר. את ממהרת לצאת, לימור? אז בבקשה, חברת הכנסת סון הר מלך.

טוב, אז באמת זה לא דיון ראשון שנעשה בנושא הזה, אני מכירה אותו גם מוועדת חוץ וביטחון שמתנהלים דיונים מהסוג הזה. זה דיון חשוב מאוד ואני קצת מרגישה שאנחנו קצת חוזרים על עצמנו וחוזרים על החשוב ומה חשוב. נכון, חשוב, אני חושבת שיותר מכולנו, מה חשוב, עם מה מתמודדות המשפחות ואותן לביאות, נשים גיבורות, אני חושבת שהן יודעות לספר הכי טוב עם מה הן מתמודדות ומה הקשיים שלהן.

לי באופן אישי, אני יכולה להגיד שהתקופה שבעלי שירת מתחילת המלחמה הייתה תקופה קשה מאוד ברמה הנפשית, ממש. כך שכשמדברים אני יכולה להבין על מה מדברים. אז באמת, גם האימהות וגם הרעיות וגם הנשים, כמובן שיש לנו גם בני זוג מהמין הגברי, אבל מה לעשות? אנחנו יודעים איפה נמצאים ההיקפים הגדולים.

ובאמת ההתמודדות, אמרתי, אני בעיקר באתי להקשיב, לשמוע עם מה אתם מתמודדים ואני חושבת שכמו שאתן יודעות להגיד עם מה אתן מתמודדות הכי טוב, אתן גם תדעו להגיע מה המענים הכי טובים שיכולים להיות לכם. אני כבר שמעתי, אני מכירה את ההתמודדויות, שמעתי אותן בוועדות נוספות ואנחנו מאוד מאוד נשמח לשמוע מהדברים האחרים שדיברנו קודם כול מה התקדם, אם התקדם ובעזרת השם במה שלא אז לנסות לראות איך אנחנו כן מקדמים.

תודה רבה. חברת הכנסת אפרת רייטן מרום, יוזמת היום המיוחד, בבקשה.

תודה רבה לך שלי ולכולכם, כל מי שהגיע. תראו, היום הזה הוא באמת יום מיוחד, אבל כל יום עבורנו הוא יום מיוחד. בואו נתחיל בזה, כל מי שמשרת, שירת או תומך מהבית בלחימה וכולנו מבינים ומבינות את הכוח ואת החשיבות של הבית על מי שנלחם. כולנו או נשים ל- או בעצמנו לוחמות או אימהות ל-, ומבינות את המשחק הכפול שכולנו משחקות כל היום עם כל טלפון שלנו אל בן הזוג שלנו או לבן שלנו, שכשאנחנו משוחחות איתם בטלפון, משדרות הכול בסדר. 'איך את? הכול בסדר, אני מרגישה ממש טוב, איך אתה? אני עבורך, הכול כאן בשליטה'. משדרות החוצה הכול בשליטה, נכון? מי לא אומרת את זה גם כשבפנים היא מרגישה ש-'הלפ, מישהו שיבוא לעזור לי, מישהו שיסתכל גם עליי בתוך כל מה שקורה'?

הדברים שהמדינה מתמודדת איתם וכל אזרחי מדינת ישראל, אני חושבת שכולנו קצת סובלים מתסמונת הלב השבור בשנה הזו. וההשלכות ללחימה ולמלחמה עדיין לא נראות על פני השטח, אני מקווה שגם לא יראו. והיום המיוחד הזה שאנחנו עורכים היום ביחד עם חבר הכנסת קרויזר ומיכאל ביטון וחברי כנסת נוספים שיגיעו גם לכנס שאנחנו עורכים בצוהריים שאליו הזמנו לאחר כבוד גם את אימו של אלירן מזרחי זיכרונו לברכה ששם קץ לחייו.

ג'ני תגיע ותדבר על החשיבות של לראות את האנשים, לראות את ההשלכות, להבין שהמשמעויות הן כל כך עמוקות ושלנו, גם לאזרחים וכמובן למדינה יש תפקיד עצום במניעה, בלראות את הדברים ולהבחין. וגם אם אנשים נראים לכם על פניו נורמליים לחלוטין וששום דבר לא נגע בהם, ו-וואלה, הם עברו כמו גברים את שדה הקרב וראו את המראות הכי מזעזעים אבל שמו את זה מאחוריהם כי ככה לימדו אותנו, לשים את הכול בצד, אנחנו חיילים וחזקים. יש לזה משמעויות אדירות על הנפש שלנו, אז קודם כול על האדם הפרטי, על הילדים שלו, על אשתו, על הקריירה שלו, על הקהילה ועל המדינה. ככה זה נראה. והתפקיד שלנו ביום הזה זה לראות את זה ולחפש את המענים למניעה.

וכן, המשמעות והנתונים שאנחנו גם נראה כאן יותר מאוחר בוועדות השונות ובמליאה ובכנס, וכולם מוזמנים להגיע לכנס בצוהריים, אנחנו יודעים שמניעה יכולה להקטין בצורה בלתי רגילה את ההשפעה של הלחימה. אז אנחנו נשתדל לעשות כמיטב יכולתנו ביום הזה, אבל לא רק, גם עם עמותת שביל המחר שהיום בדיוק זה מה שהיא עושה והיא שותפה ליום הזה. היא תגיע לכאן, יגיעו נציגים שמעבירים את הלוחמים שיוצאים משירות הלחימה שלהם - - -

הם פה, יש גם פה נציגים, והם גם ידברו.

שלום, אני רוצה להצדיע לכם. הייתי אצלם ביום שישי, ופגשתי לוחמים ואנשי מילואים שיצאו וסיפרו בצורה כל כך אישית. אני חזרתי הביתה כל כך נרגשת מזה שהם הכניסו אותי לעולמם והרגישו כל כך פתוחים לשתף אותנו ואותי, שבאתי מבחוץ, בחוויה המעצימה שהם עברו במסגרת מה שאתם עושים. מעבירים אותם איזה סוג של עיבוד בתחושה של ביחד. ואחד הדברים שהם חזרו ואמרו שם זה שהתחושה שהמדינה רואה אותם ומשתתפת גם בעלות של העיבוד ושל התהליך שהם עוברים היא אפילו לפעמים יותר חשובה. הידיעה עצמה, הידיעה, רק הידיעה, לא עשו פה כלום, הידיעה, איזו משמעות יש לזה.

אז אני מודה גם לכם שהגעתם ולכל מי שכאן. אני תכף אצא לעוד ועדה שמתקיימת במקביל בנושא הזה וכאמור, כולם מוזמנים ואני מאחלת לכם דיון פורה. תודה רבה.

תודה רבה, חברת הכנסת. תודה על היום המיוחד החשוב מאוד מאוד הזה, לך ולחברי הכנסת השותפים שלך ליום הזה, באמת נושא מאוד חשוב וכולכם אמרתם מילים כדורבנות ממש. אני ממש מקווה שבוועדה הזאת לא רק נדבר, נצא מפה עם דברים שאנחנו רוצים לעשות אותם, אמיתי, או בחקיקה או בתקנות, לא משנה מה, העיקר שנביא את ההישגים הנדרשים. זה מה שחשוב, לא באנו רק כדי לדבר.

אז אנחנו נעבור עכשיו לשמוע את האנשים החשובים באמת שזה אתם, מהשטח עצמו. אנחנו נתחיל עם פורום נשות המילואים. יש פה שתי נציגות, חן ארבל ורותם אבידר, נכון? אני מניחה ששתיכן רוצות לדבר, אז רק בבקשה תשתדלו לשמור על מסגרת זמנים מתומצתת כדי שנספיק לשמוע עוד הרבה אנשים, בבקשה.

שלום, תודה על היום הזה. אני באמת אשתדל להגיד לא את המובן מאליו ולא את מה שכולנו מכירים, את הדברים שכמו שאמרת, קורים מתחת לפני השטח. אני נשואה למפקד לוחם.

תציגי את עצמך גם.

אני חן, נשואה לאיתי, הוא מפקד לוחם, הוא בעזה מאוקטובר עם הפסקה של בין הסבבים של חודש. ובעצם מהיום שהוא מגויס יש שתי מציאויות, מה שתואר פה, שתי מלחמות. מלחמה אחת היא בחזית, חשובה לא פחות, אני רואה את התמונות של החטופים וזו תמיד איזו שהיא פרופורציה, ומלחמה על הבית. זה באמת להחזיק קריירה וזה להילחם על להחזיק קריירה וזה להילחם על הזוגיות שלנו, כי זה כבר לא ויכוחים ודברים, זה אנחנו נפרדים? אנחנו מתכנסים? העקרונות שהיו לנו פשוט מתפצלים שוב ושוב וזה הרבה הרבה יותר מורכב מלא להצליח לדבר או לעשות את המעבר הזה.

וזו מלחמה על הנפש שלנו. רמת הדריכות של לא לראות מספר שאני לא מכירה על הצג, היא לא מאפשרת להישאר באורח חיים שפוי. עכשיו, התדירות של האירועים האלו, אני אומרת, אפטר זה הדבר הכי גרוע שקרה לתא המשפחתי, בחיי. עכשיו, זה כל הזמן מאזן של להחזיק רגע אותו, נכון? יש לו נפש, הוא מקריב את חייו, את כל הדברים שלו לטובת הדבר הזה. גם אותו צריך להכיל וצריך לתת לו את הכבוד ואת המקום להתאושש מזה, אבל בבית יש ציפייה אחרת והפער הולך ומתעצם.

אנחנו קטנים, האוכלוסייה של משרתי המילואים, התדירות הופכת להיות מטורפת, המשך של כל סבב הוא מטורף. וזה כבד, זה נהיה כבד, הדריכות והחרדות שנמצאים בהן, זה פשוט מתפרץ במקומות הכי לא צפויים. על אנשים אקראיים זה עוד ניחא, מצטערות, מצטערות מראש, אבל על הילדים שלנו, על מקומות העבודה שלנו והמחירים ככה עולים ועולים ועולים.

ואז מגיע הרגע המיוחל והסתיים הסבב או הסתיים הצו ומתחילים לנסות להתחיל להתאושש. יש לנו שיחות, מה אנחנו עושים אם הוא נהרג, יש לנו שיחות כאלה בבית. כי תשעה חודשים, כבר אי אפשר להתעלם מתרחיש שאולי יקרה. וזה פשוט, באמת, דיברתם על מניעה, אני חושבת שאנחנו כבר אחרי, כבר הניצנים של המחירים האלה, לא יודעת אם להגיד ניצנים, אבל הם כבר כאן, אנחנו מתמודדות ומתמודדים איתם יום יום. אנחנו, הילדים שלנו, המשרתים עצמם, הבעלים שלנו. וזה לא מתכנס, העולמות לא יכלו להיות יותר מנוגדים, מפוצלים. אנחנו תמיד משתדלות בפורום נשות המילואימניקים להגיע עם הצעות ועם פתרונות.

אתן עושות עבודה מדהימה בזה יש לציין.

תודה, זה האנשים וכל הקהילה המהממת. ואנחנו באמת באמת נשמח, אני מעבירה פה את הזכות לרותם, שכל מה שאפשר לעשות כדי להקל ולרווח, קצת לתת חמצן בתוך המציאות הסופר סופר מורכבת הזאת.

תודה רבה. רותם, אנחנו נשמח באמת לשמוע, קודם כול תגידי את כל הדברים שרצית להגיד, ואנחנו נשמח לשמוע ממך מה קיבלתם עד עכשיו בפועל, אמיתי, אמיתי קיבלתם, איפה הדברים תקועים ואילו עוד דברים הייתן רוצות לקבל.

אז כהרגלנו בקודש אנחנו מגיעות לוועדות האלה תמיד עם פרקטיקה, בציפייה שכל ועדה, ממנה תצא בשורה. אם לא הבשורה, אז לפחות משהו שמכוון אותנו לקראת. חברת הכנסת סון הר מלך אמרה, אנחנו באמת רוצים לשמוע מה היה. התכנסנו כאן שוב ושוב כמה פעמים ולצערי הרב, הדברים עוד לא התכנסו, חן אמרה את זה בעדינות, רחוקים מזה.

וצריך להגיד, זו אמירה קשה מה שאני הולכת להגיד, אבל צריך להגיד אותה. כרגע החוויה של משפחות המילואים ושל נשות המילואים היא שצה"ל הפקיר פצועים בשטח. אנחנו פצועות בנפשנו, הילדים שלנו פצועים וצה"ל, לצערי, לא באירוע. ואני יודעת, יש פה הכרה בצורך, אותם ואוצ'רים שניתנו, 1,500 שקלים מעידים על אותה הכרה ועל המשמעות של הדבר הזה.

תסבירי לגבי ה-1,500 למי שלא יודע, מה בדיוק קיבלת.

1,500 שקלים אלה ואוצ'רים בעצם שניתנים למשפחות המילואים, מי שעושה מעל מספר ימי מילואים מסוים זכאי לקבל טיפולים רגשיים.

לכל המשפחה 1,500.

לכל המשפחה. 1,500 שקלים מיועדים לאשת המילואימניק ולטיפול זוגי וגם לטיפולים אלטרנטיביים. 1,500 שקלים נוספים מיועדים לטיפול זוגי ושוב, בתוך הדבר הזה גם נכנס פער, כל טיפול אלטרנטיבי כזה או אחר שיכול לתת איזו שהיא נחת נפשית לרגע. אז מיותר לציין וכבר אמרתי את זה בכמה וכמה ועדות שהמענה הזה הוא אפילו לא פלסטר. 1,500 שקלים לא מספקים שום טיפול שאנחנו יכולים אפילו להתחיל והמון פעמים הבחירה היא בכלל לא לגשת לזה כי אין את היכולת הכלכלית להמשיך את זה קדימה.

מניסיונך, עלות ממוצעת של טיפול?

400 שקלים ממוצע, אם אנחנו במרכז אז גם 500 שקלים.

אז אם יש לך נגיד, סתם, דוגמה, שלושה ילדים?

אני לא מתחילה את זה. כי מדובר כאן, גם ככה סיטואציה שהילדים במצב מאוד מאוד רעוע ברמה הרגשית, אני לא אכניס עוד דמות חדשה שהם לא מכירים כדי לקבל טיפול כזה.

מובן לגמרי.

עכשיו, חשוב, מבחינת המענה, שוב, אני לא רוצה להעמיק בזה בהכרח כי אנחנו מכירים שבאמת מעבר לזה לא נעשה כלום ואין תמיכה ואין עטיפה. אבל אני כן רוצה רגע להתעסק בקצת נתונים. הפורום שלנו הרי מונה מעל 7,000 נשים היום, אנחנו גדלות וגדלות ואנחנו מדי פעם משתדלות לדגום ולסקור ככה את החוויה כדי שנוכל להיות השופר של כולן. והסיפור של חן, לצערנו, הוא ממש לא הסיפור היחיד. אני רוצה ככה לסבר את האוזן עם מספרים.

אז 82% מקרב נשות המילואימניקים העידו כי בתקופה המילואים הן הרגישו צורך אדיר לקבל סיוע רגשי או נפשי. זה כמובן לא מפתיע אף אחת בהתאם לסיפורים האלה. 85% דיווחו כי הרגישו מודאגות ומעורערות לאחר חזרתו של בן הזוג הביתה. וכמו שחן ציינה כאן, האירוע של החזרה הביתה הוא רק אירוע המשך והוא מלחמה כשלעצמה. הניסיון לחזור לשגרה הוא ניסיון שלפעמים מרגיש אבוד וזו הסיטואציה. 88% העידו כי ילדיהן לא מקבלים מספיק תמיכה רגשית מהסביבה הקרובה ומהגורמים הרלוונטיים במהלך התקופה.

למה את קוראת גורמים רלוונטיים? משרד החינוך, גנים?

בית הספר, משרד החינוך. בעודנו כאן, מתחילה ועדה, אני שמחה מאוד שחברת הכנסת רייטן גם חשבה על הילדים ועל הצורך בטיפול רגשי והמעטפת. אנחנו באמת עובדות באופן קבוע ואני יודעת שזה משהו שהוא בוער אצל כולנו. אבל גם שם עדיין הדברים לא מתכנסים לכדי פתרון ואני שוב אומרת וציינתי את זה בתחילת הדיון, אנחנו בתשעה חודשים לתוך המלחמה והסוף עוד לא נראה לעין.

אני רגע חוזרת לנתונים. 10% העידו שהיו להן מחשבות על פגיעה עצמית במהלך תקופת המילואים. זה חמור, זה חמור. עכשיו, אמנם זה לא הרוב - - -

של בנות הזוג את מדברת.

בנות הזוג. אנחנו מבינים שזה לא הרוב וטוב שכך, אבל עדיין זה קומץ שהגיע לסיטואציה הזאת איך שהוא הגיע וכרגע הוא נמצא על מדרון חלקלק. ויש לו מעט כאלה נשים ברמה המספרית. ואנחנו עוד יחסית קטנות, הפורום עצמו, לעומת אותן 100,000 משפחות.

ועכשיו אני רוצה להגיד דבר נוסף שבהתחשב לאותן התחושות שאנחנו מבינות שבעצם קיימות בקרב המשפחות, 75% מהנשים הרגישו צורך לקבל סיוע נפשי לעצמן ולילדים שלהן ובכלל לא ידעו למי לפנות. 86% דיברו על הילדים עצמם שזקוקים לטיפול ולא ידעו למי לפנות ולא ידעו מי הגורם, ו-75% בעצם רצו לקבל מענה רגשי עבורן ולא ידעו למי לפנות.

ומתוך הדברים האלה אני רוצה להגיע רגע לצעדים הפרקטיים. אז כשאנחנו מחפשות, גם בקהילה וגם בצה"ל איזה שהוא מענה, המענה לא קיים. והדבר הראשון שנמסר לנו זה שאוכלוסיית המילואים, היא לא מוגדרת כאוכלוסיית יעד ובשל כך לא ניתן לתת לה איזה שהוא מענה או שירות שהוא מייצר איזו שהיא אפליה בעצם, פגיעה בשוויון. זו אמירה שאנחנו מקבלות כל הזמן ולכן הדבר הראשון שצריך לעשות ומונחות כאן הצעות חוק מגוונות שמדברות על קביעת משרתי המילואים כקבוצת יעד, כאוכלוסיית יעד, לייצר הבחנה מותרת ולכן הדרישה הראשונית היא באמת לקבוע אותנו כאוכלוסיית יעד.

דבר נוסף זה גוף מתכלל שיהיה אמון על כל הטיפול הרגשי. זה אומר שכרגע כמו שקרן הסיוע קיימת ופועלת, כרגע אנחנו רוצות לוודא שמשפחות המילואים שנמצאות במצב העדין והרעוע הזה, שיהיה להן בכלל למי לפנות, שהן בכלל ידעו שמישהו יקבל את אותה שיחת טלפון ויגיד, אין בעיה, אנחנו על זה, אנחנו איתכם. כי התחושה היא תחושה של פשוט היעדר לקיחת אחריות בכל מובן וזה מאוד מאוד קשה.

דבר נוסף וחשוב מאוד ולשם כך אנחנו גם מתוכננות להגיע לפגישה במשרד הבריאות, זה לייצר התוויית טיפול מוסדרת בכל מה שקשור לטיפול עבור משפחות וילדי המילואים. התוויית טיפול זה אומר שכרגע, לצערנו, צה"ל, כמו שכבר אמרתי, לא יודע או לא מסוגל כרגע להכיל את הטיפול של אותן משפחות ואנחנו צריכים שמישהו בכלל יסביר מה צריך לעשות. משרד הבריאות הוא הגוף האמון ברמה המקצועית על הטיפולים הרגשיים, אנחנו מבקשות שתהיה פה חשיבה ארוכת טווח, איזה מענה אנחנו מקבלות בטווח הארוך.

ודבר אחרון זה איתור יזום של אותן משפחות. אנחנו צריכים שגם צה"ל וגם בקהילה, תהיה מחשבה שמשפחות המילואים בסוף הן משפחות בסיכון גבוה, זו קבוצת סיכון לכל דבר ועניין. וכשאנחנו ניגשות לרופא או כשצה"ל יודע שבן הזוג שלי משרת במילואים כבר תקופה בלתי מבוטלת, שידעו שצריך לבחון אותנו, שצריך לאתר. ממש בדומה אגב לדיכאון אחרי לידה, שאנחנו מכירים, ומנגנונים שקיימים גם בקהילה וגם במקומות אחרים.

אני אסיים ואני אגיד שוב פעם, תודה על היום הזה, אנחנו מאוד מאוד מקוות שמכאן אנחנו נצליח לקדם דברים, כבר אין לנו יכולת להכיל את זה יותר ושוב תודה.

תודה רבה. רשמתי בפניי כמה מהנקודות שאת אמרת ואחר כך אנחנו ניתן לנציגים שיושבים פה לתת תגובה, אבל לפני זה נשמע עוד כמה כדי שנוכל לאגד את הכול ביחד ולקבל תגובה על הכול באופן מסודר. אז אני רוצה בבקשה לאפשר כרגע לפורום משפחות הקבע שאנחנו מכירים כמובן זמן רב. יש לנו יעל ויש לנו את דניאל. שתיכן רוצות לדבר, נכון? אז רק תציגו את עצמכן ובבקשה.

היי, תודה. אני אצמד למה שכתבתי כי אני גם מתרגשת וגם לא רגילה. אני דניאל כהני, אני אימא של אריאל, בת 7, זיו, בן 3 ואשתו של סא"ל רן כהני, מפקד לוחם בצבא, בתפקידו הנוכחי קצין ההנדסה של אוגדה 162. אני בוגרת תואר שני בפסיכולוגיה קלינית ומתמחה בפסיכולוגיה חינוכית, מטפלת היום בילדים ובמבוגרים. אני מדבר היום בשם פורום משפחות הקבע ודבריי מתייחסים לבני ולבנות הזוג של המשרתים.

בבוקר 7 באוקטובר בעלי יצא מהבית בסביבות השעה 7:00 ליישובי הדרום ובמשך 80 הימים הבאים לא חזר הביתה ולו פעם אחת, הקשר עימו היה נדיר. מאז, הימים והלילות עוברים עליי בחרדה לשלומו כאשר במקביל אני מקבלת ועדיין מקבלת בשורות איומות ודחופות על פציעתם ומותם של הקרובים בחבריו ובחבריי.

אוגדה 162 הייתה הראשונה להיכנס לעזה והיא פועלת בה ללא שום הפסקה או ריענון עד היום. החיים של בעלי הצטמצמו לגבולות עזה, בעוד שהילדים ואני חיים במדינת ישראל. במדינת ישראל אני חוגגת עם הילדים שלי אירועים וימי הולדת, מטפלת בהם כשהם חולים, מנהלת את משק הבית לבד, שומרת על השגרה ועובדת. אבא רן נוכח רק ברקע בשיחות טלפון קצרות.

יש נטייה לחשוב שאנחנו, משפחות הקבע רגילות למרחק. נכון, רן ואני ידענו תמיד לנהל את חיי המשפחה כך שלמרות המרחק הוא היה מעורב בחיי הילדים באופן מלא, אך היום אין שום דבר רגיל בחיינו ואין טעם אפילו לספר לו מה קורה. עד שאנחנו מצליחים לדבר, האירועים הופכים להיות היסטוריה רחוקה. בפעמים הנדירות שהוא מגיע, גופו העייף מדי בבית, אך ראשו הטרוד במשימותיו.

הסיפור הוא לא רק שלנו, הוא מהדהד את החוויות של משפחות הקבע שמתמודדות עם היעדר הורה, עם האיום המתמיד על החיים של יקירם, העומס הכלכלי, המחיר הרגשי והיעדר מערכות תמיכה זמינות. הילדים שלנו, אמיצים וסתגלתנים ככל שיהיו, מתמודדים עם אתגרים רגשיים לא רגילים כשהם מנווטים את הגעגוע, הפחד וחוסר הוודאות שמאפיינים את התקופה הזו.

התפקיד שלנו השתנה בתשעת החודשים האחרונים. אנחנו לא עוד תומכות לחימה בעורף, אלא העורף הפך לחזית נוספת. גם אנחנו מגינות, גם אנחנו נלחמות ואני רוצה להגיד שאנחנו עייפות מאוד ושחוקות מאוד. אנחנו נאבקות כדי להחזיק את הבית ולאפשר לבני הזוג שלנו להתרכז במשימה, את כל זה אנחנו נדרשות לעשות עם מעט מאוד כוחות ותמיכה. מעבר לסכנות המיידיות מסתתר מאבק שקט, הנטל הפסיכולוגי שאנחנו נושאות. הלחץ, החרדה והבדידות הם לא רגשות חולפים, זו המציאות שלנו, והיא מתמשכת כבר תשעה חודשים.

כפסיכולוגית שחקרה ועבדה עם משפחות הקבע, אני רוצה לספר לכם קצת על המחירים הרגשיים הגבוהים שאנחנו משלמים. גם בשגרה, נשים שנשואות לאנשי קבע נמצאות בקבוצת סיכון לחוות מצוקה מוגברת כתוצאה מהשפעת השירות על חיי המשפחה. לחוויית הסטרס המתמשכת יש השפעות שליליות משמעותיות כמו התפתחות של דיכאון, ירידה באיכות הנישואין, פגיעה בתפקוד ההורי ועוד. גורמי החוסן שמגינים עלינו הם תחושת השותפות והגאווה הגדולה שיש לנו בבני הזוג שלנו והשנים הרבות שבהן התרגלנו להסתמך על עצמנו, הרגל שבשנה האחרונה נשחק עד דק.

למרות הדעה הרווחת שאנחנו ערוכות, משפחות הקבע ערוכות עם תמיכה ועזרה, מחקרים מראים כי הן מדווחות על רמת תמיכה נמוכה באופן משמעותי. אנחנו עושות הכול לבד תמיד וזה לא משאיר לנו זמן לדאוג ל-Wellbeing שלנו. היעדר התמיכה הציבורית במשפחות הקבע והמידור שלנו לא פעם מאירועים שמוקדשים למשפחות המילואים בלבד פוגעים בנו מוראלית ומשקפים את חוסר ההערכה כלפינו.

בנוסף, הבדידות היא מוטיב מרכזי ומתמשך בחיינו שמאז 7 באוקטובר מלווה כל היבט של החיים, בדידות שנוכחת גם כשבני הזוג שלנו נמצאים. הבדידות הזאת מתעצמת מול המציאות היום-יומית שבה אנשים רבים חוזרים לשגרת חייהם בעוד שבני הזוג שלנו ממשיכים לעבוד ללא הפסקה. החוויה המרכזית שלנו היא של ייאוש, אין ידיעה מתי זה יגמר, אין לנו ריענונים, אין לנו תקופות הפוגה.

היעדר התמיכה החברתית, הבדידות והייאוש יחד עם רמות חרדה גבוהות הם מתכון רע מאוד, במיוחד כשהם מתמשכים. אנחנו בקבוצת סיכון להתפתחות של פתולוגיות כמו חרדה ודיכאון ולזה יש השלכות קשות על הילדים שלנו. ידוע שקשיים רגשיים אצל ההורים מגדילים את הסיכוי להתפתחות של קשיים רגשיים אצל ילדים, מהפרעות רגשיות חמורות ועד לפגיעה בהישגים הלימודיים והחברתיים. אדוות הפגיעה של 7 באוקטובר מגיעות עד הילדים שלנו, וזה כבר קורה. אני רואה את ילדיי ושומעת מחברותיי שהילדים סובלים מסיוטים, חווים רגרסיות התפתחותיות, מתקשים חברתית ולימודית. אני אגיד רגע משהו שלא כתבתי, הילדים שלי נרדמים בבכי כמעט כל לילה.

בני כמה הילדים שלכם?

שבע ושלוש. אני יודעת שכל המדינה בשחיקה מטורפת, אבל אם יש אנשים שצריך לשים לב אליהם ולשמור עליהם, אלו האנשים שממשיכים לשמור על הביטחון של המדינה כל הזמן. יגיד לכם כל איש קבע שלשם כך הוא חייב בית חזק שישא את עול השירות שלו, יהווה עבורו מקור תמיכה ויספק לו את התנאים לביצוע תפקידו. הניסיון המקצועי שלי מלמד אותי שהנזק הקיים ילך ויחמיר.

חשוב מאוד להעמיד מענים רגשיים עבור המשפחות שלנו, טיפולים רגשיים לבני המשפחה, קבוצות תמיכה, מפגשי העצמה, הרצאות, סדנאות שעוסקות במורכבות התקופה. צריך לשאוף לפתרונות שיקלו את הנטל ויספקו את המשאבים שאנחנו זקוקות להם נואשות. התחושה היא שאין מי שרואה ושומע אותנו, שאנחנו שקופות כי אנחנו מקריבות כל השנים בשקט ובאומץ. אבל היום אני ממש מבקשת וקוראת לכם להכיר את המצב המורכב שאנחנו נמצאות בו.

קודם כול, גם לה, אני גם רוצה להגיד לה, קודם כול תודה רבה, צלחת את זה ביד רמה. אני חושבת שממש דייקת לנו את הדבר וגם זה המקצוע שלך שזה יתרון עצום כדי שנבין את העולם שאת מדברת עליו. אני רק רוצה לשאול, אמרת מידור, את יכולה רגע להגיד מילה, למה את מתכוונת כשאת אומרת מידור?

אני אגיד ברמתי האישית – ואחרי זה אתן ליעל להרחיב – שאני לא תמיד מרגישה שמבינים את ההבדלים בין משפחות הקבע למשפחות המילואים.

מי זה מבינים?

הסביבה, הסביבה שבה אני חיה, בין אם זה בית הספר, בין אם זה במענים עירוניים.

לכן יותר קל בקיצור, כי אתן לא של מילואים. כאילו הן רגילות אז זה פחות.

אני יכולה להגיד ספציפית על הרשות המקומית שממנה אני מגיעה שהיו המון מענים למשפחות המילואים.

שהן לא יכלו להיכנס.

נכון. סתם, אני אתן דוגמה, אחד מהם היה איזו הצגת ילדים באחד החופשים שיכלו להיכנס חינם. הכנסתי את תעודת הזהות כי הנחתי שזה גם עבורנו וזה לא נתן לי. אז דוגמה קטנה מחיי היום-יום שלי, אבל זה בעצם מתבטא בהמון דברים.

בסדר גמור, תודה רבה. אפרת, רצית להגיד משהו.

רציתי רק לומר תודה ושאני צריכה ללכת לוועדה אחרת, ושבהמשך לדברים שאת אומרת וכולנו אומרות כאן וגם יש נתונים כבר של סקר ומחקרים שכבר עושים ורואים את ההשפעה, גם על הילדים ושהנתונים הם פשוט קשים מאוד. אני מניחה שבטח גם דנתם והראיתם אותם פה.

ואני אשמח, גברתי יושבת הראש, אם באמת נוכל בסוף הדיון הזה להעלות כמה דברים על הכתב. להחתים פה את חברות הוועדה ובכלל חברות הכנסת שנמצאות כאן שגם לא חברות הוועדה, אבל באיזו קריאה משותפת שתוכל להגיע לגורמים הרלוונטיים, כדי שאפשר יהיה באמת להאיר - -

אקטיבית.

- - ושלא רק נהיה כאן, אלא באמת תחושו שרואים אתכם, כולנו ביחד, כולנו ביחד בסירה הזאת. אף אחד פה לא מסתכל מהצד, אנחנו איתכן, כולנו חלק ממנה וצריך לפעול ביחד. תודה רבה.

ברור, בוודאי. תודה רבה, אפרת, אנחנו גם נשלים לך כל מה שהיה פה, אני מבטיחה, יותר מאוחר. את צריכה ללכת?

לחינוך.

כן, יש פה ועדות מקבילות בנושא. קודם כול, חברת הכנסת מיכל וולדיגר הצטרפה אלינו, וזו ציפור נפשה – טיפולים נפשיים והנושא הנפשי, ובאמת באמת עוסקת בזה. אז כבר את תדברי, אני רק רוצה לתת להן להשלים את הדברים, יעל שהיא גם מפורום משפחות הקבע, נשלים את נושא משפחות הקבע ונאפשר לחברת הכנסת גם לדבר. בבקשה, יעל.

היי, אני אציג את עצמי ככה למי שלא מכיר, אני מרגישה פה ממש בת בית בוועדה אז לפעמים אני ישר מתחילה לדבר, אבל אני רואה פרצופים חדשים. אז אני יעל היבש, אני ממייסדות פורום משפחות הקבע, אני נשואה לסא"ל בתפקיד מסווג, אבל שמחתי לפגוש את אחת הקב"ניות שהייתה בבסיס שלו עד לפני שלושה חודשים ואני בטוח שהיא יכולה ממש לחתום פה על כל מילה שנאמרה ותיאמר.

קודם כול, אני חייבת להגיד שהיה לי מאוד מאוד קשה לשמוע את דניאל, זה לשמוע כאילו חוות דעת מקצועית על החיים האישיים שלי. זה כאילו, אני יודעת מה הקשיים שאני עוברת ואני יודעת מה הילדים שלי עוברים, אבל פתאום לשמוע אותה אומרת את זה ועוד שכאילו יש לזה איזו שהיא אסמכתה מקצועית וזו לא רק אני מדמיינת את הדברים האלה, שקשה לנו ויותר קשה לנו מהרגיל.

זה באמת דבר שהוא לא פשוט ואני חושבת שאפרת רייטן נגעה פה מקודם בנקודה מאוד משמעותית כשהיא אמרה שהרבה פעמים כשנותנים למשרתים איזו שהיא מעטפת רגשית, חצי מהדרך לזה שהם מרגישים שרואים אותם ומטפלים בהם זה עצם זה שהמדינה הקדישה לזה משאבים. ואני חושבת שמשפחות הקבע הן מאוד מאוד מאחורה בתחום הזה.

אני יושבת פה ליד שולי, אנחנו בפורום איתה בקשר יום-יומי ואני יודעת שהצבא באמת עושה הרבה מאמצים בשביל לתת מענים למשפחות הקבע. אני חייבת להגיד שאנחנו מאוד קיווינו שיהיה אפשר לתת החזרים על טיפולים רגשיים במסגרת קרן הסיוע שלנו.

קרן הסיוע שלנו כרגע נותנת מענה רק לאובדן הכנסה, רצינו שזה יתן מענה גם לטיפולים רגשיים והסיבה שזה לא קורה כרגע היא כי הקרן לא גדולה מספיק וכשהיה צריך לתעדף, אז הצבא, ובצדק, אמר בואו קודם כול נראה שנשים מקבלות פיצויים על אובדן הכנסה. נשים עצמאיות, נשים שהאריכו חופשת לידה, שכירות שפוטרו או הוצאו לחל"ת או שהיו צריכות לרדת במשרה בשביל לטפל בבית שלהן ובאמת לא נשאר תקציב לעניין הזה של הטיפול הרגשי. אז הצבא כן נותן - - -

רק שאלה כדי שנחדד ונבין את הדברים. פורום נשות המילואים קיבלו את הוואוצ'ר של 1,500 השקלים שהוא עבור טיפולים נפשיים וכולי, מה אתן קיבלתן?

אחרי זה שולי תרחיב על זה באמת. כן, ככה דיברתי איתה גם לפני הוועדה. בעצם אין לנו, זאת אומרת, מי שהוא מפקד לוחם, יש לו החזרים, מי שהוא מה שנקרא משרת מבצעי מקבל החזרים גם בסכום הזה בערך מחודש מאי.

זה המשרת עצמו, אוקיי, והמשפחה?

לא, זה גם כולל המשפחה.

כולל, אוקיי.

זה פשוט מי שבפעילות המבצעית. אבל בואי ניקח אותי לדוגמה.

הבנתי.

אני לא יכולה להגיד מה התפקיד של בן הזוג שלי, הוא לא חוסה תחת ההגדרות האלה ובעצם הצבא נותן איזה שהוא מענה דרך חברה חיצונית, חברה חיצונית שעובדת עם חבר. אפשר לבחור מטפל רגשי מתוך רשימה, אני יכולה להגיד שככה מהניסיון שלנו, לפעמים יש לזה מורכבות מבחינת הפריסה הארצית, מבחינת זמינות תורים וגם זה מתווה שהצבא הוציא במרץ. הרבה משפחות לא חיכו למתווה הזה שיצא והתחילו לתת טיפולים רגשיים הרבה הרבה לפני.

ועכשיו זה אומר להחליף ולשנות.

בדיוק, אז הן לא יחליפו והן לא ישנו ואחוז מאוד גדול ממשרתי הקבע, ממשפחות משרתי הקבע בעצם עושים טיפול רגשים ללא החזר, ככה. ולצערי, באמת אין לזה כרגע איזה שהוא מענה מהקרן. עשינו איזה שהוא מיפוי של האוכלוסיות שבאמת ככה קצת נופלות בין הכיסאות. גם מי שיש לו ילדים מתחת לגיל 5, כרגע הטיפול שהצבא מציע, זה לא נותן - - -

רגע, אבל זה משהו שכבר הועלה פה.

מה התקדם עם זה, מה שנקרא?

נשמח, כן, בבקשה.

שלום לכולם, בוקר טוב, שמי שולי, אני ראש מחלקת הפרט והשכר באגף כוח אדם. יש סדרה של מענים שניתנים על ידי צה"ל וגם התפתחו במהלך המלחמה. קודם כול צריך להגיד, יושבות איתי כאן ראש מחלקת מדעי ההתנהגות של צה"ל וראש ענף חוסן נפשי במחלקת בריאות הנפש.

לצה"ל יש קודם כול, לפני הכול, את מרכז הטיפול במשרת הקבע, מה שנקרא מכון הקבע תחת מחלקת בריאות הנפש שנתן מאז ומעולם והתרחב בצורה באמת בלתי רגילה, עוד לפני המלחמה יש לומר, ונותן טיפולים לכל משרת. לכל משרת קבע יש זכות להגיע למכון, נמצאים פה מטפלים מקצועי ואם תרצו גם הרחבה והעמקה מקצועית, אז נמצאת פה איתי נטע לי והיא תוכל להעמיק. אז קודם כול, לפני הכול, יש את מכון הקבע שהוא מכון שיש בו מטפלים, יש התאמה של הטיפול למשרתים, יש התאמה לאוכלוסיות, יש מכונים באוריינטציה של גופים וחילות.

אבל זה רק למשרתים.

לא רק למשרתים, לא רק למשרתים.

אז למי עוד?

יש גם מענים לבני ובנות זוג של אוכלוסיות מסוימות. יש שם בנות זוג של מפקדים לוחמים שמקבלות טיפול אישי ללא קשר למשרת הקבע וצריך להגיד, יש גם טיפולים זוגיים במכון.

אז שוב, אבל זה בהגדרה ללוחמים המבצעיים.

זה לא בהכרח לפי הגדרה, זה לפי צרכים טיפוליים. המכון עושה אבחון לצרכים הנפשיים והמנטליים ומתאים את חבילת הטיפול המותאמת. בני זוג ומשפחות, כן, ההרחבה תקפה לאוכלוסיות מסוימות שאנחנו קוראים להן המשרת המבצעי, זה יותר רחב ממפקד לוחם. זה מענה אחד.

סליחה, רק שאלה קטנה לחידוד כי אנחנו רוצים להבין את הדברים לאשורם בפועל.

איך הגדרת אותו? למשרת ה-?

המשרת המבצעי.

רציתי לשאול, אני מניחה שבתשעה החודשים האחרונים הביקוש עלה במאות אחוזים, אני מניחה שלא עלו במאות אחוזים המטפלים.

עלו. עלו, עלו.

ולכן יש ביקוש מאוד גבוה. כמה היצע יש והאם יש תורים, איך אתם מתמודדים עם הביקוש?

אז אני ברשותך אסקור את סט המענים ואז אני אעביר גם לנטע לי שתעמיק במכון הקבע.

אוקיי. כי זה כן משפיע גם על המשפחה, גם המשרת עצמו - - - על מה שקורה במשפחה.

יש השקעת משאבים בסדרי גודל של פי שלושה ופי ארבעה במכון הקבע ספציפית לטובת הרחבת המענה. אבל רגע, זה רק מענה אחד, אני רוצה ברשותכם לסקור את כלל המענים. לצד מכון הקבע, כל משרת קבע באשר הוא, מאחר ואוטומטית הוא שייך למועדון חבר, מקבל מעטפת טיפולים מחברת פמי, זה חלק מהסדר למשרתי הקבע והגמלאים בצה"ל. אני לא אסקור בפניכם, אם תרצו, יש לי פה ממש ברזולוציות של מה מקבלת כל משפחה של משרת קבע.

לילדים מגיל חמש עד גיל 18 במלחמה יחד עם חבר הצלחנו להחריג סוגיות שעלו לנו מתחת לגיל חמש ומעל גיל 18 בהתאמה. סט של טיפולים, פסיכולוג פנים מול פנים, מפגשי זום, חבילת שירותים לילד, קלינאי תקשורת, ריפוי בעיסוק וכולי. זה מענה נוסף על מכון הקבע. מענה נוסף שפיתחנו והרחבנו במלחמה - - -

מה המענה למתחת לגיל חמש?

אז אני אומרת, מתחת לגיל חמש, קודם כול, אני אגיד, אני לא אשת מקצוע, אבל מאחר ועסקתי בזה רבות במלחמה - - -

יעל, כדאי להקשיב לזה כי אם יש פה משהו שאולי - - -

אז אני אגיד משהו ואנשי המקצוע יחזקו אותי. אני ישבתי עם ראש מחלקת בריאות הנפש והרמ"ד האמון על כך במפגש חשיבה מאוד מעמיק על סוגיית המענה הרגשי כי גם הסתכלנו על עצמנו ושאלנו אילו סוגים של מענים, מכרזים צריך אולי להרחיב. האמירה המקצועית היא שטיפולים רגשיים מתחת לגיל חמש ברמה המקצועית של טיפול בנפשו של פעוט היא לא קיימת בתורה המקצועית הברה"נית.

לא, אין בעיה, אני לא מדברת, יש עוד מגוון, יש תרפיה באמנות ויש המון דברים.

בסדר? ולכן, אז תראו, אנשי המקצוע וסליחה, נטע לי.

איך אפשר להגיד את זה?

שנייה, לא, אני אומרת לך מה האמירה המקצועית. לרכוב על סוסים או ריפוי בעיסוק, שוב, יש מנעד של טיפולים רגשיים. אם אנחנו מדברים על טיפול בבריאות הנפש, התפתחות הילד, זאת חוות הדעת המקצועית. מתחת לגיל חמש זה סיפור קצת אחר, ככה משרד הבריאות נוהג גם, צריך לומר.

לא, אז אני שואלת, אנחנו לא מדברים על פסיכולוג. אנחנו מדברים, יש מענים אחרים, אלטרנטיביים, באמנות.

אז אני אתן את הכלי השלישי שנתנו כדי להשלים בדיוק את הצורך הזה.

אני רק רוצה לוודא שאני מבינה, זה רק למשפחות הקבע, נכון?

אני מדברת רגע על משפחות הקבע, אני תכף אדבר על המילואים.

אם את עוברת לגבי מילואים, אז תתני לי כותרת כדי שאני אוכל לזהות.

אין בעיה. אני כרגע מתייחסת לבקשתה של חברת הכנסת לתת את סט המענים שניתנו לקבע, הורחבו ותוגברו בדיוק למול הצרכים שכמוכם כמונו עסוקים בהם מאוד מאוד באמת מתוך דאגה רבה.

המענה השלישי שנטען זה בעצם החזר כספי לאוכלוסיית המשרת המבצעי, המשרת המבצעי ונקרא לזה המפקד הלוחם, צריך להגיד, זה מי שנקרא בצה"ל ברמת פעילות א' ומעלה. מה זה אומר? הוא לא חייב בהכרח להיות לוחם, אבל הוא נמצא ביחידות קדמיות, ביחד מבצעיות שבהכרח אורח החיים שנטבע ממנו הוא היעדרות מהבית, שחיקה, עומס וכולי. למשרתים ומשפחות כאלה יש תקציב שניתן להחזר, זאת אומרת כנגד קבלה שהם מגישים, הם מקבלים החזר על טיפול רגשי.

הם יכולים לבחור?

הם יכולים ללכת לאן שהם רוצים. הם יכולים לבחור טיפול בחיות והם יכולים לבחור טיפול רגשי. צריך להגיד שזה אותו מענה משלים לפעוטות שבדרך כלל - - -

והוא לא מוגבל?

הוא מוגבל, יש לו תקרה של 4,000 שקלים והוא מוגבל. אנחנו בסוף, כולנו עוסקים - - -

שנתי?

שנתי, שנתי. צריך להגיד רגע שזה בעצם המענה המשלים. אם אני מדברת רגע על שלושת - - -

רגע, רגע, 4,000 שקל שנתי לכל ילד או למשפחה?

זה תלוי בכמות הילדים, זה לפי כמות ילדים, אבל בגדול, 4,000 שקל זה לשלושה ילדים ומעלה.

בסך הכול, לשלושה ילדים 4,000 שקל טיפול רגשי.

שנתי, כן, שנתי.

אם תחלק את זה אפילו חודשי - - -

- - - על ילד אחד 4,000 שזה - - -

שנייה, אני מזכירה לכם אבל שההחזר הזה, המענה הזה הוא מענה משלים לעוד שני - - -

זאת אומרת שלושת המענים ביחד אמורים לכסות חלק - - -

נכון. תראו, בסוף, הניסיון - - -

שולי, אבל המשרת המבצעי זה ממאי, נכון? זאת אומרת, כל המשפחות שהתחילו טיפול רגשי לפני - - -

כל מי שיגיש, אנחנו - - -

לא רטרו אבל.

את המשרת המבצעי פתחנו במאי וכל מי שיגיש מ-7 באוקטובר קבלות, בוודאי שיקבל.

שנייה, רגע, אני רוצה להגיד משהו. ההחזר הוא מענה משלים לשני מענים מאוד מאוד משמעותיים שהזכרתי קודם, מוסדיים, סדורים ומאוד מיטיבים. תחשבו רגע גם סטטיסטית, אנחנו הוצאנו סטטיסטיקה של כל משרת קבע בכמה ילדים, אני יודעת להגיד את כמות הילדים לכל משרת קבע מתחת לגיל חמש ומעל גיל 18. מכון הקבע ופמי הם שני מענים מוסדיים מיטיבים ללא הגבלה, צריך להגיד, ללא הגבלה, למול צורך, למול אבחון. המענה של ההחזר הכספי הוא בדיוק לאותן אוכלוסיות ואני יודעת לתת גם נתונים של כמה כאלה יש בצה"ל ואנחנו מדברים על כ-15,000 משרתי קבע נשואים, מתוכם כ-13,000 עם ילדים עד גיל 14. אני הרי יודעת לפלח, הסד"כ הוא אבסולוטי, בסדר? בהקשר הזה.

אפשר רק לשאול אם יש לכם ועדת חריגים במקרים - - -

בוודאי. אני הסמכות לאשר חריגים, אני עושה את זה המון. מגיעים אליי מקרים כמובן שיוצאים מהקווים וכשהם יוצאים מהקווים, אנחנו משתדלים לבנות את החליפה הנכונה והמתאימה.

מה התנאים של הקבלה בחריגים?

מה זאת אומרת? אין חריג שלא - - -

כמה חריגים מצליחים לקבל?

אין חריג שלא מקבל מענה. כי מה אנחנו לומדים בסיפור של המענה הרגשי? שהסוגיות הן כל כך אינדיבידואליות, הן כל כך פרטניות והן דורשות התבוננות מאוד ייחודית. בחלק מהמקרים פניתי לחבר ויחד איתם החרגנו ילדים מעל גיל 18 סביב סוגיה מאוד ספציפית. בחלק מהמקרים - - -

מי שלא הספיק לו 4,000 שקל – בוועדת חריגים סביר להניח שיקבל יותר?

בוודאי. יש את הכלי שנקרא מענקי מפקד לצורכי פרט, יש לנו מנעד של כלים שכשחריג מגיע לשולחננו, אנחנו יודעים לדון בו ולהיות מספיק יצירתיים ביחס לצורך שלו. זאת אומרת שאני חשה לפחות שמשרתים שמגיעים לשולחננו, באמת אנחנו - - -

שולי, יש לי שאלה אלייך אבל. הפער בין מה שאת אומרת לפער ששמענו מנשות הקבע - - -

בדיוק, משהו לא מסתדר לנו.

אז האם את יכולה גם להגיד לי, עשיתם בדיקה של סטטיסטיקה וכדומה, האם את יכולה להגיד לי כמה מ-15,000 המשרתים שרלונטיים מממשים את הזכויות האלה? יש מספיק ידע? הן מספיק מודעות לזה?

בדיוק, האם מנגישים להן בכלל את כל המידע הזה?

יעל תעיד, אני לא אעיד, אנחנו בקשר הדוק. ואני אגיד שגם יחד עם הפורום, באמת השותף הנהדר הזה, הוצאנו את איגרת המידע על כל מה שסקרתי כרגע, יחד עם מורן ויעל.

וזה נשלח בשאיפה לכולם?

לכל משרת ומשרת, לטלפון האישי שלו ולמשפחה שלו כדי באמת לתווך את הידע. אנחנו משתדלים לעשות זאת, יעל גם מאוד מאוד צודקת.

את יכולה להמציא לוועדה את האיגרת הזאת?

בוודאי.

אנחנו נשמח לקבל עותק של זה. לכולנו, אנחנו רוצים לראות את זה, כן.

אני אגיד רגע מילה, ויעל צודקת. אנחנו כאמור במחשבים כל הזמן על גיבוש מענים יצירתיים. כשנפתחה קרן הסיוע ותודה על כך, צריך להגיד, חשובה מאוד למענה לאובדן הכנסה, כשסקרנו בעצם את כל המענים שנמצאים בחסם יחסית מורכב ומאתגר, הבנו שסוגיית אובדן הכנסה לבני ובנות זוג הם באמת חסם משמעותי.

משרתי קבע.

משרתי קבע אני מדברת, כי קרן הסיוע למילואים היא קרן שעובדת בצורה מאוד מאוד מאוד שוטפת, משמעותית ונותנת מענה הולם למיטב ידיעתי.

תכף ניגע בזה, תכף אני אתייחס לנשות המילואים כי בעיניי, יש פה פער.

אוקיי, אז אם יש בעיות, נשמח עוד לשמוע בעניין של אובדן הכנסה והקרן, אבל כרגע, לעניין הרגשי, אני לא ארחיב מעבר לזה.

אוקיי, אז רגע, בואו נעשה סדר כי יש פה הרבה דברים שרוצים להגיד, אני רואה. אבל רגע, יעל הייתה באמצע דבריה והפרעתי לה ונתתי, אפשרתי.

סליחה.

לא, לא, את בסדר גמור, רצינו לשמוע אותך, אבל אנחנו הפרענו ליעל באמצע.

את שמעת על המענים שיש מתחת לגיל חמש?

יש פה דברים שאת הופתעת עכשיו לשמוע, יעל?

לא, כי עוד פעם, זה המשרת המבצעי והמפקד הלוחם.

אוקיי, אז הבעיה שלנו זו גם ההרחבה, בסדר? ואני שמה בצד רגע את נשות המילואים שבכלל, זה בפני עצמו אישו שתכף ניגע בו, תכף ניגע, לא סיימנו עם גורמי הצבא.

מאחר ואני חייבת לצאת גם לוועדת חינוך - - -

מיד אני נותנת לך, רק יעל הייתה באמצע דבריה, את רוצה לסיים במשפט את דברייך ואז נאפשר לחברת הכנסת?

כן, כן. אני רוצה להגיד שבאמת הצבא עושה הרבה מאמצים. אני חושבת שהציר שהכי חשוב מבחינתנו לרוץ עליו זה פשוט מול משרד האוצר שיגדיל לנו את קרן הסיוע בשביל שיהיה אפשר לתת למי שלא נכנס בהגדרה של המשרת המבצעי והמקפד הלוחם שזה רוב רובו, מתוך 14,000 משפחות הקבע מעט יחסית באחוזים נכנסים בהגדרות האלה ואם יהיה אפשר להרחיב את קרן הסיוע - - -

מה הסכום של הקרן? 20 ו-, את זוכרת?

שולי הלכה?

היא שנייה יצאה, ראיתי, היא כבר חוזרת.

25.

25, אוקיי.

זאת אומרת, הייתה פעימה ראשונה, קיבלנו את הכסף בפעימה הראשונה לפני שבוע, פעם ראשונה שקיבלנו איזה שהוא סיוע מתחילת המלחמה, כמעט תשעה חודשים אחר כך. עכשיו עובדים על הפעימה השנייה, שהיא תתקבל בסוף יולי ואז אני מניחה שיהיה אפשר לראות כמה כסף נשאר בתוך הקרן ולפי זה להחליט אם מפנים את זה לטיפול הרגשי או לא.

אוקיי, אני רק רוצה להגיד במילה, תכף אל"מ שולי ואני רק רוצה להגיד, קודם כול, אתן גיבורות ומדהימות ותודה שבאתן לפה ותודה על העבודה שאתן עושות באמת. אנחנו עוד נאפשר לגורמי הצבא להרחיב עוד מעט. אני כבר נותנת לחברת הכנסת מיכל וולדיגר לדבר, אני רק רוצה להגיד שאני תוך כדי זה שומעת, אבל בראש שלי במקביל לפורום נשות הקבע שהן הכי חשובות בעולם, פורום נשות המילואים. אני לא יכולה לשים אותן בצד כי בסוף גם הן צריכות לקבל מענים ואני מרגישה שיש פער, יש פער.

עצום.

אז אנחנו תכף ניגע בזה, תכף נגיע לזה.

כולנו שמענו. אני פשוט רוצה להגיד שהפתיח של יעל ואני לא זוכרת את שמך, מתנצלת, היה שהמון פעמים ההפרדה היא מלאכותית בין נשות המילואים לנשות הקבע ובסוף, בני הזוג שלנו נלחמים בחזית כתף אל כתף.

חד משמעית, נכון, אף אחד לא שואל אותם אם הם מילואימניקים או קבע.

איך יכול להיות שבעורף אומרים לנו רגע, הוא פה, הוא שם, הוא רק חצי מהשנה וזה כל השנה, זה לא ראוי. אז יש דברים שהם צריכים להיות נפרדים, ויש דברים. זה בסדר שזו העבודה שלהם, אבל ברמת ההשלכות.

חברים, בואו נעצור רגע את הוויכוח, הכל בסדר, אנחנו מאפשרים לכולם לדבר, והמטרה של כולנו זהה, להיטיב עם כל האוכלוסיות, בסדר? גם משרתי הקבע וגם המילואימניקים היקרים שלנו, ואנחנו נעשה הכול כדי להיטיב את המענה לכולם. אז אני פה בדיוק בשביל זה. אבל בואו נאפשר לחברת הכנסת מיכל וולדיגר להגיד את דבריה.

תודה, כבוד יושבת הראש. חברת הכנסת מירב, כמובן כולכן, נשות המילואים, נשות הקבע. אני רוצה לומר רגע כהקדמה, שעברו כמה? תשעה חודשים מאז המלחמה, ואני חייבת לומר שכן, המדינה עשתה הרבה. כלומר, אם אני מסתכלת על ההתחלה ונפגשתי עם פורום נשות הפצועים ועם פורום נשות המילואים ועם פורום נשות הקבע, ועוד ועוד ועוד ועוד.

באמת הצבא בעבר, הצבא או המדינה, ראו את הפצוע/את איש הקבע/המילואים והתעלמה או לא הייתה מודעת לתא משפחתי שהוא אחד. וגם להם יש צרכים כעומדים בפני עצמם, ובוודאי בוודאי שאם אותו אדם פצוע, משרת כזה או אחר, הוא צריך את החוסן, כמו שנאמר פה לפניי, את החוסן של המשפחה כדי שהוא יהיה חייל יותר טוב, כדי שהוא ייתן יותר למדינת ישראל.

ברור.

ולכן אני חייבת לומר שכן, אני רואה ממש שינוי בפרדיגמה הזאת, אני ממש רואה את זה, אני רואה שהצבא יותר שם לב לכל הדברים האלה, כן משתדל. נפגשנו לא מזמן עם אגף שיקום, שגם שם, בהחלט, הם מתחילים להרחיב רגע את היריעה ולהסתכל בצורה יותר הוליסטית, וזה מבורך. אני כן אגיד שוב את דעתי, אני פחות אוהבת חלוקת כסף. אני חושבת שצריך את השירותים, ואני מאוד מעודדת את מה שאמרת על מכון הקבע, שהם מגיעים ומקבלים שירות, וכך לדעתי צריך להרחיב. גם נשות המילואים צריכות לבוא ולקבל שירות, ולא ואוצ'רים וכסף כי באמת, השוק, א' בחוץ פרוץ, והסכומים האלה בעיניי בכלל לא נותנים את המענה כי גם 1,500 שקל זה המון כסף, אבל עדיין זה כלום.

ברור. לא לטיפולים.

זה אפילו לא שבוע, את יודעת מה? שבועיים של טיפול לילד שצריך את הטיפול, או אפילו לאישה, אשתו של שצריכה את הטיפול הזה. ולכן בעיניי מה שצריך לעשות, השינוי, זה יותר שירותים ופחות כסף, פחות ואוצ'רים, פחות לתת את ההחזרים אחר כך. אבל בהחלט מבורך מה שנעשה עד כה, אני מייחלת ומתפללת שיהיה יותר, כי אני באמת מאמינה בסוף שהחוסן הנפשי הוא ההתחלה.

כלומר, בלי חוסן נפשי אין לנו לא טנקיסטים ולא טייסים ולא אנשי קבע, אין לנו כלום. כי זה לא שווה כלום, אדם צריך את החוסן הפנימי שלו ואת החוסן הרגשי שלו והנפשי שלו כדי להיות אדם יותר טוב, חייל יותר טוב, אבא יותר טוב וכדומה. אז תודה על הדיון הזה, חשוב מאוד, ואנחנו נמשיך ונשפר את המענים שכל כך צריכים אותם בתקופה הכל כך מורכבת הזו שאנחנו חיים בה.

תודה רבה. יש לנו עוד הרבה על מה לדבר ועוד הרבה נציגים פה שרוצים לדבר.

אני מתנצלת שאני צריכה לצאת.

אין בעיה. אני כן הייתי רוצה רגע, כי אנחנו היינו באמצע ככה, הדבר, לשמוע גם מאל"מ שולי וגם מסא"ל נטע לי, גם לגבי המספרים קצת, שתסבירי לנו על המענים ומה קיים ואני כן רוצה לגעת שוב בנושא המילואימניקים. בסוף, בסוף, אנחנו יודעים שמשרתי המילואים הם אחוז יחסית קטן באוכלוסייה, הם עושים את השירות בשביל כולנו, כדי שאנחנו נשב פה עכשיו במזגן, בתנאים המאוד נוחים שלנו וכדי שהמלחמה הזאת, אני לא יודעת כמה זמן היא תימשך, אף אחד מאיתנו לא יודע, אבל כדי שהם יוכלו להמשיך לשרת, אנחנו חייבים לתת להם את המענה במיידי.

כי אם לא יהיה לנו את המילואימניק ואת החוסן הנפשי שלו ושל משפחתו, הוא לא ישרת במילואים ולא יהיה לנו צבא להילחם. גם ככה אנחנו במחסור של חיילים. אז אני כן הייתי רוצה לשמוע מכם מבחינה מספרית וגם התייחסות לנושא המילואימניקים.

אני יודעת שפורום נשות הקבע היקר, יש להן את המעטפת של משרד הביטחון, למילואימניקים יש פחות מעטפת שוטפת של משרד הביטחון כי זה באמת משהו שהוא לא קבוע. אז אני מאוד מאוד אשמח לשמוע את ההתייחסות שלכם לזה ואז אנחנו נמשיך אליכן ונשמע את כולם, בסדר?

אוקיי, אז רגע לגבי המילואים, צריך לומר שיש תוכנית שעתידה להיכנס למילואים שנקראת תוכנית עמית בנושא טיפולים רגשיים. צריך להגיד שמשרד הביטחון מוביל אותה יחד עם צה"ל, שכמו שנאמר פה, התוכנית, היא לא תתבסס על החזרים כספיים לטיפולים, אלא היא תייצר מרכז מוסדי למטפלים שיתנו את המענה המותאם. אני לא נכנסת לפרטים כדי חלילה לא לדייק, אבל התוכנית הזאת היא ממש אפויה.

מתי היא אמורה לצאת לאור?

אני בדיוק על זה רגע הייתי.

מה זה אומר, השנה?

השנה, השנה, חד משמעית.

ממש חשוב שזה יהיה בשיתוף איתנו שנראה שהדברים מתכנסים ולא ששמים משאבים - - -

אני איתך ואנחנו יודעות להיות בקשר, אני אחבר אתכם למי - - -

אני חושבת שזו נקודה ממש חשובה.

נכון.

כדי שאם אתם כבר עושים את הצעד ועושים תוכנית שזה מבורך, שזה באמת ייתן את המענה הנכון.

אין בעיה, אנחנו נעשה את החיבורים האלה. צריך להגיד שהתוכנית הזאת היא תוכנית שנמצאת בתהליכי העבודה, בעבודת מטה סדורה ועתידה כבר לראות אור כמובן עוד השנה. שוב, אני לא רוצה חלילה לא לדייק בפרטים, אבל אני מבינה שבאזור ספטמבר-אוקטובר.

ולמי זה מיועד?

למשרתי המילואים.

רק למילואימניקים? לא למשפחה?

יש גם שיח על המענה המשפחתי ושוב, אני לא רוצה להיכנס לפרטים, אבל יש תוכנית מאוד משמעותית שנמצאת על הפרק ועתידה להיכנס כדי למסד ולייצב את המענה הסדור ולא רק לתת אותו בתצורה של החזרים.

אני רק אשאל, זו תוכנית שכבר תוקצבה?

כן, כן.

זאת אומרת, זה בתוכנית העבודה שלכם, זה הולך לקרות.

זה בתוכנית העבודה, משרד הביטחון הוא הקטר של הדבר הזה, צריך להגיד, יחד עם צה"ל והדבר הזה ממש רוקם ויראה אור בקרוב.

פרטניים?

מה שאני ממליצה, רותם, בואי רגע נקבע פגישה ייעודית.

זה ממש חשוב לראות שהמענים - - -

שום בעיה, בואו נקבע פגישה ייעודית על הדבר הזה, נציג לכן רגע את הדברים, תתנו את ההערות שלכן, את ההתייחסויות כמו שאתן יודעות לעשות נפלא, ואין שום בעיה.

אז קודם כול זו בשורה של ממש, אני שומעת על זה פעם ראשונה וזה נשמע כמו בשורה. אני מאוד מקווה שזאת תהיה באמת בשורה ושזה יקרה כמה שיותר מהר. הפגישה הזאת היא קריטית בעיניי, כדי לטייב, כדי לדייק. אבל ממה שאני שומעת, התוכנית הזאת מיועדת למשרתי המילואים, לא למשפחתם.

ובני או בנות זוגם, ילדים?

אז זה מה ששאלתי, והיא אמרה שכרגע זה למשרתי המילואים.

אני אשמח שנקיים פגישה ייעודית רגע עם מי שמוביל את זה, גם אצלנו וגם במשרד הביטחון, בסדר? ונעמיק שם. אבל יש תוכנית עם משאבים, שעתידה רגע באמת לצאת לדרך.

אם לא, אנחנו פשוט מפספסים את המטרה, אני רק אומרת.

רותם, אנחנו קראנו להם ואמרנו שצריך לקיים פגישה ואני גם אעקוב אחרי זה, ואני גם אדבר היום, היום הוא בטח לא נמצא, אבל אני אדבר עם שר הביטחון ואני אשאל אותו לגבי הדבר הזה. כי אם זה כבר תוקצב ובתוכנית העבודה, אנחנו רוצים לראות שזה באמת קורה, הדבר הזה. אז תודה רבה. סגן אלוף נטע לי, בבקשה.

שלום, נעים מאוד. אני ראש ענף חוסן נפשי, שזה ענף חדש שנפתח בצבא תחת ראש אט"ל, גם בעקבות המלחמה, אבל אני חייבת לומר שזה לא רק בעקבות המלחמה, אלא גם הרעיון עוד היה הרבה לפני. בכלל ההסתגלות לצבא ואיך אנחנו בעצם בכלל מביאים את משרתי הצבא וצה"ל להסתגל לשירות הצבאי. והעיסוק שלנו עכשיו, אני חייבת לומר שמ-7 באוקטובר, כלל אנשי בריאות הנפש, אני ממערך בריאות הנפש, כלל הגורמים עסוקים מאוד. זאת אומרת, גם במתן מענה מקצועי, גם לאנשי המילואים וגם לאנשי הקבע.

ואם אני אתייחס רגע גם למכון הקבע ספציפית, למרות שאני אגיד שאני לא ממכון הקבע, ילמכון הקבע יש מפקדת, אבל הם גדלו בערך פי ארבעה במטפלים במכון הקבע בגלל העלייה בביקוש. עד היום היה ניתן מענה גם לנשות אנשי הקבע וגם למשפחות, גם בטיפול זוגי. ואם אני רגע אעשה סוגריים, כמטפלת, לילדים, רוב הטיפול המקצועי שניתן, המענה הרגשי שניתן לילדים באזרחות, בחוץ, הוא בעצם הדרכת הורים. הטיפול הנפשי של הילד הוא לא מטפל. גם תדמיינו - - -

רגע, הטיפול הרגשי של הילד הוא טיפול רגשי. הבת שלי - - -

אני רק אשלים. רק אפילו תנסו לדמיין את זה, ילד בן ארבע שיושב מול מישהו, כמו שאמרתם קודם, מישהו זר.

שתינו, יש לנו קטנטנים, זה טיפול - - -

גם לי יש ילדים קטנים.

אבל רגע, תנו לה להשלים. אתן תוכלו לדבר אחר כך.

יש, עושים טיפולים עם ילדים קטנים, במיוחד במצבים של טראומה בוודאי שבמצבים - - -

עושים, נכון. אבל - - -

גם מגיל ארבע וגם - - -

אבל חבר'ה, בבקשה, אני ממש מבקשת לא להתפרץ, בסדר? יש סדר לדיון, אנחנו מנהלים את הדיונים עליה בצורה מסודרת.

זה רגשי.

הכול טוב, אני איתכן, בשביל זה אנחנו מקיימים את הדיון. אבל בואו נאפשר לסא"ל נטע לי להגיד את דבריה, לאחר מכן תוכלו להגיב.

אז אני אולי אציג את עצמי גם. אני אימא לשלושה ילדים, הבן הקטן שלי בן שלוש, ילדה בת 12 ועוד ילד בן תשע. אני גרה בצפון, בגבול הצפון. עכשיו אנחנו הגבול הצפוני, הגבול החדש הצפוני, קיבוץ חולתה. אז אני מכירה את זה מקרוב, מאוד מקרוב, מהבית. בעלי היה מצטרף אליכן לכל השיחות האלה.

אז אני רוצה אבל לומר שגם בעולם המקצועי, בסופו של דבר, כל טיפול לילד, הוא תמיד מלווה בהדרכת הורים, הוא לא יכול להיות מנותק מזה. כי בסופו של דבר, הילד חוזר הביתה, ומעבר לשיח עם המטפל של השלושת רבעי שעה, זו כל המעטפת ולכן אנחנו מסתכלים על כל המעטפת, זה מה שאני אומרת.

אז אחד מהתפקידים שלנו במכון הקבע זה לאפשר להורים לדעת איזו מעטפת לתת, וזה אנחנו נותנים בעקבות המטפלים שגדלו. היום גם זמני המתנה מאוד נמוכים, לפחות לאינטייק הראשוני, שהוא לוקח ממש עד שבועיים לאנשי הקבע.

זה טיפול סדור וקבוע? זאת אומרת, אם יש מישהו שזקוק, יש לו טיפול סדור?

סדור וקבוע, במקום שהוא קרוב לבית, גם איפה שרוצים, הם יכולים לבחור איפה הם רוצים את הטיפול הנפשי.

טוב, זה בהנחה שהוא יכול להגיע לזה ולא נמצא בתוך המלחמה.

הם מצליחים להגיע, הם מצליחים להגיע.

אוקיי.

ובסוף, גם מי שעכשיו נמצא בתוך עזה, הוא לא פנוי וגם לא נכון רגשית ללכת לטיפול. זאת אומרת, צריך גם לדעת את זה, אבל אז האישה הולכת.

והדרכות הוריות, מה בעצם אתם נותנים?

אותו דבר, מטפלים שיש להם מומחיות בהדרכת הורים ומאפשרים בעצם או לאישה או לזוג כזוג בעצם ללמוד את הדבר הזה אל מול המקרה הפרטי שיש בבית.

וכל מה שאת מדברת כרגע, תעשי לי רגע את החלוקה, זה למשרתי הקבע?

זה למשרתי הקבע.

זאת אומרת, כרגע זה לא מדובר על המילואימניקים שלנו, רק על הקבע.

נכון. צריך אבל לזכור, צריך לזכור שבסופו של דבר, אנחנו נותנים מענה ארוך טווח. אנחנו נמצאים בתקופה מיוחדת, שאנשי המילואים נמצאים כבר תקופה ארוכה, אנחנו גם לא יודעים לאן זה ילך, אבל בסופו של דבר, אנחנו גם מדברים על איזו שהיא אחריות ביטוחית. אם אני נמצאת פה בכנסת, חשוב להעלות את זה. בסוף, ביטוח הבריאות של אנשי המילואים כשהם לא במילואים הוא לא תחת הצבא. ולכן אנחנו גם צריכים לזכור את זה, גם המענה שאנחנו נותנים, אנחנו נותנים טיפול רגשי, הוא לא טיפול של שני מפגשים ולכו הביתה. צריך שיהיה משהו יציב למשפחות האלה, צריך שיהיה משהו יציב לילדים. וזה משהו שאנחנו צריכים לזכור גם כשאנחנו אומרים בואו ניתן מענה, אז צריך לחשוב על מה המענה. אם עכשיו עוד חודש הוא מסיים את שירות המילואים ואז מכון הקבע יבוא ויגיד לו, אז סיימת, תודה רבה, תלכו למקום אחר. זה לפגוע באנשים.

אסור שזה יקרה, אסור שיקרה כזה דבר.

ולכן אנחנו נשמע גם את משרד הבריאות כי אני רוצה התייחסות שלהם לזה גם.

ולכן אני אומרת, זה לא נעשה ממקום של זה לא שלנו, אלא מתוך מקום קליני חשיבתי על האנשים ועל ילדים.

זה אני מבינה, אבל מצד שני, מהיכרותי את העולם הזה, אני רגילה שאחד אומר הוא יעשה, הוא יעשה, הוא יעשה, הוא יעשה, ואז משרד הבריאות יגיד לי, לא, אנחנו לא אחראים על זה כי המילואימניקים, הם בצבא עכשיו, אז הצבא יעשה. ואז הצבא יגיד לי, לא, לא, לא, אבל אין ביטוח, אז משרד הבריאות יעשה. אנחנו רוצים פתרונות מעשיים, אמיתיים, לא - - -

אז אני רגע אוסיף שלאנשי המילואים יש מענה מלא בצבא, מלא. בכל שעה, בכל רגע, בתוך עזה, מחוץ לעזה, בכל מקום שבו הם נמצאים ולכל אנשי המילואים ולא קשור לתפקיד.

את מדברת על המשרתים, לא על - - -

אנשי המילואים. על המשרתים במילואים.

בסדר, אנחנו מדברים פה על מעטפת שלמה.

סביב הסיפור של בנות הזוג, אני כן חושבת ששווה לשמוע את ראש ממד"ה על מהלך נוסף שאני חושבת שהוא מאוד מאוד מאוד משמעותי לנשות המילואים והוא כן מוסדי, סביב הסיפור של קבוצות ועיבוד לנשות מילואים אז נראה לי - - -

אני אשמח לשמוע אותך ולאחר מכן, אני רק אגיד, כי אני יודעת שכולם פה כזה על קוצים, רוצים לדבר, יש לנו את שירן ואת מיכל מ'בשביל המחר'. נתחיל מכן, אחר כך נמשיך הלאה לשאר הגורמים, בבקשה.

אני שרית, ראש מערך מדעי התנהגות בצה"ל. אנחנו לא עוסקים בטיפול ובפסיכולוגיה קלינית, אנחנו עוסקים בפסיכולוגיה תעסוקתית וארגונית וייעוץ ארגוני. אני יכולה להגיד שאנחנו בעצם מדברים פה על אתגרים חדשים שבאמת כל המערכות צריכות, אנחנו צריכים להתארגן אליהם מחדש ולמצוא פתרונות, אני אציג פה פתרון אחד.

אני רק אומר שנטע לי ואנשיי שיושבים מאחוריי, אנחנו הולכים להקים מרכז חוסן שיהיה משותף למערך מדעי התנהגות ולמערך בריאות הנפש. זאת התארגנות שבעצם נולדה מתוך צורכי המלחמה והתפקיד שלה הוא בין היתר לזהות את הצרכים החדשים ולתת להם מענים.

לטובת מי?

לטובת גם משרתי המילואים, גם משרתי הקבע וגם מעגלי התמיכה.

שזה אומר?

אני אגיד. המשפחות, בעיקר בנות הזוג. אני לא - - -

זאת אומרת ילדים מוחרגים, כרגע זה בני ובנות זוג.

מערך מדעי התנהגות לא עוסק בטיפול ולכן הסיפור של הילדים פחות רלוונטי אלינו. אני כן אגיד מה אנחנו עושים עם משפחות אנשי המילואים כרגע.

רגע, רק לפני כן, מרכז החוסן הזה, זה שלכם? זה בשיתוף עם משרד הבריאות? של מי זה?

לא, זה מרכז חוסן של צה"ל.

של צה"ל.

כן, של צה"ל. מוקם בימים אלה, אנחנו בתהליך הקמה.

איפה זה קורה, הדבר הזה?

זה מרכז שהולך לקום, בשיתוף פעולה של צה"ל עם תרומה של FIDF. הולך להיות לו מענה קבע בנתניה, בבית פלדמן, ולפני כן תהיה תקופת גישור שהוא יישב במקום אחר. ובאמת יהיו בו גם מענים טיפוליים וגם מעני חוסן.

מה הצפי שהוא מתחיל לתת את המענה?

הוא קם עוד חודש.

ב-20 באוגוסט המרכז הזמני נפתח. הוא עובד, כן? אנחנו פשוט הולכים להעביר אותו למקום מיטיב מבחינת - - -

אני רק רוצה להגיד, המרכז הזה בעצם הולך לאגם פתרונות ומענים שונים שנולדו ממש מתחילת המלחמה. אני לא אדבר כאן על המענה למשרתים עצמם כי זה לא נושא השיחה, אבל אולי במהלך היום אנחנו נדבר, בכנס שיהיה בצוהריים.

קודם כול, אנחנו רוצים לברך כי זאת עוד בשורה חדשה שאני שומעת עליה וזה חשוב מאוד מאוד מה שאתן מספרות לנו, ממש ממש חשוב. ועוד מענה שאמור לתת לפחות לבנות הזוג של המילואימניקים שנייה, אנחנו שלב שלב עוברים את הדברים, סבלנות.

לא רק בשביל לתת את המענה עצמו שניתן כבר איזו שהיא תקופה לא קצרה, אלא גם כדי שיהיו אנשים שכל העיסוק שלהם יהיה בלזהות את הצרכים ולתת להם מענים ותחת מומחיות. זאת אומרת שאנשים שזאת המומחיות שלהם, מומחיות בחוסן.

אני רוצה לתאר פה מענה אחד, שאני מבינה, רותם וחן, אתן עוד לא מכירות אותו, אבל חשוב שתכירו אותו, עוד לא דיברנו על זה. אנחנו עושים עכשיו קבוצות שיח לנשות אנשי מילואים. קוראים לתוכנית הזאת כוכב הצפון. אנחנו עשינו פיילוט בחטיבה אחת שיצאה מלחימה בעודה בלחימה, הפיילוט התחיל בעצם כשהם היו בלחימה. זו בעצם קבוצת שיח שנותנת מרחב לנשות אנשי מילואים, רואה אותן, מאפשרת להן רגע להתחבר אחת לשנייה גם ולייצר איזו שהיא תמיכה הדדית בינן לבין עצמן.

ההיגיון הוא לעשות את הקבוצות האלה תחת ההיגיון האורגני, כן? כדי שבעצם הן לגמרי יבינו אחת את השנייה ושיחלקו את השיח ביניהן תחת הבנה של האתגר המשותף. ואני יכולה להגיד שבאמת הפיילוט הזה הראה לנו כמה גדול הצורך. אנחנו מתארגנים, עכשיו, בעודנו מדברים, יש לנו חטיבה שנייה שנכנסה לתוכנית הזאת, ואנחנו מתארגנים למענה רחב יותר, לעוד ועוד חטיבות. אנחנו מגייסים מנחים שמתמחים בהנחיית קבוצות, מנוסים, מנוסות בעיקר, נשות מקצוע טובות שיכולות להחזיק את הקושי ויכולות לתת תמיכה.

זה פיזי?

לא, לא, זה בזום. זה בעיקר בזום כי אנחנו מבינות שנשות המילואים, אתן מבינות - - -

קשה להן להגיע פיזית.

קשה להגיע פיזית, כן, בדיוק. אנחנו נראה איך אנחנו משלימים את זה עם מפגשים פיזיים, יש גם מתוכננים כרגע. אבל עד עכשיו עבדנו בזום כדי באמת לא להקשות על נשות המילואים להגיע פיזית למקום שגם ככה קשה.

אז הנה, זה למשל פתרון שהוא אמנם לא פתרון טיפולי, אבל הוא כן נותן מרחב.

תמיכה.

כן, נותן תמיכה ומרחב.

אז אני רוצה להגיד, קודם כול, אני ממש שמחה לשמוע על הדברים שאתם מפתחים ועושים, אלה בשורות חשובות וטובות ואני גם רוצה להגיד לכם, אני יודעת שבבית הזה הרבה פעמים שומעים הרבה ביקורת ודברים לא פשוטים, אנחנו מאוד מודים לצה"ל ולכם על העבודה הקשה שלכם וכל מה שאתם עושים, זה לא מובן מאליו. תמיד יש מקום להשתפר, תמיד צריך לעשות עוד דברים, תמיד צריך לראות זוויות נוספות. אני כן רוצה לבקש מכם, ממש, להשתמש בפורומים המדהימים האלה ולהיות איתם בשיח צמוד כי - - -

זה קורה, שולי מכירה את הדמעות שלי מקרוב, וגם ממד"ה.

אז קודם כול אני שמחה לשמוע. אבל נגיד קבוצות השיח האלה, שזו יוזמה מדהימה בעיניי, קבוצות תמיכה האלה, תשתפו אותן. אני בטוחה שיש להן פידבקים מצוינים לתת לכם שרק ישדרגו את השירותים שאתם מציעים. ואני רוצה להגיד לכם שוב פעם תודה, אתם עובדים מאוד מאוד קשה, ואנחנו מעריכים את העבודה שלכם.

אוקיי, אז בואו נתקדם כי יש לנו עוד דוברים. אז אנחנו עוברים עכשיו לשירן שפיטלניק ומיכל גפן מ'בשביל המחר', אנחנו רוצים לשמוע אתכן, בבקשה.

תודה רבה וצוהריים טובים. אני מיכל גפן מעמותת בשביל המחר. עמותת בשביל המחר מוציאה מסעות לוחמים לעיבוד חוויית שירות בשגרה שלה. ובעצם מה שאנחנו עושים על ידי מסעות הלוחמים זה אנחנו מסייעים ותורמים לחוסן של הלוחם בכל מארג חייו. זאת אומרת, שיש לנו השפעה, על הזוגיות שלו, על המשפחה שלו, על התא המשפחתי, על העבודה, על הלימודים, על החלק האישי, בעצם בכל מארג חייו. ב-7 באוקטובר התבטלו לנו כל מסעות הלוחמים וכולם התגייסו והלכו ללחימה.

אלה לוחמים ששוחררו במקור? לא, לפני המלחמה, העמותה - - -

לוחמים ששוחררו, אנשי המילואים שמשוחררים, לא משוחררים משירות המילואים, משוחררים משירות סדיר. לוחמים ותומכי לחימה, לא רק בהכרח לוחמים. זאת אומרת, אנחנו מאמינים שלכל חייל מגיע מסע.

ובעצם זיהינו צורך שהוא צורך משמעותי וגדול, ולכן אנחנו נמצאים פה היום בוועדה, של בנות הזוג, של נשות המילואים. ואז זה מתחבר ככה למה שבצה"ל מתכננים לעשות. זיהינו צורך של נשות המילואים, של בנות הזוג, לקבל איזה שהוא מענה שהוא מענה שהוא מענה ייחודי, אחר, תומך, מכיל.

והתחלנו בעצם ב-14 באוקטובר בהובלתה של שלומית הנהדרת שיושבת פה מאחורי בפרויקט שארך שלושה חודשים שבהם קיימנו 150 מפגשים לנשות אנשי מילואים של 1,200 משתתפות שהשתתפו בעצם בפרויקט. כשהתמות המרכזיות הן בדיוק הדברים המרכזיים שעלו פה.

עלתה פה החרדה לבריאות הפיזית והפחד, והקושי הנפשי לבן הזוג, ועלה הקושי בהתנהלות של העומס שנכפה וההתמודדות עם השחיקה לאורך זמן והילדים, ועלתה הדאגה לחיי הזוגיות והתא המשפחתי ואיך לשמור את הדבר הזה כשמגיעים בין צו לצו. כי יש איזו פנטזיה שהוא יחזור והכול יהיה בסדר. ואז הוא חוזר ולפעמים הוא חוזר אחרת, הוא לא חוזר בדיוק כמו שהוא הלך. או שהוא חוזר והוא עייף והוא שחוק והוא מותש ואת שחוקה ומותשת והשחיקה ההדדית הזאת מייצרת הרבה מאוד קונפליקטים ומורכבויות. ואלה הדברים המרכזיים ככה שעלו.

אז אנחנו קוראים ללוחמות העורף, הגיבורות של המלחמה הזאת, והן באמת לוחמות. וככה, אני אצטט כמה משפטים חשובים שנאמרו על הקבוצות שנעשו, שהן חשובות בעינינו מאוד מאוד מאוד. "זה המקום היחיד שיכולתי להגיד שקשה לי ונמאס לי"; "זה בדיוק מה שהייתי צריכה"; "הקבוצה היא אוויר לנשימה עבורי". זאת אומרת, המשמעות של הקבוצות האלה הייתה מאוד מאוד משמעותית, ואחר כך תשמעו את שירן, אז תשמעו מקולה, שזה הדבר הכי טוב בעיניי, לשמוע את הדברים מקולה.

ומה אנחנו מבקשים עבור הלוחמות האלה? כדי שנהיה ספציפיים ומדויקים. אז אחת, זה להעלות את המודעות, ואני חושבת שגם פורום נשות המילואים וגם פורום נשות הקבע העלו בצורה מאוד משמעותית את הצורך ואת המודעות בזה שלבני, בנות זוג יש קושי מאוד מאוד גדול בהתמשכות של המלחמה, שהיא לא אירוע חד פעמי שנגמר או משהו שהוא מוגדר בזמן, אלא שהנושא של ההתארכות של הדברים והחזרה למילואים שוב ושוב מייצרת שחיקה שהיא שחיקה מאוד מאוד גדולה וחשוב להבין את המודעות הזאת.

הדבר השני זה תמיכה וסיוע פרקטי שמחייב גם את הרשות המקומית, גם את מקום העבודה, גם את מסגרות החינוך, גם בבנות הזוג. אנחנו קוראים לזה "המעבר ממחוות למחויבות". אני חייבת לציין שבהתחלה היו המון מחוות. הביאו אוכל, תמכו באנשים, הגיעו לבתים ועם ישראל התגייס בכל כוחותיו. היום, אנחנו תשעה חודשים אחרי, נגמרו המחוות. ואם לא תהיה מחויבות, אז אנחנו נהיה באיזו שהיא בעיה.

והדבר האחרון שחשוב לנו להדגיש זה הנושא של טיפול רגשי, אישי, זוגי, משפחתי, שהוא להבטיח את החוסן של העורף שצריך לתמוך בלוחמים כדי שיכולו להמשיך את משימתם ולהמשיך לתפקד. אז אלה הדברים המרכזיים שחשוב לנו להגיד כעמותה, ואני שמחה שצה"ל לוקח על עצמו את הסיפור של קבוצות התמיכה כי אנחנו רואים את החשיבות שלהן.

קודם כול, תודה רבה ותודה על העשייה החשובה מאוד שלכם. ברוכים הבאים ליושבת ראש הוועדה פנינה תמנו שהגיעה, תכף היא בטח תחליף את מקומי, אבל אנחנו רק נאפשר - - -

פנינה תמנו (יו"ר הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי):

תודה לך, שלי, שהחלפת אותי. לא, לא, את תמשיכי, את תסיימי. אני צפיתי מרחוק, דיון סופר סופר חשוב.

נכון, מסכימה מאוד, לכבוד הוא לי לנהל אותו. אנחנו נאפשר עכשיו לשירן היקרה לדבר ונתקדם, בבקשה

קודם כול, תודה רבה על הזכות ועל הדברים החשובים שנאמרים פה. אני שירן שפיטלניק, אני נשואה לאיתמר, שבשגרה עובד בהייטק ובמילואים הוא מ"פ בשריון וזה בעצם אירוע הלחימה המשמעותי הראשון שלנו כזוג. ולא ידעתי למה אני נכנסת, 7 באוקטובר תפס אותי בירושלים, אצל ההורים שלי בעוד אימא של איתמר במצב לא טוב מבחינה בריאותית.

ובעצם בכל הזמן הזה שעברנו מטוטלת רצינית חיפשתי איזה שהוא עוגן, אז ההורים שלי היו העוגן המשמעותי. ושבועיים לתוך המלחמה מישהי, אשתו של הסמ"פ פתחה קבוצת וואטסאפ של נשות הפלוגה. איתמר אמר לי, אם את רוצה, תצטרפי, אם לא, זו החלטה שלך, לא יודע לאן זה ילך. אז ברור שאני הצטרפתי ומהר מאוד זה הפך להיות עוגן. אין מישהו שהבין אותי, לא החברה הכי טובה ולא אימא שלי, וניסו מאוד, אבל אי אפשר היה. והקבוצה הזאת באמת תפסה תאוצה ברמת זום והיה זום עם הילדים, מישהי שהסבירה על הטנק, שלומית, זו שפתחה את הקבוצה. וביחד, אני ושלומית, שהיא אשתו של הסמ"פ חשבנו שאולי צריך להכניס נופך נוסף ואיזו שהיא תמיכה לנו. כי כולנו מאוד מגויסות לילדים, לשמור עליהם, כאילו לשמור על החוסן שלהם.

משימתיות מאוד, כן.

שבאמת כולנו נתנו את המקסימום עבורם אבל באיזה שהוא מקום לא רצינו לשכוח את עצמנו ולשמחתי, התמזל מזלנו, וחברנו לשלומית שיושבת פה, ויש פה גם את שירה, שהיא חלק מהפלוגה. וזכינו, זכינו בליווי. אני חושבת שדי מההתחלה, אני לא זוכרת את התאריך, אבל הן היו שם כשחמותי נפטרה והן היו שם כשאני נפצעתי מרסיס של רקטה והייתי שבועיים בבית חולים ובתהליך השיקום שלי. ומעבר לנשים המדהימות והחזקות באמת - - -

שאת ביניהן.

שאני ביניהן. זכינו לליווי כל יום שני בשעה 21:00, לא משנה מה. ילדים הלכו לישון ב-22:00 כל יום, יום שני הם כבר ב-20:00 היו במיטות. עם כוס הקפה ועם השיער הרטוב של אחרי המקלחת, וישבנו בזום אגב, וזה היה מדהים. זה לא הצריך מאיתנו יותר מדי חוץ מבאמת לנסות לשים את הילדים לישון בזמן, שזה מאמץ בפני עצמו.

וזו פשוט הייתה נחמה מאוד מאוד מאוד גדולה. סליחה על הקול שלי, זה באמת מהתרגשות על מה שעברנו.

אל תתנצלי.

ואני חושבת שבהשוואה לחברות אחרות שהיו במילואים, אני פשוט הייתי במקום אחר. אולי כי גם התפקיד של בעלי דרש ממני איזו שהיא התגייסות, אבל לא רק. והייתה לי אוזן קשבת גם בקבוצת הוואטסאפ שפעלה 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע כי לא ישנו באמת הרבה, והייתה זמינה למעט שבתות, הייתה זמינה כל הזמן. אבל גם כי שלומית הייתה שם להחזיק את זה ולשמוע ולכוון את עצמה אלינו. אם היה צריך להזיז יום כי זה חנוכה או כי בדיוק הם יצאו לאפטר או להפוגה, אז היא הייתה שם כדי להבין את זה ולתת מעצמה עבורנו.

וזה היה תחום בזמן, ולהפתעתנו, המלחמה לא נגמרה, ועדיין היינו צריכות את הליווי הזה, כי בני הזוג היו ארבעה חודשים ברצף מחוץ לבית. והם נתנו לנו את המשאב הזה, העמותה בשביל המחר הייתה שם עבורנו, ובאמת, אין לי מילים להודות על התקופה הזאת. עם כל הקושי וכמו שאמרתי, נפצעתי ועברתי דירה לבד ובעלי לא ידע בכלל, בסדר? שבוע לתוך שהותו בעזה אני נפצעתי מרסיס ביום שישי, הוא שמע על זה בראשון בלילה וגם אז הטיל ספק אם הוא חוזר להיות איתנו בבית כי יש לו חיילים שצריכים אותו.

אז מי שהיה שם אלה הנשים המדהימות, ומי שליוותה אותנו זו שלומית המדהימה שהיא חלק מהעמותה המדהימה. ואני חושבת שאם יש משהו כשאנחנו מדברים על פתרונות, אז זה לתת לנו עוגן. כי אנחנו מחפשות עוגן, אנחנו מחפשות עוגן אישי שזה באמת, אמרה פה חברת הכנסת, לפתוח מרכז ולא לתת לי לצאת לחפש כי אין. אני גרה בתל אביב, אין לי, אין לילדים שלי כרגע טיפול, אני ממש מקנאה בכן שהצלחתן למצוא. אין לי טיפול כרגע, אני סיימתי את הטיפול שלי בשיקום ומאז עוד לא מצאתי את המענה הרגשי עבורי. וזה נכון, אני חושבת שלהקים מרכזי חוסן שמה שנקרא, רק תבוא ותיקח, זה כל כך יקל עלינו.

כן. שיתנו לכם שירותים. כן, כן.

זה יקל עלינו שמערכת החינוך, ואני זכיתי במחנכים מדהימים לשלושת ילדיי. יש לי ילד בן שנתיים וחצי, יש לי ילדה בת חמש וחצי ויש לי ילדה בת שמונה, שכולם גם היו איתי בפציעה. ומי שהחזיק אותם, מעבר למשפחה המדהימה, אלה הדמויות החינוכיות שהם פגשו. וגם שם היו קשיים, אבל הם ידעו להקשיב לי, אני ידעתי להגיד להם ואלה עוגנים מאוד מאוד חשובים. אני שמעתי התארגנויות של תעודות סוף שנה שנתנו לילדי המגויסים.

נכון, ראיתי את זה, נכון.

זה כל כך מרגש. אמנם לא זכיתי לזה, אבל אני שמחה שיש אחרים שזכו ובית הספר של הבת שלי נתן לה הרבה דברים אחרים, אבל זה כי גם ידעתי לבקש, ואני לא חושבת שכולנו פנויות לזה. אם זה מילואים, אם זה קבע, אפילו אנשי הרפואה. באמת, יש פה מערך אנשים שנותן כל הזמן ובאמת כל מה שהוא צריך זה את מעט ההוקרה והחשיבה של מעבר ושל המילה הטובה.

וכתבתי פה עוד הרבה דברים, אבל באמת, העוגן הזה, לתת לנו איזה שהוא עוגן, לא לצאת לחפש, לא לחפש טיפול זוגי ולא לחפש איזו אטרקציה זוגית, אלא להגיד, הנה, יש לכם, יוצרים איתכם קשר, ולהנגיש את זה ברמה הזאת. אני יכולה להגיד לך שלא הגשתי שום דבר בינתיים כי אני פשוט, אין לי את המשאב הזה, אין לי את המשאב, את הפנאי הרגשי לעשות את זה.

אנחנו שומעים את זה הרבה.

ואני חושבת שזה מאוד משמעותי, ושוב אני אסכם, תודה רבה שנתתם לנו את שלומית ואני ממש מקווה שיפתחו עוד קבוצות כאלה, גם למי שכבר סיימה הסבב הראשון וגם למי שנמצא בזה כרגע וגם לאחר המלחמה. אנחנו מתמודדות באמת עם עניינים זוגיים, עניינים משפחתיים, הילדים שלנו שגדלים לתוך מציאות שהיא לא נורמלית, ואנחנו צריכים לתת להם את המקסימום עוגן שאפשר. זהו.

קודם כול, תודה רבה, שירן את מאוד מרגשת, וקודם כול, באמת להצדיע לך על כל מה שעברת. אנחנו משתתפים בצערך על האובדן וגם אני מקווה שאת בבריאות שלמה כרגע, לפחות פיזית.

עובדת על זה.

ואנחנו מחבקים אותך, וריגשת אותנו מאוד. ושמענו על שלומית הרבה, אנחנו ככה מהצד מעריצים כבר. אז תודה רבה על הדברים שאמרתם, הפעילות שלכם מבורכת ומדהימה, באמת, כן ירבו. אני רוצה כמובן לתת לפנינה, יושבת ראש הוועדה, לשאת דברים כמובן.

פנינה תמנו (יו"ר הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי):

תודה, שלי. אני קודם כול רוצה באמת להודות לך שנעתרת בזמן קצר להחליף אותי בניהול הוועדה. אני יכולה לומר לכם שנושא נשות המשרתים, בין אם זה אנשי המילואים, בין אם זה אנשי הקבע ובוודאי כנגזרת של כך גם בני הזוג, זה נושא שמתחילת המלחמה היה חשוב לנו שהוועדה תידון בו. אני רוצה לקשור את זה לדיון שהיה לנו אתמול ועל מנהיגות נשים. אתמול היה כאן דיון, דיון דחוף, דיון חירום שאני כינסתי על אי-מינוי נשים בתפקיד מנכ"ליות, צמודי מנכ"ל, משנים למנכ"ל ומשנות למנכ"ל כשהנתונים באמת מחפירים.

אז כמובן שיש פה חלק מהאורחים שלא נכניס אתכם לפוליטיקה, אבל האמת היא שזו לא פוליטיקה כמו שזו נגזרת של המציאות. ואז אני לוקחת אותנו בחזרה לדיון הזה ואני אומרת שיש קשר ישיר במנהיגות נשים, כל אחת בחזית שלה. בין מי שהקימו פורומים, ובין אם זה שלומית והעמותות ובין אם זה, כן, נציגות וקצינות צה"ל שגם קיבלתן כאן מילים חמות וטובות כי אני חושבת שעשינו דרך ארוכה.

אבל אני רואה את כל הנשים שפעלו מתחילת המלחמה כדי להיטיב, כדי לעטוף את נשות המילואים ואנשי הקבע ונשות הקבע ואני יכולה לומר לכם שעשינו דרך ועשינו צעדים משמעותיים בעבור לא רק הנשים ובני ובנות הזוג, אלא בשביל ילדי ישראל הגיבורים. וככה את מספרת, שירן, על התעודה הזאת שנתנו בסוף שנה לילדי המילואים ולילדי הקבע ששילמו מחירים כבדים. אבל בתוך זה אנחנו יודעים שזו גם לא גזירת גורל שישלמו מחירים, שאנחנו יכולים להקל על המסע הזה, שהוא כבד. אני יודעת את זה כי שני ילדיי היו בלי אבא כשבעה חודשים, זה מסע שהוא לא פשוט.

אבל אני כן אומר שלצד זה שיש לנו עוד עבודה רבה. בין אם אלה אותם מרכזים והחממות שאנחנו צריכים לאפשר לנשים ולילדים גם. לא רק בזום, כי אני עקבתי ככה אחרי הדיון, אני יודעת שכדי להקל על המשפחות ועל הנשים זה בזום, אבל יש לנו גם מרכזי צעירים בכל עיר. צריך לדעת למצות את המשאבים שקיימים בידי משרדי הממשלה השונים. במקום שאפשר, כשזה במקום של מה שנקרא מרחק נסיעה קצר, בתוך היישוב, בתוך מרכזים קהילתיים, בוודאי ששם ניתן להעניק את המעטפת ואת החממה ואפילו דברים שהם אקסטרה, אקסטרה בשביל המשפחות הללו.

אומר בכנות, אני יודעת שבצבא יש חלוקה ושולי, את נמצאת איתנו כאן ואבישג לא כאן היום. יש פה אגב מישהי, נציגה מהאגף של אבישג? יופי, אז אני אומרת בכנות, מבחינתי, בסוף, המבחן הוא מבחן היום-יום ולא מבחן הטייטל שאתה נמצא. כי לא יכול להיות שיעל תספר שהיא מגיעה לאיזה יום כיף לילדים ואומרים לה לא, זה רק לילדים של המילואים. אז אני מקווה שהדבר הזה קודם כול - - -

הפוך. הפוך זה היה?

לא, אמרו לה זה שזה רק למילואים ולא לקבע.

פנינה תמנו (יו"ר הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי):

כן, אבל זה לא יכול מבחינתי משני הכיוונים.

אין מצב שצה"ל יעשה איפה ואיפה. צריך להגיד, זה עניין רשויות מקומיות והחלטה - - -

פנינה תמנו (יו"ר הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי):

אז גם הרשויות המקומיות, אנחנו יודעים מה שנקרא ליישר אותן ולומר להן, בסוף, הילדים האלה הם ילדים שההתמודדות שלהם, מה לעשות, בזמן מלחמה, היא התמודדות שהיא דומה ואין לנו לעשות איפה ואיפה.

אני כן אקח אתכם, למרות שזה לא נושא הדיון ואנחנו, עדיין יש לנו דרך לעשות בעניין הזה. אני לא מוותרת על סיפור הגרושות והגרושים, אנחנו לא נפקיר אותם. אין ולא יהיה שיפקירו אותם. עדיין יש נשים שהן נשאו ונושאות בנטל הזה חודשים ארוכים והן לא מקבלות את המענה. אני יודעת שכבר פתרנו את נושא החשבון הנפרד. לצד זה, אני אמרתי, הסיפור הזה הוא קצת קפקאי. הסיפור שבני הזוג יגיעו להסכמה כמה זה עולה ביום, אמרתי, הצבא צריך לגזור, לשקלל כמה זה פר יום ולדאוג להעביר את זה לגרושות, את הנטל שהן נושאות כדי לסייע להן במעט. כי בסוף, כמו שאמרתי, גם הן זה מבחן התוצאה.

בסוף, אותה אישה, בין גרושה ובין אם לא, היא הורה משותף שכל הנטל נמצא עליה. כמו שאנחנו יודעים לרוץ לוועדה לזכויות הילד ולהיאבק על כך שמשרתים יקבלו את הזכות שלהם כשהם יוצאים משדה הקרב לראות את הילדים בלי שעושים להם שום ניכור הורי או חלילה שמונעים את זה מהם כי זה לא היום אבל הוא בדיוק יצא מעזה, אז אותו דבר אני חושבת שצריך לדאוג, לשם הצדק, לנשים הללו ולמצוא את הפתרונות.

מעבר לכך, אני רואה את רותם, רותם הלוחמת מפורום נשות המילואים. אני מקווה שהמימושים, או אם חסר תקציב, תאירו ותסבו את תשומת ליבנו. כי אני יודעת שעם קרן הקבע, שזו הייתה מלחמה, וזה דבר שהוא פורץ דרך, שולי, ונלחמנו על זה יחד עם אנשים, ולא נמצאת כאן מורן, אבל נמצאת יעל. אני יודעת שכרגע הקרן לא מספיקה. כמה ניתן שם? שזה גם סופר משמעותי לעדכן את זה. זה היה 15 מיליון או 20?

20.

פנינה תמנו (יו”ר הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי):

20. זה לא מספיק, אנחנו מבינים שזה לא מספיק, צריך לדעת לחזור לאוצר. אם לזה לא ייתנו, אז למה ייתנו? אז אנחנו נמשיך לעקוב ונעשה חוץ מהמענים הרגשיים עוד דיון, שהוא יהיה דיון לראות את המימושים ואת ביצועי הקרנות, רותם ויעל, וכל מי ששותף למאבק הזה. ואם צריך להכניס את היד לכיס, אנא מדינת ישראל והאוצר, יש פה נציג משרד האוצר? אנחנו נדאג שמשרד האוצר יגיעו לדיון הספציפי הזה, גברתי מנהלת הוועדה, ואנחנו רוצים שתהיה הרחבה. כי ראינו דווקא עכשיו בדיוק מה שנקרא בוועדת כספים, אנחנו רוצים שתהיה הרחבה. כי ראינו דווקא עכשיו בדיוק מה שנקרא בוועדת כספים, מחלקים כל מיני רזרבות.

כשרוצים, יש.

פנינה תמנו (יו”ר הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי):

ואנחנו לא ניתן כי נשים מנהיגות סביב השולחן הזה, יסלחו לי הגברים שנמצאים כאן ורתומים לנושא. אנחנו לא ניתן שאף אחד ישכח את הצרכים שלנו ויתן להם להידרס תחת גלגלי הרכבת. זה כמו שהיה עם המתווה בהתחלה, בכלל לא רצו להסתכל עלינו וחשבו בכלל, מי צריך לחשוב על האישה? אז אנחנו נדאג שחושבים על הנשים ועל הילדים כי בסוף, אין דבר שהמשרתים והמשרתות רוצים יותר מדאגה למשפחות שלהם. תודה.

תודה רבה.

אפשר להוסיף רק? תודה רבה לחברת הכנסת. פספסת את ההקדמה שלי שאמרתי שאנחנו מרגישות פה ממש בנות בית, את מלווה אותנו מתחילת התהליך בתקופה שלא ידענו אפילו למי לפנות, איפה להשמיע את הקול שלנו. ואנחנו, באמת, הדלת פה תמיד פתוחה והדלת שלך תמיד פתוחה.

פנינה תמנו (יו”ר הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי):

באהבה גדולה.

ובאמת הצלחנו להגיע להישג המדהים של קרן הסיוע. וכמו שאת אומרת, אנחנו עושים את זה דבר-דבר, צריך לראות את הטוב. אני אהבתי מאוד את ראיית הטוב שיש, שאת אומרת, הצלחנו להשיג קרן סיוע לאובדן הכנסה, עכשיו אנחנו, יאללה, עם הפנים קדימה.

על המשימה הבאה, לגמרי.

משימה הבאה שלנו זה לראות איך אפשר להגדיל מול משרד האוצר את הקרן, להכניס בזה את הטיפולים הרגשיים.

פנינה תמנו (יו”ר הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי):

באהבה גדולה. ואני מעריצה אתכן שאתן יוצאות מהבית ואני זוכרת את הימים הראשונים, עם דמעות את היית מגיעה לכאן.

כן, גם היום קצת בכיתי.

פנינה תמנו (יו”ר הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי):

לא נורא, זו הוועדה הנכונה לשלב בין רגש למדיניות.

אני גם רוצה להוסיף מילה. אנחנו באות לכאן תמיד ברוח קרב, אבל צריך להגיד תודה. פנינה פתחה בפנינו את הדלת ואת הדלת לבית הזה, לוועדה הזאת באמת מהיום הראשון ונמצאת שמה באמת בשביל כל צורך וצורך שעולה במעלה הדרך. והצרכים רבים והדרך ארוכה ואנחנו מבינות ואנחנו באמת מודות לך, כולנו, בשם כל נשות המילואימניקים, על העשייה הזאת, על המחשבה, על ההקשבה ועל הפרקטיקה, שאת לא מוותרת עליה. וזה מרגש וזה מדהים ואני מקווה שאנחנו באמת נצליח לתקוף - - -

פנינה תמנו (יו”ר הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי):

תודה רבה. אני אישית כבר סימנתי פה כמה מנהיגות שצריכות להיות בבית הזה, תשימו לב. נשות הצבא, גם אתן בהזדמנות כשתהיו אחרי מדים, אבל מנהלות הפורומים. תודה.

יופי, תודה רבה רבה על כל הדברים החשובים וכמובן פנינה היקרה שעושה עבודה באמת, באמת, אין לוחמת כמוה, וכשהיא רוצה משהו – אי אפשר לעצור אותה, אני יכולה להעיד.

עכשיו אנחנו נעבור לאימהות בחזית היקרות. יש לנו פה את אפרת זוהר-לבקוביץ' ויש לנו את אילת פלר-מימון. אז אתן רוצות שתיכן לדבר? אוקיי, אז רק בואו נתכנס לזה סביב שלוש דקות כל אחת כי אחרת אנחנו לא נספיק ואני גם רוצה שמשרד הבריאות ידבר רגע והנציגים שנמצאים פה.

מאוד חילקנו בינינו את הגזרות כדי לא לחזור אחת על השנייה.

בסדר גמור, אז קדימה.

שמי אפרת זוהר-לבקוביץ', אני מאימהות בחזית, ולצערי הרב, אני בכובע נוסף בימים אלו. האיש שלי שהוא לוחם שכבר בגיל 45 יצא משירות מילואים, בחודשים האחרונים הוא חזר והתגייס לגדוד בארי, בשבוע הבא הוא נכנס לעזה, בגיל 55. פשוט לא האמנתי שאני אהיה בסיטואציה הזאת שיש לי ארבעה ילדים שהם גם בסדיר ובמילואים וגם אני חוזרת להיות אשת מילואימניק. וזה, כאילו, אני מדברת מאוד בהתרגשות כי לא דמיינתי בחלומות הכי פרועים שלי שאני אגיע למקום הזה.

מעבר לזה, אני גם אשת מקצוע, אני מטפלת באמצעות בישול. בשלוש השנים האחרונות אני בפרויקט של משרד הביטחון, אני מלווה יתומי צה"ל, אז זה מאוד מאוד קרוב לליבי, בכלל כל ההתעסקות הזאת עם שכול. התחלתי גם ללוות ילדים מהמלחמה האחרונה. כל המשמעות של תמיכה רגשית, של ליווי רגשי, של מענים כאלה, אני ממש ממש מרגישה שהדבר הזה צריך לבוא מלמעלה, הדבר הזה צריך להגיע ממדיניות שהיא מהראש והיא מחלחלת לכל משרדי הממשלה לתכלול שיהיה של מיצוי של משאבים שיש בתוך העיריות, מועצות מקומיות. ממש יש שם איזה גוף שלוקח את הכול ושלא יהיו משאבים שהם ילכו לאיבוד. שיהיה מישהו שידאג לזה.

פנינה תמנו (יו”ר הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי):

צריך להזמין את השלטון המקומי.

וואו, כמות הפעמים שישבנו פה במלחמה הזאת ואמרנו שצריך גוף מתכלל וצריך לאגם את כל המשאבים, פשוט אין ספור פעמים.

זה דבר שהוא בסיסי והוא ממש ממש חשוב כדי לקחת. זה מאוד יפה שיש יוזמות של עמותות ושל ארגונים פרטיים.

אבל בסוף חברה אזרחית זה משהו אחד והמדינה זה משהו אחר, נכון, נכון.

ואני ממש מרגישה שקורה פה המון. ומאז המלחמה, אני בעצמי בתחילת המלחמה התנדבתי במשך חודש שלם בבישול ולעשות כל מיני דברים. אבל זה לא מספיק שאנחנו כחברה אזרחית ניתן את המענים האלה.

חד משמעית.

פנינה תמנו (יו”ר הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי):

גם אי אפשר להקריס את החברה האזרחית.

יש מדינה, מדינה שתיקח אחריות.

פנינה תמנו (יו”ר הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי):

את יודעת, אני מסתכלת עלייך, אני שומעת בקול שלך, כי ללוות גם נשות מילואים וגם נשות נופלים ואת היתומים. כשאנחנו עושים פה הרבה מאוד דיונים עם נשות הנופלים לאחרונה ואת מוזמנת גם להגיע. עכשיו הצלחנו להשיג להם קייטנות. כאילו, קייטנות, ריבונו של עולם. אבל מי בסוף עוזר לכם גם? מי נותן את המעטפת הרגשית להם?

ואני חייבת להגיד שבאמת, יש לי שני ילדים שהם מילואימניקים, הבן שלי חזר מהטיול הגדול לארץ ב-13 באוקטובר, הוא חזר והוא חצי שנה היה במילואים. ובת שחזרה, שהיא הייתה במסגרת תפקיד ביטחוני בחו"ל, חזרה, הייתה שלוש וחצי שנים בחו"ל, חזרה לארץ כדי להיות שוב בשירות מילואים. היא קיבלה עכשיו כבר צו שני, היא לוחמת.

כאילו אני אומרת, כמה אנחנו יכולים בתור חברה לתת, ואני פה בכובע של אימהות בחזית, שאני כאילו באתי, אני כבר מעל שנה בכלל במאבקים בשביל הילדים שלנו, גם בסדיר וגם במילואים. ו-וואלה, כאילו, תראו אותנו. תהיו שמה, אני שומעת את חברת הכנסת פנינה ואותך, הסגנית, אבל זה לא מספיק. אני רואה פה כל מיני אנשים שביד אחד הם כאילו, כן, הם איתנו, זה, וביד השנייה, סליחה על הביטוי, הם דופקים אותנו. נקודות זיכוי, כל מיני דברים כאלה.

כן, החוק שלי שנפל.

שבסופו של דבר לא קורה כי הכול זה כאילו פוליטיקה.

פנינה תמנו (יו"ר הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי):

אל תדאגי, אני חייבת לומר לך, ואת ראית פה גם חברות כנסת מהקואליציה. בוועדה הזאת אנחנו לא נוותר. מה שאנחנו יכולים, ולא בהכרח בחקיקה. אני יודעת שחקיקה זה נוח הרבה פעמים גם לחברי כנסת. לא תמיד, כשרוצים שזה יירשם על שמם. זה לא העניין של הוועדה הזאת. תביאו נושאים שאנחנו יכולים - - -

להיות בעשייה.

פנינה תמנו (יו”ר הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי):

אני חושבת שגם הנציגות, שולי, את יכולה להעיד על כך, שבלי חקיקה אנחנו הצלחנו להגיע להרבה מאוד דברים ולהרבה מאוד הישגים שהם פתרו גם בירוקרטיה רצינית. אני חושבת, שלי, אי אפשר לפספס את הקול האימהי הזה שמצד אחד גם מתנדב, גם מכיל את זה בתוך הבית, כנראה שקרעת את עצמך להרבה מאוד חתיכות כדי לנסות. את יודעת, הרבה פעמים אנחנו מנסים למשוך ולהשתלט על הדבר הזה. תודה לך, תודה לך כמי שמייצגת באמת גם את האימהות, גם את הסבתות, גם את המתנדבות. ואנחנו נמשיך לעשות, הרבה תקווה.

אני פה בגלל התקווה והעשייה הזאת נותנת לי הרבה כוח כי לשבת בבית זה לא - - -

אפרת, את ממש דוגמה ומופת, באמת. כל הכבוד לך, קודם כול על ההתנדבות האישית שלך, על מה שאת נותנת לחברה ועל איך שחינכת את הילדים שלך, כי הילדים שלך לא סתם חזרו לפה כדי לשרת בצבא במילואים, כי הם רואים בזה ערך, זה משהו ערכי מוסרי שאת נתת להם, את הנחלת את זה להם בתור אימא שלהם. אז אנחנו רוצים להגיד לך תודה, את לא שקופה, אנחנו רואים אותך.

התודה היא לאיש שלי שהוא הדוגמה לזה שהוא פשוט עשה את כל המאמצים לחזור. בדיקות רפואיות, זה, רק כדי לחזור ולשרת כי הוא מבין שהצבא קורס והנוכחות של החבר'ה הבוגרים, של המילואימניקים המבוגרים היא מאוד מאוד משמעותית.

ממש. להצדיע להם, פשוט להצדיע להם.

אני שומעת את זה מהחיילים הצעירים, המילואימניקים הצעירים, שזה נותן להם המון המון תקווה לראות אותם והמון כוח ומטעין אותם בתוך הסיטואציה ההזויה הזו.

זה ממש מעורר הערצה, באמת אני אומרת, מכל הכיוונים, ותודה לכם בשם כל עם ישראל על ההקרבה האישית שלכם ועל מה שאתם עושים למען החברה הישראלית, זה ממש לא מובן מאליו. אז אנחנו ממשיכים לאילת ואחר כך אנחנו רוצים גם קצת לשמוע מהמשרדים, יש לנו כל מיני שאלות מהנציגויות פה, אז בואו נתקדם.

אני אילת פלר מימון מתנועת אימהות בחזית, וזה מה שכל כך כל כך יפה בתנועה שלנו, שיש אצלנו את האימהות לסדיר, ואימהות למילואים, ונשות מילואימניקים, וכל אחת מאיתנו אוחזת, ואימהות למלש"בים, שזו הגזרה שלנו.

כמוני.

בדיוק, כולנו. ובאמת, העשייה שלנו בנויה על נשים כמו אפרת, ומתוך הכרה והבנה שאם אנחנו לא נעמוד בחזית ונילחם על הילדים שלנו ועל הבעלים שלנו ועל המדינה שלנו שאנחנו כל כך כל כך אוהבות, אז מי? אז מי? אז מי?

ואני רוצה להגיד את המשפט שאני תמיד אומרת, מוטיבציה לשירות משמעותי, אם בסדיר ואם במילואים מתחילה בבית.

חד משמעית.

וכשחוזרים לשבת, וכשחוזרים מארבעה חודשי לחימה, ואין שם את הגב המשפחתי, אז אין כלום. ואנחנו שומעות את זה שוב ושוב ושוב, ולכן אני חייבת להיות זו שמדברת עכשיו כן קצת בכעס כי אנחנו כל הזמן בין הגאווה לבין החרדה, בין הכעס שלנו על המערכות, על הממשלה לבין ההשתאות שלנו מהחברה האזרחית. ואני אומרת, ואני לא נוהגת לדבר על חברות כנסת כשהן לא נמצאות, אבל אני חייבת להגיד את זה כי זה חייב להיכנס לפרוטוקול.

ישבו פה חברות הכנסת לימור סון הר מלך ומיכל וולדיגר והן מדברות כל כך כל כך יפה פה בחדרים, אבל כשהן צריכות רק להרים את היד בעד חוק לתת נקודות זיכוי לנשות מילואימניקים, הן מצביעות נגד, וזה ייכנס לפרוטוקול שזו בושה וחרפה.

פנינה תמנו (יו”ר הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי):

כן, אבל אני חייבת, אבל בכל זאת מילה טובה לומר, שנייה, אני אהיה הזאת שדנה אותן גם לכף זכות.

יש מילים טובות, זה ברור.

פנינה תמנו (יו”ר הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי):

בגלל שלמשל לימור נלחמה איתי על 10,700 שקל לנשים אחרי לידה. ובאמת, עזבו שהאוצר הבטיח עוד 10,700 ולא קיבלנו, אבל זה היה משמעותי. אז על זה אני יכולה להגיד לכם שהן נלחמו ולא בחקיקה. ומיכל, שהייתה איתנו בעוד מאבקים.

בסדר, אני לא פוסלת.

פנינה תמנו (יו”ר הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי):

אבל לצערי, נכון, נכון שיש, ולא רק אחריות של נשים, אבל יש גם חברי כנסת שהם מסתכלים מפוזיציה ולא מהמקום הזה שכל צבא העם צריך את העזרה שלהם.

בדיוק, בגלל זה אני אומרת שיש פער מאוד מאוד גדול גם בין מה שקורה פה בוועדה, והן יושבות פה, והן כתף אל כתף איתנו, אבל כשהן מגיעות למליאה וזה הופך להיות מאוד מאוד פוליטי, הן לא איתנו. ואני הייתי מצפה כאימא בחזית מהן להיות אימהות בחזית, להתייצב ולהגיד עד כאן, יש נושאים שבהן משמעת קואליציונית היא לא רלוונטית.

אני גם רוצה להוסיף לזה משפט כי זה חוק שלי.

אני יודעת.

זה הבייבי שלי שנפל במליאה לפני שבועיים, ואני רוצה להגיד על זה משהו. זה בסדר גמור שבבית הזה יש מחלוקות פוליטיות ותפיסות עולם שונות ואידיאולוגיות שונות והכול, זה חלק מהדבר. אבל בסוף בסוף, גם אנחנו, כחברות אופוזיציה, כשאנחנו באות להצביע על חוקים, יש לנו כאבי בטן מאוד. וכשיש חוקים של הקואליציה שהם טובים למדינת ישראל, אני מצביעה בעד. אז יש דברים שהם לא ימין ושמאל, הם לא אופוזיציה-קואליציה. וכשזה חיילי המילואים שלנו, מבחינתי, זה קדוש.

זו הייתה הציפייה שלנו.

וכל הצעת חוק שבאה להיטיב עם הילדים שלנו, עם האנשים המופלאים האלה, נשים וגברים, כולם צריכים להצביע בעד, זה בכלל לא קשור לסכסוכים פוליטיים כאלה ואחרים. אני חייבת להגיד כי זה כואב לי בפנים.

בגלל זה אני אומרת, חברת הכנסת מירון, זה בדיוק מה שאני אומרת. ויש פה, ואני מקווה שהמסר הזה יגיע אליהן, כי באמת הציפייה שלנו הייתה שהן יבואו ויגידו, אין פה קואליציה, אין פה אופוזיציה, יש פה נשות מילואימניקים, יש פה אימהות לסדירניקים, מה יותר מלתמוך בהן?

וכשמדברים על מוטיבציה, כאן היא נפגעת. כי כשאתה רואה שאין לך גב ושבסוף היום, הכל מתנקז לפוליטיקה למעט עבודת הקודש שנעשית פה בוועדה, כי לא הכל קורה בחקיקה. אז מה שלא עובר בחקיקה, קורה. אבל כשזה מגיע לחקיקה ואתן לא מסוגלות להתייצב לצידנו – בעיניי זו בושה וחרפה. כי המוטיבציה שלנו היא כשאנחנו מסתכלות על הממשלה ומסתכלות על הכנסת ומסתכלות על העבודה ומסתכלות איפה נותנים לנו גב ואיפה - - -

פנינה תמנו (יו”ר הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי):

שנייה. תודה, תודה רבה לכן.

תודה רבה לנציגות צה"ל. הן חייבות לצאת כי יש להן כנס.

פנינה תמנו (יו”ר הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי):

לקחת את הסיפור של הגרושות, נגיע אליו גם.

פנינה, כמו תמיד את כל מה שאת אומרת ואנחנו - - -

תודה רבה לך, אנחנו מודים לכם מאוד.

אז אני אקצר ואני אגיד, בעיניי, המוטיבציה, כשהיא מתחילה להיפגע זה זה. זה המון המון בסטירות הלחי האלה שאתה מרגיש שאתה מקבל מהמשכן הזה. אני אגיד שוב, שכשמצפים עכשיו שיש את כל הנושא של הארכת השירות הסדיר והעלאת גיל הפטור ממילואים, כשזה לא יבוא עם סל הטבות למילואימניקים ולנשות המילואימניקים ולסדירניקים, אנחנו נתנגד לזה ואנחנו - - -

שזה לא יבוא מלכתחילה עם חוק שירות חובה, שכל האנשים במדינת ישראל יתגייסו לצבא, נתחיל מזה.

חובה, חובה. אז שוב, אלה דברים הצהרתיים, אבל זה נמצא בבסיס המוטיבציה האימהית.

חד משמעית.

ואני אגיד עוד דבר אחד אופרטיבי שלא שמעתי שנאמר בוועדה, וזה בא מאימא, אשת מילואימניק שפנתה אליי ואמרה לי: את יודעת כמה שעות הבן זוג שלי מקדיש לטרום-מילואים? בגלל שהוא מ"פ במילואים, כמה שעות על שעות וימים על זמנו הפנוי - - -

הכנה.

הכנה. והגיע הזמן שגם הדברים האלה יתוקצבו. כי זה על חשבון הזמן הפרטי שלהם, ואני לא מבינה באיזה עולם זה קורה. אז ברמה האופרטיבית - - -

זה משהו שחבל שנציגות הצבא בדיוק יצאו, אבל אני אשאל אותן, אנחנו נשאל אותן לגבי הנושא הזה. אני רק רוצה להגיד שיש לי עוד הצעת חוק בקנה למילואימניקים ואני רוצה לראות שהם יפילו אותה.

בואי, תגייסי אותנו.

רק אומרת. היא צריכה לעלות או השבוע או שבוע הבא.

אנחנו הצבא שלכם, גייסו אותנו, אנחנו לא לוקחות שבויים.

אז תודה רבה לכן. יש פה עוד שרצו לדבר, וכבר אני אתן לכם. אילו נציגים יושבים פה? אתם, בריאות וביטוח לאומי? חינוך אין לנו נציג?

בואו נעשה את זה ככה. התחיל הכנס גם במקביל. אנחנו צריכים ממש שלוש דקות, אחת, שתיים, שלוש, ארבע, וסיימנו. כי אנחנו רוצים להקשיב לכם רגע, לשמוע מהצד שלכם איך הדברים נראים, אבל בואו נתחיל מכם נתחיל מרותי מאירי, בבקשה, מאמונה, נכון? בבקשה.

כן, אני נמצאת כאן מטעם תנועת אמונה, תנועת נשים מפורסמת. גם אני אימא לארבעה שנמצאים בצבא, שנמצאים בשירות מאז 7 באוקטובר, חלקם מפקדים לוחמים ואני נמצאת כאן גם בתור מטפלת. אנחנו מפעילים, וזה חשוב, חבל שכבר אין קהל כל כך, אבל חשוב - - -

הם, חלק הלכו לכנס פשוט.

אני מבינה, אבל חשוב שהציבור ידע, יש לנו למעלה מעשרה מרכזי טיפול למשפחה, זוגי ופרטני, בכל הארץ. אנחנו מפעילים את השירות הזה כבר כמעט 30 שנה במחירים מסובסדים.

אתם עמותה?

אנחנו עמותה, תנועת אמונה, תנועה ידועה, גדולה. מרכזי הטיפול שלנו מקבלים גם משפחות של מילואימניקים, גם נשים וגם לעבודה פרטנית וגם לעבודה זוגית. עכשיו, צריך לזכור, אנשים לא פנויים עכשיו לבוא לטיפול. אנחנו בתוך הטראומה, אנחנו בתוך הלחימה, אנחנו בהישרדות. אם את ה-1,500 שקל האלה, קודם כול להכפיל ולשלש ולהגדיל, אבל לשמור את זה לעוד חמש שנים, שבע שנים, אחרי. כי את התוצאות של המלחמה הזאת, אנחנו נראה בעוד שנים.

שנים ארוכות.

ואז, כשזוג יתעורר ויגיד: אוי, יש לנו כאן איזה שהוא קושי, יש לנו איזו שהיא בעיה – אז אני רוצה שהכסף הזה יעמוד לרשותו, ולא יגיד: אוי, אופס, פספסתי.

חזון אחרית הימים שיכפילו וישלשו, הלוואי. אנחנו נפעל למען זה.

לא קשור, אבל לפחות לא להגביל את זה בזמן.

כן.

עכשיו, תדעו, וכדאי להפנות את האנשים לשירותים שהם מוזלים. דיברתם פה קודם על מחירים, נכון, השוק הפרטי הוא פרוץ. אני יודעת על חייל מסכן ששילם 600 שקל על טיפול ומשרד הביטחון - - -

אתם בקשר עם גורמי הצבא? אתם משתפים פעולה איתם?

זו הנקודה השנייה שלי. אנחנו עובדים מצוין עם ביטוח לאומי, אנחנו עובדים מצוין עם חוסן כי אין להם בעיה לעבוד עם גורמים. זאת אומרת, אני עושה בשבילם את כל העבודה. אני מגייסת את המטפלים, אני משלמת למטפלים, מקבלת את הפניות מחוסן. הרי כולנו הוכרזנו כנפגעי פעולות איבה השנה וכולנו, כל הארץ היום מקבלים כבר טיפול של חוסן.

מרכז שירות הקבע, נכון שהם שכרו והם יצרו קשרים עם עוד מטפלים, אבל עדיין יש שמה, אני יודעת מניסיון, יש שמה תור המתנה. אבל הם לא מוכנים לעבוד עם ארגונים.

מאיזו סיבה? חבל שהם לא פה, שנוכל לשאול אותם. אנחנו רושמים את זה.

ממה שאני מכירה, בירוקרטיה.

בירוקרטיה, אוקיי. אז קודם כול, תודה שאת הסבת את תשומת ליבנו. אנחנו רושמים את זה בפרוטוקול של הוועדה ואנחנו נבדוק את זה, אנחנו נבדוק את הסיפור הזה ונבין אם כן יש אפשרות.

אני חושבת שהחסמים האלה - - -

צריך להסיר אותם. ברור.

אחר כך לאנשים קשה לבוא לטיפול.

ברור, ברור.

האנשים האלה שאנחנו מדברים עליהם, הם אני ואת. זאת אומרת, המילה טיפול פעם הייתה מילה שלא נעים להגיד.

כן, כן, כן, בסוף זה כולם, כל מדינת ישראל סובלת מטראומה היום, זה חד משמעית.

אלה לא אנשים שיש להם איזה שהוא משבר תהומי. זה ל-on-going של איכות החיים, חייבים את מספר הפגישות האלה, את התמיכה הזאת. אז גם לא צריך להשתמש רק במילה טיפול, אלא גם תמיכה, הכלה.

קודם כול, תודה רבה, אני שמחה לשמוע על הפעילות שלכם.

זה להוריד חסמים, וריצ'ינג אאוט. יש ביטוי כזה שאנחנו מכירים, צריך לצאת החוצה. במקומות עבודה, את יודעת כמה מקומות עבודה - - -

בדחיפה מה שנקרא, להציע את השירות, לתת אותו, להציע אותו, להגיד לאנשים. אני חושבת שאפשר לפתור את זה בצורה לא מסובכת. קודם כול יש איגרת, אתם צריכים להופיע באיגרת, לתת אופציה לאנשים לבחור, זה א'. ב', מקימים מרכז חוסן חדש, נא לשתף פעולה. זאת אומרת, אנחנו נדבר איתם ונבדוק את הדבר, אבל אם כבר יש גוף חדש בהקמה, חבל לא לנצל את המשאבים.

יש המון שירותים בקהילה.

כן, אוקיי, אנחנו ננסה לייצר את הקונקשן הזה ולפתור את העניין של החסמים. אנחנו נבדוק והוועדה תחזור עם תשובות.

באמת תודה רבה לכם.

תודה לכם, תודה רבה לכם. אני רוצה לתת, אני יודעת יש פה כל מיני.

שלי, אני צריכה לצאת, אז אם צריכה לשמוע את משרד הבריאות.

כן, משרד הבריאות יוצאים וכן חשוב לי לשאול. אותי מטריד התפר שבין צה"ל לבין משרד הבריאות. כי נשות המילואימניקים לצורך העניין או נשות הקבע, הן לא משרתות בצה"ל. ולכן יש איזה, את יודעת, הם אומרים, לא, זה לא תחת אחריותנו ולא לאורך זמן, וכשהוא ישתחרר מהמילואים, אז כבר לא נטפל באנשים שלהם. אני רוצה להבין מכם מה התוכנית שלכם, מה בתחום אחריותכם, מה כן, מה לא. אני יודעת שיש תוכנית של משרד הבריאות בנושא הרחבת המטפלים כי יש מחסור, יש מחסור וצריך להכשיר ויש זירוז של תהליכים ואופציה לתמיכה, למענה ראשוני וכל מיני. אז בואי תגידי לנו רגע בקצרה את מה שאצלכם.

ממש ממש בקצרה. רק שתדעו מה כן קיים.

רגע, רק תציגי את עצמך לפרוטוקול למי שלא מכיר.

צודקת. בלה בן גרשון, ממונת חירום בבריאות הנפש בטראומה נפשית. למעשה, אצלנו, במשרד הבריאות, המערך הוא מורכב מכמה דברים. אחד זה מרכזי טראומה חדשים שיוקמו בעקבות 7 באוקטובר ליד בתי החולים הפסיכיאטרים, הם לא בתוך בתי חולים הפסיכיאטרים. הם באמת נותנים מענה טיפולי לכל מי שסובל מטראומה כזו או אחרת וכמובן הוא פתוח לכלל האוכלוסייה. ומתוכננים 16 כאלה, מתוכם כרגע כבר שישה פועלים ברחבי הארץ.

בנוסף לזה, כמובן יש את כל המרפאות לבריאות הנפש, שהן מקבלות את כלל האוכלוסייה ונעשה כרגע מאמץ אדיר, גם קיבלנו את התקציב להרחבה וגיוס מטפלים כדי לקצר כמה שניתן את תורי ההמתנה. זה לא סוד שבשירות הציבורי תורי ההמתנה הם מאוד מאוד ארוכים. ובנוסף לזה, יש לנו את מרכזי החוסן של משרד הבריאות בשיתוף עם משרדי ממשלה נוספים. יש לנו 16 מרכזים כאלו, אחד מהם הוא מרכז החוסן הארצי.

המרכזים האלו, הם נותנים מענה לנפגעים ממעגל ראשון. אבל נגיד איש מילואים שהמשפחה שלו, אחרי שהוא משתחרר מהצבא כן זקוקה לסיוע ותמיכה, יכול לקבל גם את הטיפול הפרטני, שזה לפי נועל חרדה שזה בשיתוף עם הביטוח הלאומי זה נוהל משותף שלנו, וגם טיפול משפחתי או טיפול דיאדי או טיפול זוגי. זאת אומרת, אם מישהו מגיע ואומר, אוקיי, מה שחשוב כרגע זה גם הזוגיות שלי או המשפחה שלי, אז גם המשפחה תקבל את זה.

אתן מכירות את זה?

אני לא חושבת שאנחנו מכירים.

השאלה היא ההנגשה. כי הרבה פעמים יש שירותים של המדינה שהאזרחים לא יודעים לגביהם, פשוט לא יודעים. אני לא יודעת, ביטוח לאומי לצורך העניין יודע לשלוח אס-אמ-אס כשהוא רוצה מעולה, כדי לידע אותנו אם יש לנו חוב או אם יש איזה משהו במידע האישי. אני בטוחה שיש מנגנונים לדחיפת המידע. זו נקודת כשל אמיתית. הם לא יודעים, יש שירות והם לא יודעים.

אני מוכרחה להגיד שיש לנו המון המון המון משפחות של אנשי מילואים בטיפול מרכזי חוסן היום.

יושבות פה נציגות של 3,000 נשות מילואים והן לא מכירות את זה.

אתם מוזמנים לקחת את המספר שלי.

לא, אבל אנחנו צריכים לחשוב על מתודה אמיתית איך לעשות את זה.

ואנחנו נבחן יחד איתם על הדרך להסביר.

זה חשוב ממש. אני ממש מבקשת, בואו ננסה לדחוף את המידע. ממש מבקשים ממני לסיים, אז אנחנו מתקדמים. יש לנו את ד"ר חנה קטן, בבקשה.

קודם כול, תודה רבה לך ולפנינה באמת על העזרה בנושא הזה. אני מטעם אימהות ללוחמים, יש לי שבעה לוחמים מילואימניקים. המשפחות מאוד גדולות, יש שניים עם תשעה ילדים, שניים עם שמונה ילדים, אחד עם שבעה ילדים, אחת עם ארבע ילדים, היא עכשיו אחרי לידה ובעלה עשה צו שני, ואני רוצה לומר כמה דברים.

א', לגבי הנושא של התקציבים, אני הייתי מבקשת שזה לא יהיה פר משפחה, אלא פר ילד. אם מדובר על שלושה ילדים ומעלה, למשפחה עם תשעה ילדים לא נשאר שום דבר. אפשר להבין גם שאותה אישה עם תשעה ילדים, היא פחות זמינה לקבל את כל אותה עזרה. היא גם לא מונגשת, אני גם רופאה במקצועי, אני לא מקבלת שום הודעה על דברים האלה, לא ממשרד הבריאות ולא מאף אחד. אני מטפלת בנשים ואני רואה נשים שהן נשות מילואים ונשות קבע, אין לי שום מושג על מה שאתם מדברים. אז מבחינת ה-outreaching, אני לא רואה שיש outreaching.

וצריך גם להיות מותאם, לדעתי, תרבותית. לא לכל אחד סוג העזרה שאתם מציעים הוא בדיוק נכון. יכול להיות גם שבאמת מה שהוצע פה, שזה לא יהיה דווקא, א', לא יוגדר כטיפול נפשי, אלא באמת כאיזה שהוא סוג של ליווי.

תמיכה, ליווי, כל מיני שירותים שאפשר להציע.

נכון. ויכול להיות באמת כל מיני, באמת, אם זה משהו שקשור לתנועה או לטיפולים אלטרנטיביים, יכול להיות - - -

צריך סל, צריך סל של אפשרויות, כי כל אחד יש לו צורך אחר, לא כולם אותו דבר.

מילת המפתח היום היא בחירה. אנחנו עושים בחירה בכל תחום, אז שאישה תוכל לבחור לגבי הזמן - -

מה מתאים לה.

- - לגבי צורה, לגבי המטפל עצמו, לגבי המיקום. ובאמת, שבאמת אם יש משפחות מאוד מאוד גדולות, לתת את הדעת על הצורך שלהן לקבל יותר, אין מה לעשות. בשום מלחמה לא הייתה לנו מציאות כזאת שבמשך יותר מחצי שנה תשעה ילדים נמצאים לבד עם אימא. תשעה, שמונה, שבעה ילדים, זו מציאות מאוד מאוד רווחת.

מורכבת מאוד.

אני מסתכלת מהמציאות שלי. ושוב, הם קיבלו צו שני וגם צו שלישי, ויש לי ילדה שעשתה בר מצווה. יש לה תשעה ילדים, בעלה הגיעה מעזה בדיוק לבר מצווה וחזר חזרה. עוד ילדה שילדה לפני פחות מחודש, בעלה במילואים פעם שנייה, וכולי וכדומה.

את די עסוקה סך הכל, אפשר להגיד, ואת גם רופאה בנוסף לכל.

כן, אז לכן אני אומרת שכל הכבוד לכם, גם באמת על התמיכה, אבל היא צריכה באמת להיות גם מותאמת למשפחות מאוד גדולות.

אוקיי, תודה רבה על הדברים האלה. אפרת, את רוצה להגיד מילה?

כן.

את אשת מילואימניק, נכון? מארגון חותם?

כן, ואני עובדת בארגון חותם. ינון גויס בשמחת תורה בבוקר, כשהיא הייתה בת 11 ימים.

וואו. מזל טוב לכם כבר לפני תשעה חודשים.

תודה. הוא היה באמת תשעה חודשים. עכשיו, בקיץ בעזרת השם, הוא יהיה גם כל הקיץ. יהיה לי ממש כיף, יש לי ארבע בנות, הגדולה בת חמש וחצי. אז בעזרת השם אני מקווה שתהיה להם חוויה טובה. היא התחילה להגיד אבא, זה מרגש שהיא התפתחה כמו שצריך, תגידי להם. אפילו שתחשבו, היא לא ראתה אותו חודש וחצי ברצף, כל פעם בזמנים אחרים. ואני שלישית מתוך 12 ילדים. נועה אחותי היא האחות ה-12 היא הבייביסיטר, הגיעה עכשיו. יש לי שישה אחים מגויסים, מילואים או סדיר.

וואו. טוב שיש אחיות שעוזרות.

ההורים שלי, כן, באתי לגור אצלם, בתחילת המלחמה הם ממש עזרו לי, אז זה משהו שממש חיזק אותי. ואני רוצה להגיד שאנחנו באמת עם של נצח, אנחנו חלק משרשרת הדורות וזו ממש זכות מבחינתי, מבחינתנו, להיות חלק חזק בשרשרת הדורות הזאת.

ואני רוצה כן להגיד על משהו שכן החליש אותי למרות כל דיבורי החוזק והחוסן, זה משהו שעכשיו לאחרונה הוא ממש עלה אצל חברות שלי ואצלי, זה הנושא של קדושת המחנה. במחנה צבאי, כל מחנה צבאי, יש נוכחות אלוקית מוגברת. נוכחות אלוקית מוגברת, יש ממש השראת השכינה ואני יודעת שאני שולחת את בעלי עכשיו למלחמה בצפון שתבוא עלינו לטובה בעזרת השם בניצחון גדול, אני רוצה שהוא יהיה כמה שיותר שמור וכמה שיותר מוגן, ומשהו שעורר בי חשש שזה לא יקרה זה שיש עירוב של לוחמות שנמצאות איתם. אני יודעת שנגיד ישנו במבנה שהם ישנו בו לוחמות, או בשטח עכשיו באימון. פשוט אני מבינה שזה תנאים של שטח והכל שונה, אבל שמו לוחמות וזה משהו שהפריע לי ברמה האישית וגיליתי שזה מפריע לעוד נשים.

אז אני כן הייתי רוצה להעביר הלאה שכדי לשמור על הרוח ועל החוסן שלנו, אז לשמור על קדושת המחנה ושהם ילחמו במקום עם גברים. רגע, ואני לא חס וחלילה לא מעריכה בפעילות לא שלהם או לא שלהן; אני מבטאת את הקול שלנו ואני יודעת שכולם עושים דברים טובים, אבל חשוב להגיד את זה.

אז אני רוצה להגיד, אני בן אדם מאוד מכיל ואני מקשיבה, זה בסדר גמור שיש דעות שונות. אני כמובן, כמובן מצדיעה ומחזקת את הלוחמות שלנו שעושות דברים שהם מדהימים והם יוצאי דופן בחלק מהמקרים. אין הרבה לוחמות, במספרים זה לא שווה ללוחמים שלנו ואני מצדיעה להן. אני לא מכירה את הנושא הזה ולכן אין לי מה להגיב עליו כי אני באמת באמת לא יודעת.

אני רק רוצה מכאן להודות ללוחמות שלנו שעושות עבודה מדהימה וצריך גם להגיד להן כל הכבוד על מה שהן עושות. באמת שאני לא מכירה את הנושא, אפשר לדבר על זה אחר כך בנפרד כי זה גם לא נושא הדיון בכלל.

אז אני אחזור לנושא הדיון רגע, רק בכובע של חותם. אני אגיד שאני הארכתי את חופשת הלידה, אני בדיוק ממש המקרים האלה שמדברים עליהם. אני לא יודעת באמת אם קיבלתי את כל הזכויות, אבל אני צריכה גם להגיד כאן תודה להרבה אנשים. אבל כשחזרתי לעבודה, אנחנו הובלנו קמפיין שהרוח היהודית זו הדרך לניצחון ובעצם מה שהוביל אותנו לניצחון זה חזרה לערכים שלנו.

אנחנו מושפעים הרבה מהערכים של הפרוגרס, לפי הפרוגרס אין אמת, אין אחריות, מי שצודק זה דווקא המדוכא, אין זהות. ולעומת זה, ביהדות, אם אנחנו חוזרים לערכים, למורשת שלנו, אז יש לנו את התורה. היא אומרת לנו מה אמת, מה נכון, מה לא נכון. יש לנו את הזהות שלנו ויש לנו חובה לעשות צדק, ואני חושבת שאם בסוף אנחנו נתחבר לרוח שלנו, זה מה שיביא אותנו לניצחון בעזרת השם וזה גם מה שיחזק אותנו בתור פרטים, בתור נשות לוחמים ובתור עם.

אוקיי, תודה רבה, תודה לך. אנחנו נעבור, ביטוח לאומי, תגידו מילה, ונציגת יחד, אוקיי, בסדר. אז רק תציגי את עצמך ובואו תגידו במילה.

שלום, אני אלינה מילקין, אני מנהלת אגף משפחה ומחליפות שכר. אני רק אוסיף לנושא שדובר פה, א', שאנחנו נפגשים באופן קבוע עם נציגות של פורום נשות המילואים. אתמול הייתה לנו פגישה עם שלוש נציגות, דיברנו על הנושאים שאנחנו יכולים מצידנו לעזור. אנחנו התבקשנו להביא כל מיני נתונים כדי שהן יוכלו לקדם מדיניות ואנחנו פועלים לעזור להן במה שניתן. אנחנו דיברנו על כל מיני תוכניות ודברים אחרים שגם אנחנו נראה במה אנחנו יכולים לעזור.

עוד נקודה שגם חשוב לי להגיד, שזה גם פחות דובר, אבל גם מול קרן הסיוע, אם את דיברת על האס-אמ-אס, אנחנו שלחנו לכל הנשים שזכאיות למענק של 10,000 שקל, אנחנו שלחנו לכל הנשים שפוטנציאלית יכולות להיות זכאיות למענק, שלחנו להן הודעה שהן ידעו לפנות לקרן הסיוע.

מצוין, מעולה.

יש עוד כמה נושאים שגם סיכמנו עם קרן הסיוע שאנחנו נפנה לאנשים ונשלח להם מידע.

השאלה, יש לכם שיתוף פעולה עם משרדי ממשלה אחרים שבהם, נגיד אם יש שירות של משרד הבריאות שהוא מוצע לקהל הרחב ולמשרד הבריאות אין את הכלי, לכם יש את הכלי, איך להפיץ את זה לציבור, יש ביניכם שיתופי פעולה? נגיד במידע האישי בביטוח הלאומי או ב-אס-אמ-אס או משהו כזה.

במידע האישי זה קצת רחוק, אני לא יכולה, לא נראה לי הגיוני שביטוח לאומי יפרסם מידע של משרד הבריאות בתוך המידע האישי, לא חושבת שזה הכיוון. אבל לצורך העניין עם קרן הסיוע כן, אנחנו עשינו ועדות, העברת מידע, אם לגבי הילדים בעלי הצרכים המיוחדים. עכשיו, מה שאנחנו יכולים לפנות ולשתף פעולה, אנחנו עושים, מה שלא, זה כפוף להחלטות של הלשכה המשפטית, אבל חבל שבלה יצאה, לשמוע, אם יש לה רעיונות שאנחנו יכולים לעזור לה, אנחנו נשמח.

אוקיי. קודם כול, תודה לכם, אני יודעת, אני חייבת להגיד שבמלחמה הזאת ביטוח לאומי עשה שמיניות באוויר, באמת. כל הדברים שהנחתנו עליכם מכל הוועדות, היה טירוף ואני יודעת שעשיתם עבודה מאוד מאוד משמעותית ואנחנו מאוד מעריכים את זה. אני, דווקא עולה לי איזה רעיון בראש, אבל אני אדבר על זה גם עם מרגי וגם כאילו עם כמה שרים, אולי אפשר לעשות איזה שולחן עגול ולחשוב איך עושים את הנגשת המידע הזאת. צריך להשתמש בכלים שיש למדינה כדי שהאזרחים ידעו מה אנחנו מציעים להם.

אינסטגרם, וואטסאפ, בבקשה. איפה שאפשר, זה הכי נגיש.

וואי, את יודעת, חזון אחרית הימים.

למה? למה?

נתחיל מאס-אמ-אס שהם ידעו לשלוח ואז נדבר על וואטסאפ ואינסטגרם.

גם קרן הסיוע אמרו את זה והנה אנחנו תכף שם.

טוב, הלוואי. מבחינתי, כמובן, כל מה שאפשר. ואנחנו נעשה חשיבה על זה, נעשה חשיבה מה אפשר לעשות.

חברים, אני רוצה להגיד לכם תודה רבה. אנחנו נשארנו פה לבדנו, יש הרבה סיכום לוועדה הזאת, אנחנו נוציא את זה מסודר. אני מניחה שיהיו דיוני המשך. תודה רבה על התרומה שלכם ושנעשה ונצליח, תודה לכן.


הישיבה ננעלה בשעה 13:14.